(ראה גם: אדם הראשון-כללי-חטא ועונש)
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. (בראשית ב כה)
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות. (שם ג ז)
ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. (שם שם כב)
ותפקחנה עיני שניהם, רבי חייא אומר שנפקחו לדעת את רעות העולם, מה שלא ידעו עד עתה, כיון שידעו ונפקחו עיניהם לדעת רע, אז ידעו כי ערומים הם, שאבדו זהר העליון שהיה חופה עליהם, ונסתלק מהם ונשארו ערומים ממנו. ויתפרו עלי תאנה, פירושו שנתדבקו להתכסות בהצללים של אילן ההוא שאכלו ממנו, (כי עלי האילן עושים צל מתחתיהם, פירוש כי יש צל מהקדושה בסוד הכתוב בצלו חמדתי וישבתי, וכן יש צל בהלעומת, בסוד הכתוב זה לעומת זה עשה אלקים, ואחר שחטאו בעץ הדעת משכו עליהם את הצל של אילנא דמותא)
ויעשו להם חגורות, רבי יוסי אומר כיון שידעו מעולם הזה ונתבדו בו, אז ראו שעולם הזה מתנהג על ידי עלי האילן הללו, ועשו להם חיזוק, להתחזק בהם בעולם הזה, (פירוש כי קודם החטא היה העולם מתנהג על ידי הקדושה בלבדה, ועל ידי חטא דעץ הדעת הפילו המוחין ממדרגות הקדושה, והקליפות נתמלאו מחורבנה של הקדושה, וניתנה ההנהגה בידי הס"א), ואז ידעו כל מיני כישוף שבעולם, ורצו לחגור כלי זיין מכחם של עלי האילן הללו כדי להגן על עצמם.
רבי יהודה אומר אז ג' נכנסו בהדין ונדונו, (דהיינו הנחש ואדם וחוה), ועולם התחתון נתקלל, ולא חזר למצבו מכח זוהמת הנחש עד שעמדו ישראל על הר סיני, שאז פסקה הזוהמא. אחר החטא הלביש אותם הקב"ה בלבושים שהעור נהנה מהם ולא הנפש, בתחילה היו להם כתנות אור, שהעליונים היו משתמשים בהם למעלה, כי מלאכים עליונים היו באים לאדם הראשון ליהנות מאור ההוא, וזה שכתוב ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, ועתה שחטאו ניתן להם כתנות עור, אשר העור נהנה מהם, דהיינו הגוף ולא הנפש.
אחרי כן הולידו בן הראשון, בן הזוהמא של הנחש היה, שנים באו על חוה, דהיינו אדם והנחש, ונתעברה מהם והולידה שנים, זה יצא למינו של מולידו, וזה יצא למינו של מולידו... (בראשית שנא, ועיין שם עוד)
ותא חזי, באופן זה שברא הקב"ה את העולם, (דהיינו בשתופה של מדת הרחמים דבינה כנ"ל), כן ברא הקב"ה לנשמת אדם הראשון, (כלומר שגם נשמת אדם הראשון קבלה אותו השיתוף דמדת הרחמים, שנברא בו העולם, שהוא מלכות, ועל כן השיג גם הוא כל האורות העליונים בבינה, כמו המלכות). פתח ואמר, שהרי הקב"ה הכתיר לו לאדם הראשון בעטרות עליונות, (דהיינו במוחין דג"ר, וברא אותו בשש קצוות העולם, דהיינו מוחין דו"ק, כדי שיהיה שלם בכל), וכל הבריות היו חרדים ומפחדים מפניו, כי כשנברא אדם הראשון נברא בצורה עליונה, והיו הבריות מסתכלים באותה הצורה וחרדים ומפחדים מפניו. ואחר כך הכניסו הקב"ה לגן עדן, להתעדן שם בתענוגים עליונים, והיו מסבבין אותו מלאכים העליונים ומשמשים לפניו, ומודיעים לו סודותיו של רבונם. תא חזי, בשעה שהכניסו הקב"ה לגן עדן, היה רואה ומסתכל משם כל סודות העליונים וכל חכמה, בכדי שיוכל לדעת ולהסתכל ביקרו של רבונו, וכל זה היה לו לאדם הראשון, משום שנברא בדיוקנא עלאה של הבינה... (בראשית ב ב, וראה עוד אדם הראשון-חטא, שם רפח))
אחר מאה ושלשים שנה, נתלבש האדם בקנאה, ונזדווג באשתו והוליד בן וקרא שמו שת... (שם שמח, ועיין שם עוד)
...כי בתחלה היה מעיין ומשמש בו בכל יום בסודות רבונו, ונגלה לו סודות העליונים, מה שלא ידעו מלאכים העליונים, כיון שחטא ועבר על מצות רבונו, פרח הספר ממנו, והיה אדם טופח על ראשו ובוכה, ונכנס במי גיחון עד צוארו, (דהיינו שעשה תשובה וסיגף את עצמו), עד שגופו נעשה חלודות חלודות, דהיינו נקבים ובקיעות ונשתנה זיוו... (שם שסד, ועיין עוד אדם הראשון-כללי)
תא חזי, אילו הוציא אדם תולדות מגן עדן, לא היו כלים לדורי דורות, ולא היה נחשך אור הלבנה לעולם, (דהיינו אור המלכות המכונה לבנה), וכולם היו חיים לעולם, ואפילו מלאכים העליונים לא היו יכולים לעמוד בפניהם, באור וזיו וחכמה, כמו שכתוב בצלם וכו', אבל כיון שגרם החטא, והוא יצא מגן עדן, ועשה תולדות מחוץ לגן עדן, לא נתקיימו בעולם, כי לא היו כראוי.
אמר רבי חזקיה, ואיך היו יכולים להוליד תולדות (בגן עדן), הרי אלו לא היה היצר הרע נמשך עליו וחטא, היה הוא בלבדו מתקיים בעולם ולא היה עושה תולדות, כעין זה, אלמלא חטאו ישראל והמשיכו עליהם היצר הרע (אחר קבלת התורה), לא היו עושים תולדות לעולם, ולא היו באים דורות אחרים בעולם. ועיקר קושיתו הוא, הרי כל עיקר כח הזווג בא רק מפאת היצר הרע, ובלי יצר הרע אין תולדות.
אמר לו, אם לא חטא אדם לא היה מוליד תולדות בדרך זה מצד היצר הרע, אלא שהיה עושה תולדות מצד רוח הקדוש, כי עתה אינו עושה תולדות רק מצד היצר הרע, ומשום שתולדות בני אדם כולם הם מצד היצר הרע, אין להם קיום משום זה, ואי אפשר להם להתקיים, כי הסטרא אחרא נתערב בהם.
אבל אם לא חטא אדם ולא נגרש מגן עדן, היה עושה תולדות מצד רוח קודש הקדשים כמלאכים העליונים, והיו חיים לדורי דורות כמו שהוא למעלה... כיון שחטא והוליד בנים מחוץ לגן עדן ולא זכה להוליד אותם מגן עדן, לכן לא נתקיימו אפילו להשתרש בעולם הזה... (נח לה)
ומוראכם וחתכם יהיה היינו שמכאן ולהלאה יהיה לכם צורות בני אדם, שמהן יראים חיות השדה, שהרי מקודם לכן (מעת החטא דעץ הדעת) לא היו להם צורות בני אדם. תא חזי, מתחילה כתוב, בצלם אלקים עשה את האדם, וכתוב בדמות אלקים עשה אתו, (ועל כן יראו מהם חיות השדה), כיון שחטאו, נשתנו צורותיהם מאותה צורה העליונה, ונהפכו הם לירא מפני חיות השדה. מתחילה כל בריות העולם נשאו עיניהם וראו צורה קדושה עליונה (שבבני אדם), זעו ופחדו מפניה, כיון שחטאו נהפך צורתם לעיניהם (של החיות) לצורה אחרת, ועל כן נהפך, אשר בני האדם זעים ומפחדים מפני שאר הבריות... (שם רנב)
אמר רבי יוסי אתה אומר שיפיו של יעקב היא יפיו של אדם הראשון, איך אפשר זה, והרי למדנו, תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, וכי תאמר שגם יעקב היה כך. אמר לו רבי אלעזר, ודאי שכך היה בתחילה, מטרם שחטא אדם הראשון, ששום בריה לא יכלה אז להסתכל ביפיו, אבל אחר שחטא, נשתנה יפיו ונתמעט קומתו, ונעשה בקומת מאה אמה, (אבל מקודם החטא היתה קומתו מן הארץ עד לרקיע, ויופיו של יעקב היה כיופיו של אדם הראשון שלאחר החטא... (תולדות קלג)
תא חזי, מטרם שחטא אדם היה עולה ועומד בחכמה של הארה העליונה, ולא היה נפרד מעץ החיים. כיון שהגדיל חשקו לדעת (טוב ורע) ולרדת למטה, נמשך אחריהם דס"א, עד שנפרד מעץ החיים וידע הרע ועזב הטוב. ועל כן כתוב כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, שמי שנמשך אחר רע אינו יכול לדור עם עץ החיים, ומטרם שחטאו היו שומעים קול מלמעלה והיו יודעים חכמה עליונה ולא יראו, כיון שחטאו אפילו בקול של מטה (מזו"נ) לא יכולו לעמוד בו, (שכתוב את קולך שמעתי בגן ואירא וגו'). (תשא קה)
ותאנא בשעה שירד אדם בצורה העליונה, בצורה הקדושה, וראו אותו עליונים ותחתונים, קרבו אליו כולם והמליכוהו על העולם הזה. אחר שבא הנחש על חוה, והטיל בה זוהמא, הולידה אחר כך את קין, (ומאותו הזוהמא של הנחש יצא קין), משם נתיחסו כל דורות רשעי העולם, והמדורים של שדים ורוחות נמצאים משם ומצדדיו... אחר שנולדו השדים מאדם, הוליד בנות מאלו הרוחות שהיו דומות ליופי של העליונים ויופי של התחתונים... (אחרי שנט)
כיון שיצא (אדם הראשון לעולם), ראו אותו השמש והלבנה ונסתמו אורותיהם, שתפוח רגלו (של אדם הראשון) החשיך האור שלהם. מהו הטעם, הוא משום שיצא ממעשה השמש והלבנה העליונים, (שהם ז"א ומלכות), כיון שחטא, נחשך ומיעט את עצמו, ונצטרך לגוף אחר בעור ובשר, שכתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כשמוש ההוא שעשה אותו צדיק בנוקביה... (קדושים סג, ועיין שם עוד)
...בשעה שברא הקב"ה את אדם וכיבד אותו ביקר העליון, ביקש ממנו שיתדבק בו, כדי שימצא יחיד, ובלב יחיד, ובמקום דבקות יחידה, שלא ישתנה ולא יתהפך לעולם, ובקשר הזה של אמונה היחידה שהכל מתקשר בה, זה שאמר ועץ החיים בתוך הגן... ואחר כך נטו מדרך האמונה ועזבו אילן היחיד העליון מכל האילנות, (שהוא עץ החיים, דהיינו ז"א), ובאו להתדבק במקום שמשתנה ומתהפך מאופן לאופן, ומטוב לרע ומרע לטוב, (דהיינו בעץ הדעת טוב ורע), וירדו מלמעלה למטה, ונתדבקו למטה בשינויים רבים ועזבו את העליון מכל, שהוא אחד, ולא נשתנה לעולם, זה שכתוב אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, והמה בקשו חשבונות רבים ודאי, דהיינו עץ הדעת שיש בו הרבה שינוים כנ"ל, אז נתהפך לבם באותו הצד ממש, פעמים לטוב ופעמים לרע, פעמים לרחמים ופעמים לדין...
אמר לו הקב"ה, אדם, עזבת החיים ונתדבקת במות, חיים, שכתוב ועץ החיים בתוך הגן, עץ שנקרא חיים, שמי שאוחז בו אינו טועם טעם מות לעולם, ונתדבקת באילן אחר, הרי ודאי המות הוא כנגדך, זה שאמר רגליה יורדות מות וגו'... (אמור שלד, וראה עוד אדם הראשון-חטא)
...והיה מסתכל בחכמה למעלה ולמטה, כיון שחטא נתמעטו הפרצופין, והחכמה נסתלקה ממנו ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואחר כך הוליד בנים מעליונים ותחתונים, (דהיינו הבל מעליונים וקין מתחתונים), ולא נתיישבו זה וזה בעולם... (במדבר ד)
...אלא ודאי אפילו אם לא היה בא נחש על חוה, ודאי היה אדם עושה תולדות מיד, כי גזרה נגזרה מיד שנברא, שכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ, אלא שאלו תולדות היו כולם בנקיון בלי זוהמא כלל... (בלק פב, ועיין שם עוד)
אילן אחד גדול וחזק, (שהוא עץ החיים, דהיינו ז"א), נתחבר ונזדווג בענף יפה אחד, (שהוא המלכות), שמראהו היא שמחת הכל, כמו שאמר יפה נוף משוש כל הארץ, בו נזדווג, והוציאו רוח אחד נסתר, ומילא לאותה עיסת העפר, והאדם קם על רגליו, והמליכו על כל העולם, והשליטו על כל, זה שאמר תמשילהו במעשי ידיך וגו', נצטוה על אותו האילן (שהוא עץ הדעת שלא לאכול ממנו), ולא שמר המצוה, השיב המלך את רוחו (של אדם) אליו, ואותה החיה (שהיא המלכות), לקחה את (הרוח מן האדם)... (ואתחנן קצד, ועיין שם עוד)
כשאדם יצא מגן עדן וגורש משם, הושלך באותה הנקרא ארץ, שהיא מקום חושך, ואין שם אור כלום, ואינו משמש כלום, כיון שאדם בא שמה, היה ירא יראה גדולה, ולהט החרב המתהפכת היתה לוהטת בתוך הצדדים שבאותה ארץ. כיון שיצאה השבת והרהר בתשובה, הרימו הקב"ה והעלהו לאותו מקום שנקרא אדמה, שכתוב, וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה. בזו יש אור שמאיר וצורות כוכבים ומזלות. (זהר חדש בראשית ריז, ועיין שם עוד)
וישמעו את קול וגו' אמר רבי פנחס ומה קוזדיטא דאהירנא (הוא כינוי להקב"ה), צריך רוח היום, (ולמה כתוב בו לרוח היום). למדנו אמר רבי אלעזר (הכתוב משמיענו) כי ערפל בתוך הבהירות היה לזה, (לאדם, כלומר שאף על פי שנגלה אליו הקב"ה לרוח היום בבהירות, עם כל זה לא היה יכול לסבול, ויתחבא האדם ואשתו וגו'), שאמרנו למה אדם דומה בעולם הזה, לצפור ההולכת כשיצאת מקנה, ואינה מוצאת מי שיכניס אותה, כך האדם כיון שהנשמה יוצאת (מן הגוף), שוב אינו יודע ומבין כלום... (שם שם תשצא)
תא חזי, קודם שחטאו היתה השכינה עטרה על ראשיהם, שתהיה שורה בשבילם על העולם, כיון שחטאו, כביכול תש כחה (של השכינה), ונסתלקה ולא שלטה (על העולם), והקב"ה התחיל לקונן... (שם איכה לא)
...כיון שאכל אדם מפירות האילן, ראה את עצמו ערום, ונתפקחו עיניו, וקהו שיניו, אמר לה מה הוא זה שהאכלתני, שנתפקחו עיני וקהו שיני על דעתי, כשם שקהו שיני כך יקהו שיני כל הדורות. (פרק יג)
קרא לאדם ואמר לו למה ברחת מפני, אמר לפניו שמעך שמעתי ורעדו עצמותי, שנאמר (בראשית ג') את קולך שמעתי בגן ואירא, ואחבא, מפעלי, ואירא ממעשי כי עירום אנכי, מצווי, שנאמר (שם) כי עירום אנכי... (פרק יד)
רבי יהודה בן בתירה אומר אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדים בגן עדן לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין... (א ח וראה שם עוד ואדם הראשון-כללי)
תני רבי ישמעאל, עד שלא יחטא אדם נותנים לו אימה ויראה, וכיון שהוא חוטא נותנים עליו אימה ויראה, כך עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול בנחת אימרון, וכיון שחטא היה שומע את הקול בזעף אגראן, עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול ועומד על רגליו, הדא הוא דכתיב וישמעו את קול ה' מתהלך בגן... וכיון שחטא היה שומע את הקול ומתחבא, שנאמר ויתחבא האדם ואשתו, אמר רבי אייבו באותה שעה גרעה קומתו של אדם הראשון ונעשית מאה אמה. (פרשה טו)
כשברא הקב"ה את האדם ברא אותו שיהא חי וקיים כמלאכי השרת, ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו, כשם שמלאכי השרת אינם מתים, אף הוא לא יטעום טעם מיתה, אבל ר' יהודה בר' סימן דרש דעת קשה היא, הן האדם היה כאחד ממנו, כיחידו של עולם שהוא חי וקיים לעולמים, וסבר הקב"ה להשליטו בעולמו ולעשותו מלך על כל בריותיו... כיון שלא עמד בציוויו מיד נגזר עליו מיתה... (שור או כשב)
ועוד על דבר אחד שם העץ דעת טוב ורע, שעל אכילתו ידע אדם רעות, שעד שלא עבר על ציווי לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע מזיקו, אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום התחילו כל הרעות נוגעות בו, שהיה עושה במאמרו ונצערים במעשיו, ונטל הרגשות של רעות. ולמה צוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהן, כדי שיהא רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו. (פרק ז)
ונפקחו עיניכם - וכי סומים היו, אלא להשכיל בין דבר לדבר, שלא תהיו כבהמות שמשמשין זה בפני זה. והייתם כאלהים - כמלאכי השרת, יודעי טוב ורע - להתבונן בצורכי העולם הזה, ולא כבהמות שנשחטים זה בפני זה ואינם מרגישים. (בראשית ג ה)
כיון שראה אדם שחטא פירש מן האשה, כיון שצפה שעתידין ישראל לקבל תורה בסוף כ"ו דורות, מיד והאדם ידע. (שם שם כד)
באחד בשבת נכנס אדם במימי גיחון העליון, עד שהגיעו המים עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים עד שנעשה גופו כלבו. עד שאני בחיים אבנה לי בית מלון לרבצי, אמר, ומה הלוחות על ידי שהן עתידין לכתוב באצבעו של הקב"ה עתידין מימי הירדן לברוח מפניהם, גופי שגבלו שתי ידיו ורוח נשמת פיו שנפח באפי על אחת כמה וכמה, ולאחר מיתתי יבואו ויקחו את עצמותי ויעשו להם עבודה זרה, אלא הריני מעמיק את ארוני למטה בארץ מערה לפנים ממערה, לפיכך נקראת מערת המכפלה. (בראשית פרק ג, לד)
אל תבואני רגל גאוה, כשאכל אדם הראשון מפרי האילן טרדהו והוציאהו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו, מה היו אומרים, אל תבואני רגל גאוה, רגל שנתגאה על בוראה, ויד רשעים אל תנדני, אל תיסב מיני טרפין, אבל התאנה על ידי שאכל ממנה פתחה דלתיה וקבלתו... (תהלים לו, תשכז)
ויהיו שניהם ערומים, מלמד שלא היתה מחשבתן פנויה לדבר זה ולא מתביישין שהן ערומין, אלא מחשבתן קשורה בידיעת אדון העולם ובעבודתו, שלא נבראו אלא תמימים חכמים מחוכמים, ומתוך כך שרתה עליהם שכינה ונצטוו. וכשם שאין אדם מתבייש בזמן הזה אם היתה ידו גלויה או רגלו גלויה, כך לא היו מתביישים שמקום ערותן גלוי. כיון שחטאו נשתנה זיו פניהן ונהפכה מחשבתן לדבר אחר, והרגישו שהן ערומים ונתביישו זה מזה עד שעשו להם חגורות. (בראשית ב כה)
קודם חטא אדם הראשון היו כל הכוחות הטומאה מסייעים לאדם וכו', אבל אחר שחטא אדם הראשון צוה הקב"ה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו... (כי תצא)
ואתנהרן עיני תרויהון וידעו ארום ערטילאין אינון דאיתערטלו מן לבוש טופרע דאיתבריאו ביה, והוון דמיין בהתהון, וחטיטו להון מטרפי תנין ועבדו להון קמורין. (בראשית ג ז)
ועץ החיים, שיוסיף חיים ויחיה האדם שנים רבות, ואין מלת לעולם עד עולם ועד... ומפרשים אמרו בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המות ורבים ישאלו מה חטא זרעו ואלה דברי רוח כי רוח אחד, לאדם ולבהמה שבה יחיה וירגיש בעולם הזה, וכמות זה כן מות זה מלבד החלק שיש לאדם מותר מן הבהמה... (שם שם ו)
ותפקחנה - לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש, וסופו מוכיח וידעו כי עירומים הם כלשון רש"י... (שם שם ו)
וראה עוד אדם הראשון-כללי בראשית ב ט, ואדם-בחירה דברים דברים ל ו.
פן ישלח ידו - רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו. והנה עתה שהיתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצוה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך... (בראשית ג כב)
להט החרב - אינו גוף כי אם מראה להפחידו, וגם כדי שיתחרט וישוב, ולאחר ששב בתשובה סר המראה הזה ושב לפעמים לגן... (שם ג כד)
והייתם כאלקים - לא שיקנה על ידי זה מעלה נוספת, כי ודאי היתה הכוונה בבריאה שיהיה האדם בעל שכל, כי הוא הצלם האלוקי, ובסבת השכל היה יכול לצוותו על עצי הגן, אבל הידיעה בין טוב לרע אינה במושכלות, כי בהם שייך אמת ושקר, אלא בדברים גופניים, ובאלו לא התעסק אדם קודם החטא. וכאשר חטא והשיג כח התאוה ונמשך אחר תענוגי הגוף, נענש בזה שהופשט מההשגה הכללית, ונתלבש בתאוה הגופנית ומדות יופי וכיעור, טוב ורע. וזה שאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו וכו', ולא כתב ויראו, כי באמת ראו גם מקודם, אבל לא היה מגונה בעיניהם, ואחר שנטה אחר בקשת תאוה כבהמה, הענישו במאכל בהמה כברמב"ן. (בראשית ג ה)
את הכרובים - מלאכי חבלה ופחד אלקים, ושם סבות מונעות שלא יוכל להשיג את עץ החיים, ואולי הם מלאכים הממונים על ז' מדורי גיהנם... (שם שם כד)
ויתפרו עלה תאנה - למלבוש, ובכסות קל נתעטפו, שלא ליהנות מן העולם כדי לכפר עליהם. (שם שם ז)
ראה אדם הראשון-כללי.
ונראה שגרש את אדם מגן עדן כדי שישאר על שני ענינים, שיהיה שכלי, ועובד אדמה, ויהיה על בחירתו, וישיגוהו המונעים הגדולים שהשתוקק אליהם בהשתקעו בענינים המפורסמים על ידי אכילת עץ הדעת. והשכין מצד אחד את הכרובים השכליים שהשגתם קשה, ואת להט החרב - שכלו העיוני, שאין השגתו תמידית, אלא כמו שכתב הרמב"ם: האור הקטן אשר יזרח ויציץ עלינו ויעלם שוב כלהט החרב המתהפכת. (שם ג כד)
ולא יתבוששו - עד כדי כך היו לבשר אחד, ובפרקי דר' אליעזר: מה היה לבושו של אדם הראשון קודם החטא? עור צפורן וענן כבוד. רוצה לומר עור בשרו היה קשה כצפורן, ואינו מתפעל ואינו מתבייש. וכשחטא וכסה את בשרו נעשה עורו דק ורפה, והוסר ממנו ענן הכבוד ברדפו התאוות, והופסק עיונו השכלי. (שם ב כה)
וידעו כי עירומים הם - לא כבן גוריון, שלפני כן היו כבהמות בלתי יודעים, כי היה יציר כפיו של ה' ושלם, וגם לא כרש"י שלא ידעו בטוב רע, כי ידיעת שני ההפכים אמת, אלא שקודם ידעו הטוב והרע בהכרח מדעי, והיו מוכנים להזדווג כראוי בשכל לתכלית ההולדה בלבד, וכשחטאו השיגו הטוב והרע בהכרח שמושי חמרי, כי כוחותיהם הגשמיים נעשו מורדים, ומשתמשים בהפלגה בתאוותם, ומפני זה שיערו שהאבר הראשון במורדים מכוער, וראוי לכסותו... (שם ג ז)
...והאדם ידע קודם חטאו טוב ורע בידיעה שכלית, ועתה אבדה ממנו הידיעה, כי פנה לידיעה חושית-חמרית, ולזה נתכוונו רש"י ורמב"ן. וגם אונקלוס לא נתכוון בודאי בתרגומו רברביא על והייתם כאלקים למנהיגי המדינות, כפי שהבין הרמב"ם בדבריו, אלא למלאכים... (שם שם כב)
פן ישלח ידו - ואם יהיה נצחי ירדוף תמיד אחר הערב וישליך כל השגה שכלית ממנו ומעשה טוב, ולא ישיג האושר המכוון בצלמו ובדמותו. (שם שם כב)
ודע, כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין "זוהמת הנחש" שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חולאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", מיתת הנפש ומיתת הגוף. ונבאר מה ענין הטוב והרע הנתערב בהם.
הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות... ונמצא כי גוף האדם, הנוצר מארבעת יסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבע יסודות אש רוח מים עפר. אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות שהם הלבנה והשחורה והאדומה וירוקה, וכאשר תתגבר איזו מהם מבחינת הרע שבהן על בחינת הטוב שבהן באים חולאים ונגעים על האדם, ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם... (חלק א שער א, וראה שם עוד וערך גוף ונפש)
היה כאחד ממנו - שהיה כמלאכים שלא יעצרנו הגשם מלהשיג השכינה. אך נמשך לדעת טוב ורע ונתעכר חמרו, או קודם היה חמרו דומה לנפשו, ועתה נתעכר, והיתה לו גזרת המיתה כדי שיזדכך שוב. (שם ג כב)
יודעי טוב ורע - אף על גב דכבר קרא שמות והיה לו שכל והשגה, נראה שהיתה לו השגה רק בדברים טובים, כגון השגת הבורא ית' והשגת המציאות, ולא להשיג דברים רעים, כגון שהיו ערומים מהמצוה... (שם שם ה)
...ויש לך לדעת כי פירוש זה האדם קודם שחטא מצד עצם בריאתו לא היה ראוי שיהיה כאלקים יודע טוב ורע, כי האלקים יודע טוב ורע אבל לא האדם, כי האדם יש עלה עליו, וצריך האדם שיהיה דבק בעלתו ית', שהוא הטוב, הנה הוא מסולק מן ידיעת הרע, רק ידיעתו הטוב שהוא העלה שלו, כי העלה שלו הוא הטוב ותמיד דבק העלול בעלה שלו, והוא הטוב בעצמו, והאדם בודאי הוא ראוי להיות יודע טוב ורע מצד שהוא נברא בצלם אלקים, אבל מצד שהאדם יש לו דביקות בעלתו שהוא טוב, יודע הטוב ולא רע, אבל כאשר לא יפנה אל עלתו כמו שהיה אחר שחטא, אז הוא יודע טוב ורע. ובאולי תשאל מה מעלה הוא זה בידיעת הרע, בודאי דבר זה מעלה בחכמה כאשר חכמת האדם כוללת בידיעת הטוב והרע, וכמו שאמר הכתוב ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אך קודם שחטא מפני כי התחתונים צריכים אל עלתם והם דביקים בעלתם, ואינם נבדלים מן העלה, ובשביל כך לא היה האדם פונה רק אל הטוב הוא עלתו ית' ומפני כך לא היה לו ידיעה ברע...
ודבר זה אין ראוי לאדם מפני שכבר היה נוטה אל התחתונים כשאכל מעץ הדעת והוא יודע טוב ורע, וזהו הסרה מן העלה, כמו שהתבאר, ולפיכך אינו ראוי אל החיים הנצחיים כאשר היה נוטה אל התחתונים, וכאשר גורש מן מעלתו מגן עדן לא היה קרוב אל עץ החיים לאכול ממנו. והבן זה מאד, והתבאר לך כי הידיעה בטוב ורע הגיע לו מצד שהוא ברשות עצמו, ואינו פונה אל עלתו שהוא הטוב ואין כאן רע, ודבר זה גם כן מה שהרשות נתונה להיות האדם בבחירתו הוא מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, והוא יחיד בתחתונים, וגרם לו דבר זה להיות כאלקים... (דרך חיים ג טו)
ודבר זה כי האדם קודם שחטא היה דבק בו ית' וסבתו היה השי"ת אשר הוא הטוב הגמור, לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא ית' אינו רק הטוב, והוא ית' שאין לו סבה כלל, הוא יודע טוב ורע, ולפיכך קודם שחטא לא היה נבדל מסבתו יתברך, ולא היה יודע רק הטוב בלבד, ואמר לה הנחש, כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה שידעו טוב ורע... (שם ד כא)
...עתה אבאר הענין, דע כי העולם בראו הקב"ה לתכלית האדם והאלקים עשה את האדם ישר להיותו כולו טוב ולהיותו אור, ובבחינה זו אלו האדם לא היה מעורר רע והיה כולו טוב, כולי עלמא מודים טוב לו שנברא, אמנם מחלוקתם הוא לאחר שיקלקל האדם בבחירתו ונתבטלה כוונת הבריאה, אם טוב משנברא על שלא נברא, או אם טוב שלא נברא על משנברא. אקדים עוד הקדמה אחת עתה בקלקול האדם, שעדיין לא היה העולם בכוונת הבריאה, עד שיתוקן הקלקול צריך שתדע אם האדם יהיה מתוקן אז כתנות עור שהם עתה עור, חושך ולא אור יחזור לאור, ויהיה יותר אור ממה שהיה אור קודם שחטא, וזהו ענין ויתרון אור מן החושך, כי מכח החושך יהיה יתרון לאור... כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טו"ב, מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפה בהנעלם, אבל עתה בהוציא חוצה באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן הוא היצר הרע, מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי, אז חלף הלך לו הטוב הנשאר הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים, וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו... (בית דוד)
וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל ואור השכל נתמעט בסבת חטא אדם שנגנז כתנות אור ונתלבש באור באין עינים להם ולא יראו, זהו ויבדל, צפה הקב"ה וכו' וגנזו בתורה... (שער הגדול)
דע כי אלו לא היה זוהמת הנחש והחטאים לא היה צריכות לתשובה ואף לתפילה לא היה צורך הרבה כמו עתה, כי לא היה חסר דבר, וכמו שיהיה לעתיד בסוד זוהמת נחש.... (בית הגדול)
והאדם אלו לא חטא, לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחני, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה שהתורה היא ומצוותיה אכילה לעולם, וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו, והקב"ה לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דביקים העלנו מששת ימים החיצוניים והשליט על ישראל הנהגה קדושה על ידי מטטרון... (מסכת חולין)
וכן אדם הראשון תם היה קודם אוכלו מעץ הדעת טוב ורע, והוא אינו יודע לרמות, אדרבה רימו אותו בסוד ארמי אובד אבי, אובד אבי הוא הנחש הערום עד אשר גרם להפוך תם למת, ולולי זה חי עולמים... (מסכת פסחים מצה עשירה)
ועל פי הדברים האלה מתורצת הקושיא שהקשיתי, מאחר שעשה אדם הראשון תשובה גמורה למה לא נקרע גזר דינו שנגזר עליו שימות, כי מאחר שנתגשם בעטיו של נחש אז היה מן הנמנע מצד הטבע מכח מסך חמרו להשיג הנצחיות, כמו שהיה בכחו להשיגו קודם החטא, כי החומר הוא מסך מבדיל בינו ובין ההשגה, כדלעיל בשם הבחיי, על כן היה מטובו יתברך שימות האדם כדי שיהיה לו תקנה להשיג הנצחיות במותו... (מסכת ראש השנה תורה אור)
...ואלו לא חטא אדם היה הכל בכתנות אור, והטיפה שממנה היו נולדים יוצאי חלציו לא היתה נקראת טיפה סרוחה רק זרע קודש, וענין התשמיש לא היה חרפה רק מעשה מצוה בגלוי, כמו הנחת תפילין, כי לא היה ערוה מאחר שאינו מצד היצר הרע, ועכשיו שחטא נעשה הדבר ערוה וטפה סרוחה... (תורה שבכתב וישב)
רק צריך שתדע, אלו היה העולם בכוונת הבריאה, דהיינו שלא הביא אדם החטא לעולם, ולא היתה הקליפה רק הכל קודש, אז היה שם ידו"ד שהוא שם העצם נקרא כמו שנכתב, כי היה אויר העולם כולו קודש, ועתה שנתפשטה הקליפה אז אינו נהנה, ואף כשישראל על אדמתן אינו נהנה אלא במקדש בלבד, כי לא נזכך העולם עד לעתיד, אז יהיה העולם כפי כוונת הבריאה ויזדכך הכל קודש לה', אזי יהיה נקרא כמו שנכתב... (שם שמות)
דע כי אלו לא חטא אדם הראשון, אז לא היה שייך לומר להיות נבדל מקום קדוש, כי הכל היה ענין גן עדן, והכל היה קודש, וכמו שכתוב בירמיה, לעתיד לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וגו', ופירש רש"י, כל כנסתכם תהא קדושה ואשכון בה, כאלו הוא ארון, וכן לא היה נבדל איש מאנשים לעבודה ולכהונה, כי היו כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכן לא היה נבדל זמן מן הזמנים לקדושה, כי כל העתות היו שוים לקדושה כמו שיהיה לעתיד עולם שכולו שבת... ולא היה האדם צריך לקרב את עצמו על ידי הקרבן, רק הוא בעצמו היה קרבן לה' כענין נפשותיהן של צדיקים לאחר מותם, שהם קרבן על גבי מזבח של מעלה... (שם ויקרא)
ודע אלו המסעות שנגזרו על אדם וזרעו שיהיו משולחים ומתפזרים בכל העולם והוא לטובה, כי תחלה נברא האדם להיות בגן עדן לעבדה ולשמרה, דהיינו קיום התורה ברוחניות, אחר כך כשחטא וגורש מגן עדן, והגירוש היה הפיזור בכל מקומות מושבות, אף שהיה מצד העונש, מכל מקום הפיזור היה לטובה כדי שיתפשט הקדושה בכל העולם לדעת לעבוד את ה', וזהו שכתוב וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה... (שם מסעי)
פן ישלח ידו - ולמה לא נצטוה קודם על עץ החיים, ועוד. אלא ה' לא חש שיאכל מעץ החיים, כי היה מושלל ההכרה לבקש תחבולות והצלחות, ואם היה מצוהו על כך, היה המסית מתגרה בו, ועתה שהשיג הידיעה בטוב ורע, יש לחוש שיקח מהעץ. או לפני החטא היה האדם מסוגל להתעלות לעולם הנצחי עם גופו, כאליהו זכור לטוב, ועתה המות תקון להתעלותו. והנה ציווי עץ הדעת היה לבל ישיג האדם הרע, ולא היה דמיון הרע מצויר בדעתו מתחלת בריאתו, ועתה הכירו אחרי שאכל, והאות "וידעו כי עירומים הם", ויחשב האדם שהמצוה פקעה לגמרי גם מעץ החיים. ויתבאר לפי זה מאמר רבי אבא בר כהנא, מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. ותימא, אם כן איך ימרוד לאכל מעץ החיים אחר ששב? אלא שלסברת האדם שחטא רק בשוגג כדפירשנו, ישלח ידו ויאכל ממנו (כי לא נצטוה על עץ החיים), לכן שלחו ונכנס במי גיחון ק"ל שנה. (בראשית ג כב)
ראה אדם הראשון-כללי, בראשית א כז.
וישמעו - תכף נפלו ממדרגתם, שקודם נבאו כמשה רבינו בלי כחות דמיון, ועתה שמעו קול גשמי, וגם נדמה להם שהוא מעתיק ממקום למקום ונפל עליהם פחד. לרוח היום - כל זה לפי מצב רוח הנבואה אחרי החטא. ויתחבא - שכלם נמשך אחר דמיונם, וחשבו שהאלוקי נטוע בחומר ויוכלו להתחבא מפניו. איכה - עד איפה נפלת ממדרגתך! (בראשית ג ח)
כאחד ממנו - ...רוצה לומר האדם שהיה מורכב משני חלקים נתמזגה נפשו בחלק הפחות, ואי אפשר לנפש להתפשט עוד מהגוף, ואם לא תוכל הנפש לשוב (לצאת) מהגוף שבע המכאובות ירע לה. (שם שם כב)
ולא יתבוששו - כל זמן שהאדם שלט לגמרי בחושניותו והעלה אותה למדרגה הרוחנית, לא היה לו מה להתבייש, כי הבושה נוצרה כדי להזהירו לשלט שוב ביצריו, ולהתעלות לחופש המוסרי... (שם ב כה)
ותפקחנה עיני שניהם - הנחש צדק, ניתנה בהם עתה הכרה חדשה, כי כל זמן שהאברים עמדו רק לשרות ה' לא היה מה להתבייש בהם, אך כאשר אין המצב כך, מתעורר בקרבנו הקול המזהירנו שלא להיות כבהמות. (שם ג ז)
ויתחבא האדם - אחר שהרגישו בנגוד שבין הגוף לרוח, הרגישו עוד בנגוד בינם לבין רצון ה', הרגישו באבדן יוקרתם, והתחבאו בין שאר היצורים. (שם שם ח)
ועץ הדעת טוב ורע - לא שישכיל לעשות רע, שאם כן אין מקומו בגן, אלא שהאוכלו יודע מה טוב ומה רע לו, וישכיל שהמצוות טובות. ולפני כן היתה מעלתו שעל ידי נשמת החיים היה דבוק בקונו, וזהו סוד העובד מאהבה, ולא עבד מיראת עונש הרע לעצמו, והעובד מיראה אין לו שכר בעולם הזה, כי אינו מוצא תענוג רוחני בעבודתו, מה שאינו כן בעובד מאהבה, כי התענוג על ה' שעה אחת יקר מכל חיי העולם הבא. ולכן היה ראוי לחיות לעולם, ועץ החיים קיים את חמרו העפרי לכך. וכן היו חנוך ואליהו... ואדם הראשון משעת יצירתו, אם היה נזון מעצי הגן ומעץ החיים, ומעת שאכל מעץ הדעת היה לרעה לו אם יאכל מעץ החיים כי לא יבא על שכרו בעולם הבא. ותימא שיהיה עץ החיים לבטלה. ולדעת רבינו מימון באגרת הנחמה יאכלו ממנו באחרית הימים כאשר יתוקנו בני האדם. (שם ב ט)
הנראה אליו - לדעתי הנפש עצמה משיגה את ה', ורק בהיותה מלובשת בחומר הגס שהוא מסך מבדיל, נחוצה לנו התורה לזכך את החומר ולהסיר מלבושיו הצואים. והשלם האלוקי יכול לזכך החומר עד שישוב להיות כמראה מלוטשת ובהירה, וכן היה אדם הראשון קודם החטא, ולכן הלך ערום, כי למשכיל אין תאוה רעה, ושוה בשר הערוה למקום הנחת תפילין. ובחטאו הפך חמרו גס מוליד תאוה וכו', ולכן ירא מפני קול ה' אלקים, ומאז לא מצאנו לשון וירא ה' עד כאן. (שם יב ז)
בפסוק וישלחהו מגן עדן וגו', דכתיב אדם לעמל יולד, ואמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה, דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה, רק שהיה עמלו בתורה בלבד, ועתה הוצרך להיות בצירוף של עבודה גשמיות, וזהו ענין תערובת טוב ורע, שעתה אחר החטא אינו יכול לבא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף, לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ואמרו חז"ל לשמור דרך עץ החיים, מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה, וזה נעשה אחר החטא, אבל מקודם היה כולו רק תורה כמו בשבת... (בראשית תרמ"ד)
בזהר הקדש, בראשית - ירא שבת ירא בשת. דאיתא שלכך נתן השי"ת בחירה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה, לכן מדת טובו ית' שהאדם ירויח במעשיו. ויש להבין, שהרי קודם החטא היה עומד שלא להיות טוב ורע בעולם, אך נראה דבאמת יצירה אמתיות שהיה קודם החטא היה בדביקות האחדות ממש, ולא היה שייך אכיל דלא דיליה בהית, כי היה אחדות ממש דבוק ובטל אליו ית'. רק אחר הפירוד היה הבושת, כמו שכתוב ויתחבא וגו', לכן היה העצה על ידי הבחירה... כי בודאי הקב"ה שהכין גן עדן בשביל האדם הוא מוכן לזה לעולם, אך אחר החטא כתוב משנה פניו ותשלחהו, ונשתנה הצורה, כמו שכתוב וייצר ב' יצירות וכו', יצירה בעולם הבא, ושבת מעין עולם הבא... ולכן על ידי התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות, לזכות לגן עדן... (שם תר"נ)
במדרש ויברך את יום השביעי... דכתיב ויניחהו בגן עדן, וישם שם וגו'... כי האדם קודם החטא היה כולו נשמה, וזה המלבוש ניטל ממנו אחר החטא, כמו שכתוב וישלחהו, שנפשט ממנו זה המלבוש, ועוז פניו ישונה, ובשבת קדש יש נשמה יתירה והארה מזה המלבוש... (שם תרס"ג)
במדרש ואחר עורי וכו'... פירשנו במקום אחר, כי אדם הראשון על ידי החטא הוצרך לכתנות עור, כי לא היה יכול לקבל הארה עליונה בלי התלבשות, כמו שכתוב ויתחבא האדם ואשתו וגו', ואבינו אברהם ברוב מעשיו הטובים זכה להסיר מכסה העור ולפתוח פתח מאותו בחינה שהיה קודם החטא, וזה שכתוב והוא יושב, על ידי המילה, פתח האהל, שנפתח מה שהיה נכסה... (שם וירא תרמ"א)
בפסוק ויעזב בגדו וגו'... פירוש שעל ידי חטא הראשון נעשה כתנות עור ממשכא דחיויא, ונתלבש באנושיות ובגשמיות, באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה, שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף על ידי יראה ואהבה, שמדות אלו הם בהרגשות הגוף, אחר כך זוכין להפנימיות, ובכלל האבות תקנו חטא אדם הראשון, אש ומים בחינת אברהם ויצחק, ותוציאנו לרויה בחינת יעקב, תתן אמת ליעקב, אמת הוא כמו שהיה קודם החטא, כי הנחש הביא השקר בעולם... (שם וישב תרס"ב)
במדרש ויברך את יוסף... ובאמת קודם החטא היו מקבלין השפע וכל ההנהגה ברוחניות, אך אחר החטא, שנתערב טוב ורע, צריך להיות הקבלה על ידי צימצום וגשמיות, והוא עיקר העצבון, מאחר שבא על ידי הסתר בתוך הטבע, לכן פרנסה יותר עצבון מלידה... (שם ויחי תרמ"ט)
בענין המטה יהי לתנין... כי הגלות בא לברר התערובת טוב ורע שנעשה על ידי החטא מעץ הדעת טוב ורע, דכתיב ויגרש את האדם... כי רצונו ית"ש היה להיות דביקות האדם בעץ החיים דרך התורה, ההנהגה פנימיות, ולולי החטא לא היה כל הטבע מעכב את האדם, כמו שכתוב אני אמרתי אלקים אתם, ועל ידי החטא בעץ הדעת היה העונש שלא יוכל להתקרב אל עץ החיים עד שיתקן זה הדרך הטבע, כמו שאמרו ז"ל בפסוק לשמור את דרך עץ החיים, מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה... (שמות וארא תרנ"ג)
בפסוק זאת החיה וגו'... ומתחלה שם הקב"ה את האדם בגן עדן, והיה כולו בחינת נשמה, שגם הגוף היה מזוכך כמלאך, ואחר החטא נתערב בו פסולת ונעשה בחינת אדם ובהמה, ואחר כך על ידי יציאת מצרים נתבררו בני ישראל להיות נקראים אדם... וזה שאמר המעלה אתכם מארץ מצרים, להיותך בבחינת העולה היא למעלה, שזה כח יציאת מצרים, שלא להיות הנפש נאסר בגוף שלא יוכל להתעלות... (ויקרא שמיני תרס"ב)
בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'... ובאמת באדם הראשון כן היה שנברא באחרונה, אחור לכל המעשים, ומיד הניחהו בגן עדן מקדם, ואחר החטא כתוב ויעש וגו' כתנות עור, ואיתא בתורתו של רבי מאיר כתיב אור, דמקודם היה כתנות אור ממש, ואחר כך נעשה לו מלבוש חיצון, אשר אינו יכול האור להתגלות רק באמצעות כתנות העור הגשמיים, וצריכין עתה לתקן זה העור לזכות לאור הנפש שמבפנים, ואברהם אבינו ע"ה זכה לברית מילה, אז נפתח פתח בזה העור... (ויקרא תזריע תרס"א)
ענין שמיטין ויובלות מהר סיני... כי באמת בזעת אפיך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא, ומקודם היה כל אכילת אדם מגן עדן, וכמו כן היו בני ישראל מוכנים להיות בהר סיני... אך גם אחר החטא נשאר לבני ישראל זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון, וכמו בשבת קדש שמבטלין מכל מלאכה ומוכנים רק לעבודת השי"ת, לכן המזון ביום שבת קדש הוא בקדושה... (שם בהר תרמ"ו)
ראש השנה הוא בכסה... וענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני הוא, כי באמת קודם חטא האדם לא היה הבחירה, והיה מבורר מלכות שמים בעולם, ורק על ידי עץ הדעת טוב ורע ניתן הבחירה לאדם, וכשבני ישראל מקבלין בשלימות מלכותו ית' יכולין לצאת מזה ולהנטל מהם הבחירה... (ראש השנה תרמ"ז)
במדרש רבה רבנן אמרו לו... אך נראה דאחר שאכל מעץ הדעת נכנסו בו כחות חיצוניים ורוחות רעות... והיה מוכרח במעשיו, שכוחות חיצוניים ורוחות רעות שנכנסו בו הם שהכריחוהו רחמנא ליצלן. אך לאחר שנתגרש מגן עדן וקיבל עונשו במקצת, נחלשו כחות הרע שבו ולא היה מוכרח במעשיו, על כן אמרו ז"ל חסיד גדול היה וכו', מאחר שזה היה אחר שנתגרש מגן עדן, והיה בכחו לעשות תשובה, מה שאינו כן במדרש מיירי קודם שחלו עליו העונשין, אם כן היה בהכרח, ולכך אמר אכלתי ואוכל עוד, ועל התשובה אמר לאו, כיון שהרגיש שאיננו ברשותו וכנ"ל... (בראשית תרע"א)
והנה ידוע במדרשים, שגלות ישראל דומה לגירושי אדם הראשון מגן עדן, והנה הוא בא ללמד ונמצא למד, שידוע שבבריאת העולם היו ניצוצות קדושים מפוזרים בכל העולם משבירת הכלים, כידוע ליודעי חן, והנה כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, היינו שבעבודתו בגן עדן במצות עשה ולא תעשה וקרבנות, כבמדרש היה כחו יפה למשוך אליו לגן עדן את כל חלקי הקדושה מכל העולם, אך אחר החטא כתיב וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה, שאחר החטא הוא צריך לחזר בארבע רוחות העולם וללקט משם ניצוצי הקדושה... (שם תרע"ג)
בענין חטא אדם הראשון... אך אם היה כן בעולם הזה היתה תקנתו קלקלתו, שמאחר שהכל בעירוב טוב ורע, אם היה נשאר בקיומו בלי השתנות, היה הרע נשאר תמיד דבוק בו לא יפרד ממנו לעולמים, וכמו שאיתא בספרים הקדושים הא דפן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, היינו דשוב לא יהיה אפשר להתתקן על ידי מיתה ועיכול הרע בקבר... אבל קודם החטא, אם היה זוכה לשבת היה נשאר בקיומו טוב לעולם בלי אפשרות ליפול ממדרגתו. (שם תרע"ו)
ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים וגו', והיפ"ת הקשה הרי לא נתגרש רק אחר השבת, ואם כן כל השבת היה חשש זה, ולמה לא נעשה תקנה לזה בשבת. וכבר הגדנו, שכנראה שלא נאמרה לאדם הראשון בתחילה מהות עץ החיים שהאוכל ממנו חי לעולם, אלא עתה הודיעו למען ידע שיש בידו להציל את עצמו מן המיתה, ומכל מקום יתרצה לקבל על עצמו עונש המיתה, למען יהיה תיקון על חטאו, כי גוף החטא רע ומר מעונש החטא, הא למה זה דומה לאיש השותה סמים מרים לרפואתו להציל את חייו... (שם תר"פ)
ויש להבין... והנה גרמה לאדם שנשתאב בו יצר הרע נמי בגוף ונפש ושכל, היינו שהגוף לא יהיה נמשך מעצמו לרצון ה', תחת אשר קודם החטא היה הגוף נמשך מעצמו אחר רצון ה' אף בלי דעת, וכמו ברזל אחרי אבן השואבת, והנפש שענינה השתוקקות, שקודם החטא לא היתה לה השתוקקות אחרת כי אם אלקות, ואחר החטא היא משתוקקת לדברים גשמיים, והשכל שמתחילה היה צח ובהיר בהשגות נעלות, ואחר החטא נתערב בו מהטעויות וצריך יגיעה רבה לברר האמת... (שם נח תרע"ח)
והנה ידוע שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, ובחטאו נפגמו כולן, ולא עוד אלא שנתערבו הנשמות הטהורות בטמאות, אף שאינן ממחצב אחד ואין ביניהן שום השתוות, כמו אש ומים שאין מתערבין, מכל מקום באמצעות החטא והפגם נעשה חיבור ועירוב ביניהם, ובאו אחר כך בגלגולים, וכן היו מגולגלות בדור המבול למען יצורפו ויתלבנו ויפרדו הטהורות מן הטמאות... ולפי זה יש לומר דהיינו ענין ארבעת הדברים שבקש הקב"ה ליתן להם עוד טרם יצאו כל כך לרעה, כדי למרק ולצרף את כל ד' חלקי האדם גוף ונפש ושכל וצלם האלקים שנפגמו בחטא אדם הראשון כנ"ל, ועל ידי זה נמי יתפרדו הטהורות מן הטמאות, באשר שוב לא יהיו להן השתוות וחיבור מצד החטא, וביקש ליתן להם תורה שהיא שכל אלקי הוא מירוק לשכל האדם, יסורין הם מירוק לגוף, קרבנות הם מירוק הנפש... תפלה שהיא לשון חיבור... יהיה בזה מירוק לצלם אלקים שענינו נמי חיבור כנ"ל... (שם תרע"ט)
ונראה דהנה בפסיקתא... כמו שכתוב (קהלת ז') אשר עשה האלקים את האדם ישר, מכלל דענין ישר הוא היפוך מחשבונות רבים, והיינו שלא היה לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, וכל תשוקתו היתה רק להתדבק ביוצרו, השכל משכיל והלב מתאוה ומשתוקק, וכמו אש שמתנענעת למעלה והדומם נמשך מעצמו למטה כל אחד לשרשו, וכך היתה מהותו של אדם הראשון, ועל כן מחמת מהותו שהיתה בו התאחדות חלקי השכל שמהעליונים ובחינת הלב שמהתחתונים היתה תעודתו נמי ליחד ולחבר עליונים ותחתונים בתפילתו ועבודתו... (שמות ויקהל תר"פ)
ונראה דהנה כתבנו לעיל בשם הרמב"ן, דאדם הראשון קודם החטא היה כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, והיינו שהגוף היה בטל אל השכל בתכלית הביטול, ועל כן אז היו שני חלקי האדם היינו הגוף והשכל לאחדים ממש, שבלתי אפשר היה להגוף להתאוות ולהשתוקק לדברים שאינם ראויים מפאת השכל, ואלמלא החטא היה ממילא חי וקיים לעולם, כי בלתי אפשר היה שיעשה פירוד בין הדבקים... (ויקרא אמור תרע"א)
והנה אמרו ז"ל... והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, כדי שלא תהיה מחשבתו משוטטת בעניני הגשמיות כלל, אבל הוא באשר שמע לעצת הנחש לשוטט במחשבתו כי טוב העץ למאכל וגו', נפל ממדרגתו ונעשה נפרד, ונחרץ ענשו להפרד עוד יותר בטורח מזונו, ואחר כך המיתה שהיא פירוד בין הנפש שמהעליונים והגוף שמהתחתונים... (במדבר חקת תרע"ח)
והנה ידוע... והיינו דהנה האדם נברא באופן שיהיה אוכל מפירות גן עדן ומתפרנס שלא בצער ובלי טורח ועמל, אך בחטאו של אדם הראשון נענש שיהיה גופו טורח ועובד עבודה כמו שכתוב בזעת אפיך תאכל לחם וגו'.
וטעמו של עונש זה יש לומר על פי העיקר שבידינו, שכל העונשין מן השמים אינם בדרך נקמה חס ושלום אלא תיקון, והיינו כי קודם החטא היה גופו מצד עצמו נמשך לרצון ה' והיתה לו מעלה מצד עצמו להיות בן עולם הבא, אך מצד החטא איבד מעלתו ועשה לו השי"ת תיקון שיהיה עובד עבודה להיות זן ומפרנס אותו את הנפש שהיו מן העליונים, ומעתה שב להיות כמו שאמרו ז"ל... (דברים תצא תרע"ז)
...ואדם הראשון שאיתה (סנהדרין ל"ח ב') מקרא דעברו ברית שהיה משוך בערלתו דעל ידי עטיו של נחש בחטא דעץ הדעת שהגיע לידיעת רע והרגשת תאוה גופנית פגם הברית גורש מגן עדן והושמו הכרובים ולהט וגו' לשמור דרך עץ החיים, דגם אחר כל התשובה ותעניות ק"ל שנה ובפרישה מאשה והתאוות לא יכול לתקן שיוכל לשוב לגן עדן ולאכול מעץ החיים לזכות לחיי עולם, כי זוהמא זו משנקלטה בגוף אין לה תקנה אלא קבורה ושישוב אל העפר כשהיה... (חלק ה תקנת השבין עמוד קמב)
...ואז ותצא אש מלפני ה', הנה דרגה זו אשר הכלל ישראל זכו לה על ידי כל המעשים וההכנות, וגם אז עוד הוצרכו לכל ההתאמצות והתפלות של משה ואהרן, והנה אצל הבל היה זה הכל כדבר פשוט, בעת שהביא קרבן תיכף ירדה אש מן השמים וליחכה את קרבנו, בבחינת "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", מצב של קודם החטא, וכל כך פשוט היה זה אצלם, שכאשר לא ירדה אש אצל קרבנו של קין כבר מצא עצמו עלוב ומבויש, ונפלו פניו מהבושה... (דעת תורה בראשית עמוד כו)
ועל דרך זה נבין ענין חטא אדם הראשון, כפי שביאר הרמב"ן ז"ל שקודם החטא היה מוכרח במעשיו, והיה עושה בטבעו כמו שעושים שאר צבא השמים שלא ישנו את תפקידם, כי מוכרחים הם במעשיהם, רוצה לומר כי הכרחיותם רק שאינם מבינים איך יוכל להיות ההיפוך, כידוע על זה ציור האדמו"ר מקלם ז"ל, כמו אדם שאינו יכול לילך ערום בשוק, הכי מוכרח הוא להיות לבוש במלבושים? ודאי הוא יכול לילך גם ערום, ובכל זאת אינו עושה זאת בשום אופן, כי איך ילך ערום בפני כל אדם! זהו דרך הכרחיותם, וכן היה קודם החטא מעשה אדם הראשון... וזו היא ירידה אשר אין למטה הימנה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ממוכרח במעשיו להיות בוחר במעשיו, ושוב לא היה יכול לעמוד לפני יצרו... (דעת חכמה ומוסר ג עמוד נד)
ובזה אמרנו, כי אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה קודם החטא היה שלם בכל שלימות שכלו כמובן, עד אשר טעו עליו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו שירה... אחרי כי היה שלם ובפועל, ואחר החטא נתקלקל הוא בעצמו וקלקל כל הבריאה, והענישו הקב"ה להיות שכלו לפי ערכו בכח, ובזה נתקלקלה כל הבריאה, ושלימותם רק בכח ולא בפועל... ועליו לתקן ולהוציא שכלו בפועל כמו קודם החטא... (שם עמוד קלה)
...ומה היה נבחן אז בתורת גשם? אך החומריות שבנפש, שליטת היצר להביא התאוות אל תוך נפשו של אדם לאכול מעץ הדעת "כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים וגו'", בחינה זו היתה נקראת גוף, ומה היא מיתה? גם בזה על פי מבטנו הוא הסתלקות הגוף וחורבנו. אבל במבט של קודם חטא אדם הראשון אין זו מיתה כלל, שאין זה אלא שפושט לבוש מדומה שאיננו מציאות כלל. המיתה היא אם אחר שפשט את הגוף נשארו מהמדות הגופניות בנפש, כי זהו חורבן לנפש. האדם הצדיק שמתגבר על כל תאוותיו בשלמות אינו מת כלל... וכיון שכן, אלמלא חטא אדם הראשון הרי בבחירה הטובה האחת היה מגיע לשלמות, והיה פושט תכף את לבושו המדומה ונכנס לעולם הבא בכל הכוחות החמריות שבנפש, מאחר שנפשו שלמה טהורה ואין בה שום ניצוץ מזוהמת תאוות עולם הזה, ולא נשארו בה מכוחות עולם הזה אלא רק הבחנת השכל והזמן זאת אומרת הבחנת עליה וירידה, תוספת וחסרון, אשר הבחנות אלו נצרכות לענין העליה בעולם הבא... (חלק א עמוד רצג)
במדרגת אדם הראשון קודם החטא, דהיינו מדרגת גן עדן, וכן בשעת מתן תורה (שהוא גם כן המדרגה ההיא), היתה ההבחנה בין אמת לשקר, שהאמת מציאות והשקר אינו כלום. כלומר, כך היתה ההשגה האבסולוטית, ולא היו לא מדות רעות ולא נגיעות כלל. אחר החטא נכנס יצר הרע בלבו ברצונות ותאוות, דהיינו ידיעת טוב ורע, ששניהם מציאות אצלו, וההבחנה האבסולוטית שבה אל הרצונות המוחשיות, והתרחקה מן האמת הרוחנית... (שם עמוד שה)
אף על פי כן איתא במדרש, (בראשית רבה ט"ז) שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, ואמר אי אפשר בתשובה. איך אפשר שאדם הראשון בגדלותו ישיב כך להקב"ה? הביאור הוא, שאפילו התשובה העליונה אין בכח האדם להשלימה לגמרי בלא עזר השי"ת, עדיין יש בו תמיד רשמי החטא, וכשיגיע לנסיון הוא בסכנה שיחטא שוב ולא יחוש. וזהו "אי אפשי לעשות תשובה", הרגיש שאינו יכול לעקור רשמי החטא על ידי תשובתו, ועדיין הוא בסכנת אכילה מהעץ... (חלק ב עמוד פו)
וכן מצינו בחטא אדם הראשון: "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם". פירוש, עץ החיים הוא בחינת לימוד פנימיות התורה שבמדרגת גן עדן. אחר שאדם הראשון הכניס בחינת ידיעת הרע בלבו, אינו ראוי להשתמש בתורה בבחינה זו, כי מעשיו לא יוכלו שוב להתאים עם האמת הטהורה ההיא, ואם ישתמש בה, הרי הוא משתמש בחיי עולם באופן החיצוני, שהוא מדרגתו אחר החטא, והרי זה חילול וקטרוג, ועל ידי זה יאבד חס ושלום לגמרי. אך בחסדו יתברך שם שמירה שלא יוכל לאכול מעץ החיים - שלא יוכל להשתמש עוד בתורה בבחינת חיי עולם - והיינו "ויגרש את האדם", שבחינה זו נסתלקה ממנו. (שם עמוד רעז)
אדם הראשון היה קודם חטאו בדרגת גן עדן. כבר הסברנו שהוא הכיר שהרוחניות היא היא המציאות, והגשם הוא לבוש שמסתיר את המציאות האמיתית. הוא קבל את מזונו וכל חיותו מעולם הרוחני, בלי הסתר הגשמיות, כאמרם ז"ל "מלאכים היו צולין לו בשר ומסננים לו יין". כיון שחטא אדם הראשון, נכנס בו היצר הרע, זוהמתו של נחש, והוריד את כל העולם למצב של הסתר, עד שנדמה כאילו הגשם הוא המציאות האמיתית... (חלק ג עמוד רי)
והנה אדם הראשון היה חכם גדול מאד, היינו שהשגתו באמת היתה גדולה, כי הרי קרא שמות לכל בעלי החיים, היינו שהכיר את תוכנם ותפקידם האמיתי בבריאה, ונאמר "וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו", היינו שהסכימה דעתו לדעת המקום, והוא בעצמו לא היה חוטא בשום אופן ולא היה מעלה על דעתו כלל לחטוא, כמו שנראה שגם אחר כך לא אכל מן העץ אלא לעשות רצון האשה, כי השגותיו היו גדולות כל כך שבהיותו הבוחר היחיד אי אפשר היה לשטן לפתותו, ואז לא היה משקל שוה בין יצר טוב ליצר רע, ולכן הפריד ממנו השי"ת את האשה היינו שנתן לה בחירה בפני עצמה, ועל ידי זה נתחזק כח היצר הרע עד שבין שניהם הושוה המשקל בין יצר טוב ליצר רע. (חלק ד עמוד קטז)
ידוע ברפואה שנותנים לאדם בריא זריקות לשם חיסון, היינו שזורקים לדם חמרים מעין מחלה מסויימת שיעוררו למלחמה את חלקי הדם הלוחמים נגד חידקי החולי ההוא. וכן ברוחניות, לפעמים יש הכרח לזרוק לתוכנו בחינה של גשמיות גסה ביותר, גם בשעתא דיצר הטוב שאין התקפה כעת מצד היצר, כדי שיתעורר להיות מוכן למלחמה לעת הצורך. זה טעם שהשליכו אדם הראשון אל הגשמיות, וזה גם טעם לנסיונות עיקבא דמשיחא, כי התעוררות המלחמה להתגבר עליהם תביא לידי ביאת המשיח... (חלק ה עמוד שז)
אספר לך מה שמצאתי כתוב דבר נפלא מאד, ו' ימים תעבוד כעין מצות עשה, היינו דבזעת אפיך הוא העבודה שלאחר החטא, דקודם החטא, בשלימות, לא שייך מלאכה, פירוש אין צורך לכלים אלא דביקות בלי כלים, ועל כן מלאכים צולין לו בשר וכו', אבל לאחר הנפילה לתוך המדות - הגשמיות, צריך להעלות הנצוצות היינו גילוי אורו ית' מתוך הטבע, לגלות את הנס שבטבע... (שם עמוד תקיח)