דכתיב ויקח אברם את שרי אשתו וגו', זה הגוף, שהוא כלפי הנשמה כערך הנקבה כלפי הזכר, ואת לוט בן אחיו, זהו הנחש, שאינו סר כל כך מן הגוף (גם לאחר י"ג שנה), משום שגם דביקות הגוף לא תסור כל כך ממנו, אבל התעוררותה של הנשמה מוכיח אותו תמיד, ומתרה בו ומוכיח אותו, ומכניעו בעל כרחו, ואינו יכול למשול. (לך לך מו)
ואת לוט בן אחיו, מה ראה אברהם,להדביק את לוט אליו, ואומר, אלא משום שצפה ברוח הקדש שדוד עתיד לצאת ממנו. (שם נט)
אמר רבי שמעון, תא חזי, מה כתוב, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם, רב כתוב, חסר י' יורה שלוט רצה לחזור לעבודה זרה, שיושבי הארץ עבדו, וסוף הכתוב מוכיח זה, שכתוב והכנעני אז יושב בארץ שזה מלמד שלוט היה רוצה לעבוד עבודה זרה כמותם, ומה שאומר רב חסר י' מורה על עבודה זרה, והוא סוד הכתוב ורב יעבוד צעיר, וכן עשו אמר ליעקב יש לי רב... ומנלן שלוט חזר לסורו לעבודה זרה, שכתוב ויסע לוט מקדם, מהו מקדם, מקדמונו של עולם, כתוב כאן ויסע לוט מקדם, וכתיב ויהי בנסעם מקדם, מה שם נסעו מקדמונו של עולם, אף כאן כן. כיון שידע אברהם אשר לוט נטה לבו (אחר עבודה זרה), מיד ויאמר אברם אל לוט הפרד נא מעלי, אין אתה כדאי להתחבר עמי, אז נפרד אברהם ממנו ולא רצה עוד ללכת להתחבר עמו, כי כל מי שמתחבר לרשע סופו ללכת אחריו ולהענש בשבילו...
ועל כן לא רצה אברהם ללכת עם לוט, ועם כל זה לא רצה לוט לחזור מחטאו, אלא ויבחר לו לוט וגו', ויסע לוט מקדם, שפירושו שנסע מקדמונו של עולם, ולא רצה להדבק באמונה השלימה כמו אברהם.
אברם ישב בארץ כנען, כדי להתדבק במקום האמונה, (שהוא סוד הנוקבא), ולדעת חכמת רבונו. ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום, שנתחבר עם רשעי עולם האלו שיצאו מן האמונה, שכתוב עליהם ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, כל אחד נפרד לדרכו כראוי לו... (שם קעד)
תא חזי, כיון שראה אברהם שלוט חזר לסורו, היה מפחד, אמר, אולי חס ושלום משום התחברותי עם זה אבדתי בשבילו חלק הקדוש שהקב"ה העטיר אותי. כיון שלוט נפרד ממנו אמר לו הקב"ה שא נא עיניך וגו', ושואל מהו מן המקום אשר אתה שם, ואומר שפירושו המקום שנתדבקת בו בתחילה ונעטרת באמונה שלמה, דהיינו צפונה ונגבה קדמה וימה, אלו הם המסעות שנסע בתחילה, שכתוב וילך למסעיו... ואז נתבשר שלא יסורו ממנו ומן בניו לעולם... (שם קצב)
אמר רבי אבא, בא וראה את הענוה של אברהם, שאף על פי שאמר לו הקב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', ועם כל זה שהתמהמה עמו והודיע לו שרוצה לעשות דין בסדום, לא התפלל לפניו שיציל את לוט, ולא יעשה עמו דין, מהו הטעם, הוא כדי שלא לבקש שכר על מעשיו. ועל זה, אף על פי שלא בקש, שלח הקב"ה ללוט והציל אותו בשביל אברהם... (וירא קפה, וראה עוד לוט)
תא חזי הענוה של אברהם, כי אפילו מתחלה כשרצה הקב"ה לעשות דין בסדום, (שבקש אז רחמים עליהם, עם כל זה) לא בקש ממנו רחמים על לוט. ואחר כך, שכתוב וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, לא דרש על לוט, ולא אמר להקב"ה עליו כלום, אף הקב"ה לא אמר לו כלום, כדי שלא יחשוב אברהם שהקב"ה יגרע משהו מזכותו מחמת זה.
ואם תאמר שאברהם לא החשיב את לוט בלבו כלום, הרי אנו רואים שמסר נפשו לעשות מלחמה עם ארבעה מלכים חזקים כמו שאתה אומר, וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו', אבל מתוך האהבה שאהב אברהם את הקב"ה, וראה את המעשים של לוט שאינם ישרים כראוי, לכן לא רצה אברהם, שבשבילו יעזוב משהו הקב"ה משלו, משום זה לא בקש עליו רחמים לא בתחילה ולא בסוף. (שם שיב)
וגם ללוט וגו', ד' דברים טובים היו ללוט בעבור אברם, וילך אברם וגו' וילך אתו לוט, וגם ללוט ההולך את אברם (בראשית י"ג), וישב את כל הרכוש וגם את לוט (שם י"ט), ויהי בשחת אלקים וגו' ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך וגו', וכנגדן היו בניו צריכים לפרע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות אלא רעות... (בראשית מא ד)
ויהי ריב וגו', רבי ברכיה בשם רבי יהודה בר רבי סימון אמר, בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה, היו אומרים להם רועי אברהם הותר הגזל, היו אומרים להם רועי לוט, כך אמר הקב"ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו, ואין אכלין מדידהון אינון אכלין, אמר לו הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי, אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה...
ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו' רבי עזריה בשם רבי יהודה בר רבי סימון אמר כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברהם ללוט, הדא הוא דכתיב ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו', וכי אחים היו, אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו... (שם שם ו, וראה עוד לוט)
וה' אמר אל אברהם וגו', רבי יהודה אומר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק. רבי נחמיה אמר כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקב"ה אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו, אם כן ילך ויביא לו שני פרסתקין מן השוק ויורישם את שלו, כמו שהוא רוצה בן אחיו, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ב) גרש לץ ויצא מדון, גרש לץ זה לוט, ויצא מדון, ויהי ריב בין רועי אברם וגו'... (שם שם יא)
ראה עוד אברהם-כללי, שם מ ד.
מה כתיב למעלה מן הענין, וישמע אברם כי נשבה אחיו, וכי אחיו היה, אלא ראה ענותנותו של אברהם אחר אותה מריבה, שכתוב ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, אף על פי כן היה קורא אותו אחיו, דכתיב כי אנשים אחים אנחנו. וירק את חניכיו, שנטל כסף וזהב וחפה אותן, אמר להן היו יודעין שלמלחמה אנו יוצאין, אל תתנו עיניכם בכסף וזהב, הרי כל זאת שלכם... (לך יג)
...תדע שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט לא היה הקב"ה נגלה עליו, כיון שפירש ממנו נגלה עליו, מנין אמר רבי אלעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה שנאמר (בראשית י"ג) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו... (ויצא י)
וישקף על פני סדום - כיון שהשקיף על סדום התחיל מתחנן על לוט בן אחיו שלא ישטף עמהן, וזכרו הקב"ה בזכותו שלאברהם והצילו, שנאמר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט. בא וראה כמה כפויי טובה עושין, ארבע טובות מפרסמות עשה אברהם אבינו ללוט, ראשונה ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו (בראשית י"ב), שניה וגם ללוט ההלך את אברהם היה צאן ובקר (שם י"ג), שלישית וישמע אברם כי נשבה אחיו (שם י"ד), רביעית ויהי בשחת אלקים את ערי הככר. וכנגדן היו בניו חייבין לפרוע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות, אלא שפרעו לנו רעות. ראשונה (במדבר כ"ב ה') וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, שניה (שופטים ג' י"ג) ויאסף אליו את בני עמון, שלישית (דברי הימים ב' כ') ויהי אחרי כן באו בני מואב ועמהם מהעמונים על יהושפט, רביעית (איכה א' י') כי ראתה גוים באו מקדשה, אלו בני עמון ומואב, כנגד כן נכתבה חטאתן בארבעה מקומות... (בראשית יט כח)
חכם לב יקח מצות זה אברהם, לפי שחרב מקומה וכו' ויסע משם, פינה מקומו מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו. (בראשית פרק כ, פז)
כי ינצו אנשים, אין שלום יוצא מתוך מצות, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם וגו', מי גרם ללוט שיפרד מאותו צדיק, הוי אומר מריבה... (דברים פרק כה, תתקלח)
...והיה ליעקב מה שעשה אברהם עם לוט, שהיה בן אחיו ואמר לו הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה, ואם תאמר שאברהם היה שונא ללוט, חס ושלום תראה מזה כשנשבה בן אחיו וירק את חניכיו, רק כוונת אברהם היה להפריד הקליפות מסטרא דמסאבא סטרא דשמאלא וכו', וגם יעקב היה לו לעשות כן, ולכן בא אליו כל התלאות... (בראשית וישב דף קנה)
וגם ללוט ההולך את אברם, לא דיין לצדיקים שזוכין לעצמן, אלא שמזכין גם לאחרים הנדבקין עמהם, ותחת שהיה ללוט עזר מן אברהם, עמדו בניו לשלם רעות לישראל, דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור... (בראשית יג ה)
ויסע לוט מקדם, נסע מקדמונו של עולם, זה אברהם, שהיה ראש אמנה, אמר אי אפשר לא באברהם ולא באלקיו. ויפרדו איש מעל אחיו, הפרדה גמורה נהייתה להם, לא יבואו עמוני ומואבי בקהל ה'. (שם שם יא)
ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט - כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, ולכן היה זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו, וגם זה היה ענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו. (שם יט כט)
ויזכר אלקים את אברהם - כי לא יתכן זכירה של אברהם על לוט בכל זה, דאם משום שהיה קרובו לא מצאנו במדת השי"ת רק שהוא זוכר חסדי אבות או בנו שיצא ממנו, אבל לוט בן אחיו היה, ומכל שכן שהיה קרוב ונתרחק שפירש מקדמונו של עולם, שאמר אי אפשר באברהם ובא-לוה. ומה שהלך עמו ועזב ארצו לא הלך רק לטובתו, דהא כאשר יצאו מאור כשדים כתיב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו', הרי כי תחלת יציאתו ללכת ארצה כנען לא היה עם אברהם רק עם תרח, ובסוף נתחרט ופירש מאברהם, ואין זכות לו בזה. אמנם מה שרמזו רז"ל במה שאמרו ששמע לוט שאברהם אמר על שרה אחותי היא ושתק, הוא סוד מסתרי תורה, והוא נתבאר במה שאמרו חז"ל כי היה קלסתר פניו דומה לו, והכונה לרז"ל בזה, כי בפנימיות הענין יש ללוט צרוף ויחוס אל אברהם, אף על גב דבנגלה היה לוט פירש מאברהם... והענין הזה יש לך לדעת הוא מה שאמרו חז"ל ב' פרידות טובות שרצה הקב"ה להוציא מהם מלכות בית דוד שהוא מלוט... (גור אריה בראשית יט כט)
...עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים, יוליך עמו מולדתו ובית אביו... אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבוק בו, כאומרו וילך אתו, והגם שאמר אח"כ ויקח אברם וגו' ואת לוט, פירוש שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו, ולזה תמצא כי כשמצא סבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו הפרד נא מעלי... (שם יב א)
...שמא תבא המריבה לפני שופטי הארץ הכנענים ירשיעו אחד מהשנים ויסובב הפגם גם לאחיו, או אינם נוהגים כבוד באברהם, בחשבם שאין הפרש, מה שאינו כן אם היו בלתי קרובים היו נוהגים כבוד באברהם לצד רוממות כבודו אשר גדלו אלקים. (שם יג ח)
וישמע אברם - ספר איך התרגש לבו מאהבת הקרובים, הגם שלוט התרחק מאתו ולא היה מתעורר אם היו לוקחים את רכושו, רק על מה שנשבה אחיו... (שם יד יד)
ולא נשא אותם - לא כי היה מקניהם רב, ומקומות המרעה לא הספיקו בארץ, אלא כי היה רכושם רב, הכסף הזהב ושאר הנכסים, ולשם כך אם אין אחדות ואימון הרי יש צורך באהלים בארגזים וארונות... הם לא התאימו זה לזה, ולא יכלו לשבת זה עם זה, אילו היתה ביניהם התאמה אישית יכלו לשבת יחדו, לא היו זקוקים למקומות מרעה נפרדים, אולם במשקו של לוט דאגו רק להרבות נכסים, ואילו במשקו של אברהם חשבו גם על ענינים נעלים יותר... (שם יג ו)
הפרד נא מעלי - מלהיות עמי, נהיה נא נפרדים לחלוטין. אברהם נאלץ לדרוש זאת כדי להרחיק את אנשיו מהשפעתו של לוט. הנה אני מוגבל, לא אוכל ללכת לכל מקום, חובה עלי להתבודד, ואילו אתה פרשת מהשקפת עולמי, אינך חייב להיות בררן, הלא כל הארץ לפניך... (שם שם ט)
אם השמאל ואימינה - רוצה לומר שמעמיס טורח הפרידה על שניהם בשוה, ונתן לו הברירה, ומשבחר ככר הירדן הרחוק לא הוצרך אברהם לזוז ממקומו. (שם יג ט)
ונראה דהנה במדרש... דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצר הרע, הוא יצרא דגילוי עריות, ועל כן כאשר הלך לוט עם אברהם אבינו ע"ה עמו בחבורתו, והוא היה להוט אחר בולמוס של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל אברהם אבינו ע"ה תמיד התגבר עליהם, ואם כן כל עוד שלא נאמר ויעל אברם ממצרים היה צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר היה צורך בו עדיין לא היה נחשב לפסולת... ועל כן לא היה מעכב השראת השכינה על אברהם. ובאמת באשר לא היה נחשב עדיין לפסולת כל כך לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל, ובחר לו שכונת סדום מפני שהיו שטופי זמה, כי מפני שהיה לו חבור בצד מה אל אברהם למען יהיה נחשב לאברהם נסיון, היה גם כן להיפוך שקבל תועלת מאברהם, אך עתה שלא היה בו עוד צורך, וכדמיון קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה. (לך לך תרע"ג)
והנה אברהם ושרה... ועל כן לוט נמי, אחר שהרגיש אברהם שגסות רוחו לא נתנה לו לחזור למוטב, שוב טוב לפניו שיפרד ממנו בעוד חלקי הקדושה היא נשמת דוד המלך ע"ה עמו, ובאמת כן היה, שבשביל חלקי הקדושה שהיו עוד עמו ניצול משבי המלכים ומהפיכת סדום, ואם היה נשתהה עוד עם אברהם, והיה שואב ממנו גם את זה, כבר היה נאבד על ידי מלחמת המלכים או בהפיכת סדום, היוצא לנו מדברינו אלה, שאברהם אבינו ע"ה לא היה דוחה לשום בריה, והוא היתה לו מדת החסד למנה. (וירא תרע"ט)
(ראה גם: אברהם-ברית, מילה)
זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם... (בראשית יז י)
ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים. ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו את בשר ערלתו. (שם שם כג)
ותא חזי, עד לא נמול אברהם היה אטום וסתום מכל צדדיו, (שלא היה יכול להוליד בקדושה), כיון שנמול נפתח בו הכל, ולא היה אטום וסתום כבתחילה. והיינו הסוד שלמדנו, והוא יושב פתח האהל, משום שנגלה הי'. מה הוא אומר, אלא אמר רבי יצחק שהוא השרה בגילוי זה של הי' החסד בצדק. (פירוש, שעל ידי המילה נגלה הי' דשם ש-די, שיורה, שנמשך החסד במלכות הנקראת צדק), וזהו הפתח של משכן העליון הקדוש (שהוא המלכות). שזה משמע משכתוב האהל, דהיינו האהל הידוע... (בא פח, ועיין שם עוד)
תא חזי, אברהם בטרם שנמול, לא נאמר שהוא שומר התורה, כיון שנמול, מה כתוב, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. והכל הוא משום שנמול, נרשם בו רושם קדוש, ששמר אותו כראוי, ומעלה עליו כאלו שמר כל התורה כולה... (ויקרא רטז)
אברהם לא נצטוה על הפריעה, וכאשר נכנס, (דהיינו כשמל את עצמו) נכנס לאותו תם ולתוך המדרגות שלו שנקראים יחד ים, והיינו תמים, (שהוא אותיות תם ים). אחר כך נתעלה אברהם ונכנס לפנימיות ונקשר עם ימין העליון. (שלח קכב, ועיין שם עוד)
ראה עוד אברהם-כללי, לך לך שמג ווירא ו.
ראה אברהם-כללי, בראשית מז יג, ומח ב.
אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'... אם כן מאי שוב, אלא לאו לפריעה... (יבמות עא ב)
אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו... ואמר רבי בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה... (נדרים לב א)
לכל זמן ועת לכל חפץ (קהלת ג') זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה, שנאמר (בראשית י"ז) בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו... וימול בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים, ואם תאמר היה לו לימול בן פ"ה שנה, בשעה שנדבר עמו בן הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. וימול בן פ"ו שנים בשעה שנולד ישמעאל, אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם, מה קנמון הזה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאותו משנקשר דמו. אמר אם חביבה היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון, אמר לו הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, ואם אין את מקבל עליך למול, די לעולמי ע"כ, ודיה לערלה ע"כ, ודיה למילה שתהיה עגומה ע"כ. אמר עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הן באים ומזדווגים לי, אמר לו הקב"ה אברהם דייך שאני אלקיך, דייך שאני פטרונך, ולא לך לעצמך אלא דיו לעולמי שאני א-לוהו, דיו לעולמי שאני פטרונו... (בראשית מו ב)
ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו', אמר רבי אייבו בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות, וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים, אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ולידי מעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם.
ואברהם בן תשעים ותשע וגו', הכא את אמר בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם על ידי שנתמעך על ידי אשה כתיב בשר ערלתו, ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה כתיב את בשר ערלתו.
בעצם היום הזה נמול אברהם, אמר רבי ברכיה (ישעיה מ"ח) לא מראש בסתר דברתי, אלא אמר הקב"ה אילו מל אברהם בלילה היו כל בני דורו אומרים בכך וכך, אלו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו לימול, אלא בעצם היום הזה, דרגש ליה ימלל. נמול אברהם, אמר רבי אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר רבי לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נמול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול... אמר ליה שקרנא כזבנא את, אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו. (שם שם ט-יא)
אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך, עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה'. (שם שם יג)
ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה א-לוה (איוב י"ט), אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה א-לוה, אילולא שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, וירא אליו ה'. (שם מח ב)
רבי יצחק פתח (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי וגו', אמר רבי יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה, וירא אליו ה' באלוני ממרא... (שם שם ד, וראה שם עוד)
כתיב (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ה', זו מילה, שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר ואתנה בריתי ביני ובינך, אמר לו הקב"ה אתמול תטול סוד ה', מה סוד ה', ס' ששים, ו' ששה, ד' ארבעה, הרי שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו', ומעמיד אני מהן שבעים זקנים... ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון... בזכות מי, בזכות המילה, שנאמר סוד ה' ליראיו. אמר לו הקב"ה לאברהם דיו לעבד שיהא כרבו, אמר לפניו ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך, שנאמר (נחמיה ט') אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וגו', וכרות לו הברית אין כתיב כאן, אלא וכרות עמו הברית, מלמד שהיה הקב"ה אוחז בו. (שם מט ב)
...אמר לו הקב"ה מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקב"ה עד שלא תמול היה שמך אברם, א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים, הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח, מול והיה תמים, כשמל אמר לו הקב"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הוסיף לו חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים. (לך לך טז)
...והיה יושב אברהם ותמה היאך ימול, כיון שאמר לו הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך מה כתיב אחריו, ויפל אברהם על פניו, כיון שנפל על פניו רמז הקב"ה לאותו מקום ועקצו עקרב ונמצא מהול, מנין הן מה שכתוב וידבר אתו אלקים לאמר אני הנה בריתי אתך, הרי אתה מהול. וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם, מל לא נאמר אלא נמול, משל למה הדבר דומה, לאוהב של מלך שהיה רוצה לשדך בתו של מלך, והיה מתבייש ולא היה יודע היאך יוכל לספר, אם לספר בלשונו אם על ידי אחר, הבין המלך מה בלבו, אמר ליה ידעתי מה אתה רוצה, הרי בתי לתוך ביתך, כך אברהם, כשאמר לו הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך נתבייש ונפל על פניו, בנפילתו נמצא שהוא מהול, אמר לו הנה בריתי אתך, הדא הוא דכתיב אמרת ה' צרופה, שצרף את זרעו בברית מילה, לפיכך מגן הוא לישראל שהן חוסין בו... (שם יח)
על כן ברכך אלקים לעולם, הנה לי גלוי וידוע לפני כל אשר עשית וכל מה שנשתבחת שירדת על קדושת שמי לתוך הכבשן, ונתנסית בעשרה הנסיונות, ורדפת אחר המלכים ונשתבחת בעולם, מכאן ואילך אם אתה מבקש להודיע גבורתך בעולם חגור חרבך על ירך, תן את המילה בין ירכיך והוא הודך והדרך, ואתנה בריתי ביני ובינך ולא היה יודע מהיכן ימול, רמז לו הקב"ה רמז, אמר לו וארבה אותך במאד מאד, ממקום שאתה פרה ורבה אתה צריך לימול. (שם יח)
ואתנה בריתי ביני ובינך, זה הוא שאמר הכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כ"ה), אי זה הוא סוד שגילה ליראיו, זהו המילה, שלא גילה הקב"ה מסטורין של מילה אלא לאברהם, סוד ה' ליריאיו זה אברהם, שנאמר לו כי ירא אלקים אתה... אמר לו הקב"ה לאברהם כשבראתי עולמי הייתי מגלגל בכ' דור בשבילך עד שתבא ותטול את המילה, עכשיו אם אין אתה נוטל המילה אני א-ל ש-די, אני אומר לעולם די עד כאן, ואני מחזירו לתוהו ובוהו. (שם יט)
ויפל אברהם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. חביבה המילה, שנשבע הקב"ה לאברהם, שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר... (שם כ, וראה עוד מילה)
...אמר רבי אחא בא וראה שנתן הקב"ה כח באברהם, שביום שמל את עצמו מל ישמעאל ואת כל אנשי ביתו והיה הדם מנטף, וכמה היו ילידי ביתו שי"ח, ומקנת כספו על אחת כמה וכמה, וכתיב בעצם היום הזה נמול וגו' וכל אנשי ביתו וגו', עד שהעמיד אברהם מן הערלות גבעה ונהר של דם יוצא מביתו, ואמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונבקר את החולה, אמרו לו רבונו של עולם, מה אנוש ותדעהו, בן אדם ותחשבהו, אתה הולך למקום הטנופת, למקום של דם ושל שקץ וסריות, אמר להם חייכם ערב עלי אותו דם של ערלות ממור ולבונה, וכן שלמה אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור (שיר ד'), זה אברהם שנקרא מור... (וירא ב)
באלוני ממרא, ולמה באלוני ממרא, יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה, שלשה אוהבים היו לו לאברהם ענר אשכול וממרא, וכיון שאמר לו הקב"ה שימול, הלך לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר, אמר כך וכך אמר לי הקב"ה, אמר לו ענר בעל מום רוצה אתה לעשותך, שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין והורגין אותך ואין אתה יכול לברוח מפניהם, הניחו והלך אצל אשכול, אמר ליה כך וכך אמר לי הקב"ה, אמר לו אשכול אתה זקן, אם אתה תמול יצא ממך דם הרבה ולא תוכל לסבול ותמות. הניחו והלך אצל ממרא. אמר ליה כך וכך אמר לי הקב"ה, מה תיעצני, אמר לו ממרא בדבר הזה אתה מבקש עצה, הלא הוא שהצילך מכבשן האש, ועשה לך כל הנסים והצילך מן המלכים, ואלולי כחו וגבורתו היו הורגין אותך, והציל רמ"ח אברים שבך, ומקצת אבר אחד אתה מבקש עצה, עשה כמצותו. אמר הקב"ה יתברך אתה שנתת עצה שימול איני נגלה אליו אלא בתחומך... (שם ג)
וישא עיניו וירא וגו' וירץ לקראתם, התחיל הדם מילה לטפטף, אמר ליה הקב"ה בשכר חייך שבזכותך אני אחוס על בניך בשני דמים ואפרע משונאיהם, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, שני דמים, שנאמר ואומר לך בדמיך חיי, זה דם פסח ואומר לך בדמיך חיי זה דם מילה... (שם ד)
ואתנה בריתי ביני ובינך, אמר רבי חנינא בן פזי לא היה יודע אברהם מהיכן לימול, רמז לו הקב"ה ואמר מהיכן לימול, וארבה אותך ממקום שאתה פרה ורבה. בר קפרא אומר קל וחומר דרש אברהם, ומה אילנות מהיכן חייבין בערלה ממקום שהן עושין פרי, אף אני ממקום שאני עושה פרי אני צריך לימול. ויפל אברהם על פניו, עד שלא מל היה נופל, משמל לא נפל, והרשעים אינן יורדין לגיהנם אלא בשביל הערלה, שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה וגו' (ישעיה י"ד), אבל לעולם הבא הקב"ה מציל את ישראל מגיהנם בזכות המילה. (לך לך כז)
נסיון השמיני, ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים אמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, אמר לו הקב"ה עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול בשר ערלתך מעליך והתהלך לפני והיה תמים. רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו, ובשר ערלת ישמעאל בנו, שנאמר (בראשית י"ז) בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו, מה הוא בעצם היום הזה בגבורת השמש בחצי היום, ולא עוד אתיא עצם עצם מיום הכפורים, מה להלן וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא, שביום כפורים נימול אברהם. וכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. ובאותו מקום שנימול ונשאר דמו שם נבנה המזבח, ולכך נאמר ואת כל דמו ישפך אל יסוד המזבח...
רבי ישמעאל אומר לא עכב אברהם מכל אשר צוהו, וכשנולד יצחק בן ח' ימים הגישו למילה, שנאמר (בראשית כ"א) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, והגישו למנחה על גבי המזבח, ועשה שמחה ומשתה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו, כאברהם אבינו, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. (פרק כט, וראה עוד מילה)
וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף וגו' נמולו אתו, כולם ביחד נמצאו מהולים, לקיים מה שנאמר והבוטח בה' חסד יסובבנו. (בראשית יז כז)
...אלא בוא ומול לפני שתהא מאיר כביכול, שנאמר ויאמר אליו אני א-ל וגו' ויפול אברם וגו' אני הנה בריתי אתך. א"ל ומי מל אותי, א"ל הקב"ה את לעצמך, נטל אברהם חרב והיה אוחז בערלו ובא לחתוך והיה מתיירא שהיה זקן והיה מרתית, מה עשה הקב"ה כביכול שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך. ומניין שכן עזרא משבח (נחמיה ט') אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וגו', וכרות לו הברית אינו אומר כן אלא וכרות עמו, מלמד שהיה הקב"ה אוחז עם יד אברהם... (אגדת בראשית פרק טז)
ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא. אלא יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה, שלשה אוהבים היה לו ענר אשכל וממרא, וכיון שאמר הקב"ה לאברהם מול את עצמך, נטל מהם עצה, אמר ענר בעל מום הוא מבקש לעשותך... הניחו והלך לו אצל אשכול ואמר לו כך אף הוא, אין אתה יודע מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם שיהיו קרוביהן של מלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין את יכול לברוח מהן. הניחו והלך אצל ממרא... א"ל ועדיין אתה עומד ותוהא לא עשו אותך חתיכות חתיכות רמ"ח אברים שעליך הציל מן האש, ומקצת מן אבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו. אמר לו הקב"ה אתה נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נראה לו בתחומך... (שם פרק יט, וראה עוד בערך אברהם ושרה)
לפי שהיה נצטער מחמת מילה, לכך נגלה לו ה' באור פני מלך חיים, מיד חיתה המכה וקם עמד על רגליו ורץ, שנאמר וירא וירץ וגו'. (בראשית וירא)
ראה אברהם-כללי, בראשית יז א וכג.
בעצם היום - ...אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שי"ח וכל מקנת כספו, הכתוב ספר מעלתו ביראת ה' ומעלת כל בני ביתו, שכולם זריזים מקדימים למצוות, ואין טעם נמול אברהם שנמול הוא תחלה, אבל ישמעאל בנו נמול תחלה, וכל בני ביתו, כי כן כתוב ויקח אברהם וגו', ואחר כך ואברהם בן צ"ט בהמולו, והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחלה, ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם. (בראשית יז כה)
התהלך לפני - ...שיוסיף לו עבודה בגופו, כי בלבו היה שלם, וכן במעשה ותקון המדות, וכל אשר השכל מורה אותו, אבל המצוה הזאת אשר צוהו לא היה השכל מורה בזה, אלא רצה בו הא-ל להיות לו לאות בינו ובין הא-ל, להיות זרע אברהם המכוון עם מיוחד... (שם שם א, וראה עוד מילה)
וימל את בשר ערלתם - קודם מל אותם ואחר כך עצמו, שאם היה מל את עצמו תחלה היה תש כחו, ולא היה יכול למולם באותו היום, וימל - מילה ופריעה... (שם שם כג)
בן שלש עשרה שנה - זכר גם שנות ישמעאל לכבודו... גם יש לו סמך כי בן י"ג נכנס אדם למצות... (שם שם כה)
באלוני ממרא - פירש רש"י שנתן לו עצה על המילה, ותימא וכי אדם צדיק כאברהם ונתנסה בי' נסיונות... איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב"ה. ויש לומר חס ושלום ששאל אם ימול, אלא אם יעשה בצנעה או בפרהסיא, וממרא נתן לו עצה שיעשה בפרהסיא, כדי שיראו העולם וימולו אחריו... דבר אחר שאל לו מאיזה מקום ימול, והוא נתן לו עצה שימול ממקום זכרות, דבר אחר הלך אצל ענר ואשכול לשאל מה יעשה אל אנשי ביתו שאינם רוצים להמול, ולא ידעו מה להשיב לו, הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה, וכשיראו כן אז יקבלו להמול, וכן עשה. וממרא עצמו לסוף נמול, כדאיתא בהגדה. (שם יח א)
...ויש אומרים אף ענר אשכול וממרא כולם מתו בדבר המילה, ויש אומרים נתן לו עצה מן האספלנית לרפא המכה. (שם יח א)
ראה אברהם-כללי, מאמר ב כלל ב פרק ב פרק ו.
שאוסיף לך אות אחת, פירוש כי קודם שנמול היה יכול להזהר מן החטא בכל האברים חוץ מן שתי עיניו, ופעמים אדם רואה דבר אסור שלא בכוונה, ושתי אזנים שומעים דבר רע שלא בכוונה, ואחר שנימול המליכו הקב"ה על כל רמ"ח אברים, שאף עינים ואזנים לא ישתמשו רק לדבר מצוה, כך פירש רש"י במס' נדרים. ואני אומר, כי המילה שנתן הקב"ה לאברהם שהיה מושל על עינים ואזנים רוצה לומר, כי מתחלה כאשר ראה דבר רע היה צריך לכבוש יצרו, אבל כשנמול היה אלו האברים ברשותו יהיה מולך עליהם, ולא היה צריך להתגבר על היצר, שהיה יצרו ברשותו. (גור אריה יז א)
...נראה הא דקאמר ביום ג' למילתו היה ולא ביום הראשון, מפני שיום ראשון אין כאן רק חולשות אבר אחד והוא המילה, ולא נקרא חולה סתם אלא חולה שכל הגוף חולה, ואותו מצוה לבקרו, אבל באבר אחד לא נקרא חולה, ולפיכך פירש רבי חמא שביום ג' למילתו היה, וביום ג' חולה כל הגוף, וכן דרך כל מכה, שמתחלה אין כל הגוף מרגיש עד איזה ימים, ובמילה עיקר הרגש ביום ג'...
הוא שנתן לו עצה על המילה, ותימה שאברהם יבקש עצה על המילה, ונראה לומר שעשה זה כדי שלא יאמרו שאברהם עשה בלא עצה, ואלו היה שואל עצה והיו נותנים לו טעם ועצה שלא למול היה שומע שלא למול... ולא יוכלו לומר שהממו הקב"ה ולא ידע אברהם מה לעשות... (שם יח א)
וירא אליו ה' באלוני ממרא, לפי שנתן לו עצה על המילה. והרבה שואלים איך אברהם אבינו שאל עצה אם לקיים ציווי המקום... ונראה בעיני חס ושלום שהיה שואל עצה אם יקיים מאמר הא-ל, אך שאל עצה איך יאחז צדיק דרכו לראות שיקיים מאמר הא-ל, דהיינו כי נצטווה גם כן למול את ישמעאל בנו וכל מקנת כספו, ואולי לא יניחו את עצמם למול, והיה צריך אברהם אבינו לייעץ איך יפתה אותם, ומה ידבר על לבם. ללמד מזה מוסר, אם באה מצוה לידו יתיעץ באיך ומה ובאיזה אופן היותר טוב והיותר שריר וקיים, ועצת ה' היא תקום. עוד יש לומר אברהם אבינו קיים כל התורה כולה, ובמצות מילה ידע שיצוה אותו הקב"ה על המילה, וקודם שנצטוה היה אברהם מהרהר מה יעשה אם ימול את עצמו או ימתין עד שיצוה אותו השי"ת, ויעץ בזה עם ממרא, ונתן לו עצה הזו, כלומר על מילה בזמנה שצוה לו המקום, כי כן המצוה יותר מהודרת. (תורה שבכתב וירא)
ראה אברהם-כללי, בראשית יז א.
במדרש ומבשרי אחזה אלוקי... ולכן הגם שמקודם היה לו מראות ברוח והתפשטות הגשמיות, אבל עתה אחר המילה מבשרי אחזה, כמו שכתוב וירא אליו וגו' והוא יושב, פירוש שלא היה צריך לשנות את עצמו. וכן בכל איש ישראל על ידי המילה יכולין לזכך הגוף, וכן בכל המצות... אבל מילה היא כלל כל המצוות, וזה שאמר מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה... (בראשית וירא תרנ"ט)
ונראה דהנה בפרשת מילה נאמר התהלך לפני והיה תמים, ומשמע שעד כה לא היה תמים... ונראה הפירוש דהנה אברהם מדתו חסד קו ימין, וידוע כי שמאל דוחה וימין מקרבת, ואברהם היתה מדתו לקרב כל באי עולם ולא לדחות ולרחק, ומכל מקום שלימות האדם שיהיו בו כל המדות יחדיו, במקום שצריך לקרב יקרב ובמקום שצריך לרחק ירחק, והיא מדריגת תמים, ועל כן אברהם אבינו ע"ה עד המילה שהיה ענינו תמיד לקרב ולא לרחק, עדיין לא נקרא תמים, עד מצות מילה שהוא ענין דיחוי פסולת, ולא לקרב ולהכניעו לקדושה אלא לדחות לגמרי, וזה שמאל דוחה, ועל כן במצות מילה נשלם ונעשה תמים שמעתה יש לו שתי המדות יחדיו. (לך לך תרע"ו)
...והנה מצות מילה שבאה לדחות ולסלק את חלק הערלה היא בחינת שמאל דוחה, היפוך מדתו, והיה אברהם אבינו ע"ה מתיירא שמעתה לא יעלה בידו עוד לאחות את כל באי עולם, שהרי כל העולם בדלין ממנו, על כן היתה עצתו לשאול עצה מאנשים שהם בכלל אומות העולם, וכאשר יסכימו עמו להמול לא יגרום עוד פירוד בינו לבין העולם, שהרי לפי מהותם נמי נתנו לו עצה להמול, ושוב יהיה בכחו גם להבא להשתמש במדתו ימין מקרבת. (שם תרפ"ג)
ראה עוד אברהם-כללי, לך לך תרנ"ז, וירא תרמ"א ותרמ"ח ותרנ"ד ותרנ"ו, ותרנ"ח.
...הענין דהנה מחצב הנשמות של ישראל אין זה מחצב נשמות אומות העולם, כי רק בגופם יש להם השתוות בצד מה מחמת אדם הראשון, שכולם באים ממנו. אך על ידי המילה נעשה הפרש גם מצד הגוף, דהגוף השיג צורה אחרת, וזה היה חשבונו של אברהם אבינו ע"ה שאמר עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, והיינו דכוונתו היתה להחזירם למוטב, וכשימול את עצמו יעשה נבדל מן העולם גם בגוף, ולא יוכל להחזירם למוטב, ולכך רצה שיסכימו הם על זה, היינו כדי שגם השכל האנושי יסכים על זה, וממילא לא תהיה עשיה שהיא למעלה מהטבע, ועוד יהיה לו חיבור עם העולם, ויוכל להחזירם למוטב עדיין, וזה ששאל להם מה דעת השכל האנושי על זה. (וירא תרע"א)
ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הנ"ל, ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שנגלה עליו הקב"ה והוא יושב, היינו שלא הכין עצמו לנבואה כלל, אף שבכל עת מצינו בו הנבואה בלשון עמידה כנ"ל, היינו שבאה על ידו התעוררות והכנה, אבל כאן היתה בלתי הכנתו והתעוררותו כלל, וזה היה בזכות המילה. ויובן על פי דברי הרב חיים ויטאל, שאף בתינוק הנימול בעת המילה באין בו כל הנפש רוח ונשמה שלו לקבל שלימותם על ידי המילה, ואח"כ הולכין ממנו עד יזכה להשיגם שוב בכח תורתו ועבודתו... ועל כן אברהם אבינו ע"ה בעת מילתו היו בו כל מיני שלימות, ואפילו ההזדככות שהיתה למשה רבינו ע"ה כנ"ל, אם כן לא היו צריך אז להכנה... (שם תרע"ב)
ומעתה יש לפרש הא דנטל עצה על המילה... אם יתאמץ שלא יפרד מאנשי דורו במילה, שעל ידי זה הוא נתעלה למעלה מן הטבע והם נשארו בטבע, ויהיה הוא נתעלה מהם כמעלת אדם על הקוף, ושלא יקבל עליו להמול רק בצירוף כל אנשי דורו, וכמו נח כשנצטוה על אבר מן החי, לא הוא לבד נצטוה... ויתעלה כל הדור, השומע ישמע והחדל יחדל... ובאשר חפץ ה' בבריאה בודאי יעתר לבקשתו שיצוה את כל העולם במילה, והרי זה נקל מהגשה לדבר קשות בשביל הסדומיים, שזה לתועלת כל העולם כולו, ועל כן היתה עצת ענר ואשכול עם שהיו צדיקים, ובודאי אם גלה לו השי"ת מקודם שלא יתכן שיצטוה כל העולם במילה... כי כל עצמו של הנסיון היה זה הענין אם יקבל עליו המצוה בתמימות, על כן אמר לו התהלך לפני והיה תמים, כי מבלעדי דרך זה לא יתכן שיקרא זה נסיון, מאחר שנאמר לו שאם לא יקבל עליו יחרב כל העולם, ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל הנסיון היה כנ"ל שלא יתחכם ביותר על ציווי השי"ת... (שם)
ואמנם כבר דברנו בזה... דהנה הבשורה לאברהם בצירוף מצות מילה היתה, והטעם יש לומר שבאשר מדת יצחק היא מדת הדין, היפוך מדת אברהם מדת החסד, וידוע שטבע המוליד בנולד, לא היה יתכן שאברהם איש החסד יוליד את יצחק איש הדין, על כן נתבשר ביצחק רק בשעה שקיבל על עצמו מצות מילה, שהיא ענין דחוי הערלה פסולת האדם, וכמו בפרט כן בכלל העולם הוא דיחוי הפסולת, וזוהי בחינת מדת הדין שמאל דוחה, וכמו שכתב בעל המאור שמצות מילה היא כעין מצות ובערת הרע מקרבך, היפוך מדתו של אברהם שהיה איש החסד, ימין מקרבת את כל באי העולם... ומצות מילה היא כריתת ודיחוי חלק הרע לגמרי, וכבר הגדנו שזה היה עיקר נסיון המילה... והנה יצחק נקרא ידיד מבטן, ושם יצחק נמי על שם הצחוק והשמחה, וכל זה מתיחס למדת החסד... ויראה שהיא ממדת הדין, והגבורה היא היפוך מדת אהבה ושמחה. אך הטעם מפני שיצחק היתה נמי בו מדת החסד מדת המולידו, והיה כלול מיא באשא, אף שעיקר זה נעשה בעת העקידה, מכל מקום היה נצרך שתהיה בו הכנה לזה מתולדתו כלול מיא באשא. וכל זה היה בו מצד אברהם ומצד שקיבל אברהם אבינו ע"ה על עצמו מצות המילה. (שם תרע"ט)
ולפי האמור יש לפרש הא דנטל עצה על המילה, וממרא נתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו, דהנה כל הנסיון של אברהם במצות המילה והקושי שהיה לו בה, הוא משום שהיא היפוך מדתו כנ"ל, וחשב שעם מצות המילה יחליף את מדתו וישאר לעולם במדת הדין לא לקרב אלא לרחק מה שאינו ראוי, כענין המילה שהיא דיחוי פסולת כנ"ל... שמעתה לא ימצאו להם (העוברים ושבים) מהלכים אצלו להתקרב בימין חסדו, שמעתה תשתנה מדתו וכנ"ל, ועל זה היה נבוך כדת מה לעשות שאפשר יותר נכון שימסור נפשו ואת שלימות עצמו עבור כלל העולם, ומוטב שלא יקרא תמים, אבל יקרב את כל באי העולם תחת כנפי השכינה. אבל עצמו של ממרא שלא ישגיח על שום חשבונות ויתהלך בתמימות, כי מדת התמימות היא למעלה מכל המדות... (שם)
ונראה דזהו ענין מצות מילה שנצטוה אברהם אבינו ע"ה, והיינו דידוע דערלה היא הפסולת שבגוף... וידוע עוד שזהו חלק זוהמת הנחש וגדולה מכל הטומאות שבעולם, ומכל מקום ערלה שלא בזמנה היינו קטן בתוך ח' לאו שמה ערלה, וכן אברהם אבינו ע"ה עד שלא נצטוה על המילה לא נפל על פניו בעת נבואתו, אלא בעת שנצטוה כתיב ויפול אברם על פניו, וברש"י שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד. ויש להבין למה עד כה היה בו כח לעמוד... ולפי דרכנו הנ"ל דעד עתה היו עדיין ניצוצי הקדושה מעורבים בחלק רע זה, וממילא לא היתה הערלה בתכלית הרוע כל כך, אבל כשהגיע אברהם לרוממות מעלתו כבר משכו החסדים שלו, היינו חלקי הקדושה שבו את הניצוצות מן הערלה, כמשפט הדינים המסתעפין מן החסדים כנ"ל, אחר שלא היה אפשר לתקן את זוהמת הנחש נמשכו ממנו ניצוצי הקדושה, כי מצא מין את מינו וניעור, על כן אז דווקא נדחתה הערלה לבלהות, והנחיל אברהם אבינו ע"ה לזרעו אחריו, שבהיות התינוק בן שמונה ימים יערה עליו רוח ממרום...
וממוצא הדברים, שענין מצות מילה שנאמרה לאברהם הוא להביא בפועל מדת הדין המסתעפת ממדת חסידות לאברהם. ומעתה יובן למה נתלתה בשורת לידת יצחק במצות מילה, שהרי מצד מדת אברהם מדת חסד לא היה אפשר שיוליד בן שטבעו יהיה נוטה למדת הדין... אלא מחמת שהיו עסוקים במצות מילה שיצאה לפועל מדת הדין המסתעפת ממדת החסד לאברהם, שמכל מקום היא מדת הדין, על כן אז יצאה לפועל בשורת לידת יצחק מדת הדין... (שם תר"פ)
ונראה דהנה יש להבין... ויש לומר עוד דמצות מילה שהיא עשיה ושינוי בגופו ממש, שאין בכל מצוות התורה דוגמתה, בכחה למשך האלקות נמי למטה מטה ביותר להאיר מתוך החושך ממש, ולפי זה מובן הטעם דאברהם לא נולד מהול, דאם היה נולד מהול לא היתה לו מצוה עוד דוגמתה להמשיך האלקות למטה מטה להאיר לכל העולם. ואינו דומה לנח שהוא לא היה בכחו להאיר את החושך, ואדרבה היה צריך סעד לתומכו... ולא היה בכחו להוריד האלקות למטה, ולהשלמת עצמו לבד היה די שנולד מהול. וכן נמי אדם הראשון שנולד מהול, שאז היה עיקר שכינה בתחתונים ולא היתה נצרכת מצוה מילה שיהיו מצוות מעשיו להמשיך האלקות למטה, על כן נולד מהול שיהיה בלי פסולת. אך לאחר שחטא שהשכינה עלתה למרום והתפשטה מסאבותא בעלמא, ולא היו הצדיקים שבדורות ההם שיהיה בכחם להמשיך האלקות למטה עד שבא אברהם והאיר לעולם, על כן ניתנה לו מצות מילה... (שם תרפ"א)
...ובאשר מילה היא סילוק הפסולת, חשב שמעתה יפסק חיבור העולם בו, שכל עיקרו לא היה אלא באמצעות מעט הפסולת שהיה בו, כי כשהוא בלי פסולת כלל אין לעולם שום שייכות אליו, ושוב לא יהיה ביכלתו למשוך אחריו את כל באי העולם, ולכן שאל עצה כדת מה יעשה, וממרא יעצהו שבל יביט על שום דבר ולא יחשוב מחשבות, אלא יעשה בתמימות כמו שנצטוה. (דברים שופטים תרע"ו)
במדרש ואחר עורי... אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק... ויש להבין דלכאורה איפכא מסתברא, דקודם שנימול נקל היה לגרים להתגייר מאשר אחר שכבר נימול, שמעתה כל הגרים אי אפשר להם ליכנס לברית עד שימולו... ונראה לפרש, דהנה יש להבין מה שניתוספה אות ה' לאברהם עוד קודם המילה, דלכאורה היה יותר נכון אחר שנכנס לברית והוסרה הערלה לקרא לו השם החדש... ולפי האמור יש לומר נמי בענין אברהם שנקרא על שם כי אב המון גוים נתתיך, שמעתה מילת אברהם היתה תועלת קצת לכל הגוים בכללם, כי מעתה שנקרא אב המון גוים היו הכל טפלים אליו, וכאשר חלה עליו קדושת הברית, קבלו תועלת כל הנטפלים אליו... אבל אם היה נימול מקודם, אף שהיו נעשו כל הגוים אחר כך טפלים אליו בקריאת השם, שוב לא היתה להם תועלת, וכמו גר שקנה כלים מן הגוי אחר שנתגייר שצריכין טבילה... ומאחר שנימול אברהם שהיה אב המון גויים נחלש כח הטומאה ואינו אוטם כל כך את סגור לבם של כל הגוים, ומעתה הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית... (שם תבא תרע"ח)
ראה אברהם-כללי, חלק א קפו, וחלק ב רסב.