(ראה גם: אברהם-כללי-ולוט-וסביבתו-תפלה, סדום)
אמר רבי אלעזר אף אברהם לא עשה בשלימות כראוי, נח לא עשה כלום לא זה ולא זה, (כלומר לא בקש על צדיקים כאברהם, ולא בקש אף על הרשעים כמשה, כמו שמבאר), אברהם תבע משפט כראוי, שלא ימות צדיק עם רשע, והתחיל מן חמישים צדיקים עד עשרה, עשה ולא השלים, כי לא בקש רחמים בין כך ובין כך, (בין אם יש צדיקים ובין אם אין צדיקים), כי אמר אברהם, איני רוצה לתבוע שכר על מעשי, כלומר שלא האמין בעצמו שיש לו שכר עד לבקש בזכותו לפטור את הרשעים מן הדין... (וירא ריט)
ויגש אברהם ויאמר, שהתקין את עצמו לבקש את זה, אולי ימצאון שם חמשים, התחיל מחמשים, שהוא התחלה לדעת, עד עשרה, שהוא סוף כל המדרגות... (שם רכב, ועיין שם עוד)
רבי עזריה משום רבי אחא פתח, (תהלים מ"ה) אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך. רבי עזריה פתר קרייה באברהם, בשעה שעמד אברהם אבינו לבקש רחמים על הסדומיים, מה כתיב תמן, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה וגו', אמר רבי אחא נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, ומה אתה מערים על השבועה, אתמהא, מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש אתה מביא, אם כן לא יצאתה ידי השבועה. אמר רבי לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש אין עולם, מה את תופש החבל בתרין ראשין, את בעי עלמא ובעי דינא, סב לך חדא מנייהו, ואם לית את מוותר ציבחר, לית עלמא יכיל קאים. אמר לו הקב"ה אברהם אהבת צדק ותשנא רשע וגו', מחבריך, מהו מחבריך, מנח ועד אצלך י' דורות ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך. (בראשית לט ו)
וישב את כל הרכוש וגם את לוט וגו', רבי אבא בר כהנא אמר התחיל לקשקש לו בזנבו, אמר לו מה אתה ירדת לכבשן ונצלת, אף אני ירדתי לחומר ונצלתי. (שם שם ו)
ויגש אברהם וגו', רבי יהודה אומר הגשה למלחמה, שנאמר (דברי הימים א' י"ט) ויגש יואב והעם אשר עמו לפני ארם למלחמה. רבי נחמיה אמר הגשה לפיוס, הדא מה דכתיב (יהושע י"ד) ויגשו בני יהודה אל יהושע, רבנן אמרי הגשה לתפלה, הדא מה דאת אמר (מלכים א' י"ח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו'. רבי אליעזר פשט לה, אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא. (שם מט יג)
חלילה לך, אמר רבי יודן חלילה הוא לך, בריה הוא לך, אמר רבי אחא חלילה חלילה שני פעמים, חלול שם שמים יש בדבר... אמר רבי לוי שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב, אברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, איוב אמר (איוב מ') אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. אברהם נטל עליה שכר, איוב נענש עליה, אברהם אמר בישולה, איוב אמר פגה... (שם מט טז)
אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמשה, אמר רבי חייא בר אבא בקש אברהם לירד לו מחמישים לחמשה, אמר לו הקב"ה חזור בך למפרע... ויאמר אל נא יחר לה' אולי ימצאון שם עשרה, ולמה עשרה, כדי כניסה לכולם, דבר אחר למה עשרה, כבר נשתייר בדור המבול שמונה ולא נתלה לעולם בזכותן, דבר אחר שהיה סבור שיש שם עשרה, לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו... (שם שם כד)
אמר רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי יהודה בר רבי סימון, בשעה שבא אמרפל וחביריו להלחם עם הסדומיים, על ידי ששבו את לוט שמע אברהם ויצא עליהם למלחמה, והרג את המלכים וברחו, שנאמר ויחלק עליהם לילה, וכתיב ועמק השדים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדום, התחיל אברהם מהרהר לומר, המלכים באין להלחם על הסדומים והמלכים נופלין ואלו ברחו, שנאמר והנשארים הרה נסו, אלו לא היו כשרין לא היו בורחין... מהו ירע שריד באהלו, שאפילו שריד שנשתייר משם רעה, זה אשתו של לוט, שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. (וירא ז)
כתיב לא אחריש בדיו ודבר גבורות וחין ערכו (איוב מ"א), אמר הקב"ה שלא יאמרו בני אדם אף אנו מדברים עם הקב"ה כשם שדבר אברהם והוא שותק לנו, אמר הקב"ה לאלו לא אחריש בדיו, אלא לאברהם בלבד אני שותק, למה שהוא שתק לי אף אני שותק לו, אימתי שתק אברהם, כשאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו קח נא את בנך ושתק לי, שנאמר האף תספה (בראשית י"ח), אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, חלילה לך וגו', שלא יאמרו באי עולם כך אומנותו שהוא מאבד את הדורות במדת אכזריות... אמר לו הקב"ה כך אמרת, בא וראה ואעביר לפניך כל הדורות שאיבדתי ואראך שלא גביתי לפורענותם מהם, ואם תעלה על דעתך שלא עשיתי כהוגן, למדני ואני עושה... אמר לפניו רבונו של עולם, חס לך, אין אתה מעביר דין על כל בריה, שנאמר (איוב ל"ד) לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לא-ל מרשע וש-די מעוול... (וירא י)
דבר אחר חלילה לך, אמר אברהם רבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו... כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב"ה בא מחמישים למ', ומן מ' לל', ומן ל' לכ', ומן כ' לי', אף זו כך... (שם יב)
...ואחר כך הגיד לו מעשה סדום, התחיל מבקש ומתחנן לפניו על לוט בן אחיו, אמר לפניו, רבון כל העולמים, כמות הרשע כן ימות הצדיק, שנאמר האף תספה צדיק עם רשע, אמר לו הקב"ה אברהם חייך בזכות חמישים צדיקים אסלח לסדום, שנאמר אם אמצא בסדום חמישים צדיקים ואסלח לכל עוונתם, מכאן אמרו, אם יש חמישים צדיקים בעולם בצדקתם העולם עומד. התחיל מבקש ומתחנן לפניו עד שהגיע לעשרה, מכאן אמרו חכמים אם יש עשרה צדיקים במקום בזכותן המקום ניצול, שנאמר ויאמר לא אשחית בעבור העשרה... (פרק כה, וראה עוד ערך סדום)
...כיוצא בו באברהם אבינו כשהיה מתפלל על אנשי סדום, אמר לו הקב"ה אם אמצא בסדום חמישים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאילו היו מצויין בסדום ג' או ה' צדיקים לא גרם בה עוון, אלא המתין הקב"ה את אברהם עד שסיים דבריו, ואחר כך השיבו... (לז ב)
דבר אחר הכל סג יחדו נאלחו, אלה אנשי סדום, שנעשו סיגים ועשו עצמן אחות, כמה דאמר (ירמיה ל"ו) ואת האח מבוערת, אין עושה טוב אין גם אחד, אין שם אברהם נמנה עמהם, ואין אחד אלא אברהם, שנאמר (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם, התחיל אברהם אומר (תהלים כ"ו) לא ישבתי עם מתי שוא שנאתי קהל מרעים, שנאמר (בראשית כ') ויסע משם אברהם, זהו שאמר הכתוב (איוב י"ד) אולם הר נופל יבול וצור יעתק ממקומו, הר נופל יבול זה סדום וחברותיה, וצור יעתק ממקומו זה אברהם, שנאמר (ישעיה נ"א) הביטו אל צור חוצבתם, מיד (בראשית כ') ויסע משם אברהם, אמר לו הקב"ה אברהם אין לך עסק עמהם... (תהלים נד)
רבי חייא בר אבא אמר ערבובי שאלות יש כאן, אברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והקב"ה אמר והיה כצדיק כרשע, יתלה לרשעים בשביל צדיקים, דהא אינם אלא צדיקים ניכלי, דאמר רבי יוחנן כל צדיקים שנאמר בסדום צדיקם כתיב, היא דעתיה דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן ויאמרו אלינו זקנינו וכל יושבי ארצנו, זקננו כתיב, זקני אשמאי, היינו סבי דבהתא, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר אברהם צרף מעשי ויעלו למנין חמישים, אמר רבי יהודה ברבי סימון לא את צדיקו של עולם צרף עצמך עמהן ויעלו למנין חמישים. אמר רבי יהודה ברבי סימון כך אמר לו אברהם, מלך בשר ודם תולין לו אנקליטון מדוכוס ולאיפרכוס, מאיפרכוס לאיסטרטליטי, ואת בשביל שאין מי שיתלה לך אנקליטול לא תעשה משפט. אמר רבי יהודה בר רבי סימון כשבקשת לדון את עולמך מסרת אותו ביד שנים, רומוס ורומילוס, שאם בקש אחד מהם לעשות דבר מעכבו חברו, ואת בשביל שאין מעכבך לא תעשה משפט... (בראשית פרק יח, פג)
ויגש אברהם, אין גישה אלא תפלה, ויאמר האף תספה, התחיל מבקש ומתחנן על לוט בן אחיו, ואמר לפניו, רבון העולמים כמות רשע ימות צדיק, האף תספה צדיק עם רשע. אמר לו ועל צדיק אחד אסלח לסדום ולכל חטאתיה, התחיל אברהם אומר אולי יש חמישים צדיקים, אמר לו אם אמצא בסדום חמישים צדיקים אני סולח להם, מכאן אמרו אם יש חמישים צדיקים בעולם בצדקתם העולם עומד... (שם שם כג)
ואוסיף תוב למללא קדמוי ואמר מאין ישתכחון תמן ארבעין, עשרא עשרא לכל קרתא לארבעת קוריין וזוער דחובהא קלילין שבוק לי בגין רחמך, ואמר לא אעביד גמירא בגין זכוות ארבעין. (שם יח כט)
...מאים ישתכחין תמן עשרה, ונהי אנא ואינון ונבעי רחמין על כל אתרא ותשבוק להם, ואמר לא אחבל בגין זכוות עשרה. (שם שם לב)
חלילה לך - ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים למה תמית הצדיקים, חלילה לך - חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנותו שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור ההפלגה. (שם שם כה)
התשחית בחמשה - והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם. (שם שם כז)
אולי ימצאון שם עשרה - על הפחות לא בקש, אמר, דור המבול היו ח' נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צרוף כבר בקש ולא מצא. (שם שם לב)
חמשים צדיקים - רש"י, ואני תמה אם כן מה התפלה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם אל נא יחר לא-דני, והנה נא הואלתי, והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון, כאשר החמישים יצילו חמשה, וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצירוף ולא היו שם ארבעים וחמשה, אבל תשעה ימצאון שם. והנה דעת הרב לומר שהרבים ראויין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה. והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמשה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכין, כאלו היו חמישים שלמים, ומעתה כשיהיו מ' צדיקים מצילין ארבעה אף בצירוף הצדיק ית' ינצלו עם השלשים והעשרים שכבר הודה בצירוף הזה, ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים, ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין, כמו שאמרנו צדקת ה' ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט, זה דעת הרב... (שם שם כ)
לא אשחית אם אמצא שם - יבטיח אותו שלא ישחית אם ימצאון שם כן ולא היה אומר לו דע שאין שם כמספר הזה שאמרת, לפי שעדיין לא נגמר דינם כאשר אמר ארדה נא ואראה, והנה אברהם לא ידע מה יעשה בהם, ולכן השכים בבקר והשקיף על פני סדום, ובראותו כי נשחתו ידע שלא היו שם כן. (שם שם כא)
ולא תשא למקום - לא אמר לאנשי המקום, כי ראוי שילקו לפי עונם, אבל לא להשחית המקום כמו במבול, אלא יכלו הרשעים, והישוב יתקיים באותם הצדיקים, ומה שאמר (יחזקאל כ"ב) ואבקש מהם איש גודר גדר וגו' לבלתי שחתה, רוצה לומר להשחית הישוב ממנה, ועד שיהיה צדיק גמור, כמו שאמר וגודר גדר ועומד בפרץ, שיהיה בו כח להציל על האחרים מרוב צדקתו, ומחזירם למוטב כאשר יוכל, ובלבד שלא יהיה החמס גובר במקום, כי אתו לא יעמד הישוב, ובשאר עונות יספו רק הרשעים בחרב ורעב או להגלותם, ובזה ילקו מעט הצדיקים עם הרשעים... (שם שם כד)
אל נא יחר - בעבור יראתו שלא יכבד רוב חקרו המשפט לפני הא-ל, אך הפעם - כי אין לי טענה וזכות אם לא ימצאו י', ודין שתשחית המקום כולו. ולא זכר לוט, כי חשב שיכלה בכלל הרשעים אחר שנשתקע אצלם, וגם לא ידע אם הוא צדיק או למד ממעשיהם. (שם שם לב)
ויגש אברהם, מדת אברהם היתה להגן על הפורענות, כי היה איש החסד... ואמר האף תספה, האף היא מדת הדין הנקראת חרון אף... וחשב אברהם כי בה לבד ידונם, והיא תספה צדיק עם רשע, שאינה מבחנת בין צדיק לרשע, כי לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו... והתחיל מחמישים צדיקים לתת חשבון של עשרה בכל כרך, ובין כולם הם חמישים, רמז לחמישים שערי בינה, כי בהיות כנגדן בארץ דין הוא לפי הרחמים שיהיו ניצולין, ומעתה לא יקשה לך דברי אברהם אבינו ע"ה אל השי"ת באומרו לו חלילה לך, כי ליועץ המלך נתנוהו, כמו שאמרו רז"ל אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, והבן זה. וזהו אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי לא היה אברהם אבינו ע"ה חושד דינו של הקב"ה שלא היה ביושר, רק הענין כמו שרמזתי... (בראשית וירא דף כה, ועיין שם עוד)
והיה כצדיק כרשע, מעותד למקרה אם יקרה שימצא איזה צדיק בתוך הרשעים, השופט כל הארץ - כי בהיותך שופט כל הארץ אם תדין את כלה אחרי הרוב תשחית אותם לעולם בלי ספק, כי רוב בני אדם רשעים. (שם שם כה)
אם אמצא בסדום - עתה כשאנסה אותם במלאכים ששלחתי, אם אמצא חמישים צדיקים שימחו ברשעים בסדום שהיא ראש לשאר הערים, כאמרו סדום ובנותיה, ובה יקבצו נדיבי העם מכל שאר הכרכים אשר בככר. ונשאתי לכל המקום - לא לצדיקים בלבד. (שם שם כו)
התשחית בחמשה - הודיעני אם הוא מספר קצוב אצלך, שפחות מעשרה לכל כרך לא תהיה עדה מצלת, ולפי זה תשחית את העיר החמישית היותר חייבת מבלי אין עדה מצלת בשבילה. ויאמר לא אשחית - את החמשית. (שם שם כח)
לא אשחית בעבור העשרים - בעבור העשרה, כי בהשחית ג' מהם לא תמלטנה מכל וכל השתים הנשארות שלא תהיינה נזוקות בצד מה בחרבן השכנות, כאמור, נתקללה בבל נתקללו שכניה. (שם שם לא)
אם מחוט - ויש לומר דסבר מלך סדום דשמא לא ירצה הרכוש מפני שהיה ניכר שהיה של מלך סדום, ויחשדו אותו הבריות ויאמרו שלא ברצון מלך סדום לקח, אבל שכר מבית גנזיו לא יחשדו אותו, שאינו דבר מסוים שהיו מכירין... ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום, רק מפני שנשבה ומכח הפסד שהגיע לו, לא הוי זה בכלל ואברכך, דברכה אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו, זהו הברכה שהבטיחו הקב"ה שיהיה מכובד... (גור אריה שם יד כג)
...ואין להקשות אם דבר שאינו הגון לאבד צדיקים ורשעים, אם כן מצד זה אין ראוי לעשות, ומה צריך לטעם שלא יאמרו כך היא אומנותו, דודאי ידע אברהם שאין שם צדיקים, אלא יש שם אנשים שנראים צדיקים ואינם צדיקים, ולפיכך כל צדיקים דסדום חסר, רוצה לומר צדיקים שאינם גמורים, אלא נראים צדיקים, ומפני שיראה כי כבר נעשה זה ג' פעמים לא יתלו זה שהיו צדיקים בנראה ולא לפי האמת, אלא יאמרו שכך אומנותו... ואף על גב דמתחלה בקש נ' עכשיו התפלל על מ', כלומר דאף על גב דלא יגיעו לכל כרך עשרה, מכל מקום יהיו ניצולים, שיהיו ד' כרכים מכריעים את החמשה, וכן ג' כרכים יכריעו שנים לזכות... (שם יח כג)
הנה כתבתי שני דרכים בצדיק נתפס בעון הדור, אם בשביל תועלת הדור, אם בשביל עצמו. זהו כוונת אברהם אבינו, חלילה לך להמית צדיק עם רשע, כלומר להמית הצדיק וישארו הרשעים, זהו מדתך כדי שיקחו מוסר ויתעוררו לתשובה, אבל אתה רוצה לעשות כלה, אם כן לא ישאר מי שיקח מוסר, אם כן מה תועלת יש במיתת הצדיק... וכאן כלל ב' הענינים, אם מיתת הצדיק הוא להיות כל העולם כצדיק והוא דרך הראשון, שיקחו מוסר ויתעוררו, או כרשע, כלומר אף אם הוא צדיק, ותפס איזה חטא אשר בזה הוא כרשע ונתפס, גם זה צדיק. עוד אמר חלילה שנית, כי המדה ממדות הקב"ה הוא, שלפעמים מת צדיק בלא טעם מטעמים הנ"ל, רק מצד שלא הוכיח את הדור... על זה אמר אברהם אבינו אם אמצא בתוך העיר, כלומר צדיקים שהיו משוטטים בתוך העיר להוכיחם, וכן אמר בקרבה, שהלכו להוכיחה, אז חלילה לך, והשי"ת הודה לדבריו, באם אמצא כן וכו'... (מסכת תענית)
הואלתי - לשון התחלה, כברש"י, שהושיב הקב"ה את אברהם בדין על סדום, ובדיני נפשות מתחילין מן הצד, ולכן פירש רש"י רק בהואלתי השני כאן "רציתי". (בראשית יח כז)
אולי יחסרון - שהלכו משם, והאם הדין שאם התחילו בי' ויצאו מקצתם גומרין, ויש מכשירין אפילו להתחיל בט' על ידי צירוף קטן. אם אמצא - גם כן שהיו נ' והלכו ה', לכך כתב כאן אם אמצא, ולקמן אמר בעבור הארבעים. (שם שם כח)
לא אעשה - במספר ל' לא מצא ענין קדושה, כמו נ' שערי בינה ומ' יום שניתנה תורה, על כן אמר אל נא יחר וגו', והסכים על ידו, ואמר אם אמצא שם, צריך שיהיו כולם שם, שאין להם על מה שיסמוכו. וכן אמר לא אעשה, רוצה לומר לכלותם, אבל יעשה קצת חבלה, שאין מספר זה חשוב להגן בעד היסורין, וכן אמר במ', שעדיין לא ניתנה תורה למ' יום שיהיה המספר חשוב, ומצינו להיפך מ' יכנו, שהמספר קטגור. (שם שם כט)
...אבל מדברי ה' גילה דעתו לנח, כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית, ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו', מה לו מקום להתפלל, מה שאינו כן בדבריו לאברהם לא דבר כדברים האלה, אלא נתן לו מקום להתפלל, וכתיב ארדה נא ואראה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזרה, אף על פי כן עשה אשר זמן להראות לאברהם הנהגתו, ואמר דברים שישמע מהם שיש לו רשות לבקש רחמים... ועוד שלא מצא פתח כאברהם וכמשה שטעמם ונימוקם עמם, שלא היה צד הכרח שה' יודיעם, וכל זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאינו כן נח, שאין לומר למה הודיעו, כי יש טעם בדבר להכין התיבה וצורכיה. (שם ו יג)
הרי שכוונת אברהם היתה להוכיח, כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלמות, והודה לו הקב"ה על הדבר, ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזהו צבחר מן הדין, ונתרצה הקב"ה על הדבר, וכשלא מצא צד להטות משפט נחתם עליהם לאבדם, ואין פרט זה נכלל בשבועת ה', והמטיר על רשעים אש וגפרית. (שם ט יא)
תן לי הנפש - צריך לדעת לאיזה ענין אומר והרכוש קח לך, הלא היה לקוח אצלו... אלא יתבאר על דרך מה שאמרו בהגוזל ומאכיל קט"ז שיירה... שעמד עליה גייס והציל, הציל לאמצע, ואם אמר אני אציל לעצמי, הציל לעצמו. ומפרש רב אשי ביכולין בני שיירא להציל על ידי הדחק, לזה בסתם הציל לאמצע, פירוש כל אחד יכיר שלו ויטלנו, כפירוש רש"י. ואם אמר לעצמו וכו' ושתקו, גילו דעתם דאייאוש. וסבר מלך סדום דלא אתייאש ועודנו עומד להציל, והגם שאברהם גילה דעתו שלעצמו מציל, אינו מועיל, וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים... ותמצא שהיה מחזיק עצמו במדרגה גדולה, שכן אמרו במדרש התחיל מקשקש בזנבו, אתה ירדת לכבשן האש ונצלת, ואני לחומר ונצלתי, הרי שהחזיק עצמו כבעל יכולת. וזה אמר תן לי הנפש, כי לא נתייאשתי, ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי, אלא לסברתך שאתה נותן מעשר, נראה שאתה סובר שאין לי מציאות להציל אפילו על ידי הדחק, ונסכימה לפשר, אתה תבטל זכותך ותן לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש. וטועה היה, כי מושלל מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו, וכאן כבר ערכו מלחמה ואבדו ונתייאשו, ובטענת שקר בא, דאם אינו יכול להציל אין צריך לומר לעצמי... (שם יד כא)
הרימותי - טעם הרמת היד כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו לחזור עוד בו בדבר הזה... נתכוון לומר הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מהרכוש, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד, עוד יתכן לומר נתתי תרומה שאני חייב מהכל כפי הדין... (שם שם כב)
הם יקחו חלקם - לא שיהיה הרשות בידך ותכנס עמהם בשיעורין, אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפטו, ובזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת. (שם שם כד)
ויוסף עוד - הוסיף להתפלל כענין הראשון, אלא שהאדון היה המשלים, וזה שאמר אליו, שהכונה בהגנתו ית'. אל נא יחר - חש לחרון, כי רצה שיגין הוא, וחש להקפדה, ובקש שהאדון יגן בעד כרך אחד ואברהם בעד אחד. (שם שם כט)
עשרים - בקש שהאדון יגן בעד עשרים, וזכותו של אברהם בעד עשרה, ולא אמר אל יחר, שלא הוסיף בתפלתו להגין בזכותו יותר מקודם, ולכך אמר אד-ני, שתפלתו לצד הגנת האדון. אל יחר - שהפעם הגדיל שזכותו תגן בעד כ', ועוד שהשוה יד עבד כיד רבו, ולזה אמר ואדברה, ולא אמר ואדבר אל אד-ני, ואמר אך, שלא יחזור להתפלל אם ימעט אחד מהי'. (שם שם לא ולב)
וילך ה' - ולא נתן לו להתפלל על פחות משיעור זה, שכבר אמר ואדברה אך הפעם, שידע שאין הגנה בפחות מי'. ומה שאמר הרבי שמעון בן יוחאי צדיק יסוד עולם, אפשר שזה בצדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בסדום היה ממלט כל העיר. (שם שם לג)
הרימותי ידי - רוצה לומר ידי זאת הלוחמת והנוצחת הרימותי אל ה', שהוא נצח ולחם בידי, וידי לא היתה רק כחרב ביד ה', שהוא א-ל עליון וקונה שמים, ואם כן אחר שאני לא לחמתי ולא עשיתי מאומה, אם אקח מחוט ועד שרוך נעל... אם אקח מהשלל דבר כאלו ידי נצחה ועשתה חיל, אז תאמר ידי אלי לאמר אני העשרתי את אברם, ואיך תאמר ידי שהיא העשירה אותי אם ה' פעל כל זאת... (שם יד כג)
האף תספה - כי כל מקום שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ועל כן כשעבר ה' לנגוף את מצרים כתיב ועברתי וגו', ותחלה חשב אברהם שה' ילך אתם ופסח על בתי הצדיקים, אבל כשראה שהוא עודנו עומד לפני ה', והם הלכו לבדם, והם ישחיתו את הצדיקים גם כן, לכן טען על זה. (שם יח כג)
אולי יש חמשים צדיקם - שאינם צדיקים גמורים, רק הם צדיקים בתוך העיר הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם אחר שאינם צדיקים גמורים, ואם כן האף תספה וגו'. (שם שם כד)
ויען - מה שתפס אברהם מספר חמישים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה, ונחשב כאילו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, ואולם באשר הוא היה המתחיל לדבר, והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו, הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וזה שאמר הנה נא הואלתי - הלא אני הייתי המתחיל בדבור, ואנכי עפר ואפר - ואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה ואין צריך דוקא חמישים... אולי יחסרון - הלא יכול להיות שבין החמישים ימצאו חמשה שהם טובים מאנשי סדום, ובכל זאת הם רעים לערך הארבעים וחמשה האחרים, עד שאם תרצה לצרף אותם אל מספר החמישים יחסרון על ידם החמישים... ויאמר - השיב לו שאינו צריך כלל אל החמשה, כי די לו אם היו רק ארבעים וחמשה... (שם שם כז וכח)
ויאמר - עתה בא בשאלה חדשה, כי זאת ידע שאי אפשר שאם יהיו עשרים יועיל, כי שתי ערים שיהיו בם עדת צדיקים לא יוכלו להציל את השלשה שאין בהם, שהם הרוב, אבל השאלה היא אם על כל פנים יצילו שתי הערים את עצמם, אחר שיש בכל אחת עדת צדיקים, או נאמר שגם לרעה נלך אחר הרוב ויספו בעון השלש שהם הרוב... ועל זה השיב לא אשחית, ולא אמר לא אעשה, כי אז יעשה משפט בשלש ערים שאין בהם צדיקים, רק שלא ישחית את הככר דרך השחתה, רק יעשה משפט אחר שימותו אנשי שלש הערים, והככר עם שני ערים שיש בהם צדיקים ישארו. (שם שם לא)
ענשה של סדום כפי שנתגלה לאברהם יכול לבא באחת משתי הדרכים, כלה - כלייה גמורה, או ידיעה - הענשת האשמים בלבד, תוך המשך קיומו של הכלל. לאחר שה' הודיע לו את עצתו, הרי אברהם חותר בכל נפשו למצות את עומק הדין, אך שאלה אחת מכרסמת בלבו, לא שהוא מטיל איזה ספק בדבר, אם אמנם ינצלו הצדיקים מהשואה שתבא על הרשעים... אולם יודע אברהם את נפש הצדיק, אברהם מרגיש איך היה חש הוא במקומו של יחיד, שזכה למלט נפשו מחורבן הכלל, אברהם חושב כי אילו היה עולה בגורלו המר לגור בסדום, לא היה מחסר כל מאמץ מלשקוד ללא הרף על תקנות בני עירו וארצו שסטו מהדרך, לא היה מתייאש מן התקווה גם על פתחו של אבדון, והיה סובל יסורי מות באבדן כל נפש אשר להצלתה חתר ולהצלתה ציפה וקיוה. עתה הוא שוקל בדעתו האם אין להתחשב גם בצער זה, שהצדיקים מצטערים בצרת חבריהם לשעבר, האם אין בכך משום "ספות צדיק עם רשע", משום הענשת הצדיק אגב עונשם של הרשעים...
...לא זה הצדיק, שלמענו תינצל סדום, צדיקו של אברהם שרוי "בתוך העיר", בקשר ער וחי לכל סביבתו... (שם שם כה)
ויאמר ה' - אם במדינה אשר כסדום עוד ישנם חמישים, שביכלתם לחיות בפרהסיא חיים טהורים וישרים, ויש אפילו בידם לעשות ולפעול ברבים למען הטוהר, היושר והצדק, אז אחוס על החוטאים... כל עוד סובלים את הצדיקים בפרהסיא, אם גם מתוך לעג ובוז, כל עוד אין מעכבים בידיהם מלעשות, כל עוד יראת אלקים ויושר אינם אלא סכלות ולא הפכו לפשע, עדיין לא הגיעו לשיא הרע. רק משחדלו לצחוק, משהתחילו לראות את הצדק כפשע לשלום הציבור ומתוך חריקת שינים אוסרים את הטוב... רק אז הגיע הרע לשיאו... כל עוד אברהם וביתו היו רשאים לבנות מזבח לאלקי האמת והחסד. ואף דינה של סדום לא נחתם כל עוד לא התברר, כי אכן כבר הגיע הרע עד אותו שיא הרשעות והשחיתות. (שם שם כו)
אני העשרתי - ואף על פי שקבל מתנות במצרים ומאבימלך, שידע שמתייקרים בו, אבל מלך סדום שהוא רע עין ויחשוב למתנה לאברהם, וגם לא רצה אברהם להחשיבו ולעשות עמו התרועעות. (שם יד כג)
בתוך העיר - שידע הנהגתם שיבאו י' אנשים במקום מיוחד באמצע העיר להשגיח על הענינים הכוללים, ושיער שאף על פי שהשגחתם רעה על ההמון, מכל מקום בעצמם לא הגיעו לרשעות כל כך. למקום - לא אמר לכל המקום, כבתשובת ה', כי לא ידע המדה, ומשמעו מקום הצדיקים או כל המקום. ומכאן יש ללמוד כמה יש להעריך התפלה בעת צרה ר"ל. (שם יח כד)
ברש"י ויגש אברהם, מצינו הגשה למלחמה וכו', ועם מי נלחם בכאן, אך הפירוש כי אברהם אבינו ע"ה מגודל ענותנותו, כאמרו אנכי עפר ואפר, היה קשה לו מאד להתפלל להבורא יתברך, ולא מצינו שום דבר שהתפלל אבינו ע"ה על עצמו. וכן כתוב בזוהר הקדש על שלא בקש על לוט, עיין שם. וזאת התפלה שהיה ברוב רחמיו נלחם עם עצמו אם להתפלל, הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, פירוש, עם היותו יודע שהוא עפר, אף על פי כן גבר רוב הרחמנות עליהם שנגש ורצה לבקש מהבורא ית' בעבורם, מכל שכן הבורא ית' שהוא אב הרחמים יש לו לרחם עליהם. (וירא תרל"ח)
פירש אמו"ז ז"ל על פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה כי השי"ת נתן לו דיעה ודביקות שיהיה בכחו לצוות ולהניח לכל בני ישראל אחריו, וזה פירוש "למען" כפשוטו... וזהו עצמו הטעם כיון שפנימיות הדעת ניתן לאברהם והוא שורש וחיות הכל, ממילא אין לכסות ממנו דבר, והיינו שהיה נצרך להוציא הכמות של הקדושה שנמצא בסדום, והוא עצמו הצלת לוט שבא ממנו דוד המלך ע"ה... (שם תרמ"א)
נראה לפרש שגם מלך סדום הודה שהנס על ידי אברהם היה, אך חשב עצמו שיש לו שייכות בצד מה לאברהם, ועל כן נעשה לו נס על ידי אברהם, כי אלמלא היתה לו שייכות לאברהם לא היה הנס שנעשה לכבוד אברהם נעשה עמו. וזהו הלשון והמליצה "התחיל לכשכש לו בזנבו" ככלב, שכל הגוים כאין נגדו, ואין להם שום מציאות במדריגת אברהם... ולפי האמור יובן ענין הפרשה שאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך, היינו שהיה חושב לחלוק עמו, שזה יקח הנפש וזה הרכוש, וכדין שנים אוחזין בטלית... אך אברהם השיב לו הרימותי וגו', אם מחוט וגו', רק אשר אכלו הנערים וגו', הם יקחו חלקם, היינו שהם בעצמם יקחו ולא שאקח אני בעבורם, שלא רצה שיהיה לו עמו צירוף כלל. (בראשית לך תרע"ח)
הנה נא הואלתי לדבר וגו', ויש לדקדק מה ענין ואנכי עפר ואפר לכאן... ונראה עוד לפרש בפשיטות, שאמר אברהם כלפי שאמר לו השי"ת שיבא אתם בדין, טען, הנה גם אני הייתי ראוי להיות עפר ואפר לולא רחמיך אשר עמדו לי לפנים משורת הדין, אם כן כך היא מדת טובך מעולם לרחם אף על פי שאינו כדאי, אם כן היתכן שתשחית וכו'. ובזה מיושב מה שאמר זה בתפלה השניה ולא בתפלה הראשונה, כי בראשונה בקש למצא זכות בדין, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ולא היה מקום למאמר אנכי עפר ואפר, רק בשניה שבקש רחמים גמורים, אתה צדיקו של עולם תצטרף עמהן, אם כן בא מאמר זה. ובזה תוכחת מוסר לכל איש לבל יתיאש מלהתפלל אף שמצא את עצמו שאינו כדאי... (שם וירא תרע"ג)
אלקים עמך וגו', ברש"י לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום וכו'... ונראה דהנה אברהם שהיו כל השתדלויותיו להכניס הכל תחת כנפי השכינה, בודאי דיבוריו והשתדלויותיו לא שבו ריקם, יש שתכף נכנעו וקבלו עליהם להתגייר ולהיות בכלל עם אלקי אברהם, ואפילו מי שלא קבלו עליהם, מכל מקום דבריו של אברהם כשכשו במעיהם, וכמו גרעין הנזרע בארץ שלימים רבים יוציא אילן ומגדל פירות... והנה סדום שהיתה בשכונת אברהם בודאי עשה אברהם כל התפעלות להחזירם למוטב בעצות ותחבולות שונות למטה או למעלה, כעין בש"ס ברכות בעי רחמי עלייהו דליהדו בתשובה, אך הם בגודל רשעם לא הטו אוזן קשבת, ולולא שחרבה מעולם הזה ומעולם הבא, היה אפשר לומר שעוד יבא יום באחד הדורות ויתעורר כנ"ל, אבל מאחר שחרבה מעולם הזה ומעולם הבא, אם כן היה נראה שכל השתדלויותיו של אברהם אבינו עמהם עלו בתוהו והיו לבטלה, והיתה סברא שזה גם פגם במעלת אברהם, אבל לא כן הדבר, שחס ושלום לא נפגם מזה אברהם כלל, ותיכף אירע לו הנס עם אבימלך ונפקדה שרה, וזהו שיצא משכונת סדום לשלום. (שם תרע"ד, וראה עוד ערך סדום)
ויגש אברהם וגו', בענין תפלת אברהם על הסדומיים יש להבין, הלא הסדומים לא היו רעים לעצמם לבד, אלא מזיקים ממש לכל העולם, והרי הצלת הסדומים היא נזק לכל העולם, ואם כן היתכן שיבקש אברהם רחמים על הסדומים במקום היזק כל העולם, והרחמנות על הסדומים היא אכזריות על כל העולם... ונראה שאברהם חשב לקרבם בזה למען ישובו מדרכם הרעה, כי בהתעורר עליהם רחמים מן השמים כמים פנים אל פנים וגו' יתעורר גם בקרבם רגש רחמים על העשוקים ולשוב מדרכם הרעה, וזוהי מדתו של אברהם מעולם לקרב רחוקים בזה הדרך, שבמה שהשפיע עליהם חסדים, על ידי זה עצמו יהיו נמשכים מאליהם אחר מקור המשפיע להם טובות, וזהו שנשתבח אברהם במדת חסד, שבכל מדתו היתה כוונתו צורך גבוה לקרב על ידי זה רחוקים...
אך לפי דרכנו יתבאר, דתלה כל מעלתו מחמת שהקדים ה' לעשות עמו חסד וקרבהו בימין צדקו, ולעומת החסדים שעשה עמו התעורר גם הוא בעצמו, ובשביל זה זכה למה שזכה. וזהו ואנכי עפר ואפר, שמצד עצמי אין בי שום מעלה, אלא מצד חסדי ה' נתקיים בי כמים פנים אל פנים וגו', ואם תעשה ככה גם לסדומים, גם הם לעומתך יתעוררו להיטיב דרכם כמוני. (שם תרע"ח)
ונראה לפרש, דהנה הא דאברהם לא רצה ליקח משלל סדום, אף דמדינא המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מכל מקום באשר התהוות הדברים היתה ביד הסדומים, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, וכמו שהם מושפעים משלש הקליפות הטמאות לגמרי, כן היו כל החפצים שלהם, ולא רצה אברהם לזכות בהם למען לא יתדבק בו דבר ששרשו משורש נחש... ואולי יש לומר שזכו בניו למצות ציצית, שהלבן שבה רומז לאהבה, כבזהר הקדש, היינו להתקשר באהבה כמדת אברהם אבינו ע"ה, אך במה שלא רצה שיתדבק אליו משלל סדום היה שכרו ששום דבר רע לא יוכל להתחבר לבניו, וזוהי מצות תכלת שבציצית, שמראה תכלת מפחיד את החיצונים כידוע, ועוד שתכלת רומזת ליראה, והיא מושכת יראת שמים על האדם, ולעומת שהאדם יש עליו יראת שמים מתירא שוב דבר חיצוני לדבק באדם, והוא ממש מקביל לעומת מה שלא רצה שיתדבק אליו דבר שאינו ראוי לו... (במדבר שלח תרע"ב)
יש להתבונן במצות ציצית... והיא מדתו של אברהם, ובדוגמא זו היה טעמו של אברהם אבינו ע"ה שלא רצה ליקח מרכוש מלך סדום, אף שעל פי הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מכל מקום אמר אברהם (בראשית י"ד) ולא תאמר אני העשרתי את אברם, פירש רש"י שהקב"ה הבטיחני לעשרני. ואף שכבר היה עשיר מבלעדי זה ונתקיים מה שהשי"ת אמר לעשרהו, מכל מקום לא רצה לצרף לעשירות שלו את רכוש סדום, והיינו משום שהעושר הבא לו מהשי"ת הוא רק טוב, וברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה, וידוע שעצב הוא מסט"א, ואין לה שום אחיזה בברכת ה', אבל רכוש סדום שהתהוותו היתה מסט"א, בודאי יש בו עדיין אחיזה לסט"א, ואם כן באמצעות רכוש סדום תהיה להסט"א אחיזה בצד מה גם ברכושו, על כן לא רצה לקבלו... (שם שם תרע"ד)
ענין המכסה אני מאברהם... וזהו שלמד מהנהגת סדום, איך להתנהג עם רשעים ולרחם גם על רשעים ולבקש עליהם בתפלה. כי הבין למה גלה לו הקב"ה, על כרחך לבקש בתפלה עליהם. כענין שאמרו במשה רבינו ע"ה, (שמות רבה מ"ב) הניחה לי, והבין דהכי בבגדו אני תופס, ועל כן כוונתו על התפלה, הניחה מלהתפלל, וכן בזה הבין שבשביל תפלה גילה לו. והנה השי"ת יודע הכל, וידע שבאמת אין שם צדיקים שיגינו, ולמה גלה לו, הלא לא הועילה תפלתו+ לזה אמר "המכסה אני מאברהם וגו' ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו וגו'", והכל לומדים ממעשיו, ויגזרו אומר כי אין לחוס על רשעים כלל. ובאמת לא כן, כי יש לחוס על רשעים גם כן. "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (סנהדרין ל"ט)... וזהו שאמר המכסה אני מאברהם הלמוד הזה, אלא אודיעו, ויבין כי כוונתי להתפלל על רשעים גם כן ולבקש רחמים עליהם, וזהו כי ידעתיו, פירוש הודעתי לו את דבר סדום... (חלק ב ריג)