(ראה גם: אתרוג, הדס, לולב, סכות, ערבה)
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. (ויקרא כג מ)
בעוד שהיו הולכים, ראו שהיה בא לנגדם יהודי אחד, אמר ר"י אדם זה הוא יהודי, שהוא נראה. כשהגיע אליהם שאלו לו (מי הוא), אמר להם שליח מצוה אני, כי אנו יושבים בכפר דראמין, והגיע זמן החג, וצריכים אנחנו לולב והמינים שעמו, ואני הולך לקצץ אותם לשם מצוה, הלכו יחד. אמר להם אותו היהודי אלו ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרצות בעד העולם, השמעתם למה אנו צריכים להם בחג, (ולא בזמן אחר), אמר לו כבר העירו בהם החברים (לומר טעמם), אבל אם יש דבר חדש תחת ידך אמור אותו.
אמר להם, אותו המקום שאנו יושבים בו, ודאי הוא קטן, (אבל) כולם עוסקים בתורה, ויש עלינו רב, מצוין בהרבנים, ושמו רבי יצחק בר יוסי מחוזאה, ובכל יום ויום הוא אומר לנו דברים חדשים בתורה, ואמר, כי בחג הגיע הזמן לממשלה, (כלומר שישראל ישלטו על השרים של ע' אומות, וכתוב), אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, וכי יש שינים למים, אלא (מים זידונים) הם שאר העמים, ושיניהם הם השרים הממונים על שאר העמים עכו"ם, והם מתברכים מצדם של ישראל.
ובכדי למשול עליהם על שרי האומות אנו באים בסוד השם הקדוש, המרומז באלו ארבעה מינים שבלולב, הדסים הוא סוד חג"ת, מהי' דשם הוי"ה, ערבות הוא סוד נו"ה הנמשכים מהה' דהוי"ה, לולב הוא סוד יסוד מהו' דהוי"ה, אתרוג הוא סוד מלכות, ה' תתאה, לרצות לו להקב"ה, ולמשול עליהם בסוד השם הקדוש, ולעורר עלינו מים קדושים, דהיינו שפע מים העליונים לנסך אותם על המזבח שהיא המלכות המכניעים את המים... (נח צה, ועיין שם עוד)
כל הנקרא בשמי, היינו שכתוב, פרי עץ הדר, ולכבודי בראתיו, היינו כפות תמרים, יצרתיו, היינו ענף עץ עבות, אף עשיתיו, היינו וערבי נחל. (פירוש שמבאר שורשי ארבעה מינים שהם ד' העולמות אבי"ע, האתרוג הוא כנגד עולם האצילות, ועליו כתוב, כל הנקרא בשמי, כי הנוקבא דאצילות נקראת שם, כפות תמרים כנגד עולם הבריאה, ועליו כתוב, ולכבודי בראתיו, וענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו, וערבי נחל נגד עולם העשיה, ועליהם כתוב, אף עשיתיו).
והתקון שלהם הוא, כי מה שאמר הכתוב, ולקחתם לכם ביום הראשון, הוא בדיוק, שהוא חמשה על עשר... (ויחי ריג, ועיין שם עוד)
וכשישראל הם בט"ו יום (בחדש השביעי), אז (הקב"ה) לוקח את בניו, לפרוש כנפיו עליהם ולשמח עמהם, ועל כן כתוב ולקחתם לכם ביום הראשון (פרי עץ הדר), פרי זה הוא אילן הנקרא עץ פרי (דהיינו המלכות), שנמצא בו פירות. עץ הדר, הוא כמו שאמר הוד והדר לפניו, מהו הטעם שנקרא הדר, ומי הוא הדר, אלא הוא צדיק, (דהיינו יסוד, ונקראת המלכות פרי עץ הדר, דהיינו המלכות המושפעת מן היסוד הנקרא הדר)...
כפות תמרים (הוא יסוד צדיק, כמו שכתוב צדיק כתמר יפרח), כאן נכללה אשה בבעלה בלי פירוד, (כי כתוב) כפות תמרים (ולא וכפות תמרים, שהוא הפסיק בין פרי עץ הדר אל כפות תמרים, להורות שהם כפותים) יחד. וענף עץ עבות הם שלשה, (דהיינו ג' קוין חג"ת), כי העלים שלו (הם שלשה) זה בצד (ימין), וזה בצד (שמאל), ואחד (באמצע) השולט עליהם... וערבי נחל הם שנים, (דהיינו נצח והוד), שאין להם ריח וטעם, בבחינת שוקים בבני אדם. לולב (שהוא יסוד), לוקח (וכולל) כולם, בדומה לחוט השדרה הנמצא בגוף. ומה שיוצא לחוץ (מהמינים) טפח למעלה, כך צריך להיות, כדי להשלים ולהוציא כל (המדרגות), ולשמש כראוי...
במינים אלו צריך האדם להראות לפני הקב"ה, (שהם כנגד חג"ת נהי"ם), העלים של אלו תמרים, (דהיינו העלים שבעץ התמר, שנקראים בלשון ארמית טרפין), הם רומזים על כל שאר הצבאות, שמתאחדים באלו הכנוים, שהקב"ה נקרא בהם, (ועל כן נצטוינו לקחת ד' מינים אלו), משום שצריכים לעורר למטה כעין של מעלה, שאין לך דבר בעולם שאין דבר דומה לו למעלה... (תצוה קל)
ארבעה מינין בלולב, והם שבעה, (דהיינו ג' הדסים וב' ערבות ולולב ואתרוג). ואם תאמר שהם ז' מינים, אינו כן, אלא הם ד' מינים, והם נחלקים לג' אחרים, (כי ההדס נחלק לשלשה והערבות לשנים, ונתוספו שנים על ההדס, ואחד על הערבות, ועל כן הם ז'), ובהמעשה שלהם, (דהיינו בנטילתם לשם מצוה), מתעוררים שבעה אחרים למעלה, (שהם ז"ס חג"ת נהי"ם, ג' הדסים נגד חג"ת, וב' ערבות נגד נו"ה, ולולב יסוד ואתרוג מלכות), להיטיב העולם בכמה בחינות (המושפעות מז' ספירות הנ"ל. (צו קח)
מצוה זו ליטול לולב ביום ההוא באלו המינים שלו, וסוד זה העמדנו והעמידו החברים, כמו שהקב"ה לוקח את ישראל באלו הימים ושמח בהם, אף כך ישראל לוקחים את הקב"ה לחלקם ושמחים בו, וזה סוד הלולב והמינים שבו, שהוא סוד צורת אדם... (אמור רפב)
לולב זה צדיק, (שהוא יסוד), כי הלולב דומה לחוט השדרה, שיש בו ח"י טבעות, כנגד ח"י נענועים שבלולב, והם כנגד ח"י ברכות של תפלת העמידה, והם כנגד ח"י אזכרות, (דהיינו שמות הוי"ה), שבהבו לה' בני אלים, וכנגד ח"י אזכרות שבקריאת שמע. והנענוע (של הלולב), הוא לששה צדדים, (דרום, צפון, מזרח, מעלה מטה ומערב), שהוא בחשבון ששה, וג' נענועים לכל צד, הם ח"י.
לולב בימין וכלול ששה, שהם ג' הדסים (כנגד) גדולה גבורה תפארת, והם דומים לג' צבעים שבעין, (לבן אדום ירוק), ב' בדי ערבות הם נצח והוד, ודומים לב' שפתים, הלולב, הוא יסוד, ודומה לשדרה, שבו קיום כל העצמות, ועליו אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, האתרוג הוא מלכות, ודומה ללב שבו הרהורים.
והנענועים של הלל הם משותפים בנענועים של נטילת לולב, והם ח"י באנא ה' (הושיעה נא), ח"י ח"י בהודו הראשון והאחרון, ח"י שבנטילת לולב, הרי ע"ב, ומשום זה לולב בחשבון ס"ח, ועם ד' מינים דלולב הוא בחשבון ע"ב, והוא בחשבון חסד, שהוא זרוע הימין. ומשום זה, התקינו, שהלולב יהיה בימין, לצד החסד, והאתרוג לצד הגבורה לשמאל (כנגד) הלב, ומשום זה אתרוג הדומה ללב, התקינו שיהיה ביד שמאל, כמו שהעמידו לולב בימין ואתרוג בשמאלו, והם כנגד זכור ושמור, ומי הוא הנוטל את שניהם, (הלולב והאתרוג), הוא עמוד האמצעי, (דהיינו ז"א), הלולב הוא בימינו ואתרוג בשמאלו... (פנחס רעיא מהימנא תתכא)
כך כעין זה, אנו קוראים (המוחין מז"א שיאירו בעונתם בהשכינה), במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח, וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות, שבעה מינים שהם לולב, אתרוג, ג' הדסים, וב' בדי ערבה, שבועות קוראים אותם (את המוחין דז"א), בהתורה, ראש השנה הוא יום הדין, כל אחד במינו... אז הוא ז' ימי סוכות, ויום א' של שמיני עצרת... אז סוכה היא א', וז' מינים דלולב, דהם ג' הדסים וב' ערבות, לולב ואתרוג וכלולים בד' מינים (דהיינו הדסים, ערבות, לולב ואתרוג), הרי הם עם ז' הפרטים) י"א כחשבון ח"ו, וצריך לומר הלל עליהם ששם הללויה, דהיינו י"ח, כדי להשלים שם י"ה ו"ה... (כי תבא קמג, ועיין שם עוד)
ולקחתם לכם, רבי יהודה אומר, נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה, מה לקיחה האמורה להלן אגודה, אף כאן אגודה. וחכמים אומרים אף על פי שאינו אגוד כשר. ולקחתם לכם, כל אחד ואחד, לכם, משלכם ולא את הגזול, מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו וחבירו לחבירו אפילו הן מאה... ביום ולא בלילה, ביום הראשון ואפילו בשבת, ביום הראשון אין דוחים את השבת אלא על יום טוב הראשון בלבד. (אמור פרק טז, וראה עוד אתרוג, לולב)
לולב הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול, נקטם ראשו נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר... לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר... בשלמא יום טוב ראשון דכתיב לכם, משלכם, אלא ביום שני אמאי לא, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... (סוכה כט ב, וראה שם עוד)
תניא אמר רבי מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב, אמרו לו משם ראיה, במינו היו אוגדין אותו מלמטה. אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא שירי ביה בית יד, כי היכי דלא תיהוי חציצה, רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ... (שם לז א, וראה שם עוד)
והיכן היו מנענעין, בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל, ובית שמאי אומרין אף באנא ה' הצליחה נא... (שם לז ב)
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור... יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ובשאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו... (שם מא א, וראה שם עוד)
...בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא, ואותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים, בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך למזבח, יופי לך מזבח... (שם מה א)
...וד' (מינין) שבלולב... מעכבין זה את זה... ולקחתם לקיחה תמה... מיתיבי ד' מינין שבלולב ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות, העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת, וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה... (מנחות כז א, וראה שם עוד)
העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב, לאחר, לעשות לולב לשמו, כשהוא נוטלו מהו אומר, אקב"ו על נטילת לולב, נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו. (סוכה יד א)
תני צריך לנענע ג' פעמים, ר' זעירה בעי, הכין חד והכין חד, או הכין והכין חד (הולכה נחשבת בפני עצמה והבאה בפני עצמה או נחשבים לאחד)... (שם טו ב)
כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב במדבר, אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר... (שם טז ב)
ותניי תמן כך היה המנהג בירושלים, אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו, נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו, לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו, הניחו בארץ אסור לטלטלו, א"ר אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנייה. (שם יז א)
דבר אחר שובע שמחות, אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינין שבלולב, וסוכה חגיגה ושמחה... א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעינן דהוא נצוחיא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנו ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל, ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון. דבר אחר ולקחתם לכם ביום הראשון, הדא הוא דכתיב פנה אל תפלת הערער וגו' שנצחו ישראל בדין ונמחלו עונותיהם, והן אומרין נצחו ישראל, שנאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, הוא שדוד אומר לישראל, אם קיימתם מצות לולב שנקרא נעים, שנאמר נעימות בימינך נצח, הרי אתה מבושר שנצחת לאומות העולם, שנאמר וגם נצח ישראל, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם. (ויקרא ל ב)
דבר אחר ולקחתם לכם ביום הראשון, הדא הוא דכתיב ארחץ בנקיון כפי, במקח ולא בגזל, דתנינן תמן לולב הגזול והיבש פסול, של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. ואסובבה את מזבחך ה', כההיא דתנינן תמן בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא, אותו היום מקיפין המזבח ז' פעמים... (שם שם ה)
דבר אחר ולקחתם לכם, תני ר' חייא במקח ולא בגזל, לכם לכל אחד ואחד מכם, לכם משלכם, ולא הגזול. א"ר לוי מי שלוקח לולב גזול למה הדבר דומה, ללסטים שיושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים, חד זמן עבר עלוי חד לגיון למגבי דמוסיא דההיא מדינתא, קם קמיה וקפחיה ונסב כל מה דהוה בידיה. בתר יומיא אתצד ההוא ליסטא ואתחבש בפילקי, שמע ההוא לגיונא ואזל לגביה, ואמר ליה הב לי מה דקפחתני ואנא מילף עליך זכו קדם מלכא, אמר ליה מן כל מה דקפחית ומן כל מה דנסבית לית ליה לההוא גברא כלום אלא הדין טפיטא דתחותי, והוא מן ידיך... למחר אוקימתיה קדם מלכא בדינא, שאל ליה מלכא אמר ליה אית לך בר נש מליף עליך זכו, אמר ליה אית לגיון פלני מליף עלי זכו, שלח מלכא וקרייה ליה, אמר ליה חכם את על הדין גברא זכו, אמר ליה חכם אנא כד שלחתני למגבי דמוסיא דההוא מדינתא קם קדמוי וקפח ונסב כל מה דהוה עמי, והדין טפיטא דהוא מן דידי מסהיד עליוי, כל העם צווחין ואומר, אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. כך אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול צווח לפני הקב"ה ואומר גזול אני חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. (שם שם ו)
פרי עץ הדר, תני ר' חייא עץ שטעם עצו ופריו שוה, זה אתרוג, הדר, בן עזאי אמר הדר באילנו משנה לשנה, תרגום עקילס הגר הדר שהוא דר על המים, כפות תמרים, ר' טרפון אומר כפות אם היה פרוד יכפפנו, וענף עץ עבות, שענפיו חופין את עצו, הוי אומר זה הדס, וערבי נחל, אין לי אלא של נחל, של בקעה ושל הרים מנין, תלמוד לומר וערבי נחל. אבא שאול אומר וערבי נחל ב', ערבה ללולב וערבה למקדש, ר' שמעון אומר פרי עץ הדר א', וכפות תמרים אחד וענף עץ עבות ג', וערבי נחל ב' דליות ואחד שאינה קטומה, ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומות. (שם שם ח)
דבר אחר פרי עץ הדר זה הקב"ה, שכתוב בו הוד והדר לבשת, כפות תמרים זה הקב"ה, שכתוב בו צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות זה הקב"ה, שכתוב בו והוא עומד בין הדסים, וערבי נחל זה הקב"ה, דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו. (שם שם ט)
דבר אחר פרי עץ הדר זה אברהם, שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים, וכתיב והדרת פני זקן. כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים. וערבי נחל זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני שלשה מינין הללו, כך מת יוסף לפני אחיו. דבר אחר פרי עץ הדר זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות זו לאה, מה הדס זו רחוש בעלין, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל זו רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין, כך רחל מתה לפני אחותה. דבר אחר פרי עץ הדר זה סנהדרי גדולה של ישראל שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר מפני שיבה תקום, כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו, וענף עץ עבות אלו ג' שורות של תלמידים שיושבין לפניהם, וערבי נחל אלו ב' סופרים של דיינין שעומדין לפניהן וכותבין דברי המזכים ודברי המחייבים. (שם שם יא)
דבר אחר פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב, הבונה בשמים מעלותיו, ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון. (שם שם יא)
רבי יהודה בשם ר"ש פזי פתח, שמע בני וקח אמרי הרבה קיחות צויתי אתכם בשביל לזכותכם, אמרתי אליכם ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, שמא בשבילי, אלא בשביל לטהר אתכם, דכתיב והזה הטהור על הטמא... ועכשיו שאמרתי לכם ולקחתם לכם ביום הראשון כדי לזכותכם, כדי שאוריד לכם מטר, לכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון. (שם שם יב)
רבי מני פתח, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף, הוי כל עצמותי תאמרנה. (שם שם יג)
דבר אחר ולקחתם לקם ביום הראשון, אחר כל אותו החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך, ותרב חכמת שלמה וגו' ויחכם מכל האדם, ישב לו תמיה על ד' מינין הללו שנאמר שלשה המה נפלאו ממני, ג' המה פסח מצה ומרור, וארבעה לא ידעתים אלו ד' מינים שבלולב, שבקש לעמוד עליהם, פרי עץ הדר מי יאמר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות הדר, כפות תמרים, התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, לבה של תמרה, וענף עץ עבות, מי יאמר שהוא הדס, הרי הוא אומר במקום אחר צאו ההר והביאו עלי זית וגו' וערבי נחל, כל האילנות גדלין במים. וארבעה לא ידעתים, חזר ומזכירן פעם אחרת, שנאמר שלשה המה מיטיבי וגו', אלו ד' מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ולוקח לו מהן להלל להקב"ה, והם נראים קטנים בעיני אדם וגדולים לפני הקב"ה, ומי פירש להם לישראל על ד' המינין האלו שהן אתרוג לולב הדס וערבה, חכמים, שנאמר והמה חכמים מחוכמים. (שם שם יד)
רבי ברכיה בשם ר' לוי אמר, בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתיב ביה ויצא הראשון וגו', ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם ראשון, זה מלך המשיח, דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. (שם שם טו)
ולקחתם לכם, זה שאמר הכתוב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים ל"ה), יפה אמר דוד שאמר הפסוק הזה, תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעינים, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין לך אבר אחד גדול מאלו שקולין הן כנגד כל הגוף. (אמור יט)
ולקחתם לכם ביום הראשון, רבי אבא בר כהנא פתח, קחו מוסרי ואל כסף, משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב, בכמה טימין, בארבעה מנה בחמשה מנה, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים, לולב שהוא עומד לאדם בכמה דמים וכמה מצות יש בה על אחת כמה וכמה, לכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם, ולקחתם לכם ביום הראשון. (ויקרא פרק כג, תרנא)
דבר אחר ארבעה כנגד ארבעה אבות, והלא שלשה הן, אלא יוסף נקרא מן האבות, שנאמר גאלת בזרוע עמיך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים ע"ז ט"ז). פרי עץ הדר זה אבינו אברהם שהידרו הקב"ה בשיבה טובה, דכתיב, ואברהם זקן, כפת תמרים זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה אבינו יעקב, מה ההדס דחוס בעלין, כך היה אבינו יעקב דחוס בבנים. וערבי נחל זה יוסף, מה הערבה הזאת כמישה קודם שלשת המינים, כך יוסף מת קודם אחיו.
דבר אחר ארבעה מינים כנגד ארבעה דגלים שהיו ישראל במדבר.
דבר אחר כנגד ארבע חיות שבמרכבה.
דבר אחר כנגד ארבע מלכיות שהן מפזקין את ישראל, שאם יעצו עצה רעה על ישראל יהיו ארבעה מינים אלו מבטלין עצתן.
דבר אחר כנגד ארבע תקופות שהעולם מתנהג בהן.
דבר אחר כנגד ארבע מיתות בית דין, אמר הקב"ה אם הבאתם לפני ארבע מינים שבלולב אני מכפר לכם על ארבע מיתות בית דין.
דבר אחר כנגד ארבעה שפטים הרעים, אמר הקב"ה אם הבאתם לפני ארבעת מינים שבלולב אני מציל אתכם מארבעת שפטים.
דבר אחר כנגד ארבע צומות, אמר הקב"ה אם קיימתם מצות מועדות כתיקונן, אין אתם צריכין צומות.
דבר אחר כנגד ארבע קצות הארץ, שהקב"ה מכנסינו משם, שנאמר ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (ישעיה י"א י"ב). (ויקרא כג מ)
פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה. הדר - הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג. כפת תמרים - חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת. וענף עץ עבות - שענפיו קלועין כעבותות וחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה. (שם)
ולקחתם לכם - נאמין לדברי המעתיקים, כי לא יכחישו הכתוב, ואמרו עץ הדר הוא אתרוג, ובאמת אין פרי הדר יותר ממנו. ודרשו באסמכתא, הדר באילנו, ולהצדוקים מאלו תעשו סוכות, וראייתם מספר עזרא, ולא ראו העוורים כי שם רק ערבי נחל ולא פרי עץ, ואין זכר לעלי הדס, ועלי עץ עבות טענה על קדמונינו, כי הדס אינו אילן. והנה הם ב' מינים, והגולה מארץ קדר לאדום, אם יש לו עינים ידע סוד המצוה. (שם)
עץ הדר - עיין רש"י ור' אברהם. והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקדש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן "ונחמד למראה", דמרנג למיחזי... ונקרא העץ והפרי בשם אחד, כי כן המנהג ברוב הפירות... ופשוטו של מקרא יאמר, שנקח לנו פרי עץ הדר וכפות תמרים, וענף א' מעץ עבות, וענף אחד מערבי נחל, והנה הם אחד מכל מין, כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם, שהם הרבים, כי הלכה כר' עקיבא, שאמר כשם שלולב ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת, ולכך תרגם אונקלוס בכולם בלשון רבים, מחובר אל ולקחתם לכם, שהם הרבים. וטעם המצוה הזאת אמרו על דרך ההגדות שהמינים הללו באים לרצות על המים.
ועל דרך האמת: פרי עץ הדר בו רוב התאוה, ובו חטא אדם הראשון, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. וכפות הוא הראש, קו אמצעי כפול וגבוה על כולם. עבות - רמז לג' ספירות בבד אחד, שנאמר מידי אביר יעקב. ערבי - כענין סולו לרוכב בערבות, כי יתערבו במדת הדין ובמדת הרחמים. ומכאן תבין שאין האתרוג עמם באגודה, והוא מעכב, כי הוא העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון. והנה הם אחד בכח ולא בפועל... וכבר רמזוהו בויקרא רבה, פרי וכו' זה הקב"ה, שנאמר הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקב"ה, שנאמר צדיק כתמר וכו', וכן השאר. ובמדרש ר' נחוניא בן הקנה... ומאי הדר, הינא הדר הכל, והיינו הדר בשיר השירים, דכתיב הנשקפה כמו שחר... וזה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב, ואין מצות לולב קיימת אלא בו. לולב כנגד חוט השדרה... עבות משל לאדם שבזרועותיו יגין על ראשו, ענף לשמאל עבות לימין נמצא עץ באמצע... נחל על המקום שהם קבועים, שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים, ומאי ניהו ים, הוי אומר זה אתרוג. ומנא לן דכל מדה איקרי נחל, שנאמר וממתנה נחליאל, נחלי א-ל. והמדרש הזה על דעת ג' הדסים וב' ערבות, והיא הלכה להגאונים והראשונים כולם. (שם)
כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט, והוא הנקרא לולב.
פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג, וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד, אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי עבות, אבל נקרא הדס שוטה.
ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל, עלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה, ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר...
ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה.
מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו, ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו, ונוטלן דרך גדילתן שיהו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא, והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו... ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף, ונויי מצוה הוא, אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע (פסול)... (לולב פרק ז א, וראה שם עוד)
אמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סבה על צד הדרשות שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא. ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים, החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבה לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק... והנראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים גם כן, רצוני לומר ערבי נחל, ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם, רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למצאם, והענין השני טוב מראה ורעננותם, ויש מהם טובים בריחם והם אתרוג והדס אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע, והענין השלישי, עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים ובאספרגל וכיוצא בהן. (חלק ג פרק מג)
...משרשי המצוה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פעל ידיו, אם טוב ואם רע, ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום, ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות התפילין להיותן מונחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכר ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק, וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השרש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים, בעת ההיא צוה השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם. ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמז שיעבד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העקר שבאדם, לרמז שיישיר כל גופו לעבודתו ב"ה, וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים שבהן יגמר האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישם רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם אף בעת השמחה. וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע כי עקר השמחה ביום ראשון הוא, ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה, כי יום שמיני עצרת כלו לשם, וכמו שאמרו ז"ל, משל למלך שעשה סעודה וכו'... (אמר מצוה שכד, וראה שם עוד)
ונצטוינו להביא בתשרי שבו נברא אדם אתרוג ומיניו כדי לחבר וליחד הכל. (בראשית ג ו)
נטף - ...וחלבנה ריחה רע, והכניסה הכתוב לרמוז שיש לקבל פושעי ישראל בתעניותינו ובתפלותינו, כי שם שמים מתעלה ומתקדש כשרשעים חוזרים בתשובה, ובלא זאת נתפסים עליהם מפני הערבות, ולכן נצטוינו לקחת ערבה באגודה של ד' מינין. (שמות ל לד)
להניף אותו - ...מודה בזה לאדון הכל המעמיד העולם בכל תנועת הגלגלים. ועוד יש לומר שרומז בזה לגלות וגאולה, וכן בלולב, מוליך על שם "וילכו בלא כח" (איכה א'), מביא על שם "הנני מביא אותם" (ירמיה ל"א), מעלה למי שהעלה שכינתו מקרב ישראל, ומוריד למי שיורידה שוב. וכן רמז לתחיית המתים, מוליך הרוח ומורידה שוב. (ויקרא ז ל)
ולקחתם לכם - בפשט אלו הד' מינין צריכים להשקאת מים יותר מהשאר, ולכן נצטוינו בהם בזמן ניסוך המים, שהוא יום הדין לגשמי שנה, שנרצה לקב"ה בהם... כפת תמרים - כתיב חסר, לומר שהוא אחד, ובלשון רבים לומר שאין מספיק עלה אחד. וענף עץ עבות - עבות חוזר לענף ולעלים, שיהיו ג', ושיעור ג' טפחים וחצי הוא לנוי מצוה, ומהתורה ג' עלים לחים סגי, וכתיב עבת חסר, שיהיו הג' עלים יוצאים מעקר אחד. ועל דרך המדרש, נגד אברהם יצחק ויעקב ויוסף, אברהם פרי שהתחיל לפרסם אלוקותו ועשה פרי למאה, והדרו הקב"ה בזקנה. כפות זה יצחק שכפות על גבי המזבח, עבות זה יעקב המכוסה בבנים כבעלים. וערבי זה יוסף שמת קודם לאחיו, רוצה לומר אנו רומזים בד' המינין לאבות ולזכותם.
ועוד אמרו שרומזין לד' אברים שבגוף, שבהם עיקר פעולותיו של האדם הן למצוה והן לעבירה, והם העינים והלב, כמו שאמרו "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - תרי סרסורי דחטאה, וכן השפתים והשדרה, כי היא עיקר הגוף, והכח הנשפע בה מהמוח. וזהו שאמרו במדרש שהאתרוג דומה ללב וכו', והכוונה בזה, שבהכשל האדם בעבירות של ד' אברים אלו, ימצא כופר בד' המינין, לפי שבכל עבירה תמצא כפרה כשיעשה האדם מצוה נגדה... ועל מצות לולב אמר דוד המלך ע"ה: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים ל"ה).
ועוד במדרש, פרי עץ הדר יש בו אוכל ויש בו ריח וכו', רמז לצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים... אמר הקב"ה יבואו כולם לפני באגודה אחת ואני מוחל להם.
ועוד דרשו בד' מינין אלו שהם רמז לד' מלכויות, והוא שאמרו, בזכות ד' מינין שבלולב אני מציל אתכם מד' מלכויות, אתרוג זו מלכות בבל רישא די דהבא, כפות תמרים זו מדי, הלולב ארוך והמן נתלה על עץ ארוך, ענף עץ עבות זו יון העשויה קליעה קליעה, וערבי נחל זו אדום, כשם שקנה של ערבה אדום.
ועוד במדרש תנחומא, ד' הם קטני ארץ אלו ד' מינין שבלולב, והמה חכמים מחוכמים, שהם מתחכמים ומלמדים זכות וחובה וכו'. לפי הדרך הזה נראה לומר בד' מינין אלו, כי האתרוג והלולב רמז לשכר עולם הזה ועולם הבא, שיש מצוות שאדם אוכל שכרם משנה לשנה בעולם הזה, כשם שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה, כפות תמרים ירמוז לשכר עולם הבא שהוא גדול, כשם שעליו זו למעלה מזו, כן מדרגות עולם הבא, וכשם שאין פריו אלא לסוף ע' שנה, כך שכר עולם הבא אינו אלא בסוף ימיו של אדם. הדס יש בו מרירות וריחו טוב, ירמוז על הצער, שמדרכי התשובה שיסגף האדם עצמו בתעניות ומלקיות וגדרים רבים כפי מה שחטא, ועם זה יעלה ריחו לשמים. וערבה רומז על הכנעה ושפלות, וגדלה בנחל במקום נמוך, שישפיל ויכניע לבו ויתכפר לו. ולפי דרך זה נאה ליטול ביד ימין הלולב עם ההדס והערבה כדי לרמוז על השכר הגדול שבעולם הבא, ואתרוג הרומז לשכר עולם הזה בשמאל.
ועל דרך השכל בטעם ד' מינין שבלולב, ליחות הפרי היא חיותו, ולכך נצטוינו בצמחים הללו שיהיו הדר, להיות לחותן שהיא חיותן שמורה בתוכן, ועמהם נעשה אות וסימן לדרכי החיים, כי הם רעננים כל השנה, ומתקיימים בליחותם יותר משאר פירות, והתורה שניתנה לנו נקראת אורח חיים, ואנחנו שקבלנוה נקראים חיים כולכם היום, ולכך באה המצוה שניטול הצמחים בעלי הנפש הצומחת שבהם סימן החיים לקלס לפני אלקים חיים, ומזה אמרו בירושלמי, לולב היבש פסול, שנאמר לא המתים יהללו י-ה.
ועל דרך הקבלה, פרי עץ הדר הדומה ללב ירמוז אל הכבוד הכלול מל"ב נתיבות, והוא הדר מכל. כפות תמרים הוא סוף הבנין הנקרא יסוד, והוא ראש כל הנמצאים. ולולב דומה לשדרה, והוא מכריע וקו אמצעי... וענף עץ עבות הגדולה והגבורה והתפארת, וזהו שדרשו בספר הבהיר: ענף עץ עבות משל לאדם שיש לו זרועותיו ובהן יגן על ראשו, והיינו ענף לשמאל, עבות לימין, נמצא עץ באמצע. ולמה נאמר בו עץ, מפני שהוא שורש האילן, והדס דומה לעינים, וערבי נחל הנצח וההוד, וערבה דומה לשפתים, שכן הנביאים כולם מקבלים נבואתם משם, ועד שם הנבואה מגעת ולא עוד. וערבה היא שביעית, ולכך הוכיחו חכמי האמת ערבה מלשון ערבות, שכתוב "סולו לרוכב בערבות" (תהלים ס"ח), שהוא הרקיע השביעי. ובספר הבהיר: מאי ערבי נחל? על שם המקום שקבועים בו ששמו נחל, כלומר שהם מכלל הנחל, שכל הז' נקראו נחל. ואמרו שם שהם כנגד שוקיו של אדם שהם שתים... (שם מ כג, וראה שם עוד בארוכה)
גדול כח מצות לולב, שהרי הקישו הכתוב לקרבן, והוא שאמרו רז"ל, כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר "איסרו חג בעבותים". וכבר ידעת כי הקרבנות קיום העולם... (כד הקמח לולב)
ולקחתם לכם - עם לקיחת צמחי האדמה ואילניה יתעורר ההמון להרבות הלול ושבח על השפע, ועוד רומזת התורה בזה לכל אחת מכתות בני האדם, כבויקרא רבה ל', וגם רומז על ד' המציאויות: הבורא, הנמצאים הרוחניים, הגרמים השמימיים, ועולם היסודות. ולכן ניקח האתרוג בפני עצמו, כי ממנו יתברך נמשכת מציאות לכל הנמצאים, עם שהוא נבדל מהם. והלולב רומז לנמצאים העליונים, בהם גבוה מעל גבוה, וענף עץ עבות רומז לעולם הגלגלים שבהם ג' מינים, הגלגלים שהם ספיריים ובהם הכוכבים המאירים, וגרם הירח שאינו ספירי ולא מאיר, וערבי נחל מורים לעולם ההויה וההפסד, והברכה על הלולב כי מצוה על האדם לדרוש בעיוניו עד שיגיע ללולב, ומשם ואילך כבוד אלקים הסתר דבר.
וכן כתות האנשים, הכת הראשונה הם בעלי תורה ומעשים טובים המקיימים את העולם, השניה הם המעיינים המשוללים מהיראה שיספיק להם העיון בתוכן המציאות וקישורו וכו', ממה שתעיד החכמה, השלישית היא הכת שמלא לבם ברוח יראה ועבודה, ועם שלא השיגו בחקירות העיונית יכוונו בהם עד כמה שידם משגת. ואמרו ביום הראשון - ראשון לחשבון עונות, רוצה לומר הלוקח לולב הגזול, שגוזלו מן הכוונות הראויות למצוה, אם כן הלולב כגזול בידו, וראשון לעוונות שנמשכו אחריו. אמנם הזוכה במצוות אלו על כוונתם אינו לו לחשבון עוונות, כי אם הוא מהמשובחים לפניו, כמו שכתוב ושמחתם לפני ה' וכו', כי השמחה מעידה על ג' דברים המשותפים לכל המצוות, א' על שלמות המעשה, ב' על שלמות הפועל בכוונותיו השלמות, כי הכוונות הנפסדות מעציבות את הנפש החצובה ממקור עליון, ג' שמחה בהגעת התכלית מהמעשים, על כן לא תמצא שמחה באמת בענינים הזמניים שאין טובתם שלמה, כי אם בדברים האלקיים שמעשיהם ותכליתם באים כאחת. (ויקרא כג מ)
הלכות ד' מינין שבלולב והכשרם ופיסולם אין זה מקומן, שהכלל הוא לבחור הנאה מכל אחד מהם, אבל צריך לכתוב כוונתם. אמרו על דרך האגדות, שהמינין האלו באו לרצות על המים, לפי שמתחיל זמן הרביעה הראשונה וצריכה הארץ למים, ועל כן רמזה תורה בפרשת הקרבנות מ"ם יו"ד מ"ם יתרים, לרמוז לניסוך המים, מה שלא צוה בכל ימות השנה. על כן באו אלו הארבעה מינין משובח כל אחד מהם במינו ובענינו, לשבח בהם לא-ל יתברך שגדלם ולהללו בהם הלל גמור בכל ימות החג, ולבקש ממנו, שיתן גשמי ברכה בעולם, להצמיח ולגדל כל הצריך לקיום בני אדם. כדגרסינן בויקרא רבה פרק ל', "ועם נברא יהלל י-ה'" (תהלים ק"ב) שהקב"ה עתיד לבראתן בריה חדשה, ומה עלינו לעשות, ליקח לולב ואתרוג לקלס להקב"ה... (נר ג כלל ד חלק ו פרק ג, וראה שם עוד)
כבר הקדמנו איך שבעים פנים לתורה, וידוע כל תעלומות חכמה העלימן ונתנם כתובים בלשון שיובן מכל מלה המצוה כפשטה. וגם מורה בענין הרמוז בה למה היתה כוונת המצוה. ובמצוה הזאת רמז לנו איך הארבעה יסודות הנבראים אשר בהם כל מיני העולם השפל, שהם קיום גשמי בני אדם, ויצירתם במיזוגם ואפיסתם בסתירת אחד מהם. וכלם עומדים ברצון בוראם ואין מקיימם זולתו יתברך. על כן צותה תורה בזה החג שנקרא "חג לה'", להללו ולשבחו באלו הארבעה מינים מפוארים מהצמחים הנוצרים בעולם, שדומה כל אחד מהם ליסוד האחד ונוטה יותר אליו. ולקיחתם מסודרים במקרא כפי סדרם בעולם מלמעלה למטה. "פרי עץ הדר" שהוא אתרוג, נוטה קליפתו, שהוא מראהו בחוץ, ליסוד האש, "כפות תמרים" שהוא לולב נוטה לצד האויר, כי אף על פי שכל האילנות נוטים לצד האויר והאויר מושכם, יש אילנות שהם נמשכים יותר אצלו, כמו כפות תמרים, והוא גבוה באויר, והדא הוא דכתיב "והיא יושבת תחת תומר דבורה" (שופטים ד' ה'), רוצה לומר תחת האויר... "וערבי נחל" זהו ערבה הגדילה על המים, הנוטה לצד המים, ועל כן נקרא "ערבי נחל", לפי שרובם גדילים על הנחל. "וענף עץ עבות" שהוא הדס השפל שבעצים, לפיכך דומה ליסוד הארץ והוא קר ויבש בטבעו כיסוד הארץ, ונכתב "ענף עץ עבות" קודם ערבי נחל, שלא כסדר היסודות כפי טבעם, אבל מאחר שנקוו המים אשר מתחת השמים אל מקום אחד ונראית היבשה ובני אדם דרים בה, והמים מכונסים לשפלות שבארץ כפי יישוב בני אדם, יותר היא קרובה הארץ לאויר מהמים, על כן נכתב ההדס בפסוק קודם הערבה. ובאת תורה להורות לנו, כי בכל יסודותינו אנו מחוייבים להודות לבוראנו על אשר זננו והחיינו. ולפי שהמין הראשון, שהוא אתרוג, יש בו דוגמת ארבעה יסודות כאשר הם בנוים בעולם השפל, הקליפה העליונה דומה ליסוד האש במראהו ובטבעו, חם ויבש כמותו, והלובן שתחת הקלפה דומה במראהו ליסוד האויר והוא חם ולח כמותו, והלח שסביב הגרעינין דומה ליסוד המים, והוא כמים קרושין וקר ולח כהן, והגרעינין הן קשין כארץ, דומין ליסוד העפר וקרים ויבישים כמותו, על כן כתבו תורה בראשונה, וניטל לבדו ביד אחת, לפי שיש בו כל ארבעה יסודות כנגד כולן, ואף על פי כן נוטלו בשמאלו, לפי שאינו אלא מין אחד, ולולב בימין, לפי שהם שלשה מינים אגודין ביחד...
וגם כן רמזה תורה בשמות שקרא לאלו הארבעה מינין, להודיענו כי לא צוה לקחתם לשמחת קלות ראש, אלא להודות בהם להקב"ה המצמחם ומגדלם, ולהורות לנו, שכל הנברא בעולם הכל מאתו, ואל יבטח אדם בעושרו ובגבורתו ורב טובו, אבל ידע שכל הנבראים שבעולם אין גידולם וקיומם אלא בחסד הקב"ה ובמאמרו, ולזה רמזו, באומרם במדרש הנזכר, "פרי עץ הדר" זה הקב"ה, כדכתיב ביה "הוד והדר לבשת" (תהלים ק"ד א')... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
ולקחתם לכם - עצה נגד היצר הרע המתכוון להכשיל את האדם, שעל ידי זה נייחד לנו אותיות השם הגדול להיות לנו למסתור, שהאחד רומז כי הקב"ה בורא העולם בהדר התפשטות חסדו, הב' על ששכרו אתו לעולם הבא כתמר שצלו הולך למרחוק, הג' שהוא עומד בין ההדסים הצדיקים שבעומק הגלות, והד' שהוא רוכב בערבות, והוא יהיה אתנו להצילנו, וכן רומזים לזכות אבות... (ויקרא כג מ)
ולקחתם לכם - העבר המהופך מציין לקיחה בבת אחת, דהיינו באגודה, ואם היה כתוב וקחו, שרוצה לומר לקיחה נמשכת, היה לוקח אחד אחד. לכם - מצוה לכל אחד, מה שאינו כן אם כתב לך. הדר - עומד בהדרו, כי פרותיו עומדים בו כל השנה. כפות - על שם שכפופים, וכל אחד מהעלים מונח על גבי חברו. עבות - לשון קליעה, שעליו קלועים סביב הבד. ומשכתב כפת תמרים אחר פרי עץ הדר בלא וא"ו, ובשאר כתב וא"ו, משמע שהאתרוג ניקח בפני עצמו. (שם)
פרי עץ הדר - לפירוש אחד שטעם עצו ופריו שוים, רוצה לומר כח הטעם חזק כל כך, עד שנמצא כבר בעץ, וכן היה גם בעץ הדעת, (ראה שם עוד מה שכתב על המלומדים הבוטניים ודבריהם על פרי עץ הדר, שהם זהים עם הנאמר במסכת סוכה). כפת - הלולב אינו כי אם עלה שסוע, ומה שאנו קוראים עלה הוא רק חלק של עלה שלם. עלה בודד נקרא כף, ואילו היחידה הנוצרת מתוך כל החלקים נקראת כפת, ולפי הגמרא בסוכה ל"ב ופירוש הריטב"א שם נכתב כפת חסר, בל נחשוב שהכוונה רק לחלק של עלה. עבות - כפירש"י שכולו ענף, שהעץ מחופה בעלים על ידי שהם עשויים כקליעה ושוכבים על פניהם. ולקחתם - פירשו חז"ל לקיחה תמה, ד' מינין מעכבים זה את זה, אף שלדעת בה"ג יוצאים גם אם לוקח אותם זה אחר זה, כתוספות שם ועוד, אלא שכולם מונחים אז לפניו, ובכל זאת משום זה א-לי ואנוהו יקשרם יחד, כבסוכה ל"ז ועוד. וכן צריך שיהיו תמים-שלמים ולא קטומים.
אין להניח כסברת אנשים קלי דעת שארבעת המינים הם אגד-הודיה על התבואה, כי לרוב המינים האלו אין שייכות לברכת ארץ ישראל, ומה ענין הדסים וערבות לתבואה ויבול? אם נעיין נמצא כי האתרוג מאחד בקרבו את סמלי שאר המינים, התמר הוא פרי בלי הדר, אין בו מהכח הרוחני, ולהיפך עץ העבות כולו הדר רוחני אך אין בו פרי, והערבה היא רק עץ בלבד, וכל שלשת הדרגות האלו בהתפתחות מדרגות הצומח מאוחדות באתרוג ומושלמים בו. כמו צמחים אלו כן גם כל עמדות חיינו ומצבנו השונים צריכים להיות קרובים אל השי"ת, להיות שלמים, תם והדר, וכן מצינו שחז"ל מדמים את המינים לאבות או לצדיקים, או לבעלי תורה ומעשים טובים, ויעשו כולם אגודה אחת ומכפרים זה על זה. ארבעת המינים מייצגים גם את אזורי האקלים השונים, מהתמר הטרופי עד לערבות הצומחות גם באזור הקר... (שם, וראה שם עוד)
ולקחתם לכם וגו', כי בסוכות השי"ת מקרב בני ישראל כמו שכתוב, פורס סוכת שלום, ומגין עלינו מצד שנקראים בנים למקום, ובני ישראל מצד עצמם חפצים להתדבק בו... וזהו "ולקחתם לכם", מצדכם. וכתיב "תודיענו אורח חיים", ואיתא לולב גימטריא חיים, ובני ישראל חפצים לקבל חיים אמיתיים בפנימיות שלהם, וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה, וזהו על ידי מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל... ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל... (סוכות תרל"ד)
הד' מינים הם לאגוד ולחבר נפשות בני ישראל, כמו שכתוב במדרש, יש בהם שיש להם טעם וריח וכו', ועל ידי האגודה זוכין לכנוס לסוכה, דכתיב "אהבת כלולותיך לכתך אחרי" וכו', שאין יכולין לבוא להמשכה זו להיות נמשך אחר הבורא ית' רק על ידי שמכניסין עצמן בכלל ישראל... (שם תרל"ט)
בענין לולב ומיניו, דאיתא במדרש נגד חילוקי בני ישראל שיש בהם טעם וריח וכו', היינו שיכול כל אחד למצוא את שלו בזה החג, דכתיב ולקחתם לכם, וגו', אבל צריך להיות כל אחד בטל להכלל כדי להשלים רצון הבורא ית' בבני ישראל, כמו שכתוב, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", שיהיה זה כל המכוון... (שם תר"מ)
במצות לולב, ולקחתם לכם וגו', דרשו במדרש על חיבור מיני בני אדם שבישראל, אותם שיש להם טעם או ריח וכו'. ויש לפרש הענין שבחג הזה ניתן דעת לאיש ישראל למצוא ולהכיר מקומו, כאומרו ולקחתם לכם ממש, שיקח כל אחד את עצמותו, כי הנה חג הזה נקרא חג האסיף, שמאסף כל אחד תבואתו לביתו. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כמו כן בכל אדם ממש מתברר עתה הנקודה פנימית שבו שמתערבב בכל השנה בהבלי עולם, ועכשיו שמוטהרין מתברר האוכל מתוך הפסולת וכו', ויתכן שזה רמז "באספך מעשיך" ממש, "מן השדה" היא התערובות, כי השדה הוא לשון הפקר... וכמו שבפרט כל נפש מישראל מתברר עתה האוכל מתוך הפסולת, כן בכלל הבריאה מתבררין עובדי ה' בני ישראל מתוך הרשעים, ולכן באמת ימי המשפט הם לטובת בני ישראל... (שם תרמ"ד)
בענין הד' מינים דרשו חז"ל על החילוקים שיש מבני ישראל, שיש בהם טעם וריח או אחד מהם או ולא כלום. ובודאי יש לכל המינים חלק ושורש בתורה, דיש תורה ומצות חוקים ומשפטים, והם הד' חילוקים, כי התורה עיקרה הטעם, ומצות בחינת הריח, ומשפטים טעם וריח, וחוקים רמז לערבה. ואלה המינים ממש נמצאו בבני ישראל, שהוא בחינת תורה שבעל פה שיש גם כן תקנות וסייגים מכל אלה המינים, ונמצא מנהג ישראל תורה, וכמו ערבה בהושענא רבה, שהוא מנהג נביאים וכמו חוקה, וזה העדות ביותר על בני ישראל שמכוונים לדעת עליון אפילו בלי טעם וריח... וכמו שיש בקדושה הד' מינים, כמו כן יש ג' עבירות ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, וגלות האחרון שהוא על שנאת חנם הוא שאין בו טעם ולא ריח, והיא הגדולה מכולן, ולכן בזכות הערבה יכולין להוושע בדורות אלו השפלים, ועושין שמחת תורה אחר החג, להודיע כי כל המינים הללו נמצא בנו בכח התורה כנ"ל... (שם תרמ"ז)
במצות לולב ומיניו... וכן הוא במצות ולקחתם, שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כל אחד לקבל הדעת, זה בכח התורה וזה בכח המצות, והם כנגד האיברים כמו שכתוב במדרש, ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא, והענין הוא כי הוא תיקון בחינת הגוף, כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו בחינת תפילין של ראש, ולולב הוא בחינת תפילין של יד, ולקחתם ביד, ובזה הוא המלחמה, כמו שכתוב, והידים ידי עשו. לכן בשבת אין צריכין לולב, שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, והוא יומא מנוחה... (שם תרמ"ט)
איתא במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות... ולכן אחר יום הכפורים שנטהרו לבות בני ישראל, זוכין בסוכות לרוח נכון וחדש, ועל ידי הלולב ומיניו מקבלים הרוח, ולכן יש ד' מינים, כמו שכתוב מארבע רוחות בואי הרוח... (שם תרנ"א)
בענין הלולב, כי סוכה בחינת אהרן שושבינא דמטרוניתא, שמקרב בני ישראל להקב"ה לחסות בצלו, והלולב הוא בחינת משה רבינו ע"ה, שושבינא דמלכא, שהוריד תורה לנו מן השמים, ואורייתא וקוב"ה כולא חד. ועל ידי הלולב כביכול לוקחין להקב"ה, כדאיתא במדרש תרומה לקח טוב נתתי לכם... מסתמא רומז לכל אלה המינים שבלולב, ומסיים המוכר נמכר עמו. ואיתא במדרש פרי עץ זה הקב"ה וכו', כפות תמרים הקב"ה, ואחר כך דורש על חלוקי נפשות בני ישראל, וכל זה ענין אחד הוא, כי הקב"ה בחכמה יסד ארץ, ובודאי יש רמזים במינים הללו שאין נמצאים כזה רק בנפשות בני ישראל, וכמו כן בשמים אין נמצאים בשום שר רק בהקב"ה, ולכן הוא עדות על דביקות בני ישראל בהקב"ה, כי חלק ה' עמו... (שם תרנ"ג)
מצות הסוכה... ובאמת צורת צלם אלקים נשלם על ידי המילה, והנה על ידי הד' מינים זוכין לצלם אדם, כמו שכתוב, חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו וכו', וזה הדעת זוכין על ידי מצוה זו, כמו שכתוב, ולידע איך שמך נקרא עלי, וזה שאמר "ולקחתם לכם", לעצמכם, לזכות לבחינת אדם... (שם תרנ"ה)
הד' מינים מביאים השמחה, כמו שכתוב, ולקחתם וכו' ושמחתם, ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ועל ידי המינים מתקשרים בנפש רוח נשמה, כמו שכתוב ולידע איך שמך נקרא עלי, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בפסוק כל הנקרא בשמי וכו', ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתרה השמחה בעצם היום, ואין צריך לעורר השמחה על ידי המינים... (שם תר"ס)
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות... ואחר יום הכפורים נעשין בני ישראל אגודה אחת, כי עונות מבדילים, דיש עונות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וזה רמז הד' מינים שנעשין אחדות אחד, ואז חל עליהם שם שמים שהוא בחינת הסוכה, הד' מינים הרמז שתקנו מה שבין אדם לחבירו, והסוכה רומז שתקנו מה שבין אדם למקום, ועל זה נאמר שלום שלום, שלום שלמטה ושלום שלמעלה, ולכן בשבת אין צריך לד' מינים, דהנפשות קרובים, וכל הפירוד בבחינת הגוף, ושבת יומא דנשמתין ונקרא שלום, ולקחתם לכם פירוש שכל אחד יקח חלק בכלל ישראל, כמו שכתוב לקיחה לכל אחד ולקיחה תמה... (שם תרס"ב)
סוכות היא כנסיה לשם שמים, וד' מיני הלולב הם בחינת מחלוקת לשם שמים, דכתיב האספו ואגידה לכם, זהו בחינת הכנסיה, לכן חל שם שמים על הסוכה, והוא השפעת הקדושה מלמעלה, אגודה היא המשכת רוח הקדש כמו שכתוב בזוהר הקדוש, הקבצו ושמעו הוא הקבלה שבני ישראל מקבלין, דכל אחד יש לו דרך בפני עצמו, כמו השבטים שהיה בהם מחלוקת לשם שמים, ונתקבצו כל הפרטים להיות כלל הבא מן הפרטים, וכן המינים שבלולב שנעשין אגודה אחת, וזה שאמר ולקחתם לכם, שהיא בחינת הלקיחה הקבצו ושמעו. (שם)
ולקחתם לכם וגו' ושמחתם וגו', על ידי המינים הללו מקבלים בני ישראל פנימיות השמחה של החג, כמו שכתוב, "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך", פירוש להיות נשבע מן פנימיות השמחה ולהיות נשאר מן השמחה על כל השנה, כמו שכתוב, נעימות בימינך נצח, להיות דבר של קיימא, וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה, כדאיתא במדרש "כל עצמותי תאמרנה", אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה... היינו לשעבד כל אלה האברים אל הקב"ה, ואלה המינים מסייעים לזה... (שם תרס"ה)
ויש לומר דהיינו טעמא דלולב, דאינו יוצא אף בשאול, כי ד' מינים בלולב מורה על חיבור וקישור ישראל בהשי"ת, והד' מינים רומזים לד' אותיות הוי"ה, כמו שאנו אומרים בהתפלה שקודם נטילת לולב, "אותיות שמך הגדול המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי", צריך שמירה כנ"ל, ופסול ביום א' אפילו שאול, ובשאר הימים שהמצוה מהתורה רק במקדש פסול גזול כמו בקרבן. (ויקרא תרע"ה)
הענין מה שמיעטה תורה להדיא גזל בסוכה ולולב יותר מבכל המצות, דהנה סוכה היא אהבה, כדכתיב (שה"ש ב' ג') וימינו תחבקני, וכתיב (שם) בצלו חמדתי וישבתי. וכן לולב שד' מינים רומזים להשי"ת כבמדרש, שישראל נוטלין את מינים אלו ושמחין לפני השי"ת. והנה כבר אמרנו שכאשר יש השפעת אהבה ותשוקה בעולם, ואדם משתמש באהבה במקום שאינו ראוי, היינו באהבות חיצוניות, זה נקרא גזל, שגוזל את האהבה מן המקום הראוי... ובזה יש לומר טעם פסול גזל במצוות אלו, כי על ידי שמקיימן על ידי גזל, ועבירת הגזל מושכתו לגזול את האהבה והתשוקה ממקומה בסוד עבירה גוררת עבירה, אם כן לא די שלא קיים המצוה, אלא שעוד מגרע גרע, וזהו שאיתא (ירושלמי סוכה ג' א') אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו... (סוכות תרע"ג)
והנה מצות לולב היא שיעשו כולם אגודה אחת, אף שזה נתבקש בכל השנה, ולמה לא נצטוינו על הלולב בכל השנה כולה, הטעם משום דכל השנה אין אנו יכולין, שכחו של עשו והעוונות מפרידין על כרחנו שלא בטובתנו, אלא אחר יום הכפורים שנסתלקו העוונות ועמם נחלש כחו של עשו, כבזוהר הקדוש... אז ביכלתנו להתאגד יחד, ועל זה באה אז מצות לולב, אם כן שפיר אמר המדרש שבמה שישראל יוצאין בלולביהן ואתרוגיהן בידם אינון יודעין דישראל אינון נצוחייא. (שם תרע"ז)
ונראה שלולב הוא לעומת המלכות הרביעית שהיא שקולה או יתרה משלשתן, וכבר פירשנו שהיא כוללת כל הכחות הרעים שבשלשתן, כמו עשו שהיה ז"א דקליפה כולל כל המדות הרעות, וזהו ענין לשון הרע שהיא שקולה כשלשתן, אף שאין בה מיתת בית דין, מכל מקום הכח הרע שבה באשר שקול כשלשתן מביא בפועל ממש לשלשתן, וכבר דברנו בזה. ויש לומר שד' מינים אלו הם היפוך מכל הכחות הרעים האלה. לולב ואתרוג הם היפוך ע"ז וגילוי עריות, דבפייט לולב אחד ואתרוג אחד לה' אחד ושמו אחד, והוא שם הוי"ה ושם אדנות. ונראה שהם דוגמת ענין ראש השנה ויום הכפורים, שהם מכפרים על ע"ז וגילוי עריות, ודבר זה פשוט למבינים. הדס שיש בו שלשה עלין ושלשה בדי עלין לחין, וכל שלשה מורה על חיבור ואגוד, כאמרם ז"ל (סוכה י"ג), אגד שלש שמיה אגד, כי האמצעי הוא מחבר, והוא מכפר על שפיכות דמים, שהיא פירוד כנ"ל. ערבה דומה לשפתים, מכפרת על חטא הלשון שהוא לשון הרע ששקולה כשלשתן, ובהאריז"ל שערבה גימטריא זרע, והיינו שברית הלשון וברית המעור שקולים. ולפי האמור יתפרש מה שאין לולב דוחה שבת, כי שבת עצמה דוחה כח ארבע המלכיות, וכבר דברנו בזה באריכות... (שם תר"פ)
והנה ידוע דארבע מלכיות מושכין לע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ששקולה כשלשתן, וכבר דברנו מזה. ויש לומר שלעומתם מצות לולב שיש בו ד' מינים, אתרוג מציל ומכניע יצרא דע"ז, ולולב שהוא יוסף כמבואר בכוונות הוא כנגד יצרא דגלוי עריות, והוא שיסד הפייטן בלולב אחד ואתרוג אחד לה' אחד ושמו אחד, וידוע דהוא שם הוי"ה ושם אדנות, ובהקדמה לתקוני הזהר דד' אותיות הוי"ה מכפרין על גילוי עריות, וארבע אותיות אדנות מכפרין על ע"ז, הדס שהוא משולש וכולל הוא היפוך הפירוד, והוא נגד שפיכת דמים שמפרידה הנפש מהגוף, ערבה דומה לשפתים היא נגד חטא לשון הרע, והיינו דבשמחת ארבעה מינים אלו להודות ולהלל לה' בשמחה מתקנין החטא אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, ומכניעין את ד' הכחות הרעים של ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע... (שבת חוהמ"ס תרע"ד)
ענין ערבה הניטלת בפני עצמה, והקפה היא בלולב, יש לומר, דהנה חמש הרגשות הן, ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, ויש לומר דאתרוג מקביל לחוש הראיה, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים, שלשון אתרוג נגזר מלשון רגוג, והכתוב (בראשית ב' ט') כל עץ נחמד למראה, מתרגם אונקלוס כל אילן דמרגג למחזי, וכן ונחמד העץ מתרגם ומרגג אילנא לאסתכלא ביה... ערבה מקבילה לחוש השמיעה, כי שמיעה היא קבלת דברים, והיינו דנכנס לעומק הלב באמצעות כלי האזנים... אף דערבה רומזת לאנשים שאין בהם לא ריח ולא טעם מצוה... אם על כל פנים יש בהם ענין זה לכוף אוזן לשמוע דברי חכמים נכנסים עם יתר המינים באגודה. והדס מקביל לחוש הריח כצורתו, שיש בו ריח ולא טעם, לולב מקביל לחוש הטעם, הרי דארבעה מינים אלו מקבילים לארבע הרגשות הנ"ל, ללוקחם ולהגביהם לשמים. אך ערבה הניטלת בפני עצמה מקבלת לחוש המישוש, על כן אין בה שום מצוה, אלא נטילה, שהיא חוש המישוש לבד, ואין אומר ואין דברים, על כן אין מקיפין אלא בלולב, כידוע בדברי האר"י ז"ל שהקפות הן בראשי תיבות אד"ם, דהיינו אדם המקיף דיבור ומעשה, וזו באשר אין בה אלא מישוש לבד, על כן אין בה הקפה. ונראה שאז הזמן להגבהת אנשים שהם בתכלית השפלות, אם אך רוצים להיות מהיום והלאה עושי מצוות מעשיות כפשוטן. (הושענא רבה תרע"ז)
...כי תיכף אחר יום הכפורים דכבר רצה אלקים את מעשיך היינו כל המעשים שעשה מכבר גם קודם התיקון השתא איגלאי מלתא למפרע דמכבר היו לרצון, על ידי זה מתעורר השמחה בלב ונוסע סוכותה שהוא זמן שלימות השמחה שזוכה לחיי עולם, דעל זה רומזים הד' מינים, לולב בגימטריא חיים, וכן הדס בגימטריא חיים עם הכולל, ואתרוג עם הכולל בגימטריא תורה שהוא חיי עולם, וערבה בגימטריא זרע כי הוא לא טעם ולא ריח רומז לפושעי ישראל וגם מהם לא ידח נדח, ותיקונם לזכות לחיי עולם על ידי זרעם אחריהם... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קכב)
כבר דברנו מזה, שהד' מינים משפיעים האור פנימי בלב, וביחוד הלולב שהוא בחינת יוסף הצדיק, משפיע האור פנימי ללב נפשות ישראל, ועל זה עיקר הברכה ניתקן על נטילת לולב, וגם עיקר הנענועים המה בלולב כדי לנענע בו. ואיתא בתיקונים שח"י נענועים כנגד ח"י חוליות שבשדרה, דאינון בצדיק ח"י עלמין. והנה עיקר אור הפנימי הוא השפעת האור תורה להיות משיג על ידי זה הארת אלקותו ית', כמו שנאמר ה' אורי וישעי... והמה נשפעים על ידי הד' מינים שבלולב, שהמה בחינת ז' מדות שבקדושה, שבכולם נמצא הארת התורה, כי אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהאיר מחכמת התורה, כי שני אלפים תורה התחיל מאברהם אבינו ע"ה... (פרי צדיק סוכות כ)
בזוהר הקדוש, והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא וכו', ישראל אשר בך אתפאר, כי בשבעת ימי החג הקריבו שבעים פרים להכניע שבעים אומות, שהמה שבע מדות שהונחו על פי שכל ופעולת אדם שיש גם להאומות אחיזה בהם, ונצרך להכניעם על פי פעולת המצות בד' מינים כדאיתא בזוהר הקדוש, מאני קרבא בימינא נטלי ליה, כי הד' מינים מרמזין על כלי הפעולה, עינים ופה וגוף כנ"ל, שיש בזה אחיזה גם לאומות על הגוון, ונצרך לנו להכניעם על ידי כלי מלחמה, אבל ביום השמיני נקשרים כל המדות בלב בנקודה הפנימיות אשר אין לזה שום שייכות לאומות העולם... (שמיני עצרת לג)