אדם   חייו

(ראה גם: אדם-כללי-תפקיד, השגחה, חיים, עבודת ה')

פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... (דברים ח יב)

קשת גבורים חתים, ונכשלים אזרו חיל. שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. (שמואל א ב ד)

ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה... (שם כו י)

קול אומר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם. (ישעיה מ ו)

לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל... לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי. לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם. (שם סה כ)

כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'. (ירמיה ט כב)

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. עקב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו. אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. (שם יז ה)

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. (תהלים א א)

מזמור לדוד, ה' מי יגור באהליך, מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. (שם טו א)

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה... (שם כד ג)

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני. (שם כז ד)

הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני, הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך, אך כל הבל כל אדם נצב סלה. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון, יצבר ולא ידע מי אוספם... (שם לט ה)

למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני. הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו. אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו. ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם... ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. זה דרכם כסל למו, ואחריהם בפיהם ירצו סלה... כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. כי נפשו בחייו יברך ויודוך כי תיטיב לך... (שם מט ו)

כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה... למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה... שבענו בבקר חסדיך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. שמחנו כימות עיניתנו שנות רעינו רעה, יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם. (שם צ ט)

אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. (שם קג טו)

הללויה אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק. טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא ימוט, לזכר עולם יהיה צדיק. משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו. פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. (שם קיב א)

שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל. (שם קכח א)

גומל נפשו איש חסד, ועוכר שארו אכזרי. רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת. כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו... (משלי יא יז)

אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה. (שם כח יד)

שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי. פן אשבע וכחשתי, ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי. (שם ל ח)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכימי שכיר ימיו. כעבד ישאף צל, וכשכיר יקוה פעלו... (איוב ז א)

אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמד... (שם יד א)

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. (קהלת א ג)

...הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים... כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות... וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש... ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל. ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח. ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל... כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, גם בלילה לא שכב לבו, גם זה הבל הוא. אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זה ראיתי כי מיד האלקים היא... (שם ב ד)

ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלקים היא. (שם ג יב)

אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו, כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו. (שם שם יט)

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם. ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש... יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו גם עינו לא תשבע עושר, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה, גם זה הבל וענין רע הוא... (שם ד א)

הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלקים כי הוא חלקו. גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלקים היא. כי לא הרבה יזכר את ימי חייו, כי האלקים מענה בשמחת לבו. (שם ה יז)

ושבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמח והוא ילונו בעמלו ימי חייו, אשר נתן לו האלקים תחת השמש. (שם ח טו)

הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזבח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא. זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים. כי מי אשר יבוחר אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים עוד מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם... לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש... שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כלם. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום... (שם ט ב)

...נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים בשפל ישבו. ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ... (שם י ה)

שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות ושחרות הבל. (שם יא ט)

וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם. ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הרואות בארובת... כי הולך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים... וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה... (שם יב א)

והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה וידך לגדל ולחזק לכל. (דברי הימים א כט יב)

זהר:

תא חזי, כאשר האדם הולך בדרך האמת, הוא הולך לימין, וממשיך על עצמו רוח קודש העליון מלמעלה. ורוח זה נעשה לו רצון קדוש להתיחד למעלה ולהתדבק בקדושה העליונה שלא תפסק ממנו לעולם. וכאשר אדם הולך בדרך הרע, ודרכיו נטו (מדרך הישר), הוא ממשיך על עצמו רוח הטומאה שבצד שמאל, ומטמא אותו ונטמא בו, כמו שאתה אומר, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, הבא לטמא מטמאים אותו. תא חזי, בשעה שאדם הולך בדרך האמת וממשיך עליו רוח קדוש עליון ומתדבק בו, הבן שיוליד ויצא ממנו לעולם הוא ממשיך עליו קדושה עליונה, ויהיה קדוש בקדושת רבונו, כמו שכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים וגו'... (בראשית ב' שכו, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל אדם ההולך לצד שמאל ומטמא דרכיו, כל רוחות הטומאה הוא מושך על עצמו, ורוח הטומאה מתדבק בו ואינו עוזב אותו, ודבקות רוח הטומאה ההוא, הוא רק באותו האדם שמשך אותו, ולא באחר. משום שדבקות שלהם אינה אלא באלו האנשים שנתדבקו בהם. אשריהם הצדיקים ההולכים בדרך הישר והם צדיקי אמת, ובניהם צדיקים בעולם, ועליהם כתוב, כי ישרים ישכנו ארץ. (שם שנב)

והוא (דהיינו הנוקבא)... ההולך לפני האדם כשהולך בדרך, שכתוב צדק לפניו יהלך וגו' (וצדק הוא הנוקבא), וכן הוא ההולך לפני האדם בשעה שזוכה, ולמה הוא הולך, היינו כמו שכתוב להצילך ולתת אויבך לפניך, דהיינו להציל את האדם בדרך, ולא ישלוט בו סטרא אחרא. ומשום זה צריך האדם להשמר מחטאיו ולטהר את עצמו... (נח שפ)

...וכל זה אם הנשמה זכתה בעולם הזה לתקן את הגוף ולכפות תוקפו של אותו הארור, (דהיינו יצר הרע הנקרא לוט), עד שנפרד ממנו... כי בעולם הזה בכל יום ויום אלו המחנות והמנהיגים שמצד הנשמה הם במריבה עם אלו המחנות והמנהיגים שמצד הגוף, והם מריבים אלו עם אלו, וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם, בין הנשמה ובין אותו הנחש, שהוא היצר הרע, הנלחמים בכל יום ויום... (לך פה)

רבי יוחנן פתח ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים, עד שיפוח היום וגו' זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה, שהוא כהרף עין. תא חזי מה כתיב, ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו' ביום המיתה, כל מה שהיה נחשב כיום אחד אצלו.

אמר רבי שמעון נשמתו של אדם מתרה בו, ואומרת, עד שיפוח היום, וידמה בעיניך כהרף עין, בעודך בעולם הזה. ונסו הצללים הדא הוא דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ, בבקשה ממך, סוב דמה לך דודי לצבי וגו'. דבר אחר עד שיפוח היום וגו', אמר רבי שמעון בן פזי, זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין, מה הצבי קל ברגליו, אף אתה היה קל כצבי או כעופר האילים לעשות רצון בוראך, כדי שתנחל העולם הבא, שהוא הרי בשמים הנקרא הר ה', הר התענוג, ההר הטוב... (וירא מב, ועיין שם עוד)

... והיה כתוב בו (בספר החכמה שלהם), כי כעין מה שהרצון של אדם מכוון בו בעולם הזה, כן ממשיך עליו רוח מלמעלה, כעין אותו הרצון שנתדבק בו. אם רצונו מכוון בדבר עליון קדוש, הוא ממשיך עליו אותו הדבר מלמעלה למטה אליו. ואם רצונו הוא להתדבק בסטרא אחרא, וכוון בו, הוא ממשיך אותו הדבר מלמעלה למטה אליו. והיו אומרים (שכדי להמשיך דבר מלמעלה), עיקר הדבר תלוי בדבור, ובמעשה, וברצון להתדבק, ובזה נמשך ממעלה למטה אותו הצד שנתדבק בו. ומצאתי בו בספר, כל אלו המעשים והעבודות של כוכבים ומזלות, והדברים שצריכים לעבודתם, ואיך צריך הרצון לכוון בהם כדי להמשיך אותם אצלם.

כעין זה מי שרוצה להתדבק למעלה ברוח הקדש, הנה במעשה ובדבור ולכוון באותו הדבר בכוונת הלב, תלוי הדבר, שיוכל להמשיך אליו מלמעלה למטה ולהתדבק בהדבר. והיו אומרים במה שאדם נמשך בעולם הזה, כן מושכים אותו כשיוצא מן עולם הזה, ובמה שנתדבק ונמשך אחריו בעולם הזה, כן הוא מתדבק בעולם האמת, אם בקדש בקדש, אם בטומאה בטומאה. אם בקדש מושכים אותו לצד הקדושה, ונתדבק בו למעלה ונעשה ממונה משמש לשמש לפני הקב"ה, בין כל המלאכים, כמו כן הוא מתדבק למעלה ועומד בין אלו הקדושים, שכתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה... (וירא פא, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה שלש הנהגות יש באדם, הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה, וההנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי זהו כח המחזיק... (שם שטו)

ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא , למדנו, אין לו לאדם לסמוך על נס, ואם הקב"ה עושה פעם נס לאדם, אין לו לסמוך על הנס בפעם אחר, משום שלא בכל שעה ושעה יקרה נס. ואם אדם מכניס עצמו במקום שהנזק גלוי לעין, הנה מתבטלות בזה כל זכויותיו שעשה מקודם לכן... (שם שמג)

תא חזי, ימיו של אדם נבראו ועמדו במדרגות העליונות, (דהיינו בז' ספירות חג"ת נהי"מ) כיון שגמרו להתקיים באלו המדרגות, כמו שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, (דהיינו כנגד ז' ספירות שכל אחת מהן כוללת עשר), אין עוד מדרגה להתקיים בה, ומשום זה ורהבם עמל ואון, והם כלא היו. (ורהבם פירושו יותר מזה דהיינו אם חי יותר מע' שנים הם רק עמל ואון, כי אין עוד ספירה להמשיך החיים ממנה, ועל כן שנים הללו הם כלא היו כלל, שאין בהם חפץ).

אבל ימיהם של צדיקים הווים ומתקיימים, (כלומר אפילו אם הם חיים יותר מע' שנה, כי הם מקבלים ממזל העליון שהוא מוסיף חיים על ע' שנה, כמה שרוצה), כמו שאתה אומר ויהיו חיי שרה... (חיי שרה לה)

תא חזי, כאשר ימי האדם מתקיימים במדרגות העליונות, (דהיינו בז' ספירות חג"ת נהי"מ), מתקיים האדם בעולם כיון שלא נתקיים עוד במדרגות העליונות, (דהיינו שכבר גמר חיי שבעים שנה הנמשכים מז' ספירות חג"ת נהי"מ), נמצאים ימיו יוצאים (מהספירות) ויורדים למטה (מהספירות), עד שקרבים לאותו מדרגה שהמות שורה בו, (דהיינו מלאך המות, שהוא מתחת לספירת המלכות, ששם נאמר, לפתח חטאת רובץ), ואז מקבל רשות להוציא הנשמה... אשרי הם הצדיקים שלא נטמאו בו, ולא נשאר בגופם טומאה... (שם ע)

ותא חזי, הרי למדנו, שאפילו בעולם הזה, כשהאדם ישן על מטתו, והנשמות יוצאות מהגוף וצריכות לשוטט בעולם, לא כל נשמה ונשמה משוטטת ועולה לראות בכבוד סבר פנים של עתיק יומין, אלא כפי מה שנמשך תמיד, וכפי מעשיו, כן נשמתו עולה. אם נטמא, כשהוא ישן, והנשמה יצאה ממנו, כל רוחות הטומאה אוחזים בה, והיא מתדבקת בהם, באלו מדרגות התחתונות המשוטטות בעולם, והם מודיעים לה דברים הקרובים לבא בעולם. ולפעמים הם מודיעים לה דברי שקר ומצחקים בה.

ואם האדם זכה כשהוא ישן ונשמתו עולה, הולכת ומשוטטת ובוקעת (לה דרך) בין רוחות הטומאה, וכולם מכריזים ואומרים פנו מקום פנו, אין זה מן מהצד שלנו, והיא עולה ובאה בין אלו הקדושים והם מודיעים לה דבר אמת אחד... (שם קל, ועיין עוד ערך שינה)

רבי אלעזר פתח ואמר, כתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה, שהרי התורה היא כל החיים וכל חירות, וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא. חיים הוא בעולם הזה, היינו שיזכו לימים שלמים בעולם הזה, כמו שאמר את מספר ימיך אמלא, ויזכה לימים ארוכים בעולם הבא, בשביל שהם חיים שלמים, הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות, חיים שהם חיים חירות בעולם הזה, חירות מכל, כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל עמי העולם. ואם תאמר הרי אלו בני השמד, (דהיינו הרוגי מלכות, מחמת שעסקו בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה, ומשיב), הוא גזירה מלמעלה, כמו רבי עקיבא וחביריו, וכך עלה במחשבה (של מעלה, בעת שנברא העולם, אבל בדרך כלל, התורה היא) חירות ממלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו.

וכן הוא בודאי, שהרי אם אדם היה מתדבק בעץ החיים, שהוא התורה, לא היה גורם מות לו ולכל העולם, (אלא משום שעזב את עץ החיים שהוא התורה, ואכל מעץ הדעת גרם לו מיתה ולעולם)... ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל, ולא עזבו את עץ החיים (שהיא התורה), לא היו גורמים שיחזור המות לעולם... (שם ריט)

...ואימתי בא האדם להטהר, הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה, אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל, היצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל, ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד. בא האדם להטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל, ושניהם (היצר הטוב והיצר הרע) מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך, וזהו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. (וישלח ד)

וישב יעקב וגו', רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק וגו', כמה מקטרגים יש לו לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה, דכיון שיצא האדם לאויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו, כמו שלמדנו, שכתוב, לפתח חטאת רובץ, כי אז נשתתף עמו היצר הרע. ותא חזי שכן הוא, כי הבהמות מיום שנולדו כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש ומכל מקומות הרעים, והאדם כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, והוא משום שהיצר הרע שורה בתוכו ומיד מסיתו לדרך רע... (וישב א)

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו, כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה לקרבהו אליו משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש. וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה שתתגבר בגבורה, ואז הוא אוהבו של הקב"ה... (שם כו)

...כי יש זמנים שהלבנה (דהיינו הנוקבא) היא בגרעון, ונמצאת בדין, והשמש (שהוא ז"א) אינו נמצא אצלה, ובכל זמן ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה, (מן ז"א בכל זמן ובכל שעה, ועל כן) היא מוציאה עתה (הנשמות גם בשעת הגרעון) בזמן שנמצאת בדין, וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא יהיה תמיד בגרעון ועניות נמשכת לו ונשבר תמיד בדין, בכל ימיו של האדם ההוא, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול להעבירם בתפלה. ובזמן ההוא שאותה המדרגה (דהיינו הנוקבא) נמצאת בשלמות, ונהר ההוא הנמשך ויוצא (מעדן, שהוא יסוד) משתמש בה, אז אותה הנשמה היוצאת (מהנוקבא) ומתדבקת באדם הנה האדם ההוא נשלם בכל, בעושר, בבנים, בשלימות הגוף... (שם לב, ועיין שם עוד)

אמר רבי יוסי, משום זה צריך האדם להשמר מעונותיו, ולא יטה ימין ושמאל, ועם כל זה (אף על פי ששומר את עצמו), צריך האדם לבדוק את עצמו מעונותיו בכל יום ויום, כי כשהאדם קם ממטתו שני עדים עומדים לפניו, והולכים עמו כל היום. רוצה האדם לקום, אלו העדים אומרים לו בשעה שפתח עיניו, עיניך לנכח יביטו וגו'... בכל יום ויום כשבא הלילה, צריך להסתכל ולבדוק בכל מה שעשה כל אותו היום, כדי שישוב בתשובה עליה, ויסתכל בהם תמיד, כדי שישוב לפני רבונו, כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, כדי שישוב עליהם. (שם רמח)

ואם תאמר שלא נעשה רע לאדם מן הקב"ה, תא חזי, בזמן שאדם הולך לימין שמירתו של הקב"ה נמצאת לו תמיד, והסטרא אחרא אינו יכול לשלוט עליו, ורע הזה נכנע לפניו ואינו יכול לשלוט, ומתוך ששמירתו של הקב"ה הוסר ממנו אם הוא מתדבק ברע, אז רע ההוא כיון שרואה שאין עמו שמירה, שולט עליו אז ובא להשמידו, ואז ניתן לו רשות ונוטל נשמתו. (ויגש עה)

תאנא רבי שמעון פתח ואמר, הנסתרות לה' אלקינו והנגלות וגו', הנסתרות לה' אלקינו תא חזי, כמה יש לו לאדם להזהר מחטאיו ולהסתכל שלא יעבר על רצון אדונו, כי למדנו, כל מה שאדם עושה בעולם הזה כתובים אלו המעשים בספר ובאים בחשבון לפני המלך הקדוש, והכל גלוי לפניו, זהו שכתוב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. ולמדנו אפילו מה שאדם מחשב ועולה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה ואינו נאבד ממנו. (ויחי רסא)

שלמדנו, אלו הימים של האדם משעה שנברא, הנה באותו יום שיצא לעולם, נמצאים כבר כולם בקיומם, (שהם הארות ממשיות, שמהן נמשכים ימיו של האדם), והולכים ומשוטטים בעולם יורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בפני עצמו. וכאשר היום בא ומזהיר את האדם, והאדם עושה ביום ההוא עברה לפני אדונו, יום ההוא עולה בבושה ומעיד עדות עליו, והוא עומד בחוץ בלבדו... ותאנא, אחר שעומד בלבדו בחוץ, הוא יושב ומחכה עד שהאדם יעשה תשובה, זכה שב היום למקומו, לא זכה (שלא עשה תשובה), אותו יום אחד יורד ומשתתף עם הרוח שבחוץ וחוזר לביתו, ומתתקן בצורת אותו אדם ממש, כדי להרע לו, (והיום) יושב עמו בביתו, ואם הוא זוכה (ועושה תשובה), מגורו עמו לטוב, ואם לא זכה, מגורו עמו לרע.

בין כך ובין כך נמנו הימים של אותו אדם והם חסרים, ואלו שנשארו מחמת חטאים אינם נכנסים במנין, ווי לאותו אדם שנגרע ימיו לפני המלך הקדוש, ואין לו למעלה ימים להתעטר בהם בעולם ההוא ולקרב עמהם לפני המלך הקדוש... וכשרוצים להלביש אותו בימיו, אלו הימים שקלקל אותם בחטאיו חסרים מלבוש ההוא, והוא מתלבש בכלי חסר, וכל שכן אם רבים המה ולא יהיה אל האדם במה להתלבש בעולם ההוא, אוי לו אוי לנפשו, שדנים אותו בגיהנם על אלו הימים... (שם רצו, ועיין שם עוד)

פתח ואמר המלאך הגואל, אשר גאל היה צריך לומר, מהו הגואל, משום שהוא נמצא תמיד עם האדם ואינו סר מאדם צדיק לעולם. תא חזי, המלאך הגואל זהו השכינה שהולכת עם האדם תמיד, ואינה סרה ממנו כל עוד שהאדם שומר מצות התורה, ועל כן יהיה האדם נזהר שלא יצא יחידי בדרך, שצריך האדם להזהר לשמור מצות התורה, כדי שלא תסתלק השכינה ממנו, ויוכרח ללכת יחידי בלי זווג עם השכינה. (ויחי תכה)

תא חזי, ימיו של האדם, כשזוכה בעולם הזה במעשים טובים, הימים שלו מתברכים למעלה ממקום ההוא שנקרא מדת ימיו, (שהיא בינה). פתח ואמר הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו', מקרא זה בארוהו, אבל בא וראה, קצי, זהו קץ הימין, שהוא מתקשר בדוד, ומדת ימי, זהו שנתמנה ממש על ימיו. אמר רבי יהודה הנה שמעתי מרבי שמעון, שמקרא זה נאמר על אלו הימים שנגזרו עליו מאדם הראשון, שהם ע' שנה... (שם תק)

...אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עשה שבתורה, אין לך יום שלא יבא להתברך ממנו (מן האדם), וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלוים עליו מלמעלה... (וארא סב, ועיין שם עוד)

ואשלם נחומים לו ולאבליו, הרי נראה שמת הוא, כן ודאי שהוא מת, והוא עומד בחיים, שכיון שהוא רשע נקרא מת. מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, אלא הקב"ה עושה חסד עם בני אדם, שכיון שנכנס לשנת י"ג ולהלאה, נותן עמו שני מלאכים שומרים ששומרים אותו, אחד מימינו ואחד משמאלו. כשהאדם הולך בדרך הישר, הם שמחים בו ומחזקים אותו בשמחה, מכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד לצורתו של המלך, וכשהולך בדרך עקום, הם מתאבלים עליו ונעברים ממנו, כיון שהחזיק בו הקב"ה והנהיג אותו בדרך הישר, אז כתוב ואשלם נחומים לו ולאבליו, שהוא מתנחם על מה שעשה בתחילה ועל מה שעשה עתה, וחוזר בתשובה... (משפטים רלה)

גופיהם של צדיקים שלא נמשכו בעולם הזה אחר הנאות ותאוות של קליפה הקשה ההיא, אינה שולטת עליהם רוח הטומאה כלל, כי לא נשתתפו עמו כלום בעולם הזה... גופיהם של צדיקים שאינם מתענגים בעולם הזה אלא מתענוג של מצוה וסעודות של שבתות וחגים וזמנים, רוח הטומאה ההיא אינו יכול לשלוט עליהם, כי לא נתענגו משלו כלום... (תרומה רעט)

כאן יש לנו סמך בלבד, (כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו), על מעשה בני האדם בעולם הזה. יונה שירד לאניה, זו היא הנשמה של האדם, שיורדת לעולם הזה להיות בגופו של אדם, למה נקראת יונה, משום שאחר שנשתתפה בגוף אז היו יונה בעולם הזה (דהיינו מרומה מן הגוף שמאנה אותה), כמו שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. ואז הולך האדם בעולם הזה כאניה בים הגדול החושבת להשבר, כמו שאמר והאניה חשבה להשבר. וכשהאדם הוא בעולם הזה, הוא חוטא, וחושב שהוא ברח מאדונו, כי אדונו אינו משגיח כאן בעולם הזה, ואז מטיל הקב"ה רוח סערה חזקה, שזה הוא גזירת הדין העומד תמיד לפני הקב"ה, ומבקשת מלפניו דין על האדם, וזה רוח סערה, הוא שהגיע אל האניה והזכיר עונותיו של האדם לתפוש אותו.

כיון שנתפס האדם על ידי סערה ההיא בבית חליו, מה כתוב, ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. אף על פי שהאדם בבית חליו, אין הנשמה מתעוררת לשוב לפני אדונה לפדות עונותיו. מה כתוב, ויקרב אליו רב החובל, מי הוא רב החובל, זהו יצר הטוב, שמנהיג הכל. ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך וגו', אין השעה לנום, כי מעלים אותך לדין על כל מה שעשית בעולם הזה, שוב מעונותיך... (ויקהל פא, וראה שם עוד)

פתח רבי יוסי ואמר, כתוב והתקדשתם והייתם קדושים, מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה, מקדשים אותו מלמעלה יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו, אבל מטמאים אותו, מאיזה מקום מטמאים, ואם תאמר מלמעלה, וכי יש טומאה למעלה. אמר רבי חייא היינו שלמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה, אם המעשה שלמטה הוא בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה ובאה ושורית על האדם ומתקדש בו, ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה ובא ושורה עליו ונטמא בו, כי במעשה (של האדם תלוי הדבר. (שמיני צב)

רבי חזקיה היה יושב לפני רבי אלעזר, לילה אחד קמו בחצות לילה לעסוק בתורה, פתח רבי אלעזר ואמר, ביום טובה היה בטוב וגו', גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגו', ביום טובה היה בטוב היינו בזמן שהקב"ה מרבה חסד בעולם, צריך האדם ללכת בשוק ולהראות לפני כל, כי כשטובו של הקב"ה שורה בעולם, שורה בכל, ועם הכל עושה חסד ומרבה אותו בעולם, ומשום זה, יתראה האדם בשוק בגלוי, ויעשה חסד כדי שישרה עליו חסד אחר שלמעלה. וביום רעה היה ברע, (על דרך שכתוב ביום טובה היה בטוב), אלא ביום רעה ראה, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אין אדם צריך להתראות בשוק וללכת יחידי בעולם... (מצורע לג)

משום זה התורה מזהירה לבני אדם, והתקדשתם והייתם קדושים, ודאי, אם האדם הוא קדוש אינו מפחד ממנה (מלילית), כי אז מזמין הקב"ה אלו ג' מלאכים הקדושים שאמרנו, ושומרים אותו הילד, והיא אינה יכולה להזיק אותו. זה שאמר לא תאונה אליך רעה, ונגע לא יקרב באהליך, משום כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, וכתוב כי בי חשק ואפלטהו... (אחרי שסג, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם הולך בעולם הזה, והוא חושב ששלו הוא תמיד, וישאר בו לדורי דורות, ובעוד שהוא הולך בעולם נותנים אותו בכבלים, (דהיינו שנחלה ונקשר אל מטתו). ובעוד שהוא יושב כך, דנים אותו בחברת שאר בני הדין, אם נמצא לו מליץ טוב, הוא ניצול מן הדין, זה שאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר וגו'. מי הוא מליץ טוב, אלו הם מעשים הטובים העומדים לאדם בשעה שצריך להם... ואם לא נמצא עליו מליץ טוב, הוא מתחייב מן הדין להסתלק מן העולם... (נשא קיא, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה כמה עדים עשה הקב"ה להעיד בבני האדם, וכולם בעצה, ובעדות עומדים כנגדו. קם בבוקר ופושט את רגלו ללכת, העדים עומדים כנגדו ומכריזים ואומרים רגלי חסידיו ישמר וגו', שמור רגלך כאשר תלך, פלס מעגל רגלך. פותח עיניו להסתכל בעולם, אומרים העדים עיניך לנכח יביטו, קם לדבר, אומרים העדים, נצור לשונך מרע וגו', מושיט ידיו לדברי העולם, אומרים העדים סור מרע ועשה טוב. אם שומע להם טוב, ואם לא כתוב, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כולם מעידים עליו על עונותיו למעלה. ואם רוצה האדם לעסוק בעבודת הקב"ה, כל העדים נעשים מליצים טובים עליו ועומדים להעיד עליו... (שלח לך שלו)

אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, ונאמר בו נער הייתי גם זקנתי. ואחר כך כתוב ישוב לימי עלומיו (כמו) אילן שנקצצו ממנו ענפים הישנים וחזרו וצמחו בעולם משרשיו כבתחילה, כי אנשים מתים זקנים וחוזרים ומתגלגלים לעולם הזה לילדים. וזה סוד, שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי אלף מתים בכל יום, ואלף מתחדשים בכל יום (שחוזרים ומתגלגלים בעולם). (פנחס סז)

תא חזי, הנה למדנו שכל רוחות היוצאים מלמעלה יוצאים זכר ונקבה, ונפרדים (בבואם לעולם הזה להתלבש בגופים), ולפעמים תצא לעולם נשמה של הנקבה מטרם שיצאה (הנשמה של) הזכר שהוא בן זוגה. ובכל פעם, שהזכר עוד לא הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו, ובא אחר (שאינו בן זוגה) ונשא אותה, כיון שהגיע זמנו של זה (שהוא בן זוגה) להתחבר, הנה נתעורר צדק, (שהוא מדת הדין), בעולם, לפקוד על עונות העולם, הוא אוסף אותו האדם שנשא אותה, ובא האחר (שהוא בן זוגה) ונושא אותה, ועל כן קשים זווגין לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. וכל זה הוא, אם קלקל הזכר (שאינו בן זוגה) את מעשיו... (וילך ז, וראה שם עוד)

רבי יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואחר כך לקחת לו אשה, ולהוליד בנים, לפרנסם בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואחר כך בונים בית... (זהר חדש בראשית רפ)

תא חזי מה כתוב באדם, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, אמר רבי זו הנשמה שהיא אצלו עזר להוליכו בדרכי קונו, והיינו דתנן הבא לטהר עוזרים לו. שנו חכמים, כשאדם הולך בדרכי קונו הרבה עוזרים לו, נשמתו עוזרת לו, מלאכי השרת עוזרים לו, שכינתו של הקב"ה עוזרת לו, וכולם מכריזים לפניו ואומרים, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. רבי נתן אומר נשמותיהם של צדיקים עוזרים לו. (שם נח כד)

ויולד נח שלשה בנים. תאני רבי כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם, הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שם, והנהגת התאוה, והיצר הרע, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם. והנהגת היצר הטוב המנהיג את האדם בכל טוב וליפות את מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת, וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים. (שם שם מו)

ומצד נפש הבהמי ימיו של אדם קצרים, והם מעט ורעים, כי כל ימיו של אדם שהם בעניות וצער ודוחק, אין הם חיים. וכל שכן אם הימים הם בלי תורה ומצות, שאין הם חיים. אם חזר בתשובה אף על פי שהוא בזנב טלה או שור, שבכל מזל ומזל (דהיינו מבחינת נפש הבהמית), מוסיף בו הקב"ה רוח יתרה מן המלאכים, ועולה מזנב (המזלות) להיות בינוני, זכה יותר לחזור בתשובה במחשבתו, הקב"ה נותן לו נשמה מכסא הכבוד, ועלה להיות ראש בתחילת כל כוכב ומזל. (שם יתרו עד, ועיין שם עוד)

...אם האדם ההוא הולך בדרכים טובים ומקיים השבועה שנשבע, נותנים לו כל טוב שהראו לו, וכל מה שהרויח יותר בעולם הזה. ואם לא, מה אומרת הנשמה הקדושה, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ומהו ערום, מן השם הקדוש הוי"ה שאמרנו. תא חזי, בשעה שאדם בא לעולם, נותן הקב"ה את שמו באדם, ושם אחר ניתן בו משד יהודי, שנקרא חול, (כלומר שהוא בחינת רוח שאינו מקדושה ואינו מטומאה אלא הוא חול). ושם אחר הנקרא חושך. זה שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, החיים זהו שם הוי"ה של הקב"ה, ואת הטוב, זהו השד היהודי, (שהרוח הזה) נותן לו עושר בעולם הזה, ואת המות ואת הרע, אלו הם ב' מקטרגים רשעים טמאים, מצד סמאל ונחש משרו של ישמעאל ועשו. אם האדם יקיים השבועה שנשבע טוב... (שם אחרי יט)

מכילתא:

רבי יהושע אומר שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שניים להם אוכלי תרומה. (בשלח-ויסע פרשה ב)

ושמרתם את בריתי... ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה, והייתם לי, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים... (יתרו-בחודש פרשה ב)

ספרא:

כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים, כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם היו פרושים. (שמיני-יין ושכר פרק יב)

כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו... (בהר פרק ד)

מניין שאין אדם רשאי למכר עצמו ולהניח אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא אם כן העני, תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר... (שם ז)

ספרי:

דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת, וכי יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שעינים הולכים אחר הלב, רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותיך, בדרך ישר או בדרך שתרצה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם... (שלח קטו)

...כך אמר להם משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לידחות באחרונה, שנאמר כי לא תהיה אחרית לרע.... והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים, וסופן לשמח באחרונה, שנאמר להטיבך באחריתך... (ראה נג, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

ראה גם אדם-כללי.

ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא... (ברכות נד ב)

ששה דברים סימן יפה לחולה, אלו הן עטוש זיעה שלשול קרי ושינה וחלום... (שם נז ב, וראה שם עוד)

נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם... וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, ותו לא, אימא כעין גשר... (שבת לב א, וראה שם עוד)

אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום... (עירובין פח א)

כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. (פסחים צד ב)

ראה אדם-כללי, קדושין פב א.

...משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא, ואת אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה... תנאי היא דתניא את מספר ימיך אמלא אלו שני הדורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו... (יבמות מט ב)

אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח. (בבא קמא צג א)

...ואמרו ליה הכי אמר רב, ברוך אתה בעיר, שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, ברוך אתה בשדה, שיהו נכסיך קרובים לעיר, ברוך אתה בבואך, שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, וברוך אתה בצאתך שיהו צאצאי מעיך כמותך. ואמר להו רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך... ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך בלא חטא... (בבא מציעא קז א)

דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים, שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק בהם... תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה ומן הצנה ומן הזיקין ומן המזיקין, ומחכימת פתי וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה... (שם שם ב, וראה שם עוד)

אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב כל ימי עני רעים, זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד, זה בעל משנה... רבי חנינא אמר כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי. ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה. ואמר רבי יהושע כל ימי עני רעים, והא איכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי... (בבא בתרא קמה ב, וראה שם עוד)

...אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים... רבי ינאי אומר כל ימי עני רעים זה אסטניס, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה, רבי יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה רחמני, וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי... (סנהדרין ק ב, וראה שם עוד)

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו... (מכות י ב)

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה... (עבודה זרה יט ב)

יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה... (אבות א ד וה)

נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות. שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות. (שם שם ז וי)

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. (שם שם יד וטו)

רבי אומר, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה... והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. (שם ב א)

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון... (שם שם ב)

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. (שם שם יא ויב)

רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה... (שם שם טו)

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. (שם ג א)

רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... (שם שם ד)

רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה. הוא היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו... והכל מתוקן לסעודה... (שם שם יג וטז)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי, איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר (משלי ט"ו) טוב ארך אפים מגבור וגו', איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קי"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך... (שם ד א)

רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הוא היה אומר, הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון לידע להודיע ולהוודע, שהוא א-ל, הוא היוצר הוא הבורא, הוא המבין הוא הדיין ...שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך את חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. (שם שם כא וכב)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה... (שם ה יח)

הוא היה אומר (יהודה בן תימא), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר מן העולם. (שם שם כא)

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם. (מנחות מג ב)

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת... (מנחות צט ב)

...למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. תנו רבנן כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, יכול יקח אדם מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך... מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה, מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום. אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני... לחמך קודם ללחם ביתך, וחיים לנערותך, אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן תן חיים לנערותך, מיכן למדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין... (חולין פד א, וראה שם עוד)

אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתי... (כריתות ה ב, וראה שם עוד)

אמר להם מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו...(תמיד לב א)

תלמוד ירושלמי:

...כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה... (ברכות כ א)

בן זומא כשהיה רואה אוכלוסין בירושלים אומר ברוך שברא כל אלו לשמשני, כמה יגע אדם הראשון עד שלא אכל פרוסה, חרש זרע ניכש עידר קצר עימר דש זרה בירר טחן הרקיד לש וקטיף ואפה, ואחר כך אכל פרוסה, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפני, ראה כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא חלוק ללבוש... (שם סג ב)

כדמר רבי חנין, והיו חייך תלואים לך מנגד, זה הלוקח חיטים לשנה, ופחדת לילה ויומם, זה הלוקח מן הסידקי, ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר. (שבת נד ב)

תני רבי יעקב אומר הרואה נחש ועקרב בתוך ארבע אמות ראוי היה שימות בהם, אלא שרחמים של מקום מרובין, אמר רבי שמעון במה דברים אמורים בזמן שלא הרגן, אבל אם הרגן לא נראו לו אלא שיהרגם, וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא נראו לו אלא בזכות... כתיב שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד... למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה, אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין, יצבר ולא ידע מי אוספם. (שם עד ב)

רב ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין (הרע) ואחד בידי שמים, רבי חנינה ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחר בידי שמים... רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים, ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים... דאמר רבי אליעזר תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים... (שם עה ב)

...ועל כולן היה בן זומא אומר, משלך יתנו לך (מזונות קצובים לך משמים), ובשמך קורין אותך (לא ידאוג אדם לומר פלוני מקפח פרנסתי, כי על כרחם בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך), ובשבחך מושיבין אותך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לך. (יומא יט ב)

...מהו דברים בגב, רבי שמעון בן לקיש אמר, אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והלא אין ארצות החיים אלא צור וקיסרין וחברותיה, תמן כולה, תמן שבע (אין תאות העולם הזה מצויין בעולם יותר מצור וקיסרין ומקומות הדומין לה, כי שם כל מעדנים ותפקנוקים ושובע. ובכלאים גרסינן תמן זולא ותמן שובעא)... רבן שמעון בן לקיש בשם בר קפרא ארץ שמתיה חיים תחילה לימות המשיח... (כתובות סו ב)

תמן תנינן, עקביה בן מהלאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק אחד, וזכור את בוראך: בארך, בורך, בוראך, בארך ממקום שבאתה, בורך למקום שאת הולך, בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון (סוטה י ב)

פרקי דרבי אליעזר:

מכאן אתה למד, עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר (בראשית ב') על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו... (פרק לב)

שלשה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן, בניו ובני בניו וממונו ומעשים טובים. ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס לבניו ולבני ביתו ואומר להם, בבקשה מכם בואי והצלוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו, ולא שמעת שאין שלטון ביום המות, ולא כך כתיב (תהלים מ"ט) אח לא פדה יפדה איש... (פרק לד, וראה שם עוד)

אבות דרבי נתן:

איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם, הרי הוא אומר (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הרחק מעליה דרכך זו אפיקורסים, שאומרים לו לאדם אל תלך בין האפיקורסים ולא תכנס לשם, שמא תכשל בם, ואם אמר בוטח אני בעצמי שאף על פי שאני הולך שם איני נכשל בם... תלמוד לומר (שם ב') כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. (ב ז, וראה שם עוד)

ואל תתייאש מן הפורענות, כיצד, מלמד שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום ויאמר אוי לי שמא יבא עלי פורענות היום ושמא למחר, ונמצא מתפחד בכל יום. דבר אחר אל תתייאש מן הפורענות כיצד, בזמן שאדם רואה מה שבידו מצליח אל יאמר בשביל שזכיתי נתן לי המקום מאכל ומשתה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אלא יאמר אוי לי שמא לא נמצא לי לפני אלא זכות אחד בלבד, נתן לי מאכל ומשתה בעולם הזה כדי שיאבדני לעולם הבא. (ט ה וו)

הוא היה אומר, אם תבא לביתי אני אבא לביתך, למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי, אם תבא לביתי אבא לביתך כיצד, אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקב"ה מברכן לעולם הבא... (יב י)

נגד שמיה אבד שמיה, כיצד, מלמד שלא יוציא לו לאדם שם במדינה, שכיוון שיוציא לו שם במדינה סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו. ודלא משמש חכמיא קטלא חייב... (שם שם יג)

...אף כך אדם דומה, ומה אם עכשיו שמוציאין ממעיו מעין סורח כך מתגאה על הבריות, אם היה מוציא מעין של שמן טוב אפרסמון ופלייטין על אחת וכמה שיתגאה על הבריות. (יט ג)

שלשה חייתם אינן חיים, אלו הן, המצפה לשלחן חברו, והדר בעליה, וכל שאשתו מושלת עליו, ויש אומרים שיסורין מושלין בגופו. הוא היה אומר נוח למלוך על כל העולם כלו מלישב ולשנות בפני בני אדם העטופים בסדינין. (כב ה)

הוא (ר' עקיבא) היה אומר, אל תבא לבין הלצים שמא תלמד ממעשיהם, אל תאכל לחם עם כהן עם הארץ שמא תמעול בקדשים, אל תפרוץ בנדרים, שמא תמעול בשבועות, אל תרגיל עצמך לאכול מן הסעודה, שמא יהא סופך לאכל מן הקנים, ואל תבא לידי ספק שמא תבא לידי ודאי, ולא תצא חוצה לארץ שמא תעבוד עבודת כוכבים... (כו ב)

רבי אלעזר הקפר אומר, אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופא תחתונה שהכל דשין בה, וסוף כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת. (שם ו)

מסכת כלה:

בן עזאי מאי קאמר, כל הנותן ארבע דברים על לבו שוב אינו חוטא, אמר רבא מדת הרחמים יש לה ארבעה דברים, ואף השטן ארבעה דברים, כל הנותן ארבע דברים על לבו הרי זה חוטא, העושר והאשה ויצר הרע והריב... (פרק ו)

לעולם תהיה נאה בכניסתך ותהא נאה ביציאתך, ועלוב לאנשי ביתך, ותהא ממעט את העסק ועסוק בתורה... (פרק ז)

תנן בכל יום ויום כרוז יוצא ואומר בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ויש אומרים אף בית של פלוני לפלוני, מנא הני מילי, דכתיב אך הבל בני אדם כזב בני איש, הבל בני אדם שאומר בתו של פלוני לפלוני... (פרק ח, וראה שם עוד)

מסכת דרך ארץ זוטא:

אל תאמר אחנף לזה שיאכילני ולזה שישקני ולזה שילבישני ולזה שיכסני, מוטב שתתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים, ואל יביישך שינייך ואל יבזך פיך ואל יקללך לשונך ואל יכלימוך שפתיך ואל תשתחוה לדבריך. אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו. ואם אתה רוצה להתרחק מחטא צא וחשוב ועיין בסופו, חשוק נפשך במצוה שנן ורנן בפתחיה. אם הטיבות הרבה יהי בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא שהטיב לך, וצריך אתה ליתן הודאה לשמים... (פרק ב)

למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז... ואל תהי כאסקופא האמצעית, שכל היושב על ידו זועף וסופה להסתר... (פרק ג)

אל תאמר איש פלוני חכם ואני איני חכם, שלא שמשת כיוצא בו, ואל תאמר איש פלוני עשיר ואני איני עשיר, שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ואל תאמר איש פלוני נאה ואני מכוער, שבשעת המיתה אדם עושה כנבלה... אל תאמר איש פלוני גבור ואני חלש, שאין גבורה אלא בתורה... אל תתן עיניך בממון שאינו שלך, שהן משקעות שערי הרקיע, ואל תתן אזניך לשמע דברים בטלים, שהן נכוות תחלה לאיבריך, ואל תתן עיניך בממון שאינו שלך שהוא מאפיל אותך כאישון לילה... (פרק ד)

מדרש רבה:

...ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. (בראשית יא יב)

רבי ישמעאל ברבי יוסי שייליה לרבי אמר ליה בני בבל בזכות מה הן חיים, אמר ליה בזכות התורה, ובני ארץ ישראל בזכות מה, אמר ליה בזכות מעשרות, ואנשי חוצה לארץ בזכות מה, אמר ליה בזכות שהן מכבדין את השבתות וימים טובים. (שם שם ג)

רבי שמעון בן לקיש הוה יתב לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריא, נפקון תרתין נשין מן תמן, אמרה חדא לחברתא, בריך דאפקן מן הדין אוירא בישא, צווח להון ואמר להון מה הן אתון (מאיפה אתן), אמרין מן מזגא, אמר אנא חכים מן מזגא, ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן מקום על יושביו... (שם לד כא)

אמר רבי יהושע בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לה' שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה, שכן יצחק אמר אם לשניו של אבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי, אם לשנים של אמי אני מגיע הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. תני שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הם יום המיתה... ואין אדם יודע במה הוא משתכר... (שם סה ז)

ויקרבו ימי ישראל למות, כתיב (תהלים ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב וגו', כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דברי הימים א' כ"ט), והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף, דכתיב (תהלים קמ"ד) כצל עובר... (שם צו ב)

ויקרבו ימי ישראל, כתיב (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ואין שלטון ביום המות... (שם שם ג)

...כך האלקים התקין ב' דרכים לצדיקים ולרשעים אחד, מי שאין לו עינים הולך בדרך רשעים ונתקל, ואין לו עמידה כבלעם הרשע שנטרף מן העולם... אבל הצדיקים שמהלכים בתומם הם זוכים ובניהם אחריהם, שנאמר (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. (שמות ל טז)

...הדא הוא דכתיב אך טוב לישראל אלקים לברי לבב (תהלים ע"ג), יכול לכל, תלמוד לומר לברי לבב, אלו שלבן ברי במצוות. אשרי אדם עוז לו בך (שם פ"ד), יכול לכל, תלמוד לומר מסילות בלבבם אלו דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון... (ויקרא יז א, וראה שם עוד)

רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מהו יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחר קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה, ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי צדקה והוא חי... (שם כה א)

אם בחקותי תלכו, הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (שם לה א)

בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים. בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער ניוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו, הדא הוא דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. (במדבר י כח)

רבי אלעזר אומר מאשר חטא על נפשו, שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר המצער נפשו על כל דבר. (שם שם לג)

הלכה, שלשה מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר (קהלת ט') שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם... (שם כב ו)

דבר אחר מהו כי לוית חן, אמר רב פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו') וכתבתם על מזוזות ביתך... (דברים ו ג, וראה שם עוד)

אמר רבי ברכיה (קהלת ג') עת ללדת ועת למות, וכי אין אנו יודעים שעת הוא שאדם נולד ועת הוא שאדם מת, אלא אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו, מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו נקי, הוי ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. (שם ז ה)

אמרו רבותינו, מעשה היה בימי רבי שמעון בן חלפתא שהלך לברית מילה וסעד שם, אביו של תינוק השקה אותן יין ישן בן ז' שנים, אמר להן מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני, היו סועדין עד חצי הלילה. רבי שמעון בן חלפתא שהיה בטוח על כחו יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו, מצא שם מלאך המות בדרך וראה אותו משונה, אמר לו מי אתה, אמר לו שלוחו של מקום, אמר לו ומפני מה אתה משונה, אמר לו משיחתן של בריות, שהן אומרים כך וכך אנו עתידין לעשות ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות, הוא האיש שהיית סועד אצלו ואמר לכם מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני, והרי הגיע פרקו ליטול אחר ל' יום. אמר לו הראה לי את פרקי, אמר לו לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט, פעמים שהקב"ה חפץ במעשיכם הטובים ומוסיף בכם חיים, שנאמר (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים. רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, מנין, שנאמר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו... (שם ט א)

זה שאמר הכתוב (קהלת ט') שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ וגו', ומהו כי לא לקלים המרוץ, אמר רבי תנחומא המקרא הזה מדבר במשה, כיצד, אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול... (שם שם ב, וראה שם עוד)

זה שאמר הכתוב (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח, רבי יהודה אומר אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך שנאמר (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות... רבי אלעזר בן יעקב אומר אין אדם שליט בנפשו לכלות אותה, למה שבללה הקב"ה בכל הגוף שאילו בללה הקב"ה באבר אחר, כשהיה מגיע לאדם צרה היה חותך אותו אבר ומת... הוי אין אדם שליט ברוח, מהו ואין משלחת במלחמה, אין אדם יכול לומר בשעה שנוטה למות, הריני משלח לעבדי תחתי. רבי שמעון בן חלפתא אומר אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהנצל ממלאך המות... מהו ואין שלטון ביום המות, אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי ואחר כך אני בא... (שם שם ג, וראה עוד ערך מיתה)

...דוד אמר אדם להבל דמה (תהלים קמ"ד), לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש הדא הוא דכתיב הבל הבלים אמר קהלת, רבי שמואל בר נחמן מתני לה בשם רבי יהושע בן קרחה, לאדם ששופת ז' קדרות זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש. שלמה אמר (קהלת ו') כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל, כאיזה צל, אם כצלו של כותל יש בו ממש, אם כצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש, ימיו כצל עובר. רבי הונא בשם רב אחא כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה. שמואל אמר כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום.

רבי שמואל בן רב יצחק מתני לה בשם רבי שמעון בן אלעזר, שבע הבלים שאמר קהלת כנגד ז' עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן ב' וג' דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן י' שנה קופץ כגדי, בן כ' כסוס נהים משפר גרמיה (מיפה עצמו) ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין הרי הוא כקוף, הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן, אף על פי שהוא זקן מלך... (קהלת א ג)

...אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ומשה אמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין. כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, אמרו יפה אמר שלמה. (שם שם ד)

אמר רבי יודן בשם רבי איבו, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ד' מאה. (שם שם לד)

כי ברוב חכמה רוב כעס, כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין. אמר שלמה על ידי שהרביתי בחכמה הרביתי בכעס, ועל ידי שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין... יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל... יש שהרבו גבורתן לטובתן ויש שהרבו גבורתן לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ויהודה, שהרבו לרעתן שמשון וגלית. יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן... יש שהרבו בנים לטובתן, ויש שהרבו בנים לרעתן... (שם שם לט, וראה שם עוד)

..גזר אדרינוס דכל די עבד כן יפרסם ית גרמיה למלכא, דמלכא בעי יתן ליה מלה, (מי שכתב הדבר יפרסם למלך, ויתן לו דבר). אזל חד ופרסים ית גרמיה, אמר ארימין רישיה (הרגוהו), אמר ליה למה אמרת כן, אמר ליה דאת פני לההוא גברא מן תלת נסיסין בישין (בזה תפטר את האיש הזה משלשה צרות), אמר ליה מה אינון, אמר ליה נפשיה דההוא גברא בכיא מינה גביה בצפרא וברמשא (נפשו של איש זה רוצה לאכל בבקר ובערב), ולית לי מה דיתן לה, וכן אנתתיה וכן בנוי. אמר אדריאנוס הואיל והוא חיי חיין בישין שבוקו ליה (עזבוהו), וקרא אנפשיה ושנאתי את החיים... (שם ב כא, וראה שם עוד מעשים)

רבי בנימין ברבי לוי אמר גם את העולם נתן בלבם, אהבת עולם נתן בלבם, אמר רבי יונתן פחדתו של מלאך המות נתן בלבם... אלא ללמדך שאילו לא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו. רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי יונתן אמר גם את העולם נתן בלבם, אהבת עולם נתן בלבם, אהבת תינוקות נתן בלבם. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו ב' בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכבד והקטן מטנף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול... (שם ג טו)

ולראות שהם בהמה המה להם, לראות ולהראות לאומות העולם היאך ישראל נמשכין אחריו כבהמה, שנאמר (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אלא מה בהמה זו פושטת צוארה לשחיטה כך הצדיקים, שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום וגו'. אלא המסורת הזאת תהיה בידך, כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה, וכל העובר עבירה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה... (שם שם כד)

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים, רבי יהודה אומר הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו טוב לו וטוב לפתילה ובזמן שאין כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. ורבי נחמיה אומר התאנה הזאת כל זמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, וכשאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתאנה. (שם ה טו)

כאשר יצא מבטן אמו, גניבא אמר, לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו, והיה שם נקב אחד, ובקש להכנס בו לא הוה יכיל, מה עבד, צם תלת יומין עד שכחיש ותשש ועאל בחדא נקובא ואכל ושמן, בעא מיפק ולא יכיל מעיבר כלום, חזר וצאים תלת יומין אוחרנין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק, כך נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכיל ביה, אמר כרמא כרמא, מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הנייה ממך, כמה דבר נש עליל לגוייך כך הוא נפיק. כך הוא דין עלמא.

דבר אחר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, תניא כמו שבא אדם כן ילך אדם, בא בקול ונפטר מן העולם בקול, בא לעולם בבכיה ונפטר מן העולם בבכיה, בא לעולם בחבה ונפטר מן העולם בחבה... תני בשם רבי מאיר, כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כלו שלי הוא אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום. (שם שם כא)

גם שמש לא ראה ולא ידע, משל לשני בני אדם שהיו באים בספינה, כשהגיעו ללמן ירד אחד מהם ונכנס למדינה וראה שם כמה מאכל כמה משקה ושלוה. כשחזר בספינה אמר לחבירו למה לא עללת למדינתא, אמר ליה ואת שירדת ועללת מה חמית תמן, אמר ליה ראיתי כמה מאכל כמה משתה ושלוה, אמר ליה כלום נהנת, אמר לו לא, אמר לו אנא דלא עללית נוח לי סגין מינך, דלא נחתיתו לא חמיתי (לא ירדתי ולא ראיתי)... (שם ו ו)

דבר אחר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, אמר רבי פנחס הואיל והבל הם ימיו של אדם, ומספר הם וכצל הם מה הנאה יש לו בחיים, אלא יתעסקו בדברי תורה שכולם חיים, אשר מי יגיד לאדם וגו', אמר שלמה אני אגיד לך מה טוב מכולן, טוב שם משמן טוב. (שם שם יג)

רבי פנחס אמר אדם חביב בשמו, ואיני יודע באיזה מהן, בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הוולדו, נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע, ומת הם צריכין לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום... (שם ז ד, וראה שם עוד)

...אמר ליה מה את אמרת שוב טוב אחרית דבר מראשיתו, אמר ליה ומה את אמרת ביה, אמר לי יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא משתכר בה, דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והן מתים, מוליד בזקנותו והן מתקיימין. דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים... (שם שם יח, וראה שם עוד)

ג' דברים קשין לגוף, מכת הלב קשה לגוף, מכת חולי מעים קשה לגוף ממכת הלב, וחסרון כיס קשה מכולן. (שם שם מו)

ראה חיים עם אשה, אמר רבי משום עדה קדושה, קנה לך אומנות עם התורה, מה טעמא, ראה חיים וגו', ולמה הוא קורא אותן עדה קדושה, שהם היו רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום, שליש לתורה, שליש לתפלה שליש למלאכה, ויש אומרים שהיו יגיעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ... (שם ט ז)

שמח בחור בילדותך... רבי חייא רבה אמר, לאחד שברח מפני הקוסטנר, והיה רץ והוא רץ אחריו, אמרו לו מעוט בריצה, שלא תרבה בחזירה, כך אמר ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט... רבי חנינא בר פפא אמר לאחד שגנב את המכס, חד זמן צדון יתיה, אמרין ליה הב מה דאית גבך, אמר להו סבון לכון מה דאית גבאי, אמרון את סבר לית אנן מפקין אלא כל דאית גבך האידנא, אנן תבעין מינך כל דאית גבך וכל מה דגנבת כל אילין שנייא דהוית גניב, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. אמר רבי לוי לעוף שהיה חבוש בכלוב, בא עוף אחד ועמד על גביו, אמר לו אשריך, מה מזונותיך מצויין לך, אמר ליה ביש גדא וטמיא מזלא, למזונותי את מסתכל, ולחבושי לית את סקר, דלמחר מפקין ונכסין (שוחטין) לי... (שם יא יג, וראה שם עוד)

...מכאן אמר בן עזאי, משלך יתנו לך, ובשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לחברו... (שיר ג ח)

מדרש תנחומא:

כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר, (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אמר רבי יהודה הללו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה... אמר לו הקב"ה למה אתה בוכה, מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה, יש לך פרי יפה מן הבנים, אמר לפניו רבונו של עולם אי זה פרי שהעמדתי, אמר לו הקב"ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק, וכן תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים, וכן הוא אומר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים... (נח ב)

ואברהם זקן, אמר רבי יהושע בן נחמני מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם, מפני היראה ומפני כעס בנים ומפני אשה רעה, ומפני המלחמות... (חיי ב)

שאלה מטרונה את רבי יוסי בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה לששת ימים דכתיב (שמות כ') כי ששת ימים עשה ה' את השמים, אמרה לו ומן אותה שעה עד היום הזה מה הוא עושה, אמר לה עושה סולמות, מעלה לזה מוריד לזה, מעשיר לזה מוריש לזה. (וישלח י)

זה שאמר הכתוב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא (תהלים ל"ב), מהו לעת מצוא, אמר רבי אבא לעת מצוא הזקנה, צריך אדם להתפלל על זקנתו שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו... (מקץ י)

ויקרא לבנו ליוסף, למי שהשעה עומדת לו, והנביא צווח לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כ"ו), אמר הקב"ה אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה כי סוקל נבות וימת, מרדכי עמד כנגד השעה, והיה לו להחניף לרשע, ולפי שעמד כנגד המן הרשע קמעא כבר היו ישראל כלים מן העולם... (ויחי ו, וראה שם עוד)

דבר יום ביומו, מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה. למען אנסנו הילך בתורתי, רבי יהושע אומר שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים והגית בו יומם ולילה... (בשלח כ)

כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו, יעקב ומשה נתן להם רמז ולא חשו. יעקב אמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כ"ח), ולבסוף ויירא יעקב מאד, אלא אמר יעקב שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה ובחטא... אבל דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו... (שם כח, וראה שם עוד)

אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי יצר הרע השנים מתקצרות, אבל לעתיד לבא בלע המות לנצח ומחה אד-ני ה' דמעה מעל כל פנים וגו'. (יתרו יז)

פתח רבי תנחומא בר אבא, מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון (קהלת ה'). אמרו לו לשלמה אלו אחר אמר הפסוק הזה היינו שוחקין עליו, אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם, תאמר מתוקה שנת העובד וגו', אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב אכל קמעא שנתו מתנדדת ממנו, אכל הרבה שנתו מתוקה, אמר להם איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה, כיצד אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצוות, ומת לשלשים שנה, ואדם אחד חיה פ' שנה ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצוות עד שמת, את אומר, הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקב"ה מרבה לזה שכר יותר, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקב"ה אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצוות, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה... (תשא ג, וראה שם עוד)

...והקב"ה אומר לו דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך, וזרע אותה בגורן לשס"ה חלקים, והוא עושה לו כן, מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה, מיד הקב"ה גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס, וכן גוזר כל קורותיו, אבל אם צדיק אם רשע לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר (שם ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו', מיד רומז הקב"ה למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן, ששמו פלוני ותארו כך וכל, לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם, דכתיב (קהלת ז') מה שהיה כבר נקרא שמו. מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקב"ה... מיד אומר הקב"ה לנשמה, עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דר בו ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו, מיד מכניסו הקב"ה לשם בעל כרחו. ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו, ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם, ושלא יפול, ומכניסין אתו שם נר דלוק על ראשו, זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי וגו' (איוב כ"ט), ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים... ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם והוי צדיק ואל תהי רשע, ותזכה ותחיה לעולם הבא... ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ובמקום שהוא עתיד להקבר בו, ואחר כך מוליכו ומטילו על כל העולם, ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים ומראה לו את הכל... (פקודי ג, וראה שם עוד)

אחרי מות שני בני אהרן, זה שאמר הכתוב הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור וגו' (קהלת ט'), שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, ורואה דברים שמגיעים לרשעים מגיעים לצדיקים, ואומר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, הכל כאשר לכל וגו', לצדיק זה אברהם שנקרא צדיק, שנאמר (בראשית י"ד) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, ולרשע זה נמרוד שהמריד את העולם על הקב"ה, זה מת וזה מת, הרי מקרה אחד לצדיק ולרשע... (אחרי א, וראה שם עוד)

כי תבואו אל הארץ ונטעתם, אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות... שלא יאמר אדם אני זקן כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים למחר אני מת, אמר שלמה (קהלת ג') את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם, העלם כתיב חסר וא"ו, מהו כן, אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר למחר אני מת, למה אני עומד ומתייגע לאחרים, לפיכך העלים הקב"ה מלבות בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה, זכה יהיה לו, לא זכה לאחרים... (קדושים ח, וראה שם מעשה באדרינוס קיסר)

שור או כשב, זה שאמר הכתוב מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה (קהלת ג'). רבי יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאם לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים עד עכשיו, אמור לו אתה כבר אליהו זכרונו לברכה שלא חטא אינו חי וקיים עד עכשיו...? (אמור ט)

אם בחקתי, זה שאמר הכתוב אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבר (איוב י"ד), מהו אם חרוצים ימיו, בשעה שהקב"ה ברא עולמו חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר (בראשית א') והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ולמי נתנה, לישראל... אמר הקב"ה לישראל אם עשיתם את חוקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר ולא יעבור, אבל אם אינכם עושים חקי, הרי השטן נוגע בכם, שנאמר (ישעיה כ"ח) מדי עברו יקח אתכם וגו'. (בחקותי א)

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, למה, כי לא דבר ריק הוא מכם, משל למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה שוקל ארנוניות וכותב אנפריות, אמר ליה אביו, בני, הוי זהיר באנפריות (ספר זכרונות), שחייך נתון בהם, כך אמר להם הקב"ה לישראל כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם.

ולא תתורו אחרי לבבכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהן מזנים את הגוף, לכך נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. משל לאחד שהיה משוך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו תפוש החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקין במצוות נאמר עליכם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום... (שלח טו, וראה שם עוד)

...זה שאמר הכתוב והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח') ללמדך שכל המצטער בתחלתו נוח לו בסופו, ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ט"ז מלכים, ונתנסה בי' נסיונות, וקבר את שרה, ולסוף נח... (עקב ג)

...אמר רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר ראה שם דגים רצים ומתחבאים, אמר להם ראו ולכו אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ואל תתיראו, אמרו לו ואתה הוא שאומרים עליך שהוא פקח שבחיות, אין אתה אלא טפש, כל חיינו אינו אלא במים, ואתה אומר לנו עלו ליבשה, ומה במקום חיותינו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ואף אנו כל חיינו אינו אלא בתורה, דכתיב (משלי ד') כי היא חייך ואורך ימיך, ואתה אומר מסתכן אתה בעצמך. (תבא ב)

מדרש תנחומא הקדום:

וכך שנו רבותינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מעשה באדם אחד מין, שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו. אמר הקב"ה זה בא לחלוק על התורה, מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכפורים לתוך גינה אחת, וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנגדו, ובקש להזקק לה, השיח עמה, אמרה לו אשת איש אני, אמר לה מקובל, אמרה לו כהנת אני, אמר לה מקובל, אמרה לו נדה אני, אמר לה מקובל, ולא זז עד שנזקק לה, הלך וישב לו לביתו אלופסין (צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה. מה עשה הקב"ה, אמר עד מתי הוא מצטער, רמז הקב"ה לאותה שידה והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקת עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים... (מקץ טו)

פסיקתא:

דבר אחר כבד את ה' מהונך, שאם היית בעל נוי שלא תטעה אחר הזנות, אלא כבד יוצרך וירא ממנו וקלסהו בנוי שנתן לך. דבר אחר בקולך, שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד ה' בקולך... (פרשה כה, וראה שם עוד)

דבר אחר כי לא שאול תודך, אמר ישעיה רבונו של עולם, מה יעשה אדם וינצל מדינה של גיהנם, אמר לו יעשה צדקה, חולק פתו לעניים ויתן ממונו לסופרים ולתלמידיהם, ואל יגביה דעתו על הבריות, ויעסוק בתורה ובמצותיה, ויהיה בענוה ואל ידבר בגסות הרוח, וישפיל דעתו לפני כל הבריות ואשכון עמו, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואני מעיד על מי שיש בו מדות הללו שהוא יורש עולם הבא... (שובה ישראל פרשה ג)

שוחר טוב:

...למה הרשעים דומים, למי שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, הגיע לאבן ונכשל בה, הגיע לגומץ ונפל לתוכו, וכן הוא אומר (משלי ד') דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ולמה הצדיקים דומין, למי שמהלך ואבוקה בידו, הגיע לאבן משמר את נפשו שלא יכשל, הגיע לגומץ משמר את עצמו שלא יפול לתוכו, כך אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי התורה, שנאמר (דברים ה') שמור את יום השבת, באתי לנאוף, האירה לי התורה, שנאמר (ויקרא כ') מות יומת הנואף והנואפת, הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך... (מזמור כז)

לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, זה שאמר הכתוב (משלי ט"ו) אורח חיים למעלה למשכיל, מי שהוא מסתכל למעלה מה כתיב עליו, אורח חיים למעלה למשכיל, בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו, וכן הוא אומר הביטו אליו ונהרו, ואביהם שלא נסתכל למעלה ירד למטה... וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט, שנאמר לדוד משכיל... (מזמור לב)

בטחו בו בכל עת, אמר רבי חייא בר אבא דמן יפו, הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם, היאך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו, והיא באה לצאת, ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה, והיכן הוא פירושה, אנשי כנסת הגדולה פירשוה, (נחמיה ט') אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וגו' ואתה מחיה את כולם... (מזמור סב)

רבי יוחנן אמר כנגד חמשה עולמות שהוא רואה, אחד שרואה במעי אמו, ברכי נפשי את ה' וכל קרבי, ואחד כשהוא נולד, ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... ואחד כשהוא יוצא לאויר העולם והולך לכאן ולכאן, שנאמר בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי, ואחד כשהוא מסתלק מן העולם שרואה את השכינה, ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד, ואחד לעתיד לבא, יתמו חטאים מן הארץ... (מזמור קג)

מדרש שמואל:

כתיב (קהלת ו') איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד, (קהלת ה') גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלקים היא, אמר רבי פנחס המדה הזו אינה נוהגת בכל בני אדם, אלא במאן דרחמנא רעי (רוצה) ביה... (פרשה א)

תנא דבי אליהו רבא:

...אמר דוד המלך, אני אגיד צדקותיו וחסדיו של הקב"ה שהוא עושה עם ישראל, בכל שעה בכל יום ויום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, בערב רוחו של אדם נטלית הימנו ונתנית לבעל הפקדון, ולבקר מחזירים אותה אליו, שנאמר בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' א-ל אמת (תהלים ל"א). בכל יום ויום עושין לו נסים כיוצאי מצרים, בכל יום ויום מיסרין אותו כתינוק לפני רבו מפני מעשיו... (פרק ב)

חזר הקב"ה לרצות את ישראל, ואמר להם, בני נשבע אני בכסא הכבוד שלי, שאפילו תינוק בבית רבו עוסק בתורה לשמי, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה, אפילו אין בידו של אדם אלא דרך ארץ ומקרא בלבד שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה, ואפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריאת שמע בעבור שמי הגדול, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה... (שם)

...אמרו אוי לנו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו (יחזקאל ל"ז) מכאן אמרו, יודע אדם בעצמו אם בן עולם הוא אם לאו, ואם עשה עבירות גדולות כאלו עוקר את עצמו מן העולם... (פרק ה)

...מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים מעין עולם הבא, מכאן אמרו, כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו, וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנתו סימן רע לו... (שם)

...וכל המלמד את חברו פסוק אחד או הלכה אחת או דבור אחד, כאלו נותן לפניו חיים, שנאמר (דברים ל') כי הוא חייך ואורך ימיך, ואומר אורך ימים בימינה (משלי ג')... מכאן אמרו יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל אדם תורה מהקב"ה, יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים, ואחר כך ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה, יתפוס אדם ענוה, ואחר כך ישאל מלפני הקב"ה פרנסה, שנאמר (זכריה י') שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה... (שם)

...מכאן אמרו, שני בני אדם אחד עמל בדבר תורה ואחד עמל בדרך ארץ, הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ, ועליו הכתוב אומר (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, למה הדבר דומה, לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו, לאחר שעה אין בנאד כלום, והרוצה לעמול בדברי תורה נותנין לו שיעמול בדברי תורה, ועליו הכתוב אומר, (משלי ט"ז) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, למה הדבר דומה לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, ולקורה שהכל עוברין עליה, וכאילן שהכל יושבין בצלו, וכנר שעושה מאור לרבים. ((פרק יג)

עוד אמרתי לה, בתי, בואי ולמדי ממה שכתוב בתורה שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, הרבה אדם לשון שוא לשון שקר עם אביו ועם אמו עם אשתו ועם בניו עם רבו שלמדו מקרא ומשנה וחכמה לסוף הוא עושה כך עם כל אדם, הרבה אדם שבועות שוא עם כל אלו לסוף הוא עושה כך עם כל אדם, נוהג אדם גסות הרוח עם כל אלו לסוף הוא עושה כך עם כל אדם... מראין את הנגעים בגופו, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו... (פרק טו)

משחקים בקוביא, ומלוי ברבית ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, והכהנים והלוים שעלו על חלקם, והמינים האנסים ומחללי שם שמים והחנפים עליהן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וגו' (קהלת ח'). אבל מי שהן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין המצות מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה') הנבזים ומאוסים בעיני עצמן ומשפילין את רוחן וכובשין את יצרם, עליהם הוא אומר (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' וגו' לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו וגו'. בעלי אמנה ומשיבי פקדון ומחזירי אבדה ומכסה רזין עליהן הוא אומר (תהלים ק"א) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו', העושה חפצי אשתו ומנהיג את בניו כשורה ומשיא אשה לבניו הקטנים עד שלא יגיעו לפרקן, קודם שיבואו לידי חטא, עליו הוא אומר (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא... (שם)

...אלא כנגד שחלק הקב"ה את עולמו לשתי מדות, אחת של צדיקים ואחת של רשעים, אחד של מדת הצדיקים כיצד, צא ולמד מבן עשרים שנה ואילך, כיון שבא אדם למשנה ולמד מהן יראת שמים ומעשים טובים, מלוין אותו עד שהוא נכנס לבית עולמו, והקב"ה שמח ובא כנגדו... (פרק יז)

...מכאן אמרו אם יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד, מוסרין לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך וגו', קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים, שנאמר (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים הקב"ה משמרו בעצמו... (פרק יח)

...לפיכך הייתי אומר, אשרי אדם שמרבה בישיבה ומפלפל בטורח וממעט בסחורה ויושב והוגה בדברי תורה בכל יום תמיד, וכן הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל, (תהלים כ"ז) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (שם)

לעולם יהא אדם נאה בביאתו, חסיד בישיבה ערום ביראה, ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו שלמדו מקרא ומשנה, ואפילו עם כל אדם שבעולם, שנאמר (משלי ט"ו) מענה רך ישיב חמה. אשרי האדם שאין בו עבירה ואין בו עון, ויש בו מעשים טובים ותלמוד תורה ושפל ברך וענוה, עליו אומר הקב"ה זהו הדר עמי במרום, שנאמר (ישעיה נ"ז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח וגו'... (שם)

יודע צדיק נפש בהמתו, כיצד, יש בו באדם דברי תורה ומצות, שומר את עצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, מפני שהעלה דבר על דעתו ואומר אוי לי אם אחטא שימותו בני בעונותי, לכך נאמר יודע צדיק נפש בהמתו. ורחמי רשעים אכזרי כיצד, יודעין שמתים בניהם בעונותיהן, והויין עליהם כאכזרים... (פרק יט)

...ולא נתנה תורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול, מכאן אמרו ירחיק אדם את עצמו מן הגזל בין מן הישראל בין מן העכו"ם, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן העכו"ם לסוף הוא גונב מן הישראל, ואם הוא נשבע לעכו"ם, לסוף הוא נשבע לישראל, ואם הוא מכחש לעכו"ם, לסוף הוא מכחש לישראל... (פרק כח)

תנא דבי אליהו זוטא:

בשלשה דברים יסתכל אדם בכל יום, בשעה שנכנס לבית הכסא אומרים לו ראה דרכך כדרכי בהמה, ובשעה שמקיזין לו דם אומרים לו ראה שבשר ודם אתה, ובשעה שהוא עומד על המת אומרים לו ראה להיכן אתה הולך, ועדיין אינך חוזר בך, אלא אתה יושב ומרבה לדבר דברים יתרים, שנאמר (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ובשקר הוא מדבר, ועובר על מה שכתוב בתורה (שמות כ"ג) מדבר שקר תרחק וגו'. וכיצד יעשה, אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים, ומכחש ומשקר... (שם, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ונהנה מיגיע כפו, עליו הכתוב אומר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ואומר (שיר ז') מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ולא עוד אלא שאשתו ובניו יראים ממנו, ועכו"ם יראים ממנו, ומלאכי השרת שואלין בשלומו, והקב"ה אוהב אותו אהבה גמורה, שנאמר (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (פרק יח)

אותיות דרבי עקיבא:

ואם יש אדם בישראל שנולד במזל טוב לחיות בעולם הזה, ויכיר בוראו בכל לבבו והולך בתומו ובענוה ולא מגיס דעתו על חברו ולא אומר בלבו אני גדול מפלוני ומפלוני ולא יענה לעניים בגבהות הלב, ולא יקלל אדם שהוא קטן, ויעשה מעשרו לעניים צדקה, ולעשירים גמילות חסדים בהלואה, ונותן דעתו בכל שעה על בוראו ואומר בשפלות וברוח נמוכה מה אני מה חסדי ומה צדקתי לפני בוראי, זה אוכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא... (ד"ל)

כאיזצד, בשר ודם יוצא ערום ממעי אמו, בלא לבוש בלא כסות בלא מנעל בלא סנדל, בלא חגורה בלא מעיל, בלא דעת בלא בינה בלא עצה בלא מחשבה בלא פתחון פה בלא מענה לשון בלא דבור בלא מילול, בלא תורה בלא חכמה בלא כח בלא גבורה בלא הליכות רגלים בלא עשיית מעשה, בלא מצוה בלא צדקה בלא גמילות חסדים, בלא אשה בלא בני, בלא בית בלא שדות בלא כרמים בלא עבדים בלא שפחות, בלא כסף בלא זהב בלא אבנים טובות בלא מרגליות, בלא גדולה בלא גאוה בלא עושר בלא כבוד בלא כלום, וכיון שיצא ממעי אמו בכל יום ויום נפשו מצפה ומתאוה למענה לשון, וכיון שמצא מענה לשון מתאוה להליכת רגלים, וכיון שמצא הליכת רגלים מתאוה לחכמה ולתורה, וכן לאומנות, וכן לכסף ולזהב וליקח אשה, ומתאוה לעושר ונכסים ולשדות וכרמים לעבדים ושפחות ויקר וכבוד ושלטנות ולכל מה שברא הקב"ה בעולמו, וכיון שמצא את כולן נפטר והולך מן העולם כשהוא ריקן, שנאמר (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ואין שלטון ביום המות... (תי"ו)

מדרשים:

יונה שירד לספינה זו הנשמה של אדם שירדה בעולם הזה להיות בגוף של אדם הנמשל לספינה. ולמה מקרי הנשמה יונה על דרך הפסוק "לא תונו איש את עמיתו", וכל זה גורם השותפות שיש לה עם הגוף. והאדם הולך בעולם הזה כספינה בלב הים הגדול שחישב להישבר, כדכתיב "והאניה חשבה להשבר", כן האדם בעולם הזה שחטא וחשב בלבבו שלא יהי לו שום מכשול מעון זו, הקב"ה מטיל רוח סערה חזקה ומזכיר לו העון והחטא שעשה ושולח לו יסורין ופורעניות כמו הסערה... וכיון שנתפס ביסורין אף על פי כן הנשמה עומדת במרדה ולא חוזרת בתשובה, מה כתיב "ויקרב אליו רב החובל", מי הוא רב החובל זהו יצר טוב שהוא מנהיג הכל, "ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך" לא שעת כושר הוא לישן שמעלה לך דין על כל מה שעשית בעולם הזה, חזור בך הסתכל בדברים האלו ושוב למרך. "ומה מלאכתך" ועסקיך בעולם הזה שעשית ומודה לפני אדון העולם. "ומאין תבא" הסתכל מאין באת מטיפה סרוחה ולא תתגאה. "ומה ארצך" הסתכל מן העפר אתה בא ואל העפר אתה תשוב. "ואי מזה עם אתה" הסתכל אם זכות אבות מגין עליך... (מדרש יונה)

...עולם ראשון דומה למלך שהכל שואלין בשלומו ומתאוים לראותו ומנשקין ומחבקין אותו מפני שהוא בן שנה. עולם שני דומה לחזיר שהוא תדיר בתוך אשפתות כך הוא בשתי שנים הוא תדיר בצואה ובפרש. עולם שלישי דומה לגדי שהוא מרקד במרעה כך הוא מרקד לכאן ולכאן עד שהוא בן חמש שנים. עולם רביעי דומה לסוס כשהוא הולך בסריטיא בגסות רוח, כך התנוק מהלך בגסות ומשתבח בבחרותו כשהוא בן י"ח שנים. עולם חמישי דומה לחמור שנותנין אוכף על כתפו כך מניחין עליו ונותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות ומחזר אחר פרנסת בניו ובני ביתו. עולם שלישי דומה לכלב שמחזר אחר פרנסתו וחוטף לכאן בחצוף למזונותיו וגונב מזה וגוזל לזה ואינו מתבייש. עולם שביעי דומה לכלום כי נשתנה מכל דבר, גם בני ביתו מקללין אותו ומבקשין מיתתו ואפילו תינוקות משחקין ממנו... (יצירת הולד)

שבעה דברים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ימות ואל יראה אותם. ימות ואל ימותו בניו בחייו, ימות ואל יתענה, ימות ואל ימסר ביד בשר ודם, ימות ואל ילבין פני חברו ברבים, ימות ואל יבא על אשת איש. (מדרש מעשה תורה פרק ז)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ, עלי כתיב חסר יו"ד, שהוא עשר שנים שבין שבעים לשמנים חיי בשר, שנאמר (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", ולמה יו"ד זה אינו כתיב, שעשר שנים אלו פעמים שאדם משלימן ופעמים שאינו משלימן. (מדרש חסרות ויתרות איוב)

ילקוט שמעוני:

שבעה הן שקיפלו את העולם כלו, אדם הראשון מתושלח שם יעקב עמרם אחיה השילוני ואליהו, והוא עדיין קיים. תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואלו הן חנוך ומשיח ואליהו ואליעזר עבד אברהם ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא וסרח בת אשר ובתיה בת פרעה, ויש אומרים הוציאו חירם ונכנס תחתיו רבי יהושע בן לוי... (בראשית פרק ה, מב)

ויקרבו ימי ישראל למות, זה שאמר הכתוב כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ, הלואי כצל כותל או כצל אילן, אלא כצל עובר, כצלו של עוף שהוא עובר וצלו עמו, ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין ואומרים בפיהם שימותו, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר בטרם אמות, ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי. (שם מז, קנה)

ויקרבו ימי ישראל, זה שאמר הכתוב אין אדם שליט ברוח, חצוצרות שעשה משה במדבר, כיון שנטה למות גנזן הקב"ה שלא תהא תוקע בהן שום אדם והן באים אצלו, שנאמר הקהילו אלי וכו' לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות... ואף דוד כתיב והמלך דוד זקן וכיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד וגו', המלך אין כתיב כאן אלא דוד, ואף יעקב כיון שנטה למות היה משפיל עצמו אצל יוסף, ואמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך, אימתי כשקרב למיתה... (שם קנו)

ולא אהרן בלבד, אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בי"ח מדות, יהא נאה בביאתו, חסיד בישיבתו, בענוה ביראה, חכם בתורה פקח במעשים טובים, נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב, ולכינוס גליות, רוח הקודש בדבריו, שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה, שאין לך שכר גדול יותר ממנו... עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך, בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם, והפירות מתמעטין, ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה, וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר... מפני שאינן מוכיחין לישראל... שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם, צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים... (שמות פרק לב, שצא, וראה שם עוד)

תודיעני אורח חיים, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם הודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העולם הבא, אמר ליה הקב"ה לדוד, אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים. רבי עזריה אמר אמר ליה הקב"ה לדוד אם חיים אתה מבקש צפה ליסורין, שנאמר ודרך חיים תוכחות מוסר. (ויקרא פרק כג, תרנא)

ואכלת ושבעת, סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה, וכן הוא אומר יודע צדיק נפש בהמתו. (דברים פרק יא, תתסה)

...ואומר חלילה לא-ל מרשע וגו', ואומר כי פועל אדם ישלם לו, מעיד אני עלי שמים וארץ, שאין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו, אדם נפטר לו לבית עולמו, ואין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם, ואין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהם, ואין בני אדם מטמאין בנגעים אלא מתוך דרכיהם, ואין בני אדם בין לידי הבאשה אלא מתוך דרכיהם, ואין נשים מטמאין בזיבה אלא מתוך דרכיהן... (שם לב, תתקמב)

אמר רבי יודן בשם רבי לוי אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין, אדם פושט ידו בתוך המזיק והקב"ה משמרו, אמר רבי יהושע בן לוי כשאדם הולך בדרך איקונין של מלאכים הולכים לפניהם ומכריזין ואומרים תנו מקום לאיקונין של הקב"ה. רבנן אמרין פראמא נתונה לפני עיניהם שלא יזיקו, כגון החמרים הללו של הטוחנים, וכשעוונותיו של אדם גורמין אותו הכסוי של פניו מתגלה ומביט באדם והוא ניזוק. (תהלים יז, תער)

אמר רבי אלעזר בן פדת ראה מה כתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו, אדם נתון על המטה והנחש בארץ לפניו, בא לעמוד הרגיש בו הנחש, כיון שבא ליתן רגליו ברח הנחש מלפניו, ואינו יודע כמה פלאות עשה הקב"ה עמו ומי יודע, הקב"ה... (שם קו, תתסד)

נכונו ללצים שפטים, אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו... אמר רבי אבין נכונו ללצים שפטים, מוכנים הם הדינים ללצים ולעוברי עבירות, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת עליו ומכה אותה, פעמים שהיא סורחת עליו ואינו מכה אותה, ברם הכא נכונו ללצים שפטים... (משלי יט, תתקנח)

האדם בחייו הוא עבד ליצרו וליוצרו, ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס יצרו, וכן להפך, מת יצא לחירות. (איוב ג, תתצו)

אשר בידו נפש כל חי, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך, כל זמן שהאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, ואומר בידך אפקיד רוחי, מת נתונה באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים... (שם יא, תתקו)

מדרש הגדול:

...ושאר כל בעלי לשונות הן תלמידיו שלנחש הקדמוני, ועל העושה לו פטרון שלבשר ודם, דכתיב כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה י"ז), שכל העושה לו פטרון שלבשר ודם כאלו כפר בעיקר, ועל העובר על דברי תורה, דכתיב כה אמר ה' אלקי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת. (בראשית ג יד)

מנהג הבריות שיהא אדם צנוע בתוך ביתו, וכשהוא מהלך בדרך משנה מדותיו, אבל השבטים אינם כן... (שמות א א)

שבשעה שאדם עולה במחשבה ליברות, גוזר עליו כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברות הוא ידבר, וכן דוד אומר כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה (תהלים קל"ט), ואפילו עמידות וישיבות שאדם עומד ויושב בעולם הזה עולה במחשבה, שנאמר אתה ידעת שבתי וקומי, ואפילו פסיעות שאדם פוסע בעולם הזה עולה במחשבה, שנאמר אתה ידעת שבתי וקומי (שם)... (שם ו ח)

רבי שמעון בן לקיש אומר מי ישרתני בעולם הבא, לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, מכאן אמר רבי יהושע בן לוי צריך אדם להיות עלוב בתוך ביתו, ואין צריך לומר בבית חבירו. (במדבר ג ו)

לך אל נמלה עצל (משלי ו'), אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מה עלוב הוא אדם הזה, שצריך ללמוד מן הנמלה, אלו למד ועשה עלוב היה, על אחת כמה וכמה שצריך ללמוד מדרכיה ולא עשה. מה עסקה שלנמלה זו גוררת חטה חטה ומתקנת לה מקיץ לחורף ומה נמלה שאין חייה כלום כך, אתם לא כל שכן שתתקינו לכם בעולם הזה מצות ומעשים טובים, כדי שתקבלו עליהם שכר לעולם הבא, לפי שהעולם הזה דומה לקיץ והעולם הבא דומה לחורף. ראה דרכיה שאינה נוגעת במזון חברתה... (דברים טז יח)

ילקוט ראובני:

ומכאן דע והבן, כי אדם שהולך למרחוק מזיק לו פירות ומשקים של ארץ נכריה, ואף על פי שהלך ממקום רע למקום יפה, אלא יביא עמו מעפר מקומו ומאכל מקומו, לכך לקח אילנות ממקום זה ונטען בגן. (בראשית)

...שכל המשתמש בזיו השכינה אין זבובים ויתושים שרוים עליו ואינו חולה, ואין כל המזיקים יכולים להזיק אותו, ולא עוד אפילו המלאכים אין שולטים עליו. וכשהקב"ה יוצא מן עדן לגן ומגן לרקיע כולם היו מסתכלים בזיו השכינה ואינן נזוקים, עד שבא דורו של אנוש שהוא ראש לכל עבודה זרה שבעולם. (שם)

נתן רשות לסמא"ל לעשות זווגין מאותן נוקבים דינין, שנבראו מהחשך הפנימי עם בני ישראל, וברשות בית דין עליון, וכשסמא"ל יודע ששולחים איזה גבור בארץ או איזה חכם או איזה חסיד להגין על הדור, תכף הלך סמא"ל לפני בית דין עליון ומבקש לעשות חיתון, וכשהזכר נולד הולך סטרא אחרא אחריו עד י"ג שנה, ומפתה אותו לדברים רעים, ומכין לו נוקבא שיהיה לו כנגדו עזרו לצאת לתרבות רעה, ומה עשה הקב"ה יודע כל הנסתרות ומגלגלו כל כך פעמים עד שיתלבן... (שם מקץ)

ויקרבו ימי ישראל למות, כלומר דכל יומין דבר נש מתעסק בתורה ובמצוות אינון חיין, וכד מת בר נש ולא עסיק בתורה ובמצוות הנהו יומין מתין אינון, ולאו אינון חיין וכד אתחליש תוקפיה דבר נש שלא יוכל לעסוק בתורה ובמצוות כדקא יאות, אתמר בהנהו יומין דאינון קריבין למות, דמגו דלא מתעסיק בהו הוי ליה קריבו למות, והוה ליה כמו מתים. (שם ויחי)

רבים שאלו, בכאן הבטיחה התורה בבני חיי ומזוני בשכר מצות, דכתיב פרי בטנך ופרי אדמתך וגו', והסיר ה' ממך כל חולי, והיאך אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ויש מפרשים כאן ביחיד כאן בצבור, כמו שכתוב כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואם תאמר והא חזקיה יחיד הוא וכתיב והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, שאני מלך כצבור דמי, ויש מפרשים כאן בארץ ישראל וכאן בחוצה לארץ, וכן דעת הרמב"ם ז"ל... (דברים עקב, ועיין שם עוד)

אמונות ודעות:

ראה אדם-כללי, מאמר ד פרק ב.

עתה אדבר בענין קץ חיי האדם, ואומר, כי בוראם כבר עשה להתחברותם זמן מסויים קצוב, כאמרו את מספר ימיך אמלא, ואמר לאדון הנבראים הן קרבו ימיך למות, ואמר לאחד החסידים כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, ואומר אני כי יש שהוא מוסיף על אותו הזמן וגורע, ואין אותו הזמן לדעתי בלתי ידוע לפניו, שהוא ישאיר את הנפש בגוף, כי ידיעתו אינה שונה מאמתת הדבר, אלא אותה הקצבה לדעתי הסובלת את התוספת והגרעון היא משך זמן הכחות אשר ניתנו בגוף שיתקיים. והוא שמתחלת בריאתו אין ספק שהוא בנהו בכחות מוגבלים אם רבים ואם מעטים, ומשך קיום אותן הכחות הוא הנקרא קץ חיי האדם, ויכול הוא להוסיף בהן ויתקיימו עם השבעים שלשים אחרות, ויכול להחלישן ולהרפותן ויתפרקו בארבעים, על פי הבאור הזה אנו סבורים התוספת והגרעון. ומה שיושג לעבד מן החיים אחר התוספת או הגרעות הוא אשר ידוע לפני בוראו שהיו ימיה באמת, ופירוש הדבר שידוע לפניו כי יסוד כח הגוף בנה אותו על שבעים, ושהוא יוסיף עליהן שלשים או יגרע מהן שלשים. ומאין אני מחייב שיש תוספת או גרעון, ממה שנאמר יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, ונאמר באחד הצדיקים והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, ואמר בהרבה מן הגמולות למען יאריכון ימיך וכל הדומה לכך... ואומר אני שלא כל צדיק מוסיפין על ימיו, ולא כל רשע גורעין, אלא לפי רצון הבורא ולפי הצדיק, ואותם הצדיקים שלא הוסיפו להם הרי גמול העולם הבא לפניהם, ומי שלא נכרת מן הרשעים הרי עונש האחרית לפניהם, כאמרו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. (מאמר ו פרק ו)

ממה שהשכל מחייב עוד שהבורא יתרומם ויתהדר כפי שנתגלה לנו מחכמתו ויכלתו וטובו על ברואיו, לא יתכן שיהא שעור האושר אשר עתד אומתו לנפש הזו הוא מה שתמצא בעולם הזה מאושר העולם ותענוגיו, מפני שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער, וכל שמחה ביגון. ומוצא אני פרטיהם אלה או שהם שקולים, או שהדברים המדאיבים מכריעים את המשמחים, וכיון שזה דבר שאין בו ספק, הרי מן המוכחש שהחכם יתרומם ברוממותו יעשה תכלית הנאת הנפש הזו המצבים האלה המתהפכים, אלא חיובי הוא שכבר ייעד לה מקום, שבו החיים המוחלטים והאושר הצרוף שיעניק לה אותם. ומזה מוצא אני עוד שכל נפשות הברואים אשר הכרתי בלתי שלוות בעולם הזה ולא שאננות, ואפילו הגיעו בו להוד המלכות ולרום המעלות...

ומזה שכבר נתגנו בעיני שכלו של אדם דברים שטבעו מתאוה להן, כגון הזנות והגנבה והעזות והנקמה על ידי רצח וכל הדומה לכך, וכאשר ילך בדרך זו ישיגוהו מן הדבאון והדאגה והיגון מה שיצערהו ויכאיב לו, ולא היה עושה לו כן, אלמלי שהוא יגמלהו על כך. וכן אם יחשיב בדעתו את האמת והצדק והצוויי בעשיית החסד ומניעת מה שאין ראוי לעשות וינהג כך, תשיגהו אויבות ושנאה מאותו אשר הציל בני אדם מידו, וממי שצוה עליו ומנעו, כיון שחצץ בינו לבין תאוותיו, ואפשר שגם יקללוהו ויכוהו ויהרגוהו, ולא היה מביאו להחשיב דבר זה בדעתו אלמלי שהוא יגמלהו על כך גמול רב... (מאמר ט פרק א)

ואשר הביאני לקבע ענין זה בתחלת מאמר זה, הוא לפי שאני ראיתי בני אדם חושבים שהגיעו למסקנא נכונה כי הראוי שיתנהג האדם במדה אחת כל ימי חייו, יעדיף חבת דבר על כל שאר החביבים, ושנאת דבר על שאר השנואים, וחקרתי דעה זו ומצאתיה בתכלית הטעות מכמה פנים, האחד כי אהבת דבר אחד והעדפתו אלו היתה יותר טובה לא היה הבורא נוטע בתכונת האדם אהבת שאר הדברים, ואלו היה הדבר כך, כי אז היה אפשר שיבראהו מיסוד אחד, וכיוצא בו יעשה גם את שאר הנמצאים ויהיו באופן זה, הלא תראה כי פרטי הפעולות לא יתכן להשתמש בהם דבר אחד, כל שכן כלליותם, לדוגמה, אלו בנאי בנה בית מאבנים בלבד או עצים בלבד או מחצלאות בלבד או מסמרים בלבד, לא תהיה תקינותו כמו שתהיה אלו בנה אותו מכולם יחד... ומדוע לא יפקח האדם את עיניו בראותו שאין הפרטים הללו נעשין מדבר אחד, והרי לא נעשו אלא לו לשמושו וטובתו, כל שכן תכונות נפשו ומדותיה. (מאמר י פרק א)

...ואומר לפיכך צריכים לחכמה שתנהיג את האדם ותנחהו תמיד, כמו שאמר בהתהלכך תנחה אותך וגו', והעיקר בכל הענין הזה שהאדם ישלוט במדותיו וימשול על אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם, וכאשר יראה את המקום שראוי בו השמוש בכך ישחרר ממנה בשעור הראוי עד שישלים אותו הדבר, וכאשר יראה המקום שבו צריך לעצור אותה המדה יעצרנה עד אשר יעבר ממנו אותו המאורע, וכל זה בהבחנה ויכולת להרפות מתי שירצה ולהחזיק מתי שירצה, וכמו שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה, כח התאוה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמפגשים ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים... אבל כח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך. אבל כח ההבחנה הוא השופט בין שני הכחות הללו בצד, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כח ההבחנה לחקרו ולבדקו, אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום מיעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי. ואם ראה בקצוותיו או בקצה מקצוותיו רעה מן הרעות מורה לעזבו... (שם פרק ב)

...ואמר ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח, אין כוונתו צירוף המעשים וכללותן, כי הבורא יתרומם ויתהדר הציבן והעמידן, וחכם כגון זה לא יאמר על מה שהציב בוראו יתרומם הכל הבל, אלא כוונתו על כל פעולה שיעשה האדם בפני עצמה, כלומר שכל אחד ממעשי בני האדם אם יחדו לבדו יהיה הבל כהתרועעות עם הרוח, ועל הייחוד אמר עוד מעוות לא יוכל לתקן וגו', וכל אחד מהם מעוות מלהתקן וחסר מלהיות שלם, כי צירופן לא יהיה חסרון אלא תמימות ושלימות, ומחזק פירוש זה שהוא כן, הרי הציג שלשה דברים מאהבות העולם והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה... ותחלתן היחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות, אמר בזה ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח, ומסר לנו את הסבה לכך, כי האדם כל שרבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו מומי הענינים מה שהיה במנוחה ממנו לפני שיתגלה לו, והוא אמרו כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ושני לה השמחה והששון בלבד... מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי, וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אומרו לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה. ובשלישית בבנין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה, באמרו הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים וגו'... (שם פרק ג)

הפרק השמיני: החיים הארוכים. ואחרים נראה להם כי הטוב ביותר שישתדל בו האדם בעולם הזה ההשגחה על אריכות הימים. ואמרו כי באורך החיים יגיע האדם אל כל חפציו בעניני הדת ועניני העולם, ואם יזניחהו האדם, אם כן על מה שמר. ובהם שדלו הכתובים, שהרי אמרו למען יאריכון ימיך על האדמה... וגורמי החיים אצל אלה: השקידה על האכילה והשתיה, והמיעוט בתשמיש, וההשתדלות על שלות הנפש, וההמנעות מלבוא במה שיש בו חרדה ופחד בעניני הדת ועניני העולם.

ובאמת כי מצבים אלה מועילים לגוף, אך אינם סבת החיים, לפי שאנו מוצאים רבים שהם במצב זה וימיהם מעטים, ואחרים בהפכם חייהם ארוכים, ורואים אנו גופים חזקי הבנין נהרסים במהרה, ואחרים חלושי הבנין מאריכים הרבה, ואלו היה הדבר כמו שאמרו כי אז היו חיי המלכים ארוכים יותר מכל אדם, מפני שיש בידם אפשרויות המאכלים והרפואות והנחת ושאר מה שתארו.

ועם זאת אזכיר מה שהזניחו בענין זה, כי האדם כל מה שהאריכו ימיו רבו דאגותיו ויגוניו וצרותיו, וכאמרו צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני, ומתרבים עליו העונות והחטאים ויארך חשבונם וסכומם, וכאלו הם מתחדשים בכל יום, כאמרו אכן השכימו השחיתו כל עלילותם. וכל זמן שהוא בגיל הילדות הרי הוא סכל ואינו יודע מאומה, כאמרו אולת קשורה בלב נער, וכאשר יגיע לגיל הנערות יחל להשחית, כאמרו ונער משלח מביש אמו, וכאשר יגיע אל הבחרות נכנס בעול ובעמל וביגע, כאמרו נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. וכאשר יגיע אל הזקנה יסור כל מה שחמד ויהיו חייו בעל כרחו, כאמרו עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ, ויחסר זהרו ומראהו ויפיו וחושיו וכחו...

אך האדם הצדיק אינו אוהב חיי העולם אלא מפני שהיא מדרגה שיגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא כשלעצמה, ולא נעשת חביבה על האדם אלא כדי שלא יאבד את עצמו אם באה עליו צרה, כמו שאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש וגו'. (שם פרק יא)

הנה נתבאר מה שהרחבתי וביררתי למי שיקרא ספר זה, שכל מי שיראה לו לנהוג באחד משלשה עשר אלו, כי דרכו טעות ובלתי נכונה, מחמת שנהג בו לבדו מבלי לשתף זולתו עמו, ובכך נתעוות לו חפצו וחסר מלהשיג אהבתו, אבל אם נתקבצו כל הסוגים הללו הוא הנכון המוחלט. וכן אין נכון לקחת מכל אחד מהם חלק משלשה עשר חלקים ויהיו חלקים שוין, אלא יקח מכל מין מהן השיעור הראוי כפי שמחייבת החכמה והתורה. וכאשר יקובצו פרטי שלשה עשר ענינים אלו תהיה חמאת חבוצם שישיג הנכון מן המאכל והמשתה והתשמיש כדי קיום גופו וזרעו, וכאשר ימצא את זה בהתר ישחרר בו את תאותו עד שיקח צרכו... (שם פרק יז, וראה שם עוד)

וכיון שכבר נתבאר כי האזון בכל המוחשים יותר מועיל לאדם, כל שכן אזון מדותיו ואהבותיו שיהא יותר מועיל לו. וזה הכלל אשר הושג, שירכוש האדם בעולם הזה בכדי תקינותו, ויאכל וישתה מן המותר בכדי צרכו, ויפנה התענינותו במה שהוא למעלה מזה בחכמה ובעבודה ובשם הטוב האמיתי, ויקח מכל אחת מן האהבות הנזכרות כפי מה שסדרנו כל דבר בעתו... (שם פרק יט)

חובת הלבבות:

...והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניותו ודקותו וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו ואת אשר חננו מרוב הטובות ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו ולא מדה יתרה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלקים ואחר כך יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם כפי הצורך והספוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו המטרידים את הלבבות מן האלקים, וישתדל לעשות לאחריתו ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקנינו צדה מגעת ליום מועדו ולאחריתו, ויקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד. והסכל בדרכי העולם ובסימניו יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו ומשתדל בו בכל יכלתו וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו והתעלם מענין אחריתו... (שער ב הבחינה, פרק ג)

ראה עוד אדם-כללי, שער ב פרק ה.

...אחד מהם, כי האדם מחובר מנפש וגוף ובמדותיו מה שיביאהו להתמכר להנאות ולשקע בתאות הבהמיות ולנתק קשר השכל מעליו, ויש בו מדות שיביאוהו למאוס בעולם ולהניח ישובו מפני התהפכות עניניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו ולנטות אל עולם השכל העליון, ושתי העצות אינם משובחות מפני שהאחת מביאה להפסדת סדר העולם והשנית מביאה להפסדת עניני האדם בעולם הזה ובבא. ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם שחננו מה שיתקן בו עניניו וכיונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאוה והיא התורה הנאמנה השומרת הצדק בגלוי ובנסתר, שמרחקת האדם מתאוותיו בעולם הזה ושומרת לו גמולו באחריתו... (שער ג עבודת האלקים פרק ג, וראה עוד ערך עבודת ה')

...והמדה השלישית שאינך מכרת את עצמך ולא ענין הנהגתך ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות ואינך פוסקת מלבקש אותם, וכל אשר תגיע מהם על דבר מחשבתך עולה למה שלמעלה ממנו ואינך רואה הבורא יתברך ראוי לגדולה שבעבודות ממך וכשתהיה ממך עבודה תחשבה חסד ממך עליו עם ידיעתך מחסורך אליו ושאינו צריך לך, ואילו היית מגלה הסכלות הזה מאליך ותעייני בעין פקוחה והיתת יודעת כי הבורא אשר בראך חושב עליך ויודע בטוב לך ובמה שאינו טוב יותר ממך... (שם פרק ו)

...אמר השכל אבל סוד דברך שהבורא בראך מלא דבר בכלל מה שברא מן הגרמים הרוחניים ורצה לנשאך ולהרים מעלתך עד מעלת סגולתו ובחיריו מן הקרובים אל אור כבודו לטוב לך וחסד עמך, ולא היית ראוי לזה אלא אחר שלשה דברים, אחד מהם הסר מסך האיוולת מעליך והאיר לך בדעתו, והב' נסותך ובחנך אם תבחרי בעבודתו או בהמרותו, והשלישי מיסרך בעולם הזה בסבלך על עבודתו בו, להעלותך אל מעלת העליונים הסובלים, שנאמר בהם (תהלים קי"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ומחכמת הבורא יתעלה ברא לך העולם הזה בכל אשר בו מקופא (דומם) צומח וחי על סדר מתוקן והנהגה נכונה, והכל מתוקן לתועלתך, וחבר לך מסגולת יסודותיו היכל מתוקן דומה לעולם בשרשיו ותולדותיו ותכונתו... והם כלי החושים, העינים והאזנים והאף והלשון והידים, והשוערים הם החושים החמשה המשתמשים בהם, והם חוש הראות השמע והריח והטעם והמשוש, אשר בהם תגיעי אל כל תועלותיך בעולם הזה, והכין לך בתוך ההיכל ארבע מעלות לארבעה נגידים להנהיגו, והם המוח והלב והכבד והביצים, ותקן בתוכו עוד ארבעה אוצרות לארבעה פקידים, רוצה לומר הכח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה... (שם פרק ט, וראה שם עוד)

ראה עוד אדם-מדות, שער ג פרק י.

אך תועלת הבטחון בעולם מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאותיה הגופיות והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה, כמו שכתוב (ירמיה י"ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו... ומהם מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים, כמו שכתוב (תהלים ק"ב) ענה בדרך כחי קצר ימי... ומהם מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המיגעות את הגופות, ועזוב עבודת המלכים וחקיהם וחמוס אנשיהם, והבוטח בה' הוא תובע מסיבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו, ושם טוב לו ופנאי ללבו, ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם יותר אמונתו, כי הסיבה לא תוסיף לו בחוקו ולא תחסרהו ממנו מאומה, אלא בגזרת האלקים ית'... (שער ד הבטחון הקדמה)

אבל הדברים שחייב המאמין לבטוח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים, אחד מהם דברי העולם הזה, והשני דברי העולם הבא. ודברי העולם הזה יחלקו לשני חלקים, אחד מהם עניני העולם לתועלות העולם הזה, השני עניני העולם לתועלות העולם הבא. ועניני העולם לתועלות העולם הזה יתחלקו לג' חלקים, אחד מהם תועלות גופו לבד, והשני תועלות טרפו וסיבות הונו ומיני קניניו, והשלישי תועלות בני ביתו ואשתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומי שהוא למעלה ממנו ולמטה ממנו מכתות בני אדם. ועניני העולם לתועלות העולם הבא יחלקו לשני חלקים, אחד מהם חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בהם לבדו ואין מעשהו יוצא בהם להנאת זולתו ולא להזיקו, והחלק השני חובות האברים אשר לא יוכל לעשותם אלא בהשתתפות זולתו עמו בפעל ובהפעל, כצדקה וגמילות חסדים ולימוד החכמה... ועניני העולם הבא יתחלקו לשני חלקים, אחד מהם הגמול הראוי, והשני שהוא מחסד הבורא יתעלה על החסידים והנביאים לעולם הבא...

ואומר בפירוש החלק הראשון מהם, והוא בעניני גוף האדם בלבד, והם חייו ומותו וטרף מזונו לעצמו ומלבושו ודירתו ובריאותו וחליו ומדותיו ואופני היושר בבטחון על האלקים בכל ענין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם ותבטח נפשו באלקים יתברך וידע כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לעניניו בעולם הזה ובעולם הבא, ויותר טוב לאחריתו, ושהנהגת הבורא לו בכלם שוה, אין לשום בריה בהם עצמה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו, וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחליו ובריאותו, כן אין בידם טרף מזונו וספוקו ולבושו ושאר עניני גופו, ועם בירור אמונתו כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסיבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן הענין, והאלקים יעשה מה שקדמה בו גזרתו.

והדומה לזה כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא ית', יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלקים שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר, (דברים ו') "לא תנסו את ה' אלקיכם וגו'"... (שם פרק ד)

והשביעי כי הבוטח באלקים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב, ולא יאצור הנמצא ואיננו דורש ליותר מטרף יומו ולא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו מפני שאינו יודע עת בא קצו ובוטח באלקים להאריך לו בו ולהזמין טרפו ומזונו בו, ואיננו שמח בעתיד ולא יאבל לו, כמו שאמר הכתוב (משלי כ"ז) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום... אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא, ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בנראהו ובנסתרו מפני שהוא חושב במיתתו ובוא יום האסיפה ופחדו שיבואהו המות פתאום ביומו יוסיף לו השתדלות וזריזות להרבות לאחריתו... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון ברעב ובצמא ובקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהם כי אם במות, וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה ויבין חולשתו ומעוט השגתו וקצרת ידו מדחות מעל נפשו כל זה, יכיר מצורת מעמדו כי הוא אינו כמו אסיר בעולם הזה, אבל הוא אסיר באמת, ויכנע כניעת האסיר המושם בבור אשר אין לו תחבולה ולא יכולת להתיר את עצמו מבלתי אדוניו...

והשלישי כאשר יחשוב בחליפתו ובא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו והתיאשו מקחת מהם מאומה לצדו ומהועיל בהם בעמדו בקבר וכבר חלף אור פניו ושחר מראהו וירום תולעים ועפוש ומוגלא ויחלפו סימני יופי גופו... כי כאשר יעבור על לב אדם זה וכיוצא בו יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה... כמו שנאמר, (ישעיה ב') "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא"... (שער ו הכניעה, פרק ה)

הראשון כשיסתכל האדם בענין עצמו, ויחשב בתחלת הויתו ויציאתו מלא מציאה אל מציאה, והעתקתו מאין ליש, אך חסד אלקים וטובו ונדבתו, ויראה בשכלו כי הוא חשוב בענינו ונשא במדרגתו ומעולה במתכונתו מן הבהמה והצמח והמוצק, יתחייב להודות לבוראו יתברך, וימשל בזה משל קרוב יעלה במחשבתו אלו בעת ינקותו השליכתו אמו במסלה, ועבר אדם אחד וראה אותו וחמל עליו ואסף אותו אל ביתו ונטפל בגדולו עד אשר גדל והשכיל, היאך היה חייב לרוץ לרצונו וכל אשר יצוהו בו... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

והששה עשר חשבון האדם עם נפשו על אורך זמן עמדו בעולם, ויעלה על לבו קרבת קצו ובא המות אליו בעת שהוא רואה מיתת שאר החיים פתאום ממדבר וזולתו, מבלי הקדמת ידיעה בדבר ולא רמז ולא מועד ידוע שיהיה בטוח מהיותו בו, איננו מתעכב מבא בכל חדש מחדשי השנה, ולא ביום מימות החדש ולא בשעה משעות היום, והיננו בא בימי הזקנה מבלעדי הישישות והבחרות והנערות והילדות והינקות, אם הוא קורה את החיים בכל זמן ובכל עת ובכל מקום, וימשל בזה כאלו המלך הפקיד אצלו פקדון ולא קצב לו זמן להשבתו, וצוהו שיהיה מצפה לו בכל עת כדי שלא ילך למקום אחר... לא תנוח נפשו עד שיפרענו. וכאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם, ויזכור כי קהל מחבריו נסעו אל העולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקותם חזקה לחברת העולם, ולא ראה לנפשו יתרון שיחייב לו התאחרו מהם, יקצר תוחלתו בעולם ויוחיל לאחריתו ויחשוב בצידתו לעת נסיעתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון... (שם)

והחמשה ועשרים שיחשב עם נפשו על מה ששקע בה מאהבת העולם הזה והגברת תאותיה על אהבת העולם הבא, וישתדל להוציא אהבת העולם הזה מלבו ולהגביר אהבת העולם הבא עליה, בהסתכלו באחרית שני העולמים, ומה שיהיה סוף ענינו בשני המעונים (דירות), וישתדל להרחיק אהבת העולם הזה מלבו ולקיים בו אהבת העולם הבא תמיד. וכבר אמר אחד מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. וכן אחי נפשך וגופך צריכות הנהגה ומחשבה וחזוק הנפש ותקונה יהיה בהרגילה במוסרים ובחכמות ולהנהיגה בדברי חכמה וללמדה המדות הטובות ולמנוע אותה מתאותיה הבהמיות. אבל חזוק גופך ותקונו שתפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים והמשקים הראויים למזגו והרחיצה במים השוים ולהרגיש עליו תדיר בתועלתיו וצרכיו, ואם תהיה מחשבתך על תקון גופך ותשים כל השגחתך עליו תתעלם מתקנת נפשך... ומן הזריזות שתגביר את נפשך הקיימת לך על גופך הכלה, ושתפקדנה ותרגיש עליה, ואל תקצר בענינים הצריכים מאד לגופך ותכביד עליו ותחלישהו, ותהיה זאת סבה לחלישות שניהם... (שם)

המשלים השלשים, חשבון האדם עם נפשו בתנאי הגירות בעולם הזה, ויחשוב מעלתו בו שהגיע אליה ולא היה אחד מהם יודע בו, אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו, והורהו מה שיתקן ענינו בה, ונתן לו מזונו יום יום, וצוהו שלא ימרה את פיהו ולא יעבור על מצותו וייחלו והפחידו בגמולו ובעונש כפי הראוי לזמן ולמקום, והזהירהו על הנסיעה, ולא הודיעו העת מן התנאים שהוא חייב בהם, הכניעה והשפלותו ולעזב הגאוה ולהתרחק מן הגאון והגובה... (שם, וראה שם עוד)

תרגום יונתן:

ברב חכמה - גבר דמסגי חכמתא כד ייחוב ולא יתוב מסגי רגיז... (קהלת א יח)

מיד האלקים היא - דגבר מצלח בעלמא הדין מן ידא דה' הוא דאתגזר. (שם ב כד)

לכל זמן - לכל גבר יתי זמנא ועידנא לכל עסקא. (שם ג א)

ישמח האדם - בעובדוי טבין... למקני ביה עלמא דאתי, דלא יימר בלביה למה אנא מבזבז ממונא למעבד צדקתא, טב דאשבקיניה לברי או לעידן רבתי ארום מאן יעליניה למחזי מה דעתיד למהוי. (שם שם כב)

לא הרבה יזכר - לא יומין סגיאין חיי אינש די ידכר כמה מנהון עתידין - למהוי טבון וכמה בישין, ומטול דלא אתמסרו לבני אנשא... ארום מן קדם ה' אתגזר עלוהי כמה יומין יסגיף ויהא בחדות ליביה. (שם ה יט)

מגבה ייראו - מן עובדין דהוו מן קדמת דנא תהא דחיל למדכר וינאץ השקד - ותפיץ ריש שדרתך מן כחישותא, ויסתבל - ויתנפחון אסתוורי ריגלך ותתמנע מן משכנא... (שם יב ה)

רש"י:

נשא את ראש - ...הפחות מבן שלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר מבן חמשים כחו מכחיש מעתה. (במדבר ד ב)

את החיים ואת הטוב - זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך: לאהבה את ה' הרי הטוב, ובו תלוי וחיית ורבית, הרי לך החיים. (שם ל טו וטז)

נשמה בו - וחייתו וכוחו תלוים בנשימתו, שהוא רוח פורח... (ישעיה ב כב)

תמרוק ברע - לרז"ל הממרק עצמו לעברה בא לידי פצעים וחבורות. (משלי כ כט)

ובנית ביתך - תלמד גמרא, דבר אחר כמשמעו, קח שדות וכרמים, אחר כך בהמות, ואחר כך תקח אשה. (שם כד כז)

 

מה יתרון - שכר ומותר, תחת השמש - תמורת התורה שנקראת אור, כל עמל שבו מחליף התורה מה שכר בו. (קהלת א ג)

הדברים יגעים - אם מחליף עסק התורה לדבר דברים בטלים, לא יוכל להשיג כלום, וכן אם יתעסק בראיה ובשמיעה לא ישבע. (שם שם ח)

נתן חכמה - לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמח בחלקו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ולחוטא נתן ענין - לדאוג לכנס ולתתו לטוב לפני האלקים, הם עמלים ואחר נוטל. (שם ב כו)

לכל זמן - ואל ישמח האוסף בהון שבידיו, שעוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן. (שם ג א)

מי יודע - מי מבין ושם לב שרוח בני אדם עולה ועומדת בדין ורוח הבהמה יורדת למטה, ואין עליה דין וחשבון, וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה. (שם שם כא)

ישמח במעשיו - ביגיע כפיו ויאכל, ולא יחמוד וירחיב כשאול נפשו, כי הוא חלקו - יגיע כפיו הוא חלקו משמים, מי יביאנו - לראות אם בניו יצליחו בעושר שהניח להם. (שם שם כב)

יש אחד - עושה דבריו ביחידות, וגם בן - תלמיד חכם אינו קונה לו תלמיד שהוא כבן, ולא חבר שהוא כאח, ואם רווק אינו נושא אשה להיות לו כאח לעזר, ואם סוחר אינו קונה לו שותפים. ואין קץ - אינו שבע בטעמי תורה, שהרבה לומד אדם מתלמידו, ולענין ממון רודף תמיד אחריו, ולמי אני עמל - אחר שאיני מעמיד תלמידים ואיני נושא? (שם ד ח)

מתוקה שנת העובד - אדמה, כי הורגל בכך. והשבע לעשיר - אינו מניחו לישון שכל הלילה מהרהר בפרקמטיא שלו, דבר אחר מתוקה שנת עובד ה' אם הרבה יאכל - משה פירנס ישראל מ' שנה ושמואל י', והשוום הכתוב, והשבע לעשיר - בעל שמועות אינן ישן בקבר, שכשאומרים שמועה מפיו שפתיו דובבות בקבר. (שם ה יא)

יש דברים הרבה - שנתעסק בהם בחייו כשחוק הקופים והפילים, ומה יותר לו משמת. מה טוב לאדם לעשות בחייו שיהיו טובים לו לעולם הארוך ויעשם - בשעה מועטת... כי מי יגיד לאדם - במה יתקיים ההון שקבץ לבניו אחריו. (שם ו יב)

טוב כעס - שרודפת מדת הדין אחריו, אילו הראה הקב"ה רוע פנים לדור המבול היו חוזרים, אילו העציב דוד לאדוניה לא נהרג. לב חכמים בבית אבל - חושבים על המיתה... (שם ז ג)

אבן עזרא:

בשגם הוא בשר - ...לא יעמד רוחי שמאתו היתה, וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס, ועוד בעבור שהאדם בשר, והוא יגיע עד עת ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה. והיו ימיו - יש אומרים שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר, ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות... (בראשית ו ג)

זה יתנו - וטעם כל העובר שעברו משנותם עשרים והם כמו שלשה שבועות שנים, אז הוא האדם תמים דעת, גם גופו לא יגבה עוד בקומה... (שמות ל יג)

כי יפליא - יפריש, או יעשה דבר פלא, כי הרוב הולכים אחר תאותם. (במדבר ו ב)

והיה לבבם זה להם - דע ששורש כל המעשים והתנועות מה', וכל הנמצאים תחת השמים כוחם ותולדותם כפי המערכה העליונה, עם השרשים (ד' היסודות) למטה. ובעבור כוח הכללים העליונים יוכלו לשנות מעט בתולדה, כמו ויחזק ה' את לב וגו', ודבר כאן בלשון בני אדם. (דברים ה כו)

כל מוצא פי ה' - מה שגזר, ופירושו, שהאדם לא יחיה על הלחם, כי אם על הכוח הבא מן העליונים במצות ה', והעד שלא אכלתם לחם במדבר. (שם ח ג)

לא אראה - הזכיר תחילה את תענוג האדם בעולם הזה להכיר מעשה ה', ושיתענג במראה העין להיות עם חבריו. (ישעיה לח יא)

לא יהיה - השבים יחיו שנים רבות כמו לפני נח, ואם ימות אדם פחות מבן ק' יקולל, ויאמרו שעדיין לא שלמה עתו. (שם סה כ)

אמרו בלבבכם - תחשבו בלילות שאין לכם עסק עם בני אדם, ואז לא תדברו כזב ביום. (תהלים ד ה)

ברב חכמה רב כעס - יהיה לו תמיד כעס ומכאב, ולא ישמח בבנים בדעתו שאחריתם למות, ולא בעושר באשר יעופף. (קהלת א יח)

כל ימיו מכאובים - שלא יתכנו לו דבריו תמיד כפי מחשבתו, גם בלילה - שרוב החלומות כפי מחשבות היום. (שם ב כג)

אין טוב - כל העמל לאדם, רק שיאכל וישתה, כי מיד האלקים הרכוש, והוא רק שומר עליו, ואין לו רשות לגעת עד שיתן האלקים לו רשות. (שם שם כד)

לכל זמן - יש מפרשים שחייב אדם לעשות כל דבר בזמנו, ויש אומרים שהכ"ח עתים נגד כ"ח צורות הגלגל שהלבנה נראית בהן כל חודש, גם זה הבל, והנכון שיש לכל חפץ זמן, כי בהשחתת המתכונת המולידה ימות הילוד, ובהתחדש מתכונת תעשירנו... ובבא העת יתנועע האדם לאשר הוא מוכן לו. ותנועותיו כתנועת הצלם, ואם כן אך הבל יהמיון לקבץ ממון. (שם ג א)

גם את העולם - בכל המקרא עולם על זמן ונצח, שבני אדם מתעסקים כאילו יחיו לנצח, ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלקים. ויש מפרשים עולם זה כבלשון קדמוננו, ורוצה לומר תאוות העולם נתן בלבם. (שם שם יא)

אין טוב - לאדם העמל לילה ויום לקבץ ממון, אלא לאכל ממנו ולעשות טוב בו, שיתכן ששומר אותו למי שטוב בעיני האלקים לתתו לו. (שם שם יב)

ושבתי - ממה שחשבתי שישמח האדם, כי לא יוכל לשמח אחר שיש בעולם עושק. (שם ד א)

אל תאמר - מזהיר לחכם שישמח בחלקו גם אם עני, ולא יכעס שיש לכסיל יותר ממנו, כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם ורק המקבלים ישתנו. (שם ז י)

ראה את מעשה - והחכם בלי נחלה לא יכעס על ענינו שכבר נגזר עליו מו' ימי בראשית, והוא פירוש אשר ברא אלקים לעשות, שהאלקים שם בכל מלאכתו כח על הדמות הראשונה, ומי שהיתה מערכתו מעוותת אין לו תקנה. (שם שם יג)

אם רוח המושל - אם על ידי חכמתך הגעת לממשלה, מקומך אל תנח - שלות הרוח והעסק בחכמה... (שם י ג)

יסכן בם - יבא לידי סכנה, והענין שאין דבר בעולם שישיגנו אדם בלא עמל וסכנה, ואפילו האברים והעצים שהם ברשותו... ויתרון הכשר חכמה - על כל עצב, כי תכשיר האדם ותיישרנו בלי עצבון. (שם שם ט)

רמב"ן:

וכבשוה - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה... (בראשית א כח)

ויהיו ימי אדם - בעבור אורך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף עד הדורות שאחר המבול. והסבה באריכות ימיהם כי אדם הראשון מעשה ידיו של הקב"ה נעשה בתכלית השלימות בנוי בכח בקומה, וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב, וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא, ויש מהם שחיו יותר מאדם, ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות, הועיל לו החזק שנולד בו, והזיק לו האויר שנתקלקלו בניו הנולדים אחר המבול ונתקצרו ימותיהם ושבו לארבע מאות. ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה, וכאשר משל עליהם שינוי האוירות בהפלגה נתקצרו ימיהם, כי פלג אשר בימיו נפלגה הארץ שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו, אבל הצדיקים בדורות יראת ה' תוסיף בהם ימים, כי פרעה תמה על יעקב, והוא הפליגו בימי אבותיו, כמו שאמר "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". ולא יכשר בעיני מאמר הרב שכתב במורה הנבוכים כי לא היה אורך השנים רק ביחידים האלה הנזכרים, ושאר בני אדם בדורות ההם היו שנות חייהם השנים הטבעיים המורגלים, ואמר כי היה החדוש הזה באיש ההוא בהנהגתו ומזונו או על דרך נס. והנה אלה דברי רוח, ולמה יהיה הנס הזה בהם והם אינם נביאים ולא צדיקים וטובים לעשות להם נס, אף כי דור אחר דור, ותיקון ההנהגה והמזון איך תאריך ימיהם כפלי כפלים מכל הדור ההוא... (שם ו ד)

זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן "ושבע ימים" ששבעה נפשו בימיו ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד "וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד", והוא ספור חסדי השם בצדיקים ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם "תאות לבו נתת לו" ולא כמו שנאמר בשאר האנשים "אוהב כסף לא ישבע כסף" ואמרו בו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו"... ובבראשית רבה אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרם שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. (שם כה ח)

וימצאהו איש - ...ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, אלא להודיענו כי עצת ה' היא תקום. (שם לז טו)

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי - בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם... (דברים ה כו)

וטעם תמים תהיה עם ה' אלקיך - שנייחד לבבינו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו... ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו, ולפיכך אחר האזהרות האלו אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד... (שם ח יג)

כי אדם לעמל יולד - יגיד כי האדם יולד להיות לו עמל וכעס בחייו ולא יוכל להנצל ממנו, כי הוא בעצמו ית' הביאו עליו, כאשר בני רשף הושם בתולדותם להתעופף, אך איננו מייחס זאת לא-ל, כי במשפט יעשה על פשעי האנשים... ולו לבדו היכולת ולא למזלות... (איוב ה ז)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ - יתלונן כי ימי האדם קצובים ומצפה לכלות ימיו כשכיר... בשכבו יאמר מתי יהיה בקר... ובעלות השחר ישבע נדודים עד הערב, כי תקראנה צרות רבות ורעות ביום ובלילה. (שם ז א)

זכור כי רוח חיי - וטעם כל הפסוקים האלה, כי האדם קצר ימים ושבע רוגז, ומיתה מעותדת לו על כל פנים, וכאשר אין זכותו מצלת אותו מן המות ולא מחזירה אותו לביתו משאול, גם אינו בדין שיתן עליו חטאו עונש אחר, וראוי שיחדל ממנו (הא-ל) כי הבל ימיו. כי תשים עלי משמר - כאשר שמת חול גבול לים... כן שם עלי משמר, והוא זמן חיותו, כי לא יוכל לצאת מתוכם, כים שכל משבריו יעברו עליו תמיד, ואין לו מקום הצלה, לא בהקיץ ולא בהיותו ישן, על כן יבחר מחנק. (שם ז ז ויב)

לא יגרע מצדיק עיניו - ...ומן הטעם הזה ישמור הצדיקים, כי כאשר עיניהם ולבם תמיד עמו, כן עיני ה' עליהם תמיד. כי החסיד הגמור, הדבק באלקיו תמיד ולא תפרד מחשבתו ממנו בענין מעניני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס שיעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים שאינם בני הויה והפסד למקרי העתים. והרחוק מהא-ל במחשבתו ובמעשיו, ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו, יהיה משולח ונעזב למקרים... (שם לו ז)

הנה דבר שלמה בעמל האדם, וגזר בו שהכל הבל גמור. וכוונתו בזה, א' שלא יתור האדם אחרי תענוגות העולם מפני שהם דברים חולפים ואובדים ממנו מהרה. ב' שלא יאמר אדם הנה העולם חולף, ואם כן אין ביצירה שום תועלת ולשוא נברא העולם, אין בו לא זכות ולא חובה, לפיכך הזכיר שכלליו (הכלל ולא הפרט) קיימים, והבורא עשה אותו לקיום גדול, והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם האדם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם, והוא קיום הנפש בחכמה... והכלל כי דבקי השם המיוחד אינם בממשלת המזלות ושרי מעלה כלל... (דרשה על קהלת)

וכאשר אנו מסתכלים בספר אנחנו רואים שמתחלה פתח ואמר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים לאדם הרעות והטוב, זה שפתח בו וקלל היום והלילה כוכבי נשפו, כי הם גורמי רעתו. ובזה תפסו אליפז, בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק. אז נהפך אל איוב תלונה אחרת, ושב בדרך הקללה לומר שאין היסורין האלה במקרה מזל, רק רצון מכוון, מי יתן שידכאהו האלקים או ימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו, כי רוח חייו, ומה כחו לייחל עד שיעבור המוסר הזה. ותמה מה אנוש כי יגדלהו האלקים לשית לבו אליו... (תורת האדם)

כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופניות, עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, כקיום משה בהר סיני ואליהו וחנוך... אמר רבי סימון, ראוי היה האדם שיחיה לעולם... ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא האלקים עשה שייראו מפניו. (שם)

רד"ק:

נעשה אדם - ... שאף על פי שרוחו מהשמים, מושבו חיותו ותרבותו באדמה, ורק חלק מאלף שבו יטה למעלה. בצלמנו - עם או על ידי השכל, שהוא צלמנו, נתקן אותו, ויהיה בדמותנו אם ישתמש בו. וירדו - במדרש אם הוא בצלמנו יירדו, ואם לאו ירדו, שה' בראו מעליונים ומתחתונים, אם יחיה עצמו (בתענוגות החיים) ימות, ואם ימות יחיה. (בראשית א כו)

ויהיו ימי - אריכות ימיהם היתה אולי לשמור הבנים שהולידו, או היתה רק לאלו שלא רדפו אחר תאוות הגוף המקצרות ימי האדם. או כדי שיהיה להם זמן ללמוד החכמות ולכתבם. (שם ה ד)

בימים ההם - ...ואחרי המבול ראו הנשארים כי רע בעיני ה' רדיפת התאוות וההנהגות הגופות להנאות להרבות המשגל ולהגדלת הגופות במדתן ובאריכות ימיהם, אם היה זה בהנהגת מחייתם, וחסרו התאוות ואותן הנהגות עד שמעטו שנות בני אדם אחר המבול והיו הלוך וחסור, ומעטו הימים ומעטו מדות הגופות, עד שלא נשאר מהם אלא ילידי הענק בחברון... ואפשר שאותן שנמצאו נהגו בגופן מנהג הראשונים שלפני המבול. (שם ו ד)

...למדנו בספור הזה, כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט ויתודה. (שם מב כא)

וכמים הנגרים - כן לא תחזור הנפש לגוף אלא בנס בתחית המתים, ולא ישא אלקים - פני איש כי כולנו נמות... (שמואל ב יד יד)

נשמה באפו - וקרובה לצאת, ודרך נקבי האף יוצא החום הטבעי שבלב ותכנס קרירות האויר, ובזה תלויים חייו, ואם כן איך אפשר לבטח בו. (ישעיה ב כב)

הנה לשלום - אבן עזרא פירש כי כשתתגבר המרה האדומה יהיה אדם חולה בנערותו ושלם בזקנותו, ולהיפך בהתגבר הליחה, אך שנותיו האמצעיים על כל פנים שנות שלום. (שם לח יז)

בן מאה - אם ימות יאמרו שזה בחטאו, כי יחיו ש' או ת"ר שנה כבדורות הראשונים. ימי עמי - רק להם אריכות ימים. ולתרגום יונתן כימי עץ החיים, ואולי כיוון למה שאמרו רז"ל שהוא מהלך ת"ק שנה. (שם סה כ וכא)

משנה תורה:

לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה... וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. ולא בעל קטטה וקנאה, ולא בעל תאוה ורודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים: "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כללו של דבר ילך במדה הבינונית... (דעות פרק ב ז)

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה, אפרוש מהם ביותר ואתרחק לקצה האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, כגון כהני עובדי כוכבים, גם זו דרך רעה ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... ובכלל הזה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה... צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד, ויהא שבתו וקומו ודברו הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד... אלא ישים אל לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד... לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא דברים המועילים לגוף... (שם פרק ג א וב)

המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאבריו כואב... ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה ויוכל לעבד את ה', נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא... (שם שם ג)

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא... לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. ואלו הן, לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב... ואל ישהה נקביו אפילו לרגע אחד... לא יאכל עד שתתמלא כרסו אלא יפחות כמו רביע משבעו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט... (שם פרק ד א, וראה עוד ערך אכילה)

היום והלילה כ"ד שעות, די לו לאדם שיישן שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש. (שם שם ד)

לא יישן אדם על פניו ולא על ערפו אלא על צדו, בתחלת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה... (שם שם ה)

ועוד כלל אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפין אין חולי בא עליו, וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות רעים... (שם שם יד)

דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ כל שבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין... עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים פושרין ולא צונן... ולא יאריך במרחץ... כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר. וישהא אחר שיצא ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט קודם שיאכל הרי זה יפה מאד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ, ואם אינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש. (שם שם טז ויז)

לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד... ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל... (שם שם יח)

שכבת הזרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה, וכחו כלה, וחייו אובדים... זקנה קופצת עליו, עיניו כהות, ריח רע נודף מפיו ומשחיו... והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש... (שם שם יט)

כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה... אלא אם כן היה גופו רע מתחלת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג רע מתחילת מולדתו, או אם תבא מכת דבר או בצורת לעולם. (שם שם כ)

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה, אחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר מי האיש אשר נטע כרם וגו'. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה... ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה... (שם ה יא)

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא שישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת... והשכר לפי הצער. שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא... אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי... (תלמוד תורה פרק ג ו וז)

דברי תורה נמשלו למים... כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי חכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (שם שם ט)

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו... (שם שם יב)

וכן הבזויין פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים ההולכים ואוכלים בשוק, וההולכים בשוק ערומים בעת שעוסקין בעבודה מנוולת, וכיוצא באלו שאינם מקפידים על הבושת... ומכלל אלו האוכלים צדקה של עכו"ם בפרהסיא, אף על פי שאפשר להם שיזונו בצנעה... (עדות פרק יא ה)

מורה נבוכים:

...והסבה הרביעית ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות אמתיות, רצוני לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב, ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו שהוא אינו נצול מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול, וכמי שמזג הביצים ממנו חם ולח והם חזקות הבנין וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע, כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית הרגל גדול... וההשתדלות עמם בזה ענין שטות גמורה מן המשתדל, כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת הרפואות, ולא חכמת תשבורת, ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו, ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות... (חלק א פרק לד, וראה שם עוד)

והסבה החמשית העסק בצרכי הגופות אשר הם השלמות הראשון, ובלבד אם יחובר אליהם העסק באשה ובבנים, כל שכן אם ייחובר לזה בקשת מותרי המחיה שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים, שאפילו האדם השלם כמו שזכרנו, כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים וכל שכן שאינם צריכים ותגדל תשוקתו אליהם, יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו ויהיה בקשו אליהם בהפסק ורפיון ומיעוט השגחה, ולא ישיג מה שבכחו להשיג, או ישיג השגה מבולבלת... (שם)

... אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצוני לומר שימצא במקרה דבר יזון בו... וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות צריך לזמון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות, ומפני זה נמצא בו הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו משכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו... (שם פרק עב)

...והגדול שבמופתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם, שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים, וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו, כמו שזכר אריסט"ו, וכל שכן מאוס המשגל מהם, ולזה עבד ופרסם השם בו כל מתפאר בנבואה, כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו ולא יטעו... (חלק ב פרק מ)

ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם, כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד הנכבד לבחור ולבקש העמידה המתמדת כפי גזירת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמתו בכל דבר והדבק בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצא הצורה ההיא, וכל אשר יביאהו צרכי החמר ותאוותיו ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכולתו, ולהשמר ממנה בכל צד, כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכולתו להסתתר בעת הבזיון ההוא, ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ולא יראהו אדם. כן יעשה מי שהוא בן חורין, אמנם העבד ישמח בזה, ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא, והוא ישחק וישמח, כן עניני בני אדם, כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון, התחייבו בהכרח, ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו כמו שזכר אריסט"ו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר, ולהשמר מהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לדברים האלה. וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה, אשר החזק והנכבד שבהן השגת השם והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת... (חלק ג פרק ח)

המין הא' מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד, רצוני לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומין גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משנויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד או הברקים העצומים הנקרא בלעז לנבי"ש... הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה, ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החמר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה. וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה או לא מקבל מעשה, שאלו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהווה... ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני האדם בזה המין מעטים מאד מאד, ולא יהיו אלא לעתים רחוקות, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יוולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות...

המין הג' מהרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם, וזהו אשר לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שאמר "מידכם היתה זאת לכם", ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה, ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו'. וכבר ביאר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פעל האדם בעצמו, והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והחשבונות ההם הם שהביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע. וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, רצוני לומר רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתם ביתרון כמות או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות... (שם פרק יב)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...ואמנם באמת ישובח הממוצע, ואליו צריך שיכוון האדם וישקל פעולותיו... ומפני שאין האדם בטבעו בתחילת ענינו בעל מעלה או חסרון, ויתרגל מקטנותו בפעולות כמנהג קרוביו ואנשי ארצו, אפשר שתהינה הפעולות ההן ממוצעות או מיותרות או מחוסרות, ותהיה נפשו חולה וראוי לרפאותה בדרך רפואת הגופים. כמו הגוף אם יצא משויו (מהמדה הממוצעת) נראה על איזה צד נטה, ונעמוד כנגדו בהיפוכו עד שישוב אל האמצע, וכשישתוה נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות מה שיקימהו על שויו...

והחסידים לא היו מניחים תכונות נפשם על הממוצע, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה, למשל היו נוטים מעט מטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב, וזה שאמרו "לפנים משורת הדין", אבל מה שעשו החסידים בקצת הזמנים לנטות אחר הקצה בצום וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין וכדומה, עשו דרך רפואה, מפני רוע אנשי המדינה, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, וברחו למדברות ולמקום שאין רע. וכאשר ראו הכסילים הפעולות האלו ולא ידעו כוונתם, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, ויענו את גופם בכל מיני עינוי וכו', וחשבו שבזה יתקרב האדם לה', וכאילו ה' שונא הגוף ורוצה לאבדו, ולא ידעו שפעולות אלו רעות, ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש... והתורה הזהירה מכל אלו לפי מה שבא בקבלה, ואמר "מאשר חטא על הנפש-שמנע עצמו מן היין" (תענית י"א), בגמרא ירושלמי פרק ט' דנדרים: "אמר רבי אודי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים"...

ואשוב אל כוונתי, כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוון אל אמצעותן, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השי"ת וישיג אל טובו, וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה. (פרק ד)

וצריך האדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השי"ת כפי יכולת האדם לדעת אותו. וישים פעולותיו כולן מביאות לתכלית זו, עד שלא יהיה בהן דבר מפועל ההבל, רוצה לומר שלא יביא לתכלית זו. וישים כונה זו באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו... הכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמה ומעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית זו... ואמנם יהיה פועל אנושי ולא בהמי כשיאכל המועיל בלבד, ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל. וזה פועל לפי הדעת, ובזה נבדל האדם מפעולות זולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה מבלי שימשוך הנזק והתועלת, פועל זה הוא מצד הוא בעל חי, לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל, אלא שישים תכליתה בריאות גופו שלמותו מהחליים לבד. ואין זה חסיד, כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות, בחר האחר הנאת המאכל וכדומה. והנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו וכו', כדי שישארו כלי כוחות נפשו שהם אברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו בלי מונע המעלות המדות והשכליות...

וכשישים האדם כוונתו לענין זה יבטל הרבה מפעולותיו וממאמרו. כי לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב, או לעשות ריקום בזהב בבגדיו הנאים, אם לא כדי להרחיב נפשו ולהבריאה... כרז"ל בשבת כ"ה, דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים... (פרק ה)

כוזרי:

אמר החבר, מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא אליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר את מספר ימיך אמלא, אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא, אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו "ויתהלך חנוך את האלקים", או למדרגת אליהו זכור לטוב... ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א)

אמר החבר, החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית... וחסם הכחות התאוותיים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והחריצה וכל צרכיה על הדרך השוה גם כן, וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל. ולא עזב אחד מאלו הכחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכה כל אחד מהם ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, ולהדבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רצוני לומר המדרגה האלקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית, ויסדר עדתו ויתקנה... ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות, ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלקי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה... ויגער במחשבי ושדיו מבלבל האמת ומספקו. ויגער בכעסני ובתאותני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה.

ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העינים הבטות העבד אל אדוניו, ויעמדו הידים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתוינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם, ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה לא יוסיף עליה ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבנא, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההן של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להדבק בענין האלקי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה, כאשר התבאר... וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש היא הולכת וקודרת, במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יבאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, וישמע מה שיעכיר זכות נפשו מדברים כעורים ונגונים שתטה הנפש אליהם, ולא יוכל למשול בה, ובעת התפלה מטהר נפשו מל מה שקדם ויתקנה לעתיד... ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים ויהיה נכון לעתיד. וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאילו היא ביום ההוא מתרפאת מחולי שקדם ומתעתדת למה שידחה ממנה החולי בעתיד... (שם ה, וראה שם עוד)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלקיים, רצוני לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלקים ולהשמר מן העריות והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים... ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש, ולהשמר מהזיבות והנדות, ולהשמר מבעלי חיים הטמאים במאכלו ובמגעו... ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר עד שיאמין, שעמו עינים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדות עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו, והוא הולך ויושב כירא וחרד המתבייש ממעשיו לעתים, כאשר הוא שמח ושש, ותיקר נפשו אצלו בעת טובתו, וכאילו הוא זוכר טובתו לאלקיו כההוא סובל הצער בעבודתו. וכללו של דבר, שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר, "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"...

על הדמיון שירצה לקום וימצא כל האברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו, והוא לא ידע האברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים... ויותר מזה ודקים ועמוקים ממנו אברי הדבור, תראה התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, והוא אינו יודע באיזה אבר באיזה עצב ובאיזה מיתר ראוי לדבר... והבורא יתברך בורא האברים ונותן להם כחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים אל לב הסתלקות השגחתו והנהגתו רגע אחד היה נפסד העולם כולו. וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כלן כבר נתן בהן חלק לבורא אשר בראן תחלה וממשיך להן בעזר תמיד בהשלמתן, והוא לעולם כאילו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכח...

והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה וסליחה וישאר דואג כל ימיו... ושלא תוציאנו קנאה ב"הוכח תוכיח" ובדברי החכמות לידי כעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות... ומי שנתיישב על נפשו זה יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כל אשר תמצאהו צרה אומר "גם זו לטובה", ויהיו חיים ערבים תמיד, ותקלנה עליו הצרות, אבל אפשר שישמח בהן כשירגיש לעוון שיש עליו, כמי שיפרע חובו והוא שמח במה שהקל מעליו ממנו... (שם יא)

אמר החבר, ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות, למי שהוא רגיל בהן בכוונה והבנה, מפני שהן מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה... (שם יז)

...ולא גזרה החכמה שיברא מלאכים בארץ, אבל אדם מזרע ודם, מתגברים בהם הטבעים ומתנצחות בהם המדות כפי התחלפות ההצלחה ורוע המזל, כאשר נתבאר בספר יצירה. וכאשר יזך מהם יחיד או קהל, יחול עליו האור האלקי וינהיגנו בנפלאות ובנוראות יוצאות מסדר העולם הטבעי, ויקרא זה ממנו אהבה ושמחה. ולא מצא הענין האלקי מקבל, מסכית לדברו, דבק בסדר אשר צוה בו, אחרי המאורות והגלגלים, אלא חסידי בני אדם, היו יחידים מאדם ועד יעקב, ואחר כך שבו קהל, וחל עליהם הענין האלקי לאהבה להיות להם לאלקים... (שם)

אמר החבר, אבל מה שאמרתי לך הוא שורש אמונתם, כי תכלית ההצלחה לאדם איננה כי אם המדע העיוני, והגעת הנמצאות מושכלות בשכל בכח, וישוב שכל בפעל, ואחר כן שכל נאצל קרוב לשכל הפועל, ולא יירא הכליון. וזה לא ישלם אלא בכלות הימים במחקר והתמדת המחשבה, וזה לא יתכן עם עסקי העולם על כן הם רואים שיפרשו מהממון והגדולה וההנאה והבנים, כדי שלא יטרדו אותם מן המדע... וקבעו הנימוסים השכליים, והם ההנהגות שאינן חובות, אך הן מותנות אלא בעת הצורך, ואין התורה כן אלא בחלקים מנהגיים, וכבר נתבאר בחכמה התוריה מה שסובל התנאי ומה שאיננו סובלו. (מאמר ד יט)

ספר חסידים:

כל מעשיך יהיו לשם שמים, לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון, אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצותיו, וכשהוא נוטל ידיו ומברך או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המצות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב... (מו)

...ואתחיל ואומר, כי באבריו של אדם חקק הקב"ה כל מעשה האדם ומקריו וברפפות אבריו יגיד עליו יוצרו כל המעותד לבא עליו דבר יום ביומו ולמוד לך מדבר אחד הרבה דברים, דכתיב (איוב ל"א ד') "וכל צעדי יספור"... מכאן שמונין כל פסיעות האדם, ונגזר על האדם כמה פסיעות יש לו ללכת. ותדע לך שכן היא, שאף על פי שאין ניחוש יש סימן, ואסור לומר לאחרים פן יחזיקו בניחושים. אם כף רגלו של אדם אחזהו החיכוך, כאלו קרצתו כינה והיה ברצון מחכך... דע לך כי יש לו ללכת במקום שאינו יודע, והוא אדם שאינו רגיל ללכת... וכן על כל אבר ואבר שיגזור הקב"ה טוב למצוה ולא לעבירה, כי הכל לפי הלב, שהרי אם אדם רוצה לא יסתכל בנשים, כי ניתן לאדם רשות, ולפי מנהגו גוזרים עליו, והכל כותבים כמה פעולות יעמול על כל אבר ואבר שלו בין טוב ובין רע, ועל הלב כמה מחשבות לאונסו, וכמה דברים לרצונו... (קסב)

אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים, דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו דברים שאינם כתובים בתורה, שהרי בפירוש אמרו במסכת מגילה, במה הארכת ימים וכו', ואין שם דבר אחד מן התורה, אלא דקדוקים של סברא שאינן של תורה. (רי)

יהודי אחד לא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, שמאריכין לו ימיו ושנותיו, כי אמר אני קץ בחיי, למה אקרא, אמר לו החכם לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים, אלא מעתה מה שכתוב אריכות ימים בכיבוד אב ואם ובמשקלות, וכי בעבור זה יפטרו עמלים ומרי נפש שקצים בחייהם... לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר למען תהיה תורת ה' בפיך... (שא)

והאדם מעלות טובות יש בו, שרודה בכל, ויכול לתפוש בידו חרב וחנית וקשת וחצים ואבנים ויכול למצא מזונות באדמה ובאילן ובעוף ובדגים ובבהמה ובחיה ורוכב על בהמות ומרכבות... וגריעותם בעמלם ובזיעת אפם אוכלים והורגים זה את זה וגוזלים וחומסים זה את זה וחרדים מחלאים וממות, ועצבים על שאין יכולים לעשות תאוותם, כי אחד בוש מחבירו, ויראים מן הקב"ה ומיום דין ומגיהנם... כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם, ומה חכמתו, וכמה שנים וכמה ספרים יעשה... וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, ויוכל לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם... והצדיק אם נברא במזל עני כמה זכיות צריך עד שיבטל המזל... לכך צדיק ישמור עצמו מעבירה קלה, ואל יקנא בעושי עולה, כי אם יעשה זכיות מרובים... כי דקדוקי עניות לצדיקים טוב להם בכמה ענינים, שמא לא היו נותנים כדבעי להם למיעבד, ושמא היו נותנים, כי אי אפשר לומר שר' חנינא בן דוסא לא היה נותן, אלא אותם יסורים והעצבון שסובל בעניות ואינו חושב לרמאות ולעשות עולה הקב"ה חושב לו לטובה ולזכות יותר מצדקה שהיה נותן אם היה עשיר... (תקל, וראה עוד ערך יסורין)

רבינו בחיי:

וידר יעקב - ...והענין הזה הביא למשל על מדת ההסתפקות, וממנו יש ללמוד קל וחומר שיש לו לאדם להתפייס ולהסתפק במעט באהבת השי"ת וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס... ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו הומה אחר תאות יתרון העושר והכבוד בעולם הזה, לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק יבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקב"ה יזמינהו לידו יום ביום, וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות ט"ז) ולקטו דבר יום ביומו, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע, ומתוך שהיו בוטחים בהשי"ת היה מזמינו להם יום יום... ושאל מדת ההסתפקות, שהיא שאלת הצדיקים, ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך... (בראשית כח כ)

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות. שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי י"ג) על שבח מדת הצדקה, כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי ידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה, ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כ"ו) "או יומו יבא", כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון... ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר, ואף על פי שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר, כמו שהוסיף לחזקיה, שנאמר (ישעיה ל"ח) "הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה". ולקצר מן הנגזר, כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחליו לעבודת גלולים... וכענין שכתוב (משלי י') "וצדקה תציל ממות", כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר, כל שכן שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו... (שם מז כח)

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי י') כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש, וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים, יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף, וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור... וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר. ועל זה אמר שלמה יראת ה' תוסיף ימים, לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו. והנה זה נס נסתר. ושנות רשעים תקצורנה, לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע, וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו, כי תקצרנה שנותיו, וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש, וכענין שדרשו רז"ל, כי בבית ראשון לא שמשו אלא י"ח כהנים גדולים, ובבית שני שמשו שלש מאות כהנים גדולים, והיה זה לפי שהכהנים בבית ראשון היו צדיקים גמורים והאריכו ימים.

והנה אין הכתוב הזה דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו, שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים, וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעולות השי"ת ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק, כמו שהאריך לחזקיה, ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם, ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע, נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור, ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא... ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור, והוא הנסתר מעיני הבריות, שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו... (שמות ל יב)

ועל דרך השכל, שלש עולמות חולפין על האדם, האחד כשהוא במעי אמו, והוא הנקרא עולם היצירה, והוא תחלת הויתו, ובו יכיר האדם נפלאות הבורא יתעלה וגודל מעשיו... אין לו שם שכל ודעת ולא שום הכרח, ולרצונו היה עומד שם לעולם, כי שם מזונותיו מצויים ממזון האם, וכאשר יפרד משם הוא אנוס ומוכרח, והוא מאמר החכמים ז"ל על כרחך אתה נוצר, ועל כן יבכה ויצטער בהולדו, להורות כי העולם הזה הוא עולם הצער והמהומה. מאותו עולם היצירה נעתק אל העולם השני והוא העולם הזה, ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם שבא ממנו, כי בעולם הזה כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצוות, ועמם ישיג ידיעת ה' יתעלה, והוא עומד שם זמן קצוב, שנאמר (תהלים צ') ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. וכאשר יפרד מן העולם הזה הוא אנוס ומוכרח, כי לרצונו היה עומד שם לעד לעולם. מן העולם הזה הוא נעתק אל העולם השלישי שהוא העולם הבא, שאין לו זמן קצוב ואין לתענוג הזוכה בו סוף ותכלית, בו ישולם לו שכר צדקותיו אשר עשה בעולם הזה.

ואם כן מבואר הוא, כי האדם הולך מטוב אל טוב ומעלוי לעלוי בשלשה עולמות אלו, הראשון עולם היצירה שהוא חושך ולא אור העולם הזה. השני יש בו חשך ואור, כי הוא מתנהג על פי שני המאורות. הג' עולם הבא שכלו טוב שכלו ארוך שכלו אור... (ויקרא יב א)

...והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצוות נחלקים לד' חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן. האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס... השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעולם הבא... השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העולם הזה, גם זה זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא, כאברהם יצחק ויעקב, שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העולם הזה, בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה. הרביעי מי שמשתדל במעשה המצוות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם, ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלקי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו.

עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצוות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם. השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים... הג' חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת, וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי... הרביעי חיים אחר המות, והוא לשון תחית המתים. וד' מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם. (שם יח ה)

לא על הלחם לבדו יחיה - על הלחם שהאדם רגיל בו, אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו, והוא מזלו וכחו, כמו שאמרו רז"ל "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל"ח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ", ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן, והוא מקור חיים וחיות כל חי... זהו "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", כלומר על הכח הנגזר מפי עליון... שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות. וזהו שאמרו ז"ל (שמות כ"ד) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו... (דברים ח ג)

הן קרבו ימיך למות - על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים, ויש לכל אחד מהם ימים קצוצים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ"ג) את מספר ימיך אמלא... או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות, או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעולם הזה, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו... אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים, הנה כחו יתברך עליון על הכל, לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל... ואם כן ביאור המאמר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי מאחר שכח השי"ת עליון על הכל, ולא הושלל ממנו, יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם... ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו, כענין שכתוב (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמרו (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם... (שם לא יד)

טוב ללכת אל בית אבל וכו' (קהלת ז' ב'), עיקר הכוונה בפסוק הזה, שיהביל האדם עניני העולם הזה במחשבתו, ושלא יעשם עיקר כלל, אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו, וימשיך טבעו אל עבודת ה'. וידוע כי בית האבל סבה להכנעת הלב, שהוא מעקרי העבודה... ולכן יצטרך כל משכיל לחשוב ביום המיתה, ויתבונן כי כל העולם ומלואו עשרו ומלכותו, ואפילו כמלכות שלמה, הכל הבל... (כד הקמח אבל א)

...החסרון אינו תלוי בספר קהלת כי אם בהבנתו, כמי שעיניו כהות, ואומר שהשמש כהה, ולא ידע כי בעיניו עמד הנגע. ומכלל הכתובים בקהלת שנראה כאילו הם בהיפך האמונה הוא זה שיאמר, שאין המרוצה לקלים, ולא המלחמה לגבורים וכן השאר, אלא על פי מערכת הכוכבים, שאמר כי עת ופגע יקרה את כולם, כלומר על פי העת והשעה יקרה לכולם פגע. והוא אמונה ממש, כי יאמר שאין המרוצה לקלים וגו', כי אין הקל ניצל במרוצתו ולא הגבור בגבורתו, כי אם על פי הזכות הנמצאת בהם, ונתנו להם סבות שיביאו להם התועלת ההיא. הרי לך שכל הפעולות באדם לפי הזכות או העונש... (שם אבל ב)

ודרשו במעשה תורה הנעשה על ידי רבינו הקדוש, שבעה דברים הם, שנוח לאדם שלא נברא ואל יראה אותם, ימות אדם ואל ימותו בניו בחייו, ימות ואל יצטרך לבריות, ימות ואל ימות מיתה משונה, ימות ואל ישתכח תלמודו, ימות ואל יתענה, ימות ואל יוסר בידי בשר ודם להשתעבד, ימות ואל ילבין פני חבירו ברבים. (שם הלבנה)

מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו', הפסוק ידבר בנפש הצדיק, שכל זמן שמשתדלת בתורה ובמצוות ובמעשים טובים הולכת מעילוי לעילוי, ועולה ממדרגה למדרגה מד' מדרגות שיש לנפש, המדרגה הראשונה שהיא שקועה בתאוות הגופניות והשגתה חלושה, ועל כן צריך לחנוך הנער על פי דרכו, המדרגה הב' בהגיעו לכלל מצוות, שאז הנפש תחזק כח השגתה והיא משתדלת במצוות ובמעשים טובים, המדרגה הג' בהגיע האדם לזמן שלמות השכל, והוא בן מ' שנה, המדרגה הד' בהגיעו לימי הזקנה הנקראים ימי הרעה וחושך לגוף, וכל עסקו והשתדלותו אינם אלא בדרכי הנפש שהם העבודה והתפלה, והוא זמן החשק בהקב"ה שהוא דבק בו בסוף... (שם רשות א)

ואמרו רז"ל ואל תתאוה לשולחנם של מלכים וכו', לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות שאין להם תכלית, ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם, ומי שרודף אחרי הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות, אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם היה עשיר והיה רגיל לאכל ולשתות בכלי כסף, קרוב הוא שימעט זה בעיניו, ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום, ואם השיג אחד מהם ירצה ב' וג', וזה הולך בלי תכלית. ועל כן יתחייב אדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר המותרות... ודע שהצדיק אין ראוי לו שיתכוון באכילתו אלא שעל ידי המזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה, עמו תראה הנפש כוחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה יקנה המזון הנצחי שבו. והסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל, שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, שכתוב "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". כי אברי הגוף יקבלו אומץ בסעודה, והנפש בכוחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת, ואפשר שתשרה עליו רוח הקודש גם בעת האכילה כיון שנתעלה במחשבה הזאת, ונתלבש גופו במחשבת נפשו, ושניהם כאחד טובים... (שולחן של ארבע שער ב)

אל תתיאש מן הפורענות, שיש לו לאדם להסתפק בכל הענינים ולהתפחד ממקרי הימים, כענין שכתוב, אשרי אדם מפחד תמיד. וזהו ואל תתיאש מן הפורענות-שלא יוכל לבא, אלא תפחד ממנו, כענין שמצינו באיוב הצדיק, שהיה מתפחד כל ימיו ואף בימי שלוותו. כי מתוך שהאדם מתפחד תמיד מן הפורענות ואינו מתייאש, לבו שלם ביראתו של מקום... (פרקי אבות א ז)

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך - כלומר לא תסמוך על חכמתך ועל אמונתך שלא תכשל, שכל זמן שאתה עומד בחיים יצר הרע אורב לך להחטיאך, ואין לך אויב כמוהו, ואף אם נצחתו מאה פעמים לא יתיאש לעולם ולא ירפה ממך אפילו לרגע... (שם ב משנה ה)

וכל מעשיך יהיו לשם שמים - שתשים כל כוונותיך בכל מעשיך לתכלית אחת, והיא עבודת השי"ת, והוא, שיכוון האדם כשיאכל וישתה וישן ויעור ויתנועע וינוח לבריאות גופו בלבד, ובריאותו היא כדי שיהיו איבריו שהם כלי הנפש מתוקנים ובריאים, ושתהיה נפשו שהיא העיקר ראויה לעבודה ולקבל המושכלות ולהתבונן בנפלאות יוצר הכל. וכאשר ישתדל באלו להצלחת נפשו לא ילך במאכלו ומשקהו אחר חוש הטעם והמתוק לחיכו, אלא יבחר לאכל את המר המועיל לו, ויניח המתוק שיזיק לו... ונמצא שיהיו כל פעולותיו הגופניות הטבעיות בדרכי השי"ת, כיון שיתכוון בהם לשמים... (שם שם משנה יז)

ספר החינוך:

...ואל יבטיחך יצרך לומר אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת האלקים מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. (בא מצוה טז)

משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, על כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי הא-ל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחז בו הכלים יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכווונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום ענין הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות... (שופטים מצוה עג, וראה שם עוד)

משרשי המצוה, שהא-ל ב"ה בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר. כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם, ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שנות השמטה... או ילך שם בעל הממון בעצמו ללמד תורה, או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פרות, ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם... אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרים ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון... (בחקותי מצוה שס)

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על לאו זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הכוזב, להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, בטל עשה זה וענשו גדול, וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. (ואתחנן מצוה תיח)

...ומה שאמרו (אבות ב' ד') שלא יאמר אדם "לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה", כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו על עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחוק עצמו לעסקה של תורה. וכל שעושה כן וחפץ בברכה מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא... (שם מצוה תיט)

משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו הא-ל, תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, יגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה אחר היותה בגבולו ותחת ידו, ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקדש וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, שנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו... (שם מצוה תכא)

...ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה הא-ל, רק על ענין שצונו ב"ה להצטער בו... אבל שנשחית גופנו ונקלקל עצמנו כשוטים, לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרות הדעת, שלא הבינו דבר במעשה הא-ל ונפלאותיו... (ראה מצוה תסז)

...והוא ב"ה חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהא-ל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ב"ה, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, שמסר הא-ל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן, לגודל התעלות נפשם, נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע... (כי תצא מצוה תקמו)

רבינו יונה:

העיקר התשיעי, שבירת התאוה הגשמית, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטא ולמשך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, ויפרוש מן התענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות, ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשבע נפשו", ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחר התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו... (שערי תשובה א ל)

והנה נחתום הענין במאמר נכבד, אשר לחכמי ישראל ז"ל, (אבות א' י"ד) היה הלל ע"ה אומר, "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". באור הדבר, אם האדם לא יעורר נפשו, מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו... וכשאני לעצמי מה אני, גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת, מה אני, כי השגת האדם קצרה ודלה, ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות. ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי, להשתדל ולטרוח לתקן נפשי. והמשל בזה מן השדה שהוא זבורית, כי עם רב הטורח בתקונו ועם רב עבודה יוציא זרע מעט, ואם לא יטרחו בתקונו, לא יצמיח ולא יעלה בו כל עשב... ואם לא עכשיו אימתי, אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי, בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה, כי אם אומר אקוה לעת הפנאי, ועד היות כסף די ספוקי, הנה טרדות העולם אינן פוסקות...

והשנית, אחרי אשר יאסוף ויכנוס, עוד יכסוף לאסוף, כמו שאמרו רז"ל (קהלת רבה א' י"ג) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו"... והשלישית, הזמן מתמעט והמלאכה מרבה, מלאכת התורה ותקון הנפש והשגת המעלות, כמו האהבה והיראה והדבקות... החמישית באחור תקון הנפש היצר הולך ומתגבר, ומקשה לבו ויקשה עליו לתקן נפשו אחר כן... התשיעית, בימי הזקנה, בהעדר כח ההרגשות איננו עוצר כח לחדש מסלות בלבבו ולערוך מחשבות להלחם בהן ביצרו ולהשיג המעלות ולטרוח ולעמול בתורה ובפעולות... (שם ב כו-לד)

אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם. בכל בקר בהקיצו משנתו, יזדעזע ויהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו, ואז יברך בלבו את הבורא אשר הגדיל לעשות עמו, כי חדש והחליף כחו... (ספר היראה)

...תמיד בכל חדש יום אחד או יותר ישב בתענית או לכל הפחות יאכל לחם ומים, ואותו יום יהיה בבכי ובמספד... מספר מעשיו ואומר, אוי לי שעשיתי חטא פלוני, אוי לי כמה חייבתי נפשי למלכו של עולם, וזוהי התשובה המעולה... (שם)

הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה, האדם חושב כי על ידי התענוג והעדון חיים יוסיף, כי ינהיג עצמו על פי הטבע, ואין שלטון ביום המות לא לעזר ולא להועיל יהיה לו הבשר ההוא כי אם לבשת וגם לרמה. מרב נכסים מרבה דאגה, אל יחשוב כי על כבודו עשרו ורוב נכסיו יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והוא דואג עליהם כל השנה כולה, שאל אותו ויגידך, עשירים ויאמרו לך... (אבות ב ט)

בן עשרים לרדף - שירדוף אחר התורה והמצוה לעשות ולקיים... בן חמשים לעצה - שנותן עצה טובה לאחרים, כמו שמצינו בלוים, שנאמר (במדבר ח') ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, הוא אינו עובד, אבל מלמד להם הלכות עבודה. (שם ה כג)

מאירי:

בני - השלמות תמנע מרוב בני אדם, כי צריכים לרדוף אחר הטרף, ומזה ימשכו לתאות ממון, ומעט מזעיר ימשכו ללמוד, וגם אלה רק דרך געגוע. וגם מעמל הלימוד וטורח הקדמותיו. ומי שחננו הא-ל דעת יעתיק עצמו ממשפט הטבע, לכן מדבר בלשון ספק, איני יודע אם תוכל, אך השתדל לפחות ללמד פרשה זו. (משלי ב א)

בעמקי שאול קרואיה - על החומר המפתה האדם בבקשת מותרות ותענוג, וירחיקהו מהחכמה. (שם ט יח)

ועוכר שארו - ...כאן רוצה לומר שמכין נפשו לקבלת גמול בהרגילו אותה למעשים טובים. או נותן לגוף חוקו מה שצריך. או מגדל את נפשו ומעתיקה מהתענוג הבלתי צריך. (שם יא יז)

לב יודע - שהנרדף בצרות הזמן יעלים מרירותו שלא יהיה נקלה, ובשמחתו - ולא יתפאר גם בעשרו. (שם יד י)

ברצות ה' - ראיה לרצות ה' דרכי איש אינה אם יחבר אליו רק את אוהביו, אלא אף את שונאיו. (שם טז ז)

פלס ומאזני משפט - רוצה לומר שיתן לגוף ולנפש לכל אחד המגיע לו. (שם שם יא)

שפת שקר - יש אומרים התעסקות בעניני העולם המונעת למוד החכמה. (שם יז ז)

צנים ופחים - גם אם בוטח בה' לא יכניס עצמו לסכנות, או יזהיר מפחיתות המדות. (שם כב ה)

העשירי יהיה קדש, והוא היות כל מעשי האדם פונים ומכוונים אל תכלית אחת, והוא לעבודת ה' והשגת ידיעתו כפי יכלתו, ושיהיה גמר מחשבתו במה שיעשה או במה שידבר או במה שינוע או שינוח, סוף דבר כל עניניו וכל מחשבותיו וכל מנהגו במחשבת זה התכלית הנכבד, הן בדברים השכליים הן במדות הן בהמשך אחר החומר לא ישעבד כחותיו רק לפי זה הדעת, המשל בזה שלא תהיה כוונתו במאכליו ומשתיו ותענוגיו השלמת תענוג הגוף, אבל שישים הכוונה בזה בריאות, וישים תכלית כונתו בבריאות הגוף המצא לנפשו כליה בריאים ושלמים מוכנים למעלות עד שישיג המבוקש, ועל זה הצד יהיה המשכו אחר החומר טוב לפי הצורך ההכרחי על זאת הכוונה. והוא אומרו אל תהי צדיק הרבה וגו', למה תמות בלא עתך, ואמר טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך... וההמשך אחר החומר ירוחק מצד עצמו, אלא שלא יעזב מכל וכל, רק שיקח ממנו כפי הצורך ההכרחי, והכל לכונת תכלית מיוחדת, והוא השלמת מה שהיתה הכונה בו... (משיב נפש מאמר א פרק יב)

ואמר כי שבע תועבות בלבו, רוצה בו על דעת קצת מפרשים ששבעה כחות יוצאים מצדו כלם לשכים ולצנינים עוזרים לרעה, והם שבע הכחות אשר למרגיש, כמו שנודע למבינים, ומצד הראות לעין פעולת הכח הנזכר אשר התאוה להשיג הנאה היוצאת מכל אחד מהם בא הרמז אל זה הכח, והוא אומרו כי שבע יפול צדיק וקם, רוצה בו, שאם לפעמים יפול הצדיק ברשת אלו השבעה, לפי הצורך ההכרחי על צד מה שיחייב הטבע חיוב אין מפלט ממנו, רוצה לומר שלא ימשך אחריהם לצורך הנאה רק לפי צורך עמידת גופו, אין בזה רע... ואמנם הזהירו שלא יתמיד בזה, כמו שביארנו...

ואפשר שרמז באמרו כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, על קצר חיי האדם, אמר שיתבונן בחייו ויבין כי הזמן חולף מהר, ולא יוכל עוד לתקן מעוותו... ומה נכבד מאמר חכמי המוסר בהערה על זה, אמר אחד מהם לתלמידיו, מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף, אחר אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה, ותתנדבו בפזור ימיכם לבטלה עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם... (שם מאמר ב פרק ט)

...חיים שאל ואמנם לא להשיג תענוג, אבל לשמור דבר השם, כמאמר החכם שאמר, כמו שקדם לנו, הצדיק אומר אוכל כדי שאחיה, ומאמר הרשע אחיה כדי שאוכל  ... כי כמו שסדר ההנהגה נתן לגוף להעמיד בריאותו ולהסיר חליו, כן נתן השם תורה להעמיד בריאות הנפש ולהסיר חליה אם חלתה באמונות כוזבות ובמדות מגונות, וכמו שצריך האדם לקבל מזון לצורך הגוף קבלה תמידית בכל יום, כן התפלה והלמוד בכל יום, ואולי היא הכונה באמרו הנה פרי היום לילו, שהוא עת הלמוד והתפלה המכוונת כמו שקדם. וכמו שהגוף צריך לקצת הנאות פעם אחת בשבוע כרחיצה וכיוצא בה, כן צוה ביום השבת להתענג בו בידיעת דרכיו, וכשם שצריך למשקים קלים בכל חדש, כן צוה על ראשי חדשים להתעורר בקרבנות ובתפלות להנצל מכף מסית, והוא אמרו בנוסח תפלה "תשועת נפשם מיד שונא". וכשם שאדם צריך להקזה פעמים שלש בשנה, כן נתנו הרגלים לבער כל דעת נפסד וכל מחשבה כוזבת, והוא שבא אחר החדשים מועד. וכשם שהאדם צריך בכל שנה לאספרגוס כדי לנקותו מכל הלחות עד שלא ישאר בו שום הפסד, כן צותה ביום הכפורים... (שם, וראה שם עוד)

...וכבר תראה מתמימות התורה, שלא צותה להתענות ולמנוע אכילה ושתיה זולתי אחת בשנה, דרך הערה אל התכלית הנזכר, להראות שהכוונה ללכת בדרכים הממוצעים, ובלבד שתהיה הבטתו במאכליו ומשתיו אל עקר אחד, לא שיקחנו דרך טבע לבד, והוא הסבה שלא הותרה לנו הנאה אלא אחר הודאתנו לשם תחלה וסוף בברכות, שלא יהא השתקענו בהם מצד טבע לבד, אבל שמתוך ענינם נכיר ונודה אליו יתברך... (שם שם פרק י)

...והוא אומרו על זה הענין זכור ה' לדוד את כל ענותו, כלומר, שכל ענויו וכל השתדלותו בשוללו מעליו תענוגי הזמן לא היתה רק להגיע אל זאת המדרגה, והוא שרמז שם זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה, והיא הכונה במה שבא בספור ענין דניאל בתפלתו ובצומו, כמו שאמר בפרוש "ולא חלינו את פני ה' אלינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך", והוא שבאה תפלתו לבנות חרבות מקדשי א-ל... הכוונה באמרו "להבין ולהתענות", היות סבת תעניתו ותפלותיו להמציא התכלית המבוקש, והוא שיחס בזה מלת הבינה, והיא הסבה לשלול עצמו מכל תענוג חמרי, אם אכילה ושתיה אם שאר תענוגים גופניים, כמו שאמר בספור תעניתו, לחם חמודות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, הראה על מי שכוונתו בצומו ובתעניתו כוונה רצויה, והיא לבא על תכלית מה שאפשר לו, שמחוקי ומטכסיסי הנהגתו לשלול עצמו תענוג... (שם שם פרק יא)

...והוא מאמר החכמים במשליהם, שמתושלח אמנם בנה בית של קנים, ושאלוהו מדוע לא בנהו בבנין נאה וחזק, והשיב די בזה למי שימות. וספרו לפני החכם פלוני קנה הון גדול, אמר החכם הקנה ימים שיוציאהו בהם, ואמרו על חכם אחד מבני אומתנו שראה לאחד בית נכבד ובעל מראה, ונאנח, ושאלוהו על מה נאנח, והשיב על היות לאוהבי השם בתים במקום הזה, ושאלוהו הלא טוב לשם תתו הכבוד לאוהביו מתתו לאיש אחר, והשיב אויבי השם אמנם אלהיהם בארץ וראוי להם לבנות בית שם, ועל זה שבחו החכמים הביקור ואין להאריך בו... (שבר גאון מאמר ב פרק ט)

מהר"י יעבץ:

ואל תתייאש, ענינו אצלי, אף על פי שתתרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, הוי ירא לעולם מקורות הזמן ותחבולותיו, ואל תבטח בעצמך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם... (אבות א ז)

מרבה בשר וכו', לפי שהזכיר למעלה שהשי"ת משגיח בבריותיו ודן אותם כפי מעשיהם, ואנו רואים רוע הסדור צדיק ורע לו, בא לתרץ זו הקושיא, ואמר שראוי שיתן השי"ת ליראיו שכר של קיימא, ושיהיה טוב בהחלט, והוכיח מזה המאמר, שאין ראוי שיהיה מאלו ההצלחות הזמניות, לפי שהדבר שהוא טוב כל שירבה יגדל שלמותו וטובתו, ואנו רואים בכל אלו הדברים שזכר שכל שירבו יפסידו את עצמם... שהם הכנה לדבר אחר, כמו המלח שהוא מכשיר המאכל אבל אינו עיקר המאכל... וגלה עוד מום הדברים העולמיים, שכל שיגדל תענוגו יגדל היזקו ברבויו... (שם ב ח)

...אמר עכשיו לסדר כל השלמיות שראוי להמצא בשלם שבשלמים, והוא תכלית הבריאה. וכאשר חקרנו עליהם מצאנום חמש, הא' היא החכמה, ועיקר למודו קודם שישא אשה, ב' אחר שנשא אשה יהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ג' אחר שיוליד בנים צריך להכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, שמא טרדות בניו ובנותיו יטוהו מן הדרך. ד' אחר שיגדלו בניו צריך להיות ירא לנפשו מאד ולהדריכם לעבודתו ית'... וזה נקרא ירא חטא. ואחר המעלות הללו יבא אל המעלה החמישית וישב על כסא שלמותו... ועליו הכתוב אומר "ישראל אשר בך אתפאר"... (שם שם ט)

הוא היה אומר בן חמש וכו', כי כל שיוסיף בשנים יוסיף במעלה, מה שאין כן בבהמות, כי אין הפרש בהם וכל ימיהם עומדים בתכונה אחת, אדרבה, כל שיוסיפו בשנים יגרעו מערכם.

ואמר כי השי"ת אם גזר מיתה על האדם הזמן הקצוב, היה יען כי אין בכחו להוסיף שלמות, כי בן תשעים לשוח ובן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, אבל בזמנו הטבעי יוסיף וילך... (שם ה כד)

....וזה כי הרעות והטובות הנופלות בין בני האדם יהיו באחד מד' סיבות או מארבעתן יחד, הא' מבחירת האנשים להרע או להטיב, כי הרשע יחשוב להרע לצדיק מצד בחירתו, והשי"ת יצילהו מידו, הב' מן הטובות הזמניות בין רב למעט, הג' ממשפטי המערכות העליונות, הד' מבחירת הרשע ומשפטי הכוכבים יחד, והנה ביאר כי באחד מהנה לא נעדרה השגחת השי"ת על הצדיקים... (תהלים לז יב)

מה' מצעדי גבר כוננו, ג' חלקי אנשים יש, הא' הנעזבים למקרי המערכה, והם אשר גברה תאותם על שכלם, הב' אשר גבר שכלם על תאותם, אבל אינם צדיקים גמורים, ואלה יצילם השי"ת מן הרעות המתרגשות לבא במערכתם, אבל לא לגמרי, כי אם היה במערכתם מיתה יפדם בקצת יסורים, ואם עוני יבא כמהלך רישם ומחסורם כאיש מגן, הג' צדיקים גמורים, ואלה ינצלו לגמרי מן המערכה לא יבואו תחתיה כלל, ואף אם יקום רשע להרשיעם ויוכל לכוין את השעה, ה' לא יעזבם בידו, וזו השגחה גדולה... (שם לז כג, וראה שם עוד וערך השגחה)

רלב"ג:

באיה לא ישובון - ההמשכות אחר התאוות תמנע האדם מלהשתדל במושכלות, שהדריכה להשגתם היא דרך החיים. (משלי ב יט)

אורך ימים - יוסיפו בהשגחה על הקצוב לו מצד המערכת. (שם ג ב)

תוסיף ימים - ינצל מהסבות שסודרו לו לסבב מיתתו קודם הבילוי הטבעי. (שם י כז)

גומל נפשו - החמרית לתת לה ההכרחי, ועוכר שארו - יש שיחשבו את עינוי גופם עבודה לה', והוא הפך רצונו, שכחות הנפש החמרית הוכנו לעבודת השכל, ואם יחלו יבלבל כוונת השי"ת. (שם יא יז)

מקור חיים שכל בעליו - כאשר יקרה דבר לחכם יחקור בסבותיו, ועל ידי זה יבא להכרה כללית להסרת הרע. ואילו הסכל שאינו מתבונן יסיר רק המכשולים המידיים שלפניו. (שם טז כב)

מצעדי גבר - צריך לו עזר אלוקי על כל פסיעה וכן בדברים העיוניים. (שם כ כד)

נפש שבעה - המסתפק בחלקו אינו נבהל להון, גם מה שמשיג במרירות מתוק לו. כצפור נודדת - רק לסבה חזקה, כן אין ראוי לנדוד כי אם בסבה. (שם כז ז)

עקדה:

ונראה שבענין דעת טוב ורע ג' מדרגות, שיסכלהו, שידעהו כהוגן, ושידעהו בשבוש. ונגד אלו השמוש בעץ הדעת: מי שלא ירגיש בו כלל, והוא עיר פרא כבהמה, ומי שהרגיש והורגל בו ונהנה ומשתמש בו כבעצי הבשמים, המועיל להיטיב הפקחות ולהשיג הכרת טוב ורע על שויו. ואחשוב שהטעימה ממנו לא תזיק, וכן אמר הרב המורה שרק ההשתקעות בו רעה, שיאכל ממנו לגמרי עד שיזון רק בו לבדו... (בראשית ב יז)

והנחש - בספר המדות מבואר, כי חיי בעלי החיים על פי החוש, וחיי האדם בחוש ובשכל. החיים לפי החוש משולחים לפי הכח הדבק בחומר, והוא בלתי מוגבל, והחיים לפי החוש והשכל מוגבלים וצורתיים, כפי הפועל הנותן בו שלמות, והוא מיוחד לאדם. אך גם האדם אינו ניצול לגמרי מהחיים בחוש מפאת החומר שבו, וכל מעשיו שיפעל חסרים בגללו... וכן פעולת החושים, הכח המתעורר, כח הדמיון והשכל שאין להם גבול, ולכן באה התורה והמצוה להישירם, ולכן כאשר אמרו נעשה ונשמע בטל מעליהם כח הנחש הקדמוני שגרש את אבינו הראשון מגן עדן, כאשר בטל סדרו והגבלתו במעשים, ועל זה נקנסה עליו מיתה. (שם ג א)

ואכל וחי לעולם - שסגולת העץ שאוכליו יאריכו ימים או יחיו לעד. ואיך יפלא הדבר, והלא חכמי כל דור מחפשים תרופות כאלו. ואחר שאכל מעץ הדעת ונשתקע בענינים המפורסמים (החומריים) אינו ראוי לכך. (שם שם כב)

ועם כי היות הכוונה האלקית בבריאת האדם שיפנה אל הטוב המוחלט, מכל מקום לא מנע ממנו עסקי הערב והמועיל, להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד. וחסרון אלו יכנס בכלל "לא טוב היות האדם לבדו", והאשה כוללת שלשת אלו, האהבה, המהנה והמועיל, ותביאהו גם אל מעלה אם שניהם חסידים.

אמנם המין הבהמי לא יתנועע לשום תכלית טובה או רעה, כי אם לכל מיני הפסד ופחיתויות לא יועיל לעצמו ולישוב העולם... לכן הגבילו השימוש בהנאות לג' אלו, הטוב, המועיל והערב, ופסלו הרביעי הבהמי לגמרי... (שם ו ט)

והנה מבואר כי עשיריות חיי האדם אינם שוים לפי שכלו ומעלליו. העשור הראשון וחלק מהשני הולך בהבל ובבהלה, בילדות ותעתוע הנערות... ומשם ואילך מתחזק שכלו ונהפך לאיש אחר. וכן היה ענין העולם, כי באלף הא' והב' היה העולם נער, וכמו שאמרו חז"ל, ב' אלפים תוהו... והיה צריך להסיר חטאות הנעורים על ידי הכרח. ולכן אמר מעתה "לא אוסיף עוד לקלל... כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וזמן זה של נערות האדם עבר עתה. (שם ז א)

הטובות החיצוניות חסרות ואובדות וכן האושר המסתמך עליהן, כי רק צור העולמים קיים לנצח. ולא תצויר עמידה וקיום לנמצא, כי אם בסמכו עליו, וכאשר ירפה ממנו הוא אובד. ועוד ג' ראיות כי הטובות החיצוניות אינן טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון, והמדומה הוא חסר המציאות. וכבר אמרו שהן מעידות בעצמן שהעדרן טוב ממציאותן, כי כל המעלות משמשות לטובת האדם בהמצאן בו בעצמו, והעושר למשל, משמש רק כאשר מוציאו החוצה. ב' מצד היותן רק מדומות לא תשבע הנפש הרודפת אחריהן מהן, וככל שאוספים יותר מהן נתווספה תאוה אליהן... ג' טובות אלו מעותדות למסבות הזמן, בן לילה היה ובן לילה אבד... (שם כז א)

...והנה בהיות מזל האיש טוב וגם פעולותיו טובות, תתחבר אליו ההשגחה האלוקית לחזק את מזלו, ויצליח בדברים גדולים, וכמעט אינו זקוק לחריצות ולהשתדלות. מה שאינו כן אם מעשיו הבחיריים מקולקלים, ומה גם אם מזלו רעוע או בינוני. אמנם כשמעשיו הבחיריים בינוניים ולא יכריע עליו את ההשגחה לטוב ולרע, אז תועיל החריצות וההשתדלות, ויעזרו אל טוב המזל, כמו שכתוב "ויד חרוצים תעשיר". אך בהיות המזל רעוע או בינוני, ומעשיו הבחיריים טובים, תספיק הזכות לעזר אלוקי לבטל המזל הרע, כמו שהיה באברהם, שהוציאו ה' מאצטגנינותו. ובאלו תועיל ההשתדלות, כי חסרונה במקום הצורך הוא עוון, כמו שאמרו "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידך וכו'".

ועל פי רוב יהיו מעשה האנשים בינוניים או פחות מכן, ואז צריך לפקוח עיניו על מעשיו, כי מזלם רעוע והזכות לא תספיק להכריעו, וכל שכן להפכו לטובה. ולכן הישירה התורה האדם בעצות טובות בכל העסקים, ולפי זה ימצאו אנשים השוים במזלם ואינם שוים בהצלחתם, על ידי החילוף בהשתדלותם ובזכויותיהם.

והעצה היא, שיחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעו לו מאוויי נפשו, כי אם על ידי החפץ האלוקי שהכל בידו... אמנם אם הוא מפחיתותו או משפלות ידו ימסרהו ביד הפגע... למשל דבר כי בא חס ושלום יחבא בחדריו, ואם מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת בוראו, ועל הרוב יועיל... ולא כרמב"ן שכתב כי לא נתנה רשות לקבל רפואות רופא אלא יקוה אל ה'... אלא יראה עצמו מהבינוניים, שהההשתדלות תועיל להם... וכן נהגו האבות והנביאים בכל עסקיהם הזמניים, עם שהיו מושגחים מה' ומובטחים מאתו. ומי לנו גדול ואהוב מדוד, שהיה מובטח מפי נביא נאמן, ובכל זאת השתדל בכל מאמצי כחו להמלט משאול, כי ידע שישועת ה' תחול רק על ראש המשלים חוקו בפעולותיו האנושיות ככל שיספיק שכלו... (שם לב ד)

האיש האלוקי מתגורר בארץ זו וכמקרה גר יקרהו, והוא תושב אל העליונים, ומכין מושבו שם. ויצטרך לסבל מקצת מקרי הגר שאינו חושש על כבודו, ויסבל חרפת עוני ומלאכה נמבזה, כי ריוח הממון לעיניו, ואין דעתו להתחתן ביושבי הארץ. וכן בהיותנו בגולה לא יחשוש הא-ל לכבוד שמו המחולל בגוים, וכן יסבל הגר חילוף הטבעים והמזגים שבארצות וחילוף הלשון, ויסבל הכל מפני בקשת הממון, וכשיבא לביתו הכל לו לכבוד. וכן המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה, הוא כמבקש שהפרוזדור יהיה לטרקלין. ולכן מקבל הקב"ה הקטרוג על הצדיקים המבקשים לישב בשלוה... (שם מב א)

הנני ממטיר - הפרשה הזאת רומזת לחיי האדם והצלחתו האחרונה. והנה שני דברים מעכבים את השגתה, חסרון או עודף במה שהאדם צריך לחייו, וכבר ראינו שרוב בני תורה הם בני עניים, ורק מעטים בני עליה שבהם תורה וגדולה במקום אחד. ורצה ללמדם לפני בואם לארץ מושכלות על ידי המן, שלא יזמינו מזון מיום ליום, ושלא יגרעו ויוסיפו מהצריך, ורק ביום ו' יכינו לשבת, רמז להצלחה הנפשית, שעליה נאמר "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". (שמות טז ד)

ולא שמעו אל משה ויותירו - וצמצמו או החסירו מאכילתם, כדי לשמרו ליום מחר. והרבה אנשים מחסרים עצמם מכל טוב לשמר על ממונם לבעלי נשותיהם... (שם שם כ)

בחיי האדם נבחין ג' ענינים, הוא לבדו, הוא בעירוב עם זולתו, ובזה נבחין בין יחסו לאנשי ביתו ולאנשי עירו. והנה טוב היות האדם לבדו בהשתלמו במעלות השכליות וכן להשתלם במדות המגבילות את נפשו, והמחסר חוקו בזה חוטא ומעוול את נפשו, ומה שאמר בספר המדות כי אי אפשר לאדם לעוול את עצמו הוא רק בטובות החיצוניות...

והנה אם יבלבל הסדר להקדים את המאוחר יתבלבלו הענינים, וההנהגות המדיניות והביתיות הם הכרחיים ומקריבים את האדם ומאפשרים לו להגיע לשלמותו הוא. ועיוני השלמות הקשים והכבדים היו סוגרים בפני האדם הפתח לשלמות אם לא היתה התורה האלוקית פשרנית גדולה ביניהם, להדריכם אל מציאות האדם ושלמותו... (שם יח א, וראה עוד אדם-וחברו)

אחר שהאושר האלוקי והטוב העליון זרים למין האנושי לפי טבעו, צריך לתחבולה אלוקית גדולה לתקנו עד שיהיה ראוי להשיגו, ולכן טעו ההמון לומר כי מקרה האדם והבהמה שוים בענין מאכל ומשתה ובענין המיתה. ולחקירה העיונית הפילוסופית אינם שוים, כי הגדר האנושי והבדלו הוא, שהוא חי מדבר, מה שמבדילו מבעלי החיים, וכל שכן שהוא נבדל בזה מהנמצאים הרוחניים. ולכן הסכימו ב' כיתות אלו על האבדן וההפסד באדם, וכן הוא באמת לפי מעשיהם של אלו. אך באמת לא יתכן כזאת לאדם הדבוק האלוקי, כי הוא בגדר מיוחד לו, בו ישתתף הזיו העליון... והכל מושפע מדבר ה' ומרצונו המוחלט. והתורה האלוקית היא מתכוונת בכל הישרותיה שיהיו הנמשכים אחריה כמלאכי השרת... ובזה נפרדו ישראל מכלל האדם... (שם יט א)

...אחר ששלמות האדם תלויה בזמן ובימי חלדו, טוב שיהיה המספר המורה על כך תמיד לנגד עיניו, והנה הזמן נמצא מעת בא דברו ית' להוציא העולם מן האין אל היש, ומאז והלאה לא יצויר פועל בטבע זולתי הזמן, כי זה יתחייב לכל הנמצאים הנופלים תחת שינוי ותנועה, ולא באלו הנמצאים למעלה מהטבע, והזמן יקר בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם...

וכדי להעיר בני אדם על כך, עשתה ממנו התורה עיקר, ולמנות ימינו על פי השמיטות והיובלות, שנתעורר להוציא זמננו כראוי, ולא כהעצלים המפקירים שנותיהם להבל, ומתלוננים תמיד על זמנם שהוא קצר, ובאמת הם המפסידים אותו... ואמר משה בתפלתו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כי עם הנסיון שרכשו הדורות הראשונים יספיק לנו זה הזמן... ולפי שמספר ז' הימים שבהם ברא שמים וארץ הוא היקף בינוני, בו ימנו שבועות וחדשים, יחוייב שנלבב זמן זה להכיר שהוא זמן חשוב לעצמו, וחטא הוא לשלחו ריקם... לכן השתדלה התורה האלוקית לרשום מספר זה בלבנו בענינים מורגלים, חג הפסח הדומה לאביב ימי האדם, ומבערים החמץ אור ליום י"ד, כי השכל יתעורר באדם בסוף ב' שביעיות מחייו...

ומאותו יום נספר ז' שבועות נגד ז' פרקי ימי האדם... ואחר כך חג האסיף שיזכר בימיו האחרונים ימי הבלו וידקדק עם נפשו חשבון זמנו. וכן בתחילת שבת האדם בית הם ז' ימי החופה, ובבא עתו לבא אל אשתו להוליד עמד מספר זה לפניו בימי הנדות וספירת הנקיות, כי הוא שורש ההויה. וכן יבא המספר בטהרת המצורע וטומאת המת ובכל דבר שבמנין, כדי להזכיר לאדם ימי חלדו, שישתדל עד בא עתו... (שם ט א)

...דרך חיים זו נעלמה מעיני ההמון, וכבר נשתבחו גדולי הדורות שמצאוה, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים וגו'". והחיים האמיתיים האלו אינם משתנים לפי נטיות בני האדם, כמו שישתנו התענוגים המדומים, שכל אחד בוחר בתענוג המתאים לו. ועל החיים האמיתיים אמר "ובחרת בחיים למען תחיה", כי הרודף אחר החיים המדומים נכזבה תוחלתו בהם, ומהשתדלותו עלתה היפך כוונתו. למשל, המדיח על עצמו דאגת הפרנסה, וגורם לעצמו בזה דאגת קבוץ הממון ושמירתו, והדאגה שימות ואין חצי תאוותו בידו... (שם יד א)

קדושים תהיו - השמוש בהנאות העולם הזה הוא על ג' דרכים, אסור, מותר והכרח. הדרך הראשונה היא שימלא האדם כל תאותו מכל הבא לידו, שיחמד מותר ואסור. הדרך הב' שיהנה רק מהמותר בתורה, ומאלו ישביע כל תאות נפשו. הדרך הג' המשתמש רק במוכרח לקיומו. קדוש יאמר למי שמתקדש מהדרך השניה, כביבמות כ' "קדש עצמך במותר לך", ומסופר על רבי שלא הכניס ידו למטה מאבנטו, ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומי שיחסר עצמו גם מהמדרגה השלישית הוא חוטא. וכן עשו חכמינו שאפילו המעלות האנושיות היו מעלים אותן למדרגות גבוהות, והיו מחדשים להם מעלות אלקיות שלא שערום ההמון... (שם יט ב)

פרק ז': עיקר הכוונה באמונת שכר ועונש היא עזיבת העסקים בענינים המדומים וההדבקות במעשים התוריים. ובהיות שהתפרסם כי יד התשוקות הזמניות כבדה מאד על בני האדם וכבשום לעבדים, לכן היתה החכמה האלוקית להוציא אישי אומה זו לחפשי, ולתת להם שכר טוב במעט עמל במעשה המצוות, ויספיק להם להצליח נפשם בעולם הנצחי, וגם לאכל לשבעה באשר הם שם... שיעבד בעולם הזה ו' עשיריות שנים, ובסוף בגופו יצא, כי נפשו לא נשלמה. ואפילו אם יקבל אשה ובנים, קניני העולם הזה ישארו פה, כי אין לאדם חלק בהם, ובעל כרחו יובא בדלתות ההתכה ומזוזות ההפסד של גופו. לכן הזהירם בכל עוז שלא ישתדלו בקנין הקנינים המדומים המשעבדים בעליהם אלא רק כמדת הצורך.

ולקבע מסמרות בזה, קבע את חג הסוכות בתחילת ימי הגשם והקור, לעשות ההיפך מכל העולם הנכנסים אל הבתים הספונים, ולומר צאו מאצטגנינותכם לחסות בצל בתים טובים, ובואו וחסו בצילי לחיות חיים מאושרים בעולם הזה ובבא... ומדות הסוכה ז' על ז' להורות על חיי צמצום והסתפקות, ועל ע' שנותינו, והדפנות לבודות בארץ בתוך ג' טפחים (יכולים להגביהם ג' טפחים מהארץ), כי תחילת האדם בחומר צורה והעדר, וראש הסוכה בי' אמות, שיאחז האדם בכבוד של מעלה, וצריך שתהיה תחת כפת השמים, שיקבל עליו עול מלכות שמים, ולא יהיה הפסק בדעות נפסדות ותאוות משולחות. והסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, להורות שהפחיתות והחסרון שבטבע האדם מבדילים בינו ובין קונו. צילתה מרובה מחמתה, להורות שבטחונו בה' יהיה גדול מבטחונו בעצמו ובמזלו, ואף על פי שפרנסת העולם מוטלת על ב' ההנהגות. וצריך שיראו הכוכבים מתוכה, לומר שיעיין ויכיר בוראו מצד מעשיו המפורסמים, ולכן גבוהה מכ' אמות פסולה. ובדפנות אמרו ב' כהלכתן והג' אפילו טפח, כי האנשים יכספו לטוב ולמועיל, ובאלו השנים צריך שמירה חזקה שלא יעבר הגבול, והרביעית (הבהמי) לא תקבל שום תיקון, ואין לה בחיים האנושיים... (שם כג ב)

הטובות הזמניות הן צרות לטובות האמיתיות, אך גם הכרחיות להן. לכן ראוי שינתן בתורה הסדר איך להשתמש בהן, כדי שיקבלו רק את תועלתן... כי מאידך מבואר, שהעושר למשל הכרחי להוצאת השלמות האנושית אל הפועל, והחכם הוכיח, שהעושר אינו הטוב השלם, א' כי הוא טוב רצוני ולא הכרחי שאי אפשר בלעדו, וכולם משתתפים בו. ב' כי הוא אינו לצורך עצמו, כי אם אמצעי להשגת דברים אחרים. ולכן הכין הא-ל לעמו את הארץ הטובה והקפיד שידבקו איש בנחלתו, כדי שיהיה להם סיפוקם ולא יטרדו מלהגיע לשלמותם. וכן דרכם של חסידים לשמר על שלהם, והתורה חסה על ממונם, עד שירמיה התפלא על הסכמתו ית' לבזבז את ממונו בקניית שדה חנמאל. (שם כה א)

והנה הצלחת האדם נשלמת בד' דברים ראשיים, א' טוב הנפש והצלחתה הנקרא דבוק בה', והוא תכלית הכל. ב' טוב מצבו בטובות הזמניות שהן ג': בריאות, ספוק הנחוץ לו, והרחקת המעיק והמזיק. ואת אלו הג' סדר בפרשה, תחילה דבר על ספוק כל הצרכים, ואחר כך על הסרת המעיקים, ואחר כך הזכיר הבריאות, ובסוף זכר הצלחת הנפש, "ונתתי משכני בתוככם וגו'". (שם כו ג)

...ובאדם יחוייב שימצאו שניהם, מצד חומרו הוא תחת ממשלת הזמן, כי התנועה הכרחית בו, וכל מעשיו בחומר מוגבלים על ידי הזמן. אך מצד השכל אינו תחת הזמן, ומה שהוא זקוק לזמן כדי להבין דבר הוא, כי הכחות ההיולאניות צריכות להפשיט המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה, ואז ישכילם לפתע בלי זמן, ולכן הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה מצוותיה, אף שמצד הענינים האלוקיים הם למעלה מהזמן... (במדבר ל ב)

אשר נטע כרם - לאנשים בינוניים, ששלמות מעשיהם תלויה בהשתדלותם ובמה שיסיעוהו משמים, יש לו לפקח על מעשיו ולא להחזיק תכופות בגדולות, שמא יעיינו בדינו משמים אם ראוי לכך, ויפקד עונו. וכן בברכות נ"ה ג' מזכירין עונותיו של אדם וכו', ובירושלמי סוף בכורים, ג' מוחלים להם עונותיהם, העולה לגדולה, והנושא אשה, והמתרפא מחליו, כי כבר עיינו בדיניהם ובודאי נמצאו זכאים והיטיבו להם, ואנשים אלו שהתחילו לבנות בית וכו' הם עדיין בדין, ואל יכנסו לסכנה אחרת... (שם כ ו)

ראה נתתי לפניך - החיים האמיתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלוקי, שבחרו בהם השלמים לקנות חיי הנפש, ולא החיים המדומים של המכעיסים לפניו, שבחייהם קרויים מתים. וכן המות הוא הכרחי לגוף וטובה לנו כדי להפריד בין פחיתות החומר ומשיגיו, שעל זה אמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". והמות הקשה הוא המות הנפשי. ואמר להם כאן שיבחינו ויבחרו בין אלו לאלו. לאהבה את ה' - ולא די רק לדעת את האמיתי והמדומה, כי צריך גם לדעת את דרך אלקים, והתועלת והנזק המגיעים מכל דרך. ובחרת בחיים - שיבחר בדרך זו שתביאהו אל החיים האמיתיים. והנה ג' כתות בבני אדם כמספר שם חם ויפת. אחת תפנה להשביע תאותה מכל תאוה בהמית באכילה ובחוש המישוש, ופורשים לפני עצמם מצודות החלאים והמות, ועליהם נאמר "מקרה בני אדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם".

הכתה השניה תפנה לחמדת הממון והכבוד, ויקבלו על עצמם כל מיני יגיעות ויסורין וסכנות, ומשפילים צלמם האמיתי עד שלא יכירו מאין באו, ולא יעשו עוד למלאכת הקודש, ובסוף ימיהם אוצרותיהם מלאים ממון, ונפשם בשבר ובשממון, ובהגיע עתו לא יצילנו ממונו ונשאר לו רק המעט שחילק לתלמוד תורה ולעוסקים במצוות. ונפשו תתרחק ממקום החפץ, וגם במקום מצבה לא תהיה בטוחה כי נחה ליפל, ומושבה שם אינו בכבוד כי אם בבהלה ותנועה מתמדת.

וכתה ג' של בני עליה מועטים, שראו כי היציאה מהעולם הכרחית, ובחנו הטוב והיפה כעצת משה, עזבו הקנינים המדומים, עלו במעלות שכליות, והבינו ההנהגה הטבעית וההשגחית בגמול ועונש. ויוסיפו תשוקה לדרוש בנסתרות כדי להדבק ביוצרם בזיו השכלתם, וגם מהקנינים המדומים לקחו להם באופן שלא ישללום מהם השומרים, על ידי מעשה צדקה וגמילות חסדים וקיום והדור המצוות, שאלו גונזים במקום שאין יד אדם משגת, והם שמחים לקול הקריאה אל אדונם... (שם ל טו)

האדם יכרע ויפול תחת ד' אבות נזיקין, מהם מוטבעים בטבעו, ומהם בענינים הכרחיים, המונעים אותו מלהשיג שלמותו. א' מה שהוא זקוק ללבוש ולמזון ונטרד מבקשתם יום יום בטרדה עצומה. ב', טרדות ובהלה משינוי מצבי הכוכבים שיולידו חלאים ופגעים או יבהילו האנשים. ג', צרות מהזולת, כגון מאויבים. ד', ירושת דעות כוזבות, ועל אלו הטרדות כוונו בני קרח במזמור מ"ב...

וכדי להרחיק מישראל ד' אבות נזיקין אלו ציוה אותם בעליה לרגל, בה יתחדשו להם ענינים מטיבים בד' אלו, ויהיו מוכנים ג' פעמים בשנה לקבל שפע השכלה בלי מטריד. ועל זה אמר המשורר במזמור קכ"ב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך... (שם לא א)

...והנה תוספת השפע בשלמים הוא לעת ערב, כל זמן שמזקינים, כי אז כחות הגוף נחלשים והשכל הולך ומאיר, ולכן משתוקקים השלמים בעת סלוקם להריק מהתוספת על זולתם... (שם לג א)

דור הולך - מצד הסבות הכוללות לכל הנמצאים, שהן התנועות השמימיות המניעות את ד' היסודות, ניתן בכל הנמצא סדור מתמיד וטבע קיים, וכן האדם בירור עניניו תחתם, כי רוב הדברים תלוים במזג האדם, התאוה והתשוקה ימשכו אחר מזג האדם, והשכל בדברים הנפעלים ימשך אחר התשוקה. וגם דתות האדם הבאות להיישירו לא תשתנינה אלא בשינוי טבע הדברים שמהם נעשה האדם. (קהלת א ד)

לכל זמן - לכל הדברים שיתנועעו אליהם בני האדם יש נטיה והכרעה טבעית מצד הזמן התלוי במזל האיש או הדבר. וזה גם בדברים הפרטיים הקורים לאיש, וגם בדברים הקטנים המקריים כגון עצב ושמחה. (שם ג א)

דרשות הר"ן:

...ולכן הושם האדם בגן עדן, מבחר המקומות באויר ובמזג נאות למין האנושי יותר מכל מקום אחר, מצורף אל זה גם כן, מפני שכיוון באדם שלא יתעסק כי אם במושכלות, מפני שהמפורסמות הן סבת מותו. והניחו במקום בו יקח מזונותיו בלי עמל ויגיעה, וכל זה לא היה מספיק לו לתת לו חיים נצחיים מפני מזגו והרכבתו, כי מפני שניהם ראוי שיפסד, אבל מצד תגבורת הנפש וכחה יתן לגוף קיום, כאשר נתקיימו משה ואליהו בלא אכילה ושתיה מ' יום. וזה אצלי הפירוש למה שנאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות"... כי כל שלמות מזגו והיותו שוכן במבחר המקומות לא יספיק להיותו חי לעולם, אם לא מצד תגבורת הנפש וכחה, והיא תגבר כפי שירבה האדם להשתמש במושכלותיו וימעיט להביט אל המפורסמות. וידוע שהעץ הזה היה מטבעו להעיר באדם תאוה, ולהמשיכו אל המפורסמות... (דרוש א)

ראה ערך ישראל-מזל דרוש ח.

מה ה' אלקיך שואל מעמך, כלומר אינו שואל ממך דבר שיכבד עליך ושהוא חוץ לטבעך, אלא מה שיש לך אליו נטיה בטבע ותתענג בהגעתו. אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים למעלה זו הוא מענין דבר שהגעתו קשה מאד מצד אחד, מפני הכח הנטוע באדם שהוא פונה לצד מטה, הפך הכח השכלי, והוא הדמיון שבאדם. כי זה הכח פונה לעולם אל התאוות, אשר ישתתף בהם האדם עם הבהמה, והחושים כולם נשמעים לכח הזה יותר מאשר נשמעים לשכלי, א' מצד הדמיון שביניהם, שהדמיון והחושים כחות גשמיים והשכל עצם בלתי גשמי. ב' שהדברים המדומים שתחת ממשלת הדמיון מוחשים ונגלים, והדברים המושכלים נסתמים ונעלמים. ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן, כי התינוק משעת לידתו מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו... והשכל בתגבורת הדמיון והחושים נשקע ואבוד כתינוק שנשבה בין הגוים, אינו מתענג במושגיו המיוחדים ולא מתעורר עליהם. ומבחינה זו ההגעה לאהבת ה' וליראתו קשה אצל רוב בני אדם...

הכח השכלי יניעוהו לעולם מושגיו במדה שוה, כי מושגיו נצחיים, ומה שיתעורר אליהם פחות או יותר הוא מצד כמות הטרדות הדמיון. אבל הדמיון משתנה עם השתנות מושגיו וחושיו, כפי שיחזקו ויחלשו. לכן יחזק הדמיון בשני הבחרות ויטריד השכל יותר מאשר יטרידוהו בימי הזקנה. וזה שאמר ר' שמעון בן עקשיא "אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם"... כלומר, שמתפייסים יותר ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו. כי בבחרותם אף על פי שהסכימו לעזב תאוות העולם ומותריו, אי אפשר שלא תניעם בחרותם לפעמים אליהם, ויתאוו אליהם בצד מה, אבל כשמזקינים והתאוות נחלשות והדמיון רואה שכל מה שדימה מהעולם הזה הוא בטל, אז אין השכל מתנגד וחולק, ודעתם מתיישבת כי בחרו את הטוב. וזקני עם הארץ שבבחרותם נפתים אחרי תאוות העולם, וכשמזקינים והעולם נשמט מהם, הם רואים שכל מה שבחרו הוא הבל ושקר נחלו, אין דעתם מתיישבת במה שהסכימו עליו. ומאחר שלא למדו צדק והורגלו במנהגים הרעים אין לאל שכל להטותם מן הדרך אשר ביררו...

ולזה כשהעולם נוהג כמנהגו וטובותיו נמשכות, הדמיון נלחם בשכל, כי הדברים המדומים נמשכים אליו על סדר ויושר ואין חולק, ואז קשה לרוב האנשים להשיג אהבת ה' ויראתו. אבל כאשר תקרינה תלאות שאינם על סדר העולם, והדמיון צריך להודות כי יש אלקים, והוא חרד לרגעיו, אז יכנע, ולא ילחם בשכל, וקל לאדם להשיג יראת אלקים ואהבתו. (דרוש י)

ספר העקרים:

...ויש מהם הפך אלו, והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים בזולת חבורה וקבוץ, ושההתחברות הכרחי להם בקיום מציאותם, כמו מין האדם, כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ומכל אחד מן ההפכים, ולזה יצטרך אל מלבושים להגין מן החום ומן הקור, ואל מזונות מתוקנים תקון יפה שיאותו למזגו, מה שאי אפשר שיושלם זה אם לא בקבוץ והתחברות הרבה מן האנשים יעזרו אלו את אלו... ובעבור זה הוא מבואר, שראוי שימצא לכל הקבוץ אשר במדינה או לכל הקבוץ אשר במחוז אחד או באקלים אחד או לכלל האנשים אשר בכל העולם סדור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשלוה ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם... (מאמר א פרק ה)

...אבל בעבור שאין מטבע האדם לעמוד על זה מעצמו הניח אותה (אריסטוטלס) לזולתו, והיא ההשערה האלקית, ועל כן נמצא אותו מדבר במעלות דרך כלל, כי הוא יאמר ביראת חטא שהיא מדה אמצעית בין התענוג במאכל והמשתה והמשגל ושאר התענוגים, ובין הפרישות יותר מדאי, ובעלי הנימוסים האנושיים יאמרו שיבעל כפי מה שראוי ועם מי שראוי ובעת הראויה, אבל אין ידם לפרש זה. והדת האלקית תפרש, שהבעילה כפי מה שראוי הוא להקים זרע לקיום המין, ועם מי שראוי היא האשה המיוחדת, ותאסור קצת הנשים שאינם ראויות שייחדם אליו, ושבעת הראויה שהוא שתהיה האשה טהורה... וכן הדת האלקית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם... ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רז"ל על "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי על איזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין". וכן בעלי הנימוסים האנושיים שבחו הגבורה, ויאמרו שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות אלא בעת שהמות נבחר לו מחיים, ואין בידם להגביל העת ההיא, והתורה האלקית תבאר שהעת ההיא הוא כשיתקדש שם שמים על ידו כחנניה מישאל ועזריה, או להלחם עם עמלקים להשמידם ולמחוק את שמם מתחת השמים... (שם פרק ח)

אור ה':

...ולזה הכוונה המאמר האומר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא", ירצה לאו בזכותא לגמרי, רוצה לומר שלא יעבוד זולתו, אלא במזלא תליא מילתא, כלומר בקצת, וזה כשתהיה המערכת מחייבת הטוב ההוא או הפכו, הרבה פעמים לא תוסר הוראת המערכת בשביל הזכות או הפכו, ולזה רבה עם היותו צדיק כרב חסדא, שתין תכלי, אבל הטוב המיוחס לו בשביל זכיותיו, הנה הוא צפון לו לעולם הבא, שהוא הטוב האמיתי... (מאמר ג כלל ג פרק ג, וראה עוד ישראל-מזל)

...וזה שכבר התבאר במה שקדם שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא הדבקות והעבודה וההצלחה והערבות למה שהוא הטוב האחרון הוא התכלית הנרצה אצל השי"ת, ולזה אם היה קבול הטוב והשכר התכלית האחרון לאדם היה בחיי ספק עצום, כי למה שהעונות הקודמים יוסיפו לו בטוב כבר ראוי שישמח בהם, אבל להיות התכלית הנכסף האהבה והעבודה, הנה האוהב האמיתי כבר יקשה בעיניו מאד היותו זמן מה שנוי לו יתברך... כי הנה למה שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה והאהבה והדבקות בבחינת העבודה לא בבחינת הערבות המושג, הנה היה ראוי שיכסוף משה לעבור בארץ להוסיף בעבודה, ואם היה מאחר הערבות המושג מהגמול הנפשי, וכל שכן שבהתמדת העבודה עוד יוסיף במדרגת הגמול הנפשיי שחיה יותר טוב מהמהירות להשיג מהגמול הנפשיי. וזה אמנם בנוי על שני הקדמות אין ספק באמתתן, האחד שהגמול הנפשיי הוא בבלתי תכלית בכח שיתוסף אל מה שיתוסף תמיד, וזה שמשה רבינו על דרך משל שהיה במדרגה היותר גבוהה הרבה מכל נולד, לו חיה אלף שנים והתמיד בעבודה היתה מדרגתו יותר גבוהה הרבה, ואם לא, היה משפט העובד ק' שנה והעובד אלף שנים עבודה אחת בעצמה משפט שוה חלילה. והב' כי השתדלות השגת הגמול הנפשי הוא בעוד בחיים חיתו לבד, והוא דבר ביארוהו ז"ל במשנה, אמרו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"... (מאמר ג חלק ב כלל ב פרק ב)

מנורת המאור:

האדם חננו הבורא יתעלה בשכל, לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדי שלא יהא נמשל כבהמות שאינן יודעות להבחין בין טוב לרע אלא בנראה לעינים, ועוסקות למלאות כריסם ולהרביע בכל מקום שימצאו. אבל האדם נברא להיות גופו עובד לשכלו, להוציאו מן הכח אל הפועל. וכל מה שיתעדן לא יהא אלא לקיום גופו, כדי שיהא בריא ללמוד וללמד, להבין ולהורות, להשיג האמיתות ולהדבק בדרכי הא-ל ית', כדי שיזכה לחיי עולם. ולזה רמזו חז"ל כשפירשו,"בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ד'), ואפילו לדבר עבירה", כונתם, שאפילו בצרכי הגוף שהן נקראין עבירה, כדי שיהא כונתו לתכלית האמיתית. ועל זה אמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", רצונם לומר שלא יתעדן להנאתו.

וגרסינן במדרש משלי "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג כ"ה), רצונו לומר, הצדיק והמשכיל אוכל מעט כדי לקיים נפשו לעבודת הקב"ה, אבל הרשע והאויל אינו כך, אלא אוכל להנאת גופו וממלא בטנו ואינו חושש להוצאת ממון, כי יחשוב באולתו, שלא נברא העולם הזה אלא לאכול ולשתות, ואינו חומד מן העולם הזה אלא אכילה ושתיה בלבד... ועליהם נאמר "וזירתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא אתכם אליו" (מלאכי ב' ג'), ופירשו במסכת שבת פרק שואל אדם (קנ"א ב') על פסוק זה, אמר רב הונא אלו שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים.

אבל האכילה הטובה, האוכל לקיום גופו, כדכתיב "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג כ"ה) ולא יתאו למאכלים גסים להשביע תאותם, אלא המקיימים לגוף בבריאותו, כדי שתהיה נפשו זכה להבין החכמות העליונות ולהדבק בשכל הפועל, וכשימות הגוף שתשאר הנפש דבקה למעלה. אבל הרודפים אחר תאותם היום משביעים אותה מהיתר ומחר מאיסור, וכשאינם יכולים להשיגו משלהם גוזלים אותו משל אחרים, ועל זה צותה תורה דבר גדול, שיהרוג אביו את בנו אם יראה בו שהוא זולל וסובא... (נר א כלל ב חלק ב פרק א)

לפיכך כל מי שיש לו דעת להבין, יביט ויראה איך חיי העולם הזה הבל ורעות רוח בכל מה שיעמול תחת השמש, ואף על פי שיחמוד חיי הגוף יחשוב איך ימיו כצל עובר, וטוב לו למות או ליהרג קודם יומו ויחי לעולם נפשו, ולא שיחיה גופו זמן מועט ויהרוס אמונתו ויכרית נפשו לעד. על כן יש לו לאדם לפתוח עין שכלו וימאס בהבלי עולם הזה, ואל יקנא בשום אדם ההולך בדרך רעה ונפסדת לגוף ולנפש, אף על פי שידמה שהוא מצליח לפי שעה. וישים כל חשקו לאהוב ולעבוד לשם יתברך וללמוד מדותיו וללכת אחריהם, ובזה ישיג למעלה עליונה ויתעדן בטוב הנצחיי במעלה עליונה שאין עולין לה אלא המזומנים לה... (שם חתימה)

לעולם יהא אדם זריז ומהיר לקום בבקר ממטתו בלי עצלות, להודות לא-ל ית' על חסדיו אשר עשה עמו, שהחזיר לו נשמתו אשר הפקיד בידו והצילו ממאורעות המזומנים בשינה ומהפגעים המוכנים לבא בלילה יותר מביום, ושהחליף כחו, ובזה תתחדש בלבו לבקרים אהבת בורא עולם... (נר ג כלל ג חלק א פרק א)

והרוצה ליכנס במעלת החסידות ולידבק במקום שנקראו גמילות חסדים, יעשה לכל אדם לפנים משורת הדין, כדי שלא יגע בשום עוול וחמס, וישמור עצמו שלא יבא ויגלגל שום נזק בגוף חברו, או שום הפסד בממונו על ידו, אפילו בגרמא, ויהיה בקי בכל דברי מוסר ובהנהגת המדות עם כל אדם. ויברך את השי"ת על כל החסדים שעושה עמו ועם אנשי ביתו בכל יום... (שם חלק ה פרק א)

...ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו השי"ת בדרכים האמיתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיר מחשבתו מהשם, הוא נבדל מהשם, והשם נבדל ממנו, ואז הוא מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מן המקרה הוא השפע השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל מחשבה ההיא, ולזה אירע לשניהם מה שאירע...

ואחריו קם רבי יצחק ן' לטיף ובספרו הנקרא "שער השמים" האריך יותר להוסיף ולבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל. וכתב בשער הראשון פרק נ"ב, איך כפי טבע המציאות מתחייב להיות כל אדם רודף אחר מחייתו, כפי הכנת החומר שלו על דרך הטבע ולא על דרך השכל בלבד. ושאם ינהיג הבורא יתברך ליתן ממון ושלוה לצדיקים וחיים ארוכים בעולם הזה וימנע אלו הטובות מן הרשעים, וכל שכן אם יענישם מיד כפי רשעם תמיד, נמצא מכריע כל בני אדם להיותם צדיקים ויהיה הוא סבת תנועתם הראשונה לזה הטובה הבאה מיד... גם אלו ישיגו כלל הצדיקים הטובות בלי שום הפך וכלל הרשעים הפכים בלי שום טובה, נמצא הטבע בטל, שאפילו יתמיד החסיד השלם בדברים ההפכיים שלא יכאב ולא יחלה... זה הפך הטבע המוטבע בנבראים... (שם חתימה, וראה עוד ערך השגחה)

...נמצא שמי שנוטה אחר גמילות חסדים ולא יותר מסייע עמידת יישוב עולם השפל, ומי שנוטה גם כן אחר הדברים שנקראו עבודת הבורא, שהם המצוה והתפלה, שהיא עבודה שבלב, אוחז מדת העולם האמצעי, ומן השמים מרחמים עליו ומצילין אותו מן המזיקין, ומי שעמלו בתורה שהוא מדת עולם העליון, בחשקו להדבק נפשו בשכל הפועל אשר נחצבת נפשו משם, תשוב כמותו כל אחד כפי מעלתו ותשאר לנצח ותחיה עדי עד. ולזה רמזו בריש מסכת פאה באומרם "ותלמוד תורה כנגד כולם", שהיא הראשונה במעלה והעליונה בסולם.

על כן המתאחז בשלשה דברים הללו מוכתר בשלשה עולמות. ועל כן נברא האדם בשיתוף מעלה ומטה, נפשו מלמעלה וגופו מלמטה, להיות הרשות בידו להטות לצד שירצה, שאם ירצה לעלות לצד מעלה, יושב בסתר עליון בעולם הזה, ובהפרד נפשו מגופו תשוב אל האלקים אשר נתנה ליהנות מזיו השכינה כמלאכי מעלה, ואם לאו, יהא גופו נעזב למקרים כבהמה בלי דעת ונפשו תכרת, נמצא, שהקיום האמיתי והתמידי שבאדם הוא בזכות התורה...

על כן מי שרוצה לראות אמיתת העולם ועמידתו, יבין למה נברא האדם ולמה הבדילו בוראו מכל נבראי עולם השפל, ויצרו בצלם אלקים ובעולם מלא ונתן עצי הגן בידו, שהם כל ברואי מטה, ונתן ברשותו לאכול מעץ החיים, שהוא השגת חכמה עליונה, להבדיל בין אמת לשקר, והזהירו מעץ הדע