(ראה גם: חגב, עשר מכות)
את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו, ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו. (ויקרא יא כב)
יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל... כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר, שניו שני אריה ומתלעות לביא לו. שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה, חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה... (יואל א ד)
יום חשך ואפלה יום ענן וערפל כשחר פרש על ההרים עם רב ועצום כמהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור. לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה, כגן עדן הארץ לפניו, ואחריו מדבר שממה וגם פליטה לא היתה לו. כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון. כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש, כעם עצום ערוך מלחמה... (שם ב ב, וראה שם עוד)
מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו. (משלי ל כז)
מה ארבה מפורש יש לו ארבעה רגלים וארבע כנפיים וקרסולין וכנפיו חופים את רובו, אף כל כיוצא בו מותר. רבי יוסי אומר ושמו חגב, ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים, אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. ארבה זה גובאי, סלעם זה הרשון, חרגול זה נפול, חגב זה נדיין, מה תלמוד לומר למינהו למינהו ארבעה פעמים, להביא צפורת כרמים, ויוחנה ירושלמית, והצדיא, ואת הערצוביא ואת הארזבונית. (שמיני-יין ושכר פרק ה)
בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן... וכתיב והכיתי אתכם בשדפון ובירקון, הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם, וכתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל, וכתיב ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו... (שבת לב ב)
...ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר ושמו חגב... מאי רובו, אמר רב יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו. אמר רב פפא הלכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו... ארבה זו גובאי, סלעם זה רשון, חרגול זה ניפול, חגב זה נדיאן... (חולין נט א וסה א, וראה שם עוד)
על אלו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל... לא סוף דבר ארבה, אלא אפילו כנף, ולמה נקרא שמו חסיל, שהוא חוסל את הכל, ולמה נקרא שמו גוביי, דו גבי דינא דמריה... (תענית טו ב)
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה, כתבו המקובלים כי חמש מאות מיני ארבה יש שנמלחו על כמין מאה, ארבה, סלעם, חרגול, חסיל, ילק, גזם, צלצל. כתב הרי"ח כי הוא קאי על המלאך והוא דומה לארבה... (בא)
הגזם - זחלא, הילק - פרחא, החסיל - שמוטא. (יואל א ד)
ובעד השלח - לאתר דאינון שליחין קטלין. לא יבצעו - ולא מקבלין ממון. (שם ב ח)
ואחריו לא יהיה כן - ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם, הוא היה על ידי מינין הרבה שהיו יחד, ארבה, ילק חסיל, וגזם, אבל של משה לא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה. (שמות י יד)
ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין רגלים לבד ד' רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח. ויש מהם הרבה, כאותם שקוראין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאים בהם, שד' סימני טהרה נאמרו בהם: ד' רגלים, וד' כנפים, וקרסולים, שהם הכרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו, וכל הסימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשון ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהיה שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל. (ויקרא יא כא)
גזם - כמו גוזז, ילק - שילוק בלשונו, חסיל - מלשון יחסלנו. (יואל א ד)
יואל התנבא על הארבה ועל הגאולה, ויש אומרים בז' שני הרעב בימי יהורם, מהם ארבע במיני ארבה, ושלשה שנעצרו גשמים... (שם א א)
לא יבצעו - יחנו על החרבות ולא יפצעו לרוב קלותם. (שם ב ח)
ישוקו - על הארבה ששוקיו ארוכים ותמיד ינוע. (שם שם ט)
הארבה - מלשון רבוי, הסלעם - יושב בסלעים, החרגל - מתרחב ברגליו לנתר בהם, החגב - מלשון ויסתבל החגב, מנתר בעגבותיו ובכרעיו. (ויקרא יא כב)
לדעתי לא היה יואל מקונן כל כך על הארבה, אלא ד' מיני הארבה משל על ד' מלכויות שהרעו לישראל, וכל נביא מתנבא בסגנונו. (שם א א)
הגזם - מלך בבל, שגדולתה ורשעתה גוזמא רבה, או שנבוכדנצר גזז כל האומות. ארבה - פרס, מפני ריבויים. ילק - יוון שילוק בלשונו. חסיל - רומי שכרתה חמדת ישראל. (שם שם ד)
...ועוד הביא ראיה מן הארבה, שכמו שהביאו ראיה מן הברד שהם חלקי מים שנחלקו והם פרטיים לגמרי, הביאו עוד ראיה מן הארבה, כי מצד רבויים אין לומר שידע הפרטים, כי לכך נקרא ארבה, כי יש להם רבוי ביותר, ודווקא מן הארבה הביאו ראיה, כי הכתוב אומר (משלי ל') "מלך אין לארבה", ונראה הפירוש כי שאר מינים יש להם כח קשור עד שכל המין נחשב אחד, אבל הארבה אין להם דבר זה רק יש להם הרבוי כמו שנקראו, כי יש בהם הרבוי ואין להם הקשור הזה, וזהו מלך אין לארבה, כי המלך מקשר ומאחד כל העם והם אחד על ידי המלך שהוא אחד, אבל הארבה אין לו דבר זה רק נקראו ארבה על שם הרבוי, שאין כח שהוא מקשר אותם, ולכך הם פרטיים, ואלו שאר מינים נחשבים כמו אחד ואין בהם הרבוי... (דרשה לשבת הגדול ד"ה הנה המכה הראשונה)
...ובלשון חכמים נקרא החגב קמצא, ותרגום אונקלוס (במדבר י"ג) "ונהי בעינינו כחגבים", כקמצים, וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא ארבה על שם הרבוי, וכל רבוי הוא מחולק ונפרד, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד, לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה כמו הארבה קמצא, שהוא מחולק, ועל זה אמר (משלי ל') "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, והמין הזה לגודל רבוי שלהם הם מחולקים ואין בהם אחדות, הוא המלך אשר הוא מאחד את הכל. (חידושי אגדות גיטין נה ב)
כרעים - הארכתי בפירושי ליורה דעה שהעיקר כרש"י, שאלו הם הארוכים הסמוכים לצוארו, ואין ראיה ממה שאין כאלו מצויים. והנה מיום ששמעו לדברי במערב ופירשו רבים מהם, לא נגע ה' עוד במכה זו יותר מי"ב שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס מפני הפורענות. (ויקרא יא כא)
...והוא כענין ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל בשם רב אחד על מכת הארבה ששרש בריאת הארבה מאות ס', לכן גם קול הברת פריחתם הוא סא, והיינו כי שורש בעל חי מדבר הוא מכל הכ"ב אותיות התורה, וכל בעל חי יש לו שורש מיוחד באות אחת, ושורש הארבה הוא מאות ס' המרמז על סוד, ולכן נאמר במכה זו הלשון "למען תספר באזני בנך", כי כל מה שהיה בזה לעומת זה, כמו שמרמז בזוהר הקדוש על נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכמו שהם היו מתלחשים בבחינת ההיפך ויערימו סוד על ישראל, ועל ידי נגיפתם במכה זו מכת הארבה ששורשם אות ס' נעשה על ידי זה רפוא לישראל בסוד ה' ליריאיו, למען תספר באזני בנך את אשר התעללתי. כי ביואל נאמר על הארבה "ואת הצפוני ארחיק מעליכם", ודרשו חז"ל (סוכה נ"ב) זה יצר הרע שהוא צפון ועומד בלבו של אדם, פירוש שמטמין עצמו ומערים סוד על לב האדם לבל יכירו בו... (תבא ו)