אבר מן החי

(ראה גם: מאכלות אסורות, שחיטה)

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו... (בראשית ט ד)

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. (דברים יב כג)

ספרי:

לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, והלא דין הוא, ומה בשר בחלב שמותר לבני נח אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח אינו דין שיהא אסור לישראל, יפת תאר וכל הדומים לה יוכיחו, שאסור לבני נח ומותר לישראל... תלמוד לומר ולא תאכל הנפש עם הבשר, זה אבר מן החי, רבי חנינא בן גמליאל אומר זה הדם מן החי, לא תאכלנו לרבות בשר בחלב... (ראה עו)

תלמוד בבלי:

והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, ותניא רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר ולפני עור לא תתן מכשול, הא לכלבים שרי, שאני אבר מן החי דאיתקש לדם, דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש... (פסחים כב ב)

תנו רבנן אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורין, דברי רבי יהודה ורבי אלעזר, וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין, אמר רבי יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו, רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר, רבי יהודה ורבי אלעזר סברי, כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו, והני טמאין נמי הואיל ואתה מצווה על דמן אתה מצווה על אבריו, ורבנן סברי, לא תאכל הנפש עם הבשר, אלא בשר לחודיה, כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו... אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל, אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין... אמר רב אבר מן החי צריך כזית, מאי טעמא אכילה כתיבה ביה. מתיב רב עמרם אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים ואין שחיטה מטהרתה, ואי סלקא דעתך בעינן כזית, תיפוק ליה דקאכל כזית, כדאמר רב נחמן במשהו בשר גידין ועצמות, הכא נמי במשהו בשר גידין ועצמות...

אמר רבי יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה, ורבי שמעון בן לקיש אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר מן החי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן הטרפה. אכל אבר מן החי ובשר מן החי לרבי יוחנן חייב שתים, לרבי שמעון בן לקיש אינו חייב אלא אחת. אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה, לרבי שמעון בן לקיש חייב שתים, לרבי יוחנן אינו חייב אלא אחת, אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה, לדברי הכל חייב שתים... (חולין קא ב, וראה שם עוד)

מאי איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבלה, איכא בינייהו בשר הפורש ממנו מאבר בהמה, דאילו בשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, מאבר מן הנבלה מטמא. אבר מן החי דמטמא מאי קרא, אמר רב יהודה אמר רב וכי ימות מן הבהמה... אי הכי אפילו בשר נמי, לא סלקא דעתך, דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא, תלמוד לומר וכי ימות מן הבהמה, מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינו עושה חליפין דברי רבי יוסי, רבי עקיבא אומר בהמה, מה בהמה גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות... (שם קכח ב, וראה שם עוד)

משנה תורה:

מפי השמועה למדו, שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אבר שניתך מן החי, ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים.

אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון... וכיוצא בהן, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה, כמו שביארנו, לא משום אבר מן החי.

האוכל מאבר מן החי כזית לוקה, ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור, חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו...

בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה, אם אינו יכול לחזור ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר.

שמט אבר או מעכו או דכו, כגון הביצים שמעך אותן או נתקן, הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.

עצם שנשבר, אם היה הבשר או העור חופה רוב עוביו של עצם הנשבר ורוב הקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך ממקום השבר וישליכו והשאר מותר. נשבר העצם והבשר חופה את רובו, אבל היה אותו בשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גוררו, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר... בכל אלו מורין לאיסור עד שיתרפא הבשר. ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות.

המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה, הרי חתיכת העובר או אברו מותר, הואיל ולא יצא. עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתשחט אמו, בין שחתכו אחר שנשחטה אמו, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים, הרי אותו האבר אסור משום טריפה, שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי, שנאמר ובשר בשדה טרפה, כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טרפה, כמו שביארנו....

עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כך נולד והרי היא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק, הואיל והוא בא מכלל האיברין, ויש בה אבר אחד אסור, והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה... (מאכלות אסורות פרק ה א והלאה, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

משרשי המצוה, כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגונה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדולה ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו... ומן הדומה שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן. (ראה מצוה תנב)

הריקאנטי:

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אם נאמין סוד גלגול הבהמות, האוכל אבר מן החי כאלו אוכל אבר אחד מאברי חברו, והבן זה, ואמרו קצת המקובלים כי העובר על מצוה זו להכעיס ולא עשה תשובה יתגלגל בבהמה ויטרפוה בעודה חיה ויאכלוה בעודה חיה, והרמז יודע צדיק נפש בהמתו, כי יהיה לו דעה בעת עונשו. אלה דבריהם, ואם קבלה נקבל... (בראשית נח דף כ)

הכתב והקבלה:

אך בשר - אך הוא לשון הכראה והפרדה... וכן כאן, בשר שנחלק... (בראשית ט ד)

ולא תאכל הנפש עם הבשר - כאן רוצה לומר בתוך הבשר, כגון שחותך מטחול שבמעי בהמה, זהו לפי רש"י וסמ"ג שדרשוהו ממלת נפש, אך נראה שהוא נלמד ממלים עם הבשר, ומציין בזה אבר המדולדל, שהוא רופף עם הבשר, וכדעת רמב"ם שהוא מהתורה, ולא כרש"י, תוספות ושאר פוסקים שאבר המדולדל מדרבנן... (דברים יב כג)

שם משמואל:

יש להתבונן בענין נח שנצטוה על אבר מן החי. ונראה על פי מה שכתב גור אריה (וישב) במה שאמר יוסף ליעקב חשודין הם בניך על אבר מן החי, כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות ושאר השבטים היו חלקים, ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים שהם חלקים גם כן, אמנם יוסף הוא ראש המטה, והוא כמו הגוף שנמשכין אחריו כל האברים, ולפיכך היה חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם. ויש לפרש דבריו, שבאשר יוסף הוא צדיק יסוד עולם, היו צריכין שאר השבטים להיות נמשכין אחריו... ובודאי כמו בגשמיות כן ברוחניות. אך השבטים באשר היו גדולים בדעת, היה כל אחד שלם בפני עצמו ולא היו נמשכים אחר זולתם, אלא כל אחד ואחד לעצמו, והוא ענין אבר מן החי ברוחניות... שכל אחד נמשך אחר דעתו לבד, שהוא כמו אבר פרטי, חשב שהרוחניות מושכת לגשמיות, שכמו שברוחניות בודאי כן הוא בגשמיות. אבל באמת לאו משום הכי לא היו נמשכין אחר יוסף, אלא סיבה מאת ה' היתה שלא הכירו מעלת יוסף שהוא הצדיק יסוד עולם, למען תצא גלות מצרים אל הפועל...

ולפי הדברים האלה יש לומר בנח, שהוא היה הצדיק יסוד עולם, ועיקר החיות של כל העולם שומר הברית שנקרא חי, על כן אין לו להיות נמשך אחר זולתו ברוחניות, שכולם כאברים בערכו, וכמו ברוחניות כן בגשמיות אבר מן החי ממש... (בראשית נח תרע"ד, וראה שם עוד)