אברהם   נסיון

זהר:

אברהם כיוון שהועיד לגדולי הדור, ירד המשטין וקם על הפתח כעין עני, ולא היה מי שיביט עליו... אמר לו הקב"ה מי בעולם כאברהם, והמשטין לא מש משם עד שבלל כל אותה השמחה, והקב"ה ציוה להקריב את יצחק לקרבן, ונגזר על שרה שתמות על צער בנה, כל הצער ההוא גרם, מה שלא נתן משהו לעניים. (הקדמה קעח)

ומי הוא אחר מדרגה זו, (אחר המלכות), היינו והאלקים נסה את אברהם, שבא משם היצר הרע לקטרג לפני הקב"ה, ועל כן נסה את אברהם... כאן יש להסתכל, שכתוב והאלקים נסה את אברהם, את יצחק היה צריך לומר, שהרי יצחק כבר היה בן שלשים ושבע שנה, ואביו כבר לא היה בן עונשין עליו, (שיענש בשבילו), ואלמלי אמר יצחק איני רוצה, לא היה אביו נענש עליו, ואם כן מה הטעם שכתוב והאלקים נסה את אברהם, ולא כתוב והאלקים נסה את יצחק.

אלא ודאי שצריך לומר את אברהם, שהוא היה צריך להכלל בדין, כי לא היה שום דין באברהם קודם לכן, ועתה נכלל מים באש (חסד בדין), ואברהם לא היה שלם עד עתה, שנתעטר לעשות דין ותקן הדין במקומו... וכאשר עשה מעשה העקדה נכנס האש במים, שהדין נכנס בחסד ונשלם זה עם זה...

ותא חזי סוד הדבר, אף על פי שאמרנו שכתוב אברהם ולא יצחק, הנה יצחק גם כן נכלל במקרא הזה, שכתוב, והאלקים נסה את אברהם, נסה לאברהם אינו כתוב, אלא שכתוב, את אברהם, את הוא בדיוק, והוא רומז על יצחק, כי בשעה ההיא היה יצחק שורה בגבורה תחתונה, (דהיינו בהנוקבא), כיון שנעקד ונועד בדין על ידי אברהם כראוי, אז נתעטר יצחק במקומו עם אברהם, ונכללו אש במים, ועלו למעלה, אברהם בחסד שעלה לחכמה, ויצחק בגבורה שעלה לבינה, ואז יתישב המחלוקת כראוי, כי עשו שלום ביניהם, שנכלל אש ומים זה מזה...

ויאמר קח נא, וכי איך יכול אברהם לקחת את יצחק בנו, הלא היה זקן, ואם תאמר משום שיצחק לא יצא מרשותו, (יעשה מה שאברהם יצוה אותו, ועל זה נאמר קח) הוא פירוש טוב, אבל הוא כמו שאתה אומר קח את אהרן ואת אלעזר בנו, רק להמשיך אותם בדברים, ולהזכירם לעשות רצון הקב"ה, אף כאן באברהם, הפירוש הוא קח עם דברים, את בנך את יחידך אשר אהבת, וכבר ביארוה. ולך לך אל ארץ המוריה, כמו שאתה אומר אלך לי אל הר המור, כדי לתקן במקום הראוי לתקן... (וירא תפט, ועיין שם עוד)

...ויבאו אל המקום, הכתוב מרמז כאן, שאף על פי שבא לאותו ראיה וראה את יעקב (כנ"ל), אמר אברהם ודאי הוא שהקב"ה, שאמר לו לעקוד את יצחק, יודע זה באופן אחר כראוי, מיד ויבן שם אברהם את המזבח, כלומר, שאף על פי שראה שיצחק יוליד את יעקב, עם כל זה לא הרהר, ובטל את דעתו מפני הקב"ה ובנה את המזבח.

מה כתוב למעלה מזה, ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, וכבר בארוהו, אבל מהו הטעם שלא השיב לו כלום, (כי כתוב כאן ב' פעמים ויאמר, שכתוב ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ואחר כך ויאמר אבי, ועל אמירה הראשונה לא השיב לו כלום, עד שאמר פעם שנית אבי). אלא בגין שאברהם נסתלק מרחמי אב על בנו, ובא למדת הדין, ועל כן לא ענהו על אמירה הראשונה, ומשום זה אמר הנני בני, הנני, (אני רומז על מדת הדין, והנני הוא כמו הנה אני, שפירושו שירד לדין.)

אלקים יראה לו, יראה לנו, היה צריך לומר ולא יראה לו, אלא אמר לו, אלקים יראה לו לעצמו, בעת שיהיה נצרך לזה, אבל עתה בני לעולה, ולא שה, מיד וילכו שניהם יחדיו, שיצחק הלך כרצון אביו. (שם תקא, ועיין שם עוד)

ויקרא אליו וגו' אברהם אברהם מפסיק טעם ביניהם, שאברהם האחרון אינו כאברהם הראשון, כי האחרון הוא שלם, (שכבר נכלל ביצחק), ואברהם הראשון אינו שלם... רבי חייא אמר שעל כן הזכיר שמו פעמים כדי לעורר אותו ברוח אחר במעשה אחר ובלב אחר, (כי עד עתה היה מתלבש בדין, כדי לקיים מצות הקב"ה, על כן היה המלאך צריך להחזירו למדת החסד, וזה עשה בכפילת שם אברהם אברהם, שעוררו ברוח אחר, שלא ישלח ידו אל הנער, ובמעשה אחר שיעלה האיל לעולה תחת בנו, ובלב אחר לאהבה את יצחק בנו כבראשונה).

רבי יהודה אומר יצחק נתברר ונתעלה לרצון לפני הקב"ה כריח של קטרת הסמים שהיו מקריבים לפניו הכהנים ב' פעמים ביום, והקרבן נשלם, (כמו שהיה נשרף לריח ניחוח לפני ה'), כי אברהם היה מצטער בשעה שנאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שחשב, שקרבנו לא נשלם, ולחנם עשה וסדר הכל ובנה מזבח, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו', והקריבו תחת יצחק, ובזה נשלם... (שם תקו, ועיין שם עוד)

בא אברהם נתעלה בחכמה ונסתכל בכבוד רבונו, אחר כך, ויהי רעב בארץ, וירד מצרימה וגו' אחר כך מה כתוב, ויעל אברם ממצרים וגו', ונתעלה למדרגתו הראשונה שהיה בו בתחלה, נכנס בשלום ויצא בשלום. (תולדות צד)

ראה גם אברהם-כללי ויחי תלג.

ותא חזי, בשעה שאמר השטן משוט בארץ, בקש מה' לעשות דין בישראל, (כי ארץ סתם הוא ארץ ישראל), כי היה לו דין על אברהם, ונשה מן הקב"ה, כי לא נעשה דין ביצחק כשנקרב על המזבח, כי לא היה לו להחליף הקרבן שהכין על המזבח באחר, כמו שאמר לא יחליפנו, וכאן כבר היה יצחק על המזבח ולא נשלם להיות קרבן, ולא נעשה בו דין, ובקש זה מן הקב"ה, כמו שבקש דין של מכירת מכירת יוסף... ומאותו זמן שניצל יצחק ונחלף קרבנו, הכין הקב"ה בשביל המקטרג ההוא זה, (דהיינו את איוב) לחלקו... ולא יקרב להזיק לצד אחר (היינו לישראל). (בא יג)

אמר רבי אלעזר ביום הזה (של עקדת יצחק), העטיר יצחק לאברהם (במוחין של ג"ר המוכנים עטרה, בסוד הכתוב בעטרה שעטרה לו אמו), שכתוב ואלקים נסה את אברהם, מהו נסה, הוא כמו שאמר ואל עמים ארים נסי, (לשון התנשאות ורוממות ולא מלשון נסיון), מה מלמדנו, שנשתכלל הימין ונשלם (על ידי עקדת השמאל)... (ויקרא שה, ועיין שם עוד, וצו מח)

ועל כן הם עשרה נסיונות (כנגד עשר ספירות), ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר ונתדבק בימינו של הקב"ה שנקרא אהבה רבה, (דהיינו חסד דז"א)... (ואתחנן ע)

תלמוד בבלי:

...אמרה לו (חנה לבנה), בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. (גיטין נז ב)

...היכא דמוחזק (לנביא) שאני, דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק... ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, (אחר מאי), אמר רבי יוחנן בן זמרא אחר דבריו של שטן, דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו', אמר שטן לפני הקב"ה רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו, מיד והאלקים נסה את אברהם. אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקב"ה אמר לאברהם, ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים.

את בנך, ב' בנים יש לי, את יחידך, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אשר אהבת, תרווייהו רחימנא להו, את יצחק. וכל כך למה, כדי שלא תטרף דעתו עליו. קדמו שטן לדרך, אמר לו הנסה דבר אליך תלאה, הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך, כי עתה תבא אליך ותלא. אמר לו אני בתומי אלך. אמר לו הלא יראתך כסלתך, אמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה, אמר ליה ואלי דבר יגונב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, אמר לו כך ענשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו.

רבי לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק, אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמנת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד והאלקים ניסה את אברהם. (סנהדרין פט ב)

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם, ולהודיע כמה חבתו של אברהם אבינו ע"ה. (אבות ה ג)

תלמוד ירושלמי:

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה... ולא יצחק נגאל, מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל. רבי ביבי אבא בשם רבי יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך, שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב, ולומר לפניך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו את אומר והעלהו שם לעולה, חס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך, כן יהי רצון מלפניך ה' אלקי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא, אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא, ה' יראה, את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים. מה כתיב בתריה, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו', מהו אחר, אמר רבי יודה בי רבי סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות, וסופן להגאל בקרניו של איל הזה, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. רבי חונה בשם רבי חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא, נאחז בסבך זה וניתור ויוצא, אמר לו הקב"ה, אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות, מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום, אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם, אמר לו וסופן להגאל בקרניו של איל הזה, וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. (תענית י ב)

פרקי דרבי אליעזר:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, וצפוי היה לפניו שעתידין בניו לנסות להקב"ה עשרה נסיונות, והקדים הרפואה למכתם ונסהו בעשר נסיונות.

נסיון הראשון, כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי נמרוד להרגו, ונחבא מתחת לארץ י"ג שנה שלא ראה לא שמש ולא ירח, לאחר י"ג שנה יצא מתחת לארץ מדבר בלשון הקודש, מאס אשרים ושקץ את הגלולים, ובטח בצל יוצרו.

נסיון השני נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, ג' בכותא וז' בקרדו, וי"א ג' בקרדו וז' בכותא, לאחד עשרה שנים שלחו והביאו אותו ונתנוהו בתוך כבשן האש, והמלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו.

נסיון הג' טלטלו מבית אביו וממשפחתו, והביאו לחרן, ושם מת תרח אביו ואמתלאי אמו. הטלטול קשה לאדם יותר מכל...

נסיון הד' מיום שנבראו שמים וארץ לא בא רעב אלא בימי אברהם ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד לנסותו ולהורידו למצרים.

נסין החמישי שנלקחה שרה אשתו לפרעה לאשה, וכי יש לך אדם שרואה שאשתו נלקחה לאיש אחר ואינו קורע את בגדיו... (פרק כו)

נסיון הששי, באו אליו אמרפל וכל חבריו להרגו, אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואחר כך נתחיל בו... בא מיכאל והגיד לאברהם... לקח אברם את ג' תלמידיו ואת אליעזר עבדו עמו ורדף אחריהם עד דן... (פרק כז, וראה שם עוד, וערך אברהם-מלכים)

נסיון השביעי, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם... רבי יהודה אמר אותו הלילה שנגלה הקב"ה על אברהם אבינו הוא ליל הפסח, והוציא אותו לחוץ ואמר לו יש בך כח לספור כל צבא השמים, אמר אברהם לפניו וכי יש מספר לגדודיך, אמר לו כך לא יספר זרעך מרב, שנאמר ויאמר לו כה יהיה זרעך. (פרק כח)

נסיון השמיני ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, אמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, אמר לו הקב"ה עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול בשר ערלתך מעליך, והתהלך לפני והיה תמים... (פרק כט, וראה עוד אברהם-מילה)

נסיון התשיעי ישמעאל נולד בקשת ונתרבה בקשת, שנאמר ויהי רובה קשת, ופעם ראה את יצחק יושב לבדו וירה עליו חץ להרגו, ראתה שרה והגידה לאברהם כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק, אלא עמוד וכתוב ליצחק כל מה שנשבע הקב"ה ליתן לך ולזרעך, חייך שאין בן האמה הזה יורש עם בני עם יצחק. אמרה שרה לאברהם כתוב גט גרושין ושלח את האמה הזאת ובנה מעלי ומעל בני. ומכל הרעות שבאו על אברהם היה קשה ורע בעיניו הדבר הזה מאד, שנאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. רבי יהודה אומר, באותה הלילה נגלה הקב"ה על אברהם אבינו, אמר לו, אברהם אי אתה יודע שהיתה שרה ראויה לך לאשה, היא חברתך ואשת נעורים... וכל שדברה שרה באמת דברה, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך... השכים אברהם בבקר וכתב גט גירושין וכתב לה ונתן לה, וישלחה מעליו ומעל יצחק בנו... (פרק ל)

הנסיון העשירי, ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, היה מנסה את אברהם כל פעם ופעם לידע את לבו אם יכול לעמוד ולשמור את כל מצותיה של תורה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי ומצותי חוקותי ותורותי. ויצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אביו. רבי יהודה אומר באותה הלילה נגלה הקב"ה על אברהם, ואמר לו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. ואברהם חס על יצחק, אמר לפניו, רבון כל העולמים לאיזו בן, לבן הנולד לפני המילה או לבן המילה, אמר לו את יחידך... אמר לפניו רבון כל העולמים לאיזה הר, אמר לו בכל מקום אשר תראה את כבודי עומד וממתין לך שם, ואומר לך זהו המזבח... השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו. וחבש את החמור הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות... בן ל"ז שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה וישמעאל בן נ' שנה. נכנס תחרות בין אליעזר ובין ישמעאל, היה אומר ישמעאל לאליעזר, עכשיו אברהם מקריב את יצחק בנו לעולה מוקדה על גבי המזבח, ואני הוא בכורו ואני יורש את אברהם, היה משיב אליעזר לישמעאל ואמר לו כבר גרשך כאשה מגורשת מבעלה ושלחה המדברה, אבל אני עבדו משרת ביתו ביום ובלילה, ואני הוא היורש לאברהם.

ביום השלישי הגיעו לצופים, וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר, שנאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. מה ראה, ראה עמוד של אש מן הארץ עד לשמים. אמר ליצחק בנו בני, רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו, אמר לו הן, אמר לו מה אתה רואה, אמר לו אני רואה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד לשמים, והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה. אמר לישמעאל ולאליעזר רואים אתם כלום באחד מן ההרים הללו, אמרו לו לאו, ואמר להם שבו לכם פה עם החמור... נטל את העצים ונתנן על גבי יצחק, ולקח את האש ואת המאכלת בידו, והיו מהלכין שניהם יחדיו. אמר יצחק לאביו אבי, הרי האש והעצים היכן הוא השה לעולה, ויאמר לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, אתה הוא השה, אמר רבי ישמעאל כיון שהגיעו לאותו מקום הראהו הקב"ה לאברהם ואמר לו זה הוא המזבח, הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו מקודם, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו, שנאמר ויבן נח מזבח לה' אין כתיב כאן, אלא ויבן את המזבח, שהקריבו בו הראשונים.

אמר יצחק לאברהם אביו, אבי קשרני וקשור שתי ידי ושתי רגלי בשביל פשיעותא, ואמצא מחלל כבד את אביך. קשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח והעריך את האש ואת העצים והעריך אותו עליהם, ונתן רגלו עליו כדרך שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה כדי שלא תבעט, ואמץ את זרועו ואת שתי ארכובותיו עליו, ושלח את ידו ולקח את המאכלת וככהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו, והקב"ה היה יושב ורואה לאב שעוקד ולבן שהיה נעקד בכל לב, ושלח ידו ליטול את המאכלת, ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון... רבי יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, באותה השעה פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים.

רבי זכריה אומר אותו האיל שנברא בין השמשות היה רץ ובא להתקרב תחת יצחק, והיה השטן עומד ומשטה אותו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו, ונאחז בשתי קרנותיו בין האילנות, שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, מה עשה האיל, פשט את ידו בטליתו של אברהם, הביט אברהם וראה את האיל, ולקח אותו והתירו והקריבו תחת יצחק... (פרק לא)

מדרש רבה:

אמר רבי לוי שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזו חביבה, אם השניה אם הראשונה. (בראשית לט יא)

ויהי רעב בארץ, רבי פנחס בשם  רבי חנין דציפורין   פתח, (תהלים צ"ד)  אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ואם בא להקפיד ומתורתך תלמדנו, מה כתיב באברהם ואברכך ואגדלה שמך, כיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא קרא תגר ולא הקפיד, אלא וירד אברם מצרימה לגור שם... (שם מ ב)

ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, כתיב (תהלים ס') נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. נסיון אחר נסיון, וגידולין אחר גידולין, בשביל לנסותן בעולם בשביל לגדלן בעולם, כנס הזה של ספינה, וכל כך למה, מפני קושט, בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם. שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר, למי שהוא רוצה מעני ולמי שהוא רוצה הוא עושה מלך... יכול את להשיבו ולומר לו יכול את לעשות כמו שעשה אברהם אבינו, והוא אומר מה עשה, ואת אומר לו ואברהם בן מאת שנה בהולד לו, ואחר כל הצער הזה נאמר לו קח נא את בנך את יחידך ולא עיכב, הרי נתת ליראיך נס להתנוסס. (שם נה א)

ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו (תהלים י"א), אמר רבי יונתן, הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליה ביותר מפני שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליה ביותר למה שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים, למה שאין יכולין לעמוד, דכתיב (ישעיה נ"ז) והרשעים כים נגרש, ואת מי מנסה את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו'.

ויהי אחר הדברים האלה וגו', אמר רבי יהודה היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינוי בודק את הכלים המרועעים, למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו, ומה הוא בודק בקנקנים ברורים, שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן.

אמר רבי אלעזר לבעל הבית שהיה לו שתי פרות, אחת כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול, לא על שכחה יפה כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן. דבר אחר ה' צדיק יבחן זה אברהם, ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם. (שם שם ב)

אחר הדברים האלה, אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הרהר, אברהם הרהר, ואמר שמחתי ושימחתי הכל, ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, אמר לו הקב"ה על מנת שנאמר לך שתקריב לי את בנך ולא תעכב. על דעת דרבי אלעזר דאמר אלקים והאלקים הוא ובית דינו, מלאכי השרת אמרו אברהם זה שמח ושימח את הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר ולא איל אחד, אמר להם הקב"ה על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב.

יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אומר אני חביב ממך שנמלתי לח' ימים, אמר לו ישמעאל אני חביב ממך למה שהיה סיפק בידי למחות ולא מחיתי, באותה שעה אמר יצחק הלואי היה נגלה עלי הקב"ה ואומר לי שאחתך אחד מאיברי ולא אעכב. מיד והאלקים נסה את אברהם... (שם שם ד)

והאלקים נסה את אברהם, רבי יוסי הגלילי אומר גדלו כנס הזה של ספינה, רבי עקיבא אומר נסה אותו בודאי, שלא יהיו אומרין הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות. (שם שם ה)

ויאמר קח נא את בנך וגו', אמר לו בבקשה ממך קח נא את בנך אמר ליה תרין בנין אית לי, אי זה בן, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו אית תחומין במעיא, אמר לו את יצחק. ולמה לא גלה לו מיד, כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור... אמר רבי לוי בר חיתא שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזו חביבה, אם הראשונה אם השניה, מן מה דכתיב ולך לך אל ארץ המוריה, הוי שניה חביבה מן הראשונה. (שם שם ז וח)

רבי חייא בשם רבי מיאשה ותני לה בשם רבי בניה בשכר ב' בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה, זכה להבקע הים לפני בני ישראל, שנאמר ויבקע עצי עולה, ונאמר להלן ויבקעו המים... (שם שם יב)

וירא את המקום מרחוק, מה ראה, ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם. אמר ליצחק בני רואה אתה מה שאני רואה, אמר לו הין, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו. אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים שבו לכם פה עם החמור... (שם נו ב)

ויקח אברהם את עצי העולה וגו', כזה שהוא טוען צלובו בכתפו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת, אמר רבי חנינא למה נקראת סכין מאכלת, לפי שמכשרת אוכלים, ורבנן אמרי כל אכילות שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת. וילכו שניהם יחדיו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט. (שם שם ד)

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, בא לו סמאל אצל אברהם אבינו, אמר לו סבא סבא איבדת לבך, בן שניתן לך לק' שנה אתה הולך לשוחטו, אמר לו על מנת כן, אמר לו ואם מנסה אותך יותר מיכן אתה יכול לעמוד, (איוב ד') הנסה דבר אליך תלאה, אמר לו ויתר על דין. אמר לו למחר אומר לך שופך דם את חייב ששפכת דמו של בנך, אמר לו על מנת כן. וכיון שלא הועיל ממנו כלום בא לו אצל יצחק, אמר לו ברא דעלובתא הולך הוא לשחטך, אמר לו על מנת כן, אמר לו אם כן כל אותן הפרגזיות שעשתה אמך, לישמעאל שנאיה דביתא ירותא ואתה אינך מכניס בלבך. כד לא תיעול מילא כולא תיעול פלגא, (אם לא נכנס כל הדבר בלב נכנס חציו), הדא הוא דכתיב ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי אבי שני פעמים, כדי שימלא עליו רחמים, ויאמר הנה האש והעצים אמר לו יצף לההוא גברא דיגער ביה, מכל מקום אלקים יראה לו השה לעולה, ואם לאו אתה השה לעולה בני. (שם שם ה)

ויבן שם אברהם את המזבח, ויצחק היכן היה, אמר רבי לוי נטלו והצניעו, אמר דלא יזרוק ההוא דיגער ביה אבן ויפסלנו מן הקרבן. ויעקד את יצחק בנו, רבי חפני בר יצחק אמר כל מה שהיה אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטה, היה הקב"ה כופת שריהם של עכו"ם מלמעלה, ולא עשה, אלא כיון שהפליגו ישראל עצמן בימי ירמיהו, אמר להם הקב"ה מה אתם סבורים, דאלין כפותיא קיימין, שנאמר (נחום א') כי עד סירים סבוכים וכסבאם סבואים, וכי עד שרים סבוכים אלא כסבאם סבואים, אשתרון יתהון כפותיא, דכתיב (שם) אכלו כקש יבש מלא. (שם שם ו)

בשעה ששלח אברהם אבינו את ידו ליקח המאכלת לשחוט את בנו בכו מלאכי השרת, הדא הוא דכתיב (ישעיה ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה, מהו חוצה, רבי עזריה אמר חוצה חיצה הוא ברייה למיכס ית בריה, ומה היו אומרים נשמו מסלות, וכי אין אברהם מקבל את העוברים ושבים, שבת עובר אורח, הדא מה דאת אמר חדל להיות לשרה אורח וגו'... (שם שם ז)

ויאמר אל תשלח ידך וגו', וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין, אמר לו אחנקנו, אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו אוציא ממנו טפת דם, אמר לו אל תעש לו מאומה מומה. כי עתה ידעתי, הודעתי לכל שאת אוהבני. ולא חשכת וגו' שלא תאמר כל החלאים שחוץ לגוף אינן חלאים, אלא מעלה אני עליך כאילו אמרתי לך הקרב עצמך לי ולא עיכבת. (שם שם י)

דבר אחר, אמר רבי יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה. מיד ויעקוד את יצחק. כלום יכול אדם לכפות בן ל"ז שנה, אלא לדעתו. מיד וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו, והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן, מה הוון צווחין, נשמו מסלות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים. וכי אין רצונו בירושלם ובבית המקדש שהיה בדעתו להוריש לבניו של יצחק... (שם שם יא)

אמר רבי אחא התחיל אברהם תמיה, אין הדברים האלו אלא דברים של תימה, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח נא את בנך, ועכשו את אומר לי אל תשלח ידך, אתמא. אמר לו הקב"ה אברהם, (תהלים פ"ט) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח נא את בנך לא אמרתי לך שחטהו, אלא העלהו, לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימת דברי, ועתה אחתיניה... (שם שם יב)

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר, מהו אחר, אמר רבי יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל... (שם שם יג)

וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, רבי בניה אמר, אמר לפניו, רבון העולם, הוי רואה דמו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני, אימוריו כאילו אימוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו... ר"פ אמר, אמר לפניו, רבון העולמים הוי רואה כאילו הקרבתי את יצחק בני תחלה, ואח"כ הקרבתי את האיל הזה תחתיו... (שם שם יד, וראה עוד אבות-זכות)

ראה עוד אברהם-כללי שם שם טו.

ויאמר בי נשבעתי, מה צורך לשבועה זו, אמר לו השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה ולא את יצחק בני. משל לאחד ששמר את אגינו שבולת נהר והקפיץ גם בנו עמו. דבר אחר מה צורך לשבועה זו, רבי חמא ב"ר חנינא אמר לו השבע לי שאין את מנסה אותי עוד מעתה, משל למלך שהיה נשוי למטרונה, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, שני וגרשה, שלישי וגרשה, וכיון שילדה ממנו בן עשירי נתכנסו כולם, ואמרו לו השבע לנו שאין את מגרש את אמנו מעתה... אמר רבי חנין כי יען אשר עשית את הדבר הזה, אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאילו לא קבלו עליו אבד את הכל. (שם שם יח)

ושחט את בן הבקר וגו', ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה', אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית, וכל כך למה, שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק, שנאמר צפונה לפני ה'... (ויקרא ב י)

...אברהם לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן למאה שנה, ובסוף אמר לו הקב"ה קח נא את בנך, והלך אברהם מהלך ג' ימים, לאחר ג' ימים ראה ענן קשור על גבי ההר, אמר לו בני, רואה אתה מה שאני רואה... נטל את יצחק בנו והעלהו הרים והורידו גבעות, העלהו על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסדר עצים וערך מערכה, ונטל את הסכין ולשוחטו, ואלולי שקראו מלאך מן השמים כבר היה נשחט, תדע, שכן שחזר יצחק אצל אמו, ואמרה לו אן היית ברי, אמר לה נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות וכו', אמרה ווי על ברי דריותא, אלולא המלאך כבר היית שחוט, אמר לה אין, באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, אמרו, לא הספיקה את הדבר עד שמתה... והיה אברהם מהרהר בלבו ואומר שמא חס ושלום נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבנו, יצתה בת קול ואומרת לו, (קהלת ט') לך אכול בשמחה לחמך. (שם כ ב)

דבר אחר בחודש השביעי, רבי ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועתא, שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, הדא הוא דכתיב (בראשית כ"ב) ויאמר בי נשבעתי נאם ה', מה צורך היה לשבועה, רבי ביבי בר אבא בשם רבי יוחנן עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע... וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך, (תהלים ל"ח) כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ותתמלא עליהם רחמים...

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר הקב"ה לאברהם כך עתידין בניך להיות נאחזים בעונות ונסבכים בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב (זכריה ט') וה' אלקים בשופר יתקע.

אמר רב הונא בר' יצחק, מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש זה, אמר הקב"ה לאברהם, כך הם עתידין בניך נאחזין באומות ונסבכין בצרות ונמשכין ממלכות למלכות... וסופן ליגאל בקרנו של איל, הדא הוא דכתיב (שם) וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו. (שם כט ח)

דבר אחר הפסוק הזה מדבר כנגד אברהם, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית כ"ב) קח נא את בנך את יחידך, השכים אברהם ונטלו בזריזות והוליכו והעלהו להר המוריה, אמר אברהם, רבונו של עולם, לחנם אמרת לי קח נא, אמר לו לאו, אלא להודיעך בעולם, שנאמר (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר לו הקב"ה חייך שאני מעלה עליך שאם אמרתי לך שתשחוט את נפשך שלא היית מעכב על שמי, שכך כתיב (בראשית כ"ב) לא חשכת את בנך, הרי כבר פירש, מנין את יחידך, זה נפשך... אמר אברהם רבון העולמים, אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן, אמר לו הקב"ה הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית, (שם) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות, נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו, כמו שנאמר ויעלהו לעולה תחת בנו. חסר המקרא מהו תחת בנו, אמר אברהם רבון העולמים, תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך, נטל האיל והפשיטו, ואמר כך תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך, נטלו והספיגו, אמר כך תהא רואה כאילו יצחק מסתפג לפניך, שרפו ואמר כך תהא רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח... באותה שעה אמר אברהם איני זז מכאן עד שתשבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד לעולם, שאם חס ושלום לא הייתי שומע לך אבדתני כל אשר יגעתי מימי, אמר לו הקב"ה חייך כן הוא, ונשבע שלא ינסנו עוד, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה'. אמר לו הקב"ה יסורין קשים ונסיונות אחרים היו ראויין לבא על אברהם ואינן באין, ואלו הן היסורין אותן שבאו על איוב היו ראוין לבא על אברהם, שכן הוא נסמך לפרשה, (שם) ויהי אחרי הדברים האלה וגו' את עוץ בכורו, ועוץ היה איוב, (איוב א') איש היה בארץ עוץ איוב שמו... (במדבר יז ג)

מדרש תנחומא:

ויהי רעב בארץ, מה כתיב למעלה ויאמר ה' אל אברם, יתברך שמו של הקב"ה לנסות אותו צדיק להודיע מעשיו הטובים בעולם, מיד בא רעב בעולם, שמצא הרעב בארץ ישראל... (לך לך ה)

...אתה מוצא אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין, ומה היה אומר, רבי לוי אמר, כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה, עזרני הקב"ה באותם המלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי, ושוב אין לי שכר בעולם הבא. אמר לו הקב"ה כיון שהרהרת אחר מעשי עולה אתה צריך, לפיכך ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו'... (שם י)

כשבקש הקב"ה יתברך לבראות את העולם, אמרו לו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח'), אמר להן הקב"ה יתברך אתם אומרים מה אנוש כי תזכרנו, מפני אשר ראיתם בדורו של אנוש, אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם כי תזכרנו, שנאמר ויזכור אלקים את אברהם, אתם אומרים ובן אדם כי תפקדנו, שנאמר וה' פקד את שרה, אמר להם עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן, והבן נשחט על קדוש שמי. (וירא יח)

והאלקים ניסה את אברהם, בא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהראשונים היו נתנסין על ידי הקב"ה, שנאמר והאלקים נסה את אברהם, וכן אתה מוצא בדור המדבר למען ענותך לנסותך לדעת וגו', אבל אחרונים נתנסו על ידי אומות העולם, שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג'), וכן אתה מוצא בדניאל וחבריו... (שם כא)

...מיד וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאותו צדיק, והוא בעצמו ויחבש את חמורו, ללמדך זריזותו. ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ולמה ביום השלישי, ולא ביום הראשון ולא ביום השני, כדי שלא יהו אומות העולם אומרים הממו והלך ושחט את בנו. וירא את המקום מרחוק, אמר אברהם מה אעשה, אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה, ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה, מה עשה אמר לשרה תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח, אמרה לו מה היום מיומים ומה טיבה של שמחה זו, אמר להם זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל, כשהיו בתוך המאכל אמר לה את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי, והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים, אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו לך לשלום. מיד וישכם אברהם בבקר, ולמה בבקר, אמר שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני, אקום בהשכמה קודם שתקום היא, למה בהשכמה, שזריזין מקדימין למצות... ויקח את שני נעריו עמו, אמר עד שאקרבנו ישמרו הם את הכלים.

קדמו שטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן. אמר לו לאן אתה הולך, אמר לו להתפלל, אמר לו ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו, אמר לו שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל. אמר לו, זקן, לא היית שם כשאמר לך הקב"ה קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה, לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו, ומבקש מאחרים. ואם תאמר יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין. אמר לו לא משטין היה אלא הקב"ה יתברך היה לא אשמע ממך.

הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק, אמר לו לאן אתה הולך, אמר לו ללמוד תורה, אמר לו בחייך או במיתתך, אמר לו וכי יש אדם שלומד אחר מיתה, אמר לו עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך, אמר אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי. חזר ואמר לאביו אבי, ראה מה אומר לי זה, אמר לו אל תשגיח עליו, שאינו בא אלא ליעף לנו.

כיון שראה שלא קבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים, והגיעו עד ברכיו, אמר לנעריו בואו אחרי, ירדו אחריו, כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו, רבונו של עולם, בחרתני הודרתני ונגלית לי, ואמרת לי אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוודע שמי בעולמי והעלה יצחק בנך לפני לעולה, ולא עכבתי והריני עוסק בצוויך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד שמך, אמר לו הקב"ה, חייך שעל ידך יתייחד שמי בעולם. מיד גער הקב"ה את המעיין ויבש הנהר ועמדו ביבשה... (שם כב)

זאת תורת העולה, ומהו עולה, אלא שהיא עולה לפני הקב"ה ומכפרת עונותיהם של ישראל, כי בעת שעשה אברהם עולת האיל, שנאמר (בראשית כ"ב) וירא והנה איל, ומהו אחר, אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות ליצחק בנו לעולה, ושלח לו האיל, אמרו חכמים כי מששת ימי בראשית נברא האיל להעלותו עולה תחת יצחק, וזה שכתוב והנה איל אחר וגו', ויקח את האיל וגו', שם הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד. אמרו חז"ל אילולי שנתעכב אברהם לבדוק הסכין, היה נשחט יצחק, אבל נתעכב לבדוק הסכין, מיד נכמרו רחמיו של הקב"ה על יצחק, ואמר הקב"ה לפמליא שלו, ראו כמה זה הצדיק זריז לעשות דברי מאמרי, מיד אמר למלאך להצילו, שנאמר (שם) ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ולמה אמר אברהם אברהם שני פעמים, בשביל שהיה רצונו לשוחטו ולעשות רצון קונו, הנה המלאך ממהר ואומר אברהם אברהם. ומנין שבדק הסכין, שנאמר (שם) ויקח את המאכלת, חשוב אותיות ויקח את המאכלת ותמצא י"ב כמנין הבדיקות שעושין לסכין... (צו יג)

מדרש תנחומא הקדום:

דבר אחר ויהי אחר הדברים האלה, זה שאמר הכתוב לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה (תהלים פ"ט), אמר רבי אחא לא אחלל את בריתי שהתניתי עם אברהם, ואמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ומוצא שפתי לא אשנה, שאמרתי לו קח נא, משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לאוהבו, מתאוה אני לראות על שלחני תינוק קטן, מיד הלך אוהבו והביא את בנו והעמידו על השלחן לפני המלך, והלך והביא את החרב לשוחטו, מיד צווח המלך ואמר לו מה אתה עושה, אמר לו ולא אמרת לי מתאוה אני לראות תינוק קטן על שולחני, אמר לו תינוק חי אמרתי לך, שמא מת... כך שנו רבותינו אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה י"ט), לא צויתי ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו. (וירא מ)

וישם אותו על המזבח ממעל לעצים מהו ממעל, מלמד שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כמה דאת אמר (ישעיה ו') שרפים עומדים ממעל לו. (שם מא)

...אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אדם מנסה לחבירו שאינו יודע מה בלבו של חבירו, אתה שאתה חוקר לבות וכליות הייתה צריך לעשות לי כך, אמר לו הקב"ה להודיע לאומות העולם שלא על חנם בחרתי בך, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.

דבר אחר ויקרא אליו, אמר לו אברהם מי אתה, אמר לו מלאך אני, אמר לו אברהם כשאמר לי הקב"ה הוא בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו, מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ואמר לו בי נשבעתי... (שם מו, וראה שם עוד)

שוחר טוב:

דבר אחר הא-ל תמים דרכו, זה אברהם, שנאמר (בראשית י"ז) התהלך לפני והיה תמים, אמרת ה' צרופה, שצרפו הקב"ה בעשר נסיונות, ואלו הן, כשירד לתוך כבשן האש, שנאמר (שם ט"ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, שנים כשאמר לו לך לך, ושנים בשרה בהגר, בא נא אל שפחתי, ובישמעאל גרש האמה הזאת, ובמלכים (שם י"ד) וירק את חניכיו, ובמילה שאמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, ובין הבתרים כשראה המלכיות משעבדות לבניו, וביצחק קח נא את בנך את יחידך, הוי אמרת ה' צרופה. אומות העכו"ם אומרים למה הקב"ה מחבב לאברהם, הצילו מכבשן האש, ומן תשעה מלכים ואוכלוסין ומכל הצרות שעברו עליו, אמר להן הקב"ה הריני אומר לו שיקריב את בנו והוא שומע לי וחוסה בי, לפיכך אני מגינו, הוי מגן הוא לכל החוסים בו... (תהלים יח)

...והשני לקה והיה משחק, זה אברהם שנאמר (בראשית י"ז) ויפול אברהם וגו' ויצחק, ולמה היה דומה אברהם, למלך שנשבע שמכה את בנו, ואמר לו בני נשבעתי שאני מכה אותך, אמר לו הרשות בידך, היה מכהו וסבור שיאמר לו הבן די ולא אמר, כיון שלקה אמר האב די הלקתיו, כך וירא ה' אל אברם וגו', אני א-ל ש-די, די הבאתיו. (שם כו)

מדרשים:

...בעוד שהיו מהלכים בדרך קדמו שטן לאברהם בדרך ונדמה לו לזקן, אמר לו לאנה תלך, אמר לו להתפלל, א"ל ומי שהולך להתפלל מה צריך לו לישא עצים על כתפיו ואש ומאכלת בידו... א"ל עני לא שם הייתי כשאמר לך המשטין קח את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה, וזקן כמותך יאבד בן חמוד כזה ובחור שנתן לך הקב"ה למאה שנה. א"ל אברהם לא המשטין כי אם הקב"ה בעצמו אמר לי קח נא את בנך וגו'. אמר לו השטן הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך, אמר לו אברהם מי הוא נקי אבד ואיפה רשעים נכחדו. כיון שראה השטן שלא שמע אברהם דבריו א"ל תדע אברהם אומר לך בשורה, משה תעשה עולה ולא מן יצחק, אמר אברהם כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו, ואיני מאמינך אלא הקב"ה הטוב בעיניו יעשה.

בא שטן ועמד לפני יצחק ונדמה לו לנער כמותו, א"ל להיכן אתה הולך, א"ל ללמוד תורה. א"ל בחייך או במותך, א"ל וכי יש אדם שילמד תורה אחר מותו. א"ל אי בן עלובה היאך יקהו שניך ואי אתה יודע כי לזבוח מוליכך אביך בזו הדרך, א"ל אני בעצמי יודע והרי נפשי מסורה ביד הקב"ה וביד אבי כל מה שירצה לעשות יעשה. ושוב הלך השטן לשרה ונדמה לה לאיש זקן... ואף על פי כן נתחזקה וענתה כל מה שאמר לו הקב"ה יעשה לחיים ולשלום. וכיון שראה אותה שטן שלא עלתה בידו מחשבתו ותאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו מה עשה, הלך לעשות עצמו כנהר גדול וכיון שהגיעו לאותו נהר אמר אברהם ליצחק המתן לי מעט ואכנס תחלה אני ואראה אם הוא עמוק... א"ל הקב"ה בחייך אל תירא על ידך יתיחד שמי בעולם. מיד גער הקב"ה בשטן וחרבו המים מעל הארץ ומצאו עצמם עומדים ביבשה...

...אברהם היה בונה את המזבח ויצחק מושיט לו את העצים ואת האבנים, אברהם היה דומה לאדם שהיה בונה בית חתנות לבנו ויצחק היה דומה לאדם שהיה מכין עצמו לחופה שעושה בשמחה. ואמר יצחק אבא זרז עצמך וחשוף זרועך ואסור ידי ורגלי יפה יפה שאני בחור בן שלשים ושבע שנה ואתה זקן, וכשאראה את הסכין בידך אבעת מפחד הסכין ואבעט בך שהנפש חצופה, ושמא אעשה בי מום בבעיטה ואפסל מקרבן... וטול אפר שלי והוליכה אצל שרה אמי ותניחה בתיבה בחדר שלה ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת לחדר שלה תזכור לה מן יצחק בנה בבכי. ועוד אמר לו יצחק לאביו יותר מזה כשתשחטני ותבדל ממני ותלך לשרה אמי ותשאל אותך היכן יצחק בני מה תאמר לה ומה תעשו לזקנתכם. אמר לו יודעים אנו שאחריך מעט יהיו ימינו, הוא שנחמנו עד שלא נולדת הוא ינחמנו מיום זה ואילך... והיו דמעות נושרות מאברהם ונופלות על יצחק ומיצחק נופלות על העצים והיו נטבלים בדמעות. מיד וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת... אמר הקב"ה למלאכי השרת ראיתם לאברהם אוהבי היאך מיחד שמי בעולם, אם הייתי שומע לכם בשעה שאמרתי בבריאת עולמי מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו מי היה מיחד שמי בעולם הזה כאברהם... ובכו מלאכי השרת ונפלו דמעותיהם על הסכין עד שעמד ולא שלט בצוארו של יצחק, מיד פרחה נשמתו, אמר לו הקב"ה למיכאל מפני מה אתה עומד אל תניחנו לשוחטו... מיד הניחו וחזרה נשמתו בו ועמד על רגליו וברך ברוך אתה מחיה המתים... (מדרש ויושע)

דבר אחר והאלקים נסה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך, זה אברהם שהיה הולך במהרה... מיד השכים אברהם בבוקר והיה מהלך ולא ראה כלום... בשלישי ראה לשכינה עומדת בהר, שנאמר ביום השלישי וגו', נאמר כאן מרחוק ונאמר להלן (ירמיה ל"א) מרחוק ה' נראה לי וגו'. ולמה ביום השלישי ולא מיד, אלא אמר הקב"ה כדי שלא יאמרו אומות העולם מפני יראה הקריב אברהם את בנו כשנגלה הקב"ה לו, מיראתו נטל דעתו הימנו... (אגדת בראשית פרק לא)

ילקוט שמעוני:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא כשנמול אבינו אברהם ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו, מה עשה הקב"ה לנסותו, נקב חור אחד מתוך גיהנם והרתיח את העולם כיומן של רשעים, ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום, אמר הקב"ה למלאכי השרת נרד ונבקר את החולה... (בראשית פרק יח, פב)

והעלהו שם לעולה, אמר לפני הקב"ה וכי יש קרבן בלא כהן, אמר לו הקב"ה כבר מניתיך שתהא כהן, הדא הוא דכתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם. (שם פרק כב, צו)

ויבואו אל המקום, שניהם מביאים את האבנים שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים, אברהם דומה כמי שעשה חתנות לבנו ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו. אמר ליה יצחק אבא, מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה, ואפר שלי הולך לאמי ותניחהו, וכל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני ששחטו אביו. אבא מה תעשו לזקנותיכם, אמר לו בני יודעים אנו שמיתתנו קרובה, מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מותנו. וישם אותו על המזבח, עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות, אמר לו בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מורפפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, באותה שעה הן אראלם צעקו חוצה וגו'. עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע, ואומרים זה לזה ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט, אמרו מי יאמר לפניך על הים זה א-לי ואנוהו, שבועת כה יהיה זרעך מה תעשה לה, מיד אל תשלח ידך אל הנער. (שם קא)

במצוותיו חפץ מאד, אמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך, לא עשה באנגריא אלא מיד ויקח אברם את שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה המול ימול, ולא עכב אלא בעצם היום הזה נמול אברהם, אמר ליה קח נא את בנך לא עשה באנגריא, אלא מיד וישכם אברהם בבקר, הוי במצותיו חפץ מאד. (תהלים קיב, תתעא)

חובת הלבבות:

ראה אברהם-כללי שער ח פרק ג.

תרגום יונתן:

ופשט אברהם ית ידיה ונסיב ית סכינא למיכוס ית יצחק בריה. עני יצחק ואמר לאברהם אבוי, אבא כפות יתי יאות דלא בשעת צערי אפרכס ואערבבה יתך וישתכח קורבנך פסיל ואדחי לגובא דחבלא לעלמא דאתי, עינו דאברהם הוו משוטטין בעינוי דיצחק, ועינוי דיצחק הוו משוטטין במלאכי מרומא, יצחק הוה חמי יתהון אברהם לא חמי יתהון, ביה בשעתא נפקו מלאכא מרומא ואמרין אלין לאלין אתון חמון תרין צדיקין יחידאין בגו עלמא, חד נכיס וחד מתנכס דנכס לא מעכב ודמתנכיס פשט צווריה... ואודי וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר, בבעו ברחמין מן קדמך ה' גלי קדמך דלא הוה בלבבי עומקא ופניתי למעבד גזרתך בחדוא, כדין כד יהון בנוי דיצחק ברי עליין לשעת אניקי תהוי מידכר להום ועני יתהום ופריק יתהום ועתידין אינון כל דריא קיימין למהוי אמרין בטוורא הדין כפת אברהם ית יצחק בריה ותמן אתגלית עילוי שכינתא דה'. (בראשית כב י ויג)

רש"י:

ויהי רעב בארץ - באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשו משיאו לצאת ממנה. (בראשית יב י)

והעלהו - לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה ומשהעלהו אמר לו הורידהו. אחד ההרים - הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך... (שם כב ב)

כי עתה ידעתי - ...מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים אתה. (שם שם יב)

אבן עזרא:

והאלקים נסה - ...ואנשי שקול הדעת אמרו כי הדעות הם שתים, אחת דעת העתיד בטרם היותו, והשנית דעת היש הנמצא, וזה פירוש נסה, גם כי עתה ידעתי, (על דעת העתיד אמר נסה, ועל הב' שהוא דעת היש הנמצא אמר כי עתה ידעתי, ודעתם בזה, כי כל הדברים המתחדשים ידעום השם טרם היותם, אך הידיעה ההיא הוא בכח שיהיה, וזאת היא ידיעת האפשרי, שפירושו אפשר שיהיה כן בעבור כי לו נתכנו עלילות, ואח"כ בצאת הדבר מכח אל הפועל הנה אז תהיה הידיעה ידיעת היש הנמצא. פירוש). והגאון אמר שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם, גם מלת ידעתי כטעם הודעתי. והלא ידע זה הגאון, כי בשעה שעקד בנו לא היו שם אפילו נעריו, ואחרים אמרו כי פירוש והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר וזאת תחשב לו לעולה, ואברהם לא ידע סוד הנבואה, וימהר לשחוט אותו, והשם אמר לו לא בקשתי זאת. ואחרים אמרו הראה שתעלהו לעולה, כמו והשקית אותם יין, והוצרכו אלה הגאונים לפירושים האלה כי יאמרו לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה שיאמר אחר כן לא תעשנה. והנה לא שמו על לב הבכורים שהחליפם בלוים אחר שנה. ואחר שהכתוב אמר והאלקים נסה את אברהם סרו כל הטענות והשם נסהו כדי שיקבל שכר. וטעם כי עתה ידעתי, כמו ואם לא אדעה, ועוד אפרש סודו... (שם כב א)

רמב"ן:

ראה אברהם-כללי, בראשית יב י.

והאלקים נסה - ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא נסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו, והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה. (שם כב א)

... ורצה שתהיה זכות העקדה בקרבנות לעולם, כאשר אמר אברהם ה' יראה, ועוד כי למען צדקו הגדיל טרחו ורצה שיעשה זה אחרי מהלך שלשה ימים, כי אלו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה, אבל כשיהיה אחר מהלך ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה. וכך אמרו בב"ר... (שם שם ב)

כי עתה ידעתי - מתחלה היה יודע יראתו בכח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם, ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלקי ישראל. ודעת הפרשה שהאלקים הוא המנסה ומצוה בעקידה, ומלאך ה' הוא המונע והמבטיח, יתברר בפסוק המלאך הגואל אותי. (שם שם יב)

רד"ק:

מארצך - שקשה לאדם לעזוב הארץ שחי בה ימים רבים, וכל שכן לעזוב את בית אביו אל ארץ אשר לא ידע. אראך - ולא ידע אם טובה היא או רעה, ובכל זאת קבל ברצון. (שם יב ב)

ויהי רעב - זה אחד מי' נסיונות שנסה הא-ל את אברהם אבינו ועמד בכולן, ולא הרהר אחר הקב"ה לאמר אתמול אמר לי ונברכו בך וגו', והיום רעב בארץ שאני שוכן בה, עד שאצטרך לצאת ממנה למקום אחר. (שם שם י)

והאלקים נסה - ענין הנסיון קשה מאד לספרו על הא-ל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות, וידע כי אברהם יעשה מצוותיו. ואם להודיע לבני אדם הנה לא היה שם בשעת העקדה אלא אברהם ובנו יצחק... ואפילו היה מספר מי מאמין לו. והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות, אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו ע"ה... כי אברהם היה אוהב את יצחק יותר מנפשו, כי היה זקן, ואם ימות בשבעו בשיבה, אבל בנו נער ועדיין לא היו לו אשה ובנים ולא נהנה מן העולם, ואם ימות הוא יהיה הדבר קשה לאברהם מאד, ועוד שהיה לו בן זקונים, וכשאמר לו הא-ל שיעלהו לעולה, היתה כל אהבה כאין בעיניו, ולא ניסה הלא אמרת ביצחק יקרא לך זרע... ולא חשב שום אהבה נגד אהבתו. ובאמת קודם שנכתבה התורה היה הדבר הגדול מסור לזרע אברהם, ואחר שנכתבה נתפרסם הדבר בעולם... והיא עדות גדולה על אברהם אבינו שהיה אוהב הא-ל אהבה שלמה ותמה, וראוי לאדם ללמוד ממנו דרך אהבתו. (שם כב א)

...והסבה הב' שהורהו מקום הנבחר שיבנו בו בניו בית לה' ומזבח להעלות עליו עולות וזבחים ולחנך המקום ההוא בנפש הנבחר והאהוב, כי אף על פי שלא נשלם הדבר ולא נשחט, הרי היה לרצון לפני הא-ל כאילו נעשה. (שם שם ב)

וישכם - ולא הודיע לשרה, אולי תעשה רעה לעצמה לאהבתה את יצחק, ויבקע עצי - וחשבו הנערים כי כדי לבשל בהם במקום שילינו עשה... (שם שם ג)

רשב"ם:

ראה אברהם-כללי בראשית כב א.

מורה נבוכים:

ענין הנסיון גם כן מסופק מאד, והוא הגדול שבמסופקי התורה, והתורה זכרה אותו בששה מקומות, כמו שאבאר בזה הפרק. ואמנם מה שהוא מפורסם לבני אדם מענין הנסיון, והוא שיביא השם מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו. זאת פינה לא הוזכרה בתורה בלשון מבואר כלל, ואין בתורה מה שיראו פשוטו זה הענין אלא מקום אחד מן הששה מקומות, והנה אבאר אחר זה ענינו. אבל פינת התורה הפך זה הדעת, הוא אמרו יתעלה א-ל אמונה ואין עוול. ולא כל החכמים גם כן רואים זה הדת ההמוני, שהם כבר אמרו אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. וזה הדעת הוא אשר צריך שיאמינהו כל בן תורה בעל שכל, לא שייחס העוול לשם חלילה לו ממנו...

אמנם הנראה מהנסיונות הנזכרות בתורה במקומות ההם, שהם כבר באו בענין הנסיון והבחינה עד שידע השי"ת אמונת האיש ההוא או האומה ההיא או יכולת עבודתו, וזה הענין הוא המסופק הגדול, וכל שכן ענין העקדה, אשר לא ידעה בלתי השם והם שניהם, ונאמר לו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו', וכן אמרו כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'... והנני מתיר לך הספקות האלה.

דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כוונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו, ומה שראוי להאמינו, וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא, אבל הכוונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו, כאמרו לדעת הישכם אוהבים וגו' ואין פירושו שידע השי"ת זה, כי הוא כבר ידעו, כאמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם, אשר ענינו שידעו האומות, כן אמר כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו, דעו שהוא ענין שרצהו השם להודיע באומות שיעור האמינכם באמתת תורתו והשגתכם אמתתו...

ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים, הם מפנות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת, וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו השי"ת ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד האהוב ההוא, והניח כל מה שקוה בו, והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים, כי אלו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פועל פעולת בהלה בבלתי השתכלות. ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתית ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח בענין אחר או לעורר הפעלות כלל. כי אברהם אבינו לא מהר לשחט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת השי"ת ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי וגו', רוצה לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלקים גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא... זה אחד משני ענינים המכוונים בעקדה.

והענין השני, להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום או במראה כמו שבארנו ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק. ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל... והראנו בה תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן היא מגעת... (חלק ג פרק כד)

ספר חסידים:

אמרו בתנחומא, אמר אברהם איני זז מכאן, עד שתשבע לי שלא תנסני... שמא חס ושלום... והייתי מאבד כל מה שיגעתי... אמנם בסוף יומא משמע דלא איבד זכויותיו אלא מי שתוהה על הראשונות, ואברהם רוצה לומר שעוון זה, (אם לא היה עומד בנסיון), היה שקול נגד כל זכויותיו, שהרי הקב"ה נתנו לו לעת זקנתו... ויאמרו כל חסידותו רק מיראה, ומדוע כל הנסים והטובות שעשה לו עד עכשיו... (שנג)

חזקוני:

והאלקים נסה - ...דבר אחר נסה את אברהם לשון נסיון, ולא נסהו בשבילו, שהכל גלוי וידוע לפניו מה שהיה והוה ועתיד להיות, אלא הביאו לידי נסיון לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת לפניו עליו, ולהודיע לבריות כמה נדבו לבו לעשות רצון בוראו ולא יוכלו לקטרג עליו. (שם שם א)

יראה לו השה - אע"פ שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, ירא היה שמא יהא יצחק נשחט, אמר שמא שכב יצחק עם אשה קודם העקדה והוליד בן או בת, ונמצא מקוים כי ביצחק יקרא לך זרע, שהרי כבר באותו פרק היה בן ל"ז. (שם שם ח)

אחר נאחז - אחרי כן ראה את האיל נאחז בסבכי היער... וראהו כשהוא נאחז, אז הבין אברהם כי מאת הקב"ה היה שם, אבל אם היה עומד אצלו כשאר אילים היה אברהם סבור שמא משל אחרים הוא ואבד מהם. (שם שם יג)

רבינו בחיי:

...ודע כי נסיון העקדה היה לפרסם בעמים גודל חיוב היראה והאהבה בשי"ת, כי האהבה על ג' חלקים, האחד מי שאוהב את המלך ומתוך אהבתו יספר בשבחיו ויפרסם מעלותיו תמיד כל היום ויודיע לכל את גבורותיו, אבל לא היה חוסר מממונו כלום בשביל אהבתו... השלישי מי שאוהב אותו יותר משניהם יספר בשבחיו ויתן כל ממונו בשבילו וימסור עצמו למיתה. והנה אברהם היה שלם בג' חלקים אלה... ולפי שהשיג מדרגת האהבה ועבר על ג' החלקים קראו השי"ת אברהם אוהבי. אבל בענין זה של העקדה הראה אברהם תוקף אהבתו בשי"ת שהיתה חזקה ועזה אין להעריך אותה עם שלשה חלקים הנזכרים, ואין לדמותה למי שמוסר עצמו למיתה בשביל אוהבו או בשביל אדונו, כי ראוי היה אברהם אילו היו לו מאה גופין למסור את כולם למיתה על יצחק. אבל פעולה זו לא היתה כשאר הפעולות, והנסיון הזה לא היה כשאר הנסיונות, אין הטבע יכול לסובלו, ואין הכח המדמה יכול לחשבו, שיהיה אדם עקר וזקן בן ק' שנה ולו עושר ונכסים וכבוד והיה מתאוה לבן בתכלית התאוה, והיה לו בן אחר היאוש, היה ראוי לחשב תוקף האהבה החזקה לבן ההוא ותכפל האהבה יותר ויותר לסוף שנה ממה שהיה בן שמונה ימים, ותכפל לחמש ועשר שנים יותר ממה שהיה בהיותו בן שנה, שכבר הוא מגודל ומבחין בין טוב לרע, ותכפל האהבה בהיותו קרוב לארבעים שנה, הוא הזמן ששכלו של אדם עומד על השלמות... ותכפל יותר ויותר כשיצוה לשחוט הבן הזה הוא בעצמו בידיו. והאהבה הזאת אין דבר בעולם ראוי לעברה. ואברהם מתוך שהיה שלם באמונה עם היות הפלגת אהבתו אל יצחק, הכיר כי ראוי שתתגבר אהבת השי"ת על אהבת יצחק, ולחוזק כח הפלגת האהבה החזקה הזאת שהיתה לו לאברהם בשי"ת, היתה נקלה בעיניו אהבת יצחק, ובקש לשחטו אחר שלשה ימים, שנאמר לו הדבור, כי אילו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה, אבל כשהיה אחר מהלך שלשה ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה... וראה גם ראה זריזותו של אברהם וחריצותו במצוה זו, כי היה יכול להוליך עמו חבורת אנשים מאנשי ביתו, ולא הוליך עמו כי אם שנים, ואפילו אותן שני נערים לא היו עמו בשעת העקדה, אבל אמר להם שבו לכם פה, והענין כדי שלא יבטלו ממנו המעשה הזה ושלא ימחו בידו. (שם שם א)

והעלהו שם לעולה - היה ראוי שיאמר והעלהו שם עולה, אבל על דרך הפשט הלמ"ד הזאת באורה במקום, כלומר שתעלה אותו שם במקום עולה, שאם תפרש לעולה עולה ממש, איך יצוה הקב"ה ואחר כך יחזור מצוויו, ואברהם מתוך תוקף האהבה הבין עולה ממש... (שם שם ב, ועיין שם עוד)

...ורבים ישאלו אי זה מהם גדול כחו, ומי משניהם הגדיל לעשות, אם אברהם הבא לשחוט את בנו הוא בעצמו בידיו, או יצחק המפקיר עצמו להשחט. יש שאמרו גדול כחו של אברהם יותר מיצחק, לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, אם לא תאמר כן, למה צוה הקב"ה לאברהם לשחוט את בנו בידיו, יצוהו להרוג את עצמו או שתבא המצוה ליצחק, אלא בודאי זה ראיה כי גדול כחו של אברהם יותר מיצחק. ויש שאמר גדול כחו של יצחק, לפי שאברהם נצטוה בזה מפי השם, וזה נצטוה מפי אביו, ולכך גדול כח אמונתו של יצחק. ונראה כדעת האומר גדול כחו של אברהם, שהרי יצחק אע"פ שלא נצטוה מפי השי"ת יודע היה באביו שהוא נביא ונתחייב לשמע ממנו... ומטעם זה בזאת המצוה צוה הקב"ה לאברהם ולא ליצחק, לבאר כי גדול כחו של אברהם. (שם שם ז)

עשרה נסיונות, לפיכך זכה לעשרה נסיונות שתבחן אהבתו העצומה להקב"ה, ושתהיה נודעת לכל באי עולם. ולפי שעמד בהן זכו בניו לשלש עשיריות, י' נסים במצרים, י' נסים על הים, וי' דברות. ואלו הן י' הנסיונות שנתנסה: הגירות של לך לך מארצך, הרעב של כנען, כשנלקחה שרה לפרעה, שהראהו בברית בין הבתרים שעבוד בניו בד' מלכויות, שהוצרך לקחת את הגר לאשה, המילה לעת זקנתו, שנלקחה שרה לאבימלך, שהוצרך לגרש את הגר, שהוצרך לגרש את ישמעאל, והעקדה. ונאמר בנסיון הראשון והאחרון לך לך, לומר שהיה לבו שלם בנסיון אחרון כבראשון. (פרקי אבות ה ד)

רבינו יונה:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, הראשון אור כשדים, שהפילו נמרוד לכבשן האש וניצל, ומדברי קבלה הוא, ויש לנו רמז לדבר זה בתורה, שקודם פרשת לך לך נזכר למעלה שני פעמים אור כשדים, להודיע כי בשביל אותו הנסיון שעמד בו הבטיחו השי"ת והביאו אל הארץ... להודיע כמה היא חבתו של אברהם אבינו, היה מנסהו לגלות לבריות כי ירא אלקים הוא אברהם ושלם בכל המדות. (שם)

מאירי:

וזהו באור ענין הרמב"ם ז"ל בענין הנסיון, והוא מסיר מבוכת ענין הנסיון, איך יפול ענין נסיון על מי שלא נעלמה ממנו ידיעה. וזה מן הענינים המסופקים שבכל התורה כולה, אלא שהוא באר שכל נסיון שבא בתורה בכל אחת מששה מקומות שבאה בתורה מלת נסיון, הכונה שידעו בני אדם ויתפרסם אצלם מה שראוי לעשותו, עד שיהא ענינו משול לכל הבאים אחריו, היותם לומדים ממנו והולכים אחריו לשמור דרך ה' וגו'. ובא הנסיון לאברהם על זאת הכונה ללמוד ממנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן מגעת, שהוא צוהו בדבר לא יסולה בנתינת ממון גם לא בנתינת נפש, עד שלא ידמה שטבע האדם יטה לעולם לעשות כן, והוא היות מי שנולד לו בן אחר היאוש לרוב זקנתו ולרוב זקנתה... והוא, רוצה לומר האב הנכבד והנבחר ובעל עושר נכסף להוריש נכסיו ומעלתו לזרע נבחר, והזכיר עם כל לשחוט אותו במצות השם...

ואצל אבי העזרי באור אחר, והוא שהידיעה תאמר על שני פנים, ידיעת העתיד בטרם היותו, וידיעת הדבר בהיותו ואחר היותו, והוא ענין הנסיון. ואמרו עתה ידעתי הוא על הידיעה השנית, שאע"פ שהדברים המתחדשים אצלנו ידעם השם, הידיעה ההיא העשות הדבר ושלא תמנעהו מעשות בבחירתו, אם כן כשיצא אחד מחלקי האפשר לפעל, אז תהיה הידיעה ההיא על הנמצא, וראוי לבעליו תגמול כפי בחירתו, ועל זה הצד בוחן השם את הצדיק ומנסהו ויגמלהו כפי הצטרף מחשבתו למעשה... (משיב נפש מאמר ב פרק ב, וראה שם עוד)

אור ה':

מבואר הוא כמו שקדם שנותן התורה והמסדר אותה יתברך מחייב בהכרח שיהיה יודע מה שצוה וסדר, ואמנם באופן ידיעתינו נתחלפו המפרשים חלוף רב, והמחוייב לפי שרשי התורה במה שנשים ממנה הוא ג' ענינים, הא' שידיעתו מקפת במה שאין תכלית לו. ב' ידיעתו במה שלא נמצא, הג' ידיעתו ית' בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האפשר... ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, שהיה בהקיץ במעשה העקידה כמו שבא בקבלה האמיתית, הנה הוא כפשוטו כפי מה שיראה לי, והוא מיוסד על הקדמה אחת מבוארת בפלוסופיה המדינית, והיא האומרת שהמעשים יקנו תכונה ומדה קבועה בנפש וכל שכן שיחזקו אותה אם היתה קנויה בשכבר, וכאשר נתיישבה זאת ההקדמה ואמר, שאין ספק שעם היות אברהם גם קודם מעשה העקדה יראת השי"ת על פניו, הנה גם אחר המעשה נתחזקה בנפשו היראה והוסיף בה מדרגה, ולזה הוא מבואר שלא היתה המדרגה הזאת קנויה לו קודם המעשה. וכאשר היה זה כן, והיה אמרו ירא אלקים הכוונה במדרגה ידועה אצל השם, הנה יתאמת אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וזה שקודם המעשה ההוא לא היה באותה המדרגה שכוון בה באמרו כי ירא אלקים אתה. ולזה לא היה אפשר שהיה נודע לו הדבר בחלוף מה שהיה, אבל היה נודע אצלו קודם לכן שיהיה ירא אלקים במה שיבא, עם היות שלא נמצא עדיין במדרגה ההיא, כי ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא דבר מחוייב בהכרח, והוא הענין הב'... (מאמר ב כלל א פרק א)

...וכבר יראה שהכוונה כולה בעקדה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלקית אל האומה הזאת, וזה שכבר יפלא אחר שהיה היעוד הטוב לאברהם נתיחד ליצחק, באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע, איך היה מקום לצואה הזאת, וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקדה לייעוד הזה, ושיחייב היעוד הזה ליצחק בזכות העקדה, אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקדה מתיחס ליעוד הזה, ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים. וזה כשבחר השי"ת באברהם להיותו אב המון גוים, וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו, להיותם מונהגים ממנו בייחוד, אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמים ותנועתם, הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה, והוא מעשה העקדה, וזה בהקרב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד, והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו, אשר במעשה הזה הודרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית'. וכבר התבאר בחכמת משפטי הכוכבים אפשרות אצילות השפעת כוכב באמצעות פעולת פועל, ואם לא היה בתולדת האיש, כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי. ולזה כאשר גזרה החכמה האלקית ית' ליחד האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו, ואם לא היה בתולדת להיות כן. ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו, אשר שמהו כופר לבנו ותמורה, אמר ה' יראה, רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה השי"ת עצמות הרואה והמשגיח, ולזה נכתב בשם בן ד' שהוא השם המיוחד, וקודם המעשה אמר אלקים יראה לו השה, הזכירו במלת אלקים, כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת... (שם שם פרק ו)

ספר העקרים:

...ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו, עד שקראו בכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון השי"ת האהוב, ולא היתה שם סבה אחרת תכריח אותו על כך, שהרי לא נתערב בפעל העקדה שם צד הכרח כלל, כי אפילו מצות השי"ת לא היתה מכרחת אותו. וזה דבר בארוהו רז"ל (ב"ר נ"ו) על פסוק ה' יראה וגו', אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר, ולא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע... שידמה מפורש מזה, שאפילו מצד מצות השי"ת לא היה אברהם מוכרח, אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמתית אם רצה. ולא עשה כן, אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השי"ת. ולזה הוא שנתייחס פעל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ל"ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רז"ל, לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטוה על כך. ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפלתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק, יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם... (מאמר ג פרק לו)

...ועל דבר זה אמרו קצת החכמים שיצחק לפי שהיה מחלק מאדים והיה מורה עליו שיהרג, צוה השי"ת להעלותו לפניו לעולה, ואחר כך נתן האיל תחתיו לכופר כדי שינצל מן ההוראה ההיא... (מאמר ד פרק ד)

...אבל ענין הנסיון הנזכר בעקדה הוא בהכרח מזה האופן הג', שרצה השי"ת שהכונה הטובה שהיתה בלב אברהם תצא אל הפעל, ויהיה לו שכר מעשה הטוב עם המחשבה הטובה ולא שכר כונה טובה בלבד. ובעבור שהידיעה הנופלת בדבר אחר שיצא אל הפעל היא מתחלפת בהכרח על הידיעה בדבר קודם שיצא אל הפעל, יאמר הכתוב כי עתה ידעתי וגו', אע"פ שלא נתחדשה בו ידיעה, כמו הנה נא ידעתי כי אשה וגו', שלא נתחדשה עתה לאברהם הידיעה בזה, אלא הפעל המורה שהידיעה הקודמת היתה אמיתית, כלומר הגיע הפעל המורה שאתה ירא אלקים עובד השם מאהבה גמורה. והידיעה הזאת כבר בארנו בפרק ג' מזה המאמר, שאע"פ שהיא מחייבת שנוי בחקנו, אינה מחייבת שנוי בחקו ית'. ויאמר הכתוב 'ידעתי' על דרך לשון בני אדם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וראוי שתדבר בדברים מובנים אליו. ובעבור זה יזכיר הכתוב לשון נסיון בכל מקום... וזה המין מן היסורין הן עיקר יסורין של אהבה שהזכירו הגאונים ז"ל, והן שהקב"ה מצד אהבתו את הצדיק מביא יסורין עליו להרבות שכרו, כלומר כדי שיסבול בפעל הטורח והעמל לאהבתו של הקב"ה כדי שיהיה לו שכר מעשה טוב, לא שכר מחשבה טובה בלבד... (שם פרק יג)

...ועל כן מאס אברהם אבינו חייו וחיי בנו יחידו, וכל ההצלחות הגשמיות שהיו מיועדות לו לרשת ארץ כנען ושיירש זרעו את שער אויביו, וכי ביצחק יקרא לך זרע, והלך לשחט את בנו יחידו, בהיותו יודע כי בקיום מצות ה' תתקיים הנפש קיום נצחי ותשאר בנועם מתמיד, וכי בעבור את פי השי"ת היא לא תצלח, ותהיה נכרתת מן הנועם ההוא... (שם פרק מא)

עקדה:

וזהו הטעם שאברהם הצטרך לנסיון יותר משאר האבות, להודיע שיצא מהאצטגנינות של דורו לגמרי, ובא לכלל אהבה ויראה... (בראשית יב א)

...בעקדה נמצא לכאורה מין ב' מהנסיונות, שיוציא המנוסה את שלמותו לפניו לפועל, ויושלם בו עד שיוציא את המצוה ממדרגת פילוסופיה טבעית למעלה תורנית-אלוקית. שעשה מעשה שהוא למעלה מהשכל האנושי, וגם נגד הבטחת ה' כי ביצחק יקרא לך זרע. והוציא לפועל מעשה שלמות האמונה. והעקדה גם למען הרבים, כי אחר שנכתבה בתורה היא כאילו ראינוה בעינינו... קח נא - בלשון בקשה, שיוכל להשתמט באיזה טעם או לבקש רחמים. ולך לך - הרחיב לו ג' ימים שיוכל לחשוב על המעשה. (שם כב א)

וישם על יצחק - וחזק עליו המשא בקשר, כדי שלא יוכל לברח אם ירגיש, ולכן לא ייחס המעשה ליצחק, כי הלך לתומו, ולכן נקרא עקדת יצחק, כי רק העקדה נחשבת לו, ואברהם קבל את הנסיון מתחלתו עד סופו. (שם שם ה וו)

בי נשבעתי - הבטיחו שתמשך מזה התועלת המבוקשת לענין האמונה... וכן ההכנעה הנמשכת מהתקיעות והזירוז אל העבודה נמשכים מהעקדה שנעקד יצחק על המזבח. וגם נתקיימה על ידה אמיתות הנבואה אצל הנביא מבלי שום ספק בה. (שם שם טז)

ה' - שמשגיח, מתרצה למעשים טובים וכועס על זולתם, ולכן נקרא אלקים, ומזה גם שירחם על השב. ומדה זו היתה מיוחדת ליצחק, שתחלת ענינו מדת הדין גמורה, שעד העקדה נזכר בו רק שם אלקים ומאז והלאה נהפך לרחמים. (שמות לד ו)

אברבנאל:

נסה את אברהם - פרשה זו קרן ישראל וזכותם, ושגורה בפינו בתפלתנו, על כן ראוי לחקר בה. אדם הראשון חטא בסורו אחרי התאוות, ורק אברהם אבינו עמד שוב בעיונו הדק על מציאות הבורא... על כן גזרה החכמה האלקית שימול מהזמה ומהתאוה לפני לידת יצחק, כדי שיוולד בטבע מושלם. ואח"כ ייעדו לקרבן, להורות שהוא וזרעו אינם נכנעים לחמרם, כי יחשב שגופם כלה ושכלם מושל... ואם כן הוסרה מהם על ידי זה זוהמת הנחש, הוא שטן, הוא יצר הרע והוא מלאך המות...

נסה - אינו מלשון נסיון, כי הכל גלוי לפניו, אלא מלשון נס, כי מעשה אברהם עומד לנס עמים. וזכר הרב במורה נבוכים כי נלמד מהעקדה, א' אהבת אברהם לה' ויראתו, ב' איך האמינו הנביאים בנבואתם, עד שהסכים לשחוט את בנו. ונוכל להוסיף ג' אמונת השארות הנפש ושכרה הרוחני, כי זו היתה כל תקות אברהם. והתחיבנו ללמד ממעשה זה, ולהדמות אל אברהם בעבודת ה'. ובכל הקודמים לא נאמר והאלקים נסה, כי היו מצוות, כגון לך לך וגו', ועם זאת היו מצד אברהם גם כן נסיונות. (שם כב א)

שניהם יחדיו - ומדוע אנו מיחסים שלמות הפועל הזה לאברהם ולא ליצחק? כי צערו של יצחק לא היה מתמיד אחרי העקדה, כי לא ירגיש עוד כלום. וכן היה אברהם מצווה ועושה, מה שאינו כן ביצחק. זוהי דעת האחרונים. ואינו נראה, כי לפי איכות הצער היה צערו של יצחק גדול לאין ערוך משל אברהם, אלא שבאמת לא ידע כוונתו של אברהם... (שם שם ח)

ויעקד את יצחק - ולא עלה על לב יצחק שישחטהו, אלא שיעשה בו סימן וכדוגמת הקרבת עולה, כי לא עלתה על לבו שה' יצוה דבר כזה. ורק כאשר לקח את המאכלת הרגיש בדבר, ובצרתו קרא אל ה' וזהו שאומרים מי שענה ליצחק על גבי המזבח וכו'. (שם שם י)

...ובכוונת הקרבתו כאילו נקרב, וגופו כליל לה', והוא וזרעו תחת השגחת ה'. (שם שם יב)

ירא אלקים - כדין העובד האמיתי, שלא יבקש טעם למצות אדוניו, גם אם זרה בעיניו. (שם)

ה' יראה - ונראה שרוצה לומר כי צעק אל ה' שלא ימנעהו מלהעלות את יצחק, פן יאמרו האנשים שכל כוונתו היתה לשקר. ועל זה בא מאמר המלאך שנית בי נשבעתי וגו', אמר לו שכל היעודים היו תלוים במעשה זה, שתכליתו היתה להתייחד ההשגחה בזרעו. (שם שם יד)

ספורנו:

והאלקים נסה - כיוון שיהיה בפועל אוהב וירא כמו שהיה בכח, ובזה ידמה יותר לבוראו, שהוא טוב לעולם בפועל, כי אמנם הכונה במציאות האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר... (שם שם א)

רמ"ע מפאנו:

וכשם שיצחק אבינו סבר וקבל בלב שלם להעקד ביום הכפורים בשעת המנחה על ידי אברהם, כך בשמחה רבה נעקדה מדת הדין של מעלה לרצונה על ידי החסד, והועלתה לרצון קמי עתיק יומין על המזבח הפנימי הידוע, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ולפי שקדמה עקדת יצחק בארץ לכל יתר התקונים שנעשו דוגמתם בשמים לכך הקדים הכתוב ארץ לשמים כשהזכיר שם מלא תחלה, כמו שבארנו... (מאמר אם כל חי חלק ג סימן לב)

אלשיך:

והאלקים נסה - היה נסיון קשה ומצד מדת הדין על שנשבע לאבימלך ונתן לו ז' כבשות, שעל ידי זה הגביר כח האומות. את בנך - על ידי העקדה הדביר כח שרי ד' אומות, כי היה כאילו עקד ד': בנך, יחידך, אשר אהבת, ויצחק שמעלתו מצד עצמו. ומה שייחס העקדה לאברהם ולא ליצחק, אחשבה כי אין מדותיהם שוות, זה חסד וזה דין, ולכן מדת יצחק שלא לחמול על עוברי מאמרו, ואברהם חפץ חסד, וטרח אפילו עבור אנשי סדום, והפך טבעו לשחוט את בנו. אבל ביצחק כך מדתו להתאכזר נגד הכל כדי לקיים מאמרו ית', ועוד שבלידת יצחק כבר בטל יצר הרע של אברהם ותאוותו, אם כן נולד בלי יצר הרע ואין צריך לנסותו... (שם שם א)

וישלח אברהם את ידו - ובזה נגמר המעשה במחשבה ובדבור, שאמר לו לעולה בני, ובמעשה... (שם שם י)

...וכמו שהיה באברהם בעקדה, שלא היה איש אתו, ובכל זאת המעשה מפרסמו מהמלאכים וכחות הקדושה שנוצרו על ידו. (רות ב יד)

מדרש שמואל:

...ומה שאמר "ועמד בכולן", הכוונה כי מטבע האדם להיות מיצר ביסורין, ואפילו הוא צדיק גמור, ואיוב יוכיח, על כן השמיענו כי אברהם אבינו אפילו שנתנסה עשר נסיונות עמד בכולן, כלומר לא היה מחשב הצרה לנפילה רק לקימה והעמדה שהיה שמח בהם. ואפשר עוד שמה שאמר "להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו", הכוונה שנסהו השי"ת אף שהוא ית' אין צריך אליו הנסיון, כי בלא נסיון היה מכיר אותו, אלא כדי שמתוך הנסיון יוודע החבה שמחבבו השי"ת... כיון שהצילו מהכבשן, וכן בנסיון לקיחת שרה לבית פרעה... (אבות ה ג)

מהר"ל:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו וכו'. יש לשאול למה נתנסה אברהם יותר מיצחק ויעקב? ואף שגם יצחק ויעקב נתנסו, כדאיתא בחלק (סנהדין קי"א), מכל מקום לא מצינו נסיון בפירוש אלא אצל אברהם. ועוד קשה, מה ענין הנסיון, כי הוא ית' יודע הכל, ולמה צריך לנסות הצדיק? יש לך לדעת כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק הוא כדי שתהיה צדקתו נמצאת בפועל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר. ולא היה ראוי אברהם לכל המעלות שנתן השי"ת אליו, רק כאשר היתה נמצאת צדקתו בפועל... ומאחר שכן, היה אברהם בפרט ראוי לנסיון, כי הדור שהיה בו אברהם כולו תוהו וחושך, שלא היתה בהם מציאות, והוא ית' רצה שיהיה אברהם התחלת אור המציאות בעולם. ובזה שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות ויצאה צדקתו לפועל לגמרי היה אברהם אור המציאות...

אמנם לדעת רז"ל כל האבות נתנסו, כדלעיל, רק באברהם פירש הכתוב, ודבר זה ענין מופלג. כי האבות במה שהם אבות אינם אנשים כשאר האנשים הטבעיים, רק הם אנשים אלוקיים, ולפיכך נתנסו, כי כל נסיון מלשון נס, כשם שהנס בלתי טבעי, כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא כדרך הטבע, אינו יכול לעמוד בנסיון. כי אין הטבע נותן שישחוט האדם את בנו, וכן שאר כל הנסיונות. ולפיכך אי אפשר שלא יהיו האבות מנוסים, שאינם אנשים טבעיים כשאר האנשים, ואם היו נוהגים בדרך הטבע, לא היו ראויים לאותה מדרגה עליונה. אבל אברהם שהוא התחלה לאבות והוא עוד יותר מיוחד מכל האבות, שהיה אברהם על הטבע, דהיינו שהיה מתעלה על העולם הטבעי, וכמו שרומז הכתוב במה שהיה רוכב על החמור, שכל ענין זה רוצה לומר שאברהם היה רוכב על העולם הטבעי, ולפיכך נכתב באברהם הנסיון בפירוש...

ולמה עשרה נסיונות? כי בעשרה נכללים כל החלקים שהם מחולפים, כי יש עומד בנסיון זה ואינו עומד בזה, ובעשרה היה מנוסה בכל הנסיונות. ועוד כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות, מפני שיש בעולם מדרגה עליונה נבדלת אשר מורה על המספר הזה העשרה, כך נתנסה אברהם בעשרה נסיונות דוקא, כי על ידי עשרה נסיונות נעשה אברהם גם כן נבדל מהטבע לגמרי. (דרך חיים בעשרה מאמרות ג)

ראה עוד אברהם-כללי, דרך חיים ה ג.

של"ה:

...ולזו היראה זכה אברהם אבינו, שאמר לו השי"ת כי ירא אלקים אתה, והיא היראה היוצאת מאהבה ונעשה חסיד שמתחסד עם קונו. זהו סוד חס"ד אברהם, וזהו כי ירא אלקים אתה. ובזה מתורץ קושיא אחת בדברי רז"ל בפסוק נלכה עד כה, "אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך". כנראה חס ושלום שאברהם היה כמתרעם, וחלילה לנו לחשוב כן בפועל הטוב ההוא אשר אנחנו אוכלים עוד היום מזכות הזה. אלא הענין הוא, אברהם אבינו רצה לעשות במעשה הטוב ההוא לפנים משורת הדין להתלבש ביראה פנימה דפנימית, כי מצות השם לא היתה מכרחת אותו, כי היה יכול להשיב... וזה ענין המאמר שאברהם חשב עם עצמו דברי הקב"ה כה יהיה זרעך, כדי להגדיל המצוה במה שירצה לקיים עתה דברי הקב"ה להעלהו עולה... ומה שאמר באברהם ירא אלקים אתה ולא כתיב ירא ה', מתורץ על פי הזוהר מה שפירש על פסוק הנני בני, שיצחק אמר לאברהם הלא אני אתה, כלומר נתפרסם ענינך במדת החסד, ואיך אתה תעשה כזה, השיב לו הנני בני, לעת עתה אני בדמות בני להתלבש בגבורה ובמדת הדין... (בעשרה מאמרות מאמר ב)

...כי יש קושיא גדולה ועצומה בענין מעשה העקדה... אמנם כי דייקת שפיר תמצא בפסוק ובדברי רז"ל שהיה אב ובנו מצדדים ליפטר ממיתה זו, אם בפסוק כתיב ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה, וזה היה תפלה ממנו שימציא השי"ת שה במקומו, וסיים אח"כ ואם לא ימציא לו השי"ת שה אזי לעולה בני... ואם כן מהו זה השבח המופלא, הלא אמרו רז"ל המוסר עצמו לקדושת השם על מנת שיעשה לו נס וכו', ואם נעשה לו נס בודאי לא נקרא מקדש השם, מאחר שכוונתו היתה על הנס. ובדברי רז"ל מצינו גדולה מזה אם היו אב ובנו מתפללים שיהיה נצול ונפדה ממות, איתא בילקוט "וישם אותו על המזבח עיני אברהם בעיני יצחק וכו' עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות וכו'"... ואם כן מה זה השבח הגדול שנשתבח. עוד קושיא חזקה במה שאמרו נלכה עד כה, ופירשו רז"ל שאמר "נראה היכן הוא כה יהיה זרעך", חס ושלום איך יהרהר אברהם אבינו אחר מדותיו של הקב"ה.

והנה העיר ה' את עיני בג' דרכים בזה הענין... ענין דרך הראשון איזה חסיד המתחסד עם קונו, זה הוא העושה באהבה רצון קונו יותר ממה שמחוייב לעשות, וכן עשה אברהם בענין העקדה, כי היה יכול ליפטר את עצמו ממצות השי"ת בזה בשורת הדין, על דרך לדבריך הראשונים אני מאמין שאמר לי הקב"ה כה יהיה זרעך, וכן אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, אם כן כשלא היה שוחט את יצחק היו מתקיימין דברי הקב"ה הראשונים... מכל מקום התפללו אברהם ויצחק שיהיה נפדה מהמות, כי לא עשו בזה נגד ציווי המקום, רק רצו להחזיק דברי הקב"ה הראשונים, ואם לא היתה זאת ההבטחה הראשונה חס ושלום שיעלה על לבם להתפלל נגד ציווי הזה.

הדרך הב' שהיתה הסעודה שנתבשר בה יצחק בסוד הקרבן, ואברהם הקריב את עצמו במילה. ומשם נשתלשלו דברי ישמעאל שהתפאר בקרבן שהקריב עצמו והניח למול את עמו, וגם היה מוצא השטן מקום מקטרג למה לא הקריב שום קרבן בענין סעודה שעשה ליצחק בנו... ואקדים לך הקדמה קטנה, דע שכל מה שבא מחמת השטן וקטרוגו הדבר מסטרא דשמאלא ונבדל מהקודש, אבל מה שבא מצד ישמעאל שהתפאר בקדושה איך שקידש השם, בא מסטרא דקדושא. ואברהם היה מסופק אם עצם הנסיון היה מחמת שהשגיח השי"ת בקטרוג השטן, או אם עצם הנסיון היה מחמת דברי ישמעאל ותשובת יצחק. זה היה הענין של אברהם ויצחק, שמצינו שהיו שמחים במאד במצוה זו, וישכם אברהם בבקר וחבש את חמורו בזריזות נפלאה... ומצינו להיפך שבכו בכי רב והורידו דמעות במאד... הענין הוא כי אמרו אם הנסיון הוא מצד הקדושה, דהיינו אחר דבריו של ישמעאל שהשיב יצחק שרוצה למסור נפשו לקדושת השם לכך בחר בו השי"ת לעולה, אזי הוא שמחה גדולה להם, כי אז הוא מסטרא דקדושה, אבל אם הנסיון מצד סטרא דמסאבא, סטרא דשמאלא קטרוג השטן, אזי בכו בכי רב, והתפללו שיהיה ניצול מהשטן, ויקויים כה יהיה זרעך... והאמת היה שהיה מצד הקדושה, ורצה הקב"ה לקדשו ביותר ולרוממו ולנשאו כמו שכתוב והאלקים נסה את אברהם, ובב"ר רבי יוסי הגלילי אומר כנס הזה של ספינה, אבל מכל מקום רשומו של קטרוג השטן נשאר... על כן נתבשר אברהם שכבר נמצא כופר נפש במקומו, וזהו עוץ בכורו הוא איוב...

הדרך השלישי... על כן כשאמר לו הקב"ה העלהו לעולה, שמח אברהם במאד, וגם יצחק בראותם כי הוא קדש לה', זכה בחייו מה שאין זוכים שאר הצדיקים אלא לאחר מותם להיותם קרבן לה' על ידי מיכאל כהן גדול. ואברהם אבינו היה ירא במאד אולי יצחק מחמת צערא דמותא לא יקבל באהבה ויהיה חס ושלום מום בקרבנו ולא ירצה, וזה היה ענין תפלה שלו... (תורה שבכתב וירא, וראה שם עוד)

אור החיים:

...או אפשר להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בי' דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלוקותו ודבר אתו, לכך נהג אתו בסדר זה, שלא הראה לו שכינתו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו... (בראשית יב א)

אחר הדברים האלה - הרפתקי שעברו עליו עד שנפקד בבן, וגם הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר שהיה יצחק גדול... ובאמצעות הקודם יהיה גודל הנסיון מופלא, בין בבחינת אברהם... ולא הרהר בלבו, בין בבחינת יצחק שהיה גדול כנשמע בסמוך ולא עכב. והאלקים - בתוספת וא"ו וה"א, לומר מלבד נסיונות שקדמוהו הוסיף לנסותו בגבורת הדין נסיון עצום. אברהם - טעם הקריאה להודיעו קודם כי בא לשאל ממנו דבר גדול. (שם כב א)

קח נא - פירוש מיד, בלא שאלת זמן, ואף זה מהנסיון, שלא ישאל ממנו זמן כמעשה דבת יפתח. עוד רמז שיקח את שרה בדברים להתרצות אליו להוליכו עמו... (שם שם ב)

את הכל - לרז"ל לרבות קרנים וטלפים, וקשה למה לא הקריב אברהם את השה בקרניו והניחן לשופרות, ואולי הקריב הכל ופקע מעל המזבח, או נתלשו קודם זריקה, או לפי שעדיין לא ניתנה תורה, ובדבר שהיתה בו סבה לזכות לא קיימו, כנשואי אחיות ליעקב. (ויקרא א ט)

נפש החיים:

עשרה נסיונות - ...כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קדוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקדש הוא מנסיון לך לך, וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השי"ת... (רוח חיים ה ג)

מלבי"ם:

ויעבר אברם בארץ - כשבאו ארצה כנען ולא הגיע דבר ה' עבר הלאה, וכל זה מן הנסיון, ולא תאמר שעבר רק חלק קטן, כי עבר עד מקום שכם, ונסע הלאה, הגם שאז היה עת מלחמה... (בראשית יב ו)

...והנסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור, שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו... שבו נתראה איך גדלה יראת ה' ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר. והנה הנסיון יהיה או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמו שאמרו על זה במדבר רבה ג' משלים... שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנוסה, שהלא ה' יודע הכל ומה צורך לו לנסיון אינה שאלה, שעל זה אמר ה' חקרתני ותדע, רוצה לומר אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות, אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם, ובכל זאת נמצאו שתיהם אצלך, א' מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועל זה אמר ותדע מכבר, ב' שעם כל זה האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר. שנמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם... והכתובים ידברו לפי הבנתנו, שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו. ויאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה... והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה היא רק באין סוף, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר באין סוף נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ"ך, וההנהגה האלקית באצילות שמהם ידברו הכתובים מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, ועל זה אמר במדרש כי עתה ידעתי, הודעתי, רוצה לומר לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם... (שם כב א)

קח נא - עיקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה' באופן שכל האהבות שיש לו יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה', וכל שישים יותר אל לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו, ובכל זאת יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה אהבת הבורא, כן יבחן אהבתו לאלקיו...

והעלהו שם - ...אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה' כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו, יקשה, הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה' שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק... ואף לחז"ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך, רק אשר אראך... שעל כן פירושו שבמה שאמר לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמה שאמר "אשר אומר אליך" אינו מוסב על ההר, רק על והעלהו שם, רוצה לומר העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שעל זה באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער וגו'... (שם שם ב, וראה שם עוד)

וישכם - לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות שהשכים בבקר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי, כדי שעל ידי איחור העשיה וההליכה יוכל להיות שינחם ה' ויבטל הגזרה, ואם ממה שחבש את החמור בעצמו, ואם במה שלקח נעריו אתו ולא הלך לבדו, כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו, כי יצחק לא נצטוה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת... (שם שם ג)

שבו לכם פה - יספר בזה כי נבדל הנסיון הזה מכל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה' וישמור משמרתו ומצותיו היו מצוות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים למען דעת כל עמי הארץ את ה', לא כן מצוה זו שהיתה נגד שכלו, שעד הנה דרש ויוכח נגד עבודה זרה שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה... ועתה כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, לא רצה לעשות מעשה זה לעיני נעריו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, ועל כן הסתיר הדבר מהם. וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות ה' שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכל זאת לא הרהר אחרי ה'... (שם שם ה)

ויבאו אל המקום - ספר הכתוב, שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו, ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן... בכל זאת מסר את עצמו ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק... אבל מצד יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היתה ענין נסי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס, ואם כן בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם ח"ו, ועל כן צוה ה' שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר את עצמו להיות עולה וכליל, ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהווה עפר ואפר. והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היתה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה', שאין לו עסק עם המערכה, שכבר התקיימה גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם, שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל. ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים. ועל כן בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלקים, ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה... והשגחתו הפרטית שתחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג.

וחכמי חרשים אמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה, ועל ידי העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס, נגד הטבע, שבזה ידקדק ה' במדת הדין בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העולם הזה... ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה. (שם שם ט)

אל תשלח ידך - פירשו חז"ל שרצה על כל פנים לעשות בו איזה רושם וחבלה... כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה' בלבד, בלא תערובת איזה פניה וכונה זרה, והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה' שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה' אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש... אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה' בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה' היודע תעלומות לב ידע, כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה', כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו, רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו על כל פנים איזה מום... (שם שם יב)

ויהי רעב - מה שהוצרך אברהם לצאת למצרים מפני הרעב, ולא הפליא ה' חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים, א' שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם, כי יען שאברהם הכיר את בוראו על ידי ההתפלספות והחקירה, וה' רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, ועל כן נסהו בעשרה נסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, וירידתו למצרים היתה אחת מהנסיונות... (שם כו א)

רש"ר הירש:

והאלקים נסה - נסה קרוב לנסע ולנשא, על ידו בא לעמדה יותר גבוהה. הנסיון הוא תפקיד שעל ידי עשייתו מתעלה העושה, כי עוד לא פתר תפקיד דומה לו, וכוחותיו מתחזקים על ידי המעשה הזה... (שם כב א)

ארץ המוריה - לחז"ל שמשם יוצאת הוראה... גם מעשה זה של אברהם ישמש הוראה לדורות הבאים. (שם שם ב)

ואת יצחק - ...גם גדולת יצחק מתגלה לנו בעקדה. הוא שמע על הצווי הזה במסורת מפי אביו, ולא על ידי נבואה של עצמו, אביו היה מוחזק בעיניו לנביא, ולכן שמע לו להוראת שעה זו. אבותינו מסרו לנו רק מסורות כאלו, שהקריבו עבורם גם את עצמם. (שם שם ג)

שבו לכם פה - השארו פה, כי אין לכם חלק במה שיבא מעתה. הם לא היו סובלים ולא היו תופשים את הדבר. כאן, לרגלי הר המוריה נפרד זרע אברהם מבני נח. רק נפש אדם, אשר התורה עוררה בה את הכח לומר "הנני", יכולה להתמסר לרצון ה' תוך וויתור גמור על תבונת עצמה, כדרך שעשה אברהם. בכוחה להגיע למדרגת המלאכים, אשר בשתים יכסה פניו, מכסים עיניהם ורגליהם, למען לא יראו לאן מובילים אותם, ואף מאמצים את כוחם בשמחה לעשות רצון קונם... (שם שם ה)

וישא אברהם את עיניו - הוא חפש דבר, שיעשה על ידו מהעקדה ענין נצחי עבור זרעו, שחיי בנו וזרעו יהיו כעקדה נצחית, וכבתנא דבי אליהו, אותו היום... תקן הקב"ה ב' כבשים, א' בשחרית וא' בין הערבים... (שם שם יג)

מה שניתן קודם בצורת ברית, ובכך הותנה בקיום הדדי, אם כי בלתי תלוי בשום נסיבות חיצוניות, זה נאמר עכשיו כאן בצורת שבועה, כיעוד ללא שום תנאים. על ידי מעשה העקדה כבר מילא אברהם מצדו את הדרישה העליונה, ובו בזמן הבטיח גם את מילויה הנאמן מצד בניו ובני בניו לאורך ימים. זוהי הזכות של מעשה העקדה. על ידי מעשה זה הושקעה רוח השלמות המוסרית העליונה בנפשו של יצחק, ומעשה זה מאיר לעד באור של דוגמה ומופת... (שם שם טז)

וישב אברהם אל נעריו - ...בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת, אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה', אחרי התרוממות כזאת מעל לכל תחום ארצי, הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלקי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים... והנה הם שבים אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים... (שם שם יט)

העמק דבר:

כי כבד הרעב - כפל הכתוב להודיע שכל עוד היה אפשר להשתדל למכר רכושו ולבטח בה' עשה, עד שמכל מקום כבד עליו הרעב... והיה בזה נסיון לאברהם אבינו שלא הקפיד, אלא הבין שכך עצת ה' ורצונו, ולא כברמב"ן ז"ל שחטא, דודאי בטח ככל האפשר... (שם יב י)

והאלקים נסה - ...שהגביה כחו והעלהו לתכלית גדולת האומה הישראלית... פעם בא הנסיון לדעת צדקת האדם, וזה נקרא בחינה, פעם בא כדי שיוסיף להצטדק, דכל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוצא מכח לפועל לא נשרש זה הכח אצלו, ופעם בא לעוון הדור, ואחר כך מקבל שכרו משלם. עוד יש להעיר דלא כתיב הנסיון גם על יצחק, שהרי כבר היה בן ל"ז, אבל יבואר בתכלית פעולה זו על יצחק באה בשביל ישוב ישראל בארצם, והוקבע לחמם על ידי ב' תמידים, והיה ראוי להיות כן ביצחק אשר בלידתו יצא חוק בעולם, והיה זה כשאר נסיונות אברהם שלא נאמר בהם נסיון... (שם כב א)

ולך לך - במשמעו שלא ידע אדם מזה, כדי שלא יתרבו מניעות, וכן עשה שלא הודיע אפילו לנעריו, עד שאמר להם ונשתחוה ונשובה. (שם שם ב)

ויבקע - לקחם חוץ לעיר, אז בקע עצי עולה, ועשה שלא תרגיש שרה... וכבר ידוע שאמר לה שמוליכו לבית המדרש של שם ועבר, וכן עשה בסוף. ויקם וילך - עד כה הלך מביתו לאט, שהרי עליו לבחר עצים ולהכין, ואחר זה הלך בזריזות. אל המקום - מן השמים הכינו צעדיו לאותו מקום... (שם שם ג)

ויערוך - בא ללמדנו כי אברהם אבינו הבין מדברי ה' שיתנהג בזה כדין קרבן קבוע בבית המקדש. ומצות עריכת העצים אינה אלא בתמיד, והבין מדאמר לו על אחד ההרים, ואי לקרבן יחיד, מה לי זה המקום או מקום אחר. ואף על גב דאין מעלין על המזבח חי, משום שאין עור הבהמה קרב, מה שאינו כן עור האדם שהוא בשר ממש... (שם שם ט)

כי ירא אלקים אתה - שאם המלך צוה לאהבו שרגיל עמו הרבה לעשות דבר נפלא כזה, פשיטא שלא יתאפק לשאל את המלך מדוע, ואיך, ואולי ישנה הרצון, וכך באברהם שהיה אוהבו, ומצא לבו לבקש על סדום הרבה, וכאן בבנו לא דבר מאומה, ואין זה כמו אוהב נפלא, רק היה עליו פחד ה' כמו כל אדם... (שם שם יב)

תורה תמימה:

קח נא - במדרש, עמוד לי בנסיון זה. טעם הבקשה שלא יתפלל לבטל ציווי זה, ולא שלא יסרב, משום דלא שייך בקשה לשמע ציווי ה'... (שם שם ב)

שפת אמת:

תחילת בחינת אברהם כתיב לך לך, כי הוא נקרא אדם...ואדם נקרא מהלך, ואיתא בנח כתיב את האלקים התהלך נח, ובאברהם התהלכתי לפניו, שסדר העולם היה נתקן מעט מעט כמו ילד בקטנות אינו יכול להלוך, ואח"כ בא לידי גדלות ומלמדין אותו להלוך בפני עצמו, כמו כן באברהם התחיל בחינת הגדלות, וזהו הנסיונות לך לך שילך בעצמו, ואז התחיל ב' אלפים תורה, כי התורה ניתנה רק לבני ישראל שנקראים אדם אתם... (לך לך תרנ"ג)

במדרש ויהי רעב... וכל היסורין שעברו על אברהם אבינו ע"ה היה הכל הכנה, וכמו דאיתא במדרש, ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכלם על ידי יסורין, וכמו שהיה גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה... כמו כן לך לך של אברהם אבינו ע"ה היה כדי לירש הארץ, ורעב שהלך על ידו למצרים היה הכנה אל התורה, ועל זה כתב במדרש אשרי הגבר וגו' תיסרנו ומתורתך תלמדנו, כי כל הרעבים שנזכרו בתורה הם רמזים לרעבון לשמע דבר ה'... (שם תרנ"ד)

לך לך מארצך... ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות, ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל הטבע, כמו שכתוב החכמה תעוז וכו' מעשרה שליטים וכו', שלעולם יש שליטה מכח הטבע להפוך הכל אל הטבע, לבד מאותן החכמים שנתעלו על הכל... (שם תרנ"ו)

בענין העקדה קח נא וגו', נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע, נאמר לו בלשון בקשה, פירוש שבקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה, וזה שבח הגדול בנסיון הזה, שלא נאמר לו בלשון ציווי, רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אבינו ע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. וכתב יחידך, שבודאי היה יכול להאמין כי יתן לו בן אחר כמו שנתן לו זה לעת זקנתו, אבל אמר לו כי אין לו עוד בן רק יצחק, ושיעלהו לעולה באופן שנותן את כל זרע ישראל בעקדה זו, וכל זה קבל עליו בשמחה. (וירא תרל"ד)

ובמדרש והאלקים נסה, נתת ליראיך נס להתנוסס וגו'. כי הקדמת הנסיונות האלה היה הכל הכנה לבני ישראל, וכן חשבון המשנה עשרה מאמרות וכו', אחר כך עשרה נסיונות וכו', עשרה נסים וכו', כי כמו שעשרה מאמרות הם קיום עולם הטבע בכלל, כן עשרה נסיונות הכנה וקיום הנהגת בני ישראל, שהקב"ה מנהיג אותנו בדרך הנפלאות... פירוש על ידי אמצעות מעשה אבות, ינהיג הבורא ית' את בני ישראל במדרגת הנסים כנ"ל... ובאמת אלה הנסיונות הנאמרים בתורה הם באמת נסים, כי אין אדם יכול לעמוד בנסיון כזה, רק אם הוא למעלה מהטבע ממש, וזה שאמר נס להתנוסס... (שם תרל"ט)

בפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו', ומקשין הלא עבודתו של אברהם היתה בחינת אהבת ה'... אבל התירוץ הוא, כי זה עצמו היה הנסיון, כי ודאי אברהם אבינו ע"ה שעזב ארצו ומולדתו והשליך עצמו לכבשן האש בעבור הבורא ית', מה נסיון הוא לשחוט את בנו, אבל התירוץ הוא, כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו, עד שכל אבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם... אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק, ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא על ידי שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת, ולכן היה נסיון, ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק, ולכן היתה עבודתו עתה רק בבחינת ירא אלקים, שלא הרהר אחריו ית' כלום. ולכן בקש שלא ינסה אותו עוד, פירוש שלא יהיה לו רחקות עוד, שדרכו של אברהם אבינו ע"ה בחינת אהבה כנ"ל. (שם תרמ"א)

בנסיון העקדה כתיב וירא מרחוק וגו', כי הקב"ה נסה אותו במדת היראה, כי עקר מדתו היה אהבה וקרבות, ועתה היה מרחקו בבחינת היראה, לכן נאמר ירא אלקים אתה, וכן כתוב ה' יראה, שבא עתה למדת היראה, לכן לא ייחס הנסיון ליצחק, כי זה היה מדתו, ואין זה נסיון, כי בודאי היה כל אחד מדה שלו בשלימות, אבל עקר הנסיון בבחינה אחרת. (שם תרמ"ג)

בפרשת העקדה במדרש נתת ליראיך נס להתנוסס וכו', דיש נסיון ונס לשעה, ויש לדורות לעשות פירות וזהו להתנוסס, דכתיב יען אשר עשית וכו' ברך אברכך וכו', ויתכן לפרש כי אין זה נתינת שכר בלבד, רק שמעשה זה היה הכנה שיוכלו בני ישראל לתקן הכל עד סוף הדורות, כי כל הנסיונות של אברהם אבינו ע"ה היו הכנה לשנות כל הטבע, כמו שכתוב במשנה עשרה נסיונות וכו', אח"כ עשרה נסים וכו', ועתה נתברר והוכן דרך עד סוף הדורות... (שם תרמ"ה)

במדרש נסה את אברהם, גדולה אחר גדולה, כנס של ספינה. כי בכל נסיון נתעלה אברהם אבינו ע"ה מדריגה אחר מדריגה, לכן נסיון האחרון היה בבחינת מחשבה בלבד, ולא נתקיים בפועל שהיה למעלה מהתלבשות המעשה, והיה רק ברצון ומחשבה, דצריך כל עובד ה' לעבוד בעובדא עד שידו מגעת, וברצון צריכין לעלות עוד יותר מכח המעשה בפועל... (שם)

במדרש נתת ליראיך נס וכו' כתורן של ספינה וכו'... הענין הוא כי בודאי מלך מלכי המלכים הקב"ה למה לא יעשה כרצונו, רק כי אברהם אבינו ע"ה שהיה מיוחד במדת אהבה להשי"ת ולרוב אש האהבה לא היה נכר בו הפחד והיראה, ולכן הוצרך לנסיונות לברר האהבה, כי אהבה צריך מנעל שלא יתפשט רק למקום הצורך... וזה שאמר נתת ליראיך נס, כי הכתוב מעיד עליו ירא אלקים אתה, רק כי האהבה גברה בו, ולכן נתנסה בעשר נסיונות, מה שלא מצינו באדם אחר רק באברהם, להודיע חבתו שהאהבה שלו הוא מתוך היראה ובמסירות הנפש, ועל ידי הנסיונות נגלה היראה שהיה בו ע"ה... ועל ידי הנסיון שעשה דבר שהוא חוץ לטבע ממילא אינו בזמן ובמקום מסוים, רק שמאיר לכל הזמנים ולכל המקומות. (שם תרמ"ט)

בפרשת העקדה "אשר אהבת", פירש אמו"ז ז"ל כי בנקל לאדם להניח אהבת הבן בשביל קונו, אבל השי"ת אמר לו כי בעוצם אהבתו אליו יעלנו לעולה, ולא יניח האהבה. ונראה עוד כי עיקר המכוון היה התדבקותם ביחד, ולאשר כי מדת אברהם היה החסד ומדת יצחק הגבורה, היה אפשר לחשוב, כי היו מתנגדים זה לזה, ולכן יצוונו לשחטו, על כן נאמר אשר אהבת, יישר כחך שאהבת, כי שרש האבות הם אחדות אחת... (שם תרנ"ב)

בפסוק המכסה אני מאברהם וגו'... כי מסר הקב"ה את יצחק תחת יד אברהם להיות מדת החסד גוברת על מדת הדין, והנה לאברהם נאמר לך לך וגו' התהלך בארץ לארכה ורחבה, כי מדת החסד היא צריכה להתפשט ביותר, כמו שכתב רש"י, להודיע טבעך בעולם, ומדת הדין צריכין רק להעלותה אל השורש ששם נמתק הדינים, לכן כתיב והעלהו... (שם תרנ"ו)

בפרשת העקידה ויהי אחר הדברים, כי הנה אברהם אבינו ע"ה היה איש חסד, והמשיך החסדים לכל העולם, ורצה לקרב כל הברואים, אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי, לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלקים נסה... לעצור רוב החסד ולעכבו במדת הדין, זה שאמר במדרש נתת ליראיך נס וכו', מפני קושט לקשט מדת הדין בעולם, הוא שורש מדת יעקב... (שם תרנ"ח)

במדרש בעקדה נתת ליראיך נס וכו' מפני קושט סלה, כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו היה הכנה לדורות, כי הקב"ה ידע את לבבו, אבל כשהוציא אברהם אבינו ע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל, נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל, שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ב"ה, זה שאמר נס להתנוסס... ולפי שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות וביטל כל הטבע זכה שינתן עשרת הדברות לבני ישראל, ולעשות להם עשרה נסים כהמשך המשניות באבות אחר עשרה נסיונות, ובאמת כח אברהם אבינו לבטל הטבע קודם קבלת התורה הוא דבר גדול מאד, ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם... (שם תרנ"ט)

גם עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה היה גם כן רק עבור בני ישראל לדורות... שהרי עשר נסיונות הם נגד כל בחינת הסתר שיש בעולם הזה, ורק מי שבוחר בדרכיהם ורוצה בלב שלם להתדבק ולבטל עצמו אליו ית', יש לו סיוע מכל עבודת אבותינו ע"ה. וגם עקידת יצחק היה נכלל במסירת נפשו כל זרעו הבוחרים בדרכו ועושים כמעשיו, וזה שמבקשין זכירת עקידתו כנ"ל, מאחר שכבר מסרנו עיקר החיות אליו ית', שכל חיותינו שהיה נכלל באבינו יצחק נעקד אליו. (תולדות תרל"ב)

במדרש ועתה אל תירא עבדי יעקב... כי בודאי בחינת יעקב הוא למעלה מהנהגת הטבע, שהוא ענין הסולם ומדריגת הד' מלכיות והע' אומות, כי היה רצונו של אבינו יעקב להיות מתוקנים בלי חטא... אבל עכשיו בגלות אנו קיימים בזכות אברהם ויצחק, כמו שכתוב ועקידת יצחק לזרעו תזכור... כי על ידי העקידה נמשך מדריגת הסולם והנהגות העולם על פי הדין והטבע כי העולם בדין נברא, נמשך גם הנהגה זו לישראל. כמו שכתבנו פירוש הכתוב וירש זרעך את שער אויביו הוא הבטחה, שכל הפתחים והשערים שיש לכל האומות הכל בא על ידי בני ישראל... ויצחק הוא בחינת החושך והדין, ועל ידי העקדה נמשך גם זה לבני ישראל, ומצד זה בא שיכולין להפך מדת הדין לרחמים להיות הקב"ה עומד מכסא הדין ולישב על כסא רחמים. (ראש השנה תרל"ו)

שם משמואל:

הן האדם... ופירש בזה דברי המדרש (פרשה נ"ו) שמדמה נסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה לגירושין, והיינו שאברהם אבינו ע"ה בהיותו דבוק בהשי"ת לא היה שייך לקרא להם נסיון, כי כל הדברים שבעולם הזה לא היה להם שום תפיסת מקום נגד דביקותו בהשי"ת, ועל כן בכל נסיון נלקחו ממנו החיבור והדביקות, וזהו וירא את המקום מרחוק, היינו שראה את השי"ת שנקרא מקום מרוחק ממנו... (בראשית תרע"ג)

ונראה דהנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, לפיכך נגדרו כל האנשים בזכותו. נראה מזה שענין עבודת אברהם במצרים היה גידור הערוה. והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנסיון שייך לומר רק באיש שיש לו שייכות על כל פנים לדבר הזה, אבל באיש שכבר נקי ומלובן ואין לו שייכות לענינים אלה לא יצדק לומר שזה נסיון לו כמובן. ולכאורה יש להבין הרי אברהם לא שלט בו יצר הרע, והמליכו הקב"ה על כל אבריו, ועל כן אברהם לא שלט בו יצר הרע, היינו שלא היה היצר הרע בפנימיותו, אבל מכל מקום היה לו היצר הרע מבחוץ... דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצר הרע, הוא יצרא דגילוי עריות, ועל כן כאשר הלך לוט עם אברהם אבינו ע"ה אתו בחבורתו, והוא היה להוט אחר בולמוס של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם, להכניס בו הרהורים. אבל אברהם אבינו ע"ה תמיד התגבר עליהם, ואם כן כל עוד שלא נאמר ויעל אברם ממצרים היה צורך בלוט... למען יהיה נחשב לאברהם נסיון... (לך לך תרע"ג)

אל הארץ אשר אראך... ויש לומר עוד טעם, דהנה יציאתו מאור כשדים עם תרח היתה על מנת ללכת לארץ כנען, אלא שבסיבת תרח אביו נתישב בחרן, ואם כן אם היה מגלה לו, שוב לא היה נחשב אצלו לנסיון, אדרבה היתה שמחה אצלו שנתקיימה מחשבתו שבתחילה, על כן לא גילה לו, והיה הולך אל אשר לא ידע כמו תועה, ומכל מקום היה הולך בשמחה... (שם תרע"ז)

ענין נסיון העקדה, יש לומר שהעיקר היה האהבה והרצון שהיו לו לאברהם על זה, כי בלי זה מה היה לו לעשות, כי אם לא ישחוט אותו הלא הברירה בידו של הקב"ה ליטול נשמתו בלא זה. והאות על האהבה והרצון היתה הזריזות, כמו שכתוב וישכם וגו'... (וירא תרע"א)

והנה בנסיון העקדה איתא בספרים שעיקר הנסיון היה באשר אברהם היה איש החסד עד שהתחסד עם כל באי עולם, ואפילו נכרים, ועתה נצטוה לעשות מעשה אכזרי שאין כמוהו, לשחוט בידיו את הבן האהוב לו יותר מחייו, היפוך לגמרי ממדתו וטבעו מן הקצה אל הקצה, ובזה נבחנה מהותו, שהוא מבטל הכל מפני רצון השי"ת, ונעתק ממדתו וטבעו לעשות את ההיפוך... (שם תרע"ו)

ונראה דהנה קרבן הוא קירוב כשמו, ועל כן בעל חי שעיקרם הוא החומר שלהם הבשר והדם, על כן רק הבשר והדם על המזבח ולא השחיטה, שהיא הוצאת הנפש. ועל כן שחיטה כשרה בזר, שהוצאת הנפש איננה עבודה כלל. אך למה שחשב אברהם שיצחק נבחר להקריבו לעולה, ובאדם העיקר הוא הנפש, על כן חשב שנתבקשה הנפש לקרבן, ועיקר העבודה היא הוצאת הנפש, על כן שפט שבודאי צריך שתהיה הוצאת הנפש שהיא עיקר הקרבן בראשו של מזבח. (שם תרע"ח)

ונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים, אחרי הרהורי הדברים שהיו שם, אמר אברהם אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים... אך הענין דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט היתה מחמתו, שלא השיאו אשה ולא היו לו בנים, ואם כן לא היה יכול להתקיים מאמר השי"ת כה יהיה זרעך, מה שאינו כן אם כבר היו לו, היה הקב"ה בוחר בו לעולה, ועל זה דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת... והלא יצחק היה מסטרא דנוקבא, ולא היה יכול להוליד... ואברהם לא ידע מזה, שאם היה יודע לא היה נסיון כלל, ולכך חשב דמאמר השי"ת עיקר... היוצא לנו מזה, דמה שהשיג יצחק נשמתא דדכורא חשב אברהם שיש בזה שני דרכים, לפי פשטות מאמר ודיבור השי"ת השיג זה בשעת לידה, ולפי בשורת המלאך השיג זה בשעת העקידה... (חיי שרה תרע"א)

ונראה דהנה דברי הזוהר הקדש... וכמו שהיה הענין בהעקידה, שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן, וידע שאין אדם ראוי לקרבן, ואף על פי כן לא השגיח על שכלו, וקבל דבר השי"ת בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות, שבאם היה גם שכלו מסכים לכל אלה, לא היה נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם, אל כל אשר יחפוץ יטנו... ועל כן על כרחנו לומר שכל הנסיון היה מפאת ששכלו לא הסכים לזה, ואף על פי כן כפף את שכלו לדעת המקום... וזכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לזרעו... (שם תרע"ב)

ברש"י, כשנעקד יצחק על גבי המזבח וכו'... ונראה לפרש דהנה רצונו של אברהם לשוחטו היה חוץ לדרך הטבע, ובמדרש הן אראלם צעקו חוצה, חיצה הוא בריה למיכס ית בריה, אלא שאהבת השי"ת שבו עקרה כל חוק וגבול הטבע, שהטבע לא חצץ בפניו, וכמים פנים אל פנים עוררה מלמעלה שהטבע והצמצום לא יחוץ בפני הרוחניות המשפיעה מלמעלה, כי כל ההשפעה הבאה מלמעלה היא רוחנית, אלא שמתעבה ומתגשמת בעברה דרך כל עולם... כדי שתהיה ראויה להנתן לעולם הזה הגשמי... ובעת העקידה הסיר הצמצום והמסכים, וירד השפע ליצחק שהיה אז כמעט מסולק מן העולם הזה בלי לבוש, וזה נקרא שהיו מלאכי השרת בוכים, כי באדם הדמעות באות מן המוח והן נקראות מים טהורים, והטבע עוצר בעד הדמעות שלא ירדו תמיד, אלא על ידי התפעלות הנפש מתגברות על הטבע ויורדות... וירדו ונפלו לתוך עיניו של יצחק, שהוא היה אז בבחינה כזו שיכול לראות ולקבל כנ"ל... (תולדות תרע"ג)

ונראה ששני סוגי ברכות אלו מקבילים מדה במדה לזכות העקידה, שהיתה נמי שני סוגי זכויות. והיינו דהנה במדרש כי ברך אברכך, ברכה לאב ברכה לבן, והרבה ארבה, רבוי לאב ורבוי לבן. ומבואר שנחשבת זכות אברהם בפני עצמה וזכות יצחק בפני עצמו. ונראה שלאברהם היה רבותא ונסיון בפני עצמו, וליצחק רבותא ונסיון בפני עצמו. ויובן על פי מה דאיתא במדרשים, שהיה השטן רוצה להכניסו בספק שלא היתה נבואה אמיתית... ואם כן אם היתה לאברהם נגיעה קלה חיצונית לאהבת בנו יחידו יצחק שלא להעלהו לקרבן, אז היה יכול לבא לידי טעות ולספק אולי הוא כדברי השטן, שזו לא היתה נבואה אמיתית, אבל אברהם היה אז מופשט מכל נגיעה, וכדיין העומד מרחוק ושופט צדק ומכריע באמיתת שכלו, כן היה מכריע שזו נבואה אמיתית, וזה היה עיקר הנסיון של העקידה. וזוהי רבותא יותר מפשיטות מעשה העלתו לעולה... ומובן שהנסיון הזה היה לאברהם ולא ליצחק, שיצחק לא היה לו לספק בדבר, כבש"ס סנהדרין, דיצחק שמע ליה לאברהם, דבמוחזק לך שאני. ובגוף הדבר שנתרצה אין כל כך רבותא, שהרי בידו ית"ש נפש כל חי, ואם ירצה ליקח את נפשו מבלעדי זה מי ימחה בידו, אלא ענין הרבותא יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדינא לא היה יצחק מחויב להתרצות, שלא נאמר בנבואה אלא שאברהם יעלהו, אבל לא נאמר לאמר ליצחק שיניח את עצמו להעלות, ומה שנתרצה היה רק מחמת כיבוד אב, שראה שרצונו של אברהם דוקא להעלהו. וכשנדקדק בדבר נראה שהרבותא דאברהם היתה בבחינת השכל והמוח לשפוט מישרים ולהבחין שזו נבואה אמיתית, והרבותא דיצחק היתה בחינת אהבה ורצון שבלב להדבק באור החיים...

ולפי הבאור יתבאר ענין שני סוגי הברכות כנ"ל, שהם מקבילים לשני סוגי הזכויות, שלעומת זכות ורבותא דאברהם שהיה בבחינת השכל, נתברך בכוכבי השמים שהם בחינת השכל נגד הארץ, ולעומת זכות ורבותא דיצחק שהיה בבחינת הרצון ואהבה שבלב, נתברך ברבוי בכמות כחול... (שמות בא תר"פ)

והנה כל הצדיקים שבדורות הראשונים, כמו אדם הראשון שהיה חסיד גדול כבעירובין י"ח, והבאים אחריו עד אברהם אבינו ע"ה היתה עבודתם לתקן עצמם מחטא זוהמת נחש, ליישר כל הדיעות וכל המעשים, ומכל מקום עדיין לא הגיעו למעלה העליונה שהיתה לאדם הראשון קודם החטא, שלא זכר מהשלמת עצמו כלל, אלא הכל צורך גבוה, אבל אברהם אבינו ע"ה נשלם ביותר שמסר כל כחות נפשו להשי"ת, עד שלא זכר מענין טובת נפשו כלל... ויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר אנכי עפר ואפר, כי כל מיני צמחים מה גם בעלי חיים יש בהם כחות עליונים... אך אחר שנשרף ונעשה אפר נעדרו ממנו כל חלקיו הנכבדים, ואינו נשאר אלא תכלית השפלות, שהוא האפר, כך היה אברהם אבינו בעיני עצמו, שמסר כל כח החיות שבו להשי"ת עד שהוא בטל במציאות מעניני עצמו כלל... (ויקרא תרע"ט)

הנה נסיון העקדה היה אצל אברהם אבינו ע"ה הנסיון הגדול של כל נסיונותיו, וזהו שאמר לו השי"ת קח נא את בנך את יחידך, היינו שהנסיון היה בבחינת יחידה שבלב, ורצה השי"ת שתתגלה זאת הבחינה אצלו בפועל, ועל ידי זה תשאר לבניו גם כן, כי מה שהוא בתכלית ההעלם בלב, אין בו כח להוריש לבניו, ועל ידי כן כל אחד ואחד מבני ישראל הוא עלול למסור נפשו להשי"ת, רק שהוא בהסתר ונקראת אהבה מוסתרת, ובנסיון העקידה נתגלתה זאת הבחינה אצל אברהם אבינו ע"ה... (ראש השנה תרע"א)

ובב"ר (פרשה נ"ו) ויעקד את יצחק, כל מה שהיה אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטן, היה הקב"ה כופת את שריהם של אומות העולם מלמעלן... והיינו כי ידוע, שאומות העולם אפילו הטובים שבהם אינם עושין אלא מצד הוראת השכל, והטעם כמו שכתב המהר"ל. ועל כן במה שאברהם אבינו ע"ה כפף דעתו אף מה שנראה לו כמו זר להקריב את בנו לקרבן, והשליך את דעתו מנגד לעשות פקודת השי"ת, זה עצמו הרחיק את שרי האומות שאין בהם ענין זה כלל, ובהכרח הודו שהם למטה ממדרגת אברהם... (שם תרע"ד)

ר' צדוק:

וכל נסיונות הצדיקים אינו בדבר עבירה, דודאי לא יעלה על לב צדיק לעשות, רק בדבר מצוה, היינו שמדמה לו שזה מצוה. וכמ"ש בב"ר גבי נסיון העקדה, שא"ל השטן לאברהם אע"ה למחר יאמר לך שופך דם אתה, שהראה לו שדבר זה אסור לעשות, ואף שנצטוה מהשי"ת מסתמא הסביר לו כי אדרבא הנסיון היה להיפך, שאף על פי שהשי"ת ציוהו וידע שכשיעבור ציווי השי"ת יענש, ואפשר יאבד גם חלקו לעולם הבא לגמרי, יש לו למסור נפשו גם כן עבור קיום יצחק ואומה הישראלית היוצאה ממנו, ואף על פי שעל ידי זה יאבד את נפשו חס ושלום מב' עולמות, התעהו לומר שעל זה היה הנסיון שיתרצה למסור גם נפשו במה שיעבור על ציווי ה' בשביל קיום יצחק ושלשלת זרע ישראל העתיד לצאת. וזה היה עיקר הנסיון הגדול לאברהם במה שהיה היצר הרע מראה לו פנים בהיפך, ושהנסיון בהיפך. אלא שמכל מקום שם היה גם צד תאוה נוגע בדבר זה שלא לעקדו בשביל אהבתו ליצחק, ועל כן חשד עצמו יותר בזה שמא הנגיעה לאהבת יצחק היא המסיתו ומטעתו לומר לרע טוב... (חלק א פוקד עקרים עמוד לד)

...ודבר זה השיג אברהם אע"ה אחר הנסיון העשירי דייקא שהיה נגד מדרגה העשרה דמסאבותא, שהוא כתרא דמסאבותא. כי נסיון הראשון שלו באור כשדים היה נגד מדרגה התחתונה, דהיינו להשליך הגוף מנגד, וזהו מדרגה התחתונה שזכו לה כל אחד מזרעו אחריו כידוע. ומדרגה העליונה הוא הנסיון העשר שנוגע לעומק ראשית מחשבתו, שגם שם לא היה רצונו לכך, והיינו כי באמת הרי לא היה רצון השי"ת גם כן לכך, ואם כן הגם שהיה בדוק ומנוסה במחשבותיו של מניעות חשוקות העולם לא יניאוהו מרצון השי"ת, ראה שבזה מכל מקום היה נופלים לו מחשבות שלא לעשות, כמשז"ל בב"ר מענין היצר הרע בדרך... והיינו דירא אולי איזה רע ונגיעה לעצמו עדיין דבוקה בעומק ראשית שלו שאין נודעת אף לעצמו, ומחמתה נדמה לו שהוא דבר אמת, ולכך לא עמד על דעתו ומסר עצמו להשי"ת גם בעומק ראשית שלו, ר"ל גם מה שלמעלה משכלו, שלפי שכלו היה נראה לו שאמת שאין יצחק לעולם, עם כל זה מאחר שהשיג רצון השי"ת להקריב עשה כן בתמימות ובאמונה פשוטה, שהוא נקרא סוף מעשה. על ידי זה זכה להיות נעוץ במחשבה תחלה... (חלק ג דובר צדק עמוד פט)

 ולכאורה היתה העקדה על ידי אהבת השי"ת שכבש רחמיו מבן יחידו, ודחה אהבת בנו מפני אהבת השי"ת. אך כבר אמרנו שלפי מדת אהבת אברהם אבינו ע"ה היה לו לעבור פי ה' ושלא לעקוד את יצחק, כדי שיתפרסם אלקותו ית"ש על ידי יצחק, וכמו שמסר נפשו בכבשן האש, אף שהיה נגד הדין ולא היה רשאי, רק מאהבתו רצה לקדש השם אף באופן שיאבד חס ושלום חלקו לעולם הבא. וכן היה צריך לעשות בנסיון העקידה, שלא לשמוע כדי שיושאר יצחק אבינו ע"ה, ויתפרסם אלקותו ית"ש על ידו, אך מיראתו המופלגת ירא לעבור פי ה', שחשד את עצמו פן הוא נוגע מה בדבר לאהבת בנו. גם נראה שאברהם אבינו ע"ה היה לו הרגש שאין יצחק לעולה, וכמו שמצינו סנהדרין פ"ט שאמר להשטן, שאמר לו כך שמעתי השה לעולה וכו', ואמר לו כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת וכו'... הרי שהיה לו הרגש שאין צריך להעלות יצחק לעולה, ויכול להיות שאינו עושה כראוי, רק מיראתו המופלגת נתיירא לעבור מאמר ה', וזה שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וזה שאמר אברהם נתעטר ביצחק, והיינו ששלימות אברהם אבינו ע"ה עד כ"י היה על ידי מדת יצחק... (פרי צדיק תולדות א)

רבינו ירוחם:

ודאי שגם כל הנסיונות הראשונים של אברהם היו נסיונות גדולים, ואדם זולתו ודאי לא היה עומד בהם, אלא שכאן היה לו נסיון לשחוט את בנו את יצחק, ואם לא היה בוקע קושי זה הנסיון, אם היה מתעכב בזה המעשה, הרי זה מורה כי עדיין טרם ניקה וטיהר מעצמו כל כולו מה"דברים התולים", זה מורה כי עמידתו עד הנה לא היתה מתוך תלוים ביראת אלקים, כי ביראת אלקים טהורה אין עכובים ואין ביטולים, אלא עומדת לעד, עומדת בכל נסיון. ורק אחרי עמדו גם בזה הנסיון האחרון, אחרי שהוציא מכח אל הפועל ובקע כל קושי ועכוב, ולא חשך אף את בנו יחידו, אז הוא שהעיד עליו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", וזכה לברך אברכך... עומדת לעד, לדורות עד היום. (דעת תורה בראשית עמוד קלז)

והנה הנראה מחז"ל עיקר נסיון העקדה היה לאברהם, ונמנה הוא בעשרה הנסיונות שנתנסה אברהם, ואע"פ שיצחק הוא אשר הלך לישחט, והיה צריך לכאורה להיות נמנה זה כנסיון של יצחק, ולכאורה גבורתו של יצחק בזה אף יותר גדולה משל אברהם אבינו. אלא הנראה בזה, כי עיקר גדולת הנסיון לא היתה בזה שהיה מוכן למסור ולהקריב את בנו את יחידו, אלא עיקר הנסיון היה בזה, שאתמול אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", והיום אומר לו "והעלהו שם לעולה", והוא ביראתו בתומו הלך, ולא הרהר כלום אחר מדותיו ית', ואצל משה רבינו וכן גם אצל יונה לא היה בלי ספק, כל ענין של אי-שמיעה בקול ה', חלילה וחלילה לחשוב כן, אלא כל עיקר התביעה והטענה עליהם היתה, רק על שהרהרו אחרי מדותיו של הקב"ה, ובזה הוא אשר התעלה אברהם אבינו על כולם. ולמשל, אילו היה אברהם שואל מה יהיה עם המאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", גם אז לא היה זה נקרא אי-שמיעה, כי אם מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה, והיה חסר בזה מעלתו של אברהם אבינו...

ואפשר שבאמת גם ידע אברהם אבינו שיתכן ולמחר יהיה נתבע ויאמר לו "שופך דם אתה", אלא שכל תשובתו של אברהם אבינו היתה רק באחת: "על מנת כן", כלומר, אין לי עסק בנסתרות, ולא איכפת לי הסתירות, כי אחרי מדותיו ית' לא אהרהר, ויעבור עלי מה, אני אין לי אלא רצונו ית', זאת היתה מעלתו של אבינו אברהם, ובזאת גדל מאד... (שם עמוד קלט)

אחות לנו קטנה, זה אברהם וכו'... לכאורה מה היה חסר באברהם לפני אור כשדים, ומה רצה הקב"ה לדעת על ידי אור כשדים? הרי חז"ל אומרים כי אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו בן שלש שנים, ויש אומר בן מ"ח שנים, ועל כל פנים היה זה עוד לפני אור כשדים, ואם כן ודאי כי הכיר כל מה שניתן להכיר... ואם כן מה רצה הקב"ה לידע על ידי הנסיון של כבשן האש?

וזהו גם כן ענין של אברהם אבינו, אברהם אבינו ע"ה גם לפני אור כשדים היה שלם שבשלמים אולם היסוד הוא שגם בשלם שבשלמים שייך עוד ענין של "לחים היו", ועל זה ניסו אותו, אם הוא בבחינה זו של "לחים היו", שיוכלו להזיזו ממקומו, או "אם חומה היא", אם הוא קשה כברזל, ועל זה באה תשובתו של אברהם אבינו ע"ה: "אני חומה ושדי כמגדלות". (שם עמוד קעו)

כוכבי אור:

במדרש תנחומא בענין העקידה איתא, שאמר הקב"ה לאברהם עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו הראשונות אין בו ממש. לכאורה מה כח הנסיון הזה גדול מהנסיון שמסר נפשו ליפול לכבשן האש בשביל קדושת ה', ובפרט בעיני ההמון, ואף אם נאמר כי הנסיון של העקידה עולה למעלה על זה הנסיון, אבל מה שייך לומר בזה הראשונות אין בהם ממש? וכי מי שמוסר נפשו על קדוש ה' אין בו ממש? לו יהא כי לא יוכל לעמוד בנסיון במדרגה גדולה מזה כמו העקידה, אבל מה שייך אין בו ממש, ועוד כי מהנראה דמישך שייכי אהדדי, דאם לא יעמוד בנסיון העקדה, בזה יהיה ראיה שהראשונות אין בו ממש.

אך כתבנו כבר למעלה בענין לשמה ושלא לשמה, כי עבודה על מנת לקבל פרס זהו פרוש מאהבה... וכן הדבר במסירות נפש, אם האדם מוסר נפשו רק למען אהבת השכר, כי רוצה בשכר הגדול הגנוז להמוסרים נפשם על קדוש השם, הוא עובד שלא לשמה, ואין לזה ערך ודמיון כלל למי שמוסר נפשו מאהבת ה'. והנה הדברים הללו מסורים ללב, ולאדם אי אפשר לדעת פנימיות חברו, ורק ה' יודע כל תעלומה. הוא הדבר אשר מבואר במדרש. "עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו הראשונות אין בו ממש", הכוונה כי אפשר לומר שהראשונות לא היו רק מאהבת השכר הגדול הגנוז, וזהו גם כן מסירות נפש לכבשן האש, הכל רק הנאת עצמו, שכר עולם הבא, והוא שלא לשמה ואין בו ממש. אבל בנסיון העקדה לא היה מקום כלל לומר כן, כי עשה בשביל העולם הבא, האדם בעצמו אמנם יוכל גם למסור נפשו בשביל שכר גדול, אבל הכי נאמר כי אברהם אבינו ע"ה עשה את העקדה מאהבת השכר, היתכן אשר ישפוך דם יצחק בנו יחידו בשביל להרבות שכר עצמו, הוא דבר בטל. על כל פנים זה היה הכרח שבעל כרחן יאמרו שעמד בנסיון בשביל אהבת השי"ת לא זולת זה, אלא שבאם לא יעמוד בנסיון זה יאמרו, כי הראשונות היה הכל שלא לשמה, רק מאהבת השכר, ועתה יהיו נוכחים כי אברהם עובד מאהבת השי"ת. (חלק א עמוד מד)

...ורבים ישתוממו להבין כח העקידה מה טיבו, הלא רבים מסרו נפשם על קדושת ה'. הענין הוא, אם אחר היה מנוסה בנסיון כזה של העקידה והיה ממלא גם כן רצון השי"ת בזה, היה חושב בעצמו להתעלות גדולה מאד, היתכן כי עוד יתיירא שמא אינו יצא כל כך ידי חובתו אחר אשר הוא ממלא רצון השי"ת בדבר גדול כזה. אבל אצל אברהם ע"ה היה זה ככל התורה, כשם שהיה מקיים כל התורה בדקדוק גדול, שמא לא יצא ידי חובתו, כן היה מפחד במעשה העקידה באותה יראה מהשי"ת לעשות אותה בדקדוק גדול, שמא לא יצא ידי חובתו, הוא אשר נאמר עליו עתה ידעתי וגו'. (שם עמוד קט)

הנה כשאנו מזכירים את העקידה אנו אומרים כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו וכו', הפירוש הפשוט הוא כמו שכבש את רחמיו לעשות העקידה, אבל לדעתי הוא פירוש אחר, כי באמת עבודה גדולה היתה בעקידה עצמה, חוץ מעצם הנסיון לשמע בקול ה', כי על פי הטבע של רחמי אב על הבן לא היה באפשרי לאברהם לעשות העקידה, כי היו ידיו מרתתות, ובשום אופן לא היה יכול לשחוט, אלא שאברהם אמץ את לבבו מבלי להתפעל כלל, ועשה לו לב חזק כשמיר, כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי... (שם עמוד קמו)

מכתב מאליהו:

וכן מצינו באברהם אבינו, שקודם שנתגלה לו השי"ת בחרן כבר הגיע מעצמו לשלמות החסד... וכמעט כל נסיונותיו שבאו אחר כך היו בכיוון הגבורה, "לך לך", לעזוב את אביו לעת זקנתו לשם קיום מצות ה', מלחמת המלכים, ברית מילה, שהפרידה בינו לבין האנושות, וכן טען "עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הם באים ומזדווגים לי? אמר לו הקב"ה דייך שאני אלקיך וכו'". הרי שהנסיון היה קשה לו, כי היה בניגוד למדת החסד הטבועה בו. אבל דוקא על ידי ניגוד זה והעבודה הכרוכה בו התעורר להכיר את אלוקותו באופן הרבה יותר נעלה, כי מה שעשה מקודם רק על פי מדתו, הוא עשה כעת על פי הכרה עמוקה ומחוזקת הרבה יותר באמונתו יתברך. וכן בגירוש ישמעאל והגר על פי מצות ה', ועל הכל בנסיונו הקשה ביותר, בעקדה, שבעמדו בו נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כלומר שזכה לקנות את שלמות מדת היראה במובנה העליון ביותר, שמקבל עליו עול מלכותו יתברך בלי שום הסתייגויות, ומוכן לוותר על כל קניניו הגשמיים והרוחניים יחד מפני הדר גאון עוזו. (חלק ב עמוד קסב)

וביאר דבריו המהר"ל בספר גור אריה, היה נח דבק בשכינה, וזהו הסעד שעשה לו הקב"ה, כי מי שדבוק באלקים אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטא. אבל באברהם כתיב התהלך לפני, שהיה מהלך מעצמו בלי אותו דיבוק שכינה שהיה עמו, שהרי כמה פעמים היה מנסה אותו, ואז לא מסייע לו הדיבוק, כיון שהיה מנסה אותו. והבן זה היטב. הנה לדביקות שלמה זכה אברהם אבינו ע"ה אחר מלחמת המלכים, כשאמר לו הקב"ה "אנכי מגן לך", אולם כל זה עדיין בבחינת "הוצרך סעד לתמכו". רק בנסיון השמיני, נסיון המילה, אמר לו הקב"ה "התהלך לפני והיה תמים". שאין צורך עוד במגן, בשמירה, אף לא שמירה שמקורה בדביקות, כי אברהם אבינו ע"ה התעלה אל שיא מדריגת העבודה, מפאת מדת החסד, שהיא למעלה מעבודת הדביקות, והיא העבודה התמימה הנובעת כולה מעצם מהות העובד, בלי שום התעוררות על ידי סבות חיצוניות וסיוע אחר כלל, והיא המעולה שבעבודות.

מי שזכה למדרגה עליונה זו שוב אינו מפחד מפני הנסיונות, אף שכל נסיון כרוך בהסתר, כי השי"ת מונע ממנו את הסיועים הרגילים. אולם המתחסד אינו צריך לסיועים ומוצא את התחזקותו בתוך עצמו פנימה בשאיפתו הטהורה להתחסד עם קונו. זה ביאור דברי המהר"ל הנ"ל. (שם עמוד קעב)

אחר גירוש הגר וישמעאל מתחילה פרשה חדשה, "ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך... ויכרתו שניהם ברית וגו'"... אחר שהוכרח אברהם להשתמש במדת הגבורה ולעשות מעשה שנדמה בחיצוניותו כעין אכזריות, רדף שלום במדה עוד יותר גדולה, ושמח על ההזדמנות לכרות ברית עם אבימלך, כדי לתקן את הרושם של המעשה הקודם. אך מצאנו שחז"ל העירו על כריתת ברית זו, שהפריז בזה במקצת על המדה, בכרתו ברית עם מלך רשע מיושבי ארץ ירושתו... ואולי יש לפרש, שאחת הסבות שהביאה לנסיון העקדה היתה ההפרזה הדקה הנ"ל במדת החסד בכריתת הברית עם אבימלך, ועל כן בא נסיון העקדה כדי להעלות את אברהם אבינו שוב בדקי דקות למדרגה גבוהה יותר במדת הגבורה. (שם עמוד קפט)

ידוע שהעקדה היתה נסיונו הגדול והמכריע של אברהם אבינו ע"ה, וזכות העקדה עומדת לישראל בכל הדורות. את גודל הנסיון אפשר להבחין בכמה אופנים, ראשית בפשטות, בגודל מסירות הנפש וההתבטלות כלפי רצון השי"ת בהקרבת בנו יחידו היקר לו מאד.

אולם יש בחינה עליונה מזו, והיא מסירות הנפש הרוחנית, כי הרי הכיר אברהם שבקיימו ציווי זה יבטל ויסתור במו ידיו את כל מה שפעל בשטח הרוחני בחייו, הוא גייר גרים והראה להם לשמור דרך ה', לימד מדת החסד, ולחם נגד עבודת אלילים שדרשה הקרבת בני אדם. ועכשיו הוא בעצמו נצטווה כביכול במעשה מעין זה, הלא בזה יסתור את הבנין הנפלא אשר בנה במשך קל"ו שנות פעולתו! אך הוא בתמימותו הגדולה לא שם לבו לזאת, כי רק חפץ אחד היה לו, לקיים רצון הבורא יתברך. וכיון שנתגלה לו בלי שום ספק שכך הוא רצונו יתברך, לא התחשב כלל בדברים אחרים.

אך יש עוד עיקר גדול בנסיון זה. כי הרי לא רק כלפי חוץ היו ההסתר והחילול, אלא גם כלפי עצמו, כי בזה היו כל דרכי הנהגתו יתברך נסתרים ונעלמים ממנו, הרי כבר הובטח על ידי השי"ת בעצמו שיהיה לגוי גדול וביצחק יקרא לו זרע, וציווי העקדה היה בסתירה גמורה לכל ההבטחות שנאמרו לו מקודם. ואם כן היה צריך לכאורה, להתפלל אל השי"ת ולשאול ממנו את ישוב הסתירה, אך הוא לא עשה כן, אלא "וישכם אברהם בבקר", בלי מענה ובלי שאלה, והוא פלא גדול. אך לאחר גמר הנסיון כתוב "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה", ואמרו חז"ל בבראשית רבה (פרשה נ"ו) "אמר לפניו, רבונו של עולם, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך היה לי להשיב לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשו אתה אומר לי קח נא? אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון... תזכור להם את העקדה וכו'".

הרי שגילה אברהם אבינו ע"ה שעיקר נקודת הנסיון אצלו היתה שלא יתבע מהשי"ת את ישוב הסתירה הברורה הנ"ל, אף שבזה היה מסיר מעצמו את ההסתר והחילול שאפפוהו מאי יכלתו להבין דרכי הנהגתו יתברך. רואים אנו בזה נפלאות בטהרת לבם של האבות. אברהם אבינו ע"ה הראה בזה התבטלות גמורה לרצונו יתברך. הוא חשש, שאם יבקש מהשי"ת לברר לו את הענין, שמא יתערב בבקשתו שמץ דק של התנגדות לרצונו יתברך, בחינה דקה מאהבתו העמוקה ליצחק בנו יקירו, וזהו האות הברור ביותר על גדולתו הענקית בעבודת ה'. (שם עמוד קץ)

העקדה היתה הנסיון הגדול ביותר שהיה בכל הדורות. כשאנו באים לעיין בענין נשגב זה נתקלים אנו בקושיות שונות. כשחז"ל מביאים את הטענות שאברהם אבינו ע"ה היה יכול לטעון, מביאים תמיד שעיקר טענתו היתה, "אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרת לי קח נא את בנך וגו'". ובאמת היה יכול לשאול שאלה קשה יותר, שכל עצם ציווי העקדה מופרך לגמרי, כי הרי כתוב לא תרצח, ושריפת הבנים הוא מתועבות הכנענים, שעליהם נאמר לא תעשו כן לה' אלקיכם?

ועוד: כשאמר לו המלאך "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", פירש רש"י שאמר "אעשה בו חבורה, ואוציא ממנו מעט דם". אמר לו המלאך "אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום". אם נודע לאברהם שמחשבתו להעלות את בנו לעולה היתה טעות מעיקרה, וכל הענין היה רק נסיון עבורו, ודאי שאין רצון ה', לחבל בו, ולעשות בו מום?

ועוד כתב רש"י שם: "כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו, אלא העלהו, אסקתיה, אחתיה (העלית אותו, הורידהו)". הענין קשה מאד, איך תתכן טעות בנבואה? אלא צריך לומר שגם האופן בו הבין אברהם את דברי ה' וצווי העקדה כלול מתחילה בנבואה.

...לפי זה עומק גדר הקרבן הוא להראות לנו את ביטול ישות הנבראים כלפי מציאותו יתברך הבלתי בעל תכלית. ולפיכך נזכר בקרבנות רק שם הוי"ה, כי הוא בחינת האחדות הגמורה. לפי זה היה מקום לחשוב שיוכל האדם חס ושלום להקריב את עצמו ובניו ובנותיו כדי לגלות את ההתבטלות האפשרית ביותר לעומתו יתברך. אבל המחשבה הזאת בטעות יסודה. לצורך זה אנו יכולים להשתמש רק בבהמה אשר כל מציאותה היא כלי לאדם, וזה חלקה בגילוי. אבל האדם הוא בעל בחירה, ויש לו חלק בבריאה שיוכל לגלות בעצמו, ואם ירצה אב לעשות את בנו כלי לגילוי זה, יהיה זה גזל ורציחה, כי בזה שמבטל אותו ואת גילויי בחירתו, גוזל ממנו את חלקו העצמי בבריאה, כמו כן בביטול עצמו על ידי הקרבת עצמו, לא שייך גילוי כזה, כי עוד הרבה בחירות אפשריות בחלקו, ואין לאדם רשות לאבד את כל האפשרויות האלו... אך ישנה אפשרות רחוקה, שיוולד בן, שכל תכלית יצירתו וכל חלקו בגילוי הוא, להיות כלי לבחירת אביו, לגילויים הגדולים אשר יצאו מקיום גזרת שמים במסירות עליונה כזו. ואם הבן גדול, גם לו יהיה גילוי בחירי בבחרו לקבל גזרה זו בשמחה. אך כמובן אין שייך כלל שידע אדם דבר זה מעצמו, אלא רק על ידי נבואה, ככל מקרה של הוראת שעה.

עתה מובן איך היה אפשר לאברהם להבין את גדר ציווי העקדה כפשוטו, כי באמת קשה לצייר השגה נבואית בדבר המופרך אצל האדם לגמרי. אך אפשר היה לו לחשוב שכל תוכן חלקו של יצחק בבריאה היה כלול במסירת נפשו באופן זה, בהיותו כלי לנסיונו של אברהם בגדר הוראת שעה, וזהו שנתגלה לו בנבואתו, והיה ברור לו בלי שום ספק.

הרמב"ן ז"ל העיר (בראשית כ"ב י"ב) שהמנסה והמצווה בעקדה היה הקב"ה בעצמו, והמניעה היתה על ידי מלאך. הענין מבואר, מבחינת היחוד העליון, בחינת שם הוי"ה ב"ה היה מקום לציווי העקדה לחול ולצאת לפועל. לו היה העולם זוכה לכך, היתה מביאה העקדה בעקבותיה את התיקון הגמור של הבריאה, כי גילוי גדול ונשגב של צדיק גדול אחד יש בכוחו למלאות מקום אלפי גילויים של בחינה נמוכה יותר.

אך מה עיכב בפני התיקון? שאלה זו שאל אברהם אבינו עצמו. כשאמר לו המלאך "אל תשלח ידך אל הנער", אמרו רז"ל שענה לו אברהם "שמא מצאת פסול בי או ביצחק בני?" פירוש שמא אין אנו ראויים להוציא לפועל גילוי נשגב כזה? אך לא זה היה העיכוב, הם היו ראוים, אך מדרגת הדור לא היתה ראויה לכך. ברור הוא שגילוי כזה שייך רק לגדולי גדולים, אשר כל דרכי גילויי מדותיו יתברך, כגון מדות הדין החסד והרחמים ברורות להם, ולא חסרה לשלמות מדרגתם אלא השגת גילוי אחדותו יתברך בלבד. אבל לאחרים שאינם במדרגה זו, אין זה גילוי כלל אלא חילול נורא. וכן שם במדרש, שטען השטן, "זקן זה השתטה הולך לשחוט את בנו". פירוש, כך נראה הדבר בעיני אחרים, והרי זה מקום לחילול נורא.

זה מרומז בפסוק "וירא את המקום מרחוק, ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור. אמר לו ליצחק רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו רואה אני הר נאה ומשובח, וענן קשור עליו. אמר לנעריו רואים אתם כלום? אמרו לו אין אנו רואים אלא מדברות, (פירוש דרגה זו לא היו משיגים, אלא רואים כמדבר שממה וחורבן)".

מי היו הנערים, אליעזר וישמעאל, המעולים שבדור חוץ מאבות הקדושים, וגם הם לא יכלו לראות את הר המוריה כלל, זאת אומרת שלא היתה בדור ההוא הכנה אף במשהו למדרגה נעלה זו. ולכן נשאר הגילוי לעילא, "עתה ידעתי", לבדי, כי לא נתגלה למטה. והיינו דברי הרמב"ן, שהמניעה היתה על ידי המלאך ולא על ידי השי"ת בעצמו, כי מלאך הוא בחינת הסתר כלפי גילוי שמו הגדול יתברך, והמניעה באה מצד אי הכנת הדור לגילוי ההוא, דהיינו בחינת הסתר.

וזהו גם ביאור אמרם ז"ל: "לא אמרתי לך שחטהו, אלא העלהו וכו'", כי שתי הבחינות היו נכללות בדיבורו יתברך, לגבי אברהם ויצחק היה שייך שחטהו ממש, אך לגבי מדרגת הדור היה שייך העלהו לבד.

נמצא שנסיון העקדה כלל בתוכו כמה וכמה בחינות. בתחילה אם ימסור את בנו, שנית אם ימסור את כל גילוייו שגילה עד כה בעולם ויחריבם במו ידיו על ידי חילול גדול כזה, כדי לקיים מצות בוראו, וגדולה מכולם, אם יגביה את עצמו עד כדי להשיג, שהחורבן שבא על ידי החילול בטל הוא לעומת אחדותו יתברך, שהיא השגה גדולה בביטול היש, היינו בביטול ישות כל הנבראים לעומת אמיתות מציאותו יתברך.

בכל הנסיונות הללו עמד אברהם אבינו ע"ה, אלא שלא הרשוהו משמים להוציאם לפועל, וממילא נשאר הגילוי של נסיון בלבד. ועל זה נתיירא אברהם וחשש שמא מפני פסול שנמצא בו מנעוהו מגילוי זה, וכשנאמר לו כי לא כך הוא, בקש שיעשה בו לפחות חבורה, או יטיף ממנו טפת דם, שיעשה על כל פנים מעשה כלשהו להתפיס בו כל הגילויים אשר גילה במחשבתו. כי כל גילוי צריך מעשה כדי לקבעו בלב כמציאות ממשית.

למדנו מזה גודל ערך המעשה. ולשם כך זימנו לו מן השמים את האיל שהוכן לכך מו' ימי בראשית, שיקריבנו במקום יצחק, כי גילוי זה היה כולל תכלית כל הבריאה. ובכל מעשה שעשה באיל היה מתפיס במחשבתו כאילו היה עושה בבנו. למדנו מזה, שאף שנצרך המעשה לשם קביעת הגילוי, אין הגילוי בא מן המעשה אלא מהכונה שבלב שנתפסה בו. אולם אילו הורשה להקריב את יצחק ממש, היה מתעלה לגילויים יותר גדולים ושלמים. (שם עמוד קצד)

נאמר בנסיון העקדה "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כ"ב י"ב). וקשה, ירא ולא אוהב? הרי עמידה זו בנסיון מעידה על אהבה עזה. הביאור הוא, מכיון שהיה זה נסיון, אם כן ברור שמדרגת אברהם אבינו ע"ה באהבה עדיין לא הגיעה למדרגה העליונה בענין ההוא, כי לו הגיעה, לא היתה שייכת בחינת נסיון בעקידה, כמבואר לעיל, שבאהבה לא שייכים נסיון ומלחמת יצר. ומכיון שהיה זה נסיון, הנצחון על יצרו בא על ידי היראה דוקא... (חלק ג עמוד מו)