(ראה גם: אונן, בכי, גדידה, הספד, שרט לנפש)
וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ולא שתו איש עדיו עליו. (שמות לג ד)
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'. (ויקרא י ו)
לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת... והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא... (שם כא ה)
בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. (דברים יד א)
בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספד ולא תבכה ולוא תבא דמעתך. האנק דם מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל. (יחזקאל כד טז)
רבי יהודה פתח, שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי, מקרא זה אמרו אליהו, תא חזי, מה כתוב, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וכו', כי הם היו אומרים דברים ואיוב לא היה מתנחם מהם. מכאן למדנו, מי שבא לנחם את האבל צריך ליסד דברים בתחילה, (שיהיו ראויים לנחמו), כי החברים של איוב אמרו דברי אמת, אבל לא לנחם אותו, מפני שצריכים דברים (שהאבל) יודה עליהם, ואז יקבל עליו את הדין, ויודה עליו למלך הקדוש... (קרח טו)
אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא. (ברכות ו ב)
אלמה אמר רב אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם פאר. (שם יא א)
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ, אמר להם איני כשאר בני אדם אסטניס אני... מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, קסבר אנינות לילה דרבנן, דכתיב ואחריתה כיום מר, ובמקום אסטניס לא גזרו ביה רבנן... (שם טז ב)
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... (שם יז ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור... ויש אומרים אף אבל. (שם נד ב)
ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. (שבת יב ב)
...שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה... ואי דקאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע... אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. אמר רבי יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו... (שם קה ב, וראה עוד הספד)
אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו... לאחר ז' ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי... (שם קנב א)
והתניא שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד... דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. (עירובין מו א)
אמר רבי חנין לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר תנו שכר לאובד וגו'... (שם סה א)
כי אתא רב דימי אמר עטופה (האשה מקללת חוה) כאבל ומנודה מכל אדם... (שם ק ב)
...שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה מקצת היום ככולו. (פסחים ד א)
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה, פשיטא, מהו דתימא הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן... (סוכה כה ב)
...והאמר רב ששת אבל אסור להושיט אצבעו בחמין... דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער, ומכבס כסותו במים... אמר רבא אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא. מיתיבי אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה... (תענית יג א)
...מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה... (שם ל ב)
ורמינהו, המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהן... מאי לא יערער על מתו, אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליבא. (מועד קטן ח א)
...וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו, כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר... (שם יז ב)
הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה, שמונה בטלו הימנו גזרת שלשים... שלשים יום מנלן, יליף פרע פרע מנזיר, כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו, וכתיב התם גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים אף כאן שלשים... רבינא איקלע לסורא דפרת, אמר ליה רב חביבא לרבינא הלכתא מאי, אמר ליה אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו, מנין לאבילות שבעה, דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה, אף אבילות שבעה... דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד, דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, ואשכחן עצרת דאיקרי חד יומא חג... (שם יט א)
תנו רבנן, דברים שאבל אסור בהן, אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובהש"ד ובאגדות, ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע... תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות אינו חולץ, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ... תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו, והאשה טווה בפלך בתוך ביתה.
תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין. תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו... ורמינהו המוצא את חבירו אבל בתוך ל' יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר ל' יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש... אמר רבי מאיר המוצא את חברו אבל לאחר י"ב חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה, לאדם שנשברה רגלו וחיתה, מצאו רופא ואמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה, כדי שתדע שסממנין שלי יפין... (שם כא א)
...על כל המתים כולן מדחה מיתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, היה ערב שבת או ערב יום טוב הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט. על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ... על כל המתים כולן מסתפר לאחר ל' יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום, על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש... על כל המתים כולן קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו... על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן... על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כי אתא רבין אמר רבי אין לנו על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי, על אביו ועל אמו ביד...
...אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן...
תנו רבנן, אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם, רבי יהודה אומר לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו שהרי הכל נכנסין לביתו לנחמו, אלא שניה אינו יוצא מפתח ביתו... תנו רבנן כל שלשים יום לנשואין, מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים... ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, משום בטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן... (שם כב א)
...בעא מיניה רבי יוחנן משמואל יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת, אמר ליה אין אבילות בשבת, יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל, אבל ששימש מיטתו בימי אבלו חייב מיתה, אמר ליה רב פפא אסור אתמר, ומשמיה דרבי יוחנן אתמר. ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל הכי שמיע לכו, אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה... פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה, נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ורב אמר אף פריעת הראש רשות, ושמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות, דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו, שמואל לטעמיה דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה... (שם כד א)
תנו רבנן חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו, ואין מקרעין בפניו ומשתקין את הנשים מפניו, ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, וקורעין על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. ואמר רב פפא תנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות... תנו רבנן מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר משיסתם הגולל... (שם כו ב)
אמר רב פפא אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים, והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא... אמר רבי יוחנן אבל כיון שניענע ראשו, שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו, ואמר רבי יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה, ואמר רבי יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה. אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל... ואמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא הוו לה שבעה בני מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתירתא עליה, שלח לה רב הונא לא תעבדי הכי, לא אשגחה ביה, שלח לה אי צייתת מוטב, ואי לא צבית זוודתא לאידך מית, ומיתו כולהו... הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני... אמר רבי לוי אבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו, משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. (שם כז ב)
אמר רבי יוחנן אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. אמר רבי אבהו מנין לאבל שמיסב בראש, שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכור כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם, ינחם אחריני משמע, אמר רב נחמן בר יצחק ינחם כתיב... (שם כח ב)
...כדתניא הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום... (כתובות ג ב)
אמר רב נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין... (שם ח א)
...הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים... (סוטה יד א)
ומאחר דהוו צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש, אמר ליה משום דלא איאבול על ירושלים, דכתיב שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. (גיטין נז א)
...בשעת אנינות תביר יצריה, ורבנן סברי לה כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. (קידושין פ ב)
אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא ואמרו ליה מאי שנא הני מסאני, אמר להו דקא מאבילנא אירושלים, אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים, סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה... (בבא קמא נט ב)
ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. ומאי שנא של עדשים, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, דבר אחר מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם, מאי בינייהו, איכא ביניהו לנחומי בביעי. (בבא בתרא טז ב)
תנו רבנן כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להן רבי יהושע אמר להן... פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים... אמר להן בני בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט... כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגו'... (שם ס ב)
תנו רבנן בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם עוברין, והיו ב' משפחות בירושלים מתגרות זו בזו, זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהא העם עומדים ואבלים עוברין... (סנהדרין יט א)
...ולא היו מתאבלין (על הרוגי בית דין, כדי שתהא בזיונן כפרה להן), אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב. (שם מו ב)
...ושמואל אמר די לאבל שיעמוד באבלו (ודאי קץ לדבר)... (שם צז ב)
ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא. (שם קח ב)
...דתניא אנינות לילה מדברי תורה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אונן אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, תדע, שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים... (זבחים צט ב)
...דתניא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות, אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב... (שם ק ב)
אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה... (תמורה טז א)
כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל, מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל, השוכן בבית הזה ינחמך... (מדות לד ב)
הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, למאי הלכתא, אמר רב פפא לענין אבלות, כמאן, דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספק הוי, הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו. (נדה מד ב)
...מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה, רבי נתן... אמר רבי יוסי בי רבי אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתייה, הדא דתימר ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר... תני במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת שואלין, ובדרום שואלין... רבי יוסי בי רבי חלפתא משבח בדרבי מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע, חד זמן חמא אבילייא בשובתא, ושאל בון, אמר ליה אהן דאת מתני שבחיה, אמר לון מה עיסקיה, אמר ליה חמא אבילייא בשובתא ושאל בון, אמר לון בעי אתון מידע מהו חיליה, בא להודיעכם שאין אבל בשבת... (ברכות יט א)
...הרי שמוליכין אותו ממקום למקום, כגון אילין דקברין בבית שריי, אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, אית תניי תני אלו ואלו משיסתם הגולל, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול המשפחה... הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון, אית תניי תני משיסתם הגולל השני... מניין לאבל מן התורה שבעה, ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמידין דבר קודם למתן תורה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירה שמע לה מן הדא ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה', כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ... אית דבעי מימר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק... רבי ירמיה ורבי חייה בשם רבי שמעון לקיש רבי אבהו רבי יוסה בן חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש, ויתמו ימי בכי אבל משה, ימי שבעה, בכי שנים, אבל שלשים, ואית דמחלפין, ימי שנים בכי שבעה, אבל שלשים. רבי יוסה רבי חייה בשם רבן שמעון בן לקיש רבי יונה ורבי חייה ורבן שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא, והפכתי חגיכם לאבל, מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה... רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו טפילה לטפילה (כגון בר בריה שמתאבל עם בנו) אסור בתגלחת... אמר לון באינון דהוון גביה, אנן לא הוינן גביה. רבי אבודמי בר טובי בשם רבי אבהו ואפילו טפילה לטפילה חייב לקרוע, דאמר רבי אבהו האנק דום, מיכן שהוא צריך לצווח. אבל מתים לא תעשה, מיכן שהוא צריך להתאבל, פארך חבוש עליך, אית דבעי מימר אלו התפילין, אית דבעי מימר זה הגיהוץ... ונעליך תשים ברגליך, מיכן שהוא אסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם, מיכן שהוא צריך לכסות את פיו... ולחם אנשים לא תאכל, מיכן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, ומנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים, אמר רבי שמואל בר רב יצחק כתיב כי כה אמר ה' אל תבא בית מרזח וגו'. תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, מלספר ומלכבס, מלקרות בתורה ומלשנות מדרש הלכות והגדות, משאילת שלום ומלעשות מלאכה... תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל... ותנין כן אם היה להוט אחר התורה מותר.
על כל דבר האמור בתורה כהן מיטמא, ישראל מתאבל, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו, ואחותו הנשואה מתאבל ואונן אבל לא מיטמא, ארוסתו לא מתאבל ולא אונן ולא מיטמא... (מועד קטן יג א)
...מניין שאבל חייב לקרע מעומד, דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו... קרע וחזרה בו נשמה אם על אתר אינו צריך לקרוע, אם לאחר זמן צריך לקרוע... (שם יח א)
...דתני על כל המתים אין מבדיל קנה שפה אלא על אביו ועל אמו, דברי רבי מאיר רבי יודן אומר כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה הרי זה קרע של תפלות... רבי אבהו בשם רבי לעזר אין אנינה אלא למת בלבד, דכתיב ואנו ואבלו פתחיה... תני אי זו הי אנינה משעת מיתה עד שעת קבורה דברי רבי, וחכמים אומרים כל אותו היום... (סנהדרין י א)
...אמר רבן שמעון בן גמליאל בשם רבי יונתן אף (הקב"ה) מראה פנים לאבל, הדא הוא דכתיב וירא אלקים אל יעקב עוד וגו' מה ברכה ברכו, רבי יונתן אמר ברכת אבלים. (בראשית ח טו)
...אמר ליה בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא... מאי טעמא ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבילות, הדא מה דאת אמר (שמואל ב' י"ח) נעצב המלך על בנו. (שם כז ז)
ויקם אברהם מעל פני מתו... אמר רבי יוחנן מן הן תנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות שבתורה, מן הכא, ויקם וידבר. (שם נח ו)
מה עדשה זו עשויה כגלגל, כך העולם עשוי כגלגל, מה עדשה זו אין לה פה, כך אבל אסור לו לדבר, מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה, כך אבל שמת אברהם אבינו שמחה, שנטל יעקב את הבכורה. (שם סג יט)
ומניין לאבל שהוא ז'... דאתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואמר אל נא תהי כמת, מה ימי המת ז' אף ימי החלט ז'... אלא שאם היה עני מדוקדק בא' ובב' אינו עושה מלאכה, ובג' הוא עושה בצינעה, אבל אמרו תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך, בר קפרא אמר אפילו בג' אל יעשה כל עיקר מפני שהוא תוקפו של אבל, תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא בג', עד תלתא יומין נפשא תייבה על קברה, סבורה היא שהיא חוזרת, כיון שהיא חמי דאשתני זיוהון דאפוי, אזלה לה ושבקא ליה, הדא הוא דכתיב (איוב י"ד) אך בשרו עליו יכאב וגו'... תני חבורה ומשפחה כך הן דומים לכיפת אבנים את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת, כך כל ז' ימים חרב שלופה, ועד ל' יום היא מתרפרפת, ואינה חוזרת לנדנה עד י"ב חדש. אמר רבי אלעזר נולד בן זכר במשפחה מיד היא רפה... (שם ק ז)
ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולמה עושים ז' כנגד ז' ימי המשתה, אמר להם הקב"ה בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה, שנאמר (ירמיה ל"א) והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם... (שם שם יד)
רבי חנן דציפורי פתר קריא בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסים לבית האבל, ואין אחד מהם יכול לפתוח את פיו ולברך ברכת אבלים, ואחד מהם פותח פיו ומברך, דומה כשושנה בין החוחים... (ויקרא כג ד)
דבר אחר ועניים מרודים תביא בית אלו אבלים, ומרי נפש שנפשן עגומה עליהן, ומי משמחן יין, דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש... (שם לד יג)
עת לבכות בשעת האבל, ועת לשחוק אחר האבל. עת ספוד בשעת האבל, ועת רקוד אחר האבל. (קהלת ג ו)
טוב ללכת אל בית אבל מלכת בית משתה, למה, שלב חכמים בבית אבל, שכל מי שמתאבל הקב"ה משמחו, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה. (שם ז ה)
...(הקב"ה) מנחם אבלים, דכתיב (בראשית ל"ה) ויקרא שמו אלון בכות, אמר רבי שמואל ב"נ מהו אלון בכות, עד שמשמר אבלה של דבורה מניקתו באתה לו שמועת רבקה אמו, ובכה ב' בכיות, לכך נאמר אלון בכות, וביעקב הוא אומר ויברך אותו, ברכת אבלים ברכו. (שם שם ז)
אמר רבי סימון מצינו שהלכו לבית המשתה ולא נתפרשו שמותן, לבית האבל ונתפרשו שמותן... ג' ריעי איוב הלכו לבית האבל ונתפרשו שמותן. מצינו שהלכו לבית המשתה ולא נדחו מגיהנם, והלכו לבית האבל ונדחו מגיהנם... ואלו שהלכו לבית האבל נדחו מגיהנם... (איוב ב') ויבאו איש ממקומו, איש מביתו איש מעירו אין כתיב כאן, אלא איש ממקומו, ממקום שנתבצר להם בגיהנם, נדחו ונצולו ממנו. מצינו שהלכו לבית המשתה ולא שרת עליהם רוח הקדש, זה עוג, וג' ריעי איוב הלכו לבית האבל ושרת עליהם רוח הקדש, הדא הוא דכתיב ויען בלדד... (שם שם ח)
רבי יוסי אומר שבעת ימי האבל מנין אנו למדין, מיעקב אבינו, שעשה לו יוסף שבעת ימי האבל, שנאמר (בראשית נ') ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ועלו כל גדולי המלכות עמו, שנאמר (שם ) ויעל עמו גם רכב גם פרשים, אמר להם הקב"ה אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני אתן לכם ולבניכם שכר טוב בעולם הזה, כשמתו המצריים בים לא טבעו בים, וזכו להקבר, שנאמר (שמות ט"ו) נטית ימינך וגו'.
גמילות חסדים לאבלים מנין אנו למדין מאיזבל, שהיה ביתה סמוך לשוק... וכל מת שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מביתה וממחה בכפיה ומקוננת בפיה ומהלכת אחריו. ונבא עליה אליהו ז"ל ואמר (מלכים ב' ט') בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל, והאברים שהיו גומלין חסד, לא שלטו עליהם הכלבים, שנאמר וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידים.
גמילות חסדים לאבלים מנין, אנו למדין מאנשי יבש גלעד, כשנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד האיש שהצילנו מחרפת בני עמון, אין אנו חייבין לגמוול לו חסד, ועמדו כל הגבורים שלהם והלכו להם כל הלילה לחומת בית שן, ויקחו את גופת שאול וגו'.
לאבלים מנחמים בלחם וביין, שנאמר (משלי ל"א) ויין למרי נפש. אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ועם בניו בצום ובכי ומספד, שנאמר (שמואל א' ל"א) ויצומו שבעת ימים, אמר להם הקב"ה אני אתן שכרכם לעתיד לבא, כשאני עתיד לקבץ את ישראל מארבע פנות העולם, ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה...
...מה ציוה המלך, להיות מעבירין את ארונו של שאול בכל גבול ישראל בכל שבט ושבט, והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד, כדי שיצאו ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבא לגבול ישראל לארץ בנימין, כיון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ...
ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחת לחתנים ואחת לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו... והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך... משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום... רואין את האבל ויושבים עמו על הארץ, כדי שישבו ויצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדין... (פרק יז)
וברכת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללים על הכוס, בשבת שאין אבילות נוהגת בפרהסיא כרבי אליעזר בן הורקנוס, דאמר ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים... משחרב בית המקדש התקינו שיהו החתנים והאבלים באים לכנסת כדי לגמול להם חסד... אבלים לאחר שיגמור החזן תפלה של מוסף הולך לו אחורי דלתי של בית הכנסת או בפני הכנסת, ומוצא שם האבלים וכל קרוביו, ואומר עליהם ברכה, ואחר כך אומר קדיש, ואין אומר בעלמא דעתיד לחדתא אלא על התלמוד ועל הדרש. (יט יב)
אבל כל שבעת ימים אסור לעשות מלאכה הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו, כשם שהם והוא אסור לעשות, כך אחרים אסורים לעשות לו. עושין לו מלאכה שהיא אובדת, כונסין לו גרנו... היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם... (פרק ה א)
...כך היו החבורות בירושלים אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן ואלו ללקט עצמות... אבל חסידים הראשונים היו מקדימים לבית האבל מלבית המשתה... (פרק יב)
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לנחמו, נכנס רבי אליעזר וישב לפניו, ואמר לו רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך, אמר ו אמור, אמר לו אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין, ומניין שקבל עליו תנחומין, שנאמר (בראשית ד') וידע אדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומין. אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון... נכנס רבי אלעזר בן עזריה... ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון, בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום, אף אתה רבי, היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליך תנחומים כשחזרת פקדונך שלם, אמר לו רבי אלעזר, בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים. (פרק יד)
תני בבית האבל בחול פריס מנחם ויהיב לאבל, מן הדא דכתיב פרשה ציון בידיה משום דאין מנחם לה, הא אם יש לה מנחם פריס מנחם, ובשבת פורס הוא בעצמו, אף על פי שיש מנחם, שנאמר ברכת ה' האי תעשיר וגו'. (משלי פרק י, תתקמז)
כאשר אבלים ינחם, ואם היה יצר הרע בא להטעותי שלא לילך ולנחם אבלים, לומר שאני אדם גדול לא הייתי שומע, שהייתי אומר אין אני טוב מבוראי שמנחם ישראל, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. (איוב פרק כט, תתקיז)
ויזד יעקב נזיד... אמרו רז"ל מפני מה מנחמין האבלים בבצים, לפי שכשם שאין פה לביצה שהיא עגולה, כך אסור לאבל להרבות דברים, שנאמר וידום אהרן, ואומר ישב בדד וידום (איכה ג'), וכשם שהביצה מגולגלת, כך המיתה גלגל הוא של עולם, דור הולך ודור בא, ומתחלה היה מנחמין בעדשים לפי שאין לעדשים פה, כמו לאפונים ולפולים ולשאר מיני קטניות, ועוד שהוא עגול ומתגלגל. (בראשית כח כט)
...ולמה טומאת המת צריכה הזאה בשלישי ובשביעי, כנגד הבכי וההספד, שלשה לבכי שבעה להספד. (במדבר מטות)
אל תפרעו - מכאן שאבל אסור בתספורת. ואחיכם כל בית ישראל - שצרתם של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה. (ויקרא י ו)
לא יקרחו - על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך+ ...אלא ילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה... מה כאן כל הראש, אף להלן במשמע כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת אף כאן על מת. (שם כא ה)
אנשים - בחורים, אינו דומה אבלו של בחור לאבלו של תינוק. (שמואל א ב לג)
ורקע - ענינו מורה לשון מכה ברגלו על הארץ... והוא דרך אבל. (יחזקאל ו יא)
כאשר עשיתי - לא תנהגו אבלות, כי נוהגת רק כשיש מנחמים, וכאן כולכם אבלים, או מיראת הכשדים. (שם כד כא)
את האבל - אחר שקברו את יעקב, כמנהג קדמוננו. (בראשית נ י)
ופאת זקנם - על המת, כמנהג מקומות בארץ כשדים... וטעם הזכירם, כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני ה'. (ויקרא כא ה)
לא תפרעו - אל תגדלו שער וכו', רש"י. וזה שאמר מכאן שאבל אסור בתספורת אסמכתא בעלמא היא, ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו, אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים ולא תמותו, שלא תהיו חייבין מיתה בכך, כי שאר האבלים חייבים מיתה אם לא עשו כן, וכך אמרו בגמרא במשקין, אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה. וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד, ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים, או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים, אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן, ושמא פירושו כבר אמרו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל... הטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו, הטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה, כי זה חלול ה' הוא... (ויקרא י ו)
בנים אתם לה' - ...ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראוים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים, ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת. ורבי אברהם אמר שתדעו שאתם בנים לה', והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו... ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית', יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה', ולא ישא אליהם נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים, ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל יותר מדאי. (דברים יד א)
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרף. פירש רש"י, שעדיין היה זה יכול ללמוד, ולפי זה אינו נוהג בנשים... ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא... (תורת האדם ענין הקריעה)
והא דאמרינן בגמרא אבלות לחוד וקריעה לחוד, פירשו בו כי קריעה מן התורה, ואבלות מדבריהם... ולא נראה לי הסברא, שהקריעה עצמה מדברי סופרים... ובאסמכתא בעלמא מייתו לה... ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, דכתיב ולא תמותו, אסמכתא, ומיתה זו עונש מדברי חכמים ככל העובר דברי חכמים חייב מיתה... מיכן אני אומר לענין פריעת הראש שלושים יום שהוא מדבריהם, ואין לנו אבלות בתורה אלא יום מיתה וקבורה לדעת הגאונים... (שם)
כל הפורשים מדרכי צבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים... ושמחים. כתב הרב יצחק בן גיאות ז"ל: מכאן אתה שומע שאבלים וקרובי המת היו נוהגים ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים, וחתנים וכיוצא בהם לובשים ומתעטפים לבנים... (שם ענין הספד)
חסידים הראשונים היו מקדימים בית האבל לכל, שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... לאו בשעת הכנסת כלה לחפה, אלא כל שבעה, אף על פי שבזה מצוה ובזה מצוה. (שם ענין ההוצאה)
וירחץ - יש לומר שעשה כן לפני הקבורה, שלא נתחייב עדיין באבלות, כדי ללכת לבית ה' ולהודות הרעה ולקבל בשמחה, או שלא נתחייב באבלות שהיה ספק נפל, והיה ביום הז' ללידה... ומה שסמכו רז"ל שאבל אסור בתשמיש המטה מדכתיב וינחם דוד וגו' ויבא אל בת שבע הוא סמך בעלמא לקבלתם. (שמואל ב יב כ)
תאבל - תשחת. (ירמיה ד כז)
האנק - שתוק, ומכאן אמרו חז"ל שמצווחין על המתין, ולמדו ממלת דום שאבל אסור בשאילת שלום ובדברי תורה... (יחזקאל כד יז)
...וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה לבו, ואינו מאחה לעולם. במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו... (תלמוד תורה פרק ה ט)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות... (קריאת שמע פרק ד ג, וראה שם עוד)
וכשמברכין בבית האבל אומר בברכה רביעית: המלך החי הטוב והמטיב, א:ל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, שאנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. ומבקש רחמים על האבל לנחמו כפי מה שירצה, וגומר הרחמן וכו'. (ברכות פרק פרק ב ח)
...הם הנקראים חולו של מועד, ונקראין מועד. ואף על פי שהם חייבים בשמחה, ואסורין בהספד ובתענית, מותר לספוד בהן תלמיד חכם בפניו... (יום טוב פרק ו כב, וראה שם עוד)
האבל חייב בסכה... (סכה פרק ו ג)
משחרב בית במקדש תקנו חכמים שהיו באותו דור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכויר כבנין המלכים... ומשייר אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד... וכן התקינו... (תעניות פרק ה יב, וראה שם עוד)
האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה... (ביאת מקדש פרק ב יא)
מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום הראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות, ושבעת ימי המשתה.
מאימתי יתחייב אדם באבל, משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.
הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים, משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן...
מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהן מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל.
הנפלים אין מתאבלין עליהן, וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו...
כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר... אבל כל הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר, וממונם ליורשיהם.
כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות... וכן האפיקורוסין והמומרים והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה...
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים... אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים, ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר. (אבל פרק א א והלאה)
אבל שבעת ימים - אבלות זו קודם קבורה היתה, שכן כתוב אחרי כן וישאו אותו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה היא אחר הקבורה, לאחר שיסתם הגולל. (בראשית נ י, וראה עוד הספד לכאן)
וידבר משה - ...ומה שהפסיק ביניהם בפרשת יין ושכר כדי ללמדך דרך ארץ שחייב אדם לנחם אבלים, כי אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא, ובא הקב"ה לנחם אותו כמו שדרשו רז"ל... מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים... וכן אמרו במדרש (קהלת ז') טוב ללכת אל בית אבל וגו' מוטב שילך האדם במדה שנוהגת בחיים ובמתים, ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים. אמר הקב"ה למד ממני שהנחתי שמחת בני במשכן, ונגליתי לאבל נדב ואביהוא... (ויקרא י יב)
טוב ללכת אל בית אבל וכו'. הכוונה בפסוק זה שיהביל האדם עניני העולם הזה במחשבתו, ולא יעשם עיקר כלל, אלא יתבונן באחריתו ויכניע את לבו... כי בראות האדם הדורות חולפים, ואוהביו ומיודעיו מתפרדים מעליו, אז יירא ויקח מוסר... (כד הקמח אבל א)
מצוה של תורה שיתאבל האדם על מתו, והיא עבודה גמורה לשם יתברך, ומצאנוה כבר אצל אבות העולם, והראשון בהם אבלו של מתושלח... (שם)
בנים אתם - לפיכך לא תתגודדו על מה שיארע לכם, אפילו אינך מבין מדוע אירע לך כך, אלא סמוך עליו כי כל מעשיו של הקב"ה לטובה, כמו הקטנים שאינם מבינים מעשה אביהם אלא סומכים עליו... (דברים יד א)
...אף כי שהוזהרנו שלא להשחית את הגוף במסירתו לסכנות, או בסגוף הגוף לבלעו חנם בתענית או להתאבל על מתו יותר מדי, אבל המתאונן והמתאבל על עונותיו עליו נאמר (ישעיה נ"ז י"ח) דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו... (שערי תשובה ג פב)
...וביאר שזה הפסוק נמשך עם שלמעלה הימנו, כלומר, שנתינת החי אל לבו יום האבל יביאהו לידי שבירת לב וישוב לשם בכל לבבו ובזה ייטב לבו... הנה כוונתו לומר שהליכת בית האבל וראות ההנהגות שיתנהגו בהם יביאהו לעמוד נרעד על חטאיו בהגידם העתיד לבא עליו, ויעזוב דרכו הרעה לטוב לו כל הימים, והוא אמרו והחי יתן אל לבו, והוא מה שאמרו באבל רבתי, והחי יתן אל לבו, אמר רבי מאיר, כל ההולך אחרי מטתו של מת צריך שיאמר אני מת אחריו של זה... (שבר גאון מאמר ב פרק א)
ולבכתה - כ"ף קטנה, כי בכה מעט אחר שכבר היתה זקנה, או שגרמה מיתתה לעצמה על שמסרה דין על אחר. (בראשית כג ב)
ויקם וידבר - שאסור לדבר לפני המת. (שם שם ג)
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה... שאין זה רשות אלא מצוה... וכתב הרמב"ם ז"ל וזאת בעצמה היא מצות אבול, כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר, ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב, והמקרא שהביא הרב על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ומחוזק החובה הזאת בארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבלות...
משרשי המצוה, מה שכתבתי פעמים הרבה במצוות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא עינה מלבו ויגה בני איש, כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רבה לבני אדם, והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד לה, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקר ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חיבתנו התורה במצוה זו מלבד התועלת במה שזכרנו... (אמור מצוה רסד)
כן יבא המספר ז' בטהרת המצורע ובטומאת המת, ובכל דבר שבמנין, כדי להזכיר לאדם ימי חלדו. ובאבלות אמרו במועד קטן כ"ז ב' ג' ימים לבכי, ז' להספד, ל' לגיהוץ ולתספורת. נגד מה שחסר על ידי המיתה, התורה המוגבלת בג', מה שקוים על ידו העולם בהשכל ובתקון המדות ומספרו ז', ול' הוא על חסרונו בעסקים הזמניים, שרובם מתייחסים למספר ל' המיוחד ללבנה. ולא יתאבלו כדי שלא לעשות מהגוף עיקר... (ויקרא ט א)
ואם לא יגאל - ...והוא טעם האבל הנמשך י"ב חודש, כי ראוי שכל ימי היות המת בצער ידאגו קרוביו עליו, ויבקשו עליו רחמים, ואין ספק כי בעבור פרקי השנה השונים על האדם, יזכר מה שהיה שמח עם קרובו זה אשתקד, ותתחדש עליו כל פעם דאגה על אבדתו. ומשעברה שנה נחלש העצב מלבו, כי לא נתחדש לו דבר, ועלה קצת מזור על כאבו. (שם כה כט)
כאבל אם - כי הוא יבדל מאבל אב בב' דברים, הא' כי האם תנחם את הבן, כאומרו (ישעיה ס"ו) כאיש אשר אמו תנחמנו וגו', ואם תנשא לאיש לא יחסר כל, כי האשה עקרת הבית, וההפך באבל האב. ועוד כי האם מקרבת את הבן ולכן ירגיש יותר בחסרונה, הב' כי אב יש לו קצת נחמה במה שהורישו אביו, מה שאין כן באבל אם כי הבעל יורש את אשתו, על כן אמר באבל אם, להפליג בצערו... (תהלים לה יד)
הבא בבית האבל לנחם האבלים יאמר להם דברים של טעם, כדי שיצדיקו דין יוצרם ויקבלו תנחומין ולא יבכו ויאנחו עליו יותר מדאי, כדגרסינן במסכת בבא קמא ל"ח א'... מאי אית לי לגבי נחמתא דבבלאי, דגדופא הוא, דאמרי, מאי אפשר למעבד, הא אפשר להו למעבד עבדי... והנחמה היא גמילות חסדים בנפטר כמו שהוא לאביליו, כדגרסינן במסכת שבת קנ"ב א' אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמים הולכין בני אדם ויושבין במקומו... (נר ג כלל ח חלק ד פרק ב)
המנחמין ישבו עם האבל בקרקע, כדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ"ח ב')... וגם מכבדין אותו לישב בראש, דאמרינן התם... אמר רבי אבהו מנין לאבל שיושב בראש... והבא לנחם האבלים, אם ישיג לדבר בכל מה שצריך בענין יאמר דברי נחמות כנגד האבלים, ודברי שבח כנגד המנחמין ולכל ישראל... (שם שם פרק ג)
דברי הנחמות שהיו אומרים חכמי התלמוד כתבום בגמרא, כדי שילמדו מהם דברי תנחומין, כדגרסינן בסוף אלו מגלחין (מועד קטן כ"ח ב')... והאבל יודה למספידים ולמנחמים על הכבוד שעשו לו ויפטרם לשלום, כדאמרינן התם (מועד קטן כ"א ב) מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתם עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר, אם בשביל שני בני עשיתם לי זה הכבוד, ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא איכא בשוקא, אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו, כל שכן ששכרכם הוא רב... (שם פרק ד)
בנים אתם לה' וגו' כבר רמזתי לך סוד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ועל כן אין לאדם להתגודד ולהקרח, אף כי להתאבל יותר מדאי, כי יש לו לדעת כי קיומו בעולם, והמתאבל יותר מדאי נראה כאלו מוציא עצמו ועצם המת מכלל ההבטחה הנזכרת. ואמר בנים אתם לה' כמו שכתוב וזאת התעודה בישראל. או ירמוז עוד כי אצילות נפשותיהן של ישראל ממנו יתעלה, כמו דאמר ממני פריך נמצא, מה שאין כן באומות העולם. או אפשר לומר כי אתם בנים מתדבקים במדת רחמים, שנאמר כי חלק ה' עמו, וכאשר תחול עליכם אבילות די לכם באבילות ממוצע ולא יטה לגמרי למדת הדין, וזהו כי עם קדוש אתה, כלומר דביקותך במקום הקדש שהוא השם הגדול. וטעם לא תשימו קרחה בין עיניכם, כבר הודעתיך כי השערות שבאדם רומזים לכחות אלקיות נאצלים מן האדם העליון, וכשהאדם קורח אותן הוא מקצר המעיינות העליונות... (פרשת ראה דף פו)
ויקומו כל בניו וגו' לנחמו - בראותם אבלו הגדול פחדו על עצמם, כמאמר חז"ל, המקשה באבלו יותר מדי, על מת אחר הוא בוכה... ואחר כך התאבל עליו מצד מעלתו, ויש אומרים שבכה מצד התשובה, כי הוא גרם להליכתו... (בראשית לז לה)
וישב יוסף - בתחילה, ובהליכתם נזכר באחרונה, שכן המנהג, האבלים הולכים אחר המטה בסוף, ובחזרתם הם בתחילה. (שם נ יד)
אמור אל הכהנים ואמרת - אזהרה אחר אזהרה, כי באבלות חם לבו של אדם... (ויקרא כא א)
לנפש - ענין הטומאה הוא, שבהפרד הנפש מהגוף נשאר בה מתערובת הגשמיות... ולכן אבלות י"ב חודש, שבהם הנשמה עולה ויורדת עד שיכלו כוחות אלו. (שם)
זאת חקת - ...ויש בטומאה כמו באבלות ב' גבולות, יום ג' לבכי, ויום ז' שמלאכתו נעשית על ידי אחרים... (במדבר יט א)
לא תתגודדו - ...היות ובדבר שמץ עבודה זרה, סמכו לעיר הנדחת, לאבן עזרא רוצה לומר, שאם יש לו קרוב בעיר הנדחת לא יתגודד עליו. ועוד רוצה לומר שנפשם צרורה בצרור החיים, ואין להתאבל כל כך. ועוד רוצה לנחמם שאביהם קיים, והוא המשגיח עליהם. ולא אסר האבל בהחלט, כי בהפקד איש ירגישו קרוביו יגון וכאב כערכו, משל לאבר שנפקד מהגוף, וגם שהוא עונש עליהם, כמו שכתוב, מפני הרעה נאסף הצדיק. וגם מפני כבוד המת, כבסנהדרין, ההספד יקרא דשכבי. (דברים יד א)
שלשים יום - נראה שהאבלות מנהג קדום, והיה ע' יום נגד ע' שנות האדם, ויוסף לא רצה להכביד, או לעשות מעשה המצרים, ולכן התאבל ז' ימים. ונראה של' יום הם נגד שנות תגבורת הכח באדם, ונגדם ג' ימים לתגבורת הבכי, ול' יום הם מיוחדים לדבר מצוה ושלמות, וכאן על שלמות המת ותורתו. (שם לד ח)
לא יקרחו - אף על פי שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם, לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה, כאמרם ז"ל, מה להלן על מת אף כאן על מת. (ויקרא כא ה)
בנים אתם - שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב, לפיכך אתם בנים לה' שהוא שאביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת. ולא תשימו קרחה - וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק מגיע למת במיתתו, כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא, אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה. (דברים יד א)
נפשו של אדם מתאבלת עליו, פירוש מצד ההפסד המגיע אשר הוא נפסד מן עולם הזה, ומצד העולם הזה שהגיע לו העדר נפשו מתאבלת עליו ז' ימים, עד כי נבדל מעולם הזה לגמרי, דהיינו אחר ז' ימים, ואז אין נפשו מתאבלת אליו.
מת שאין לו מנחמין וכו', דבר זה כמו שאמר, מפני שנפשו עליו תאבל, כשמנחמין את האבל הוא נחומין גם כן למת, ולפיכך אמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי, במה שהיו באים לשם, ודוקא עשרה אנשים, כי זה הוא מספר שייך לנבדלים... (חידושי אגדות שבת קנב א)
...אבל הדמימה והשתיקה הוא שייך לאבל, אשר הגיע לו אבל ומיתה אשר הוא שייך למיתה, ואמרו מה עדשה אין לה פה אף אבל אין לו פה, והטעם שאין לו פה הוא דבר זה, שכל אשר יש לו פה נמצא בפעל, כי האדם מוציא הדבר לפעל, וכאשר הגיע לו העדר של מיתה מן קרובים אשר הם שייכים אליו והם עצם מעצמו, סוף סוף קבל העדר מן המתייחס אליו, ולפיכך אינו בפעל, וכאשר אינו בפעל אין לו הדבור אשר על ידו נמצא בפעל. (שם)
האבלות גלגל וכו' מפני שכל באי עולם תחת זה, ואין אחד נמלט מזה, ולפיכך האבילות מתגלגלת מזה לזה. ואף שההויה גם כן מתגלגל בעולם, אינו דומה, כי ההויה קודם שנתהוה אינו בעולם, ולא נאמר שמתגלגל מזה לזה, רק האבילות מתגלגל מזה לזה, ועוד יש לך לדעת כי ההפסד תולה בגלגל, כי הגלגל מחדש שנוי, והשנוי הוא הפסד, ולפיכך אמר שהאבילות הוא גלגל שחוזר בעולם ומחדש שנוי, ולא כן ההויה, אף על גב שכל הויה גם כן מכח שכלי, אבל עצם ההויה הוא ההויה פתאומית, ואין לה רק הויה פתאומית... ודברים אלו רמזו חכמים כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. (שם בבא בתרא טז ב)
שהאבלות גלגל שחוזר בעולם, כי ההויה וההפסד תלוי בגלגל, ולפיכך נקרא האבלות גלגל שחוזר בעולם, ואף על גב שגם ההויה הוא מן הגלגל, אין זה דומה, כי עצם הויה הוא בלי זמן, ולפיכך לא נקרא עצם הויה גלגל שחוזר בעולם, אבל עצם ההפסד הוא שתולה בגלגל. (גור אריה בראשית כה כא)
לספד - שבכל מת האבל הולך ומתמעט, אמנם צדקת זו, בכל יום הרגישו יותר בהעדרה, מצד העדר תורתה ומעשים טובים שאבדו לדורה, על כן הקדים הספד לבכי... או מתחלה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה, כי ידע שעלתה למקום יקר ונכבד, ואחר כך בכה על בית המקדש שחרב בימיו, כמו שאמרו רז"ל על מי שמתה אשתו ראשונה... (בראשית כג ב)
יקרבו ימי אבל - שאז יעקב לא יעסק בתורה המגינה עליו, ולכן צריך האבל שמירה יתרה. (שם כז מא)
לעם סגולה - שמכניסין אותה לאוצר נשמות הצדיקים ואינן דבר האבד, ורז"ל אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, לפי שהנפשות סגולה ואוצר והיו גם הדמעות כך... ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן אין ראוי לקרח עליו. ועוד ודאי מוריד דמעות על חסרון מעשיו של הכשר, שהוא ירא אלקים, וכתיב יראת אלקים היא אוצרו, וראויין הדמעות גם כן לאוצר. (דברים יד א)
ועל כל העדה יקצף - אם יעשו כן, אלא חייבין לקרע עליהם, ואולי שפט בהם משפט אב בית דין, שחייבין לקרע עליו כל ישראל, ומה שגם שאמר עליהם שגדולים ממשה ואהרן. ודקדק לומר אשר שרף ה' על דרך אמרם ז"ל שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, ולא יבכה עוד, ורוצה לומר אם יבכו לא ישרוף עוד... (ויקרא י ו)
בנים אתם - משל למי ששלח את בנו לסחורה לעיר אחרת, ושלח אחריו, ושמע שהלך למקום אחד יותר טוב... (דברים יד א)
אבל - אין שם אבל לרש"פ לשון תוגה והספד, כמו שרגילין לפרשו, כי אם לשון בלבול וטרוף הדעת, שאין דעתו של המתאבל מיושבת עליו, ואינו יודע מה לעשות, וכענין מבוכה, אלא שבמבוכה רוצה לצאת ממבוכתו ואינו מוצא לו מוצא, ובאבלות אינו משתדל לצאת מענינו, בשכבר נעשה המעשה ואין להשיב... לפי שבכל מקום שיש אבל יש תוגה, וכן להפך, לכן בא אבל לפעמים במקום תוגה, כמו נהפך לאבל מחולנו, אבל בעצם תוגה לחוד ואבל לחוד, שהיגון פועל הלב, והאבל פעל המחשבה, ומשום כך בא לרוב בהתפעל, ויתאבל על בנו, לפי שהמתאבל הוא מסבב לעצמו זה הבלבול בשהוא מצייר לפניו תמיד מקרה שקרהו ומבלבל מחשבותיו... (בראשית נ יא)
אבל משה - ...כי לשון אבל אין עיקר הוראתו תוגה והספד, כי עיקר שרש אבל בל, שענינו העדר ושלילה, כמו ולבו בל עמו, ואבל נקרא כן על שם העדר ושלילות דעתו מחמת צער... (דברים לד ח)
לספד לשרה ולבכתה - הבכי הוא קודם ההספד, כמו שאמרו חז"ל ג' ימים לבכי ואחר כך להספד, אך זה בשאר כל אדם, שתחילה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו, ואחר כך יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה, ועל ידי ההספד עוררו בכי. (בראשית כג ב)
ספדוהו תלתא יומי, הנה אמרו ג' ימים לבכי וז' להספד, רוצה לומר שג' ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעולם הזה, וד' ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבה בר נחמני אין צריך הספד על הגוף כי כבר נפרדה ממנו נפשו בחיים... (במדבר יט א, תורה אור)
בנים אתם - הוא טעם לאיסור גדידה וקרחה על מת, כי השם מרחם עליכם כאב על בניו, וכל שנדמה לכם שהוא רעה הוא לטובה, ואין לכם לשום קרחה על מת, כי בודאי יאסף במחיצת הצדיקים... ועל זה השיב רבי מאיר לרבי יהודה שגם אם אין עושין רצונו הם בניו מצד נפשם שהיא חלק א:לוה ולא ישא אלקים נפש... (דברים יד א)
לשום לאבלי ציון - כי האבל מתגנה בג' דברים, במקומו, על זה אמר פאר תחת אפר, שלא ירחץ ויסוך, על זה אמר שמן ששון וגו' ומצד רוחו הנכאה, על זה אמר מעטה תהלה וגו'. (ישעיה סא ג)
אולי - קרוב לאבל ואפל, ומכאן גם המלה אויל, החשכת החיים הרגשיים. (בראשית כד ה)
ויתאבל - אבל מבטא ערפול וחוסר בהירות... אויל הוא השוטה המחליף את דעתו בכל עת, הכל בלתי ברור לו, והוא אומר הן ולאו בהתאם למצב רוחו... מלת הקישור אבל מגבילה תמיד את מה שהוחזק עד כה כאמיתי ומוחלט, והנה במקום שאירע דבר המעמיד "אבל" מול כל אושר וכל קרן אור, שם ישנה אבלות, הביטוי לאבלות זו הוא קריעה, הניגוד לשלום, למצב האושר המתמיד, ובעצם למצב השלמות. (שם לז לה)
ויבכו אותו מצרים - לפני הקבורה, כי למצרים אין לקבורה משמעות מיוחדת, בישראל מתחילה האבלות דוקא אחר סתימת הגולל. (שם נ ג)
פריעה ופרימה במצורע הם מבטאים את בטולו האינדיבידואלי והסוציאלי, באבל הם מבטאים כי חסר לאדם חלק משלמותו ומהשלמתו, דבר זה אינו שייך בכהן גדול, שאין לו בשרותו כל רגש אינדיבידואלי. (ויקרא י ו)
לא יקרחו - על ידי הקרחה מראה שהופחת ערכו על ידי פטירת המת. או בזה מקריב קרבן לכוחות ההרס. האזהרה מופנית במיוחד לכהנים, כי בהרבה דתות זהה רעיון הדת עם רעיון המיתה, אחרי המיתה מתחילה ממלכת האלוקות, שהמיתה היא התגלמות כחותיה... על כן כנסיותיהם אצל הקברים, ועיקר תפקידו של הכומר הוא בצדו של המת... (שם כא ה)
לא תתגודדו - אין במציאות אישיות כזו, שנוכל לומר כי באבדנה בטלה גם אישיותנו אתה, כי במדה ראשונה אתם קשורים כבנים בה', ולא באחרים. (דברים יד א)
איתא בגמרא, כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה... פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה, משיגין עתה על ידי אבילות... (פרשת שקלים תרמ"ד)
בבראשית רבה ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל... הרי דאבל נקרא חסר בשלמות הנפש, ומה שציוותה התורה הקדשה לנהוג אבלות אינו עונש חס ושלום, אך הוא תיקון, ולא לנפש הנפטר בלבד, כי הלא קדושי עליון אין צריכים שום תיקון עוד, אך הוא תיקון גם לאבל החי, והיינו דמחמת שהוא חסר יכול להיות נשלם מצד אחר מסטרא דמסאבא חס ושלום, כי במקום חלקי הקדושה שנחסרו ונסתלקו ממנו, הסט"א משתוקקת להדבק ולקבע משכנה... לכן גזרה התורה הקדושה עליו אבילות שיהיה נשאר באבלותו ובחסרונו באלה הימים... ובכן כיון שנתיחד הדבור לאהרן שמח ונסתלקה מעליו האבלות והחסרון כיון שהשיג שלמות מחמת השראת האלקות. והנה שבת היא ברכה וזוהי שלמות, וידועין דברי ראב"ע ששבת היא הוספה בתולדה, וזהו תעשיר, שהיא תוספת ברכה, אם כן אין שייכות לאבלות אז...
ובמה שביארנו גם יובן מה ראו על ככה החכמים בשולחן ערוך להקל בהרבה דברים באבלות, כגון כפיית המטה ועטיפה שמפורש בגמרא... וכן צדיקים הראשונים הקילו בכמה דברים והוא מטעם הנ"ל, דכל האבלות היא תיקון שישאר חסר בכדי שלא יושלם מכח הסט"א, וכל דור ודור החלישו חז"ל כח הסט"א, ובכן החכמים שאחריהם ראו כל זה בעינא המפקיחא לכן הקילו בזה. ומדברינו יוצאת תוכחת מגולה מאהבה מוסתרה להיות נזהר במה שהזהירו בכפלים הצדיקים הראשונים להשמר מעצבות, כי איך שהאדם הוא יוכל להוציא את עצמו משם... (שמות תשא תע"ר)
ונראה דהנה אמרו ז"ל מועד קטן ט"ו אונן אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים כשהוא שלם, ולא כשהוא אונן, ואינו מובן למה יקרא אונן חסר, דבודאי אין הפירוש שחסר לו קרובו שמת, דאם כן אף יום שלאחריו נמי. אך נראה דהנה צורת האדם להיות עובד את ה' בנהירו באנפין, בשמחה בחדוה וברננה... וכשהוא אונן רחמנא ליצלן ושריא בעציבו הרי הוא חסר מצורת אדם... והנה בזהר הקדש הקשה בר נש דעבר על פקודא דמאריה על פקודא דאורייתא ותב לקמי דמאריה במאן אנפין יקום קמיה, הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב, אן הוא שמחה אן הוא רננה, ותירץ דהכהנים והלוים משלימים בעדו... (אמור תרע"ב)
וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש... אך עדיין יש להבין תינח הנפש אבל הגוף יורד לקבר, והרי הוא קורח וגודד על אבדן הגוף ולמה אסרה תורה. והתירוץ לזה דהאדם צריך שלא ישגיח על הגוף, שאין לגוף מעלה מצד עצמו, אלא שהוא נרתיק וצורך הנפש, ומאחר שאין מגיע היזק לנפש, אדרבה מתעלה בתוספת מעלה בעלמין עילאין טבין ושפירין אין להראות צער יותר מדי על ידי קרחה וגדידה על העדר הגוף... (דברים ראה תרע"ה)
לספוד ,- בדרך כלל הבכי קודם להספד, אבל כאן כבר נאספו הרבה אנשים עד שבא אברהם, והספידה קודם. או אם צער הנשארים ושינוי עולמם על ידי הפטירה גדול משבח המת, אז הבכי קודם, מה שאין כן אם שבח הנעדר מרובה... וכאן לא נשתנו הליכות עולמם של אברהם ויצחק, על כן ההספד קודם. (בראשית כג ב)
בעבר הירדן ,- סבבו עם המת כמנהג, כדי שיתווספו עליהם. אבל גדול ,- ארוך, וכבד ,- נוקב ללב... (שם נ י)
וידום אהרן ,- אף על פי שבכיה על המת מצוה, כדאיתא במועד קטן, זה רק בקטנים שמיתתם לעונש, או בגדולים מפני כבוד המת, אבל כאן מתו לכבוד ה' וישראל... (ויקרא י ג)
יבכו את השרפה ,- איך אפשר לצוות על כך+ אלא כל מי שיש לו צער יבכה באותה שעה הרצויה... (שם שם ו)
לא תתגודדו ,- ...ועל דבר המת אמר שיבטל הרגשתו מפני רצון הבורא, ויתאבל כדין מפני כבוד המת. (דברים יד א)
הנה ידוע כי העולם הזה דומה לפרוזדור לעולם הבא, ואם כן עיקר ביאת האדם לעולם הוא, להכין עצמו לעולם שכולו טוב. ומעתה למה אנו רואים כי על פי רוב כשאדם מת, נחשב לקרובו כאילו אבד מן העולם, והלא אדרבא, הלך לעולם המנוחה+ ואם תאמר כי מתאבל עליו מפני שהלא לא הכין עצמו לעולם המנוחה, האם הוא יותר רחמן ממלך רופא נאמן ורחמן יתברך+
אלא ודאי טמון בחובו כי מיתא אבדה היא. והא דחייבא תורה על אבלות, היינו לעורר האדם לתשובה... כי מדת הקב"ה שאחד מהקרובים מעכב העונש, כי אחרי שהוא לא חטא, מעכב את הפורעניות של החייב, ואם כן משלא יעכב, מהסתם חטא בידו, שכדאי לפניו שיצטער על קרובים ויתעורר לתשובה.
ועוד זה כענין נושא בעול עם המת, כי על ידי צער האבילות והתעוררות התשובה בעבור המת, יקל עונשו של המת... ולכן נוסדו הלכות אבלות, להקל על המת, בשבעה ושלושים, אשר אז תוקף הדין ביותר, זהו באמת טעם המצוה להצטער על המת, ולא כמנהג הדיוטים כאילו נאבד לו חס ושלום אדם, כי זה ככפירה חס ושלום בעולם העליון ובמשפטי ה'... (חלק א יח)
כל ענין אבילות ביררנו זה לא מכבר, שזהו רק ענין נושא בעול עם חבירו, וגם קבלתי זאת מרבותי נ"ע, ואם לא כן אין שום מקום לאבילות חס ושלום, כי אם לדעת ממנו ולהתבונן במצבו הנורא, היינו הדין וחשבון הנורא שמי יכילנו... ובכן נצטוו בנים וקרובים להמת שיתבוננו תמיד במצבו, וגם איך הוא מחכה שמה על מעשה הבנים, שרק זאת זכותו שמה, ורק המה מצילים אותו מיום רעה. וזהו ענין הקדיש שמובא בשולחן ערוך שנתקן רק לקטנים... (דעת חכמה ומוסר חלק ג רנז)
ועל שפם יעטה - ...והטעם שיתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע. הנה אין אבלותו על רוע מצבו שהוא נמצא בצרעתו, אלא על רוע מעשיו שגרמו לו זה הנגע. גם אבילות במת האבלות היא על החטא שגרם המיתה ולא על המיתה עצמה. ואדרבא מצינו גם הגבלות בבכיה על המת... (דעת תורה ויקרא עמוד פו)
ומטעמי דיני האבילות הוא להשתתף עם הנפטר בצער זה, היינו שגם אנו מתאבלים עמו על שניטלו ממנו חיי העולם הזה. וגם ענין ההספד אמרו ז"ל (סנהדרין מ"ו) שהוא מטעם יקרא דשכבי (כבוד המת), היינו שהודיעונו חז"ל שדבר זה הנאה הוא לנפטר, כי עדיין הוא נהנה מהכבוד שנותנים לו בעולם הזה... (חלק ד עמוד קסט, כוונות המצוות)
ברב תוגה קראתי מדבר הבשורה הרעה והשמועה המעציבה של פטירת זקנכם הנכבד ז"ל, בכל לבבי הנני נושא בעול עמכם, ינחם ה' אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. פירוש נוסח זה, כי באמת אין בטבע האדם להתנחם, ואם גם ירבו לאמר לפניו דברי תנחומין לא יועילו כלל, אלא כי מתנה היא ממנו ית' שהוא בעצמו הולך ומנחם האבלים, הוא עושה נס לכל אבל ואבל אשר שם בו סממני רפואה אלו שהם התנחומין, ובזה מרפא אותו מן סבל האבלות. וצריך לדעת שאין "הזמן" מנחם כמו שאומרים בני אדם, כי אדרבא מפורש הוא בחז"ל שאין אדם מקבל תנחומין על החי אשר סבור הוא שמת, ואם כן הרי אין הזמן מרפא, ורק שכך גזר הקב"ה כי המת ישתכח מן הלב, ועל כן על אבלות שהיא בטעות לא נגזר, וממילא אין לה רפואה. ונראה כי צריך ללמד לאבלים כי ברצון לב יקבלו את הרפואה אשר השי"ת שולח אליהם,ולא יתקשו באבלם כדרך העולם, אלא ידעו שאינם רשאים להתאבל יותר מדאי... (שם עמוד שמב, תנחומי אבלים)