אדם   חייו

(ראה גם: אדם-כללי-תפקיד, השגחה, חיים, עבודת ה')

פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... (דברים ח יב)

קשת גבורים חתים, ונכשלים אזרו חיל. שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. (שמואל א ב ד)

ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה... (שם כו י)

קול אומר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם. (ישעיה מ ו)

לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל... לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי. לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם. (שם סה כ)

כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'. (ירמיה ט כב)

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. עקב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו. אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. (שם יז ה)

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. (תהלים א א)

מזמור לדוד, ה' מי יגור באהליך, מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. (שם טו א)

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה... (שם כד ג)

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני. (שם כז ד)

הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני, הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך, אך כל הבל כל אדם נצב סלה. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון, יצבר ולא ידע מי אוספם... (שם לט ה)

למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני. הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו. אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו. ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם... ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. זה דרכם כסל למו, ואחריהם בפיהם ירצו סלה... כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. כי נפשו בחייו יברך ויודוך כי תיטיב לך... (שם מט ו)

כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה... למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה... שבענו בבקר חסדיך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. שמחנו כימות עיניתנו שנות רעינו רעה, יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם. (שם צ ט)

אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. (שם קג טו)

הללויה אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק. טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא ימוט, לזכר עולם יהיה צדיק. משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו. פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. (שם קיב א)

שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל. (שם קכח א)

גומל נפשו איש חסד, ועוכר שארו אכזרי. רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת. כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו... (משלי יא יז)

אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה. (שם כח יד)

שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי. פן אשבע וכחשתי, ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי. (שם ל ח)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכימי שכיר ימיו. כעבד ישאף צל, וכשכיר יקוה פעלו... (איוב ז א)

אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמד... (שם יד א)

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. (קהלת א ג)

...הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים... כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות... וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש... ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל. ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח. ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל... כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, גם בלילה לא שכב לבו, גם זה הבל הוא. אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זה ראיתי כי מיד האלקים היא... (שם ב ד)

ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלקים היא. (שם ג יב)

אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו, כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו. (שם שם יט)

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם. ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש... יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו גם עינו לא תשבע עושר, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה, גם זה הבל וענין רע הוא... (שם ד א)

הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלקים כי הוא חלקו. גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלקים היא. כי לא הרבה יזכר את ימי חייו, כי האלקים מענה בשמחת לבו. (שם ה יז)

ושבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמח והוא ילונו בעמלו ימי חייו, אשר נתן לו האלקים תחת השמש. (שם ח טו)

הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזבח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא. זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים. כי מי אשר יבוחר אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים עוד מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם... לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש... שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כלם. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום... (שם ט ב)

...נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים בשפל ישבו. ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ... (שם י ה)

שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות ושחרות הבל. (שם יא ט)

וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם. ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הרואות בארובת... כי הולך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים... וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה... (שם יב א)

והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה וידך לגדל ולחזק לכל. (דברי הימים א כט יב)

זהר:

תא חזי, כאשר האדם הולך בדרך האמת, הוא הולך לימין, וממשיך על עצמו רוח קודש העליון מלמעלה. ורוח זה נעשה לו רצון קדוש להתיחד למעלה ולהתדבק בקדושה העליונה שלא תפסק ממנו לעולם. וכאשר אדם הולך בדרך הרע, ודרכיו נטו (מדרך הישר), הוא ממשיך על עצמו רוח הטומאה שבצד שמאל, ומטמא אותו ונטמא בו, כמו שאתה אומר, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, הבא לטמא מטמאים אותו. תא חזי, בשעה שאדם הולך בדרך האמת וממשיך עליו רוח קדוש עליון ומתדבק בו, הבן שיוליד ויצא ממנו לעולם הוא ממשיך עליו קדושה עליונה, ויהיה קדוש בקדושת רבונו, כמו שכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים וגו'... (בראשית ב' שכו, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל אדם ההולך לצד שמאל ומטמא דרכיו, כל רוחות הטומאה הוא מושך על עצמו, ורוח הטומאה מתדבק בו ואינו עוזב אותו, ודבקות רוח הטומאה ההוא, הוא רק באותו האדם שמשך אותו, ולא באחר. משום שדבקות שלהם אינה אלא באלו האנשים שנתדבקו בהם. אשריהם הצדיקים ההולכים בדרך הישר והם צדיקי אמת, ובניהם צדיקים בעולם, ועליהם כתוב, כי ישרים ישכנו ארץ. (שם שנב)

והוא (דהיינו הנוקבא)... ההולך לפני האדם כשהולך בדרך, שכתוב צדק לפניו יהלך וגו' (וצדק הוא הנוקבא), וכן הוא ההולך לפני האדם בשעה שזוכה, ולמה הוא הולך, היינו כמו שכתוב להצילך ולתת אויבך לפניך, דהיינו להציל את האדם בדרך, ולא ישלוט בו סטרא אחרא. ומשום זה צריך האדם להשמר מחטאיו ולטהר את עצמו... (נח שפ)

...וכל זה אם הנשמה זכתה בעולם הזה לתקן את הגוף ולכפות תוקפו של אותו הארור, (דהיינו יצר הרע הנקרא לוט), עד שנפרד ממנו... כי בעולם הזה בכל יום ויום אלו המחנות והמנהיגים שמצד הנשמה הם במריבה עם אלו המחנות והמנהיגים שמצד הגוף, והם מריבים אלו עם אלו, וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם, בין הנשמה ובין אותו הנחש, שהוא היצר הרע, הנלחמים בכל יום ויום... (לך פה)

רבי יוחנן פתח ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים, עד שיפוח היום וגו' זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה, שהוא כהרף עין. תא חזי מה כתיב, ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו' ביום המיתה, כל מה שהיה נחשב כיום אחד אצלו.

אמר רבי שמעון נשמתו של אדם מתרה בו, ואומרת, עד שיפוח היום, וידמה בעיניך כהרף עין, בעודך בעולם הזה. ונסו הצללים הדא הוא דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ, בבקשה ממך, סוב דמה לך דודי לצבי וגו'. דבר אחר עד שיפוח היום וגו', אמר רבי שמעון בן פזי, זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין, מה הצבי קל ברגליו, אף אתה היה קל כצבי או כעופר האילים לעשות רצון בוראך, כדי שתנחל העולם הבא, שהוא הרי בשמים הנקרא הר ה', הר התענוג, ההר הטוב... (וירא מב, ועיין שם עוד)

... והיה כתוב בו (בספר החכמה שלהם), כי כעין מה שהרצון של אדם מכוון בו בעולם הזה, כן ממשיך עליו רוח מלמעלה, כעין אותו הרצון שנתדבק בו. אם רצונו מכוון בדבר עליון קדוש, הוא ממשיך עליו אותו הדבר מלמעלה למטה אליו. ואם רצונו הוא להתדבק בסטרא אחרא, וכוון בו, הוא ממשיך אותו הדבר מלמעלה למטה אליו. והיו אומרים (שכדי להמשיך דבר מלמעלה), עיקר הדבר תלוי בדבור, ובמעשה, וברצון להתדבק, ובזה נמשך ממעלה למטה אותו הצד שנתדבק בו. ומצאתי בו בספר, כל אלו המעשים והעבודות של כוכבים ומזלות, והדברים שצריכים לעבודתם, ואיך צריך הרצון לכוון בהם כדי להמשיך אותם אצלם.

כעין זה מי שרוצה להתדבק למעלה ברוח הקדש, הנה במעשה ובדבור ולכוון באותו הדבר בכוונת הלב, תלוי הדבר, שיוכל להמשיך אליו מלמעלה למטה ולהתדבק בהדבר. והיו אומרים במה שאדם נמשך בעולם הזה, כן מושכים אותו כשיוצא מן עולם הזה, ובמה שנתדבק ונמשך אחריו בעולם הזה, כן הוא מתדבק בעולם האמת, אם בקדש בקדש, אם בטומאה בטומאה. אם בקדש מושכים אותו לצד הקדושה, ונתדבק בו למעלה ונעשה ממונה משמש לשמש לפני הקב"ה, בין כל המלאכים, כמו כן הוא מתדבק למעלה ועומד בין אלו הקדושים, שכתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה... (וירא פא, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה שלש הנהגות יש באדם, הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה, וההנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי זהו כח המחזיק... (שם שטו)

ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא , למדנו, אין לו לאדם לסמוך על נס, ואם הקב"ה עושה פעם נס לאדם, אין לו לסמוך על הנס בפעם אחר, משום שלא בכל שעה ושעה יקרה נס. ואם אדם מכניס עצמו במקום שהנזק גלוי לעין, הנה מתבטלות בזה כל זכויותיו שעשה מקודם לכן... (שם שמג)

תא חזי, ימיו של אדם נבראו ועמדו במדרגות העליונות, (דהיינו בז' ספירות חג"ת נהי"מ) כיון שגמרו להתקיים באלו המדרגות, כמו שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, (דהיינו כנגד ז' ספירות שכל אחת מהן כוללת עשר), אין עוד מדרגה להתקיים בה, ומשום זה ורהבם עמל ואון, והם כלא היו. (ורהבם פירושו יותר מזה דהיינו אם חי יותר מע' שנים הם רק עמל ואון, כי אין עוד ספירה להמשיך החיים ממנה, ועל כן שנים הללו הם כלא היו כלל, שאין בהם חפץ).

אבל ימיהם של צדיקים הווים ומתקיימים, (כלומר אפילו אם הם חיים יותר מע' שנה, כי הם מקבלים ממזל העליון שהוא מוסיף חיים על ע' שנה, כמה שרוצה), כמו שאתה אומר ויהיו חיי שרה... (חיי שרה לה)

תא חזי, כאשר ימי האדם מתקיימים במדרגות העליונות, (דהיינו בז' ספירות חג"ת נהי"מ), מתקיים האדם בעולם כיון שלא נתקיים עוד במדרגות העליונות, (דהיינו שכבר גמר חיי שבעים שנה הנמשכים מז' ספירות חג"ת נהי"מ), נמצאים ימיו יוצאים (מהספירות) ויורדים למטה (מהספירות), עד שקרבים לאותו מדרגה שהמות שורה בו, (דהיינו מלאך המות, שהוא מתחת לספירת המלכות, ששם נאמר, לפתח חטאת רובץ), ואז מקבל רשות להוציא הנשמה... אשרי הם הצדיקים שלא נטמאו בו, ולא נשאר בגופם טומאה... (שם ע)

ותא חזי, הרי למדנו, שאפילו בעולם הזה, כשהאדם ישן על מטתו, והנשמות יוצאות מהגוף וצריכות לשוטט בעולם, לא כל נשמה ונשמה משוטטת ועולה לראות בכבוד סבר פנים של עתיק יומין, אלא כפי מה שנמשך תמיד, וכפי מעשיו, כן נשמתו עולה. אם נטמא, כשהוא ישן, והנשמה יצאה ממנו, כל רוחות הטומאה אוחזים בה, והיא מתדבקת בהם, באלו מדרגות התחתונות המשוטטות בעולם, והם מודיעים לה דברים הקרובים לבא בעולם. ולפעמים הם מודיעים לה דברי שקר ומצחקים בה.

ואם האדם זכה כשהוא ישן ונשמתו עולה, הולכת ומשוטטת ובוקעת (לה דרך) בין רוחות הטומאה, וכולם מכריזים ואומרים פנו מקום פנו, אין זה מן מהצד שלנו, והיא עולה ובאה בין אלו הקדושים והם מודיעים לה דבר אמת אחד... (שם קל, ועיין עוד ערך שינה)

רבי אלעזר פתח ואמר, כתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה, שהרי התורה היא כל החיים וכל חירות, וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא. חיים הוא בעולם הזה, היינו שיזכו לימים שלמים בעולם הזה, כמו שאמר את מספר ימיך אמלא, ויזכה לימים ארוכים בעולם הבא, בשביל שהם חיים שלמים, הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות, חיים שהם חיים חירות בעולם הזה, חירות מכל, כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל עמי העולם. ואם תאמר הרי אלו בני השמד, (דהיינו הרוגי מלכות, מחמת שעסקו בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה, ומשיב), הוא גזירה מלמעלה, כמו רבי עקיבא וחביריו, וכך עלה במחשבה (של מעלה, בעת שנברא העולם, אבל בדרך כלל, התורה היא) חירות ממלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו.

וכן הוא בודאי, שהרי אם אדם היה מתדבק בעץ החיים, שהוא התורה, לא היה גורם מות לו ולכל העולם, (אלא משום שעזב את עץ החיים שהוא התורה, ואכל מעץ הדעת גרם לו מיתה ולעולם)... ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל, ולא עזבו את עץ החיים (שהיא התורה), לא היו גורמים שיחזור המות לעולם... (שם ריט)

...ואימתי בא האדם להטהר, הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה, אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל, היצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל, ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד. בא האדם להטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל, ושניהם (היצר הטוב והיצר הרע) מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך, וזהו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. (וישלח ד)

וישב יעקב וגו', רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק וגו', כמה מקטרגים יש לו לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה, דכיון שיצא האדם לאויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו, כמו שלמדנו, שכתוב, לפתח חטאת רובץ, כי אז נשתתף עמו היצר הרע. ותא חזי שכן הוא, כי הבהמות מיום שנולדו כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש ומכל מקומות הרעים, והאדם כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, והוא משום שהיצר הרע שורה בתוכו ומיד מסיתו לדרך רע... (וישב א)

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו, כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה לקרבהו אליו משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש. וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה שתתגבר בגבורה, ואז הוא אוהבו של הקב"ה... (שם כו)

...כי יש זמנים שהלבנה (דהיינו הנוקבא) היא בגרעון, ונמצאת בדין, והשמש (שהוא ז"א) אינו נמצא אצלה, ובכל זמן ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה, (מן ז"א בכל זמן ובכל שעה, ועל כן) היא מוציאה עתה (הנשמות גם בשעת הגרעון) בזמן שנמצאת בדין, וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא יהיה תמיד בגרעון ועניות נמשכת לו ונשבר תמיד בדין, בכל ימיו של האדם ההוא, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול להעבירם בתפלה. ובזמן ההוא שאותה המדרגה (דהיינו הנוקבא) נמצאת בשלמות, ונהר ההוא הנמשך ויוצא (מעדן, שהוא יסוד) משתמש בה, אז אותה הנשמה היוצאת (מהנוקבא) ומתדבקת באדם הנה האדם ההוא נשלם בכל, בעושר, בבנים, בשלימות הגוף... (שם לב, ועיין שם עוד)

אמר רבי יוסי, משום זה צריך האדם להשמר מעונותיו, ולא יטה ימין ושמאל, ועם כל זה (אף על פי ששומר את עצמו), צריך האדם לבדוק את עצמו מעונותיו בכל יום ויום, כי כשהאדם קם ממטתו שני עדים עומדים לפניו, והולכים עמו כל היום. רוצה האדם לקום, אלו העדים אומרים לו בשעה שפתח עיניו, עיניך לנכח יביטו וגו'... בכל יום ויום כשבא הלילה, צריך להסתכל ולבדוק בכל מה שעשה כל אותו היום, כדי שישוב בתשובה עליה, ויסתכל בהם תמיד, כדי שישוב לפני רבונו, כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, כדי שישוב עליהם. (שם רמח)

ואם תאמר שלא נעשה רע לאדם מן הקב"ה, תא חזי, בזמן שאדם הולך לימין שמירתו של הקב"ה נמצאת לו תמיד, והסטרא אחרא אינו יכול לשלוט עליו, ורע הזה נכנע לפניו ואינו יכול לשלוט, ומתוך ששמירתו של הקב"ה הוסר ממנו אם הוא מתדבק ברע, אז רע ההוא כיון שרואה שאין עמו שמירה, שולט עליו אז ובא להשמידו, ואז ניתן לו רשות ונוטל נשמתו. (ויגש עה)

תאנא רבי שמעון פתח ואמר, הנסתרות לה' אלקינו והנגלות וגו', הנסתרות לה' אלקינו תא חזי, כמה יש לו לאדם להזהר מחטאיו ולהסתכל שלא יעבר על רצון אדונו, כי למדנו, כל מה שאדם עושה בעולם הזה כתובים אלו המעשים בספר ובאים בחשבון לפני המלך הקדוש, והכל גלוי לפניו, זהו שכתוב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. ולמדנו אפילו מה שאדם מחשב ועולה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה ואינו נאבד ממנו. (ויחי רסא)

שלמדנו, אלו הימים של האדם משעה שנברא, הנה באותו יום שיצא לעולם, נמצאים כבר כולם בקיומם, (שהם הארות ממשיות, שמהן נמשכים ימיו של האדם), והולכים ומשוטטים בעולם יורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בפני עצמו. וכאשר היום בא ומזהיר את האדם, והאדם עושה ביום ההוא עברה לפני אדונו, יום ההוא עולה בבושה ומעיד עדות עליו, והוא עומד בחוץ בלבדו... ותאנא, אחר שעומד בלבדו בחוץ, הוא יושב ומחכה עד שהאדם יעשה תשובה, זכה שב היום למקומו, לא זכה (שלא עשה תשובה), אותו יום אחד יורד ומשתתף עם הרוח שבחוץ וחוזר לביתו, ומתתקן בצורת אותו אדם ממש, כדי להרע לו, (והיום) יושב עמו בביתו, ואם הוא זוכה (ועושה תשובה), מגורו עמו לטוב, ואם לא זכה, מגורו עמו לרע.

בין כך ובין כך נמנו הימים של אותו אדם והם חסרים, ואלו שנשארו מחמת חטאים אינם נכנסים במנין, ווי לאותו אדם שנגרע ימיו לפני המלך הקדוש, ואין לו למעלה ימים להתעטר בהם בעולם ההוא ולקרב עמהם לפני המלך הקדוש... וכשרוצים להלביש אותו בימיו, אלו הימים שקלקל אותם בחטאיו חסרים מלבוש ההוא, והוא מתלבש בכלי חסר, וכל שכן אם רבים המה ולא יהיה אל האדם במה להתלבש בעולם ההוא, אוי לו אוי לנפשו, שדנים אותו בגיהנם על אלו הימים... (שם רצו, ועיין שם עוד)

פתח ואמר המלאך הגואל, אשר גאל היה צריך לומר, מהו הגואל, משום שהוא נמצא תמיד עם האדם ואינו סר מאדם צדיק לעולם. תא חזי, המלאך הגואל זהו השכינה שהולכת עם האדם תמיד, ואינה סרה ממנו כל עוד שהאדם שומר מצות התורה, ועל כן יהיה האדם נזהר שלא יצא יחידי בדרך, שצריך האדם להזהר לשמור מצות התורה, כדי שלא תסתלק השכינה ממנו, ויוכרח ללכת יחידי בלי זווג עם השכינה. (ויחי תכה)

תא חזי, ימיו של האדם, כשזוכה בעולם הזה במעשים טובים, הימים שלו מתברכים למעלה ממקום ההוא שנקרא מדת ימיו, (שהיא בינה). פתח ואמר הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו', מקרא זה בארוהו, אבל בא וראה, קצי, זהו קץ הימין, שהוא מתקשר בדוד, ומדת ימי, זהו שנתמנה ממש על ימיו. אמר רבי יהודה הנה שמעתי מרבי שמעון, שמקרא זה נאמר על אלו הימים שנגזרו עליו מאדם הראשון, שהם ע' שנה... (שם תק)

...אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עשה שבתורה, אין לך יום שלא יבא להתברך ממנו (מן האדם), וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלוים עליו מלמעלה... (וארא סב, ועיין שם עוד)

ואשלם נחומים לו ולאבליו, הרי נראה שמת הוא, כן ודאי שהוא מת, והוא עומד בחיים, שכיון שהוא רשע נקרא מת. מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, אלא הקב"ה עושה חסד עם בני אדם, שכיון שנכנס לשנת י"ג ולהלאה, נותן עמו שני מלאכים שומרים ששומרים אותו, אחד מימינו ואחד משמאלו. כשהאדם הולך בדרך הישר, הם שמחים בו ומחזקים אותו בשמחה, מכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד לצורתו של המלך, וכשהולך בדרך עקום, הם מתאבלים עליו ונעברים ממנו, כיון שהחזיק בו הקב"ה והנהיג אותו בדרך הישר, אז כתוב ואשלם נחומים לו ולאבליו, שהוא מתנחם על מה שעשה בתחילה ועל מה שעשה עתה, וחוזר בתשובה... (משפטים רלה)

גופיהם של צדיקים שלא נמשכו בעולם הזה אחר הנאות ותאוות של קליפה הקשה ההיא, אינה שולטת עליהם רוח הטומאה כלל, כי לא נשתתפו עמו כלום בעולם הזה... גופיהם של צדיקים שאינם מתענגים בעולם הזה אלא מתענוג של מצוה וסעודות של שבתות וחגים וזמנים, רוח הטומאה ההיא אינו יכול לשלוט עליהם, כי לא נתענגו משלו כלום... (תרומה רעט)

כאן יש לנו סמך בלבד, (כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו), על מעשה בני האדם בעולם הזה. יונה שירד לאניה, זו היא הנשמה של האדם, שיורדת לעולם הזה להיות בגופו של אדם, למה נקראת יונה, משום שאחר שנשתתפה בגוף אז היו יונה בעולם הזה (דהיינו מרומה מן הגוף שמאנה אותה), כמו שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. ואז הולך האדם בעולם הזה כאניה בים הגדול החושבת להשבר, כמו שאמר והאניה חשבה להשבר. וכשהאדם הוא בעולם הזה, הוא חוטא, וחושב שהוא ברח מאדונו, כי אדונו אינו משגיח כאן בעולם הזה, ואז מטיל הקב"ה רוח סערה חזקה, שזה הוא גזירת הדין העומד תמיד לפני הקב"ה, ומבקשת מלפניו דין על האדם, וזה רוח סערה, הוא שהגיע אל האניה והזכיר עונותיו של האדם לתפוש אותו.

כיון שנתפס האדם על ידי סערה ההיא בבית חליו, מה כתוב, ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. אף על פי שהאדם בבית חליו, אין הנשמה מתעוררת לשוב לפני אדונה לפדות עונותיו. מה כתוב, ויקרב אליו רב החובל, מי הוא רב החובל, זהו יצר הטוב, שמנהיג הכל. ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך וגו', אין השעה לנום, כי מעלים אותך לדין על כל מה שעשית בעולם הזה, שוב מעונותיך... (ויקהל פא, וראה שם עוד)

פתח רבי יוסי ואמר, כתוב והתקדשתם והייתם קדושים, מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה, מקדשים אותו מלמעלה יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו, אבל מטמאים אותו, מאיזה מקום מטמאים, ואם תאמר מלמעלה, וכי יש טומאה למעלה. אמר רבי חייא היינו שלמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה, אם המעשה שלמטה הוא בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה ובאה ושורית על האדם ומתקדש בו, ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה ובא ושורה עליו ונטמא בו, כי במעשה (של האדם תלוי הדבר. (שמיני צב)

רבי חזקיה היה יושב לפני רבי אלעזר, לילה אחד קמו בחצות לילה לעסוק בתורה, פתח רבי אלעזר ואמר, ביום טובה היה בטוב וגו', גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגו', ביום טובה היה בטוב היינו בזמן שהקב"ה מרבה חסד בעולם, צריך האדם ללכת בשוק ולהראות לפני כל, כי כשטובו של הקב"ה שורה בעולם, שורה בכל, ועם הכל עושה חסד ומרבה אותו בעולם, ומשום זה, יתראה האדם בשוק בגלוי, ויעשה חסד כדי שישרה עליו חסד אחר שלמעלה. וביום רעה היה ברע, (על דרך שכתוב ביום טובה היה בטוב), אלא ביום רעה ראה, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אין אדם צריך להתראות בשוק וללכת יחידי בעולם... (מצורע לג)

משום זה התורה מזהירה לבני אדם, והתקדשתם והייתם קדושים, ודאי, אם האדם הוא קדוש אינו מפחד ממנה (מלילית), כי אז מזמין הקב"ה אלו ג' מלאכים הקדושים שאמרנו, ושומרים אותו הילד, והיא אינה יכולה להזיק אותו. זה שאמר לא תאונה אליך רעה, ונגע לא יקרב באהליך, משום כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, וכתוב כי בי חשק ואפלטהו... (אחרי שסג, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם הולך בעולם הזה, והוא חושב ששלו הוא תמיד, וישאר בו לדורי דורות, ובעוד שהוא הולך בעולם נותנים אותו בכבלים, (דהיינו שנחלה ונקשר אל מטתו). ובעוד שהוא יושב כך, דנים אותו בחברת שאר בני הדין, אם נמצא לו מליץ טוב, הוא ניצול מן הדין, זה שאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר וגו'. מי הוא מליץ טוב, אלו הם מעשים הטובים העומדים לאדם בשעה שצריך להם... ואם לא נמצא עליו מליץ טוב, הוא מתחייב מן הדין להסתלק מן העולם... (נשא קיא, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה כמה עדים עשה הקב"ה להעיד בבני האדם, וכולם בעצה, ובעדות עומדים כנגדו. קם בבוקר ופושט את רגלו ללכת, העדים עומדים כנגדו ומכריזים ואומרים רגלי חסידיו ישמר וגו', שמור רגלך כאשר תלך, פלס מעגל רגלך. פותח עיניו להסתכל בעולם, אומרים העדים עיניך לנכח יביטו, קם לדבר, אומרים העדים, נצור לשונך מרע וגו', מושיט ידיו לדברי העולם, אומרים העדים סור מרע ועשה טוב. אם שומע להם טוב, ואם לא כתוב, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כולם מעידים עליו על עונותיו למעלה. ואם רוצה האדם לעסוק בעבודת הקב"ה, כל העדים נעשים מליצים טובים עליו ועומדים להעיד עליו... (שלח לך שלו)

אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, ונאמר בו נער הייתי גם זקנתי. ואחר כך כתוב ישוב לימי עלומיו (כמו) אילן שנקצצו ממנו ענפים הישנים וחזרו וצמחו בעולם משרשיו כבתחילה, כי אנשים מתים זקנים וחוזרים ומתגלגלים לעולם הזה לילדים. וזה סוד, שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי אלף מתים בכל יום, ואלף מתחדשים בכל יום (שחוזרים ומתגלגלים בעולם). (פנחס סז)

תא חזי, הנה למדנו שכל רוחות היוצאים מלמעלה יוצאים זכר ונקבה, ונפרדים (בבואם לעולם הזה להתלבש בגופים), ולפעמים תצא לעולם נשמה של הנקבה מטרם שיצאה (הנשמה של) הזכר שהוא בן זוגה. ובכל פעם, שהזכר עוד לא הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו, ובא אחר (שאינו בן זוגה) ונשא אותה, כיון שהגיע זמנו של זה (שהוא בן זוגה) להתחבר, הנה נתעורר צדק, (שהוא מדת הדין), בעולם, לפקוד על עונות העולם, הוא אוסף אותו האדם שנשא אותה, ובא האחר (שהוא בן זוגה) ונושא אותה, ועל כן קשים זווגין לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. וכל זה הוא, אם קלקל הזכר (שאינו בן זוגה) את מעשיו... (וילך ז, וראה שם עוד)

רבי יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואחר כך לקחת לו אשה, ולהוליד בנים, לפרנסם בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואחר כך בונים בית... (זהר חדש בראשית רפ)

תא חזי מה כתוב באדם, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, אמר רבי זו הנשמה שהיא אצלו עזר להוליכו בדרכי קונו, והיינו דתנן הבא לטהר עוזרים לו. שנו חכמים, כשאדם הולך בדרכי קונו הרבה עוזרים לו, נשמתו עוזרת לו, מלאכי השרת עוזרים לו, שכינתו של הקב"ה עוזרת לו, וכולם מכריזים לפניו ואומרים, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. רבי נתן אומר נשמותיהם של צדיקים עוזרים לו. (שם נח כד)

ויולד נח שלשה בנים. תאני רבי כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם, הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שם, והנהגת התאוה, והיצר הרע, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם. והנהגת היצר הטוב המנהיג את האדם בכל טוב וליפות את מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת, וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים. (שם שם מו)

ומצד נפש הבהמי ימיו של אדם קצרים, והם מעט ורעים, כי כל ימיו של אדם שהם בעניות וצער ודוחק, אין הם חיים. וכל שכן אם הימים הם בלי תורה ומצות, שאין הם חיים. אם חזר בתשובה אף על פי שהוא בזנב טלה או שור, שבכל מזל ומזל (דהיינו מבחינת נפש הבהמית), מוסיף בו הקב"ה רוח יתרה מן המלאכים, ועולה מזנב (המזלות) להיות בינוני, זכה יותר לחזור בתשובה במחשבתו, הקב"ה נותן לו נשמה מכסא הכבוד, ועלה להיות ראש בתחילת כל כוכב ומזל. (שם יתרו עד, ועיין שם עוד)

...אם האדם ההוא הולך בדרכים טובים ומקיים השבועה שנשבע, נותנים לו כל טוב שהראו לו, וכל מה שהרויח יותר בעולם הזה. ואם לא, מה אומרת הנשמה הקדושה, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ומהו ערום, מן השם הקדוש הוי"ה שאמרנו. תא חזי, בשעה שאדם בא לעולם, נותן הקב"ה את שמו באדם, ושם אחר ניתן בו משד יהודי, שנקרא חול, (כלומר שהוא בחינת רוח שאינו מקדושה ואינו מטומאה אלא הוא חול). ושם אחר הנקרא חושך. זה שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, החיים זהו שם הוי"ה של הקב"ה, ואת הטוב, זהו השד היהודי, (שהרוח הזה) נותן לו עושר בעולם הזה, ואת המות ואת הרע, אלו הם ב' מקטרגים רשעים טמאים, מצד סמאל ונחש משרו של ישמעאל ועשו. אם האדם יקיים השבועה שנשבע טוב... (שם אחרי יט)

מכילתא:

רבי יהושע אומר שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שניים להם אוכלי תרומה. (בשלח-ויסע פרשה ב)

ושמרתם את בריתי... ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה, והייתם לי, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים... (יתרו-בחודש פרשה ב)

ספרא:

כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים, כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם היו פרושים. (שמיני-יין ושכר פרק יב)

כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו... (בהר פרק ד)

מניין שאין אדם רשאי למכר עצמו ולהניח אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא אם כן העני, תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר... (שם ז)

ספרי:

דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת, וכי יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שעינים הולכים אחר הלב, רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותיך, בדרך ישר או בדרך שתרצה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם... (שלח קטו)

...כך אמר להם משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לידחות באחרונה, שנאמר כי לא תהיה אחרית לרע.... והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים, וסופן לשמח באחרונה, שנאמר להטיבך באחריתך... (ראה נג, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

ראה גם אדם-כללי.

ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא... (ברכות נד ב)

ששה דברים סימן יפה לחולה, אלו הן עטוש זיעה שלשול קרי ושינה וחלום... (שם נז ב, וראה שם עוד)

נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם... וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, ותו לא, אימא כעין גשר... (שבת לב א, וראה שם עוד)

אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום... (עירובין פח א)

כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. (פסחים צד ב)

ראה אדם-כללי, קדושין פב א.

...משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא, ואת אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה... תנאי היא דתניא את מספר ימיך אמלא אלו שני הדורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו... (יבמות מט ב)

אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח. (בבא קמא צג א)

...ואמרו ליה הכי אמר רב, ברוך אתה בעיר, שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, ברוך אתה בשדה, שיהו נכסיך קרובים לעיר, ברוך אתה בבואך, שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, וברוך אתה בצאתך שיהו צאצאי מעיך כמותך. ואמר להו רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך... ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך בלא חטא... (בבא מציעא קז א)

דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים, שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק בהם... תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה ומן הצנה ומן הזיקין ומן המזיקין, ומחכימת פתי וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה... (שם שם ב, וראה שם עוד)

אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב כל ימי עני רעים, זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד, זה בעל משנה... רבי חנינא אמר כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי. ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה. ואמר רבי יהושע כל ימי עני רעים, והא איכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי... (בבא בתרא קמה ב, וראה שם עוד)

...אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים... רבי ינאי אומר כל ימי עני רעים זה אסטניס, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה, רבי יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה רחמני, וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי... (סנהדרין ק ב, וראה שם עוד)

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו... (מכות י ב)

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה... (עבודה זרה יט ב)

יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה... (אבות א ד וה)

נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות. שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות. (שם שם ז וי)

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. (שם שם יד וטו)

רבי אומר, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה... והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. (שם ב א)

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון... (שם שם ב)

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. (שם שם יא ויב)

רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה... (שם שם טו)

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. (שם ג א)

רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... (שם שם ד)

רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה. הוא היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו... והכל מתוקן לסעודה... (שם שם יג וטז)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי, איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר (משלי ט"ו) טוב ארך אפים מגבור וגו', איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קי"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך... (שם ד א)

רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הוא היה אומר, הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון לידע להודיע ולהוודע, שהוא א-ל, הוא היוצר הוא הבורא, הוא המבין הוא הדיין ...שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך את חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. (שם שם כא וכב)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה... (שם ה יח)

הוא היה אומר (יהודה בן תימא), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר מן העולם. (שם שם כא)

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם. (מנחות מג ב)

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת... (מנחות צט ב)

...למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. תנו רבנן כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, יכול יקח אדם מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך... מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה, מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום. אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני... לחמך קודם ללחם ביתך, וחיים לנערותך, אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן תן חיים לנערותך, מיכן למדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין... (חולין פד א, וראה שם עוד)

אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתי... (כריתות ה ב, וראה שם עוד)

אמר להם מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו...(תמיד לב א)

תלמוד ירושלמי:

...כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה... (ברכות כ א)

בן זומא כשהיה רואה אוכלוסין בירושלים אומר ברוך שברא כל אלו לשמשני, כמה יגע אדם הראשון עד שלא אכל פרוסה, חרש זרע ניכש עידר קצר עימר דש זרה בירר טחן הרקיד לש וקטיף ואפה, ואחר כך אכל פרוסה, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפני, ראה כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא חלוק ללבוש... (שם סג ב)

כדמר רבי חנין, והיו חייך תלואים לך מנגד, זה הלוקח חיטים לשנה, ופחדת לילה ויומם, זה הלוקח מן הסידקי, ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר. (שבת נד ב)

תני רבי יעקב אומר הרואה נחש ועקרב בתוך ארבע אמות ראוי היה שימות בהם, אלא שרחמים של מקום מרובין, אמר רבי שמעון במה דברים אמורים בזמן שלא הרגן, אבל אם הרגן לא נראו לו אלא שיהרגם, וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא נראו לו אלא בזכות... כתיב שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד... למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה, אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין, יצבר ולא ידע מי אוספם. (שם עד ב)

רב ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין (הרע) ואחד בידי שמים, רבי חנינה ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחר בידי שמים... רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים, ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים... דאמר רבי אליעזר תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים... (שם עה ב)

...ועל כולן היה בן זומא אומר, משלך יתנו לך (מזונות קצובים לך משמים), ובשמך קורין אותך (לא ידאוג אדם לומר פלוני מקפח פרנסתי, כי על כרחם בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך), ובשבחך מושיבין אותך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לך. (יומא יט ב)

...מהו דברים בגב, רבי שמעון בן לקיש אמר, אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והלא אין ארצות החיים אלא צור וקיסרין וחברותיה, תמן כולה, תמן שבע (אין תאות העולם הזה מצויין בעולם יותר מצור וקיסרין ומקומות הדומין לה, כי שם כל מעדנים ותפקנוקים ושובע. ובכלאים גרסינן תמן זולא ותמן שובעא)... רבן שמעון בן לקיש בשם בר קפרא ארץ שמתיה חיים תחילה לימות המשיח... (כתובות סו ב)

תמן תנינן, עקביה בן מהלאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק אחד, וזכור את בוראך: בארך, בורך, בוראך, בארך ממקום שבאתה, בורך למקום שאת הולך, בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון (סוטה י ב)

פרקי דרבי אליעזר:

מכאן אתה למד, עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר (בראשית ב') על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו... (פרק לב)

שלשה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן, בניו ובני בניו וממונו ומעשים טובים. ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס לבניו ולבני ביתו ואומר להם, בבקשה מכם בואי והצלוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו, ולא שמעת שאין שלטון ביום המות, ולא כך כתיב (תהלים מ"ט) אח לא פדה יפדה איש... (פרק לד, וראה שם עוד)

אבות דרבי נתן:

איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם, הרי הוא אומר (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הרחק מעליה דרכך זו אפיקורסים, שאומרים לו לאדם אל תלך בין האפיקורסים ולא תכנס לשם, שמא תכשל בם, ואם אמר בוטח אני בעצמי שאף על פי שאני הולך שם איני נכשל בם... תלמוד לומר (שם ב') כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. (ב ז, וראה שם עוד)

ואל תתייאש מן הפורענות, כיצד, מלמד שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום ויאמר אוי לי שמא יבא עלי פורענות היום ושמא למחר, ונמצא מתפחד בכל יום. דבר אחר אל תתייאש מן הפורענות כיצד, בזמן שאדם רואה מה שבידו מצליח אל יאמר בשביל שזכיתי נתן לי המקום מאכל ומשתה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אלא יאמר אוי לי שמא לא נמצא לי לפני אלא זכות אחד בלבד, נתן לי מאכל ומשתה בעולם הזה כדי שיאבדני לעולם הבא. (ט ה וו)

הוא היה אומר, אם תבא לביתי אני אבא לביתך, למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי, אם תבא לביתי אבא לביתך כיצד, אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקב"ה מברכן לעולם הבא... (יב י)

נגד שמיה אבד שמיה, כיצד, מלמד שלא יוציא לו לאדם שם במדינה, שכיוון שיוציא לו שם במדינה סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו. ודלא משמש חכמיא קטלא חייב... (שם שם יג)

...אף כך אדם דומה, ומה אם עכשיו שמוציאין ממעיו מעין סורח כך מתגאה על הבריות, אם היה מוציא מעין של שמן טוב אפרסמון ופלייטין על אחת וכמה שיתגאה על הבריות. (יט ג)

שלשה חייתם אינן חיים, אלו הן, המצפה לשלחן חברו, והדר בעליה, וכל שאשתו מושלת עליו, ויש אומרים שיסורין מושלין בגופו. הוא היה אומר נוח למלוך על כל העולם כלו מלישב ולשנות בפני בני אדם העטופים בסדינין. (כב ה)

הוא (ר' עקיבא) היה אומר, אל תבא לבין הלצים שמא תלמד ממעשיהם, אל תאכל לחם עם כהן עם הארץ שמא תמעול בקדשים, אל תפרוץ בנדרים, שמא תמעול בשבועות, אל תרגיל עצמך לאכול מן הסעודה, שמא יהא סופך לאכל מן הקנים, ואל תבא לידי ספק שמא תבא לידי ודאי, ולא תצא חוצה לארץ שמא תעבוד עבודת כוכבים... (כו ב)

רבי אלעזר הקפר אומר, אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופא תחתונה שהכל דשין בה, וסוף כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת. (שם ו)

מסכת כלה:

בן עזאי מאי קאמר, כל הנותן ארבע דברים על לבו שוב אינו חוטא, אמר רבא מדת הרחמים יש לה ארבעה דברים, ואף השטן ארבעה דברים, כל הנותן ארבע דברים על לבו הרי זה חוטא, העושר והאשה ויצר הרע והריב... (פרק ו)

לעולם תהיה נאה בכניסתך ותהא נאה ביציאתך, ועלוב לאנשי ביתך, ותהא ממעט את העסק ועסוק בתורה... (פרק ז)

תנן בכל יום ויום כרוז יוצא ואומר בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ויש אומרים אף בית של פלוני לפלוני, מנא הני מילי, דכתיב אך הבל בני אדם כזב בני איש, הבל בני אדם שאומר בתו של פלוני לפלוני... (פרק ח, וראה שם עוד)

מסכת דרך ארץ זוטא:

אל תאמר אחנף לזה שיאכילני ולזה שישקני ולזה שילבישני ולזה שיכסני, מוטב שתתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים, ואל יביישך שינייך ואל יבזך פיך ואל יקללך לשונך ואל יכלימוך שפתיך ואל תשתחוה לדבריך. אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו. ואם אתה רוצה להתרחק מחטא צא וחשוב ועיין בסופו, חשוק נפשך במצוה שנן ורנן בפתחיה. אם הטיבות הרבה יהי בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא שהטיב לך, וצריך אתה ליתן הודאה לשמים... (פרק ב)

למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז... ואל תהי כאסקופא האמצעית, שכל היושב על ידו זועף וסופה להסתר... (פרק ג)

אל תאמר איש פלוני חכם ואני איני חכם, שלא שמשת כיוצא בו, ואל תאמר איש פלוני עשיר ואני איני עשיר, שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ואל תאמר איש פלוני נאה ואני מכוער, שבשעת המיתה אדם עושה כנבלה... אל תאמר איש פלוני גבור ואני חלש, שאין גבורה אלא בתורה... אל תתן עיניך בממון שאינו שלך, שהן משקעות שערי הרקיע, ואל תתן אזניך לשמע דברים בטלים, שהן נכוות תחלה לאיבריך, ואל תתן עיניך בממון שאינו שלך שהוא מאפיל אותך כאישון לילה... (פרק ד)

מדרש רבה:

...ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. (בראשית יא יב)

רבי ישמעאל ברבי יוסי שייליה לרבי אמר ליה בני בבל בזכות מה הן חיים, אמר ליה בזכות התורה, ובני ארץ ישראל בזכות מה, אמר ליה בזכות מעשרות, ואנשי חוצה לארץ בזכות מה, אמר ליה בזכות שהן מכבדין את השבתות וימים טובים. (שם שם ג)

רבי שמעון בן לקיש הוה יתב לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריא, נפקון תרתין נשין מן תמן, אמרה חדא לחברתא, בריך דאפקן מן הדין אוירא בישא, צווח להון ואמר להון מה הן אתון (מאיפה אתן), אמרין מן מזגא, אמר אנא חכים מן מזגא, ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן מקום על יושביו... (שם לד כא)

אמר רבי יהושע בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לה' שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה, שכן יצחק אמר אם לשניו של אבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי, אם לשנים של אמי אני מגיע הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. תני שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הם יום המיתה... ואין אדם יודע במה הוא משתכר... (שם סה ז)

ויקרבו ימי ישראל למות, כתיב (תהלים ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב וגו', כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דברי הימים א' כ"ט), והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף, דכתיב (תהלים קמ"ד) כצל עובר... (שם צו ב)

ויקרבו ימי ישראל, כתיב (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ואין שלטון ביום המות... (שם שם ג)

...כך האלקים התקין ב' דרכים לצדיקים ולרשעים אחד, מי שאין לו עינים הולך בדרך רשעים ונתקל, ואין לו עמידה כבלעם הרשע שנטרף מן העולם... אבל הצדיקים שמהלכים בתומם הם זוכים ובניהם אחריהם, שנאמר (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. (שמות ל טז)

...הדא הוא דכתיב אך טוב לישראל אלקים לברי לבב (תהלים ע"ג), יכול לכל, תלמוד לומר לברי לבב, אלו שלבן ברי במצוות. אשרי אדם עוז לו בך (שם פ"ד), יכול לכל, תלמוד לומר מסילות בלבבם אלו דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון... (ויקרא יז א, וראה שם עוד)

רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מהו יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחר קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה, ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי צדקה והוא חי... (שם כה א)

אם בחקותי תלכו, הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (שם לה א)

בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים. בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער ניוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו, הדא הוא דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. (במדבר י כח)

רבי אלעזר אומר מאשר חטא על נפשו, שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר המצער נפשו על כל דבר. (שם שם לג)

הלכה, שלשה מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר (קהלת ט') שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם... (שם כב ו)

דבר אחר מהו כי לוית חן, אמר רב פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו') וכתבתם על מזוזות ביתך... (דברים ו ג, וראה שם עוד)

אמר רבי ברכיה (קהלת ג') עת ללדת ועת למות, וכי אין אנו יודעים שעת הוא שאדם נולד ועת הוא שאדם מת, אלא אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו, מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו נקי, הוי ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. (שם ז ה)

אמרו רבותינו, מעשה היה בימי רבי שמעון בן חלפתא שהלך לברית מילה וסעד שם, אביו של תינוק השקה אותן יין ישן בן ז' שנים, אמר להן מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני, היו סועדין עד חצי הלילה. רבי שמעון בן חלפתא שהיה בטוח על כחו יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו, מצא שם מלאך המות בדרך וראה אותו משונה, אמר לו מי אתה, אמר לו שלוחו של מקום, אמר לו ומפני מה אתה משונה, אמר לו משיחתן של בריות, שהן אומרים כך וכך אנו עתידין לעשות ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות, הוא האיש שהיית סועד אצלו ואמר לכם מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני, והרי הגיע פרקו ליטול אחר ל' יום. אמר לו הראה לי את פרקי, אמר לו לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט, פעמים שהקב"ה חפץ במעשיכם הטובים ומוסיף בכם חיים, שנאמר (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים. רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, מנין, שנאמר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו... (שם ט א)

זה שאמר הכתוב (קהלת ט') שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ וגו', ומהו כי לא לקלים המרוץ, אמר רבי תנחומא המקרא הזה מדבר במשה, כיצד, אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול... (שם שם ב, וראה שם עוד)

זה שאמר הכתוב (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח, רבי יהודה אומר אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך שנאמר (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות... רבי אלעזר בן יעקב אומר אין אדם שליט בנפשו לכלות אותה, למה שבללה הקב"ה בכל הגוף שאילו בללה הקב"ה באבר אחר, כשהיה מגיע לאדם צרה היה חותך אותו אבר ומת... הוי אין אדם שליט ברוח, מהו ואין משלחת במלחמה, אין אדם יכול לומר בשעה שנוטה למות, הריני משלח לעבדי תחתי. רבי שמעון בן חלפתא אומר אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהנצל ממלאך המות... מהו ואין שלטון ביום המות, אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי ואחר כך אני בא... (שם שם ג, וראה עוד ערך מיתה)

...דוד אמר אדם להבל דמה (תהלים קמ"ד), לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש הדא הוא דכתיב הבל הבלים אמר קהלת, רבי שמואל בר נחמן מתני לה בשם רבי יהושע בן קרחה, לאדם ששופת ז' קדרות זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש. שלמה אמר (קהלת ו') כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל, כאיזה צל, אם כצלו של כותל יש בו ממש, אם כצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש, ימיו כצל עובר. רבי הונא בשם רב אחא כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה. שמואל אמר כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום.

רבי שמואל בן רב יצחק מתני לה בשם רבי שמעון בן אלעזר, שבע הבלים שאמר קהלת כנגד ז' עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן ב' וג' דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן י' שנה קופץ כגדי, בן כ' כסוס נהים משפר גרמיה (מיפה עצמו) ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין הרי הוא כקוף, הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן, אף על פי שהוא זקן מלך... (קהלת א ג)

...אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ומשה אמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין. כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, אמרו יפה אמר שלמה. (שם שם ד)

אמר רבי יודן בשם רבי איבו, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ד' מאה. (שם שם לד)

כי ברוב חכמה רוב כעס, כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין. אמר שלמה על ידי שהרביתי בחכמה הרביתי בכעס, ועל ידי שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין... יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל... יש שהרבו גבורתן לטובתן ויש שהרבו גבורתן לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ויהודה, שהרבו לרעתן שמשון וגלית. יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן... יש שהרבו בנים לטובתן, ויש שהרבו בנים לרעתן... (שם שם לט, וראה שם עוד)

..גזר אדרינוס דכל די עבד כן יפרסם ית גרמיה למלכא, דמלכא בעי יתן ליה מלה, (מי שכתב הדבר יפרסם למלך, ויתן לו דבר). אזל חד ופרסים ית גרמיה, אמר ארימין רישיה (הרגוהו), אמר ליה למה אמרת כן, אמר ליה דאת פני לההוא גברא מן תלת נסיסין בישין (בזה תפטר את האיש הזה משלשה צרות), אמר ליה מה אינון, אמר ליה נפשיה דההוא גברא בכיא מינה גביה בצפרא וברמשא (נפשו של איש זה רוצה לאכל בבקר ובערב), ולית לי מה דיתן לה, וכן אנתתיה וכן בנוי. אמר אדריאנוס הואיל והוא חיי חיין בישין שבוקו ליה (עזבוהו), וקרא אנפשיה ושנאתי את החיים... (שם ב כא, וראה שם עוד מעשים)

רבי בנימין ברבי לוי אמר גם את העולם נתן בלבם, אהבת עולם נתן בלבם, אמר רבי יונתן פחדתו של מלאך המות נתן בלבם... אלא ללמדך שאילו לא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו. רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי יונתן אמר גם את העולם נתן בלבם, אהבת עולם נתן בלבם, אהבת תינוקות נתן בלבם. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו ב' בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכבד והקטן מטנף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול... (שם ג טו)

ולראות שהם בהמה המה להם, לראות ולהראות לאומות העולם היאך ישראל נמשכין אחריו כבהמה, שנאמר (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אלא מה בהמה זו פושטת צוארה לשחיטה כך הצדיקים, שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום וגו'. אלא המסורת הזאת תהיה בידך, כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה, וכל העובר עבירה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה... (שם שם כד)

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים, רבי יהודה אומר הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו טוב לו וטוב לפתילה ובזמן שאין כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. ורבי נחמיה אומר התאנה הזאת כל זמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, וכשאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתאנה. (שם ה טו)

כאשר יצא מבטן אמו, גניבא אמר, לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו, והיה שם נקב אחד, ובקש להכנס בו לא הוה יכיל, מה עבד, צם תלת יומין עד שכחיש ותשש ועאל בחדא נקובא ואכל ושמן, בעא מיפק ולא יכיל מעיבר כלום, חזר וצאים תלת יומין אוחרנין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק, כך נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכיל ביה, אמר כרמא כרמא, מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הנייה ממך, כמה דבר נש עליל לגוייך כך הוא נפיק. כך הוא דין עלמא.

דבר אחר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, תניא כמו שבא אדם כן ילך אדם, בא בקול ונפטר מן העולם בקול, בא לעולם בבכיה ונפטר מן העולם בבכיה, בא לעולם בחבה ונפטר מן העולם בחבה... תני בשם רבי מאיר, כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כלו שלי הוא אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום. (שם שם כא)

גם שמש לא ראה ולא ידע, משל לשני בני אדם שהיו באים בספינה, כשהגיעו ללמן ירד אחד מהם ונכנס למדינה וראה שם כמה מאכל כמה משקה ושלוה. כשחזר בספינה אמר לחבירו למה לא עללת למדינתא, אמר ליה ואת שירדת ועללת מה חמית תמן, אמר ליה ראיתי כמה מאכל כמה משתה ושלוה, אמר ליה כלום נהנת, אמר לו לא, אמר לו אנא דלא עללית נוח לי סגין מינך, דלא נחתיתו לא חמיתי (לא ירדתי ולא ראיתי)... (שם ו ו)

דבר אחר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, אמר רבי פנחס הואיל והבל הם ימיו של אדם, ומספר הם וכצל הם מה הנאה יש לו בחיים, אלא יתעסקו בדברי תורה שכולם חיים, אשר מי יגיד לאדם וגו', אמר שלמה אני אגיד לך מה טוב מכולן, טוב שם משמן טוב. (שם שם יג)

רבי פנחס אמר אדם חביב בשמו, ואיני יודע באיזה מהן, בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הוולדו, נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע, ומת הם צריכין לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום... (שם ז ד, וראה שם עוד)

...אמר ליה מה את אמרת שוב טוב אחרית דבר מראשיתו, אמר ליה ומה את אמרת ביה, אמר לי יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא משתכר בה, דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והן מתים, מוליד בזקנותו והן מתקיימין. דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים... (שם שם יח, וראה שם עוד)

ג' דברים קשין לגוף, מכת הלב קשה לגוף, מכת חולי מעים קשה לגוף ממכת הלב, וחסרון כיס קשה מכולן. (שם שם מו)

ראה חיים עם אשה, אמר רבי משום עדה קדושה, קנה לך אומנות עם התורה, מה טעמא, ראה חיים וגו', ולמה הוא קורא אותן עדה קדושה, שהם היו רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום, שליש לתורה, שליש לתפלה שליש למלאכה, ויש אומרים שהיו יגיעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ... (שם ט ז)

שמח בחור בילדותך... רבי חייא רבה אמר, לאחד שברח מפני הקוסטנר, והיה רץ והוא רץ אחריו, אמרו לו מעוט בריצה, שלא תרבה בחזירה, כך אמר ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט... רבי חנינא בר פפא אמר לאחד שגנב את המכס, חד זמן צדון יתיה, אמרין ליה הב מה דאית גבך, אמר להו סבון לכון מה דאית גבאי, אמרון את סבר לית אנן מפקין אלא כל דאית גבך האידנא, אנן תבעין מינך כל דאית גבך וכל מה דגנבת כל אילין שנייא דהוית גניב, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. אמר רבי לוי לעוף שהיה חבוש בכלוב, בא עוף אחד ועמד על גביו, אמר לו אשריך, מה מזונותיך מצויין לך, אמר ליה ביש גדא וטמיא מזלא, למזונותי את מסתכל, ולחבושי לית את סקר, דלמחר מפקין ונכסין (שוחטין) לי... (שם יא יג, וראה שם עוד)

...מכאן אמר בן עזאי, משלך יתנו לך, ובשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לחברו... (שיר ג ח)

מדרש תנחומא:

כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר, (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אמר רבי יהודה הללו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה... אמר לו הקב"ה למה אתה בוכה, מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה, יש לך פרי יפה מן הבנים, אמר לפניו רבונו של עולם אי זה פרי שהעמדתי, אמר לו הקב"ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק, וכן תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים, וכן הוא אומר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים... (נח ב)

ואברהם זקן, אמר רבי יהושע בן נחמני מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם, מפני היראה ומפני כעס בנים ומפני אשה רעה, ומפני המלחמות... (חיי ב)

שאלה מטרונה את רבי יוסי בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה לששת ימים דכתיב (שמות כ') כי ששת ימים עשה ה' את השמים, אמרה לו ומן אותה שעה עד היום הזה מה הוא עושה, אמר לה עושה סולמות, מעלה לזה מוריד לזה, מעשיר לזה מוריש לזה. (וישלח י)

זה שאמר הכתוב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא (תהלים ל"ב), מהו לעת מצוא, אמר רבי אבא לעת מצוא הזקנה, צריך אדם להתפלל על זקנתו שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו... (מקץ י)

ויקרא לבנו ליוסף, למי שהשעה עומדת לו, והנביא צווח לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כ"ו), אמר הקב"ה אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה כי סוקל נבות וימת, מרדכי עמד כנגד השעה, והיה לו להחניף לרשע, ולפי שעמד כנגד המן הרשע קמעא כבר היו ישראל כלים מן העולם... (ויחי ו, וראה שם עוד)

דבר יום ביומו, מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה. למען אנסנו הילך בתורתי, רבי יהושע אומר שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים והגית בו יומם ולילה... (בשלח כ)

כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו, יעקב ומשה נתן להם רמז ולא חשו. יעקב אמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כ"ח), ולבסוף ויירא יעקב מאד, אלא אמר יעקב שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה ובחטא... אבל דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו... (שם כח, וראה שם עוד)

אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי יצר הרע השנים מתקצרות, אבל לעתיד לבא בלע המות לנצח ומחה אד-ני ה' דמעה מעל כל פנים וגו'. (יתרו יז)

פתח רבי תנחומא בר אבא, מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון (קהלת ה'). אמרו לו לשלמה אלו אחר אמר הפסוק הזה היינו שוחקין עליו, אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם, תאמר מתוקה שנת העובד וגו', אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב אכל קמעא שנתו מתנדדת ממנו, אכל הרבה שנתו מתוקה, אמר להם איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה, כיצד אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצוות, ומת לשלשים שנה, ואדם אחד חיה פ' שנה ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצוות עד שמת, את אומר, הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקב"ה מרבה לזה שכר יותר, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקב"ה אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצוות, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה... (תשא ג, וראה שם עוד)

...והקב"ה אומר לו דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך, וזרע אותה בגורן לשס"ה חלקים, והוא עושה לו כן, מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה, מיד הקב"ה גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס, וכן גוזר כל קורותיו, אבל אם צדיק אם רשע לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר (שם ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו', מיד רומז הקב"ה למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן, ששמו פלוני ותארו כך וכל, לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם, דכתיב (קהלת ז') מה שהיה כבר נקרא שמו. מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקב"ה... מיד אומר הקב"ה לנשמה, עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דר בו ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו, מיד מכניסו הקב"ה לשם בעל כרחו. ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו, ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם, ושלא יפול, ומכניסין אתו שם נר דלוק על ראשו, זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי וגו' (איוב כ"ט), ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים... ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם והוי צדיק ואל תהי רשע, ותזכה ותחיה לעולם הבא... ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ובמקום שהוא עתיד להקבר בו, ואחר כך מוליכו ומטילו על כל העולם, ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים ומראה לו את הכל... (פקודי ג, וראה שם עוד)

אחרי מות שני בני אהרן, זה שאמר הכתוב הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור וגו' (קהלת ט'), שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, ורואה דברים שמגיעים לרשעים מגיעים לצדיקים, ואומר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, הכל כאשר לכל וגו', לצדיק זה אברהם שנקרא צדיק, שנאמר (בראשית י"ד) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, ולרשע זה נמרוד שהמריד את העולם על הקב"ה, זה מת וזה מת, הרי מקרה אחד לצדיק ולרשע... (אחרי א, וראה שם עוד)

כי תבואו אל הארץ ונטעתם, אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות... שלא יאמר אדם אני זקן כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים למחר אני מת, אמר שלמה (קהלת ג') את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם, העלם כתיב חסר וא"ו, מהו כן, אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר למחר אני מת, למה אני עומד ומתייגע לאחרים, לפיכך העלים הקב"ה מלבות בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה, זכה יהיה לו, לא זכה לאחרים... (קדושים ח, וראה שם מעשה באדרינוס קיסר)

שור או כשב, זה שאמר הכתוב מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה (קהלת ג'). רבי יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאם לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים עד עכשיו, אמור לו אתה כבר אליהו זכרונו לברכה שלא חטא אינו חי וקיים עד עכשיו...? (אמור ט)

אם בחקתי, זה שאמר הכתוב אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבר (איוב י"ד), מהו אם חרוצים ימיו, בשעה שהקב"ה ברא עולמו חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר (בראשית א') והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ולמי נתנה, לישראל... אמר הקב"ה לישראל אם עשיתם את חוקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר ולא יעבור, אבל אם אינכם עושים חקי, הרי השטן נוגע בכם, שנאמר (ישעיה כ"ח) מדי עברו יקח אתכם וגו'. (בחקותי א)

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, למה, כי לא דבר ריק הוא מכם, משל למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה שוקל ארנוניות וכותב אנפריות, אמר ליה אביו, בני, הוי זהיר באנפריות (ספר זכרונות), שחייך נתון בהם, כך אמר להם הקב"ה לישראל כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם.

ולא תתורו אחרי לבבכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהן מזנים את הגוף, לכך נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. משל לאחד שהיה משוך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו תפוש החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקין במצוות נאמר עליכם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום... (שלח טו, וראה שם עוד)

...זה שאמר הכתוב והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח') ללמדך שכל המצטער בתחלתו נוח לו בסופו, ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ט"ז מלכים, ונתנסה בי' נסיונות, וקבר את שרה, ולסוף נח... (עקב ג)

...אמר רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר ראה שם דגים רצים ומתחבאים, אמר להם ראו ולכו אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ואל תתיראו, אמרו לו ואתה הוא שאומרים עליך שהוא פקח שבחיות, אין אתה אלא טפש, כל חיינו אינו אלא במים, ואתה אומר לנו עלו ליבשה, ומה במקום חיותינו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ואף אנו כל חיינו אינו אלא בתורה, דכתיב (משלי ד') כי היא חייך ואורך ימיך, ואתה אומר מסתכן אתה בעצמך. (תבא ב)

מדרש תנחומא הקדום:

וכך שנו רבותינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מעשה באדם אחד מין, שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו. אמר הקב"ה זה בא לחלוק על התורה, מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכפורים לתוך גינה אחת, וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנגדו, ובקש להזקק לה, השיח עמה, אמרה לו אשת איש אני, אמר לה מקובל, אמרה לו כהנת אני, אמר לה מקובל, אמרה לו נדה אני, אמר לה מקובל, ולא זז עד שנזקק לה, הלך וישב לו לביתו אלופסין (צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה. מה עשה הקב"ה, אמר עד מתי הוא מצטער, רמז הקב"ה לאותה שידה והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקת עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים... (מקץ טו)

פסיקתא:

דבר אחר כבד את ה' מהונך, שאם היית בעל נוי שלא תטעה אחר הזנות, אלא כבד יוצרך וירא ממנו וקלסהו בנוי שנתן לך. דבר אחר בקולך, שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד ה' בקולך... (פרשה כה, וראה שם עוד)

דבר אחר כי לא שאול תודך, אמר ישעיה רבונו של עולם, מה יעשה אדם וינצל מדינה של גיהנם, אמר לו יעשה צדקה, חולק פתו לעניים ויתן ממונו לסופרים ולתלמידיהם, ואל יגביה דעתו על הבריות, ויעסוק בתורה ובמצותיה, ויהיה בענוה ואל ידבר בגסות הרוח, וישפיל דעתו לפני כל הבריות ואשכון עמו, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואני מעיד על מי שיש בו מדות הללו שהוא יורש עולם הבא... (שובה ישראל פרשה ג)

שוחר טוב:

...למה הרשעים דומים, למי שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, הגיע לאבן ונכשל בה, הגיע לגומץ ונפל לתוכו, וכן הוא אומר (משלי ד') דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ולמה הצדיקים דומין, למי שמהלך ואבוקה בידו, הגיע לאבן משמר את נפשו שלא יכשל, הגיע לגומץ משמר את עצמו שלא יפול לתוכו, כך אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי התורה, שנאמר (דברים ה') שמור את יום השבת, באתי לנאוף, האירה לי התורה, שנאמר (ויקרא כ') מות יומת הנואף והנואפת, הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך... (מזמור כז)

לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, זה שאמר הכתוב (משלי ט"ו) אורח חיים למעלה למשכיל, מי שהוא מסתכל למעלה מה כתיב עליו, אורח חיים למעלה למשכיל, בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו, וכן הוא אומר הביטו אליו ונהרו, ואביהם שלא נסתכל למעלה ירד למטה... וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט, שנאמר לדוד משכיל... (מזמור לב)

בטחו בו בכל עת, אמר רבי חייא בר אבא דמן יפו, הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם, היאך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו, והיא באה לצאת, ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה, והיכן הוא פירושה, אנשי כנסת הגדולה פירשוה, (נחמיה ט') אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וגו' ואתה מחיה את כולם... (מזמור סב)

רבי יוחנן אמר כנגד חמשה עולמות שהוא רואה, אחד שרואה במעי אמו, ברכי נפשי את ה' וכל קרבי, ואחד כשהוא נולד, ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... ואחד כשהוא יוצא לאויר העולם והולך לכאן ולכאן, שנאמר בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי, ואחד כשהוא מסתלק מן העולם שרואה את השכינה, ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד, ואחד לעתיד לבא, יתמו חטאים מן הארץ... (מזמור קג)

מדרש שמואל:

כתיב (קהלת ו') איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד, (קהלת ה') גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלקים היא, אמר רבי פנחס המדה הזו אינה נוהגת בכל בני אדם, אלא במאן דרחמנא רעי (רוצה) ביה... (פרשה א)

תנא דבי אליהו רבא:

...אמר דוד המלך, אני אגיד צדקותיו וחסדיו של הקב"ה שהוא עושה עם ישראל, בכל שעה בכל יום ויום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, בערב רוחו של אדם נטלית הימנו ונתנית לבעל הפקדון, ולבקר מחזירים אותה אליו, שנאמר בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' א-ל אמת (תהלים ל"א). בכל יום ויום עושין לו נסים כיוצאי מצרים, בכל יום ויום מיסרין אותו כתינוק לפני רבו מפני מעשיו... (פרק ב)

חזר הקב"ה לרצות את ישראל, ואמר להם, בני נשבע אני בכסא הכבוד שלי, שאפילו תינוק בבית רבו עוסק בתורה לשמי, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה, אפילו אין בידו של אדם אלא דרך ארץ ומקרא בלבד שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה, ואפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריאת שמע בעבור שמי הגדול, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה... (שם)

...אמרו אוי לנו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו (יחזקאל ל"ז) מכאן אמרו, יודע אדם בעצמו אם בן עולם הוא אם לאו, ואם עשה עבירות גדולות כאלו עוקר את עצמו מן העולם... (פרק ה)

...מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים מעין עולם הבא, מכאן אמרו, כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו, וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנתו סימן רע לו... (שם)

...וכל המלמד את חברו פסוק אחד או הלכה אחת או דבור אחד, כאלו נותן לפניו חיים, שנאמר (דברים ל') כי הוא חייך ואורך ימיך, ואומר אורך ימים בימינה (משלי ג')... מכאן אמרו יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל אדם תורה מהקב"ה, יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים, ואחר כך ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה, יתפוס אדם ענוה, ואחר כך ישאל מלפני הקב"ה פרנסה, שנאמר (זכריה י') שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה... (שם)

...מכאן אמרו, שני בני אדם אחד עמל בדבר תורה ואחד עמל בדרך ארץ, הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ, ועליו הכתוב אומר (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, למה הדבר דומה, לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו, לאחר שעה אין בנאד כלום, והרוצה לעמול בדברי תורה נותנין לו שיעמול בדברי תורה, ועליו הכתוב אומר, (משלי ט"ז) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, למה הדבר דומה לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, ולקורה שהכל עוברין עליה, וכאילן שהכל יושבין בצלו, וכנר שעושה מאור לרבים. ((פרק יג)

עוד אמרתי לה, בתי, בואי ולמדי ממה שכתוב בתורה שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, הרבה אדם לשון שוא לשון שקר עם אביו ועם אמו עם אשתו ועם בניו עם רבו שלמדו מקרא ומשנה וחכמה לסוף הוא עושה כך עם כל אדם, הרבה אדם שבועות שוא עם כל אלו לסוף הוא עושה כך עם כל אדם, נוהג אדם גסות הרוח עם כל אלו לסוף הוא עושה כך עם כל אדם... מראין את הנגעים בגופו, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו... (פרק טו)

משחקים בקוביא, ומלוי ברבית ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, והכהנים והלוים שעלו על חלקם, והמינים האנסים ומחללי שם שמים והחנפים עליהן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וגו' (קהלת ח'). אבל מי שהן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין המצות מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה') הנבזים ומאוסים בעיני עצמן ומשפילין את רוחן וכובשין את יצרם, עליהם הוא אומר (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' וגו' לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו וגו'. בעלי אמנה ומשיבי פקדון ומחזירי אבדה ומכסה רזין עליהן הוא אומר (תהלים ק"א) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו', העושה חפצי אשתו ומנהיג את בניו כשורה ומשיא אשה לבניו הקטנים עד שלא יגיעו לפרקן, קודם שיבואו לידי חטא, עליו הוא אומר (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא... (שם)

...אלא כנגד שחלק הקב"ה את עולמו לשתי מדות, אחת של צדיקים ואחת של רשעים, אחד של מדת הצדיקים כיצד, צא ולמד מבן עשרים שנה ואילך, כיון שבא אדם למשנה ולמד מהן יראת שמים ומעשים טובים, מלוין אותו עד שהוא נכנס לבית עולמו, והקב"ה שמח ובא כנגדו... (פרק יז)

...מכאן אמרו אם יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד, מוסרין לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך וגו', קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים, שנאמר (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים הקב"ה משמרו בעצמו... (פרק יח)

...לפיכך הייתי אומר, אשרי אדם שמרבה בישיבה ומפלפל בטורח וממעט בסחורה ויושב והוגה בדברי תורה בכל יום תמיד, וכן הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל, (תהלים כ"ז) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (שם)

לעולם יהא אדם נאה בביאתו, חסיד בישיבה ערום ביראה, ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו שלמדו מקרא ומשנה, ואפילו עם כל אדם שבעולם, שנאמר (משלי ט"ו) מענה רך ישיב חמה. אשרי האדם שאין בו עבירה ואין בו עון, ויש בו מעשים טובים ותלמוד תורה ושפל ברך וענוה, עליו אומר הקב"ה זהו הדר עמי במרום, שנאמר (ישעיה נ"ז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח וגו'... (שם)

יודע צדיק נפש בהמתו, כיצד, יש בו באדם דברי תורה ומצות, שומר את עצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, מפני שהעלה דבר על דעתו ואומר אוי לי אם אחטא שימותו בני בעונותי, לכך נאמר יודע צדיק נפש בהמתו. ורחמי רשעים אכזרי כיצד, יודעין שמתים בניהם בעונותיהן, והויין עליהם כאכזרים... (פרק יט)

...ולא נתנה תורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול, מכאן אמרו ירחיק אדם את עצמו מן הגזל בין מן הישראל בין מן העכו"ם, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן העכו"ם לסוף הוא גונב מן הישראל, ואם הוא נשבע לעכו"ם, לסוף הוא נשבע לישראל, ואם הוא מכחש לעכו"ם, לסוף הוא מכחש לישראל... (פרק כח)

תנא דבי אליהו זוטא:

בשלשה דברים יסתכל אדם בכל יום, בשעה שנכנס לבית הכסא אומרים לו ראה דרכך כדרכי בהמה, ובשעה שמקיזין לו דם אומרים לו ראה שבשר ודם אתה, ובשעה שהוא עומד על המת אומרים לו ראה להיכן אתה הולך, ועדיין אינך חוזר בך, אלא אתה יושב ומרבה לדבר דברים יתרים, שנאמר (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ובשקר הוא מדבר, ועובר על מה שכתוב בתורה (שמות כ"ג) מדבר שקר תרחק וגו'. וכיצד יעשה, אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים, ומכחש ומשקר... (שם, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ונהנה מיגיע כפו, עליו הכתוב אומר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ואומר (שיר ז') מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ולא עוד אלא שאשתו ובניו יראים ממנו, ועכו"ם יראים ממנו, ומלאכי השרת שואלין בשלומו, והקב"ה אוהב אותו אהבה גמורה, שנאמר (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (פרק יח)

אותיות דרבי עקיבא:

ואם יש אדם בישראל שנולד במזל טוב לחיות בעולם הזה, ויכיר בוראו בכל לבבו והולך בתומו ובענוה ולא מגיס דעתו על חברו ולא אומר בלבו אני גדול מפלוני ומפלוני ולא יענה לעניים בגבהות הלב, ולא יקלל אדם שהוא קטן, ויעשה מעשרו לעניים צדקה, ולעשירים גמילות חסדים בהלואה, ונותן דעתו בכל שעה על בוראו ואומר בשפלות וברוח נמוכה מה אני מה חסדי ומה צדקתי לפני בוראי, זה אוכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא... (ד"ל)

כאיזצד, בשר ודם יוצא ערום ממעי אמו, בלא לבוש בלא כסות בלא מנעל בלא סנדל, בלא חגורה בלא מעיל, בלא דעת בלא בינה בלא עצה בלא מחשבה בלא פתחון פה בלא מענה לשון בלא דבור בלא מילול, בלא תורה בלא חכמה בלא כח בלא גבורה בלא הליכות רגלים בלא עשיית מעשה, בלא מצוה בלא צדקה בלא גמילות חסדים, בלא אשה בלא בני, בלא בית בלא שדות בלא כרמים בלא עבדים בלא שפחות, בלא כסף בלא זהב בלא אבנים טובות בלא מרגליות, בלא גדולה בלא גאוה בלא עושר בלא כבוד בלא כלום, וכיון שיצא ממעי אמו בכל יום ויום נפשו מצפה ומתאוה למענה לשון, וכיון שמצא מענה לשון מתאוה להליכת רגלים, וכיון שמצא הליכת רגלים מתאוה לחכמה ולתורה, וכן לאומנות, וכן לכסף ולזהב וליקח אשה, ומתאוה לעושר ונכסים ולשדות וכרמים לעבדים ושפחות ויקר וכבוד ושלטנות ולכל מה שברא הקב"ה בעולמו, וכיון שמצא את כולן נפטר והולך מן העולם כשהוא ריקן, שנאמר (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ואין שלטון ביום המות... (תי"ו)

מדרשים:

יונה שירד לספינה זו הנשמה של אדם שירדה בעולם הזה להיות בגוף של אדם הנמשל לספינה. ולמה מקרי הנשמה יונה על דרך הפסוק "לא תונו איש את עמיתו", וכל זה גורם השותפות שיש לה עם הגוף. והאדם הולך בעולם הזה כספינה בלב הים הגדול שחישב להישבר, כדכתיב "והאניה חשבה להשבר", כן האדם בעולם הזה שחטא וחשב בלבבו שלא יהי לו שום מכשול מעון זו, הקב"ה מטיל רוח סערה חזקה ומזכיר לו העון והחטא שעשה ושולח לו יסורין ופורעניות כמו הסערה... וכיון שנתפס ביסורין אף על פי כן הנשמה עומדת במרדה ולא חוזרת בתשובה, מה כתיב "ויקרב אליו רב החובל", מי הוא רב החובל זהו יצר טוב שהוא מנהיג הכל, "ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך" לא שעת כושר הוא לישן שמעלה לך דין על כל מה שעשית בעולם הזה, חזור בך הסתכל בדברים האלו ושוב למרך. "ומה מלאכתך" ועסקיך בעולם הזה שעשית ומודה לפני אדון העולם. "ומאין תבא" הסתכל מאין באת מטיפה סרוחה ולא תתגאה. "ומה ארצך" הסתכל מן העפר אתה בא ואל העפר אתה תשוב. "ואי מזה עם אתה" הסתכל אם זכות אבות מגין עליך... (מדרש יונה)

...עולם ראשון דומה למלך שהכל שואלין בשלומו ומתאוים לראותו ומנשקין ומחבקין אותו מפני שהוא בן שנה. עולם שני דומה לחזיר שהוא תדיר בתוך אשפתות כך הוא בשתי שנים הוא תדיר בצואה ובפרש. עולם שלישי דומה לגדי שהוא מרקד במרעה כך הוא מרקד לכאן ולכאן עד שהוא בן חמש שנים. עולם רביעי דומה לסוס כשהוא הולך בסריטיא בגסות רוח, כך התנוק מהלך בגסות ומשתבח בבחרותו כשהוא בן י"ח שנים. עולם חמישי דומה לחמור שנותנין אוכף על כתפו כך מניחין עליו ונותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות ומחזר אחר פרנסת בניו ובני ביתו. עולם שלישי דומה לכלב שמחזר אחר פרנסתו וחוטף לכאן בחצוף למזונותיו וגונב מזה וגוזל לזה ואינו מתבייש. עולם שביעי דומה לכלום כי נשתנה מכל דבר, גם בני ביתו מקללין אותו ומבקשין מיתתו ואפילו תינוקות משחקין ממנו... (יצירת הולד)

שבעה דברים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ימות ואל יראה אותם. ימות ואל ימותו בניו בחייו, ימות ואל יתענה, ימות ואל ימסר ביד בשר ודם, ימות ואל ילבין פני חברו ברבים, ימות ואל יבא על אשת איש. (מדרש מעשה תורה פרק ז)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ, עלי כתיב חסר יו"ד, שהוא עשר שנים שבין שבעים לשמנים חיי בשר, שנאמר (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", ולמה יו"ד זה אינו כתיב, שעשר שנים אלו פעמים שאדם משלימן ופעמים שאינו משלימן. (מדרש חסרות ויתרות איוב)

ילקוט שמעוני:

שבעה הן שקיפלו את העולם כלו, אדם הראשון מתושלח שם יעקב עמרם אחיה השילוני ואליהו, והוא עדיין קיים. תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואלו הן חנוך ומשיח ואליהו ואליעזר עבד אברהם ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא וסרח בת אשר ובתיה בת פרעה, ויש אומרים הוציאו חירם ונכנס תחתיו רבי יהושע בן לוי... (בראשית פרק ה, מב)

ויקרבו ימי ישראל למות, זה שאמר הכתוב כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ, הלואי כצל כותל או כצל אילן, אלא כצל עובר, כצלו של עוף שהוא עובר וצלו עמו, ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין ואומרים בפיהם שימותו, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר בטרם אמות, ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי. (שם מז, קנה)

ויקרבו ימי ישראל, זה שאמר הכתוב אין אדם שליט ברוח, חצוצרות שעשה משה במדבר, כיון שנטה למות גנזן הקב"ה שלא תהא תוקע בהן שום אדם והן באים אצלו, שנאמר הקהילו אלי וכו' לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות... ואף דוד כתיב והמלך דוד זקן וכיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד וגו', המלך אין כתיב כאן אלא דוד, ואף יעקב כיון שנטה למות היה משפיל עצמו אצל יוסף, ואמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך, אימתי כשקרב למיתה... (שם קנו)

ולא אהרן בלבד, אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בי"ח מדות, יהא נאה בביאתו, חסיד בישיבתו, בענוה ביראה, חכם בתורה פקח במעשים טובים, נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב, ולכינוס גליות, רוח הקודש בדבריו, שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה, שאין לך שכר גדול יותר ממנו... עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך, בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם, והפירות מתמעטין, ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה, וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר... מפני שאינן מוכיחין לישראל... שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם, צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים... (שמות פרק לב, שצא, וראה שם עוד)

תודיעני אורח חיים, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם הודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העולם הבא, אמר ליה הקב"ה לדוד, אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים. רבי עזריה אמר אמר ליה הקב"ה לדוד אם חיים אתה מבקש צפה ליסורין, שנאמר ודרך חיים תוכחות מוסר. (ויקרא פרק כג, תרנא)

ואכלת ושבעת, סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה, וכן הוא אומר יודע צדיק נפש בהמתו. (דברים פרק יא, תתסה)

...ואומר חלילה לא-ל מרשע וגו', ואומר כי פועל אדם ישלם לו, מעיד אני עלי שמים וארץ, שאין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו, אדם נפטר לו לבית עולמו, ואין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם, ואין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהם, ואין בני אדם מטמאין בנגעים אלא מתוך דרכיהם, ואין בני אדם בין לידי הבאשה אלא מתוך דרכיהם, ואין נשים מטמאין בזיבה אלא מתוך דרכיהן... (שם לב, תתקמב)

אמר רבי יודן בשם רבי לוי אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין, אדם פושט ידו בתוך המזיק והקב"ה משמרו, אמר רבי יהושע בן לוי כשאדם הולך בדרך איקונין של מלאכים הולכים לפניהם ומכריזין ואומרים תנו מקום לאיקונין של הקב"ה. רבנן אמרין פראמא נתונה לפני עיניהם שלא יזיקו, כגון החמרים הללו של הטוחנים, וכשעוונותיו של אדם גורמין אותו הכסוי של פניו מתגלה ומביט באדם והוא ניזוק. (תהלים יז, תער)

אמר רבי אלעזר בן פדת ראה מה כתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו, אדם נתון על המטה והנחש בארץ לפניו, בא לעמוד הרגיש בו הנחש, כיון שבא ליתן רגליו ברח הנחש מלפניו, ואינו יודע כמה פלאות עשה הקב"ה עמו ומי יודע, הקב"ה... (שם קו, תתסד)

נכונו ללצים שפטים, אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו... אמר רבי אבין נכונו ללצים שפטים, מוכנים הם הדינים ללצים ולעוברי עבירות, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת עליו ומכה אותה, פעמים שהיא סורחת עליו ואינו מכה אותה, ברם הכא נכונו ללצים שפטים... (משלי יט, תתקנח)

האדם בחייו הוא עבד ליצרו וליוצרו, ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס יצרו, וכן להפך, מת יצא לחירות. (איוב ג, תתצו)

אשר בידו נפש כל חי, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך, כל זמן שהאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, ואומר בידך אפקיד רוחי, מת נתונה באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים... (שם יא, תתקו)

מדרש הגדול:

...ושאר כל בעלי לשונות הן תלמידיו שלנחש הקדמוני, ועל העושה לו פטרון שלבשר ודם, דכתיב כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה י"ז), שכל העושה לו פטרון שלבשר ודם כאלו כפר בעיקר, ועל העובר על דברי תורה, דכתיב כה אמר ה' אלקי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת. (בראשית ג יד)

מנהג הבריות שיהא אדם צנוע בתוך ביתו, וכשהוא מהלך בדרך משנה מדותיו, אבל השבטים אינם כן... (שמות א א)

שבשעה שאדם עולה במחשבה ליברות, גוזר עליו כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברות הוא ידבר, וכן דוד אומר כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה (תהלים קל"ט), ואפילו עמידות וישיבות שאדם עומד ויושב בעולם הזה עולה במחשבה, שנאמר אתה ידעת שבתי וקומי, ואפילו פסיעות שאדם פוסע בעולם הזה עולה במחשבה, שנאמר אתה ידעת שבתי וקומי (שם)... (שם ו ח)

רבי שמעון בן לקיש אומר מי ישרתני בעולם הבא, לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, מכאן אמר רבי יהושע בן לוי צריך אדם להיות עלוב בתוך ביתו, ואין צריך לומר בבית חבירו. (במדבר ג ו)

לך אל נמלה עצל (משלי ו'), אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מה עלוב הוא אדם הזה, שצריך ללמוד מן הנמלה, אלו למד ועשה עלוב היה, על אחת כמה וכמה שצריך ללמוד מדרכיה ולא עשה. מה עסקה שלנמלה זו גוררת חטה חטה ומתקנת לה מקיץ לחורף ומה נמלה שאין חייה כלום כך, אתם לא כל שכן שתתקינו לכם בעולם הזה מצות ומעשים טובים, כדי שתקבלו עליהם שכר לעולם הבא, לפי שהעולם הזה דומה לקיץ והעולם הבא דומה לחורף. ראה דרכיה שאינה נוגעת במזון חברתה... (דברים טז יח)

ילקוט ראובני:

ומכאן דע והבן, כי אדם שהולך למרחוק מזיק לו פירות ומשקים של ארץ נכריה, ואף על פי שהלך ממקום רע למקום יפה, אלא יביא עמו מעפר מקומו ומאכל מקומו, לכך לקח אילנות ממקום זה ונטען בגן. (בראשית)

...שכל המשתמש בזיו השכינה אין זבובים ויתושים שרוים עליו ואינו חולה, ואין כל המזיקים יכולים להזיק אותו, ולא עוד אפילו המלאכים אין שולטים עליו. וכשהקב"ה יוצא מן עדן לגן ומגן לרקיע כולם היו מסתכלים בזיו השכינה ואינן נזוקים, עד שבא דורו של אנוש שהוא ראש לכל עבודה זרה שבעולם. (שם)

נתן רשות לסמא"ל לעשות זווגין מאותן נוקבים דינין, שנבראו מהחשך הפנימי עם בני ישראל, וברשות בית דין עליון, וכשסמא"ל יודע ששולחים איזה גבור בארץ או איזה חכם או איזה חסיד להגין על הדור, תכף הלך סמא"ל לפני בית דין עליון ומבקש לעשות חיתון, וכשהזכר נולד הולך סטרא אחרא אחריו עד י"ג שנה, ומפתה אותו לדברים רעים, ומכין לו נוקבא שיהיה לו כנגדו עזרו לצאת לתרבות רעה, ומה עשה הקב"ה יודע כל הנסתרות ומגלגלו כל כך פעמים עד שיתלבן... (שם מקץ)

ויקרבו ימי ישראל למות, כלומר דכל יומין דבר נש מתעסק בתורה ובמצוות אינון חיין, וכד מת בר נש ולא עסיק בתורה ובמצוות הנהו יומין מתין אינון, ולאו אינון חיין וכד אתחליש תוקפיה דבר נש שלא יוכל לעסוק בתורה ובמצוות כדקא יאות, אתמר בהנהו יומין דאינון קריבין למות, דמגו דלא מתעסיק בהו הוי ליה קריבו למות, והוה ליה כמו מתים. (שם ויחי)

רבים שאלו, בכאן הבטיחה התורה בבני חיי ומזוני בשכר מצות, דכתיב פרי בטנך ופרי אדמתך וגו', והסיר ה' ממך כל חולי, והיאך אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ויש מפרשים כאן ביחיד כאן בצבור, כמו שכתוב כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואם תאמר והא חזקיה יחיד הוא וכתיב והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, שאני מלך כצבור דמי, ויש מפרשים כאן בארץ ישראל וכאן בחוצה לארץ, וכן דעת הרמב"ם ז"ל... (דברים עקב, ועיין שם עוד)

אמונות ודעות:

ראה אדם-כללי, מאמר ד פרק ב.

עתה אדבר בענין קץ חיי האדם, ואומר, כי בוראם כבר עשה להתחברותם זמן מסויים קצוב, כאמרו את מספר ימיך אמלא, ואמר לאדון הנבראים הן קרבו ימיך למות, ואמר לאחד החסידים כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, ואומר אני כי יש שהוא מוסיף על אותו הזמן וגורע, ואין אותו הזמן לדעתי בלתי ידוע לפניו, שהוא ישאיר את הנפש בגוף, כי ידיעתו אינה שונה מאמתת הדבר, אלא אותה הקצבה לדעתי הסובלת את התוספת והגרעון היא משך זמן הכחות אשר ניתנו בגוף שיתקיים. והוא שמתחלת בריאתו אין ספק שהוא בנהו בכחות מוגבלים אם רבים ואם מעטים, ומשך קיום אותן הכחות הוא הנקרא קץ חיי האדם, ויכול הוא להוסיף בהן ויתקיימו עם השבעים שלשים אחרות, ויכול להחלישן ולהרפותן ויתפרקו בארבעים, על פי הבאור הזה אנו סבורים התוספת והגרעון. ומה שיושג לעבד מן החיים אחר התוספת או הגרעות הוא אשר ידוע לפני בוראו שהיו ימיה באמת, ופירוש הדבר שידוע לפניו כי יסוד כח הגוף בנה אותו על שבעים, ושהוא יוסיף עליהן שלשים או יגרע מהן שלשים. ומאין אני מחייב שיש תוספת או גרעון, ממה שנאמר יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, ונאמר באחד הצדיקים והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, ואמר בהרבה מן הגמולות למען יאריכון ימיך וכל הדומה לכך... ואומר אני שלא כל צדיק מוסיפין על ימיו, ולא כל רשע גורעין, אלא לפי רצון הבורא ולפי הצדיק, ואותם הצדיקים שלא הוסיפו להם הרי גמול העולם הבא לפניהם, ומי שלא נכרת מן הרשעים הרי עונש האחרית לפניהם, כאמרו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. (מאמר ו פרק ו)

ממה שהשכל מחייב עוד שהבורא יתרומם ויתהדר כפי שנתגלה לנו מחכמתו ויכלתו וטובו על ברואיו, לא יתכן שיהא שעור האושר אשר עתד אומתו לנפש הזו הוא מה שתמצא בעולם הזה מאושר העולם ותענוגיו, מפני שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער, וכל שמחה ביגון. ומוצא אני פרטיהם אלה או שהם שקולים, או שהדברים המדאיבים מכריעים את המשמחים, וכיון שזה דבר שאין בו ספק, הרי מן המוכחש שהחכם יתרומם ברוממותו יעשה תכלית הנאת הנפש הזו המצבים האלה המתהפכים, אלא חיובי הוא שכבר ייעד לה מקום, שבו החיים המוחלטים והאושר הצרוף שיעניק לה אותם. ומזה מוצא אני עוד שכל נפשות הברואים אשר הכרתי בלתי שלוות בעולם הזה ולא שאננות, ואפילו הגיעו בו להוד המלכות ולרום המעלות...

ומזה שכבר נתגנו בעיני שכלו של אדם דברים שטבעו מתאוה להן, כגון הזנות והגנבה והעזות והנקמה על ידי רצח וכל הדומה לכך, וכאשר ילך בדרך זו ישיגוהו מן הדבאון והדאגה והיגון מה שיצערהו ויכאיב לו, ולא היה עושה לו כן, אלמלי שהוא יגמלהו על כך. וכן אם יחשיב בדעתו את האמת והצדק והצוויי בעשיית החסד ומניעת מה שאין ראוי לעשות וינהג כך, תשיגהו אויבות ושנאה מאותו אשר הציל בני אדם מידו, וממי שצוה עליו ומנעו, כיון שחצץ בינו לבין תאוותיו, ואפשר שגם יקללוהו ויכוהו ויהרגוהו, ולא היה מביאו להחשיב דבר זה בדעתו אלמלי שהוא יגמלהו על כך גמול רב... (מאמר ט פרק א)

ואשר הביאני לקבע ענין זה בתחלת מאמר זה, הוא לפי שאני ראיתי בני אדם חושבים שהגיעו למסקנא נכונה כי הראוי שיתנהג האדם במדה אחת כל ימי חייו, יעדיף חבת דבר על כל שאר החביבים, ושנאת דבר על שאר השנואים, וחקרתי דעה זו ומצאתיה בתכלית הטעות מכמה פנים, האחד כי אהבת דבר אחד והעדפתו אלו היתה יותר טובה לא היה הבורא נוטע בתכונת האדם אהבת שאר הדברים, ואלו היה הדבר כך, כי אז היה אפשר שיבראהו מיסוד אחד, וכיוצא בו יעשה גם את שאר הנמצאים ויהיו באופן זה, הלא תראה כי פרטי הפעולות לא יתכן להשתמש בהם דבר אחד, כל שכן כלליותם, לדוגמה, אלו בנאי בנה בית מאבנים בלבד או עצים בלבד או מחצלאות בלבד או מסמרים בלבד, לא תהיה תקינותו כמו שתהיה אלו בנה אותו מכולם יחד... ומדוע לא יפקח האדם את עיניו בראותו שאין הפרטים הללו נעשין מדבר אחד, והרי לא נעשו אלא לו לשמושו וטובתו, כל שכן תכונות נפשו ומדותיה. (מאמר י פרק א)

...ואומר לפיכך צריכים לחכמה שתנהיג את האדם ותנחהו תמיד, כמו שאמר בהתהלכך תנחה אותך וגו', והעיקר בכל הענין הזה שהאדם ישלוט במדותיו וימשול על אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם, וכאשר יראה את המקום שראוי בו השמוש בכך ישחרר ממנה בשעור הראוי עד שישלים אותו הדבר, וכאשר יראה המקום שבו צריך לעצור אותה המדה יעצרנה עד אשר יעבר ממנו אותו המאורע, וכל זה בהבחנה ויכולת להרפות מתי שירצה ולהחזיק מתי שירצה, וכמו שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה, כח התאוה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמפגשים ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים... אבל כח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך. אבל כח ההבחנה הוא השופט בין שני הכחות הללו בצד, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כח ההבחנה לחקרו ולבדקו, אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום מיעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי. ואם ראה בקצוותיו או בקצה מקצוותיו רעה מן הרעות מורה לעזבו... (שם פרק ב)

...ואמר ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח, אין כוונתו צירוף המעשים וכללותן, כי הבורא יתרומם ויתהדר הציבן והעמידן, וחכם כגון זה לא יאמר על מה שהציב בוראו יתרומם הכל הבל, אלא כוונתו על כל פעולה שיעשה האדם בפני עצמה, כלומר שכל אחד ממעשי בני האדם אם יחדו לבדו יהיה הבל כהתרועעות עם הרוח, ועל הייחוד אמר עוד מעוות לא יוכל לתקן וגו', וכל אחד מהם מעוות מלהתקן וחסר מלהיות שלם, כי צירופן לא יהיה חסרון אלא תמימות ושלימות, ומחזק פירוש זה שהוא כן, הרי הציג שלשה דברים מאהבות העולם והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה... ותחלתן היחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות, אמר בזה ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח, ומסר לנו את הסבה לכך, כי האדם כל שרבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו מומי הענינים מה שהיה במנוחה ממנו לפני שיתגלה לו, והוא אמרו כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ושני לה השמחה והששון בלבד... מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי, וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אומרו לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה. ובשלישית בבנין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה, באמרו הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים וגו'... (שם פרק ג)

הפרק השמיני: החיים הארוכים. ואחרים נראה להם כי הטוב ביותר שישתדל בו האדם בעולם הזה ההשגחה על אריכות הימים. ואמרו כי באורך החיים יגיע האדם אל כל חפציו בעניני הדת ועניני העולם, ואם יזניחהו האדם, אם כן על מה שמר. ובהם שדלו הכתובים, שהרי אמרו למען יאריכון ימיך על האדמה... וגורמי החיים אצל אלה: השקידה על האכילה והשתיה, והמיעוט בתשמיש, וההשתדלות על שלות הנפש, וההמנעות מלבוא במה שיש בו חרדה ופחד בעניני הדת ועניני העולם.

ובאמת כי מצבים אלה מועילים לגוף, אך אינם סבת החיים, לפי שאנו מוצאים רבים שהם במצב זה וימיהם מעטים, ואחרים בהפכם חייהם ארוכים, ורואים אנו גופים חזקי הבנין נהרסים במהרה, ואחרים חלושי הבנין מאריכים הרבה, ואלו היה הדבר כמו שאמרו כי אז היו חיי המלכים ארוכים יותר מכל אדם, מפני שיש בידם אפשרויות המאכלים והרפואות והנחת ושאר מה שתארו.

ועם זאת אזכיר מה שהזניחו בענין זה, כי האדם כל מה שהאריכו ימיו רבו דאגותיו ויגוניו וצרותיו, וכאמרו צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני, ומתרבים עליו העונות והחטאים ויארך חשבונם וסכומם, וכאלו הם מתחדשים בכל יום, כאמרו אכן השכימו השחיתו כל עלילותם. וכל זמן שהוא בגיל הילדות הרי הוא סכל ואינו יודע מאומה, כאמרו אולת קשורה בלב נער, וכאשר יגיע לגיל הנערות יחל להשחית, כאמרו ונער משלח מביש אמו, וכאשר יגיע אל הבחרות נכנס בעול ובעמל וביגע, כאמרו נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. וכאשר יגיע אל הזקנה יסור כל מה שחמד ויהיו חייו בעל כרחו, כאמרו עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ, ויחסר זהרו ומראהו ויפיו וחושיו וכחו...

אך האדם הצדיק אינו אוהב חיי העולם אלא מפני שהיא מדרגה שיגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא כשלעצמה, ולא נעשת חביבה על האדם אלא כדי שלא יאבד את עצמו אם באה עליו צרה, כמו שאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש וגו'. (שם פרק יא)

הנה נתבאר מה שהרחבתי וביררתי למי שיקרא ספר זה, שכל מי שיראה לו לנהוג באחד משלשה עשר אלו, כי דרכו טעות ובלתי נכונה, מחמת שנהג בו לבדו מבלי לשתף זולתו עמו, ובכך נתעוות לו חפצו וחסר מלהשיג אהבתו, אבל אם נתקבצו כל הסוגים הללו הוא הנכון המוחלט. וכן אין נכון לקחת מכל אחד מהם חלק משלשה עשר חלקים ויהיו חלקים שוין, אלא יקח מכל מין מהן השיעור הראוי כפי שמחייבת החכמה והתורה. וכאשר יקובצו פרטי שלשה עשר ענינים אלו תהיה חמאת חבוצם שישיג הנכון מן המאכל והמשתה והתשמיש כדי קיום גופו וזרעו, וכאשר ימצא את זה בהתר ישחרר בו את תאותו עד שיקח צרכו... (שם פרק יז, וראה שם עוד)

וכיון שכבר נתבאר כי האזון בכל המוחשים יותר מועיל לאדם, כל שכן אזון מדותיו ואהבותיו שיהא יותר מועיל לו. וזה הכלל אשר הושג, שירכוש האדם בעולם הזה בכדי תקינותו, ויאכל וישתה מן המותר בכדי צרכו, ויפנה התענינותו במה שהוא למעלה מזה בחכמה ובעבודה ובשם הטוב האמיתי, ויקח מכל אחת מן האהבות הנזכרות כפי מה שסדרנו כל דבר בעתו... (שם פרק יט)

חובת הלבבות:

...והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניותו ודקותו וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו ואת אשר חננו מרוב הטובות ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו ולא מדה יתרה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלקים ואחר כך יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם כפי הצורך והספוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו המטרידים את הלבבות מן האלקים, וישתדל לעשות לאחריתו ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקנינו צדה מגעת ליום מועדו ולאחריתו, ויקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד. והסכל בדרכי העולם ובסימניו יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו ומשתדל בו בכל יכלתו וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו והתעלם מענין אחריתו... (שער ב הבחינה, פרק ג)

ראה עוד אדם-כללי, שער ב פרק ה.

...אחד מהם, כי האדם מחובר מנפש וגוף ובמדותיו מה שיביאהו להתמכר להנאות ולשקע בתאות הבהמיות ולנתק קשר השכל מעליו, ויש בו מדות שיביאוהו למאוס בעולם ולהניח ישובו מפני התהפכות עניניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו ולנטות אל עולם השכל העליון, ושתי העצות אינם משובחות מפני שהאחת מביאה להפסדת סדר העולם והשנית מביאה להפסדת עניני האדם בעולם הזה ובבא. ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם שחננו מה שיתקן בו עניניו וכיונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאוה והיא התורה הנאמנה השומרת הצדק בגלוי ובנסתר, שמרחקת האדם מתאוותיו בעולם הזה ושומרת לו גמולו באחריתו... (שער ג עבודת האלקים פרק ג, וראה עוד ערך עבודת ה')

...והמדה השלישית שאינך מכרת את עצמך ולא ענין הנהגתך ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות ואינך פוסקת מלבקש אותם, וכל אשר תגיע מהם על דבר מחשבתך עולה למה שלמעלה ממנו ואינך רואה הבורא יתברך ראוי לגדולה שבעבודות ממך וכשתהיה ממך עבודה תחשבה חסד ממך עליו עם ידיעתך מחסורך אליו ושאינו צריך לך, ואילו היית מגלה הסכלות הזה מאליך ותעייני בעין פקוחה והיתת יודעת כי הבורא אשר בראך חושב עליך ויודע בטוב לך ובמה שאינו טוב יותר ממך... (שם פרק ו)

...אמר השכל אבל סוד דברך שהבורא בראך מלא דבר בכלל מה שברא מן הגרמים הרוחניים ורצה לנשאך ולהרים מעלתך עד מעלת סגולתו ובחיריו מן הקרובים אל אור כבודו לטוב לך וחסד עמך, ולא היית ראוי לזה אלא אחר שלשה דברים, אחד מהם הסר מסך האיוולת מעליך והאיר לך בדעתו, והב' נסותך ובחנך אם תבחרי בעבודתו או בהמרותו, והשלישי מיסרך בעולם הזה בסבלך על עבודתו בו, להעלותך אל מעלת העליונים הסובלים, שנאמר בהם (תהלים קי"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ומחכמת הבורא יתעלה ברא לך העולם הזה בכל אשר בו מקופא (דומם) צומח וחי על סדר מתוקן והנהגה נכונה, והכל מתוקן לתועלתך, וחבר לך מסגולת יסודותיו היכל מתוקן דומה לעולם בשרשיו ותולדותיו ותכונתו... והם כלי החושים, העינים והאזנים והאף והלשון והידים, והשוערים הם החושים החמשה המשתמשים בהם, והם חוש הראות השמע והריח והטעם והמשוש, אשר בהם תגיעי אל כל תועלותיך בעולם הזה, והכין לך בתוך ההיכל ארבע מעלות לארבעה נגידים להנהיגו, והם המוח והלב והכבד והביצים, ותקן בתוכו עוד ארבעה אוצרות לארבעה פקידים, רוצה לומר הכח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה... (שם פרק ט, וראה שם עוד)

ראה עוד אדם-מדות, שער ג פרק י.

אך תועלת הבטחון בעולם מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאותיה הגופיות והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה, כמו שכתוב (ירמיה י"ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו... ומהם מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים, כמו שכתוב (תהלים ק"ב) ענה בדרך כחי קצר ימי... ומהם מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המיגעות את הגופות, ועזוב עבודת המלכים וחקיהם וחמוס אנשיהם, והבוטח בה' הוא תובע מסיבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו, ושם טוב לו ופנאי ללבו, ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם יותר אמונתו, כי הסיבה לא תוסיף לו בחוקו ולא תחסרהו ממנו מאומה, אלא בגזרת האלקים ית'... (שער ד הבטחון הקדמה)

אבל הדברים שחייב המאמין לבטוח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים, אחד מהם דברי העולם הזה, והשני דברי העולם הבא. ודברי העולם הזה יחלקו לשני חלקים, אחד מהם עניני העולם לתועלות העולם הזה, השני עניני העולם לתועלות העולם הבא. ועניני העולם לתועלות העולם הזה יתחלקו לג' חלקים, אחד מהם תועלות גופו לבד, והשני תועלות טרפו וסיבות הונו ומיני קניניו, והשלישי תועלות בני ביתו ואשתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומי שהוא למעלה ממנו ולמטה ממנו מכתות בני אדם. ועניני העולם לתועלות העולם הבא יחלקו לשני חלקים, אחד מהם חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בהם לבדו ואין מעשהו יוצא בהם להנאת זולתו ולא להזיקו, והחלק השני חובות האברים אשר לא יוכל לעשותם אלא בהשתתפות זולתו עמו בפעל ובהפעל, כצדקה וגמילות חסדים ולימוד החכמה... ועניני העולם הבא יתחלקו לשני חלקים, אחד מהם הגמול הראוי, והשני שהוא מחסד הבורא יתעלה על החסידים והנביאים לעולם הבא...

ואומר בפירוש החלק הראשון מהם, והוא בעניני גוף האדם בלבד, והם חייו ומותו וטרף מזונו לעצמו ומלבושו ודירתו ובריאותו וחליו ומדותיו ואופני היושר בבטחון על האלקים בכל ענין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם ותבטח נפשו באלקים יתברך וידע כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לעניניו בעולם הזה ובעולם הבא, ויותר טוב לאחריתו, ושהנהגת הבורא לו בכלם שוה, אין לשום בריה בהם עצמה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו, וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחליו ובריאותו, כן אין בידם טרף מזונו וספוקו ולבושו ושאר עניני גופו, ועם בירור אמונתו כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסיבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן הענין, והאלקים יעשה מה שקדמה בו גזרתו.

והדומה לזה כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא ית', יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלקים שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר, (דברים ו') "לא תנסו את ה' אלקיכם וגו'"... (שם פרק ד)

והשביעי כי הבוטח באלקים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב, ולא יאצור הנמצא ואיננו דורש ליותר מטרף יומו ולא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו מפני שאינו יודע עת בא קצו ובוטח באלקים להאריך לו בו ולהזמין טרפו ומזונו בו, ואיננו שמח בעתיד ולא יאבל לו, כמו שאמר הכתוב (משלי כ"ז) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום... אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא, ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בנראהו ובנסתרו מפני שהוא חושב במיתתו ובוא יום האסיפה ופחדו שיבואהו המות פתאום ביומו יוסיף לו השתדלות וזריזות להרבות לאחריתו... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון ברעב ובצמא ובקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהם כי אם במות, וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה ויבין חולשתו ומעוט השגתו וקצרת ידו מדחות מעל נפשו כל זה, יכיר מצורת מעמדו כי הוא אינו כמו אסיר בעולם הזה, אבל הוא אסיר באמת, ויכנע כניעת האסיר המושם בבור אשר אין לו תחבולה ולא יכולת להתיר את עצמו מבלתי אדוניו...

והשלישי כאשר יחשוב בחליפתו ובא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו והתיאשו מקחת מהם מאומה לצדו ומהועיל בהם בעמדו בקבר וכבר חלף אור פניו ושחר מראהו וירום תולעים ועפוש ומוגלא ויחלפו סימני יופי גופו... כי כאשר יעבור על לב אדם זה וכיוצא בו יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה... כמו שנאמר, (ישעיה ב') "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא"... (שער ו הכניעה, פרק ה)

הראשון כשיסתכל האדם בענין עצמו, ויחשב בתחלת הויתו ויציאתו מלא מציאה אל מציאה, והעתקתו מאין ליש, אך חסד אלקים וטובו ונדבתו, ויראה בשכלו כי הוא חשוב בענינו ונשא במדרגתו ומעולה במתכונתו מן הבהמה והצמח והמוצק, יתחייב להודות לבוראו יתברך, וימשל בזה משל קרוב יעלה במחשבתו אלו בעת ינקותו השליכתו אמו במסלה, ועבר אדם אחד וראה אותו וחמל עליו ואסף אותו אל ביתו ונטפל בגדולו עד אשר גדל והשכיל, היאך היה חייב לרוץ לרצונו וכל אשר יצוהו בו... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

והששה עשר חשבון האדם עם נפשו על אורך זמן עמדו בעולם, ויעלה על לבו קרבת קצו ובא המות אליו בעת שהוא רואה מיתת שאר החיים פתאום ממדבר וזולתו, מבלי הקדמת ידיעה בדבר ולא רמז ולא מועד ידוע שיהיה בטוח מהיותו בו, איננו מתעכב מבא בכל חדש מחדשי השנה, ולא ביום מימות החדש ולא בשעה משעות היום, והיננו בא בימי הזקנה מבלעדי הישישות והבחרות והנערות והילדות והינקות, אם הוא קורה את החיים בכל זמן ובכל עת ובכל מקום, וימשל בזה כאלו המלך הפקיד אצלו פקדון ולא קצב לו זמן להשבתו, וצוהו שיהיה מצפה לו בכל עת כדי שלא ילך למקום אחר... לא תנוח נפשו עד שיפרענו. וכאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם, ויזכור כי קהל מחבריו נסעו אל העולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקותם חזקה לחברת העולם, ולא ראה לנפשו יתרון שיחייב לו התאחרו מהם, יקצר תוחלתו בעולם ויוחיל לאחריתו ויחשוב בצידתו לעת נסיעתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון... (שם)

והחמשה ועשרים שיחשב עם נפשו על מה ששקע בה מאהבת העולם הזה והגברת תאותיה על אהבת העולם הבא, וישתדל להוציא אהבת העולם הזה מלבו ולהגביר אהבת העולם הבא עליה, בהסתכלו באחרית שני העולמים, ומה שיהיה סוף ענינו בשני המעונים (דירות), וישתדל להרחיק אהבת העולם הזה מלבו ולקיים בו אהבת העולם הבא תמיד. וכבר אמר אחד מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. וכן אחי נפשך וגופך צריכות הנהגה ומחשבה וחזוק הנפש ותקונה יהיה בהרגילה במוסרים ובחכמות ולהנהיגה בדברי חכמה וללמדה המדות הטובות ולמנוע אותה מתאותיה הבהמיות. אבל חזוק גופך ותקונו שתפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים והמשקים הראויים למזגו והרחיצה במים השוים ולהרגיש עליו תדיר בתועלתיו וצרכיו, ואם תהיה מחשבתך על תקון גופך ותשים כל השגחתך עליו תתעלם מתקנת נפשך... ומן הזריזות שתגביר את נפשך הקיימת לך על גופך הכלה, ושתפקדנה ותרגיש עליה, ואל תקצר בענינים הצריכים מאד לגופך ותכביד עליו ותחלישהו, ותהיה זאת סבה לחלישות שניהם... (שם)

המשלים השלשים, חשבון האדם עם נפשו בתנאי הגירות בעולם הזה, ויחשוב מעלתו בו שהגיע אליה ולא היה אחד מהם יודע בו, אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו, והורהו מה שיתקן ענינו בה, ונתן לו מזונו יום יום, וצוהו שלא ימרה את פיהו ולא יעבור על מצותו וייחלו והפחידו בגמולו ובעונש כפי הראוי לזמן ולמקום, והזהירהו על הנסיעה, ולא הודיעו העת מן התנאים שהוא חייב בהם, הכניעה והשפלותו ולעזב הגאוה ולהתרחק מן הגאון והגובה... (שם, וראה שם עוד)

תרגום יונתן:

ברב חכמה - גבר דמסגי חכמתא כד ייחוב ולא יתוב מסגי רגיז... (קהלת א יח)

מיד האלקים היא - דגבר מצלח בעלמא הדין מן ידא דה' הוא דאתגזר. (שם ב כד)

לכל זמן - לכל גבר יתי זמנא ועידנא לכל עסקא. (שם ג א)

ישמח האדם - בעובדוי טבין... למקני ביה עלמא דאתי, דלא יימר בלביה למה אנא מבזבז ממונא למעבד צדקתא, טב דאשבקיניה לברי או לעידן רבתי ארום מאן יעליניה למחזי מה דעתיד למהוי. (שם שם כב)

לא הרבה יזכר - לא יומין סגיאין חיי אינש די ידכר כמה מנהון עתידין - למהוי טבון וכמה בישין, ומטול דלא אתמסרו לבני אנשא... ארום מן קדם ה' אתגזר עלוהי כמה יומין יסגיף ויהא בחדות ליביה. (שם ה יט)

מגבה ייראו - מן עובדין דהוו מן קדמת דנא תהא דחיל למדכר וינאץ השקד - ותפיץ ריש שדרתך מן כחישותא, ויסתבל - ויתנפחון אסתוורי ריגלך ותתמנע מן משכנא... (שם יב ה)

רש"י:

נשא את ראש - ...הפחות מבן שלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר מבן חמשים כחו מכחיש מעתה. (במדבר ד ב)

את החיים ואת הטוב - זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך: לאהבה את ה' הרי הטוב, ובו תלוי וחיית ורבית, הרי לך החיים. (שם ל טו וטז)

נשמה בו - וחייתו וכוחו תלוים בנשימתו, שהוא רוח פורח... (ישעיה ב כב)

תמרוק ברע - לרז"ל הממרק עצמו לעברה בא לידי פצעים וחבורות. (משלי כ כט)

ובנית ביתך - תלמד גמרא, דבר אחר כמשמעו, קח שדות וכרמים, אחר כך בהמות, ואחר כך תקח אשה. (שם כד כז)

מה יתרון - שכר ומותר, תחת השמש - תמורת התורה שנקראת אור, כל עמל שבו מחליף התורה מה שכר בו. (קהלת א ג)

הדברים יגעים - אם מחליף עסק התורה לדבר דברים בטלים, לא יוכל להשיג כלום, וכן אם יתעסק בראיה ובשמיעה לא ישבע. (שם שם ח)

נתן חכמה - לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמח בחלקו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ולחוטא נתן ענין - לדאוג לכנס ולתתו לטוב לפני האלקים, הם עמלים ואחר נוטל. (שם ב כו)

לכל זמן - ואל ישמח האוסף בהון שבידיו, שעוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן. (שם ג א)

מי יודע - מי מבין ושם לב שרוח בני אדם עולה ועומדת בדין ורוח הבהמה יורדת למטה, ואין עליה דין וחשבון, וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה. (שם שם כא)

ישמח במעשיו - ביגיע כפיו ויאכל, ולא יחמוד וירחיב כשאול נפשו, כי הוא חלקו - יגיע כפיו הוא חלקו משמים, מי יביאנו - לראות אם בניו יצליחו בעושר שהניח להם. (שם שם כב)

יש אחד - עושה דבריו ביחידות, וגם בן - תלמיד חכם אינו קונה לו תלמיד שהוא כבן, ולא חבר שהוא כאח, ואם רווק אינו נושא אשה להיות לו כאח לעזר, ואם סוחר אינו קונה לו שותפים. ואין קץ - אינו שבע בטעמי תורה, שהרבה לומד אדם מתלמידו, ולענין ממון רודף תמיד אחריו, ולמי אני עמל - אחר שאיני מעמיד תלמידים ואיני נושא? (שם ד ח)

מתוקה שנת העובד - אדמה, כי הורגל בכך. והשבע לעשיר - אינו מניחו לישון שכל הלילה מהרהר בפרקמטיא שלו, דבר אחר מתוקה שנת עובד ה' אם הרבה יאכל - משה פירנס ישראל מ' שנה ושמואל י', והשוום הכתוב, והשבע לעשיר - בעל שמועות אינן ישן בקבר, שכשאומרים שמועה מפיו שפתיו דובבות בקבר. (שם ה יא)

יש דברים הרבה - שנתעסק בהם בחייו כשחוק הקופים והפילים, ומה יותר לו משמת. מה טוב לאדם לעשות בחייו שיהיו טובים לו לעולם הארוך ויעשם - בשעה מועטת... כי מי יגיד לאדם - במה יתקיים ההון שקבץ לבניו אחריו. (שם ו יב)

טוב כעס - שרודפת מדת הדין אחריו, אילו הראה הקב"ה רוע פנים לדור המבול היו חוזרים, אילו העציב דוד לאדוניה לא נהרג. לב חכמים בבית אבל - חושבים על המיתה... (שם ז ג)

אבן עזרא:

בשגם הוא בשר - ...לא יעמד רוחי שמאתו היתה, וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס, ועוד בעבור שהאדם בשר, והוא יגיע עד עת ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה. והיו ימיו - יש אומרים שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר, ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות... (בראשית ו ג)

זה יתנו - וטעם כל העובר שעברו משנותם עשרים והם כמו שלשה שבועות שנים, אז הוא האדם תמים דעת, גם גופו לא יגבה עוד בקומה... (שמות ל יג)

כי יפליא - יפריש, או יעשה דבר פלא, כי הרוב הולכים אחר תאותם. (במדבר ו ב)

והיה לבבם זה להם - דע ששורש כל המעשים והתנועות מה', וכל הנמצאים תחת השמים כוחם ותולדותם כפי המערכה העליונה, עם השרשים (ד' היסודות) למטה. ובעבור כוח הכללים העליונים יוכלו לשנות מעט בתולדה, כמו ויחזק ה' את לב וגו', ודבר כאן בלשון בני אדם. (דברים ה כו)

כל מוצא פי ה' - מה שגזר, ופירושו, שהאדם לא יחיה על הלחם, כי אם על הכוח הבא מן העליונים במצות ה', והעד שלא אכלתם לחם במדבר. (שם ח ג)

לא אראה - הזכיר תחילה את תענוג האדם בעולם הזה להכיר מעשה ה', ושיתענג במראה העין להיות עם חבריו. (ישעיה לח יא)

לא יהיה - השבים יחיו שנים רבות כמו לפני נח, ואם ימות אדם פחות מבן ק' יקולל, ויאמרו שעדיין לא שלמה עתו. (שם סה כ)

אמרו בלבבכם - תחשבו בלילות שאין לכם עסק עם בני אדם, ואז לא תדברו כזב ביום. (תהלים ד ה)

ברב חכמה רב כעס - יהיה לו תמיד כעס ומכאב, ולא ישמח בבנים בדעתו שאחריתם למות, ולא בעושר באשר יעופף. (קהלת א יח)

כל ימיו מכאובים - שלא יתכנו לו דבריו תמיד כפי מחשבתו, גם בלילה - שרוב החלומות כפי מחשבות היום. (שם ב כג)

אין טוב - כל העמל לאדם, רק שיאכל וישתה, כי מיד האלקים הרכוש, והוא רק שומר עליו, ואין לו רשות לגעת עד שיתן האלקים לו רשות. (שם שם כד)

לכל זמן - יש מפרשים שחייב אדם לעשות כל דבר בזמנו, ויש אומרים שהכ"ח עתים נגד כ"ח צורות הגלגל שהלבנה נראית בהן כל חודש, גם זה הבל, והנכון שיש לכל חפץ זמן, כי בהשחתת המתכונת המולידה ימות הילוד, ובהתחדש מתכונת תעשירנו... ובבא העת יתנועע האדם לאשר הוא מוכן לו. ותנועותיו כתנועת הצלם, ואם כן אך הבל יהמיון לקבץ ממון. (שם ג א)

גם את העולם - בכל המקרא עולם על זמן ונצח, שבני אדם מתעסקים כאילו יחיו לנצח, ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלקים. ויש מפרשים עולם זה כבלשון קדמוננו, ורוצה לומר תאוות העולם נתן בלבם. (שם שם יא)

אין טוב - לאדם העמל לילה ויום לקבץ ממון, אלא לאכל ממנו ולעשות טוב בו, שיתכן ששומר אותו למי שטוב בעיני האלקים לתתו לו. (שם שם יב)

ושבתי - ממה שחשבתי שישמח האדם, כי לא יוכל לשמח אחר שיש בעולם עושק. (שם ד א)

אל תאמר - מזהיר לחכם שישמח בחלקו גם אם עני, ולא יכעס שיש לכסיל יותר ממנו, כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם ורק המקבלים ישתנו. (שם ז י)

ראה את מעשה - והחכם בלי נחלה לא יכעס על ענינו שכבר נגזר עליו מו' ימי בראשית, והוא פירוש אשר ברא אלקים לעשות, שהאלקים שם בכל מלאכתו כח על הדמות הראשונה, ומי שהיתה מערכתו מעוותת אין לו תקנה. (שם שם יג)

אם רוח המושל - אם על ידי חכמתך הגעת לממשלה, מקומך אל תנח - שלות הרוח והעסק בחכמה... (שם י ג)

יסכן בם - יבא לידי סכנה, והענין שאין דבר בעולם שישיגנו אדם בלא עמל וסכנה, ואפילו האברים והעצים שהם ברשותו... ויתרון הכשר חכמה - על כל עצב, כי תכשיר האדם ותיישרנו בלי עצבון. (שם שם ט)

רמב"ן:

וכבשוה - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה... (בראשית א כח)

ויהיו ימי אדם - בעבור אורך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף עד הדורות שאחר המבול. והסבה באריכות ימיהם כי אדם הראשון מעשה ידיו של הקב"ה נעשה בתכלית השלימות בנוי בכח בקומה, וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב, וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא, ויש מהם שחיו יותר מאדם, ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות, הועיל לו החזק שנולד בו, והזיק לו האויר שנתקלקלו בניו הנולדים אחר המבול ונתקצרו ימותיהם ושבו לארבע מאות. ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה, וכאשר משל עליהם שינוי האוירות בהפלגה נתקצרו ימיהם, כי פלג אשר בימיו נפלגה הארץ שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו, אבל הצדיקים בדורות יראת ה' תוסיף בהם ימים, כי פרעה תמה על יעקב, והוא הפליגו בימי אבותיו, כמו שאמר "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". ולא יכשר בעיני מאמר הרב שכתב במורה הנבוכים כי לא היה אורך השנים רק ביחידים האלה הנזכרים, ושאר בני אדם בדורות ההם היו שנות חייהם השנים הטבעיים המורגלים, ואמר כי היה החדוש הזה באיש ההוא בהנהגתו ומזונו או על דרך נס. והנה אלה דברי רוח, ולמה יהיה הנס הזה בהם והם אינם נביאים ולא צדיקים וטובים לעשות להם נס, אף כי דור אחר דור, ותיקון ההנהגה והמזון איך תאריך ימיהם כפלי כפלים מכל הדור ההוא... (שם ו ד)

זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן "ושבע ימים" ששבעה נפשו בימיו ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד "וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד", והוא ספור חסדי השם בצדיקים ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם "תאות לבו נתת לו" ולא כמו שנאמר בשאר האנשים "אוהב כסף לא ישבע כסף" ואמרו בו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו"... ובבראשית רבה אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרם שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. (שם כה ח)

וימצאהו איש - ...ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, אלא להודיענו כי עצת ה' היא תקום. (שם לז טו)

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי - בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם... (דברים ה כו)

וטעם תמים תהיה עם ה' אלקיך - שנייחד לבבינו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו... ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו, ולפיכך אחר האזהרות האלו אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד... (שם ח יג)

כי אדם לעמל יולד - יגיד כי האדם יולד להיות לו עמל וכעס בחייו ולא יוכל להנצל ממנו, כי הוא בעצמו ית' הביאו עליו, כאשר בני רשף הושם בתולדותם להתעופף, אך איננו מייחס זאת לא-ל, כי במשפט יעשה על פשעי האנשים... ולו לבדו היכולת ולא למזלות... (איוב ה ז)

הלא צבא לאנוש עלי ארץ - יתלונן כי ימי האדם קצובים ומצפה לכלות ימיו כשכיר... בשכבו יאמר מתי יהיה בקר... ובעלות השחר ישבע נדודים עד הערב, כי תקראנה צרות רבות ורעות ביום ובלילה. (שם ז א)

זכור כי רוח חיי - וטעם כל הפסוקים האלה, כי האדם קצר ימים ושבע רוגז, ומיתה מעותדת לו על כל פנים, וכאשר אין זכותו מצלת אותו מן המות ולא מחזירה אותו לביתו משאול, גם אינו בדין שיתן עליו חטאו עונש אחר, וראוי שיחדל ממנו (הא-ל) כי הבל ימיו. כי תשים עלי משמר - כאשר שמת חול גבול לים... כן שם עלי משמר, והוא זמן חיותו, כי לא יוכל לצאת מתוכם, כים שכל משבריו יעברו עליו תמיד, ואין לו מקום הצלה, לא בהקיץ ולא בהיותו ישן, על כן יבחר מחנק. (שם ז ז ויב)

לא יגרע מצדיק עיניו - ...ומן הטעם הזה ישמור הצדיקים, כי כאשר עיניהם ולבם תמיד עמו, כן עיני ה' עליהם תמיד. כי החסיד הגמור, הדבק באלקיו תמיד ולא תפרד מחשבתו ממנו בענין מעניני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס שיעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים שאינם בני הויה והפסד למקרי העתים. והרחוק מהא-ל במחשבתו ובמעשיו, ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו, יהיה משולח ונעזב למקרים... (שם לו ז)

הנה דבר שלמה בעמל האדם, וגזר בו שהכל הבל גמור. וכוונתו בזה, א' שלא יתור האדם אחרי תענוגות העולם מפני שהם דברים חולפים ואובדים ממנו מהרה. ב' שלא יאמר אדם הנה העולם חולף, ואם כן אין ביצירה שום תועלת ולשוא נברא העולם, אין בו לא זכות ולא חובה, לפיכך הזכיר שכלליו (הכלל ולא הפרט) קיימים, והבורא עשה אותו לקיום גדול, והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם האדם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם, והוא קיום הנפש בחכמה... והכלל כי דבקי השם המיוחד אינם בממשלת המזלות ושרי מעלה כלל... (דרשה על קהלת)

וכאשר אנו מסתכלים בספר אנחנו רואים שמתחלה פתח ואמר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים לאדם הרעות והטוב, זה שפתח בו וקלל היום והלילה כוכבי נשפו, כי הם גורמי רעתו. ובזה תפסו אליפז, בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק. אז נהפך אל איוב תלונה אחרת, ושב בדרך הקללה לומר שאין היסורין האלה במקרה מזל, רק רצון מכוון, מי יתן שידכאהו האלקים או ימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו, כי רוח חייו, ומה כחו לייחל עד שיעבור המוסר הזה. ותמה מה אנוש כי יגדלהו האלקים לשית לבו אליו... (תורת האדם)

כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופניות, עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, כקיום משה בהר סיני ואליהו וחנוך... אמר רבי סימון, ראוי היה האדם שיחיה לעולם... ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא האלקים עשה שייראו מפניו. (שם)

רד"ק:

נעשה אדם - ... שאף על פי שרוחו מהשמים, מושבו חיותו ותרבותו באדמה, ורק חלק מאלף שבו יטה למעלה. בצלמנו - עם או על ידי השכל, שהוא צלמנו, נתקן אותו, ויהיה בדמותנו אם ישתמש בו. וירדו - במדרש אם הוא בצלמנו יירדו, ואם לאו ירדו, שה' בראו מעליונים ומתחתונים, אם יחיה עצמו (בתענוגות החיים) ימות, ואם ימות יחיה. (בראשית א כו)

ויהיו ימי - אריכות ימיהם היתה אולי לשמור הבנים שהולידו, או היתה רק לאלו שלא רדפו אחר תאוות הגוף המקצרות ימי האדם. או כדי שיהיה להם זמן ללמוד החכמות ולכתבם. (שם ה ד)

בימים ההם - ...ואחרי המבול ראו הנשארים כי רע בעיני ה' רדיפת התאוות וההנהגות הגופות להנאות להרבות המשגל ולהגדלת הגופות במדתן ובאריכות ימיהם, אם היה זה בהנהגת מחייתם, וחסרו התאוות ואותן הנהגות עד שמעטו שנות בני אדם אחר המבול והיו הלוך וחסור, ומעטו הימים ומעטו מדות הגופות, עד שלא נשאר מהם אלא ילידי הענק בחברון... ואפשר שאותן שנמצאו נהגו בגופן מנהג הראשונים שלפני המבול. (שם ו ד)

...למדנו בספור הזה, כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט ויתודה. (שם מב כא)

וכמים הנגרים - כן לא תחזור הנפש לגוף אלא בנס בתחית המתים, ולא ישא אלקים - פני איש כי כולנו נמות... (שמואל ב יד יד)

נשמה באפו - וקרובה לצאת, ודרך נקבי האף יוצא החום הטבעי שבלב ותכנס קרירות האויר, ובזה תלויים חייו, ואם כן איך אפשר לבטח בו. (ישעיה ב כב)

הנה לשלום - אבן עזרא פירש כי כשתתגבר המרה האדומה יהיה אדם חולה בנערותו ושלם בזקנותו, ולהיפך בהתגבר הליחה, אך שנותיו האמצעיים על כל פנים שנות שלום. (שם לח יז)

בן מאה - אם ימות יאמרו שזה בחטאו, כי יחיו ש' או ת"ר שנה כבדורות הראשונים. ימי עמי - רק להם אריכות ימים. ולתרגום יונתן כימי עץ החיים, ואולי כיוון למה שאמרו רז"ל שהוא מהלך ת"ק שנה. (שם סה כ וכא)

משנה תורה:

לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה... וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. ולא בעל קטטה וקנאה, ולא בעל תאוה ורודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים: "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כללו של דבר ילך במדה הבינונית... (דעות פרק ב ז)

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה, אפרוש מהם ביותר ואתרחק לקצה האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, כגון כהני עובדי כוכבים, גם זו דרך רעה ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... ובכלל הזה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה... צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד, ויהא שבתו וקומו ודברו הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד... אלא ישים אל לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד... לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא דברים המועילים לגוף... (שם פרק ג א וב)

המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאבריו כואב... ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה ויוכל לעבד את ה', נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא... (שם שם ג)

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא... לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. ואלו הן, לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב... ואל ישהה נקביו אפילו לרגע אחד... לא יאכל עד שתתמלא כרסו אלא יפחות כמו רביע משבעו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט... (שם פרק ד א, וראה עוד ערך אכילה)

היום והלילה כ"ד שעות, די לו לאדם שיישן שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש. (שם שם ד)

לא יישן אדם על פניו ולא על ערפו אלא על צדו, בתחלת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה... (שם שם ה)

ועוד כלל אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפין אין חולי בא עליו, וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות רעים... (שם שם יד)

דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ כל שבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין... עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים פושרין ולא צונן... ולא יאריך במרחץ... כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר. וישהא אחר שיצא ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט קודם שיאכל הרי זה יפה מאד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ, ואם אינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש. (שם שם טז ויז)

לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד... ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל... (שם שם יח)

שכבת הזרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה, וכחו כלה, וחייו אובדים... זקנה קופצת עליו, עיניו כהות, ריח רע נודף מפיו ומשחיו... והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש... (שם שם יט)

כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה... אלא אם כן היה גופו רע מתחלת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג רע מתחילת מולדתו, או אם תבא מכת דבר או בצורת לעולם. (שם שם כ)

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה, אחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר מי האיש אשר נטע כרם וגו'. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה... ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה... (שם ה יא)

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא שישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת... והשכר לפי הצער. שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא... אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי... (תלמוד תורה פרק ג ו וז)

דברי תורה נמשלו למים... כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי חכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (שם שם ט)

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו... (שם שם יב)

וכן הבזויין פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים ההולכים ואוכלים בשוק, וההולכים בשוק ערומים בעת שעוסקין בעבודה מנוולת, וכיוצא באלו שאינם מקפידים על הבושת... ומכלל אלו האוכלים צדקה של עכו"ם בפרהסיא, אף על פי שאפשר להם שיזונו בצנעה... (עדות פרק יא ה)

מורה נבוכים:

...והסבה הרביעית ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות אמתיות, רצוני לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב, ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו שהוא אינו נצול מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול, וכמי שמזג הביצים ממנו חם ולח והם חזקות הבנין וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע, כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית הרגל גדול... וההשתדלות עמם בזה ענין שטות גמורה מן המשתדל, כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת הרפואות, ולא חכמת תשבורת, ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו, ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות... (חלק א פרק לד, וראה שם עוד)

והסבה החמשית העסק בצרכי הגופות אשר הם השלמות הראשון, ובלבד אם יחובר אליהם העסק באשה ובבנים, כל שכן אם ייחובר לזה בקשת מותרי המחיה שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים, שאפילו האדם השלם כמו שזכרנו, כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים וכל שכן שאינם צריכים ותגדל תשוקתו אליהם, יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו ויהיה בקשו אליהם בהפסק ורפיון ומיעוט השגחה, ולא ישיג מה שבכחו להשיג, או ישיג השגה מבולבלת... (שם)

... אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצוני לומר שימצא במקרה דבר יזון בו... וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות צריך לזמון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות, ומפני זה נמצא בו הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו משכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו... (שם פרק עב)

...והגדול שבמופתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם, שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים, וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו, כמו שזכר אריסט"ו, וכל שכן מאוס המשגל מהם, ולזה עבד ופרסם השם בו כל מתפאר בנבואה, כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו ולא יטעו... (חלק ב פרק מ)

ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם, כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד הנכבד לבחור ולבקש העמידה המתמדת כפי גזירת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמתו בכל דבר והדבק בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצא הצורה ההיא, וכל אשר יביאהו צרכי החמר ותאוותיו ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכולתו, ולהשמר ממנה בכל צד, כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכולתו להסתתר בעת הבזיון ההוא, ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ולא יראהו אדם. כן יעשה מי שהוא בן חורין, אמנם העבד ישמח בזה, ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא, והוא ישחק וישמח, כן עניני בני אדם, כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון, התחייבו בהכרח, ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו כמו שזכר אריסט"ו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר, ולהשמר מהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לדברים האלה. וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה, אשר החזק והנכבד שבהן השגת השם והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת... (חלק ג פרק ח)

המין הא' מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד, רצוני לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומין גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משנויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד או הברקים העצומים הנקרא בלעז לנבי"ש... הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה, ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החמר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה. וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה או לא מקבל מעשה, שאלו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהווה... ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני האדם בזה המין מעטים מאד מאד, ולא יהיו אלא לעתים רחוקות, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יוולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות...

המין הג' מהרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם, וזהו אשר לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שאמר "מידכם היתה זאת לכם", ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה, ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו'. וכבר ביאר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פעל האדם בעצמו, והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והחשבונות ההם הם שהביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע. וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, רצוני לומר רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתם ביתרון כמות או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות... (שם פרק יב)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...ואמנם באמת ישובח הממוצע, ואליו צריך שיכוון האדם וישקל פעולותיו... ומפני שאין האדם בטבעו בתחילת ענינו בעל מעלה או חסרון, ויתרגל מקטנותו בפעולות כמנהג קרוביו ואנשי ארצו, אפשר שתהינה הפעולות ההן ממוצעות או מיותרות או מחוסרות, ותהיה נפשו חולה וראוי לרפאותה בדרך רפואת הגופים. כמו הגוף אם יצא משויו (מהמדה הממוצעת) נראה על איזה צד נטה, ונעמוד כנגדו בהיפוכו עד שישוב אל האמצע, וכשישתוה נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות מה שיקימהו על שויו...

והחסידים לא היו מניחים תכונות נפשם על הממוצע, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה, למשל היו נוטים מעט מטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב, וזה שאמרו "לפנים משורת הדין", אבל מה שעשו החסידים בקצת הזמנים לנטות אחר הקצה בצום וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין וכדומה, עשו דרך רפואה, מפני רוע אנשי המדינה, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, וברחו למדברות ולמקום שאין רע. וכאשר ראו הכסילים הפעולות האלו ולא ידעו כוונתם, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, ויענו את גופם בכל מיני עינוי וכו', וחשבו שבזה יתקרב האדם לה', וכאילו ה' שונא הגוף ורוצה לאבדו, ולא ידעו שפעולות אלו רעות, ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש... והתורה הזהירה מכל אלו לפי מה שבא בקבלה, ואמר "מאשר חטא על הנפש-שמנע עצמו מן היין" (תענית י"א), בגמרא ירושלמי פרק ט' דנדרים: "אמר רבי אודי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים"...

ואשוב אל כוונתי, כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוון אל אמצעותן, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השי"ת וישיג אל טובו, וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה. (פרק ד)

וצריך האדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השי"ת כפי יכולת האדם לדעת אותו. וישים פעולותיו כולן מביאות לתכלית זו, עד שלא יהיה בהן דבר מפועל ההבל, רוצה לומר שלא יביא לתכלית זו. וישים כונה זו באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו... הכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמה ומעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית זו... ואמנם יהיה פועל אנושי ולא בהמי כשיאכל המועיל בלבד, ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל. וזה פועל לפי הדעת, ובזה נבדל האדם מפעולות זולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה מבלי שימשוך הנזק והתועלת, פועל זה הוא מצד הוא בעל חי, לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל, אלא שישים תכליתה בריאות גופו שלמותו מהחליים לבד. ואין זה חסיד, כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות, בחר האחר הנאת המאכל וכדומה. והנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו וכו', כדי שישארו כלי כוחות נפשו שהם אברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו בלי מונע המעלות המדות והשכליות...

וכשישים האדם כוונתו לענין זה יבטל הרבה מפעולותיו וממאמרו. כי לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב, או לעשות ריקום בזהב בבגדיו הנאים, אם לא כדי להרחיב נפשו ולהבריאה... כרז"ל בשבת כ"ה, דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים... (פרק ה)

כוזרי:

אמר החבר, מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא אליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר את מספר ימיך אמלא, אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא, אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו "ויתהלך חנוך את האלקים", או למדרגת אליהו זכור לטוב... ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א)

אמר החבר, החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית... וחסם הכחות התאוותיים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והחריצה וכל צרכיה על הדרך השוה גם כן, וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל. ולא עזב אחד מאלו הכחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכה כל אחד מהם ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, ולהדבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רצוני לומר המדרגה האלקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית, ויסדר עדתו ויתקנה... ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות, ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלקי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה... ויגער במחשבי ושדיו מבלבל האמת ומספקו. ויגער בכעסני ובתאותני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה.

ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העינים הבטות העבד אל אדוניו, ויעמדו הידים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתוינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם, ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה לא יוסיף עליה ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבנא, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההן של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להדבק בענין האלקי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה, כאשר התבאר... וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש היא הולכת וקודרת, במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יבאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, וישמע מה שיעכיר זכות נפשו מדברים כעורים ונגונים שתטה הנפש אליהם, ולא יוכל למשול בה, ובעת התפלה מטהר נפשו מל מה שקדם ויתקנה לעתיד... ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים ויהיה נכון לעתיד. וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאילו היא ביום ההוא מתרפאת מחולי שקדם ומתעתדת למה שידחה ממנה החולי בעתיד... (שם ה, וראה שם עוד)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלקיים, רצוני לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלקים ולהשמר מן העריות והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים... ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש, ולהשמר מהזיבות והנדות, ולהשמר מבעלי חיים הטמאים במאכלו ובמגעו... ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר עד שיאמין, שעמו עינים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדות עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו, והוא הולך ויושב כירא וחרד המתבייש ממעשיו לעתים, כאשר הוא שמח ושש, ותיקר נפשו אצלו בעת טובתו, וכאילו הוא זוכר טובתו לאלקיו כההוא סובל הצער בעבודתו. וכללו של דבר, שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר, "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"...

על הדמיון שירצה לקום וימצא כל האברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו, והוא לא ידע האברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים... ויותר מזה ודקים ועמוקים ממנו אברי הדבור, תראה התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, והוא אינו יודע באיזה אבר באיזה עצב ובאיזה מיתר ראוי לדבר... והבורא יתברך בורא האברים ונותן להם כחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים אל לב הסתלקות השגחתו והנהגתו רגע אחד היה נפסד העולם כולו. וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כלן כבר נתן בהן חלק לבורא אשר בראן תחלה וממשיך להן בעזר תמיד בהשלמתן, והוא לעולם כאילו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכח...

והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה וסליחה וישאר דואג כל ימיו... ושלא תוציאנו קנאה ב"הוכח תוכיח" ובדברי החכמות לידי כעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות... ומי שנתיישב על נפשו זה יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כל אשר תמצאהו צרה אומר "גם זו לטובה", ויהיו חיים ערבים תמיד, ותקלנה עליו הצרות, אבל אפשר שישמח בהן כשירגיש לעוון שיש עליו, כמי שיפרע חובו והוא שמח במה שהקל מעליו ממנו... (שם יא)

אמר החבר, ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות, למי שהוא רגיל בהן בכוונה והבנה, מפני שהן מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה... (שם יז)

...ולא גזרה החכמה שיברא מלאכים בארץ, אבל אדם מזרע ודם, מתגברים בהם הטבעים ומתנצחות בהם המדות כפי התחלפות ההצלחה ורוע המזל, כאשר נתבאר בספר יצירה. וכאשר יזך מהם יחיד או קהל, יחול עליו האור האלקי וינהיגנו בנפלאות ובנוראות יוצאות מסדר העולם הטבעי, ויקרא זה ממנו אהבה ושמחה. ולא מצא הענין האלקי מקבל, מסכית לדברו, דבק בסדר אשר צוה בו, אחרי המאורות והגלגלים, אלא חסידי בני אדם, היו יחידים מאדם ועד יעקב, ואחר כך שבו קהל, וחל עליהם הענין האלקי לאהבה להיות להם לאלקים... (שם)

אמר החבר, אבל מה שאמרתי לך הוא שורש אמונתם, כי תכלית ההצלחה לאדם איננה כי אם המדע העיוני, והגעת הנמצאות מושכלות בשכל בכח, וישוב שכל בפעל, ואחר כן שכל נאצל קרוב לשכל הפועל, ולא יירא הכליון. וזה לא ישלם אלא בכלות הימים במחקר והתמדת המחשבה, וזה לא יתכן עם עסקי העולם על כן הם רואים שיפרשו מהממון והגדולה וההנאה והבנים, כדי שלא יטרדו אותם מן המדע... וקבעו הנימוסים השכליים, והם ההנהגות שאינן חובות, אך הן מותנות אלא בעת הצורך, ואין התורה כן אלא בחלקים מנהגיים, וכבר נתבאר בחכמה התוריה מה שסובל התנאי ומה שאיננו סובלו. (מאמר ד יט)

ספר חסידים:

כל מעשיך יהיו לשם שמים, לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון, אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצותיו, וכשהוא נוטל ידיו ומברך או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המצות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב... (מו)

...ואתחיל ואומר, כי באבריו של אדם חקק הקב"ה כל מעשה האדם ומקריו וברפפות אבריו יגיד עליו יוצרו כל המעותד לבא עליו דבר יום ביומו ולמוד לך מדבר אחד הרבה דברים, דכתיב (איוב ל"א ד') "וכל צעדי יספור"... מכאן שמונין כל פסיעות האדם, ונגזר על האדם כמה פסיעות יש לו ללכת. ותדע לך שכן היא, שאף על פי שאין ניחוש יש סימן, ואסור לומר לאחרים פן יחזיקו בניחושים. אם כף רגלו של אדם אחזהו החיכוך, כאלו קרצתו כינה והיה ברצון מחכך... דע לך כי יש לו ללכת במקום שאינו יודע, והוא אדם שאינו רגיל ללכת... וכן על כל אבר ואבר שיגזור הקב"ה טוב למצוה ולא לעבירה, כי הכל לפי הלב, שהרי אם אדם רוצה לא יסתכל בנשים, כי ניתן לאדם רשות, ולפי מנהגו גוזרים עליו, והכל כותבים כמה פעולות יעמול על כל אבר ואבר שלו בין טוב ובין רע, ועל הלב כמה מחשבות לאונסו, וכמה דברים לרצונו... (קסב)

אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים, דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו דברים שאינם כתובים בתורה, שהרי בפירוש אמרו במסכת מגילה, במה הארכת ימים וכו', ואין שם דבר אחד מן התורה, אלא דקדוקים של סברא שאינן של תורה. (רי)

יהודי אחד לא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, שמאריכין לו ימיו ושנותיו, כי אמר אני קץ בחיי, למה אקרא, אמר לו החכם לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים, אלא מעתה מה שכתוב אריכות ימים בכיבוד אב ואם ובמשקלות, וכי בעבור זה יפטרו עמלים ומרי נפש שקצים בחייהם... לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר למען תהיה תורת ה' בפיך... (שא)

והאדם מעלות טובות יש בו, שרודה בכל, ויכול לתפוש בידו חרב וחנית וקשת וחצים ואבנים ויכול למצא מזונות באדמה ובאילן ובעוף ובדגים ובבהמה ובחיה ורוכב על בהמות ומרכבות... וגריעותם בעמלם ובזיעת אפם אוכלים והורגים זה את זה וגוזלים וחומסים זה את זה וחרדים מחלאים וממות, ועצבים על שאין יכולים לעשות תאוותם, כי אחד בוש מחבירו, ויראים מן הקב"ה ומיום דין ומגיהנם... כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם, ומה חכמתו, וכמה שנים וכמה ספרים יעשה... וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, ויוכל לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם... והצדיק אם נברא במזל עני כמה זכיות צריך עד שיבטל המזל... לכך צדיק ישמור עצמו מעבירה קלה, ואל יקנא בעושי עולה, כי אם יעשה זכיות מרובים... כי דקדוקי עניות לצדיקים טוב להם בכמה ענינים, שמא לא היו נותנים כדבעי להם למיעבד, ושמא היו נותנים, כי אי אפשר לומר שר' חנינא בן דוסא לא היה נותן, אלא אותם יסורים והעצבון שסובל בעניות ואינו חושב לרמאות ולעשות עולה הקב"ה חושב לו לטובה ולזכות יותר מצדקה שהיה נותן אם היה עשיר... (תקל, וראה עוד ערך יסורין)

רבינו בחיי:

וידר יעקב - ...והענין הזה הביא למשל על מדת ההסתפקות, וממנו יש ללמוד קל וחומר שיש לו לאדם להתפייס ולהסתפק במעט באהבת השי"ת וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס... ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו הומה אחר תאות יתרון העושר והכבוד בעולם הזה, לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק יבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקב"ה יזמינהו לידו יום ביום, וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות ט"ז) ולקטו דבר יום ביומו, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע, ומתוך שהיו בוטחים בהשי"ת היה מזמינו להם יום יום... ושאל מדת ההסתפקות, שהיא שאלת הצדיקים, ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך... (בראשית כח כ)

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות. שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי י"ג) על שבח מדת הצדקה, כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי ידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה, ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כ"ו) "או יומו יבא", כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון... ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר, ואף על פי שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר, כמו שהוסיף לחזקיה, שנאמר (ישעיה ל"ח) "הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה". ולקצר מן הנגזר, כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחליו לעבודת גלולים... וכענין שכתוב (משלי י') "וצדקה תציל ממות", כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר, כל שכן שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו... (שם מז כח)

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי י') כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש, וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים, יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף, וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור... וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר. ועל זה אמר שלמה יראת ה' תוסיף ימים, לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו. והנה זה נס נסתר. ושנות רשעים תקצורנה, לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע, וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו, כי תקצרנה שנותיו, וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש, וכענין שדרשו רז"ל, כי בבית ראשון לא שמשו אלא י"ח כהנים גדולים, ובבית שני שמשו שלש מאות כהנים גדולים, והיה זה לפי שהכהנים בבית ראשון היו צדיקים גמורים והאריכו ימים.

והנה אין הכתוב הזה דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו, שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים, וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעולות השי"ת ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק, כמו שהאריך לחזקיה, ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם, ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע, נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור, ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא... ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור, והוא הנסתר מעיני הבריות, שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו... (שמות ל יב)

ועל דרך השכל, שלש עולמות חולפין על האדם, האחד כשהוא במעי אמו, והוא הנקרא עולם היצירה, והוא תחלת הויתו, ובו יכיר האדם נפלאות הבורא יתעלה וגודל מעשיו... אין לו שם שכל ודעת ולא שום הכרח, ולרצונו היה עומד שם לעולם, כי שם מזונותיו מצויים ממזון האם, וכאשר יפרד משם הוא אנוס ומוכרח, והוא מאמר החכמים ז"ל על כרחך אתה נוצר, ועל כן יבכה ויצטער בהולדו, להורות כי העולם הזה הוא עולם הצער והמהומה. מאותו עולם היצירה נעתק אל העולם השני והוא העולם הזה, ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם שבא ממנו, כי בעולם הזה כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצוות, ועמם ישיג ידיעת ה' יתעלה, והוא עומד שם זמן קצוב, שנאמר (תהלים צ') ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. וכאשר יפרד מן העולם הזה הוא אנוס ומוכרח, כי לרצונו היה עומד שם לעד לעולם. מן העולם הזה הוא נעתק אל העולם השלישי שהוא העולם הבא, שאין לו זמן קצוב ואין לתענוג הזוכה בו סוף ותכלית, בו ישולם לו שכר צדקותיו אשר עשה בעולם הזה.

ואם כן מבואר הוא, כי האדם הולך מטוב אל טוב ומעלוי לעלוי בשלשה עולמות אלו, הראשון עולם היצירה שהוא חושך ולא אור העולם הזה. השני יש בו חשך ואור, כי הוא מתנהג על פי שני המאורות. הג' עולם הבא שכלו טוב שכלו ארוך שכלו אור... (ויקרא יב א)

...והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצוות נחלקים לד' חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן. האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס... השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעולם הבא... השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העולם הזה, גם זה זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא, כאברהם יצחק ויעקב, שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העולם הזה, בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה. הרביעי מי שמשתדל במעשה המצוות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם, ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלקי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו.

עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצוות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם. השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים... הג' חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת, וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי... הרביעי חיים אחר המות, והוא לשון תחית המתים. וד' מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם. (שם יח ה)

לא על הלחם לבדו יחיה - על הלחם שהאדם רגיל בו, אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו, והוא מזלו וכחו, כמו שאמרו רז"ל "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל"ח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ", ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן, והוא מקור חיים וחיות כל חי... זהו "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", כלומר על הכח הנגזר מפי עליון... שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות. וזהו שאמרו ז"ל (שמות כ"ד) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו... (דברים ח ג)

הן קרבו ימיך למות - על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים, ויש לכל אחד מהם ימים קצוצים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ"ג) את מספר ימיך אמלא... או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות, או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעולם הזה, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו... אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים, הנה כחו יתברך עליון על הכל, לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל... ואם כן ביאור המאמר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי מאחר שכח השי"ת עליון על הכל, ולא הושלל ממנו, יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם... ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו, כענין שכתוב (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמרו (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם... (שם לא יד)

טוב ללכת אל בית אבל וכו' (קהלת ז' ב'), עיקר הכוונה בפסוק הזה, שיהביל האדם עניני העולם הזה במחשבתו, ושלא יעשם עיקר כלל, אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו, וימשיך טבעו אל עבודת ה'. וידוע כי בית האבל סבה להכנעת הלב, שהוא מעקרי העבודה... ולכן יצטרך כל משכיל לחשוב ביום המיתה, ויתבונן כי כל העולם ומלואו עשרו ומלכותו, ואפילו כמלכות שלמה, הכל הבל... (כד הקמח אבל א)

...החסרון אינו תלוי בספר קהלת כי אם בהבנתו, כמי שעיניו כהות, ואומר שהשמש כהה, ולא ידע כי בעיניו עמד הנגע. ומכלל הכתובים בקהלת שנראה כאילו הם בהיפך האמונה הוא זה שיאמר, שאין המרוצה לקלים, ולא המלחמה לגבורים וכן השאר, אלא על פי מערכת הכוכבים, שאמר כי עת ופגע יקרה את כולם, כלומר על פי העת והשעה יקרה לכולם פגע. והוא אמונה ממש, כי יאמר שאין המרוצה לקלים וגו', כי אין הקל ניצל במרוצתו ולא הגבור בגבורתו, כי אם על פי הזכות הנמצאת בהם, ונתנו להם סבות שיביאו להם התועלת ההיא. הרי לך שכל הפעולות באדם לפי הזכות או העונש... (שם אבל ב)

ודרשו במעשה תורה הנעשה על ידי רבינו הקדוש, שבעה דברים הם, שנוח לאדם שלא נברא ואל יראה אותם, ימות אדם ואל ימותו בניו בחייו, ימות ואל יצטרך לבריות, ימות ואל ימות מיתה משונה, ימות ואל ישתכח תלמודו, ימות ואל יתענה, ימות ואל יוסר בידי בשר ודם להשתעבד, ימות ואל ילבין פני חבירו ברבים. (שם הלבנה)

מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו', הפסוק ידבר בנפש הצדיק, שכל זמן שמשתדלת בתורה ובמצוות ובמעשים טובים הולכת מעילוי לעילוי, ועולה ממדרגה למדרגה מד' מדרגות שיש לנפש, המדרגה הראשונה שהיא שקועה בתאוות הגופניות והשגתה חלושה, ועל כן צריך לחנוך הנער על פי דרכו, המדרגה הב' בהגיעו לכלל מצוות, שאז הנפש תחזק כח השגתה והיא משתדלת במצוות ובמעשים טובים, המדרגה הג' בהגיע האדם לזמן שלמות השכל, והוא בן מ' שנה, המדרגה הד' בהגיעו לימי הזקנה הנקראים ימי הרעה וחושך לגוף, וכל עסקו והשתדלותו אינם אלא בדרכי הנפש שהם העבודה והתפלה, והוא זמן החשק בהקב"ה שהוא דבק בו בסוף... (שם רשות א)

ואמרו רז"ל ואל תתאוה לשולחנם של מלכים וכו', לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות שאין להם תכלית, ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם, ומי שרודף אחרי הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות, אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם היה עשיר והיה רגיל לאכל ולשתות בכלי כסף, קרוב הוא שימעט זה בעיניו, ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום, ואם השיג אחד מהם ירצה ב' וג', וזה הולך בלי תכלית. ועל כן יתחייב אדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר המותרות... ודע שהצדיק אין ראוי לו שיתכוון באכילתו אלא שעל ידי המזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה, עמו תראה הנפש כוחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה יקנה המזון הנצחי שבו. והסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל, שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, שכתוב "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". כי אברי הגוף יקבלו אומץ בסעודה, והנפש בכוחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת, ואפשר שתשרה עליו רוח הקודש גם בעת האכילה כיון שנתעלה במחשבה הזאת, ונתלבש גופו במחשבת נפשו, ושניהם כאחד טובים... (שולחן של ארבע שער ב)

אל תתיאש מן הפורענות, שיש לו לאדם להסתפק בכל הענינים ולהתפחד ממקרי הימים, כענין שכתוב, אשרי אדם מפחד תמיד. וזהו ואל תתיאש מן הפורענות-שלא יוכל לבא, אלא תפחד ממנו, כענין שמצינו באיוב הצדיק, שהיה מתפחד כל ימיו ואף בימי שלוותו. כי מתוך שהאדם מתפחד תמיד מן הפורענות ואינו מתייאש, לבו שלם ביראתו של מקום... (פרקי אבות א ז)

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך - כלומר לא תסמוך על חכמתך ועל אמונתך שלא תכשל, שכל זמן שאתה עומד בחיים יצר הרע אורב לך להחטיאך, ואין לך אויב כמוהו, ואף אם נצחתו מאה פעמים לא יתיאש לעולם ולא ירפה ממך אפילו לרגע... (שם ב משנה ה)

וכל מעשיך יהיו לשם שמים - שתשים כל כוונותיך בכל מעשיך לתכלית אחת, והיא עבודת השי"ת, והוא, שיכוון האדם כשיאכל וישתה וישן ויעור ויתנועע וינוח לבריאות גופו בלבד, ובריאותו היא כדי שיהיו איבריו שהם כלי הנפש מתוקנים ובריאים, ושתהיה נפשו שהיא העיקר ראויה לעבודה ולקבל המושכלות ולהתבונן בנפלאות יוצר הכל. וכאשר ישתדל באלו להצלחת נפשו לא ילך במאכלו ומשקהו אחר חוש הטעם והמתוק לחיכו, אלא יבחר לאכל את המר המועיל לו, ויניח המתוק שיזיק לו... ונמצא שיהיו כל פעולותיו הגופניות הטבעיות בדרכי השי"ת, כיון שיתכוון בהם לשמים... (שם שם משנה יז)

ספר החינוך:

...ואל יבטיחך יצרך לומר אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת האלקים מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. (בא מצוה טז)

משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, על כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי הא-ל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחז בו הכלים יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכווונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום ענין הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות... (שופטים מצוה עג, וראה שם עוד)

משרשי המצוה, שהא-ל ב"ה בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר. כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם, ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שנות השמטה... או ילך שם בעל הממון בעצמו ללמד תורה, או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פרות, ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם... אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרים ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון... (בחקותי מצוה שס)

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על לאו זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הכוזב, להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, בטל עשה זה וענשו גדול, וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. (ואתחנן מצוה תיח)

...ומה שאמרו (אבות ב' ד') שלא יאמר אדם "לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה", כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו על עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחוק עצמו לעסקה של תורה. וכל שעושה כן וחפץ בברכה מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא... (שם מצוה תיט)

משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו הא-ל, תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, יגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה אחר היותה בגבולו ותחת ידו, ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקדש וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, שנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו... (שם מצוה תכא)

...ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה הא-ל, רק על ענין שצונו ב"ה להצטער בו... אבל שנשחית גופנו ונקלקל עצמנו כשוטים, לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרות הדעת, שלא הבינו דבר במעשה הא-ל ונפלאותיו... (ראה מצוה תסז)

...והוא ב"ה חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהא-ל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ב"ה, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, שמסר הא-ל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן, לגודל התעלות נפשם, נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע... (כי תצא מצוה תקמו)

רבינו יונה:

העיקר התשיעי, שבירת התאוה הגשמית, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטא ולמשך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, ויפרוש מן התענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות, ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשבע נפשו", ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחר התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו... (שערי תשובה א ל)

והנה נחתום הענין במאמר נכבד, אשר לחכמי ישראל ז"ל, (אבות א' י"ד) היה הלל ע"ה אומר, "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". באור הדבר, אם האדם לא יעורר נפשו, מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו... וכשאני לעצמי מה אני, גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת, מה אני, כי השגת האדם קצרה ודלה, ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות. ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי, להשתדל ולטרוח לתקן נפשי. והמשל בזה מן השדה שהוא זבורית, כי עם רב הטורח בתקונו ועם רב עבודה יוציא זרע מעט, ואם לא יטרחו בתקונו, לא יצמיח ולא יעלה בו כל עשב... ואם לא עכשיו אימתי, אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי, בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה, כי אם אומר אקוה לעת הפנאי, ועד היות כסף די ספוקי, הנה טרדות העולם אינן פוסקות...

והשנית, אחרי אשר יאסוף ויכנוס, עוד יכסוף לאסוף, כמו שאמרו רז"ל (קהלת רבה א' י"ג) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו"... והשלישית, הזמן מתמעט והמלאכה מרבה, מלאכת התורה ותקון הנפש והשגת המעלות, כמו האהבה והיראה והדבקות... החמישית באחור תקון הנפש היצר הולך ומתגבר, ומקשה לבו ויקשה עליו לתקן נפשו אחר כן... התשיעית, בימי הזקנה, בהעדר כח ההרגשות איננו עוצר כח לחדש מסלות בלבבו ולערוך מחשבות להלחם בהן ביצרו ולהשיג המעלות ולטרוח ולעמול בתורה ובפעולות... (שם ב כו-לד)

אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם. בכל בקר בהקיצו משנתו, יזדעזע ויהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו, ואז יברך בלבו את הבורא אשר הגדיל לעשות עמו, כי חדש והחליף כחו... (ספר היראה)

...תמיד בכל חדש יום אחד או יותר ישב בתענית או לכל הפחות יאכל לחם ומים, ואותו יום יהיה בבכי ובמספד... מספר מעשיו ואומר, אוי לי שעשיתי חטא פלוני, אוי לי כמה חייבתי נפשי למלכו של עולם, וזוהי התשובה המעולה... (שם)

הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה, האדם חושב כי על ידי התענוג והעדון חיים יוסיף, כי ינהיג עצמו על פי הטבע, ואין שלטון ביום המות לא לעזר ולא להועיל יהיה לו הבשר ההוא כי אם לבשת וגם לרמה. מרב נכסים מרבה דאגה, אל יחשוב כי על כבודו עשרו ורוב נכסיו יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והוא דואג עליהם כל השנה כולה, שאל אותו ויגידך, עשירים ויאמרו לך... (אבות ב ט)

בן עשרים לרדף - שירדוף אחר התורה והמצוה לעשות ולקיים... בן חמשים לעצה - שנותן עצה טובה לאחרים, כמו שמצינו בלוים, שנאמר (במדבר ח') ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, הוא אינו עובד, אבל מלמד להם הלכות עבודה. (שם ה כג)

מאירי:

בני - השלמות תמנע מרוב בני אדם, כי צריכים לרדוף אחר הטרף, ומזה ימשכו לתאות ממון, ומעט מזעיר ימשכו ללמוד, וגם אלה רק דרך געגוע. וגם מעמל הלימוד וטורח הקדמותיו. ומי שחננו הא-ל דעת יעתיק עצמו ממשפט הטבע, לכן מדבר בלשון ספק, איני יודע אם תוכל, אך השתדל לפחות ללמד פרשה זו. (משלי ב א)

בעמקי שאול קרואיה - על החומר המפתה האדם בבקשת מותרות ותענוג, וירחיקהו מהחכמה. (שם ט יח)

ועוכר שארו - ...כאן רוצה לומר שמכין נפשו לקבלת גמול בהרגילו אותה למעשים טובים. או נותן לגוף חוקו מה שצריך. או מגדל את נפשו ומעתיקה מהתענוג הבלתי צריך. (שם יא יז)

לב יודע - שהנרדף בצרות הזמן יעלים מרירותו שלא יהיה נקלה, ובשמחתו - ולא יתפאר גם בעשרו. (שם יד י)

ברצות ה' - ראיה לרצות ה' דרכי איש אינה אם יחבר אליו רק את אוהביו, אלא אף את שונאיו. (שם טז ז)

פלס ומאזני משפט - רוצה לומר שיתן לגוף ולנפש לכל אחד המגיע לו. (שם שם יא)

שפת שקר - יש אומרים התעסקות בעניני העולם המונעת למוד החכמה. (שם יז ז)

צנים ופחים - גם אם בוטח בה' לא יכניס עצמו לסכנות, או יזהיר מפחיתות המדות. (שם כב ה)

העשירי יהיה קדש, והוא היות כל מעשי האדם פונים ומכוונים אל תכלית אחת, והוא לעבודת ה' והשגת ידיעתו כפי יכלתו, ושיהיה גמר מחשבתו במה שיעשה או במה שידבר או במה שינוע או שינוח, סוף דבר כל עניניו וכל מחשבותיו וכל מנהגו במחשבת זה התכלית הנכבד, הן בדברים השכליים הן במדות הן בהמשך אחר החומר לא ישעבד כחותיו רק לפי זה הדעת, המשל בזה שלא תהיה כוונתו במאכליו ומשתיו ותענוגיו השלמת תענוג הגוף, אבל שישים הכוונה בזה בריאות, וישים תכלית כונתו בבריאות הגוף המצא לנפשו כליה בריאים ושלמים מוכנים למעלות עד שישיג המבוקש, ועל זה הצד יהיה המשכו אחר החומר טוב לפי הצורך ההכרחי על זאת הכוונה. והוא אומרו אל תהי צדיק הרבה וגו', למה תמות בלא עתך, ואמר טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך... וההמשך אחר החומר ירוחק מצד עצמו, אלא שלא יעזב מכל וכל, רק שיקח ממנו כפי הצורך ההכרחי, והכל לכונת תכלית מיוחדת, והוא השלמת מה שהיתה הכונה בו... (משיב נפש מאמר א פרק יב)

ואמר כי שבע תועבות בלבו, רוצה בו על דעת קצת מפרשים ששבעה כחות יוצאים מצדו כלם לשכים ולצנינים עוזרים לרעה, והם שבע הכחות אשר למרגיש, כמו שנודע למבינים, ומצד הראות לעין פעולת הכח הנזכר אשר התאוה להשיג הנאה היוצאת מכל אחד מהם בא הרמז אל זה הכח, והוא אומרו כי שבע יפול צדיק וקם, רוצה בו, שאם לפעמים יפול הצדיק ברשת אלו השבעה, לפי הצורך ההכרחי על צד מה שיחייב הטבע חיוב אין מפלט ממנו, רוצה לומר שלא ימשך אחריהם לצורך הנאה רק לפי צורך עמידת גופו, אין בזה רע... ואמנם הזהירו שלא יתמיד בזה, כמו שביארנו...

ואפשר שרמז באמרו כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, על קצר חיי האדם, אמר שיתבונן בחייו ויבין כי הזמן חולף מהר, ולא יוכל עוד לתקן מעוותו... ומה נכבד מאמר חכמי המוסר בהערה על זה, אמר אחד מהם לתלמידיו, מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף, אחר אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה, ותתנדבו בפזור ימיכם לבטלה עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם... (שם מאמר ב פרק ט)

...חיים שאל ואמנם לא להשיג תענוג, אבל לשמור דבר השם, כמאמר החכם שאמר, כמו שקדם לנו, הצדיק אומר אוכל כדי שאחיה, ומאמר הרשע אחיה כדי שאוכל  ... כי כמו שסדר ההנהגה נתן לגוף להעמיד בריאותו ולהסיר חליו, כן נתן השם תורה להעמיד בריאות הנפש ולהסיר חליה אם חלתה באמונות כוזבות ובמדות מגונות, וכמו שצריך האדם לקבל מזון לצורך הגוף קבלה תמידית בכל יום, כן התפלה והלמוד בכל יום, ואולי היא הכונה באמרו הנה פרי היום לילו, שהוא עת הלמוד והתפלה המכוונת כמו שקדם. וכמו שהגוף צריך לקצת הנאות פעם אחת בשבוע כרחיצה וכיוצא בה, כן צוה ביום השבת להתענג בו בידיעת דרכיו, וכשם שצריך למשקים קלים בכל חדש, כן צוה על ראשי חדשים להתעורר בקרבנות ובתפלות להנצל מכף מסית, והוא אמרו בנוסח תפלה "תשועת נפשם מיד שונא". וכשם שאדם צריך להקזה פעמים שלש בשנה, כן נתנו הרגלים לבער כל דעת נפסד וכל מחשבה כוזבת, והוא שבא אחר החדשים מועד. וכשם שהאדם צריך בכל שנה לאספרגוס כדי לנקותו מכל הלחות עד שלא ישאר בו שום הפסד, כן צותה ביום הכפורים... (שם, וראה שם עוד)

...וכבר תראה מתמימות התורה, שלא צותה להתענות ולמנוע אכילה ושתיה זולתי אחת בשנה, דרך הערה אל התכלית הנזכר, להראות שהכוונה ללכת בדרכים הממוצעים, ובלבד שתהיה הבטתו במאכליו ומשתיו אל עקר אחד, לא שיקחנו דרך טבע לבד, והוא הסבה שלא הותרה לנו הנאה אלא אחר הודאתנו לשם תחלה וסוף בברכות, שלא יהא השתקענו בהם מצד טבע לבד, אבל שמתוך ענינם נכיר ונודה אליו יתברך... (שם שם פרק י)

...והוא אומרו על זה הענין זכור ה' לדוד את כל ענותו, כלומר, שכל ענויו וכל השתדלותו בשוללו מעליו תענוגי הזמן לא היתה רק להגיע אל זאת המדרגה, והוא שרמז שם זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה, והיא הכונה במה שבא בספור ענין דניאל בתפלתו ובצומו, כמו שאמר בפרוש "ולא חלינו את פני ה' אלינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך", והוא שבאה תפלתו לבנות חרבות מקדשי א-ל... הכוונה באמרו "להבין ולהתענות", היות סבת תעניתו ותפלותיו להמציא התכלית המבוקש, והוא שיחס בזה מלת הבינה, והיא הסבה לשלול עצמו מכל תענוג חמרי, אם אכילה ושתיה אם שאר תענוגים גופניים, כמו שאמר בספור תעניתו, לחם חמודות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, הראה על מי שכוונתו בצומו ובתעניתו כוונה רצויה, והיא לבא על תכלית מה שאפשר לו, שמחוקי ומטכסיסי הנהגתו לשלול עצמו תענוג... (שם שם פרק יא)

...והוא מאמר החכמים במשליהם, שמתושלח אמנם בנה בית של קנים, ושאלוהו מדוע לא בנהו בבנין נאה וחזק, והשיב די בזה למי שימות. וספרו לפני החכם פלוני קנה הון גדול, אמר החכם הקנה ימים שיוציאהו בהם, ואמרו על חכם אחד מבני אומתנו שראה לאחד בית נכבד ובעל מראה, ונאנח, ושאלוהו על מה נאנח, והשיב על היות לאוהבי השם בתים במקום הזה, ושאלוהו הלא טוב לשם תתו הכבוד לאוהביו מתתו לאיש אחר, והשיב אויבי השם אמנם אלהיהם בארץ וראוי להם לבנות בית שם, ועל זה שבחו החכמים הביקור ואין להאריך בו... (שבר גאון מאמר ב פרק ט)

מהר"י יעבץ:

ואל תתייאש, ענינו אצלי, אף על פי שתתרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, הוי ירא לעולם מקורות הזמן ותחבולותיו, ואל תבטח בעצמך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם... (אבות א ז)

מרבה בשר וכו', לפי שהזכיר למעלה שהשי"ת משגיח בבריותיו ודן אותם כפי מעשיהם, ואנו רואים רוע הסדור צדיק ורע לו, בא לתרץ זו הקושיא, ואמר שראוי שיתן השי"ת ליראיו שכר של קיימא, ושיהיה טוב בהחלט, והוכיח מזה המאמר, שאין ראוי שיהיה מאלו ההצלחות הזמניות, לפי שהדבר שהוא טוב כל שירבה יגדל שלמותו וטובתו, ואנו רואים בכל אלו הדברים שזכר שכל שירבו יפסידו את עצמם... שהם הכנה לדבר אחר, כמו המלח שהוא מכשיר המאכל אבל אינו עיקר המאכל... וגלה עוד מום הדברים העולמיים, שכל שיגדל תענוגו יגדל היזקו ברבויו... (שם ב ח)

...אמר עכשיו לסדר כל השלמיות שראוי להמצא בשלם שבשלמים, והוא תכלית הבריאה. וכאשר חקרנו עליהם מצאנום חמש, הא' היא החכמה, ועיקר למודו קודם שישא אשה, ב' אחר שנשא אשה יהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ג' אחר שיוליד בנים צריך להכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, שמא טרדות בניו ובנותיו יטוהו מן הדרך. ד' אחר שיגדלו בניו צריך להיות ירא לנפשו מאד ולהדריכם לעבודתו ית'... וזה נקרא ירא חטא. ואחר המעלות הללו יבא אל המעלה החמישית וישב על כסא שלמותו... ועליו הכתוב אומר "ישראל אשר בך אתפאר"... (שם שם ט)

הוא היה אומר בן חמש וכו', כי כל שיוסיף בשנים יוסיף במעלה, מה שאין כן בבהמות, כי אין הפרש בהם וכל ימיהם עומדים בתכונה אחת, אדרבה, כל שיוסיפו בשנים יגרעו מערכם.

ואמר כי השי"ת אם גזר מיתה על האדם הזמן הקצוב, היה יען כי אין בכחו להוסיף שלמות, כי בן תשעים לשוח ובן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, אבל בזמנו הטבעי יוסיף וילך... (שם ה כד)

....וזה כי הרעות והטובות הנופלות בין בני האדם יהיו באחד מד' סיבות או מארבעתן יחד, הא' מבחירת האנשים להרע או להטיב, כי הרשע יחשוב להרע לצדיק מצד בחירתו, והשי"ת יצילהו מידו, הב' מן הטובות הזמניות בין רב למעט, הג' ממשפטי המערכות העליונות, הד' מבחירת הרשע ומשפטי הכוכבים יחד, והנה ביאר כי באחד מהנה לא נעדרה השגחת השי"ת על הצדיקים... (תהלים לז יב)

מה' מצעדי גבר כוננו, ג' חלקי אנשים יש, הא' הנעזבים למקרי המערכה, והם אשר גברה תאותם על שכלם, הב' אשר גבר שכלם על תאותם, אבל אינם צדיקים גמורים, ואלה יצילם השי"ת מן הרעות המתרגשות לבא במערכתם, אבל לא לגמרי, כי אם היה במערכתם מיתה יפדם בקצת יסורים, ואם עוני יבא כמהלך רישם ומחסורם כאיש מגן, הג' צדיקים גמורים, ואלה ינצלו לגמרי מן המערכה לא יבואו תחתיה כלל, ואף אם יקום רשע להרשיעם ויוכל לכוין את השעה, ה' לא יעזבם בידו, וזו השגחה גדולה... (שם לז כג, וראה שם עוד וערך השגחה)

רלב"ג:

באיה לא ישובון - ההמשכות אחר התאוות תמנע האדם מלהשתדל במושכלות, שהדריכה להשגתם היא דרך החיים. (משלי ב יט)

אורך ימים - יוסיפו בהשגחה על הקצוב לו מצד המערכת. (שם ג ב)

תוסיף ימים - ינצל מהסבות שסודרו לו לסבב מיתתו קודם הבילוי הטבעי. (שם י כז)

גומל נפשו - החמרית לתת לה ההכרחי, ועוכר שארו - יש שיחשבו את עינוי גופם עבודה לה', והוא הפך רצונו, שכחות הנפש החמרית הוכנו לעבודת השכל, ואם יחלו יבלבל כוונת השי"ת. (שם יא יז)

מקור חיים שכל בעליו - כאשר יקרה דבר לחכם יחקור בסבותיו, ועל ידי זה יבא להכרה כללית להסרת הרע. ואילו הסכל שאינו מתבונן יסיר רק המכשולים המידיים שלפניו. (שם טז כב)

מצעדי גבר - צריך לו עזר אלוקי על כל פסיעה וכן בדברים העיוניים. (שם כ כד)

נפש שבעה - המסתפק בחלקו אינו נבהל להון, גם מה שמשיג במרירות מתוק לו. כצפור נודדת - רק לסבה חזקה, כן אין ראוי לנדוד כי אם בסבה. (שם כז ז)

עקדה:

ונראה שבענין דעת טוב ורע ג' מדרגות, שיסכלהו, שידעהו כהוגן, ושידעהו בשבוש. ונגד אלו השמוש בעץ הדעת: מי שלא ירגיש בו כלל, והוא עיר פרא כבהמה, ומי שהרגיש והורגל בו ונהנה ומשתמש בו כבעצי הבשמים, המועיל להיטיב הפקחות ולהשיג הכרת טוב ורע על שויו. ואחשוב שהטעימה ממנו לא תזיק, וכן אמר הרב המורה שרק ההשתקעות בו רעה, שיאכל ממנו לגמרי עד שיזון רק בו לבדו... (בראשית ב יז)

והנחש - בספר המדות מבואר, כי חיי בעלי החיים על פי החוש, וחיי האדם בחוש ובשכל. החיים לפי החוש משולחים לפי הכח הדבק בחומר, והוא בלתי מוגבל, והחיים לפי החוש והשכל מוגבלים וצורתיים, כפי הפועל הנותן בו שלמות, והוא מיוחד לאדם. אך גם האדם אינו ניצול לגמרי מהחיים בחוש מפאת החומר שבו, וכל מעשיו שיפעל חסרים בגללו... וכן פעולת החושים, הכח המתעורר, כח הדמיון והשכל שאין להם גבול, ולכן באה התורה והמצוה להישירם, ולכן כאשר אמרו נעשה ונשמע בטל מעליהם כח הנחש הקדמוני שגרש את אבינו הראשון מגן עדן, כאשר בטל סדרו והגבלתו במעשים, ועל זה נקנסה עליו מיתה. (שם ג א)

ואכל וחי לעולם - שסגולת העץ שאוכליו יאריכו ימים או יחיו לעד. ואיך יפלא הדבר, והלא חכמי כל דור מחפשים תרופות כאלו. ואחר שאכל מעץ הדעת ונשתקע בענינים המפורסמים (החומריים) אינו ראוי לכך. (שם שם כב)

ועם כי היות הכוונה האלקית בבריאת האדם שיפנה אל הטוב המוחלט, מכל מקום לא מנע ממנו עסקי הערב והמועיל, להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד. וחסרון אלו יכנס בכלל "לא טוב היות האדם לבדו", והאשה כוללת שלשת אלו, האהבה, המהנה והמועיל, ותביאהו גם אל מעלה אם שניהם חסידים.

אמנם המין הבהמי לא יתנועע לשום תכלית טובה או רעה, כי אם לכל מיני הפסד ופחיתויות לא יועיל לעצמו ולישוב העולם... לכן הגבילו השימוש בהנאות לג' אלו, הטוב, המועיל והערב, ופסלו הרביעי הבהמי לגמרי... (שם ו ט)

והנה מבואר כי עשיריות חיי האדם אינם שוים לפי שכלו ומעלליו. העשור הראשון וחלק מהשני הולך בהבל ובבהלה, בילדות ותעתוע הנערות... ומשם ואילך מתחזק שכלו ונהפך לאיש אחר. וכן היה ענין העולם, כי באלף הא' והב' היה העולם נער, וכמו שאמרו חז"ל, ב' אלפים תוהו... והיה צריך להסיר חטאות הנעורים על ידי הכרח. ולכן אמר מעתה "לא אוסיף עוד לקלל... כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וזמן זה של נערות האדם עבר עתה. (שם ז א)

הטובות החיצוניות חסרות ואובדות וכן האושר המסתמך עליהן, כי רק צור העולמים קיים לנצח. ולא תצויר עמידה וקיום לנמצא, כי אם בסמכו עליו, וכאשר ירפה ממנו הוא אובד. ועוד ג' ראיות כי הטובות החיצוניות אינן טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון, והמדומה הוא חסר המציאות. וכבר אמרו שהן מעידות בעצמן שהעדרן טוב ממציאותן, כי כל המעלות משמשות לטובת האדם בהמצאן בו בעצמו, והעושר למשל, משמש רק כאשר מוציאו החוצה. ב' מצד היותן רק מדומות לא תשבע הנפש הרודפת אחריהן מהן, וככל שאוספים יותר מהן נתווספה תאוה אליהן... ג' טובות אלו מעותדות למסבות הזמן, בן לילה היה ובן לילה אבד... (שם כז א)

...והנה בהיות מזל האיש טוב וגם פעולותיו טובות, תתחבר אליו ההשגחה האלוקית לחזק את מזלו, ויצליח בדברים גדולים, וכמעט אינו זקוק לחריצות ולהשתדלות. מה שאינו כן אם מעשיו הבחיריים מקולקלים, ומה גם אם מזלו רעוע או בינוני. אמנם כשמעשיו הבחיריים בינוניים ולא יכריע עליו את ההשגחה לטוב ולרע, אז תועיל החריצות וההשתדלות, ויעזרו אל טוב המזל, כמו שכתוב "ויד חרוצים תעשיר". אך בהיות המזל רעוע או בינוני, ומעשיו הבחיריים טובים, תספיק הזכות לעזר אלוקי לבטל המזל הרע, כמו שהיה באברהם, שהוציאו ה' מאצטגנינותו. ובאלו תועיל ההשתדלות, כי חסרונה במקום הצורך הוא עוון, כמו שאמרו "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידך וכו'".

ועל פי רוב יהיו מעשה האנשים בינוניים או פחות מכן, ואז צריך לפקוח עיניו על מעשיו, כי מזלם רעוע והזכות לא תספיק להכריעו, וכל שכן להפכו לטובה. ולכן הישירה התורה האדם בעצות טובות בכל העסקים, ולפי זה ימצאו אנשים השוים במזלם ואינם שוים בהצלחתם, על ידי החילוף בהשתדלותם ובזכויותיהם.

והעצה היא, שיחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעו לו מאוויי נפשו, כי אם על ידי החפץ האלוקי שהכל בידו... אמנם אם הוא מפחיתותו או משפלות ידו ימסרהו ביד הפגע... למשל דבר כי בא חס ושלום יחבא בחדריו, ואם מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת בוראו, ועל הרוב יועיל... ולא כרמב"ן שכתב כי לא נתנה רשות לקבל רפואות רופא אלא יקוה אל ה'... אלא יראה עצמו מהבינוניים, שהההשתדלות תועיל להם... וכן נהגו האבות והנביאים בכל עסקיהם הזמניים, עם שהיו מושגחים מה' ומובטחים מאתו. ומי לנו גדול ואהוב מדוד, שהיה מובטח מפי נביא נאמן, ובכל זאת השתדל בכל מאמצי כחו להמלט משאול, כי ידע שישועת ה' תחול רק על ראש המשלים חוקו בפעולותיו האנושיות ככל שיספיק שכלו... (שם לב ד)

האיש האלוקי מתגורר בארץ זו וכמקרה גר יקרהו, והוא תושב אל העליונים, ומכין מושבו שם. ויצטרך לסבל מקצת מקרי הגר שאינו חושש על כבודו, ויסבל חרפת עוני ומלאכה נמבזה, כי ריוח הממון לעיניו, ואין דעתו להתחתן ביושבי הארץ. וכן בהיותנו בגולה לא יחשוש הא-ל לכבוד שמו המחולל בגוים, וכן יסבל הגר חילוף הטבעים והמזגים שבארצות וחילוף הלשון, ויסבל הכל מפני בקשת הממון, וכשיבא לביתו הכל לו לכבוד. וכן המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה, הוא כמבקש שהפרוזדור יהיה לטרקלין. ולכן מקבל הקב"ה הקטרוג על הצדיקים המבקשים לישב בשלוה... (שם מב א)

הנני ממטיר - הפרשה הזאת רומזת לחיי האדם והצלחתו האחרונה. והנה שני דברים מעכבים את השגתה, חסרון או עודף במה שהאדם צריך לחייו, וכבר ראינו שרוב בני תורה הם בני עניים, ורק מעטים בני עליה שבהם תורה וגדולה במקום אחד. ורצה ללמדם לפני בואם לארץ מושכלות על ידי המן, שלא יזמינו מזון מיום ליום, ושלא יגרעו ויוסיפו מהצריך, ורק ביום ו' יכינו לשבת, רמז להצלחה הנפשית, שעליה נאמר "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". (שמות טז ד)

ולא שמעו אל משה ויותירו - וצמצמו או החסירו מאכילתם, כדי לשמרו ליום מחר. והרבה אנשים מחסרים עצמם מכל טוב לשמר על ממונם לבעלי נשותיהם... (שם שם כ)

בחיי האדם נבחין ג' ענינים, הוא לבדו, הוא בעירוב עם זולתו, ובזה נבחין בין יחסו לאנשי ביתו ולאנשי עירו. והנה טוב היות האדם לבדו בהשתלמו במעלות השכליות וכן להשתלם במדות המגבילות את נפשו, והמחסר חוקו בזה חוטא ומעוול את נפשו, ומה שאמר בספר המדות כי אי אפשר לאדם לעוול את עצמו הוא רק בטובות החיצוניות...

והנה אם יבלבל הסדר להקדים את המאוחר יתבלבלו הענינים, וההנהגות המדיניות והביתיות הם הכרחיים ומקריבים את האדם ומאפשרים לו להגיע לשלמותו הוא. ועיוני השלמות הקשים והכבדים היו סוגרים בפני האדם הפתח לשלמות אם לא היתה התורה האלוקית פשרנית גדולה ביניהם, להדריכם אל מציאות האדם ושלמותו... (שם יח א, וראה עוד אדם-וחברו)

אחר שהאושר האלוקי והטוב העליון זרים למין האנושי לפי טבעו, צריך לתחבולה אלוקית גדולה לתקנו עד שיהיה ראוי להשיגו, ולכן טעו ההמון לומר כי מקרה האדם והבהמה שוים בענין מאכל ומשתה ובענין המיתה. ולחקירה העיונית הפילוסופית אינם שוים, כי הגדר האנושי והבדלו הוא, שהוא חי מדבר, מה שמבדילו מבעלי החיים, וכל שכן שהוא נבדל בזה מהנמצאים הרוחניים. ולכן הסכימו ב' כיתות אלו על האבדן וההפסד באדם, וכן הוא באמת לפי מעשיהם של אלו. אך באמת לא יתכן כזאת לאדם הדבוק האלוקי, כי הוא בגדר מיוחד לו, בו ישתתף הזיו העליון... והכל מושפע מדבר ה' ומרצונו המוחלט. והתורה האלוקית היא מתכוונת בכל הישרותיה שיהיו הנמשכים אחריה כמלאכי השרת... ובזה נפרדו ישראל מכלל האדם... (שם יט א)

...אחר ששלמות האדם תלויה בזמן ובימי חלדו, טוב שיהיה המספר המורה על כך תמיד לנגד עיניו, והנה הזמן נמצא מעת בא דברו ית' להוציא העולם מן האין אל היש, ומאז והלאה לא יצויר פועל בטבע זולתי הזמן, כי זה יתחייב לכל הנמצאים הנופלים תחת שינוי ותנועה, ולא באלו הנמצאים למעלה מהטבע, והזמן יקר בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם...

וכדי להעיר בני אדם על כך, עשתה ממנו התורה עיקר, ולמנות ימינו על פי השמיטות והיובלות, שנתעורר להוציא זמננו כראוי, ולא כהעצלים המפקירים שנותיהם להבל, ומתלוננים תמיד על זמנם שהוא קצר, ובאמת הם המפסידים אותו... ואמר משה בתפלתו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כי עם הנסיון שרכשו הדורות הראשונים יספיק לנו זה הזמן... ולפי שמספר ז' הימים שבהם ברא שמים וארץ הוא היקף בינוני, בו ימנו שבועות וחדשים, יחוייב שנלבב זמן זה להכיר שהוא זמן חשוב לעצמו, וחטא הוא לשלחו ריקם... לכן השתדלה התורה האלוקית לרשום מספר זה בלבנו בענינים מורגלים, חג הפסח הדומה לאביב ימי האדם, ומבערים החמץ אור ליום י"ד, כי השכל יתעורר באדם בסוף ב' שביעיות מחייו...

ומאותו יום נספר ז' שבועות נגד ז' פרקי ימי האדם... ואחר כך חג האסיף שיזכר בימיו האחרונים ימי הבלו וידקדק עם נפשו חשבון זמנו. וכן בתחילת שבת האדם בית הם ז' ימי החופה, ובבא עתו לבא אל אשתו להוליד עמד מספר זה לפניו בימי הנדות וספירת הנקיות, כי הוא שורש ההויה. וכן יבא המספר בטהרת המצורע וטומאת המת ובכל דבר שבמנין, כדי להזכיר לאדם ימי חלדו, שישתדל עד בא עתו... (שם ט א)

...דרך חיים זו נעלמה מעיני ההמון, וכבר נשתבחו גדולי הדורות שמצאוה, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים וגו'". והחיים האמיתיים האלו אינם משתנים לפי נטיות בני האדם, כמו שישתנו התענוגים המדומים, שכל אחד בוחר בתענוג המתאים לו. ועל החיים האמיתיים אמר "ובחרת בחיים למען תחיה", כי הרודף אחר החיים המדומים נכזבה תוחלתו בהם, ומהשתדלותו עלתה היפך כוונתו. למשל, המדיח על עצמו דאגת הפרנסה, וגורם לעצמו בזה דאגת קבוץ הממון ושמירתו, והדאגה שימות ואין חצי תאוותו בידו... (שם יד א)

קדושים תהיו - השמוש בהנאות העולם הזה הוא על ג' דרכים, אסור, מותר והכרח. הדרך הראשונה היא שימלא האדם כל תאותו מכל הבא לידו, שיחמד מותר ואסור. הדרך הב' שיהנה רק מהמותר בתורה, ומאלו ישביע כל תאות נפשו. הדרך הג' המשתמש רק במוכרח לקיומו. קדוש יאמר למי שמתקדש מהדרך השניה, כביבמות כ' "קדש עצמך במותר לך", ומסופר על רבי שלא הכניס ידו למטה מאבנטו, ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומי שיחסר עצמו גם מהמדרגה השלישית הוא חוטא. וכן עשו חכמינו שאפילו המעלות האנושיות היו מעלים אותן למדרגות גבוהות, והיו מחדשים להם מעלות אלקיות שלא שערום ההמון... (שם יט ב)

פרק ז': עיקר הכוונה באמונת שכר ועונש היא עזיבת העסקים בענינים המדומים וההדבקות במעשים התוריים. ובהיות שהתפרסם כי יד התשוקות הזמניות כבדה מאד על בני האדם וכבשום לעבדים, לכן היתה החכמה האלוקית להוציא אישי אומה זו לחפשי, ולתת להם שכר טוב במעט עמל במעשה המצוות, ויספיק להם להצליח נפשם בעולם הנצחי, וגם לאכל לשבעה באשר הם שם... שיעבד בעולם הזה ו' עשיריות שנים, ובסוף בגופו יצא, כי נפשו לא נשלמה. ואפילו אם יקבל אשה ובנים, קניני העולם הזה ישארו פה, כי אין לאדם חלק בהם, ובעל כרחו יובא בדלתות ההתכה ומזוזות ההפסד של גופו. לכן הזהירם בכל עוז שלא ישתדלו בקנין הקנינים המדומים המשעבדים בעליהם אלא רק כמדת הצורך.

ולקבע מסמרות בזה, קבע את חג הסוכות בתחילת ימי הגשם והקור, לעשות ההיפך מכל העולם הנכנסים אל הבתים הספונים, ולומר צאו מאצטגנינותכם לחסות בצל בתים טובים, ובואו וחסו בצילי לחיות חיים מאושרים בעולם הזה ובבא... ומדות הסוכה ז' על ז' להורות על חיי צמצום והסתפקות, ועל ע' שנותינו, והדפנות לבודות בארץ בתוך ג' טפחים (יכולים להגביהם ג' טפחים מהארץ), כי תחילת האדם בחומר צורה והעדר, וראש הסוכה בי' אמות, שיאחז האדם בכבוד של מעלה, וצריך שתהיה תחת כפת השמים, שיקבל עליו עול מלכות שמים, ולא יהיה הפסק בדעות נפסדות ותאוות משולחות. והסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, להורות שהפחיתות והחסרון שבטבע האדם מבדילים בינו ובין קונו. צילתה מרובה מחמתה, להורות שבטחונו בה' יהיה גדול מבטחונו בעצמו ובמזלו, ואף על פי שפרנסת העולם מוטלת על ב' ההנהגות. וצריך שיראו הכוכבים מתוכה, לומר שיעיין ויכיר בוראו מצד מעשיו המפורסמים, ולכן גבוהה מכ' אמות פסולה. ובדפנות אמרו ב' כהלכתן והג' אפילו טפח, כי האנשים יכספו לטוב ולמועיל, ובאלו השנים צריך שמירה חזקה שלא יעבר הגבול, והרביעית (הבהמי) לא תקבל שום תיקון, ואין לה בחיים האנושיים... (שם כג ב)

הטובות הזמניות הן צרות לטובות האמיתיות, אך גם הכרחיות להן. לכן ראוי שינתן בתורה הסדר איך להשתמש בהן, כדי שיקבלו רק את תועלתן... כי מאידך מבואר, שהעושר למשל הכרחי להוצאת השלמות האנושית אל הפועל, והחכם הוכיח, שהעושר אינו הטוב השלם, א' כי הוא טוב רצוני ולא הכרחי שאי אפשר בלעדו, וכולם משתתפים בו. ב' כי הוא אינו לצורך עצמו, כי אם אמצעי להשגת דברים אחרים. ולכן הכין הא-ל לעמו את הארץ הטובה והקפיד שידבקו איש בנחלתו, כדי שיהיה להם סיפוקם ולא יטרדו מלהגיע לשלמותם. וכן דרכם של חסידים לשמר על שלהם, והתורה חסה על ממונם, עד שירמיה התפלא על הסכמתו ית' לבזבז את ממונו בקניית שדה חנמאל. (שם כה א)

והנה הצלחת האדם נשלמת בד' דברים ראשיים, א' טוב הנפש והצלחתה הנקרא דבוק בה', והוא תכלית הכל. ב' טוב מצבו בטובות הזמניות שהן ג': בריאות, ספוק הנחוץ לו, והרחקת המעיק והמזיק. ואת אלו הג' סדר בפרשה, תחילה דבר על ספוק כל הצרכים, ואחר כך על הסרת המעיקים, ואחר כך הזכיר הבריאות, ובסוף זכר הצלחת הנפש, "ונתתי משכני בתוככם וגו'". (שם כו ג)

...ובאדם יחוייב שימצאו שניהם, מצד חומרו הוא תחת ממשלת הזמן, כי התנועה הכרחית בו, וכל מעשיו בחומר מוגבלים על ידי הזמן. אך מצד השכל אינו תחת הזמן, ומה שהוא זקוק לזמן כדי להבין דבר הוא, כי הכחות ההיולאניות צריכות להפשיט המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה, ואז ישכילם לפתע בלי זמן, ולכן הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה מצוותיה, אף שמצד הענינים האלוקיים הם למעלה מהזמן... (במדבר ל ב)

אשר נטע כרם - לאנשים בינוניים, ששלמות מעשיהם תלויה בהשתדלותם ובמה שיסיעוהו משמים, יש לו לפקח על מעשיו ולא להחזיק תכופות בגדולות, שמא יעיינו בדינו משמים אם ראוי לכך, ויפקד עונו. וכן בברכות נ"ה ג' מזכירין עונותיו של אדם וכו', ובירושלמי סוף בכורים, ג' מוחלים להם עונותיהם, העולה לגדולה, והנושא אשה, והמתרפא מחליו, כי כבר עיינו בדיניהם ובודאי נמצאו זכאים והיטיבו להם, ואנשים אלו שהתחילו לבנות בית וכו' הם עדיין בדין, ואל יכנסו לסכנה אחרת... (שם כ ו)

ראה נתתי לפניך - החיים האמיתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלוקי, שבחרו בהם השלמים לקנות חיי הנפש, ולא החיים המדומים של המכעיסים לפניו, שבחייהם קרויים מתים. וכן המות הוא הכרחי לגוף וטובה לנו כדי להפריד בין פחיתות החומר ומשיגיו, שעל זה אמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". והמות הקשה הוא המות הנפשי. ואמר להם כאן שיבחינו ויבחרו בין אלו לאלו. לאהבה את ה' - ולא די רק לדעת את האמיתי והמדומה, כי צריך גם לדעת את דרך אלקים, והתועלת והנזק המגיעים מכל דרך. ובחרת בחיים - שיבחר בדרך זו שתביאהו אל החיים האמיתיים. והנה ג' כתות בבני אדם כמספר שם חם ויפת. אחת תפנה להשביע תאותה מכל תאוה בהמית באכילה ובחוש המישוש, ופורשים לפני עצמם מצודות החלאים והמות, ועליהם נאמר "מקרה בני אדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם".

הכתה השניה תפנה לחמדת הממון והכבוד, ויקבלו על עצמם כל מיני יגיעות ויסורין וסכנות, ומשפילים צלמם האמיתי עד שלא יכירו מאין באו, ולא יעשו עוד למלאכת הקודש, ובסוף ימיהם אוצרותיהם מלאים ממון, ונפשם בשבר ובשממון, ובהגיע עתו לא יצילנו ממונו ונשאר לו רק המעט שחילק לתלמוד תורה ולעוסקים במצוות. ונפשו תתרחק ממקום החפץ, וגם במקום מצבה לא תהיה בטוחה כי נחה ליפל, ומושבה שם אינו בכבוד כי אם בבהלה ותנועה מתמדת.

וכתה ג' של בני עליה מועטים, שראו כי היציאה מהעולם הכרחית, ובחנו הטוב והיפה כעצת משה, עזבו הקנינים המדומים, עלו במעלות שכליות, והבינו ההנהגה הטבעית וההשגחית בגמול ועונש. ויוסיפו תשוקה לדרוש בנסתרות כדי להדבק ביוצרם בזיו השכלתם, וגם מהקנינים המדומים לקחו להם באופן שלא ישללום מהם השומרים, על ידי מעשה צדקה וגמילות חסדים וקיום והדור המצוות, שאלו גונזים במקום שאין יד אדם משגת, והם שמחים לקול הקריאה אל אדונם... (שם ל טו)

האדם יכרע ויפול תחת ד' אבות נזיקין, מהם מוטבעים בטבעו, ומהם בענינים הכרחיים, המונעים אותו מלהשיג שלמותו. א' מה שהוא זקוק ללבוש ולמזון ונטרד מבקשתם יום יום בטרדה עצומה. ב', טרדות ובהלה משינוי מצבי הכוכבים שיולידו חלאים ופגעים או יבהילו האנשים. ג', צרות מהזולת, כגון מאויבים. ד', ירושת דעות כוזבות, ועל אלו הטרדות כוונו בני קרח במזמור מ"ב...

וכדי להרחיק מישראל ד' אבות נזיקין אלו ציוה אותם בעליה לרגל, בה יתחדשו להם ענינים מטיבים בד' אלו, ויהיו מוכנים ג' פעמים בשנה לקבל שפע השכלה בלי מטריד. ועל זה אמר המשורר במזמור קכ"ב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך... (שם לא א)

...והנה תוספת השפע בשלמים הוא לעת ערב, כל זמן שמזקינים, כי אז כחות הגוף נחלשים והשכל הולך ומאיר, ולכן משתוקקים השלמים בעת סלוקם להריק מהתוספת על זולתם... (שם לג א)

דור הולך - מצד הסבות הכוללות לכל הנמצאים, שהן התנועות השמימיות המניעות את ד' היסודות, ניתן בכל הנמצא סדור מתמיד וטבע קיים, וכן האדם בירור עניניו תחתם, כי רוב הדברים תלוים במזג האדם, התאוה והתשוקה ימשכו אחר מזג האדם, והשכל בדברים הנפעלים ימשך אחר התשוקה. וגם דתות האדם הבאות להיישירו לא תשתנינה אלא בשינוי טבע הדברים שמהם נעשה האדם. (קהלת א ד)

לכל זמן - לכל הדברים שיתנועעו אליהם בני האדם יש נטיה והכרעה טבעית מצד הזמן התלוי במזל האיש או הדבר. וזה גם בדברים הפרטיים הקורים לאיש, וגם בדברים הקטנים המקריים כגון עצב ושמחה. (שם ג א)

דרשות הר"ן:

...ולכן הושם האדם בגן עדן, מבחר המקומות באויר ובמזג נאות למין האנושי יותר מכל מקום אחר, מצורף אל זה גם כן, מפני שכיוון באדם שלא יתעסק כי אם במושכלות, מפני שהמפורסמות הן סבת מותו. והניחו במקום בו יקח מזונותיו בלי עמל ויגיעה, וכל זה לא היה מספיק לו לתת לו חיים נצחיים מפני מזגו והרכבתו, כי מפני שניהם ראוי שיפסד, אבל מצד תגבורת הנפש וכחה יתן לגוף קיום, כאשר נתקיימו משה ואליהו בלא אכילה ושתיה מ' יום. וזה אצלי הפירוש למה שנאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות"... כי כל שלמות מזגו והיותו שוכן במבחר המקומות לא יספיק להיותו חי לעולם, אם לא מצד תגבורת הנפש וכחה, והיא תגבר כפי שירבה האדם להשתמש במושכלותיו וימעיט להביט אל המפורסמות. וידוע שהעץ הזה היה מטבעו להעיר באדם תאוה, ולהמשיכו אל המפורסמות... (דרוש א)

ראה ערך ישראל-מזל דרוש ח.

מה ה' אלקיך שואל מעמך, כלומר אינו שואל ממך דבר שיכבד עליך ושהוא חוץ לטבעך, אלא מה שיש לך אליו נטיה בטבע ותתענג בהגעתו. אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים למעלה זו הוא מענין דבר שהגעתו קשה מאד מצד אחד, מפני הכח הנטוע באדם שהוא פונה לצד מטה, הפך הכח השכלי, והוא הדמיון שבאדם. כי זה הכח פונה לעולם אל התאוות, אשר ישתתף בהם האדם עם הבהמה, והחושים כולם נשמעים לכח הזה יותר מאשר נשמעים לשכלי, א' מצד הדמיון שביניהם, שהדמיון והחושים כחות גשמיים והשכל עצם בלתי גשמי. ב' שהדברים המדומים שתחת ממשלת הדמיון מוחשים ונגלים, והדברים המושכלים נסתמים ונעלמים. ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן, כי התינוק משעת לידתו מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו... והשכל בתגבורת הדמיון והחושים נשקע ואבוד כתינוק שנשבה בין הגוים, אינו מתענג במושגיו המיוחדים ולא מתעורר עליהם. ומבחינה זו ההגעה לאהבת ה' וליראתו קשה אצל רוב בני אדם...

הכח השכלי יניעוהו לעולם מושגיו במדה שוה, כי מושגיו נצחיים, ומה שיתעורר אליהם פחות או יותר הוא מצד כמות הטרדות הדמיון. אבל הדמיון משתנה עם השתנות מושגיו וחושיו, כפי שיחזקו ויחלשו. לכן יחזק הדמיון בשני הבחרות ויטריד השכל יותר מאשר יטרידוהו בימי הזקנה. וזה שאמר ר' שמעון בן עקשיא "אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם"... כלומר, שמתפייסים יותר ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו. כי בבחרותם אף על פי שהסכימו לעזב תאוות העולם ומותריו, אי אפשר שלא תניעם בחרותם לפעמים אליהם, ויתאוו אליהם בצד מה, אבל כשמזקינים והתאוות נחלשות והדמיון רואה שכל מה שדימה מהעולם הזה הוא בטל, אז אין השכל מתנגד וחולק, ודעתם מתיישבת כי בחרו את הטוב. וזקני עם הארץ שבבחרותם נפתים אחרי תאוות העולם, וכשמזקינים והעולם נשמט מהם, הם רואים שכל מה שבחרו הוא הבל ושקר נחלו, אין דעתם מתיישבת במה שהסכימו עליו. ומאחר שלא למדו צדק והורגלו במנהגים הרעים אין לאל שכל להטותם מן הדרך אשר ביררו...

ולזה כשהעולם נוהג כמנהגו וטובותיו נמשכות, הדמיון נלחם בשכל, כי הדברים המדומים נמשכים אליו על סדר ויושר ואין חולק, ואז קשה לרוב האנשים להשיג אהבת ה' ויראתו. אבל כאשר תקרינה תלאות שאינם על סדר העולם, והדמיון צריך להודות כי יש אלקים, והוא חרד לרגעיו, אז יכנע, ולא ילחם בשכל, וקל לאדם להשיג יראת אלקים ואהבתו. (דרוש י)

ספר העקרים:

...ויש מהם הפך אלו, והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים בזולת חבורה וקבוץ, ושההתחברות הכרחי להם בקיום מציאותם, כמו מין האדם, כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ומכל אחד מן ההפכים, ולזה יצטרך אל מלבושים להגין מן החום ומן הקור, ואל מזונות מתוקנים תקון יפה שיאותו למזגו, מה שאי אפשר שיושלם זה אם לא בקבוץ והתחברות הרבה מן האנשים יעזרו אלו את אלו... ובעבור זה הוא מבואר, שראוי שימצא לכל הקבוץ אשר במדינה או לכל הקבוץ אשר במחוז אחד או באקלים אחד או לכלל האנשים אשר בכל העולם סדור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשלוה ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם... (מאמר א פרק ה)

...אבל בעבור שאין מטבע האדם לעמוד על זה מעצמו הניח אותה (אריסטוטלס) לזולתו, והיא ההשערה האלקית, ועל כן נמצא אותו מדבר במעלות דרך כלל, כי הוא יאמר ביראת חטא שהיא מדה אמצעית בין התענוג במאכל והמשתה והמשגל ושאר התענוגים, ובין הפרישות יותר מדאי, ובעלי הנימוסים האנושיים יאמרו שיבעל כפי מה שראוי ועם מי שראוי ובעת הראויה, אבל אין ידם לפרש זה. והדת האלקית תפרש, שהבעילה כפי מה שראוי הוא להקים זרע לקיום המין, ועם מי שראוי היא האשה המיוחדת, ותאסור קצת הנשים שאינם ראויות שייחדם אליו, ושבעת הראויה שהוא שתהיה האשה טהורה... וכן הדת האלקית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם... ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רז"ל על "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי על איזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין". וכן בעלי הנימוסים האנושיים שבחו הגבורה, ויאמרו שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות אלא בעת שהמות נבחר לו מחיים, ואין בידם להגביל העת ההיא, והתורה האלקית תבאר שהעת ההיא הוא כשיתקדש שם שמים על ידו כחנניה מישאל ועזריה, או להלחם עם עמלקים להשמידם ולמחוק את שמם מתחת השמים... (שם פרק ח)

אור ה':

...ולזה הכוונה המאמר האומר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא", ירצה לאו בזכותא לגמרי, רוצה לומר שלא יעבוד זולתו, אלא במזלא תליא מילתא, כלומר בקצת, וזה כשתהיה המערכת מחייבת הטוב ההוא או הפכו, הרבה פעמים לא תוסר הוראת המערכת בשביל הזכות או הפכו, ולזה רבה עם היותו צדיק כרב חסדא, שתין תכלי, אבל הטוב המיוחס לו בשביל זכיותיו, הנה הוא צפון לו לעולם הבא, שהוא הטוב האמיתי... (מאמר ג כלל ג פרק ג, וראה עוד ישראל-מזל)

...וזה שכבר התבאר במה שקדם שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא הדבקות והעבודה וההצלחה והערבות למה שהוא הטוב האחרון הוא התכלית הנרצה אצל השי"ת, ולזה אם היה קבול הטוב והשכר התכלית האחרון לאדם היה בחיי ספק עצום, כי למה שהעונות הקודמים יוסיפו לו בטוב כבר ראוי שישמח בהם, אבל להיות התכלית הנכסף האהבה והעבודה, הנה האוהב האמיתי כבר יקשה בעיניו מאד היותו זמן מה שנוי לו יתברך... כי הנה למה שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה והאהבה והדבקות בבחינת העבודה לא בבחינת הערבות המושג, הנה היה ראוי שיכסוף משה לעבור בארץ להוסיף בעבודה, ואם היה מאחר הערבות המושג מהגמול הנפשי, וכל שכן שבהתמדת העבודה עוד יוסיף במדרגת הגמול הנפשיי שחיה יותר טוב מהמהירות להשיג מהגמול הנפשיי. וזה אמנם בנוי על שני הקדמות אין ספק באמתתן, האחד שהגמול הנפשיי הוא בבלתי תכלית בכח שיתוסף אל מה שיתוסף תמיד, וזה שמשה רבינו על דרך משל שהיה במדרגה היותר גבוהה הרבה מכל נולד, לו חיה אלף שנים והתמיד בעבודה היתה מדרגתו יותר גבוהה הרבה, ואם לא, היה משפט העובד ק' שנה והעובד אלף שנים עבודה אחת בעצמה משפט שוה חלילה. והב' כי השתדלות השגת הגמול הנפשי הוא בעוד בחיים חיתו לבד, והוא דבר ביארוהו ז"ל במשנה, אמרו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"... (מאמר ג חלק ב כלל ב פרק ב)

מנורת המאור:

האדם חננו הבורא יתעלה בשכל, לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדי שלא יהא נמשל כבהמות שאינן יודעות להבחין בין טוב לרע אלא בנראה לעינים, ועוסקות למלאות כריסם ולהרביע בכל מקום שימצאו. אבל האדם נברא להיות גופו עובד לשכלו, להוציאו מן הכח אל הפועל. וכל מה שיתעדן לא יהא אלא לקיום גופו, כדי שיהא בריא ללמוד וללמד, להבין ולהורות, להשיג האמיתות ולהדבק בדרכי הא-ל ית', כדי שיזכה לחיי עולם. ולזה רמזו חז"ל כשפירשו,"בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ד'), ואפילו לדבר עבירה", כונתם, שאפילו בצרכי הגוף שהן נקראין עבירה, כדי שיהא כונתו לתכלית האמיתית. ועל זה אמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", רצונם לומר שלא יתעדן להנאתו.

וגרסינן במדרש משלי "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג כ"ה), רצונו לומר, הצדיק והמשכיל אוכל מעט כדי לקיים נפשו לעבודת הקב"ה, אבל הרשע והאויל אינו כך, אלא אוכל להנאת גופו וממלא בטנו ואינו חושש להוצאת ממון, כי יחשוב באולתו, שלא נברא העולם הזה אלא לאכול ולשתות, ואינו חומד מן העולם הזה אלא אכילה ושתיה בלבד... ועליהם נאמר "וזירתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא אתכם אליו" (מלאכי ב' ג'), ופירשו במסכת שבת פרק שואל אדם (קנ"א ב') על פסוק זה, אמר רב הונא אלו שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים.

אבל האכילה הטובה, האוכל לקיום גופו, כדכתיב "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג כ"ה) ולא יתאו למאכלים גסים להשביע תאותם, אלא המקיימים לגוף בבריאותו, כדי שתהיה נפשו זכה להבין החכמות העליונות ולהדבק בשכל הפועל, וכשימות הגוף שתשאר הנפש דבקה למעלה. אבל הרודפים אחר תאותם היום משביעים אותה מהיתר ומחר מאיסור, וכשאינם יכולים להשיגו משלהם גוזלים אותו משל אחרים, ועל זה צותה תורה דבר גדול, שיהרוג אביו את בנו אם יראה בו שהוא זולל וסובא... (נר א כלל ב חלק ב פרק א)

לפיכך כל מי שיש לו דעת להבין, יביט ויראה איך חיי העולם הזה הבל ורעות רוח בכל מה שיעמול תחת השמש, ואף על פי שיחמוד חיי הגוף יחשוב איך ימיו כצל עובר, וטוב לו למות או ליהרג קודם יומו ויחי לעולם נפשו, ולא שיחיה גופו זמן מועט ויהרוס אמונתו ויכרית נפשו לעד. על כן יש לו לאדם לפתוח עין שכלו וימאס בהבלי עולם הזה, ואל יקנא בשום אדם ההולך בדרך רעה ונפסדת לגוף ולנפש, אף על פי שידמה שהוא מצליח לפי שעה. וישים כל חשקו לאהוב ולעבוד לשם יתברך וללמוד מדותיו וללכת אחריהם, ובזה ישיג למעלה עליונה ויתעדן בטוב הנצחיי במעלה עליונה שאין עולין לה אלא המזומנים לה... (שם חתימה)

לעולם יהא אדם זריז ומהיר לקום בבקר ממטתו בלי עצלות, להודות לא-ל ית' על חסדיו אשר עשה עמו, שהחזיר לו נשמתו אשר הפקיד בידו והצילו ממאורעות המזומנים בשינה ומהפגעים המוכנים לבא בלילה יותר מביום, ושהחליף כחו, ובזה תתחדש בלבו לבקרים אהבת בורא עולם... (נר ג כלל ג חלק א פרק א)

והרוצה ליכנס במעלת החסידות ולידבק במקום שנקראו גמילות חסדים, יעשה לכל אדם לפנים משורת הדין, כדי שלא יגע בשום עוול וחמס, וישמור עצמו שלא יבא ויגלגל שום נזק בגוף חברו, או שום הפסד בממונו על ידו, אפילו בגרמא, ויהיה בקי בכל דברי מוסר ובהנהגת המדות עם כל אדם. ויברך את השי"ת על כל החסדים שעושה עמו ועם אנשי ביתו בכל יום... (שם חלק ה פרק א)

...ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו השי"ת בדרכים האמיתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיר מחשבתו מהשם, הוא נבדל מהשם, והשם נבדל ממנו, ואז הוא מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מן המקרה הוא השפע השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל מחשבה ההיא, ולזה אירע לשניהם מה שאירע...

ואחריו קם רבי יצחק ן' לטיף ובספרו הנקרא "שער השמים" האריך יותר להוסיף ולבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל. וכתב בשער הראשון פרק נ"ב, איך כפי טבע המציאות מתחייב להיות כל אדם רודף אחר מחייתו, כפי הכנת החומר שלו על דרך הטבע ולא על דרך השכל בלבד. ושאם ינהיג הבורא יתברך ליתן ממון ושלוה לצדיקים וחיים ארוכים בעולם הזה וימנע אלו הטובות מן הרשעים, וכל שכן אם יענישם מיד כפי רשעם תמיד, נמצא מכריע כל בני אדם להיותם צדיקים ויהיה הוא סבת תנועתם הראשונה לזה הטובה הבאה מיד... גם אלו ישיגו כלל הצדיקים הטובות בלי שום הפך וכלל הרשעים הפכים בלי שום טובה, נמצא הטבע בטל, שאפילו יתמיד החסיד השלם בדברים ההפכיים שלא יכאב ולא יחלה... זה הפך הטבע המוטבע בנבראים... (שם חתימה, וראה עוד ערך השגחה)

...נמצא שמי שנוטה אחר גמילות חסדים ולא יותר מסייע עמידת יישוב עולם השפל, ומי שנוטה גם כן אחר הדברים שנקראו עבודת הבורא, שהם המצוה והתפלה, שהיא עבודה שבלב, אוחז מדת העולם האמצעי, ומן השמים מרחמים עליו ומצילין אותו מן המזיקין, ומי שעמלו בתורה שהוא מדת עולם העליון, בחשקו להדבק נפשו בשכל הפועל אשר נחצבת נפשו משם, תשוב כמותו כל אחד כפי מעלתו ותשאר לנצח ותחיה עדי עד. ולזה רמזו בריש מסכת פאה באומרם "ותלמוד תורה כנגד כולם", שהיא הראשונה במעלה והעליונה בסולם.

על כן המתאחז בשלשה דברים הללו מוכתר בשלשה עולמות. ועל כן נברא האדם בשיתוף מעלה ומטה, נפשו מלמעלה וגופו מלמטה, להיות הרשות בידו להטות לצד שירצה, שאם ירצה לעלות לצד מעלה, יושב בסתר עליון בעולם הזה, ובהפרד נפשו מגופו תשוב אל האלקים אשר נתנה ליהנות מזיו השכינה כמלאכי מעלה, ואם לאו, יהא גופו נעזב למקרים כבהמה בלי דעת ונפשו תכרת, נמצא, שהקיום האמיתי והתמידי שבאדם הוא בזכות התורה...

על כן מי שרוצה לראות אמיתת העולם ועמידתו, יבין למה נברא האדם ולמה הבדילו בוראו מכל נבראי עולם השפל, ויצרו בצלם אלקים ובעולם מלא ונתן עצי הגן בידו, שהם כל ברואי מטה, ונתן ברשותו לאכול מעץ החיים, שהוא השגת חכמה עליונה, להבדיל בין אמת לשקר, והזהירו מעץ הדעת, שהוא להבחין בין טוב לרע, שהיא חכמה מדינית... (נר ד הקדמה)

אף על פי שהאדם מחובר בגוף ונשמה, הגוף מהאדמה והנשמה מלמעלה, כשהוא בעולם הזה הטבע מחייב שהגוף מושל על הנפש ברוב, לפי שהגוף בתחלת ברייתו מתאוה תאוות גופניות. ולזה רמזה תורה, "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד' ז'), והנשמה היא מוכנת בכח לבא אל הפועל, ולזה צריכה הכנות גדולות במדות מושכלות. נמצא, שכפי טבע המציאות הגוף הולך בתחלה על הנפש, ולזה אמרה תורה שהוא המונע לאדם שיאכל וחי לעולם. ועל כן המשיל החכם, הגוף למלך זקן וכסיל והשכל לילד מסכן וחכם.

ובני אדם בעיוורון לבם אינם משיגים אמיתת העולם, ויושבים בחשך וצלמות בהיותם שטופים בהנאות העולם הזה. ועל כן "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". ואותם שאינם נטבעים כל כך בזה החשך ומצפים לאורה באשמורת הבקר, שהוא צאת העולם הזה, מגיעים לראות האורה האמיתית ועומדין בה בהשארות נפשם עדי עד, כל אחד כפי מעלתו... (שם כלל ב חלק ב פרק ג)

...נמצא שסדר רבא ימי האדם כסדר הראויים להיות, בראשונה, משא ומתן של אמת לקיום גופו ולהנהגה מדינית ולדרכי שלום, אחר כך שיקבע עתים לתורה, כדי שלא יוציא כל זמנו בקיום הגוף לבד, ואחר זה דבר בזיווגו כסדר הראוי לאדם, ללמוד תורה ולישא אחר כך אשה. ואמר אחר זה, שיקבע בלבו האמונה לשום מבטחו באדון הכל, לצפות בישועות הבאות בכל עת ובישועה הכללית, ואל יעלה בלבו שהבורא סר היכולת מידו ונתנו לצבא השמים, אבל כי בידו הוא לעשות הכל, כי זה צריך האדם על כל פנים להאמין קודם שיכנס בחכמות העיוניות, כדי שלא יעלה בלבו שגיאה. ואחר כך זה יפלפל בחכמה, ומפלפולה יבין דבר מתוך דבר... (שם כלל ג חלק א פרק א)

לפי שהאדם הוא עלול לקבל מאורעות המקרבות לו לידי סכנה, מהם מסבת המשרתים ומהם מסבת כישוף ומהם מצד ארס, על כן הזהירו בהם רבותינו בדברים המזיקים. ולפי שהמים הם יותר עלולים לקבל טומאה בכל אחד מאלו הצדדים, דברו בהוה, וגם כל בן דעת ילמד ממנו לדברים אחרים. וכל השמירות האלו הם צריכין למי שמקפיד בהם ואינו דבק בעבודת השי"ת, אבל הבוטח בהשי"ת וחושק באהבתו ודבק בעבודתו - חסד יסובבנו... (נר ו כלל א חלק א פר ק ב)

מדרש שמואל:

וכל מעשיך בספר נכתבים, לפי שהאדם נמנע מלשוב אל אלקיו מפני שחושב שלא ימצא בו עוון אשר חטא, כי השכחה מצויה באדם וחטא ושכח, לזה אמר התנא בדרך עצה, אתה קח לך ספר אחד וכתוב עליו בכל יום המעשים שעשית ביום ההוא ומה שחטאת, ובכן תזכר חטאתיך... (אבות ב א)

אי נמי אמר הוו זהירין ברשות, כלומר שלא די לאדם שיקיים דברי התורה לבד, כי גם צריך לו עוד להיות מקדש עצמו במותר לו, ואף בדברי הרשות, וזה שאמר הוו זהירין ברשות, כלומר אפילו בדברים שיש לכם רשות מן התורה לעשות, כענין להרבות במאכלים המותרין, הוו זהירין בהם, שאין מקרבין לו לאדם אלו הדברים ותענוגי העולם הזה אין מקרבין את האדם להמשיך לו תועלת מהם אלא לצורך עצמם לבד, לצורך התענוגים עצמם, כלומר שילך אחריהם לבד משום שנראים כאוהבין בשעת הנאתן.. (שם שם ג)

...וזה שאמר עשה רצונו ית', כשאתה עושה רצונך יהיה כוונתך לעשות רצונו, כדי שיחשב הוא יתברך מאכלך למצוה, וזה שאמר כדי שיעשה רצונך, דהיינו התשמיש והאכילה שהוא רצונך יחשבם לך למצוה, וכאלו עשית בהם רצונו, וכמו שכתוב והוא יישר אורחותיך... (שם שם ד)

ולי נראה, כי לפי שהאדם רודף בעניני העולם הזה אחר ד' דברים, יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם, והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת... ועל המין הזה אמר התנא מרבה בשר מרבה רמה, ואומרו מרבה בשר, כלומר שמטבעו הוא חלוש, ועל ידי תענוגים רוצה להרבות בשר, זה בודאי הוא מרבה רמה... ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב...

ויש מין אחר שרודף בעולם הזה אחר הממון, כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל... לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו, נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים, וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתך ומעצמך תחדל... ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל, ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים... ויש מי שרודף אחר הכבוד, להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו, ועל זה המין אמר מרבה עבדים מרבה גזל... וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העולם הבא, והם אלו כנגד אלו ממש, כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה, שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה, כי בזה יהיה מרבה חיים... (שם שם ח)

ושוב יום אחד לפני מיתתך. כתב לב אבות, כי אף על פי שעבר עבירות כל ימיו, נאמר עליו שוב, לפי שנשמתו ממקום קדוש יהלך, ושכלו חלק א-לוה ממעל אשר ממנו בא לו, ואם כן הרי הוא חוזר ושב אל מקורו. ועוד כי האדם בקטנותו אינו מכעיס את ה' בטרם דעתו מאוס ברע ובחור בטוב, ואם כן הרי הוא שב לימי עלומיו... (שם שם יב)

ואל תהי רשע בפני עצמך, הרמב"ם ז"ל והרב רבי ישראל ז"ל פירשו שלא יחזיק את עצמו בחזקת רשע, שהמחזיק עצמו בחזקת רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה וגם אינו יכול לחזור בתשובה כי מתייאש מן התשובה, ויוסף על רשעו רשע, וגם אין לו להיות צדיק בעיניו, כמו שאמרו חז"ל משביעין את הוולד במעי אמו וכו', ואפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, ולא רשע אלא כבינוני, שיראה שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם ירצה... (שם שם טו)

...ואמר (הסתכל) בג' דברים, להשמיענו כי כשיסתכל צריך שיסתכל בג' ביחד, אמנם אם יסתכל בא' או בשתים מהם אפשר כי לא די שלא יועיל, אלא אדרבא יזיק, לפי שאם יסתכל שבא מטפה סרוחה לבד, אפשר שיאמר האדם אם כן אין ראוי להאשימני אם אחטא, כי יסודי נבנה מדבר מאוס, וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי... ואף אם יסתכל באלו השני דברים אפשר שיאמר שכיון שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה אפשר כי יחשוב האדם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה, ואין דעת וחשבון לעפר ולאבן דומם, על כן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וצריך שיסתכל האדם בג' הדברים ביחד כדי שלא יחטא... (שם ג א)

הרב ר' משה אלשקר ז"ל כתב רבי דוסא בן הרכינס וכו', אפשר לפרשו כנגד זמני האדם, כנגד זמן הילדות אמר שינה של שחרית, הזהיר לאדם שיעור בשחרית, שהוא זמן ילדותו יעור משנת אוולתו ויתגבר, והרמז מלבד הפשט שיחזור בתשובה בזמן ילדותו. וכנגד זמן העמידה אמר ויין של צהרים שהוא אמצעית היום, וכנגד זה אמרו ז"ל אף בתפלת מנחה, וכנגד זמן הירידה והוא זמן השיבה והזקנה אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות וכו', והטעם שאין תשוקת הזקן כי אם לשוח, וזהו שלא ירבה שיחה לא עם הילדים ולא עם עמי הארצות, וזהו אומרם אף בתפלת ערבית... (שם ג יג)

...ואמרו על דרך הלצה, עשיר ראשי תיבות עינים שינים ידים רגלים, ובבריאות אלו הדברים יקרא עשיר... (שם ד א)

ואפשר לומר עוד, כי מי שיש בו עין טובה ושמח בחלקו בודאי שזה אוכל העולם הזה, כי לעולם לא ידאב ולא ידאג, ומי שעינו רעה לעולם לא ישבע כסף ומרבה נכסים מרבה דאגה, ונמצא מי שעינו רעה בדרך הטבע הוא שאינו אוכל העולם הזה, ומי שעינו טובה בדרך הטבע הוא אוכלו וחייו הם חיים. (שם ה כא)

...ואחר אשר האדם זה לו עשרים שנה בעסק הלימוד אחר כך צריך שיעסוק בענין המעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ולפי שאין בור ירא חטא על כן סידר לאדם עשרים שנים הראשונות בלימוד, ואף אם אמר בן י"ג למצוות, הכוונה שאז נקרא איש וחייב בכל המצוות, אבל אי אפשר להיות שלם ולרדוף אחר המעשה עד שיהיה בקי במשנה ובגמרא, וכאשר הוא בן עשרים אז הוא זמנו לרדוף אחר המצוות, כי רוב המצוות המעשיות נעשים בהילוך הרגלים... (שם שם כג)

והר"ם אלשקר ז"ל כתב בן חמש שנים למקרא וכו', בא להודיענו מהדעת הנפסד שאומרים שאין הפרש מהאדם לבעלי חים, ואינו כן, שהרי האדם בתחלת יצירתו נמשל כבהמות, כמו שאמר הכתוב ועיר פרא אדם יוולד, וכשמוסיף בשנים מוסיף כח שכלי ושלימות, מה שאין כן בבעלי חיים,אשר מעת לידתן הם קונים השלימות אשר יקנו אחר גדולתן. לזה אמר, תרצה להבחין מי הוא הנקרא אדם ויש לו יתרון על הבהמה כשתראה שהוא בן חמש שנים והוא בקי במקרא. בן עשרים לרדוף, הנה עד עשרים הוא עיקר החיוב על האב שילמד את בנו תורה ויחנך אותו במצוות ולהשיאו אשה, אמנם כשיהיה בן עשרים כבר יצא האב מחיובו, והנה צריך הוא להשתדל מעצמו לרדוף אחר עשיית הפעולות הטובות... (שם)

ספר חרדים:

כתיב סעפים שנאתי ותורתך אהבתי, וכתיב אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', וכתיב השלך על ה' יהבך, הכוונה, כי כמה זמן אדם מאבד בידיו לריק בחושבו על עניני עולמו ופרנסתו, וסוף אדם להבל דמה, כלומר מהרהר ומחשב ומבטל זמנו ואינו משגיח כי ימיו כצל עובר, ובעוד שהוא מחשב ומהרהר יעשה חבילה גדולה של תורה ומצוות לעולם הבא, ולכן נמי כתיב חזית איש מהיר במלאכתו, כלומר בלא רוב מחשבות לעולם הזה, אלא מקצר ועולה ומשאו של עולם יניח להקב"ה, והוא ישא משאו יתברך, והוא כביכול יכלכלך, והיינו אשרי תמימי דרך שאינם מרבים מחשבות בעניני עולמם שגורם ביטול תורה... נראה דלכך הוכפלו שמות הצדיקים, נח נח, אברהם אברהם, וכדומה, לומר שאין מערבין גוף ונפש בחייהם, לנפש שם העיקר והגוף טפלה לו כסוס לרוכב, והנפש תמשול וינהיג הסוס ברצונו לעבודת הבורא. כשזוכר אדם צרותיו יעלה על לבו כי עבד ה' הוא מכלל העם בחר לנחלה לו, אז ישמח ויעלוז כמוצא שלל רב... (פרק ד דברי כבושין, וראה עוד עבודת ה')

אברבנאל:

ויהיו ימי אדם - בענין אורך השנים, יש אומרים שהמספר על חדשים, וזה אי אפשר, שאם כן הולידו בני שתים וחמש. לרמב"ם היה אורך השנים רק ליחידי סגולה, וכתב על זה הרמב"ן שהם דברי רוח, כי אינם נביאים וצדיקים, ועוד. ואמר שאדם היה תכלית השלמות, ואף שנקנסה עליו מיתה היה מטבעו לחיות זמן רב, ועל ידי הקללה היו ימיהם הלוך וחסור, ואחר המבול נתקלקלו האוירים, וחסרו שוב, ורק ביראת ה' הוסיף ימים. ור"ן התעצם על דברי הרב, ואמר, שאחר המבול חזר האויר לקדמותו, כמו אחרי גשם. ונראה כהרמב"ם, שהראשונים אכלו מאכלים פשוטים, וגם לא היו להוטים אחר המשגל המקצר הימים, וההמון רדף אחרי מאכל ומשגל, ולא חי כל כך הרבה. ותכלית הדבר היה כדי שיתמלא העולם, וגם להשלים את המין האנושי בידיעות הנרכשות על ידי נסיון רב, כמו חכמת הכוכבים. ולדברי הרמב"ן נתקלקל האויר בסבת העונש, ואולי רצה ה' שיתקצרו ימות האנשים וגם נתחדשה בהם זלילת הבשר המקצרת הימים, ונוספה זימה... (בראשית ה ד)

והיו ימיו מאה ועשרים - אם לא תשיגהו סבה מונעת, ורוב האנשים ימותו קודם לכן מרוע ההנהגה ומיני החליים, ולכן אמר ימי שנותינו בהם ע' שנה וגו'. וראה השי"ת שהרודף אחר השלמות די לו בק"כ שנה, ובהיות הזמן קצר גם יזכור מותו וישוב, ולא יאמר יצרו עוד היום גדול. (שם ו ג)

דור ההפלגה - ...ואמיתת הענין, אחר שרצו לשנות מנהגם הטבעי, הוצרכו לבדות שמות לדברים החדשים שבחרו, וסיבב ה' שלא יבחרו בלשון אחת, ונתבלבלו הלשונות. ומשראה ה' שנשתקעו במותרות אלו לא אסרם לישראל, אלא הזהירם שישתמשו בהם בכף היושר ובדרך היאות. אמנם כשהלכו במדבר על פי ההנהגה האלוקית ספק להם רק ההכרחי... (שם יא א)

צו את בני ישראל - עוד ארמוז בענין המועדים: פסח רמז לשנות האדם שהם ע', היום הא' והז' נגד ימי הנערות וי' השנים האחרונות, שאין ראוי להם לעמול בעניני העולם. וביום ב' יתחיל לספור, וכן יספור בחייו הימים שעליו לחיות, והם נ' בערך. ובסוף נ' אלו יכין עצמו ליום הפקידה, ויקריב מנחה חדשה ללכת בדרך חדשה. לחם התנופה - בסוף יביא מנחה חדשה בהנהגת עצמו, ויעשה מעשים משובחים כסולת חטים, ולא כבתחילת חלדו שמקריב שעורים. ויום תרועה וים הדין בחודש הז', שיתעורר לשוב בי' השנים האחרונות של חייו. ואחר כך חג הסוכות, שידעו כי אין קרבתם בתימו לעולם, והעולם הזה רק דירת עראי. שמיני עצרת - שאם הוא בשנות השמונים כבר נפרד מעוון וטומאה, ואם כן מורה חג הסוכות גם כן שהבוטח בה' בצל ש-די יתלונן. ופרי עץ הדר רומז שלא יאסור ה' ערבות ותענוג, אך יתנם לו ביום הא', בזמן הנערות. וראוי שכל זה ישמש לעבוד את ה', כמו שכתוב ושמחתם לפני ה'... (ויקרא כד ב)

ושבתה הארץ - דרך שניה (בטעם שמיטה ויובל): כפי שביארתי בפרשת מועדות ראוי מכל לחוס על אבוד הזמן. ולמען יתן אל לבו ששנותיו רק ע' באו שביעיות הרבה, כמו ימי החופה והנדה, המילה, המצורע, טומאת מת, ימי מלואים, פסח, עומר, סכות, וכן שמטה ויובל, ונ' שנה אחר הילדות האדם הוא איש זרוע לו הארץ. ובעשר הז' ראוי שישבות ויעבוד את ה', וירמזו גם כן לאדם שכל נכסיו יהיו לאחרים. (שם כה א)

לא יהיה - שבזמן הגאולה לא ימותו נערים, או על זמן התחיה שיחיו שנים רבות, כי יחדש להם מזג טוב. (ישעיה סה כ)

ספורנו:

והנחש - ...וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים המטים מדרך השלמות המכוון מאת הא-ל ית', כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצווים לכחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כוונת ורצון הא-ל ית' כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם, כאמרם ז"ל עינא וליבא סרסורי דחטאה... (בראשית ג א)

כאחד ממנו לדעת טוב ורע - הוא יודע טוב ורע עם היותו בצלמנו, ואם יהיה נצחי בזה הענין הנה ירדוף כל הימים אחר הערב, וישליך אחרי גיוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב, ולא ישיג האושר הרוחני המכוון מאת הא-ל ית' בצלמו ודמותו. (שם שם כב)

הלא אם תיטיב - עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון, שאת - רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהיה לך, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ - גם כן החטאת מוכן לפניך, כי תוסיף על חטאתך פשע, שכך דרכו של יצר הרע, ואליך תשוקתו - כי תפנה אליו למלאות תאוותיו, כמאמר ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואתה תמשל בו - בידך להתקומם עליו בצלם אלקים, כאמרם שם, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. (שם ד ז)

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש - ... וזאת הדרישה תהיה על אופנים מתחלפים, שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם להצילו, על דרך ודרשת את צאני מידם וגו', מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם - אם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו, אבל לא מיד החיה. (שם ט ה)

כי בימיו נפלגה הארץ - ...להודיע סבת קיצור שני חיי האדם מפלג והלאה, כי אמנם סבת זה היה חטא בני הפלגה וענשם שקלקל מזגם בהשתנות הפתאומי מאויר לאויר. (שם י כה)

אל מול פני - ...וכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאילים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלא עלייא לא מתקיימי אתכליא, תהיה להפיק רצון הא-ל ית', באופן שיושג מכוונו בין כלם וירוממו את שמו יחדו... (במדבר ח ב)

...וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה', והבא אל האהל מטמא את מקדש ה', וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלקים, ותהיה טומאתו בטעות העדרי, והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר, אשר אין לפניהם בלתי אם גוויתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלקיו, כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך, ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראויה שיטמא באהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת הא-ל ית'... (שם יט ב, וראה שם עוד)

למשך ביין - שעל ידי היין יפנה לבו קצת אל המדיניות וצרכי חיי שעה, ולאחוז בסכלות - שלא תתגבר עלי סכלות התענוגים, עד אשר אראה - איזה חלק מחיי שעה ראוי לאדם. (קהלת ב ג)

ושנאתי אני את החיים - חיי שעה, אחר שראיתי שיש בנו דבר נצחי. (שם שם יז)

ימיו מכאובים - כי בהשתדלות בקנינים הנפסדים לא רק עמל אלא גם צער ומכאובים שיטרידוהו מקנות השלמות הנצחית. אין טוב - אלא שיאכל וישתה ההכרחי בלבד, ולא יבקש מותרות. והראה את נפשו - ישתדל בעמלו על נפשו לראות אושר נצחי. מיד האלקים היא - שציוה ולעבדו בכל לבבכם, ואכלת ושבעת, רק ההכרחי... (שם שם כב וכד)

לכל זמן - אמנם אין למאס לגמרי ההשתדלות להשיג חיי שעה, אלא שלא תהיה ההשתדלות תמיד בהם. (שם ג א)

ראיתי את הענין - ה' נתן לאדם לעמל בחיי שעה, כדי שיהיה נכנע ולא ימרד כאדם הראשון, הכל עשה יפה בעתו - נתן מזונותיו בזמנו, העולם נתן בלבם - מושכלות ראשונות שישיג בהם כללים של עולם על ענין אחד, אבל הפרטים לא ישיג בשכלו כמו שישיגו הנבדלים. מבלי אשר לא ימצא האדם - את מעשה ה' מראש עד סוף, כי שכלו גרוע. ידעתי - מכל זה שאין טוב במיני ההשתדלות כי אם לשמח - בעיון שבו תושג שמחה שכלית ורוחנית, ולעשות טוב - במעשיות, להדמות לבוראו. לאכל - ואם ישיג המספיק לו בחיי שעה, גם זו מתת אלקים שתעזרהו להשיג ולעמד על ההסתפקות. (שם שם י-יג)

מקרה האדם - המיוחד שהוא צורך השגת הלחם ושמלה, ואם כן הוסיף חיי צער על היותר נכבד, וזה רק מפני סורם מהחלק האלקי. (שם שם יט)

כי מה יותר - ההמוני לא יתעורר להשיג החיים הנצחיים, באמרו שאין יתרון לחכם מן הכסיל. מה לעני יודע - מה יודע ההמוני מהנצחיים, שיוכל להלך נגד החיים - בכוון החיים האלה. טוב מראה עינים - כך יאמר ההמוני, שטוב המושג בחוש מללכת אחר הנצחיות שלא ישיגהו לעולם. גם זה הבל - כי לא ישיג יותר מהמוחשות ממה שנגזר לו. מרבים הבל - דברים מרבים על האדם עמל בלי תכלית נחשבת, כגון הבנינים לפרסם כבודו בחייו, ומה יותר לאדם - אין בהם תועלת נחשבת, ולפעמים לא ישיג גם המכוון אחרי המות. מי יודע מה טוב - גם אם יהנה מהם במקצת ימיו, יקרה לפעמים שבעקבות דברים אלו כהבנינים יביא על עצמו קנאה ונזק. ויעשם כצל - שיאבדו בזמן מועט מה יהיה אחריו -ואולי יאבדו מיד במותו. (שם ו ח-יג)

טוב כעס - שיגער על ידי זה הנפש המתאוה, משחוק - ששמח במעשיו, כי ברע פנים - המתנגדים לכח המתאוה ייטב - השכלי. לב חכמים בבית אבל - דואגים תמיד על חסרונם והעתיד, ולב כסילים בבית שמחה - שמחים על התענוג העכשוי, ואין רואים את הנולד. (שם ז ג וד)

אל תרשע - להתאכזר על הרשעים מדאי, ואל תהי סכל לסור לגמרי מחיי שעה, אפילו לעסוק בתורה ומצוות, לא תמות - ולא יעלה בידך לא זה ולא זה, אל תרשע - אל תחרד מדי בבא חרדה. ואל תהי סכל - לא להרגיש בחרדה לגמרי, כי שניהם ממיתים. (שם שם יז)

שמח בחור - בשלמות שהשגת בילדותך, שהיא גירסא דינקותא, ויטיבך - וזה יעזר לך להשיג יתר שלמות בבחרותך, בדרכי לבך - השכל, ובמראה עיניך - ובמה שתחדש, ודע - לפני מי אתה עמל. והסר כעס - על שלות הרשעים, והעבר רעה - יצר הרע, כי הילדות - התענוג המושג בחיי שעה הבל. (שם יא ט וי)

אלשיך:

עולה תמנתה - כי יש לאדם זמן בו יורד או עולה. ועד עתה ירד יהודה י"א שנים מאחיו, ומעתה התחיל שוב לעלות. ותמר ידעה זאת, ושהגיעה העת שיצאו ממנו מלכים... (בראשית לח יג)

...ויהיה הסכך גידולו מן הארץ, כי זכיות האדם עולים דוקא מהארץ, ומשפיעים מלמעלה שפע קדושה. וגבוהה מכ' פסולה, שלא יאמר למטה מבן כ' שאינו בר עונשין, כי ירוה דודי העולם הזה ואחר כך ילך באורחות אלקים, כי לא ישוב מהם. ולא יעשה אותה למטה מי' לומר שחוסה בצל המזלות, כי לא ירדה שכינה למטה מי', רוצה לומר מדרגות מלאכים. והדפנות שהן על העולם הזה כשרות מכל דבר, כי העולם הזה הוא חמרי, ושתי דפנות צריכות להיות כהלכתן לרמז כי טוב העולם נכלל בג', בנים חיים ומזונות, ובשני הראשונים כדאי להשתדל ולבקש שיהיו לו כהלכתם, אבל במזונות יסתפק בטפח שוחק, ויעמידנו בצורת הפתח לרמז שהעולם הזה רק כפתח לעולם הבא. (ויקרא כג לט)

...או כל זה לומר שיסיר מהם המניעים מללמוד תורה, כי בהיות כולם עושים רצונו שלמקום ישנה להם המזל, מה שאינו כן בצדיק יחיד שאינו משנהו לו. ונתתי משכני בתוככם - שילכו ויזדככו עד שהנשמה תרצה להשאר בתוכם, בהפך מה שהיא בתחילה רוצה לצאת בכל נשימה ולשוב אל מקורה האלקי, כי עתה יהיו מרכבה לשכינה... ולא תגעל נפשי - שיהיה שלום בין הגוף והנפש, ולא ימותו. (שם כו יא)

מאשר חטא על הנפש - אמרו חז"ל שקרוי חוטא על שציער עצמו מן היין, וקל וחומר לשרוי בתענית. מדבר בזה רק על נזיר שנטמא, כי הקב"ה ברא פירות וכו' כדי להנות בני האדם וליישב הנפש, וגם היין משמח אלקים ואנשים. אמנם לכפרת עוון יתענה איש לשוב בתשובה, וכן הנזיר מענה נפשו מהיין בערך מה שיקדש את עצמו. אך זה רק במשמר את נזירותו, ולא במי שנטמא, שאז יפלו הימים הראשונים, וחבל על מה שהצטער בהם... (במדבר ו יא)

ויענך וירעיבך - על מה שיתמהו איך הרוחניות תחיה את גוף האדם, לכן האכילם המן, דבר רוחני, שיראו כי לא על הלחם הגשמי לבדו יחיה האדם. כי על כל מוצא - על התורה והמצוה יחיה האדם המלובש בחומר. (דברים ח ג)

למען ירבו ימיכם - ואפילו מי שנקבעו לו רק ימים מועטים יתרבו לו, כענין אביי שנתרבו לו על ידי תורה וגמילות חסדים, ובנימין הצדיק שנתרבו על ידי צדקה. (שם יא כא)

מבלי אשר לא ימצא האדם המעשה - לא תוכל לשפט אם תראה רשע וטוב לו, כי ה' עושה בהשגחה מראש ועד סוף, וכפי שהיה בגלגולים הראשונים... כי עת לכל חפץ - לא המזל הוא שעשה כך, כי אם הבחירה, והשי"ת יתקן אחר כך את המזל. ואם הם נראים פה שני דברים נפרדים, למעלה כל הגזרה אחת. (קהלת ג יא ויז)

הכל כאשר לכל - כל אדם מת בהיותו חלק מהכל, צאצא לאדם הראשון, וכמקרהו כן יקרנו, לטוב ולטהור... (שם ט ב)

כי יודע ה' - ומשפיע על דרך צדיקים, ואין רשע בישראל שלא יבא להטהר באיזה זמן, ואז מסייעין אותו כהבא להטהר, וגם מרחיק ה' דרך הרשעים מהצדיקים. (תהלים א ו)

נבזה בעיניו - יסתכל אל מהותו, ואז יזהר בקלות גם בלא תעשה. אבל חבריו יראי ה' יכבד, אף שגם הם ממקור נמאס. או נבזה - עניני הגוף יהיו נבזים בעיניו, ולא ילך אחר תאוות. (שם טו ג)

והתענג על ה' - ומה לך תענוגי העולם הזה, או יתגעגע על ה' ותשמע תפלתו, ובזה יוודע שהוא צדיק. (שם לז ד)

ההולך בדרכיו - אינו ירא ה' מפני עבירות, אלא כצדיק גמור הירא שמא יגרום החטא, שמא חטא ולא ידע. יגיע כפיך - ולא ריבוי ההון הגורם דאגה, וטוב לך - כל השכר לך, ולא כמתפרנס מאחרים, שחולק השכר, כיששכר וזבולון. (שם קכח א)

רמ"ע מפאנו:

ושנית דקתני לשטתיה אזיל בברייתא פרק החולץ, דתניא את מספר ימיך אמלא, אלו שני דורות, זכה משלימן לו, לא זכה פוחתין לו דברי רבי עקיבא. וקסבר משלו הוסיפו לו לחזקיהו המלך חמש עשרה שנה שגזרו לפחות ממנו על פי התראתו של ישעיהו. ואף על גב דרבנן פליגי עליה והם אמרו זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו, וכבר הרגישו נגדם בתוספות דחיי מהני תלת מילי דלא תלו בזכותא נינהו, פירוש להוסיף עליהם, אלא במזלא תלו, ונמצא המזל דידיה עביד, ונלוה אליו דין ראש השנה לפחות מן הנגזר לו שבהשפטו יצא רשע, ולהשלים לצדיקים הוראת המזל בשובה ונחת, ולבינוניים כראוי להם, אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא להוסיף בשבילם בני חיי ומזוני, דקרן נינהו והיא קיימת לעולם הבא כמו שיבא... (מאמר חקור דין חלק ב פרק כח)

מהר"ל:

ואל תתייאש מן הפורענות וכו' הדבר אזהרה לאדם, שלא יחשוב אי אפשר שיגיע אליו פורענות, ולא אמר שידאג מן הפורענות, כי דבר זה מדה מגונה, מי שהוא דואג מן הפורענות, וכמו שכתבנו בנתיב הבטחון, ב"ה, אבל אל יתייאש מן הפורענות כאשר עשה המן, שהיה בוטח בגודל עשרו, ובהרף עין נהפכה עליו הצלחתו... (דרך חיים פרק א ז)

והבן איך הפליגו חכמים באהבת המלאכה, כמו שאמרו "אהב את המלאכה", ולא אמרו בחר לך מלאכה. ובפרק קמא דברכות אמרו "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, דכתיב אצלו אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", פירוש כי הנהנה מיגיע כפיו, והוא אשר מסתפק במה שנותן השי"ת אליו, כי אם לא היה מסתפק במה שיש לו לא היה נהנה מיגיע כפו, אלא שהוא נהנה ואינו חסר, ומפני זה נאמר עליו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. כי אדם כמו זה הוא בריה שלמה בעצמו, כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות, שהוא בלא חסרון, ולכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלמות. ובעולם הזה גם כן כיון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו, השי"ת מסייע לו שיהיה שלם לגמרי בלא חסרון. ולפיכך כתיב אשריך בעולם הזה, היינו שהוא מאושר, לשון חוזק, שלא תהיה לו נפילה במה שהוא שמח בחלקו, והוא שלם בלא חסרון, דבר זה מורה על חוזק וקיום.

ויש לך לדעת כי הנהנה מיגיע כפיו אי אפשר שלא תהיה לו גם כן מדת האהבה על ידי מדה זו, כי מאחר שהוא שמח ואוהב יגיע כפו, אי אפשר שלא יאהב מי שחנן לו דבר זה... (שם שם יא)

הוי שקוד ללמוד תורה, רבי אלעזר נתן מוסר על התורה שהיא תכלית האדם, והאדם מצד עצמו נברא רק לעמל תורה. ולפיכך אמר הוי שקוד ללמוד תורה, שאם לא יהיה שקוד לא נאמר בזה שעמלו בתורה, רק שלומד לעתות הפנאי...

מה שאמר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם הזה, יש לך לדעת, כי המיתה מגעת לאדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא עליו ונוטה אל אחת הקצוות. שכל מיתה היא קצה, אבל השויי והמצוע הוא החיים... והאדם שהוא בעל עין הרע פועל ביותר בכח נפשו עד שהוא שורף הכל בעין שלו, וזו תגבורת נפשית יותר מן הראוי, ובזה הוא יוצא לקצה אחד, שאין האדם נברא רק על השווי מגוף ונפש. ומה שהוא נוטה אל הקצה דבק בו ההעדר, לכך הוא מוציא את האדם מן העולם. וכן אם האדם נוטה לכח הגוף החמרי ביצר הרע, הוא דבק בגוף כאילו הכל גוף, וזה יציאה אל הקצה, ובקצה דבק שם ההעדר, ודבר זה מוציאו מן העולם.

אמנם הדבר השלישי (המוציא את האדם מן העולם) הוא שנאת הבריות, מפני שהוא מתנגד אל עצמו, שהרי הבריות הן האדם עצמו אשר ברא השי"ת בעולם, ובזה הוא נוטה אל ההעדר הגמור, כי שנאת הבריות ששונא אותן עד שלא יהיה נמצא האדם, דבר זה הוא העדר גמור... (שם פרק ב יד)

הנעור בלילה וכו', אחר ששנה התנא מעלת העוסק בתורה וגנאי אשר מסלק עצמו מדברי תורה, שנה הדבר הזה הנעור בלילה וכו', ופירוש זה, כי הוא השי"ת סדר העולם כפי הראוי, וסדר שמירתו גם כן שיהיה העולם עומד בשמירתו ית', ויש דברים שהם יוצאים מן השמירה הזאת, כמו שיתבאר, ועל זה אמר כי האדם היוצא ממה שסדר השי"ת שמירת העולם הוא מתחייב בנפשו כאשר יוצא מן השמירה, וזה כאשר נעור בלילה, כי הלילה לא נברא אלא לשינתא או לגירסא, וכאשר הוא עושה כך אז נפשו משומרת מן השי"ת, כי ביד השי"ת יפקיד רוחו ונשמתו... וכן הפונה לבו לבטלה, ודבר זה אפילו ביום, כי השי"ת ברא העולם ושמירתו כאשר הוא נוהג בסדר של עולם, והעולם הזה נברא שיהיה פועל ולא יהיה בטל, שאין דבר אחד בעולם בטל, והכל לצורך תשמישו של עולם, ואז הכל תחת השמירה שסדר השי"ת העולם, אבל זה המפנה לבו לבטלה, כלומר שהוא נמשך אחר הבטלה, ואין זה דומה אל הנעור בלילה... כי מבקש הביטול, אבל אם אינו מבקש הבטול אין יוצא מן הסדר מאחר שהוא עומד לעסוק בצרכי העולם תמיד...

ואמר והמהלך בדרך יחידי, ודבר זה גם כן כי השי"ת נתן האדם שיהיה בישוב עם שאר בני אדם, ואשר אינו בישוב יוצא מסדר העולם, וכך אמרו בפרק אין עומדין, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישב נתיישבה... כלומר החלק מן הארץ אשר הוא מתייחס למין האדם בכללו נתיישב, כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל... ועוד כשם שהאדם יש לו אברים מיוחדים שכאן הוא אבר זה ולא במקום אחר, והכל הוא בחכמת השי"ת, כך המקום אשר הוא מתייחס לאדם יש מקומות מיוחדים אשר הם ישוב האדם... (שם פרק ג ד)

כל המקבל עליו עול תורה וכו'... יש לך לדעת כי ההנהגות אשר הם בעולם הם שלש, כי ההנהגה שצריך האדם לנהוג לפי מנהגו של עולם לחרוש ולזרוע ושאר צרכיו אשר המה צריכים לפי הנהגת סדר העולם וטבעו והאדם הוא משועבד להנהגת הטבע. ועוד יש הנהגה בלתי טבעית, והיא הנהגה האנושית אשר מתחדשת מן הבחירה, ועל ידי זה הנהגה הנימוסית, שהיא על ידי המלכות מה שירצה ומה שלא ירצה וגוזר גזירתו על האדם, והיא הנהגת הנימוס והאדם משועבד גם כן להנהגה הזאת. והנהגה השלישית היא הנהגה אלקית שסדר השי"ת בעולם איך יהיה נוהג על ידי התורה שנתן השי"ת, ובזה הנהגת העולם על ידי שלשה דברים, הנהגה האחת מה שצריך אל הטבע, והנהגה השנית בלתי טבעית והוא כפי מה שגוזר המלך והוא הנמוס, והנהגה השלישית היא הנהגת השי"ת בסדר אלקי למעלה מן הטבע ומן הבחירה. ואמר כאשר האדם מקבל עליו עול תורה, אז הוא עם השי"ת, ואז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי הנהגה השלישית הזאת היא הנהגה אלקית, עד שהאדם עם השי"ת, ואז הוא יוצא מן עול מלכות ומן עול דרך ארץ, שאלו שניהם הם מצד העולם הזה... (שם שם ה)

...ואם הוא עושה מעשה כמו אלו ד' דברים שזכר, דהיינו שינה של שחרית, יין של צהרים, שיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, אף על גב שאינו שוכח דברי תורה, מכל מקום דברים אלו הסרה לגמרי מן התורה, על ידי שהוא נוטה אחר תאוותיו והבלי העולם, נחשב זה הסרה מן התורה שהיא חיי האדם, ולכך מוציאין אותו מן העולם.

אמנם מה שזכר ד' דברים אלו בפרט הוא דבר מופלג. כבר ביארנו לך כי באדם ג' חלקים, חלק גופני, כחות נפשיות והחלק השכלי. ואלו ג' חלקים הם חיותו של אדם ומציאותו בעולם. וכאשר אינו נוהג בג' דברים אלו כראוי, אין לו קיום בעולם ומבטל את מציאותו הפרטית, באשר הוא אדם פרטי. אבל יש לאדם מציאות מצד הכלל במה שהוא תוך הכלל ומצטרף אל הכלל, וזו מדרגה בפני עצמה, מה שהאדם מצטרף אל הכלל.

ואלו ד' דברים כוללים כל מציאות האדם. כאשר הוא נמשך אחר שינה של שחרית, אז הוא נוטה ונמשך אחר הגוף ביותר, כי כאשר אדם ישן הוא בעל גוף לגמרי, שהרי כוחותיו הנפשיים בטלים... ועל ידי זה נוטה האדם אל ההעדר ויוצא מן העולם בחלק אחד מחלקיו, כי השינה העדר באדם, כמו שאמרו, שינה א' מששים במיתה. ויין של צהרים הוא חטא בחלק השני של האדם, הנפש, כי היין ישמח לבב אנוש, שהוא הנפש שבאדם, ויין של צהרים משמח ביותר, כי בשחרית אדם עצל מחמת השינה, ובערב הוא כבר יגע ומבקש לנוח. ותוספת זו חסרון והעדר בודאי, כי כל תוספת היא חסרון. ואמר שיחת הילדים נגד החלק הג' שבאדם, החלק השכלי, כי שיחת הילדים היא הפך שיחת הזקנים שכל שיחתם היא חכמה, ושיחת הילדים דברי הבל שחוק ושיבוש. ולפיכך שיחת הילדים יציאה מן החכמה, ודבר זה בודאי חסרון והעדר לגמרי, כי אין ממש בדבר זה.

וכנגד החלק הרביעי שאמרנו, מה שהאדם נכלל בתוך הכלל, כנגד זה אמר וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, ודבר זה היפך אסיפת בית הכנסת ותפלה, שזוהי אסיפה לקדושה, וזו אסיפה לדברי הבאי, ואינו מכלל מציאות העולם, ולפיכך נוטה אל ההעדר של מציאות... (שם שם י)

יש לך לדעת, כי האדם הזה אינו כשאר הנבראים, כי שאר הנבראים אין להם קנין יותר ממה שנברא בעת ברייתו, אבל האדם נברא חסר, כי עייר פרא אדם יוולד, ואחר כך יקנה שלמותו. ושלשה דברים האדם קונה, האחד השכל והחכמה, כי נברא בלא דעת, הדבר השני המעשים הטובים שהם קנין לאדם, כי לא נולדו עמו, ולכן הם נחשבים קנין האדם. השלישי עשרו וממונו, כי האדם ערום מבטן אמו יצא, ודבר שנקנה לאדם ולא נולד עמו, כשם שהוא נקנה כך אפשרית ההסרה ממנו. ומפני זה צריך האדם לעשות גדר וסייג, שלא יבא לידי הסרה בהם.

ויותר מכל נקראת התורה האלוקית קנין האדם, כי לגודל רוממותה מן האדם עד שהיא תורת ה', אינה קרובה אל האדם, ואינה דומה אל השלושה שזכרנו, שהם קרובים ומתייחסים אל האדם, אף שהם קנינים, כי הדבר שהוא קרוב אל האדם, נעשה עם האדם דבר אחד, ולא יוסר ממנו רק בקושי, רק שאלו הדברים אינם קרובים כל כך אל האדם, ולפיכך יש בהם הסרה. ומכל שכן התורה האלוקית, שהיא רחוקה מן האדם, שהיא אלוקית לגמרי, והאדם גשמי.

וצריך לעשות סייג לתורה שלא תסור מן האדם על ידי מסורת וסימנים, כי הדבר שיש לו סימן נותן הכרה לאדם עד שנמצא אצלו בפועל ונגלה לגמרי, ולא רק בכח... ואחר כך הזכיר ג' דברים שזכרנו, מעשרות סייג לעושר, שהוא לגמרי נבדל מן האדם, ואינו דומה לחכמה שהיא עומדת באדם ומצטרפת אליו, לכן צריך יותר גדר. וכאשר יתן ממון שלו להשי"ת תבא מהשי"ת ברכה לממון שלו, כי הקריב ממנו להשי"ת... (שם שם יג)

ואל תאמר שהתורה תבא אחריך, כלומר שאינך צריך להיות גולה למקום תורה, כי התורה תבא אחריך על ידי החברים שיקיימו התורה בידך, כי יהיה לך חברים שתוכל ללמוד עמהם, ולא תהיה נמשך אחרי התאוות, זה אינו. שכיון שהאדם דר שלא במקום תורה, הנה האדם נמשך אחר עניני העולם הזה וישכח התורה. ואמר ואל בינתך אל תשען, שיאמר שהוא נבון גמור, שהוא אדם שכלי ולא ימשך אחרי התאוות, ולפיכך לא תסור התורה ממנו אף אם לא יגלה למקום תורה... עם כל זה בודאי תבא לו שכחה כאשר הוא שלא במקום תורה, שיהיה נמשך אחר עניני הגוף, ואינו מועיל לו תבונתו וחכמתו הגדולה... (שם פרק ד ד)

ופירוש זה, כאשר בא האדם אל העולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה, אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי... ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם... (נצח ישראל פרק כט)

...כי כאשר יוולד האדם באותה שעה יוכל לראות כל מקריו אשר הם עתידים לבא עליו כל ימיו, מצד אשר הכל נמשך אחר שעה ראשונה, ולפיכך גם כן כאשר הקב"ה כרת ברית עם אברהם היא שעה ראשונה אשר לקח הקב"ה אותו אליו, והראה לו העתידות כלם אשר ראוי לבא על ישראל. (גבורות ה' פרק ח)

ובגמרא, מאי פרשת דרכים, לרב חסדא זה תלמיד חכם ויום המיתה, כי בעודו בגוף אין האדם בדרך הישר אשר הוא נוכח ה', כי יש לגוף מצד עצמו נטיה והסרה מן היושר, ולפיכך יום המיתה נקרא פרשת דרכים, שאז הוא מסולק מן הגוף, ואז האדם הולך נכחו אל העולם הבא... ולרב נחמן בר יצחק זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי יראת חטא מעמידה אותו על הדרך נוכח ה' בלי נטיה ימין ושמאל... וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה את האדם אל השי"ת ולהיות זוכה לעולם הבא, וביותר כאשר הוא מכוון ההלכה. (נתיב התורה פרק א)

בארנו כי חלקי האדם הם שלושה, השכל, הנפש והגוף, וכאשר חלק אחד גובר באדם, אין ספק שהוא מבטל כח השני בשלמותו. והתורה היא לשכל, והתגרים שהם עוברים ושבים בלי מנוח והם בעלי תנועה, שהוא לשון סוחר, שמסבב תמיד, והתנועה היא מנפש האדם, וכאשר מדת הנפש גוברת באדם, זה מבטל כח השכלי, עד שאינו נמצא באדם בשלמות. והגאות היא מדה גופנית, כשם שהענוה מדה שכלית, ולכן כאשר מדה זו גוברת באדם מבטלת הכח השכלי. (שם פרק ב)

ונראה לומר, כי רצה לומר שהאדם אין שמירה לנפשו, רק השי"ת אשר שומרו לנפשו. כי יש לאדם יותר פגעים מלשאר הנמצאים מפני כמה דברים, בשביל הנשמה העליונה שלאדם, שלא היה ראוי לפי הטבע ולפי המדרגה, שתהיה לאדם ההוא מן התחתונים נשמה עליונה מן השמים, ולפיכך יש לו מקטרגים יותר, כאשר יש לו דבר שאינו ראוי לו. וכן התלמיד חכם מצד השכל שבו הוא נבדל משאר בני אדם, והמלך נבדל מצד המלכות משאר בני אדם, ולפיכך צריך האדם שישמור אותו הקב"ה מן המקטרגים... והשיב הקב"ה לדוד שמור מצותי וחיה, כי כאשר האדם שומר המצוות שהם מן השי"ת, ומקבל אותם האדם שהוא בתחתונים, גם השי"ת מקבל הנשמה שהיא עולה למעלה מן התחתונים. אבל אם אין האדם מקבל התורה, הרי הוא נפרד מן העליונים, ואיך יקבל השי"ת נשמתו שישמור אותה? וכאשר אין השי"ת מקבל הנשמה הרי יש מקטרגים אשר האדם נדחה מפניהם. (שם פרק טז)

אמנם בפירוש הברור במאמר הזה, כאשר משכים ומעריב לבית הכנסת גורם לו החיים, כי השי"ת הוא אלקים חיים, וכאשר האדם בא לביתו ראויים לו החיים, כדכתיב כי מוצאי מצא חיים. ודבר זה נקרא שמצא את השי"ת, כי ההליכה לבית השי"ת להתפלל בעשרה, זה נקרא שמצא את השי"ת, כמי שנכנס לביתו של בעל הבית יאמר שמצא את בעל הבית. ומפני שהוא אלקים חיים, המוצא אותו דבק בחיים לגמרי. (נתיב העבודה פרק ה)

ואין ראוי לעיקר מזונותיו של האדם שיצאו לפועל על ידי הטבע, שאין הטבע במדרגה השכלית. ולכך ראוי שתהא יציאת הדבר שהוא עיקר חיותו של אדם, הלחם, ביציאה לפועל על ידי האדם שהוא שכלי... גם זה המדרש מבאר לך, כי האדם שהוא בעל שכל יותר מכל הנבראים התחתונים, כאשר נתן לו השי"ת עם שאר בעלי החיים את עשב השדה, זלגו עיניו דמעות, כי אין ראוי שיהיה לאדם שיתוף עם שאר בעלי החיים בדבר שהוא חיותו. עד שאמר לו הקב"ה בזעת אפיך תאכל לחם, דהיינו שיהיה צריך אל האדם שכל על פועל זה, וכל פועל שכלי הוא על ידי טורח ועמל, כי לא נעשה מעצמו כמו דבר שהוא בטבע... מכל מקום הברכה הראויה היא, המוציא לחם מן הארץ, כמו שאמרנו, כי השי"ת נותן כח עד שהוא סועד הלב, אף כי תיקונו על ידי אדם. (שם פרק יז)

וזה כי חלקי האדם שהם ימי חייו הם כך, בזמן הילדות האדם הולך אחר תאוותו, כמו שהוא העולם הזה הגשמי. אחר כך כשגדל והוא שכלי, ואז השכל גובר על החמרי, עד שאין האדם פונה בכל אל הדברים החמריים שהם בעולם הזה, ודומה כאילו דר בעולם האמצעי, ואינו כולו שכלי, רק שאינו נוטה כולו אחר החמרי, ובזמן הזקנה השכלי גובר, וכאילו הוא דר בעולם העליון, שכבר נסתלקה גשמות האדם לגמרי. (נתיב הצדק פרק ג)

בספר משלי, "בכל עצב יהיה מותר וגו'". שלמה המלך רוצה לומר, כאשר האדם בהכנעה וכובד ראש יהיה לו תחת זה מותר, כי השמחה לאדם מצד השלמות שנמצאת בו, ולכך הוא שמח. והאדם אינו בעל שלמות בעצמו, ואם מתבונן בחסרון שלו לא תהיה לו שמחה יתרה, כי האדם לעמל יולד, שתהיה שלמותו יוצאת תמיד אל הפועל, ואין האדם בשלמות בפועל, ולכך כאשר האדם נוהג כך יהיה לו מותר, שיקבל מה שראוי לקבל. ואם האדם בשמחה, כאילו כבר הוא בשלמות בלא חסרון, דבר זה מביא אליו חסרון, כי כאשר הוא בשלמות דבק בזה ההעדר והחסרון... (נתיב הליצנות פרק א)

ביאור ענין זה, כי ששה חלוקי בני אדם הם לתורה, החלוקה הא' שיש בני אדם שכליים שיתעוררו ויגברו שכלם עד שגובר על הגוף, עד שאפילו הגוף נחשב פתוח ומוכן אל התורה לגמרי, וכמעט שאף הגוף אינו מונע קבלת התורה כלל. החלוקה השניה שהם אינם מגבירים השכל על הגוף, אבל יש להם שכל הראוי לאדם שמצד שכלם אין כאן חסרון והוא פתוח לקבל כראוי. החלוקה השלישית הם הגסים וגופניים ביותר שמגבירים הגוף על השכל, עד שאף שכלם אינו מוכן לקבל כראוי, ונחשב כמעט סתום. וכנגד אלו הג' כתות אמר שלבן של ראשונים היה כפתחו של אולם... (דרשה על התורה)

...והאדם ראוי לו אלף שנים שהוא שביעית העולם, וראיה לזה כי אדם הראשון היו חייו תתק"ל שנים, שהוא אלף שנים חסר שבעים, והיה ראוי שיהיו חייו אלף שנים, שכך אמר לו השם ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא מצינו שמת, אלא כי ביום אכלך מות תמות, רצה לומר יום מיומו של הקב"ה, שהוא אלף שנים... (דרשה לשבת תשובה)

ויש לדקדק מה בא רבי שמלאי לאשמועינן באיזה ענין התינוק מונח בבטן אמו... ועל זה אמר רבי שמלאי שאין הדבר כך, כי האדם יש לו כח לתקן עד שלא יגיע לו הפסד, ואם לא היה זה היה בודאי יצירתו לבטלה, ולא היה ראוי לו הבריאה כלל, ולפיכך בבטן אמו כשבראו השם ית' בראו בתאר הזה, מפני שכך ראוי להיות בריאתו, ואז הוא בריאה שלימה מקוימת... (שם)

...ואני אומר ההיפך, כי אשר נגזר על נשואו שהיא הנפש, לפי ענינו נגזר על החומר שהוא טפל אצלו, ובערך ויחוס זה מתחבר חומר עליו בטבע, ואם הצורה ראויה להמשך המציאות יתחבר לה חומר הראוי לזה... ואל יקשה לך שאם כן היה ראוי שיהיה דבר זה נמשך תמיד, שיהיו חיי האדם פוחתים, שהדבר נמשך עד דוד שהוא בחצי ימי עולם, והיה להם חיות ארוך, כי מה שהקדים מציאותן מורה שיש להם התיחסות לעולם הזה ביותר, ולפיכך הנולדים קודם למבול חייהם ארוכים הרבה יותר, שהיתה להם קדימה לגמרי, שאחר המבול היה עולם אחר... (גור אריה בראשית יד יג)

...ועוד שמעלת החיים שיש להם דביקות אל השי"ת ביותר, כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם, ואם אין הדביקות לבני אדם הוא שהחומר מפריד, אבל יעקב נבדל מהגוף... (שם מט לג)

...ונראה שהזכיר כאן ג' דברים אלו שמציאות האדם ישלם בהם, שכל אדם צריך תקון עצמו וצריך אשה ופרנסה, ועל זה אמר בין דם, כיצד יתנהג עם אשתו, בין דין כיצד יתנהג עם אחרים, ובין נגע כיצד יתנהג עם עצמו וגופו, ובג' דברים אלו ראוי לבית דין הגדול לתקן, כי בהם תלוי העולם. (דברים יז ח)

של"ה:

...ויחשוב כי באמצעות הנשמה הוא זכה לכבוד הגדול להיות לו ידיעה בבוראו, על כן ירומם הנשמה על הגוף וילמוד מהגוף בעצמו שמצד דרך ארץ הוא לרומם אבר על שאר אבריו מגופו, ולתת גדולה כמו יד ימין על יד שמאל, הראש על הגוף... והטעם כי גדולת האברים זה למעלה מזה היא מצד התפשטות הנשמה בהם שבאבר זה יותר מעלת ההתפשטות מבזה, אם כן לא מדרך ארץ היא להגדיל הנשמה על הגוף כולו ולהמליכה, ולראות שיהיה הגוף נכנע תחת הנשמה הולך בדרכיה... (שער האותיות אות ד)

...שיהיה זהיר בסור מרע, ויהיה זריז ויקדים את עצמו בסייגים ובשמירה יתירה שלא יבא לידי שום איסור הן חמור הן קל, הן איזה מדה ממדות רעות, והן בעשה טוב איזה מצוה ופעולה טובה ומדה טובה יהיה נזהר לשמרה, ויהיה זריז ומקדים להביא עצמו לידי טוב הזה, ויעשה הדבר בזריזות ובשמחה, ועל זה אמר יודא בן תימא הוי גבור כארי, ולא יתן מנוחה רגע אחת שיהיה מקום להיצר הרע להסית ולהדיח. וגבור כארי הוא כענין איזהו גבור הכובש שהזכיר בן זומא, ובמעלות המדות כתב וזה לשונו, דעו בני, כי מעלת הזריזות היא מידה חשובה לפי שמתחילת ברייתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, מאי חיה, זריזותא... כשיש באדם רוח עצלות ועצבות שהוא כח החיצונים מכביד כל אבריו של האדם באופן שאין כח באבריו לקום ממטתו לעמוד לתורה ולתפלה, וכן בשאר המצוות... (שם אות ז)

... הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות, אם לטוב אם להיפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך עינים, וכן תנה בני לבך לי ועיניך וכו'... שעיניו משוטטות בכל בא מן הלב, וכמו שרמוז במקום אחר "שורייני דעינא בלבא תליא". ואחר כך בהתגברות חמדת הלב מוסיף ראיה, וחופש כל חדרי בטן... (שם אות ל)

...אבל מי שכוונתו על הגוף, שהולך אחר מותרות, אז נעתק מחשבתו מדביקות הבורא ודבק בחומרו, כי לנפש די בסיפוק ואין צריך למותרות, ועל זה רומז מה שכתב הכתוב אחד היה אברהם, כי מצינו גם כן באברהם שלא רצה לילך אחר המותרות, רק ממה שחננו ה'... (שם)

ואף שמשא ומתן באמונה הוא מצוה גדולה, מכל מקום אל יאבד זמנו בזה, לא מבעיא תלמיד חכם שפשיטא צריך לראות שתהא תורתו קבע ומלאכתו ארעי, אלא אפילו בעלי בתים אשר יראת אלקים בלבם ישכילו ויבינו לאחריתם ויקיימו טוב תורה עם דרך ארץ. ודורשי רשומות נתנו סימן, ג' אז כתיבי, אז תשכיל, אז תצליח, אז תישן, לחלק היום שהוא כ"ד שעות לג' חלקים, ח' שעות יהיו קודש לה' תורה ותפילה, וסימן א"ז תשכיל, וח' שעות יעסוק במשא ומתן וסימנם א"ז תצליח, וח' שעות ישן וסימנן א"ז תישן. אמנם באלו ח' שעות שעוסק בתורה ובתפילה ישיש וישמח בהם ביותר שמחה רוחנית דביקות בהשי"ת, כי אלו הח' שעות הם קודש לה', וסימנך המלך המרומם לבדו מא"ז... וכשהולך למשא ומתן יאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתיה אני הולך בעסק זה, ואני בטוח שהשי"ת ישלח לי פרנסה וריוח מזה העסק, והעסק הזה הוא סיבה שעל ידו ישלח ה' ברכה בכל מעשה ידי, וכשיתן לו השי"ת שיגיע לו ריוח אז יזכור בהשי"ת, ויתן לו הודיה יתברך, כמו שכתוב, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל... (מסכת חולין, וראה שם עוד)

...כי העולם הזה דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, ובעולם הזה בהיותו נמשך אחר החושך בעצם יצרו שכח יום השבת יום שכולו שבת, שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו הוא רוצה לשוב בתשובה צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שכתוב ושוב יום אחד לפני מיתתך. ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו יום בלבד, ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה ועזבו לאחרים חילם... (שם)

הכלל העולה, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת שבת כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום או רובו לפעמים והוא יתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה, ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שכתב בזוהר... (שם)

...עוד נוכל למצא רמז מוסר שיראה האדם להוסיף מעלה בכל יום ויום שמזקין ביותר אז צריך ביותר להוסיף מעלה, זהו ענין זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפים חכמה, וזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים מוסיפים טפשות. ואפשר שזהו ענין ויען לבן ובתואל, כי בתואל שנזקן נטפש והוצרך לבן לענות. ועל זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה, בא הרמז שבשבע שנים אחרונים של שרה אמר לשון רבים 'שנים', כי בהם היתה ביותר חכמתה מתרבית... (תורה שבכתב חיי שרה)

ומאחר שתכלית האדם להדמות לעליון, על כן אף ענינים הגשמיים שלו והמה חול ולא קודש לכאורה, צריך להיות חולין שנעשה על טהרת הקודש, לא מבעיא זיווג האדם להוליד, שלכאורה חוש המישוש חרפה, מכל מקום אדם המקדש את עצמו להוליד בדומה להרבות הדמות העליון, אז הוא ממש הולך בדרכי ה' בסוד זיווג העליון להוליד נשמות... (שם כי תבא)

רמח"ל:

והנה מצד אחד הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו. על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת תהיה במה שיתן מקום לברואים שיתדבקו בו ית"ש באותו שיעור שאפשר להם שיתדבקו. ואז נמצא, שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמותו ית"ש, הנה מצד הדבקם בו, יגיע להם באותו שיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא מצד היותם מתדבקים בו ית"ש, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, כערך שאפשר להם ליהנות בה. (דרך ה' חלק א פרק ב א)

התכלית לאדם בעולם מבוארת, לקיים מצוות בוראו ולעשות חפצו. ועל ידי זה הוא מקיים חפצו, במה שיצוהו שיעשה המעשה הזה והוא עושהו. ושנית, כי במעשה ההוא הוא משתלם באחת ממדרגות השלמות, שהיא תולדת המצוה. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית"ש, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שאסרו הא-ל ית"ש, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטיית החומר ותשוקתו למותרות. והיתה בו הכנה להיות הגוף מוכן ומזומן שתשתמש בו הנשמה לצורך עבודת בוראו, שלא ימצא לה עכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשישתמש מן העולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלמות, ויקנה בו מעלה אמיתית, כמו שיקנה במעשה כל המצוות, כי גם זה מצוה עלינו, לשמר את גופנו בהכנה הגונה. (שם פרק ד ז)

ואולם צריך שתדע, כי גם האדם עצמו אין כל מעשיו בחיריים, אבל יש מהם שיהיו מצד בחירתו, ויש אחרים שיסובב להם מצד הגזרה העליונה לשכרו או לענשו. ואולם במה שהוא נמשך אחר הגזרה שעליו, יהיה משפטו כשאר עניני העולם, שתנועתם מלמעלה למטה, כפי שיניעום הכוחות העליונים, ובמה שמצד בחירתו תהיה תנועתו מלמטה למעלה. (שם פרק ה ד)

כי הנה המצב הטוב של העולם הזה באמת, הוא, שיהיו בני אדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם, ותהיה האמת גלויה וברורה, והרשע נרדף ונכנע, והתרמית מושלכת, ולא תמצא עבודה בעולם כי אם אליו ית"ש. וכל המדות הטובות תמצאנה ותגברנה, ותרחקנה המדות הרעות ותמאסנה, וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט, ולא ימצאו יסורים ומכאובים ונזקים, ויהיה האדון ב"ה משרה כבודו בגלוי בעולמו ושמח על מעשיו, ומעשיו שמחים ועליזים לפניו. וההפך לכל זה בהיות בני האדם שטופים אחרי התאוה, ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה, ולא פונים לעבודה, כי אם מעט או כלום, והאמת מושלכת ארצה, והרשע גובר ומצליח, התרמית והטעות רבה, ועבודות נכריות בעולם... והאדון ב"ה מסתיר כבודו מעולמו, והעולם הולך כאילו נעזב למקרה ומשולח לטבע... (שם חלק ב פרק ח ב)

ואמנם גזרה החכמה העליונה, שיהיה עוד לכחות הפועלים בגשמים מציאות פעולה שלא כסדר ההשתלשלות, דהיינו שיפעלו הם בעצמם בגשמיות פעולות מתיחסות לחוקם, ולא לחוק הגשמיות, והם פעולות שישתנו בם הגשמיים מטבעם התמידי (על ידי כשוף). והנה ניתנה לאדם יכולת שישתמש מן הנמצאות על הדרך הזאת, כמו שניתנה לו יכולת להשתמש מהם על הדרך הטבעי, ובאותו הענין עצמו שניתנה לו ההשתמשות הטבעית. פירוש, כי כמו שאין ההשתמשות הטבעית מוחלטת כרצונו, כי לא יוכל להשתמש בה אלא בדרכים ובגבולים ידועים, כי לא יוכל לחתוך אלא בסכין ובכיוצא בו, כן השמוש הרוחני לא ניתן לו אלא בגבולים ידועים, ובדרכים ידועים, כפי מה שראתה החכמה העליונה. ומכלל הענין הזה, כי כבר ביארנו, היות והאדם הרכבה של שני הפכים, גוף ונשמה, והנה נגבלה בו הנשמה ונקשרה בחוקים שנקשרה, כפי מה שגזרה עליה חכמתו ית"ש, ונמצא האדם מוגבל במצבו הגופני בחוקות הגוף ובמשפטי החומר, ונשמתו קשורה בעבותות אלו לא תצא מהם. ואולם רצה האדון ב"ה שיהיה לאדם דרך שיוכל להתפתח במקצת מקישורי הגופניות, ועל ידי זה תגיע לו השכלה והשגה הגופניות, ויגיעו לו ענינים שלא כמשפט ברוחניים ובעניניהם, מה שהיה נעדר ממנו לפי מצבו הגשמי וגבוליו.

והנה הכינה החכמה העליונה שימצא ביטול לגבולים מגבולי טבע החומר והעולם הזה המבדילים ומרחיקים את האדם מן הנמצאים הרוחניים ועניניהם. ואולם לא כל גבולות הטבע יבוטלו, אלא קצת מהם, מה שנאות לכוונה הכללית של ההנהגה, וגם אלה בתנאים משוערים בתכלית הדקדוק. והתקינה חכמתו ית"ש אמצעים לאדם שבהם יוכל להשיג התכלית הזאת, אם ירצה וישתדל בהם...

והנה גזר וחקק, שבהזכיר ברואיו את שמו תמשך להם ממנו הארה והשפעה, וכפי השם שיזכירוהו ויקראו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא, ותוולד בהכרח התולדה המחוקקת לה, ויתפשט הענין בכל ההשתלשלות מן הראש ועד הסוף... ובכלל ההשפעות שגזר, סידר שימשכו השפעות, שבהגיעם למי שיקבלם יבטלו בכחן גבולות מגבולות הטבע, ויתקשר האיש ההוא עם הנמצאים הרוחניים, ותגיע לו ידיעה והשכלה מהשכלה האנושית, והוא ענין מדרגות רוח הקודש והנבואה... (שם חלק ג פרק ב ב-ו)

ואמנם עומק יותר יש בענין (התפלה). כי האדון ב"ה נתן לאדם דעה להיות מנהיג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס עליו המשא להיות מפקח על צרכיו כולם. והענין מיוסד על יקרו של האדם וחשיבותו, שניתנו לו השכל והדעת, וכדי שיהיה לו עסק בעולם וליקשר בעניניו. והוא דרך חול ולא קודש, והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה כסדרי ההנהגה.

ובאמת הוא מצד אחד ירידה לו ולענינו, אבל היא ירידה מצטרכת לו, וגורמת לו עליה אחר כך. וצריך שהירידה לא תרבה ממה שראוי, כי כפי מה שיסתבך בעניני העולם, כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר.

והנה הכין הבורא ית"ש תקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו ית' וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו, ויהיה זה ראשית כללי ועקרי לכל השתדלותו. עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות האנושית, לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות ובחמריות, כיוון שכבר הקדים ותלה הכל בו ית' בתפלתו, ולא תהיה ירידתו רבה... (שם חלק ד פרק ה ב)

ואמנם בהנתן שליטה זאת לכחות הרע האלה, ובהתפשטם בעולם, נמצא חשכו של העולם מתרבה ומתחזק. וגם האדם בשכבו על מטתו, גם עליו מתפשטת התפשטות מן הטומאה המשוטטת בשעור שינתן לה, כפי השייכות אשר לה בגופו של אדם מצד חומריות ויצר הרע שבו. ונוסף לזה הוכן בסדרי ההנהגה, שבהיות האדם ישן חלקי נשמתו העליונים מסתלקים ממנו, וטועם טעם מיתה במקצת, ונמצא שאז מתגבר בגופו החושך, בהעדר אור הנשמה המזכך אותו, על כן נמצא שם יותר בית כניסה לטומאה. והוא ענין הרוח הרעה שפירשו חז"ל ששורה על הידים, כי זה השעור שהגבילה לה החכמה העליונה, והכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו ויתרומם בו בבוקר ממה שנשפל בלילה. הפועל הראשון הוא טהרת הידים על ידי הנטילה הראויה, ונמצא כל גופו נטהר בזה. ואחר כך הציצית והתפילין עם תקוני התפילה... (שם חלק ד פרק ו ב-ה)

העבודות המקריות הן כפי המקרים שקורים לבני האדם בכל ימי חייהם, שאין לך ענין בעולם חוק או מקרה באיזה נמצא מהנמצאות שלא הוסד והוחק כפי מה שנצטרך להמצא בנמצאות לפי התכלית האמיתית של הבריאה, שלהשיג אותה בשלמות הוצרכו כל הפרטים האלה בגבולות ההם. והנה בכל הענינים נצטוו מצוות כפי ענינם, להעמיד הדברים על הצד היותר טוב, שכשישמרו המעשים ההם בגבולים ההם יהיה ענינם לפי הטוב, והנמשך ונולד מהם טוב ותקון, ולהיפך. ועל זה הדרך הוסד ענין הברכות, שתקנו חז"ל על כל עניני העולם והנאותיו... והאדם הנמשך אחר חוקות טבעו, ופועל הפעולות כפי שהוחק לו, יש לו להתכוון תמיד לעבודת בוראו, ולמה שיוצא מפעולותיו תועלת ועזר להשגת התכלית הזאת... ולא לכונה אחרת, דהיינו כוונת התאוות, והנטיה החמרית אל המותרות, וישמרו כולם בגבולים שחקקה להם התורה האלוקית, ואז יהיו כולם עוזרים לדבר הזה, ויחשבו כולם תנאי עבודה. והנה למדתנו התורה, שאחר שנהננו במאכלנו ושתיתנו נודה לפניו ית', ונחזיר הדבר אל התכלית האמיתית שלו, שהוא העזר אל התכלית הכללית, עד שנמצא כי בכולם מתגדל כבודו, במה שחפצו נעשה ועצתו מתקיימת. ועוד הוסיפו חז"ל לתקן ברכות קודם ההנאה, להגדיל זה הענין, ויתכוון שממנו בא לו הטוב ההוא, שאינו ענין גופני והנאה חמרית בלבד, אלא שהוא באמת מוכן ממנו ית' למה שיוצאת ממנו תועלת לטוב האמיתי. (דרך ה' חלק ד פרק ט א וב)

כתיב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג' א'). והענין, כי כל הימים שאדם חי על האדמה הם כולם מדרגות נתקנות אחת אחת, והם כל כך צינורות שנשארים פתוחים להשפיע שפע טוב על הנשמה ההיא ועל כל הבריאה. והנה הימים הנגזרים על האדם לחיות הם המדרגות שהוא צריך לתקן, לפתוח כל כך הרבה צינורות, שכאשר פתח את כולם השלים תיקונו, ואז תהיינה כל המדרגות ההן פתוחות עליו, שכולן תהיינה משפיעות בכל רגע קטן עליו לנצח נצחים. וזהו ענין הנצחיות, שהדברים שהיו מאירים זה אחר זה בעולם הזה, שם כולם כאחד מאירים בכל רגע. ואל יקשה אצלך לאמר, שהנשמות שנגזר עליהם חיים פחות מאחרות, שיהיו פתוחים עליהן פחות צינורות, ויהיה עינוגן פחות - והרי אין זה תלוי בידן, כי צריך שתדע איך הענין הזה נמשך מן הגילגולים, כי לא כל נשמה מתגלגלת תמיד, אלא חלקים ממנה. ואותם חלקים אינם צריכים כל כך צינורות כהנשמה כולה. (אדיר במרום עמוד ל)

"יומין זעירין, ומארי דחובא דחיק", (היום קצר, ובעל החוב דוחק). וזה באמת סוד גדול מאד. אמר רבי אלעזר אמאי הוו קדמאין חיין יומין סגיאין כגון אדם וכו', (מדוע חיו הראשונים ימים רבים). וזה צריך פירוש, כי איך נבין שיהיה אברהם פחות מאדם ונח, שבימי אדם ונח תהיה ההנהגה ממדרגה עליונה, ומאברהם והלאה ממדרגה תחתונה?

דע, כי לא כעבודה אשר לנו עתה, העבודה שהיתה לאדם בראשונה. עד אברהם היה החפץ שיתוקן כל העולם בשוה, ושכל היוצא יהיה טוב, ומאברהם והלאה בחר אומה אחת, והוצרך לצאת ממנו עשו וישמעאל. הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא היה לו אלא להעלות העולמות למדרגה העליונה, והיינו להשלים התיקון שהתחיל המאציל ית"ש, ואז היה היצר הרע מתוקן וכל רע חוזר לטוב, כמו שעתיד להיות בסוף התיקון, כי אור הקדושה היה גובר, והבריאה היתה נשארת בקדושה, בלי שום טומאה כלל, וזה הטעם שלא נצטוה אדם הראשון בתרי"ג מצוות, כי זהו סוד העבודה למטה, בסוד המדרגה התחתונה. אבל דרך אדם הראשון היתה, להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדולה, והיה העולם נתקן מיד בסוד המדרגה העליונה. אך בהמדרגה התחתונה, כשהוצרך לתקן דרך שם, צריך טורח גדול, ומעשה רב, בסוד התרי"ג מצוות.

וכשחטא נפגם בזוהמא, ועם כל זאת רצה הקב"ה לתקנו סוף סוף על ידי כמה גלגולים, כי אותן הנשמות הכלולות בו היו מתכלכלות בי' דורות ובכח הגלגול יהיה התקון, בכח המיתה שסובלות, ועל ידי הגלגול שהוא התהפכות משורש לשורש...

והכל בכח רוב אור הקדושה, ולכן עוד לא נצטוו בתורה. ולכן היו להם ימים ארוכים, ובאמת הכל נמשך בסוד המדרגה העליונה, והיה להם להשיג מדרגות רבות של הקדושה ברוב ימיהם ובחכמה הרבה, עד שבסוף יהיו מתוקנים, וסוף הכל היה בימי נוח, שבו היו נחים מהגלגול... וכיוון שלא רצו, כי החזיקו בטומאה, אז אדרבא האור הגדול שהיה נגלה בשנת ת"ר לחיי נח עשה להם ענין שבירת הכלים ממש, שלא יכלו לסבול האור, ונפלו, והוא סוד המבול.

וגם נח לא נתקן הרבה, כי חטא ביין, והקב"ה רצה לתקנו שוב בי' דורות, ולא נתקן. ואז נתקן העולם בדרך אחרת, והיא דרך אברהם, שאי אפשר לתקן עוד ברוב ההארה, אלא צריך הטורח, וירדו הדברים למדרגה התחתונה.

ועתה צריך להפריד הזוהמא לצד אחר, כי כבר נכללה בגוף, והקדושה תשכון בין כך ובין כך במקומה, עד שאחר כך תשכון גם הסטרא אחרא כפותה תחת הקדושה, בסוד גרים גרורים. אבל תחילה צריך הבדלה, בסוד ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ואחר כך קשר בסוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

ולכן התחיל אברהם לשמור התורה, ונתקצרו הימים בסוד המדרגה התחתונה, והיה התיקון בסוד הטורח והעמל של המצוות. וגם יצא ממנו ישמעאל ומיצחק עשו, להוציא הזוהמה עד ימות המשיח, שיתוקן כל העולם... והאמת, כי אורך הימים סוד התפשטות המדרגות, וקצור היום הוא מיעוט התפשטות המדרגות. ושם הסטרא אחרא מתאחזת לקטרג. וצריך לטרוח באלה הימים המועטים ולהשתמש באור המועט ולתקן תיקון השכר, ואחר כך הוא בסוד היום הארוך שאין לו תכלית, והוא סוד אורך הימים של התורה, שמתקיימת ביום קצר, ושכרה ביום הארוך. ומפני היות האורות מועטים צריך זריזות גדולה להשתמש באורות האלה, ולקנא על הזמן העובר. לכן צריך האדם לשמור מאד את זמנו לתקנו, כי הוא מעט, והמלאכה מרובה. (שם דורות הראשונים וריבוי ימיהם)

הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלה יש תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו, כל תנועה קטנה באדם מניעה דברים רבים וגדולים, כל הנבראים העליונים והתחתונים, הגשמיים והרוחניים, וכל הכוחות הנבדלים והשפעותיו ית' בהם. ועם כל זה - לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם האדון ב"ה בשיעור מדוקדק. כך נמצא שני בני אדם ידברו יאכלו וישתו על שולחן אחד, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום השמים ושל השני לא יתעלו ולא קרוב לכך, הן מצד הפועל, והן מצד הנפעל. קדשים יוכיחו, שאכילתם מצוה רבה, והכל אוכלים אותם בדרך אחת, אלא-כהן האוכלם עושה מצוה, וזר האוכלם חייב מיתה. יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא, כל מעשה אשר יעשה יתעלה לרומו של עולם, ויניע כל אופני הקודש, ואדם אחר שאינו קדוש כל כך, לא יתעלו מעשיו כך.

וכן בכללות המין האנושי, אדם הראשון קודם החטא היה מעוטר ומוכתר בקדושות, עד שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, להיותו יציר כפיו של הקב"ה, ואם כן היו מעשיו מרעישים כל העולמות. ועוד היה מתעלה יותר אם היה עומד במצותו, והיה נעשה נצחי ובלתי עלול לשום רע, וכשחטא אבד מה שהיה בידו, וחזר להיות אדם שפל. אם כן יש לנו ג' מציאויות לאדם, מציאותו קודם חטאו-מציאותו אחר חטאו-מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והיא המציאות שתהיה לעתיד לבא... ובאדם הראשון, בהיותו בצורה המתוקנת והמעולה ביותר, לא היו נופלים שום חולי ונזק... ואחר כך רצה הקב"ה להשפיל מציאותו שלא יהיה בעילוי הראוי לו, כדי שישאר לו מקום להשלים את עצמו בהתעלותו אל המדרגה העליונה... והרע המחודש גורם למציאותו את ההשפלה הזאת, וכשישתלמו הבריות לעתיד לבא לא יהיה להם עוד בטול כלל. (דעת תבונות קכו)

תדע שאדם הראשון כתוב בו ביום אכלך ממנו מות תמות, והיה ראוי לו למות בו ביום. אלא שהקב"ה רצה לרחם עליו והורידו ממדרגתו, כי במדרגה העליונה לא היה לו לחיות כלל, כי היה פוגם מפני הרע שנתערב בו על ידי חטאו. הנה כשירד היתה לו אריכות ימים. ובכל יום הסטרא אחרא רוצה להתגבר עליו ולהמיתו, כי אין ראוי לו חיים כלל, אלא שהקב"ה מושיעו בכל יום.

והנה מאה ברכות אנו חייבים לברך כל יום, כי סוד הגוף בכל חלקיו אין שרשו פחות ממאה מדרגות, שהן סוד המאה אמה הנשארים מקומתו הקודמת של אדם הראשון, כבחגיגה י"א. והנה בכל יום הקב"ה מחזיק בחינת הגוף בסוד מאה אורות אלו, כי בכל יום צריך שיאירו עליו כולם, וכנגד זה צריך לתת לו מעין ברכותיו מאה ברכות. והנה כל הימים נגזרים. ויש יום האחרון, שבו נגזר להעלות האדם אל המדרגה העליונה, ששם צריך מיתה. ועל אותו יום נאמר "ביום ההוא אבדו עשתונותיו", שהם הנשמה והרוח שבמוח ובלב ומחיים את הגוף. אלא שהרוח והנשמה מסתלקים מהגוף לגמרי, ומהנפש נשאר איזה חלק לקיים העצמות עד תחיית המתים, בסוד ועצמותיך יחליץ. (שם החיים והמיתה אחר חטא אדם הראשון)

זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו תמיד על לבות בני אדם, עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזו דרך הם הולכים, כי אז ודאי היו מתחילים מיד להנחם ממעשיהם, והחרטה היתה מתגברת בהם, עד שהיו עוזבים החטא לגמרי... אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקב"ה עוזרו וניצול מהיצר הרע, ואם הוא אינו מפקח על עצמו, ודאי שגם הקב"ה לא יחוס עליו... (מסילת ישרים פרק ב)

החמריות והגשמיות הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורמים לו שתי טעויות, אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, והטעות השניה היותר קשה, מטעה את ראיתם, עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים במעשיהם הרעים, ונראה להם ראיות גדולות להוכיח מעשיהם הרעים וסברותיהם הרעות. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה רואים את האמת לאמתו, ויכולים ליעץ עליו לשאר האדם, דוגמת האדם שעבר את המבוך והגיע אל האכסדרא שממנה רואים את כל הדרכים האמיתיים והכוזבים. (שם פרק ג)

מפסידי הזהירות הם, א' הטיפול והטרדה מהעולם, ב' שחוק ולצון, ג' החברה הרעה. כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו, מחשבותיו אסורות בזיקי משאו, ואי אפשר לו לתת לב אל המעשה. אמנם העסק מוכרח לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה גדול כל כך, עד שלא יניח לו מקום לעבודתו. על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה, המצטרכת לאדם ביותר כדי להגיע לזהירות. ואם יניחנה יתגבר עליו חושך החמריות יותר ויותר, עד שאפילו לא יהרהר לבקש את האמת.

השחוק והלצון קשים ביותר, כי מי שטובע בהם הוא כטובע בים הגדול. השחוק מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעת מושלים בו, כשיכור או שוטה, ממשיכים אותו מעט מעט, עד שתהיה היראה סרה מעליו מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע לעוון עצמו, ויעשהו. כי השחוק מסיר את הלב מהמחשבות הישרות והעיוניות, ולא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. הלצון יפיל מהאדם ריבוי גדול מההתעוררות וההתפעלות שהעירוהו אל חשבון המעשים, כי כח הלצון הוא להרוס כל עניני המוסר והיראה.

החברה - אנחנו רואים פעמים רבות, כי אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה, יתרפה ממנה, או יעבור על איזה דברים כדי שלא ילעגו עליו חבריו, או כדי להתערב עמהם. (שם פרק ה)

ואמנם צריך האדם שידע, כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל שוכריהם. עוד ממפסידי הזהירות: רוב הפחד והמורא מהזמן ותולדותיו. כי פעם יירא מפני הקור והחום, מהפגעים, מהחליים, מן הרוח וכיוצא בזה. חז"ל גינו המדה הזאת, ויחסוה לחוטאים, שנאמר פחדו בציון חטאים (ישעיה ל"ג). אלא יהיה לבו בטוח בה'. ומה שאמרו חכמים שישמור האדם עצמו שמירה מעולה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו בכתובות ל' הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, וכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, דע שיש יראה ויראה, ראויה ושוטה. והשמירה והיראה הזאת מיוסדת על הנהגת החכמה והשכל. והיראה השוטה היא, שירצה האדם להוסיף שמירות על שמירות, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה. הכלל שאמרו חכמים על כך, היכא דשכיח היזקא שאני, (במקום שההיזק מצוי הדין אחרת, פסחים ח') אך במקום שאין ההיזק נודע אין לירא... (שם פרק ט)

כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם. ולולא זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שיסתירהו מהפגעים, והיתה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע ולהעשיר כלל. אלא שלבלתי ראות את עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו. ויש שיתענו ברעב, וישפילו עצמם להתפרנס מהצדקה, ולא יתעסקו במלאכה שאינה מכובדת בעיניהם... ואמרו בבא בתרא: "פשוט נבילתא בשוק ולא תימר גברא רבא אנא, כהנא אנא"... וכל זמן שהוא חס על כבוד עצמו יצטרך למעט כבוד שמים מפני סכלותו... והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת, וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב. והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע לנקיות הזאת, אף על פי כן אני אומר, שאין צריך כל כך הרבה טורח כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר קשה מן המעשה. (שם פרק יב)

ומי שירבה להרחיק מהם, זהו ענין הפרישות הטובה, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שמוכרח בו מפני הצורך שבטבעו. הוא מה שהשתבח רבי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל, ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו... ואם תשאל, אם כן למה לא גזרו חכמים על התענוג העולמי כמו שגזרו על הסייגות והתקנות? התשובה מבוארת, כי לא גזרו גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמד בה, ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים, ודי להם שיהיו צדיקים. אך השרידים החפצים לזכות לקרבת ה', להם מגיע לקיים משנת חסידים, כי בזה בחר ה', ואי אפשר לאומה שתהיה כולה במעלה אחת. ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים לאהבתו יתברך והשראת שכינתו. אך הפרישות הרעה היא כדרך הגוים הסכלים, שלא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו את גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ ה' בהם כלל. ואדרבא אמרו חז"ל בתענית כ"ב "אסור לאדם שיסגף עצמו", ועוד. והלל היה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו... ושיקול הפרטים מסור לשיקול הדעת. (שם פרק יג)

נדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד': התנהגות בשפלות, לסבול העלבונות, לשנא הרבנות, ולברח מן הכבוד, ובחלוק כבוד לכל. ההתנהגות בשפלות בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו. ואמרו בסוטה ה': הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני מפני שפלותו... והנה זה ודאי שהענוה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים, העניו יחוש מעט על דברי העולם, ולא יקנא בהבליו, וחברת העניו נאה מאד, ורוח הבריות נוחה ממנו. (שם פרק כב)

הב' (המביא את האדם לענוה), הוא ענין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד. ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בוטח עליו? כמה מיני חלאים יכולים חס וחלילה לבא עליו, שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור לו קצת. כמה צרות יכולים חס וחלילה לבא עליו, שיצטרך לשחר רבים אשר מאס לפעמים בהם לתת להם שלום. וכשיתבונן האדם עוד על חובתו לפניו ית' וכמה היא נעזבת ממנו ומתרשל בה, ודאי יבוש ולא יתגאה. ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורוב טעויותיו וכזביו, שיותר קרובה לו תמיד הטעות מהידיעה האמיתית. על כן יירא תמיד מסכנה זו, ויבקש ללמד תמיד מכל אדם ולשמע לעצה. על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאוה אשר איננו מתגבר כי אם מתוך השפע. ובראש המפסידים עומדת הסכלות ומיעוט הידיעה האמיתית, כי אין הגאוה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר... (שם פרק כג)

כלי יקר:

יהי רקיע - מה שאמרו חז"ל שהיה הרקיע מתפשט והולך וכו', בא להמליץ בעד האדם, מה שרואים שבטבעו תמיד נכסף שיתפשטו מעשיו לבלתי תכלית, ושיהיה הכל היתר בעיניו ואין קץ לחמדת תאותו, עד שיגער בנו ה' על ידי התורה הזאת הנותנת גבול ומדה לכל המעשים, ויש להפליא אל האדם איך לא מצא בשכלו להגביל עצמו, אך קבל ממולידיו, כי נוצר משמים וארץ וים, כראשי תיבות אי"ש, וזו כוונת המאמר בילקוט האזינו הסתכלו בשמים וארץ וים שמא שינו מדתם, וטעם רז"ל במצות ציצית, תכלת דומה לים ולרקיע... (בראשית א ו)

ושבע שנים - סיים במספר הקטן, שהחסידים קונים ביותר שלמות בשנים האחרונות, בהתקרבם אל האור הנצחי. והשנים הקודמות הם לעומתם כשנה אחת, (ולכן אמר מאה שנה ושבע שנים בלשון רבים)... (שם כג א)

אמותה הפעם - שקודם היו חייו חיי צער, והיה חשוב כמת בחייו, אבל עכשיו שנאמר ותחי רוח יעקב, שנעשה איש חי, מעתה יהיה מעותד אל המיתה רק פעם אחת, ולא להרבה מיתות, כי החשוב כמת מחמת חיי צער דומה כאילו בכל יום הוא מת. (שם מו ל)

...ולפיכך נתנה תורה חירות לכנעני בשן ועין, מדה כנגד מדה, כי זהו החירות שהוא בחר, ואין פוסק מרדוף אחר ההבל כי אם בפסוק שן ועין. אמנם איש ישראל אינו מבקש הקנינים המדומים כי אם שיהיו אבריו חזקים לעסוק בתורת ה' שנתנה ביום הז', ופנוי לעסוק בה בשבת, ואז הוא בן חורין, וגם בבחרותו כאשר בידו די ספוקו עוסק בתורה, לכן נתנה לו התורה חירות אחר ו' שנים, ואמה בסימנים, שכל עיקר מציאותה להוליד בנים, וכשהגיעה לכך חייב לשחררה שתזדווג, ועוד רמזה תורה החפשיות בשנות השבע, שלא יעשה עוול ויחמוס, כי לא במותו יקח הכל. (שמות כא ז)

...בארון המדות שבורות (אמות שבורות), כמו שאמרו במדות הבט למעלה ותראה שחסרת מהשלמות, וקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בענין עולם הזה, השולחן, מדות שלמות, יסתכל במי שלמטה ממנו, וישמח בחלקו שיש לו רב מהרבה אנשים... והשולחן מקצת אמותיו שלמות, שידמה כי יש לו כל, ומקצת שבורות, להורות שלא ישלים תאותו, שמטעם זה נזכר לשון שבירה בלחם, שברו לנו מעט אוכל. והמזבחות אמותיהם שלמות, כי ענינם להשלים האדם החסר. (שמות כה י)

שולחן - אמותיו שלמות, כי לכל טובות העולם הזה יש קצבה באורך וברוחב, וכתבנו שמדת הצדיקים השמחים בחלקם, אך קומתו אמה וחצי, שלא יגבה לבבו בעבור עשרו, ורומז שהאוכל משולחן גבוה לא ימלא בטנו, אלא ישבור תאוותיו, ומטעם זה נזכר לשון שבירה גבי לחם, וזה טוב לאדם מצד הרפואה ומצד מצות ה', למעט בתענוגות כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה. זר זהב - בכל מה שיזמין לו ה' לאכל ידמה כאילו הוא מלך בעטרה שעטרה לו מדת ההסתפקות. ועשית לו מסגרת - שיסגר בעד התאוות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם, ויתן להם קצבה. ועשית עליו זר - כי הסוגר בעד תאותו הוא מלך. ונקט לשון זר, שזכה נעשית לו זר, לא זכה נעשה ז ר, כי יעזב לזרים חילו... ארבע טבעות - שיזכר שהצלחות העולם הזה גלגל החוזר בעולם כטבעת, ועם כל זה יפרנס בשולחנו עניים, וכן הסוגר בעד תאוותיו יש לו שכר לעולם הבא, ויזכה למחול של צדיקים בעולם הבא... (שם שם כג וכד)

וספרת לך - טעם היובל כטעם השמטה, ונוסף מדקאמר לך, שמע מינה שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר שני האדם, ששנותינו ע', וכ' הראשונות אינם בכלל, שעדיין אינו בר עונשין בבית דין של מעלה, על כן מעשיו של אותו זמן אינם נחשבים, ואור שכלו אינו שלם להבין דרך הישר, ומשם והלאה מתחיל לספר, ואז יהיו "לך" לבדך, אבל אם תכלה בהבל ימיך, לאסוף ולכנוס, תעזב חילך לאחרים, כי אחר כך הכל הפקר, ועבד חפשי מאדוניו, ולהזכיר זאת קדש שנת החמשים... (ויקרא כה ח)

היקום אשר ברגליהם - ממונו של אדם, שהוא הפחות בד' מעלות האדם שמנה הרמב"ם, חכמה גבורה מדות ועושר. כי הראשונות דבוקים בגופו, ועושר דבוק ברגלו, ובכל זאת העושר מתגבר עליו, כבקורח, שעשרו משל בו. (דברים יא ו)

ראה - לשון יחיד, לפניכם - לשון רבים, לפי שאמרו רז"ל לעולם ידמה אדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה, זכויות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ולכך אמר ראה, שיראה כל יחיד בעין שכלו, כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לפני כולכם... (שם שם כו)

אור החיים:

אשר חי - לא השנים הקצובות לו מתחילה כמו לכל אדם, כי לאדם הראשון לא היתה קצבה לחייו. (בראשית ה ד)

ויהיו חיי שרה - ...ואומרו שני חיי שרה להודיע משפט החסיד, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אילו היו שניו שלמים... והוא אומרו שני חיי שרה, כיון אל השאר... (בראשית כג א)

אם אדוניו יתן לו אשה - ...ועוד נראה דרך רמז, אשר תשים לפניהם - זאת חייב כל אדם לשים נגד עיניו, שהחלק הגשמי שבו נברא לשמש לנשמה, ולקיים על ידו מצוות, והוא עברי - עובר, וחייו ו' עשיריות, ויצא מהעולם על ידי חנם - בו מרומזים הס"ם וחיילותיו, שכל טומאה באה בחנם, ומצוה וקדושה צריכים טורח גדול ודמים. אם בגפו - על ידי מצוות מתעלה בגפיים, ויעלה בעת התחיה. בעל אשה - על ידי מעשים טובים נעשה בעל הנשמה הקדושה הנקראת אשה, ונשאר חי גם אחרי מותו. ועוד אדם הטורח בעולם הזה, ואפילו מאכלו רק עבור נשמתו להגדיל הרוחניות, החומר אז מזוכך לעין הצורה, ונפשו תוכל לדור עמו אפילו אחר יציאתה. אם אדוניו יתן - יש הזוכה לנשמה טהורה בסוד הזווג בשעת היצירה מצד אביו הצדיק, וילדה לו - על ידי מעשים טובים, בנים - מצוות הנעשות בהתעצמות גדולה, או בנות - ואם במדרגה פחותה, לא קנה נפשו, כי לא זיכך את גופו. ומכל מקום בעת יציאתו מהקבר יצא בגפו ולא ישללו זכויותיו. ואם אמר יאמר - שאינו רוצה לעזוב את עולם המצוות, ועבדו לעולם - לעולם הבא, ויבחר בו מהמלאכים, כמשה שקראו עבד ה'... (שמות כא ב)

...עוד ירמוז באמרו והדרת פני זקן - זקנת עצמו על דרך אומרם אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו... (ויקרא יט לב)

והביאותיו - הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם, וקראו עבדי שלא יזור אחור מעבודת ה', וכבר פירש בחזקיה שהוסיף לו ה' ט"ו שנה, שדוקא הקץ שאדם מביא עמו אין מודיעין לו, אבל תוספת ימים לא נכלל בגזרה זו, וחפץ ה' להודיע, שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו... (במדבר יד כד)

בעבר - אפשר לפרש דרך רמז שלמדם כללות יראת ה' ומדות ההגונות, א' שיהיה לוקח מדת אברהם, דכתיב אברהם העברי, ב' שיהיה מרדות בלבו תמיד, זה שאמר הירדן, ג' מדת ענוה, כאומרם לעולם ישים אדם עצמם כמדבר, ד' שתהיה הענוה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס, ועוד שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות העוון, לומר מי אני להוכיח גדולים, אלא יוכיח מצד הערבות, וזה שאמר בערבה. ה' מאמר התנא הסתכל בג' דברים וכו' ולאן אתה הולך, שיזכר תמיד גבול המיתה, זה שאמר מול סוף, שיהיה למול עיניו סופו. ו' מאמר החסידים בפרוש, "צהלתו בפניו ודאגתו בלבו". בין פארן, בין פאר היפך העצבון, ובין תופל שלא יהיה לבו עצב מפחד שעבר, פירוש בלא ידיעה. ז' שיהיה לו לב נקי וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות וכו', וזה שאמר ולבן, ח' תלמוד תורה בקביעות, והוא אומרו וחצרות, הם חצרות ה', וצריך להסתפק בהכרחי והוא שרמז באומרו ודי זהב, שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב. (דברים א א)

...עוד ירצה לומר על דרך אומרם ז"ל יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו ע"ה... ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהן, ויהיו בעיני עצמם כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד, אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי סגולה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם... (שם יא כו)

הגר"א:

מאשה זרה - חמדה היא דבר שאינו הנאת הגוף אלא נפש האדם מחמדתו, כגון בגדים נאים, או שיהיה לו ממון רב, ותאוה היא הנאת הגוף. ותאוה זו נכריה לבני ישראל, כמו בת אל נכר. אמריה החליקה - מראה שהתאוה נעימה מאד, ונוח להתפתות בה. (משלי ב טז)

עוזבת אלוף - החמדה התמידית המבטלת התורה הצריכה מנוחה ושלום. ברית אלקיך - נגד התאוה שיושב בביתו ואינו רודף אחר המצוות. (שם שם יז)

שנות חיים - על שמירת לא תעשה, ששנים שהיו לרעה יהפכו לו לטובה, כמו שנאמר קטגור נעשה סנגור. (שם ג ב וד וי)

בלכתך - ההולך בדרך ה' צריך לילך בפתח קטן וצר, וביסורין, כי לפתח חטאת רובץ, ואי אפשר להכנס אלא בפתח קטן... (שם ד יב)

תוסיף ימים - הפחד מקצר השנים, אבל לא יראת ה', וההיפך ברשעים היושבים בשלוה. (שם י כז)

גומל נפשו - או איש שכל מחשבותיו חסד ומצוה, גם מה שגומל לנפשו, כגון שאוכל וכדומה שיש בו הנאה, גם כן נחשב למצוה וכקרבן. והעושה רק להנאתו עוכר שארו - את הקרומים המתאוים. (שם יא יז)

יודע צדיק - ...וכן נותן גם לנפשו הבהמית את ההכרחי לה. (שם יב י)

יחבל לו - כל דבר יש לו כח חיוני מן המצוות, ולכן הבז לשום דבר מצוה מחבל את עצמו, שנעשה חסר מהכח החיוני. (שם יג יג)

טוב מעט - טוב שיעסוק מעט בעולם הזה, שאז יותר קל לו לצאת ידי מצות צדקה. (שם טז ח)

מסילת ישרים - מסילה היא הדרך שפינוה מאבנים, ובכל זאת יוכל לטעות בשכלו, וכדי שלא יכשל נוצר דרכו - עשו לו גדרים וסייגים. (שם שם יז)

איולת אדם - לפעמים יתחיל ללמוד תורה ולעשות מצוות ויפרוש, כי לא סייעוהו. והוא על שלא התחיל ללכת בדרכו הוא, וקפץ ממדרגתו. (שם יט ג)

מחורף עצל - ...ובאדם הוא זמן העמידה, בן מ' שנה שאינו עוסק בתורה, ושאל בקציר - בימי הירידה, ואז אין לו. (שם כ ד)

מי יאמר - שאדם יכול להשמר רק מלא תעשה ולא מהרהורים שבלב, ולא מביטול מצות עשה. (שם שם י)

מצעדי גבר - הפעולה עצמה היא מה', והאדם צריך רק להבין הדרך ולסקל המסילה. וכמו שכתוב הבא ליטהר מסייעין אותו. (שם שם כד)

יאריך ימים - שיהיו לו ימים טובים שהם ארוכים, ובירושלמי: יש ימים שהם שנים, כמו אורך ימים בימינה. (שם כח טז)

...אמנם יתבאר על פי מה דאיתא בגמרא (בבא בתרא ד') המקיף את חבירו משלש רוחותיו, חבירו פטור מליתן לו על השלש מחיצות, דיכול לומר לו מאי אהנית לי, הא הצד הד' פתוחה, ועוד הא אני לא בקשתי ממך הטובה הזאת. אמנם אם עמד הניקף וגדר הצד הרביעית מגלגלין עליו את הכל, דגלי דעתיה דניחא ליה בהשלש מחיצות. והנה כאן גם כן ביצירת האדם גדר הקב"ה אותו משלש רוחותיו בשלש גדרים, והם מה שחשבם התנא אחת לאחת, א' בעל כרחך אתה נוצר, ב' על כרחך אתה נולד, ג' על כרחך אתה חי, והנה לפי הדין הנ"ל שהמקיף את חבירו משלש רוחותיו אין מחייבין אותו, אבל כאשר האדם יחלה רחמנא ליצלן ונוטה למות, אז משתדל ברופאים להתרפאות מחליו שיעמוד בחיים, וכל אשר לו יתן בעד נפשו, צועק ובוכה כי חפץ חיים הוא, אם כן זה דומה ממש להדין הנ"ל, דאם עמד הניקף וגדר את הצד הרביעית אז מגלגלין עליו את הכל. וזאת מליצת התנא במשנה, על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ואולי תטעון דלא ניחא לך בשלש אלה הגדרים, לכן אמר התנא אבל ועל כרחך אתה מת, כי בעצמך תשתדל לגדור רוח הרביעית, וגלי דעתך דניחא לך במה שאתה נוצר ונולד וחי, ולכן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, דמגלגלין עליך הכל. (קול אליהו אבות)

הבל הבלים... ואמר ז' הבלים נגד שני חיי אדם, כי שלשה זמנים הם, ימי עליה הן עד עשרים שנה, שאז נגמר בגידולו כידוע, וכן נגמר בשכל כידוע, ולכן אז באה הנשמה לאדם, שבלידתו בא הנפש, ובי"ג שנה הרוח, ולכן ממכרו ממכר, ובעשרים באה הנשמה, ולכן מוכר בנכסי אביו, ואז השלמת שכלו. ועד שמונים שנה לגבורות הוא ימי העמידה, ומשם ואילך ימי הירידה. ועד עשרים שנה שהן גידול הגוף מהצומחת הולך אחר התאוות, כי עדיין אין הרוח נגמר, ומעשרים ואילך הולך אחר ההבל וכו', וזה שאמר בן עשרים לרדוף, וכן עד שמונים, שלשים לכח וכו' כל זה לא נאמר בהן לא תורה ולא יראה, רק עד עשרים, והענין כי בן י"ח לחופה, ואמרו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה, ולכן כל הזמנים שקודם י"ח הכל בתורה ובמצוות, מה שאינו כן אחר כך, ועל הזמן הזה שהוא מעשרים ועד שמונים על אלו אמר ז' הבלים נגד ז' זמנים, בן עשרים לרדוף וכו', ולכן אמרו שעושים ז' מעמדות למת נגד ז' הבלים להראות שהכל הבל... ודע כי על אלו ב' הזמנים שקודם כ', והן עד י"ג ומי"ג עד כ' פירש לקמן שמח בחור בילדותיך, שהן עד י"ג שנה, שאז הוא ילד ואינו איש וישמח בתאותו, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, שהן עד כ' שנה כידוע שאז יטב לבו, ששם משכן הרוח... (דברי אליהו קהלת)

כך היא דרכה של תורה וכו' האיש הבא ללמוד מתחלה יקבל עליו את כל האמור פה במתניתין, לחיות חיי צער, כי אם יחיה חיי בשרים ותענוגי עולם הזה לא ישיג דרך התורה, אולם אחר כך יוכל ליהנות גם מעולם הזה, ועל זה אמר כך היא דרכה של תורה, רוצה לומר הדרך לבא אליה הוא, יקבל עליו פת במלח תאכל וכו', אבל אחר כך יוכל להיות אשריך בעולם הזה וכו'. (שם אבות)

נפש החיים:

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל... וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו ית' הכל שוה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע, כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא, שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע... (שער ג פרק יב)

ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה כמו שהתבאר לעיל פירוש לשמה, הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות כולם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעיים... (שער ד פרק יח)

או יאמר כי העיקר בבא האדם להתקרב אל ה' ולטהר גבר יראה כי כל מעשיו לה' יהיו קבועים לא יעברו, הן זמנו לתורה כמועד חצי יום ילמוד בבית המדרש לא ישוב מפני כל, אף אם יהיה לו עסק גדול, וכן לעבודה, ואילולי כן קרעים תלביש נומה, ואם כי העוסק תמיד לא יעשה תמיד לשמה, מכל מקום לא יניח עסקו בשביל זה, כי הוא פיתוי היצר... (רוח חיים ב א)

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', רוצה לומר כי רבא אמר (ברכות ל"ה) לתלמידיו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תיטרדו במזונייכו כולה שתא. וחלילה לומר שיפנו לבבם אך לחיי שעה כל היום ויתבטלו ממש מתלמוד תורה, אך באמת גם בעסקם בחיי שעה כוונתם ומחשבתם לן בעומקה של הלכה, כמו בועז זורה הגורן וייטב לבו, ודרשו רז"ל (רות רבה ב' ד') שעסק בדברי תורה. וזהו מה שאמרו (ברכות שם) הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, וזהו יפה תורה עם דרך ארץ, רוצה לומר שגם בשעת דרך ארץ יהיה חושב בתורה, שיגיעת שניהם, רוצה לומר הגוף הפונה לכרמו ולעסקו, והמח למחשבתו במלאכת ה', משכחת עון...ולא תאמר אי אפשר לעסק בדרך ארץ כלל, לזה אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, כי הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם. (שם ב ב)

ולא הסריח וכו', להראות שאם יתנהג אדם בקדושה הכח דמסאבא בדילה ממנו, כי הסרחון בא מחטא ומעון, והוא הסרחון שבגיהנם, רק שבחייו אינו מריח זה בחושיו הגשמיים. (שם ה ה)

...ואם מתגבר על היצר ואינו נוטה כלל מדרך התורה הוא נקרא צדיק, ואם ירגיל בזה ויוסיף עליו זהירות נקרא חסיד, אך כל זמן היותו חי על האדמה הוא בטורח רב במצור מלחמה, ולכן קראו חכמים מיתת צדיקים נח נפשיה, כי אז ינוח על משכבו. ועם היות שאמרו חז"ל (ברכות ס"ד) תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא גם כן, אבל שם אין מלחמה וטרדא רק קבול שכר, אך הטרדא היא קודם כיבוש יצרו, אבל אחר כבוש יצרו והוא לעבד לו, וההרגל יתהפך אליו לטבע, אז אין לו עוד מלחמה, וכמו שאמר לעיל בפירוש (תהלים צ"ז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, האור זרוע לצדיק כזרע שסופו לצמח, אך עתה עוד הלוך ילך ובכה... (שם ו א)

הכתב והקבלה:

...רוצה לומר אחר שברכו "מלאו את הארץ", שישלימו דברים החסרים להם בעולם הארצי להקל מעליהם טורח הגוף, דאית ביה מצד אחר חששא גדולה, שמרבוי הקנינים הארציים יהפך העבד לאדון והאדון לעבד, והאדם הראוי להיות כובש ומכניע תחתיו את תאוות גופו, יתהפך להיות כבוש תחתיהם, לכן חתם הברכה "וכבשוה", השתדלו שתהיו אתם הכובשים בחזקה על העולם הארצי, ואתם תהיה המכניעים תחתיכם את התבל הלזו להשתמש בהם רק לתועלתכם, והשמרו מאד שלא יהפך עליכם הסדר, ויהיה העולם הארצי מושל עליכם, ואתם כבושים תחתיו ללכת אחרי תענוגות הארציים... (בראשית א כח)

שני חיי שרה - האדם למעלתו על כל הברואים מצד הרכבתו מחומר העפר והנפש הרוחנית יש לו מעלה עליהם מצד הנהגתו את עצמו, כי כל ברואי מטה אינם חיים רק חיים גשמיים, והברואים העליונים חיים הרוחניים לבד, אבל האדם מיוחד כל זמן היותו לחיות חיים כפולים, חיות גשמית וחיות רוחנית, כי מן הצורך אליו להשגיח תמיד על דברים הנצרכים אל חיים גופניים כאכילה שתיה ושינה. גם לכל הדברים האמצעיים שהם הכנה לקיום גופו כמו עבודת אדם ועסקיו ומשא ומתן שלו שאינם רק מצד צרכי עולם הזה לבד, גם מן החיוב עליו לחיות חיות הרוחני מצד נפשו העליונה, והוא העסק בענינים רוחניים כמו העיון בתורה ובקיום מצוותיה. ושני מיני החיים האלה המיועדים לכל אדם מצד היותו מובחר הבריאה צריכים להיות אגודים ונצמדים יחד לא יתפרדו לעולם, כי גם בעסקו בעניני צרכי גופו לא יהיה תכלית המכוון ממנו רק צרכי עולם הזה, אבל צריך שיתלוה אליו תועלת רוחניותו ונפשו שהם חיי עולם הבא... כי רק בדרך זה ממלא התכלית המכוון בהרכבת גשמיותו עם רוחניותו, אם יצרף ענין הרוחניות גם בעסקי גופני-גשמי. והאדם הנמנע מלשום לב על שני מיני החיים האלה, ואינו משגיח רק בעסקי ענינים ארציים, אף שהוא חי, אין חיותו רק מצד גופו וכחיי הבהמה, אבל הוא מת מצד נשמתו... (שם כג א)

כימי השמים על הארץ - תחיו פה על הארץ מעין חיי העולם הבא. (דברים יא כא)

מלבי"ם:

ויטע ה' - אם נשקיף על ענין האדם נמצאהו גרוע מכל בעלי החיים במציאות צרכיו אל המזונות והכסות והמעון, שכל בעלי חיים מזונותיהם מזומנים לפניהם והם מוטבעים למצאם בקל לפי ההכנה הטבעית השתולה בקרבו מלידה, לא כן האדם שלאכול לחם צריך שיחרוש ויזרע וכו', וללבוש בגד צריך שיטוה ויארוג וכו' וכל שכן לבנות בית, וכל אלה המלאכות לא ימצאו בו מצד גופו כמו שנשתלה חכמת הבניה לנמיות, האריגה לעכביש וכו'. ועתה נשאל, האדם אשר נברא בלא מורה ומנהל, איך ימצא צרכיו. וזאת השאלה תהיה משני פנים, א' כי צרכי האדם לאדם לא ישתלמו לו בהיותו יחידי, כי להוציא לחם מן הארץ צריך שיהיה תחלה חרש ברזל לעשות מחרשה, וכמה מלאכות צריך שיוקדמו עד ברזל מעפר יוקח, ואחריו יתר מלאכת הלחם צריכים לכלים רבים ואומנים מתחלפים... לא יוודע רק על ידי נסיונות שונות ובחינות מתחלפות ברבות עתים ושנים, ואיך ידע האדם תיכף בהבראו איך יאכל לחמו ואיך יעשה לו כסות בקרה ובית לשבת? והתשובה על כך, כי אחר שראינו שהשי"ת שם עין השגחתו על כל יצוריו לבראם באופן שימצא להם כל צרכיהם בטבע, ושם בהם כח טבעי על השלמת צרכיהם ההכרחיים להם, לבד האדם שחסר לו כח הזה הטבעי, שם בקרבו לעומת זה שכל מעשה אשר יתלמד ויתרגל על כל המלאכות הנמצאים אצל כל הבעלי חיים בדרך יותר מעולה לא טבעית, אך שכלי בחיריי למודי. ובכל זאת ראינו כי בדברים אשר יצטרך אליהם תיכף בהוולדו שם גם לו אליהם הכנה טבעית, כאשר נראה בילד הנולד שתיכף ימוץ חלב משדי אמו, מבלי למוד בחמלת ה' עליו, אחר שלא היה יכול להניחו עד יגדל וילמד... אך השלימו ה' בכל אלה, כמו שכתוב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, שלענין המזונות הושיבו בתוך הגן שפירותיו צומחים מאליהם, ואין צריך לכל מלאכת מעשה, לענין הדירה היה הגן בגן העדן מקדם בצד מזרח תחת קו המשוה, מקום אשר אין שם שנוי התקופות... (בראשית ב ח)

...וכן מה ששאלנו מצד הגויה שמצד הטבע אי אפשר שתתקיים לעולם, כי המזון הבא תמורת הנתך אינו דומה אל הלחות השרשי, וזה גורם הזקנה והגויעה, על זה נטע עץ החיים בתוך הגן, שהיתה לו סגולה לעשות את הלחות שיתחדש בגוף על ידי המזון, שיהיה כחו כלחות השרשי הבא מלידה ומבטן ומהריון עד שלא ינוס ליחו לעולם ולא יזקן ולא יחלש, שכבר מצאנו במשה ואליהו שהיו ארבעים יום בלא אכילה ולא היו צריכים כלל למזון להשלים הנתך... (שם שם ט)

...כפי פשוטו יושב גם כן דעת, כי הענין שקרה לאב הראשון ביום הבראו, הוא נוהג עד היום בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בעת הבריאה היה בג' גופים, אדם אשה ונחש, הוא מתמיד עד היום בגוף אחד שהוא גוף האדם. שהנשמה העליונה שניתנה בו וכחותיה שהם השכל והבינה ויוצא הוא האדם, והגוף שלו בשגם הוא בשר ועצם הוא האשה, והוא הזווג הראשון שמכריזין עליו קודם יצירת הוולד ארבעים יום בת פלוני לפלוני, כי הנשמה והצורה תרד לפי הכנת החומר המצטייר מטפה הזרעית, שמביאים אותה לפני יוצר הצורות ואומר חכם יהיה או טפש וכו'... והכחות הנמצאות בגויה שדרכם להזיק שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה, הם הנחשים שנתנו אל האדם והאשה לשרתם באורח מישור כשישתמש בהם לטוב ולאושר הנפש, כמו שאמרו חז"ל חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היו לו לכל אחד שני נחשים, אחד משגרו להביא אבנים טובות, שהוא הכח המדמה והמתעורר שתאותם אל העושר, והיה זה טוב אם היה משתמש בו לעשות צדקה וחסד וכדומה. ואחד היה מוציא בו זבל לשדהו הוא כח המתאוה שהיה משתמש בו להכין לו מאכל הצריך... עץ החיים שהוא העסק בתורה ובעיון, שהוא מיוחד אל האדם, רוצה לומר הנשמה האלקית והשכל, שהאוכל מפרי עץ חיים יחיה לעולם חיים הרוחניים והנצחיים, וכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, שהם מיותרים אל האשה שהוא הגוף, שצריך למזון להשלים הניתך, והכין לו ה' מזונו ההכרחי. ועץ הדעת טוב ורע, הוא בקשת העושר והמשרה והקנאה והתאוה והכבוד, שהוא מעורב טוב ברע, כי הטוב שלו הוא מדומה, וזה מיוחד אל הנחשים אשר קננו בקרבו, שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה אשר ילכו לקראת נחשים... והרשה להם לאכול כל עץ מאכל, וליהנות מעולם הזה ממאכלות המותרות והנאות המותרות, ולהתעסק בעסקי העולם ההכרחיים, והזהיר בתורתו מאכילת עץ הדעת טוב ורע, בל יגביר בנפשו ציורים הרעים מהנחשים המזיקים, ובל יבקש חשבונות רבים ודברים מותריים, שזה יביא לו המות הנפשי והגופני. אולם הנחש אשר באדם, שהוא כח הדמיון והמתעורר והמתאוה הם יסיתו את האשה שהיא הגוף... (שם ג יט, וראה שם עוד)

ואברהם בן חמש - ...ועל פי הדרוש, הנה השנים שאין אדם משיג בהם את שלמותו אינם שנות חיים, כי לא חי בהם חיי האדם רק חיים בהמיים, ולא יחשבו במספר שנותיו, ואברהם עברו עליו שנים רבות עד שהכיר האמונה האמיתית... (שם יב ד)

ויאמר לאברם - הודיע לו, שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הוולדו אם אחר כך מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים, למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם, כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר... (שם טו יג)

ויהיו חיי שרה - שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, ועל כן אמר שכלם היו שנות חיים... (שם כג א)

ויחי יעקב - אחרית ימי האדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי שחי כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו, ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה... (שם מז כח)

...וכבר בארתי במקום אחר שהיה בזה חלוקי דעות בין בית שמאי לבית הלל, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת, והלל היה אומר ברוך ה' יום יום, ששמאי היה פורש את עצמו מעניני העולם לגמרי, ועסק רק בצרכי השבת, שמורה על השבת הגדול, שהוא עולם הבא, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחנית, שהיא ענין השבת, והלל היה דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי, והיה אומר ברוך ה' יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים, שהסוכה מציינת עזיבת העולם ועניניו, שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת בית הלל די אם ראשו ורובו בסכה הגם ששלחנו בתוך הבית, שהוא בחינת העולם הזה, ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו... (במדבר יא א תורה אור)

ויספו השוטרים - ...ויש לומר שרבי עקיבא לשטתו, שאמר ביבמות מ"ג את מספר ימיך אמלא, אלו שני דורות, זכה משלימים לו, לא זכה פוחתין לו, ואם כן לענין השלמה, שישלימו לו שני חייו הקצובים, לרבי עקיבא צריך זכות, ולחכמים אין צריך על זה זכות מיוחדת, שאין פוחתין לו רק אם לא זכה ויש עבירה בידו... (דברים כ ח)

בימים ההם - אויבי האדם הם ג', האויבים החיצוניים מבני אדם, כוחות גופו המתנגדים בעת תופר הברית שביניהם, ורוע המדות והתכונות... (ישעיה לח א)

פן תפלס - בל יחשוב לשוב דרך בית הזונה לדרך הישר, כמו שאמרו ניכוף היצר ונקבל שכר. (משלי ה ו)

תם דרך - שדרכו תמימה בטבע, ואינו נוטה לחסרון ולתאוה, צדקה תיצור - כל זמן שאינו הולך בצדקה, שהן מצות שבין אדם לחברו, שאינם מחוייבים מצד השכל, יסור גם מהתמימות, שהשכל לא יוכל לשפוט מה נכון. וכן הצדקה בלא תמימות אינה בטוחה ממכשול, כי אז יעשה לשם פניות חיצוניות. (שם יג ו)

מקשיב לפת און - השומע לתאוותיו צריך מצרף מכסף, ומאזין על לשון הוות - המקלקל בבינה ומחליף אמת בשקר צריך כור כזהב. (שם יז ד)

כעץ שתול - יעשה גם לקיומו האישי, ולא כעשב שכל קיומו הוא למען המין. שתול - שעוקרים אותו להנטע במקום משובח, והרשע כעשב לח ביותר שאי אפשר לשתלו במקום אחר, וחי רק בעולם הזה... (תהלים א ג)

רש"ר הירש:

וירדו - להוריד דבר מתוך עצמאותו אל תחת שליטתו. האדם דורש מהבריאה את שרותה. כאשר האדם עומד לשרות ה' הוא אינו משעבד את היצורים, כי אם מעלה אותם אל אל החוג המקודש, האלקי... תפקיד זה, לשנות ולעצב, ניתן רק ביחס לאדמה ולטבע הדומם, המושיט לאדם את החומר להוצאה לפועל של תכניותיו. ובכל הרמש - בא רק אחרי ובכל הארץ, האדם מושל בבעלי החיים לגרשם ולהשמידם רק במדה והוא זקוק למקומם. ויברא - מדגיש עוד פעם שבריאת כל האדם עם גופו ויצרו היא יצירה אלוקית, ועליו לשמור על ייעוד זה, שעליו מבוססת כל מוסריות האדם. זו אובדת אם האדם מנסה לפצל זאת, וליחס את האלוקיות רק לרוח, ומשלח את הגוף חפשי בשרירות יצרו... (בראשית א כו וכז)

והנה טוב מאד - ...הרע הוא רק יחסי, נראה רק ביחיד ובחלק מן הזמן ומן המקום. אפילו יסורין, מות ויצר הרע הופכים לטובה, כאשר מבטנו מתנשא אל הכלל. יכולנו לסבל יסורין אם על ידי כן יוטב לנו בעתיד, כי נתעדן על ידי כך, או נסבול עבור הכלל הנושא יחד אתנו. ואפילו כל ע' שנותינו נסבול נסיונות, כי הם רק טפה מהים של הנצח המחכה לנו. (שם שם לא)

ויצו ה' - בזה מתחיל חינוך האדם, המראה לכל תולדותיו את דרך החיים. נמסרה לו מצות לא תעשה שאינה שכלית, חוק מוחלט המתייחס אל האוכל, ואפשר להגיע אליו רק על ידי המסורת, התורה שבעל פה, להבינו ולדעתו. אלו התנאים של התורה, שעל ידיה מכירים אנו בין טוב לרע. גדולתו של האדם היא חופש הבחירה שבו, והוא מגיע למדרגתו להיות אדם על ידי שעבוד טבעו היצרי-חושני תחת רצון ה'. גם כיום עומד כל אחד מאתנו מול עץ הדעת, ועליו להכריע ולהחליט אם ישמע ליצרו, לדמיונות שכלו, לאינסטינקט הבהמי שבו, או אם יציית בהתאם לתפקידו, לקול ה'. (שם ב ט)

הוא ישופך ראש - לאדם יותר שליטה על היצר, מליצר עליו. ישופך - לשון קפיצה וניתור, הנחש פוגע באדם רק כאשר אינו נשמר מפניו, וכן היצרים, אחרי שגירה אותם קשה לדרוך עליהם, מה שאינו כן כאשר הם נרדמים. בעצב תלדי - עצב הוא כאב רוחני, כאשר עלינו לוותר על דבר. מעתה אין הטבע נותן את הכל לאדם, ועליו ללמוד לוותר. כל חיי האשה הם וויתור למען אחרים, ובעיקר בתקופת ההריון, אושר האשה בלידה נקנה על ידי וויתורים גדולים. (שם ג טו וטז)

בעצבון תאכלנה - לאמן את האדם בעצבון הזה, זו המטרה של קללת הארץ, זה עיקרון החינוך עד היום, ההתנזרות משחררת את האדם, והיא מבררת את חלקו הטוב והאלקי. היא תבטל את תלותו בעולם החיצוני בברכת האדמה וקללתה, כך יעריך את עצמו על פי נאמנותו לה' ורק בה ימצא שובע לנפשו... הוא ישמח בחלקו ויראה בטוב רק במחיר התנזרות, עמל ויסורין... (שם שם יז)

בן שש מאות שנה, האדם הוא יציר שנות חייו, כל יום משנה את דמותו, מבחינה גופנית ומבחינה נפשית... (שם ז ו)

...חידוש זה של פני הארץ פתח דרך חדשה לחינוך האדם, מכאן ואילך האדם תלוי תמיד בכחות אחרים, מעתה אין די לזרוע אחת לארבעים שנה, כפי שהיה עד כה, האדם תלוי תמיד בכחות אחרים, לעולם אין הוא בטוח בקיומו ובמילוי שאיפותיו. זאת ועוד, בעקבות החידוש הזה נשתנו גם בני האדם זה מזה, הם שונים במעלותיהם וגם בדרגת חסרונותיהם... קיצור חיי האדם הוא סייג לקץ הרשעה, לא לעולם חוסן שלטון הרשע, גם העז שבעריצים לא יאריך ימים על ממלכתו... אולם כל עוד הרשעים האריכו ימים עד שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכול הדור הצעיר התם והטהור לבא לידי ביטוי, ודבר זה נשתנה עתה... מכאן ואילך יביט האדם קדימה, ותקות העתיד היא לבני הנעורים... (שם ח כב)

שרצו בארץ - ...חכמינו מעירים שכל עם קשור למולדתו, אפילו תנאיה קשים ביותר, אדם מתגעגע אל המולדת, אפילו אין בה תנאים נוחים, והתפתחותו הרוחנית לוקה בנכר. כסבור האדם שהוא שליט באדמה, אך לאמתו של דבר האדמה שליטה בו, מעמקי נפשו, רוחו שכלו ולשונו, הכל מושפע מן האדמה שלרגליו, ושוני זה מטרה בפני עצמה, בכל מקום ניתן לאדם להיות אדם, למצא את אשרו, לפתח ערכים אנושיים באדם... (שם ט ז)

...אולם חינוך האדם על ידי חוש היופי איננו תכלית עליונה. התרבות פוסחת על שתי הסעיפים, אם קנה המידה למעשי האדם הוא סיפוק נפשו, אם אין אידיאל מחוץ לאדם המזהיר באור עצמו. רק הכרת האמת והטוב המוחלט תביא את האדם למרום ייעודו. אומה המטפחת את ערכי הרוח וכך תורמת את תרומתה להכרת האמת, מגשימה את אפיו של שם בן נח, ומקדמת את ישע האדם. (שם שם כז)

...חז"ל מעירים עוד שאדם החי חיי אמת, נוטל מכל תקופת גיל של חיו את התכונה המפארת אותה, אל תקופת חייו המאוחרת יותר, מכאן גם הביטוי "בא בימים", הוא בא בעיצומם של הימים, הוא אינו נטמע ואינו שוקע בריבוי הימים אלא עובר דרכם... (שם כג א)

כמה ימי שני - ...המונה שנים אינו מחשב ימים, רק אנשים נבחרים יחשבו כל יום ויראו בו תפקיד מיוחד. האדם האמיתי אינו חי שנים אלא ימים, כך בתפלת משה, הוא אומר אם אלף שנים הם כיום אתמול, אין הימים נחשבים לכלום. רק במקום שהתורה אוותה לה משכן, ומעשי האדם מיועדים ומוקדשים לעבודת ה' שם יחיה האדם ימים, היום הוא במלא כוחו, היום הוא יפעל, לא ישים לב להמשך ולתוצאות... (שם מז ח)

ויורהו ה' עץ - ה' רצה להורותם, כי כל פרט בחיי האדם מושגח, ועל כן כל פרט בחיים מתנהל על פי התורה, שהיא יכולה להנעים לנו כל דבר מריר שבחיים. הוראה זו התחילה במרה, ונמשכה כל ימי מסע המדבר. (שמות טו כה)

אצל האדם שאני. גם בהוויית גופו מצטרפות שתי המערכות האלה, וגם לו תיפקודי ההזנה והרביה המינית של הצמח, ותיפקודי החושים והתנועה של הבהמה, אף מערכת חיי גופו מורכבת מרשות ווגטאטיבית ובהמית. אלא שניתנה לו עוד רשות שלישית, והיא המאפיינת אותו כאדם: ניתנה לו נשמת א-לוה, היא רוח החכמה והתבונה המתרוממת מעל לחושי היצרים הבהמיים, והיא כוח הרצון החופשי המתרומם מעל לתנועת היצרים הבהמיים, הנשמה נועדה ומסוגלת למשול ברשות הווגטאטיבית והבהמית, ובכך לעשות את האדם לאדם. אל להם לחושים ולתנועה שבאדם להשתעבד לממשלת ההזנה וחיי המין.

...המהות הרוחנית-מוסרית של האדם תחדור בהן ותנחה אותן, אל יבלל האדם בקרבו דרך בישול חומר בשר וחלב, בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה, הראויים להקלט במערכת גופו, כי דבר זה נוגד את ייעוד האדם, ויש בו משום בזיון לחוק "למינו" אשר לאדם. תערובת שכזאת תשפיל את מהות האדם, בעל החירות המוסרית, לדרגת הבהמה המשוללת חירות. לפיכך לא זו בלבד שאסור להכין תערובת שכזאת, ומכאן איסור בישול, אלא חובה להוציאה מכלל הנאת האדם ושימושו, איסור אכילה והנאה... (שם כג יט)

...דווקא משום שבשאיפותיו החומריות והחושניות אורבת לאדם הסכנה הגדולה ביותר של חילול טוהר חייו והסתאבותם, נזקק הכתוב להזהירו חזור והזהר, שיעשה לחייו החומריים זר זהב טהור של קדושה וטהרה... (שם כה כד)

ושמת - ...במקום בו מתמסר האדם כולו לתורה, לבנות על פיה את רוחו ואת חמריותו, שם יורדים כרובים אלוקיים להקיפו במקדש, להגן עליו ולעזרו. הכרובים כאן הם מאותו חומר כבגדי כהונה, חוץ מהחוט של זהב, היסודות הצמחוניים והחיוניים שבאדם מתברכים על ידם, אבל לא הכח המוסרי המסומל בזהב, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... בהפרד השולחן והמנורה - הכלכלה והרוח מהתורה הנצחית, יופקרו אלו על ידי הכרובים, המצטמצמים במקרא זה להגן אך ורך על התורה... (שם כו לה)

...אותו כלי הקדש שהיה מיועד לקידוש ידים ורגלים, כלומר לקדוש מוסר המעשה והשאיפה, היה עשוי ממראות, היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית-גופנית של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצאנו למדים, שהחושניות שבהווייה האנושית הגופנית לא זו בלבד שאינה מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו. יתר על כן, החושניות היא ביסודו של דבר אותה תכונה של ההוויה האנושית, המאפשרת בראש ובראשונה את החירות המוסרית של השאיפה לקדושה... (שם לח ח)

והתקדשתם - קדשו עצמכם, הפנו את כל מרצכם כלפי עצמכם, הכניעו את כל הכחות המתנגדים, למען תהיו מוכנים לקיים את מוסר אלקיכם, או אז והייתם קדושים, ילך ויקטן המאבק, והכוחות המתנגדים ייעלמו מנפשכם. בסופו של דבר תקיימו את מוסרי בלא מאבק ובשמחה, וכל נבזה ונאלח יהיה נמאס בעיניכם... (ויקרא יא מד)

חירותו של אדם ניכרת בכך, שהוא זכאי לשלוט בעיתותיו. מי שעיתותיו בידיו הוא בן חורין. מי שעיתותיו מסורות לרשות אחרת, הוא עבד... (שם כג ב)

ולא תתורו - ...אם הדרישה והרצון עומדים רק בשרות העין והלב להשבעת והפסקת דרישותיהם, אין עוד מקום לה' ולתורתו ברצוננו. רק אם רצוננו ותחושתנו עומדים לרשות ה' ומזדהים עם רצונו, נרגיש את עצמנו חזקים מול העולם. אחרי לבבכם - זו מינות, ברכות י"ב, הכפירה באלקים מובילה לעבודה זרה, כי רק הכרה בבורא משחררת את האדם מפחד מפני כחות טבע רבים. טעויות כאלו נוטות רק בלב שאינו מכוון לעשית חיובית - למען תזכרו ועשיתם וגו'. אשר הוצאתי אתכם - הציצית מזכירה עובדה זו... הציציות מסמלות את מסירת הבגד לתפקיד שנועד לו, אחרי שאדם הראשון חטא בהלכו אחרי לבבו ועיניו כבהמה, נמסרו לו הבגדים, כדי להזהירו תמיד על כך, שתפקידו נעלה מתפקיד הבהמה. (במדבר טו לט-מא)

ופקודת כל האדם - פקודה היא מקרה מיוחד, התלוי בחוקי הטבע, ופועל באדם על ידי שה' מוליך את האדם אליו, או מוסרו בכוחם. גם אלו באים כמובן מכח ה', אבל אינם מספיקים לשמש כמופת על שליחות משה רבינו, שהיתה בהנהגה שלמעלה מהטבע, ובה מתגלה ה' כעומד למעלה מחוקי הטבע התלויים בו, ולא הוא בהם... והוא יכול להתחיל בכל רגע התפתחות חדשה, שאינה תלויה ומותנית בעבר, והוא גם מוכן לעשות זאת בעבור האדם שנברא בצלם אלקים, ויכול להתעלות גם כן מעל לחוקי הטבע והכרחיותם אל מרומי החופש האלוקי-מוסרי. שליחותו של משה היתה לחנך את האדם להגיע שוב למדרגה זו של חופש מוסרי. (שם טז כט)

חוקת התורה - הפרה נקראת חטאת, היא חיטוי מוסרי השייך בכל עניני טומאה. כפי שכבר פירשנו, בא חיטוי זה לדרוש את החופש המוסרי של האדם. כאן מכריזה התורה קבל עם ועדה, כי האדם יכול וצריך להשאר טהור ונקי מחטא. יחד עם זאת מצביעה התורה על שעבודו של האדם למזגו הפיזי, ודורשת ממנו לשמור על הטהרה בתוך טומאתו. הפרה רומזת על אותו חומר פיזי שבאדם, היא במלא בגרותה ותמימה, אך אינה משועבדת - לא עלה עליה עול.

ושרף את הפרה לעיניו - רק מה שהופנה על ידי רצון האדם מן הבהמי אל האידיאלים האלוקיים יישאר לנצח, השאר יתפורר וישוב אל מקורו. השריפה היא אל נוכח אוהל מועד, גם ההכרח הפיזי בא מה', ועלינו לעמוד במבחן המלחמה בזירת הרצון החפשי של האדם. (שם יט ב וה)

אשר לא יבא באש - ...כלי מתכת מסמל את שליטתו של האדם בטבע באמצעות שכלו. כאשר הוא מבשל בכלי מתכת הוא מראה את שרותו של הרוח לספוק הצרכים הגופניים. אמנם תחת שליטת החוק האלקי גם הספוק הגופני מתעלה מהשעבוד וההכרח הפיזיים אל החופש המוסרי שלפני ה', על ידי זה מסוגל האדם להשתחרר מהחטא... (שם לא כג)

...כל התורה כולה עומדת על שלשה יסודות: על המשפט, על החסד בחיי החברה ועל הקדושה המוסרית בחיי הפרט. והואיל וכך, הרי כל התורה כולה תלויה בכך אם מכירים או שוללים, אם מודים או כופרים במעלת האדם שנברא בצלם. המשפט תלוי בהכרת האדם שחבירו נברא בצלם אלקים, והחסד והקדושה המוסרית תלויים בהכרת האדם שהוא עצמו נברא בצלם אלקים. אם צלם האדם הוא צלם הבהמה, אם הוא יצור גופני כשאר כל בעלי החיים בבריאה, הרי גם המניע לחייו הוא רק אלימות, אנוכיות וסיפוק יצרי הבהמה, ושוב אין מקום לדבר על משפט ועל חסד ועל קדושה מוסרית, או אז טומאה שורה בעולמו של האדם ובתבל ארצו, ואין טומאה אלא שיעבוד גופני וחוסר חירות שסופם אלימות והשחתה... (שם לח לד)

אולם גאוותך האישית, רוח המרד שבקרבך, שאיפתך להכיר בגדלותך שלך - כל אלה עומדות כחומה לפני שערי כוחך הגשמי. יצריך ותאוותיך ויסודות חייך המדומים מזדקרים לפני שערי נשמתך ומונעים את חדירתו של רעיון הנצחיות לתוכך. הנך מודה במלכות ה' על התבל כולה, אך את לבך ואת ביתך אינך פותח לפניו. הנך מהלל את ה' כקונה-הכל, אך הוא אינו אלוקיך שלך, ולכן לבך מסתאב, ביתך מתרופף, עד שאינם מסגולים עוד להכיל את רעיון הנצחיות. (במעגלי שנה חלק א עמוד עז)

איך נדע לקבע גבולות, אם לא נשעבד את חיי הרגש תחת עינו הפקוחה של השכל הברור, אלא התחושה והשכל יהיו משועבדים לרגשות מעורפלים, ואם נכיר בעולם הרגש בתחום העשוי לגבש במישרין הכרות ותודעות, ולא נוסיף עוד להגבילו כתחום של תופעות פנימיות ושל מצב-רוח אישי בלבד?

עד להיכן נגיע אם נודה בקיומו של פער בין המדע והאמונה, כך שיש בעולם דו-קיום של שתי אמיתות, ואפשר שהמדע ישלול מה שהאמונה תולה בו את הבטחתה לחיי העולם הבא וקובעת אותו כאמת מוחלטת? הלא שומה עלינו לאחד את רוח האדם במסגרת של אמת אחת ואחידה, אשר אינה ניתנת לפילוג כלשהו, והנה במקום זה מקימים שני מזבחות לשני כוחות נפרדים, המדע והאמונה, והאדם נמצא משוסע בין שניהם ללא תקומה! (שם עמוד פא, וראה עוד ערך יהדות)

ראה את בני הנעורים, "תענוגות בילויים ושמחות", זוהי סיסמת הדור. האמנם כדאיים כל העמל היגיעה והבהילות של עבודת היום וחרדת הלב בלילה, כדי להשיג את כל אלה? האמנם כדאיים אלילי נכר אלה לנטוש בשבילם את מזבח ה'? האמנם זו התכלית אשר למענה כדאי לחתור ולגלות את סודות הקיום...? כל התגליות וכל האמניויות משתפים פעולה, כדי להעניק לאדם שעת תענוג עלי אדמות, ובסיכומו של דבר, כמה שעות של תענוג נותרות מכל זה? דורינו יושב על תל גבוה של אפר, למראית עין משתדלים להפגין את פריחת הנעורים, אבל סימני הקמילה כבר ניכרים בלחיים החיורות ובעינים היגעות, הנוער השחית את כל הדרת הפריחה, הוא שתה את כוס התאוות עד תומה ונהנה מהכל ללא דאגת מחר וללא נקיפת-מצפון. מוריו של נוער זה פתחו לפניו אפקים חדשים במרחבי היקום מבעד למשקפות ענק, והוכיחו לפניו שחס ושלום אין רוחניות כלל, שהרי בעיני מלאך המוות המלאכותיות לא ראו אותם. הם הוכיחו לו לנוער כי אין בחירה חפשית בעולם, וממילא אין מצפון. יש רק יצרים ותאוות והם מושלים בכל. ואילו מה שמכנים מצפון אין הדעת סובלתו ואינו ראוי לתשומת לב. לא נותר איפוא אלא להפיק את מלוא ההנאה מן החיים. התאווה היא אלילת כל העולם, יש לתת איפוא חרות גמורה ליצרים וליהנות בלי כל יסורי מצפון ודאגות, יש לטעום מהכל עד כדי השחתת כל הדר הפריחה.

לאחר מכן יושבים הם על איי האפר של שריפת תאוותיהם, עצובים ונכאי רוח, כשהם מגלים את חכמת הטבע הידועה, כי אין כל טעם לחייהם הקטנוניים בעולם הגדול הזה. הנאתם אינה הנאה, תאוותם אין לה סיפוק, והם מתאוננים מרה על אשר הלכו שולל אחרי הטפשות והבערות, אשר לימדו אותם להאמין בעולם ותענוגותיו... (שם עמוד קכה)

אם נסגוד לאלילי-נכר, אשר על פיהם יתנהלו כל תהליכי החיים והיחסים שבין אדם לחבירו, כך שהקנאה, התאווה והכבוד יהיו ליסודי היסודות של בתינו, ערינו ומדינותינו, אם נבנה את בתינו לא לשם שמים אלא על מנת "ונעשה לנו שם" (בראשית י"א ד'), אם נקדם את האמנות והמדע רק בשם האדם, שהוא המגלה הממציא והידען, אם הגאווה ויצר-ההתנשאות יהיו המניעים להתארגנות חברות של בני-אדם ולהשתלטות עליהן, אם נהיה בבחינת "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו ס"ה י"א), שנפקיר את גורלנו בידי הטבע ונצפה לגורל ולמקרה שיספקו לנו את כל צרכינו ויערכו לנו שולחן, אזי לא יפלא שבתוך בתינו לא תפרח אהבת-הזולת, ובערינו ובמדינותינו לא ישררו שלום וישע, שהקרקע תשמט מתחת לרגלי האדם, עקב כל התעתועים האלה, כמו שאמרו חז"ל, "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד' כ"ה). שעל כל צעד ושעל יתקל האדם בהתנגדותו של עולם, שאינו מציית למקרה או לגורל עיוור, אלא נתון באורח חופשי, לשליטתו של הקב"ה, לא רק במה שנוגע לחוקי הטבע המיכניים, אלא גם בתחומי הצדק, היושר והאהבה, מידות שאותן מעניק ה' לעושי רצונו, המתעלים על ידיו אל פיסגת הישע עלי אדמות.

אכן, ה' הוא אשר לכבודו ולשמו אנו בונים את בתינו וסוכותינו, ערינו ומדינותינו. שמו הוא המאחד והמלכד בין הבעל לאשתו, בין ההורים לבניהם, בין האחים והאחיות, בין שכני הבית ובין אזרחי הערים והמדינות. כולם עושים וממלאים את רצונו הקדוש. כולם מאוחדים לא איחוד בעלמא, אלא בעבודת הבורא, כל אחד באשר הוא שם, האיכר בשדהו, המלח באניה, האמן בהיכלו, המדינאי בלשכתו, המדען במעבדתו... כולם מאוחדים, ולכולם ה' אומר[ "לא לתהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ה י"ח), הארץ לא נועדה להיות עמק-הבכא של פחד ויגון, כי אם מקום מגוריהם של בני אדם שמחים ושבעי רצון... (שם עמוד קכט)

כאן מתבלט ההבדל העקרי בין העולם היהודי ובין העולם הבלתי יהודי. הגויים סבורים, שעל האדם למצא חן בעיני כוחות הטבע ולאמן את רוחו בהשתלטות על הטבע והאמנות, על מנת להתבסס ולחיות חיי אושר עלי אדמות, חיי בטחון ואושר הן של הפרט והן של הכלל, הם המטרה הנשגבה והעליונה, וכל החיים, גם הרוחניים וגם החומריים כפופים למטרה זו... האדם מתיימר שיוכל לסוכך בעצמו על פיסגתו של בנין החיים, ושלטון עצמי זה מהווה בעיניו את תכלית האושר וסמל הכוח העצמי. הצבת אושר-החיים כמטרה עליונה היא הנימוק העיקרי להצדקת שלטון האנוכיות בחיי הכלל והפרט. הכח נהפך לשלטון משעבד והרוח נהפכת לתבונת-ערמה, וגם זה וגם זו משוללים כל מוסר, השלטון מכניע את החלש לפני החזק את היחיד לפני הכלל, ומלמדו תחבולות ערמה למען ישיג גם הוא את חלקו המגיע לו לפי דעתו בשלטון כח זה...

לא כן סוכתו של עם ישראל. הוא מפקיד את קיומו והגנתו בידי בוראו. אוצרות הטבע ורוח האדם לא נועדו לשלטון והגנה, כי אם לשמש אמצעי לעבודת ה' עלי אדמות, לשמור לו אמונים ולמלא את רצונו. זו היא נקודת המוקד של חיי הפרט והכלל, ורק הודות לקיום רצון הבורא אפשר לצפות לקיום אושרם של הפרט והכלל. בקצרה: האידיאל היהודי הוא, שרק דפנות בנין החיים יהיו עשויים בידי האדם, תוך ניצול אוצרות הטבע ורוח האדם ומתוך נאמנות לה' ולמצוותיו. אבל הסכך הסוכך והמגן עליהו יבוא מידי השי"ת בזכות התמסרותנו אליו... (שם עמוד קמו)

תרבות יוון שואפת לטפח את חוש החן והיופי, כדי שהעולם ימצא חן בעיני האדם, וכדי שהחוש הזה ישמש קנה-מידה ומניע להתאצלותו של האדם. כך הופקר האדם גם לפני כל הסטיות, החולשות והתעתועים הנולדים מן החושים. ויש גם אמונה אחרת השוללת מן האדם את הזכות לחיי אושר עלי אדמות, ובזה נוטלת ממנו כל אפשרות להתאצלות. בניגוד לאמונות טפלות אלו קובעת תורת-שם את רצון ה' כקנה-מידה ומניע להתאצלות האדם. היא מלמדת אותו להבדיל בין טהור לטמא, בין צדק לעוול, בין קדושה לשחיתות, בין מה שחביב על המקום ובין מה שבזוי בעיניו. התורה קובעת לו את גבולות חירותו בתור אדם המורכב מגשמיות ורוחניות, אלוקות וארציות. התורה אומרת לו לאדם: למען בוראך שמור על קדושתך וטהרתך, הקדש לה' את כל חייך, לרבות חושיך הנחותים ביותר. השמר לך מכל טומאה מכל שחיתות ומכל מה שמנוגד לחירותך ולתפקידך כעובד ה', ואל תתנם לעבור את סף ביתך. הקדש לה' את כל סביבתך, הן בחייך הפרטיים והן בחייך הציבוריים, למען ישאו הכל חן בעיני אלוקים, והוא ישכון בקרבך וילווך בכל דרך חייך, להעניק לך אושר וטובה. עליך להקפיד ולהזהר היטב לבל תרד מרמתך האנושית לשפל מדרגה בהמית, פן יסור מקרבך... (שם עמוד קצד)

כי הנה מתהלכים בתוכנו בני אדם עמוסי דאגה ואכולי יגון, אשר קומתם שפופה עד לאימה מרוב נטל הדווי המעיק עליהם. הלא כה יפה ציירו לעצמם את עתידם וחזו בדמיונם פריחת עושר השמורה אך ורק להם, החשיבו את עצמם לבני חורין רבי-כח וברוכי גאון, העונדים לראשם כתר פרי עמלם ועוצמת השפעתם ופעולותיהם מגיעה למרחקים. אך אהא, שוד ושבר! בא כח אלים שלל את פירותיהם ובזז כל נכסיהם ורכושם. באו סערות החיים וצוק-העתים שיברו ופצפצו את ציצי תקוותיהם שעשועיהם... נשברים המה ברוחם על כי עדיין אין שום ציץ פורח להם ובאופק לא נראית עין ירק, מבלי לזכור כי עליהם להציץ פנימה, בתוככי פנימיות נפשם, להפנות את המבט אל המקום אשר רק ממנו תפרח תקוותם ותצמח קרן ישועתם... (חלק ב עמוד קט)

כל מקצוע וכל יעוד שבחרנו לנו בחיים, הוא תמיד שני במעלה אחרי היעוד שהועיד לנו הבורא. ראשית כל יהודים אנו, בטרם היינו לסוחרים, בעלי מלאכה, אמנים, מלומדים וכדומה. יהודים אנו במצוות אדון כל, ואילו את המקצוע יעדנו אנו לעצמנו. אמנם רשאים אנו לבחור לנו את מקצוענו כטוב בעינינו, אבל בתנאי שלא נחדל להיות יהודים עקב זה, שמקצוענו האזרחי יתבטל בתוך יעודנו היהודי, שבתור בעלי מקצוע נשאף למלא את יעודנו כיהודים, היעוד היהודי יהיה המוחלט, והאזרחי היחסי... (שם עמוד קעט)

...רק השי"ת לבדו הוא למעלה מכל הכפיה אשר צורך-החיים מטיל על האדם, כי הוא הקובע את כל הדחפים והצרכים ומטה אותם כרצונו, ולכן רק הוא יכול להעניק לאדם חרות של אמת. כשאתם עוקרים מלב האדם את מושג האלקים, הנכם עוקרים ממנו את חרותו. הוא ישתעבד בתוך לבו לרודן העריץ ביותר, וכל כולו ירותק בכבלים בלתי נראים. הוא יהיה עבד נרצע ליצריו ותאוותיו. שעבוד פנימי זה היה מאז ומתמיד גורם מפריד בין רודנים לבין עבדיהם, זו העבדות הנכנעת לאלילי הטבע. כך קמו כהני-אליל הדגים במים עכורים ומכניעים את רוחם ונשמתם של בני אדם לפני נבואת השקר שלהם. כל אדם וכל חברה שלא זכו בחירותם מידי ה', סופם לשקוע שוב ושוב ביוון העבדות... (חלק ג עמוד מו)

בכל ענין ובכל תופעה הנכם שואלים וחוקרים: מהיכן, מדוע, לשם מה? מאמינים אתם שיש סיבה ומטרה לכל דבר. מדוע, איפוא, כשהמדובר בעניני רוח ונפש, נתפתיתם להאמין במקרה, ולא תאבו להכיר בשליט העליון, המאחד וחושב ומתכנן את גורלכם, הוא הגורל שאתם מבקשים להפקיר למקרה העיוור? (חלק ד עמוד קפה)

...ואותך, האדם מישראל, ברא הקב"ה להיות לו עבד בן-חורין, כדי לעשות רצונו, בהעניקו לך גם את האפשרות לפעול בחיים כרצונך. ללכת בדרך עקומה, לא להיות ממושמע לדברי ה', ולנהוג בקלות דעת. אכן, משום שעשאך בן-חורין, הוסיף ושתל בך, נוסף לחוק הטבע של גורם ותוצאה, גם את האהבה והחסד, האציל על חרות נפשך מרוח גבורתו והבטיח לך את הנצחון, אשר למענו עליך להאבק תמיד עם כחות הטבע, עד שבדרך זו תתגבר גם על תוצאות מעשיך הקודמים, הרודפים אותך בדרך העיוורון, אשר הדיחוך להלוך בה.

הווי אומר, רק כל עוד שהאדם מנצל את חרותו כדי ללכת בדרך עקלתון, ואיננו מציית לדברי ה', ומתנהג בקלות דעת, רק אז הריהו כפוף לחוקי הטבע, בתור יצור טבעי. ברם, בו ברגע שהאדם שב למצב של חרות אמת ובעיניו נקווים אגלי דמע שתוכם רצוף חרטה, ורצונו עז בכל לבו לכרות מחדש את ברית הנאמנות עם אביו שבשמים, מעניק לו הקב"ה את הכח העילאי שנדרש כדי להתגבר על זרע הרע שמפעפע בלבו, ואפילו ממית את שורשי העבר הרעים השתולים בנפשו... (שם עמוד קפז)

אשרי האיש - התקדמות אל ההצלחה, דבר זה לא יושג על ידי התנשאות מעל לחוק של הרשע והתלוצצות הלץ על כל המעכבו בתאוותיו, כי אם בדרכים והשקפות הנשאבות מתוך התורה. (תהלים א א)

מזמור - מזמור פשוט זה מראנו כבהרבה ספורי התנ"ך על משגי הגדולים, כי האדם יכול להתעלות מתהום משגיו, וזהו הקשר למזמורים הקודמים על חטאי הרשעים... (שם ג א)

לא רגל - בכל העבר, רוצה לומר עתה בבואו לבית ה' לא דבר עד מפתן הבית רכילות וכו', אין חייו היומיומיים עומדים בסתירה למעשיו בבית ה'. (שם טו ג)

תורת ה' - בהכרתו את ה' מתוך הטבע יתעורר האדם לשאל על חוק חייו, כי הוא חפשי בשמוש בכחות גופו ושכלו, ועליו להחליט בזה בכל רגע. לכל הברואים האחרים אין החלטה חפשית עצמית, חוק הטבע הוא רצונם, ורק האדם הוא עבד חפשי לאדונו, איך יעבד הוא את ה'? מה מצבו הוא בעולם, ומה יחסיו לשאר הברואים? בלא דבר ה' היו כל חייו בספק, נע ונד, הויה בלי שמחה, ומלחמה תמידית נגד הכל... (שם יט ח)

שונא שלום - שנאת האמת כוללת את שנאת השלום, באמת מוצא כל אחד את מקומו ותחומו, השקר משמיט את הקרקע מתחת רגלי הכל. (שם קכ ה)

העמק דבר:

את אחיו - כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה, היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו, והכיר קין בדעתו שראוי ומחוייב לזון את אחיו שאין לו ממה לחיות, ומודיע שגם הבל לא היה יושב בטל, אלא מבקש מותרות, מה שעושה רק מין האדם, וזה מרבה הבל, כי אין קץ וגבול לתשוקה זו. משום הכי שמו הבל. (בראשית ד ב)

אם תיטיב שאת - אם היה דרכך לעשות טובה לנפשך במה שאתה מסתפק בצמצום זאת, שאמת דבר גדול ויתרון שלא להטריד הדעת בהבלים, שלא ישבע עינו מהם, אבל אם לא תיטיב, שלא תראה להשקיע הדעת לטוב, הרי לפתח - ביציאתך מן העמל והעבודה חטאת רובץ - תבא לידי חטא, שהבטלה מביאה לידי זמה וכל אוון, וטוב יותר דרכו של הבל להטריד דעתו ביתרון החיים, וכל ימיו שקוע בעבודה... (שם שם ז)

וחיו - יוסיפו חיים, שכל קדושה נותנת חיים לנזהר בה כראוי, ומכריתה מי שאינו נזהר כראוי. (במדבר ד יט)

תמים תהיה - תרגיל עצמך ללכת בתום, וה' הטוב בעיניו יעשה, וכולל גם הבטחה שאז תהיה תמים. (דברים יח יג)

מוהר"ן:

אך מאין מקבלין הרוח חיים, דע שעיקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור, כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, כמ"ש (בראשית א') "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", הוא התורה, והצדיקים דבקים בתורה, ועל כן עיקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקושר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחיה ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה אשר הרוח, וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כ"ז) "איש אשר רוח בו"... כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח חיים של כל אחד ואחד כנ"ל... (ח ב)

חיים נצחיים הם רק להשי"ת, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשורשו דהיינו בו ית' הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השי"ת, הוא חי חיים נצחיים כמו השי"ת. וכן אין שלימות רק להשי"ת, וחוץ ממנו כולם חסרים, ומי שהוא נכלל בו, יש לו שלימות. ועיקר הכלליות שיהיה נכלל באחד הוא על ידי הדעת אותו ית' כמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו, כי עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השי"ת הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל ביותר בהשורש, דהיינו בו ית'. וכל החסרונות שיש לאדם, הן הפרנסה או בנים או בריאות הגוף, וכל שאר החסרונות, הכל הוא בחסרון הדעת. ואף שיש חסרים לגמרי מהדעת, ועם כל זה יש להם כל טוב, באמת כל מה שיש להם אינו כלום. וכן להיפך, השלם בדעת שיש לו חסרון, באמת החסרון אינו כלום, כמ"ש חז"ל (נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת, ואם דעת חסרת מה קנית, כי עיקר החסרון והשלמות תלוי בדעת. וכן כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת... (כא, וראה שם עוד)

ואפילו מי שיודע ומבין בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השי"ת בכל דבר, ואם כן ירצה לעסוק רק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשי"ת מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות להסתפק מזה העולם, רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם, וזה מחמת ב' טעמים, א', מחמת שזאת הקדושה המלובשת בעסקי העולם הזה הוא בחינת רגלין, והיא קדושה נמוכה בבחינת (תהלים מ"ט) "עון עקבי יסובני", שהקליפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם, על כן הוא מקום מסוכן, בכל צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדושה גבוהה ממנה, וצריך לעבוד השי"ת באותם העבודות והקדושות הגבוהות מזה... אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעמים הנ"ל, א', מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו' כנ"ל, והב', מחמת שיש קדושה ועבודה גבוהה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות. ועל כן אפילו מי שיודע הרמזים הנ"ל הוא צריך הסתפקות להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד. וההסתפקות הוא בחינת "עוטה אור כשלמה", היינו בחינת אור מלא... (נד, וראה עוד ערך עבודת ה')

צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד ה' בשמחה, ואפילו אם לפעמים נופל ממדריגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת, כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש א' שאינו סומא ומאמינים בו והולכים אחריו, וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל, מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו להשי"ת, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו ולבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהיינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו ית', כן גם עכשיו יחזק לבו מאד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיה לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל עד אשר בקצת ימים יעזרו ה' ויחזור ויזרח לו אורו ית' אמן. (רכב)

היום אם בקולו תשמעו, זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחבירו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה' נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בה, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא. (ערב)

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד. ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב... כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל. ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויכול לשוב בתשובה, בבחינות ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל... (רפב)

...כי בגשמיות אנו רואים, שיש אדם שהוא למטה בדחקות אזי הוא עובד השם ומכיר אותו, וכשהוא נתעלה למעלה שנתעשר, אזי הוא שוכח בהקב"ה. ודוד אמר (תהלים קל"ט) "אם אסק שמים שם אתה", אפילו בשמים שם יש הקב"ה בכל עליה ועליה צריך למצוא שם הקב"ה. ומצינו שאלישע אחר עלה לרקיע על ידי שם, ואף על פי כן כפר בעיקר (חגיגה י"ד), והדבר תמוה, כי אדרבא כי כל מה שאדם נתעלה ביותר בוודאי הוא יותר קרוב לאלקות, כי כל הטוב הוא אלקות, כ"ש (תהלים קמ"ה) "טוב ה' לכל", ואנו רואים בהיפך, כשאדם בא בעשירות בטוב, אזי הוא שוכח בהקב"ה. ותדע שזה בחינת (בראשית כ"ז) "ותכהינה עיניו מראות", מחמת שנתקרב ביותר אל האור אלקות, אזי האור מכהה עיניו ומזיק לעיניו, אבל יש בחינת סגול... שזהו בחינת (שמות ל"ג) "ושכותי כפי עליך", כי בלא זה היה עוצם אור הכבוד מזיק למשה... (תנינא פב, וראה שם עוד)

כשנת היובל אחר ז' שבתות השנים... (שם ישראל קדושים עמוד קה)

שפת אמת:

הג' משניות באבות... ובאמת כל אלה המדריגות צריך כל אדם לעבור עליהם ולהשמר מכל זה, כי מתחלה מעשה אדם כבהמה, ואחר כך כשזוכה להשגת הדעת קצת צריך מאד לזכור לבטל עצמו וכל הדעת שלו אל הבורא ית' ולידע כי מאתו הכל, וזהו ענין השבת קדש הבאה אחר ימי המעשה, וצוה השי"ת לשבת בו ממלאכה... (בראשית נח תרמ"א)

במדרש שמעי בת וכו'... וסדר איש ישראל על ידי שמשתוקק להשיג ולשמע בקולו ית' זוכה לשמע, ואחר כך צריך להכניס ההשגה בעומק הלב שתביא לתת לב יותר בעומק, להיות תשוקתו יותר לשמע ויזכה לשמע יותר, וכן תמיד, ואין נייחא כי אדם לעמל יולד, ומנוחה לצדיק בעולם הבא, ובעולם הזה רק היגיעה ממדרגה למדרגה, וזה שאמר בירה דולקת... (שם לך לך תרל"ד)

במדרש אחות לנו קטנה... כי כל הבריאה היא מלבוש להפנימיות, ואם עובד ה' מתקן כל דבר לאמיתו ומדבקו בשרשו, ויודע להעמיד כל דבר על מקומו ונגמר המלבוש, אז שורה בו הפנימיות כדמיון הלבוש שהוא נעשה על ידי איחוי וחיבור חתיכות בגד, כן כל עניני עולם הזה אינם מסודרין... רק על ידי מצוות ומעשים טובים יכולין לתקן הכל. (שם תרמ"ד)

במדרש ויפקח אלקים את עיניה... ואמו"ז ז"ל הגיד להוכיח מזה המדרש כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו תמיד, ורק שצריכין להיות פקוח עינים לראות, ועל זה בקש דוד המלך ע"ה גל עיני וכו'... (שם וירא תרנ"ה)

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה, יש לומר כי דרך אדם הפשוט על ידי שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו, ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהיה עושה, ואם כן אינו נקרא ימי חייו, רק רגע האחרון שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך, אבל בשרה הצדקת היה כל ימיה בטוב ובלי קלקול... (שם חיי שרה תרל"א)

אא"ז מו"ר ז"ל... ובאמת צריך האדם לזכור תמיד כל התעוררות והארות שהיו לו, וזה בכלל פן תשכח וכו' אשר ראו עיניך, כי כל מה שהבין האדם ונתפעל על ידו צריך להיות בזכרון והתחדשות תמיד, אך ודאי השכחה באה על ידי שמניח מיד ההארה ונטבע בטבע וגשמיות, וה' יושיענו... (שם)

במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו' פירוש תמים מתפרש בב' אופנים, א' שאין בו מום והוא בשלימות, ולזה שייך גם הזמן, כי האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל, וכיון שנברא בעולם הזה ויש לכל אחד זמן קצוב, על כרחך שיש שייכות הזמן לשלימותו, ופשוט על ידי שמתחדש לו ידיעות בכל יום, וכמו שאמר אא"ז מו'ר ז"ל כי יום נקרא על שם ההארה, כמו שכתוב ויקרא אלקים לאור יום. נמצא שנותן הקב"ה בכל יום נקודה התעוררות בכל איש ישראל להתדבק בו, וזה שכתוב אשר אנכי מצוך היום וגו' בכל יום כחדשים. ומי שמקבל כל אלו ההארות על זה נאמר יודע ה' ימי תמימים, שעל ידי הימים נגמר שלימותו... (שם תרל"ב)

בפסוק קטונתי וגו' ...אכן פירוש אמת, מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחינת אמת, והוא דברי תורה ממש, כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה... ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל. וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו... אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל. ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת... (וישלח תרנ"א)

בפסוק לא יעקב... כי השם של האדם הוא אשר נשלח על זה לתקן ענין זה, והאדם נקרא מהלך ומלאכים עומדים, כי האדם מתקן מעשיו מעט מעט, וכשבא לגמור את השליחות צריך להפטר מן העולם, כמו שאמרו חז"ל תחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וכל זה אחר חטא אדם הראשון אי אפשר להתקן לגמרי רק על ידי המיתה... (שם תרנ"ט)

בפסוק וינס ויצא החוצה, וכתיב התם ויוצא אותו החוצה, דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע... והקב"ה הבטיחו כה יהיה זרעך, שיהיה להם כח בעצמם לצאת מן הטבע, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, כי לא היה משיג איך יוכל בשר ודם מעצמו לצאת מן הטבע, אבל הקב"ה חתם לו ולזרעו אות ברית קודש, אשר בכח הזה יכולין לצאת מן הטבע, כמו שכתוב מי יעלה לנו השמימה, השמימה הוא למעלה מכיפת הרקיע... (שם וישב תר"ס)

חלום פרעה... ואא"ז מו"ר ז"ל היה אומר שכל אלה המדות שהם לגשמיות הם כמו משל, שיראה אדם איך לאהוב ולירא מהשי"ת יותר מלדברים גשמיים וכו', אך שצריכין לראות שלא להיות נטבע במשל זה... (שם מקץ תרל"ג)

במדרש קץ שם לחושך... כי הטבע משכח ומחשיך, כמו שכתוב והארץ היתה תהו, ואחר כך נאמר יהי אור...וכל זה הוא גם בנפש האדם ומתחדש גם כן בכל יום, ועל זה מברכין יוצר אור ובורא חושך... כמו שכתוב בזהר הקדש שהרוח מתחדש באדם תמיד, ובורא חושך הוא התלבשות בגוף האדם, שזהו בחינת שכחה, אבל לבני ישראל ניתן מצות לזכור הפנימיות ולשכח הגשמיות... (שם תרס"ב)

בפסוק ולא יכלו אחיו... כי הקב"ה שם באדם נשמה קדושה וטהורה, וכמה כחות וניצוצות הנשמה שמתפזרים בגשמיות והבלי עולם, ולכן אפילו מי שזוכה לתקן מעשיו והקב"ה עושה חסדים ורחמים לסיוע הצדיק לבלתי ידח ממנו נדח, ועל ידי תשובה ומעשים טובים וכל זכותים שיש לאדם מתקנין מעשיו ומיחדים לשורשם, ובבואו לעולם העליון ורואה איך נפרדו ממנו כמה נצוצות שהיה בהם קדושה עליונה ונתהפכו לגשמיות, ועל ידי התקונים מאיר בהם החיות... (שם ויגש תרנ"ד)

במדרש גר אנכי עמך וכו', כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבני ישראל, אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמי, ועל זה נאמר מחדש בכל יום מעשה בראשית, והם רק כמו צל ודמות דומה להימים העליונים, אבל אינם העיקר רק בבחינת גרים... ועל זה המעלה היה כל בריאת עולם הזה, שבעבודת האדם מתקרב זמן הטבע לימים העליונים... (שם ויחי תרל"ז)

זכור את יום וגו'... והנה הזכירה היא בחול, כי בשבת הוא עצם היום, רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת, ועל ידי זה נתוסף ברכה בהמעשים, פירוש שגם בימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות, מכל מקום צריך שיהיה השתוקקות האדם להשבת, שיהיה עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה, ומכל שכן להיות מוכן לבטל מעשהו, שהיה כאילו מלאכתו עשויה... (שמות יתרו תרל"ז)

במדרש למעשה ידיך תכסוף... ואיתא שלכן נתן הקב"ה לבני ישראל מצות להרויח להם עולם הבא בשכר מעשיהם, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי ביה... וצריכין להבין, הלא בודאי הכל של הקב"ה, והכל אוכלין משולחנו של מקום, אם כן מה הכוונה באומרם דאכיל דלאו דיליה, רק הפירוש, שאם זוכה האדם לאכול השייך לו כפי מה שהיה כוונתו ית' שיוכל לקבל השייך לו, אז אין לו בושת... (תצוה תרנ"ד)

...וזו המדה נוהגת בכל פרטי ישראל, כי בהיותו בקטנותו יש בו בחינת הביטול אליו ית', ואז עיקר גירוי היצר הרע, ובאמת אז עיקר השבח שלו, וכשזוכה אחר כך לבחינת אדם, יכול לגבור ולשרש ולנקום באדם הבליעל, וזה והיה בהניח וגו' תמחה וגו'. (זכור תרנ"ג)

בפסוק בבקר בבקר, כי העיקר לתת נדבה ברצון הלב ראשית לכל הרצונות שיש בכל יום רצון חדש לכל נפש ישראל... (שם ויקהל תר"מ)

בפסוק לא תבערו וגו'... וכתבנו מזה בפרשת מקץ הרמז, כי בעולם הזה כל ההארה בכח מה ששורפין ומבערין הפסולת, כמו הנר שמאיר רק כפי מה שיש לו לשרוף ולכלות. וזה הרמז שאין העין רואה מתוך הלבן אלא מן השחור, לומר כי עקר הראיה כששומרין העין שלא להסתכל בגשמיות, אז רואין בעין השכל המאיר... (שם שם תרנ"ד)

מה שקורין שיר השירים בפסח, כי שיר השירים הוא לבאר כי כל עניני עולם הזה רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת, וזה פירוש שיר השירים, שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה, אך כי האדם צריך להיות נדבק בהנמשל, וקשה שיהיה הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת, וחס ושלום כשנדבקין בעולם הזה אין יכולין להבין כלל הנמשל, לזאת בפסח זמן חירותנו שהאדם יכול ללמד רצון השי"ת גם מן הטבע, כי מתגלה נקודה הפנימיות, לזה שייך שיר השירים בזמן הזה. (ויקרא פסח תרל"א א)

ביום השמיני ימול... פירוש שנמצא באדם כמה מדרגות שיוכל האדם להוציאם מכח אל הפועל, כמו שכתוב, זכה נותנין לו נפש, זכה יתיר נותנין לו רוח נשמה וכו', ולעולם צריך להיות האדם פושט צורה ולובש צורה, פושט צורה ולובש צורה. והנה לבני ישראל ניתן התגלות צורה הפנימיות בכח המילה, שמסירין הערלה, ואז יוכל להתגלות צורה הפנימיות. (שם תזריע תרנ"א)

ומפי אמו"ז ז"ל שמעתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שיניח האדם עיקר החיות בתורה ומצוות. ויש להוסיף על זה, כי באמת על ידי זה וחי בהם, כי התורה נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו שהרשעים שעיקר רצונם לחיות כדי ליהנות מעולם הזה, לכן כל חיתם על ידי אכילה ושתיה, אבל הצדיקים שעיקר רצונם לחיות כדי לקיים מצות ה' ותורתו, לכן התורה ומצוות הם החיים שלהם, כמו שכתוב כי הם חיינו דייקא... ובאמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצוות, אז התורה נותנת לו לחיים גם בעולם הזה... (שם אחרי תרמ"ז)

בפסוק כמעשה וגו'... כדאיתא במדרש מי שעושה מצוה כאילו הדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו שנקראה נר, והיינו דכתיב וחי בהם, שכל אבר מקבל חיות על ידי המצוה המיוחדת לו,ומעלה ומתקן אותו האבר, כענין דאיתא אין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם, הוא למעלה ממשאו, וכעין זה בכל מצוה שאם עושה לפניו ית', המצוה מעלה אותו ומדריך אותו האבר... (שם שם תרמ"ט)

בפסוק כמעשה ארץ מצרים... אבל באמת כפי מה שממית עצמו עליה כך התורה מחיה אותו, דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש, וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה משיבה התורה אליו ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד... (שם שם תרנ"ו)

במדרש ואתה מרום וכו', הענין לידע שאין לחוש שעל ידי הפרישה מעולם הזה יתבטל קיום הטבע, כי הקב"ה ברא העולם בזה האופן שכפי הביטול אליו ית' מתקיים הבריאה... וצריך איש ישראל לקבל בכל יום התחדשות חיות מהבורא ית' המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, וזה קדושים תהיו בכל יום, ועל זה ניתקנה התפלה בכל יום... (שם קדושים תרמ"ג)

במדרש תנחומא נבהל להון איש רע עין וכו'... דאיתא במשנה ג' דברים מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, עין טובה וכו'... כי בודאי מי שיש בו ג' דברים הללו הוא סימן שהוא אוהב ה', ומתוך אהבת הבורא ית"ש אינו מדובק בעולם הזה, ולכן אינו מקנא לחברו ואינו מתגאה ומתדשן בטובת עולם הזה, ולכן נוחל ב' עולמות, כי באמת כפי הבטול שנמצא באדם אל הבורא ית', ממילא יש לו הכל... (שם בהר תרנ"ב)

במדרש הנ"ל בכל יום הייתי מחשב לאיזה מקום אני הולך וכו' שבכל יום מתחדשין הלכות למעלה, וזה ענין מחדש בכל יום מעשה בראשית, והאדם המחשב דרכיו בכל יום זוכה למצא הדרכים הטובים המתחדשים בעולם בכל יום, לכן צריך אדם בכל יום להתגבר ולקבל עליו עול מלכות שמים... ולכן זה לעומת זה יש התגברות היצר גם כן בכל יום... (שם בחקותי תרמ"ב)

במדרש הביאני אל בית היין... כי עיקר משאלות האדם בעולם הזה לידע על מה נברא, ומה תיקון עמידתו בעולם הזה, כמו מלאכי השרת שכל אחד מכיר את מקומו ומשמרתו, ובעולם הזה אי אפשר לידע רק כהולך בחושך, רק על ידי אור התורה ניתן להם הדגלים, שהוא סימנים וציורים לדעת ולהבין כל אחד שורש נשמתו... (במדבר תרנ"ג)

בענין התקיעות במקדש... ומבן עשרים יוצא למלחמה, כי בן י"ג נעשה בר מצוה, ובן כ' נעשה בן תורה, כדאיתא בזוהר הקדש, וכל מלחמתן היה בכח התורה... (שם בהעלותך תרמ"ו)

במדרש שליחי מצוה שנותנים נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצללה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעולם הזה כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי... וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות, רק כדי לעשות רצון ה' בלבד, נקרא שנותן נפשו בהשליחות, כי אם מצרף חפצו אינו שליח... (שם שלח תרל"א)

במדרש אין מפליגין בספינה... כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן, וההצלה על ידי הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל. (שם תרל"ו)

בפסוק ויראו כל העדה... ובאמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם הזה שהוא מקום סכנה הולך עמו עזר עליון, כי מכל המתנות שנתן השי"ת לאבותינו נשאר לנו הארות רק שאינם יכולין להתגלות בפועל ממש, כמו שהיה בדור המדבר, ועל ידי המצוות שנתן לנו הקב"ה יכולין למצא אלה ההארות... (שם חקת תרמ"ב)

בפסוק זכר נא... כי צריך אדם להיות חזק בעבודת השי"ת, להאמין כי אף כל הסט"א ומתנגדים להקדושה כולם מתבטלין לרצון הקב"ה, ורק כשאדם הולך בדרך אמת... ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבין עליו עצות רעות, ועם זה מבקשין הפר עצתם וכו'. (שם בלק תרל"ב)

במדרש ונשבעת חי ה'... שהדבור הוא קודש, כי הוא מהבל ורוח שבאדם, דכתיב ויפח באפיו וגו' ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא, נמצא שרוח האדם הוא קדש, אך זה נמשך כפי מדריגת האדם שיודע זאת ומבטל כל חיותו לחי החיים... על ידי שהוא אצל האמת ויודע ומכיר שאין לו קיום בלתי חיות הבורא ב"ה... ואותו תעבוד, שהוא עבודת האדם תמיד, לשפט כל מעשיו ותנועותיו שיהיו בלתי לה'... (שם מטות תרל"ה, וראה עוד עבודת ה')

בענין בני ראובן וגד... והנה אלה הג' חכם גבור עשיר הוא גם כן בעבודת הבורא, חכם בתורה, וגבור לכבוש יצרו, ועשיר במצות ומעשים טובים, וגם בזה נאמר אל יתהלל, דלפירוש הפשוט קשה, וכי צריך אדם להתגאות במה שחננו הבורא, אך הלול הוא התגלות והתרוממות לב האדם וכל החכמה והגבורה ומעשים טובים אין מתקנים נפש האדם רק אם תכלית הכוונה לשמו ית', וזה שאמר אל יתהלל בחכמתו וכו' כשהוא נפרד ומתחכם לעצמו, ואפילו כובש יצרו כדי להיות נקי מחטא, רק הכל צריך להיות כדי לדעת הבורא ית'... (שם שם תרנ"א)

מסעיהם למוצאיהם... כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל, וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב, אבל לא מצד שנבזה בעינו הגשמיות, ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות, כדי שיהיה מעשה האדם רק לשם שמים, וזהו מוצאיהם למסעיהם... (שם מסעי תרל"ג)

תלה הכתוב אלה המסעות ביציאת מצרים... ונכתבו כל המסעות, להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו, כי כך הוא המדה להיות עולה ויורד, ומכל מנוחה שהשיגו אחר איזה מלחמה התחיל מלחמה אחרת, וכן לעולם ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו... (שם שם תרמ"ו)

בפסוק בנים אתם... וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכר תמיד, כי נשתלח רק בעולם הזה ללמוד דרך המלכות, כי באמת הנשמות בנים, ובעולם הזה שנתלבש בגוף הוא בחינת עבדים, אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו, לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש, להסתכל תמיד אל השורש, היפך מכסיל בחושך הולך, שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא... (דברים ראה תרס"ד)

ושפטו וגו'... ומן מה שכתוב צדק צדק תרדוף, מקום שצריך רדיפה למצא הצדק הוא בעניני עולם הזה, שנקרא עלמא דשיקרא, עם כל זה צריך האדם להאמין שיש בכל דבר הארה גנוזה כנ"ל, ועל ידי הרדיפה למצא הצדק מתגלה לו בכל מקום, והוא בתנאי שלא להתדבק בגשמיות. (שם שופטים תרל"ב)

בפסוק ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור וגו', יש ללמוד קל וחומר מדה טובה המרובה, שעל ידי עזיבות הנגיעות והמגיעים עצמם כדי לרדוף הצדק ומתרחקים מן התענוגים זוכין לפקיחת עינים. (שם שם תרמ"ב)

במדרש תנחומא נשתחוה ונכרעה... וכן הוא בכלל ימי האדם, בימי הנעורים להכניע עצמו על כל פנים להודות ולהכיר חסדו ית', וכשבא בימים מבין ומכריע עצמו להיות רוב מעשיו בעבודת הבורא, וכשבאים לימי זקנה נתבטלין לגמרי אליו ית"ש, וזה זקן שקנה חכמה, פירוש שעושה עיקר מן החכמה, וידוע כי הכל הבל רק לעשות רצונו ית"ש בעולם, ואלה הג' בחינות נפש רוח נשמה... והנפש שהיא נטבעת בגוף בחינת עולם העשיה שרובו רע צריך על כל פנים להכניע עצמו, ובחינת הרוח הכרעה לגבור הטוב על הרע, ובחינת הנשמה להבטל לגמרי אליו ית"ש, לכן צריך כל אדם להיות לו ג' בחינות הנ"ל, נשתחוה ונכרעה ונברכה. (שם תבא תרנ"ה)

האזינו וגו'... וכל ענין הפרשה הוא לבאר כי בני ישראל צריכין להעלות כל הדברים הגשמיים ותחתונים, ולכן אל יפול לב האדם עליו במה שצריך לעסוק בדברים גשמיים ושפלים, כי הלא הצור תמים פעלו... (שם האזינו תרל"ז)

בפסוק זכור ימות עולם... נשמות בני ישראל נשתלחו בעולם הזה בשליחות הבורא ית', אבל הוא מקום מדבר ותהו, שעיקר מקומו של אדם אינו בעולם הזה... ולכן נתן לנו הקב"ה תורה ומצוות, יסובבנהו ברמ"ח מצוות עשה, שעל ידיהם נמשכת הארת הקדושה לאברי האדם... (שם תר"ס)

בפסוק ברזל ונחשת מנעליך... אמוז"ל כי זה שאמר מקודם ברזל ונחושת מנעליך, לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ, כך נשאר בימי בחורותיך... (ברכה תרנ"ג)

שם משמואל:

ונראה על פי מה שאמר אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר, דלשון טבע הוא כמו טובע בנהר, והיינו שהאדם העושה לפי הטבע הוא טובע, אלא שצריך לעשות למעלה מן הטבע... (בראשית תרע"ג)

ונראה על פי מה שהגדנו מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו', העולם הבא מעולם הזה, דלרגלי רוממות עולם הבא אי אפשר לאדם לזכות בו, אלא על ידי עולם הזה, המושך לחומריות וטנופא דהאי עלמא, והאדם מתאמץ ומתגבר לברוח ממנו, על ידי זה בא לעומתו לעולם הבא, וכבזוהר הקדש דמדבר חיצוני שהאדם בורח ממנו בא לעומתו בקדושה... (שם תרפ"ג)

במדרש רבה אמר רבי יעקב בן זבדי... ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר... והנה חוש הראות והדבור הם הכחות היותר רוחניים שבאדם, ועל כן איש שיש בו כחות רוחניים אלו אינו ראוי להשתעבד, רק באשר פגם בחושים אלו על ידי וירא ויגד על כן נתקלקל להשתעבד... ויש לי להוסיף עוד כי כל רמ"ח אברים שבאדם הם לעומת רמ"ח מצוות עשה, אם כן יש בהם דוגמא וצורה עליונה, ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל את הכח הרוחני אלא על ידי אמצעות הכוחות הנ"ל, הראיה והדבור, הראיה מתיחסת למוח והדבור ללב, וכאשר הם שלמים כולם הם שלמים באמצעותם... (שם נח תרע"ד)

ונראה שגם זה היה ממכת הסנורים, כמו שבגשמיות נלאו למצא הפתח והיו רואין ולא רואין, כן נמי בפנימיות הענין היו רואים הפלא ולא היו יכולין לשים אליו לב. וזה לימוד לאדם, שיש כמה זמנים וכמה ענינים אשר באם ישים אליהם לב היה רואה מפלאות תמים דעים השגחתו הפרטית והשכר והעונש, אבל כאשר האדם בזדון לבו הלך חשכים אז נעשה מוכה בסנורים עד שרואה ואינו רואה... (שם וירא תר"פ)

וירא עשו... וזה למוד גדול לכל איש, אם רואה דלא סליק ביה נהורא דנשמתא אל יתלה בדברים צדדיים, לאמר מפני שאין לו פרנסה או שאין לו מנוחה והתברך בלבבו לאמר שאין בו האשמה, אל ישעה בדברי שוא, שזה מעשה עשו, רק יתלה החסרון בו בעצמו, וצריך ביטוש ויקרע סגור לבבו בהרהורי תשובה... (שם תולדות תרע"ב)

ונראה עוד לומר, שלזכות לשני שולחנות, היינו היעודים הגשמיים בצירוף הרוחניים, בלתי אפשר אלא על ידי תיקון הגוף שהוא בחיצוניות, זוכין נמי ליעודים הגשמיים שהם בחיצוניות, הגם דאחר שניתנה התורה אי אפשר השלמת הנפש והשכל בלתי השלמת הגוף על ידי מעשה המצוות בפועל, כי אפילו יחשוב כל היום וידבר בתורה ורזין דאורייתא, אם לא יניח תפילין ויאכל מצה וכדומה בכל המצוות המעשיות אין לו כלום... ולפי האמור יובן נמי מה ששלח לו שקיים התרי"ג מצוות, היינו שקיימן בפועל, ועל כן נשלמה נמי בחינת הגוף שהיא החיצוניות שבו, ועל כן גם העולם הזה הגשמי מוכן הוא אליו, ואל יחשוב עוד שתספיק ליעקב רק הרוחניות לבד... (שם וישלח תרע"ז)

ונראה דהנה בלקוטי תורה... הגדנו דהא דשומר הברית נקרא חי, הוא נמי בפשיטות שהוא בחיות ושמחה, ולהיפוך פגם ברית מביא רוח עצב והעדר החיות והשמחה, וכאשר נטהר מחטא זה נתווסף בו רוח חיים ושמחה... (שם ויחי תרע"ו)

ונראה דהנה... והנה בטבע אנושי איש נרדף לבו בל עמו, ומצמצם את כל חושיו ומחשבותיו, אך במה שהקב"ה מקרב את האיש ההוא, בזה עצמו מכניס השי"ת בו כח התקרבות, שיהיה הוא עצמו כל הכחות שלו מקורבים, שכל מחשבותיו יהיו מצומצמים בדבר שהוא רוצה, בתורה או בתפילה ולא יטרידוהו ויבלבלוהו מחשבות שונות... וכן המח והלב יהיו מאוחדים שכל מה שישכיל השכל שכך ראוי לעשות יהיה הלב חושק ולא לזולתו. אבל האבות ע"ה לא היו נעזרים בזה מהשי"ת, אלא היו מתחזקים מאליהם... (שם וארא תרע"ב)

בספר יצירה... ויש לומר שזהו ההפרש בין לעיטה לבין אכילה, שלעיטה הכוונה לעריבות המאכל לבד, ואחת היא אם מזין או לא, ואכילה נקראת הזנת הנפש והגוף, והנה עשו הרשע לא היה נמשך אחרי תכליתו של המאכל, היינו מה שהוא מזין, כמו שכתוב (משלי י"ג) צדיק אוכל לשבע נפשו, אלא אחר עריבות המאכל והטעם לבד, וזה נקרא לעיטא... והנה כמו בענין מאכל כן בכל עניני הגוף, יש הכנה וסיבה, והעיקר שהוא התכלית, וצריך האדם שיהיה העיקר לעיקר והטפל לטפל ולא להיפוך, וזהו גם כן מה שנברא האדם עם תאוות ועריבות החיבור, וזהו הכנה וסיבה לתכלית ולקיום המין... והצדיקים נמשכים אחר התכלית ומצדדין את ההכנה והסיבה בכל מה דאפשר. וכן הוא בכל עניני העולם אפילו לעשות מסחר וקנין ולאסוף הון, יש שני הענינים האלה, והכל נכלל בלשון אכילה... והנה השי"ת כמו שברא את העולם בסדר הזה, נתן נמי בטבע הבריאה כח ועוז להאדם שלא יהיה נמשך אחר ההכנה והסיבה אלא אחר התכלית.... (שם שם תרע"ד)

ויש לומר שזה הענין נוהג בכל אדם פרטי שהוא עולם קטן, ויש בו כחות מכחות משונים, אלה מושכין לכאן ואלה לכאן, ובהתמזגות והרכבת הכחות יצא מעשה לפעלו... ובתפלה המתיחסת לשם א"ש וכמו כן בעשיית המצוה נעזרין בני אדם, שהשי"ת אומר לכחות המונעים משלימות האדם די, ומסתלקת מהם החיות וממילא מתגברין יתר הכחות לתורה ועבודה, וכמו כן חס ושלום להיפוך, שבעוונות האדם נענש שמסתלקת החיות מן הכחות הטובים, וממילא מתגברין הכחות המונעין, וזהו מצוה גוררת מצוה... (שם שם תרע"ז)

יש להתבונן... ואדם העושה את המצוה, באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, על כן נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל... והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו... כן נמי בענין הארה אלקית בלב האדם שהיא כדמיון הגשמים, ובראש השנה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית תינתן בו, שייך נמי אם חזר בו, להוסיף או לפחות אי אפשר, אלא אי זכה ניתנות לו ההארות בזמן שצריכות לו, בעת תורה ותפלה או בעת שהוא נצרך לשמירה שלא יפול לחמריות, ולהיפוך חס ושלום הוא להיפוך שניתנות בו במקום שאינן צריכות לו ובעת בלבול וטירוד הדעת שהולכות לאיבוד... (שם בשלח תרע"ד)

אך הנה קרוב ונוגע פסול לדין, ואדם קרוב אצל עצמו, והוא נוגע בדבר, ומקבל שוחד מהנפש המחליקה בעיניו כל אשר תתאוה נפשו, כמו שאמר הכתוב (משלי כ"א) כל דרך איש ישר בעיניו, ואיך יש מציאות שיהיה שופט על עצמו. אך זוהי מתנה טובה מהשי"ת לעמו ישראל שנתן להם כח ועוז להפשיט עצמם מכל מיני נגיעה ולהיות על עצמו כמו דיין הצופה מרחוק על כל הנעשה, כאילו אין הדבר נוגע אליו כלל... (משפטים תרע"ג)

ולהבין דבריו... והעצה היעוצה לזה בספר זכרון זאת שיקבע האדם במחשבתו שכל מה שדורש ומבקש מהשי"ת הכל הוא עבור כבוד השי"ת, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי וכו', ואם כן כשהוא מבקש שיסור צערו יקבע במחשבתו לבקש שיסור צער השכינה כביכול, וכמו כן כל מיני ישועות והשפעות הכל לעבוד בהם את השי"ת, ולגדל בניו לתורה וכדומה, ומאחר שהוא לכבוד השי"ת שוב אינם רשאים ואינם יכולין לקטרג... (שם פקודי תע"ר)

וכדוגמת זה... וידועין דברי החסד לאברהם להאזולאי, שאין אדם בא לשער הנ' שבטומאה עד שיחטא ד' מאות ימים רצופים, ובאשר אין ד' מאות ימים שלא יהיה בהם פסח, על כן אי אפשר לשום נפש מישראל לבא לשער הנ' שבטומאה, בכן כל נפשות ישראל בלי יוצא מהכלל עתידין להתתקן ולאור באור החיים. (שם תרע"ג)

בש"ס חולין ה' אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. הענין דכשהאדם מבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת, לעומת זה נותנים לו דעת מן השמים... וכאשר נחנן בדעת מן השמים אז נושע בכל הענינים... ומאחר שהאדם מבטל דעתו ומשליך ממנו את כל ההתקשרות שיש לו לעניני עולם הזה והבליו, ומשים את עצמו כבהמה להיות נכנע לרצון השי"ת, וכמו בהמה דאדעתא דמרא אזלה, לעומת זה נקשרה נשמתו בשרשה, ממילא הוא מושך משורש נשמתו כל מיני השפעות, כי שורש נשמתו דבוק במקור החיים, ועוד כי לעומת שהוא נכנע ומשפיל עצמו לפני השי"ת, הקב"ה מגביהו, כאמרו מגביה שפלים עד מרום, אף על פי שאינו ראוי לכך... (ויקרא תע"ר)

במדרש רבה רבי לוי... וזה נפש ומשפט, היינו כי נפש מלשון רצון ותשוקה, כלשון אם יש את נפשך, היינו שהנפש בטבעה להשתוקק, אך למען תשתוקק רק לדבר ראוי, על זה בא המשפט לברר מהו ראוי ומהו אינו ראוי, וזהו מדת הצמצום שמתיחסת לשמאל כנודע, וזה שהנפש נתונה במקום משפט... (שם תרע"א)

היוצא לנו מכל המאמר הזה עצה נכונה לפני כל איש, שאין אדם שלא יהיו לו מניעות שונות מבית ומחוץ. ובמדרש (שמות רבה ל') אין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, ואך לעומת שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה, ולזכור תמיד כי הוא שליח השי"ת, בזה עצמו יחליף כח הוא כח המשלח בשליח, ושום חומת ברזל לא תעמוד בפניו, וביותר מסוגל לזה יום השבת... (שם תרע"ו)

ונראה דהנה כתיב (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל הגיד בשם המגיד הקדוש מקאזניץ זצ"ל דודאי העליה בהר ה' היא רבותא גדולה, אבל רבותא על רבותא היא מי יקום במקום קדשו ולא יפול למטה, ועל זה אמר הכתוב נקי כפים וגו'. והנה ידוע שכל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב, פעם המוחין בהירין ופעם להיפוך, ונקראים בשם חכמי האמת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, לבד משה רבינו ע"ה שהוא היה תמיד במוחין דגדלות... ונראה דבאשר היא מדה המהלכת בכל העולם... בודאי כך צריך להיות והוא לתועלת, והיינו דבעת שהאדם במוחין דגדלות הוא רחוק מאד מן הדברים הפחותים והנמוכים, ובאשר כוונת בריאת האדם היתה להעלות את כל חלקי קדושה המפוזרים בדומם צומח חי, על כן האדם נברא באופן זה שיהיה לו זמני נפילה, ומכל מקום הוא מתאמץ להדבק בשם ה', ואז נקל לחלקי הקדושה להדבק בו, באשר איננו אז כל כך רחוק מהם, ובעלותו לדרגין גבוהין במוחין דגדלות אחר כך הם עולין עמו... וכמו שמשפילין אבן השואבת למקום שנתפזרו שם מחטין כדי שידבקו בה, ושבהרימה יתרוממו המחטין עמה, ולפי זה אף הנפילה עמידה היא...

והנה זה שהאדם הוא שלוח מה' לעולם הזה הוא לברר כל חלקי הקדושה המפוזרים, ובשביל זה כל העושה שליחותו ומתאמץ בתורה ובמצוות שעל ידן הוא הבירור נקרא מלאך, מלשון שליח... ואפילו שבשעת נפילה רואין את עצמם נופלים ולא עומדים, והם כענין העומד לפוש, שלא נחשב עמידתו להילוך, כן אלו לא נחשבת נפילתם לעמידה כנ"ל, מכל מקום הם נקראים מלאכים שמכל מקום מבררין את ניצוצי הקדושה על ידי תורתם ועבודתם... (שם תרע"ח)

ויש לומר עוד דארבעת הדברים הנ"ל מקבילים לארבעת העולמות שהאדם נמצא בהם, עולם הזה, וימות המשיח, ותחיית המתים ועולם הבא. כי בעולם הזה רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהלים ל"ד), וצריכין לזיין ללחום נגד כחות הרע הממלאים כל חללו של עולם, וזהו יזיינני. ולימות המשיח אז יטהרו כל ישראל כענין טהרת השקה ורוח הטומאה תעביר מן הארץ, וזה יטהרני, ובתחיית המתים אחר שהגופים יעמדו מזוככים בתכלית הזיכוך אז גם הגופים יהיו ראויים לדביקות, כי בעוד הגוף עכור וגס ממשכא דחויא אי אפשר בו הדביקות... וזהו ידבקני. ובעולם הבא אז הוא תכלית הנרצה כמו שנאמר (במדבר כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל... וזהו יוציא לי, קול נשיקות מתוך פיהו בלי אמצעי... (שם פסח תרע"ה)

אך בעיקר הדבר יש להתבונן, מאין נמצאו מדות אלו באדם, עד שתאמר עליו שמתדמה במעשה הנחש... דאם היה האדם דבוק תמיד בבוראו ית' והיה רואה בעיניו שהשי"ת עומד עליו ורואה את מעשיו ומבין אל כל מחשבות לבו, היה בלי ספק תמיד מלא פחד וחלחלה ואימה ויראה ובושה, ואז לא היה אפשר לו להוליד... ובזוהר הקדש שלעתיד תהיה ההולדה באופן אחר על ידי תפלה, וכמו כן אדם הראשון קודם החטא היה באופן אחר לגמרי... אבל קלקלתו שאפשר להיות נפרד לשעתו זה תקנתו להעמיד תולדות, מכל מקום באשר הוא המסייע בהעמדת תולדות על כן יש לו צד שיתוף ואחיזה בתולדות, ונשתאב בכל התולדות ענין זה, וזהו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה י"ד) חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון, שנאמר הן בעוון חוללתי, ובאמצעות זה מקשקש הארס של נחש בקרב כל התולדות להמשיך להתדמות למדותיו הרעות כנ"ל, לבא לידי הענינים המושכין על האדם עונש נגעים וזיבה... (שם תזריע תרע"ז)

ונראה עוד לומר... אבל מחמת חטא אדם הראשון שנתערב טוב ורע, ובשער הקדושה לר"ח ויטאל שאין לך דבר בעולם שאין בו תערובת טוב ורע, וחלקי הרע הם מושכים לאחור למונעם מלהתקדש... אך בזה שאמרה תורה קדושים תהיו, הנה יצא מפיו של הקב"ה משפט לומר שהאיש הבא להתקדש תהיה לו היכולת להתקדש ולא תהיה יכולת ביד חלקי הרע וכחות החיצוניים לעכב, וזהו שבא בלשון ציווי ובלשון הבטחה... (שם קדושים תרפ"א)

ולהבין ענין שתי האמירות, פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאמירה אחת היא להודיע רצון השי"ת, והעליונים די להם בידיעה, כי הם אינם בעלי בחירה, אבל התחתונים אינה מועלת להם הידיעה לבד, וצריכין לאמירה שנית שיקבעו הדברים בלבם לעשותם... שתכלית הכוונה שיהיה מזוכך עד שלא יתאוה כלל לענינים אלה שהם היפוך מה שנאמר (משלי כ"א) נפש רשע אוותה רע... כי השכל והגוף הם שני חלקים, ואף שהשכל משיג, אין הגוף נעתק מטבעו החומרי, ורק על ידי מצוות השי"ת ולימוד התורה נעתק הגוף מטבעו וקונה טבע שני טבע מזוכך. ואף שאנו רואין זה בעינינו שהצדיקים נשתנה טבעם שלא ישתוקקו לחומריות, יש נמי להבין זה על פי שכל, כי הנה נאמר (קהלת ז') אשר עשה האלקים את האדם ישר, ופירש הרמב"ן שלא יתאוה לדברים שאינם ראוים, והיה כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, ורק בחטאו של אדם הראשון נשתאבו בתוכו כחות רעים שהם מעוררין את החומר ומושכין אותו לדברים שאינם ראוים... ועל כן בהשתדלות האדם בתורה ומצוות בזה מחלישין את כחות הרע אלו, ואז שוב מאיר בו מאמר השי"ת, ומכח מאמר השי"ת נעתק טבעו ונשתנה לטוב. ועל כן מובן שלדבר הזה לא הועילו לאריסטו כל חכמותיו, ורק ישראל לעומת שהם מתקדשין ועוסקין בתורה ובמצוות, לעומתם גם הגוף נתקדש ונעתק טבעו... (שם אמור תרע"א)

במדרש רבה והאלקים יבקש את נרדף... הנה ודאי שכן הוא בכל פרט שהוא נרדף מכחות חיצוניים הרודפים אחר האדם להממו ולאבדו, ובשביל זה עצמו נתווספה השמירה והבחירה, כדכתיב (קהלת ג') ואלקים יבקש את נרדף, ובכן אל יפול לב האדם עליו כשמוצא את עצמו נרדף הן בגשמיות הן ברוחניות, כי רבים אשר אתו מאשר אתם. אך כל זה הוא אם מרגיש על כל פנים שהוא נרדף ועושה כל טצדקי להנצל מכחות החיצוניים, אבל אם חס ושלום שוכח לגמרי שהוא נרדף, והחליק בעיניו דרכו זה, אינו בכלל זה, שתהיה לו עוד תוספת שמירה ובחירה, מה גם חס ושלום כשהוא רודף אחר יצר הרע... (שם תרע"ב)

איתא בזהר חדש... ויש לומר שלעומת שני מיני יצר הרע אלה הם זכור ושמור, כי שמור הוא שלא יתקלקל בדברים הפחותים, והוא מצוות לא תעשה, וזכור הוא מצות עשה, בשכל האדם להיות נמשך אחר שכל התורה, וכבר אמרנו במקום אחר שזהו ענין שתי מצוות שנצטוו קודם מתן תורה, פרישה והגבלה... והנה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ויש לומר כי זה בלי זה אי אפשר, שבאם שולט על האדם יצר הרע המושכהו לדברים פחותים ומאוסים, אי אפשר שתהיה בו בחינת ביטול דעתו לרצון השי"ת, וממילא איננו בטל והוא הולך אחר דעתו, וכמו כן להיפוך מי שהוא מתחכם והולך אחר דעתו ואיננו מבטל עצמו מפני רצון השי"ת אי אפשר שיהיה נבדל מפחיתות, וסוף שהוא נופל בדברים פחותים ומאוסים, וכמו ששמעתי מהרה"ק מפרשיסחא זצ"ל שסוף של מחקרים כאלו הוא לעשות מעשה זמרי. ולפי הדברים האלה מובן הפירוש שגם אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, כי זה בלי זה אי אפשר. (שבועות תרע"א)

והנה בכאן פרט... אך במצות קדושים תהיו שכבר פירשנו שהיא מצוה לכל איש ואיש לפי מדרגתו ומהותו, שיהיה נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט המצוה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מעניני עצמו אלא לעשות הכל צורך גבוה. ובין אלה יש חלוקי חילוקין לאלפים ולרבבות. ובענין זה שייך לומר שאפילו צדיקים גמורים מתייראים שמא לפי מדרגתם לא יצאו ידי חובתם, ובאמת זה עצמו נקרא משפט, שהאדם ישפט את עצמו לפי מהותו ומדרגתו אם מעשיו הם ראויים לו...

והנה ידוע דדברי הרשות הם בקליפת נוגה, שמתהפכת פעם לקדושה ופעם להיפוך, ובקידוש בדברים המותרים מהפכין אותה לקדושה, ומובן שזוהי שמירה מעולה בפני החיצוניים, ושלא יצאו מהקדושה לחיצוניות, כי תחילה מסיתין לאיסור כידוע, ומי שהוא עומד כחומה בדברי רשות, אי אפשר שיצא ממנו לחיצונות, ועל כן בשמירת המשפטים שהיא קדש עצמך במותר לך כנ"ל, זוכין למה שנאמר ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו', שיהיה משומר שלא יסתעף ממנו חיצוניות כנ"ל... (דברים עקב תרע"ו)

הנה מפורש בדברי המדרש שלשה מיני שמירות, אחת הפורמא שהיא נתונה בפני המזיק שלא יביט באדם, והשנית המלאכים שהם משמרים את האדם, והשלישית איקוניא מהלכת לפניו, שפירושו צלם אלקים. ונראה לפרש, דהנה ידוע שיש באדם שלשה חלקים, והם גוף ונפש ושכל, ובאשר את זה לעומת זה עשה האלקים, בודאי יש כנגדם כחות חיצוניים המקבילים לעומת שלשה אלו, והם הם המזיקים, יש מהם מתנקשים להזיק את הגוף, ויש מזיקים דקים מאלה שמתנקשים להזיק בנפש, ויש שמתנקשים להזיק את שכל האדם. ונראה שלעומתם יש שלשה מיני שמירות...

ונראה שישראל זוכין לשלשה מיני שמירות בשלשה סוגים וחלקים של מצוות בשביל מצוות שבמעשה הגוף זוכין לשמירת הגוף והיינו דהנה כתיב (תהלים י"ט) מצות ה' ברה מאירת עינים, וכשזה קם זה נופל גורם חשכת עינים למזיקין, וזוהי הפורמא בפניהם, שמירת הגוף כנ"ל, ובשביל רעותא דליבא ורגש הנפש שבעשיית המצוות זוכין לשמירת הנפש, והיינו דהנה אמרו ז"ל שמכל מצוה נברא מלאך, ומצד הסברא שהמלאך הנברא מהמצוות הוא מרעותא דלבא ורגש הנפש שבמצוה... והם הסובבים ושומרים הנפש בפני המזיקין, ובשביל שהאדם מתחכם במצוות ורודף אחר כוונת התורה מה ה' דורש ממנו ובכלל זה הוא קדש עצמך במותר לך, בזה זוכין לצלם אלקים בשלימות... (שם ראה תרע"ז)

שופטים ושוטרים... ונראה שגם באדם הפרטי שייכים שני הדברים, שופטים ושוטרים, ששופטים הם השכל שבאדם השופט את כל תהלוכות האדם, אם הוא ראוי ונוטה לצד הקדושה ונוכח ה' דרכו או חס ושלום להיפוך, אך עדיין אין זה מספיק, כי אף שהשכל משכיל מה לרחק ומה לקרב, צריכין עוד שהלב יכניף את טבעו ויהיה נשמע להוראת השכל, וזהו ענין שוטרים שבאדם הפרטי. (שם תרע"ו)

והנה אמרו ז"ל... והטעם שברא אותו באופן זה יש לומר, דכל בריאת העולם היתה ירידה צורך עליה, כדאיתא בספרים הקדושים, ויש לומר דזהו אופן העליה, שהרי החסרון והמציקים הביאו את האדם להתפלל ולהתקשר להשי"ת, וכמו שאיתא בספרים הקדושים, שאם האדם אינו שומע ליצר הרע יש ליצר הרע נמי זכות ועליה, שהרי באמצעותו בא האדם לכלל זכות, וכן יש לומר בכל החסרון והמציקים לאדם שאם באמצעותם האדם בא להתקשר בתפלה, יש להם גם כן עליה ונכללו בקדושה, ונהפך מרירו למיתקא. ובאמת שמחמת זה האדם נושע מצרותיו אחרי שהמציק נתקן ונהפך לטוב, אם כן שוב אין כאן מציק... (שם תבא תרע"ו)

במדרש רבה אומות העולם שהן מכלין שדותיהם... וזה להורות לימוד לאדם, שאף שהוא עוסק בדברים גשמיים ההכרחיים לא ימרק לבא לתכלית ההנאה שבהם, ובזה מודה במעשיו שיש לו תכלית נכבד מהנאין וכסופין דהאי עלמא. ועל כן גם תכליתו וסופו של האדם נמשך אל השי"ת, ועל כן לא אעשה אותם כלה... וכזה הן כל תפילותינו שאנו מבקשים חיים והצלחת עולם הזה, אין זה התכלית אצלנו, רק שעל ידי זה נהיה פנויים לעבודת השי"ת או לגדל בנינו לתלמוד תורה, או לעשות עמהם שדוכים הגונים שימשכו מהם דורות טובים שירבה כבוד שמים על ידיהם... (ראש השנה תרע"ב)

בימים ההם שהם ראשית ימי השנה וראשית החיות שניתנה בראש השנה ויום הכפורים, מה דאזיל אזיל, מעתה נחיל חושבנא, צריך כל אדם לשמור עצמו מאד, וכעין ראשית ימי האדם שנעשה האדם בר מצוה, ואמרו ז"ל (סנהדרין ס"ט) כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים הראשונים משנעשה איש, ואחר ההתחלה והראשית נגרר הכל, והראיה שהרי אנו צריכין לישב בסוכה להגן עלינו מפני החמה, הרומזת לכחו של עשו המונה לחמה. וכמו שהוא בכלל ישראל, כן הוא בכל איש פרטי, שרודפים אחריו כחות חיצוניים להממו ולאבדו. והעצה היעוצה לזה היא להטמין עצמו בתורה ובעיון הלכה ובמסכת סוכה... (סוכות תרע"ב)

ר' צדוק:

כל הדברים הטבעיים הם עושים רצון השי"ת כמ"ש כל פועל ה' למענהו, לקילוסו... ולפיכך גם האדם כשעושה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד טבעו נקרא הולך לעשות רצון קונו ויש מצוה בדבר. ובכלל גם כן אכילה ושתיה וזיווג שהוא בטבע כבכל בעלי חיים הטבעיים שאינם בחיריים... ולהיותך מכוין לכך רק בשביל רצון קונו שבראו כן, זה שאמרו בנדרים כ' דומה למי שכפאו שד, וזהו רצון קונו... (חלק ב צדקת הצדיק קעג עמוד ס)

כשאדם מבקש על מעלה יש לו לבקש שלא יהיה יותר מגבולו, וכמ"ש "שוא ודבר כזב הרחק ממני", פירוש שוא דמיונות של תוהו ודבר היינו דברי תורה... שכשיעלה במדריגות שאינם לפי ערך כלי קבולו יבוא לגיאות ולשקר חס ושלום, ועל זה ביקש יעבץ "אם ברך תברכני והרבית גבולי", הגבול שלי תשמור שלא לצאת חוץ מגבול, כי כל אחד בעל גבול רק שבאותו גבול תתן ברכה ורבוי, כי ודאי ביד השי"ת להגדיל הגבול והכלי קיבול של האדם... (שם ריד עמוד צ)

...ועל ידי תוספת הקדושה שבלב ניתוסף התעוררות לעשות מצות, וכך הולך מעלה מעלה... וע' שני האדם הם דוגמת ז' ימי המעשה, ומשנת נ' עד ס' דוגמת מעלי שבתא דבו עיקר ההכנה לשבת לזכות לקדושה דקבוע וקיימא גם בשביתה ממעשה והשתדלות, והוא בימי הזקנה מס' ועד ע', ששובת מהשתדלות ועבודה בפועל כל כך... אבל כפי טרחתו בערב שבת ובימי המעשה שלו כך השי"ת משפיע לו קדושה יתירה מלמעלה בלב באותן י' שני הזקנה בלא השתדלותו על דרך קדושת השבת בימים, להזוכים לטעום כל אחד לפי מה שהוא. והזוכה לגבורות פ' שנה באותן י' שנה הקדושה שבלב גוברת בו עוד יותר להיות דוגמת קדושת שבת שבתון דיום הכפורים, תרעא דחירו כשנת היובל אחר ז' שבתות השנים... (שם ישראל קדושים עמוד קה)

וענין שנחלקו בזה ב' שנים ומחצה, כי איתא בשבת (פ"ט ב') כל זמן עבודת האדם י"ב שנים ומחצה, שבהם יש מקום לחטא, ובהם צריך יגיעה לנצח, והם חמשה פעמים ב' שנים ומחצה, כי ידוע מ"ש בבר"ר (פרשה י"ב) שחמשה מדרגות בנפש, והם נרנח"י, נפש רוח ונשמה היא מחשבה דבור ומעשה... המעשה בכבד שהוא מלא דם, והדם הוא הנפש, והדבור בלב, כמ"ש ודובר אמת בלבבו, ושם משכן רוח חיים כידוע... והנשמה היא הנעלמת, והוא המחשבה שבמוח, שמה שבלב כבר יש בו גילוי, כי מקום ההרגשה בלב וההרגש היא התגלות, מה שאינו כן חכמה שבמוח הוא נעלם... וכל אלו השלשה הם בירורים ומדרגות בעצם האדם שצריך לייגע עצמו לתקן ג' כחות אלו שיהיה רק לרצון השי"ת. אבל ב' הכחות חיה יחידה הם המקיפים לאדם, רוצה לומר שאחר שנשלם בפנימיות וחיצוניות כחותיו שאין חפץ מה שזולת רצון השי"ת, צריך שידע שגם כל מה שמקיף אותו, רוצה לומר כל מה שחוץ ממנו ומרצונו הכל הוא רצון השי"ת בלבד, ומרגיש חיים הנצחים בכל מקיפו במדרגת כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי. והוא ירגיש בלב חיים האמיתיים בכל המקיף אותו מעולם ומלואו, שאינו מקיף אותו אלא חיי עולם אשר נטע השי"ת בעולם מכח ורצון השם לבד.

והנה יש שני מיני מקיפים לאדם, לבוש ובית, והלבוש הוא המקיף הראשון שסביב גופו, והנה כך יש לבוש לכחות הנפש בזה העולם והם ככל עניני העולם, וצריך שיעשה לו לבוש של חיי עד, היינו שמה שהוא מלובש בו במה שהנפש מלובשת בכחות מעניני העולם כולו הכל הוא רק אור השי"ת, וזה מדרגת חיה. וקנין בית רוצה לומר מקום קבוע המקיפו... כי באמת בית של נפשות הישראלי הוא באוירא דעלמא שאין לו תפיסה בשום דבר, והמקום קבוע הוא אוירא דעלמא וזהו ענין בית עולמים שביארנו למעלה, שמדרגת מקדש הוא היחוד הגמור או הכולל יחד כל הברואים שהכל חוזר להיות אחד שהוא אור המקיף...

והנה לברור כל מדרגה שיוקבע אצלו כעמוד חזק קבעו חז"ל כמ"ש בחולין כל תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלשה שנים שוב אינו רואה... ויש לפרש על דרך זה גם כן ג' שנים דבית שמאי ובית הלל דלעיל, ולכך לברור כל מדרגה על בוריה צריך ג' שנים... וכבר מבוארים במקום אחר כי סוף נקרא לעולם בדברי רז"ל אחר המחצה... וראש הוא קודם המחצה, ונקודת החצי הוא האמצע החולק בין הראש והסוף, לכן די לכל מדרגה ב' שנים ומחצה, ומחצה השני שהוא סוף מדרגה ראשונה הוא בעצמו התחלת השניה... (חלק ג דובר צדק עמוד יב)

ואברהם זקן, הזקנה מצד היגיעה, כמ"ש בקידושין ל"ג כמה הרפתקי וכו'...וכן בימי האדם יש עליה וירידה בימי חייו, שעל זה הוא כל היגיעה ועבודה ועל ידי זה מזדקן, כמ"ש זה קנה וכו', והקנין הוא ביגיעה, דבלא הכי נקרא מתנה ומציאה שבאה בהיסח הדעת... כי הזמן מחולק עבר הוה ועתיד, וביד אדם רק ההוה, דמה שהיה כבר הוא, ואשר להיות ביום מחר אינו בידו. וכן מתחלק הנפש כידוע והם מחשבה שבמוח ורצון שבלב ומעשה, והבחירה היא בלב... ששם יצר טוב ויצר רע, אבל ראשית המחשבה מהשי"ת, וכמ"ש במקום אחר על נשמה שנתת בי טהורה, וכן גמר המעשה כמ"ש במקום אחר שזה שאמרו אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', רק בלב מקום היגיעה לאדם. ואברהם ראש המחשבה, ודוד סוף המעשה, לכך הם מציאות שלא באו ביגיעות ואתערותא דלתתא. וישראל רוצה לומר קשר כללות האומה שהוא כלל הלב שאף על פי שבפרט הבחירה לאדם ובידו מכל מקום בכללותו הוא גם כן מציאה... (שם קומץ המנחה עמוד מח)

...כי עיקר הגבורה בכבישת היצר, ויש ב' דרכי כבישה, לאכפייא ולאהפכא, ודוד המע"ה כבשו במלחמות שהרגו בתענית, והיו הכל יראים ממנו, כי כפי מה שהאדם כובש תאות גופו כך כל העולם נכבש לפניו. ושלמה המע"ה כל אשר שאלו עיניו לא אצל מהם, והלך אחר כל חמדות עולם הזה, אבל הכל בקדושה עם הידיעה שעל כל אלה יביאך האלקים במשפט, וכל תענוגיו היו דוגמת עונג שבת שהכל בקדושה... וזהו לאהפכא, שיהיה נעשה המר מתוק, וזהו השלום שהיה לו שלא היה צריך לניצוח מלחמה כלל... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קעט)

ד' מיני ענינים של מעלות והנאות ומתנות שיש לאדם שטוב שניתן לו מן השמים הם, ג' הם באדם עצמו, והם חכמה במוח, ושמחה בלב, והצלחה בכלי המעשה בפועל כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, והם הג' שאמר הכתוב אל יתהלל וגו', ואז"ל (נדה ט"ז) דנגזר בשעת יצירה טיפה זו חכם או טיפש, ועשיר או עני היינו השמחה שבלב, שזו עיקר עשירות... וגבור או חלש היינו שלמות כלי המעשה דהגבורה הוא בפועל. ואמר אל יתהלל וגו' דהכל בגזירה, כי אם בזאת יתהלל וגו' היינו צדיק או רשע דלא קאמר, ואינו דבר מחודש רק רוצה לומר באלו הג' השכל וידוע אותי, החכם בחכמתו מכיר ויודע שחכמתו מהשי"ת וכן כולם, אז יוכל להתהלל, כי בכל דבר יש צדיק ורשע, דאלו ג' כוללים כל קומת אדם, בחכמה יש חכם בתורה ויש חכם להרע, וכן בשמחת הלב... (חלק ה רסיסי לילה כא עמוד כה)

האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו, והוא מה שיסד השי"ת בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקוב"ה ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה, שמש ומגן ה', ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש, והם י"ב חדש בשנה נגד י"ב שבטים כידוע מרז"ל. היינו בכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר, ולפיכך הם י"ב מיני מילוים וי"ב מיני חסרונות, ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה, כענין בראתי יצר רע שהשי"ת ברא החסרון ומילויו... (שם כה עמוד לב)

האהבה להשי"ת נותנת תקופות בלב להיות קום ועשה, כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה, והיראה בהיפך מזה בכל דבר הוא מתיירא אולי לא יישר בעיני השי"ת, והוא לעולם שב ואל תעשה, ובפסולתן הוא להיפך, מפסולת האהבה בא השתקעות בתאות גופניות המפילות עצלה ועייפות בגוף, ומפסולת היראה באה רציחה וכעס הנותן תקיפות בלב לעשות מעשים אשר לא יעשו. וכן בנפילה כשהאדם נופל מאהבה שהוא שורש למצות עשה הוא מרפה ידיו ומתעצל בעשיית המצות, וכשנופל ממדת היראה שורש למצות לא תעשה בא לעבירות חס ושלום... ובתחלה בני ישראל יוצאים ביד רמה התקיפות בהתגלות לבד, ועל ידי קריעת ים סוף נותן התקיפות בפנימיותם, וכשנסעו מזה כי אחר כל מדרגה צריך להיות נסיעה ונפילה כידוע, על פי שבע יפול צדיק וקם, היה הנפילות בענין זה עד שבאו לרפידים ריפוי ידים, ונאמר ואתה עיף ויגע, עייפות הוא עצלות ובטלה, ולא ירא אלקים, כי העצה לזה להתגבר אז במדת היראה על כל פנים שלא יבא לחטא, ושיהיה עצלותו מצד מורא שמים שעליו ולא מצד קלות ראש, ואז ישיג גם כן לזריזות ותקיפות לכבוד

שמים.... (שם מט עמוד קו, וראה שם עוד)

 ובזוהר הקדש פרשה זו את האלקים התהלך נח... אלו ג' הנהגות אשר באדם, הנהגת הנשמה להיות לו עזר בעבודת בוראו והיא הנקראת שם, והנהגת התאוה והיצר הרע המנהיג ומחמם את הגוף והיא הנקראת חם, והנהגת היצר הטוב וכו' וליפות מעשיו בתורה וביראת ה' והיא הנקראת יפת... וחשבם כסדר הבריאה, שהנשמה ניתנה באדם משעת פקידה, והיצר הרע שולט באדם משעת יציאה, כמו שאמרו (סנהדרין צ"א), והיצר הטוב בא לאדם משנעשה בן י"ג שנה... (פרי צדיק נח ז)

...ועל כן כשנאמר למשה רבינו ע"ה פרשת קדש קודם שאמר לישראל פרשת קידוש בכורות, אמר לו זכור את היום הזה וגו', זכרון יציאת מצרים, שמורה שלא יתייאש האדם חס ושלום, שהרי במצרים היו משוקעים בקליפה, ויציאת מצרים היה מצד החסד קדושת אברהם אבינו ע"ה, וכנגדו מצות אכילת פסח שביום א' דפסח שנגד קדושתו. וכן אמר להם השבתת שאור שמורה על ביטול היצר הרע, שהוא על ידי האור זרוע לצדיק שזוכה כל אחד מישראל משעת מילה. ואחר כך תפילין לזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, על אור תורה שבעל פה... (בא לסעודת פדיון הבן)

...הענין הוא, שהמן היה עינו רעה בזה, ולא האמין שנמצא איזה קדושה בעניני הנאת הגוף כמו אכילה ושתיה, שזה נצמח משרש הנחש שפיתה לאדם בזה, ויש בזה רמז בגמרא (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין, המן העץ, והיינו דשם כתוב אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, שזה שורש קליפת המן להיות שטוף בתאות אכילה לשם הנאת הגוף, כפיתויו של נחש. וכן אמרו (נדה ל"א) ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושים יציץ בדבר זה, שלא היה מאמין שיהיה מציאות קדושה בענין זה, כידוע דתאוה זו גם כן נמשכת מפגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה. ועל זה אמר לו הקב"ה שיעשו עוד מועד ממפלתו... (פורים ג)

...אך הענין הוא, שהשם חנינא הוא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות, ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא, מה שנחנן מן השמים, כי גם לזה אינו כדאי מצדו... ובכל דור ודור יש נפשות כאלה, שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם... (פסח נ)

חכמה ומוסר:

ואמרנו בזה נתיישבה לי קושיא, למה נברא האדם תחלה בלא שכל, ונשרש בו הרבה רע, ואמרתי שהוא לראות נועם אור העליון בחוש - מבשרי אחזה.

הנה אנחנו רואים, הילד בתחלה מתענג בדברי שטות, לרכוב על מקל, לאחוז בכנף חברו ולרוץ כסוס עם רוכבו, וכהנה דברי שטות, ומתענג בהם הרבה, עד שמוסיף בריאות. ואחר כך כשיגדל מעט, בחלה נפשו בתוהו, ובוחר לו תוהו אחר. אחר כך מואס גם בזה ובוחר בחמדת ממון ותאות הכבוד וכדומה. ולמה זאת? מפני שבאמת בריאתו ממקור עונג עליון נפלא מאד, וזו הנאה עצומה, ונמצא כי יסוד הבריאה הוא על הנאה, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי. וכל זמן שאין נפתח לפניו אור יותר, גם נר כלשהו, הנאה מועטת אהובה אצלו מאד. ואחר כך כשנפתחה לפניו הנאה יותר טובה, יותר נאותה לאדם, שמתענג בה יותר (אוחז בה), ואם הוא חכם ומתרגל בחכמה, מואס בכל חמודי העולם, כי נפתח לו אור השמש.

נמצא כי המשכיל מבשרו יחזה. כי האדם נברא בתחלה ללא שכל, להבין כי אהבת העולם הזה, היא רק מחמת שהחלונות של העולם העליון סגורים בעדו, ומתענג בנר קטן, ויש להפשיט הצורה, להבין מבשרו נועם אור העליון, והחכמה ממוצעת בין עולם הזה ועולם הבא, להבין נועם אור העליון. (חלק א עמוד יז)

כי מי שאינו עוסק בחכמה לא יצוייר אצלו ערב, כי אם כמשגל וכדומה, מה שאינו כן העוסק בחכמה, כי נעימות החכמה למעלה ראש. למה? כי הערב כמשגל וכדומה, לאחר המעשה זה פונה עורף לכאן וזה לכאן, כי ערב רק לשעתו, מה שאינו כן נעימות החכמה - דדיה ירווך בכל עת, ואם כך בעולם הזה, שאין מקומה כאן, כמה תנעם החכמה בעולם שלה... (שם עמוד כט)

ונמצא כי האדם צריך להיות מלומד בכוחות הפכיים, עוסק כדרך הטבע, ותוך לבבו צריך הכל להיות נסי, רצוני לומר נס נסתר. כי זאת לנו לדעת מיסודות הדת, כי אף על גב שאין לנו נסים גלויים, אמנם נסים נסתרים מלא כל הארץ. ואנו אומרים בכל יום "ועל נסיך שבכל יום עמנו", ורק נגזר על האדם "בזעת אפיך תאכל לחם", שיעסק בטבע באבריו, הפך מחשבות לבו, (שהכל בדרך נס). ודבר זה קשה מאד - שבור את החבית ושמור יינה! ונגזר זה עליו מחטא עץ הדעת והלאה, כי אין האדם יכול לבא למדרגתו הנעלה, רק על ידי נסיון גדול... (שם עמוד נא)

ובדור המדבר אשר עדיין לא נודעה אמונה בעולם, הראה להם הקב"ה בחוש, כי הכל נס נסתר, כענין "והביט אל נחש הנחושת וחי", עיין ברמב"ן שם, כי הוא היפוך הטבע, והיה כוונתו יתברך להודיע להם, כי הוא הוא העושה היפוך הטבע, והוא המצוה להם לעשות בטבע, לנסות את האדם ולרומם מעלתו.

ודע בני, כי לפי זה יתחייב האדם, שכשהוא עוסק בעסק העולם כמשא ומתן יהיה עליו למשא גדול ולמאוס, כי זה רק קללה של "בזעת אפיך", ואם לא ירגיש זאת בנפשו, ובפרט אם יקבל נחת מזה, דע בני כי הוא חולי גדול בנפשו, כי זה לאות שאינו מאמין בנס נסתר, ורק בכוחי ועוצם ידי רחמנא ליצלן. (שם עמוד נב)

אמרתי עוד להודיעך דבר מבהיל. בפרשת חוקת כתוב "וידבר העם באלקים ובמשה". הנראה מפשטות הכתובים שדברו בשוה בה' ובמשה. והנה התרגום תרגם: "ואתרעם עמא במימרא דה', ועם משה נצו". וכן תרגם בפסוק ז' "כי דברנו בה' ובך". ביאר לנו כי באמת לא דברו בה', רק היתה להם תרעומת בלבם על סבלם, ועל משה היה דבורם קשה "למה העליתנו ממצרים", כאילו עשה מעצמו חס ושלום. ועם כל זה נחשב להם בתורה כאילו היה דבורם קשות גם נגד ה'.

הרי כמה צריך האדם להזהר מאד מאד, לקבל באהבה כל מה שבא עליו מן השמים, הן בדברים שנוגע לעצמו, הן למשפחתו, הן בממון או בשאר הסבל... כי לפניו יתברך המחשבה כדבור, ולכן אמרו וצריך לקבלינהו באהבה, ואז יראה בחייו רק טוב, כאברהם אבינו ע"ה שסבל, ואחר כך ראה בעיניו הטוב. (שם עמוד סד)

והענין, כי בטבע האדם, שכל דרכיו ישרים בעיניו, גם האשמה הנוראה ביותר, והעקמימות היותר נוראה בעיני הכל, ישר וצדק היא בעיניו, ואם נוכיחהו - שערי ההתנצלות פתוחים לפניו. ואין בידינו תשובה נוכחת שלא יהיה לו במה להתעקש, כי יתהפך בטענותיו כחומר חותם, ותמיד ישאר ישר וצדיק. וזהו ממש רוצה להמשיך המציאות אליו. והמופת על זה חרטומי מצרים, כי מכשפים גדולים היו, ועליהם להבין כי לא מעשה כשפים היו... (שם עמוד סז)

העולם סוברים, כי הרשעים אוהבים את עצמם, על כן עוסקים בתענוגי עולם הזה, מה שאינו כן הצדיקים, אין להם אהבת עצמם כלל, על כן אין להם עסק בעולם הזה. ובאמת אדרבא, אוהבי עולם הזה אינם יודעים כלל מאהבת עצמם, כי אוהב העולם הזה לא תוכל להיות לו אהבת עצמו יותר מהטוב שהעולם הזה נותן לו, והנה העולם הזה כצל עובר, כמו רגע, העבר אין, והעתיד עדיין, ומה שהוא עתה-כהרף עין, ואותו הרגע מלא כעס ומכאובים. מה שאינו כן באהבת העולם הבא, שהוא בלי תכלית, ועל כן אוהב עצמו בלי תכלית, שלא יאבד חלילה עולם הבא... כר' עקיבא שדאג על ר' אליעזר שמא חס ושלום אבד עולמו, בשביל שאין דובשנו מדביש וכו', (ואם כן מקבל עולם הזה ולא עולם הבא).

והנה מצינו מקרא מלא על זה. בלעם הרשע אמר: "תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו". ואחר כך הלך ופרץ גדרות עולם. כי הוא היה אוהב הטפל, העולם הזה, על כן נאבד מן העולם הזה ומהעולם הבא. כי אצלו לא היתה מצוירת האחרית, רק חמדת הממון וגסות הרוח היו מצוירים אצלו הרבה... (שם עמוד קעב)

מצאתי סמיכה לזה במדרש מגילת אסתר על הפסוק "ויאמר המן בלבו", הרשעים ברשות לבם, "ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו", אבל הצדיקים לבם ברשותם, "וחנה היא מדברת על לבה", "וישם דניאל על לבו", ודומין לבוראם - "ויאמר ה' אל לבו". עד כאן לשון הזהב של המדרש.

המאמר הזה יוכל להעלות האדם להשכלה הרבה יותר מהפילוסופים היותר גדולים, כי אף אחד מהם לא זכה שיהא לבו ברשותו.

ותדעו כי באמת הענין כך הוא. אילו לא היה האדם מנוגע בנגע המדות הרעות ותאות מדומות, בנקל היה מאמין חזק מאד, כי האמונה מחויבת בכל פינה ועבר, עבור משכיל על דבר בישרות. אך המדות הרעות מעוותות את שכלו, והמעקש את שכלו בעבור המדות הרעות, מעוותים אותו יותר, כענין הבא ליטמא פותחין לו. אבל הבא ליטהר מסייעין אותו, שיתיישר יותר ויותר.

המן הרשע בקש מאחשורוש לאבד את היהודים, ומבואר במדרש כי לא רצה, והיה ירא מאד. קבץ את כל חכמי אומות העולם, אמרו, מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן, אלקיהם טבע את פרעה וכו', אמר להם זקן הוא ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נ"נ והחריב את ביתו... כיוון שאמר להם כן, מיד קבלו דבריו, והסכימו לכלות את ישראל. ראה איך יאמר המן הרשע שטות כזו, האם לא יבין כי הבורא יש מאין הוא בלי תכלית, ומה שהחריב נ"נ הבית הוא בשביל חטאם... וגם האיך קבלו כל חכמי האומות שטות כזו כי הבורא הזקין, ולא השיבו לו כנ"ל? אלא ודאי שרצונם הרע העווה שכלם. (שם עמוד קעט)

והנה יש להבין, הלא המלאך שמע כי היא בורחת, ולמה אמר לה (להגר) שובי אל גברתך וכו'? אבל הענין הוא, היא אמרה, כי אחרי שנתברר אצלה בבית אברהם אבינו ע"ה האמונה בחוש, אי אפשר שיזיק לה שום דבר ושום איש רשע. ואמר לה מלאך ה' אל תאמרי זאת, כי בבית הצדיקים היית נקיה מכל חטא, ולא היה לך שום טמטום על ידי חטא, וזרח עליך מה שראית בעיני שכלך הזך. מה שאינו כן בבית רשעים חס ושלום יכשל האדם באיזה חטא כל דהוא, ויתטמטם לבו, ושוב אינו רואה מה שראה באור בהיר. ראה מה עלה ביד קין, שני ליצור כפיו של הקב"ה, ובתחילה היתה רק קנאת סופרים... (שם עמוד קפו)

רצון האדם להשיג חכמה, גבורה ועושר. ואמר הכתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו" וכו', כי לא לחכמים לחם, ולא לנבונים העושר וכו'. אם כן הקנינים האלו אינם שלו, כי לא יעשה בהם חפץ לבו. וסיים "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'", הרי השכל ויודע אותי הוא חכמה, גבורה ועושר, ולא עוד אלא שיש להתהלל בהם, כי נתונים לו לעד. (שם עמוד קצא)

כמה סכנה מרחפת על האדם בעת שהוא פונה מהשי"ת ומבקש תחבולות שאינו יודע אם הן כדת. וראיתי בספרא על הפסוק וביום השבת שני כבשים וגו', "אמר רבי שמעון באים לכפר על טומאת מקדש. אם כפר הראשון, השני למה בא? על טומאה שאירעה בין זה לזה". להורות כמה אדם מסוכן כל שעה, שחששה תורה אף לטומאת מקדש שאינה שכיחה בזמן קצר כל כך. (שם עמוד קצז)

כל הנהגות האדם צריכות להיות על פי התורה, ועל זה נאמר "ודברת בם", לשון הנהגה. ואין אדם יכול לילך בטבעו כלל, שעל ידי זה יטה מדרך התורה. כדמצינו בכתובות ק"ה מגדולי האמוראים, שבעבור נגיעה קטנה פסל עצמו לדין, כי ידעו שהטבע רק רע. ואף על פי שהיו נקיים לגמרי מכבוד, חששו בשביל נגיעה כל שהיא. (שם עמוד קצח)

"אם תבקשנה ככסף וגו'", בלי (משל) מילי דעלמא, לא נבין מילי דשמיא. אדם לא יעשה עסק אם אינו מבין בו, ולא יסתמך בו על שונאו. ובמילי דשמיא יסתמך על הגוף העכור, שאין לו חפץ במילי דשמיא כלל, ורוצה בחופש טבעו הרע, ועל ידי מחשבה בהמית עושה מילי דשמיא, לאות כי לא יבין יראת ה' כלל, כי אז לא היה סומך על הגוף. (שם עמוד ר)

ולולי ברא ה' באדם הגדול ביותר חלק שפל מאד, ויוכל ליפול בעבירות חמורות בשביל דברים קטנים קלי ערך, לא היה מקום לשכר ועונש. ובראו כך, כדי שיוכל היצר לצודו בדברים קלי הערך אם לא יכוון את שלוחי השכל למלחמה ביצר, וישען בה'... (שם עמוד רז)

אמרו רז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו, הבא לטמא פותחין לו" (שבת ק"ד). יסוד כל הבריאה הוא רק טוב וחסד, ורצה הקב"ה לזכות את האדם ולהנחילו הנצח, לכן בראו בגוף, למען יזכך אותו אחרי העבודה ועמל התורה והיראה, למען יבא על שכרו, ולא יהיה לו נהמא דכסופא, ומה שכרו? לכן מניחים לו, ופותחין לו, רוצה לומר מגדילין לו משמים את הנסיון, עד שיראה ויכיר סכלותו וישוב. (שם עמוד רמ)

והנה לא ציוותה התורה לאדם לקיים התורה בכח מלאכים, אבל בכח אדם. ולכן בא הספור על שכם, לראות עד היכן פועל כח התשוקה על האדם, עד שהשתדל שכל בני מלכותו ימולו בשביל תשוקתו לדינה... בשביל תשוקתו הבהמית, וגם עלתה בידו. ובשיעור כזה צריך לעשות רצון השי"ת כרצונו, בהשתדלות רחוקה, ובתשוקה כזאת יאהב חכמה, ואז יתקיים בידו... והנה עשו חכם גדול הלך לנקום מאחיו בשביל שנאתו המרובה, היאומן כי ישוחד אדם כזה בשביל מתנה קלה? אתמהה. וכבר הערנו מזה לראות מהו המזיק הגדול לאדם - חמדתו... (שם עמוד רנו)

בכל יום אברכך - הענין הוא כי מצינו במדרש "החיים והמות נתנו כרוכים". הכוונה כי מצינו באדם הראשון נאמר מות תמות, והלא חי אחר כך הרבה? אבל הכוונה היא, מיום שנגזרה עליו מיתה התחיל בכל יום למות מעט, כי יום שהלך, לא ישוב עוד. אבל בנפש הוא להפך, כי הנפש אינה בפועל, רק כאשר ביארנו... הגוף הולך כל יום ואבד, והנפש לעומתו באה כל יום להיות יותר, עד הזמן המוגבל לו להוציא הנפש לפועל בשלמות, ואז הוא מוכן לצרור בצרור החיים. (חלק ב עמוד לה)

הענין, כי בנין האדם נבנה משכל וכחות נפשיים... אין הכוונה כי באדם עולם קטן מהעולם הגדול, לא כן, נהפוך הוא, כי האדם הוא העולם הגדול, כי הכל בשביל האדם, וכל הנהגת העולמות נחתכין על פיו. ומיהו המנהיג את ההנהגה הרבה והעצומה הזאת? הלא זה השכל החזק והאמיץ, אשר חנן ה' את האדם מתנת חנם חלק א-לוה ממעל.

והנה יש ג' בחינות. א' שהשכל ינהל את הכחות הנפשיים, כגון שיעוררם לומר להם אם תלכו אחרי רצונכם הלא הבהמה טובה מכם, ובמה תתנשאו לומר אני אדם אמלך על בהמות וכו'. ועל כן חובה על השכל להעיר לכל דבר את הכח הטוב שנטוע בקרבו לעשות מפעלו.

ב' מי ששכלו כבר נשחת ואין בכחו לעורר כחות הנפש שלו, להטותם לחפצם הטוב, אבל יש בחינה שניה, שכחות הנפש יעוררו את השכל, כגון בדבור, יתבונן כי קודם שהוציאו מפיו הוא אדון על הדבור, ואחר כך הדבור אדון עליו, וכן בשביל כעס קטן יכעוס לפעמים יותר מדי, ויגרום לעצמו רעה רבה וכדומה.

ויש מי שנשחת שכלו כל כך, עד שגם בעזר כחות הנפש לא יחזור להבריא להתבונן על אחרית דבר, ונהפוך הוא, כי כבר נתחזק הרע כל כך, עד שיטו את שכלו להשתמש בם לדרכם הרעה, להשכיל להרע, להשכיל לעשוק את חברו... וזו קינת עזרא הסופר "כי עונותינו רבו", כי השכל נברא לרומם את האדם, ולא די שלא רוממנו, אלא להיפך השפיל אותנו, כי נעשה עבד לסכל, ומתחכם להוציא לאור הרבה סכלות. וזהו "עונותינו", כחות הנפש, כי הפעולות מכחות הנפש באים, "רבו למעלה ראש", למעלה מהשכל.

ג' ויש עוד בחינה, היינו להתפעל ולקנא מתלמיד חכם, כי יש בטבע האדם לכסוף ולעשות כמעשיו. ואם אין הדור זכאי, יסתלק הצדיק מהארץ, למען לא ילמדו ממנו. (שם עמוד קמא)

וכן בגוף ובנפש. הגוף בזוי, וגם אינו שלו, והנפש מכובדת ושלו, כי תלך עמו בעולמו לעד. והנה האדם אוהב את בניו ושונא את חורגו, ונותן לו רק בעל כרחו. וכן היה צריך להיות משפט האדם בגופו ובנפשו על פי השכל. כי גופו אינו שלו, וגם בזוי, וכשיצטרך להוציא עליו מעות, היה צריך להצטער הרבה, מה שאינו כן בנפש המכובדת שלו, היה צריך שיתן בעדה בשמחה צדקה וגמילות חסד וחיזוק תורה, ואנו רואים להיפך. למה הוא? כי האדם צריך לעמול להבין מה היא הנפש, כי היא רואה ואינה נראה, ולכן הגוף המורגש לו היטב בלי יגיעה הוא כשלו, ובשמחה מוציא עליו ממון רב, מה שאינו כן בנפשו, שאינו יודע אותה, ואינה כשלו... (שם עמוד קנה)

כי השי"ת ברא את העולם למצא דרך התורה בעולם, והראיתי משל, כי אנחנו רואים מטבע הבריאה שלא ליהנות ניתנה. שהרי כל אדם אוהב את בניו מאד, והיה צריך להיות שהאדם יהיה תמיד עם בניו. ואף על פי כן נטבע שיפרד האדם מהם, ואדרבא זו התכלית של הבנים, להשיאם ולהפרידם ממנו. הרי בעליל שלא ליהנות ניתנו, אלא לקיום המין... (שם עמוד קעד)

הענין כי אנו רואים דברים שאדם מחזיק לעצמו שקשים הם מאד, ובאמת אינם אלא ליצנות למעלה. למשל לקחת פנאי לקביעת עתים לתורה קשה לאדם מאד, כי אין לו פנאי, ואף אם ימשך מעט זמן התפלה הוא כועס על השליח צבור, כי אין לו פנאי. אך כאשר איש מוטרד בעסקים רבים נתחייב למלכות לישב במאסר, אז יש לו פנאי הרבה, והיה שמח אם יניחו לו לישב בביתו אפילו פנוי, מבלי שיעסוק בעסקיו, ובלבד שלא יצטרך לשבת בבית הסהר. ומה טוב לו אם יתנו לו דבר מה להשתעשע בו, כגון עתונים, וכל שכן אם היו מניחים לו ללמוד חכמה, כי באמת הלימוד תענוג לאדם, ורק כשיש לו עניני תאוות אחרים הוא נהנה מהם יותר. אבל כשאין לו במה להחליף, בודאי טוב לו יותר להשתעשע בספר בחכמת התורה מלישב בטל שומם. ואם כן האדם אשר עזרו השי"ת לישב בביתו בהשקט, ועוסק בעסקיו הרבים, ועל לימוד התורה הקדושה שעה אחת אין לו פנאי! הלא למעשה שחוק יחשב... (שם עמוד קעה)

כל חמודי העולם הזה, כל מה שירבה האדם להשיגם הם רחוקים ממנו. מי שיש לו ממון מעט יכול לשמרו לעצמו, מה שאינו כן אם יש לו הרבה צריך למוסרו לאחר, ולעשות עסקים רבים על ידי אחרים. וכן בית אחד הוא דר בו, בתים רבים צריך למוסרם לאחרים. וכן בתאוות, כל מה שירבה בהם צריך יותר לזולתו, מי שאוכל לחם בלבד, צריך רק לנחתום, ואם יאכל בשר צריך גם לקצב וכו', מה שאינו כן בחכמה, מה שירבה בה נשמר אצלו יותר, ומבינה יותר... (שם עמוד קצ)

במדרש בראשית רבה א' ח': "נפלה קטטה בין ראש הנחש לזנבו, הראש אמר אני אלך בראש, והזנב אמר אני אלך בראש, וניצח הזנב, וגירר את הראש בקוצים וברקנים, ולבסוף הודה הזנב לראש, שהוא צריך לילך בראש". הענין עמוק מאד נוגע בכל עניני האדם. כי נחש הקדמוני היה ראש המסית לאדם בתאוה, ועל כן נקרא זנב, כי כן ראוי לו שמו על התאוה. והנה הנחש הטיל זוהמא באדם, ויש באדם חלק נחש הקדמוני, ואנחנו רואים שהאדם נולד קטן בבלי דעת מעשיו אם ישרים או לא, ואדרבא יכסוף למעשה נערות הבלים ושטות. ולמה לא נברא בדעת תחילה? כי האדם יש לו חלק נחש, והנחש רוצה להסית את האדם לילך בזנב תחילה, היא התאוה, ואם כן מי יחלץ חושים להסירו ממקומו? הלא האדם לא יבין "כי נופת תטופנה שפתי זרה" (משלי ה' ג'), להראות סימני טהרה כחזיר שפרסותיו סדוקות, ואחריתה דרכי מות.

על כן ברא השי"ת את האדם לילך תחילה בזנב גדול, פירוש בתאוה פשוטה, בלי תערובת סימני טהרה, ואז כשיגדל ויראה איך היה מוטעה בקטנותו לילך בתאוות שאין בהם חפץ אחר כך, וישכיל לשלוח הראש תחילה, פירוש השכל, להשכיל על כל מעשיו, לעשות מה שצריך ולא מה שיחפוץ. וזה כלל גדול בתורה... (שם עמוד קצט)

"לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו, צדיקים נדמה להם הר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה" (סוכה נ"ב). וכי אחיזת עינים יש למעלה?

הענין כי כאשר נביט בשכל לא יעלה על לבנו איך יכול אדם נתעב ונאלח, עומד בכל רגע למיתת עולם והיה כלא היה, איך יעלה אל לבו להכין מחשבות רבות, ולחיות חיי כעס ומכאובים על עולם שאינו שלו? ואיך תוכל בריה שפלה כמוהו להלחם עם מלך אדיר ונורא, ולעשות גנד רצון המלך אשר יבער כמעט אפו והיה לבער? אתמהה על המחזה איך יכול להיות שהאדם לא יחוס על עצמו, ויאבד ב' עולמותיו בשביל שיהיה ציור בלב זולתו כי נכבד הוא? במה נחשב זולתו, ובמה יקר אצלו כל כך ציור זולתו ואין לו יכולת להושיע לו? היש שטות גדולה מזו, כי הכבוד המדומה הנ"ל יאבדנו משני עולמות? אין להאמין זאת אם החוש לא יאמת לנו אמיתתו, ורק מי שיתבונן לפעמים, יש לו לב להבין להפליא על סכלות המוטבעת בו. אך באמת אין זה כי אם מעשה אלוקות אשר נטבע באדם למעלה מן השכל להתפתות בשטויות אלו, למען יכבוש את יצרו בהתבוננות שכלו, ולהגדיל שכרו. והנה מי שלא התרגל להתבונן באלה להפליא על זה אינו מרגיש בקושי הנ"ל. ולכן כאשר ישמע כי פלוני מוותר במעותיו אינו מתפעל, שעל פלוני ישפוט בשכל, ובשכל אין זה פלא, כי הלא אין כסף וזהב מלווין האדם, ומדוע ישמרם כל כך... אבל מי שמרגיל עצמו לכבוש את יצרו הוא, ורואה קושי הטבע שנטבע בו נגד השכל, יתפעל גם מזה המעט. ולכן השי"ת שהוא יודע כמה גדול כח היצר נגד השכל, גם המעט יקר אצלו הרבה. כמו שמצינו באהרן, שבשביל "וראך ושמח בלבו", זכה לחושן המשפט. בשכל קשה להבין זאת, כשטובע אדם במים, היש להסתכל על כבוד? וכל שכן כשכלל ישראל נטבעים בים במצרים, ומשה רבינו ע"ה הולך להוציאם, מי לא ישמח בזה? אך השי"ת היודע כח היצר המוטבע באדם, יודע לכבד האדם המתגבר על השטות הזאת המוטבעת בו.

נמצא כי כל מה שהאדם מקולקל יותר במדות פחותות יודע פחות את עמל הכבוש הזה, כי הוא מביט רק בשכל, ואינו יודע הפראקטיקה. ולכן רשעים נדמה להם כחוט השערה, כי הם מביטים בשכל, ובשכל הוא רק כחוט השערה. אבל הצדיקים יודעים הפראקטיקה, כי הר גבוה הוא הטבע הרע נגד השכל... (שם עמוד רב)

דברנו על ענין הסדר כמה גדול הוא, עד שכלל האדם וכל פרטיו לא יוכלו לחיות אף רגע בלי שמירת הסדר. קור וחום, לחות ויבשות, אש רוח מים ועפר... רואים אנו עד כמה העולם בנוי על סדר, ומעתה נבין ענין יקרת האדם המתנהג על פי סדר, כי כל נושא ינשא לפי חשיבות הנשוא עליו. למשל כשאנו רואים שמכינים צרכי סעודה בכבוד גדול, אנחנו מבינים כי מסתמא יסעדו פה אנשים נכבדים... המלאכים השרפים וכו' כולם בנויים על סדר, הרי לך גודל הנושא של הסדר, ואם כן מי שמתנהג על פי הסדר הרי יש לו מעלה כזו, שנושא כל העולמות תלוי בזה. ואם כי אין לו ידיעת סדר כל העולמות, אבל יש לו חלק מזה. מה שאינו כן מי שאינו מתנהג על פי הסדר, הרי חסר לו כל, ודי למבין גודל החסרון מה עמוק הוא ושנאוי להקב"ה, כי כל מעשה ידיו בנוי על הסדר, וכמה אהוב לו יתברך המתנהג בדרכו יתברך בסדרים נכונים. (שם עמוד רח)

וכמו כן בעניננו, האדם צריך לעשות מעשיו כל מה שאפשר בפשטות, שלא יהיה נכר ממנו כל כך שהוא עושה דברים בקדושה ובטהרה ובחסידות עד שקדוש יאמר לו. אין זה מדרכי החסידות. כי מלבד ענין של "והצנע לכת עם אלקיך", עוד פן יטעה אחרים בזה שיראה החיצוניות יותר מהפנימיות, ושקר גדול הוא, ושנאוי בעיניו יתברך. על כן כל מה שהאדם יכול לעשות ולדבר בחיצוניות בפשטות, בלי התראות צדקות וחסידות באברים החיצוניים טוב יותר, וקרוב אל האמת... וכן בענין יעקב עם עשו... היה עושה הכל כפשוטו, כמו איש פשוט, אבל כל זה רק מחמת שהאדם צריך להתנהג על פי הטבע, אבל עומק המחשבה בכל מעשה בדרך הטבע שעושה צריך להיות כולו לה', כי הוא מסבב הטבע. ובזה מוטעים בני אדם, כי חושבים או סייפא או ספרא, ולא כן דרך השי"ת, האבות היו מתנהגים הכל על פי הטבע... (שם עמוד רכא)

עיקר אבדן נפש האדם רחמנא ליצלן הוא מסבת בלבול הדעת, ולו הפסיק האדם את הבלבול הזה אפילו פעם אחת, והיה מניח דעתו לצייר היטב נכון את אחריתו... ואת פחיתות עניני עולם הזה, כי אז בלי ספק יכו הציורים האלה שורש עמוק בלבו, ויחליף בודאי את הנהגתו, כי האדם אוהב את עצמו מאד, ויכיר תכף ומיד את הרעות והצרות רחמנא ליצלן המחכות עליו אם לא ישוב.

וזאת היתה עצת פרעה, אשר לפי הנראה הכיר תכף ומיד כאשר באו אצלו הזקנים עם משה ואהרן כי שלוחי ה' המה... ובכל זאת הוסיף להצר לבני ישראל והכביד עליהם העול, שזאת היתה עצתו להכביד העבודה והטרדה על בני ישראל, ולבלבל את דעתם. וידע כיון שדעתם תהיה מבולבלת יוכשרו חס ושלום לכל עוון ופשע, והחטא ירחיקם חס ושלום מהשי"ת, ולא יגאלם חס ושלום. (שם עמוד רל)

נראה כי כל הדברים הם שני הפכים בנושא אחד, עולם הזה ועולם הבא אי אפשר לאחד בלי חברו, ועם כל זה הם כאש ומים. כל היסודות שני הפכים, האדם שני הפכים, גוף ונפש... ואיך יכול להיות שני הפכים בנושא אחד? אבל באמת יש מתווך ביניהם, היינו השכל, כי כמו שממקור אחד נבראו הם אחד, ככה השכל שהוא חלק ממעל יחברם ויתווך ביניהם, שיהיו אחדים ולא שני הפכים... (שם עמוד רלט)

לכן בעלי התאוות שאינם מכירים את האני שלהם, היינו עצם האדם, ורק מרגישים תאותם, על כן נקל להם להפסיד חייהם בשביל תאותם, כי עצם החיים מי חי בו, אינם מכירים אותו. מה שאינו כן החכמים המכירים עצמם, עצם חייהם הוא הנפש, על כן חסים הם על גופם, כי הוא הסוס שמנהיג הנפש שלו, ולכן צדיקים שומרים גם גופם יותר מהרשעים, כנאמר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד' ט"ו). (שם עמוד רפא)

דברנו על ענין נפלא, על הענין של תשובה מה זאת, ולמה נקראת תשובה, כי להיכן ישוב האדם שמעולם לא עמד על מעמד נכבד!

כבר ביארנו כי האדם נברא להוציא כח המעלה אשר בו מהכח אל הפועל, בין בלמוד בין ביראה ובמדות. ולכן מלמדים אותו בתחילה כל התורה כפי חלקו בפועל, כדי שישאר בו בכח. ואחר כך משכחו, כדי שייגע עצמו להוציא לפועל. וזה תכלית חייו, ועל פי זה נבין מאמר חז"ל "החיים והמות כרוכים זה בזה". כי האדם מוצאו ממקור החכמה בפועל עד שהוא בא לעולם, ונשכח הבפועל. והרי זה דומה לגלגל, הולך מנקודת החכמה בפועל, עד שיעזוב מעט מעט את הבפועל, עד שבא לנקודה האחרונה של העולם הגשמי, ונשאר בכח לבד, בלי שום פועל. ובחייו צריך האדם להשיב את הגלגל בחזרה, וצריך לשוב בחזרה מגשמי לרוחני, ויקבץ בדרך הילוכו את כל הפועל שהניח, ויבא אל הנקודה שיצא משם, היינו הפועל השלם.

והנה כל אדם יש לו ב' מוצאות, ממקום החכמה, והיא הנפש, וממקום הטינופת, מרחם אמו, מטפה סרוחה והוא הגוף. וגם מוצא הטנופת יש לו גלגל, וכל מה שיתרחק מנקודת הטנופת יטהר מעט מעט. הלא תראה שהאדם בילדותו אינו נקי, וכל מה שיגדל ינקה יותר. וכן הולך בגלגל רחוק מנקודת הטינופת, ודומה בעיניו כי הוא נכבד וגבור וחכם להפיק תאוותיו היותר גדולות עד שסיבב חצי הגלגל, ובחצי השני הוא חוזר למקום הטינופת שממנו בא, יצמח בו זוקן ואבריו נחלשים, ותאוותיו אינן ערבות לו כמקודם, עד ששב לנקודת הטינופת שיצא ממנה, ולכן בזקנה שב האדם להיות תינוק. נמצא שמבטן אמו יוצא האדם בשני גלגלים, הצדיק סובב בגלגל הנפשי לקבץ החכמה שעזב בסיבובו, ובעל התאוה סובב בגלגל הטנופי לקבץ התאוות. וזהו כונת התשובה, שמקבץ שוב החכמה בשובו משמאל לימין... (שם עמוד רצט)

והנה מי שיש לו בהמה ומתפרנס ממנה חובה עליו לפרנסה. אבל לא יתכן שיפקיר חייו בשביל חיי בהמתו! והנה מי שמייגע עצמו ועושה בשרו עיקר ותורתו טפלה זה לאות, כי בשרו-בהמתו עיקר בעיניו, וחייו-נפשו טפלה, ומפקיר עצמו בשביל בהמתו. היש קץ לענשו? מפקיר חלק א-לוה ממעל בשביל בהמה בזויה מעפר יסודה. ולא עוד אלא שנוכחנו כי מזון הנפש, היינו חכמה, היא מזון גוף ונפש יחד. ולא עוד אלא שממזון זה יחיה האדם לעד... (שם עמוד שכ)

...ככה ימצא לפעמים באדם כחות מתעוררים נגד טבעו, ואין זה אלא מחמת האבן השואבת שהושמה נגדו, והיינו קנאת סופרים. אך ימצאו אנשים שונים, יש מי שהבלי העולם הזה, הסכלות והפתיות, המה לו לאבן שואבת להמשך אחר מעשה הכסילים מקנאת איש מרעהו, ויש מי שהטוב הוא לו לאבן שואבת על ידי קנאת סופרים. מנין השינוי הנמצא בהם? מי שנמצא בו עוצם תשוקת הטוב ימשך לאבן הטובה העומדת נגדו, ומי שנמצא בו תשוקת הרע, כח הרע ימשך לאנשים רעים העומדים נגדו. מצא מין את מינו וניעור. על כן הרוצה לזכות למעלות הטוב, חובה מוטלת עליו להמציא מקומות לקנאת סופרים שתשתרר, למען ימשיכו מאתו כחותיו הנעלמים וכחות הרע יכבה בקרבו עד שלא ימשך אחר הדבר המורגש לו רע. כי אחרי המית בו הרע, שוב לא יהיה בכח הרע לעורר בקרבו הרע, אחרי שאין בו בכח להתעורר. (שם עמוד שלג)

עיקר גדול לקבל על עצמו להסכים בנפשו לסבול, ולא לדרוש שיהיה כרצונו, רק בכל דבר היפוך הרצון. ואם יעשה רצונך - מה טוב. ויהיה תמיד המדרש על דעתך "צדיקים לא שמחו בעולמי וכו', כביכול הקב"ה לא שמח וכו', ישמח ה' במעשיו וגו', שמח לא נאמר אלא ישמח" (תנחומא אחרי ב').

עיקר גדול: בדבר שתראה חס ושלום כי אתה הולך ושוקע רחמנא ליצלן, לקבע עת ללמוד הרבה מוסר על זה, ולחפש עצה ותחבולה. (שם עמוד שנג)

שעורי דעת:

אמנם אפשר לעלות ולהגיע למדרגת איש חסיד, גם בהיות החכמה נתפסת אצלו רק מצדה האחד, ולא שיקיף אותה כולה מכל הצדדים. ונהפוך כי אז נראית ונבלטת החסידות יותר, בהיותו אוחז דרכו שהתוה לו על פי תורתו וידיעותיו, הולך הוא בה בתומו מבלי נטות הצדה, ולא יחולו בו שום שנויים לא חליפות ולא תמורות, מה שאין כן האיש אשר ידע וירגיש את החכמה מכל צדדיה, יכיר אותה בכל בחינותיה ובכל גווניה, אצלו בהכרח שתחולנה לפעמים חליפות בדרכו והנהגתו, מחמת רבוי הגוונים אשר ברוחב נפשו וההכרות הקצויות שתתאחדנה בלבו על פי חכמת אמת, ולכן פעם יתראה לעינינו אוחז דרכו והנהגתו על פי השקפת החכמה מנקודה האחת, ופעם נראהו אוחז בהנהגה אחרת שתורה לו החכמה מצדה האחר... (חלק א עמוד עו)

וכעין זה כל אחד בעצמו רואה בחייו השגחת ה' על כל צעד ושעל, ובפרט היהודי הגדול כשהוא מתבונן בכל המתהוה בחייו, רואה את יד ה' המסבבת בכל, אף שהכל מתגלגל בסבות טבעיות, הוא מכיר את זה ביחוד ממה שרואה האיך משתנים עניניו והלך חייו על פי המצבים הרוחניים השונים שהוא נמצא בם, וההפרש שמרגיש ביניהם, כי אין האדם עומד לעולם על מצב אחד, כי אם עולה ויורד, והוא רואה ומרגיש כי שונה השגחת ה' עליו לפי כל מצב שהוא נמצא בו, ורק האנשים הפשוטים אינם מכירים בהשגחת ה' מפני שאינם מרגישים ואינם מכירים את מצב נפשם, וממילא אינם רואים את השתנות ההשגחה עליהם, וגם אין שייך אצלם כל כך שינוי המצבים כמו אצל האדם הגדול שהוא נמצא לפעמים במצב עליה ולפעמים במצב ירידה, וההנהגה עמו היא לפי מצבו, אבל האדם הפשוט לא יאות לו ולא יורגש אצלו עליה וירידה, כי מי שמוטל ארצה אין לו ממה ליפול, ובכלל אינו יכול להרגיש בהשגחת ה', כי מוטל הוא תחת יד המקרה... (שם עמוד פג, וראה עוד ערך השגחה)

וזהו מה שאמרה תורה "לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים מעונן מנחש ומכשף" וגו', כי כל אלה הדברים אין להם שליטה אלא בזה שאינו מקושר כולו לשורש הקדושה, אבל אתה "תמים תהיה עם ה' אלקיך", כל תמימותך צריכה להיות דבוקה ואחודה כביכול עם ה' אלקיך, ואין מקום לכשפים שישלטו בך. והנה אצל איש זה לא תפרד מצוה ממצוה ולא ימצא שום דבר הנוגע לעבודתו יתברך שלא ירגיש כי שלמות נפשו תלויה בו, כי בכל דבר אשר יראה שם איזו מגרעת, אם במעשיו הוא או במעשי אחרים, כל מה שהוא נגד רצונו ית' תסבול מזה נפשו ותדרשהו לתקן את הנפגם ולבנות את ההרוס... (שם עמוד קמד, וראה עוד מצוה-מעשה)

ולפי האמת לא רק שאי אפשר לו לאדם להשריש מקרבו את כחותיו הטבעיים ומוכרח הוא שימצאו בו כולם, אלא גם דרוש וראוי הוא שכל כחותיו יהיו בו, כי רצון ה' בבריאת האדם היה שיהיה ויחיה דוקא במתכונתו זאת, ורק האדם שכל כחותיו ערים וחיים בו נקרא אדם שלם, והתורה דורשת שהאדם בשלמותו, היינו בכל כחותיו, יהיה כמו שצריך הוא להיות ויעשה מה שנפקד עליו לעשות, ואין התורה דורשת מהאדם שימית כח אחד מכחותיו ויחיה בלעדו, כי מלבד שלא יעלה זאת בידו, מפני שלא נתנה היכולת לאדם לעקר כח מכחות נפשו לבלי התחשב עמו כלל, כי אם יכניעו במקום אחד, יתפרץ, אחרי עבור איזה זמן, במקום אחר ביתר שאת וביתר עז. הנה מלבד זה, עד כמה שיעלה בידו לעקור כח מכחותיו, הלא תחסר נפשו ולא יהיה אדם שלם, כי איננו על פי מתכונתו האמיתית שנקבע לו מה', ואדרבה, כל מה שיגדל האדם מתגדלים ומתחזקים עמו כל כחותיו ורגשותיו... (שם עמוד קצג)

כללו של דבר, אל לו לאדם להמית כח מכחותיו, כי כל מה שיגדל האדם ויתקרב לתעודתו ישמשו לו כל כחותיו לתכלית הנרצה, כולם הם חלק מתמימותו עם ה' אלקיו, וכולם נותנים לו עוז ומרץ להכיר את גדולתו ית' ולבא לידי הכרה מתוך התפעלות עצומה בגדולת מעשיו.

ומפני זה מה שאנו רואים כי לעת הזקנה אינם פועלים בו באדם כל כחותיו כל כך בחזקה ובתוקף ותשים הם בו, אין זו מעלה ושלמות כמו שחושבים אחרים, אלא אדרבה חסרון והעדר הוא זה, כי אינו על פי מתכונתו האמתית, אינו במצב השלמות, אלא על האדם להחזיק ככל האפשר לו את הצעירות והרעננות ולחיות עם כל כחותיו, שרק אז נקרא אדם שלם. ואל יקשה לנו ממה שמצינו בדברי חז"ל כמו "אדם כי ימות באהל - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"... כוונתם היא שיהיה יגע ועמל בתורה אפילו אם על ידי זה יחלש כח גופו וגם יחסר נפשו מהנאות הגוף המיותרות, ושימית את הרע שבכחותיו, שלא ישתמש בהם לשום תכלית מגונה ושפלה, אלא שהכל יפעול רק במטרה טהורה וקדושה...

...ותראה עתה ההבדל בין הטהור לקדוש, הטהור מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכוון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחמריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אלו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת תמיד בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח... (שם עמוד קצו)

אבל באמת צריך לדעת, כי ענין "לצורך" יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מעולם הזה רק כדי קיום נפשו, ויותר מזה שלא לצורך נקרא, אלא ענין לצורך מתאים לכל אדם לפי מדרגתו ותכונתו, כי כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו, כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כחותיו, כל הנצרך כדי שתהיה לו שלמות ותפארת אדם, בכלל "לצורך" הוא, ומובן לרוב בני אדם דרוש לזה לקחת מן העולם יותר מכדי הספוק, דרוש הוא לתענוגים גשמיים לטיול ולחברת בני אדם ולהתענג מנועם הטבע וכדומה, ואחרי שנחוץ לו כל זה, אם יגמר בנפשו לפרש מהנאות אלו, הרי זה בכלל אל תהיה צדיק הרבה וגו' למה תשומם. וכבר דברנו כמה פעמים, כי אינו כדאי לאדם לפסע בפעם אחת על מעלה עליונה, הרחוקה ממדרגתו הוא, כי זה לא יתכן, ומלבד יחידי סגולה שזכו להרגיש במלא המדה בנועם התורה, החיים ומתענגים בה לבד, כמו הגאון מוילנה ז"ל, או אף הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל, שאמרו הרופאים עליו כי לפי רפיון גופו אינם יודעים מהיכן הוא חי, אם לא כי העונג הרב שיש לו מלמוד התורה מכלכל את גופו ומחייהו, קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחנים שיש להם לאין שעור מעבודתם בתורה ומצוות והם מכלכלים את כל כחות נפשם, עד שלא נצרך להם לקחת מתענוגי עולם הזה רק מעט מזער. אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים המעוררים בו את כחותיו וכשרונותיו, המרחיבים את דעתו ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם, יחסרו לו חיים ולא תהיה לו שלמות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם, שהאדם עם כל כחותיו ועניניו יעבד לו. ולכן אם יצמצם עצמו לקחת מן העולם הזה רק כדי מחיתו, חוטא על נפש יקרא...

והציור לזה שאמרנו יש לתאר כנקודה העומדת במרכז ומוקפת בעגולים הרבה, עגול בתוך עגול, שכמה שירחק העגול מהמרכז, הקיפו הוא יותר גדול, וכל אחד צריך לבחור לו עגולו לפי מדת ריחוקו מהנקודה המרכזית ולהקיף את הנקודה מסביב במעגל מדויק ולהזהר לבלי להתרחק מהנקודה המרכזית. בדומה לציור זה הם דרכי החיים הראוים לכל אחד לפי מעלתו, כי הנה השלמות האמיתית היא בנקודה המרכזית בקוטב העגול, ואלה העומדים במעלה העליונה במדרגת השלמות הדבקים בה' וקרובים לו ית' הם עומדים מסביב לנקודה זו, היא נקודת האמת, ומעגל דרכם המקיף את נקודת האמת הוא קטן מאד, כלומר הענינים הצריכים להם מעניני העולם הזה, מלבד עניני השלמות האמיתית הנם מועטים, אבל אלו שלא הגיעו למעלת דבקות כזו, אצלם העגול יותר גדול, כלומר הענינים הצריכים להם מעניני העולם הזה הנכנסים בגדר "לצורך" הם ענינים יותר רבים ורחבים וכן הלאה... (חלק ב עמוד קט)

וזאת היא באמת עבודה קשה לאדם, כי טבע האדם הוא להיות מושפע מן החברה, כל מה שמוסכם אצל ההמון לזה תכנע נפשו. ולא רק קטני השכל, אנשי ההמון, שאין להם שום יזמה עצמית, אלא אפילו המשכילים בעם ואנשי הדעת קשה להם מאד להשתחרר מן הדעות וההשקפות השוררות בעולם, מעמידים הם ובונים את השקפת עולמם ושכלם על יסודות ומונחים המקובלים בעולם. קשה לו לאדם מאד למצא בו בעצמו את דעתו והשקפתו הנכונה הבלתי משועבדת לחברה ולסביבה... אך אם האדם מתנשא במדה גדולה על החברה, תקיף הוא בדעתו-דעת תורה, בה במדה שהגיע למדרגת תקיפות דעת מקורית להשקיף מעל ראש ההמון, באותה מדה מולך הוא על החברה, משפיע ומושל בה, וסביבתו אומרת לו כבוד, אם רק יש בו כמובן יחד עם זה מן המשקל להיות משאו ומתנו בנחת עם הבריות, כי לולא זאת יכעיס את חביריו ויקציפם בהנהגתו הקשה, ואף על פי שיש בו מעלות הנפש לנחול כבוד, מעורר הוא קצף ואינו מקובל על הבריות...

אולם למען יגיע האדם למדרגה זו להיות מלך על סביבתו, עליו להיות קודם מלך על עצמו, על כחותיו, ומושל ברוחו, וזוהי באמת המלכות הכי גדולה והיותר מקפת... וזה האיש היודע לכלכל את כל אותם הכחות, למשול בם ולהנהיג אותם , כל אחד לפי הכרתו המקורית ולפי דעתו החזקה, ויודע להשתמש עם כל כחותיו לתכלית הרצויה, לפי שכלו הזך, ואינו מניח אותם למשל בו, שכל כוח ימשוך אותו בכל שעה אל אשר יתעורר, שאז מסור הוא בידם, קופץ אתם יחד בלי מנהל ומחזיק בם, אלא מושל הוא על כל כחותיו ומעוטר הוא בעטרה של יראת שמים, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי שבת א' ג') מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו', דכתיב ראשית חכמה יראת ה', הנהו המלך היותר גדול ונשגב... (חלק ג עמוד טו)

...ואם אמרה תורה "כי היא חייכם", הרי זו אמת לאמתה, כי המצוה חיים היא לנו, וזה שמה ולא זולת.

אמנם במושג חיים ישנן מדרגות מדרגות, כל דבר אפילו הדומם יש בו נפש המחייתו ומקיימתו והיא אשר יקראו לה הטבעיים בשם כח המושך, הכח המגנטי המאחד את כל האטומים ועושה אותם לגוש אחד בעל צורה מיוחדת. אך כלום ראה איש את הכחות האלה או השיג אותם באחד מחושיו האחרים? הא אין זה אלא כח רוחני אשר לא ידענו את מהותו, וזוהי נפשו המקיימתו להיות גוש אחד בדמותו וצביונו. גדולה מזו היא נפשו של הצומח, כי מלבד מה שיש בו אותה הנפש אשר בדומם, עוד נפש יתרה נמצאת בו והוא כח הצמיחה והגדול... למעלה מן החיים הלא הם חיי ה"חי", אשר, נוסף על חיי הדומם והצומח, יש בו כח התנועה וההרגשה ושאר החושים, אשר בהם בעלי החיים חוננו. עולים עליהם חיי ה"מדבר", שמלבד החיים של שלשת אלה שקדמו לו יש בו כח המחשבה והדבור ושאר הסגולות הנפלאות המיוחדות למין האדם. ויש אשר המדבר יאבד את חיי הסגולה אשר לו וישאר במדרגת החיים אשר לשאר בעלי החיים ולפעמים רק במדרגת "קרוב לצומח" רחמנא ליצלן...

והנה למעלה מכל אלה הם חיי בן ישראל המקים תורה ומצוות, שבהם הוא משיג מדרגה עליונה של חיים, שהיא בחינה יתרה מכל סוגי החיים של הנבראים. והנה כל חיים יש להם קצבה... אולם כח החיים שזוכה לו האדם על ידי קיום המצוות אין לו קץ והוא לנצח נצחים...

וזה מה שאמרו חז"ל עבודה זרה ג': "ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד הם מתים, אף אדם כיון שפירש מן התורה ומן המצוות מי הוא מת". זהו הרעיון, שכמו שהדג, אף לאחר שפירש מן המים עדיין מפרכס, הוא מתנועע עוד שעה קלה, מכל מקום כיון שניתק ממקור חייו אין לו עוד כח החיים הזה שנמצא בו בהיותו מקושר למקום ששם הוא מקור חייו, והרי הוא נחשב למת, כן האדם שפירש מן התורה ומן המצוות מיד הוא מת, אף שיש לו עוד איזה כח להיות מפרכס כאן כשבעים שנה, שאין זה אף כטפה מן הים לעומת חיי הנצח, אבל חייו האמיתיים כבר אבדו ממנו, כי נתק ממקור חייו...

ובאמת מי שיש לו לב מרגיש יוכל להבחין את כח החיים הזה, ולהשיג באיזו מדה את עדן חיי העולם הבא אף בהיותו מלובש עוד בחמר. אבל אדם גס, עם החומר לא יוכל להרגיש את כח החיים האלה, כי חי הוא בחיי בשר ויותר מזה לא ירגיש, כמו שהחיה והבהמה לא יוכלו להבין ולהרגיש את חיי האדם ועניניו... (שם עמוד קח)

והנה דרכם של הנוסעים במקומות מעיני הרפואה לשקול את עצמם למען דעת כמה פעלו הרפואות את פעולתן... ואם אמנם המשקל הנכון ידוע רק לבורא עולם, בכל זאת אפשר גם לאדם עצמו לדעת משקל נפשו במדה ידועה, היינו אם ירצה לדעת עד כמה פעלו עליו התורה והמצוות ישים לבו לבחינה זו, אם גדלה תשוקתו לתורה ומצוות יותר מתשוקתו לעניני העולם, אות הוא כי זכויותיו מרובין על עוונותיו, ואם להבת תשוקתו גדלה לעניני העולם הזה אות הוא כי נמצאים בנפשו עוונות יותר מזכיות, והפסולת מרובה על העיקר... (שם עמוד קיב)

רבינו ירוחם:

"משננער ממעי אמו", עד כדי כך מגיעים הדברים, שאין נייטרליות, אין שום אפשרות להיות בלתי תלוי, תינוק הננער ממעי אמו, שם הלא לכאורה כבר הכל בלתי תלוי, הלא עדיין התינוק אינו יודע ולא כלום, אין לו כוונה לשום דבר, ובכל זאת מגלים לנו חז"ל שגם שם הוא איננו בלתי תלוי, גם שם יש מאבק, התלבטות, גם הבכי וגם הצחוק, הכעס וגם המנוחה הכל הנם כבר בתוך המאבק, אם בידיעה ואם שלא בידיעה, סבוך הוא כבר בשני הצדדים, פעם לזה ופעם לרעהו, כבר הנהו בתוך הקרב, עד כדי כך אין כל ניטרליות...

לומדים אנו מכאן שני יסודות, ראשית כאמור כי ענין הנייטרליות אין כלל במציאות, מקצה הארץ ועד קצה מתנהל מאבק בלתי פוסק, תיכף משננער ממעי אמו מתחיל הוא המאבק, והנה האדם הלא אינו מרגיש זאת, אף אינו יודע כלום מן המאבק, אף דומה לו כי נייטרלי הוא, הנה הוא סוד הדבר, כי דמיון זהו הנייטרליות, הנה זה מגודל סוד ההעלם, והוא נורא עד מאד, כי יתכן, שיהיה מצב של העלם כל כך עד שממש פושט יד בעקר, כל ימיו האדם לוחם במאבק בלתי פוסק, והוא לא ידענו כלל, עד כדי כך הוא סוד ההעלם... (דעת תורה בראשית ח כא)

...הנה לנח איש צדיק העמיסו עליו מלאכה כבדה כזו להכניס ולהכין מזונותיו של כל אחד ואחד, לפרנס לכל הבריאה לכל אחד ואחד בעתו, והרי פשוט שלא היה חסר להקב"ה דרכים להצילם באופן אחר... ואם פעם אחת איחר לתת מזונות של אחד מהן שלא בעתו, תכף ענשוהו, וכבר נאמר על זה "הן צדיק בארץ ישולם", בתוך עמל ויגיעה למעלה ראש עוד נתבע על צער בעלי חיים. היש לנו מושג במלאכה יותר כבדה מזו, מלאכה שהיתה שייכת להנתן לאיש גס ופשוט תנתן לנח איש צדיק, ואיה כבודו ותפארתו של צדיק הדור הזה.

אצל אלעזר בן אהרן הכהן מצינו, (במדבר ד' ט"ז) "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה". וברמב"ן שם, היה משא גדול, הקטורת שס"ה מנה, ושמן המאור לשנה שלמה רב מאד... אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו... אלעזר הכהן שהיה נשיא נשיאי הלוי, וכתיב על יהושע (במדבר כ"ז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הנה עליו הטילו לשאת משא כבד כזה? איך היינו מרגישים אנחנו בראותינו החפץ חיים זצ"ל הולך בדרך ונושא חבילה גדולה, האם היינו יכולים להתאפק ולא לקחת ממנו חבילתו?

זכורני פעם אחת בקלם, אחרי שנטלו הכהנים את ידיהם לדוכן, לקח הסבא זצ"ל את קערת המים להוציאה החוצה, ואני בעמדי שם נסיתי לקחת אותה ממנו, והביט עלי במבט קשה לאמר: חדש אתה, אינך יודע כלום מכל אשר סביבותיך!

...זהו יסוד הענין של "מלך לשדה נעבד", כביכול חיותו של הקב"ה תלויה דוקא בשמשות הפשוטה והשפלה, את דכא ושפל רוח, במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, מכל המקומות השפלים, מהמלאכות היותר פחותות, דוקא משם כביכול הוא ית' יונק חיותו, כן היה רצונו ית', וכך היא המדה, כי מלך לשדה נעבד...

אמנם כן, כי במשא לעייפות הכי גדולה כבדו דוקא את אלעזר הכהן, בעבודה ובמלאכה הכי פחותה כבדו דוקא את נח איש צדיק, כי למי אחר יכבדו בנתח חשוב כזה? איך שייך אחרת? כי מנין זולת זה יינקו חיותם? הוא סוד "מלך לשדה נעבד", רק מאדמת הבצה והרפש, רק ממנה החיים. שמשות - זהו סוד עולם המעשה, אין להקב"ה בעולמו אלא מה שהוא משמש את הבריאה, "עורך שולחן לפני כל אחד ואחד"! (שם עמוד ע)

...ולמשל מעלת הכהונה, שהיא אמנם מעלה גדולה עד למאד, אבל אלה המעלות מחייבות את האדם ביתר עבודה וביתר דינים, וכשעובר עליהם הרי העונש מרובה מאד... ועתה עומדת באמת השאלה, מה כדאי לאדם, מה שוה לו יותר, המעלה ושכרה, או שמפחד העונשים והאבדון הכרוכין בה יותר שוה לו שלא יהיו לא הן ולא שכרן. והנה כבר מצינו בחז"ל (עירובין י"ג) כעין שאלה זו, אם נח לו לאדם שנברא, או שנח לו לאדם שלא נברא. ואמנם נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא וכו', היינו מפני שהיא עבודה די קשה, ולא בנקל שומרין אותה, ואשרי העומד בנסיונותיה. אבל בעל המעלה, הוא באמת ראה יראה כי כל הקשיים וכל הנסיונות כדאין מול הטוב והמעלה, ועשו שבטל המעלה מפני הקשיים שבה, מפני העונשים והאבדון הכרוכין בעקבותיה, הנה בזה הראה כי ביזה את המעלה.

...הנה פיתויי היצר בזה בא מצד הרצון בהקלת העול, והאמת כן הוא כי בהתבונן האדם יראה בעצמו כי מקנא הוא לגויים, מקנא הוא חפשיותם מן המצוות כי פטורים הם מכל, עובר אדם ורואה גוי בשוק אוכל לחמו חנם מן המצוות, בלי ברכות ובלי כלום, אין לו צורך בשום הכנות לאכילתו, והוא מקנא בו, כי אמנם בן ישראל אסור הוא בכל מיני חבלים של מצוות ודינים, נושא הוא עול באמת, עול מלכות שמים... ותמיד הוא בפחד ויראה, כי בהעוותם בכלשהו אמנם ענוש יענש קשה מאד, כמה ציווים ודינים כמה הכנות דרושות לבן ישראל נגש לפרוסת לחמו... אמנם שאלה אחת נשאל לאותו איש, האם כשרואה סוס וכל בהמה גם כן יקנא בהם על חפשיותם באמת, כי אין להם גם שום עול דרך ארץ, פרנסתם מצויה להם בכל מקום כי אוכלים עשב הארץ, שוכבים וישנים בכל מקום שימצאו, ואין צורך להם בבגדים גם מחלות אין להם, ואין להם שום דאגות ולא צער, כי אם חיי תענוג והנאה גמורה. ודאי כי לא תמצא לא סכל ולא טפש שיחפוץ להיות סוס, כי אחרי הכל הנה התענוג האמיתי וההנאה הכי גדולה היא להיות אדם, אף עם כל הקשיים והעול הגדול התלויים בזה... (שם כה לב)

...אנחנו אין נותנים ממש בעניני רוחניות, חסרה לנו הידיעה כי עניני רוחניות הם הם המציאות האמיתית, מצוות ומעשים טובים נותנים ריח ממש, ריח נעים וחזק ההולך למרחקים, ולעומתם עבירות וחטאים הסרחון מהם כל כך, עד שאדם השלם, התמים בכל חושיו, הוא ירגיש ממש בחוש הריח שלו את גודל הסרחון העולה מחטא, עד שבעברו על אדם חוטא מוכרח הוא ממש לסתום את חוטמו בעד הריח הרע הנוטף ממנו... מטבע האדם שמשתעשעים תמיד בהמצאם בחיק הטבע, אוהבים ליתן בבתיהם ובחדריהם צמחים שונים וכל מיני פרחים, מה נהדרים היו בתיהם לו קשטו אותם בחסד ואמת, גם אלה מחיק הטבע הם, מה מקוטר היה זה הבית. (שם כז כב)

נפתולי אלקים נפתלתי... לומדים אנו מכאן שני ענינים, האחד, כי בעניני רוחניות מותר לו לאדם להתעקש, הלא ראתה כי הקב"ה לא רוצה לתת לה בנים והיא לא התחשבה בזה, אלא נאבקה בכל כחותיה להשיג את מאוויה. ועוד אנו רואים כי בעניני רוחניות כשאדם מתאמץ ומתעקש לעלות מעלה כפי מגמותיו, הנה סוף כל סוף ינצח ויצליח. וזהו אמרם ז"ל (סנהדרין ק"ה) "חוצפא כלפי שמיא מהני"...

זהו ענין מה שאמרו חז"ל, (ברכות ל"ב) "ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה, מעשים טובים, תפלה ודרך ארץ". שאין הביאור כמו שלומדים תמיד מצד גבורה, אלא כפי דברינו עכשיו, כי למדו לנו חז"ל ענין העקשנות הקדושה, כי צריך האדם להחליט כי ימשיך מעשיו, ולא יחזור לאחוריו בשום אופן, "מוכרח להיות וחסל!" ודוקא באופן זה יצליח וינצח. חושבים אנו שלהחפץ חיים זצ"ל עלה הכל בנקל, החפץ חיים נתגדל רק הודות לעקשנותו הרבה. עכשיו, כשרצה ליסע לארץ ישראל, אירע לו מאורע שעכבהו, וחשבתי ששוב לא יחשוב ליסע, כי הרי רואה כי מן השמים מעכבים אותו, אבל כתבו לי, שהחפץ חיים ז"ל קרא את חתנו ומסר מודעה בפניו: ידע (הבעל דבר) שלא יפעול כלום אצלי, אני אסע! קודם שהדפיס את ה"משנה ברורה" קרה אצלו מקרה נורא רחמנא ליצלן, שאחר במקומו היה נחרב לגמרי רק ממקרה זה בלבד, אולם גם אז מסר מודעה, ואמר שיוכל להיות חס ושלום עוד יותר רע, ו"הוא" לא יפעל אצלי כלום, אני מוכרח להשלים את מה שהחילותי. ורק בזה נתגדל. כל חולשתנו היא רק שאין לנו עקשנות כלל... (שם ל ח)

וידבר על לב הנערה... מי יוכל להתבונן עד כמה זרה עד כדי בחילה היה ביתו של שכם לבתו של יעקב אבינו ע"ה, ואיך זה יתכן כי אחרי שדבר על לבה תתפתה ותסכים להשאר, ולא זאת בלבד, אלא גם היו צריכים לגוררה משם! להתבונן מזה כמה מבהיל הוא הכח של פיתוי... מגיע זה הענין עד אדם הראשון קודם החטא, עם כל חכמתו, אבל נמצא בלב כח כזה, כשנכנסים דברי פיתוי בלבו של אדם, הנה מתפתה הוא הלב, ולא תועיל לו כל החכמות שבעולם...יתבונן האדם ויראה זה בחייו היום יומיים. נכנס אדם לחנות לקחת איזו חתיכה של אריג בשביל בגד, מראה לו החנוני סחורה, וזה תיכף בראותו אותה מחליט לעזוב אותה, אם מצד יוקר המחיר, ואם גם מצד מראה הסחורה... והנה החנוני לא עושה כלום, אלא מהפך את הסחורה ומראה לו פעמים אחדות, שוטח אותה לפניו לאורכה ולרחבה, מגביה אותה נגד האור, ואומר לו הבט נא ביפיה, ועל דבר המחיר הלא תאמין לי כי רק בשבילך אני מסכים למחיר נמוך כזה... דברים אשר לאיש נבון ממש דברי שטויות ובטלים המה, וגם זה האיש מכיר את החנוני כי אין לסמוך כלל על דבריו, אבל ללבו של זה האדם כבר נכנסו דברי הפיתויים האלה, והוא כבר שבוי אצל החנוני...

הוא אשר אמר שלמה בחכמתו, מזהיר וחוזר ומזהיר פעמים רבות, להזהר מכל מיני פיתויים רבים. מתחיל ואומר (משלי ב' ט"ז) "להצילך מאשה זרה", ועיין שם ברש"י דלאו דוקא מאשה זרה, אלא הכוונה היא על המינות שהיא פריקת עול של כל המצוות, "מנכריה אמריה החליקה"...

זהו ענין אשר אמרו חז"ל על פסוק ויאמר אברם וגו' הרימותי ידי אל ה', מכאן שהצדיקים משביעין את יצרם. אברהם אבינו ודאי בז לממון, ודאי היה שונא בצע בתכלית, ומה כאן כל הפחד עד כדי להשביע את היצר? אלא בידעו זה הסוד הגדול של ענין הפיתוי, הכח המבהיל אשר בלב להתפתות, עד כי אף כל ה"אברהם אבינו" לא היה יכול לו, ואין עצה אחרת נגדו כי אם בהשתמטות מדרכיו, והשביע ליצרו... (שם לד ג)

...היראה אצל השבטים היתה גדולה עד כדי כך כי "שבטים מציאה מצאו", וכבר חרדו, "ויצא לבם". ידעו היטב כי גם מציאת "מציאות" בזה העולם אינה דבר פשוט, וודאי ישנה כוונה בזה, מן הסתם פורעים להם בזה את שכרם, ואם כן במה יתקיימו. הרי על "אין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה וכו'", כבר יראו וחששו (סנהדרין ק"א) "שמא קבל רבי עולמו"... שאנו אומרים תמיד ציור, כי הלא ייתכן שאדם אף לא יודע כלל כי כל חיותו היא מן גלגל החמה, האם יעלה במחשבתו של האדם בבקר בהקיצו משנתו להיוודע אם השמש יצא על הארץ? הלא רואים אנו שבנגיעה הכי פעוטה, כמו מי שיש לו גן ירק כל שהוא, הרי הוא מתענין כבר בכל יום תמיד בזריחת השמש, בעבור שזה נוגע לצמיחת הלפת ותרדין שלו, ומדוע כל אדם אין חושב כן, הרי זה כי חסר לו כל הרגש כי הגלגל כולו נוגע לו בפרטות, והרי באמת כל חיותו של האדם, ממש בכל רגע תלויה בזריחת השמש... לא ידע האדם בדברים פשוטים אלה, כי אז בכל בקר בהקיצו משנתו היה כבר מברך בלב וכוונה שלמה "רוקע הארץ על המים", "יוצר המאורות" וכו'...

האם מרגיש אדם ומכיר טובה לרש"י הקדוש על פירושו על כל התורה? לו היו לוקחים מאתנו חלילה את רש"י הקדוש ואת בעלי התוספות הקדושים וכדומה, הלא היינו נשארים חלילה לגמרי ממש בלי תורה! ואמנם לו היה אדם באמת מרגיש הכרת טובה לרש"י הקדוש, הנה מתוך זאת היה מגיע כבר גם לרבותיו של רש"י הקדוש, וכן הלאה עד לנותן התורה עצמה זה הקב"ה, אלא שהכל מכח אחד יהלכון, "אין איש שם על לב", ולא מרגיש האדם שום הכרת טובה לכל גלגל החמה אשר ממנו כל חיותו... (שם עמוד רנ)

אשר שם האחת שפרה... לא נזכרו כלל בשמותיהן שנקראו עד עכשיו, אלא נקראו כאן בשמות מיוחדים, הנה כי יתכן ואפשר שבדברים קטנים ואפילו בדברים הכי קטנטנים כמו אלה, בשפור ופיוס תינוקות, שהוא מהדרכים אשר נשים עושות תמיד, והם בזה זכו להקרא בשמות, דענין שמות הוא עיקר מציאותו של הנושא אותם, זאת אומרת שבפעולות אלו כל כולן נעשו מזו המציאות. הנה כי יתכן שדבר קטן כזה יהוה את כל האדם...

הוא יסוד תחילת דברינו, כי אנשים גדולים חיים בגדלות, ויודעים מגדלות, הם הרואים בכל ענין גדלות ורוממות, ומשיגים הם אמנם גדלות אף מכל מיני קטנוניות, ממשחק של "פו פו" לילדים קטנים, זוכים הם לרום המעלה, למקום מיוחד בתורה הקדושה, ואנשים פשוטים הם הנם דורסים ברגליהם על כל מעלה נכונה, הכל בעיניהם דברים קטנים, וכמוהם יהיו עושיהם, מתקטנים עד כריתות רחמנא ליצלן. (שם שמות א טו)

אמרנו כי אין עצמיות באדם, לא בצד הטוב ואף לא בצד הרע, המסתכל בקצת יישוב-דעת ושימת-לב למהלך עניניו יווכח, איך הוא חסר עצמיות תלוי הוא באויר, וזורקים אותו ככדור ממש בסערת הרוחות "והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל" (ישעיה נ"ז כ'), והיינו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ח) "על כן יאמרו המושלים באו חשבון, אלו המושלים ביצרם", כי רק את המושלים ביצרם יכולים לשאול, כי כשיודעים זה הענין מחוסר העצמיות באדם מבינים היטב, כי גם את הדבר הקטן ביותר אי אפשר לשאול אלא אך ורק את המושלים ביצרם, ממי שאינו מושל ביצרו אי אפשר לשמע דבר אמת... ויתנהג אדם אפילו בצומות וסיגופים למנע את ה"כיסא מלא זינא בישא", וישמור את עיניו כרב ששת ורב יוסף, הרי כבר שכך בזה כל כהאי רוחות סערה בקרבו, ועדיין אינו בטוח כלל כי אז כבר הוא "הוא בעצמו", וגם אז עודו נתון לרוחות... כל מצב האדם הוא זה, הוא תלוי באויר, והרוחות מגרשות אותו כמו כדור באויר, והוא הולך באותו כיוון הנטיה דוחפתו. וידיעה זו נעלמה מכל אדם, רק תורה הקדושה השי"ת בורא הנפש, הוא גילה לעם ישראל סוד גדול זה, אשר חכמי העולם אינם יודעים מזה מאומה... (שם עמוד קיז)

התברר מזה איזה יסוד גדול הוא להכיר מעלה, וכי זוהי כל תכלית האדם, כי על כן פשוט הוא כי "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו", אם אדם אינו מכיר חסרונותיו הרי מופרך הוא, ועוד יותר גרוע הוא אם אינו מכיר מעלותיו, אינו מכיר אינו מחשיב את "האדם ביקר" שבו, ומי שאינו מכיר ואינו מעריך אינו נותן כלום על זה... הנה לפי כל דברינו כי יסוד כל היסודות הוא להכיר מעלות הכל, ולהחשיב כל הדברים, וכי זה יסוד הבריאה - "כדי לאשתמודעין ליה". לפי זה מבינים כבר מה זה ענין ליצנות, דעיקרו הוא שלא להחשיב לכלום... (שם עמוד קכו)

כשמתבוננים בחיי האסורים בבית הכלא, עם כל ההנהגה שם, דומה לנו שאין שם חיים כלל, כי איזה חיים הם... אדם אינו מעריך שכשהוא שוכב לישון במנוחה הוא רק מפני שיש משטרה בעיר, והוא בטוח שבאם יפלו עליו או יגנבו ממנו דבר-מה, יענישו תיכף את העושה הרעה, ובכל זאת הנהו נועל את ביתו ואת חנותו במנעולי ברזל גדולים וחזקים, ואחרי כל אלה הנהו ירא, מפחד הוא לצאת בלילה לרחוב, כי מי יודע איזה מקרה יכול להתרחש בחוץ. האומנם כשהכל בסדר, כשהמלכות אמנם במעמדה, לא מרגישים זה כלל, אבל שנות החרום, כשהיו הממשלות מתחלפות בפרקים תכופים, היו מרגישים היטב את הסכנה המרובה כשהיתה עיר נשארת לזמן קצר בלי ממשלה. אוי ואבוי לחיים כאלה התלויים בקנה-רובה, הלא אין זה אלא חיי בית האסורים! וכשהולכים ברחוב ורואים חנויות סגורות בבריחי ומנעולי ברזל גדולים, ואין נרעשים ממחזה כזה, אם חיים כאלה נחשבים אצלנו חיים, הלא זה אות הוא ודאי כי גם אנחנו מבני בית האסורים, האפשר לנו לצייר שהיה אברהם אבינו יכול לסבול חיים כאלה? ואמנם מה רב ועצום היה העונג, לו היה העולם חי חיי חסד, כשהיה אחד עובר ברחוב בלילה והיה רואה חלון פתוח, לא היה אף עולה על רעיוניו לחשוב לגנוב דבר מה, אלא אדרבה, היה סוגר את החלון, בכדי שהישנים לא יצטננו, הלא מובן הוא שהיו ממש חיים של עודן ועונג... (שם עמוד ר)

כשאנו רואים לאדם שאינו עומד תמיד על מצב אחד, כי אם משתנה יום אחד טוב ויום רע, פעם טוב ופעם רע, זהו אות כי מצבו התמידי הוא שאינו רחוק מרע, ותמיד סמוך הוא להרע בכל הפרטים. וזהו סוד. מובא בספר קבלה בשם האר"י ז"ל כי יש ג' קליפות סביב הקדושה, והד' היא נוגה, פעמים היא בקדושה ופעמים חוזרת לקליפה ונעשה ד' קליפות, וכתיב ונוגה לו סביב שהוא סביב הקדושה, והגרים מקבלים מזאת הקליפה שלפעמים נוטה אל הקודש ופעמים אל הטומאה וכו'. נראה מזה כי מי שהוא סביב הקדושה וגם סביב הטומאה הוא משתנה פעמים לטוב ופעמים לרע, כמו שאנו רואים לפעמים בקליפה הסובבת את המאכל, וגם סמוך לעץ, היא מתחלקת מיתר הקליפות, וגם היא מתחלקת מחלק המאכל. ומסמיכותה להקליפות מורגשת לפעמים טעם הקליפה ומסמיכותה להמאכל מורגשת לפעמים טעם המאכל, כן הוא האדם המשתנה תמיד, זהו מפני כי עומד תמיד בין הקדושה והטומאה, ולכן בדבר קל אם יתקרב מעט אל הקדושה נרגש בו אז טעם הקדושה, וכן כשיתקרב מעט אל הטומאה תיכף נרגש בו טעם טומאה, ולכן אינו עומד תמיד על מצב אחד. ולהיפוך זה נמצא באנשים העומדים בצד חלק אחד בין בטוב ובין ברע, שניהם עומדים תמיד על מצב אחד... (דעת חכמה ומוסר ג עמוד לח)

...ולא ירפה הנפש מהגוף לעולם מלחנכו לאטו לאטו ללכת אחריה ולנטות אליה ולהשלים אותה עד שיפקח הגוף מעט מעט את עיניו, כי באמת בזוי ודל הוא, עני אביון ואין לו כל, ויכיר כי עניני העולם ירעיבוהו יותר מאשר ישביעוהו, כענין "מרעיבו שבע" (סוכה נ"ב), וכי כל חיותו תלויה בנפשו, ואם היא לא תכלכלהו מיתתו ודאית וברורה, וגרוע הוא אף מהבעל חי, ואין לו שום קיום זולת שכלו. ולהאומה הישראלית אין שום קיום זולת התורה והמצות, וזהו "כי היא חכמתכם ובינתכם"... (שם עמוד צב)

ביאור של ברוך בתקון הברכות, היינו שהבורא יתברך הוא מקור הבריכה שממנו הכל, וממילא מובן שהבריאה נבראה באופן שכל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא, כל מה שנמצא בהבריאה, כגון חכמה, גבורה, עושר, הולכים מצד עצמם למקורם, וזהו כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב' י"ב), וזהו באמת רק בלי לשנות תפקידם, היינו בלי לחטוף לעצמו, אלא מצד טבעם ועצמותם הם הולכים נמשכים ומשתלשלים לשם שמים... (שם עמוד קד)

עד כמה אין האדם יכול לסמך על טבעיו היותר טובים, כי אם תמיד להיות שומע וכפוף תחת עול השכל ועול התורה. וזהו ענין "רק חזק לבלתי אכול הדם", שאפילו דם שנפשו של אדם תקוץ ותגעל מהם גם כן אתה צריך חיזוק. עוד למדין מזה דבר נפלא, אמרו ז"ל לא תוכל - יכול אתה אבל אינך רשאי. וידוע כי האדם בטבעו אינו משומר כי אם שמירת השכל, ואנו עם ישראל שמירת התורה היא חיינו, וזאת נקראת "לא תוכל", ונמצא כי תמיד האדם עומד תחת גזירת עולו של הקב"ה. ואף דברים הפשוטים גם כן מה שאינו יכול הוא רק מצד עול השכל... ובעוונותינו הרבים נתמוטטו רחמנא ליצלן דברי התורה, אשר גדרם באמת מגיע עד לשמים, ואצלנו גדרם אינו גדר, ויוכל האדם לעבור את גדריה, כי רוח השטות שורה עליו, כידוע אין אדם עובר עבירה אלא אם כן רוח השטות שורה עליו (סוטה ג')... וכן אנו הולכים ומתמוטטים רחמנא ליצלן, עד כי גדרי השכל גם כן אינם גדרים, וממש הוא עיר פרוצה... (שם עמוד קפ)

תמיד היה מוקשה לי, מדוע לא יתאימו באדם ידיעותיו עם מעשיו... פעם אחת אמרנו לפני יחידים מצוינים כי הנסיון הורנו, כי האדם בחיצוניותיו, דהיינו פעולותיו, הוא גרוע הרבה יותר מבפנימיותיו, דהיינו כחותיו. יש כמה אנשים שבאמת כוונתו ודעתו תמיד להיטיב, ועומד לכל טוב, הוא חושב וגם רוצה להיטיב, ובכל זאת סוף סוף יצא מעשה רע וגרוע מאד... אכן פשר הדבר הוא, הנה אנו רואים בכל דבר היוצא מן הכח אל הפועל כמו, המוציא אש מן האבנים, או כאשר מדליקים גפרורית, הלא בעת שהוא בפועל אנו רואים אש ממש, בתמונתו ובמראיתו, ובעת שהיה רק בכח באבן או בגפרית, היה זה דבר אחר ממש. ואף לא היה בו שום חמימות כי אם קרירות. ומי היה הסרסור הממוצע בין שני מצבים אלו, אשר הביא למצב חדש בתכלית? אכן בעל כרחנו מוכרחים לשפט בדעתנו, כי הסרסור הממוצע השלישי אשר יש כאן, כמו ההכאה על האבן, או התחממות הגפרית על ידי השריטה, או בפגישת האויר אשר יפגשו באמצע, הם הם המוציאים אותו מן הכח, ובתוך דרך ההוצאה וההשתלשלות יתהוה למין אחר, הוא האש בפועל. וכן בכל הבריאה כולה ישנם דברים כוחנים, ולעומתם ישנם בפועל, והם ממש מין אחר, ובתוכם יש דברים ממציאים אותם, אשר על ידם יולידו את הדבר מן הכח אל הפועל. זו היא סגולה נפלאה בעולמינו, שניתן לכל אחד ואחד כח ודעת להיות "בורא", היינו ממציא דברים מתכונה לתכונה, ממצב למצב, מעולם לעולם...

ומזה נוכל לדון כל שכן וכל שכן בעניני האדם בעצמו, בחיר הנבראים, כי הוא נברא גם כן על תכונה זאת, היינו כי האדם נברא בצלם אלקים, רוצה לומר בכחות אלקים. כל הצלם אלקים נתנו בו בכחותיו, דהיינו רק בכח, ותכלית האדם בעבודתו הוא להוציא את הכחות, היינו הצלם אלקים אל הפועל, וזהו מה שכתוב (איוב י"א י"ב) עיר פרא אדם יוולד...

וכשנחליט זאת בהחלטה גמורה, נוכל להתבונן מזה, כי אחרי כי כל העבודה הגדולה הזאת מוטלת על האדם, דהיינו לברא את עצמו, ולהוציא כחותיו היינו כל הצלם אלקים אל הפועל. אכן יש לנו שאלה גדול, ואיך ובמה נוכל לגמור דברים כאלו, רוצה לומר באיזה כלי ואיזה אמצעים נוכל להמציא זאת... אם לא כי תורה מן השמים, רוצה לומר הוא הבורא אשר חפץ בעבודתינו זאת, רק הוא, ודוקא הוא, ועליו מוטל ליתן ולהנחיל לנו מכונות כאלו, והיא תורה מן השמים, אשר רק על ידה יוכל להשלים מעשה כזה, היינו להיות בורא. וזהו ענין של "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח ט'), ומה הוא בורא אף אתה בורא. נורא הדבר מאד... (שם עמוד רט, וראה שם עוד)

כאשר נתבונן בכחות האדם נכיר, כי שתי תכונות רעות, אשר כמעט הפכיות הם, ושתיהם ממקור אחד יהלכון. מצד אחד נראה קושי האדם להיות ירא, יראת העונש הפשוטה שלוצאטו ז"ל (מס"י כ"ד) אומר עליה שהיא יראת נשים, ור' ישראל ז"ל יודעים אנו כי כל חייו נתן נפשו דוקא על יראת העונש... ואי אפשר לפעול אצל האדם קצת יראה בשום אופן. אנו מדברים תמיד שהסבה שאין יראה אצלינו אינו מפני חסרון אמונה, עד כמה שיש לנו אמונה היה מספיק לנו די יראה... אבל האמת הוא שהאדם כל כך פשוט הוא ופחות שאינו רוצה לכפות עצמו בשום אופן אף לקצת יראה.

האדם כשהוא בריא ושלם בטוח הוא כל כך במצבו של בריאות, עד שכשיאמרו לו שאפשר שלמחר תחלה ותפול למשכב ימלא פיו צחוק, ויחשוב אי אפשר להיות כן. עשיר גדול מימים ושנים, כשיאמרו לו שלמחר יהיה עני המחזיר על הפתחים, בודאי יכחיש ויאמר איך אפשר להיות כזאת... כשנשאל לאמריקני בדבר היטלר יענה ויאמר שאצלנו באמריקה אי אפשר שיארע כזאת בשום אופן. דברים כאלו המה בלי יראה, ושוטה הוא המדבר כזאת, איננו יודע שכהרף עין רחמנא ליצלן יוכל להיות ההתהפכות כזאת. הלא היטלר יוכיח, שמי הוא אשר פלל כזאת לפני עשרות שנים לומר שבמדינת אשכנז המקולטרה (מתורבתת), אשר היה בה שווי זכיות באופן פלא, דוקא שם יהיה מלך קשה כהמן... לעומת זאת נראה להיפך, פלאי פלאים, כשאדם נחלה רחמנא ליצלן על מחלה קשה, וככה עובר עליו שבוע שתים שלש ארבע, מתיאש כבר, מדמה שאין רפואה למכתו, ואינו חושב כלל שבין רגע השי"ת יוכל להושיע. מה נפלא הדבר, כשהוא בריא אינו מניח למחשבתו שום מחשבות של יראה, ולהיפך כשהוא במצב של חולי אין לו שום מחשבות בטחון ואמונה...

יסודן של דברים, שיראה ובטחון הם שלובי יד, האבות הקדושים, אחרי כל ההבטחות להם נתיראו, וחזקיה המלך אחרי נבואה מאת ה' שימות לא נפל מבטחונו כלום (מלכים ב' כ' א'), כאילו לא היה. בקצרה, אצלם לא היה כלל שום חלוק, ממצב למצב, תמיד היה אצלם יראה ותמיד היה אצלם בטחון... (דעת תורה ויקרא עמוד כה)

...ואחרי אשר התברר שהכל ברא השי"ת לכבודו, חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה' וכו' כי זה מעיקרי יצירת האדם וכו' וכו'... כי כל הבריאה וכל הנמצא ויש בה אינה כי אם שמחתו של מקום. וענין קדוש השם, ולשם שמים, הנהו ממושכלות ראשונות, כי מי פתי יסור הנה, לחשוב שלכבודו נעשתה השמחה ויתנהג כבעל הבית ליהנות ולשמוח כאילו הוא המכוון בכל השמחה, "חסר לב אמרה לו"... (שם עמוד סא)

כי יפליא... אדם הרואה אשה נואפת תחת בעלה, קלקול משוקץ כזה, נפילה לדרגה הכי שפלה, אל יעבור על המעשה באדישות והעלמה... כי גם זו האשה לא נתהפכה לזונה ברגע אחד, הרבה גורמים הביאוה לידי כך, על שלא שמרה עצמה מן עדונים ותענוגים, מן יתרון התחברות והתרועעות וכדומה. כשרואה זונה עליו ללמוד ולחשוב על עצמו שגם הוא אינו יוצא מן הכלל, ויזהר שגם הוא לא יבא חס ושלום לירידה כזאת - יפרוש עצמו מן היין שמביא לידי איבוד הדעת...

אמרו חז"ל (במ"ר כ' ו') שלשה בני אדם בדקן הקב"ה ומצאן קתון של מי רגלים. בני אדם גדולים, אשר אחד מהם היה חזקיה... אדם המכיר את עצמו הוא יודע, כי האדם כולו אינו אלא - תמחלו לי על כבודכם - כי אם בית הכסא מכוסה. בעיירות גדולות נמצאים שם באמצע הרחוב בתי כסאות אשר למראה עינים נדמים ככל הבנינים המפוארים בתכלית, וכאשר אתה נכנס בהם הנך מופתע לראות לפניך רק צואה והשתנה... כשאדם מתכסה הלא תדמה עליו כל פאר והדר, ובהתגלותו, והנה לפניך קיתון של מי רגלים... כלי שכולו מיוחד לשתן... בג' דברים אדם ניכר (עירובין ס"ה) בכוסו בכיסו ובכעסו, הם מצבים המסירים מעל האדם כל כיסויו המרסנים כוחותיו הפראיות מלבצבץ ולהסריח. כשאדם במנוחה אם גם יצרו רע בו אבל כוחותיו מכווצים ופעולותיו נכונים... ממש חתיכת משי, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו, הכנס אותו במצב של כעס, כי אז כבר כל כחותיו המכווצים קפוץ יקפצו אל על והיה כבר כלסטים ושודד לילה, כבר מגולה הוא... בכיסו - מקום התורפה לכל אדם, גם חכמים ונבונים... יסוד כל התורה הוא להורות ולחנך את האדם להתרחק מדברים המשקצים... (דעת תורה במדבר עמוד לו)

והוא באמת ענין כל הזכירות הנאמרים בתורה, כזכירת מצרים... להתאחז בהאורות הקודמים שזכינו להם, ומזה לימוד כללי עד כמה צריך האדם לייקר רגע אור שזכה לו פעם בחייו, רגע האור צריך לו לשמש לעבור בו כל חשכות ימיו הבאים, ימים חשכים המזדמנים לאדם למרבה, יזכור וידע החלטית, כי ברגע האור הלא אמנם הכל היה בהיר לפניו בתכלית הסדר, ועכשיו הנה רק החושך הוא שכסהו ויעטהו, נתון בו רק לרגע ולנסיון... (שם במדבר עמוד קנו)

...הנה אין זה הענין מפני שיהושע וכלב התאבקו נגד כל השאלות וגברו והצליחו, והמרגלים לא גברו ולא הצליחו. טעות הוא! לא מסיבת הגברת ואי הגברת באה אי הצלחת המרגלים, אבל סוד הדברים הוא כי אצל יהושע וכלב לא באו כלל שום שאלות וקושיות, הכל היה ישר וחלק, ואצל המרגלים, כי ניתן להם מקום לטעות, כי אז כבר לא הועיל להם כלום. הוא סוד הענין של "כי כשלת בעונך" - כי בעונות רבת המכשלה.

יכול אדם לראות זה מחייו היום יומיים שלו, עוברים לפניו ימים ושנים, ללא שאלות וכל קושיות, הכל בהיר ומובן לפניו, בתכלית החלקות, וכרגע והנה צפים לפניו בבת אחת ריבוי של שאלות וקושיות על קושיות שונות, ללא כל אפשרות להחלץ ולצאת מהמבוכה הרבה אשר לפניו. ואדם לא זוכר את האורות שראה בהם מלפנים, אשר אז אותן עצמן של השאלות לא בלבלו ולא זעו אותו כלל וכלל, הלא מזה יווכח האדם ברור ואמת, כי כל הסיבוכים והמבוכות לא מצד עצמן של הדברים נתרבו עליו. הדברים במציאותם ובמקורם הכל באמת חלק וישר, אי החלקות כל ריבוי המכשולים, מתולדת החטאים באו... (שם דברים ב עמוד קעח)

כוכבי אור:

והנה אם היה אפשרות ביד האדם לפנות דעתו ולבו מכל מחשבות הטורדות ולהעמיק מחשבתו בזכרון ראשיתו ואחריתו, יום הדין והחשבון ושכר ועונש, אז אין צריך לשום לימוד בספר, רק יוכל לישב בדד וידום ויעסוק במחשבתו בעניני היראה ודי לו בזה. אולם כאשר האדם איננו שליט ברוחו לכלוא המון המחשבות המלאות בלבבו מחללו של עולם ההבל, ומכל שכן אם המה נאחזים בסבך הטרדות של משא ומתן, על כן אין עצה כי אם לקבע עתים ללמוד בספרי היראה ולשנן בפה מאמרי רז"ל המלהיבים הלבבות ליראת ה' ועבודתו, ואז יוכל להסיח דעתו מכל מחשבות הטורדות, כי הקול יעורר הכוונה... אמנם כאשר לא יועילו כל בתי המרקחת אם החולה ימנע לקבל הסמים, כן לא יועילו כל ספרי היראה אם האדם ימנע להגות בהם... (חלק א עמוד ב)

בעניני העולם הזה שונות המה דעות בני אדם, יש אנשים אשר עיקר מטרתם הוא הנולד, לצבור כסף, להכין לעת זקנתו ולדאוג גם בעד בניו אחריו, ויש אנשים אשר לא ידאגו על מחר כלל, אוכלים ושותים ומטיבים לבם על כל תענוגות בני אדם, וכמו שכתוב (ישעיה כ"ב) אכול ושתה וגו'. והנה האנשים אשר גם לעצמם לא ידאגו על יום מחר, אין להאשימם כל כך אם לא יראו את הנולד לדאוג בעד העתיד, אולם אנשים אשר לעצמם דואגים בעד העתיד ורק בענינים הנפשיים אינם רואים את הנולד, זו רעה חולה כמובן, כי מסלפים דרכם בשניהם, בעניני עולם הזה לא יבטחו בה', ובעניני עולם הבא לא ידאגו.

ההבדל בין אדם לבהמה, הבהמה אינה יודעת רק מרגע ההוה, לא תדע כלל מעתיד, זה שאמר "אלו בני אדם שערומים בדעת", היינו בעניני הנפשי המה חכמים כפי הנ"ל, "איזהו חכם הרואה את הנולד", ומשימים עצמם כבהמה, היינו הענינים הגשמיים משימים כבהמה, בלי לדאוג כלל על העתיד.

והנה ידוע כי בענינים הגשמים רק לאיש אשר אינו דואג כלל על העתיד וה' הוא מבטחו יושיעו ה', ובענינים הרוחניים הוא להיפך, רק מי שדואג על העתיד ועמל ביראת ה' ישיג תשועת ה', וכמאמרם ז"ל (שבת ק"ד) הבא לטהר מסייעין אותו, זה שאמר אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. היינו בעניני עולם הזה אין דואגים כלל, ובענינים הרוחניים רואים את הנולד - תושיע ה', בשניהם עולם הבא בגלל שהם רואים את הנולד, ובעניני עולם הזה בשביל שמשימים עצמם כבהמה מבלי לדאוג על יום מחר ויבטחו בה'... (שם עמוד לא)

מכתב מאליהו:

מה האושר בעולם הזה? לכאורה זה אשר ישיג את כל אשר יחפוץ הוא המאושר. לכן אנו סוברים, כי המסוגל למסחר ובעל כשרון לאסוף עושר הוא המאושר.

אמנם אם נסתכל היטב, ונשאל בדרך שיטתית: האם כבר ראינו אדם מאושר בעולם? אם נסתכל מבחוץ נמצא שבודאי יש אנשים עשירים מאושרים בעולם. אך אם נשאל את פי העשירים המופלגים מה יענה כל אחד מהם? לא בנו האושר, ולא לנו הוא. זה בא בקנאתו וזה בתאותו. רובם רע להם בביתם, צרות משפחה, בנים ובנות, צרות להם כל דבר אשר יצר להם - לא צרות צדדיות, כי אם הבאות מתוך עשרם ומחמתו.

נשאל את הבינוניים במדרגות העושר, ונמצא שהם עובדים עבודה קשה למען הרבות כסף. כל ימיהם הם עסוקים - לא ליהנות מעשרם, כי אם להכין אושר. ומתי יהנו ממנו, הלא אין להם פנאי ליהנות? התשובה היא: לעולם לא יהנו ממנו!

נרד אל הפחותים מהם, הפועלים העובדים קשה. הם ירגישו כי חלקם בעולם הזה הוא קטן מאד, והאחרים, העשירים יגזלו מהם את העושר...

דבר זה מפורש בדברי חכמים: "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". העולם כפי שנברא על ידי השי"ת הוא מאושר, אך אנו יצאנו מעולם האושר אל עולם הסבל על ידי שלשת הכחות הללו. ואם יברח אדם מן הקנאה התאוה והכבוד, היינו שיגרשם מלבו, יתקן את עולמו, ויהיה בעולם מאושר.

חז"ל אמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו". הוא לא "גם כן" עשיר, ולא עשיר גדול, אלא רק הוא עשיר. כל זולתו עני. כי העני הוא זה שיחסר לו דבר, העני צועק לכסף, העשיר צועק לכבוד ולתאוה אשר לא ישיגם, לכל אחד מהם רע ומר. על כן רק זה אשר אין לו מחסור רק הוא העשיר. מיהו? זה שגירש את הרצונות ושאיפות עולם הזה מלבו.

נמצא כי אין שום אושר גשמי בעולם, רק אושר רוחני. מי שהוא עשיר ברוחניות הוא המאושר, ולא אחר, בשום פנים. (חלק א עמוד א)

...נמצאנו למדים, כי כל ענין טוב העולם הזה אשר ראוי לאדם להשיג על פי דרך התורה, אינו למען יתענג בו בתענוגים גשמיים, אלא התכלית היא אך ורק למען הקדושה, שיהיו עניני העולם הזה הללו מסייעים לו לדברים שבקדושה, ולא לשום תכלית אחרת. וזה פירוש "שכר מצוה מצוה", כי אין שום שכר למצוה בעולם הזה, אלא רק הסיוע הבא ממנה לעשות עוד מצוות.

וכיון שכך, הרי באמת יש בכל עניני העולם הזה קדושה, כי המה מוכנים להרבות קדושה, והם כלים לקדושה, ככלי בית המקדש. ומה נפלא מה שאמרו רז"ל כי שולחנו של תלמיד חכם דומה למזבח, ואכילתו כקרבן. כי כל ענין הסעודה הוא באמת דבר קדוש, עליון, להגביר חיילים לתורה.

וכשנתעמק עוד בדבר נראה ברור דבר נורא, כמו כלי בית המקדש המשתמש בהם לחול חייב במעילה, אותו ענין ואותו השורש שייך גם בנהנה מעולם הזה שלא לצורך הקדושה, שלא לתכלית קיום המצוות אלא להנאת גופו.

ישאל כאן השואל: אם כן הבוחר בדרך התורה והולך בדרך צדיקים, לא יהיה לו חלק בכל חמדות תבל-אם כן חייו אינם חיים? על זה נשיב לו: הנך טועה. גדול עונגו מהעונג המדומה. הם מדמים להתענג, ובאמת חייהם אינם חיים, אין להם שביעה בתענוגיהם, שהרי רק עונג מדומה ירדופו, רודפים אחריו ולא ישיגוהו לעולם. מה שאינו כן חלקנו ממדושני עונג, עונג האושר האמיתי בעולם הזה, וכל שכן לעולם הבא.

לפי זה ביאור מה שנאמר בוהיה אם שמע "ואכלת ושבעת" - שביעה זו היא המעולה שבברכות. האדם אשר באמת ובכל לב חשקו לעבודת השי"ת, רק הוא ישבע במתנות השי"ת גם בעולם הזה, ותמיד הוא מאושר.

אדם כזה מודה להשי"ת על כל פרט ופרט שנותן לו לסייעו לתעודתו הרוחנית, הוא שבע לעולם, כי בכל מדה ומדה שהשי"ת מודד לו הוא מוצא דרך איך להסתייע בה לעבודתו יתברך. הכל אצלו לטובה. (שם עמוד ה)

אם חבורת אנשים באו לכבוד מלך בשר ודם, וכולם ינאמו באותו נוסח ממש, איך ירגיש עצמו הנואם השני, וכל שכן האחרון, בידעו שלא הוסיף דבר על קודמיו? על כן ברא השי"ת בחסדו כל אדם בכחות והתמזגויות שונים, וגם יצר הרע שלו ומלחמתו שונים, וממילא גם קידוש השם שלו שונה לגמרי משל חבריו. ובכן יש לכל אחד ואחד חלק מיוחד לעולם הבא, שהוא שלו ממש ולא קדמו בו אחר. לכן סביבת כל אדם היא כראוי לפי ענינו, וכפי קידוש ה' שעליו לקדש. (שם עמוד כב)

בני אדם מעריצים את האדם השואף, ושמים לב לחנך את בניהם שיהיו בעלי שאיפה ומרץ. אחד החושבים כתב שהשאיפה היא חיים. האם נכון הדבר?

השאיפה היא רעבון לדבר. על כן טעות גדולה לומר שהשאיפה חיים. הרעבון אינו חיים, אלא החי רעב עד שישביע את רעבונו. את הרעבון שם הא-ל יתברך בברואים למען הזכירם על המעשים שעליהם לעשות לקיום גופם. כן גם שאר השאיפות הם מיני רעבונות, שלוחי יצרי לבנו לטובה או לרעה.

נתבונן נא בבעלי חיים, כל הרעבים יאכלו וישבעו, ולא יוסיפו לאכול עד אשר ירעבו שוב - חוץ מן החזיר, שלא ישבע לעולם. כן גם באדם, אוהב כסף לא ישבע כסף, ורעב לעולמים. זהו חולי רע. וכן שאר השאיפות החמריות כולן כמוהו, כפי שישביעם האדם כן יוסיפון לרעוב יותר ויותר. וכן אמרו חז"ל על אחד הרצונות החמריים (סנהדרין ק"ז א') "משביעו-רעב". ה' חס על החזיר וירחמהו, וכפי שהוסיף לו רעבון כן הוסיף במזונותיו המצויים לו בכל מקום. על כן לא יסבול החזיר צער ברעבונו, נהפוך הוא, הוא ממלא תאותו תמיד, וחייו הם עונג בלי הפסק.

לא כן האדם הרעב לתאות יצרו. מה שישאף אליו רחוק ממנו, מלחמה כבדה ילחם כל חייו במרץ רב עד שיגיע לחלק משאיפתו. ואמרו רז"ל (קהלת רבה א' י"ג) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותיו בידו".

ורעה מזו, אין האדם רעב מחסרונו של עכשיו בלבד, אלא ירעב גם בחשש מחסור לעתיד, וגם יחשש לרעבון בניו, וידאג דאגות רבות על אפשריות של אבדה וגנבה והפסד, וככל שירבה נכסים ירבו דאגותיו ויגדל רעבונו.

ואם גם ינצח בהתחרות זו על נכסים נגד חברו, הוא פצוע חולה ועיף, כזאב המנצח חבריו בריבם על נבלה, וגם אין נצחונו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים. אם כה גורל המנצח - מה יהיה חלק המנוצח?! (שם עמוד לט)

האדם זקוק תמיד לשיקול דעת לשפוט מה לעשות ומה לא לעשות. תחילה צריך לעיין אם הדעת שלו עצמה היא ישרה, שאם לא כן לא יוכל לסמוך על מסקנותיה. קודם נמצא עובדה יסודית, שאין מחשבה בלי התענינות מוקדמת. מי שאינו מתענין למשל בבולי דואר, לא יחשוב על פרטיהם. מקור ההתענינות הוא הרצון. לרצון יש שני צדדים, חיובי ושלילי. לפעמים יתענין בדבר מחמת שהוא מתנגד לו, ורוצה לדחותו. אם כן כל ענין שאנו דנים בו, הוא שאלה שהגיש הרצון אל השכל להחלטה.

רוב חשבונותינו המעשיים היומיומיים הם שאלות טכניות בלבד, שהחלטנו כבר על התכלית המבוקשת, ואנו דנים רק על האמצעים שעל ידם נשיג אותה. האדם יוכל להתרגל בנקל לפתרון בעיות כאלו, עליו רק לפתח את שכלו די צרכו.

השאלות הקשות באמת הן בענינים שהאדם מסופק בהם עדיין על עצם הענין אם הוא טוב לו, אם יש לו לבקש דבר זה, או להאמין בו. ולמה השאלות קשות? כי ההתענינות המגישה לו את השאלות כבר נוטה לצד אחד. המחפש בשולחן ערוך אם מותר לו לשחק בשחמט בשבת - מסתמא רוצה כבר לשחק.

השוחד הפוסל את הדיין פועל כך, שהוא מטה את התענינות השופט לצד אחד, וכבר אינו יכול לראות חובה לזה ששחדו, כי הרצון מעוור את עיני שכלו. הרי לפנינו שנגיעה לצד אחד מקלקלת את משפט השכל, באופן שאינו מעלה יותר על דעתו סברא המתנגדת לנטיתו. ולא עוד, אלא אפילו אם אחרים אומרים לו סברא אחרת, שכלו ממאן לקבלה מפני הנגיעה, לפי זה באר מהר"ל הפסוק "ויסלף דברי צדיקים".

ועוד דבר נורא בזה, כי אחר שנטה שכלו פעם מן האמת על ידי השוחד, לבו הולך ומתעוור כל ימיו, כי כבר איבד את חוש האמת שלו, והוא הולך ומעקם את כל בנין ההשקפות והדעות שלו כדי להתאימם עם הסברא העקומה שיקבל... וכיון שנטתה דעת השופט רגע אחד לצד אחד, מעתה הוא נוגע בדבר, כי יש אי-נעימות לאדם כשצריך לשנות את דעתו הקדומה, וכבר די בזה לעוות את מאזני המשפט. ולכן אסור לדיין לשמע דברי בעל דין אחד בלי חברו.

ואם הנחה קדומה קטנטונת כזו עלולה כבר לעוות את דקדוק המשפט, מפני התנגדות מדות הגאוה והעצלות לשינוי הדעת, מה יהא על ההנחות הקדומות שלנו היוצאות ממדות ותאוות גסות, ושניהלנו את חיינו על פיהן זה שנים? ואם על התקרבות דעת של הנאה כלשהי אמרו חז"ל שכבר אינו יכול לדון באמת, איך נוכל אנו לבא להחלטה אמיתית במקום שקשורה בזה ראיית חובה לעצמנו ממש, כגון להודות על חסרונותינו? האדם יוכל לבא לשלמות רק על ידי עבודה של שנים בתיקון המדות, כי בזה יבטל הנגיעות בשרשן. ושנים רבות של עבודה לשם שמים נצרכות לכך. (שם עמוד נג)

כשנעמוד על סבת הדבר, לדעת למה מפריעה השאיפה לעולם הזה לרכישת החכמה העושר והגבורה, ואי אפשר להצליח בניצול מתנות אלו כי אם על פי התורה, ניווכח שהדבר תלוי במגמה שהציב הקב"ה בבריאת עולמו. אין הבריאה נבראת לשם הויתה בלבד, כי אם לתכלית ידועה, והיא הקדושה והתפשטות האלוקות. ולכן צריך שהכל ישתלב במלחמת הרע עם הטוב, וגם מתנות אלו צריכות לקחת חלק במלחמה זאת, עד שיתגלה הטוב במלואו, בלי שום ניצוץ של סטרא אחרא, ויהיה כל העולם גילוי משמו יתברך. אם כן כל דבר הסוטה מתכלית זו ומפריע להגשמתה - אין סופו להתקיים.

ברצות ה' ללמד את בני האדם שיווכחו מעצמם על דרכם המסולפת, הוא מוסר לידם את העושר החכמה והגבורה, לתכליתם ולתאותם, הם מצליחים בהם בראשונה - ובאים לדי כליון ואבדון, שהרי סופם להפרד ממנו על ידי קנאה, תאוה וכבוד ואביזריהם. מי שנשאר - נשאר בידים ריקות, ושוב מתחדשת האפשרות לעלות על דרך ה' בכוון אל התכלית... (שם עמוד עב)

...וכל עיקר מה שהאדם מתאוה לכל מיני תענוגי העולם הזה, זה רק מפני שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו, אשר באמת אינה כי אם רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה. רעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, כי הדמיון לא ישביע.

כשנעמיק יותר במבט הרוחני, נראה שלא רק רדיפת המותרות, אלא גם עצם חיי האדם ועצם העולם, אין להם תכלית ומציאות מצד עצמם, ואינם אלא הכנה לתכלית. כבר כתב בעל ה"תניא", שמבחינה רוחנית ראויה בריאת העולם להקרא אין מיש, ולא יש מאין, כי האור והקדושה שבעולם לא היו צריכים להברא, כי כבר נמצאו בו יתברך, אך ענין צמצום ההשפעה והסתרת האור היו צריכים להתחדש. אם כן כל מציאות העולם השפל היא רק העלמת המציאות האמיתית למען התכלית - גילוי כבודו יתברך, כי לזה צריך מקום לבחירת האדם. לכן בני אדם שאינם רוצים למלא את החלל הריק שבהם בדברים רוחניים, טורחים ל"מלא" את הזמן בדברים ריקים, או כלשונם "להרוג את הזמן", פן יהיו מוכרחים להפגש עם עצמם, ולראות שאין בחייהם ממשות.

אבל האדם העמל לקנות מציאות אמיתית על ידי בחירת הטוב, הרי בכל מדרגה חדשה שהוא עולה, כנגד כל נקודה של מציאות שהוא קונה בנפשו, נפקחות עיניו להכיר כנגדה את ביטול העולם הזה. הדבק בלימוד התורה ורואה איך רודפי הממון מקריבים גופם ונפשם על מזבח הממון - הרי הם בעיניו כמשתגעים. (שם עמוד ק)

ענין עמוק יש בזה. המתבונן בנפשו ימצא, שלא כל המחשבות באות אלינו בסגנון אחד. מה שבא מרצונותינו אנו מרגישים בלשון אני, "אני רוצה, דבר זה אהוב לי". לעומת זאת כל דבר רוחני תביעת יצר הטוב, נשמע לנו כעין אתה "עליך לעשות זאת, או להמנע מזאת". כבר ביארנו שזה ענין מה שמצאנו בספרים הקדושים שעל ידי חטא אדם הראשון נכנס יצר הרע בפנים הלב, ונעשה יצר הטוב כדבר מבחוץ, תחת אשר לפני כן היה בדיוק להיפך... (שם עמוד קמג)

וכן כל פעם שהיה צורך לתת לצדיק אפשרות להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאד, הוא נזרק לסביבת השפלים היותר גרועים, למען ילמד מהם את פחיתות הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קיצו... (שם עמוד קנח)

כל הצורך להשתדלות בענינים הגשמיים על פי מהלך הטבע, בא מתולדות חטא אדם הראשון, שנאמר בקללתו "בזעת אפיך תאכל לחם", כי בחטאו ירד למדרגה גשמית כזו. אך קודם החטא, כשהיה במדרגה רוחנית עליונה, מדרגת גן עדן, היו כל צרכי גופו המזוכך באים אליו ממילא וכן אמרו רז"ל מלאכים צולין לו בשר ומוזגין לו יין. וכיון שכל ענין ההשתדלות בעולם הזה אינו אלא עונש וקללה, ולא נתנה בו התורה שיעור, אם כן הלא טוב לו לאדם שיפחית לעצמו מהקללה עד כמה שאפשר. וכמה היא הפחותה שבהשתדלות אשר הוכרחנו לעשותה? אמר ר' זונדל מסלנט ז"ל: "הלא צריכים אנו לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לנסים גלויים, על כן מחוייבים אנו לעשות באופן כזה, אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזו סבה כלשהי. השיעור נגמר, אם על ידי ההשתדלות, אף היותר קטנה יהיה מקום לתלות בסבה טבעית. אני קונה שטר הגרלה, ובזה אני יוצא ידי חובת השתדלות. (שם עמוד קפז)

מדרגת מן היא, שלא להכין ליום מחר. והרי בתוכחה נאמר "והיו חייך תלואים לך מנגד וכו'", ופירש רש"י זה הקונה תבואה מן השוק ופת מן הפלטר, הרי שזו קללה אם אין מזונותיו מוכנים לו?

אך הדבר ברור, המקולל הוא המשועבד לחומר. השואף לגשמיות ממילא אין לו על מה לסמוך, כי מהו ההכרח שהגשמיות תבא לו? אם אלו חייו - ממילא הם תלואים לו מנגד. במה שהוא מרבה נכסים, הוא כבר מרבה לעצמו דאגה.

אבל הרוחני אין לו מה לדאוג, אין הוא מבקש כלל את הגשמיות אלא את תוכנה, היינו שהוא מצפה שינתנו לו הכלים וכל הסייעתא דשמיא הצריכים לו למלא את תפקידו. ועל זה הוא מובטח, כי על מה שעליו לעשות ודאי ימציאו לו את הכלים, ואם יחסר לו דבר, סימן הוא שאין לו מה לעשות בו... (שם עמוד רה)

לכל אדם ניתנים כלים אשר בהם עבודת ה' שלו. יש שהכלים הם הטובה, כמו שכתוב "ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו'", ויש שהכלים הם היסורים, כמו שכתוב שם "ועצר את השמים וגו'". אמנם גם כשפוסקים בשמים כלים לאדם, עדיין אינם לצד מסוים אחד, ואפשר שיסודרו מן השמים לטובה, או להיפך חס ושלום - לפי מדרגת האדם בשעת מעשה. בראש השנה וביום הכפורים פוסקים מן השמים רק בדרך כלל איזה כלים יתנו לאדם, וכמותם. אבל לכל כלי יש עדיין ב' אפשרויות. גם לענין אשרו של האדם יש הבדל גדול איך שישתמש במה שנותנין לו משמים. אם הוא משתמש במצבו לענין רוחניותו, אזי תהיה כל הגשמיות שישיג במעלת "ואכלת ושבעת", אבל המשתמש בכלים הניתנים לו לעניני עולם הזה בלבד, לא שייכת אצלו שביעה.

וכן ביסורין, אם ישתמש בהם כדי להתעורר לרוחניות ימצא תנחומין. הוא יכיר שהיסורין היו קשים לו, אבל הועילו לו לנצח. וכשיעלה במעלה על ידי היסורין גם ישמח בהם... (שם עמוד רסה)

כל הבחנתנו בחיים נכללת בשתי הבחנות הן ארבע:

א' הבחנת מציאותנו, אנוכיותנו, היינו הבחנת הוייתנו.

ב' הבחנת יחסיו של האנכי אל העולם החיצוני, ובזה ג' בחינות, א-הבחנת החסר לנו בגשמיות או ברוחניות, היינו הבחנת החסרון שבהווייתנו. ב-השאיפה למילוי חסרוננו. ג-הבחנת מילוי החסרון במציאות. שלשה אלה מהווים יחד את הבחנת ההשגה.

הבחנות אלה של הויה והשגה, או במלים פשוטות יותר: האני ועליתו הם עצם החיים. על כן כל אשר ישאף לו האדם הוא חייו. אם שאיפתו היא לעניני עולם הזה והבליו - אזי חייו עצמם הבל. ואם לרוחניות ישאף - חייו עצמם הם בגדר עולם הבא.

כל קניני עולם הזה הם מחוצה לנו, ולא יהיו חלק מהויתנו כלל. אפילו הכבוד, שהוא המופשט ביותר מכל קניני העולם הזה, גם הוא מושבו באחרים אשר יכבדונו, ולא בנו.

וכל הקנינים הרוחניים הם רק בנו, בעצמותנו, בהויתנו. כל מה שנשיג בשכלנו מן הרוחניות אינו בגדר קנין בנו, וגם כל אשר תשלוט בו התרגשות הנפש והתלהבותה אינו קנוי לנו, כי בשעה קלה תתקרר ההתלהבות ואיננה. רק מה שלבנו דבק בו באמת עד שלא יעלה על דעתנו כלל אפשרות של הפכו, רק זהו קנין רוחני בנו...

נמצא שבענינים הגשמיים יש לנו רק השגה, נשאף אליהם ונשיגם, ולא יצטרפו להוייתנו בשום אופן. אך ברוחניות יש לנו הויה והשגה, מתחילה נשיג את הענינים בשכלנו, ונתעורר לשאוף אליהם ברגש לבנו - עד כאן ההשגה, ואחר כך נשיב אותם אל תוך לבנו, עד שיתאמת לנו הענין ויהיה לחלק מהויתנו.

למדנו בזה דבר גדול: האדם יכול לעשות את עצמו, להרבות ולהגדיל את הויתו, כי את כל הידיעות אשר ילמד בתורה הוא יכול להשיבם אל לבו, ויהיו הויה ממש נוספת בו. וזהו קנין בבחינת קנין עולם הבא, דהיינו שנעשה עצמותו ומהותו. וכן קובע מעשה המצוות את השגות השכל בלב, וגם על ידי זה תהפוכנה ידיעות התורה להיות הויה ממשית בו... (שם עמוד רפד)

וכן הוא בכל איתערותא דלעילא, בתחילה מאירים לאדם ומראים לו גילויים גדולים, ואחר כך נוטלים אותם ממנו, כדי שיחזור אליהם על ידי עבודתו. (חלק ב עמוד יט)

...והענין הוא, שביטול היש, ראיה בהירה ושלום קשורים זה בזה. לא תתכן מציאות השלום אלא בביטול היש הגשמי, היינו בראיה ברורה מאד שאין ערך לכל השאיפות, אלא רק לשאיפה הרוחנית. כי כל זמן שבני אדם שואפים למטרות גשמיות ולאנוכיות, אי אפשר שיהיה שלום ביניהם, כי כל אחד רוצה מה שיש לחברו, וכל מה שיש לחברו ממעט את רשותו הוא. על כן מוכרחים לבא תמיד לידי התחרות, ריב ומלחמות. אך כששואפים כולם למטרות רוחניות אמיתיות, רק אז תתכן אחדות ושלום, כי ברוחניות אין הגבלות, אין אדם מיצר לחברו, ואדרבא, כשמתרבה לאחד הוא מקיל לשני ומועיל לו... (שם עמוד קז)

האדם יכול לשנות את המזל. יכול אדם לשנות את מקומו ברוחניות, וממילא משתנים כליו. האדם יכול להרחיב את מזלו ויגיע ליותר מחלקו, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן... (שם עמוד קנח)

עוד למדנו שהשובר את יצרו ומקריב את דמיונותיו לשמים, נותנים בשמים למעשיו ערך, כאילו הקריב מציאות ולא רק דמיון בלבד. למשל מי שיש לו דמיונות של חיי רווחה, והוא מניחם ומפריש את חייו לתורה ועבודה, ערך מעשהו כאילו השיג במציאות חיי נחת והרווחה אלו, ועזב את הכל במסרו נפשו לתורה ועבודה מתוך הדחק. ויותר מזה, אם בחר לעזוב את תקוותיו ומסרן לשמים, ואחר כך יתברר שתקוותיו תתקיימנה בכל זאת במלואן, אם עשה כבר מעשה להתפיס בו את המחשבה של מסירת תקוותיו כפי שגמר בדעתו לפני כן, מחשבתו מצטרפת למעשה, ומקבל שכר כאילו עשה הכל ממש. (שם עמוד קצט)

האיש הגשמי בן העולם הזה, אינו רואה בדברים אלא את המקרה בלבד, ולא את התכלית. אבל האדם הרוחני יודע את התכלית, ולכן אינו מתענין ביותר בסבות המשרתות. ברורה לו תכלית כל המאורעות, שאינה אלא כדי להעירנו וללמדנו את הדרך הנכונה אשר בה נקדש את שמו יתברך, שזו תכלית עצם מציאותנו בעולם... (שם עמוד רלט)

למדים אנו מזה, שאף אם יראה האדם נסים גלויים, אין מזה כל הכרח שילמד מהם. וגם אם ישיג את ההשגות הגדולות ביותר עדיין אפשר שיטעה, כי יצרו הרע יטעהו. גם אחר קריעת שבעה רקיעים במתן תורה והתגלות כבוד ה' באופן שכמוהו לא היה ולא יהיה עוד לעולמים, בירור גדול כל כך עד כדי הסרת כל ספק באמונה, גם אז קיימת עוד אפשרות בלב האדם, אם יעמד בנסיון, שירצה להשליך כל זאת אחרי גיוו, ואדרבא, שם ממש מתחיל הנסיון... הקב"ה בחסדו הגדול משפיע לאדם סייעתא דשמיא אף לאחר שהאדם פגע בבית המקדש שלו והעמיד צלם בהיכל, פירוש: במקום שהיה לו לעלות עוד העמיק את ההסתר... גם אם האדם מעמיד צלם בהיכל שלו, יתכן שלמרות זאת נמצאת עדיין נקודת בחירתו בדרגת בית המקדש, כי דוקא את הפחיתות יכול הוא לעשות למקום עלייתו. (שם עמוד רמג)

...הרי שאם אדם אוהב באופן קיצוני, הוא עלול לבא לידי אהבות אסורות-חמדות העולם הזה, ויבעט. כי בהתפשט בו כח האהבה יחמוד הכל, ויכנס גם הסטרא אחרא באהבותיו. לכן צריך להגביל את כח האהבה על ידי היראה. וגם היראה אם לא תוגבל תגיע לידי עצבות, דהיינו לידי שנאה, ולכן זקוק האדם לשניהם יחד... (שם עמוד רמח)

רגילים אנו לחשוב, כי דרך עליית האדם היא בקו ישר מלמטה למעלה. אך טעות בדבר. עליית האדם היא יותר בדרך של תנודה בין שני הקצוות. העליה נוצרה כבמנוע חשמלי על ידי פעולה הדדית של שני כוחות ניגודיים, שפועלים באדם, כח הכלליות וכח הפרטיות.

כח הכלליות הוא כח הנתינה, כח החסד, על ידו משלים אדם את חברו השלמה הדדית, ושניהם מתאחדים בשלמות אחת. כח הפרטיות הוא כשהאדם מושך כל דבר אל עצמו, אל תוך שטח שליטתו, והוא כח הנטילה, הידוע לנו כמחריב העולם. אבל האם אין בו תועלת כלל? כח הפרטיות יסייע לאדם בעל מעלה לשאוף לתיקון עצמו, בראותו גדולת התורה ובהרגישו את חסרונו הגדול בה לא יסתפק במועט, אלא ישתדל בכל עוז להבנות ממנה. הכח הזה הוא גם שורש ליראת שמים-שחושש לעתיד עצמו. כח זה הוא הנקרא בספרים גבורה, ושורשו בקדושה אם אינו משתמש בו לעניני העולם הזה...

כיצד יעלה האדם ויעשה רוחני, ירגיש שהרוחניות היא עצם המציאות, ויבטל את היש הגשמי שבלבו? דבר זה יעשה על ידי שיבחין כי הרוחניות טובה עבור עצמו, וכי רק בה טמונה אפשרות האושר שלו. כשיגיע למדרגה רוחנית זו, ותהיה קנין בנפשו, אז ישתדל לעשות חסד ברוחניות שלו, ישתדל להשפיע רוחניות לכל סביביו. כן הוא בכל מדרגה: היא מתגלה לו על ידי כח הגבורה, ומשתלמת בכח החסד, כי שלמות כל מדרגה היא, כשמגיע בה האדם אל הרגשת הכלליות... (חלק ג עמוד לג)

יש שנענה בתפלתו, או אפילו בהכנתו אליה, עד שעושים לו נסים גלויים. נפרש את הענין. העולם הזה מוגבל בכל עניניו. גם הזמן והמקום הגבלות הם. להגבלות אלו אנו קוראים טבע, חושבים שיש בהן ממש, ושאי אפשר להתעלות עליהן.

האמת היא, שהגבלות אלו קיימות רק לצרכי עבודת ה', ולפעמים אפשר שתתמעטנה או שתסתלקנה לגמרי, כאשר עבודת גדולי צדיקי הדורות דורשת זאת. אך טעות גדולה טועה מי שרוצה להתגבר על ההגבלות שאינן רצויות לו על ידי השתדלותו לבטלן בהגבלות אחרות, כלומר על ידי שינצל את תחבולות המדע והטכניקה, ומתעלם בזה מתוכנן הרוחני של ההגבלות, שהוא תכליתן האמיתי. דרך זו מביאה בסוף אל החורבן. כל ההגבלות הן לצורך רוחני, לצורך נסיון בעבודת ה', וכשיתעלה הצדיק הגדול להדבק ברוחניות עד שלא יהיה לו עוד צורך בהגבלות, ואדרבא, הן עוד תפריענה לו בעבודתו הרוחנית, אז תתבטלנה ההגבלות מאליהן. זו בחינת הנסים... (שם עמוד סה)

ישנם אנשים המפזרים ממון רב לצדקה, וגם עושים כך בצנעה, אף על פי כן במשאם ומתנם הנם רמאים וגנבים. לכאורה הדבר תמוה, הרי שני הדברים נוגעים לדיני ממונות, למה הם מתנהגים באחד כשורה ולא בשני? ההסבר הוא: כי את מדת הצדקה למדו מסביבתם והורגלו בה, ואולם את מדת הנאמנות לא למדו... הטעאת יצר הרע אפשרית רק כנגד החיצוניות, כלומר נגד אותן המדות, המעלות והמעשים שהם פרי חינוכו של האדם. נגד מה שנקנה מעצמו ונקבע בפנימיותו של האדם לא תתכן הטעאה כלל... (שם עמוד קלב)

ביאור ענין זה, כי במדרגות הגבוהות הסכנה העקרית באה לאדם מצד הגדלת האנוכיות על ידי בקשת ההשגה. כמבואר במעמד הר סיני "אל יהרסו אל ה' לראות". בדרישה זו מעין חוצפה, שהרי האדם רוצה להבליט את חשיבות האנוכיות שלו כל כך עד שידמה כי הכל, אף הדביקות עצמה, נכלל בתחום ממשלת שכלו ובאפשרות השגתו. אך היה הכרח שיברא העולם על דעת סכנה זו, כי בלא זאת היתה הבחירה בטלה, וממילא היתה בטלה גם התכלית, שהיא הוצאת הגילוי דוקא מתוך ההסתר... (שם עמוד קמו)

כל מה שהאדם משיג הוא רק כלי להכרת בוראו ולעבודתו. מלבד החסד הגדול שעשה לנו הקב"ה, שנתן לנו כלים לרבבות, עוד הגדיל עמנו, בנתנו לאדם אפשרות לחדש לעצמו כלים חדשים בעת הצורך... (שם עמוד קפז)

האדם שאינו מוצא סיוע לעבודת ה' בכל המקרים הקורים לו, זה לו לאות שהוא רחמנא ליצלן ביד יצרו לגמרי. אין לו עצה אלא להתפלל אל השי"ת שיגביה את נקודת בחירתו, דהיינו שיתבטלו שאיפותיו הרעות, ובחירתו תהיה בענינים יותר גבוהים, ויעשה ער ורגיש לסייעתא דשמיא התמידית שהשי"ת משפיע עליו בכל עת. אבל רצונו של האדם משוחד מאד מן הרע, ובקרב לבו אינו רוצה שיתבטל אצלו אחד מרצונותיו. זה בא משורש חטא אדם הראשון לבקש את ידיעת הרע, כלומר את המגע עם הרע, שתהיינה לו השאיפות הגשמיות, ונגיעה זו שבלבבו מעכבת בעד תפלה אמיתית לסילוק הרצונות להרע... (שם עמוד רעז)

המערה שהיתה מקום מעמד משה ואליהו, רומזת על בחינת העולם הזה, ואילו היה מגיע להם הגילוי ההוא בלי חציצת המערה, לא היו יכולים לעמוד עוד בהסתר העולם הזה, כי היתה כבר מתגלית להם בחינת עולם הבא. חיים הם תנועה והתפתחות על ידי עבודת הבחירה בין טוב לרע, גילוי אור מתוך חושך. אולם כשהאדם רואה הכל בבהירות, בלי הסתר כלל, לא תתכן כבר בחירה, כי אינו רואה עוד רע וחושך, ואם כן הגיע כבר לבחינת עולם הבא. זהו פירוש "לא יראני האדם וחי", כי האדם שיראני, הוא כבר בעולם הבא, ושם לא שייכים חיי עולם הזה. (שם עמוד רפב)

ונראה לכאורה ללמוד מזה דבר פשוט בלתי פשוט כלל וחדש לגמרי, להבין מדרגת ההטבה, כדאי לו לאדם להיות כל ימיו במחסור ובעניות, ויהיה חלקו בחולי ומכאוב וכו' וכו', אך ורק למען יהיה גורם להטבה שתצא לפעולה, היינו שיהיה הוא הגורם לאחרים שהמה יעשו הטבה. האם אין זה מבהיל? (שם עמוד שכה)

כל זמן שהנשמה בגוף אורה מכוסה על ידי הגוף, והיא נסתרה מעצמה. רק חלקים קטנים מאורה מתגלים בזה אחר זה, כי בכל רגע מתגלה חלק אחר, ומיד נכסה שוב. זהו הנקרא אצלנו 'רגע ההוה'... דבר זה הוא מעיקרי ההסתר של העולם הזה, והוא המאפשר את הבחירה, כי אם היו העבר והעתיד מגולים לאדם בכל שעה בשלימות היה החטא בלתי אפשרי. רק בהיות העבר רק בזכרון והעתיד מכוסה לגמרי, לב האדם מלאו לעשות רע... (חלק ד עמוד קי)

"שני המאורות הגדולים" מרמזים על שני אופנים של הגעת אורו ית' הרוחני להשגת האדם: על ידי השכל, ועל ידי הלב. בעולם המתוקן-במצב שעלה במחשבה להבראות-השכל והלב שוים בכחם, ופועלים ביחד, וכל מה שמושג בשכל מיד מושב אל הלב בשלמות. ובמצב זה אין "גדלות" הלב סותרת לעבודת ה' תמימה, וכמאמר הכתוב (דברי הימים ב' י"ז ו') "ויגבה לבו בדרכי ה'", כי גבהות זו היא לגמרי לשם שמים... (שם עמוד רו)

יסוד גדול ונפלא נוכל למצא כאן. רק אחרי שהגיע אל האמת מדעתו, היה יכול גם לראות את הרמז שרמז לו השי"ת. וכן בכל בחירה ונסיון, לאחר שמחליט מרמזין לו מן השמים היכן היא האמת. אם יביט במבט האמת-ירכז עצמו לאמת-ימצא את הנקודה הנכונה בודאי, אך אם מבטו מודרך על ידי היצר הרע, נעלם הרמז ממנו. (שם עמוד רעד)

האדם מוצא את עצמו בשלשה דברים: א' בהתבודדותו. ב' בהיותו נותן ולא נוטל. ג' כששואף להיות ולא להשיג ולקנות.

"וכיוון שבא (העובר) לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה ל'). פירוש: היציאה לאויר העולם היא ההכאה המשכחת, כי ההתקרבות לעולם הזה, אפילו של תינוק בשעה שנולד ואין בו עדיין שום דעת, בכחה לשכח כל התורה כולה. (שם עמוד רפב)

אבל כאן שאלה גדולה, איך מבטלים את פעולת ההרגל? האם בזה שנעביר במחשבתנו כי המצוה היא בעינינו כדבר חדש בזה תבטל פעולת ההרגל? הלא פשוט כי זה לא יועיל כלל. אמנם העיון וההתבוננות המה אשר יבטלו את פעולת ההרגל. כל דבר אשר יעיין בו האדם ימצא בו חידוש, הן בהלכה והן באגדה, הן בתפילה הן בקריאת שמע. וכן בכל דבר מצוה אם יכין אדם עצמו אליה ויחדש הבנה בכוונתו אשר יכוון בה, וימצא חדושים בהדור המצוה, אז תהיה כמו חדשה אצלו... (שם עמוד שלט)