אדם   תפקיד ושלמות

(ראה גם: אדם-כללי-חייו-טבע, דרך התורה, יהדות, מצוה-מעשה, עבודת ה')

ויברך אותם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ. (בראשית א כח)

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם. (ויקרא יט א, וראה שם עוד)

ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. (שמואל א טו כב)

כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'. (ירמיה ט כב)

וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי, ושמעתי אליכם. ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. (שם כט יב)

ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה. אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב. ואיש לו יונה חבולתו חוב ישיב, גזלה לא יגזל, לחמו לרעב יתן ועירם יכסה בגד. בנשך לא יתן ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת, צדיק הוא חיה יחיה נאם אד-ני אלקים. (יחזקאל יח ה)

כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות. (הושע ו ו)

שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלקי צב-אות שארית יוסף. (עמוד ה טו)

הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלקיך. (מיכה ו ח)

כה אמר ה' צב-אות לאמר, משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. (זכריה ז ט)

אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. (שם ח טז)

מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. (תהלים טו א)

לא אשית לנגד עיני דבר בליעל עשה סטים שנאתי, לא ידבק בי. לבב עקש יסור ממני, רע לא אדע. מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הולך בדרך תמים הוא ישרתני. לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני... (שם קא ג)

סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. (קהלת יב יג)

זהר:

ויכלו השמים והארץ וגו', רבי אלעזר פתח, מה רב טובך וגו' תא חזי, הקב"ה ברא את האדם בעולם, ותקן אותו שיהיה שלם בעבודתו, ושיתקן דרכיו, כדי שיזכה לאור העליון שגנז הקב"ה לצדיקים, כמו שכתוב עין לא ראתה וגו' ...ובמה יזכה האדם באותו האור הגנוז, יזכה בו על ידי העסק בתורה... (בראשית ב קעו)

ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, ללכת ארצה כנען, כי רצונם היה ללכת שם, מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו... (לך יח)

וירע בעיני ה', רבי חייא פתח, בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו', תא חזי כמה צריך האדם להזהר מחטאיו ולהזהר במעשיו לפני הקב"ה, משום שכמה שליחים וכמה ממונים הם בעולם, ההולכים ומשוטטים ורואים מעשי בני אדם, ומעידים עליו והכל כתוב בספר... (וישב קפא)

ומשום שהוא מקטרג עליו תמיד, צריך האדם להתגבר עליו ולעלות עליו במקום מוצק, (שהיצר הרע לא יוכל להזיזו ממקומו), כי צריך להיות גבור ממנו, ולהתחבר במקום הגבורה, משום כאשר האדם מתגבר עליו, הוא אז בצד הגבורה, ומתדבק (בצד ההוא כדי) להתחזק... (שם ריא)

בכל יום ויום כשבא הלילה, צריך להסתכל ולבדוק בכל מה שעשה כל אותו היום, כדי שישוב בתשובה עליהם, ויסתכל בהם תמיד, כדי שישוב לפני רבונו, כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, כדי שישוב עליהם. (שם רנ)

...לעשות בכחך כתוב, מהו בכחך, זה הוא נשמתו של האדם, שהוא כחו של האדם, לזכות לעולם הזה ולעולם הבא, (ופירוש הכתוב הוא, כל אשר תמצא ידך בכח נשמתך לעשות מעשים טובים תעשה ואל תתעצל, כי אז תזכה לב' העולמות)... מהו הטעם (שצריכים להתגבר במעשים טובים) בעולם הזה, הוא משום שלאחר שהאדם יוצא מעולם הזה, אין בו כח לעשות משהו, שיאמר עתה מכאן ולהלאה אעשה מעשים טובים, כי ודאי אין מעשה וחשבון ודעת וגו', ואם לא זכה האדם בעולם הזה, לא יזכה אחר כך בעולם הבא... (מקץ עד)

ואלו ג' מדרגות (נפש רוח ונשמה) כלולות בבני אדם, באלו שזכו לעבודת רבונם, כי מתחילה יש לו נפש, והוא תקון קדוש, שיתתקנו בה בני אדם, כיון שהאדם בא להטהר במדרגה זו, הוא מתתקן להתעטר עם רוח, והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה האדם ההוא שזכה. כיון שנתעלה בנפש ורוח, ובא ונתקן בעבודת רבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, שהיא מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכל, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל... (ויגש טז)

וצריך אדם להקריב בכל לילה קרבן של נפש רוח ונשמה הבהמיים לפני ה', ויתודה בכמה מיני וידוים ויעלה אותם במחשבתו בעת קריאת שמע, להוציא אותם לקרבן לפני ה', שיוציא את רוחו הדופק בעורקי הלב, והנפש יכוון בשריפתה ובשחיטתה ובנחירתה כמו הכהנים... (צו סט, ועיין שם עוד)

כל פטר רחם וגו', מצוה זו היא לפדות פרט חמור, היינו לפדות עצמו לעולם הבא, ואם קודם שילך לעולם ההוא לא יפדה נפשו ורוחו ונשמתו בתורה, עתיד לחזור (להגלגל) בעולם הזה כבתחילה, (כמו שכתוב) ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפש רוח ונשמה... (קרח מב)

ועל כל זה צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה, ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עון, ושמא יאמר אדם הריני בן אבות העולם ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות, אמרו לו, שוטה כבר קדמך יוצרך, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ... (זהר חדש בראשית רפה)

רבי חייא אמר, כתוב, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כיון שאמר נשמת חיים, למה צריך לומר ויהי האדם לנפש חיה, אלא על תנאי זה נתן הקב"ה נשמה לאדם, כדי שיהיה לנפש חיה, (היינו שיוליד בנים) כי במערב קורין ליולדת חיה... (שם תצא מא)

החכמה שהאדם צריך לדעת אותה, אחת היא לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, ואחת היא לדעת את עצמו, שידע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן ילך, ותקון הגוף איך מתתקן ואיך הוא עתיד לבא בדין לפני מלך הכל. ואחת לדעת ולהסתכל בסודות הנשמה, מה היא נפש זו שבו, ומאין באה, ועל מה היא באה בגוף הזה... ואחד הוא להסתכל בעולם הזה, ולדעת העולם שהוא נמצא בו, ועל מה יתתקן, ואחר זה יסתכל בסודות העליונים של העולם העליון לדעת את אדונו, וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה. (שם שיר תפב)

כענין זה צריך להתנהג במידותיו של הקב"ה, וללכת בדרכיו, דכתיב והלכת בדרכיו, שהרי נשמתו פקדון בידו שהיא מתחת כסא הכבוד, והוא נוצר מטפה סרוחה, הרי פקדון נשמתו בידו... (שם רות תרנז)

ספרא:

קדושים תהיו, פרושים היו, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם, לומר אם מקדישים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי, ואם אין אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קדשתם אותי... (קדושים הקדמה)

ספרי:

ללכת בדרכיו, אלו דרכי הקב"ה, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וגו', ואומר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקב"ה, אלא מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון, ועשה מתנת חנם לכל, מה הקב"ה נקרא צדיק, שנאמר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אף אתה הוי צדיק... ולדבקה בו, וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה... (עקב מט)

תלמוד בבלי:

ראה גם אדם-כללי.

...אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה... (ברכות ד ב)

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה... אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו, ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח... (שם ה א, וראה שם עוד)

רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם... מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום.... מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות... (שם יז א)

...אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן... (שם לה ב, וראה שם עוד)

דתניא זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום. (שבת קלג ב)

ר' גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים... (שם קנא ב)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר וצדיק יסוד עולם... אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו... תנו רבנן, אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן, והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא. (יומא לח ב)

...אביי אמר כדתניא, ואהבת את ה' אלקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר... (שם פו א)

...ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עליה והן מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן... לא קשיא הא דמסתכלי באספקלריא המאירה, הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה... (סוכה מה ב)

אמר רבי יהושע בן לוי כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר ושם דרך, אל תקרי ושם, אלא ושם דרך אראנו בישע אלקים. (מועד קטן ה א)

תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו... לכוף את יצרו עדיף. (בבא מציעא לב ב)

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו', המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם... אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא... (בבא בתרא עח ב)

אמר רבי יהושע בן לוי כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב זובח תודה יכבדנני. ואמר רבי יהושע בן לוי בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו... אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (סנהדרין מג ב)

אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא... (שם צט ב)

תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך, ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן... (עבודה זרה כ ב)

אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. (חולין פט א)

שלשה דברי דרך ארץ, מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה... אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו... מה יעשה אדם ויתעשר, אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו... (נדה ע ב)

מדרש רבה:

ואדם אין לעבד את האדמה, לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה. (בראשית יג ה)

...כך אמר הקב"ה לאדם זה, ראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה, אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו הריני טורפה לפניך. (ויקרא יח א)

אמר להם הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי, אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו, (דברים י') את ה' אלקיך תירא, שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים, אברהם, איוב ויוסף... הוי את ה' אלקיך תירא, ואותו תעבד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר (שם) ואותו תעבד. ובו תדבק, וכי יכול אדם לידבק בשכינה, והלא כבר נאמר (שם ד') כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ובו תדבק, אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע... (במדבר כב א)

תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה... (קהלת יב א)

מדרש תנחומא:

ואם תאמר למה ברא יצר הרע שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע... ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה אתה עשית אותו רע, למה תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת, וכמה דברים קשים יש בעולם יותר מיצר הרע ומרים ממנו, ואתם ממתיקין אותן... (בראשית ז, וראה שם עוד)

דכתיב כבד את ה' מהונך, שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות... דבר אם היה קולך ערב הוי פורס על שמע ועובר לפני התיבה, על שם כבד את ה' מהונך, ממה שחיננך. (ראה יב, וראה עוד אדם-חייו)

ועל כן יבין וישכיל כל אדם בדעתו ושכלו להגות בתורה יומם ולילה, שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, ובמעשים טובים, כי כל העולם כולו נידון בכל יום, ועל ידי אדם אחד יזכה העולם או יתחייב... (וילך ב, וראה שם עוד)

תנא דבי אליהו רבא:

וכן כל חכם וחכם מישראל שישיב דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות, מיד שורה רוח הקודש בקרבו... (פרק ד)

לפיכך הייתי אומר, שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו האבות העולם הזה והעולם הבא וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה, וכך שנו חכמים במשנה, כל אחד ואחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם... (פרק כה)

אותיות דרבי עקיבא:

...ולא עשית בריה אלא ליקריך, ולא בראת אדם אלא כדי לחלוק לך כבוד, שנאמר (ישעיה נ"ח) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי וגו', וכל אבר ואבר שבראת באדם לא בראת אותו לבטלה, לא בראת ראש אלא לכבוד שמך, לתפלין וליקוד לך ולהשתחוות לך... (פי)

ילקוט שמעוני:

...ותחתיו תלמידי חכמים שמבארין את התורה, וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה, בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד, ולפנים ממנה עדן, שבה י"ש עולמות... ובתוכו שבעה בתים של צדיקים, ראשונה הרוגי מלכות, כגון רבי עקיבא וחבריו, שניה טבועים בים, שלישית רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, מה היה כחו, שכך היה אומר, אם כל השמים יריעות וכל בני אדם לבלרין וכל היערים קולמוסין אינן יכולין לכתוב מה שלמדתי מרבותי, ולא חסרתי מהם אלא ככלב המלקק בים, כת רביעית אלו שירד הענן וכסה עליהם, כת חמישית אלו בעלי תשובה, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדים, כת ששית אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם, כת שביעית אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ, עליהם הכתוב אומר וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו, והקב"ה יושב ביניהן ומבאר להן את התורה, שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי... (בראשית פרק ב, כ)

שיר המעלות אין כתיב כאן אלא שיר למעלות, למי שעתיד לעשות מעלות לכל צדיק וצדיק לעתיד לבא, רבי אומר שיר המעלות אין כתיב כאן אלא למעלות, שלשים מעלות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו... (דברים פרק יא, תתעב)

וכן היה רבי סימאי אומר, כל הבריות שנבראו מן השמים נפשן וגופן מן השמים, וכל הבריות שנבראו מן הארץ נפשן וגופן מן הארץ, חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות שלמעלן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מטן... (דברים פרק לב תתקמה)

רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית, לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי, והיו מעשי רבים על מעשי בני עירי, עכשו שאני הולך אצל אברהם מעשיו רבים על שלי, שנאמר כי לא אוכל להמלט ההרה, צרפית אמרה עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי, והיו מעשי רבים על מעשי בני עירי, עכשו שבאת אלי באת להזכיר את עוני ולהמית את בני. (מלכים א פרק יז, רט)

שבע כתות הן, ואי זה כת המעולה שבהם שמקבלים פני שכינה, זו כת ישרים, שנאמר ישר יחזו פנימו, והיא יושבת לפני המלך ורואה פני המלך, דכתיב ישבו ישרים את פניך, וכת שניה אשרי יושבי ביתך, שלישית מי יעלה בהר ה', רביעית אשרי תבחר ותקרב, חמישית ה' מי יגור באהלך, ששית מי ישכון בהר קדשך, שביעית מי יקום במקום קדשו, לכל כת וכת מדור בפני עצמו בגן עדן, וכנגדן שבע כתות בגיהנם... (תהלים יא, תרנו)

...והקב"ה משיבן, שוטים שבעולם, עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם מכין מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן הוא דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים, וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים, ועוד היה לו ללמוד מן הנמלה שנאמר לך אל נמלה עצל. דבר אחר הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל אלא בחכמתה עושה הכל, ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם, ולא עשיתם תשובה. (משלי פרק ו, תתקלח)

ילקוט ראובני:

האדם אינו נקרא שלם עד שיעברו עליו שלשה קידושין, קידוש ראשון המילה, דכתיב אשר קידש ידיד מבטן, קידוש שני קידוש אשה, קידוש שלישי כשיהיה לו בן זכר ויעשה קידוש על המילה. (בראשית)

שבע מעלות הצדיקים בגן עדן, מעלה אחד צדיקים וכנגדם מלאכים הנקראים אראלים, וראשיהם של המעלה הוא יוסף הצדיק בן יעקב. מעלה השנית של ישרים, וכנגדם מלאכים הנקראים חשמלים, וראש המעלה פנחס בן אלעזר. מעלה השלישית של תמימים, וכנגדם מלאכים הנקראים תרשישים, וראש המעלה אלעזר בן אהרן הכהן. מעלה רביעית של קדושים, והאיש לבוש בדים אחוז בארבע טבעות אשר ברקיע וכו', ועל מעלת קדושים הללו הוא אהרן הכהן קדוש אלקיו. מעלה חמשית בעלי תשובה, כנגדם משרתי עליון קדושי ה' ומנשה מלך עליהם. מעלה ששית מעלת תינוקות של בית רבן, כנגדם למעלה כרובים, וראש המעלה יהושע נער משרת משה. מעלה שביעית חסידים ואברהם יצחק ויעקב ממונה עליהם, ואדם הראשון שם וכו'. (פנחס)

אמונות ודעות:

ראה אדם-חייו.

חובת הלבבות:

...וראוי להקדים בפתיחת השער הזה ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע לנו כי כל מטיב אלינו אנו חייבין להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו ימנעהו מהיטיב אלינו הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו, ואין אנו חייבין בה...

וכאשר נעמד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה ועוצם יכלתו וחכמתו ועשרו, ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות, ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ובחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו, ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו, וזה מחמלת הבורא עליו, כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת הא-ל על כל פנים ויקבל על זה גמול העולם הבא... כמה האדם חייב לו יתברך מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם ברור חיוב כל אשר הקדמנו מן שבח בני אדם והודאתם קצת לקצתם... (שער ג עבודת האלקים הקדמה, וראה עוד עבודת ה')

...ועל כן נוסדו התורות על קטבי היחול והרהות, ומי שאינו מקצר בחיובי העבודה יהיה במדרגת החסידים הזכים, ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא, ומי שעולה ממנה אל העבודה שהיא מדרך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים, ויהי גמולו בעולם הזה השמחה במתיקות עבודת ה', כמו שאמר הנביא (ירמיה ט"ו) "נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי ה' אלקי צב-אות"... (שם פרק ג, וראה עוד עבודת ה')

והענין הרביעי טובת האלקים על איש מאישי בני אדם, נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלקים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה ודומה לזה, ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלקים, ומי שהשלימה מתמידות לו כל הטובות הכוללות והמיוחדות בעולם, ויוסיף לו האלקים כח עליהם ודעת בהם... ומי שימרה האלקים בטובה אשר ייחדהו בה, יפול מכל המעלות היתרות, וידקדק עליו הבורא בחשבון יותר בעולם הזה... (שם פרק ו, וראה עוד עבודת ה')

אבל על כמה פנים יהיה חשבון האדם עם נפשו לאלקים יתעלה, אומר כי אופני החשבון רבים בענין הזה, אך אבאר מהם שלשים פנים... כשנותן אותם אל לבו ומקבל על נפשו לחשוב בהם ולזכור אותם תמיד.

הראשון כשיסתכל האדם בענין עצמו ויחשוב בתחלת הויתו ויציאתו מלא מציאה אל מציאה, והעתקתו מאין ליש ללא יתרון שקדם לו, אך חסד אלקים וטובו ונדבתו... וימשל בזה משל קרוב יעלה במחשבתו, אילו בעת ינקותו השליכתו אמו במסלה, ועבר אדם אחד וראה אותו וחמל עליו ואסף אותו אל ביתו ונטפל בגדולו עד אשר גדל והשכיל, היאך היה חייב לרוץ לרצונו וכל אשר יצוהו בו ויזהירהו ממנה, וכמה הוא חייב לו מן החובות. וכפי הגנת הבורא עליו והספקתו בכל עניניו צריך שיהיה המשכו אחר עבודתו וקבולו מצותיו...

והשני חשבון האדם עם נפשו בגודל טובות האלקים עליו בחבור גופו והשלמת צורתו ומהותו ותבנית אבריו, והוצאתו מרחם אמו ביכלתו יתברך, והכנת טרפו...

והשלישי חשבון האדם עם נפשו והסתכלו בגודל טובת האלקים עליו במה שהועילו מן השכל וההכרה עם הרבה מדות טובות וחמודות ונכבדות יש לו בהם יתרון על החיים שאינם מדברים... (שער ח חשבון הנפש פרק ג, וראה שם עוד וערך אדם-חייו)

אך תועלת החשבון הנזכר היא התולדה שמילדת הנפש בעמדה על בירור מה שקדם לנו בשלשים אופני החשבון הנזכרים, והבנת עניניהם וצורת מציאות ואמתת חיובם והמשך הנפש לקבלם עליה כפי הכרתה בהם והשבתם ברעיוניה, ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמודות, והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות המסירה חשכת הספק אשר בלבבך...

וכן הענין הזה הנדרש מן הנפש לא יתכן לך אחי אלא אחר שתסבול קבלת מה שהעירותיך עליו מן החשבון עם נפשך במה שזכרתי לך בשער הזה ובזולתו, והתמדת המעשה בהם, כי כאשר תעשה זה בלב נאמן ובנפש ברה יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות, ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך, ותהיה בתכונת סגולת האלקים, ויתחדש לך כח העליוני נכרי לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך, כמו שאמר החכם (קהלת ח') "חכמת אדם תאיר פניו וגו'", ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודות העמוקות בזך נפשך ובר לבך וחוזק אמונתך, ולא תפרד משמחה מתמדת בעולם ובאחריתך לעוצם מה שהשקפת עליו... (שם פרק ד)

אם החשבון הזה חובה על האדם תמיד או בקצת הזמן מבלי קצתו, אומר בתשובת השאלה הזאת, כי החשבון חייב בו האדם כפי כח שכלו ומעלת הכרתו תמיד עם כל הרף עין, ואם יוכל עם כל נשימותיו כדי שלא יפרד ממנו המורא והפחד והבושת מהאלקים ית' המשקיף עליו תמיד, וילמד ממה שצוה בו הא-ל את המלך, (דברים י"ז) "וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" וגו'... וכפי זה אחי, ראוי לך להתנהג בהרגיל החשבון עם נפשך בכל שעה ובכל רגע לא-ל יתברך, ואל תמעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או בראיה, כי המעט ממך רב אצלו בענין העבירות... ואל ירבה בעיניך מעשיך, ואם יהיה לשמו, כי במעט שבטובות שיש לו עליך כפל מעשה כל יושבי העולם עם דקדוק החשבון... (שם פרק ה, וראה עוד ערך עבודת ה')

תרגום יונתן:

דרשו ה' בהמצאו - תבעו דחלתא דה' עד דאתון חיין. (ישעיה נה ו)

זבחו זבחי צדק - כבשו יצרכון ויתחשב לכון כנכסת צדקא. (תהלים ד ו)

רש"י:

והיה המחנה הנשאר לפליטה - התקין עצמו לג' דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה... (בראשית לב ט)

להבדיל - לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהם. (ויקרא יא מז)

קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. (שם יט ב)

כי עם קדוש אתה לה' אלקיך - קדש את עצמך במותר לך, דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם. (דברים יד כא)

תמים תהיה עם ה' אלקיך - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקר אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. (שם יח יג)

ובחרת בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך. (שם ל יט)

ואון ותרפים הפצר - וכעונש של און ותרפים כן עונש של הפצר - לשון תוספות. (שמואל א טו כג)

בכל עת - התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב, שתהיה תמיד מוכן אם המלך יקראך לסעודה. (קהלת ט ח)

את האלקים ירא - מה שתוכל עשה ולבך לשמים, כי זה כל האדם - לדבר הזה נברא. (שם יב יג)

אבן עזרא:

...והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת אז יגבר הגוף על הנשמה... ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והוא הנקרא תולדות, והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה לחסר כח התולדות, כדרך אתה תאכל ולא תשבע... (שמות כג כה)

...ושורש כל המצוות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו, וככה אמר הנביא, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", ואז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ולא יכול לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו... (שם לא יח)

ומלתם את ערלת - להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערלה, גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת. (דברים י טז)

בתורה כתוב את ה' אלקיך תירא, שלא תעבר על לא תעשה ביראת מלך, או דבה או נזק בגוף רק בעבור יראת השם, ואותו תעבד במצות עשה בפה ובמעשה, ובו תדבק במחשבת הלב, שלא יעבר רגע ביכלתו שיחשב בלבו מעשה ה' ונפלאותיו, ואחר שיהיה דבק בה' חייב להזכיר שמו בכל דבריו ולהשבע בשמו, שיבינו השומעים שהוא דבק באהבת ה' תמיד, וממנו ילמדו האהבה והיראה, וכן מנהג הנביאים שישבעו. (הושע ד טו)

לדעת את ה' - כי זה סוד כל החכמות, ולכך בלבד נברא האדם, רק לא יוכל לדעת ה' עד שילמד חכמות הרבה, שהן כסולם לעלות למעלה העליונה... (שם ו ג)

עשות משפט - שלא תעשה עוול בעמיתך ולא תוננו בדבור ובהון, כי אם תעשה חסד. והצנע - שתלך בדרך ה' בתם לבב, הפך קשי עורף. (הושע ו ח)

ולא בחכמה - כי האדם נוצר רק שילמד חכמה. (איוב ד כא)

רמב"ן:

ומלאו את הארץ - ברכה שימלאו את העולם לרובם, ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובה... (בראשית א כח)

...והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות כסובאי יין וכזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... (ויקרא יט ב)

הנה דבר שלמה בעמל האדם, וגזר בו שהוא הבל גמור, ונאמר כי רצונו להוציא מזה ג' ענינים, האחד שלא יתור האדם אחרי תענוגות העולם מפני שהם דברים חולפים ואובדים ממנו מהרה, כמו שספר על עצמו... השני שלא יאמר האדם הנה העולם חולף, אם כן אין ביצירה שום תועלת, ולשוא נברא העולם, אין בו זכות וחובה, לפיכך הזכיר שכללי העולם קיימים, והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם האדם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם, והוא קיום הנפש בחכמה. (דרשה על קהלת)

ועתה נחזור לעצת שלמה, שאין לנו אלא שני דברים: את האלקים ירא, ואת מצוותיו שמר בפועל, ותהיה אהוב לפניו, כי זה כל האדם, שהאדם הבל ורוח, אבל היראה היא עיקר יצירתו, כי עיניו וראשו וכל אבריו אינם כלום, והמצוות הם גופו ואבריו ונפשו... (שם)

ולמה נקראו יסורין של אהבה, והלא של עונשין הם על מיעוט עבירות שעשה, כדפירשנו, כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום, ומהו חטאו? שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד לדברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו שהדבר מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה... (תורת האדם)

...ולפי ששתי מדות אלו הם יצר טוב ויצר רע, שהם כנגד עשה ולא תעשה הם מוטבעות באדם, ונתנה התורה והמצוות במצות עשה ולא תעשה להדריך האדם ולהרגילו במדות טובות, ולהיות יצר הרע נמשך אחר יצר הטוב, ולהיות בטל כנגדו, ועל זה אמרו חז"ל "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". ולכוונה זו המצוות והעבודות ותפלות כדי להכניע היצר הרע שיהיה טפל ליצר הטוב, ושיהיה הגוף אשר יסודו עפר וטבעו רע ויורד למטה נמשך אחר כח הנשמה שיסודה חיים, וטבעה כולה טוב ועולה למעלה. (שיר השירים ד י)

רד"ק:

ראה גם אדם-חייו.

התהלך לפני - ושורש העבודה בלב, וציוהו שיוסיף עבודה בגופו, כי בלבו היה שלם, אבל עבודת גוף זו (המילה) לא הורה השכל, והיא לאות בינו ובין הא-ל... (בראשית יז א)

לאות ברית - ולפיכך ציוהו באבר שעל ידו יעשה רוב העבירות, והוא ראש התאוות הבהמיות, ויראה האות וימנע, ולא יבעול כהבהמה אלא במותר לו, להשאיר זרע ולרפואה. (שם שם יא)

הולך תמים - בדרך תמים, או הולך בתמימות, והענין אחד, התמים מתעסק בעולם הזה בתמימות, שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות העולם הזה... וכן כולל דובר אמת וכו'  שמכיר גודל מציאות הא-ל ויחודו שהוא אמת, וחושבו בלבבו להבינו על דרך המופת. (תהלים טו ב)

לא יבינו - אינם מתעסקים בעבודת ה' להבין בחכמת הטבע ולהסתכל במעשה ידיו, ומשם יתבונן כחו ושהכל מאתו. (שם כח ה)

עשות משפט - יכלול מצות בין אדם לחברו, ואהבת חסד - גמילות חסדים, ויעשה יותר מהראוי לו, והצנע לכת - הוא יחוד הא-ל ואהבתו בכל לבבו ונפשו, שהוא דבר מסור ללב, ולרז"ל אלו הדינים... (הושע ו ח)

...כי כשיתפתה האדם לתאוות העולם ישתתף עם הבהמה, הוא וחמורו אוכלים באבוס אחד, אבל כשיאהוב ה' לעבדו בלבב שלם ולעסוק במושכלות יקרא אדם, ועל דרך זו אמרו חז"ל אתם קרוים אדם ולא עכו"ם. (יחזקאל לד ל)

משנה תורה:

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד. כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות הדברים האלו כדי ליהנות בלבד, או ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד... (דעות ג ב, וראה עוד אדם-חייו)

אין לך בכל המצוות מצוה שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום... אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק מלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור ללמודו. (תלמוד תורה ג ג וד, וראה עוד ערך למוד)

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (שם שם י)

המצוי הזה הוא אלקי עולם אדון כל הארץ... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך... (יסודי התורה פרק א ה וו, וראה עוד עבודת ה')

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם וכו' אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו מעלליכם... לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה... (תשובה פרק ג ד)

קדושת תפילין גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא... (תפילין ד כה)

חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים... (מזוזה ו יג)

וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים... וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני". (מאכלות אסורות יז ל ולב)

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים... (שמטה ויובל יג יג)

והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. (גזלה ו יא)

מורה נבוכים:

ראה: אדם-בחירה-חייו-ומציאות, ידיעת ה', עבודת ה'.

שמונה פרקים לרמב"ם:

וכבר חקרנו בדברי חכמים על זה, ומצאנו לדעתם, שהמתאוה לעבירות ומניחן יותר חשוב ושלם ממי שלא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו, שכל שיהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו לעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולה, בסוכה נ"ב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ויותר מזה ציוו שיהיה האדם מתאוה לעבירות, כבספרא קדושים: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכל בשר בחלב, ללבש שעטנז, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי...

אמנם מה שאצל הפילוסופים רעות, הם הענינים המפורסמים שאצל כל אדם הם רעים, כשפיכת דמים, גנבה, גזלה וכו', המצוות שאמרו עליהם חז"ל שאילו לא נכתבו ראויות הן להכתב, ואין ספק שהנפש שתתאוה להן היא חסרה. ומה שאמרו חכמים על הכובש את יצרו שהוא יותר חשוב ושכרו יותר גדול, הוא על התורות השמעיות, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל... (פרק ו)

כוזרי:

ראה אדם-חייו.

...ומצוה הכח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבא מאצלו ציווי, ויעשהו לעתו, וישמש בכחות ובאברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים והמתדמים (דעות כוזבות), ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיוועץ את השכל, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו. ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות, ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלקי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה... ויגער במחשבי ושדי מבלבל האמת ומספקו, ויגער בכעסני ובתאווני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה... (מאמר ג ה, וראה עוד אדם-חייו)

רבינו בחיי:

זה ספר תולדות - ...ויתכן לומר במלת ספר שהיא החכמה, והוא מלשון ספר וספור הנזכר בספר יצירה שהם שמות אל החכמה העליונה, ויגיד הכתוב זה ספר שהיתה החכמה ראויה שתהיה תולדותיו של אדם, כי אין בניו של אדם הגופיים תולדותיו העקריים, כי אם ספר החכמה, שהרי אפשר לעולם שיתישב על ידי אחרים... (בראשית ה א)

...לפי שלשון אדם נגזר מאדמה, וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו, ונותן לבו אל תכליתם, כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם, כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה, כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה, אלא שיכוין אל התכלית, ומה היא התכלית, שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבד השי"ת, וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא... (שמות י א)

"קח מוסרי ואל כסף" וגו', שלמה המלך הזהיר בכאן (משלי ח') את האדם על מדת הזריזות, שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, ורבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים, שהוא סבה לדאגות רבות... וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה, והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו, כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים... (שם כה א)

...והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצוות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשיית המצוות, ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל, כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד וכדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד. השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעולם הבא, ואף על פי שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעולם הבא, מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא (ישעיה נ"ז) "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי, שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העולם הזה, זה זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא... הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני, כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלקי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו... (ויקרא יח ה)

"תאוה נהיה תערב לנפש" וגו', שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי י"ג) על האדם שלא ימשך אחר התאוות אלא שיכניע אותם ויסלקם מעליו, כי כל המסלק אותם מעליו ומתגבר עליהן הנה הוא במדרגת מלאך, וכל המגביר תאוותיו עליו הנה הוא במדרגת בהמה, שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כלן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים, שכליים וארציים, שכליים הם הנבראים העליונים שהם שכל גמור נבדל מן החומר, ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי החיים. ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם, אלו בשכל ואלו בטבע וכל אחד מהם מוכרח בפעולתו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד מהם, לפיכך חייבה החכמה לברא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם, משותף משניהם, והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, וזהו האדם, והיתה פעולתו שכלית וטבעית לא הכרחית בשנים חלקים כי אם רצונית, שהרי הבחירה והרצון בידו שימשך לאי זה צד שירצה, ואם הוא זריז ויצא ונלחם בתאוות ההם, הנה נתפשט מהחומר ובא במדרגת מלאך, ואם ימשך אחריהם הנה נתפשט מן השכל ובא במדרגת הבהמה, כי כן אדם הראשון עד שלא חטא והתאוה תאוה היה מלאך ה' צב-אות כלו שכל גמור, והיה ראוי שיחיה לעולמים כאחד מן המשרתים העליונים, הונח בגן עדן הארץ שהוא מבחר המקומות, וכיון שחטא ונמשך אל התאוות נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר, ואז גורש מן הגן... ועל כן ראוי לכל משכיל לשבר תאותו ולהכניעה ושיהיה שברון התאוה לנפש השכלית דבר ערב... וידוע כי הנמשך אחר התאוות עובר על התורה כלה, והמשך אחר התאוות הוא על ארבעה חלקים, האחד במחשבתו, השני בדבורו, השלישי במאכלו, הרביעי בגופו... ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאוות, ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר, וכן אמרו רז"ל קדש עצמך במותר לך, וכל הפורש מן התאוות נקרא קדוש... (ויקרא יט א)

והשבות אל לבבך - זה מצות עשה מן התורה בידיעת השי"ת שנצטוינו לדעת אותו ולחקור על אחדותו ושלא נסמוך על הקבלה בלבד, והידיעה הזו היא מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים ונבראיו העליונים והשפלים. והנה ידיעה זו היא האפשרית, אבל הידיעה מצד מהותו ועצמותו נמנעת... ומפני שאין ענין האלקות שישיגנו האדם בשכלו בתחלת מחשבתו, לכך הזכיר בו לשון והשבות אל לבבך, כאדם שמתבונן בדבר ויצטרך לחזור ולהתבונן, כענין שמצינו באליהו... (דברים ד לט, וראה שם עוד)

מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו' (שיר ו' י'), פסוק זה מדבר בנפש הצדיק, שכל זמן שעוסקת בתורה ובמצוות ובמעשים טובים מתעלה מעילוי לעילוי, מד' מדרגות שיש לנפש, א' שהיא שקועה בתאוות הגופניות והשגתה חלושה, ועל כן צריך לחנך לנער על פי דרכו. ב' בהגיעו לכלל מצוות, שאז יחזק כח השגת הנפש והיא משתדלת במצוות ובמעשים טובים, ג' בהגיע האדם לשלמות השכל, והוא בהיותו בן מ'. המדרגה הד', בהגיעו לימי הזקנה הנקראים ימי הרעה וחושך לגוף, וכל עסקו והשתדלותו רק בדרכי הנפש שהם העבודה והתפלה, והוא זמן החשק בהקב"ה שהוא דבק בו בסוף... והזכיר בפסוק זה ד' מדרגות של אור שהנפש מתעלה ומוסיפה אורה בכל אחת מהן, כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות, שהם כתות של מלאכי השרת... (כד הקמח רשות א')

...ואמרו רז"ל ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם, ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם, לפי שהיתרונות אין להם תכלית... אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף קרוב הוא שימעט זה בעיניו... ועל כן יתחייב אדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות, ושיסתפק במועט. והתורה העידה על יעקב אבינו שהיתה לו מדת ההסתפקות ובקש רק ההכרחי, שאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". (שולחן של ארבע, שער ב)

לא המדרש עיקר אלא המעשה, כלומר אין תכלית הידיעה ועמלו של אדם בתורה שילמד הרבה, אלא שיביא הלימוד לידי מעשה... ומטעם זה תמצא ששיבח את הצדיקים הראשונים במדותיהם ולא בחכמתם. כענין נח איש צדיק תמים וכו', ואמנם אין אדם שלם במדותיו אלא מתוך חכמה, ואם אין לו חכמה אי אפשר שיהיו מעשיו ומדותיו על השלמות, כמו שאמרו אין בור ירא חטא... (פרק אבות א יז)

איזהו גבור הכובש את יצרו - כלומר איזהו גבור בגבורת הנפש, הכובש את יצרו, כי יצר הרע מתכוון להחטיא את האדם ולמרוד בהקב"ה, והוא ענין חזק מכח חזק ועז, נרמז בסוד עזאזל. על כן יצטרך האדם להיות גבור בגבורת הנפש יתגבר עליו ויכבשנו וילחם נגדו. ומוכיח מהפסוק "טוב ארך אפים מגבור", כלומר, כמי שמאריך אפו וכובש את יצרו ואינו כועס, ממי שהוא גבור גבורת הגוף, לפי שגבורת הנפש מעולה מגבורת הגוף... (שם ד א)

מאירי:

בני - השלמות תמנע מרוב בני אדם, כי א' צריכים לרדוף אחר הטרף, ומזה ימשכו לתאות ממון, ומעט מזעיר ימשכו ללימוד, וגם אלה רק בדרך געגוע. ב' מעמל הלימוד וטורח הקדמותיו. ומי שחננו הא-ל דעת יעתק עצמו ממשפט הטבע, לכן מדבר החכם בדרך ספק, איני יודע אם תוכל, אך השתדל לפחות ללמוד פרשה זו. (משלי ב א)

תבקשנה ככסף - ...וידוע ששלמות האדם על ד' מדרגות, הפחותה שבכולן הוא העושר, שאין בכלל דיבוק בינו לבין האדם, הוא פה וזה שם. וכמה חומדים אותו! ואמרו החכמים שלשה אין לבטוח בהם, מלך, ים ועושר, שבסבה קטנה יהפך עליו הכל. ב' שלמות ויופי הגוף, שיש בהם בבעלי חיים טובים מן האדם. ג' שלמות שכלית הנרמזת כאן, ואמר אם תטרח אחר השלמות הנכבדת בכולן כפי שאתה טורח אחר הפחותה שבכולן, אז תבין וגו'. (שם שם ד)

אל תהי חכם - תחשוב שחכמתך תצילך מטעות, אחוז תמיד בשלמות המדות, אף שזו אינה התכלית, אבל זו הדרך אליה. (שם ג ז)

הרחק מעליה - עצה ראשונה היא שישמר מכל מדה מגונה והגורר לעבירה. ואם לא נשמר, ישתדל בעצה להרגעת יצרו - יצום ויתפלל עד שיכניע יצרו. ואם לא נשמר מעונות ישתדל בתשובה. ואם נשקע בחטא ישתדל ברפואות חזקות, בהפלגת התשובה. (שם ה ח)

מעולם נסכתי - ...כרז"ל תורה כלי אומנות של הקב"ה, ונראה שרומז לשכל הנצחי הנפרד, המוציא את שכל האדם לפועל, ושכל האדם מייחל לדבקה בו, ואליו ישגיח ויתבונן, והיא מדרגה אחרונה שבשכל האנושי ולמעלה ממנו אין להשיג בצורות ובסבה הראשונה... (שם ח כב)

לפי שכלו יתהולל איש - שעיקר השלמות היא להשיג מה שאפשר להשיג בשכל האנושי מן הנפרד, והיא השגת התחלתו, כי להשיג את מהותו לא יוכל כל זמן שהוא דבוק בחומר... (שם יב ח)

תאות אדם - כפשוטו, או גבול ותכלית האדם היא שלמותו במדות ובחכמות. (שם יט כב)

ואיש לפי מהללו - אין המעלות שוות בכל אדם, כפי שאין מעלות כסף וזהב שוות. אם כן ישתדל להשיג את שלמותו. ויש מפרשים שמעלת האדם כפי מה שמשבחין אותו. או אם רצונך לבחון אדם, ראה את המדות והאנשים שהוא משבח, שאלו אהובים אצלו. (שם כז כא)

ספר החינוך:

...ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. (לך לך מצוה ב)

משרשי המצוה, לפי שענין זה לא יקרה רק מצד מחשבת התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק להבין במושכלות ולעבד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטיתו אל התאוה החמרית, ראוי לעמד יום אחד בטומאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה, ואחר כך יטהר. (מצורע מצוה קפ)

משרשי המצוה, כי השם ב"ה רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם, ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך... (קדושים מצוה רטז)

לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, מתוך כך יתעוררו האחרים עליה... (שם מצוה רנז)

כבר כתבתי בפתיחת הספר כי בהיות בעולמו של הקב"ה בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קלוסו ב"ה עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכן בתוך חומר בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו, ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חומר, ואחר שנשתעבד לזה, מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור... ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם יחשב לו עוון, אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו... (נשא מצוה שעד)

שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטא לשם כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות והמעשים ילדיהן... ודע בני ותהא מרגלא בפומך, מה שאמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת, תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצם עיניך מראת ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים, כי התאוה תמשך הבשר כמשך היין... (שלח לך מצוה שפז)

כי האמנם ביד האדם למנע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו על כל אשר יחפץ יטנו, והשם אשר לפניו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו... שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופם, וזהו לפי הדומה ענין "לב טוב" ששבחו חכמים... (ואתחנן מצוה תטז)

וזאת אחת מן המצוות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו, חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשי"ת משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם לפי רוע המעשה, והעובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, בטל עשה זה... (עקב מצוה תלב)

...שכל אדם חייב לגער ביצרו ולכבש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה, עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד... (שפטים מצוה תקכט)

שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם, וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו, כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר "והלכת בדרכיו", ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר (דברים י' י"ב) "ללכת בכל דרכיו", ואמרו ז"ל בפירוש זאת המצוה, (שבת קל"ג ב') מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום... והענין כלו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יסופר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו, והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול שאין בנו כח ומדע להשיג גודל מעלתו ורוב טובו ולא בכל הנבראים... (כי תבא מצוה תריא)

מאירי:

בני - השלמות תמנע מרוב בני אדם, כי א' צריכים לרדוף אחר הטרף, ומזה ימשכו לתאוות ממון, ומעט מזעיר ימשכו ללימוד, וגם אלה רק בדרך געגוע. ב' מעמל הלימוד וטורח הקדמותיו. ומי שחננו הא-ל דעת יעתק עצמו ממשפט הטבע, לכן מדבר החכם בדרך ספק, איני יודע אם תוכל, אך השתדל לפחות ללמוד פרשה זו. (משלי ב א)

אל תהי חכם - תחשוב שחכמתך תצילך מטעות, אחוז תמיד בשלמות המדות, אף שזו אינה התכלית, אבל זו הדרך אליה. (שם ג ז)

הרחק מעליה - עצה ראשונה היא שישמר מכל מדה מגונה והגורר לעבירה, ואם לא נשמר, ישתדל בעצה להרגעת יצרו, יצום ויתפלל עד שיכניע יצרו. ואם לא נשמר מעונות ישתדל ברפואות חזקות, בהפלגת התשובה. (שם ה ח)

אם ערבת - אחר שהזהיר על מכשול התאוות, מזהיר שלא יכשל ברוב מוסרו, ואם השתעבד כבר יראה להשתחרר מזה... (שם ו א)

מעולם ניסכתי - כרז"ל, תורה כלי אומנות של הקב"ה, ונראה שרומז לשכל הנצחי הנפרד, המוציא את שכל האדם לפועל, ושכל האדם מייחל לדבקה בו, ואליו ישגיח ויתבונן, והיא מדרגה אחרונה שבשכל האנושי, ולמעלה ממנו אין להשיג בצורות ובסבה הראשונה... (שם ח כב)

בא זדון - מזהיר להתרחק מחברת הרשעים והפחותים, שלא ילמד מהם, או שישקד בלמוד ולא יפנה לבו לבטלה, שהוא זדון. (שם יא ב)

לפי שכלו יהולל איש - שעיקר השלמות היא להשיג מה שאפשר להשיג בשכל האנושי מן הנפרד. והיא השגת התחלתו, כי להשיג את מהותו לא יוכל כל זמן שהוא דבוק בחומר... (שם יב ח)

מוקש אדם - המדות שהן למכשול לו ישחיתו הקודש, רוצה לומר את השכל, ותקנתו שיאסור עצמו בשבועה ונדר, ואמרו חז"ל נדרים סייג לפרישות. (שם כ כה)

והדר זקנים - הערה לזקן להזהר יותר, ולקדש עצמו במותר לו, או תפארת בחורים - לכבוש יצרם ולעמוד בהיכל החכמות. (שם שם כט)

ואיש לפי מהללו - אין המעלות שוות בכל אדם, כפי שאין מעלות כסף וזהב שוות. אם כן ישתדל להשיג את שלמותו. ויש מפרשים שמעלת האדם כפי מה שמשבחין אותו, או אם רצונך לבחון אדם, ראה את המדות והאנשים שהוא משבח, שאלו אהובים אצלו. (שם כז כא)

רלב"ג:

אם ערבת - אם נלכדה הנפש הרוחנית הערבה על האדם על ידי הנפש המתאוה, אין לה תקנה אלא להפרד מהר מהתאוה, ולהתרפס לפני ה'. (משלי ו א)

שש הנה - ...ומכאן נלמד, כי א' על ידי התורה ישיג אדם את כל החכמות, ועל ידי זאת ישיג בריאות ואהבת הבריות. ב' שלא יבטח כי אם בה'. ג' שיכבד את ה'. ד' שיקבל גם את הרעות באהבה. ה' שילמד מן הדברים הקטנים והגדולים את גדולת ה'. ו' שיעשה טוב אם יוכל, ועוד... (שם שם טז)

מצא אשה - אם כוחות הנפש משרתים את השכל, מצא טוב - בזה תושג לו השלמות האנושית, וישיג רצונו מה' כי תדבק בו השגחתו. (שם יח כב)

מוקש אדם ילע קדש - החטא משחית קדושת האדם השופעת מה' לכל המוכן לקבלה. וזו סבה לבקר אחר נדרים מה מנע אותו מלהגיע לתכלית המכוונת, כי לולא המוקש שסיבב להחטיא יכוונו מחשבותיו. (שם כ כה)

חכם בעוז - יקנה חכמה בעוז שכלו, לכבוש את תאות החומר, בתחבולות תעשה מלחמה - עם היצר הרע, שהוא הכח המתעורר לתאות גופניות... (שם כד ה)

רבינו יונה:

ומן הדברים שאדם חייב לזכור בעבורם יום המות, כדי שלא יתבטל ולא תרפינה ידיו בעבודת השי"ת, ותדד שנתו מעיניו לעמול בתורה ולהתבונן ביראת השם ולתקן מדות נפשו, ולהשיג מעלות היראה והאהבה, ולחשוב מחשבות איך יגדיל ויאדיר המצוות להיות לנפשו סגולה ואוצר... (שערי תשובה ב כב, וראה עוד אדם-חייו)

ודע כי מעלות העליונות נמסרו לנו במצות עשה, כמו מעלות הבחירה, שנאמר ובחרת בחיים, ומעלות תלמוד תורה, שנאמר ודברת בם... ומעלות הדבקות, שנאמר ובו תדבק, לכל אחת מהנה כמה מדרגות, כאשר יתבאר בעזרת השם, ובעבור המעלות האלה נברא האדם, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועקר עסקו בדברים אשר נברא בעבורם. (שם ג יז)

מהר"י יעבץ:

...וזה כי השלמות נחלק לשלשה סוגים עליונים, הא' הדעות האמתיות והכנות אשר ראוי שנדעם ונאמינם. הב' המצוות המעשיות המתחלקות לשנים, מצות עשה ומצות לא תעשה, הג' המדות אשר מהם יתוקן הקבוץ המדיני, ויקנה האדם מעלה לעצמו... (אבות ב א)

הפלוסופים שמו שלמות האדם מעלת המושכלות לבד, ונמשך להם לפי זה הפרש עצום ורב בין בני אדם והמלאכים, כי הם שכל בפעל ובני אדם בכח, והשלם בבני אדם לפי דעתם לא יוכל להגיע אחד מני אלף ממעלת המלאך, והא-ל ית' ותורתו לא יחשבו כן, כי שלמות האדם אינו ידיעת המושכלות, אבל עשות רצון בוראו וידיעת החכמות כלם הכנה ליראה את השם הנכבד והנורא, כאומרו (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'"... (תהלים ח א, וראה עוד אדם-מלאך)

אור ה':

...הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדולה לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית, כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו ז"ל הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה, והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי כפי התורה והקבלה, ואם כפי העיון עצמו, זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמיתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו, וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. הג' שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד' מבוארת בעצמה, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראויה שיחויב התכלית הזה... (מאמר ב כלל ו פרק א, וראה עוד ערך עבודת ה')

...והנה בגבול שנתנו (להגיע לחיי עולם הבא) משעה שאומרין אמן, איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה במדע נבואיי רבני, שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם תהיה באותו הגבול, אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות. וביאור זה, כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה, ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן... למה שבעת ההיא יש לו אפשרות לצאת אל הפעל, שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונות, איננו רחוק שיהיה אז שלמות הנפש על טבעה, ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש... (שם)

עקדה:

ובויקרא רבה: תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה וכו'... כך אדם הראשון נברא לשמש להקב"ה, וגלגל חמה נברא לתשמישם של בריות. כי סבת מציאות האדם היא לשמש את בוראו במעשים נכונים מדעיים, ולכך ניתנה בו נפש משכלת יודעת בוראה ומסכמת לדעתו. וזהו "תפוח עקבו", רוצה לומר שכר מעשיו הנכבדים, וכל שכן קלסתר פניו של אדם הראשון, רוצה לומר שכלו הנכבד שמכהה החמה. (בראשית ב ד)

...וזה יקרא בחירה, שהיא רצון שכלי שאינו נמצא בשום בעל חי אחר. וכן תמצא באדם סגולת המושכלות הראשונות (המובן מאליו) ופקחות השכל שישתמש בו להשלמת צרכיו, המלאכות כדי חייו, וערמומיות המשא ומתן, ויושר התכונה לאהב הצדק ולשנא העול ולגרשו מהחיים המדיניים. ולכן הוכרחו להמציא כתב ולשון שיודיעו כוונותיהם הנפשיות זה לזה, וזו הצורה המינית לכל מין האדם, והיא הכנה ושלמות ראשונה לקבל שלמויות אחרות עד שיושלם לגמרי. כי אחר כך ידרוש בעניני המציאות, ותתרבה לו התשוקה לעלות במעלות המדע, ואז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה שניה רוחנית, ויושפע על הכח הראשון שפע ממרום, קרא לו כבוד נברא או שכל פועל וכדומה. והולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל ובלתי נפסד בהפסד הגוף... ואז יתעלו הפעולות למדרגה יותר גבוהה, והרצון והמניעה בהן יהיו בבחינת הטוב והרע הנפשי, במקום בחינת הטוב והרע הגופני-זמני שהיו בה קודם. ובחינה זו נתייחדה לאומה הישראלית בפעולות התורניות.

אחר שהורגלה הנפש בשלמות זו, תעלה בפעולות למעלת החסידות, הזריזות והענוה, ובהפלגת העיון אל השגת האמיתויות בנמצאים, מבלי עצלות או פנות אל פיתויי הבלי העולם, לבא עד לגבול מה שתוכל. ותתווסף לו תשוקה לגלות הסודות הנשארים, ואז יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש שפע בשיעור יותר גדול מהראשון, ותהיה קרבתו לעילה הראשונה מופלגת, עד שיעלה למדרגת הנבואה ויחדש אותות ומופתים. ומדרגה זאת נתייחדה גם כן לאומתנו, ובמדרגה זאת תתואר הנפש כאלקית וחצובה מתחת לכסא הכבוד... (שם ב ז)

...אך האדם הנכבד, הנברא בצלם ובדמות, יכניע טבע הנמצאים ויהפך הטבע, והוא הנס האמיתי. וזה שאמר בתהלים צ"א "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך", כי מלאכי הברית שבידם הופקדו טבעי כל הנמצאות, מצווים ועומדים לשמר את השלמים מכל נזק. ולפי זה יחלק מין האדם לב', השומרים הצלם והדמות על האופן הנזכר, ואלו שלא ישמרוהו. האחרונים נגד הראשונים כמדרגת בעלי חיים נגד האדם. וזה ענין הבכורה של ישראל, כי בשמירת ישראל תנאים אלו, כל הנמצאות הם במדרגה פחותה מהם. (שם ט א)

האדם לא יוכל להגיע לשלמותו האחרונה על ידי השתדלותו בלבד, כי השלמות היא דבר אלוקי. ומלבד מה שישיגוהו בדרכו פגעים מצד בקשת הצרכים ההכרחיים ורוע בחירה, ידביקוהו המון מונעים מקוצר השגתו ולאות כוחותיו, ולא יגיע אל האמת בדברים האלוקיים, כגון ידיעת הא-ל, ההשגחה, שכר ועונש, שבהם תלויה ההצלחה הנפשית, אם לא יערה עליו שפע ממרום להישירו ולהקריבו...

והנה אם שאין ביד האדם תחלת הויתו וסוף שלמותו, הכל ברשותו בהיותו שליט על אמצעיתו שהוא עיקר ושורש שלמותו, ועליו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה". כי אחר שנברא בצלם אלקים, שזו השלמות הראשונה, מוטל עליו לאחז בשלמות זו בטוב בחירתו ובפקחותו, ולהשתדל בכל עוז להוציאה לפועל, אם במעשים כפי אנושיותו, ואם בדריכה להכרת בוראו בעוצם תשוקתו. ואז ברית כרותה לו שלא יזוז השפע האלקי משכלו עד שיביאנו חדר בחדר... (שם יב א)

התהלך לפני - לפי הישרתי, ואל תתחכם יותר להשען על שכלך. (שם יז א)

האדם הנמצא בין העליונים והתחתונים, ניתנה לו תכונת שתי הקצוות, הכח השכלי הנכבד מהעליונים, והגוף וכלי עבודתו מהתחתונים, וראוי שימצא טבעו וענינו באמצע, והוא צריך להשתדל ולשאוף אל הטוב האנושי, לא אל שלמעלה או שלמטה ממנו... הצלחתנו המיוחדת לנו לפי הטבע האנושי במין השני מהפעולות, כי השכל יגזר מה שתקיים התורה, כי הצלחת האדם מגעת בדרך הגמול ושכר טוב הפעולות, ויושר הדעות והאמונות, והשעבוד לעבודות האלוקיות. ובאמת לא נודע לשום חכם איזו הצלחה שתהיה לו כשישתדל לחקור על מהותו ית', ואיך חכמתו וידיעתו אצל עצמו, ובא על זה מוסר חז"ל בחגיגה י"ג: במופלא ממך אל תדרוש, ואמר "אל תתחכם יותר למה תשתומם" (קהלת ז'), שהיא הנפילה אל פחת הכפירה בידיעתו...

אך הענינים הפועלים מהמין השני, שהם למטה במדרגה מהראשונים, הם יאותו לנו יותר מצד טבענו ושלמותנו המיוחדת, שמחייבים אותנו ביראתו ובאהבתו, ומקרבים אותנו במה שיתאמת לנו שצופה בין כתות האנשים ופעולותיהם, שהאיש המוצלח הוא זה שילך בדרכיו, לא אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו... (שם לב ד)

והתורה האלקית מתכוונת בכל דבריה והישרותיה שיהיו הנמשכים אחריה כמלאכי השרת לשמע בקול דברו, ולכוון בהם ענינים רוחניים בסודות האלוקות. ולפי שבענין זה יתחלפו מעלות בני אדם זה על זה, אמר, שבשני דברים אלו יהיו ישראל סגולה, והם קבול החכמה והשלמות שהכח האלקי הזה ימצא רק בהם בהיותם לו על ידי למוד התורה וקיום מצותיה, ובזה נפרדו מכללות מין האדם... (שמות יט א)

...אמנם אצל האנשים שהנהגה זו מיוחדת להם, יש מעלות כפי מדרגותיהם בהכרת הבורא ובדביקותם בו. יש מהם היודעים כי יש אלקים שופטים בארץ, ובא לחסות בצל כנפיו, אך לא ישתדל בענין העבודה והאהבה, והוא ככפרי היודע שיש מלך, ולא יחוש לדעת מי הוא ואיפה הוא. וזכותו של זה לא תספיק שישתנו עבורו סדרי הבריאה, ואינו טוב מטובי העכו"ם, אלא שאינו נספה עם רשעים כמותו, כי בעם גדול וקדוש הוא יושב.

ויש הנקרא בשם יעקב, יודע מקום משכן אלוקיו, אך לא ידע את דרך המלך ולא בא בבריתו, כבן כרך היודע מקום מושב המלך, ומקבל צרכיו מקטני משרתיו. זה תספיק זכותו להצילו על ידי השגחה ממקצת הרעות הטבעיות על ידי הנסים הנסתרים, אבל אם יתחזקו נגדו לא יוכל להמלט.

ויש האומר לה' אני לעבדו ולדבקה בו. והוא כבן בית למלך, ובבא עליו שום פגע, המלך בכבודו ובעצמו משתדל עבורו, וחוקי המלכות לא יעכבו בעדו, כי אין מוחה בידו. וכן הם מנויים בשיר של פגעים... (שם לח כא)

...נראה שלויתן הוא ענין חבור השכל והחומר בבריאת האדם, ואם יזקק השכל לחומר להשלים תאותו יחריב העולם ויפסד השכלי ויתבטל לגמרי, ולהיפך, אם יזקק הכח המעורר לשכלי לגמרי, יתבטל הענין הגשמי ולא יתקיים רצונו יתברך בבריאת האדם. לכן נתן כח בשכל לכבוש הכח התאותני, לא לבטלו כי אם לעכבו, ועם זאת יקבל ממנו שרות. (ויקרא יא א)

כדי שיגיע האדם לשלמותו עליו להשקיף אל הטוב שבשרשו, כי ההתחלות והשרשים הטובים יחייבו את האנשים לפעול פעולות טובות. וכן כתב החוקר, שהאדם יפעל כאילו אינו בן מות, ויעשה הכל כדי לחיות כפי היותר נבחר שבו. אם כן לא יסתכל בדברים המפילים עליו שנת ההתרשלות והעצלה וכו', וישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה. והוא שאמר "קדושים תהיו וגו'", רוצה לומר אל תתרשלו בטהרתכם בטענה על פחיתות חמרכם, כי קדוש אני ה' אלקיכם, הנופח בכם נשמה.

כי האדם יחטא מג' סבות שזכרו חז"ל, הקנאה, התאוה והכבוד. ונגד אלו יזכר מאין בא, ואז לא יתגאה, ולאן הוא הולך, ואזי יבזה את הקנינים המדומים. ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ואז יתרחק מן התאוה.

ויתן אל לבו ג' הדברים הנחוצים להויתו, החומר הנושא את ההויה, וההעדר שקדם להויתו, והצורה שניתנה לו ממי שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו. ההסתכלות בכל זאת תועיל לברר את החלק המעולה שבו... (שם יז א)

...ולפי שהנפש שהיא כמראה לאלו הענינים, מראה אותם רק כשהיא ברה זכה ומלוטשת, ואם תעלה עליה חלודת התאות והמחשבות הנכריות יהפך מכתב אלקים החקוק עליה למשחית בצורות מגונות ומשעממות ומבהילות, עלינו לשמרה בטהרתה. ואין לנו צורך לזכך הנשמה כדעת הפילוסופים על ידי מדות טובות והשכלות בהיותה חשוכה מתחלתה, כי אם לשמרה בטהרתה הראשונה, וכמו שתקנו בתפלה: "נשמה שנתת בי טהורה היא", ועל ידי זה יגיע להכיר בוראו ולהללו... (ויקרא כד א)

כפי שחוייב שתהיה התכלית האנושית מצוירת ציור שכלי ביחידי סגולתו, כן חוייב שימצא רושמה באופן שירגישוהו כל אנשי כללותו. וכמו שאמר שלמה במשלי ד': "עיניך לנוכח יביטו" וגו', ויכוון על פיו בכל מעשיו אל האמצע ולא לקצוות. אך הקושי הוא שאמצע זה הוא קשה המציאות, ומתחלף לפי האדם המקום והזמן. לכן שמו לו סימן בלתי משתנה באמרם באבות פרק ד': "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", שתשים אותו ית' תכלית כל מעשיך. וזה שאמרו "בכל דרכיך דעהו"... (במדבר א א)

...והתורה האלקית תכין לנו כלי זיין להלחם ביצר, וכמו שכתוב בפרשה זו, שכל צרוע וכל זב, רוצה לומר הנכשל בחטא או בחמדת ממון כגזל הגר, שיתודה וישוב. ואחר כך הודיע הסבה מדוע נפלו בחטא, כי לא למדו הפרישות, שהיא הגדולה שבתחבולות לנצח השונא. ולכן הצורך בצומות ובפרישות ממאכלים מותריים. ועל זה אמר בתענית י"א "היושב בתענית נקרא קדוש", והוא פרישות הנזיר והנדרים. (שם ד כב)

נתבאר שהבורא חנן את האדם בכח שכלי בו יגביל את מעשיו, כי הטבע החיוני משלח את הכוחות וההתפעלויות והקנינים בלי בחינה בין טוב לרע ומועיל ושאינו מועיל, כך שמותר האדם מן הבהמה בפעולות ידו אין, ורק הכח השכלי יגביל את הפעולות וישערם לקחת מהם את הטוב והנאות, והמיותר והפחות יחריב. כמו כן הטבע הכולל מכין את החמרים, והחכמה והמלאכה תשערם, ולכן הפועל המיוחד לשכל הוא, שיכיל (ימדוד) כמו שהבעל חי ירגיש, והתורה האלוקית מגבילה את האדם בחכמה אלוקית נפלאה, כמו שכתוב והגבלת את העם, והיא הסולם לחבר עליונים ותחתונים, וכן סיני בגימטריא סולם.

אמנם הגבלת המעשים על ידי התורה אינו קנין עומד באמצע (המדה הממוצעת בין שתי הקצוות) אל קנין מעולה... ובציצית פתיל אחד של תכלת לכוון אל הקו שלא יתחלק, כי הממוצע הוא אחד, והיציאה ממנו היא באופנים רבים, ומכל זה נלמד, כי ההשערה האלוקית היא האמיתית, ולא ההשערה האנושית, ולכן יחיה האדם על פי השערת התורה ולא בזולתה... (במדבר יג א)

מי מריבה - כמו שלא יתואר ביכולת הא-ל לעשות שצלע מרובע יהיה שוה לקוטרו, או לקבץ ההפכים בנושא אחד, כן אי אפשר שיעשה אדם שלא יחטא כלל, כי הנקיות מחטא מסוגלת רק לעליונים הפשוטים מחומר, והאדם שלמותו כח בגשם, ושלמות זו פוסקת אפילו במשה בעת התעסקו בצרכי החומר ההכרחיים לאדם, והפסק זה הוא עוון וחסרון במין האדם... (שם כ ח)

וישלח משה מלאכים - האדם צריך להשמר בדברים המביאים נזקים גדולים, ובאו כמה מצוות בתורה להרחיק האדם ממדות פחותות, כגון מצות פריקה וטעינה בשונא, שיכבש את שנאתו לאחיו, ולכן טעינת השונא קודמת לפריקת האוהב... ולכן הטילה התורה את למוד התורה על האדם תמיד להסיר מסביבתו מכשולות, ולא ישאר לו זמן פנוי ממנה. וכן נצטוה המלך "וקרא בו כל ימי חייו", כי הוא איש שהכל תלוי בו, ולכן יקבע למוד בו תמיד, כדי לקרב את הטובה הכללית... (שם כ יד)

לכן נראה לי, שג' הכרזות המלחמה נגד ג' הכתות שבמחנה, אל ירך לבבכם אל שלומי אמוני ישראל, שה' עושה כל מעשיהם בהשגחה, "אשר נטע כרם" אל האמצעיים, ששלמות מעשיהם תלויה בהשתדלותם ובמה שיסייעום משמים, ויש לו לפקח על דרכיו ולא לחהחזיק לעתים תכופות בגדולות, שמא יעיינו בדינו משמים אם ראוי לכך ויפקד עונו, וההכרזה הג' על אלו שמעשיהם כפי השתדלותם... (שם כ א)

וכן הקרבנות הם להמשיך תכלית האדם אל הפעולות המעולות האלוקיות, כי אמנם צרכי החומר הכרחיים, אך המתעסק בעקר בהן הוא כבונה כבש לשם בנין הבית מאבני גזית מלאכת מחשבת, שמוציא ממונו ודעתו על דבר שעתיד ליטלו משם בקרוב, ומתעסק בו במקום להתעסק בעיקר, בבנין הבית. וכן גם באומה אם יתעסקו בבואם לארץ בעיקר בישובה, במקום לעשות עיקר מעבודת ה' בבית מקדשו, כי אז יגעל בהם... (שם ל ב)

והנראה ישר בענינים אלו, הפילוסופים לא יאמינו שיש באנשים מעלה הנתונה מה' על פי מעשיו של אדם, אלא שהשלמות היא לפי מה שישלים את עצמו במושכלות ובמדות. ומזה יחויב שהמניעים הטבעיים יחסרו בשלמות האדם, ולכן הישר מטבעו (בלי יצרים רעים) מעולה לדעתם מהכובש את יצרו. וחכמי התורה לא יכחישו שלמות הישר מטבעו, אך יאמינו בשכר רצוני לכל איש על פי טרחתו במעשה המצוה, ולכן אל יאמר אדם אי אפשרי באכילת חזיר וכו', אלא אפשי, ואבי שבשמים גזר עליו, ויקבל שכרו לפי צערו... והשב מחטאו ראוי מאד לשבח, כי מעשיו הטובים חזקים ממי שלא חטא מעודו... (שם לד א)

ספר העקרים:

ראה אדם-כללי.

...ולפי מה שאמרנו שההשגחה האלקית ראוי שתשגיח בהגעת זה התועלת למין האדם, כמו שנמצא שתשגיח בענינים קטני הערך הנמצאים בבעל חי, הנה הוא מחויב שיושפע שפע אלקי על איזה איש ממין האדם היותר מוכן לזה, כדי שיהיה כלי להגיע האנשים אל שלמות תכליתם, אם על ידו בהיותו בחיים, ואם על ידי אמצעי אחר מותו, וזה על ידי החכמים הנמשכים אחריו להישיר האנשים על ידי מה שקבלו ממנו או מה שהבינו ממאמריו הנמצאים בספריו בכל זמן ובכל מקום, כי אין ראוי שתקצר יד הכח האלקי לשער התועלת הזה שהוא הכרחי למין האדם ולהשלימו בכל עת ובכל מקום, כמו שלא תקצר בהשלמת התועלת המצטרך לבעלי חיים הפחותים בכל מקום ובכל זמן, וההישרה המגעת לאנשים על ידי האיש הזה היא הנקראת תורה אלקית. (מאמר א פרק ו)

...וזה ממה שיורה כי אין שום בעל חומר משיג שלמותו המיוחד לנפשו כפי טבעו זולתי בעשית פעולות גשמיות נגמרות על ידי הגשם, ולזה יהי מהכרח הגלגלים שיתנועעו כדי שישיגו שלמותם המיוחד לנפשותיהם מהיותם כח בגוף, ויתחייב מזה כי האדם להיותו בעל חומר יותר עכור מחומר הגלגלים שיצטרך בהכרח אל רבוי הפעולות יותר מהם, כדי שעל ידי רבוי הפעולות ישיג השלמות שנתיחד בו כפי טבעו, שהוא שלמות נפשו המשכלת, שאם היה אפשר שישיגהו בהשכלה לבד בזולת הפעולות, כל שכן שיהיו יותר ראויים בזה הגלגלים ולא היו צריכין להתנועע ולעשות פועל גופי לקנות שלמותם, אלא שאי אפשר לשום בעל חומר להשיג שום שלמות בזולת פועל גופי... אבל האדם למה שהיה אפשר לו הקיום באיש מצד נפשו המשכלת, כמו שהוא בגלגלים, והיה רחוק מאד ממדרגתם, הושמו לו רבוי הפעולות המתחלפות כדי שעל ידי רבוי הפעולות יתקן מה שחסר לו וישיג מדרגה ממין המדרגה שישיגוה הגלגלים בפעולה אחת או בפעולות מועטות. והוא מבואר שאין כל הפעולות נותנות שלמות לנפש, אלא אותן שהן כפי מה שראוי, גם אי אפשר שיהיה הפעולות ההן נותנות שלמות אל הנפש מצד היותן פעולות גשמיות בלבד, שאם כן היו כל הגשמיים שהם בעלי נפש חיונית משיגים השלמות ההוא. ולהיות האדם בעל חומר אי אפשר שישיג השלמות האנושי מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה... ולזה יתחייב שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חומר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפעולה גופיית והשכלה נפשיית, הוא הנותן שלמות בנפש... (מאמר ג פרק ד)

ההשכלה הנפשית שאמרנו שתתן השלמות הנפשית בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד השם בעשיתה, וזה כשיעשה אותה בכונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכונה אחרת כלל. וזה דבר ילקח עליו ראיה מן הגלגלים שהם בעלי גוף ונפש משכלת כמו שהוא מין האדם, ושלמותם הוא מושג להם מצד היותם מתנועעים תמיד בפעל להשלים רצון השם שגזר עליהם להתנועע כדי שיתקיים המציאות...

ויורה על זה מה שנמצא שאמר שלמה בספר קהלת כשהיה חוקר התכלית האנושי מה הוא, כמו שאמר "ואתנה את לבי לדעת חכמה וגו'" (קהלת ב'), כלומר אם הוא השגת המושכלות, או שלמות העושר, או שלמות הכבוד או התענוגים הגשמיים. ואמר בסוף דבריו, אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו והראה פנים לכל חלקי הסותר: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (שם י"ג), כלומר כבר נשמעו כל הטענות למה זה יועיל שלמות העושר ולמה יועיל שלמות החכמה ושאר השלמויות, ואין בהם שלמות שיכלול כל המין או רובו, אלא עשית המצוות בכונת יראת ה'... כי זה כל האדם, כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמויות השלמות האמיתי.

וממה שיורה גם כן על שזה הדרך בהשגת השלמות הוא אמיתי, מה שנמצא השי"ת מגנה לבעלי השלמיות להיותן חושבין שהשלמות האנושי נמצא בהם, ואמר שאין השלמות האנושי נמצא באחד מהם, אם לא יצטרף עליו המעשה בפעל עם הכונה הראויה. וזה שאמר: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיה ט'). ההלול בכל דבר אינו אלא מצד התכלית, כי הסוס ישובח שהוא קל התנועה, מצד שתכליתו לרוץ עליו, ואם ישובח מצד הגוון או התמונה, הנה הוא מצד שהם הוראות על היותו קל התנועה, שהוא התכלית... ואמר שאין ראוי שישתדל חכם בחכמתו מצד שיחשוב שתגיע בזה אל תכלית האנושי, ולא הגבור בגבורתו ולא העשיר בעשרו, כי אין ההלול בכל דבר אלא מצד ההגעה אל התכלית, ולא יגיע שום אחד מאלו אל תכלית האנושי, אם לא יצרף אל כל אחד מהם המעשה. רוצה לומר שישפיע מן השלמות ההוא שיש לו על זולתו... אלא כשישפיע ממנה לזולתו, ולא יעשה זה לתקות שום גמול, אלא כדי שיגיע השלמות אל זולתו, כמו שהשי"ת עושה, שהוא משפיע השלמיות על זה הדרך, וזהו "השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה", מצד עשרי, אף על פי שאיני צריך לכך, מזה יראה שהדברים הללו נרצים לפני, וראוי שתשתדלו לעשות מה שאני חפץ, ותבינו ותשכילו כי באלה חפצתי נאם ה'. וראוי שיתכוין האדם בפעולותיו אל התכלית הזה, רצוני לומר לעשות רצון השם לא זולת זה... (מאמר ג פרק ה, וראה עוד ערך מצוה-מעשה)

דרשות הר"ן:

באומרו "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", ומן הנראה שזו היא המדרגה היותר גדולה שיוכל האדם להשיג, ואם כן אין ספק שטבע האדם אינו נוטה אליה, אבל חולק ומנוגד אליה מאד, כמו שכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואמרו חז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר רק רע כל היום. ועוד בדברי חז"ל על כך... ואם מטבע האדם נוטה ונקל עליו להשיג מעלה זו, יתחייב שימצאו רוב האנשים כן, כי כל אדם בוחר הטוב וכוסף אליו, כמו שנראה שכל מה שנוכל להשיג ממעלת הגדולה נעשה ככל יכלתנו להשיגה, אף על פי שהיא רק טוב מדומה, כל שכן בזאת המעלה האמיתית הנצחית, שאם יהיה נקל בטבע האדם להשיגה רוב האנשים ישיגוה, והוא ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד אותו בכל לב ונפש. ואלו מעטים מאד, עד שאפשר שלא ישיגוה אחד מני אלף... (דרוש י)

מנורת המאור:

...בא ללמדנו שחיי העולם תלואים באלו השלשה עיקרים, הראשון סור מרע, כי לפי שראשית תאוות האדם היא לחטא, כאשר רמז הכתוב באומרו לפתח חטאת רובץ, וכל האברים נמשכים אחרי הדברים שהם חליי הנפש. והעיקר השני להרגיל בטוב, כי אף על פי שיסור מרע, אם לא ידבק בטובה האמיתית, ישאר כבהמה שאינה חוטאת ואינה צודקת. והעיקר השלישי לבקש שלום, שאף על פי שיעשה טוב הוא לבדו לו, ולפי שהאדם מדיני בטבע, צריך לרדוף אחר בקשת שלום וענוה, כדי שיהא שלם בכל ויסייע לקיום אנשי המציאות... (הקדמה)

אברבנאל:

בדמותנו - והאדם תכלית כל ההויות השפלות, ומושל בהן בשמו ובמקומו, ולכן השלימו הבורא בדמותו, כדי שידמה שליח לשולחו. ובאמצעות הצלם שבאדם יכירו שהא-ל מנהיג העולם ...או לומר שעיקר תכלית האדם הוא הצלם השכלי, ובכל זאת רצה הקב"ה שיהיה האדם טבע ממוצע הכולל גם חלק חמרי, ורק הזהירו שיעשה עיקר מהחלק העליון, ובתחתון יחיה את נפשו. (בראשית א כו)

וכל שיח השדה - מסביר עתה שברא את האדם בצלמו השכלי כדי שישתדל להשלים את נפשו בהכרת בוראו, והמציא לו את הכל לחייו... (שם ב ה)

ונראה לי כי הדברים קרו באמת (בגן עדן), וירמזו לטבע האדם. הגן רומז לעולם השפל שבו צורות מתחלפות, ושם שם את האדם שיתבונן בטבעי הנמצאים ובצורך בריאתו, ושהכל נברא בעדו, ויקח מהם רק לצורך גופו. עץ החיים הוא כח קניית המושכלות העיוניות והדעות האלוקיות, והוא באמצע הגן, רוצה לומר התכלית... והזהיר האדם מעץ הדעת שהוא פחיתות המידות על ידי התעסקות וידיעת הדברים המפורסמים, כי בהיותו טרוד באלו יתרחק מעץ החיים... ואמר שאחר שהתחיל האדם בעץ הדעת אולי ישכיל אחריו גם מעץ החיים. וסידר שיעסוק האדם קודם לצרכי גופו, ושנית לצרכי נפשו לקנין המושכלות. והתורה תעזר לאדם במצוות המעשיות והשמעיות שלא ישתקע במפורסמות יותר מהראוי ויחסר מידיעת האמיתיות. וזה שאמר בבראשית רבה כתנות עור - כתנות אור, רמז לתורה האלוקית שתלבישם רוחניות... (שם ג כב)

היא העולה - וברמז: העולה היא הנשמה המשיגה שלמותה כל הלילה, בשרפה המחשבות החשוכות, ואש האהבה תוקד בו, ושורף החלב המקיף הלב, ויהיה בעל מדות טובות כמדות בד לבן, ויסיר דשן התאוות שנשרפות באש האהבה האלוקית, וישימם אצל המזבח, ישים לבו לאפסותם, וילבש בגדים אחרים, הנזירות, ויוציא כל התענוגות אל מקום טהור, לעבודתו. ואז יוסיף עצים - דעת, בבקר בבקר, ויקטיר השלמים - כל גופו, ושלום ואמת כל ימיו, והדרך לכך היא על ידי התפלות, ובעיקר בתפילת המנחה. (ויקרא ו ה)

למדו היטב - אחרי הטהרה ילבשו מדות טובות, וילמדו להיטיב לאחרים. או על עיון התורה, שהוא הטוב האמיתי. אם כן הודיע שאין שלמות האדם בקרבנות ותפלות, כי אם בשלמות הדעות והמדות, והשאר היא כונה שניה המכוונת אל התכלית האמיתית. (ישעיה א יז)

מה שנתן הנביא עשה השתדלות ולא בטח בנבואתו, כי אולי חזר היעוד מפני חטא, או אי אפשר שהסבות האמצעיות ימלטו בדברים האלקיים, וראה שהשתדלות זו תהיה סבה אמצעית להגיע היעוד. (מלכים א א יא)

צאן מרעיתי - מדרגתם בעת הגאולה על מעלתם בגלות, כמדרגת האדם על הבהמה. (יחזקאל לד ל)

ספורנו:

התהלך לפני - כמסתכל בי לדעת דרכי ככל האפשר, כענין שויתי ה' לנגדי תמיד. והיה תמים - קנה השלמות האפשרית, השכל וידוע אותי, ובהדמות אלי, כי פעולת כל נמצא תורה על צורתו, והוא השלמות המכוון בבריאה, כאמרו: בצלמנו כדמותנו. (בראשית יז א)

ניסה את אברהם - שיהיה אוהבו בפועל, כמו שהיה עד כה בכח, ובזה ידמה יותר לבורא שהוא טוב לעולם בפועל, כי הכוונה במציאות האדם שידמה לבורא. (שם כב א)

פורשי כנפים - שהשכל האנושי שכל בכח אל השלמות השני אשר יקנהו בעשותו כללים ויפשיטם מחומר, להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר. וזאת בהביטו נפלאות מתורתו על ידי מעשיו וטובו, כי מהות הדבר תיוודע על ידי פעולותיו... וישיג כל זה בהביטו אל העדות שבארון, שבה החלק העיוני והמעשי... (שמות כה כ)

קדושים תהיו - ...אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים, וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות באר שנצרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון, שכל הכוונה בהם היא לחיי עולם בלבד... (ויקרא יט ב)

אחד - בנתנו מציאות אחר האפיסות המוחלטת, התבאר שאין זולתו נמצא שהוא מעין מציאותו... והעי"ן רבתי רוצה לומר, שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון בזה. (דברים ו ד)

והשבות אל לבבך - התבונן בחלקי הסותר, והשיב אל לבבך להבחין האמת והשקר, ובזה תכיר לדעת כמה רחקת מהא-ל בדעות ובמנהגים שלא כתורתו. (שם ל א)

...אלא בהכרח יש תכלית נכבדת מושגת באמצעות כל הדברים הנפסדים שהיא שלמות צלם אלקים הנקנית בעיון ובמעשה שהם תורה ומצוות, שבהם ידמה האדם לבוראו, ואחר כך יתבונן בדעות חכמי דורו... (קהלת א א)

את האלקים ירא - בהבנת גדלו בעיון אמיתי בתורתו, מצותיו שמור - לכבודו, כי זה כל האדם - המכוון במציאות כחות האדם שהוא משכיל ובעל בחירה. (שם יב יג)

אלשיך:

וילך ראובן - התורה הקדושה מלמדת אותנו שורש גדול באמונה, שיברח מלהשען על הדברים הטבעיים וישען על ה' לבדו, ואז ארוכתו מהרה תצמח, והנשען על הדברים הטבעיים ישועתו כאשר יכיר כי טעה... (בראשית ל יד, ועיין עוד בטחון)

וימאן - זו הדרך הנכונה, שלא להתחיל בטענות נגד המפתה כדי להשתיקו, פן ינוצח על ידי שפת חלקות. ואחרי שמנע עצמו לגמרי נתן טעם לדבריו. (שם לט ח)

ושמרתם את היום - ...ועוד רומז בהשבתת שאור, שלא ימתין בביעור יצר הרע עד היותו בן י"ג שנה, אלא משהגיע לחנוך כבן ט' יתחיל. וביום הראשון מקרא קדש, שאם אדם מקדש את עצמו בעשור הראשון של חייו מובטח לו שלא יהיה בו שאור היצר הרע עד היום השביעי, העשור השביעי לחייו, כי עד הסוף יהיה קדש, וזה שרמז התנא: אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, שבמלאות לו י"ג שנה שאז יתחיל יצר הטוב לפעמו, והנשמה היא נרו, יבער היצר הרע מכל מצפוני לבו מהחורין ומן הסדקים... וכל זמן שאדם עוסק בעיסה, דהיינו בגופו לעשות בו מצוות, אינו בא לידי חימוץ. (שמות יב יז)

זית זך - כי כל ישראל יש להם אמנם חלק בתורה, אך אינם משיגים בשוה, יש ישיג יותר, ויש משיג בקלות, והכל לפי מעשה האדם, כפי שאמר שלמה ראשית חכמה יראת ה', ובית הלל שהיו מעבירין על מדותיהם הלכה כמותם, ואם כן יהיה אדם זך המדות ומקבל יסורין באהבה, ואז יאיר. (שם כז כ)

אל כל עדת - בל יחשבו כי רק אחד או שנים בדור יוכלו לקדש ולזכך חמרם עד שיזכו לנבואה. כי אני ה' אלקיכם - ולכולכם יש הכנה להדמות אלי. (ויקרא יט א)

והתקדשתם - תתחילו להטהר, ואני מבטיחכם שאסייע לכם ותהיו קדושים, ולא יעכב שאור שבעיסה, כי אני ה' אלקיכם. (שם כ ז)

...ועשה עיקר חג הסכות היציאה מדירת קבע לדירת ארעי, כי כל עיקר צדקת הצדיק היא לקיים העולם ולהריק עליו שפע קדושה מלמעלה, בעשותו אותו לחיי ארעי, ועיקרו לנחול עולם הבא. ויתנו אל לבם כי זאת תורת האדם, שדירת קבע שלו היא בעולם העליון. ולכן דפנות הסכה בצורת ה"א, כי העולם הזה נברא בה"א, ומושפע להתקיים מן העולם העליון, והסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, שלא יעשה עוונות הנעשים כמסך טומאה להבדיל בינו לבין קונו, כי אם יעשה מצוות ומעשים טובים הנעשים לו צל וחופה... ולא יעשה ממחובר לקרקע, שלא יצרף לזכויות דברים ארציים כפניות וכו', ויהיה גדולו מן הארץ, כי זכויות האדם עולים דוקא מן הארץ, ומשפיעים למעלה שפע קדושה... ושתי דפנות כהלכתן, רומזים בטובות העולם הזה שהם ג', בני חיי ומזוני, ומב' הראשונים כדאי לבקש ולהשתדל שיהיו לו כהלכתם, אבל במזוני יסתפק בטפח שוחק... (שם כג לט)

שתי נשים - הנשמה והחומר, ואמר שלא יוכל לעשות עיקר מעניני העולם ולתת חלק לזה ולזה, כי את הבכור בן השנואה יכיר, לפחות ב' שלישי זמנו יוציא בעניני הנפש, והשאר על לחם ביתו ובחומר. וכן גם בדבורו שמיעתו ראיתו וכו', ואם לא יעשה כך, סופו שישריש בעצמו את היצר הרע, עד שלא ישמע כלל לאביו שבשמים ולאמו הנשמה, ויסרו אותו, ויוציאוהו אל חכמי עירו, כי השמיעה מרפאה כל הגוף... (דברים כא טו)

ונקלותי - וצריך אדם לעשות מעשים שיהיה שפל בעיני עצמו, ולהרגיל עצמו בכך נגד היצר. (שמואל ב ו כג)

החקר אל-וה - התוכל לעמד במה שיחקרוך על עסקך בתורה עד פרטי מעשה מרכבה... ויש בעלי מדרגה שפלה המשיגים בלמודם רק להשפיע בעולם הגשמי, וזה שאמר תכלית ש-די תמצא, להשפיע רק שם קדושה, ויש שעל ידי עסק מעשה מרכבה עושה שמים רוחניים עליונים. (איוב יא ז)

ארוכה - וכל חלק מהתורה אין סוף למדתו על ידי פלפול וכו', ולמה לא עסקת בה, או תובעים אותו על שלא פעל יותר במצוות עשה והרבה אורות למעלה. (שם שם ט)

והית מוצק - שיתקן צלם אלקים שעל פניו, ואז לא יפול עליו מורא שום דבר, כי כאשר עונות נרשמים על פני אדם, המקטרגים מביטים בפניו ומטילים עליו מורא. (שם שם טו)

תומר דבורה:

האדם ראוי שיתדמה, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות, שאלו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה, ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אביו, ובפעולות לא יתדמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתוב, שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים (מיכה ז' י"ח) "מי א-ל כמוך נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא וגו'"... אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו. ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו... (פרק א, וראה עוד אלקים-מדות, אדם-חברו)

שערי קדושה:

והנה לסבה הנזכרת הוצרך לברא אדם אחד, יהי כולל כל הנבראים ונאצלים, קושר כל העולמות כנ"ל, עד תהומא דארעא, כי הוא היותר קרוב לקבלת השפע מן העשר ספירות, ואז בתיקון מעשיו ימשוך השפע מן העשר ספירות אליו, וממנו אל המלאכים, ומהם אל הקליפות, כדי שיתוקן מהן מה שאפשר להתברר, כמו שיתבאר בענין היצר הרע, ומהן אל העולמות עצמן שהן הכלים והגופים של כל עולם ועולם. ואם חס ושלום יחטא מקלקל כל העולמות, והרי נתבאר בזה צורך בריאת האדם בעולם השפל בגוף ונפש, ביצר הטוב וביצר הרע.

ועוד סבה קרובה לזה בענין היצר הרע, כי מוכרח הוא בבריאת האדם להוליד בנים ולאכול, והכל בהכרח המוכרח בטהרה, וגם הוא מוכרח לכל עולם ועולם להמשיך השפע המתגשם בהם לצורך הכלים, שהם העולמות עצמן, ולולא הם לא יתקיימו הכלים כי הם דקין מהם, והם עצמן מכלל מדריגות הבריאה, והבן זה מאד.

ונמצא, כי הוצרך שהאדם יהיה מורכב מכל העולמות, שהן יסייעוהו במעשיו להמשיך השפע לו ולהם, כי הם לבדם אין כח בידם להמשיכו. ולכן כשהאדם חוטא כל העולמות מתקלקלים, ומקבלים עונש ומיעוט שפע בעצמן, יען לא סייעוהו. והבן זה מאד. וזהו סוד "והרשעה כולה כעשן תכלה", להיות הקליפות סיבת החטא יותר מכל השאר, לכן ענשם גדול. האמנם, הטוב הנברר מהם - עליו נאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" - בשני יצריך, כי גם היצר הרע יוכל להתברר, אך הפסולת שבו, שהוא מוכרח להיות רע, עליו נאמר "כהנדוף עשן מפני אש וגו'"... (חלק ג שער ב, וראה שם עוד)

מהר"ל:

ואם תשאל ולמה צריך להפכים, ולא תהא בריאה אברהם בלבד מבלי הפכו (תרח), אחר שאמרנו שהוא עיקר הבריאה, וכל אשר זולתו לא היתה בהם בריאה? לא מחכמה שאלת זאת, כי לא ברא הקב"ה את אברהם בלבד בעולם מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן שתהיה הפעולה שלמה מצד המקבל, לכן נמשך אל העלול חסרון, כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלמות בכללו, כמו שתמצא האדם אשר ברא הקב"ה, ויש בחלק ממנו דבר נכבד הוא השכל, ולא תוכל לשאול מדוע לא בראו שכלי בלי חומר, כי אין מדרגת האדם נותנת כך שיהא שלם כל כך עד שיהא כולו שכלי, ורק בחלק ממנו ימצא זה... (גבורות ה' פרק ה)

וכאשר תבין עוד תדע, כי השבח שקודמת לו גנות הוא יותר שבח, כמו שליום קודמת הלילה. כי השלמות אינה נמצאת בהתחלתה בעולם הזה, ואשר מגיע לנמצא שלמות מה, אי אפשר שתהיה לו אותה מעלה בתחילתו, באשר היא מדרגה עליונה אלוקית, שאין המקבל ראוי שתהיה לו כך מהתחלתו, לפיכך המעלה האלוקית יוקדם לה גנות, ולבסוף יעלה אל מעלה אלוקית, וזה נמשך להוויית העולם הזה, שאין נמצאת בתחילתו מעלתו, אבל התחלתו בשפלות ומתעלה באחרונה... (שם פרק נא)

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל הדבר שאינו בשלמות, הנה יש בו חסרון מצד מה, מפני שאין לו אותה מעלה בשלמות הגמורה ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי, ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה, כמו ישראל ותלמידי חכמים, אי אפשר שתהיה להם המעלה בשלמות הגמורה, ודבר שאינו בשלמות נחשב לו לחסרון, ואחר זה נמשך החסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע... (נצח ישראל פרק ב, וראה עוד ערך יצר הרע)

...ולכך הרשעים מצליחים בעולם הזה, מפני ששלמותם קטנה, ולכך היא ממהרת לצאת לפועל בעולם הזה, כי בעולם הזה גם כן לפי קטנות שלמותו יצא לפועל קודם. וזה שאמר "בפרוח רשעים כמו עשב" וגו', כי העשב ממהר לצאת אל הפועל, וכן ממהר להיות נאבד. אבל הצדיק לפי גודל שלמותו רק לעולם הבא שכרו, ואינו ממהר להיות נאבד גם כן... כי נשמת הצדיק נטועה ועומדת במדרגה העליונה הקדושה, ולכן אין שלמותו בעולם הגשמי כי אם בעולם שהוא גם כן קודש ונבדל... (שם פרק יט)

ושבחתי אני את השמחה, זו שמחה של מצוה וכו'. פירוש כאשר האדם בשמחה אז נעשה בשלמות, כמו שביארנו במקומות הרבה מענין השמחה, שהוא שלמות הנפש... ואמר כי אין השמחה שורה מתוך עצבות וכו', כי אין השכינה שורה על דבר חסרון רק על השלם, ולפיכך כאשר נפשו אינה בשמחה והיא בחסרון אין השכינה שורה, אבל על ידי השמחה הגשמית אין השכינה שורה, כי השי"ת נבדל מדברים אלו... (חידושי אגדות שבת ל)

ודבר זה ביארנו לך פעמים הרבה, כי דבר זה הוא כל הכוונה של פילוסופים, להשפיל את האדם עד תחתית האדמה, הפך דעת חכמי ישראל, שנתנו לאדם הצדיק מדריגה עליונה יותר מן המלאכים... (שם בכורות ח ב)

אמנם כל המין האנושי אי אפשר שיהיו כולם שוים במעלת נפשם, עם כי הם שוים בתאר פניהם ועניניהם. אך אינם שוים במה שיש בחלק מהם חלק אלוקי יותר מבזולתם, כמו שידוע כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בהם העם אשר בחר בו השי"ת, ואין ספק שהנבואה הכנה בנפש האדם, ובהכנה זו המה מיוחדים, כי נפשם יותר אלוקית מצד ההכנה הזאת...

אם כן מה שהאדם משובח משאר בעלי החיים, ראוי שתהיינה לו פעולות מיוחדות. פעולות אלו אינם המלאכות והבנינים. וכבר ביארנו כי אי אפשר שלא יהיו לאדם פעולות המתיחסות אל נפשו אשר לו נפש אלוקית, ולא ישאר לומר אלא שאלו מצוות התורה המיוחדות לאדם לפי מעלת נפשו האלוקית, ואלו בודאי הפעולות המיוחדות אליו וראויות לו. (תפארת ישראל פרק א)

התבאר לך, כי הפעולות האלוקיות, שהן מצוות התורה, ראויות לאדם לפי מדרגת נפשו, והפעולות האלו הן השלמת האדם, עד שהוא הבריאה שבה רצון קונו, שהאדם יציר כפו של הקב"ה, מבחר התחתונים, וחסר עד שנשלם על ידי מעשה עצמו. ועל ידי מעשה מצוות התורה יגיע האדם אל השלמות, כי מצד שיש בו נפש אלוקית יש בו הכנה אלוקית, לכן אין השלמתו בדבר שהוא טבעי, כי אם בתורה ובמצוות שהם על הטבע. (שם פרק ב)

האדם עם מעלת נפשו האלוקית, מה שלא נמצא בכל נפשות התחתונים, אל יקבל אונאה בעצמו לומר כי יש לו מעלתו האחרונה בפועל, ויחשב, שלום יהיה לי גם אם אשב בטל, שהמעלה שלו תגן עליו. דבר זה מחשבת פיגול, כי אין מעלות נפשו האחרונות בפועל, והוא מיוחד בזה מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים, שאין מעלתו האחרונה בפועל. כי מדרגת העליונים היא שהם בפועל, והתחתונים שהם בחומר אינם בפועל, ואין לה זולת האדם יציאה אל הפועל, כי מה שנבראו עליו אין לו השתנות ויציאה לפועל, ורק האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל... וכמה שהוא יוצא אל הפועל נשאר עוד בכח לצאת אל הפועל עוד... ונברא להוציא אל הפועל הכח הדברי השכלי שהוא שכל התורה... היא שלמותו האחרונה אשר נברא בשבילה.

הנפש הזאת שהיא מלמעלה ועומדת בתחתונים משתוקקת אל התורה והמצוות, כי לחסרון מדרגה נחשב לה, שהיא עצם אלוקי מלמעלה ועומדת בתחתונים, וכל דבר שהוא חסר משתוקק להשלמה, והתורה והמצוות הם השלמה אל הנפש, ולכן היא משתוקקת אליהם לצאת אל הפועל ולהיות מושלמת. אמנם היא לא תשבע מצות ומעשים טובים, במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, כי אינה מושלמת בתחתונים, וכיון שאינה מושלמת לא תשבע מצות ומעשים טובים, ומשתוקקת תמיד... (שם פרק ג)

וכן הנפש שהיא מלמעלה זכה וטהורה, וניתנה בגוף האדם וצריך שיוציא אותה לפועל, והיא יוצאת לפועל במה שראוי לה, וכאשר יוצאת אל הפועל היא בשלמות, ומצד שלמות שלה היא דבוקה עם השי"ת כמו שהיא למעלה. וזה רמז הכתוב: כי האדם עץ השדה... ואם לא היה מוציא פעולת המצוות אל הפועל היה נשאר בכח, מוטבע בחומר, וזהו קלקול אליו, כי נפשו המוטבעת בגוף צריכה לצאת אל הפועל מן החמריות, כזרע היוצא מן הארץ... ולכן אין לך לשאל למה על ידי מצוה זו האדם בשלמות בפועל, כמו שאין לך לשאל, למה אילן זה הוא בפועל השלמות כאשר צורתו כך ולא אחרת. (שם פרק ז)

התבאר לך בפרק הקודם, כי האדם לא יקנה ההצלחה האחרונה על ידי החכמה, רק עם הדבוק בו יתברך. ומעתה נבקש איזה דבר ראוי יותר אל הדבוק האלוקי, אם הידיעה בגלגלים וכו', או הידיעה במשפטי התורה, הרי הגלגלים אין להם דבקות בו ית', אם כן איך יקנה בידיעתם ההצלחה האחרונה?

והנה מהדברים הידועים שאין דבר הראוי יותר להתדבק בו יתברך כמו היושר... והיושר הוא בתורה, ולפיכך על ידי התורה הוא קונה הקירוב וחיבור בו יתברך, וכן על ידי עשיית המצוות... ואילו שאר החכמות אין בהן יושר... ודבר זה ענין מופלג להבין, איך על ידי התורה הוא היושר, והוא הדרך אל הדבוק בו יתברך... (שם פרק יא)

והאדם הוא עיקר הבריאה, שהכל נברא בשבילו, והוא בלבד כל המציאות, ועם שהוא בעל חומר, מצד צלם אלקים שבו הוא מושגח מהעליונים, ולכן התורה היא השלמת האדם ולא זולתה, כי אין ראוי שיושלם הגדול בפחות... שהתורה היא צורה המשלמת את האדם שהוא הכל, אם כן התורה היא צורה ושלמות כל העולם... (שם פרק יב)

מופת שני, כי כל הדברים אשר בראם השי"ת הכל הוא בשלמות, ולא נמצא דבר חסר בעולם, ודבר זה מעיד עליו החוש... והאדם הזה הוא חסר, כי מעלת האדם מצד השכל, ומצד זה האדם חסר, כי הוא חסר השכל. ואף אם ימצאו פרטים שהם בעלי שכל, מכל מקום אין בדבר הזה השלמה כלל, כי האדם נברא בכח על השכל, ואף אם הוציא שכלו לפועל עדיין אין בזה שלמות, כי הוא תמיד בכח לצאת יותר אל השלמות...

אמנם כאשר נתן השי"ת לעולם את התורה, דבר זה הוא השלמת השכל לגמרי, ואף כי אין האדם משיג כל התורה, מכל מקום יש לאדם השלמה בצד שניתנה לו התורה שבה הכל... ובתורה השי"ת הוא המוציא שכל האדם לפועל, ואין זה מהאדם עצמו... (שם פרק טז)

וכבר אמרנו, כי הדיבוק בו יתברך לא נקנה בפועל אחד, רק בהרבה פעולות מחולקות עד שהוא שלם בכל. לכן אמר "הולך תמים" - כי ראוי שלא יהיה לאדם חסרון מצד הגוף. "פועל צדק" - ושלם מצד נפשו אשר יפעל. "ודובר אמת בלבבו" - שיהיה שלם בדעתו ושכלו. ואחר כך אמר "לא רגל על לשונו", נגד הלשון, כי הדבור הוא כל האדם... אחר כך זכר עוד ד' דברים, שכשם שראוי שיהיה האדם שלם בעצמו, כן ראוי שיהיה שלם עם זולתו, הן חבריו הן קרוביו, הן האנשים המיוחדים במעלה, הן בני אדם שהם הפך מזה, שהם רעים וחטאים, עם כל אחד יהיה נוהג כראוי, וצריך שיהיה שלם עם השי"ת... (שם פרק נד)

כי כל הדברים הם שיושלמו על ידי האדם השכלי, וכך התורה באה לעולם כמו שבאו לעולם כל הדברים הטבעיים, שלא באו לעולם מבוררים לגמרי, רק שהאדם השכלי צריך לברר אותם. כי השי"ת ברא הכל בחכמה ובדעת, והחכמה והדעת הוא שכל בלבד, ודבר זה הבירור והזיכוך לכל אשר נברא. ומכל מקום כיוון שיוצא הכל לעולם בטבע, לא יצא הכל אל הפועל כמו שהוא ראוי לפי השכל אשר הוא ברור, ולכך השכל צריך לברר ולזכך הכל, כמו שאמרו, כי הכל צריך תיקון על ידי האדם שהוא שכלי. וכן התורה השכלית שבאה למשה בנבואה לא באה כל כך בבירור ובזכוך הדברים, ועל ידי החכמים התורה היא בירור וזיכוך הנבואה... (שם פרק סט)

האדם אשר ברא ה' על האדמה סוכתו ענן וערפל, עד כי נלאה למצא הפתח הפונה קדמה. ואף אם זוהר השכל להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, אך לא מה שהשי"ת בחר בו, כמו שהם ישראל, שבחר ה' בהם מכל העמים, ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי... לכן המאיר אשר הוא להגיה חושך האדם היא התורה והמצוות... (דרך חיים הקדמה)

...יוסי בן יועזר בא להזהיר על ביתו של אדם שתהיה שם החכמה, ואין ספק כי ביתו של אדם אשר שם דירתו הוא עיקר גדול כאשר הוא בית אלוקי קדוש, וכאשר ביתו במעלה נחשב לאדם שיש לו מעלה גדולה. ולפיכך אמר יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'...

ויוסי בן יוחנן היה מתקן בית האדם שיהיה דומה כפי מה שהוא אדם, כי תמצא שהנפש היושבת בגוף האדם היא בעלת הבית, והאברים מקבלים פרנסה מן הנפש וחיות שלהם, ודומה לזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה, לפרנס את אשר יבא מבחוץ כנפש המפרנסת את האברים, ויהיו עניים בני ביתך, שתפרנס עניים שבפנים... ותבין כי יוסי בן יועזר תיקן את השכל, ויוסי בן יוחנן תיקן הנפש... (שם פרק א ה)

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא... ויש לך עוד לדעת, כי בעולם הזה האדם חמרי, ובחומר שתי בחינות, האחת שהחומר בעל שינוי ותמורה, והשנית שהחומר הוא בכח תמיד ואינו בפועל. ולפיכך יפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים, התשובה היא שהאדם משנה דבריו מרע לטוב, וזה שייך בעולם הזה דוקא, כאשר האדם בעל חומר ושייך בו השינוי והתמורה, אבל בעולם הבא שהוא נבדל מן החמרי לא שייך בו תשובה כלל. וכן המעשים הטובים שייכים דוקא בעולם הזה, כי בו האדם בעל חומר, אשר החומר הוא בכח ולא בפועל, והוא מקבל תמיד הצורה והשלמות, לכן אפשר שיקבל בו האדם השלמה על ידי מעשים טובים שהם צורת האדם.

והנה מצד התשובה והמעשים הטובים האדם מתעלה מן העולם הזה הגשמי להיות אל השי"ת, ואשר מתנועע אל דבר הוא נחשב עמו לגמרי ביותר, וכאילו הוא דבר אחד עם מי שאליו התנועה... וכאשר האדם בדרך מצוה והיה מתעלה להדבק בו יתברך לגמרי, ומתוך זה הוא מת, הרי מתדבק עם השי"ת. וכך הוא הדבר בעצמו גם כן, כי בעולם הזה שיש בו תשובה ומעשים טובים והאדם העושה המצוה מתעלה תמיד אל ה', דבר זה נחשב יותר דבקות עם השי"ת מכל חיי העולם הבא, שכבר הגיע בו אל מדרגתו... (שם פרק ד יז)

...ולכך ניתנה לאברהם ברית המילה בגופו של דבר, ודבר זה הוא המעלה היותר עליונה, כי כאשר האדם בשלימות מצד גופו הגשמי, אשר דבר זה נחשב יסוד ועיקר, אז מקבל בשלימות מדריגת הצורה הוא כמו ענף לפי שלימות גופו, ומקבל הוד הצלם האלקי כפי המדריגה העליונה שראוי אליו, ואז מדריגת השכל רוכב על החמרי, כי היה אברהם רוכב על החומר, כמו שיתבאר אי"ה בפרק הזה, והיה מתעלה תמיד מעלה מעלה... (שם פרק ה ב)

יצר הרע, אף שהוא רע בעצמו, מכל מקום על ידו קונה האדם הדבקות בו ית' לגמרי, כאשר גובר על יצרו ומסלק אותו, כדכתיב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"... כי אותם שהם עומדים בתפקידיו של מקום ויש בהם יצר הרע והם כובשים אותו, בודאי הם קודמים למלאכים שאין בהם יצר הרע... ולפיכך יצר הרע שברא ה' טוב מצד זה, שכאשר גובר על יצרו מעלתו גבוהה על הכל. (נתיב כח היצר ד)

ודע עוד כי האדם יש לו ג' דברים זה למעלה מזה. האחד הוא הגוף המקבל הנשמה, ואם האדם רוצה שיזכה אל העולם הקדוש שהוא העולם הבא, צריך שיהיה גופו המקבל הנשמה גוף קדוש, ויהיו כחות נפשו בקדושה, ועוד יותר שתהיה הנשמה שממנה כחות אלו קדושה לגמרי מן הגוף... ואשר הוא זוכה לעולם הבא הקדוש הוא על ידי שמקדש עצמו באלו ג' דברים. וכאשר הוא דר בארץ ישראל אדמה קדושה בזה מקדש גם כן אדמה שלו הוא גופו. והגוף של אדם נברא מן האדמה של ארץ ישראל, וכאשר יש לו קדושה מצד הגוף יש אליו הכנה אל עולם הבא. וכאשר מגדל בניו לתלמוד תורה, והם כחות שיצאו ממנו, בזה כחות שלו קדושים ונבדלים מן הגשמים... (נתיב התורה י)

בא דוד והעמידן על י"א, אין רוצה לומר חס ושלום שדוד ימעט המצוות, אבל בא לומר כי אלו תרי"ג מצוות הם להשלים האדם בכל, עד שתהיה לאדם דביקות בו יתברך בכל. ובא ולימד דעת להשלים את האדם גם כן באיזה דברים עד שיושלם, ויהיה לאדם השלמה ודביקות בו יתברך. ובודאי אין דבר זה בהשלמה עליונה כמו מי שמקיים כל תרי"ג מצוות. אבל מכל מקום יש לאדם השלמה באלו י"א דברים שזכר דוד המלך. כי האדם צריך השלמה בכל אשר שייך לאדם, ויש לו השלמה מצד הנפש המדברת, ויש לו השלמה מצד השכל... וצריך עוד שיהיה האדם שלם עם זולתו מבני אדם... (נתיב האמונה ב)

ודבר זה תכלית התורה, שיקנה האדם מעלה זו העליונה הוא צלם אלקים... כי כל התורה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת, שיהיה האדם בצלם אלקים לגמרי, ולכך המצוות עשה בתורה הן רמ"ח כמנין אברי האדם, ואברי האדם הם צלמו... (נתיב אהבת ריע א)

של"ה:

...התשובה השניה, השי"ת ברא את האדם להיות כולל עליונים ותחתונים, כל ההשתלשלות מראש ועד סוף על כן הוצרך להיות בהרכבה זו, כי המרכיב ית' הוא יודע להרכיבו שיהיה בו תחתון כמו עליון, וזהו אדרבה הסיבה שיזכה לנשמת א-לוה, מאחר שהוא כולל כל המציאות. ומבואר למבין.

הכלל העולה מכל הנזכר, כי האדם כשיהיה משולל וערום מכל השלימיות, הנה הוא להבל דמה ובמה נחשב, והוא והבהמות שוין, ועל ענין זה באו הפסוקים המפליגים בפחיתתו בערך העליונים, כמו שרמזתי בשם עץ החיים והפרדס. אמנם כשגדול כוחן של צדיקים המדמין צורה ליוצרה בעמלם בחכמה ובדעת ובכשרון מעשים, אז ידם על העליונה על כל הנבראים עליונים ותחתונים, וכל זה באמצעית התורה, וזה רמז משה רבינו ע"ה באומרו "אנכי עומד בין ה' וביניכם", הרי שלא מפסיק וחוצץ שום נברא בין ה' ובין ישראל, וישראל יושבים ראשונה במלכות ומשה על גביהן... (בעשרה מאמרות מאמר ב)

...אחר כך עולה מעלת האדם מצד השכל והנשמה שנתן בו השי"ת עולה למדריגת מלאך עד שמתדבק בהשי"ת בתפוס מדותיו של הקב"ה במה שאפשר לו להדמות לבוראו, ואף אם לא נתנה התורה חס ושלום היה הכל מדרך ארץ, רוצה לומר מדרכי המוסר והנהגה ישרה, דהיינו שבכל עתיו ורגעיו יהיה מורא שמים עליו ויאהוב אותו ויתדבק בו ויחשוב בגדולתו יתברך תמיד... (שער האותיות אות ד)

ועתה נחשב ד' ענינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדריגות. המדרגה התחתונה העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, ואין אסור אלא על מנת לקבל פרס עולם הזה ובחינה זו נקרא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו לעולם הבא, ומכל מקום שרי. המדריגה השנית היא פנימיות המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, כדי לקיים מצותיו שלא יעבור על ציווי אדונו, וזה נקרא יראה פנימית. המדרגה השלישית היא נוסף על מה שמקיים כל התורה הוא מתאהב ומתלהב ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ואוהב אותו בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן לה', והיא מעלה העליונה ברוב האדם. אמנם בני עליה ומשה עלה על כלם היא היראה לפני ולפנים ולהיות מרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו. ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבדו, דהיינו השררה הנותנת לו עבדות הוא להיות נושא הכסא ומרכבה, ואין לו מנוחה לעולם הבא, כי השררה עבדות ובחינה זו עבד מלך מלך... (מסכת פסחים מצוה עשירה, וראה שם עוד)

דע כי האדם נברא שלם, שיהיה שלם בתכלית השלימות כפי האפשר להנברא, ודבר השלם לא יחסר ולא יעדף, כי אין שייך העדפה עליו מאחר שהוא שלם ואינו חסר. ועתה שבא נחש עליו ונעשה חומר, אז הוא חסר מכל השלימות, וצריך לעשות טוב להשלים החסרון, וגם מכח זה שהוא חסר ואינו כמלאך אי אפשר לו בלא חטא, רוצה לומר שגיאות מי יבין, כי חומר עכור איך אפשר לו להיות נשמר מאיזה שגיאה קטנה לפחות, וזה הוא שכתוב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, זו היא הסיבה מאחר שבא האדם לידי זה אשר יעשה טוב, שמוכרח להדר תמיד אחרי טוב כדי להשלים החסרון, מה שאינו כן מלאך שאינו בעל חסרון, כי כאשר נברא כן נשאר, על כן לא נתנה התורה למלאכי השרת... (מסכת תענית)

..עוד נוכל למצא רמז מוסר שיראה האדם להוסיף מעלה בכל יום ויום שמזקין ביותר, אז צריך ביותר להוסיף מעלה, זהו ענין זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפים חכמה, וזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים מוסיפים טפשות... ואברהם זקן בא בימים, יוצא מזה מוסר גדול, שצריך האדם לראות שכל יום ויום מימי חייו יעשה בו טוב ולא רע, ואז יש מציאות חיות לזה היום ויראת ה' תוסיף ימים, כלומר שכל יום ויום יש בו חיות מחמת מעשה הטוב שנעשה בהם... (תורה שבכתב חיי שרה, וראה שם עוד)

דע כי עיקר שלמות הגוף הוא קדושת ברית המעור וזיווגו לקדש הטיפה היוצאת ממנו, שממנה נבנה גוף האדם, שלא תהיה טפה סרוחה מצד הזוהמא, רק יראה שלא יאבד טיפה אחת, כי כשהיא בזוהמא היא אבידה. אמנם כשמקדש עצמו אז נעשית טיפה קדושה והיו לאחד הוא ואשתו להתקדש ולהוליד, ואז הם בדמות עליון, בסוד ד"ו פרצופין... (שם כי תצא)

רמח"ל:

...ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלמות ועניני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלמות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז יקרא שנתדמתה במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו... (דרך ה' חלק א פרק ב א)

והנה ההשכלה וכל המדות טובות, הם עניני שלמות שנמצאו להשתלם בהם האדם, ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו, שהאדם מושם ביניהם לקנות לו השלמות. (שם שם ה)

...כי כל זמן ההשתדלות (העולם הזה) הנה צריך שיהיה בתכונה אחת, שיוכלו לימצא בו כל הענינים המצטרכים לו לפי ענין ההשתדלות הזה, פירוש כי הנה מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי, וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי... (שם פרק ג ד, וראה עוד אדם-בחירה)

...אמנם בחטאו (של אדם הראשון), כיון שעל ידו נסתרה השלמות יותר משהיתה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה לו עוד כל כך קל לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלמות... כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיה בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה... (שם שם ח)

ואולם מעומק עצת חכמתו ית"ש היה לסדר את הדברים, באופן שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח כמו שכתבנו, יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני להשיג את השלמות וההתעלות אל הזוך ואל המעלה, ואדרבה השפלתו תהיה הגבהתו, ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החושך לאור, ואת הצלמות לנוגה יזריח.

וזה כי הבורא ית"ש שם גבולות וסדרים לאדם, בתשמיש שישתמש בו מהעולם ובריותיו, ובכוונה שיתכוון בהם. אשר בהשתמש מהם האדם, באותם הגבולות ובאותם הסדרים ובאותה הכוונה שצוה הבורא ית"ש, יהיה אותו הפועל הגופני והחמרי עצמו פועל שלמות, ובו יתעצם באדם מציאות שלמות ומעלה רבה, יתעלה בו ממצבו השפל ויתרומם ממנו... ואילו לא היתה הגזרה גזורה שימות, על ידי המעשים האלה היתה הנשמה מתחזקת וחשך הגוף מתחלש, באופן שהיה מזדכך על ידה זכוך גמור ומתעלים שניהם אל הדבקות בו ית"ש... (שם פרק ד ד, וראה עוד ערך מצוה ועבודת ה')

ואולם סבת כל מצבי האדם, חשכתו ובהירותו, הנה היא הארת פניו ית"ש אליו או התעלמו ממנו, כי הנה כל מה שהאדון ב"ה מאיר פניו מתרבה הזוך והשלמות במי שהגיעה לו הארתו, וכפי שיעור ההארה כך הוא שיעור השלמות והזוך הנמשך ממנה... והנה גזרה החכמה העליונה, שהעושה אותם הענינים שצוה, דהיינו כלל כל המצוות כלן, בכל מעשה מהן שיעשה יהיה מתקרב על ידו מדרגה מה ממדרגות הקורבה אליו ית"ש, ותגיע לו על ידי זה מדרגה מה ממדרגות הארת פניו... (שם שם י)

ואמנם חילקה החכמה העליונה את עניני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי, כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראוי ונאות. ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודתו ומשאו בעולם הזה, וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא... והנה זה כעבדי המלך, שכולם עומדים למשמעתו, ובין כולם צריך שתשתלם עבודת מלכותו, והנה הוא מחלק לכל אחד מהם חלק מה... (חלק ב פרק ג א)

...כי ימצא אחד ששורת הדין תתן כפי מעשיו שכבר עשה, שיעזרהו הבורא ית' עזר מעט, ואחר, שדינו יהיה שיעזרהו עזר יותר גדול ויקל עליו השגת השלמות קלות רב. ואחר שיהיה ראוי לעזר היותר גדול. וכן בהפך כבר ימצא מי, שכפי הדין יהיה ראוי שלא יעזרוהו מן השמים, אך לא יקשה עליו השגת השלמות, ואחר שמשפטו יצא שירבו לו העיכובים, ויצטרך לו חוזק גדול ועמל רב עד שישיגנו, ואחר שהוא הרשע גמור, שיסתמו בפניו כל דרכי התקון וידחה ברעתו. ויש בכל הדברים האלה פרטי פרטים רבים מאד... (שם שם ד)

עוד צריך לדעת, שהנה ההשגחה העליונה, בכל פרט מהפרטים משגחת על כל הנקשר בו מן הקודמים ומן המאוחרים, וסוף דבר משגחת על כל הנקשר בו מן הקודמים ומן המאוחרים... דהיינו האבות ובמה שיתאחרו לו, דהיינו הבנים, ומה שעמו דהיינו בני הדור או בני העיר או בני החברה, ואחר כל ההשקפות האלה, יוגזר עליו החלק בעבודה ובנסיון שזכרנו למעלה, ויותן לו המשא לעבוד לפניו ית'...

ואמנם מלבד כל זה, יש עוד ענין אחר נמשך משני חלקי ההנהגה שזכרנו, האישיית והכללית, והוא כי הנה השקיפה החכמה העליונה על כל מה שיהיה ראוי שימצא לתקון המין שיעשה ממנו קבוץ השלמים שזכרנו למעלה, וראתה שהיה ענין נאות להם מאד, שיהיה בכח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם. פירוש, שלא יוחלט הדבר, שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלמות, יהיה מן הנמנים בקבוץ בני העולם הבא, אלא גם מי שכבר יגיעוהו מעשיו, שבהתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות בשלמות, הנה יכנס בכלל ההוא, אלא שיהיה במדרגה תחתונה, שהיא מדרגת הנתלה בחברו... אולם הנהנים ומהנים לאחרים ודאי שאלו יהיו היותר גדולים בקבוץ ההוא... (שם שם ז וח)

והנה אחרי היות גזרת חכמתו שיהיה בעולם טוב ורע, היה הסדור שימצא באמת הרע בכל המדרגות שאפשר לו לימצא, ותהיה העבודה לאדם שימנע ממנו השליטה והפעולה בכל דרכיו ומדריגותיו עד שיוסר ענינו לגמרי מן הבריאה כולה... ועל כן היה הסדור שכל ענין טוב ימצא כנגדו ענין רע, והוא מה שאמר הכתוב (קהלת ז' י"ד) "גם את זה לעומת זה עשה האלקים". (חלק ג פרק ב ח)

והנה זה פשוט, שכל מה שתתעלה ההשכלה תגדל יותר מדרגת ההשפעה שתמשך על ידה, ולא ישוה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם... ולא מי שיעמיק בהם קצת עם מי שיעמיק בהם הרבה. אמנם היה מחסדו ית' שבכל חלק מן ההשכלה תמשך מדרגה מן ההשפעה, עד שכל מי שהשכיל בה ירויח מן ההשפעה הגדולה הזאת מה שנקשר בהשכלה ההיא, ומי שלא הגיע לשום השכלה אלא להגיון לבד, כבר יהיה אמצעי לו לשיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת, ונמצא רובם של ישראל זוכין לה, מי מעט ומי יותר.

ואמנם זולת זאת ההדרגה הנמצאת לגמול השתדלות בני האדם בה כשיעורו האמיתי, עוד נמצא בה הדרגה וחלוק לפי מה שצריך לתקן בה כלל הבריאה, עד שאין חלק ממנה שלא יתוקן על ידו ויושלם חלק מחלקי כלל הבריאה. ונמצא, שהרוצה לעבוד לפני בוראו עבודה שלמה, צריך שיעסוק בכל חלקיה כפי יכלתו, כדי שיגיע ממנו התקון אל חלקי הבריאה כולה. ועל הדרך הזה אמרו חז"ל "לעולם ישלש את ימיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא" (קדושין ל'), ובכלל זה כל חלקי התורה, שיחלק בהם זמנו עד שיאחז בכלם. אך שיעור העסק שיעסק בכל אחד מהם, ראוי שיומדד לפי מה שהוא האדם ולפי כל המקרים הקורים אותו. (חלק ד פרק ב ג וד, וראה עוד ערך למוד)

עיקר הבריאה הוא, שרצה הבורא ית' לברא את האדם שיהיה מתדבק בו ית' ונהנה בטובה האמיתית. וזה על ידי שיהיו לפניו שני דרכים, דרך הטוב והרע, ויהיה לו כח לבחר באיזה מהם שירצה, וכשיבחר בטוב וימאס ברע, תנתן לו הטובה האמיתית הנצחית, ושאר כל הנבראים לא נבראו אלא שראתה החכמה העליונה צורך בם שימצא עולם שלם. וקבלנו מן החכמים שעיקר הכל האדם, ובעבורו נבראו כל השאר, ועיקר בריאתו של האדם שיזכה לטובה האמיתית, וכדי שישיג אותה ראוי בתחלה שינוסה ויעמד בנסיון, ולצורך זה ברא אליו את העולם שינוסה בו, דהיינו שיהיה בו מציאות טוב ורע, עד שיוכל למאס ברע ולבחר בטוב...

וצריך שתדע, כי כמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך במעשיו לעצמו קדושה או זוהמא, כן ימשיך במעשיו בכל הבריאה, ונמצא כל הבריאה מתוקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב לו לזכות או לחובה. (מאמר העקרים)

הכוונה העליונה הלא שמעת כבר, היא להיטיב לאדם לזכות במעשיו במה שיתקן עצמו וישלים בריאתו. והוא ענין החסרון והשלמות שזכרנו, כי האלקים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי ליאור באור קדושתו. וזה החושך המוטבע בחוקו של הגוף, שם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, ועלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו, ושנית עשה את הנשמה הטהורה החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו ולקדשו, לזכך אותו זיכוך ממש להעלותו משפל המדרגה אל המדרגה העליונה להיות כמלאכי השרת. והדרך בו תוכל הנשמה לזכך את גופה הוא במעשה המצוה וקיום התורה, וכל שהיא מרבה לקנותם מרבה זיכוך לגוף וזכות לעצמה, שהיא מקיימת רצון בוראה. (דעת תבונות ע)

עתה יש לנו להבין המצב הראשון לאדם בהיותו בעולם הזה, הלא זה זמן עבודתו, מה העבודה בכלל כבר ביארנו, להעביר כל חסרון שנמצא בבריאתו, הוא הרע המצוי עתה ועומד להתבטל, ועל האדם להשתדל בראשונה על ביטולו ממנו, ואחריו מכל הבריאה, וכמאמרם חז"ל "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"... (שם צו)

...ורצה הרצון העליון שתהיה יד האדם מגעת לכל הענינים הרמים האלה, שכולם מתנועעים מתנועותיו ומעשיו של האדם, והרי אלו כונניות גדולות כאורלוגין הזה שאופניו פוגשות זו בזו, אופן קטן מנועע אופנים גדולים ורבים, כך קשר האדון ב"ה כל בריאותיו קשרים גדולים, והכל קשר באדם, להיות הוא מניע במעשיו כל השאר... ואמנם הרע מצד עצמו אינו אלא קלקולים והשחתה, אך עם שאר הכונניות אדרבא, נמשך ממנו תועלת לאדם עצמו, כי בו תלויה כל הזכות ומציאות העבודה... ומצד זה יותר שמחשיך הרע והולך, יותר יגלה אמיתת היחוד בבטלו הרע הזה, ועוד שהוא גורם ריוח לאדם עצמו המתנסה בו. ועוד שהרי נמצאת עבודה ומעשה ממש לאדם שהוא מתקן את הבריאה בידיו, ומעביר את החסרונות שבה, ונעשה שותף כביכול להקב"ה בעולמו... (שם קכד)

ראה כי אין עניני החסידות היראה והאהבה מוטבעים באדם עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם, אלא ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו את כל תנועותיהם הטבעיות כשינה יקיצה הרעב והשבע, אלא ודאי שצריכים לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם... ומאין תבא החכמה הזאת לאדם אם לא יבקשנה... ומה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מהעיון הזה והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו, שהוא עיקר מה ה' אלוקינו שואל מעמנו... והמדות כולן הצריכות תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר, הלא אם עיננו עיון האמיתי היינו מוצאים אות על אמיתו ומטיבים לעצמנו, ומלמדים לאחרים ומטיבים להם... הרי לך שלהבין כי את היראה צריך לבקש אותה ככסף... למה לא יקבע האדם לעצמו עתים לפחות להסתכלות הזאת, אם מוכרח בשארית זמנו לפנות לעיונים או לעסקים אחרים... (מסילת ישרים הקדמה)

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל. והנה הורונו חז"ל שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו... ומקום העידון הזה הוא העולם הבא, והדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא העולם הזה, והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הן המצוות אשר ציונו הא-ל יתברך, על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, העולם הבא...

אמנם לשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי ראשונה שיעמל וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והם המצוות. והנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם התאוות החמריות, ונמצא שהוא במלחמה חזקה, כי כל עניני העולם הם נסיונות לאדם... ואם יהיה לבן חיל וינצח במלחמה מכל הצדדים, הוא האדם השלם אשר יוכל לידבק בבוראו... ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו...

וידוע כי אין התכלית מגיעה אלא מכח קבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ושימשו להגיעו, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תבחן תולדתו בודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מהם, מעתה ודאי, שהדקדוק על ענין המצוה והעבודה מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק... נמצאנו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעמד בנסיון, והנאות העולם הזה רק לעזר. (שם פרק א)

ענין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר מתבונן ומפקח במעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא... וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, שסכנתו ודאי עצומה וקרובה רעתו מהצלתו... אך אם האדם מפקח על עצמו, הקב"ה עוזרו וניצול מיצר הרע... (שם פרק ב)

הרוצה לפקח על עצמו, שתי השקפות צריכות לו: שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. וב' על המעשים שהוא עושה, לראות אם הם מכלל הטוב או הרע. בשעת מעשה יחשב שלא יעשה שום מעשה מבלי לשקל אותו במאזני ידיעה זו. ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו, וישקל אותם גם כן, מה יש בהם מהרע לדחות אותו, ומהטוב להתמיד ולהתחזק בו... ויקבע עתים ושעות לכך, שלא יהיה משקלו ארעי אלא בקביעות גדולה כי רב התולדה הוא. (שם פרק ג)

האמצעים אשר בהם נקנית הזריזות... וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצוות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה. ומה שיוכל להגביר התעוררות זו, היא ההסתכלות ברוב הטובות שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת... ומה שירבה להתבונן בדברים אלו, ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המטיב לו, ולא יתעצל ויתרפה מעבודתו... (שם פרק ח)

...ומי שמרגיל עצמו למנהגים כאלו איננו אדון בעצמו לעשות ההיפך כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני. ואמנם צריך האדם שידע כי לא למנוחה הוא בעולם, אלא לעמל וטורח, ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכדרך יוצאי הצבא אשר אכילתם בחיפזון ושינתם ארעי, והעומדים תמיד מוכנים לקרב. וכשירגיל עצמו על דרך זו ימצא העבודה קלה עליו... (שם פרק ט)

הזהיר הוא אם כן הנזהר במעשיו, ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא. ואמנם עדיין איננו אדון בעצמו שלא ימשך לבו מן התאוה הטבעית, שתראה לו היתרים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת. וזה כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאוותיו, לא מפני זה ישנה את טבעו אלא שיכבש אותה וילך אחרי החכמה ולא אחריה. אמנם אחרי שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזאת עד שינקה נקיות ראשון מן החטאים המפורסמים, וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו, כח ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני החומר, וידביק דעתו אל השלמות הנפשית, עד שסוף סוף יוכל להגיע אל הנקיון השלם... ואז תשאר ראייתו זכה וברורה... (שם פרק י)

האמצעי האמיתי לקנות הנקיות היא התמדת הקריאה בדברי חכמים ז"ל, אם בעניני ההלכות ואם בעניני המוסרים... ועל כן צריך לו בהכרח ידיעת ההלכות על בוריין לדעת ענפי המצוות עד היכן מגיעים. וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים... (שם פרק יב)

הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז"ל, "אשרי אדם שעמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו" (ברכות י"ז). כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל, כבר ידועות הן. אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה על כל ישראל, אלא יקרה לו כלבן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר, כבר ירבה הבן בדבר ההוא כל מה שיוכל... (שם פרק יח)

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד. ותדע שזו המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רבה, ויש ליצר בדבר כניסה גדולה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות. ולא יוכל איש להצליח בכך, אלא בג' דברים: שיהיה לבו ישר שבלבבות, ופנייתו רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ושיהיה מעיין על כל מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי תכלית זו. ואחר כל זאת ישליך יהבו על ה'... (שם פרק כ)

ענין הקדושה... שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי, ומתדבק בכל עת באלקים, ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו... אך סוף הקדושה היא מתנה. כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית, אך הסוף הוא, שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת וישרה עליו קדושתו.. (שם פרק כו)

...הנה כתיב "אשר ברא אלקים לעשות", וסוד הענין הזה כי הקב"ה התחיל הבריאה והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה עד שיהיה לו השכר על מעשיו, וזה כי האדם נברא כבר בצלם אלקים ודיוקנו בדמות דיוקן של מעלה, ועם כל זה איננה שלימה להדמות לעליון לגמרי, עד שישלימנה במעשיו הטובים, והוא ענין המצוות שהם תרי"ג כתרי"ג אברי האדם... (אדיר במרום דף ג, ועיין שם עוד)

וצריך שתדע, כי עיקר הפעולה שצריך האדם לעשות הוא לכוון דרכיו והליכתו לתקון השכינה כמו שאמרנו למעלה, בסוד "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרס, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין, רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא... (שם דף יב, ועיין שם עוד)

אור החיים:

...או הגם שנשמת האדם מבחינת הטוב, עם כל זה ראוי לעלות במעלות הטוב יותר, וזה שאמר טוב מאד, שעל ידי מעשה אדם מתעלית נשמתו. (בראשית א לא)

ומקובלני מפי זקני תורה, כי טעם שעשה ה' העולם כדורי הוא, כדי שיעמד ויתקיים בהשתואת כח חלקיו, ופירוש של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה... כהדבקות באורו ית' ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו ית'... קל וחומר כמה צריך האדם לכסוף לאורו... (שם ב א)

...הנה ידוע כי כל מצוות שצוה ה' לעם קדושו הם מצוות היכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשות, זולת מצות פרישת עריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשות, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, מרחק הרגשת ראות העין, ומרחק בחינת החושב. ואם ב' אלו לא יעשה, אין אדם שליט ברוח זה לכלותם ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקות הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. צא ולמד ממעשה דרב עמרם רבן של חסידים... גם אם יושלל מבחינת הראות אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה... ואמרו ז"ל אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו, מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינת זו, היא שלילת ב' דברים ממנה, וזה טעם אומרם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות, מה שאינו כן בעל תשובה... (ויקרא יח ב, וראה שם עוד)

וראיתי להעיר לבות בני אדם ברמז גדול שרמזה פרשה זו, שאמרו ז"ל שבני ישראל הדרגתם למעלה מהדרגת המלאכים, וכי ה' ברא ד' עולמות, ורשומים בפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי יצרתיו אף עשיתיו"... ואמרו אנשי אמת, כי בחינה הבאה (לאדם) מאור עולם העשיה לצד היותו מועט ואין בו אלא כל שהוא מהרוחניות, והוא שמרגיש במורגשות העולם הזה, זו תקרא נפש, והבאה מאור עולם היצירה הארתה גדולה יותר, ותקרא רוח, ומהבריאה תקרא נשמה, והבאה מאור עולם אצילות תקרא נשמה לנשמה. והנה האדון ה' צב-אות עשה התקשרות כל העולמות רוחני וגשמי באדם ישראל, בנה ד' היסודות ושם שם לו חוק הרוחניות מכל העולמות, והגשמיות מתנגד לרוחניות יותר מאש ומים, לזה נתחכם ה' וברא הנפש שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות, והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה, הרוח...

עוד אמרו יודעי דעת כי התעצמות השלמים באמצעות לקח טוב שנתן לנו הבורא להתעלות ממדרגה למדרגה, רוח וכו' וזו תכלית סיבת בריאת האדם. עוד אמרו כי ההשגה בהעלאה זו תסובב שישלח האדם ידו ויהנה כאדם עושה בתוך שלו, והוא סוד "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", והוא מאמר חז"ל שהנפש קודם ביאתה לעולם הזה אוכלת כבת בוגרת, ובחזרתה כנשואה...

עוד יש לך לדעת, כי להיות שיש אדם שזוכה לכל המדרגות הקדושות, ויש שזוכה לב' וג', ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה, אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידה להטותה אלא באמצעות הרוח, אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו שתעלה הנפש למדרגת הרוח, שאז קנאה במעשיו, בסוד ואם בעל נפש אתה... וקניית מדרגות בחינת הקדושה או מצד המזריע, כי האב יפעיל כח עליון בבן, או לצד התעצמות מצד עסק התורה, ואפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה, אם יטריח ישיג הדרגות עליונות כשיעור היגיעה... (שם כב יג, ועיין שם עוד)

הגר"א:

בלכתך לא יצר צעדיך - ההולך בדרך ה' צריך ללכת בפתח קטן וצר וביסורין, כי לפתח חטאת רובץ, ועוד שלא יקפוץ מעל המדרגה הראויה לו, והתורה תגין עליו שלא יצר לו בפתח הצר, ולא יכשל אם ירוץ ממדרגה למדרגה. (משלי ד יב)

אורח חיים למעלה - האדם צריך לעלות תמיד, ואם לאו יורד חס וחלילה. (שם טו כג)

ומאזני מרמה - על בעל תשובה, שקודם צריך להפוך מדותיו. מה' מצעדי גבר - הפעולה עצמה מה', והאדם צריך רק להכין הדרך ולסקלה, וכמו שאמרו הבא ליטהר מסייעין אותו. (שם כ כג וכד)

אל תאמר - שה' ברא יצר הרע ואני אלך אחריו, אלא תייגע עצמך בתורה, וה' יסייעך, כמו שאמרו יגעתי ומצאתי תאמין. (שם כד כט)

הגה סיגים - לפני למוד התורה צריך להסיר הסיגים מלבו ולסור מרע, שאם לא כן ילמד בתורה פירוש אחר, להתיר. (שם כה ג)

והענין הוא, אף שהיוצר ב"ה מסר הכח באדם לכבוש את יצרו באמצעות הרוח השוכן בקרבו, לא תשלם המעשה ביד האדם, וקשה מאד על האדם לבא אל תכליתה, ואין בידו רק להתחיל המלאכה ולעשות כל מה שבכחו לעשות, והשלמת המלאכה הוא בעזר אלקי המלוה לאדם להביא אותה אל הפועל הגמור, והשי"ת הוא בוחן לב חוקר כליות ומבין מתי עשה האדם את שלו ומה בכחו לעשות, וכשרואה שכל אשר היה לאל ידו לעשות כבר עשהו, ואין בכחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הטוב, אז ילוה אליו העזר אלקי ממרומים ויגמור בעדו... (קול אליהו סוכה נ"ב)

תניא:

...וכמו שכתב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזהר שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש, בהסיר הבגדים הצואים ממנו, שהם תענוגי עולם הזה, שהוא מלובש בהם, וכן שאר כל המדות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו לה' לבדו וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלקית לבדה, שהן מחשבת ה' ותורתו להיות שיחתו כל היום, לא פסיק פומיה מגירסא וכח המעשיי שבידים ושאר רמ"ח אבריו יהיה במעשה המצוות לבד, שהוא לבוש השלישי של נפש האלקית. אך נפש הבהמית שמהקליפה רצויה להפך ממש לטובת האדם, שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזהר הקדש. (ליקוטי אמרים פרק ט)

והנה כשהאדם מגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, כמו שכתוב ובערת הרע מקרבך, ואין הרע נהפך לטוב ממש, נקרא צדיק שאינו גמור ורע לו, דהיינו שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי, אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי, כל הרע שבו היה נהפך לטוב ממש. וביאור הענין, כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו למאוס מאד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאוות הגוף בלבד ולא לעבודת ה', מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א, וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל, כי הם זה לעמת זה... וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסט"א בתכלית השנאה, ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית, על כרחך נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם, ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל, ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים, אלא שהוא בטל במיעוטו...

והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בענין בחינת מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים ובענין ביטולו במיעוטו בששים על דרך משל... אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עליה והנה מועטים, שלכן נקראים בני עליה, שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה... (שם פרק י)

...כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה כדכתיב "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", פירוש, כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך שנדחה ממנו מאליו, וממילא כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וס"א שבחלל השמאלי מפני החכמה שבנפש האלקית שבמוח, אשר רצונה למשול לבדה בעיר, ולהתלבש בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה כנ"ל, ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלקית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה, ממילא אינו אלא בשלשה לבושיה הנ"ל, ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה, שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני, כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית, ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי להתאוות תאוה לכל עניני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאלו לא התפלל כלל, אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש, חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה... (שם פרק יב)

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העתים שוות, אלא סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באמרו ללבו, אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה'... (שם פרק יד, וראה עוד אדם-בחירה)

...ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלקים, מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע, וזו היא עבודה תמה לבינוני, או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזו נקראת גם כן עבודה להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו, מה שאינו כן כשאין לו מלחמה כלל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל. (שם פרק טו, וראה עוד ערך עבודת ה')

...והן בבחינת ועשה טוב, להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודה משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא... וכן לתפלה בכונה בכל כחו ממש, וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו, שלעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאד אל האדם כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו היה מקבל באהבה וברצון שלא יפרד מיחודו... אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל. (שם פרק כה)

ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבא, יש לו לשמח בחלקו, שאף שנפלו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וגו'... וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה, ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום המצות ממש... הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל, ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א דלעילא המגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר "אם תגביה כנשר וכו' משם אורידך נאם ה'"... (שם פרק כז, וראה עוד ערך עבודת ה')

...והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומיקרי רשע גמור על אשר אין פחד אלקים לנגד עיניו, כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, כמו שאמרנו לעיל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו. והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה', וכמו נסיון ממש, והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחינת ועשה טוב, כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום...

ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע מכל כל במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ"ל, ואפילו פחות מערך הנ"ל, כגון להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חברו, ואפילו גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת, ואפילו כדי לנקות עצמו... ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאורייתא... (שם פרק ל)

והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש מלא כל הארץ כבודו ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור, אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו, אשר מלא כל הארץ... (שם פרק מב, וראה עוד עבודת ה')

...והנה אף שגילוי זה על יד עסק התורה והמצוות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל, כי תורה אחת ומשפט אחת לכולנו אף על פי כן בדרך פרט אין כל הנפשות או הרוחות והנשמות שוות בענין זה, לפי עת וזמן גלגולם ובואם בעולם הזה, וכמאמר רז"ל אבוך במאי הויי זהיר טפי... וכן אין כל הדורות שוין, כי כמו שאברי האדם כל אבר יש לו פעולה פרטית ומיוחדת, העין לראות והאוזן לשמע, כך בכל מצוה מאיר אור פרטי ומיוחד מאור אין סוף ב"ה. ואף שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצוות, מכל מקום לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתרה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצוות... (אגרת הקדש ז)

...היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא אמרו רז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם... וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבבו אתכפיא ס"א ומהפך חשוכא לאור השי"ת השוכן עלינו בבחינת עשיה בעקבות משיחא, ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון וכו'. (שם ט)

אך מודעת זאת מה שאמר האריז"ל שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה מחשבה דיבור ומעשה להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא וכו', לבד מצוות התלויות במלך, שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם, והטעם הוא כדי להלביש כל תרי"ג בחינות וכחות שבנפשו אחת מהנה לא נעדרה וכו'... (שם כט)

נפש החיים:

...אבל הענין, כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש חס ושלום אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה, והיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי חס ושלום, אמנם רמזו ר' ישמעאל בלשונו הקדושה "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" רוצה לומר עמהן עם הדברי תורה, היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש, על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה... (שער א פרק ח, וראה עוד אדם-חייו-צלם אלקים)

ונבאר ענין התקשרות הג' בחינות נפש רוח נשמה אחד בחבירו, והוא יסוד ועיקר ענין התשובה, וזה כל פרי הסר החטאות מנפש החוטאת. ויתבונן האדם כמה הוא צריך להשגיח ולהתבונן על כל פרטי עניני עבודתו לבוראו ית"ש, שתהא עבודתו תמה ושלימה קדושה וטהורה, ויראה לפשפש ולמשמש תמיד בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו שהם הג' בחינות הנ"ל, אולי לא השלים עדיין חפצו ורצונו ית' לפי שורש נשמתו בהשגה, וכל ימיו יוסיף אומץ בתורה ומצות להשלים נפשו ורוחו ונשמתו מטוהרים כאשר נתנם... (שם פרק יז)

...עד שבעולם התחתון כמעט כולו רע, לולי רחמי הבורא ית"ש אשר גבר חסדו על ברואיו לברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת רוח חיים, רוח רוחני כלול מכל העולמות מעולם התחתון עד העולם היותר עליון, כח מאסף לכל מחנות מלאכים שרפים אופנים חיות הקודש ורקיע שעל גבי החיות, והוא יתאבק וילחום עם כח הרע, ובמעשיו יתגבר עליו וימעיטנו הולך וחסר יחסרנו עד כי יעביר זדון מן הארץ, וכל עיקר מציאות הרע לא תמצא רק כדי שיתבטל וליתן שכר למבטלין... (רוח חיים ה א)

מלבי"ם:

ראה אדם-חייו, עבודת ה'.

רש"ר הירש:

גן בעדן - עדן היא שביעות רצון מוחלטת. ה' רוצה להראות בזה, כיצד נוכל לחיות במצב אידאלי. גם ארץ ישראל יכולה להיות גן עדן אם רצון ה' הוא אמת-המדה ליושביה. ועץ הדעת - ...מסופו נלמד, כי העץ היה צריך ללמד לאדם מה טוב ומה רע לו, הזהה עם הטוב והרע בעיני ה'. העץ יכול להיות טוב למאכל ונחמד למראה וכו', ואף על פי שלפי שפוטם של החושים וגם של השכל הוא מעולה ביותר, בכל זאת על פי רצון ה' שנגלה לאדם העץ ממית. לשם מילוי תפקידו ולמען יעצב את העולם לגן עדן, על האדם לשמוע לתבונת ה', ולא לרשמי חושיו הוא. (בראשית ב ח וט)

...גם כיום כל אחד מאתנו עומד לפני עץ הדעת, ועליו להכריע אם ישמע ליצרו, לדמיונות שכלו, ולאינסטינקט הבהמי שבו, או אם ישמע, בהתאם לתפקידו, לקול ה' הדובר בקרבו. (שם שם טז)

והנחש היה ערום - הבהמה מנוהלת על ידי האינסטינקט, ומה שהיא מוכרחה לעשות על ידו הוא גם הטוב לה. האדם צריך להחליט בעצמו על מעשיו מתוך בחירה חפשית והכרת חובתו, ולא מתוך גירוי יצריו בלבד. הקול האלוקי אשר נופח באדם, מצפונו, מזהיר את האדם באופן כללי להיות טוב. אך מה שטוב לאדם בפרט, זאת עליו לשמע מפי ה'. הבהמה נבראה לחיות וליהנות, האדם לעמתה, לא הושב בגן עדן לחיות וליהנות, כי אם כדי למלאות את תפקידו: "לעבדה ולשמרה". חייו הם תפקיד בשרות ה' והעולם, ועליו להקריב את חייו האינדיבידואליים לשם יעוד עליון זה. מתוך מדרגה זו עליו לדעת מה טוב ומה רע לו. לפניו עמד העץ המגרה את כל היצרים, וחושיו אמרו לו הוא טוב, אך הציווי האלוקי אמר לו לעומתם - הוא רע!... (שם ג א)

...חוקי החקלאות מזכירים לאדם את מציאות ה' ומזהירים על אחוה וריעות. כך פותרת התורה את הבעיה הרוחנית של החקלאות, כך היא מקימה מדינה של חקלאים עובדי ה', שכולם חברים באחוה ושויון... (שם ד א)

אחותי היא - לרמב"ן חטא אברהם בכך. אין התורה אוסף של דוגמאות טובות, כי אם ספור הקורות. כדוגמא משמש לנו ה' בעצמו. ספור חולשותיהם של אישי התורה מלמד אותנו, שאין המדות הטובות תכונותיהם, משה העניו היה יכול לקצף במי מריבה, אם כן ניתן באפשרותנו לחקות אותם.... (שם יב י)

כל זכר - הוא נושא המסורת הרוחנית, הזוכר. ולא כפי התרגום הגרמני, בעל הכח. לכן נפל בתפקיד האיש למוד התורה, ובתפקיד האשה לעצב את המקום הארצי לשם כך. האלוקי יתמזג על ידי כן בארצי, ויפרח... (שם יז י)

צדקה ומשפט - החינוך צריך להיות בדרך זו, מצוות בין אדם למקום קודמות למצוות בין אדם לחברו, ועל ידם יבא לקיים את המצוות שבין אדם לחברו. חוקים קודמים למשפטים, ודור המושחת במוסר, מושחת גם בשטח הסוציאלי. (שם יח יט)

ששת ימים תעבד - את פעולתך עליך לראות כעבדות בשרותו של ה', ותפקידך הוא להרים על ידי מעשיך את העולם הפיזי המשועבד לרמה מוסרית-חפשית... שבת לה' - על ידי שביתתך תבין שגם פעולתך היא בשרותו של ה'. ועשית כל מלאכתך - במכילתא: יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה. ערך פעולתך נמדד על ידי הכונה למטרה נכונה, ולא על ידי השגת המטרה. השלמת כל המפעל נתונה רק ביד ה'. האדם גומר את פעולתו כאשר התכוון כוונה נכונה, וגם אם נקרא לשוב לפני שהשלים את מפעלו. (שמות כ ט וי)

מזבח אדמה תעשה לי - עליך לעצב את הארצי ולהרימו אל ה', כי חרבך הנפת - וגם את חיי המדינה עליך להקדיש, המשפט והאנושיות בונים את המזבח האלוקי, ואין הוא מקדש בשום פנים את פעולת החרב. לא תגלה ערותך - ועוד מצוה המזבח על הצניעות, שהיא היסוד לאלוקי שבאדם, ובלעדה אין צדק ואין אנושיות. התורה מלמדת אותנו בזה את היסודות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, זאת אומרת את חובותינו כלפי ה', החברה, וכלפי עצמנו, ואין היא מלמדת אותנו את הנמצא עם ה' בשמים... (שם כ כ)

שנים כרובים - ...על ידי שמירת התורה נהיה לעם קדוש ולממלכת כהנים, דהיינו על ידי הגשמת היעוד המשולש של כל פרט: לעודד את ישע חברו, לשמר על הכלל, ולהגדיל כבוד ה' בארץ. על ידי כן נעשה כל אחד ערב ונאמן על חברו... (שם כה יח)

אש תמיד תוקד - ...לא תתכן התנשאות להקרבת קטורת או לכניסה לקודש הקדשים בלי הקדשת המעשה הפשוט תחלה, בלעדי זאת אין רוחניות וקדושה. (ויקרא ו ו)

כי קדוש אני - ...עלינו לשמר שחמרנו-גופנו ישאר במסילה הצרה המכשירה אותו להיות מכשיר לרוחניות. שניהם, החומר והרוח הם מכשירי האלקות, ועל ידם היא פועלת בארץ. טומאת מגע מביאה לידי הכרה ומראה באופן סמלי מה שמצוות מאכלות אסורות פועלות באופן מעשי. שמירת דיני מאכלות אסורות עדיין אינה קדושה, אך תנאי מוקדם להשגת קדושה. התודעה על האפשרויות והתפקיד המוטלים עלינו הם תנאי ראשון להגשמתו... (שם יא מד)

ורחץ במים את בשרו ולבשם - לפני כל שינוי בגדים עליו להתרחץ, זאת אומרת הבא להתעלות למדרגה יותר גבוהה עליו להיות תחילה חדור מרגש נחיתותו, אי-שלמותו וחסרונותיו. ואפילו בהחלפה מבגדי הקודש לבגדי עצמו. (שם טז ד)

שני השעירים - ...כאן מראים לנו את שתי אפשרויות החיים. כל אחד הוא שעיר מצוייד בכוחות התנגדות להתגבר על קשיי החיים. נוכל להשתמש בכחות אלו לצרכי ה' על ידי התנגדותנו לכל היצרים המנסים לנתק אותנו מעליו. נוכל גם להשתמש בהם חס וחלילה כדי להתנגד לו ולהתמסר לחיים פראיים ולחושניות. הבחירה הזאת אפשרית על ידי החופש שניתן לאדם, בלא האפשרות הזאת של התמסרות לחושניות, לא היתה לאדם גם המוסריות. ולמעלה מזאת, החושניות מצוידת בכח משיכה וגירוי שצריך להתנגד להם. אילו היה כל הטוב נעים וכל הרע מר, לא היו אפשרויות הבחירה בין השעיר לה' ולעזאזל שוים. האפשרות האחת היא להתנגד לכל המרחיקנו מעל ה', לבא בלהב קדושתו ולוותר על האנוכיות שבחיינו. האפשרות השניה היא להתנגד לרצונו חס וחלילה, ולפנות מעליו, מעל מפתן מקדשו, אל חיי היצר האנוכיים, אל העזאזל. חיי החושניות משוללי הבקורת שייכים למדבר, ולא למקום מושב האדם המצוייד בחופש הבחירה, כדי שיתנשא מעל שליטת יצריו. (שם טז י)

את אשמו לה' - ...כל הדינים האלו מזהירים את האדם לשמר על חוק "למינו", ולהתגבר על החוקיות שביצרים הוגטטיביים ויצר המין. ייעודו המיוחד של האדם ניתן באסור אשת איש, שהוא היסוד לחייו הרוחניים והמוסריים. אפילו אם היא רק אשתו של עבד היא אסורה לו. ולמעלה מזאת, הדרישות המוסריות גדולות יותר לגבי השכבות העליונות של העם - השפחה רק בבקורת, והישראלי חייב אשם. (שם יט כא)

זאת חוקת התורה - ...כאן מכריזה התורה לפני כל העדה, כי האדם יכול להיות, וצריך להשאר נקי מחטא. יחד עם זאת מראה התורה את שעבודו וקשירתו של אדם על ידי מזגו החמרי, ובכל זאת היא דורשת ממנו לשמר על הטהרה בתוך הטומאה. הפרה האדומה מסמלת את החומר הפיזי, היא עומדת במלא כוחה ובגרותה, ובכל זאת אינה משועבדת - לא עלה עליה עול. את הכוחות הבלתי מרוסנים ומשועבדים מוציא הכהן אל מחוץ למחנה, כי אין להם מקום בישראל... (במדבר יא ב וג)

ההזיה בשלישי ובשביעי מחזירים את האדם לכניעה ולהתמסרות מרצונו החפשי תחת רצון ה'. בבריאה מופיע ביום ג' המושג של "למינו", כניעת הטבע הפיזי תחת הרצון האלוקי, וביום השביעי, בשבת, באה הכניעה וההתמסרות של האדם וטבעו הרוחני-אלוקי תחת רצון ה'. בתחילה באה הטהרה הפיזית, ורק אחר כך תתכן טהרה רוחנית... השחיטה וההזאה מורים על הרצון החפשי שבאדם הזקוק להכוונה... המילוי והקידוש מורים על איחוד הגשמי והרוחני שבאדם, דבר שצריך לזכרו ולשמרו תמיד בהכרתנו... הפרה נעשית בטבול יום, לומר לנו שגם העומד בדרגת הטהרה הנמוכה ביותר מסוגל להתעלות, אין בינו ובין העומד במדרגה גבוהה ממנו הבדל מהותי, כי אם הבדל כמותי... (שם בסוף הפרק)

יען לא האמנתם - ...הדקדוק החמור עם האנשים הקרובים אליו מראה לנו את קדושתו, הדורשת מן האדם שליטה עצמית מוחלטת במעשיו. (שם כ יב)

ויקרא לה נבח - בלי מפיק, שלא עמד לה השם הזה. אולי זו נזיפה כללית נגד כוונת האדם להנציח את עצמו בעצים ובאבנים, במקום לעשות זאת על ידי גדולת הרוח ומשמעת מוסרית. (שם לב מב)

כי יקרא קן צפור - בשלוח הקן מתחילה קבוצת מצוות המדברת על חשיבות הבית והפעילות האנושית למענו. הצפור האם בונה את ביתה מתוך דחיפה אינסטינקטיבית, ורק בשביל עצמה ובניה, ובכל זאת חלה מצוה על הקן הזה. האדם צריך לכונן את ביתו מלכתחילה בהתחשבות עם זולתו, כך שלא יוכל אחר לבא על ידו לידי סכנה. בכל מעשיו למען כלכלתו ולבושו ישוה את הבורא לנגד עיניו, שברא אותו ברצונו לחיות במשמעת חפשית, ולא בהכרח טבעי כבהמה. עוד אנו לומדים מכאן, כי בכל פניותיו של האדם ידע, שכוחו וכבודו מוכחים רק במדת נאמנותו לתורה תוך שליטה עצמית... (דברים כב ח)

מי יודך - תפקיד האדם הוא להלל את ה' על ידי פתרון בעיות חייו בדרך המוסר האלקי. (תהלים ו ו)

תמשילהו במעשה ידיך - עליו להשתמש בכל הנמצאות לא לשרירות לבו, כי אם לשם מטרת ה', להעלותם למדרגתם ולהגין עליהם, לשם כך נברא בדמות אלקים בבחירה חפשית. (שם ח ז)

חבלים נפלו לי - חיי האדם מורכבים ממה שניתן לו כתפקיד, וממה שקבל בירושה מקודמיו. נחלת שפרה - לא ינתן לו תפקיד, שלא הוכנו לו בהשגחה כל הכחות והכשרונות למלאותו ולהגשימו. אף לילות - גם בחושך כאשר יסרוני חושי התאוה לסור מהדרך, גם אז הדריכני ה'. (שם טז ו וז)

אברכך - תפקיד האדם הוא להפנות את כל מה שקבל מה' אל ה' להמחשת תורתו. זוהי ברכה מן האדם אל ה'. (שם סג ה)

משפט וצדקה - לפי המושגים הנכריים אין חובה שלא תהיה מבוססת על משפט וחוק. ביהדות עודפת החובה על המשפט בהרבה, מול המושג משפט עומדת החובה, ומול הצדקה המצוה, הצדקה היא מצוה על הנותן, עם זאת אין למקבל כל זכות ומשפט לדרוש אותה בדין. (שם עב ג)

העמק דבר:

ועושה חסד - מי שמתנהג למעלה מטבע אנושי, כברמב"ן, מתנהג עמו למעלה מהליכות עולם. והוא מי שאינו מהרהר אחריו... ולשומרי מצוותיו - המוכיח אחרים, כהנביאים, או ששומר המצות בהפלגה, ולזה מסוגלת ארץ ישראל. (שמות כ ו)

קדושים תהיו - להיות גדורים מתאוה, בנגוד למצרים הפורצים כל חוק, ויהיו גדורים אפילו במה שנגד שכל אנושי, כל עדת - שאין פרישות כל אחד שוה, אלא לפי טבע גופו והליכות ביתו, מה שאינו כן המצוות השוות בכל. (ויקרא יט ב)

והנפת אותם - תנופת הרוח, ובזה יקבלו תכף צורה אחרת, כמו שהיה בריש לקיש. והנפת - שהקריבה לקדושה ולעבודה מביאים להנפת הדעת, אם רק אם ישימו לבם לכך שאינם אלא כלי אומנות לשרת, ובלי רצון וחשק יאבדו את מדרגתם, וכביומא ס"ד: לא זכה נעשית לו סם. (במדבר ח יג וטו)

ואת החוקים - עסק התורה הוא השמירה הגדולה, ולמדנו ממקראות אלו כי אדם העלול לחטא על פי טבעו או סבה אחרת, יתנהג בחסידות להיות מאוהבי ה', או יהיה משוקדי התורה. (דברים ז יא)

אתם נצבים - מודיע שאין דין כולם שוה, ויש שם ד' מדרגות, ראשים, תלמידי חכמים, ההמון, טף ונשים ועבדים, ובכל זאת כל אחד גורם להכריע את הכלל... ונתבאר שכל ישראל מוזהרים בכל המצוות, ומכל מקום על כל אחד להזהר ביותר במצוה אחת לפי עסקיו שעלול להכשל בה ביותר, ועל זו נידון במיוחד. (שם כט ט)

מוהר"ן:

וצריך כל אדם שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם, מבחינת נשמע בחינת נסתר, בחינת תפלה, בחינת דברי התורה שסביבות המצוה, בחינת תורת ה', יהיה נעשה מזה, בחינת נעשה, בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינת תורתו, ויהי לו בחינת נשמע וכו' גבוה יותר. וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא וממעלה למעלה עד שיבא בראשית נקודת הבריאה, שהוא תחלת האצילות, ושם יש גם כן בחינת נעשה ונשמע, ובחינת נשמע שיש שם הוא תורת ה' באמת. כי בכל עולם ודרגא תורת ה' היא רק בשם המושאל, כי רק מחמת שנסתר ממנו נקרא תורת ה', וכשבא לשם נעשה תורתו. אך בחינת הנשמע שבתחלת האצילות היא תורת ה' באמת, כי אין גבוה משם, רק תורת ה' ממש... (כב י)

ראה עוד אדם - ידיעה ב יט.

משך חכמה:

משכו וקחו - ימשכו עצמם מהעבודה הזרה, ויקחו כל ההרגשות שמקומן בלב ושהאומות מאלילות אותן ואת המצוין בהן לומר עליו שהוא א-לוה, ויעשה ברגשות אלו מצות, כגון אהבת רעים ומשפחה, חסד, יופי פרי עץ הדר וכיוצא בזה. וישראל ממליכים על עצמם הראש והשכל שבו, ומאמינים במציאותו ובאחדותו ית' בכח מושכל, בהתגברות על ההרגשות. וכאן חזרו ברגע אחד לאמונה האמיתית בזכות מסירות הנפש שלהם. (שמות יב כא)

ציצית - כוונת הציצית היא, שה' ברא העולם העליון המעיד על שלמותו וחכמתו. ובעולם השפל הניח מקום לבעל הבחירה שישלים. והניח לכך מותרות בבריאה, כגון הערלה, שעל האדם לתקן. ולכן כתב במילה "כאשר ציוה אותו אלקים", על השלמת הבריאה... ומעיר לנו במצות ציצית, כי המציאות היא בגד שמשני צדדיו עוד חוטים שלא נארגו, ואם יארגם יעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. (במדבר טו לח)

שפת אמת:

ראה גם אדם-חייו, עבודת ה'.

לך לך... שאדם נקרא מהלך, וצריך תמיד לילך ממדרגה למדרגה ולצאת מהרגל וטבע. ואפילו כשזוכים למדרגה בעבודת הבורא ית', גם בזה ההרגל נעשה טבע שני, ולכן צריך לחדש בכל עת דרכים בעבודת הבורא... (בראשית לך תרנ"ו)

במדרש ואחר עורי... מכל מקום הוא עיקר השלמות, כי בודאי האדם צריך להיות ניתקן בכל הקומה שלו, כמו שכתוב בצלם אלקים עשה את האדם, והאבות גם כן היו מרכבה ממש להבורא ית', אך אין כל אדם זוכה לזה, ונתן השי"ת במתנה לבני ישראל המילה להיות על כל פנים מקום זה קודש להשי"ת, ועל ידי זה עצמו שמחסר מהגוף זוכה להארה המיוחדת למקום הזה... וכיון שזוכה כל איש ישראל להארת נקודה אחת משורש עליון, בזה נקרא תמים, כי פירוש השלימות הוא הארה עליונה, ששם בכל נקודה יש הכל... (שם וירא תרל"ט)

במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו', כי האדם נברא להמשיך חיות לעולם, כדכתיב "ויפח באפיו וכו' ויהי האדם לנפש חיה", פירוש שהוא כלי שיקבל וינוח בו החיות, והצדיקים שמושכין החיות לעולם נשארים אותן ההארות לעולם, כמו שכתוב נחלת ימיהם זכרה לעולם, כי כל רשימה שיורדת מקדושה נשאר הרשימה לעולם, וכל אדם בפרט מושך חיות השייך אליו, אבל הצדיקים ומכל שכן האבות הקדושים הם המשיכו חיות לכלל בני ישראל, ולכן הצדיקים במיתתן נקראים חיים, כי החיות שלהם עדיין מאירה בעולם... (שם חיי שרה תרנ"א)

במדרש ויתן לך... ולכן צריכה הארץ כמה עבודות חרישה זריעה וקצירה וכו' עד שנעשה מאכל, להראות כי בכח עבודת האדם יכול להוציא מאכל ונצוצי קדושה הגנוזים בעולם הזה... (שם תולדות תרנ"ה)

בפסוק ויירא ויצר... ואמרו התקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ודורון ומלחמה, כי באמת כל הג' צריכין לעובד ה', כי יש דברים שצריכין להלחם בעצמנו עם היצר הרע וסט"א, ויש דברים שאי אפשר רק בסייעתא דשמיא, כמו שאמרו אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, ויש דברים שצריכים לקרב מן הסט"א להוציא בלעם מפיהם, כענין שאמרו בכל לבבך ביצר טוב וביצר הרע... (שם וישלח תרנ"ד)

בפסוק כדברה אל יוסף יום יום. דאיתא יצרו שלאדם מתגבר עליו בכל יום, והטעם כשהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, ממילא נולד התגברות היצר הרע גם כן... כי רצונו ית' שבני ישראל יבררו בכל יום הטוב מרע... דיש ב' דרגים והם ענין רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, שיש דרך בהתגלות האור על ידי המצות, ויש התגלות האור על ידי סור מרע, והם בחינות ערב ובוקר, ומזה יש שעשועים לפניו ית'... (שם וישב תרמ"ט)

ובמדרש משל למטרונה... פירוש קודם שזוכין לתורה צריכין לתקן עצמו על פי מדת הדין לתקן כל פרטי המעשים, ואחר כך זוכין לתורה שהיא מדת הרחמים, כמו שכתב בפרשה הקודמת בענין לקחת מתנות וכו', אמנם כן גם אחר שזוכין לתורה צריכין לדקדק ביותר שלא לבא חס ושלום לידי גבהות על ידי התורה, וצריכין לשוב בתשובה על ידי התורה, שידע האדם ויבוש בעצמו איך הקב"ה היטיב עמו וזכהו לתורה... (שמות משפטים תרל"ז)

ואלה מוסיף על ענין ראשון... ויש בחינת דרך ארץ קדמה לתורה, כי כפי טהרת הגוף ושלימות המדות זוכין לתורה, אחר כך התורה נותנת שלימות אמיתית, וזוכין אחר כך למעלה יתירה בתורה, ואחר כך לשלימות ביותר... (שם תרמ"ב)

אא"ז מו"ר... אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין, אף על פי כן אשר עשה לך כתיב, שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצר הרע בכל דבר חטא, אם יזכור תמיד שוב לא יחטא, כמו שאמרו אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות... (שם תצוה תרל"א)

על מוקדה... בזוהר הקדש מחשבה רעה הוא העולה וכו', שכל מחשבה זרה שעולה לאדם רק כדי להעלותה על ידי האדם בעת שיהיה לו ישוב הדעת כראוי, וזהו עד הבוקר שמבורר אצלו האמת, רק להיות אש התבערה והרצון והתשוקה להשי"ת תמיד... (שם פרה תרל"ב)

בפסוק והנשיאים הביאו, עיין ברש"י. והענין להראות כי ביותר צריך מי שהוא במעלה יתירה להחזיק במדת הזריזות, כי זריזות מביאה לידי חסידות, לכן בתחלת העבודה יש לכל אחד הזריזות, אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות, וזה פחיתות גדול, לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות... (שם ויקהל תרמ"ב)

במדרש חכמות בנתה ביתה... וזהו פירוש החודש הזה לכם, שניתן זה הכח לבני ישראל לעורר התחדשות מעולם העליון, כי אין חדש תחת השמש, רק האדם יכול לדבק כל הדברים במקור העליון, לכן לכל צרכיכם, כי לכונה זו נברא האדם בעולם הזה, להאיר לכל הנבראים, והוא עצמו למעלה מהזמן והטבע כנ"ל. ובאמת כל הדברים מעולם הזה שנראה בעיני האדם כי הם מונעים אותו מעבודת הבורא, ובאמת הם מתקרבים להאדם כדי להעלותם, רק שצריך להתחזק שלא להמשך אחריהם... (ויקרא החודש תרל"ה)

במדרש אחור וקדם צרתני... ולכן איתא אם אין אני לי מי לי, ומו"ז ז"ל פירש שכל אחד נברא לתקן דבר מיוחד, ואין מי שיתקן זאת אלא הוא, והוא כמו שכתוב שזה המלבוש מצויר לתקן בצורת הנפש שבו... וצריכין בכח הנפש להאיר הגוף מחשיכה... (שם תזריע תרנ"ה)

עוד ענין בהר סיני... שעל זה נברא האדם לעשות ישוב בעולם, כמו שכתוב לא תהו בראה לשבת יצרה, וכן כתוב וכבשוה, שהאדם נברא לכבוש הארץ לתקנה לצאת מתוהו ובהו לידי ישוב. והנה ארץ ישראל היא יסוד כל הארץ, ובה נמצא התיקון להעלות הארץ להתחבר לשמים, ולא על חנם התאוו האבות לנחול את הארץ... (שם בהר תרנ"ג)

במדרש בחוקותי... שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו רק הוא, וכמו כן לכל שעה דבר מיוחד שאינו לתקנו רק בשעה זו, וזהו אם לא עכשיו אימתי, אף על פי כן אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל... (שם בחקותי תר"מ)

איש על דגלו... וכמו למלאכים יש לכל אחד מבני ישראל חלק מיוחד בתורה, ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי, והם בני עליה מועטין, ויש מי שאינו כן, ויוכל לקפוץ ממדרגתו על ידי תשוקה והרצון העז. וב' מדרגות אלו נרמזו בכתוב: "איש על מחנהו ואיש על דגלו" וגו', ובתורה ירוץ הצדיק גם למעלה ממדרגתו, כדכתיב מגדול עוז שם ה' וכו'... (במדבר תרל"ט)

בפסוק עשה לך שרף... אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו... אף על פי כן זה הרצון, שבהיותו עוסק ברפואה הגשמית יסתכל ויהיה לבו לשמים על ידי שמיישב עצמו וכי נחש מחיה, וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם, פירוש אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע, אף על פי כן ישעבדו לבם, פירוש להסתכל לשמים להראות שחפצים לצאת ממאסר עולם הזה והטבע ולהתדבק בו ית', וזהו עשה לך שרף, התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל. (שם חקת תרל"ו)

בפסוק הנני נותן לו... פירוש השלימות הוא המכוון להיות האדם בא למקום המיוחד לו, ונודע לו עיקר המכוון שעל זה נברא, וזהו השלימות, האדם אינו יכול למצא רק בעזר עליון והוא בחינת שבת שנקרא שלום בכח הנשמה יתירה שמתדבק האדם לשרשו ומקומו... כדאיתא כל אדם יש לו עולם בפני עצמו, על פי מה שאמר מו"ז ז"ל שהעולם נקרא על שם ההעלם, לזה כל אדם יש לו איזה העלם והתנגדות שצריך לתקן בעולם, ואמת שורש הטעם על ידי שיש לו ענין מיוחד באמת בעולם הבא, גם כן ממילא יש לו גם כן הסתר והעלם המכוון לו, וכפי תיקון ההעלם זוכה לאור הגנוז כפי ערכו, וזה מלחמות האדם כל ימיו בעולם הזה... (שם פינחס תרמ"ה)

באדם יש נקודת קדושה שיש לה גבול, אך על ידי עבודתו יכול האדם להרחיבה בעזרת השי"ת, וזוכה להרחבת הדעת בקרבו כשעולה ממדרגה למדרגה. ועל ידי זה צריך לקרב גם שאר הנבראים, כי כפי התרחבות הנשמה צריך להרחיב גם הכלים, והם הנפש והגוף להעלותם לרוח חיים שבקרבו. (דברים ראה תרל"ד)

גם פרשנו הפסוק על פי מה שכתב רש"י אבד ואחר כך תאבדון, שצריך לשרש אחריה, כי כמו שכח הקדושה ועבודת האדם אין לו שיעור, כמו כן זה לעומת זה עשה וכו', וכפי מה שאדם מתחיל לבער הרע שבקרבו, נולד לו תמיד מיני התנגדות אל עבודת הבורא באופנים שונים, ובכל עת ניתן לפניו מחדש ב' הדרכים ברכה וקללה, אמנם באמת היא הבטחה גם כן, אבד ואחר כך תאבדון, שבסוף יהיו זוכין לאבד לגמרי כל מיני עבודות זרות אותן האנשים אשר התחילו גם עתה לאבד את היצר הרע, אף כי אינו יכול לגמור עתה הכל, יהיו מקוים לעתיד בעזרת הבורא. (שם שם תרל"ח)

תמים תהיה... פירוש תמים להיות רצון האדם להמשך אחר הנהגות הבורא, ולא ירצה להיות בהנהגות עצמו, כי זה יותר טוב ממה שמשיג בעצמו איך לנהוג עצמו... (שם שופטים תרל"ו)

כי תצא מחנה... שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום, ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות, על ידי זה עצמו ונשמרת, ששוב אין מקום להיות מתבלבל על ידי דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו, ואין דבר חביב מנפשו, וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל... (שם תצא תרל"א)

טף למה בא... והכלל כי אין שום דבר נגמר בלי עזר עליון, וגם כל המצות ועבודת האדם הכל מהשי"ת, כמאמר ממך הכל, אך בודאי יש גם להאדם חלק קצת והוא על ידי הרצון והתעוררות שלו... (שם וילך תרל"ג)

האזינו השמים ... ולכן אל יפול לב האדם עליו במה שצריך לעסוק בדברים גשמיים ושפלים, כי הלא הצור תמים פעלו, וכמו כן האדם כולל כל הבריאה... וכן הוא בפרט שיש בכל איש ישראל אלו ההסתרות שהם מכחות כל האומות, ואיש הישראלי צריך לתקנם... (שם האזינו תרל"ז)

בפסוק אף חובב עמים... וביאור הענין הוא, דיש דומם צומח חי מדבר, וכל אחד גבוה יותר, וצומח יש בו גם כן מדומם... ומדבר יש בו מדצ"ח גם כן כידוע. והנה בני ישראל למעלה ממדבר גם כן ונקראים מדברותיו, כי פירוש מדבר שיכול להנהיג עצמו... אבל בני ישראל נמשכים אחר הנהגת הבורא ית' ונקראים מדברותיך, והנה אין כל מין יכול לתקן עצמו עד שמתקן מדריגה התחתונה שבו מקודם, כענין שאמרו חז"ל ונתתי עשב וגו' לבהמתך מקודם, והדר ואכלת וגו'. לכן אנו רואין שאין האדם יכול לתקן עצמו כראוי, עד שמתקן מקודם נפש הבהמיות שבו... ולכן הוצרכו בני ישראל מקודם להקריב בעבור האומות... (סוכות תרל"ז)

שם משמואל:

ונראה לפרש... כי צורת האדם לחבר את העולם העליון והתחתון, והוא על ידי תפלה, ועל כן נקרא על שם תפלה (מבעה)... והחיבור נעשה על ידי שהוא משתמש בעולם הזה רק לצורך עולם הבא, ומקיים (משלי ג') "בכל דרכיך דעהו", ומורה במעשיו שאין העולם הזה נפרד לעצמו, רק הוא משמש לעולם הבא... ואם חס ושלום עושה להיפוך, שהעיקר אצלו עולם הזה, והוא משתמש בעניני עולם הבא ועולם העליון לצורך תאוות עולם הזה, הרי הוא מחבר ומשפיל את העולם העליון לתחתון, וזהו אדם המזיק, שמזיק בשמו שהוא אדם שיש בו כח החיבור, כי לולא מעלתו זו לא היה ביכולתו להזיק... (בראשית תולדות תרע"ב)

וכן נמי מצינו ענין גדעון ויהושע, בגדעון לא מצינו אלא פעם אחת שלימד סניגוריא על ישראל... ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה, שפירש רש"י שלמדת סניגוריא על בני, משמע שנתגדל מכח מעשה זה ברגעא חדא בשעתא חדא. ויהושע מצינו (שמות ל"ג) "נער לא ימיש מתוך האוהל", והיו עליותיו דרגא בתר דרגא יום אחר יום... (ויחי תרע"ו)

הנה מצות בנין בית המקדש... וכן בנפש יש שלש קדושות, קידוש ממעשים בלתי ראויים, כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה כ"ד) כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה, קידוש למעלה מזה אף מדברים המותרים, כאמרם ז"ל (יבמות כ') קדש עצמך במותר לך, ויש עוד קידוש למעלה מזה שיעשה כל מעשיו לצורך גבוה, כענין (משלי ג') "בכל דרכיך דעהו"... (שמות תרומה תרע"ב)

וילחם עם ישראל... ובכן איננו רחוק לאיש, שעדיין איננו מזכך שבעוד זמן קטן יגיע לשלימות, אם הוא רק עושה מצוות השי"ת בתמימות כמו שנצטוה. כי אולי בעוד זמן קטן זה יקבל שכרו בפעם אחת מכל מה שעשה עד הנה, ואז ימצא עצמו מזוכך בפעם אחת, כי גם זה מתנת השי"ת היא... (ויקרא תע"ר)

ונראה דהנה ידוע שהאדם יש בו שלמות השכל שבמוח ושלימות המדות שבלב, ואינו נקרא איש שלם עד שיהיה מיושב בשניהם. ואשרי האיש מיושר בשניהם, אז בהכרח כחות החיצוניים בדלין ממנו, כי אז שורה עליו קדושה אלקית, ומחמת הופעת האלקות כולהו ערקין ומסתלקין. אך באם איננו מיושר אף באחד מהם, אז אי אפשר שתשרה עליו הופעת אלקות, כי אין הוי"ה שורה באתר פגום, וממילא יש מקום לאחיזת החיצונים... (שבועות תרע"ט)

וכן יש לפרש דברי המדרש לקמן... כי החכמה היא שלימות השכל, הגבורה לעולם מתיחסת לנפש, גבורת הנפש, עושר מתיחס לגוף, שהוא דבר יש ונרגש. ומה שאמר זכה באחת מהם נטל חמדת כל העולם, שבאמצעות שלימות האחד נקל להשתלם בכולם, שבאמצעות שהשכל דבק בהשי"ת יש גם לכל חלקי האדם דביקות בצד מה ונעשו מושלמים גם כן, וכן כולם, שכל אחד גורר אחריו את כל שאר חלקי האדם. (מטות תרע"ג)

ונראה הפירוש... דבמה שאדם עומד מרחוק ומתירא לקרב למעלה ממדרגתו, או במה שאדם יש לו דרך ארץ מפני מי שגדול ממנו, בזה גורם שהחיצונים גם כן לא יוכלו לקרב אליו ולא לכל גבול הקדושה... (יום הכפורים תרע"ג)

ר' צדוק:

וכן נגלה אלי בחלום הלילה כי כל ההשתדלות אדם הוא רק לענין הסור מרע שבזה ביד האדם להתרחק מרע לגמרי עד הקצה האחרון, כאברהם יצחק ויעקב ומשה רע"ה, אבל בענין השגת הקדושה בזה אין מועיל השתדלותו רק כפי חלקו שחלק לו השי"ת ומדרגות מדרגות יש, ואין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מועיל שום השתדלות להשיג כהשגת משה רע"ה ודומיו שלמעלה ממדרגתו. (ואין זה סותר מה שאיתא בתנדב"א חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבות, כמו שכתבתי במקום אחר)... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד יד)

כמו שיש בקניני העולם הזה פעמים שאדם מוצא מציאה הון רב או זוכה בגורל ומתעשר בלא שום יגיעה, כך יש גם כן בקניני עולם הבא, הגם שאיתא פ"ק דמגילה ו' לא יגעת ומצאת אל תאמין, הא אסקיה שם הני מילי וכו' אבל לאוקומי גירסא סייעתא מן שמיא... ואם אפשר יגעת ולא מצאת כל שכן דאפשר לא יגעת ומצאת על ידי סייעתא דשמיא. וכענין "ונח מצא חן בעני ה'", ואז"ל (בב"ר כ"ט) הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא. כי פעמים אדם זוכה בלא שום יגיעה שהוא שמור מן העבירה, ונקרא צדיק, וזהו מדרגת נח, ופעמים אדם זוכה להשיג השגות מידיעת השי"ת ואורו, וזהו מציאת ישראל שהקב"ה מצא, שבזה מיוחס גם כן המציאה למעלה... (חלק ב צדקת הצדיק פג עמוד כג)

כפי זיכוך מעלת האדם ומדרגתו זוכה להתמנות וראשות, והם ד' מדרגות שרים שחשב יתרו נגד ד' מעלות שזכר. אנשי חיל היינו מצד הנפש שהוא כח הגוף וגבורים לכבוש יצרם במחשבה דבור ומעשה להיות לה'. ויראי אלקים בלב, כמשז"ל (יומא ע"ב) על פסוק ולב אין, והוא על ידי התגלות אלקות מורגש ללב. ואנשי אמת אין אמת אלא תורה... ושונאי בצע פירוש נקיים ממחשבות זרות, שכל דמיונות עולם הזה מה שחוץ לתורה נקרא בצע... (שם צדקת הצדיק רל עמוד קז, וראה שם עוד)

עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר טוב ויצר רע, כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב, ואם לאו וכו'. ואז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול יצרו גדול, כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר רע א' זה לעומת זה בב' חללי הלב, כפי החשק שבלבו בימין לטוב, כן בשמאל לרע, ולכך יצר רע גם כן גדול. וזה שאמרו ז"ל (מנחות כ"ט) עולם הזה נברא בה' ועולם הבא ביו"ד, כידוע דב' אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה שהם מוחא ולבא, ובעולם הזה לבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעולם הבא שישחש היצר הרע ולא יהיה עוד מקום לבחירה אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח... (שם רמח עמוד קכח)

ותלמודין חשיב רק המדרגות שביד האדם להשיג בהשתדלותו, וזה מה שהשי"ת נותן הוא שלימות החסידות הגדולה מכולן שזוכין לה בעלי רוח הקדש, ודוד המע"ה רבן של בעלי רוח הקדש דקרי לנפשיה חסיד, זכה להיות לבו חלל בקרבו שלא שלט בו יצר הרע, ודבר זה אינו אלא על ידי שהקב"ה עוזרו... אלא שאין הקב"ה עוזר אלא למי שבא לטהר דהמשפט להיות מסייעין לו... (שם ישראל קדושים עמוד ז)

וזהו תכלית העבודה והשתדלות אדם בעולם הזה להסיר מסך המבדיל עד שיבא ויגיע להשיג בהירות אור השי"ת המקיפו, (כידוע שממנו מזדכך חיצונות הכלי, וזה סוד כי קרן עור פניו כנודע, והיינו דיש עור ובשר, והעור נקרא בזוהר משכא דחיויא שמצידו החטאים, והיינו בעולם הזה שלא נזדכך, ולכך נראה למראית העין פנימות הכלי טוב מן חיצונותה, ובאמת החיצונות טוב כנודע, והיינו עד"ש (ברכות ל"ד) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', וזה יקר יותר אחר הזיכוך כשמשיג האור מקיף)... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד ר)

התורה והמצות הם רק הארות לגוף המכוון שיש מבריאת האדם, וכמ"ש נר מצוה ותורה אור, שהם מאירים להגיע אל המכוון שהוא דרך חיים שמהלכין בדרך זה באישון לילה ואפילה... כי אין אדם רואה ויודע כלל מה השי"ת חפץ ממנו ביחוד ועל מה הוא נברא בעולם, וכל דרך איש ישר בעיניו הוא, כטעם (ברכות מ"ג) ייפה לו הקב"ה לכל אחד אומנתו בפניו, כי כל אחד נברא לצורך מיוחד בעולם הזה ולקילוס מיוחד שיגיע ממנו ביחוד להשי"ת, כי כל פועל למענהו לקילוסו (שוח"ט מזמור י"ט), וכל חיי העולם הזה נקרא הילוך, כמשז"ל (סוטה כ"א) על פסוק בהתהלכך, וכמש"נ כי הולך האדם אל בית עולמו (שמו"ר נ"ב), כל אחד יש לו עולם בפני עצמו, והוא שלימות נפשו בכל קומתה, שהאדם נקרא עולם קטן. ומספר ימי חיים הקצובים לכל אחד הם מספר הימים שקצב לו השי"ת שיוכל להגיע בהם בהילוכו משך זמן ההוא אל בית עולמו היינו שלימות נפשו. ונאמר נר לרגלי וגו', שהנר מאיר רק למקום העמדת הרגל לדעת היכן להעמידה שם במקומו, ואפשר שיהיה בריחוק מקום דרך יותר טוב, וצריך להתרחק ממקום עמידת רגלו לימין או לשמאל, וזה אינו ידוע אלא על ידי אור המאיר כל הנתיב, וכן המצוה הוא נר לרגל, אבל אין מאיר כל הנתיב. ולפעמים גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' (נזיר כ"ג), ועת לעשות וגו', אבל התורה מאירה כל מקום ההילוך, ועל ידי אור זה יודע לכוין ולילך אל בית עולמו, שזהו עיקר המכוון שישלים קומת נפשו שתהיה כולה דבוקה בהשי"ת, שבזה נקרא בית עולמו, שעולם שלו הוא, כדשז"ל (ע"ז י"ט) בתחלה נקרא תורת ה', ולבסוף תורתו כי ההתחלה הוא מהשי"ת, כי לא היה אפשר לאדם ליקרב להשי"ת אלמלא קרבנו המקום ית' לפניו במתן תורה... וזה כל כח ישראל בהקדמת נעשה לנשמע, כי גם כל מעשינו פעלת לנו וההשתדלות שלנו גם כן רק ממנו וממילא כל מעשינו הוא ממילא רק כמו שנשמע אחר כך, כי מה שאין השי"ת רוצה לא נוכל לעשותו כלל... (חלק ה רסיסי לילה מא עמוד עד)

חכמה ומוסר:

על כן חובה על האדם לשמור צלם אלקים הקדוש, ולכן באה החובה לעסוק בתורה תמיד, או להגות בה יומם ולילה, למען שמור צלם אלקים שעליו גם בעסקיו אם עוסק על פי התורה, ודעתו עליה תמיד לחזור אליה, ולהגות בחכמה ומוסר כפי היכולת זה הוא גם כן להבין ולהשכיל... (חלק א עמוד יד)

יצא לנו מזה, כי העיקר הוא לשרש אחר עבודה זרה שבקרב האדם, "לא יהיה בך אל זר", היינו אהבת עצמו, שהיא עבודה זרה ממש, וכפי מיעוט אהבת עצמו, לעומתו תרבה אהבת האמת, שהיא חותמו של הקב"ה. (שם עמוד כא)

למדנו שיטת חכמת המוסר, רוצה לומר שיטת התורה לעמקה היא, לברוח תחילה מן הרע ואחר כך לאחוז בסנסיני הטוב. ומה שמצות עשה טוב היא יותר גדולה, לעומת זאת הכרחי להתאמץ תחילה להיות בטוח ממכשול הסור מרע, וכל עוד איננו נקי מזה, אין עוד לשמח ברדיפה אחר העשה טוב, כי מי יודע אם, ועד כמה, ובאיזה גדר שהוא רודף הטוב הוא באמת טוב. (שם עמוד כב)

...ולכן אנו רואים כמה מאמרים כי בעיקר נתפס אדם על ראשיתו, שלא נתן לב להזהר שלא יתקרב לעבירה. ובנח נאמר "ויטע כרם", ותכף אמר לו הידוע... הדין דידי הוא, הזהר שלא תכנס בגבולי, התרה בצדיק ההוא, ובכל זאת נכשל... שהיה לו לברח מדבר הגורם בלבול הדעת לפעמים כהיין, והיה לו לאחר את הנטיעה ולא להקדימה... (שם עמוד נ)

והנה אנו רואים כי אם יבא איש למדינה ידרוש אחר חוקי המדינה להזהר בכל משפטיה, כי יודע כי בנפשו הוא חובל או בממונו, ולמה נשתנה מלכו של עולם, כי גם המאמין כי ראש השנה יום הדין הגדול, הוא צריך עם כל זה להגין את עצמו כל ימי אלול לירא ממנו ולשנות את מעשיו. ולמה נשתנה האדם בזה שאינו צריך להכין את עצמו לירא מהיזק? אם לא עסק בציורי היראה כדבעי לא יועיל לו למעשה כלום... (שם עמוד נב)

והכיר אברהם אבינו ע"ה כי בלתי אפשר למצא חן בעיניו כל זמן שיש לגוף שליטה כלשהי על השכל, כי מעט מחיצה מפסיקה בינינו לבין השמש שהיא אלף אלפים פעמים גדולה מכל כדור הארץ, ומחיצה קטנה מחשיכה ומפסיקה אור גדול כזה. ומכל שכן אור השכל, שהוא רחוק מהגוף הרבה יותר ממרחק השמש מהארץ... על כן ראה שיש לכתת ולנגף הגוף והחומר העכור הנגזר ממעל, ויקבל עליו את עול השכל לכבוש החלק הזך והנכבד הקיים לעד, הוא שכלו הבהיר הנגזר ממעל. ויקבל עליו את עול השכל לכבוש את יצרו הגס, ולשבור רצונו החמרי עד שינוי טבעו הרע, בין בתאוות בין במדות, הכל על פי השכל... (שם עמוד סד)

הנה תכלית האדם הוא לדעת את בוראו, וזה אי אפשר כי אם: א' אחרי שיגע ועמל את שכלו בעיון רב ובהעמקה, להתבונן גדולתו מנפלאות הבריאה, וביותר ממנו ומנפשו.

ב', לעשות רצונו - גם זה אי אפשר כי אם אחרי שיתעמל בשכלו עמל נפלא, וימשיך כל בינתו ומחשבתו ויקרבם אל החוש למען יעשו בו רושם, וילחם בתחבולות שונות עם טבעו הגס אשר מושך אותו תמיד בערמתו לתת בו את ארסו.

ג', להתקרב אליו אי אפשר כי אם אחרי שמייגע את שכלו ומטה את רצונו לשמור את מצותיו, שהם האמצעים המובילים את האדם אליו יתברך. ולא יתכן העמל והעבודה הזאת כי אם בעמל השכל, והוא הנפש, חלק א-לוה ממעל, שכלולים בה כל מילי דמיטב. והאדם צריך להוציאה מהכח אל הפועל על ידי חושיו ובעזרת הדעת, ולעמוד תמיד על משמרתו ולשמור עליה למען לא תברח ממנו. כי בשבתה בגוף היא כלואה בעל כרחה, וצריכה שמירה נפלאה... (שם עמוד פ)

התבוננו נא אחי, כמה צריך האדם להיות בעל שכל חזק מאד. ציירו נא אילו חס ושלום היינו רואים עגל של בשר מדבר, כמה הרהורים היו חס ושלום עולים על הלב, פן חס ושלום יש בו ממש, ומכל שכן שיצא מעצמו מהאש... ועם כל זה נענשו בשביל הרהור כלשהו, וחזרה עליהם זוהמת נחש עם כל הנסיונות והצרות. ולמה? כי אחרי שנתברר להם כי משה נביא נאמן לה', היה להם להבין כי מנסה ה' אותם. גם יש להתבונן עד כמה ניתנה רשות לשטן להטעות את הבריות ולנסותן, עד כמעט לעשות נסים באחיזת עינים. כמה צריך האדם לחזק את שכלו בעדות שנתן לנו הקב"ה. היש קץ לשכל החזק שצריך האדם בדור הזה, ובפרט שהמינות גוברת יום יום. כמה חיזוק צריך נגד ההרהור!

נמצא מכל הנ"ל: לברח מן העבירה ככל האפשר, ונכלל בזה להשתדל על מדת ההסתפקות שלא יצטרך להרבה ולא יבא לידי תרדמה של שטות ופיזור הנפש. שנית יעמול בתורה להבין דרכיה, ומזה יבא לעיון בדבר, ואחר כך יבא לידי השכל החזק, שהוא יסוד כל התורה באמונה ובהלכה למעשה, ונכלל בזה לא להיות משוחד במדות. ובפרט בעלי עסק יזהרו מהרגשת כוחי ועוצם ידי, וידעו כי כל זה מגזרת "בזעת אפיך תאכל לחם"... (שם עמוד קה)

והנה נמסר לאדם עסק מסוכן לנסותו בו בעל כרחו, אם יכוון בעבירה זו לשם השמים הרי המצוה גדולה, אם יהיה זהיר בגבולות שהגבילה לנו התורה במשא ומתן בכמות ובאיכות. ראה כמה עמל הוטל על האדם ממש שבור חבית ושמור יינה! כי העסק מסכן את האדם מאד... (שם עמוד קיג)

...וכמו כן ידאג גם על אוי לי מיוצרי, דהיינו על חפצי שמים וצרכי נפשו, אך כי באמת צריך לדאג על הנפש לאין ערוך יותר מאשר ידאג על הגוף, עם כל זה טוב הוא, כי מה לעשות אחרי שהאדם נברא ככה. אך אם ידאג על הגוף יותר מאשר על הנפש, אות הוא כי חולה הוא, וכמה שההבדל בין הדאגות גדול יותר, הוא יותר חולה, ומהראוי היה שיצטער צער רב על מחלתו... (שם עמוד קנז)

ובדעת נעורה יכול האדם ומחוייב בטבע השכל לבא בכל יום למדרגה יותר גבוהה מאתמול. כי כמו כשהאדם נער והגידול בתקפו, אין לך יום שלא יגדל, ואם כי אינו נראה לעין, אבל בהכרח כך הוא כפי שאנו רואים אחר כך, וזה משך עשרים שנה. אבל גידול השכל הוא כל ימיו כשבת קנ"ב "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעת נתווספת בהם". כי הם משתמשים בשכל, ובטבע השכל שכל זמן שמשתמשים בו יגדל. (שם עמוד קצח)

בלעם אמר יש עתים שה' אינו יודע וכו', כמו שכתב רש"י ז"ל (במדבר כ"ב ט'). היאומן על חכם כזה? אבל הענין הוא כי החכמה לא תנוח בלב רע, ועל כן לא פעלה החכמה הרבה על לבו הרע. לכן חובה נפלאה על האדם להתלמד להחליש רצונו, וחכם גדול יקרא בזה, חכם גדול יותר מהחכם הגדול שבאומות.

היוצא מזה הוא, כי כדי לבא להצלחה העליונה, על האדם א' להתלמד להשכיל על דבר ביגיעה... ב' להרגיל המדות לטוב, וג' ההשבה אל הלב, לעשות שותפות בין השכל והלב. כי קנין המדות הטובות נצרך לקניית החכמה... (שם עמוד רמה)

ונראה בעליל, כי לכן נברא האדם ברצונותיו היפך משכלו הנבדל במינו, למען יהיה שכרו בעולם שכולו טוב אם ישבור את רצונו לאט לאט, עד שיתאים דעתו עם רצונותיו, שהם הפכיים משכלו. וזו אינה מלאכה מועטת, והראיה כי לא רבים יחכמו להתאים השנים... (שם עמוד רמט)

ועוד ללמד לבני ישראל עד כמה צריך האדם לשים נפשו בכפו, פירוש רצונו בידו, שהיו צריכים לכבוש רצונם של אבל (על מיתת נדב ואביהו), ואדרבא, צריכים לעבוד עבודתם בשמחה, ובעונש גדול אם לא יעשו כן, כמו שנאמר (ויקרא י' ט') ולא תמותו. הרי ראו כל ישראל מה זו קבלת עול מלכות שמים... (שם עמוד רצד)

והנה האיחור של פעם אחת בשנה, שלא הביא נח לאריה מזונו בעתו, נחשב לו לחסרון מה במדת מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', ונענש על זה והכישו הארי. הרי לימוד נפלא כמה חובה על האדם להוציא מהכח לפועל את כל כחותיו, עד שגם העלם פעם אחת בשנה נחשב לו לחסרון ונענש. ומי שאינו מוציא לפועל מאיזה כח כמלא נימה, שזה העלם תמידי, כמה עונשו מרובה, ומכל שכן אם זה כח שלם או כחות הרבה כמו הרחמים וכו'. על כן חוב גדול באדם לשים עמלו בכפו על הוצאת כחות המעלות לפועל, ועם כלל המדות... (שם עמוד שב)

ובדור הזה שיש הרבה מינות בעולם, ובמקום שכבר ראינו בעינינו אפיקורסות ומינות עד שהם החריבו הבית, מי לא יבין מהגמרא הנ"ל שיש לעשות הרבה חומרות של יראה ומוסר, כגון להשגיח שהתפלה תהיה על צד היותר טוב, ללמוד מנה יפה בכל יום בספרי מוסר, ולחזק אמונה בהשכל ודעת, לשרש מהדור החדש את הדעות הנפסדות שישתרשו בהם מספרי הלצים אשר יום יום ירביון כחול הים. ומי ישקול ויספור החומרות והזהירות שצריך להיות צופה למרחוק שלא יבואו חס וחלילה להיות מזנות ותולות בבעליהן... (שם עמוד תלט)

דברנו איך התפלה היא שורש השלמות, כי שורש השלמות אחרי ההשכלה של אמונה הוא להגיע להדרגת הכרת ההשגחה, ולא כמו ה"פרומע" (דתיים) כסברת העולם, היינו "פרומקייט" (דתיות) בלא השכלה... והנה ה"פרומער" המורגל בעולם בלי השכלה ודעת סובר שיש להכיר (שהעולם הוא) הבל הבלים באמונה, אבל האמת היא, אם רק יאמין בהבל הבלים, אבל לא יבין בעצמו בהרגש ובקנין על ידי רוב עמל והרגל, אין אצלו הבל. וכן במדות, יש סוברים מה לי לעסוק בהרגלים ובעצות ותחבולות, הלא אני מאמין שאסור להתגאות. אבל באמת צריך לקחת דברים אלו לא כמו "פרומער", רק לחקור זאת בשכלי וביגיעתי, ובזה ישתרש בלבי היטב. (חלק ב עמוד ט)

דברנו ענין נשגב, כי הנה כל העמל והיגיעה ביראה ובמדות הוא רק כדי להכיר את ה' כפי יכולת האדם. על כן מי שאינו עוסק בהם כפי דרכי העמל הנצטרכים, לא יגיע למטרה כלל. להכיר את גדולת הבורא צריך האדם ללכת בדרכיו. וכן ביראה, כאשר יתבונן בהתבוננות גדולתו יתברך מיצור כפיו, יכיר גדולתו יתברך. וממילא תבין, כי כאשר האדם לא הכין עצמו לעמול בשבירת התאוות והמדות בכח רב, כי כח גדול וזמן רב צריך כשירצה להטות עץ קשה, אשר נכפף כבר לצד אחד, לצד אחר, וכן ההתבוננות דבר קשה מאד, לעלות מעולם החיים לעולם הדעת. כי ההתבוננות האמיתית אינה אלא כשאדם יגיע להתפשטות הגשמיות, כי בלא זאת טרדת החומר מפריעה ראיה זכה... ועל זה סובב כל ענין המוסר והתפלה... (שם עמוד י)

...ואחרי שעושה עבירות לשם שמים, היצר הרע באמת בעל בית אצל האדם. לעומת זה צריך להיות היצר הטוב גם כן בפתח, היינו להשתמש בכל ההנאות לשם שמים, וזה הפתח להשי"ת לבא בו, והשער לכך היא ההכנה הגשמית, והיינו מה שאמר קודם נקי כפים ובר לבב, וכאשר יעשה ההכנה הנ"ל, ממילא קרוב הוא לפתח הפנימי. היינו שכל ההנאות יהיו לשם שמים, והיצר הטוב ישלים אתו... (שם עמוד ס)

וזהו מאמר חז"ל "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב". פירוש כמו שהם חקרו בדעתם ולא נמשכו אחרי דעת אחרים, כן צריך האדם להיות כאילו נולד היום... כי מי שנמשך אחרי אחרים אין לשבחו כל כך, אבל העיקר הוא מי שהולך בדעת עצמו גם אם לא היה רואה מאחרים, ואז באמת ראוי לקבל שכר כולן. (שם עמוד עז)

והנה ראשית הזכוך היא ההשתעבדות לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כי בזה מבטל את רצונו, ונשארת המראה נקיה וברה, מלוטשת באש של תורה, ואז יבין דבר לאשורו ויבין כל מסתרי הבריאה, היינו גדולת השי"ת... ומבין להלל שם ה' שמכיר גדולתו מצד בריותיו ופעולותיו... (שם עמוד קג)

דברנו על ענין הסדר כמה גדול הוא, עד שכלל האדם וכל פרטיו לא יוכלו לחיות אף רגע בלי שמירת הסדר, קור וחום, לחות ויבשות וכו', וכן בטבע ובגלגלים רואים אנו עד כמה העולם בנוי על סדר. ומעתה נבין גודל יקרת האדם אשר מתנהג על פי סדר. אחר שהכל, המלאכים והשרפים בנויים על סדר, הרי לך גודל הנושאים של הסדר, ואם כן המתנהג על פי הסדר יש לו מעלה כזו שנשוא כל העולמות תלוי בזה. מה שאינו כן מי שאינו מתנהג על פי הסדר, הרי חסר לו כל, כי החסרון הוא חסר מכל, כי הוא היפוך כל. ודי למבין גודל החסרון מה עמוק הוא ושנאוי להקב"ה, כי כל מעשה ידיו בנוי על הסדר, וכמה אהוב לו יתברך המתנהג בדרכו יתברך בסדרים נכונים. (שם עמוד קפג)

...שאף שאין נביא רשאי לחדש דבר מצוה, עם כל זה יכול כל איש ואיש לחדש לו מצוות, והם מצות ממנין המצות, והיינו כי באה מצוה כללית "קדושים תהיו", וכתב הרמב"ן כי אין ליתן גדר לזה, כי אין האנשים דומים זה לזה בפרישות, כי יש מי שיוכל לפרוש הרבה לפי בריאותו, ויש מעט, אבל אמרה תורה בדרך כלל, כי כדאי לאדם לעשות סייגים לקדושה ופרישות מתאוות העולם. נמצא כי מסרה תורה דיני פרישות לאדם הפרטי לפי מה שהוא.נמצא המזיר עצמו מדבר שירא פן יפול בו ברשת השטות, ומכל שכן המכין עצמו להרבות דעתו וחכמתו לילך באור השכל, אין לך נזירות קדושה החביבה להשי"ת יותר מזו. אך זו עבודת המלך הדורשת דיוק רב, ואם נטמא פעם אחת כל ימי נזירותו יפול, כידוע. (שם עמוד רס)

על כן צריך האדם לידע, כי זה עמל כל האדם לגנוב לבב שותפו הבליעל, היינו להערים בכל מיני ערמומיות להפוך לבב יצרו וטבעו לעבוד את השי"ת, כגון בשקר - להחניף לאדם לעשות שלום ולקרבו לאביו שבשמים, ולרומם קרן התורה במשכו לבות בני אדם למטרה הנדרשת לזה, וכן בכמה מדות רעות... (שם עמוד שכג)

שעורי דעת:

...כי עיקר גדלות האדם הוא בכחו להבין ולהשיג צורת החכמה, והחכמים נקראים "אנשים של צורה", מפני שיש לדעת, כי ההבדל בין איש צורה לשאינו איש צורה ניכר הוא בכל ידיעותיו ורגשותיו, גם אמונתו אחרת לגמרי, היא יותר עמוקה, יותר בהירה, יותר פנימית... (חלק א עמוד לג)

...אולם אין רצוני לדבר עכשיו בנוגע לענין של חלול השם, אלא מה שנוגע לענין של קדושת כבודו ית', רצוני להעיר ולעורר עד כמה שיש להזהר ולהשמר שלא לעבור חס ושלום על שום אפשרות ויכולת של קדוש שם שמים, במקום שיש להשפיע ולפעול למען קדוש שמו ית' יש להשתדל על זה ולא למנוע חס ושלום.

הנה מה קשה ומה נורא הוא העונש שקבלו משה ואהרן על זה שהחסירו לקדש שם שמים... ואתם לא תשימו לב לזה, בהיותכם בישיבה עם הרבה צעירים התועים עוד ומבקשים דרך, חסרה להם האמונה והיראה, ואתם לא תתענינו אל נכון ולא תשתדלו להשפיע ולפעול עליהם. היאך זה? הלא אתם תשמעו בעניני אמונה ותלמוד דעת, קבלתם ידיעות האמת במדה ידועה, ולו היה נספג ונקלט כל זה אצלכם והיה חי בקרבכם, לא יתכן שלא היה נאצל מכם גם על זולתכם... (שם עמוד ע)

...והאדם בהקריבו את כחותיו ורגשותיו השפלים לבל יהיו נפרדים מה' רק ישמשו כולם לעבודתו ית', הרי הוא מעלה בזה את כל העולם ומפרנס על ידי זה את כל הבריאה, וזהו עתה קרבן ה' ולחמו. (שם עמוד קצט)

כללו של דבר, כל מה שיגדל האדם במעלתו צריך להיות זהיר ביותר, והעיקר שלא לצאת ממעגל דרכו ולקחת הנאות העולם הזה שלא לצורך עבודת הבורא, כי בזה שהוא נמשך אחרי הנאות הגוף, הוא מורד במלכו של עולם ומתרחק מבוראו, ונופל מיד ממדרגתו במעלת נפשו וגורם ירידה לדורו... (חלק ב עמוד קטו, וראה עוד אדם-חייו, ועבודת ה')

כי הנה בעולמנו רואים אנו אנשים גדולים יבלו עתם וכוחם לבהלה, רק כדי לצאת ידי דעת הבריות ולא מפני שמכירים שדברים אלה דרושים לטובת הבריות, או מפני שמוצאים בזה תועלת לעצמם, כי אם מפני שקשה להם לעמוד על דעתם והשקפותיהם נגד רצון אחרים. והנה רבי הבין אחרי כל הפצרותיו את גודל נפשו של רבי פנחס בן יאיר ולא התרעם עליו, כי אם הביט על שפל מצבו נגדו. ואם כן הלא עלינו להשתומם מגדולתו של רבינו הקדוש, כי מה רם ונשא הוא האיש שיכול להכיר במצב כזה את האמת ולהודות עליה, ומה גדול ורם הוא ר' פנחס בן יאיר שבכל זאת לא שינה עמדתו והחלטתו הקודמת.

בהתבוננו בכל זה ובראותנו את גודל העבודה המוטלת על האדם לעבוד את בוראו והכוחות הכבירים והנפלאים הדרושים לו לזה, ושאפשר להתפתח אצלו לאין שעור וערך, יתישבו לנו דברי הגמרא נדה שהבאנו בריש דברינו, כי משביעין את האדם שלעולם יהיה בעיניו כרשע, אפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה. כי מכיון שאין שעור וגבול לגודל המדרגה שאליה צריך האדם לשאוף להגיע, ואפשר לו באמת לפתח את כחותיו ורגשותיו עד לאין שעור וערך, לכן בכל מדרגה שהגיע אליה, הלא הדרך רבה היא עוד לפניו, והעבודה אינה עדיין בשלמותה במדרגתו זו, מכיון שאפשר לו להגיע לבחינה יותר לעיונה בעבודת ה'... (שם עמוד קלה)

כבר נתבאר אצלנו, כי עיקר עבודת האדם וחובתו הוא להשתדל להגביר את הדעת על הטבע להתפתח ולהשתלם במעלות הנפש עד שהשקפותיו והכרותיו השכליות תהיינה חזקות וקיימות אצלו במדה כזו, שאל יחוש ואל יתנועע לבבו מפני טבעו והרגלו. כי אם תחסר לו מדה זו במלואה, טבעו עוד ישלוט וימשול בו, עלול הוא להכשל על ידי זה עד אין שיעור... ואם יתרגל אדם להתפלל בברכה הראשונה בשים לב ובהרגשה הראויה ירכוש בקרבו מעט מעט האמונה האמתית, ויתברר אצלו כי מתחלת הבריאה ועד נצח נצחים מתנהג הכל לפי רצונו ית' ולתכלית רצונו בבריאתו, ובברכה שניה כשהוא מספר גבורות ה' יכוון שכל הגבורות שבכח ברואי מטה ממנו הם ותלויות רק ברצונו, ובזה יתרומם מעל נטיותיו הטבעיות המניאות אותו מדרך ה' וממלוי רצונו ית'. כל זמן שלא תהיה ערה אצלו ההכרה האמתית בזה, יש לו לירא מאד כי עלול הוא להכשל ולסור חס ושלום מדרך ה' וממלוי רצונו, כל זמן שלא תהיה ערה אצלו ההכרה האמתית בזה... (חלק ג עמוד מ)

רבינו ירוחם:

אבל הסוד הוא שכל מעשה ומעשה של האדם נשקל ונמדד ודנים אותו למראה הדרגות הכי גדולות, איך היה לו היה בדורו של אברהם אבינו, אם גם אז היה נחשב למעשה רב אם לא. אבל הטענה לפי הזמן, שכהיום הנהו צדיק, זה אינו ולא מספיק - אילו היה בדורו של אברהם אבינו - זוהי המדה, מבהיל מאד. (דעת תורה בראשית עמוד נ)

הנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים ע"ג) ואני קרבת אלקים לי טוב, כל טוב האדם הוא עד כמה שהוא קרוב לה', ואמנם קרוב לנו ה' מאד מאד... (שם עמוד סה)

ומזה נבין שכל מדרגת האדם על דרך זה. אמרו ז"ל (בראשית רבה נ"ו ב') על פסוק "עם החמור", ששאל אברהם אבינו ע"ה לשני נעריו אם הם רואים את הענן על הר המוריה, וענוהו שאינם רואים, ושאל כן ליצחק וענה שהוא רואה, ואמר להם אברהם אבינו ע"ה "שבו לכם פה עם החמור", חמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, הרי דמיתם לחמור. ואם כן מי שאינו רואה הוא בגדר חמור, ולאידך גיסא על נביאים נאמר שנקראו מלאכים, שנאמר וישלח מלאך, (רש"י במדבר כ' ט"ז), וזו היא בריה חדשה ממש, הרי מוכח שכל דרגא באדם הוא כבריה אחרת, מתחלתו עד רום מעלתו, שמתחלה הוא כחמור, ולבסוף הוא כמלאך. וזהו כל עבודת האדם להוציא כחותיו, וזוה חיזוק וטענה גדולה להאדם לבל יתיאש חס ושלום, וליקח אמתלאות כל כשרונותיו וכחותיו הכבדים. (דעת חכמה ומוסר ג עמוד קמח)

...ונמצא כי עיקר חיות וקיום הנשמה תלויה בגוף, היינו אם הגוף יהיה בשלימות הזכות, אז יש להנשמה דירה, וזהו ענין בית ה', וסוד אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיתבטל הרע, ואז יהיה שלם, כענין מתישים כחו של מעלה. וזהו עיקר שכינה בתחתונים (בראשית רבה י"ט י"ג) היינו כי אין לה דירה אם לא בתחתונים, עד כמה הם נזקקים זה לזה, ואז היא נקראת בבחינת ממשלה, והיא צורת הגוף, וכאשר הגוף ביחידות אין לה ממשלה, וגם השכל כן הוא. וזהו וכולם מקבלים זה מזה, היינו מתחילה להמשיל השכל על הגוף, ואז יהיה עיקר שכינה, היינו שיהיה שליטת מלכות על הגוף ממש... (שם עמוד קעז)

ורואים אנו מזה הערה נוראה, ועיקר גדול בעבודת האדם, שאחרי שכל הדבר תלוי רק בההתחלות הגורמות ומביאות להמעשה, והמוקדמים עוד זמן רב לפני המעשה, אם כן הרי בהם תלוי כל עיקר עבודת האדם, להזהר בההתחלות וההקדמות אשר לחטאים, וגם בהאתחלתא דאתחלתא, ואף גם באלה שהם דברים המותרים לגמרי, כמו רחיצה וסיכה שהם בודאי מהדברים המותרים, וכן אכילה ושתיה וכדומה, שהם נמי מותרים, ומכל מקום גילו לנו חז"ל שעיקר סבת החטא של העגל היתה במעשה הרחיצה והשתיה המוקדמת. וכן מה שהאכילו והשקהו ותלה לו (המלך לבנו) כיס בצוארו, וגם מה שהעמידו לפני פתח בית הזונות, אין בהם עצם של איסור ומכל מקום עיקר החטא בהם נחשב, מטעם כי אחר כך "מה יעשה הבן שלא יחטא", כבר אנוס הוא, ואינו בעל בחירה כלל, החטא כבר כאילו "ווי אין קעשענע" (מוטל בכיס).

אדם האוכל כל שבעו מי יודע כמה עבירות נולדות מזה. מי יוכל לספור כמה עבירות מסובבות גם רק על ידי ה"פארשפייזע" (מנה ראשונה). ובציור עוד, כשאדם קם בבוקר משנתו, וקם בעצלות וברפיון קצת, ואחר כך אירע לו איזה פעמים שכעס דרך אגב, אף בלי כוונה רעה כלל, ואחר כך עוד איזה בלבולים, ואחר כך כשבא לישיבה ופותח הגמרא ויושב ללמוד, ואינו עולה לו ואינו מצליח! "און עס גייט ניט" (ולא הולך לו). וכמובן שמזה מתהוה כבר בטול תורה של כמה שעות. הנה האדם מדמה בעצמו שמה שעכשיו אינו מצליח הנה זה מקרה בעלמא, והוא אינו מבין שעכשיו הנה הוא כבר אנוס מצד ההקדמות שמלפנים... מה יועיל לו מה שיתבונן וירצה לעשות תשובה על עצמו של החטא של עכשיו, אם לא יתבונן להסיר ההקדמות המשיאות והגורמות להחטא, כי בהיותן הן קיימות הלא בהכרח יביאוהו גם לעבירות שניות... (דברים עמוד עט)

הוא אשר אמר התומר דבורה, כי האדם ראוי שיתדמה לקונו, ומפני מה, כי צלם אלקים הוא, ודמיון קונו הוא כל מציאותו, ואם כן זהו ודאי כל חיוביו, מה הוא נושא עון אף אתה, הכי יש לנו ציור והשגה בנטל כזה, לומר לאדם כי צריך הוא להיות מעין בוראו, צריך הוא להיות דומה לבורא העולם, איום ונורא! והנה באמת לאיש חושב ומבין זה לבד כבר מספיק לגדולו ולרוממו על כל המעשים, אדם שיש לו קצת הרגש נפשי צריך הדבר לעשות בו מהפכה גמורה, בהיותו תמיד הולך וחושב, חושב וחוזר על מעשיו, כי יהיו דומין לבוראו. ואמנם כי ודאי יכול יוכל, כי בצלם אלקים הלא נברא, וכבר הבאנו דברי הנפש החיים, כי סוד בצלמנו כדמותנו היינו "דמיון בצד מה", ואמנם כי בה"צד מה" הזה בו נמצא כל השלמות. גם האבות הקדושים אשר הן הן המרכבה העליונה (בר"ר מ"ז ח') הלא מה"צד מה" באו וקנו כל כולם... ומצד השני הוכחנו ללמוד כי אמנם גם אין שיעור למידת הצד מה, אם רב אם מעט, אף כל שהו שיהיה וכבר זוכים בזה ל"ושכנתי בתוכם". אם אתה פותח את ידך ועושה צדקה, הנה אני אפתח לכם אוצרי הטוב, יפתח לו ידו הקדושה המלאה, והרחבה עד בלי די... (שם עמוד צו)

וזהו עיקר היחוד לקשר וליחד כל העולמות עם עולם המעשה, היינו אף כאילו אינם בכלל כי אם עולם המעשה. וזהו שמתחילה אנו מברכים שאנו חפצים לייחד את שמו, שיהיו כל העולמות כלולים בעולם המעשה, כאילו הם בטלים לגבי המעשה, ואחר אנו אומרים שמע ישראל ה' אחד, היינו שאנו מיחדים ומקשרים כל העולמות בעולם המעשה וכלם תלוים בו. וזהו אחד, ואחר כך אנו אומרים ואהבת בכל לבבך, אף ביסורין, היינו שתכלית היחוד הוא שכשם שאנו מברכין על הטובה כך אנו מברכין על הרעה, וזהו ענין מלכות שמים שלמה... וזהו ענין תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות י"ז), היינו שהחכמה תגמר ותתחזק רק במעשים טובים. כדרך גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז), היינו שהמעשה של הכנסת אורחים היא גדולה ממש יותר מקבלת פני שכינה. ועל זה נבנה ונתחבר הספר נפש החיים מר"ח מוואלאזין זצ"ל, נגד האנשים בימים האלה, בשיטתם לרומם האדם ולהיות עיקר משכנו בעולמות העליונים, ועל זה חיבר את הספר הקדוש להורות, שאף אם יחשוב האדם כל מחשבות קדושות ולא יניח תפילין על גופו בתכלית הפשטות, הוא נחשב כקרקפתא דלא מנח תפילין. והדברים נפלאים. (שם עמוד קמג)

ידיעה גדולה למדנו כאן. וזה באמת מן החידושים ששיטת המוסר גילתה, כי האדם צריך לתת עבודתו בפרטים. צריך הוא להשגיח על כל פרט ופרט. הנה זה הערה נוראה לאדם, על גודל העבודה המוטלת עליו. כי הלא פרטי דברים ישנם עד אין מספר. כן במעשה, כן במחשבה, וכן בלימוד. ועל האדם לעבור תוך כל פרט ביחוד. ככה "במעשה" הנה עליו להקיף ולנתח כל ענין לפרטיו ופרטי פרטיו, כי גם לכל פרט ופרט יש בו חלקים וחלקי חלקים מצד המצבים שבו ימצא

בשעת המעשה, וככה במחשבה, וככה בלימוד להתבונן ולעבוד על כל פרט ופרט. ופרט אחד אם יעלם ממנו, ויהיה פרט קטנטן שיהיה, יחסר לו אותו הפרט כל כולו. נורא מאד גודל העבודה המוטלת על האדם להתעמק ולחשוב על ריבוי הפרטים של כל ענין וענין... (דברים ב עמוד יט)

והנה בתכלית עבודתנו ומשימתנו אמנם יש לנו על זה שולחן ערוך גדול וארוך מאד. אולם כשנרצה נעשה קיצור שולחן על הכל. תכלית המכוון הוא ביטול הרע, והיינו ביטול כזה שלא יהיה לו לרע כל מקום לאחיזה בו. ובספר דעת תבונות אומר ומסיק בקיצור דברים שאם היו זוכים "ומכירים השקר" מיד היה מתגלה עליהם שכינתו יתברך. והשראת השכינה הלא זה המכוון והתכלית ודאי, וזהו הלא הוא עולם הבא... (שם עמוד רכו)

ראה עוד עבודת ה' דברים עמוד פד.

כוכבי אור:

והנה בבחינה הגשמית יש עולה ויש יורד, מי שהיו לו אלף רובל והצלחה עמדה לימינו והרויח עד שיש לו ה' אלפי רובל נקרא עולה, ומי שהיו לו סך עשרת אלפים רובל והפסיד עד כדי ה' אלפי רובל נקרא יורד, והנה אף ששניהם שוים ברכוש, מכל מקום זה עולה וזה יורד. העולה ישמח בכל עמלו ושבע רצון, היורד שבע מכאובים וכעס ענינו. בעיני העולם העולה מקובל יותר ונותנים לו הקפה, יען כי נכסיו מצליחים, והיורד גם בעיני אחרים יאבד נאמנותו מאחר שאינו מצליח ויורד. כן הדבר ברוחניות, יש עולה ויש יורד, אחד שהיה פורש מן התורה לגמרי, כאשר התעורר בלבו ולומד ו' שעות ביום זהו עולה, ומי שהיה לומד כל היום וירד ממדרגתו ולומד רק ו' שעות זהו יורד, אף שמצב שניהם שוה, בכל זאת הראשון נעלה הרבה יותר מהשני, וכן בכל המצוות והעבירות... (חלק א עמוד יב)

ראה עוד אדם-חייו-מדות.

מכתב מאליהו:

בעת נוראה כזאת, אשר לא נדע מה ילד יום, אין פנאי לעסוק בעבודת העליה בהדרגה כבשנים כתיקונן. זקוקים אנו לתשובה בדרך קצרה, בגדר "יש קונה עולמו בשעה אחת". וזה בד' דרכים - לימוד התורה כדי להבריח היצר הרע, לימוד המוסר - קניית מבט האמת, להתרגל בשבירת הרצון, ולהרבות במעשה החסד, לתקן חטאים בין אדם לחברו, בין חסדים ליחידים בין לכלל ישראל, וגם חסד בלב - נושא בעול עם חברו ותפלה על אחרים... (חלק א עמוד ל)

נדייק בדברי חובת הלבבות. נאמר שם בפירוש "ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו". הרי שמקדים בראש את תיקון נפש עצמו. רק מי שהגיע לשלמות רוחנית פנימית יוכל להשפיע פנימיות טהורה ללב התלמידים... אך דורנו דור חיצוני, דור עקבתא דמשיחא של נשמות ערב רב (כדברי הגר"א זצ"ל), שהפנימיות ממנו והלאה. השאיפות בדורנו הן חיצוניות בלבד, שאיפות שלא לשמה להנאות וכבוד. אין חושבים ברצינות לא על תיקון עצמי ולא על תיקון הזולת. לכן צריכים אנו להשתמש בדרכי העבודה בשלא לשמה, כדי להגיע בעזרת ה' אל הלשמה. להתקרב אל לימוד התורה על ידי הרגשת נעימות ומתיקות הלימוד, לחנך את עצמנו ליראת העונש על ידי התבוננות בעונשי שמים ובצרות הרבות שפגעו בדורנו האומלל... (חלק ג עמוד לב)

איך יבא האדם לשלמות זאת? רק אם יעבוד ויתקן מדותיו, כי בזה יבטל את הנגיעות בשורשן, ושנים רבות של עבודה לשם שמים נצרכות לכך, לחזק את שאיפת ובקשת האמת כל כך, עד שישחרר עצמו מהשפעת הנגיעות. וזהו שקוראת הגמרא (סוטה כ"א) "הגיע לפרשת דרכים". ואמר על כך, "מר זוטרא אמר, זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהילכתא". פירוש שמכוון מעצמו אל האמת, כי כבר עבד על עצמו עד כדי כך שהגיע אל טהרת הלב, ואז, רק אז, ראייתו נכונה ומשפטיו ישרים. עבודה זו היא עבודת המוסר, ומכאן שבלי מוסר אי אפשר להגיע אל האמת. (שם עמוד נז)

...מכאן למדנו, שכל מה שמגיע לאדם על ידי חינוך, אפילו עד כדי מסירת נפש, אינו מדרגת האדם האמיתית, ומה היא מדרגתו? מה שמתגבר על יצרו בדבר שלא למד... (שם עמוד קטז)

וזוהי עיקר עבודת האדם, שיצא מן החפשיות מן הבחירה, מהמצב בו אמת ושקר שוים לפניו, אל ההכרח, שיכיר בלבו השתעבדותו אליו ית', וחיובו לישא את העול הזה.

אמנם יש עוד מדרגה גבוהה מזו, היינו שיכיר כל כך שהרע הוא שקר ואינו מציאות כלל, עד שלא יהיה לו שום רצון אליו, ויאהב את הטוב לבדו בכל לבבו. במדרגה זו אינו מרגיש עוד כל הכרח, כי הכרח הוא רק בדבר שיש לו ניגוד, אבל מה שיאהב האדם לא שייך לומר שהוא מוכרח אליו, וזוהי מדרגת העושים מאהבה... (שם עמוד קיז)

והנה הקריאה בשם ה' מתפרשת בשני ענינים: א' לפרסם שם שמים, ולהשפיע על סביבתו שיהיו עובדי ה'. ולמדנו מכאן עקרון גדול, כי לא בדרשות אפשר לקרא בשם ה' ולהשפיע, כי אין בדרשות שום כח, שהרי השומע נוגע הוא לרצונותיו, ואם כן איך יקבל דברי הדורש שהם נגד רצונותיו? הלא השוחד יעוור עיני חכמים, אך במעשים גדולים ורבים, בחסד לכל צד, בשלילת אהבת עצמו והנטילה לגמרי, רק באלה הוא כח ההשפעה... וענין זה הוא שגדרו חז"ל באמרם דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב... ואין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור האמת מגיע, ירגיש החושך בהתבטלותו לגמרי.

ב' הקריאה בשם ה' פירושה גם תפלה. למדנו גם כן דבר נורא, שרק מי שהוא נותן, אשר כל שאיפתו לחסד, רק הוא אשר תפלתו הגונה... (שם עמוד קלח)

אמנם נראית בזה כונה עמוקה ויסודית, כי האדם לא נברא רק להשלים את עצמו, אלא גם להשפיע לזולתו, וזה שנברא בצלם אלקים, והיינו המדות הטובות שנבראו באדם בכח, דומות למדות העליונות שבהן מתגלה הקב"ה לברואיו. וכלל המדות המתגלות מהנהגתו יתברך את העולם, הרי היא בחינת ההשפעה שהוא יתברך נותן מציאות וכח לנבראיו, ולכן עיקר שלמות האדם להדמות בזה לבוראו ולהיות משפיע לאחרים. אהבת הבריות היא החפץ להשפיע מעשה החסד על כל בחינותיו היא ההשפעה למעשה.

וכל זה אפשר רק על ידי שהמין האנושי חלוק לפרטים, שכל פרט ירגיש עצמו לנמצא בפני עצמו, שאינו מוכרח להיות שייך לכלל, אלא מרגיש חיוב להדבק לכלל, כי רק על ידי זה יוכל הפרט לגלות השפעה... (שם עמוד קמז)

המדרגה הא' של האדם, העליונה, שהאדם כבר עמד בנסיון והכיר שהטבע והנס הם כאחד נסים גלויים, ויודע שאין ממש בטבע כלל. לאדם כזה אין עוד צורך בנסיון של "בזעת אפיך תאכל לחם"...

המדרגה הב'... מי שעדיין לא הגיע למדרגה שהנס והטבע שוים אצלו לגמרי, אם כי הגיע כבר למדרגה גבוהה בענין זה, משום חסרון השלמות שבהכרתו לא יתנהגו עמו בדרך נס, אלא בהנהגה הטבעית, מפני שהוא מחוייב עדיין לעמוד בנסיון הטבע...

המדרגה הג' אשר יבחינו שהכל מיד ה' אבל רואים את הטבע ככלי בידו יתעלה, אשר על ידו יפעל. בבחינה זו מדרגות רבות... מי שעומד במדרגה נמוכה מזו, יש לחשוש שמעשיו לא יוסיפו לו בהירות בהכרתו, אלא אדרבא ירד חס ושלום לאט לאט לחשוב שיש ממש בטבע. לאדם כזה כל המעשים הטבעיים סכנה שיורידוהו ממדרגת הכרתו, וצריך למעטם ככל האפשר...

המדרגה הד' רוב בני אדם לא ירגישו בנסים, ואם יהיה גם הנס הגלוי ביותר, יתאמצו למצא ביאורים שהוא מקרה על פי הטבע. לאלו אין טוב שיתנהגו עמהם משמים בנס...

המדרגה הה' אשר לא יכיר בהשגחת ה' כלל, ומרבה בהשתדלותו בדרך הטבע, ומשמים מצליחים מעשיו, והוא אינו מודה, אלא אומר כוחי ועוצם ידי עשה את החיל. אלה השקיעו עצמם בכפירה כל כך, עד שאינם ראוים להתעוררות משמים, אלא ניתנה רשות לשטן להטעותם עוד יותר... (שם עמוד קצז)

וזוהי עיקר עבודת האדם: לצאת מן החפשיות, מן הבחירה, מן המצב בו האמת והשקר שוים לפניו, אל ההכרח, שיכיר בלבבו השתעבדותו אליו יתברך, וחיובו לישא העול הזה. כמאמר חז"ל המצוות אינן אלא גזירות.

החלל בין הידיעה ללב הוא מקום מלחמת היצר, מקום הבחירה, אם כן עלינו לכבוש את החלל הזה. והנה יעץ הרמב"ם "מה יעשה אדם ויתרחק מן התאוה, ירחיב דעתו בחכמה", פירוש שאם יאהב האדם את החכמה ומחשבתו תמשכנו אחריה, ואם דברי החכמה לא יהיו בנידון התאוות, כל החלל הגדול הפנוי יתמלא בחכמה, יתענין רק בה, וידבק בה, אז לא יהיה עוד מקום לכניסת מחשבות התאוה. ואם בחכמה כך, כל שכן בתורת ה', שבהתענינו בה יתמלא מקדושתה, ותשמרנו ברוחניותה. (שם עמוד ריב)

הקב"ה נתן לאדם עבודה קשה. הכוחות הפנימיים אינם מסורים בידו, ומשימתו היא, להשתדל בכחות החיצוניים המסורים בידו על ידי הגברת יראת ה', ועל ידי זה ישפיע גם על הפנים, ולמה מסרו לאדם עבודה קשה כל כך, שבכחות עצמו לא יוכל להשלימה? כדי שישתדל בכל כחו וידע שאם יזניח אף לרגע אחד את התחזקותו שוב יתגברו עליו הכחות הפנימיים.

וכן דרך העליה בהשגות. במקום שאי אפשר להגיע להשגות הפנימיות בכל העומק, הדרך אליהם היא על ידי הרחבת ההשגות בדרך חיצונית. לעשות את האפשרי המסור בידי אדם, ועל ידי זה יזכה בסייעתא דשמיא למה שלמעלה מטבע האדם. (חלק ב עמוד קיז)

השלמות היא אחדות האדם הנובעת מתוקף מדת האמת. האיש השלם מבחין בכל המדות ובכל התעוררויות יצר הרע רק כלים המשמשים לצרכי עבודת ה'. כשאדם כובש את יצרו ומשתדל להשמידו ולהכחידו, עדיין נותרים ממנו שרידים העלולים לשוב ולהתגבר בנסיבות ובנסיונות חדשים, כי במצב האדם לאחר חטא אדם הראשון הוא מצליח לכל היותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו...

אבל ישנה מדרגה גבוהה בהרבה מזו, והיא הפיכת הרע לטוב, על ידי שמבחין בכל התעוררות יצר הרע - לא התעוררות לעשיית רע, כי אם לעשיית טוב, כי רואה גם בהתעוררות זו שליחות מהבורא שקוראו להתאמץ בעבודתו... (שם עמוד ריא)

כל אחד כשבא לעולם מזמנים לו חלק מיוחד בתכלית הבריאה, בגילוי כבוד השי"ת בעולם. ולצורך מילוי החלק הזה נותנים לו כל הכלים הדרושים לזה, בין בכחות הנפש ובמדות ובכשרונות, בין בנכסים בסביבה ובמקרים מכל המינים... (שם עמוד ריז)

...אימתי היא הדבקות הגמורה, כשמגיעים בהתבטלות אל נקודת הכרת "מי אני אשר לא ארצה להתחייב במה שאיני יכול?" וכי איך שייך בי, נברא פעוט שכמוני, שום רצון נפרד מרצונו יתברך? ואם רצונו שאקבל היתכן שאסרב? (שם עמוד רכג)

הנה כל עבודת האדם היא להרבות בקידוש השם, וכל הבריאה כולה אינה אלא לשמש לאדם להיות כלים לעבודתו זו... לכל אחד ואחד ניצוצות מיוחדים שצריך לגאלם, היינו שלכל אחד חלק מסויים בקידוש השם, שבעבורו קבל את מזג כוחותיו המיוחדים, ולפיו הם כל הנסיונות שמזמינים לו. ותוכן האדם הוא קידוש השם שבחלקו. זוהי נשמתו הקדושה המושפעת עליו מלמעלה, הויתו הפנימית הרוחנית. מיחדים לאדם כל הכלים המתאימים לאופן קידוש השם שבחלקו, וכל פרטי האפשרות של קידוש השם הטמונים בכל הסובב והקורה לאדם הם חלקי תוכנו, אלה הם הניצוצות הקדושים, ניצוצי נשמתו הפזורים, שעליו ללקטם, היינו שצריך לנצלם לעבודת ה', ולגבש מהם את תוכנו הרוחני את נשמתו. (שם עמוד רנה)

מהי דרך עליית האדם? רגילים אנו לחשוב שדרך העליה היא בקו ישר מלמטה למעלה. אך טעות בדבר, עליית האדם היא יותר בדרך של תנודה בין שתי קצוות, כמו במנוע חשמלי, שהתנועה נוצרת על ידי השינוי התמידי של הזרם מחיובי לשלילי, ועל ידי זה מופעל לסירוגין כח המושך והדוחה של המגנט. שני כחות עיקריים פועלים גם באדם, כח הכלליות וכח הפרטיות... (חלק ג עמוד לג, וראה עוד אדם-חייו)

אין אנו יודעים את ערך המרחק שבין דרגה לדרגה במדרגות העליה. גם המדרגות הנראות לנו קרובות מאד זו לזו, וכמעט לא נדע הפרש ביניהן, באמת מרחק רב ביניהן. ואמרו חז"ל בחגיגה ט' "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת. אמר לו ומשום חד זימנא קרי ליה 'לא עבדו', אמר ליה אין"... שכר המצוה הוא המדרגה הרוחנית שקונה האדם על ידי עשיית המצוה. ובין הלומד מאה פעמים ללומד מאה ואחת יהיה ההבדל ברוחניות בכפלים! כאן מתגלה לנו יסוד חשוב, כל עליה במדרגה אינה רק מוסיפה על שלפניה, אלא מכפילה את כל הכלול בדרגה שלפניה, כי היא נותנת לכל פרט שבמדרגה הקודמת ערך יותר נעלה, לכן כל מדרגה מהווה עולם חדש... (שם עמוד קה)

הדרך הראשונה היא דרך של חינוך, שיחנך האדם עצמו לעסוק באמונה גם באופן חיצוני, ירגיל עצמו לומר תמיד בכל הזדמנות "ברוך ה'", "בעזרת ה'" וכדומה. וכן ידקדק לקיים מצות תפלה, גם אם עדיין מתפלל בלי כונה, כיון שהתפלה היא ביטוי האמונה בהקב"ה, ואף שתפלתו עדיין חיצונית, עוסק הוא על כל פנים בביטוי דברים של אמונה.

הדרך השניה היא דרך פנימית יותר, דרך ההתבוננות. כשמתבונן האדם בפלאי הבריאה, ומברר לעצמו שהם מעשה ה' וגילויי חכמתו האין סופית, מתחזקת בו אמונה פנימית, אף שאין הוא במדרגה להכיר את הקב"ה מתוך כל דבר אשר סביבו, על כל פנים יתפעל מנפלאות הטבע. וכן אם יתבונן בעולם הפנימי של האדם, אם יסתכל ביצר הרע ותחבולותיו, ובהתרוצצות התמידית בקרבו בין מצפונו וכוחות הרע, יכיר גם בזה את תכלית הבריאה, להתגבר בכח הטוב על הרע... (שם עמוד קסא)

המדרגה העליונה היא, שהאדם מבחין בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות. בכל אשר צריך יפנה רק אל השי"ת, כי הוא המקור לכל. במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, כדי לתקן את אשר עיוות... במדרגה תחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, וכן אף השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו בסבות טבעיות... אף שודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה טבעית לחליו... (שם עמוד קעב)

זה הכלל: למעשה צריך האדם לעבוד רק כפי מדרגתו, ואחר שהשלים את עבודתו במדרגה זו, יכול הוא לעלות למדרגה הבאה, ואסור לו לקפוץ ולדלג למדרגות ולכוונות שהן למעלה ממנו... (שם עמוד קעה)

ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי העולם הזה? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכריו. אלא יעסוק באמונה פשוטה, בלי התחכמות, בחינות והרגל למעשה מצות - אם גם חיצוניים בראשיתם, ובלמוד תורה בהתמדה, ולאט לאט יחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה. (שם עמוד קעח)

אבל עדיין נשאר לבאר דבר עיקרי מאד, כי באמת כשנפשנו נכנסת לגוף וניטלות ממנה כל ההשגות הפנימיות זולת השגת האנוכיות והבחירה, הנה למעשה הן ניטלות ממנו ואינן בנו אלא בכח, אל לנו לחשוב שתחזורנה לנו ממילא במיתתנו אם לא נחדש אותן בעצמנו בימי חיינו בגוף. עלינו להוציאן מן הכח אל הפועל על ידי האמת הנצחי ומחדשים בעצמנו השגות פנימיות חדשות. לפי זה הלידה - בחינת מיתה לפנימיות הנפש, וקנין ההכרות הפנימיות כנ"ל הוא כעין תחיית המתים.

ובזה מבואר איך אפשר שהאדם, בהיותו בעולם הזה, עולם המוגבל מכל הצדדים, יקנה בו חיי נצח בני גבול. כי בהתמסר לתורה ומצוות באשר הן רצון ה' הוא קונה דבקות אל העולם הפנימי והנצחי, וההשגות הפנימיות שהוא שואב מהן נעשות חלק ממהותו, והוא נעשה נצחי כמותן כי הוא והן אחד. (חלק ה עמוד שלב)

ושורש הענין עמוק מאד, כי ההסתר והגילוי מאוחדים הם בשורשם. ונבאר: ההסתר והרע וכל הקליפות הנמצאים בעולם בסוף סדר ההשתלשלויות נראים לנו כאילו הם מסתירים באופן מוחלט את גילוי כבודו ית', אבל זה רק לעיני בשר. בשורש הענין, תכלית ההסתר היא שתהיה לנו עבודה ונצטרך להפעיל את בחירתנו כדי להלחם ברע ובהסתר ולגלות על גביהם כבוד שמים, על ידי נצחוננו במלחמת היצר. ושורש הענין הוא מדת חסדו ית', שלא נאכל נהמא דכיסופא בעולם הבא. והנה עצם מהות כל דבר הוא מפאת תכליתו, (כמו שאנו רואים מגדרי ל"ט מלאכת בשבת), וכיון שתכלית ההסתר היא גילוי חסדו ית', הרי מבחינת המבט הכללי ההסתר עצמו טוב הוא כי תכליתו לטוב.

ועל כן יצדק לומר גם שהצמצום והקו אחדים המה, כמו שהבאנו לעיל. כי בהיותנו בתוך עולמות ההשתלשלות, בתוך הצמצום וההסתר, ברור שאנו מרגישים את עצמנו כ"יש" ונפרדים מהקב"ה. אבל ברור הוא שכל ההסתר והצמצום, וגם הרגשת ההפרדה מהקב"ה אין להם מציאות עצמית אלא כלים הם לעבודתנו כדי שנוכל לגלות כבודו בכחות עצמנו. מי שמציאותו היא בתוך הטעות של ההסתר, בודאי נפרד הוא, כי אם ההסתר הוא טעות, הרי איננו, פירוש שבטל הוא בחשיבותו לגמרי כלפי האור העליון. אבל מבחינת התכלית יש מציאות לטעות, כי ענינו להיות כלי לגילוי שעל ידי האדם, וזוהי המציאות האמיתית שלה. ובבחינה הזאת לא שייך פירוד, כי הכל מתאחד לתכלית החסד כנ"ל, כי כיון שכל זה הוא לטובתנו הרי שבעצם כל זה אינו אלא חסדיו ית' הבלתי בעלי תכלית. וזה עומק הביאור למה שכתבו שגם אחר הצמצום כל העולמות מלאים אורו יתברך, כי כל פרט ופרט של ההסתר אינו אלא לשם אור החסד, ואם כן כל פרט ופרט בעצם אינו הסתר אלא גילוי על שם תכליתו... (שם עמוד תפז)