אדם טבע   ומדות

(ראה גם: אדם-כללי-וחברו-תפקיד, חסד, יצר טוב, יצר הרע, עבודת ה', רצון, שכל)

טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. (משלי טז לב)

טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל. (שם כב ט)

זהר:

רב יוסף כשירד לבבל ראה בחורים (פנויים מאשה) שהיו נכנסים ויוצאים בין נשים יפות ואינם חוטאים, אמר להם אינכם מפחדים מפני יצר הרע, אמרו לו אין אנו באים מתערובת רע מקדש הקדשים נחצבנו, (כלומר אמרו לו, שהוריהם לא היה להם מחשבות זרות בעת שנחצבו מהם, אלא מחשבות קדושות ומקודשות, ועל כן אינם מפחדים מיצר הרע)... (וירא שכז, וראה עוד אדם-חייו שם שטו)

...ואלו שמצד ימין שהוא מצד מיכאל, כל ד' הפנים שלו (שהם אריה שור נשר אדם), הם רחמים, בעל גמילות חסדים, ופניו לבנים, ואדם הזה הוא גומל חסד, חסיד, וחכם, אם עוסק בתורה, ואם אינו (עוסק בתורה) הוא להיפך, שהוא מצד יצר הרע, הוא גזלן, אויל, אין בו חסד, כי אין עם הארץ חסיד.

מצד גבריאל (שהוא שמאל) ארבע הפנים הם דין, דהיינו מדת הדין על הרשעים, ומתגרה בהם כמו שהעמדנו, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, הוא גבור ביצרו, ירא חטא, דיין יהיה אם יעסוק בתורה וגבור בלמודו. בהיפך אם הוא מצד היצר הרע, הוא מתגרה בצדיקים לעשות דין קשה להם, גבור בעבירה לעשותה, אינו ירא חטא, ואין פניו אדומים.

מי שמזלו נשר (שהוא מקו אמצעי), אינו רחמן גדול, ואינו במדת הדין גדולה, אלא בינוני ביצר טוב במדות טובות שלו, ובינוני ביצר הרע במדות הרעות, ולו פנים לבנים ואדומים.

מי שמזלו אדם (שהוא מלכות) מצד הטוב כלול כל מדות טובות, חסיד, חכם, גבור בתורה, ירא חטא ממולא בכל מדות טובות, ואין פניו שחורים, ואם הוא מצד היצר הרע הוא ממולא מכל מדות הרעות... (בא רה, ועיין שם עוד)

...ניכר בשער, כי כל מי ששערותיו קמוטות, (דהיינו מסולסלות) ועולות על ראשו כלפי מעלה, (כלומר שאינן תלויות למטה מראשו, הוא) בעל כעס, לבו קמוט כמו סחבה, (דהיינו שלבו מלא פחד), מעשיו אינם טובים, בשותפות צריכים להתרחק ממנו.

שערותיו חלקות ביותר ותלויות למטה, טוב להשתתף עמו, ריוח נמצא בו, והוא כשלעצמו אינו כן (שאין לו הצלחה). הוא בעל סוד באלו סודות העליונים, בסודות קטנים אינו עומד בהם. מעשיו (לפעמים) טובים (ולפעמים) אינם טובים... (יתרו סט, ועיין שם עוד באורך)

אם הקמטים שבמצחו הם גדולים ואינם בחיבור זה עם זה, בשעה שמדבר נעשים אלו הקמטים במצחו בלא חיבור, רשימות אחרות שבמצחו כולם בחיבור (זה עם זה), צריכים שלא להתחבר עמו רק לזמן קצר ולא זמן מרובה, כל מה שעושה וחושב הוא לתועלתו, ואינו דואג לתועלת אחרים, הוא אינו בעל סוד כלל, זה הוא הולך רכיל מגלה סוד, ודבריו אינם חשובים כלל... אם המצח קטן ועגול, זה הוא אדם חכם במה שמסתכל, לפעמים נבהל ברוחו. האהבה שלו היא בשמחה, רחמן הוא על הכל, מתבונן בדברים רבים. אם ישתדל בתורה יהיה חכם ביותר...  שם עח, ועיין שם עוד)

בסוד העינים, שהן בסוד אות ס', שיש להסתכל בצבע ההוא הסובב על העינים בחוץ, וכמו שהעין יושבת אם יושבת על מילואה, שאינה שקועה בעומק המצח, זה אינו רמאי, והוא רחוק מרמאות שאין בו כלל.

הצבעים שבעינים הם ארבעה... בפנים ממנו בת עין, שהיא נקודה שחורה, (הרומזת על המלכות), זה הוא אדם שצוחק תמיד ושמח בשמחה, וחושבת מחשבות לטוב, והמחשבות אינן נשלמות, משום שמעלה אותן מיד מרצונו, עוסק בדברי העולם, וכשהוא עוסק בדברי שמים הוא מצליח... עינים ירוקות המסובבות בלבן והירוק מתערב בלבן ההוא, הוא רחמן וחושב תמיד רק לתועלתו, ואינו מחשיב את נזק האחרים לכלום. אם גוון שחור לא נראה בו, הוא חומד, ולא מצד הרע, ואם עולה בידו דבר מצד הרע, לא ישוב ממנו, נאמן הוא במה שנודע, ואינו נאמן במה שלא נודע, בעל סוד הוא בדבר שהוא סוד, עד שישמע הסוד במקום אחר. כיון ששמע אותו הוא מגלה הכל, ואין עוד עמו סוד כלל, כי כל דבריו אינם בשלימות.

אם עיניו צהובות וירוקות יש בו שגעון, ומשום השגעון שבו, הוא פה מדבר גדולות, ועושה עצמו כאדם גדול בגאותו, ומי שמתקיפו מנצחו. אינו ראוי לסודות התורה, כי לבו אינו שקט בסודות, כדי לעשות עצמו גדול בהם... עינים לבנות המסובבות קצת בירוק הוא בעל כעס, והוא רחמן על פי רוב, וכשנתמלא בכעס אין בו אהבה כלל, ומתהפך לאכזריות, אין הוא בעל סוד. עינים ירוקות ולבנות ביחד, ומעט מצבע שחור בהן, זה הוא בעל סודות, ומצליח בהם, ואם מתחיל להצליח הוא מצליח ועולה. שונאיו לא יכלו לו, והוא שולט עליהם בשליטה גמורה, והם נכנעים לפניו. (שם פה, ועיין שם עוד)

ואם רואים אדם, שיש בו אלו מדרגות כולן, (שהם נפש רוח ונשמה), ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב אליו אדם, או להמנע ממנו, הנה בכעסו ממש אדם ידעו אותו, ויכירו מי הוא, אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה, ויבא לשרות במקומה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זהו עבד לרבונו, זה הוא אדם השלם. ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה (מחמת שבא לידי כעס), ומשרה במקומה סטרא אחרא, ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו... (תצוה נד, וראה שם עוד)

אף כאן ושלח ביד איש עתי, שהוא מוכן לזה ורשום לזה, והכהן היה מכיר בו, כי עין אחת היתה גדולה קצת יותר מהשניה, העור שעל העין (דהיינו העפעפיים), מכוסה בשערות גדולות, העין בצבע כחול, ואינו מביט במישור, זה הוא אדם המוכן לזה (לשלוח השעיר לעזאזל), והוא כראוי לו...

בגוש חלב היה אדם שבכל מקום שהכה בידו היה ממית, ובני אדם לא היו קרבים אליו, בסוריא היה אדם, שבכל מקום שהביט, אפילו שהיה כוונתו לטוב, היה הכל מתהפך לרע... (אחרי קכז)

ומי שנולד בשעה הראשונה של יום השני, שהוא מדרגת הגבורה, יהיה גבור ביצרו, אם יעסוק בתורה שבעל פה. ומלכות, היא חמה שמצד הטוב, והיא תורה שבעל פה, מצד הגבורה, והמלכות היא לבנה הקדושה, ונקראת תורה שבכתב מצד החסד. (זהר חדש יתרו סו, ועיין שם עוד)

ספרי:

ללכת בכל דרכיו, אילו דרכי הקב"ה שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה. ואומר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקב"ה, אלא מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל, מה הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק, הקב"ה נקרא חסיד שנאמר וחסיד בכל מעשיו, אף אתה הוי חסיד... (עקב מט)

תלמוד בבלי:

תנו רבנן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. (שבת פח ב)

אבא שאול אומר ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום. (שם קלג ב)

...ואמר ר"א מאי דכתיב לחיו כערוגת הבשם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא... אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... (עירובין נד א)

אמר רבי אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו, ואמרי ליה אף בשחקו. (שם סה ב)

דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך... אלא לומר לך, אם יש אדם שגופו חביב עליו ממונו, לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך. (פסחים כה א)

שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, שלשה הקב"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. (שם קיג ב)

...דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. (ביצה לב ב)

דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר רומו מעט, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר והומכו ככל יקפצון... אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית... (סוטה ה א, וראה שם עוד וערך גאוה)

רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. (בבא בתרא לט א)

הוא היה אומר אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. (אבות ב ה)

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. (שם שם יא)

הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. (שם ג י)

רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה. (שם שם יב)

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. (שם ד כא)

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת... (שם ה ז)

ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. (שם שם יא)

כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. (שם שם יט)

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. (שם שם כ)

דדריש רבי חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר... (נדה טז ב)

אבות דרבי נתן:

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי, איזו עלוב שבעלובים, זה שהוא עלוב כמשה רבינו, שנאמר (במדבר י"ב) והאיש משה עניו מאד. איזו עשיר שבעשירים, זה ששמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. איזו גבור שבגבורים, זהו שכובש את יצרו, שנאמר (משלי ט"ז) טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר, וכל הכובש את יצרו מעלין עליו כאילו כבש עיר מלאה גבורים... ויש אומרים מי שעושה שונא אוהבו. (כג א)

בן עזאי אומר כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה הוא לו, ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו. כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני יצרו סימן רע לו. כל שרוח חכמים נוחה הימנו (בשעת מיתה) סימן יפה לו... (כה א)

מדרש רבה:

תני בשם רבי מאיר, כשם שיש דעות במאכל ובמשתה, כך יש דעות באנשים, יש אדם שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותיהו, זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. יש לך אדם זבוב פורח על גב כוסו והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו זה חלק רע באנשים, שנתן את עיניו בה לגרשה... (במדבר ט ז, וראה שם עוד)

מסכת דרך ארץ זוטא:

דרכן של תלמידי חכמים עניו ושפל רוח זריז ממולא עלוב ואהוב לכל אדם, שפל לאנשי ביתו ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו, ואומר כל מה שיש בעולם הזה אין לי חפץ בהם, לפי שאין העולם הזה שלי. אל יהי פקדונך ופרקך רע שאין שבחה של תורה, הוי אוהב את התורה ומכבדה, הוי אוהב את הבריות ומכבדן, העבר רצונך מפני רצון חבירך שכן עשתה רחל ללאה ודוד לשאול. העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים... הוי אוהב את השמא ושנה את הכמה... (א א וראה שם עוד)

הוי רך כקנה שהרוח נושבת בו לכל רוח שתרצה, שאין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו... הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וקרב לדבר המתבל ולכל הדומה לו. והוי זהיר מהיועצך לפי דרכו, וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז') מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עוון, למי שעובר על פשע... כל שאין לו בושת פנים במהרה הוא חטא... (פרק ח, וראה שם עוד)

שוחר טוב:

אמר רבי אבא בשם רבי אלכסנדרי, כל מי ששומע קללתו ושותק וספק בידו למחות, נעשה שותף להקב"ה, שכן הוא שומע לאומות העולם שמחרפין אותו לפניו והיה יכול לאבדן בשעה אחת ושותק. (מזמור פו)

תנא דבי אליהו רבא:

כך הוא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, יום רעה משכח יום טובה. (פרק א)

מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות, א' יהא אדם עניו בביתו, ב' חסיד בישיבה, ג' ערום ביראה, ד' חכם בתורה, ה' פיקח במעשים טובים, ו' נאה ומתקבל על הבריות, ז' מודה על האמת, ח' דובר אמת בלבבו, ט' מודה ועוזב, י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו, י"א מתאנה על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו, י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמיח ברוב ולקיבוץ גליות... י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות, כדי שימלא את ימיו, י"ד ירבה אדם דברי תורה... ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו, ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה... י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה, אף על פי שהכל משחקים עליו... י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה... (פרק יג)

...הנבזים ומאוסים בעיני עצמן ומשפילין את רוחן וכובשין את יצרם, עליהם הוא אומר (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' וגו' לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים, מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו וגו'. בעלי אמנה ומשיבי פקדון ומחזירי אבידה ומכסה רזין, עליהן הוא אומר (תהלים ק"א) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו'. העושה חפצי אשתו ומנהיג את בניו כשורה ומשיא אשה לבניו הקטנים עד שלא יגיעו לפרקן קודם שיבואו לידי חטא, עליו הוא אומר (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא... (פרק טו, וראה שם עוד)

מדרשים:

שלשה מדות טובות ברא הקב"ה בעולמו, ואלו הן יצר הרע, וקנאה ורחמים. אם אין יצר הרע אין כל בריה מתעסק בפריה ורביה, אם אין קנאה אין כל בריה מתעסק בנטיעה, אם אין הרחמים אין העולם עומד. (מדרש ג וד)

חמשה דברים אין אדם רשאי להלך בהן, קנאה, ונקימה, גיאות, עזות ועלילה. (שם)

ילקוט שמעוני:

זה שאמר הכתוב, אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, אמר רבי אבדימי בר נחוניא יש דבר רע לכבד ויפה לקנה, ויש רע לקנה ויפה לכבד, עשרה דברים משמשין באדם הזה, הקנה לקול, הושט למזון, הכבד לכעוס, הריאה לשתות המרה לקנאה, הקיבה לשינה, המסס טוחן, הטחול לשחוק, הכליות לעצה, הלב גומר... (תהלים קג, תתנו)

דבר אחר לעשות לרוח משקל, בנוהג שבעולם הבריות אומרים פלוני רוחו יתירה שנתנה בו רוח יתירה, או פלוני רוחו קצרה שנתנה בו רוח קטקטון, ומים תכן במדה, האדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבים על הדם ולא הדם רבה על המים, ובזמן שהוא חוטא פעמים שהמים רבים על הדם ונעשה אנדרופיקוס, פעמים שהדם רבה על המים ונעשה מצורע. (איוב כח, תתקטז)

דבר אחר, מעשרה שליטים מעשרה דברים שמשמשין את הגוף, מפומא לוושטא, ומוושטא להמססא, ומהמססא לקיבתא, ומקיבתא לאסטומכא, ומאסטומכא לכרוכא קטינא, מכרוכא קטינא לכרוכא עבה, מכרוכא עבה לכנתא דמעיא, מכנתא דמעיא לפיטרכא, מפיטרכא לעזקתא ומעזקתא לברא... (קהלת ז תתקעו)

מדרש הגדול:

ושמרו דרך ה', אלו מדות טובות שבכל דעה ודעה. וכן הוא אומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל"ג י"ג), ואומר אני אעביר כל טובי על פניך. לפי שכל אחד ואחד מבני אדם יש לו דעות רחוקות משונות זו מזו, ויש בין כל דעה ודעה דיעות בינוניות ממוצעות והן הנקראין הדרך הישרה, ומצווין אנו ללכת בהן, שנאמר ושמרו דרך ה', ואומר והלכת בדרכיו... והרוצה להחמיר על עצמו ויטה לאחד מן הצדדין הרי זה משובח, וזה הוא לפנים משורת הדין. (בראשית יח יט)

ותניא אם ראית איש תם בברכה מהלך בענוה ומשפיל קומתו, מדבר ודבריו נשמעין, מהיר בדרכיו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס, דאמר רבי חייא אשריו ואשרי אמו שפוגעת בסוס, שבניה יהיו נאים בהליכתן נאים בדבורן, שומעין ומבינין בתורה ולומדין במשנה, ואימתן תהא מוטלת על הבריות. ותניא אם ראית בני אדם שדומין לכלב, מהלכין בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם, ולשונם נפסק מלדבר, אם ראית איש במדה זו דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בכלב... ואם ראית בני אדם מדברין ואינן נאים בדיבורן לומדין ומשכחין, מהלכין בדרך והבריות משחקין עליהן, אם ראית איש במדה זו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בעם ארץ. ותניא אמר רבי חנינה הטובלת שפגעה בכלב תחזור ותטבול, שלא יגיעו בניה למדה הזאת, וכן אם פגעה בחמור או בעם הארץ לא תשמש עד שתטבול שניה, ואם פגעה בסוס תעלה ותשמש. (שם ל לט)

רבוע יהיה המזבח, למה, כנגד ארבע פנות העולם... דבר אחר כנגד ארבע מדות טובות, אמונה צדקה חסידות ואריכות רוח. דבר אחר כנגד ארבע מדות שבאדם, אזנים ועינים שלתבונה הן שומעין ורואין, אפים וטעם שלמזון הגוף, ולמה שלש אמות קומתו, כנגד שלשה חילין בנפש, מחשבה ותאוה ואף... (שמות כז א)

אמונות ודעות:

...והתבוננתי מדוע ברא גוף האדם חלש, מורכב מדם, ליחויות והמרות, ואינו בהיר (ככוכבים)? אך אם כן היה בורא מלאך או כוכב (ולא אדם). גוף האדם נברא מתערובות אלו, והוא הזך שבדברים הארציים, והזך ממנו הוא מלאך או כוכב, ומי שרוצה כי האדם יהיה מחלקים אחרים, דומה לשואל שיהיו השמים מעפר וכיוצא בזה. (מאמר ד פרק ב)

וכן באדם אהבות ושנאות לדברים רבים, ולא במדה אחת יתנהג כל ימיו, אלא במכלול מה שנתאר. ועל ידי צירוף מדות האדם באהבה ובשנאה וכו' ישלמו כושר עניניו ויוכשרו. וטעות להאומרים כי במדה אחת יתנהג כל ימיו, שאם כן לא היה הבורא נוטע בלב האדם גם אהבת שאר הדברים. והיה אפשר שיבראהו מיסוד אחד וגוש אחד. וכיוצא בזה בשאר הנבראים, למשל לא יהיה בית מתוקן מאבנים בלבד, או מעצים, מחצלות ומסמרים בלבד... (מאמר י פרק א)

...לפיכך צריך שהחכמה תנהיג את האדם תמיד, כמו שכתוב: "בהתהלכך תנחה אותך" (משלי ו' כ"ב), והעיקר שישלוט במדותיו, אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מקום שראוי להשתמש בה, ואז ישחרר ממנה השעור הראוי, ובמקום שראוי לעצרה, יעצרה עד שיעבור המאורע. וכל זה בהבחנה וביכולת.

וכבר הקדמתי שלנפש ג' כחות, תאוה, כעס והבחנה, באלו ישתוקק לאוכל משתה ומפגשים... או יבא להתגרות, העזה, והתרברבות וקנאה וכו'. וההבחנה שופטת בין שני כחות אלו בצדק, ואם אחריתו וראשיתו שלום מיעצת לכך, וכל שכן אם תכליתו רצויה, ולהיפך, וכל אדם שהלך בדרך זו והשליט הבחנתו על תאותו וכעסו הוא בעל מוסר... (שם פרק ב)

... ויש מסיבים אותו (את החשק, רוצה לומר רצון ואהבה) לפעולת הכוכבים, ואמרו, שאם הצומח של שני בני אדם שוים (עליית הכוכב), שהם מביטים זה על זה במבט שלישי או ששי (מצבי כוכבים זה לזה), הכרחי שתהיה ביניהם אהבה. ועוד יותר הסבוהו אל פעולת הבורא, וטענו שברא רוחות בני אדם ככדורים, וחילקם, וכאשר נפש מוצאת את מחציתה חושקת בה... (שם פרק ז)

המוחשות במראה: לובן, אודם, צהבות ושחרות, כשהם לבדם הם מחלישים את העין, ויחלש היקף הראות מן השחרות (שבעין). ואינם מעוררים שמחה ועונג, אלא כשהם מתמזגים זה עם זה, ומעוררים כחות הנפש - האדמימות המעורבת בצהיבות מעוררת כח המרה הירוקה ותכונותיה, את העוז. הצהיבות בשחרות - את כוח המרה הלבנה, ותכונתה הכניעה. שחור אדום צהוב ולבן - את כוח הדם, ותכונת המלכות והשלטון. ירוק וצהוב - אם המרה השחורה והמורך והיגון... (שם פרק יח)

חובת הלבבות:

ואחר כך חשבו בכוחות הנפש ומקומותם מפעולות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור. ותראה אם יחסר לאדם מאלה המדות לבד היאך יהיה ענינו וכמה הפסד יבא לו בכל עניניו כשאיננו זוכר מה שיש לו, ומה שיש עליו ומה שלקח ומה שנתן... ומתועלת השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב, ולא היה טורדו ממנו שם דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו כשהוא זוכר פגעי העולם, ולא היה מקוה מנוחה ממקוה... ואחר כך חשוב במדת הבושת, אשר יחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד... (שער ב הבחינה, פרק ה)

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא, מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת בג' פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התוריה. והאחד מהג' פנים הוא, מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה, וטבעים מתגברים זה על זה, ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו וגופו, ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכחות יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, וישאר המין האנושי על ענינו, ואם יפסדו אישיו. והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכחות, יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם, הזה ויחפוץ להפרד ממנו, והיא החכמה השלמה... (שער ג עבודת האלקים פרק ב, וראה שם עוד)

...והמשרתים והשמשים הם המדות הנפשיות כהשמחה והדאגה והששון והיגון והזכרון והעזות והתקוה והיראה והאהבה והשנאה וההנאה והצער והגאוה והענוה והשררה והשפלות, והרבה כאלו ממה שאת משתמשת בהם במצפונך... (שם פרק ט)

אמר השכל מדותיך רבות, אזכיר לך מהם מה שנזדמן לי בקצרה, והוא שמדותיך שתי מדות הם השמחה והאבל, והם זה כנגד זה, ואפני השמוש בשמחה כשתבטחי בהנאה קיימת תמיד, ולא תתערב בה תוגה ולא יארע לך פגע, התירי המדה הזאת. אבל מקום השמוש באבל, כי יפגשך דבר מצער קיים תמיד ואין בך יכולת לדחותו ולא פנים להתפרד ממנו, התירי גם כן מדת האבל והשתמשי בה.

ובכלל מדותיך שתי מדות, והם המורא והתקוה, ומקום המורא שתהיה בענין שמביא על הענין שיצערך ולא תהיה לך אחריתו טובה, ואין בך כח ויכולת לדחותו מעליך, אך מקום התקוה שתשתדלי בהקדמות המביאות הטובה אליך ומחייבות לך הנעימות מבלי מונע שימנע מהם ולא דבר שיבדיל בינך וביניהם, בעשות המצות שצוה הא-ל לעשותו מפני טוב אחריתו... (שם פרק י, וראה שם עוד מדות)

אך תועלת החשבון הנזכר היא התולדה שמילדת הנפש בעמדה על בירור מה שקדם לנו בשלשים אופני החשבון הנזכרים, והבאת עניניהם וצורת מציאותם ואמיתת חיובם והמשך הנפש לקבלם עליה כפי הכרתה בהם והשבתם ברעיוניה, ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמדות, והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות, המסירה חשכת הספק אשר בלבבך... (שער ח חשבון הנפש פרק ד)

אבל תנאי הפרישות המיוחדת, כאשר אמר קצת החסידים: הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו, לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד, איננו נוטר ולא חומד, ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם, מואס בגדולה ושונא השררה, מיושב, זכרן, מודה, רב בשת, מעט נזק, אם ישחק לא ירבה, ואם יכעס ולא יתקצף, שחקו ריוח שפתים, ושאלתו ללמוד, חכמתו רבה וענותו גדולה, הסכמתו חזקה, לא ימהר ולא יסכל... ידידותו חזקה ואסורו חזק ובריתו נאמנה, מושל ביצרו לא ידבר עתק על מי שיזיקהו, ולא יתעסק במה שלא יועילהו, לא יתנקם לאיד, ולא יזכור לאדם רעה, משאו קל ועזרתו רבה, הודאתו רבה בעת הרעה, וסבלו ארוך בעת הנזק. אם ישאלו ממנו יתן ואם יחמסו אותו ימחול, ואם ימנעו ממנו יתנגד ואם ירחיקוהו יקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש, מצוה על האמת, דובר צדק, עוזב מאווייו, מצפה ליומו, אומר ועושה, חכם, זריז, נפשו יקרה ובריתו נאה, גבור בארץ, נצול מכל גנות, עזרה לדל ותשועה לעשוק, לא יחשוף מסתור ולא יגלה סוד. צרותיו רבות ותלונתו מעוטה, כשיראה טוב יזכרנו, ואם יראה רע יכסנו, רצוי וזך , חברתו שמחה, הרחקתו אנחה, זקקתהו החכמה, ויפתהו הענוה, מזכיר למשכיל, מלמד לסכל, כל מעשה אצלו זך ממעשהו וכל נפש בעיניו יותר ברה מנפשו, יודע את מומו, זוכר את עוונו, אוהב האלקים, רודף רצונו, לא ינקם לנפשו ולא יתמיד בקצפו, חבר למזכירים יושב עם העניים, אוהב לאנשי הצדק נאמן לאנשי אמת, עוזר לרש, אב ליתום, בעל לאלמנה, מכבד הדלים. (שער ט הפרישות, פרק ד)

...ושים השכל מלכך, והענוה קצינך, והחכמה מנהיגך והפרישות ידידך, והתנהל לאט ובמתון בגנות המדות הטובות כפי שיסבלהו עניניך, והזהר מן הרבוי וההפלגה מבלי הדרגה פן תאבד, כי רוב השמן בנר היא הסבה לכבות אור. והזהר מהתעלם ומהתעצל ומהתרפות והדבק הזריזות בזריזות והרדף הסבל בסבל בהדרגה וסמוך לכל מדרגה מן המדות הטובות את הסמוך לה, ואל תתעלם מפקוד לבך ומחשב עם נפשך תמיד... (שער י אהבת ה' פרק ז)

רש"י:

חיי בשרים לב מרפא - לב בשר הרופא ועובר על מדותיו הוא חיי בריותיו של הקב"ה שהן בשר ודם. ורקב - ואדם בעל חימה הוא רקבון עצמות לכל. (משלי יד ל)

אבן עזרא:

את הכרובים - ...ויש לו סוד, כי מאור השכל יצא החפץ, ומהשני העולה למעלה, כי תנועת החפץ לפנים היא, גם עלה תאנה לאות, ונקרא השלישי בשם הבחינה, כי בתחלה יש כח בלי מפעל. (פירוש, מאור השכל הוא האדם, כח הנשמה הקשורה בו, וכח הרוח החיוני המקבלת אותו, והנחש הנפש הצומחת המתאוה, והרוח החיוני עולה למעלה לאברים העליונים ולמח, זה שאמר תנועת החפץ לפנים היא, וגם עלה תאנה רומז לנפש הצומחת, שמשכנה בכבד, שעל התאנה נאמר הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. ונקרא "השלישי" הבחינה הצומחת, קראה נחש "בשם הבחינה" נחש, כי מנחש ובוחן התאוה והתענוגים. "כי בתחלה" לפני בחינה "יש כח בלי מפעל" בנפש הצומחת בלי שיצא לפועל)... (בראשית ג כד, ועיין שם עוד)

אנשי חיל - שיש להם כוח לסבול טורח ולא יפחדו... ואמר יראי אלקים - שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו, וכנגדם אמר משה חכמים ונבונים... שונאי בצע - ממון, והם נודעים ככה למראה עיני אדם... שרי אלפים - רחוק שיהיו כל כך הרבה שרים וימצאו בהן כל המדות הטובות הנזכרות, והם מיוצאי מצרים שלמדו מעשיהם... (שמות יח כא)

לא תחמוד - אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ולא תחשבו זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי כך הרגילוהו מנעוריו, לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שיודע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם... (שם כ יד)

ועבדתם - ...אמר אברהם המחבר, יש חכמים גדולים חכמי השתי תורות, ולא התעסקו בחכמת התולדת, על כן לא יכולתי לפרש אלה הברכות אם לא אזכיר מעט מן החכמות. בעבור שגוף האדם מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה הם שני כחות, ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ, והרוח בלב ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגד, והיא בעלת הכעס... והנפש בכבד והיא המתאוה לאכל, ותאות המשגל ממנה. והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות כולן או רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה... והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשל הגוף עליה...

אתן לך משל, ידענו כפי חכמת התולדות, כי כל אדם שגברה על תולדתו מרה אדומה יהיה בעל אף, כי כן תולדת האש, והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול, גם נחשב אדם שאין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הוליד בגופו חום שלא היה שם לפני כעסו, והשי"ת למען חסדיו בחר בישראל והורם תורתו, וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם, והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה ולא הפך הדבר. ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והוא הנקרא תולדת, והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה... (שם כג כה)

ועתה אדבר על חכמת המזלות, דע כי כל הנולד יקרוהו מקרים כדרך מה שיורה מערכת המשרתים ברגע הוולדו, וערך אלה אל אלה, והדבר עמוק מאד. והנה יהיה כפי מולד האשה שתהיה משכלה, כי תולדת הרחם להשכיל הילודים, או שתהיה עקרה. והנה אם היה הדבק בשם במולדו וכפי תולדתו שלא יוליד בנים, השם הנכבד אם היה דבק בו יאמץ כח תולדת הכליות ויתקן עלילות הזרע עד שיוליד בנים... (שם)

יפליא - יפריש או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם. (במדבר ו ב)

וסובא - מרבה לשתות, והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה... (דברים כא יח)

חיי בשרים - הלב שלא יכעס ויקנא הוא מרפא לגופות. (משלי יד ל)

יבש כחרש - ולא אוכל לדבר, ולדעתי מפני שהליחה קושרת הכל ומעמדת הגוף כינה הליחה בשם כח, והנה יבש, כפי שיקרה לזקן. (תהלים כב טז)

רמב"ן:

כי יצר לב האדם - מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה, ואם כן אין להכות את כל חי... או יאמר כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו. (בראשית ח כא)

כי יקרא - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם... הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'... שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלי סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות... (דברים כב ו)

כוזרי:

...והענין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו, כהקשר הלהב בראש הפתילה. דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהוה כי אם בסבת כלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא הכבד ושמשיהם. וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס ובעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכחות דוחים וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו... והוצרך (הגוף) אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקוה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר, להזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו. והוצרך אל החושים הנראים... (מאמר ב כו)

...ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נסוה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים כפנינים והיינות. ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת. ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה. כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות מחשבתו בחכמות המופתיות או לזכות נפשו לתחנה ולתפלה ימצא לנפשו במזונות העבים ובתוספת המאכל והמשתה היזק, וכן ימצא היזק מישיבת הנשים וחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק. (שם ס)

החסיד... וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל... (מאמר ג ה, וראה עוד אדם-חייו)

והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה וישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו... ושלא תוציאנו הקנאה ב"הוכח תוכיח את עמיתך" ובדברי החכמות לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות... (מאמר ג יא)

ובאברים האלה מקום השתתפות, כמו כליות יועצות וטחול שוחק וכבד כועס וקיבה ישנה, ואיננו תמהים שיהיה לכליות כח בהטבת העצה, כי אנחנו רואים כמו זה בביצים, שאנחנו רואים הסריסים יותר חלושי השכל מהנשים, מפני שנעדרו הביצים חסרו הזקן והעצה הנכונה. וטחול שוחק, בעבור שבכח הטבעי מנקה הדם והמרה השחורה מהעכירות והעובי, ובהנקותם תהיה שמחה והשחוק, וכבד כועס, בעבור המרירות המתיילדות בו, וקיבה ישנה כנוי לכלי המזון, ולא זכר הלב מפני שהוא המלך, ולא הקרום והריאה, מפני שהם שמשים מיוחדים לו, ואינם שמשים לשאר הגוף כי אם בדרך המקרה... (מאמר ד כה)

...ובני אדם גם כן שונים זה מזה, כי רובם טבעיהם נוטים, ויטה שכלם עם הנטיה ההיא, אם יטה עם המרה האדומה, עמו המהירות והקלות, ואם יטה עם המרה השחורה, עמו המתון והישוב. והמדות הולכות אחרי המזג, עד אם ימצא אדם שוה הטבעים והפכי המדות אצלו ברשותו, כמו שתי כפות המאזנים הישרות ביד השוקל, יטה אותן אל אשר ירצה בתוספת האבנים וחסרונן. והאדם ההוא בלי ספק לבו ריק מן התאוות המופלגות, וכוסף אל מדרגה למעלה ממדרגתו, והיא המדרגה האלקית, והוא עומד ומחשב במה שראוי לו לעשותו בהגברת טבעיו ומדותיו, ואיננו נותן לכח הכעס רצונו, ולא לכח התאוה רצונו ולא לזולתם, אבל הוא נועץ ומבקש מאלקיו שיורהו הדרך הישרה... (מאמר ה י)

רד"ק:

ברחל - ... ועוד שיהיו הבנים והבנות דומים לה ויפי מראה, ועוד שהצורה הנאה משמחת האדם, כל שכן הצורה שלפניו תמיד, וצריך שיהיה אדם שמח בעולמו ובחלקו. (בראשית כט יח)

משנה תורה:

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם בעל חימה שהוא כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס יכעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר... ועל דרכים אלו כל שאר הדעות, כגון מהולל ואונן, כילי ושוע, אכזרי ורחמן, רך לבב ואמיץ לב, וכיוצא בהן... (דעות פרק א א)

ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה דעות בינוניות. וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן מהרה יותר משאר הדעות, ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותן מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שדעה זו טובה לו, ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו. (שם שם ב)

שתי הקצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן יחזיר עצמו למוטב... הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה... רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם, ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו... ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו בינונית נקרא חכם. (שם שם ג וד)

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית קצת לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד, ויהיה עניו, נקרא חכם. וזו מדת חכמה... וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה נגד הקצה האחרון, ויש כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין. ומצווים אנו ללכת בדרכים האלו הבינוניים, והם הטובים והישרים, שנאמר והלכת בדרכיו. (שם שם ה)

וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו, ויקבעו הדעות בנפשו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהם היוצר, והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'... וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו... (שם ז)

חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר, ויש שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלים הטובים, הכל לפי רוב החולי, כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהם מאד לפי חליים... ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה. (שם פרק ב א)

וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החימה מלבו... עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מדה בינונית שבכל דעה. (שם שם ב)

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והוא גובה הלב, שאין דרך טובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו: עניו מאד...

וכן הכעס מדה רעה היא למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס... (שם שם ג)

לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה, או בדברים שצריך להם לחיי גופו. (שם שם ד)

אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרי... (שם שם ו)

לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח... וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, ולא בעל קטטה וקנאה ותאוה, ורודף אחר הכבוד... כללו של דבר ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה... (שם שם ז)

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד... (שם פרק ו א)

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כן, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו... ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו... ואין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע עליהם הקב"ה טובת התורה... רחמנים הם על הכל. (עבדים ט ח)

שמונה פרקים לרמב"ם:

אמנם המעלות השכליות תמצאנה בחלק השכלי, החכמה... השכל... וזכות התבונה וטוב ההבנה... אבל מעלות המדות תמצאנה בחלק המתעורר לבדו (הרצון), וחחלק המרגיש בזה הענין אינו אלא לשמש לחלק המתעורר. ומעלות החלק הזה רבות מאד: הזהירות, כלומר יראת חטא, הנדיבות, היושר, הענוה, השפלות, ההסתפקות והוא מה שקראו חכמים עשירות, באמרם "איזהו עשיר השמח בחלקו", הגבורה, האמונה וזולתן. ופחיתות חלק זה הוא לחסר מהן או להוסיף עליהן... (פרק ב)

...והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד מהקצוות כמעלה ממעלות הנפש, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו את המוסרים עצמם גבורים, אפילו שמוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה. ופעמים יחשבו הקצה השני טוב, ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו, ועל נעדר הרגש ההנאות מפני עובי טבעו שהוא נזהר, כלומר ירא חטא. ועל זה המין יחשבו גם כן הפיזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות.

ואמנם ישובח הממוצע, ואליו צריך האדם לכוון וישקול פעולותיו תמיד עד שתתמצענה. דע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למדות לא תתיישבנה בנפש רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה פעמים רבות ובזמן ארוך, והרגילו בהם.

ומפני שאין האדם בטבעו מתחילת ענינו בעל מעלה או חסרון, כדלקמן בפרק ח', והוא יתרגל בלי ספק מקטנותו בפעולות כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו, ואפשר שתהיינה פעולות אלו מיותרות או חסרות, ותהיה נפשו חולה, וראוי שירפאוה בדרך רפואות הגופים. כמו שהגוף אם יצא משויו, נראה על איזה צד נטה, ונעמוד כנגדו בהיפך עד שישוב אל השווי, וכשישתוה נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות מה שיעמידהו על שויו, כן נעשה במדות... (פרק ד, וראה עוד אדם-חייו)

אי אפשר שיוולד האדם בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שאי אפשר שיוולד בעל מלאכה מהמלאכות, אבל אפשר שיוולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון, בהיות פעולות האחד קלות עליו מפעולות האחר. למשל, כשיהיה מזגו נוטה אל היובש, ויהיה עצם מוחו זך, והליחות בו מעטה, יקל עליו ללמד, לזכור ולהבין את הענינים, מבעל לחה לבנה, ורב הליחות במוח. אבל אם לא ילמד ויעורר את כוחותיו, ישאר גם המוכן סכל בלי ספק... (פרק ח, וראה עוד אדם-חייו)

מורה נבוכים:

...והסבה הרביעית, ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת, כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות אמתיות, רצוני לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב. ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו שהוא אינו נצול מן הכעס ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול, וכמי שמזג הביצים ממנו חם ולח והם חזקות הבנין, וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע, כי זה רחוק שיהיה ירא חטא, ואפילו הרגיל עצמו בתכלית הרגל גדול... וההשתדלות עמם בזה הענין שטות גמורה מן המשתדל... (חלק א פרק לד, וראה עוד אדם-חייו)

וידוע שאלו הג' הענינים אשר כללנום, והם שלמות הכח הדברי בלמוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים, והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות, יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד, ולפי היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלו יהיה יתרון מדרגות הנביאים זו על זו... (חלק ב פרק לו)

דע כי בכל אדם כח וגבורה בהכרח, ולולי זה לא התנועע במחשבתו לדחות מה שיזיקהו. וזה הכח בכחות הנפשיות אצלי כדמות הכח הדוחה בכחות הטבעיות, וכח הגבורה הזה יתחלף בכח ובחלשה משאר הכחות, עד שאתה תמצא מן האנשים מי שיתגבר על האריה, ומהם מי שיברח מן העכבר... ואי אפשר גם כן מבלתי היות שם הכנה מזגית בעיקר היצירה, ויוסיף זה ויצא מה שבכח בהוצאה ולפי דעת אחת, וכן יחסר גם כן במעוט העשיה ולפי דעת אחת, ומשני הנערות יתבאר לך בנערים יתרון אלו הכחות בהם או חולשתם... (שם פרק לח)

הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון, אמנם הוא מפני החומר, וביאורו באדם על דרך משל, כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם, וכן חולשת כל פעולותיו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כל זה בתחלת היצירה או מתחדש עליו, אין זה כלו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו... וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו לא מפני צורתו, ומעלותיו כלם אינם נמשכות רק אחר צורתו. וההמשל בו, שהשגת האדם את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לחבור בו ובמה שצריך לרחק, כל זה נמשך אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו הכל נמשך אחר החומר שלו... (חלק ג פרק ח, וראה עוד אדם-חייו)

...אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שנוי הגוף, מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד הב' הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקקה למה שאינו הכרחי, לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין, וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו... (שם פרק יב, וראה עוד אדם-חייו)

...והמין השלישי הוא שלמות בגוף האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המדות, והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם, ורוב המצוות אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות, וזה המין מן השלמות גם כן איננו רק הצעה לזולתו, ואינו תכלית כוונה בעצמו, כי המדות כולם אינם רק בין האדם ובין זולתו, וכאלו זה השלמות במדותיו הוכן בה לתועלת בני אדם ושב כלי לזולתו. שאם תעלה בלבך שאחד מבני אדם עומד לבדו ואין לו עסק עם אדם, נמצאו כל מדותיו הטובות עומדות בטלות, אין צריך להם ולא ישלימוהו בדבר, אמנם יצטרך אליהם ויקבל תועלתם עם זולתו. והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצוני לומר ציור המושכלות ללמדו בהם דעות אמיתיות באלקיות... (שם פרק נד)

ספר חסידים:

מדות טובות הן י': דבר האמת, אהוב בני אדם, תן לשואל, גמול הטוב, נאמנות, כניעה לשכן ולחבר, וכבוד האורח, וראש לכולם הבושת. אמר החכם לחכם כמוהו, אחווך המדות החמודות לעולם הבא, מחול וצוה לעשות הטוב והתרחק מן הכסילים. ב' והסתפקות והסבל וההודאה והבושת והנדיבות והגבורה והצנעה והקנאה ודבר האמת, והנאמנות והסברת פנים. ג' והענוה וכבוד הקרובים ושיתן הדין מעצמו בעת רצון והכעס, ושיתבייש מחבירו, ושיאריך ברוח ושימחול, ואמר החכם מי שמדותיו אלו חייו בנעימים בעולם הזה ולעולם הבא. ואמר השלמת הצניעות ז' מדות, לשון רכה, גמילות חסד, והתרחק מהיזק, וירא החכמים וסור מלשון הרע, והאמונה, וכסות הסוד... (שנ)

אם אדם הולך בדרך וטיט סמוך לדרך ופגע באדם טעון משא, יש לו להפסיע מן הדרך עד שיעבור הטעון משא, ואפילו אם הטעון משא גוי... ומוטב לאדם שיהא נדחה מפני חבירו ואל ידחה חבירו מפניו. (תקנא)

רבינו בחיי:

...בא וראה כמה כח וגודל מעלות המדות, שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה, כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת, כי אם בתארי המדות, נאמר בנח (בראשית ו') איש צדיק תמים היה, ונאמר באברהם (שם י"ז) והיה תמים... וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המדות, כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי... (שמות יח כא)

...עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מדת התמימות, ובה ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם ומשכנם בישוב... והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום, שנאמר (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום... ומטעם זה תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם... (ויקרא א ב)

הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך. שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כ"ה) מוסר ודרך ארץ, שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם... כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר... כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות, כי רעיו יחזקו דבריו... (שם ו ב, וראה עוד אדם-חברו)

וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת, שנאמר: לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמ"ב). כל המכוון פעולותיו אל האמת הוא מתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד-אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הנקרא חיי עולם הבא, ואי אפשר לו לאדם להתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו (דברים כ"ח) "והלכת בדרכיו... והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות, ונזכרת אצל אבות העולם והנביאים. והיא מכלל המדות שבהן יזכה לגור באהלו של מקום... (כד הקמח אמונה)

לב טהור ברא לי אלקים וגו' (תהלים נ"א), דוד המלך ע"ה קדש טהרת המחשבה, ומן הידוע שהיא מדה שכלית, כי כל המדות ב' חלקים, גופניות ושכליות. הגופניות באות לתקן את המעשים, כי אין שלמות לחכמה בלי תקון המעשים, והשכליות באות לטהר המחשבה, ושלא להשתמש בה זולתי בעבודת השי"ת. ונכללו בפסוק נקי כפים ובר לבב וגו' (תהלים כ"ד)... רבי עקיבא אומר, למה נמשלו דברי תורה לזכוכית? לומר לך מה זכוכית זו מה שאתה נותן לתוכה היא מראה לך, כך תלמיד חכם צריך שיהא מראה בפיו כל מה שיש בלבו... נמצאת למד, כי מדת הטהרה מדה שכלית הכוללת מעלות רבות... שהרי הטהרה דבקה בתורה לעד... ממדת הטהרה יבא האדם לידי קדושה, והוא שכתוב (ויקרא ט"ז ט') וטהרו וקדשו. (שם טהרת הלב)

הזכיר החכם כאן י' מעלות, חמש הראשונות הן מדות רוחניות לטהר המחשבה, זהירות שהיא במצוות לא תעשה, מביאה לידי זריזות במצות עשה, וזריזות מביאה לידי נקיות, שיהיה גופו טהור ולא יארע בו דבר טומאה. והנקיות מביאה לידי פרישות, שיהיה פרוש ממחשבה רעה ומיצר הרע. ואז יהיה טהור טהרת המחשבה. וטהרה מביאה לידי קדושה שיפרוש ממאכלים אסורים וגם ממותרים, זולת המוכרח וכדי חייו, וגדר זה של קדושה מביא לידי יראת חטא, שיהיה גדול בכל דבריו. וזו מביאה לידי ענוה, שאף אם ידברו אחרים עליו לא יענה, ענוה מביאה לידי חסידות, אם יהיה לו עסק עם שום בן אדם שיניח לו משלו, ויכנס לו לפנים משורת הדין, ואז ראוי למעלה עשירית שתשרה עליו רוח הקודש. (שם טהרת הלב)

ותדע באמת, כי האדם יבחן על שולחנו מי הוא, ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו, וכן אמרו רז"ל בעירובין ס"ה "בשלשה דברים אדם נכר, בכיסו, ובכוסו, ובכעסו", כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הלא הוא נופת צופים, נמשך אחר סם המות, ובאחזו דרך זו ימות מיתה עולמית... ועל כן יתחייב האדם בטוב מצותיו שלא יהמה לבו אחר המותרות ושיסתפק במועט... (שולחן של ארבע שער ב)

איזו היא דרך ישרה - דרך ישרה הן הפעולות הממוצעות, שהן תפארת לאדם העושה אותן, ובני אדם חושבים אותן לו לתפארת. והיה רבי יהודה הנשיא גדול בתורה ובחכמה ובכל מעלות גופניות ושכליות, וקרא לפעולות הממוצעות דרך ישרה, לפי שהנוטה מהמיצוע אין זו דרך ישרה, כי הוא נכנס בגבול ההפכים, שהרי לכל מדה יש שתי קצוות, וביניהם אמצעי. והמדות הם הפכים של שתי קצוות, כגון הפיזור והכילות, שהם הקצוות, וראוי לאדם שילך בדרך הממוצע שהיא הנדיבות, שלא יפזר כל ממונו ביום אחד, ושלא יסגף עצמו עד שימות ברעב... והוא הדין בשאר המדות... (אבות פרק ב יח)

אם אין תורה אין דרך ארץ - כלומר אם לא היתה תורה, לא היה לאדם שלמות בדרך ארץ. ודרך ארץ שבכאן הוא המוסר בהנהגותיו של אדם, איך יתנהג עם הבריות, וגם עם עצמו במדותיו. ומצוות התורה מלמדות את האדם מוסר ודרך ארץ, שיבקר חברו חולה, ושינחמהו מאבלו, ויקבור את המת, לפי שהכל בתורה, ובתורה ימצא האדם איך ראוי לו שיתנהג. ובא ר' אלעזר בן עזריה לעורר האדם, שאף על פי שיש לו מוסר ודרך ארץ, וכל מדותיו חשובות בהנהגותיו, שלא יספיק לו זאת בלבד בלא תורה, שאם אין תורה אין דרך ארץ שלו בשלמות, לפי שהתורה עיקר, ומי שחסר לו העיקר אי אפשר לו להיות שלם... אם אין דרך ארץ אין תורה - שאם היה בעל תורה ומרבה לאכל בשר ולשתות יין, או להמשך בשאר התענוגים ביתרונות, וחושב שאין איסור זה נזכר בתורה, הרי תורתו מאוסה בעיני הבריות, ואין צריך לומר שאין בה שלמות... (שם פרק ג משנה יז)

רבינו יונה:

כדרך שיש לגוף חולי ומדוה, כן יש לנפש. ומדוה הנפש וחליה, מדותיה הרעות וחטאיה, ובשוב רשע מדרכו הרעה ירפא השי"ת חלי הנפש החוטאת, כמו שנאמר (תהלים מ"ה ה') ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. ועל דרך שימצא פעמים בתחלואי הגוף שהקל החולי מעליו ועלתה ארוכת רוב המדוה ועוד לא ינקה הגוף ממנו זולתי במשתה המשקים המרים, ועוד שיסבול הצער בענוי נפשו מכל מאכל תאוה, כן יש נפש חולה מעון רב. ואף על פי שנרפא רוב החולי וסר מרבים חלקי העונש אחרי התשובה, ושב השי"ת מחרון אפו, לא תנקה הנפש עדנה מן החולי ולא נרצה עונה, עד אשר יווסר החוטא ביסורים... (שערי תשובה שער ד א)

אי זו היא דרך ישרה שידבק בה האדם, בכל המדות הטובות והישרות יש לאדם להדבק בהם, אלא זה רוצה להדבק במדה אחת להיות שלם בה, כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת בשלימות ונקל אליו להשיג ממנה אל כל המדות החשובות, מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן. זהו שאמר רבי אליעזר עין טובה, רוצה לומר מדת ענין הנדיבות, שהיא מדה נאה ומשובחת, ואחר היותו בתכלית הנדיבות על כל פנים ישיג אל המעלות האחרות, כי מחמת רוחב לבו ועינו היפה היא אליו המדה הזאת, ואדם כזה ראוי לכל מדה טובה... (אבות ב יב)

רבי אלעזר אומר לב טוב, הרמב"ם ז"ל פירש שזאת היא מעלת תקון המדות לפי שדעותיו של אדם נביעתן מן הלב, ובזמן שלבו טוב כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו ומתחבר עם הטובים ואינו חפץ אלא בדבר שיש בו תועלת ולא הפסד. ואמנם כי הדבר כן הוא כדבריהם, אך אין הפירוש מתיישב לפי דרכנו, על כן נראה לפרש כי לב טוב רוצה לומר מדת הרצון, וזהו הסבלן שאינו קצר הרוח ומתרחק ממדת הכעס ומשיב במענה רך... (שם)

אם אין תורה אין דרך ארץ, כלומר מי שאינו יודע תורה אינו שלם במדות של דרך ארץ. כי רוב המדות הטובות שבדרכי העולם בתורה, כמו "העבט תעביטנו"... אם כן בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה - רוצה לומר שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות, לא שילמוד התורה ואחר יקח לו המדות, כי זה אי אפשר, וזהו כענין שנאמר (שמות כ"ד ז') נעשה ונשמע. (שם ג כב)

ספר החינוך:

משרשי מצוה זו, שרצה הא-ל לעקר מתוך אומתו הקדושה רוע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה, אף על פי שהעבד קנין כספו ואבד את ממונו במותו... (משפטים מצוה נ)

משרשי המצוה מלבד מה שכתבנו, כדי לכף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחנו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך, ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל, אפילו בדברים, כאילו הוא אחד ממנו. ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסולסלת ומעוטרת המדות הראויה לקבלת הטוב, ויושלם בנו חפץ השי"ת שחפץ להטיב. (שם מצוה סג)

שורש המצוה, שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב, לא בהפכו... (שם מצוה סו)

ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות, שהיא מדה רעה... (אמור מצוה רצד)

משרשי המצוה, כי השם בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וצום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מדה חמודה ויקרה למצא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו עם ה' אלה (יחזקאל ל"ו כ'), וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמל טובה לאשר הניח אומתו וכל משפחת בית אביו ואמו ויבא לחסות תחת כנפי אומה אחרת באהבתו אותה ובבחירתו באמת ושנאת השקר. ובהיותנו זוכים למדות טובות הללו, תחול טובת הא-ל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים והפכה ברעים. (עקב מצוה תלא)

משרשי המצוה, לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קודם שנת השמטה... וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בברור, כי המפזר מממונו אל הצריכים נוסף לו עוד... (ראה מצוה תפ)

משרשי המצוה, לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו, ואפילו יהיה האדם בתכלית הכושר לא ינצל מחטא לפעמים, ואף כי יעמד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע... (שופטים מצוה תקכג)

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך, תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם... (שם מצוה תקכט)

משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל... שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים, והטובות בטובים. (שם מצוה תקעו)

מאירי:

אדם בליעל - מדבר על מדות רעות, שאף על פי שאינן גופי עבירה, ומורות על מזג רע. (משלי ו יב)

עינים רמות - מזכיר הרעות, וסיבתן הגאוה, על כן היא תועבת נפש ה'. (שם שם טז)

עוצם עיניו - לאחר שהסביר בד' פסוקים שבח המשכיל, באר בד' אלו גנות המדות המגונות, המחרחר ריב, המהפך דברים, המפתה והמזיק בחשאי. (שם טז ל)

פיה פתחה בחכמה - שלמות הנפש, ותורת חסד - שלמות המדות, שגמילות חסדים היא הגדולה שבהן. (שם לא כו)

המדרגה השלישית היא יקרת רוח, יקרא בעליה יקר רוח, ענינו שאין לו גבהות לב שיביאהו לחלוק ולבקש נצוח ולהמשיך כבוד לעצמו על צד רוע לב, לא בטבעו ולא במעשיו, כענין הגאוה, וכן לא נמסרה אליו הנהגה מדינית שיצטרך בעבורה להתגבר לחלוק ולבקש נצוח על צד העמדת האמת וקיום הישוב, כענין השררה וההתנשאות, אבל שהוא נכנע הלב ועניו אבל עם כל זה, רוצה לומר עם היותו ענו ושפל מצד הרגישו בעצמו מעלה או מעלות הוא מיקר עצמו מהתחבר עם המון העולם התחברות תמידי, רק לפי הצורך ההכרחי... בל יתן גוו להשתעבד בו הנבלים ולחייו למרמס ההמון ועמי הארץ יותר מדאי. ולשון יקר רוח, שהוא מיקר עצמו מהם... וזאת המדה נאותה לכל נכבד ולכל בן מעלה, ועליה אמרו ז"ל אפילו בשעת הסכנה אל ישנה אדם מן הרבנות... (משיב נפש מאמר א פרק ה)

המדרגה הרביעית, והיא הראויה לרוב בני אדם היא הנקראת סלסול או נקיות הדעת, וענינה הוא להיות דעת האדם זכה ונקיה, ושלא למכור את נפשו לצמיתות לאמה ולשפחה נחרפת למדות הפחותות ולדברים המגונים, וזה מן הראוי לרוב בני אדם, שלא יגיע שפלות האדם כל כך עד שיביאהו שפלותו שלא להקפיד על עצמו בעשיתו פחיתויות ומדות נמאסות... שלא יקרא בהנזרו מהם גאה ולא משתרר ולא יקר רוח, אבל יקרא לו מסולסל או נקי הדעת, והוא אמרם ז"ל בגמרא דסנהדרין כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין... (שם)

...ורצה בו ששכר התשובה, רוצה לומר פריה והיוצא ממנה הוא קנות נפש בעליה תכונות חדשות בריאות וטובות, וזכר הצדקה, כי היא ראש והתחלה לכל קנין תכונות מעלות ומדות נכבדות... ונשוב לעניננו והוא, שצריך לכל בעל תשובה לחדש הנהגתו הקדומה לבער מקרבו כל סיג מדה מגונה אף על פי שאין בה עון פרטי, וכן לקנות לעצמו כל מדה מעלה, ועל זה הזהירו בעל התשובה לעשות לעצמו סייגים וגדרים לשמור משמרת תשובתו בענינים ההם... (שם שם פרק יב)

התשיעי לרדוף פעולות החסד בכל עניניו, רוצה לומר שלא תהא מחשבתו להנצל מכל חטא אחר שנמשך בכל עניניו אחר קו הדין, אלא שהוא צריך לשמור מדת חסידות בכל עניניו... (שם)

מהר"י יעבץ:

איזו היא דרך ישרה - כשרצה החכם להיישיר את האנשים במדות, אמר שהוא יתן סדר כולל איך יתנהגו האנשים בכל מדה ומדה, אבל שלא יוכל לדבר דרך פרט במדות, כי לפעמים יצטרך לשנות ממה שאמר כפי העת והזמן או לעשות להפך, וזה יהיה מסור לחכם לב כפי צורך השעה, והנה קם זה האדון בחכמתו ונתן סדר פרטי לכל זמן וזמן, ואמר שהדרך הישרה אשר היא הממוצעת היא אשר יבחר לו האדם בכל עת ובכל זמן, וזה טעם שיבור לו האדם, ואף שמלת שיבור היא בלתי נכונה, והיה ראוי שיאמר שיתנהג או שילך בה... עתה בא לבחור הדרך הפרטי, ונתן גדר לזה הדרך, ואמר כי צריכה שני תנאים, הא' שיהיה לכל עושה תפארת, והב' שיהיה תפארת לו מן האדם, שיפארוהו עליה בעת התנהגו בה. ורצוני בזה שיעריך העת והזמן, ובזה יהיה מפואר בעיני האדם, וישוב הלשון כך, כל שהיא תפארת לעושיה וגם תפארת לו מן האדם, רוצה לומר שהתפארת אשר לעושיו ולו, הכל מן האדם, להורות כי במדות אנושיות ידבר לא במצות...

דבר אחר כל שהיא תפארת לעושיה, קרוב אדם אצל עצמו, כמו שכתוב (משלי ט"ז) כל דרכי איש זך בעיניו, ולכן תלקח ראיה על הדרך הישרה, או שיעשנה אחר ותיטב בעיניו, או שיעשנה הוא ותיטב בעיני אחרים... ולכן בהצטרף שני התנאים יחד תכשר כל פעולה. והנה התחייב זה כן, לפי שהמדות האנושיות לא יצורפו כי אם במצרף שכל בני אדם, ולזה אמר והוי זהיר במצוה קלה, שאין אתה יודע וכו', ואם הרשיתיך לבחור במדות האנושיות, לא הרשיתיך במדות אלקיות... ולא תחמוד שורש כל המדות הטובות, כי השמח בחלקו לא יבא לעולם לידי קטטה, הפך המתאוה, שנאמר (משלי י"ח) לתאוה יבקש וגו'... (אבות ב א)

רבי אלעזר בן ערך עלה לרום המעלות ונתדבק בבוראו דבוק אמיתי, ולכן היה מעין המתגבר שלא יכזבו מימיו, היא המעלה החמישית. אלה המעלות הנפלאות כל אחת גוררת חברתה, החכמה גוררת עין טובה, והעויין בעין טובה יהיה חבר טוב, ומזה יבא למדת החסידות, כי ירגיל נפשו להיטיב לכל העולם ויקנה שם טוב, ומשם אל יראת חטא, וזהו הרואה את הנולד... (שם שם י)

...וההפרש אשר בין לב טוב לעין טובה, כי העין טובה עושה עיקר מן הטובות האמיתיות, ולב טוב מבזה לגמרי שאר הטובות, וזה מרוב דבקותו... (שם שם יא)

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו - אחר שהזהיר למעלה על שלמות העיון עד "כל שיראת חטאו", ובשתי המשניות העליונות על שלמות המעשה, חזר והזהיר על שלמות המדות, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ולדעתי נתן סימן היאך נכיר השלם שהזכיר למעלה, כי האהוב מהבריות שהשי"ת תקע אהבתו בלבם, כאומרו (משלי ט"ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' וכל שכן לבות האנשים. (שם שם יג)

הכל צפוי... אבל מה שאחשוב בכוונת התנא הוא זה, אין ספק שהרכבת האדם ומזגו והעת אשר נולד מבוא גדול לפעולותיו, כמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ו) האי מאן דבמאדים יהא אשיד דמא וכו', אבל עם כל זה מצד נפשו של אדם שהיא למעלה מן הגלגלים יוכל למשול על חמרו ולבחור הדרך הישרה, וכל שכן מי שהאיר עיניו במלחמתה של תורה, אבל רוב האנשים נשארים על טבעם והם פועלים כפי הכנתם, ויש מהם שהוסיפו שלמות מצד בחירתם על מה שהיה בהכנתם, ויש אחרים גם כן הוסיפו בדעתם יותר על הכנתם, ויש מי ששנה הכנתו מטוב לרע, ויש מי שעשה בהפך שמשל יצרו הטוב על יצרו הרע, אבל אלו מעטי המספר, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז') אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי... כי מצא אדם אחד מאלף שיפעול הפך הכנתו וימשול על יצרו לגמרי, ואשה בכל אלה לא מצאתי, לפי שהן קלות הדעת ואין להן תגבורת השכל לנצח הכנתם, אבל נשארות על טבעם... (שם שם כ)

...ודע עוד כי אלה ארבעת המעלות הם כל שלמות האדם, הא' מעלת החכמה, הב' והג' מעלות המדות: השתים מצוה לא תעשה, והשתים מצוות עשה, וכאומרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, וכמו שהקדמתי, והד' המעלה העולה מכלם יהיו כלם על השלמות, כי בהתקבץ כולם ויתיחדו אחדות שלמה אז תתילד מהם הענוה אשר היא גדולה מכל המעלות, וכאומרם ענוה גדולה מכולם, והיא המביאה לידי רוח הקדש... (שם ד א)

ובאומרו ודע שהכל לפי חשבון, ביאר שאין לפניו משא פנים, וביאור זה כי אף על פי שהשי"ת בורא קצת בני אדם מוכנים אל החכמה וקצתם בלתי מוכנים, וכן יש אנשים מוכנים מצד טבעם אל הפעולות המגונות וקצתם מוכנים אל הפעולות הישרות, ומצד זה לא היה צודק מאמר שאין לפניו משוא פנים, ולזה אמר שהכל בא לפי חשבון... ולפעמים יתן הדין להשכיר הרשע, כי לפי הכנתו היה ראוי להרשיע כפלי כפלים וכבש יצרו, ולפום צערא אגרא, וכן הצדיק ראוי שישולם כי היה ראוי שירבה צדקתו כפי הכנתו, ולכן ראוי להענש. וזה הענין מסיר רוב מבוכת צדיק ורע לו... (שם שם כו)

עקדה:

...ונראה לי שארבעת הנהרות רומזים לד' הכחות הנכללים באדם, שנים מהצד ההיולי ושנים מהשכלי, פישון - ההמשכות אחרי הרצון בתענוגי העולם, דבר הפורה מאד בעולם וסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב, כי בו ירדוף אחר הממונות להשיג בהם חפצו. וזהב הארץ ההיא טוב - כי בו ישיג גם שלמות. גיחון - הוא הכח השני, היותר שפל, ההכרחיות להיות נזון, והוא כמו בבעלי החיים, והוא מלשון הולך על גחונו. שני כוחות אלו פונים אל הענינים הארציים. חדקל - הכח השכלי-רעיוני, שפעולותיו חדות וקלות, והולך קדמת אשור - כי בו ישיג האדם את אשרו. פרת - רומז על השכל המעשי, שרבים טעו בו וחשבוהו לעיקר מציאותם בעולם. (בראשית ב י)

היה דבר ה' אל אברם - אם ההצלחה הנפשית תמצא רק בהמצא כל המעלות באדם, כמעט נמנע שימצא האדם המוצלח... אלא שהחכם התיר את הספק באמרו כי המעלות הן מדותיות או טבעיות. בטבעיות המדות נפרדות, כי לאחד מדת הגבורה ולאחד הנדיבות. אך המדותיות אינן בנמצא בלי תבונה, ואין תבונה בלי מדות. במדות הטבעיות יוכל הגוף החזק להתנועע בלי שיראה את נזקו... (בראשית טו א)

ולמדנו מהמחברים ד' מדות באדם: א' שיסבול רעות וצרות מבלי להתאונן מהיותו אמיץ לב, ושלמותו לא תתן להראות בו דבר רע... ב' לשקוד על האמת ולהיות אומר ועושה בגלוי ולא לבא בעקיפין כמנהג השועלים... ג' הנבלה היא שאינו נותן ממון ומעדיף לקבלו, באנשים הפשוטים יקרא זה נבל, ובגדולים יקרא רשע עריץ. והתורה הרחיקה לקיחת ממון אחרים בכל האופנים... ד' ראוי לאדם לשמר עצמו מסכנה ויבחר המות רק בדבר שטוב מותו מחייו... ומכל אלו קשה עלי מעשה בני יעקב בשכם... (שם לג יח)

...וכן הקנינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד, וגם בלעז הביטוס. כי כשם שאדם ניכר במלבושו אם הוא סוחר או פרש, כי ניכרות נפשותינו הנעלמות על ידי הפעולות החיצוניות. וכמו שהמנהג לעשות בגדי שבת ובגדי חול, כן על כל בן ברית לקבל על עצמו שני מיני מעשים, המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ, ועליהן המצוות האלוקיות שהן בגדי השבת... והוא טעם מצוות הציצית, שיטיל סימן ורושם על הבגדים שיהיו בגדי ענוה ויראה ושמירת המצוות... (שמות כח א)

...והנה טבע האדם הוא לפסוח על שני הסעיפים, פעם יחזר לחשכו ופעם יצא מאפלתו, ובאמת לא היה הדור ההוא ראוי לעשות העגל, כי היו שלמים בתכלית השלמות, ומשעשאוהו נראה שאין באפשרות האדם שלא לחטא, ומכאן פתח לבעלי תשובה, לומר הן בחטא יסודנו, ואין שלמות האדם שלא יחטא, אלא שישוב... (שם לב א)

הסוג הד' צרעת הבגד, בא על הפסד המדות. ופחיתויות המדות הוזכרו כמה פעמים בלשון בגד, כמו: הסירו הבגדים הצואים מעליו, בזכריה ג', וגם כן יסגירנו ז' ימים כדי שיטהו אל הקצה השני מהמדה הרעה, כדעת הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ד'. אך יתכן שזה יזיק לו כי מעתה יאחז בקצה השני של המדה, ואם כן ישרף את הבגד כי אין לו תקנה, ורק אם עמד בעיניו ולא הוסיף אל פחיתותו יתעסק עמו בכבוס וכו'. ואם חזר הנגע אליו אחר כך אין לו תקנה. (ויקרא יב א)

...ועל כן במקום שמדבר על הבחירה סמך לו זירוזים ואזהרות ראויים... ועוד יותר אם מתחברת לו עוד סבה, שהאדם מוטבע לדבר ברע מפאת טבעו ומשתוקק אליו. ולכן הרבתה התורה להזהיר על עניני הממונות, כי טבע האדם והרגלו מנוגדים למצוות אלו. וכבר אמרו בברכות ס"א: יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מנפשו. (דברים יא כו)

והבאת מעשרות נופלת תחת הפעולות המדותיות שאינן נמצאות בנו כמו החושים, אלא כאשר נפעיל אותן. וגם אינן חוץ לטבע, שאם כן לא היתה האפשרות לקנותן כטבע על ידי ההרגל בהן ולמודן. ונוכל להכיר בפעולה אם היא נעשית במדה שהפכה כבר טבע או עוד לא הפכה טבע בהכרת פני העושה, כי הדבר הטבעי בשמחה, וזולתו בעצב. (דברים יד כב)

וכמה הפליגה התורה להישיר אותנו אל הנצחון במלחמת היצר, במה שאמרה: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו', ובא בקבלה האמיתית בבא מציעא ל"ב, שטעינת חמור השונא קודמת לפריקת חמור האוהב, אף על פי שבשוים קודמת פריקה לטעינה מפני צער בעלי חיים. ולכן היו הגבורים אשר מעולם החסידים מעבירים על מדותיהם תמיד, ומלמדים להיות מהנעלבים ואינם עולבים, ועיקר הגבורה היא מה שיפעל האדם אצל עצמו... (שם כא י)

...וכן אמר לישראל: את ה' האמרת היום וגו' כי התנשאותם על כל העמים הוא מצד שהשתעבדו לקבל על עצמם עול מלכותו, בכל האופנים שקשה על האנשים לקבלם. ראשית כי האדם יכסוף להיות פרא חפשי, שנית לא ירצה להמשך במעשיו אחר זולתו, למה שהלה יאמר טוב ורע, שלישית לא יקבל הדעת לעשות דבר אם לא ידע תכליתו, והרביעית, שהיא היותר קשה, שיעשה דברים הפכיים אל רצונו, וכל שכן אם יביאו עליו הפסד. ונגד אלו אמר כאן... (שם כו א)

מר ממות את האשה - האשה היא החומר הרעוע שעליו נבנה יסוד האדם, ולא מצא אדם אחד באלף שחומרו מתוקן ומושלם, עד שישוב לעצת השכל בלי כל עכוב מצד חמרו. (קהלת ז כו)

דרשות הר"ן:

אם כן בפעולות הטבעיות ובמעשים האנושיים נתאמת, שכל דבר יתחזק בהצטרף אליו דומה לו. למשל, אם תמצא באחד תכונת הכילות שהיא רעה, בהצטרף אליו אחר בעל אותה תכונה רעה, תכפל ותחזק התכונה ההיא לרע. אמנם אם תמצא קבוץ מאנשים שיש להם פחיתות הכילות, ואנשים שיש להם פחיתות פיזור הממון, פעולות הכלל המורכב תהיינה יותר שלמות מפעולות פרט מפרטיו... וזה היה ענין דור ההפלגה ועונשם, כי חברת הרשעים ואספתם דבר מזיק, בין אם ישתדלו בפעולת רעתם בין אם לא ישתדלו... (דרוש א)

ולזה הוא מאמר ר' יונתן, שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם ועניו, הכולל מעלת השכל והמדות. אבל במה שהנביא צריך להיות גבור ועשיר צריך טעם. ויש מפרשים שגבור רוצה לומר שמגביר שכלו על תאוותיו, ועשיר שיש לו מדת ההסתפקות. ואין דבריהם נכונים, שאם כן אחר שהזכיר עניו לא היה צריך להזכיר עוד גבור ועשיר, שכבר אמרו רז"ל בעבודה זרה י"ט: ענוה גדולה מכולן, ואם כן מי שהגיע לענוה אי אפשר שלא יקדמו לו טהרה וקדושה ויראת חטא וכו' המוזכרות שם.

ואין ספק שמעלות אלו ישלימו הנפש, ויפרידוה מן התחתונים, ותהיה דבקות בינה ובין העליונים, עד שיהיה ראוי לנבואה, ואם יטה מן החכמה והענוה, שהן מעלות השכליות והמדות יגביר את הכוחות הגופניים הנמצאים בו, מאשר חומר שלו משתתף עם הבהמות ולא מאשר הוא איש, ולכן יבדילוהו אלה מה' הבדל עצום. אם כן צריך הנביא להסיר פחיתויות אלו מעליו.

והתשובה בזה, שהנביא שינבא להמון ומודיע מה שציוה ה', יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה, העושר, הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות והמעלות השכליות וגם ההמוניות, להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור.

...ועם היות לבן עובד עבודה זרה, בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען. כי פעולות האדם בידו ורשותו, עליו אין מכריח או מעכב. ועם כל זה אין לכפור שיש לאדם הכנות נמשכות אחר המזג לקצת מדות טובות או רעות, ואלו תכונות נפשיות נמשכות ומשתלשלות מאבות לבנים, לפי שהן טבעיות נמשכות אחר המזג ונותנות הכנה, לא שיכריחו. ולכן מאשר היו בני כנען מוטבעים בתכונות רעות, בחרו האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע בתכונות אלו, גם אם הוא עובד עבודה זרה, כי אותן התכונות עוברות ונמשכות בזרעם, כחולי הגוף הנקראים תורשתיים.

לפי שמצוות ועבירות התורה הן על שני פנים, מהם יעשו רושם בנפש ובגוף, ומהם יעשו רושם רק בנפש. והרושם הזה עם היותו מזיק מאד לא יעבור בירושה, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל אותן שירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רשומם אל המשתלשל מהם, והן העבירות שיש להן מבא בתכונות הנפשיות, כשנאה, קנאה, אכזריות וכילות וכיוצא בזה.

...אבל פעולות האדם בידו, אין עליו מכריח או מעכב, ועם כל זה לא יוכל לכפר שלא יהיו לאדם הכנות הנמשכות אחר המזג לקצת מדות טובות או רעות, ואלו תכונות נפשיות נמשכות מאבות לבנים, לפי שהן טבעיות נמשכות אחר המזג ונותנות לאדם הכנה, לא שיכריחוהו...

דבר ברור הוא, כי כמו שהליחויות שבאדם פועלות במדות, כן המדות פועלות בליחויות, כמו שמחויב, שמי שדם לבו חם רותח שהוא מוכן אל הכעס, כן יתחייב שמי שכועס תמיד, שיתחמם מזג לבו ויטה מטבעו עד שיהיה מוכן לכעס, וכן בכל התכונות הנפשיות. הנה אם כן מי שמורגל אליהם מטה מזגו וטבעו שיהיה מוכן להם... (דרוש ה)

ואמנם שהתכונות הלבביות הן שורש העבודות כולן מבואר, כי מצוות התורה נחלקות לג': אמונות ודעות, ובאלה אין ספק שהלב התחלה ושורש להן, עד שכמעט אינן יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אלא נשארות רק בו. וזה החלק אינו רושם הגוף כי אם במקרה. החלק הב' הן המצוות המדותיות כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הלב. ומפני שחלק זה כולל הרבה מן המצוות, אמר הלל לאותו שאמר לו ללמדו התורה על רגל אחת - ואהבת לרעך כמוך - ואידך גמרא הוא זיל גמור (שבת ל"ב). רוצה לומר מי שיקבע בלבו תכונה טובה זו יקלו עליו עניני רוב המצוות. וזה החלק רושם הנפש והגוף יחד. וגם המצוות המעשיות היוצאות ונמשכות מאברים אחרים, כגון אכילת מצה שהיא זכר ליציאת מצרים, התכלית בהן הוא, שיצטייר המכוון בם בנפש, והתחלתם ושורשם בלב. וגם החלק הג' שנעלם טעמו מעיני ההמון, החוקים, גם אלו צריך לעשות בכוונה גמורה, לשם שמים... אם כן מחשבת הלב היא שורש העבודה והמרי. (שם)

...ועל זה הקשה רבא ואמר, מאי קושיא, דלמא תרווייהו בני חד מזלא נינהו, פירוש, ידוע שהנפש מצד שהיא שכל נבדל חלה באדם בשוה בגוף ראובן ושמעון, ואם כן מדוע יתחלפו, שזה יהיה מוכן לקבל החכמה וזה לא? זה יתחייב בהכרח משני דברים, או מצד החומר, או מצד נותן הצורה ומחדש ההוויה, שזה תלוי ברגעי ההריון והלידה... ואף על פי שהם נולדים ברגע אחד לא ישתוו בקבול החכמה, כי האחד מזגו מהטוב שבלחויות, ומזג מוחו משובח, והאחר עב ועכור...

וכשעלה בדעתו לעשות הגבורה הגדולה הזאת בקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים, שאם ימצא שהם אמיצי לב לא ינסה לעשות זאת. כי תנועות הפחד והגבורה הן הפכיות, תנועת הפחד היא תנועת הרוח מהחוץ לפנים, ומסובבת מדם מימי קר, שמפני קרירותו הוא כבד התנועה לחוץ, ותקל תנועתו לפנים, ולכן יקבל רושם הדברים המפחידים מהרה, ותנועת הגבורה היא מבפנים לחוץ מסובבת מדם עב רב החום בלתי עכור, שיוליד רוח רב ותקל תנועתו החוצה, ולזה יהיה מוכן לגבורה. וגם לא יעצב, כי העצבון מקיים צורת ההיזק שקרה בדמיון, והגבור ימהר בתנועתו לנקום, ולקלותו ידמה לו שהנקמה כבר נעשתה... (דרוש יב)

ספר העקרים:

...ויראה מזה, שהוא ראוי ומחוייב בדת האלקית שתהיה אחת אל כלל האנשים, אלא שכאשר יעויין זה היטב, נמצא שאף על פי שנודה שיהיה מחויב מצד הנותן איננו מחוייב מצד המקבל, לפי שהוא מבואר שמזגי האנשים מתחלפים קצתם מקצתם, מצד התחלפות מזגי האבות או מצדדין אחרים, עד שאי אפשר שיסכימו שני אנשים על מזג ותכונה אחת, כמו שכתב אבן סינ"א... ויתחלפו האנשים בזה גם כן מצד התחלפות מקומות מושבותיהם כי טבעי הארצות מתחלפות בשנויי האוירים וההרים והמימות וכיוצא בזה, עד שתמצא ארץ שפירותיה עבים וקשים בטבעם, וזה מצד שהאויר שגדלים בו איננו זך ונקי, ותמצא ארץ אחרת שפירותיה בלתי ערבים או בלתי בריאים מצד שהמימות שגדלים עליהם אינם טובים... והבעלי חיים הנזונים מאלו הפירות בהכרח שיתדמה מזגם אל המזון שהם ניזונים ממנו, וארץ אחרת שימצאו פירותיה בהפך, והבעלי חיים הנזונים מהם יהיה מזגם הפכי אל אנשי הארץ האחרת. ומזה הצד ימצאו אנשים בעיר אחת או במחוז אחד יותר חריפים ויותר פקחים מאנשי ארץ אחרת, ויתחייב מזה שיתחלפו מיני ההסכמות בין שתי אלו הארצות, להתחלפות מזגי היושבים בהם... (מאמר א פרק כה)

...וכשיתרחק יותר מזמן יצירתו וישוקעו בו ההשגות הללו ויתרגל בהם, יעלה למדרגה אחרת יותר נכבדת מן הראשונה, שהיא השגת המוחשות, וישיג השגת ההכרה אחר שיעלם הדבר מן החוש, כי יכיר הדבר שהשיג החוש כשיראהו פעם אחרת, ואף על פי שנעלם ממנו יזכור ההכרה ההיא כשנחקקה בדמיונו יכירהו. וזאת ההשגה תגיע לו באמצעות ההשגה הראשונה. וכשיגדל בשנים יותר יעלה למדרגה אחרת על ידי ההשגות הראשונות, ויפתח לו שער אחר וישיג השגה שכלית יותר, והוא שיפשיט ממנו המוחש הענינים הפרטיים ויקח שכלו מהם הענין הכולל... וכשיבא יותר בשנים וירגיל בלמוד יפתח לו שער אחר שלא נכנס בו קודם, והוא שיבדיל בין העצם והמקרה, ובין המחוייב והאפשר והנמנע, ויקח המושכלות שלא הושגו מן החוש וירכיב קצתם אל קצתם, וישיג בזה על ידי כן כל החכמות וכל מה שאין בכח ההשגות הראשונות להשיג. ואלו הד' מדרגות שעליהן יעמוד השכל האנושי, ולא יעבור מהן, אבל יש מי שהוא יקצר בהן ויעמוד על שתים או שלש מהן בלבד... ואולם כבר אפשר, כי אחר אלו ההשגות יפתח אל האדם שער אחר ומדרגה אחרת לא ישער אותה האדם, כי כמו שמי שלא ראה מאורות מימיו אם יסופר לו ענין המאורות והמראים לא יוכל לשער בהם כלל ולא יבין חלופי הגוונים... כן אפשר שאף על פי שלא ימצא לאדם מצד דרך ומנהג הטבע מדרגה יותר גדולה כבר יצוייר אצל השכל והחוש יעיד על זה, שאחר אלו הד' מדרגות יפתח לאיש מה שער אחד שלא ישער בו האדם מצד טבעו וידבר בדברי חכמה או שיר ושבח להשי"ת בלשון צח ומהיר שלא היה מדרכו לדבר או לידע זה, ויתמה כל השומע אותו... (מאמר ג פרק י)

...כי בשני העליה, שהתמורה הנעשית מן המזון היא רבה ויותר מן ההתכה, אין צריך חסד גדול להעמיד אדם בחיים, אלא כי לפי שהתמורה אינו דומה מכל וכל לליחות השרשי, צריך איזה עזר אלקי, ועל כן יספיק לזה חן הא-ל יתברך. ובשני העמידה שההתכה היא שוה אל התמורה או קרוב לה, יצטרך עזר יותר גדול, והוא חסד הא-ל להעמידו בחיים, ובשני הירידיה שההתכה מרובה מאד מהתמורה הבאה מהמזון צריך האדם רחמים להעמידו בחיים... (מאמר ד פרק לה)

ארחות צדיקים:

כל המדות, טובות ורעות, החכם יכול לעשות הרעות לטובות, והכסיל יעשה מדות טובות לרעות, מי שהולך בחשך ואינו מתבונן בתקון המדות, אפשר שתהיה בו מדה אחת המאבדת כל זכיותיו, כגון המתגאה במעשיו ומתפאר ומיפה עצמו, וכל כונתו להתגדל ולהשתרר על בני אדם, ומספר תמיד בגנות של חברו ומתכבד בקלונו, והאיש ההוא דומה למי שממלא חבית גדולה יין משבח מאד, ויש בתחתית החבית נקב קטן... אף על פי שהוא מלא תורה, יאבד הכל על ידי המדה הרעה הזאת אם לא יחיש מהרה לתקנה. (הקדמה)

התבונן כי האדם ברוב מדותיו זו משונה מזו, וכל מדה ומדה טורפת דעת האדם, זו מושכתו לכאן וזו מושכתו לכאן, ויצר הרע מסייע לכל מדה, ומסית את האדם שיבחר בצד הרע, והוא דומה לאדם שהולך במדבר ופוגעים בו דבים ואריות ונמרים וזאבים, ועוד הרבה מינים המשחיתים, האיש הזה צריך לפקח עיניו ולהלחם עם כל אחד, ואם יעלים עיניו רגע אחד, יטרפוהו המזיקים האלה. כך האדם מדותיו הרעות, כגון התאוה והגאוה והשנאה והכעס וכיוצא בהן מתגלגלות בלבו תמיד, ואם יתעלם מהן ולא יתקנן יעקר מלבו אור האמת וימש חשך, ועל זה נאמר (תהלים ט"ז) "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (שם)

אברבנאל:

זב מבשרו - ראוי להקדים שיש ג' עכולים, באצטומכא העיכול הראשון, משם תלך התמצית אל הכבד, והמותרות ידחו הקרבים והכליות. ואלו אינם מטמאים, כי אי אפשר לחיות בלעדם, ומצריכים רק נטילת ידים אחרי היציאה. בכבד יתילד הדם מן המובחר שבמזון, ומהשאר יולדו הליחויות, והמותרות ידחו בזיעה ובהתעמלות הגוף, או במשפכות המיוחדות להם. וגם אלו עוד דחיות טבעיות שאינן מטמאות. העיכול הג' הוא באברים, ומותרו ידחה בזיעה או ישמרהו הטבע לעת מחסור. ומזה יוצא בשעת המשגל, וגם האשה תזריע בכליה הפנימיים, והמותר ידחה מדי חודש, ואם כן זרע האיש והאשה מטמאים, לפי שהוא מזון נכבד שהכינו הטבע להזנה ולקיום, והנואף משחיתו. ובשכיבה לקיום המין הקל בטומאתם, ואינם חייבים קרבן, ורק יטבלו בערב, כדי שלא יהיו שטופים בזימה. ואין ספק שהדם היוצא לרחם יפסד כאחד הארסים הממיתים, כי כל הויה תבא אחרי ההפסד, ומשחית את האויר... (ויקרא טו ב)

ספורנו:

כי טוב הוא - יפה... כי אמנם יופי בתבנית יורה על טוב מזג החמר ושלמות הכח המצייר. (שמות ב ב)

מדרש שמואל:

משה קבל תורה מסיני... לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו מסיני. (אבות א א)

תומר דבורה:

הרי אלו שמונה מדות טובות, וכולן תחת דגל הענוה, שכולן למעלה בכתר באברים עליונים, ובעת שירצה האדם להתקרב למעלה, להדמות אליו, לפתח מקורותיו אל התחתונים, צריך שישתלם בשני פרקים אלו. אמנם ידענו שאי אפשר להתנהג באלו המדות תמיד, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהן, והן מהגבורות התחתונות, כאשר נבאר. אבל יש ימים ידועים, שאין הגבורות פועלות ואין בני אדם צריכים אליהן, לפי שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, אז צריך שישתמש בכל אלה המדות שזכרנו... (פרק ב, ועיין שם עוד וערך ענוה)

שערי קדושה:

והנה ענין המדות, הן מוטבעות באדם בנפש השפלה, הנקראת "יסודית", הכלולה מארבע בחינות, הדומם, והצומחת והבהמית והמדברת, כי גם הם מורכבות מטוב ורע. והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה, כנ"ל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצוות. ואמנם הם הכנות עקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או בביטולם, יען כי אין כח הנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג אברי הגוף, אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד. ומזה תבין ענין מה שאמרו רז"ל "כל הכועס עובד עבודה זרה ממש", שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצוות. וכן אמרו מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה, וכאלה רבות, והבן זה מאד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות, התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות, יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות. ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רז"ל בענין המדות, כי הענוה והשפלות מביאין לידי רוח הקודש ושורה עליו שכינה, ואמר אליהו אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן...

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו תרי"ג אברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל המדות טובות ורעות, אשר באמצעותן יקוימו או יתבטלו התורה והמצוות, שהן תרי"ג מארבע אותיות ההוי"ה כנ"ל, והמקיימן הם הנפש השכלית, הכלולה מארבעה יסודות רוחניים, אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא...

והנה כמו שבארבעה היסודות הגופניים הנקראים "חומר היסודות" מורכב מטוב מרע, ומשם באים כחות קיום הגוף או תחלואיו, שהן ארבע מרות, מרה לבנה, ירוקה, שחורה אדומה, כמו כן בנפשות הנקרא "צורת הארבעה יסודות", הן על דרך זה טוב ורע, ומהן נמשך בריאות הנפש היסודית שבאדם, שהן מדות הטובות, או תחלואיה שהן מדות הרעות, הנמשכות מארבע קליפות טמאות שבנפש ההיא, וכשיסירם מעליו יתלבשו ארבע אותיות של ההוי"ה שהן אור המחיה נפש היסודית, וגם היא והגוף שלה יהיו מרכבה אל קדושתו יתברך, כמו שנתבאר בנפש השכלית ממש, בקיימה המצוות...

דע כי כל המדות הרעות מושרות בארבע מדריגות נפש היסודית, מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטן:

יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה, הנקראת גסות הרוח, ובכללה הכעס... ותולדותיה הקפדנות, ובקשת השררה והכבוד והשנאה לזולתו...

יסוד הרוח - ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה... ותולדותיו ארבע, לדבר חונף ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות, להתגדל בפניהם.

יסוד המים - ממנו תאות התענוגים, ותולדותיה החמדה לגזול ממון חברו וכל אשר לו והקנאה.

יסוד העפר - ממנו מדת העצבות בכל פרטיו. ותולדתה העצלות... ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר...

והפכן ארבע מדות טובות, נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והן: הענוה, והשתיקה, והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים, והשמחה התדירית בחלקו...

נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר נזם זהב באף חזיר, כי עוד טומאתו בו, מלובש תוך הקליפות... וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו, ויסיר מעליו מדותיו הרעות ויקיים התורה והמצוות, יקרא צדיק גמור ירא שמים, גבור הכובש את יצרו, וכאשר יתנהג וירגל יותר בזה, עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי, ולא יתאוה להם נפשו כלל, ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע, ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע, כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר, אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך, וזה האיש הנקרא אוהב את המקום מאהבה, ונקרא חסיד גמור, השלם בכל מיני השלימות. (חלק א שער ב)

כבר כתבנו בשערים שקדמו, כי שלש מדרגות הן, האחת בקנין המדות הטובות בנפש היסודית בטבע גמור, השניה בסור מרע, שס"ה מצוות לא תעשה בנפש השכלית, השלישית בקיום רמ"ח מצות עשה הנקרא עשה טוב. והנה עוד יש מדרגה אמצעית, שהיא קנין המדות, וגם הם קרובים אל מצוות לא תעשה דרך אסמכתא, ומדברי קבלה שהוא מהנביאים והכתובים.

הראשון - ענין המדות היותר מגונות ויותר חמורות, והמונעות דביקות האדם עם השי"ת, הגאוה והכעס, הקפדנות העצבות, השנאה הקנאה, התאוה בתענוגים החמדה והשררה והכבוד והראות מעשיו לבני האדם. והפכם: השפלות עד הקצה האחרון, ולא יכעוס כלל אפילו על ביתו, ולא יקפיד כלל, ויהיה נעלב מן הכל, ויהיה שמח, אפילו בעת צרותיו, ויאהב את כל הבריות, אפילו גויים, ולא יקנא על שום דבר כי כצל ימינו עלי ארץ, ישנא ויהביל כל עניני העולם הזה, ופת במלח תאכל וכו', ולא תחמד שום דבר מהבלי העולם הזה, ותברח בכל כחך מן השררה הקוברת בעליה, ולא תגלה צדקותיך כי תאבד שכרך בעולם הבא, וגם יענישוך בגיהנם.

השני - מדות האסורות, הן לשון הרע ורכילות והלבנת פנים וכנוי שם רע לחבירו וליצנות ושקר, חנופה ורמיה שיחה בטילה, סיפור גנות חבירו להתכבד בקלון חבירו, משלח מדנים בין אחים, נהנה מכבודה התורה, הסתכלות בעריות. (שם שער ה)

מהר"ל:

...והאברים של האדם הם שלמות צורת האדם, כי אל תחשוב כמו שחשבו קצת בני אדם, והם הרופאים, כי האברים של אדם הם טבעיים, כמו של שאר בעלי החיים, כי אין הדבר כך כלל, כי רופאי אליל המה לא ידעו באמת תואר האדם ואבריו, שכולו אלוקי, ולפיכך אבריו הם שלמותו, ועל ידי אבריו שהם רמ"ח נברא בצלם האלקים, ומצד זה הוא מלך בתחתונים... ולפיכך מספר המצוות, שהן שלמות האדם, כמספר אבריו, שהם גם כן שלמות האדם ומעלתו עד שהוא בצלם אלקים... (תפארת ישראל פרק ד)

ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כאשר ישתוק האדם אז השכל פועל פעולתו, כי אי אפשר שיפעלו אצל האדם ב' דברים מתחלפים, הגוף והשכל. לפיכך, אם כח הגוף שהוא השכל הדברי פועל, אין השכל העיוני פועל, ויבא לידי טעות. לכך ראוי שישתוק, ואז יפעל השכל. ודאי טוב ויפה לגוף לשתוק ויתן מקום לשכל לפעול, ויהיה הגוף טפל לשכל, ומפני זה כל כסיל מרבה דברים... (שם א יז)

ולא עם הארץ חסיד - כי האדם שיש בו חכמה מצד שגופו מחובר לשכל, הנה יש בו זכות החומר... כי האדם מפני שהוא בעל שכל חומרו דק וזך. וכאשר הוא בעל חכמה לגמרי הוא מסולק מעובי החומר לגמרי, ומפני זה אפשר שתמצא בו החסידות, שהוא איש טוב עושה חסידות עם הכל, והפך זה אין עם הארץ חסיד, שהוא רחוק מן הטוב, כי הוא בעל חומר גס, ואיך יהיה חסיד לעשות לפנים משורת הדין, כי זה הוא מצד הטוב בלבד, אשר הטוב אינו נמצא בחומר...

ואמר ולא הביישן למד - כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה שניתנה לישראל בשביל שהם עזים, כי התורה מתייחסת אל האש. וכן אין הקפדן מלמד, כי בו נוספה אש על האש של תורה...

ודע כי התנא בא להשלים את האדם בכל חלקיו, כי יש באדם שכל, נפש, גוף וממון. לכן אמר שאם אין לאדם השכל אין בו יראת שמים וחסידות. וכנגד הנפש אמר ולא הקפדן מלמד, כי הכעס בא מהנפש, ולא יהיה נמשך ביותר אחר מדת הנפש, וגם לא אחר מדת הגוף, ויהיה נמשל לבהמה, שהביישן מדת בהמות-גשמיות, כי הנפש יש בה עזות. ואחר כך אמר ולא כל המרבה בסחורה מחכים, שלא יהיה נמשך אחר הממון ביותר... (דרך חיים ב ה)

ואמר צאו וראו, רוצה לומר שיבחנו ויעיינו בבני אדם ויבחנו איזו מדה טובה שבמדות, כי דברים אלו לא למדו מהתורה, רק עמדו עליהם כאשר בחנו בנמצאים. ואמר ר' אליעזר בן הורקנוס עין טובה, כי היא מדה טובה הגורמת לאדם טוב רב, שאין דבר שהאדם רגיל בו כמו זאת, כי כל שעה רואה אצל בני אדם עושר וגדולה ושאר מעלות, ועינו טובה בהם, הרי רגיל בה ביותר.

והוסיף רבי יהושע חבר טוב, כי אז בודאי הוא גם בעל עין טובה, כי בעל עין רעה לא יוכל להיות חבר טוב מפני עינו הרעה, ודבר זה יותר טוב מעין טובה, שזה בדבור ובעצה, וזה בראיה בלבד... (שם)

כבר ביארנו למעלה כי המדות מתחייבות מן ההכנה שבנפש האדם, כאשר יש באדם הכנה מה לטובה, יצא דבר טוב ומדה טובה. וכל אדם נמשך אחר מדתו לשבח. ורצה ר' יוחנן בן זכאי לדעת אם המדות הטובות של התלמידים נמשכו מן ההכנה שיש בכל אחד, שאם המדה נמשכת מן ההכנה שבו, זה יורה שהמדה ישנה בו לגמרי. לכן אמר להם צאו וראו איזה דרך שידבק בה האדם... כבר אמרנו כי מעלת ר' אליעזר היתה, שהיה לו כח נפש נבדלת מן הגוף, ובזה היה בעל נפש טובה, ולכן שבח את המדה עין טובה, כי בעל נפש טובה יש לו עין טובה... ולפי האמת כח הראות הוא כח נפשי נבדל יותר משאר החושים...

וכוונת רבי יהושע במה שאמר "חבר טוב" היא, שיהיה האדם מסלק מאתו פחיתות החומר שלו, ויהיה זך החומר וטוב עד שיהיה חבר טוב אל הנפש, ובשביל זה יהיה האדם בריה טובה בעצמו... ומעלת ר' יוסי הכהן מצד הזכות והטוב שבו, היא החסידות, ולפיכך אמר שהמדה שידבק בה האדם היא שכן טוב, רוצה לומר שיהיה אדם מסתלק מן החומר הגס והעב, לזכך את החומר שלו, שיהיה שכן טוב לשכלי, ואז הוא טוב וחסיד אל הבריות... (שם)

וזה הדבר ענין מופלג בחכמה. כי האדם אשר ברא השי"ת יש לו הגוף וכחות הגוף ונפש וכחות נפשיים. כחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש ולכחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור, והגוף הוא נושא לנפש. ויש מכוחות הנפש שאינו נבדל לגמרי, ויש כח נפשי נבדל לגמרי, והוא הכח השכלי אשר משיג הדברים. ולכל אחד מהם נושא מיוחד, והנושא לכח הנבדל הוא היותר דק וזך. הרי כאן ד' דברים: כח נפשי וכח שכלי, ולכל אחד מהם כנושא כח גופני. ולכולם יש שורש אחד והוא כח חמישי שהוא בלב, שורש האדם. כח זה אינו נבדל לגמרי, ואינו בגוף לגמרי. אלו הכחות נזכרו גם בדברי חכמים, וקראו להם: רוח, נפש, נשמה, כי הם ג' כחות חוץ מן הנושאים... (שם ט)

בן זומא בא לתת מוסר על המעלות אשר לאדם, כי אלו ארבעה דברים שייכים לאדם ונכנסים בגדר האדם. החכמה היא לשכל האדם, הגבורה לנפש האדם, והעושר קניני האדם, וכן הכבוד הוא לאדם עצמו. ומאחר ששם חכם הוא תואר לאדם, אין ראוי שיתואר בו האדם, כי אין ראוי לתאר האדם בדבר שאינו בא מצד עצמו, כגון שנתאר אותו בבית שיש לו... וכן אין ראוי לתארו בחכמה שהיא זולת האדם, אלא ראוי שנתאר את החכם כאשר הוא לומד מכל אדם, כי בודאי לא באה לו החכמה במקרה, רק כאשר הוא משתוקק אל החכמה עד שלומד מכל אדם, נחשבה לו החכמה מצד עצמו, שמשתוקק לה. ועוד יש לך לדעת שהחכמה נבדלת מן האדם שהוא רק נשוא לה, כי החכמה נבדלת מן האדם שהוא בעל גוף...

ואמרו גם כן איזהו גבור וכו', כלומר שכל המעלות ראוי שימצאו מצד עצמו של בעל המדה, לא מצד הזולת. ואם יקרא גבור על שמנצח אחר, אם כן מעלתו מצד אותו שהוא מנוצח, ואין זה רושם במנצח, ואין זה מצד עצמו מה שהיה מנצח אחר או כרכים... ואולי מזלו של המנוצח כל כך רע. אבל הכובש את יצרו הוא מצד האדם עצמו לא מצד הזולת, ובשביל כך ראוי שיקרא גבור, שהוא מצד הדעת והחכמה אשר לאדם בלבד.

ואמר איזהו עשיר - שאין ראוי לאדם להיות מתואר בשם עשיר כאשר יש לו רבוי ממון, כי דבר זה אינו שייך לאדם, ואין העושר מצד עצמו, ואין ראוי שיקרא אדם עשיר בשביל זה. רק מי ששמח בחלקו, שכאשר הוא שמח בחלקו, והוא עשיר בדעת, זהו העשיר מצד עצמו, ואילו מצד ממון שבתיבתו אינו עשיר, כי אינו מצד עצמו...

ואמר איזהו מכובד המכבד את הבריות. כי מי שהבריות מכבדין אותו אינו נקרא מכובד, שדבר זה אינו בעצמו של המתואר, שהרי הכבוד ביד אחרים המכבדים אותו... אך המכבד את הבריות הכבוד אתו... (שם ד א)

...ואלו ד' מדות כוללות כל המדות, כי יש דבר שראוי לעשותו מצד החסד ולפנים משורת הדין, מצד שראוי לאדם להיות טוב וחסיד, ויש שראוי לעשות כי כך ראוי, ומדה זאת בין החסיד והישר שאינו מחליף דבר המשפט כלל, ואילו הצדיק עושה הדבר הראוי אף על גב שאינו משפט וגם אינו חסידות לגמרי... לכן זכר ג' מדות שהן תוארים לאדם וכוללים כל המדות, כי יש דברים שאדם עושה מצד חסד לפנים משורת הדין, ויש מצד המשפט שהוא ישר וחייב לעשות, ויש ממוצע ביניהם. ואחר כך זכר מעלה עצמית לאדם, הוא הנאמנות... (שם ו א)

אבל אין הדבר כך, כי החכמים לא דברו כלל מן הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים, ולא לחכמים. והם ז"ל דברו מן הסבה המחייבת את הטבע, והמכחיש דבר זה מכחיש האמונה והתורה... שהסבה שנתנה התורה לקשת היא סבת הסבה הטבעית, שלכל דבר יש סבה אלקית מעל הסבה הטבעית המחייבת אותו. ובאדם לצורתו ולמספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי לדבר זה יש פועל טבעי, ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו.... (באר הגולה באר ו)

ובמכילתא: ר' ישמעאל אומר זה א-לי ואנוהו... אלא אנוה לו במצוות. אבא שאול אומר נדמה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה חנון ורחום. ביאור זה, כאשר האדם הולך בדרכי בוראו במדות המפוארות זהו הנוי של הקב"ה, כי מן האדם שהוא נאה במעשיו נראה בעולם נויו והדרו של הקב"ה, כי העלול מורה על העילה. (גבורות ה' פרק מז)

אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו'. בא לבאר כי נמצאו איזה דברים טובים אפילו בבעלי חיים שאינם מדברים לפי טבעם, כדי שתוכל לדעת כי איזה דברים ומדות טובות הם טבעיים לפי סדר העולם, ואדם שאינו שומר מדות טובות אלו הוא גרוע מבעלי החיים, שהרי ימצאו מדות טובות אלו גם בהם, כי יש מבעלי החיים שיש להם דביקות בשלמות מה. לא כמו שאומרים כי הגזל רע, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, והצניעות משום כבוד בלבד, והעריות רק נימוס שלא ירגיל עצמו בזנות, שאם כן לא היה ראוי שימצאו דברים אלו בבעלי חיים, אלא שהם יוצאים מהיושר והאמת עצמם. (נתיב הצניעות פרק א)

ומה שעל ידי מדת החסד בפרט אפשר להדמות לבוראו הוא, כי זאת המדה עושה האדם מעצמו. כי המשפט לא שייך לומר בו שהוא הולך בדרכי השי"ת, כי המשפט הוא מחוייב לעשות, ואינו עושה מעצמו, מרצונו ומדעתו, ורק כאשר הוא עושה חסד לפנים משורת הדין מדעתו ומרצונו, בזה שייך לומר שהולך בדרכי השי"ת. וכן הרחמים, כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה, אין לומר בזה שהולך בדרכי השי"ת, כי אם לא היה העני בצרה אולי לא היה עושה זאת... (נתיב גמילות חסדים פרק א)

האדם יש בו שתי בחינות שאינו ראוי להברא, האחת שאין לו שלמות שכלית, והשניה שגם שלא מהצד השכלי אין האדם בשלמות. וזה שאמר, כי החסד אמר שהאדם יברא, שכולו מלא חסדים, כפי שאמרנו למעלה, שהחסד היא מדת האדם, כי החסד הוא מה שאין הדין מחייב, וזהו ענין האדם שמעשיו אינם בדין... והאמת אמר שלא יברא, שכל האדם מלא שקרים, כי האדם אינו שכלי שידע בשכלו כי הדבר כך וכך.

צדק אמר יברא, כי האדם מלא צדקות, כפי שבארנו, כי כל מדה שאינה בדין היא מדת האדם, והצדקה גם כן אינה בדין, והיא מדת האדם שעושה לפנים משורת הדין. ושלום אמר שלא יברא, כי האדם מצד גופו אינו בשלמות הגמורה, ולכן הוא במחלוקת... (נתיב האמת פרק ג)

הפך המדה הזאת מי שעינו לא תשבע עושר, והיא המדה המגונה ביותר, ומביאה אל האדם הרבה חסרון, כפי שמצינו בנחש, בקין, קרח, דואג, אבשלום ועוד, שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שהיה בידם ניטל מהם... (נתיב העושר פרק ב)

ראה עוד אדם-כללי, דרך חיים ד כ וכא, נתיב האמת ג.

של"ה:

שער המדות. דע כי מצות המעשיות, דהיינו עשין ולא תעשין הם במספר ובמפקד תרי"ג, וכתר תלמוד תורה בראשון, כי תלמוד תורה כנגד כולם. אמנם עניני המדות הם רחבים מיני ים, כגון מדות התלויות בלב לטוב או רע, כעס או רצון אהבה או איבה שמחה או יגון זריזות או עצלות, והסתפקות או מותרות ואלף אלפים כאלה ומי מנה אותם. ואבאר מהם כטיפה מהים. והנה המדות נחלקים לחלקים, חלק א' ממדותיו של הקב"ה הם הם המדות התרומיות במה שאפשר לאדם לדבק בקונו ולאחוז במדותיו, חלק ב' מדותיו של בשר ודם, רצוני לומר הם המדות הישרות שאינם שייכות בהקב"ה, וילבוש מדות אלו האדם, ואלו הם נחלקים לב' חלקים, חלק א' מדות שיעשה האדם הם נוגעים לדין של מצות המעשיות, חלק ב' מדות תכונות הלב שאין נוגעים בדינים.

חלק א' מדותיו של הקב"ה שיתדמה להם האדם. בסוף פרק קמא דסוטה, אמר רבי חמא בר חנינא, מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה תלבש ערומים... ושמעתי בשם הגאונים, כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה על ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראהו למשה, ואמר לו שכל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים, אלא אומרים הגאונים, כי כוונת "יעשו לפני כסדר הזה" אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקב"ה למשה שהוא א-ל רחום וחנון... (אות ז, וראה שם עוד)

...הרי לך שהלב הוא שורש ומקור מן הכל, ועל כן הסכים רבן יוחנן בן זכאי ואמר רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם, שאמר לב טוב וכו', כי הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם ללב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות, הגאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושה והעזות האהבה והשנאה, הרחמניות והאכזריות, הנדיבות והציקנות, הכעס והרצון והחרטה וכאלה רבות, וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר ויראת מאלקיך, על כן התפלל דוד לב טהור ברא לי אלקים, ומחובי לראות תמיד שיהיה הקודש קדשים נשאר בקדושתו, שיהיה מדור לשכינה, לקיים מה שכתוב ושכנתי בתוכם, ואם חס ושלום מטמא את הלב שיהיה הלב חורש אוון, אז הוא מכניס צלם בהיכל לפני ולפנים... (שער האותיות ל, וראה שם עוד)

...על כן הודיענו משה קבל תורה מסיני, והענין כי יש חילוק גדול, הפילוסופים השיגו המדות ההגונות מצד האדם במה שהוא אדם, ומשה קבל תורה מסיני, המדות ממדות הקב"ה, כענין והלכת בדרכיו, מה הוא רחום וכו' כי נשמותינו חלק מהקב"ה, ועל דרך רמז לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. ורוצה לומר הפילוסופים הבינו המדות מצד האדם שהוא בשר ודם, אשר על כן אמרו הרואה חכמי האומות מברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, אבל מדותינו מדת הקב"ה. על כן השגתם מצד האדם נקרא חיי שעה, והשגותינו מצד הקב"ה נקרא חיי עולם. ואמר משה קבל תורה, כי כלל המדות ענוה, כאשר מבואר לחכם מבין מדעתו, וכולם תלוים בענוה, על כן משה שזכה למדה זו בשלימות נתעלה על כל, והוא אספקלריא המאירה... (תורה שבכתב חקת)

רמח"ל:

ומנו ששה דברים שחסר אדם הראשון על ידי חטאו, ובהם: הקומה והזיו. כי הבורא ית"ש עושה כל הדברים בדקדוק גדול עד מאד, וכל תנאי הדברים משוערים לפי הדבר הנשלם בהם. ובעניננו - אפילו האדם וצורתו וצורת ענינו עשוים למדת חשיבותו וערכו. וכבר כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מפני שרצה אותו מעולה מכל הנבראים, רצה שגם תהיה דמותו כן, ותבנית גופו וכל מקריו ועניניו יהיו עשוים לערך חשיבותו. הלא תראי כמה מן הנקיון והסדור הנאה הושם במעשה בני האדם... ונמצא, שקודם חטאו היה האדם במעלה גדולה בעיקר מציאותו, פירוש, בתולדות מעשיו שהיו מגיעים לרום העולם. והשנית בצורתו ובצורת מעשיו, בתבנית גופו ממש, כי כבר היה גופו זך כמציאות המלאכים ממש... ועל זה רמזו ז"ל באמרם, בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב "כתנות אור". ואחרי החטא נתעבה ונעשה גס וכבד כהיום. והיה גר בגן עדן, ששם גרות הרוחות גם עתה, ואם כן הפירות שאכל שם לא היו דברים גשמיים וגסים כפירות העולם הזה... ובאדם הראשון עצמו, בהיותו בצורה המתוקנת והמעולה, לא היה שום חולי ונזק נופלים בו... ולא חקק האדון ב"ה ביטול והפסד כי אם לבריות בלתי שלמות, וכשישתלמו הבריות לעתיד לבא, לא יהיה להם עוד ביטול כלל. (דעת תבונות קכו)

הנה עיקר הנבראים הוא האדם, ועיקר האדם כנסת ישראל. אמנם צריכים אנו להבחין באדם שתי בחינות הפכיות, והוא מה שאמרו חז"ל זכה אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, לא זכה, אומרים לו יתוש קדמך למעשה בראשית. שאין בריה העלולה לרע כמו האדם, שיש באפשרותו לחטוא ולמרוד חס וחלילה. ויצר לב האדם רע מנעוריו, מה שאין כן לשום בריה אחרת. ומצד אחר כשהוא נשלם ונתקן הוא המתנשא לכל לראש, ולו מגיעה התדבקות בו יתברך, ושאר כל הבריות תלויות בו... כי באמת גזרה החכמה העליונה לעשות מציאות האדם לפי אמיתת ענינו נכבד ונעלה מאד, אלא שהשפילו תחילה כדי שישלוט בו הרע, ובזמן שהוא שפל, הוא שפל מכל הנבראים, ששולט בו הרע, שאינו שולט בכל בריה אחרת, וכשהוא נתקן חוזר לגובה יקר ענינו באמת, ונשא ועולה ממדרגה למדרגה שאין שום אחד מהנבראים מגיע לה... והנה הנשמות עצמן, טרם רדתן לגוף אינן אלא ככל שאר הנבראים תלויות בבוראם, לפי שאין שם עבודה ובחירה, ורק אחרי רדתן בגוף, אז ניתן להם הבחירה, ואז בדבר זה הן תלויות בעצמן ולא בבורא... (שם קנח)

הנה תראה שיש בפעולות האדם פעולות מוכרחות ובחיריות. כי יש מה שטבעו או קיבוצו המדיני מכריחו, ויש שתלויות בבחירתו לגמרי. אמנם המוכרחות אין בהן עצה, כי ההכרח לא ישובח או יגונה, אמנם אפשר שתמצא בפעולה אחת הרכבה מהבחירה וההכרח, שעיקר הפעולה יהיה מוכרח, ואופן העשותה בחירי כולו או מקצתו... (דרך חכמה יב)

ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות בעבודת הבורא ית' צריך שיתגבר על טבעו, ויתגבר ויזדרז, שאם מניח את עצמו ביד כבדותו ודאי שלא יצליח... ומקרא מלא הוא ביהושע א': "חזק ואמץ וגו'", כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו. (מסילת ישרים פרק ו)

...כי מן הזריזות תיוולד ההתלהטות. והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה מצוה, כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר וילך בו. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה... (שם פרק ז)

הזהיר הוא הנזהר במעשיו, ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם שהוא חטא. אמנם עדיין איננו אדון בעצמו שלא ימשך לבו מן התאוה הטבעית, שלא תטהו להראות לו היתרים בדברים שאין רעתם מפורסמת. כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות תאוותיו, לא מפני זה ישנה את טבעו, ולא יוכל להסיר מלבו התאוה הגופנית, אלא שיכבוש אותה וילך אחרי החכמה ולא אחריה. אך על כל פנים חושך החמריות עושה את שלו להסיתו ולפתתו, אמנם אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזאת, עד שינקה מהחטאים המפורסמים וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה, ותגבר בו האהבה אל בוראו, הנה כוח ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני החומר וידביק דעתו אל השלמות הנפשית, ויכול להגיע אל הנקיון השלם, שכבר יכבה אש התאוה הגופנית מלבו, ובהתגבר בו החמדה האלקית, ואז תשאר ראיתו זכה וברה. (שם פרק י)

כבר הקדמנו, שענין העבודה שנמסרה לאדם, תלויה במה שנבראו בעולם עניני טוב ורע, והושם האדם ביניהם לבחור לו את הטוב, ואולם פרטי הטוב והרע רבים, כי הלא כל מדה טובה מכלל הטוב, והפך זה כל מדה רעה. למשל: הגאוה - מעניני הרע, והענוה - מענין הטוב. הרחמנות מענין הטוב, והפכה האכזריות. ההסתפקות והשמחה בחלקו בעניני הטוב, והפכה מעניני הרע. וכן כל שאר עניני המדות. והנה שיערה החכמה העליונה כל פרטי הענינים מזה המין - שראוים למצא וליפול אפשרותם בחוק האנושיות לפי התכלית העקרית שזכרנו במקומו, והמציא אותם בכל בחינותיהם וחקקה אפשרותם באדם. ואמנם לכשימצאו כל אלה הענינים באדם הוצרכו מצבים שונים בבני האדם, שכולם יהיו נסיונות להם, במה שיתנו מקום לכל פרטי הרע האלה, ומקום לאדם להתחזק כנגדם ולתפוס בטובות. למשל: אם לא יהיו עניים ועשירים, לא היה מקום שיהיה האדם מרחם ואכזרי, ועתה יתנסה העשיר בעשרו, אם יתאכזר או ירחם על העני, וכן ינוסה העני אם יסתפק במועט שבידו ויודה לה' או להיפך. אמנם חילקה החכמה העליונה את עניני הנסיון האלה בין אישי המין האנושי, ונמצא לכל איש ואיש חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודתו ומשאו בעולם וצריך לעמוד בו... (דרך ה' חלק ב פרק ג א)

כלי יקר:

יהי רקיע - במדרש, היו מרחיבים והולכים עד שגער בהם. מלמד על טבע האדם הנברא מהם, שגם הוא מתפשט והולך, ואומר לו שיפסיק בגערת ה', שהיא התורה הנותנת לו גבול, וכן אמרו, ציצית של תכלת דומה לים ולרקיע, שעל ידי זה יזכור האדם את גבולו. (בראשית א ו)

אותה הוכחת - כי האדם נבדק ביחסו לכסף ולזהב, וזהו שאמרו כלה שעיניה יפות אין גופה צריך בדיקה, פירוש אם היא מצוינת בעין טובה, כל מידותיה טובות. (שם כד יד)

ואלה המשפטים - הקדים המזבח לכאן, לדמות פסולי מזבח לפסולי הדיינים. ובארנו באמור, שהמומים פוסלים מפני התכונות שהם מורים עליהם, ולא מחמת עצמם... (שמות כא א)

כי תזריע - טומאת נידות נמשכת מחטא חוה, שעל ידו הושפל האדם וניתן תחת כוכבי לכת וממשלת המערכה. והיות ובזכר זרע האשה עיקר, צריך למולו להסיר ממנו הטומאה. אבל בנקבה שנוצרה מהאיש אין בה טומאה זו, כי אם הנמשכת מהחטא הקדום. (ויקרא יב ב)

יהיה בו מום - ולקמן אמר מום בו ועוד, ונראה שהקדמונים היו יודעים בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו מצד עוון שראו בו, למשל במקבל שוחד ידעו שסופו לבא לידי עוורון וכו', והכירו במראה פניו איזו תכונה רעה בו, וזה שאמר יהיה בו בעתיד, מום, שנכר זה מתוך מעשיו, וראוי שיתגאל כבר עתה, ואחר כך אמר מום בו - אם נולד במום, שפגם רק בגופו ולא בנשמתו, גם זה לא יקרב. (שם כא יז)

ותקרבון אלי כולכם - ...ועד היום מדה היא בישראל, שרק בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד הוא רק כדי להקל מעל עצמו, וכשבאים לעסק הממון גלה כבוד מישראל, וכל דאלים גבר... (דברים א כב)

אור החיים:

...ומה שיש נולד בעל יצר להוט לרע, ויש שאינו כך, הוא לצד מחשבות המוליד בשעת זריעה, כבני חזקיה, כי אז בונים נפש הוולד... (בראשית מט ג)

...ועוד כברז"ל, אחור וקדם צרתני, אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית, שבאדם ב' יצירות לרוח ולגוף, וכפי הכוונה שיכוון המזריע ימשוך לנפש, צא ולמד מבני הצדיק המופלא חזקיה, שנשא בת נביא, ולצד שחשבה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לבניה, שזו עיקר הלידה בשעת כי תזריע, ומכאן תשכיל הכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן"... (ויקרא יב ב)

את שבתותי - ...כי יש ג' סבות שיפעילו הולדת טבע רע בנולדים, אם בשעת הזיווג יכוון להנאת המשגל ולא למצות הבורא לקיים המין, ב' מצד שהאשה מעשיה לא טובים, ג' אם המולידים אב או אם חשבו בבחינת הרע בהסח הדעת וכמעשה חזקיה... אני ה' - כי לצד שה' אלקיכם שוכן בנפש ישראל, בחשוב אדם בבחינת הרע מסתלק כח הקדושה, ואין מזדמן אלא להמשיך חלק הרע, על כן כל שאינו נזהר בג' אלו מחלל בתו. (שם יט ל)

אלקי הרוחות - דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתן ובקומתן, יותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת השכל והרצון, נוסף על שינוי פרטי הטבע בבחינת ההרכבה שביסודות ובכוחות ההיוליים, אשר מהם יוולד הבחירה בדומה, והוא מה שכינו רז"ל לומר בן גילו בענין בקור חולים, ומזה תשער שישולל בגדר הנמצא, שישתוה הרבים כהמה ס' רבוא שהיו בדורו של משה לא', והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו זולת האיש משה, שאמרו ז"ל שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר... וזהו היתה סבה שהפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוה... (במדבר כז טז)

הגר"א:

כנוע עצי יער - ...וכן באדם, בעלי החכמה לא ישמיעו קולם בצחוק, כי לכבדות חכמתם אין רוחות ההיתול מזיזות אותם, מה שאינו כן בכסיל... (ישעיה ז ב)

אז תלך לבטח - או תלך בטבעך מלידה, ורגלך - ובטבע שהרגלת עצמך בו על ידי לימוד. (משלי ג כג)

פלס רגלך - יש מדות שנולדו עמו ונקראות דרכיו, ויש שהרגיל עצמו בהן, ונקראות רגל, ואותן צריך לשמר מאד ולפלס. כל דרכיך - ואז יכונו גם המדות הטבועות בו מהוולדו, כי המדות כמחרוזת, אם יש קשר בסופה מתקיימת, ואם לאו כולן אבודות. (שם ד כו)

היחתה - נגד המחבק נכריה, שהיא התאוה. ובגדיו לא תשרפנה - המדות שנולדו עמו יאבדם על ידי הרגל תאותו. אם יהלך - הרודף אחר החמדה, ורגליו לא תכוינה - לא יוכל להשגיח אז על המדות שהרגיל עצמו בהן, ולכן יעמוד בטבעו הקודם. (שם ו כז וכח)

צדקת ישרים - הולך בשכלו ואינו סר מן התורה. והוות בוגדים - סומך רק על שכלו, יכשל בשבירת מדותיו. (שם יא ו)

אשה יפה - המדות הן בנפש, ומראה האדם תלוי בלב, לכן מי שיש לו מדות טובות הוא נקרא יפה, אך העיקר הוא המעשה, שאם עושה מעשים טובים שהן המצוות, אז הוא אשה יפה ומטה הכל לטוב, ואם הם רעים מהפך גם התורה והמדות שבו לרע. (שם שם כב)

מגבור - מנצח חברו בכחו, ארך אפים - מושל על הכעס, ומושל ברוחו - מושל על התאוות המקיפות כל אברי הגוף... הכעס צריך לבערו לגמרי, כגבור המנצח אויביו, אבל התאוות צריך רק להכניע לעבודת ה', כלוכד עיר. (שם טז לב)

מצא אשה - נאמר על המדות, המצוות ועבודת ה', מצא טוב - התורה. (שם יח כא)

חנוך לנער - כי האדם אי אפשר לו לשבר דרכו, כלומר מזלו שנולד בו, אך הבחירה ביד האדם, כבמסכת שבת, האי מאן דבמאדים וכו' שיהיה שופך דמים, או מוהל או לסטים. ורוצה לומר שיחנך הנער על פי מזלו לעשות מצות, אבל אם יעבירהו ממזלו ישמע לך עכשו מיראה, ואחר כך יסיר עולך, כי אי אפשר לו לשבור מזלו. (משלי כב ו)

שוט לסוס - הנפת השבט מועילה להנהיג הסוס שמשענתו על רגליו, וכן המדות נקראות רגל, וצריך שבט ליירא עליהן, ומי שאינו מסוגל לכך כי אם לעבודת ה' במצוות, צריך להדריכו בדרך מתג לחמור - שאין דרכו לרוץ, כי אם להוליך משא, ולכסיל לא יועיל דבר. (שם כו ג)

בפסוק כי עתה ידעתי... שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשתי מצוות הללו, כבוד אב ושלוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות, כגון מדת רחמנות ואכזריות, לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא יש לומר שכך הוא טבעו, אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמנות ואכזריות, אז מוכח שהוא צדיק. לכך נתן השי"ת לישראל מצוה של רחמנות, דהיינו מצוות כבוד אב שהוא רחמנות גדולה, לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח, דין הוא שירחם עליהם, ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בם קצת באכזריות, דהיינו מצות שילוח הקן, שנוטל הבנים ומשלח האם. דאיתא בירושלמי שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים, אם כן הוא בודאי אכזריות גדולה, לכן כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים, לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב... (קול אליהו וירא יז)

...והשלשה תכונות היקרות האלה, ההסתפקות ושפלות הרוח, והשקידה בתמידות על החכמה הם שערים גדולים לבא אל הקודש פנימה, והנה שלשה אלה המדות הצריכים לשלמות החכמה, אמרו כאן שכולם נקבצו ומצאו קן אצל רבי אליעזר, עד שמפני כן היה ראוי לקבע הלכה כמותו, על כן הביא להם ראיה מן החרוב, שנעקר החרוב להודיע לבני האדם שר' אליעזר נמצא אצלו הדבר הזה, דהיינו מדת ההסתפקות, כי שם חרוב היה בעת חז"ל לשם מושאל על מדת ההסתפקות, כמו שאמרו וחנינא בני די לו בקב חרובין. והם אמרו לו שאין מביאין ראיה מן החרוב, שאין זה אות מספיק ואינו מוכרח. (שם בבא מציעא נט ב, וראה שם עוד)

אמר רבי חנן בר רבה כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל... שהיה לו סימן על ידי העץ להכיר בהאורחים אם הם אנשים הגונים וכשרים, או פוחזים וריקים, ואם היו אורחים הגונים היה מכניסם, והנה שלשה מדות טובות יש באנשים אשר נוכל לחשוב אותם להגונים וכשרים, א' אוהב את העניים, ב' מסתפק במועט, ג' לב חרד לדבר ה'. ואלה הג' מדות יש לרמז בתיבת "בחרדל", א' בחר דל, ב' חדל רב, ג' חרד לב... (שם בבא בתרא פו ב)

והבור ריק אין בו מים, ודרשו רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, יש לומר על דרך הרמז... פירוש אדם שאין בו תורה, נחשים ועקרבים יש בו, שאותו האדם עלול מאד שיהיה בו כל המדות מגונות ונפסדות שדומים לנחשים ועקרבים, אבל התורה מכשרתו להיות צדיק וחסיד. (דברי אליהו וישב)

תניא:

...אך ביאור הענין על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה, דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה, דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה, ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, והוללות וליצנות והתפארות, ודברים בטלים מיסוד הרוח, ועצלות ועצבות מיסוד העפר, וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע, מה שאינו כן נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות, שאין בהן טוב כלל... (ליקוטי אמרים פרק א))

...וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות, השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו וכו', וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד. וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה, כ"ח מ"ה, וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה, והן הן אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו... (שם פרק ג, וראה שם עוד)

...והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצוות במעשה ובדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן, כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להם קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת, כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול. והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, או יראה פנימית מזו שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסטרא אחרא אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצוות לא תעשה... (שם פרק ד, ועיין שם עוד)

...כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת ראשית, כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבם, שהאהבה כפי הדעת, ומהמדות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת, או איך לפעול החסד ורחמים, וכן בשאר מדות ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזה מדה המביאה לחשוב מחשבה זו, ומדה זו היא חיותה של מחשבה זו, ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדבור והן חיותן ממש, והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד כגון המלך שמצוה לעבדיו ליתן, וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם, וכערך ומשל הגוף לנשמה, וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה, וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלובשת בה ומחיה אותה, וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו. וכל זה בנפש האדם, ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות. (שער היחוד והאמונה פרק ח)

והנה גם עשרה מאמרות גם כן נקראו בשם מאמרות לגבי הנבראים בלבד, כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלות במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה, כגון מדת חסד ורחמים שבנשמה אי אפשר לבא לידי התגלות בפועל ממש, כי אם על ידי שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה וחסד לעשותה בפועל ממש, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה, ואם מצוה לאחרים לעשות, כמו המלך, אזי מתלבשת מדת החסד וגם אותיות המחשבה באותיות הדבור, כן על דרך משל מדותיו של הקב"ה... (שם פרק יא)

והנה כללות הי' ספירות שבנשמת האדם נודע לכל שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת מז' מדות אלו, שהן שורש כל המדות וכללותן, שהן מדת החסד להשפיע בלי גבול, ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כל כך או שלא להשפיע כלל, ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו, והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד, שהיא להשפיע לכל גם למי שלא שייך לתקון רחמנות עליו כלל, מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל... והנה מדות אלו הן בחינת חיצוניות שבנפש, ובתוכן מלובשות מדות פנימיות שהן בחינת אהבה ויראה וכו', דהיינו על דרך משל באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו ומונע השפעתו מפחדו ויראתו שלא יבא לידי מכשול חס ושלום. ומקור ושרש מדות אלו הפנימיות והחיצוניות הוא מחב"ד שבנפשו, כי לפי שכל האדם כך הן מדותיו, כנראה בחוש שהקטן שהחב"ד שלו הן בבחינת קטנות כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך, וגם בגדולים לפי שכלו יהולל איש כי לפי רוב חכמתו כך הוא רוב אהבתו וחסדו, וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות מקורן הוא מחב"ד שבו, והעיקר הוא הדעת שבו הנמשך מבחינת החכמה ובינה שבו כנראה בחוש, כי לפי שינוי דעות בני אדם זה מזה, כך הוא שינוי מדותיהם. והנה כל זה הוא רק על דרך משל לבד, כי כל זה הוא בנפש השכלית התחתוניה שבאדם הבאה מקליפת נוגה, אך באמת לאמיתו בנפש העליונה האלקית שהיא חלק א-לוה ממעל כל המדות פנימיות וחיצוניות הן לה' לבדו, כי מחמת אהבת ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו... (אגרת הקדש טו, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

...ומשליטת סטרא דמסאבא נמשכים המדות הרעות מהד' יסודין דבעירין, מיסוד האש מתעורר גאוה וכעס, ומיסוד הרוח דבורים רעים, מיסוד המים נצמח תאות רעות, ומיסוד העפר מנא לאפקא חיליהון במחשבה דבור מעשה גוף למעשים רעים, ולמעשים טובים הגוף עצל וכבד ועצב בטבעו, כמו שהאריך הרב חיים וויטאל בשער הקדושה, וכשרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שעל ידיהם יוכלו לאכפיה לסט"א ולעורר השרשים עלאין הנמשכים משם הוי"ה ב"ה, לזכך כל גופו שיהיו כל כלי מוחו ממולאים במחשבת תורה, וכל לבבו יהגה יומם ולילה בדברי תורה, ובכל גופו יעסוק במצוות מעשיות שהיא שורש כל השרשין עלאין שקדמה לבריאת העולם... (שער א פרק ו)

הכתב והקבלה:

את הכרובים - לדעתי יכלול במליצה זו השתנות תכונת האדם ממדרגה העליונה שהיה בה בתוך הגן, והתחלפו לתכונה פחותה וגרועה בהגרשו ממנו להיות מקדם לגן עדן, וזה בתחלה בהיותו בגן עדן היה ישר לגמרי, בלי ידיעת טוב ורע, והיתה נעלמה ממנו ציורים רעים הטבעיים היו נפלאים מדעתו, ולא היה מרגיש בהרגש היצר המצייר בלבו הדרך הרע, כי היה מושל תמיד בציורים טובים, והיה נכנע לאדון כל ית', וכל פעולותיה היה כפי שרשמה החכמה שנטע בו הקב"ה, כי היה מתוקן בתכלית הכבוד העליון והיקר הנפשי לשמש את קונו כאחד מצבאי המרום, כי היה מזוכך בטוב גמור, בלי שום נטיה אל צד ההפך, כי מצד טבעו היה נוטה רק לישר ולטוב והבחירה ברע, אף שהיה גם אז בעל בחירה, מכל מקום היתה הבחירה ברע קשה עליו ונגד טבעו, ורק על ידי התאמצות והתגברות נגד טבעו הנוטה לטוב היה האפשרי בו לעשות רע. אמנם כעת כאשר גורש להיות מקדם לגן עדן נתחדש בו בחירה הפוכה מן הראשונה מן הקצה אל הקצה, הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון... והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד, וצריך התגרות גדולה והתאמצות חזקה ללכת בדרך מישרים על פי התורה, ולסבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית, בין נפש המשכלת לבין נפש המתאוה... הכרובים ולהט החרב המתהפכת... (בראשית ג כד)

...ונראה לי ההבדל בין שני תוארים אלה אדם ואיש, כי עינינו הרואות, שפרטי בני אדם נבדלים זה מזה במדותיהם מצד טבעם, וזה אמנם בא להם מצד התחלפות מזגי טבעם היסודית, כי הארבע יסודות מולידים פחיתויות באדם, ומסבתם האדם קרוב לבא לידי עברה, אם התמזגו בו שלא בדרך השווי, ואין ערך ראוי ביניהם, והתמזגות יסודות האלה תתחזק ותחלש לדעת רז"ל כפי חוזק וחולשת המזל שנולד בו... וכפי התחלפות מזגי טבעי בני אדם ומדותיהם כן יתחלפו תוארי שמותיהם, מי שנטיית מזגו נוטה לרעה יתואר לדעת בשם אדם, ומי שנטיית מזגו נוטה לטוב יתואר בשם איש, לפי שהאדם אשר נטיית מזגו נוטה לרע יותר, היא באה לו מצד הרכבת יסוד גשמיותו אשר בעפר ואדמה יסודם... ואם מזג טבעו נוטה לטוב יותר, זה יורה שהרכבתו הרוחנית מתגברת בו יותר מיסודי גשמיותו, לכן יתואר על שם הרכבתו זאת המתגברת בו ביתר עז איש, והוא חלק רוחניותו אשר לה ישיות וקיום נצחי... (במדבר כג יט)

מלבי"ם:

...אולם מה שכתוב וייצר את האדם מורה על צורתו המתדבקת, שזה דומה כמו שכתוב ויצר את כל חית השדה, וזה כולל כחותיו הרוחניות הנתלים בגופו, כמו המדות השתולים בו, וכח השכל והבינה, ונמצא באדם א' כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת ששוה בהן אל הבהמה, ומשכן כחות האלה בכבד, ועליהם נאמרה יצירה באדם ובבהמה בשוה, ב' כחות המדות המיוחסים אל הרוח, לפי שהרוח מעלה ציוריהם על פני הלב, וכחות האלה נמצאים גם כן ביתר בעלי חיים, רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים, שאף על פי שכחות רבות מהם נמצאים גם ביתר בעלי חיים, ונקראים בשמות כשמות כחות האדם, כמו שכתוב הוי עז כנמר וגבור כארי... הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשם, ונבדלים הרחק רב מן אור הכחות האלה המאיר בנפש האדם, כמו שהמשילם הרמב"ם בשמונה פרקיו לשלשה חדרים שא' מואר מאור השמש, וא' מאור הירח, וא' מאור הנר, שהגם שיאמר על כלם בדרך העברה שהם מוארים, בכל זאת לפי האמת כל אור הוא ענין אחר, וכן המדות אשר באדם שרשם מנפש המדברת, ואשר בבעלי חיים שרשם מרוח הבהמה היורדת למטה לארץ, ב' שכל אחד מבעלי חיים לא ימצא בו רק מדה אחת, לא זולתה, אבל האדם כולל ברוחו כל כחות מעשה בראשית... ג' שכל בעלי חי לא ישמש גם בכחו הפרטי רק לענין פרטי, והאדם ישמש בכל כחו לענינים רבים כוללים ומיוחדים... ד', בנפש האדם נמצאו גם הפוכי הכחות כלם, לא כן בבעלי חיים, למשל האדם נמצא בנפשו מדת הגאוה והענוה, לא כן בעל חי, הארי גבור ולא יפחד... ה', האדם יען שנפשו עליונה אין גבול לכל מדה ומדה ממדותיה, וכל כח מתפשט לאין תכלית, למשל האוסף הון אינו מת וחצי תאותו בידו, הרודף כבוד לא יאמר די עד יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אבל הבעל חי יש לכל אחד גבול עד כמה יתפשט כחו ותשוקתו. ומצד זה יש באדם כח הבחירה, והוא כח הממשלה אשר בנפש להכריע מדותיו על פי שכלו נגד תאותו ותשוקתו... ועוד נמצא בנפש האדם כחות אשר לא נמצא דוגמתם בנפשות יתר הבעלי חיים, כמו כח החכמה והשכל הבינה והדעת שלא נמצא דוגמתם ביתר הבעלי חיים, ובכל זאת הם כחות גופנים, והשכל הוא כח היולאני נתלה במזג חמרו. וכל זה נכלל במה שכתוב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה... (בראשית ב ז)

...בעת יגורש האדם מן הגן ויתיישב בארבע מדינות אשר כל אחד אחד מן הנהרות יסובביה יתחלקו בני אדם לארבע כתות, לפי תוכנית הארצות שיבואו שמה, ששם יפרדו בני אדם אשר אכלו מעץ הדעת טוב ורע לארבעה ראשים... יש הרודפים אחרי ההון והעושר למלאות בתיהם כסף וזהב, כת שניה הרודפים אחר תאוות המשגל והעדונים, וכת שלישית הרודפים אחרי הכבוד והמשרה, ואלה הם שלשה הראשים שהם מקור לכל רעות האדם, שהם הקנאה והתאוה והכבוד... והנהר הרביעי הוא לבדו קודש לה', שהוא אשר יעסוק בחכמה וביראת ה' וימאס בהבלי העולם. וכל אחד מהן השפטים הרעים האלה התגבר במדינה אחרת, לפי תכונת המדינה. (שם שם י)

...וכבר ביארו החוקרים הקדמונים שכל שיסתפק אדם אם נמצא בטבעו איזה מדה או איזה תכונה, אז יבקר בטבעי בעלי חיים אם נמצא בעל חי בעולם יש לו תכונה זאת, אז ידע כי נמצא מדה זו גם בנפשו. עד שהיה רגיל בפי הקדמונים, אם רצו להזכיר אינו מדה ממדות האדם בדרך החידה, היו מזכירים אותה על שם הבעל חי שבו נמצא מדה זו, למשל מדת הגבורה קראו בשם ארי... והאדם צבר עפרו מכל האדמה, רוצה לומר שהתקבצו בנפשו כל המדות המפוזרות בכל בעל חי, ועל זה אמר במדרש, שאמר הקב"ה למלאכי השרת שחכמת האדם מרובה משלהם, ממה שקרא שמות לכל בעל חי... (שם שם יט)

...שעל ידי שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועל ידי כן מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, ועל ידי המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטא, אבל עדין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומרי היה חזק, והיה עשוי לאורך ימים, שעל כן היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח... (שם ח כא, וראה עוד יצר הרע)

...שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה' בנפש האדם שני קצוות מתנגדים, כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות... והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות את עצמו על ידי כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים, המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה, זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו, יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל, עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, ואכזרי וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע... (שם לז ב)

...וענינו כי האדם מורכב מגוף ונפש, והנפש סגורה בבית כלא במאסר הגויה, ואחר חטא אדם הראשון נתמזגו כחות הגוף עם הנפש ולא תוכל להפרד ממנו עד יום המות, אולם משה היה מדרגתו כמו אדם קודם החטא, שהיתה נפשו נפרדת מגופו, ויכולה להפשיט שמלת החומר מעליה בכל עת, והיתה כבת מלך שוכנת בהיכל, ורשות בידה לצאת מן ההיכל לפי רצונה... (שמות ב ג)

...אולם שתי המצוות האלה, שהם מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלידה ומבטן, ואשר תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה, שיש א-לוה נמצא ושהוא אחד, כמו שכתבנו בפירוש איוב, עד שמי שיביט בעין השכל בבתי נפשו ימצא דעות אלה טבועות בנפש כל אדם, ומושרשות בנפשות כמו השכלות ראשונות, ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה, ועל כן באו הצוויים האלה מאת ה' יוצר הנפשות... (שם כ ב)

כבר אמרנו, שכמו שילבש הגוף החיצוני, שהוא לבוש אל הנפש, מלבושיו החיצונים, כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימים ותתעטף בהם, וכמו שנקראו הלבושים החיצונים בשם מד, שעשוים למדת האדם, כן מלבושי הנפש נקראים בשם מדות, שמדות האדם ותכונותיו ילבישו את הנפש, ועל ידם יתראה כחותיה ועלילותיה, וכאשר צוה על מלבושי הכהנים החיצוניים היה עקר הכוונה להורותם דעת איך ילבישו את נפשם טוב המדות והתכונות לטהרה ולקדשה... (שם כח א, וראה שם עוד)

כי המצוה הזאת - מדבר מכללות התורה, ואומר שאין להתפלא על שישובו אליה בסוף, כי הן מצד הנפש והן מצד הגוף מטבעו היה האדם צריך להיות נמשך אחריה. והנה השגת התכלית תלויה בפה, בלב ובמעשה, ומכל אלה רק הלב יכול למנוע את האדם, שבכוחנו להטותו לדברים שהם הפך תכליתנו. והכח הזה נקרא ערלת הלב, והמכסה את הכח הטבעי שבלב להשתוקק לחיים הנצחיים יוסר לעתיד לבא... (דברים ל יא)

החזק במוסר - כי ציורי לב האדם נוטים לרעה ופונים מדרך החכמה, ובמוסר יאסור נפשו... וגם המוסר אינו מתעורר מעצמו בנפש, ולא ירפה ממנו לרגע. (משלי ד יג)

הפכפך - כי בטבע האדם הושם ללכת בדרך משפט ולא לגזול ולחמוס. (שם כא ז)

יולד חכם ישמח - האב הטבעי, כי חכם תלוי בטבעו מלידה, ודבר זה תמידי, ושייך בו לשון שמחה שהיא תמידית. (שם כג כד)

אוון יחשוב דרך האדם טובה מטבעו, ורק אם יעמיק במחשבת אוון או יתיצב במעשה על דרך לא טוב, אפילו בשב ואל תעשה, יבא לכך שרע לא ימאס. (תהלים לו ה)

זורו מרחם - בעלי הכזב טבעם רע, והרשעים אינם רעים מטבעם, שאדם נברא נוטה אל הצדק, והם הרשיעו על ידי חבריהם. (שם נח ד)

ידע יצרנו - כח היצר השולט על התנועות הנפשיות. עפר אנחנו - והעפר מכביד על הנפש וקשה להניעו. (שם קג יד)

רש"ר הירש:

שלשה בנים - השונה שבאופי האדם קיים עוד מלפני המבול. אולי תכנית ה' להשלים את העולם על ידי פעולת שלשתם: שם - המושג, הרוחניות של העצמים. חם - ההתעוררות, התנועה, הרגשיות. יפת - היפה. אלו שלשה צדדים בחיי הנפש של האדם המאוחדים תחת ההכרה בה'. (בראשית ו י)

אמו ואביו תיראו - ...עקרי פרק זה הם יסודות אופי האדם, שאי אפשר להשיגם על ידי מוסדות המדינה וחוקה, כי אם על ידי חוקי העריות דלעיל. קדושים תהיו - הקדושה מצריכה החדרת המוסריות בעד כל החיים האנושיים, כך שלא יהיה לרע שום מקום בהם. אין בנו רוח או כשרון רע או טוב לכשלעצמו, כולם שוים במטרה החיובית ובגבול השלילי שהוצבו להם. תוך גבולות אלו כולם טובים, ובתוך גבולות אלו יכול היחיד לאמן את עצמו בשליטה עצמית על ידי רצונו. זוהי כוונת חז"ל ביבמות כ', "קדש עצמך במותר לך", פרישות אינה קדושה אלא ההכנה אליה...

אביו ואמו תיראו - 'יראה את' היא יראה תמידית, על ידי שנשווה אותם לנגד עינינו, ונשעבד את הרצון שלנו לרצונם. זהו בית הספר הראשון לשעבוד הרצון, לשליטה עצמית, ולשחרור משלטון היצרים, מעבר לשלטון הרצון באדם, ועל ידי זה שחרור האלוקי שבאדם. (ויקרא יט ב)

תומיך ואוריך - הקדים כאן את התומים, המורים על שלמות ותמימות המדות, ולא את האורים המורים על הארה שכלית, כי מה שזיכה את הכהנים למעלתם היתה שלמות המוסרית, ובכלל מורה היהדות שאין גדולה שכלית נותנת חופש פעולה מוסרי לבעליה. (דברים לג ח)

העמק דבר:

כמתעתע - תועה מדרכו, שהרי יודע אותו איש תם יושב אוהלים, וכאשר ימצא אותי בדרך ערמה ותחבולה אהיה בעיניו כתועה מהדרך, שהוא גרוע מההולך בדרך ערמה מתחלה. (בראשית כז יב)

שנאי בצע - שטבעם לשנא עוול, שהטבע מסייע הרבה לעשות מה שהדעת נותנת. (שמות יח כא)

ונפש כי תקריב - מלמדנו שהמנחה מרצה על הנפש. ונראה שבאה להשיג כפרה על השחתת נפש המדות, ומפני שהשחתת הנפש באה על ידי המרות, השחורה לעצבון, לבנה שמחה, ירוקה לתאוה ואדומה לכעס, לכן יש ד' מיני מנחה, שידע לכוון בהם. (ויקרא ב א, וראה שם עוד)

שלום - בשכר שהניח כעסו של הקב"ה ברכו בשלום, שלא יקפיד, כי טבע המעשה להרג בידו היה נותן הרגש עז, אבל באשר היה לשם שמים, באה הברכה שיהיה תמיד בנחת ושלום. (במדבר כה יב)

כי תשמע - העסק בתורה על מנת לשמור המצוות והמדות יתקן מעשה עיר הנדחת. ומכאן למי שהגיע לרוגז אכזריות או שנאת הבריות שיעסוק בתורה לשמה, ויתקן מדותיו. (דברים יג יח)

שבע רצון ומלא ברכת ה' - כי יש ב' אופני עשירות, עשיר כדעת בני אדם, והמסתפק בחלקו, ובשניהם יתברך, ולכן כתב הנביא אל יתהלל חכם, עשיר, ובגבור כתב הגבור, כי רק אחד משני הגבורים, זה הכובש את יצרו, הוא יכול להתהלל. (שם לג כג)

מוהר"ן:

זה ידוע שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מד' יסודות, מארבע מדות כמובא במשנת חסידים, עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם, תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח, דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי, גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, היינו ווידוי דברים, והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל, ואלו הם השלשה בחינות:

הבחינה הראשונה כשרואה את הצדיק, וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות דומם צומח, היינו עצבות ותולדותיה, ותאוות רעות. כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מניק לישראל באור תורתו... וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדולה לקראת אמו, היינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף על פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף על פי כן כשרואה את אמו הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו ומושך את עצמו לאמו...

הבחינה השניה הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה ניצול ממדות רעות של שני יסודות חי מדבר, שהן בחינת חיה רעה ולסטים, שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן, כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע בא עניות...

הבחינה השלישית כשמתודה ווידוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו, וזה הגיע לפרשת דרכים ואמרו חז"ל זה תלמיד חכם ויום המיתה, זה בחינת ווידוי דברים לפני תלמיד חכם, יום המיתה רמז על ווידוי, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין מ"ג ב') כל המומתין מתודין, וזה נקרא פרשת דרכים, כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו, אזי ניצול מכולם... (ד)

אך יש ג' מדות שהם מחריבי ירושלים, דהיינו הלב, היינו שמפסידין היראה התלויה בלב. והג' מדות הם, תאוות ממון, ותאוות אכילה, ותאוות משגל, כי ג' מדות אלו הם בלב, ועל כן הם מפסידין היראה שבלב. ממון שרשו בלב, בבחינת (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, בחינת (בראשית ו') ויתעצב אל לבו. אכילה, בחינת (תהלים ק"ד) ולחם לבב אנוש יסעד. תאוות משגל גם כן בלב, כי עיקר התאוה על ידי החמימות הבא מהדם שבחלל הלב, ומחמת שהם בלב על כן הם מפסידין היראה שבלב...

ולתקן ג' מדות אלו הוא על ידי הדעת, שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריך להמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה נתתקן ג' מדות הנ"ל, כי הדעת הוא בחינת תלת מוחין תלת חללי דגלגלתא, והם בחינת שלש רגלים, כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המוחין, שנמשך שכל חדש לתקן ג' מדות אלו, היינו בכל רגל משלש רגלים נתתקן מדה אחת מג' מדות הנ"ל, על כן צריכין ליזהר מאד בכבוד יום טוב, ולקבל השלש רגלים כראוי... כי בפסח נתתקן תאוות ממון, כמו שכתוב (שמות י"ב) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", בעל כרחם (ברכות ט') כי הם לא רצו כלל, כי אז נתתקן תאוות ממון. בשבועות נתתקן תאוות משגל, בבחינת דם נעכר ונעשה חלב. בסוכות נתקן תאוות אכילה, כי סוכות נקרא חג האסיף (שמות כ"ג) שאוסף כל מיני מאכל, וזהו בחינת תיקון תאוות אכילה, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו'.... (תנינא א ד וה)

שפת אמת:

במדרש יונתי בחגוי הסלע... הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו ית', כדאיתא במשנה הוי עז כנמר קל כנשר וכו', הגם שהם מדות סותרות זו את זו, אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם, ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א, אבל באמת מדה המיוחדת לבני ישראל היא להיות משוכה אחריו ית' כיונה, והתגברות בבחינת עזות היא להם מכח האומות, כענין שנאמר ולאום מלאום יאמץ... (שמות בשלח תרנ"ה)

במדרש על פסוק ונתתי נגע... כי בודאי אין הענוה ביד האדם להיות עניו, הרי מצינו אחר כל טהרת המצורע עץ ארז ואזוב כתב רש"י שישפיל עצמו ויתכפר לו וכו', אם כן מיד ישפיל עצמו, ולמה לו כל אלה העבודות, רק שאינו יכול לזכות לענוה, ובאה מטהרת הלב, ולאשר בני ישראל רוצין באמת להבטל רק אליו ית', כמו שכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וכו', לכן השי"ת הודיע להם הדרכים להשיג הטהרה והביטול אליו ית'... וכן הוא בתיקון המדות, שעל זה ניתקן ימי הספירה לברר המדות להטותם אל השי"ת, על ידי זה זוכין להדעת, אם כי הדעת למעלה מהמדות, ועיקר הטהרה צריך להיות במדות שהם נטבעין בגוף ונפש, אבל הדעת והשכל אין צריך כל כך בירור, עם כל זה אין זוכין להדעת רק על ידי בירור המדות כנ"ל, כי הוא קל וחומר ממידות הרשעים, שעל ידי המדות רעות ומעשים רעים שלהם מאבדין הדעת... מכל שכן מדה טובה מרובה על ידי תיקון המידות ומעשים זוכין לחכמה ודעת, לכן כל הסתרות שיש לכל עובד ה' הם יסורין של אהבה למצא המטמוניות... (ויקרא תזריע תרמ"א)

שם משמואל:

...ויש לומר שבת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע מקבילים לגוף ונפש ושכל, בת רשע מביאה תכונות רעות בגוף, שברוב טבע המוליד בנולד, אחות רשע מביאה תכונות רעות בנפש, שהנפש מתפעלת ונמשכת אחר המתחברים בתמימות, ומקום רשע מביא תכונות רעות בשכל, כאמרם ז"ל אדם יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם, וממילא מובן להיפוך, שמקום רשעים מוליד שכל מעוקם... (תולדות תרפ"ג)

הנה ידוע שז' קני המנורה רוזמים לז' מדות, והשמן והאור רומזים לחכמה השופעת על המדות, שהיא חכמת התורה... לזככן ולטהרן, שיעתקו מטבען הגשמי עד שהאדם לא יתאוה כלל לגשמיות רק הכל על פי התורה... ואמרו ז"ל (בראשית רבה א') הביט בתורה וברא את העולם, על כן יש בכח התורה לשנות טבע המדות ממהותן שנבראו ככה, ובכח התורה יוכלו להשתנות לטבע אחר. ומובן מאיליו שלחכמה הטבעית אין כח זה לשנות המדות ממהותן, כי אף שידע האדם וישכיל היטב בחכמה הטבעית שאין נאה לו להיות להוט אחר התאוה, מכל מקום הרוח הטבעית איננה משתנית מכמו שהיתה. ואף שלפעמים יתגבר כח השכל הטבעי למנוע מתאוה זו, מכל מקום התאוה הנטועה בלב במקומה עומדת... (חנוכה תרע"א)

והנה בש"ס מגילה י"א, הוא עשו-הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. ויש להבין, הלא ידוע שכל מדה ומדה יש לה מקום בטוב ובהיפוכו, כמו חסד נמצא חסד דקדושה וחסד דטומאה וכדומה, והיינו כי האדם נברא ישר ויכול להשתמש במדותיו כפי בחירתו, הן לטב הן להיפוך, ואיך יצדק לומר על איש שהוא ברשעו מתחילתו, הלא הברירה היתה בידו להטות את כל מדותיו לטוב. אך נראה דהנה ידוע שמעשי האדם הם תולדות המדות, שמדתו מושכתו לעשות מעשים לפי מדתו, אך יש שהמדות הן תולדות המעשים, שלרגלי המעשים נעתקו המדות ממהותן וקונות מהות אחרת לפי המעשים, כמו שכתב הרמב"ן (כי תצא) כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים שהם אנשי דמים...

והנה שבע המדות הן בטוב ולעומתן ברע, ושבע המדות הרעות תוצאותיהן הן שלש העבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן כוללות כל רע שבעולם, וכל מיני הרע שבעולם הם תולדותיהן ותולדות תולדותיהן. אך יש גם להיפך, ששלש עבירות אלו מולידות את המדות הרעות בנפש. והנה ראש וראשון לכל רע הן במדות והן במעשים היה קין, הוא עבר על ג' העבירות, עבודה זרה במה שכפר ואמר לית דין ולית דיין... והנה כבר אמרנו שיש מדות תולדות המעשים, אם כן שלש העבירות שבקין הוסיפו בו מדות רעות, והן תולדות המעשים, ולפי זה היו נמצאות בקין ז' המדות שהיו לו בתולדתו, אבל לא יצדק לומר עליהן שהיו מתולדתן רע, אלא שהוא עשה אותן רע, ואילו השתמש בהן לטוב, היו טובות, ונמצא בו עוד אלה הז' מדות תוצאות המעשים שהיה רע בתכלית. ובזה יש לפרש מה שנמצא במקובלים, שצד הטוב שבקין היה לו תיקון, ונתגלגל בקיני חותן משה... ולהנ"ל יובן שמדותיו שהיו לו מתולדתו שלא היו רע בעצמם, אלא הוא עשה אותן רע, זהו הצד הטוב שבקין, שעל ידי מירוק וכיבוס שבו להיות טוב בקיני חותן משה. אבל חלקי הנפש שנדבקו בהן מדות הרעות שהן תולדות המעשים שהם רע בעצם, להן לא היה מועיל שום מירוק ושום כיבוד, היהפוך כושי עורו, והם חלקי הרע שבקין, ונראה שהם נתגלגלו בעשו... (שמות יתרו תרע"ג)

ויש להוסיף ולומר עוד על פי מה שכתב בספר הישר לרבינו תם, דמחמת היות האדם מורכב מהעליונים והתחתונים, יש בו כחות מושכים לכאן ולכאן, מצד הנפש שבו שהוא מהעליונים, יש בו כח מושך לכבוד וגאוה, ומצד הגוף, שהוא מהתחתונים יש בו כח מושך להחומר והתאוה. עד כאן דבריו. ולפי זה אין צריך לומר דהקדושה השניה שלא יתקרב לפנים ממחיצתו לבד, שזה איננו נוהג בכל עת ובכל אדם, אלא כך יש לומר הקדושה הראשונה מעניני הגוף שמהתחתונים שלא יתמשך אחר החומר והתאוה, והקדושה השניה מעניני הנפש, שהיא מהעליונים, שלא יתמשך אחר הכבוד והגאוה... (שם תשא תרע"ט)

והנה הגדנו לעיל שחטא חוה היה בכפלים חטא המחשבה והשכל, וחטא התאוה והמעשה. והנה פגם התאוה זה נמשך לתולדות, אך פגם המחשבה והשכל כשהוא בפני עצמו, אינו נמשך לתולדות, אלא בצירוף פגם התאוה הנמשך לתולדות נמשך גם פגם המחשבה והשכל עמו, ועל כן כמו בכל מקום עולה הבאה עם החטאת, אף דעולה באה על חטא המחשבה הקדומה, מכל מקום באשר המעשה הוא שגרם להיות המחשבה נחשבת חטא, על כן תיקון המעשה שהוא החטאת קודם... (ויקרא תזריע תרע"ז)

יש לדקדק... ולדידי יש להוסיף בזה דברים, דהנה ידוע שטבעי בני האדם מתחלפין במדותיהם, וזה נוטה לאהבה וחסד, וזה לדין וזה לרחמים וכו', והגורם לזה הוא הן מפאת שורש הנשמה ומקום מחצבתה, והן מפאת התמזגות יסודי הגופים והמזונות והאקלימים. ואם כן מובן שאינו בטבע שיתקבצו באדם כל המדות על צד הטוב, אלא אדם שהוא בטל לדעת התורה ואין לו רצון אחר כי אם אל אשר יהיה שמה הרוח ורצון התורה, וכמו בהמה דאדעתא דמרא קאזלא, לאיש הזה יתכן שיתקבצו בו כל הבחינות הטובות וכל מדה נכונה, וכמו פנחס שקנא לה' והרג את הנפש, והוא כהן לא-ל עליון איש החסד, וכן בכל אדם לאחוז במדת אהבה, ועם זה לאחוז במדת הרוגז, כאמרם (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וזה יתכן רק מצד הביטול לדעת התורה... (שבועות תרע"ז)

ומעתה יש לומר דענין הקרבנות לעולם הוא לקשר את הבעלים בשרשם, והנה ידוע שבכל מדה ומדה יש דבר והיפוכו, מדת השפלות והענוה אף שאין למעלה ממנה, מכל מקום יש נמי שפלות הגרועה מהכל, היינו כשהוא מסתפק בשפלותו ומתיאש מהשיג שלימות. וכמו כן מדת החוזק והתוקף להגביה לבו בדרכי השי"ת ולעשות עבודתו בחיות ובהתלהבות, אין מדה טובה הימנה, ומכל מקום יש מדה זו על הצד הגרוע שמסתעפת מזה עזות מצח, שלא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, וכעס ונקימה ונטירה אש היא עד אבדון תאכל. והקרבן מקשר את בעליו בשרשו, ומחמת זה מחזיק את כל מדה טובה שלו בעצם טהרתה... ובזה הוא מגביה את מדת השפלות לשרשו, שתהיה בו מדת הענוה והשפלות בטהרתן, וזוהי כפרה על שפלות הידים שלא היה נזהר ובא לידי חטא... (במדבר בהעלותך תרע"ג, וראה שם עוד)

ולפי האמור... ובודאי שבע כתות הצדיקים חלוקים לפי עבודתם בשבע מדותיהם, ואם כן הכל דרשא חדא, שהיינו שבע המדות שבנפש האדם, ואז כחו של משה משלים גם את כחות השכלי, ואף עד היום משה לא מת... שכל תלמיד חכם שמדותיו מצוחצחות שורה בו כחו של משה הכח השכלי, כי משה הוא המוח והשכל של ישראל, אך גם להיות כל שבע המדות מצוחצחות לא נקל הוא, והעצה על ידי מדת תמימות, ואז נעשה האדם עמו ולחלקו ית"ש, כי אפילו אם האדם מצד עצמו עודנו יש לו נטיה בלבו אל אחד הצדדין, מכל מקום כשהוא הולך תמים ובטל להשי"ת הרי הנטיה שלו בטלה וכמאן דליתא. ומדת התמימות תלויה באמונה, כי כשהאדם מאמין שכל פרטי מאורעותיו הכל בהשגחה פרטית מאתו ית"ש, והשי"ת הוא הטוב והמטיב לכל, וחפץ להצדיק בריותיו, נקל להאדם לאחוז במדת התמימות ולמסור עצמו להנהגת השי"ת ולהשליך עליו יהבו... (שם תרע"ד)

על כן יאמרו המושלים... אלו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם... ולכאורה איך יכול איש המוטבע בחומר לחשוב את החשבון הזה, הלא הוא מלא נגיעות, ואינו יכול לראות ולשפוט לנכון. ונראה כי ירושה היא זאת להם לאומה הישראלית מאבות העולם, באשר הם היו מושפעים מהחומר ולא היתה להם שום נגיעה, הם פתחו את הפתח לחשוב חשבונו של עולם, ושוב כל ישראל יכולים לחשוב על ידי סיוע המושלים הנ"ל. והנה ז' מלכי כנען הם שבע המדות הרעות, כנודע, שהיו צריכים ישראל לנצחם ולשרש המדות הרעות האלה, וזה על ידי חשבון הנפש, לשרש מתוכם את המדות הרעות. וזהו סיחון מלך האמורי שיושב בחשבון. ואמר כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצלל"ה מגור זי"ע, שזה הוא שיושב בקרב כל איש ומונעו לחשוב את עצמו. (שם חקת תע"ר)

כי הכיתני... ונראה דהנה אמרו ז"ל (אבות ה') עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד, שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה היא קנאה, ורוח גבוהה היא כבוד, ונפש רחבה היא תאוה, ומביאים לידי עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, קנאה לידי שפיכות דמים, תאוה לידי גילוי עריות, כבוד לידי עבודה זרה... וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה... (שם בלק תער"ב)

אך בעיקר הדבר... דהנה ידוע דעשרה כחות הם באדם, שבעה במדות שבלב, ושלשה בשכל, וכנגדן עשר אומות שניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מלכי כנען מקבילים לשבע מדות שבלב, וקני וקניזי וקדמוני מקבילים לשלשה שבשכל. והנה ענין המרגלים היה נסיון גדול לדור דעה כמוהם, שלפי דעתם היה מן הנמנע לעלות, והיו צריכין לבטל את דעתם ושכלם להמשך אחר אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, ואם היו עושים כן היו זוכין לעומת ביטול דעתם ושכלם לשלימות הדעת והשכל, והיו כל עשרה הכחות שבאדם לאחדים נאחזים באור פני מלך חיים... (שם שם תרע"ה)

וכן יש לפרש דברי המדרש לקמן, הלכה, ג' מתנות נבראו בעולם... כי החכמה היא שלימות השכל, הגבורה היא שלימות הנפש, כי הגבורה לעולם מתיחסת לנפש, גבורת הנפש, וכענין שכתוב (משלי ט"ז) ומושל ברוחו מלוכד עיר, עושר מתיחס לגוף, שהוא דבר יש ונרגש, ומה שאמר זכה באחת מהם נטל חמדת כל העולם, שבאמצעות שלימות האחד נקל להשתלם בכולם... ולעומת שלשת חלקי האדם האלה, יש לומר שמקבילות המדות אמת ומשפט וצדקה, מדת אמת היא מצד השכל הדבוק בהשי"ת, שחותמו אמת, והתורה נקראת תורת אמת, והתורה היא שלימות הנפש השכלית בראשונה המשכילה את התורה, משפט הוא הכרעת כף המאזנים, זה מתיחס לנפש שיש בה דבר והיפוכו... צדקה היא מעשה מורגש מתיחס לגוף המרחם על זולתו... (שם מטות תרע"ג)

במדרש רבה הלכה שלש מתנות טובות נבראו בעולם... דהנה שלש מתנות טובות אלו בישראל הן ירושה מג' אבות, אברהם היה מופלג בחכמה... יצחק היה בגבורה כמדתו קו השמאל, יעקב בעושר, ולא מצינו לשון עושר אלא ביעקב... ובאשר הורישו מדתם לישראל, על כן בכח ישראל לעמוד בכל אלו, ולא ימשכו אותם המתנות האלו לחיצוניות, והיינו כי חכמה מושכת לכבוד, וגבורה לקנאה, שרוצה להתגבר על זולתו, ועושר לתאוה, הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, אך באשר האבות היתה מדתם בטהרה, אברהם נטל קו ימין בטהרה וכו', על כן אינו נמשך מירושתם לחיצוניות, וזהו אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה... (שם תרע"ד)

ר' צדוק:

והנה מצות התורה חלוקות לדעות ומדות ומעשים. הדיעות נמשכות מן החכמה והמדות מן הלב, והמעשים על ידי כלי המעשה. ופסוק היחוד זהו מצד הידיעה והחכמה, וזהו כלל הדיעות הישרות, אבל עדיין צריך בכל דבר שיצא לפועל כדי שיהיה מבורר שהאמונה ודביקות שלו באמת גמור, כי מה האדם שיבין עד היכן כח הדביקות מגיע ואם כבר הגיע למדרגה זו. והברור על זה כמ"ש בברכות ד' א' "לא חסיד אני" וכו' כמש"ל ביאור גמרא זו לדעתי דחשיב נקיון כל ג' ראשי המדות רעות, שהם קנאה תאוה וכבוד. וזהו הוכחה ובירור שהגיע למדרגת החסידות כדוד המלך ע"ה כאשר הוא נקי מכל המדות רעות, שזה אי אפשר אלא על ידי הדביקות הגמור, עד שאין חפץ שום דבר הנוגע לעצמו כלל, וכן רצונו ותשוקתו אלא רצון השי"ת, אז יכול להיות נקי מכל רוע שבמדות. וכלל המדות כולם "ואהבת לריעך כמוך", שאז אין מתקנא בחבירו, ואין חפץ לכבוד יותר ממנו, ואין מתאוה מה ששייך לחבירו...

והנה דבר זה דואהבת וגו' אינו ביד האדם לקיימו כלל אם לא כאשר יגיע למדרגת האמונה והדביקות שאמרנו. וכמו ששמעתי דבפרשת קדושים הפתיחה קדושים תהיו, שאי אפשר לאדם לקיים המצות הכתובות בפרשה זו אם לא כאשר היה קדוש בכל הכתוב קודם. ואמר למשל מצות ואהבת לרעך שאין ביד האדם כלל לקיימו, דמה יעשה ולבו מכל מקום שונאו או אינו אוהבו, וכל השתדלות הלב שיאהבנו כמוהו ממש לא יועילו אם לא קדם להגיע למדריגת הקדושה, ולכך זהו בירור גמור על יחוד הגמור שבחכמתו שכאשר הגיע למדריגת האחדות ודביקות בהשי"ת ואין לו שום שייכות ונגיעה לגופו כלל, אז שפיר יוכל לאהוב חבירו כמו לעצמו... ולכן אמר זה כלל גדול בתורה, כי שלימות המדות וכללותם שהוא מצות ואהבת זהו כלל התורה כולה, כאשר הוא במדרגה זו כבר הוא במדרגת קיום כל התורה כפי רצון השי"ת, וזהו הבירור... (חלק ג דובר צדק עמוד נד)

הפרישות מקנאה תאוה וכבוד וההגדרה מהם צריך להיות דוקא לשם ה', וכמ"ש קדושים תהיו, פרושים גדורים. ודוקא לטעם כי קדוש אני ה' וכמ"ש הצנע לכת, שהוא ההגדרה דייקא, עד ה' אלקיך. וכמ"ש בפרק במה מדליקין (ל"ג) תקנו שווקים (להיות הכל מצוי בגמילות חסדים היפך קנאה), גשרים (לעבור המים נגד תאוה), מרחצאות (נגד כבוד, כמ"ש אין מכבדין במרחץ), הכל לצורך עצמם אינו כלום. וכמ"ש בפרק היה נוטל (סוטה כ"ב) בתולה ציילנית בעלת עבודה, אלמנה שובבית בעלת גמ"ח, קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד חכם וכו' בעל תורה, הרי זה מבלי עולם, כשאינו באמת לשם ה', דאז על אלו ג' דברים העולם עומד, אבל כשאינו כן אז אף שמוגדר מקנאה תאוה וכבוד הרי זה כאינו מגודר, וכאלו הוא בעל קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם...

קנאה תאוה שהם לא תרצח ולא תנאף גזל ועריות, הם אב ואם כל המדות רעות. ולכן דור המבול גרמו אבדון לעולם כולו, שאלה ראשי הכל...

תאוה וקנאה ידוע שהם פסולת של חסד וגבורה, ולכן ישמעאל יצא הפסולת מאברהם ועשו מיצחק, ובפסולת קנאה שהוא גבורה דקליפה קודם לתאוה, כי ידוע זה לעומת זה, אם כן השמאל הוא נגד הימין, וכמ"ש במקום אחר, ולכך התיקון לקנאה וההיפוך הוא חסד מדת אברהם, והתיקון לתאוה חסד דקליפה על ידי תורה שהוא מדת יצחק כידוע, שחסד וגבורה הם שני הפכים, ומי שהוא נואף הוא טוב לבריות ואינו רוצח, והתיקון להפך. ולכוף הרשע לטוב הוא לעשות ההיפך ולכך תיקון קנאה על ידי השפלות לארץ ולא יבקש לשל חבירו, והתיקון לתאות הפחותות על ידי ויגבה לבו בדרכי ה' לדעת מעלתו ושאין ראוי לו להתבזות לבקש תאות הפחותות...

ידוע דתיקון המדות להעלותן למקורן, ואז תיקון גבורה דקליפה בגבורה דקדושה, לקנאות בעוברי רצונו. ותיקון תאות דקליפה בתאוה דקדושה, להתאוות לה', אמנם הניצוח הוא על ידי ההיפוך אבל זה למי שכבר נצח, וכן כתב בתניא שהוא רק לצדיק גמור שכל המחשבות זרות הוא רק הבאות לו מאחרים. והיינו כי מי שהולך במלחמה הולך נגד חבירו, ואם חבירו מבעיר אש נגדו הוא נותן מים ומכבה. אבל מי שכבר נצח והוא שלו כל הדברים שעשה האויב נגדו כדי ללחום עמו הוא מתקנם לצורכו שיהיו משתמשים אותו תשמיש לצורכו. וז"ש אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר ולשם מצוה. וז"ש בכל לבבך בשני יצריך, ביצר טוב הוא באתכפיא ומלחמה, וביצר רע הוא אחר שנצחו משתמש בכחותיו לטוב... (שם קומץ המנחה עמוד כה, וראה שם עוד)

חכמה ומוסר:

...כי יש הרבה מדות שיסתרו את כל מעשיו, כמו הכבוד, וכן מדת הקנאה הארורה, ומדת הכילות המגונה מאד, וכבר גינה אותה בספר הישר לרבינו תם ז"ל, כי אם תהיה באדם מדת הכילות אין בו זאת המדה בלבד, רק עוד אחרות, וזאת עולה עליהן, כי לא יעשה מצוה אם לא יכיר בה תועלת, ואם יכיר בה אפילו הפסד מועט מהונו יקל בה, ויביא ראיות עליה עד שיתירנה, עד שאי אפשר לכילי להיות עובד ה'... (חלק א עמוד ד)

למדנו כי אהבת עצמו הוא המבוא למפלה הגדולה ונוראה ביותר, יהיה מה שיהיה, ממון כבוד וכדומה, כי אז אי אפשר מבלי להכשל במצודת החניפה, ולהטות מונחי האמת, ובסוף הוא גם מזיק, ומאבד את הרבים. מהלך המפלה הנ"ל, בנטיתו לאהבת ולהנאת עצמו הוא משחית תחילה את האמת, ואחר כך מכלה את עצמו וממילא גם לזולתו... (שם עמוד כג)

היוצא מכל הנ"ל, כי יסוד כל התורה על חכמת התורה, ועל ההטבה השלמה - מה הוא רחום אף אתה רחום, וזהו כלל המדות הנכללות ב"ואהבת לרעך כמוך", ולכן הוא גם כלל גדול בתורה... (שם עמוד ל)

כל המדות הטובות נובעות מחכמה ומשולבות בה, ומה שיחסר אדם במדות טובות הוא אות על חסרונו בחכמה, ולהיפך על ריבויו בחכמה. (שם עמוד עה)

וכלל גדול במדות, כשמן כן הוא, מדה כמדתו דוקא. רחמנות מדה טובה מאד מאד, ועם כל זאת נטרד שאול בחיר ה' ממלכותו בשביל רחמנות. כעס מביא לידי כמה חטאים וכל מיני גיהנם שולטים בו, ועם כל זה אמרו זרוק מרה בתלמידים... וצריך לשמר מדה כמדתו שלא יכנס בגבול הפסק בקצה המדה... (שם עמוד קב)

נוכחנו לדעת את מלאכת האדם אשר הועמסה עליו אחר חטא עץ הדעת, לעסוק בענינים ובמעשים ולכוון הצד הטוב שבהם, ולעסוק בהם רק בצד הטוב והמובחר, ולכוון המדות כמדתם, לתת קצב וגבול לנקודה בכל מדה, בה יכלה הטוב ויתחיל הרע, והיא מלאכה נעלה ונפלאה עד אין חקר.

והנה אם תתעורר המדה על ידי התפעלות הטבע, אחר שאיזה דבר שהוא נגד רצונו עורר את התפעלות המדה הזאת, אז בלתי אפשרי בשום אופן לתת קצב וגבול להתפעלות המדה ולגזור עליה עד פה תבא, כגון בהתפעלות מדת הכעס לומר עד הנקודה הזאת תכעס, ומשם והלאה תשליך הכעס הלאה... לעורר את ההכנעה בתקפה הוא דבר בלתי אפשרי בעולם, אחר שהתפעלות זאת היא טבעית, וכבר השליט עליה הטבע, ותכנע תחתיה הנקודה האמיתית הנותנת החוק והגבול בהתעוררות המדה, והיא לא תחכה עד אשר תתקרר ההתפעלות בנפש האדם שהשליט עליו הטבע. השליטה אפשרית לאדם רק אם התעוררות המדה תהיה מצד החכמה והצדק, אם השליטם האדם עליו והתלמד להכנע תחתיהם, ולא יעשה דבר כי אם אחרי הסכמתם, והתעוררות המדה תהיה על יד, רק אז יוכל האדם לכוון את הנקודה הגבולית האמיתית, והיא תטה את ההתעוררות לאשר תרצה, ותאמר עד פה תבא.

מלאכה גדולה ורבה היא לאדם המלובש בחומר עב וגס, לשום נפשו בכפו להטות הכוחות רק על פי החכמה והאמת, לבל תשלוט בם יד הטבע מאומה... (שם עמוד קח)

והנה למדה רעה באדם יש קץ וגבול עד כמה יכולה להרפא, ואם יעבור הגבול אין רפואה למכתו... ולכן אמר הכתוב "קום רד מהר מזה", שלא תאחר ירידתך פן חס ושלום יאבד מהם בינתים כח רפואת קשיות העורף, היינו שנאת התוכחה... (שם עמוד קלז)

והנה מדת הענוה משובחת מאד, אבל אם יתנהג תמיד בלא שינוי בענוה, אות הוא, שאינה אלא כניעה בהמית, ולכן מצינו במשה רבינו ע"ה כחות הפוכים... (שם עמוד קס)

מה שאתה מתאונן על האנשים שחסרים דעת האמונה לאמיתתה, דע בני כי כל זה בא מסבת המדות הנשחתות, והחכמה לא תנוח בלב רע, כי אין לה נחת שמה, אחר שהלב הרע אינו מקבל את עצותיה... כי כל זמן שהאדם לא ירגיל את עצמו להשליט שכלו עלי לבו הרע בטבע, יוכל, חס ושלום, לבא לשטותים נוראים, כענין הרשע הנ"ל. (שם עמוד רכח)

ודברנו שיש לזכור בפרשת ציצית כשאנו אומרים וזכרתם את כל מצות ה' וכן "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", לחשוב לקבל בלי נדר לעסוק בתיקון המדות, אשר הן יסוד כל התורה כולה, ובלי תיקון המדות אי אפשר לקיים התורה, ולכן לא נמנו המדות בכלל המצוות כי הן יסוד לכל התורה, ולא מצוה פרטית. כן כתב הרב הקדוש ר' חיים ויטל ז"ל. ונמצא כי בשעה שאנו נחשב ב"את כל מצות" על תקון המדות, הגאוה הארורה, הכבוד הטמא, וכהנה וכהנה, וכן שבת, וכן תורה בחיזוק, הרי הוא כאילו זוכר כל המצות. והנה צריך האדם ללמד מפי סופרים וספרים מה הם גאוה וכבוד... כי אינו מכירם אלא מי שבקי בחכמת התולדות, היינו כחות הנפש... (שם עמוד רלא)

...פירוש אחרי החכמה יבין גדולת השי"ת ויראתו ויירא ממנו, אבל רק בעת שלא תרמוז לו גסות רוחו וחמדת הממון וכהנה וכהנה, כי אז נסרחה חכמתו, כמו בבלעם הרשע. מה שאינו כן מי שעמל לקנות ענוה, אז יוכל לבא לחכמת היראה על ידי הקנין שלו, כי המדות המגונות לא ישללו ממנו ידיעתו ויראתו, וכל עוד שתגדל חכמתו תגדל יראתו, כי הוא מבין יותר כי היא השפעה מאתו יתברך, ומכיר גדלו וטובו יתברך. נמצא, כי תכף כשנכנס בענוה קנה חכמה, כי החכמה נעשית שלו. וכיון שבאת חכמה באה יראה, וכל עוד שתגדל בו מדת ענוה, יגדלו חכמתו ויראתו יחד... (שם עמוד שט)

ראה גם אדם-חייו, שם רכא.

...כי מעלות אלוקיות ישנן באדם, כשכל, ואהבת מישרים, ולרחם ולחנן וכו', אשר הן מעלות אלוקיות, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ויהנה וישמח מאד. וכל מה שישיג מהן יותר יבין יותר מעלתן וגדלן... מה שאינו כן מי שלא ישמח בהן, בודאי אין לו כחות האלוקיות האלו, ואם יש לו אותן אך אינו רוצה להחזיקן בחשק גדול, להחיותן בכונה רצויה של השכלה, רק במקרה באות לו, הרי זה ממש כמי שיש ברשותו מטמון רב ואינו יודע ממנו, הרי זה דומה למי שאין לו. נמצא כי הנכבד השמח במעלותיו הרי זה יודע שיש לו, והן שלו, ושמח בהן, ונותן תודה להקב"ה שנתן לו... (חלק ב עמוד צו)

דחה דחיתני לנפול וגו', לכאורה הוא כפול, אך הפירוש הוא כך, שפלות האדם המוטבעת בטבעו דוחה אותו תמיד ורוצה להפילו ארצה. כמו הכח הדוחה שהוא מד' הכחות שבאדם, המושך המחזיק, המעכל והדוחה. בעת ששלוש הכחות גמרו מלאכתם, יבא הכח הדוחה ודוחה את הפסולת בכח גדול, עד שאין בכח האדם לעצור אותו. ככה כח השפלות שבאדם המוטבע בטבעו, דוחה אותו בכח גדול מאד, יותר מכח הדוחה הפרטי, כי הוא כח פרטי, וזה כח כללי. פירוש הכח הדוחה הפרטי הוא רק על מאכל, וכח הכללי הוא על כל הכחות שבאדם. ובפרט עוד שזה גשמי וזה רוחני. וזה שאמר דוד, שכח הדחיה רצה לדחותו לנפול, ולולא עזרתו יתברך לא היה בכח האדם לעצור הכח הדוחה ההוא, ועזרתו היתה באופן שהקדמתי את עזי - התחזקתי בכל כחי לעצור הכח הדוחה, ואז וזמרת י-ה ויהי לי לישועה. (חלק ב עמוד קלד)

...ומעתה יש לנו מזה מוסר השכל ונורא, כי מעט לב רע יכול להביא את האדם לבאר שחת, ועד היכן מטעות מדותיו את האדם, עד שקין שהיה נביא ה' ושהשיג בשכלו את ענין הקרבנות טעה בזה, שחשב מה איכפת להקב"ה בין קרבן טוב או רע, והיה זה מחמת רוע לבו.

והבן עוד כאשר תקפוץ המדה הרעה על האדם בפעולה טובה, תוכל גם כן להביאו לבאר שחת. כי זו היתה פעולה טובה, קנאה בהתקרבות להשי"ת, אך יען היתה מצד המדה הרעה שבקנאה, גברה על קין עד להאבידו מן העולם... (שם עמוד קעח)

שמאי דחפו באמת הבנין, (את הגר שרצה ללמוד התורה על רגל אחת). האדם נקרא בנין, שנאמר "ויבן ה' אלקים את הצלע", וקיום תורה תלוי במדות, ומדות אינן הולכות על סגנון אחד, רק לפי הענין צריך למוד ולשער אותן. ובפרט שמאי לשיטתו שנהג בקפדנות, ועם כל זה הוא אומר "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אם כן הכל במדה, ולא שייך על זה כלל... (שם עמוד קפח)

מה שאתה מבקש תאותך לענג את נפשך אין לך אשם, כי כן דרך האדם לבקש תענוג, אבל למה אתה פתי לשתות בצמאך מים מלוחים? הלא כן כל תאות העולם הזה, הכנה לבקש דבר נוסף אשר אין בידו למלא תענוגו, ואדרבא, יצמא עוד יותר ויכלה כחו. הקנאה - אין בידו למנע את טוב זולתו, ורק את בשרו הוא יאכל בקנאתו. וכן הכבוד, הוא תלוי בזולתו. התאוה - מכלה את הגוף, זקנה קופצת עליו, וגופו נרתת. וכן כל המדות. לא כן המדות הטובות ואהבת המעולות וההרגל בהן. ואם בתחלה מרים הם ולא ירגיש בהם תענוג, אבל כשיתגרגל בהם יבין כי נופת צופים הן... (שם עמוד רעח)

...עיקר נקיון היין לא יבא על ידי שילקט עפרורית החול ממנו מעט מעט, אלא העיקר עושה הטבע בעצמו, שטבע המים לעלות והעפר נדחה למטה, ואין על האדם אלא לכבוש את רצונו ולא לשתות מיד, והטבע ינקה היין, וכן גם בכחות הנפשיות, העיקר הוא מה שטבע הטוב שבנפש מתאבק ומתגבר לנקות עצמו מן הרע המעורב בו, ואין על האדם אלא להמתין ולכבוש את תאותו לפי שעה, עד שהטוב יתגבר מעצמו לנקות את עצמו מהרע המועט המעורב בו. (שם עמוד שז)

השתנות דבר ממה שהנהו קשה מאד, ועל כן כבישת המחשבה ממה שהנה מייגעת אותו, יסורים הם לאדם. ועל דרך זו כל היסורים, כגון הכאה בגופו המשנה את מרוצת הדם ממה שהנה, ואלו יסורים, כי נשתנה באדם הדבר מכפי שצריך להיות. אם כן כל דבר המקיף יותר בצרכי האדם, השינוי בו מקיף יותר ומסבב יותר יסורים. והנה כל הכוחות הטובים שבאדם, שהם יותר מקיפים את צרכי המין, כגון רחמנות יושר וכו', השינוי בהם גורם יותר יסורים לאדם. אך מחמת שלא הרגיל את עצמו להוציא לפועל את הכח הטוב, על כן אינו מרגיש את יסורי השינוי... (שם עמוד שלב)

שעורי דעת:

הרי רואים אנו שנמצא רגש זה באדם, שנקל לו יותר לשנות את דבריו, אם יכול הוא לפחות לפתוח פיו וליתן אמתלא, אף שידוע לכל שבשקר יסודה, מאשר ישנה את דבריו בלי כל טענה והצטדקות, ולכן בשעה שעושה אדם איזה מעשה, כבר מרגיש הוא עד כמה התקשו בדבריו, אם אפשר יהיה לו לדחותם ולשנותם, או שאין לו עוד שום פתחון פה, ועל פי זה נמדדת מדת גמירות דעתו והחלטתו. (חלק א עמוד מג)

...וזה מפני שכל רגש, אף הכי טוב והיותר נאה, עדיין טעון בדיקה, אם גם למעשה כדאי והגון להתנהג לפיהו, ראשית כי גם ברגשות עילאיות אל לו לאדם להפריז על מדתם, לזאת נקראו מדות, מפני שעלינו להעמיד כל דבר לפי מדתו הנכונה, ואם יפריז על מדה, יש אשר יצא כבר מכלל הטוב ויהפך חס ושלום לרועץ. הבקורת, שקול הדעת וההכרעה בכגון דא, יש למצא בתורה הקדושה, ונמסרו לחז"ל יודעי דעת עליון ורצונו אשר התלבש בתורה הקדושה, ומפיהם אנו חיים. השנית כל מדה נכונה אם נהפוך בה ונבחין את כל הענינים המסתעפים על ידה בנפש המטיב, וגם בנפשות אחרים אשר יחס להם לאותו הענין, נמצא כמו שוברות בצדה, יש אשר על פי השקפה שטחית ומשקל ראשון נחליט על דבר זה או אחר כי טוב מוחלט הוא, ואחרי אשר נשים עליו עין בקורת חודרת נבחין בדבר זה עצמו בקעים חסרונות ומגרעות לאין ספור, עד כדי יציאת שכרו בהפסדו.

מכל האמור מתברר, כי אי אפשר להחליט על טובו ויפיו של רגש, ומה גם להתנהג לפיהו בחיים המעשיים, טרם שקל אותו האדם במאזני השכל, ועוד לא די לו בזה, אלא גם על שכלו ובקרתו לא יסמך, אלא עליו להעמיק ולעיין בדברי הראשונים להתבונן בדרך חיי גדולים להבחין כוון מעשיהם ולהשכיל לדעת איך ולפי אי אלה תנאים החליטו קדושי עליון להתנהג למעשה על פי אותה המדה ואותו הרגש... (שם עמוד קנב, וראה שם עוד)

...כמו כן גם האורות הנמצאים בנפש האדם יש להם איזה יחס לאותיות כל מדה ומדה. כמו מדת חסד שנתגלמה בתורה באותיות ח. ס. ד., יש כנגדן בנפש האדם אורות השייכים ומתיחסים בערכם לתמונת אותיות אלו לפי דקות האורות הנמצאים במדה זו. אולם מלבד האותיות נמצאים בכל מדה גם נקודות, טעמים ותגין, והם בבחינת רוח ונשמה לעצם המדה, כי המדה עצמה גם כן יש בה בחינות גוף ורוח ונשמה לעצם המדה, והרגשת האדם נתן כח להבחין איך להתנהג עם כל מדה, מלבד עצם המדה, שהוא האות, גם עם נקודתה, טעמה ותגה ולדעת באיזה אופן ובאיזה נגון היא צריכה להקרא, כל מדה ומדה צריכה להיות מרוככת ומעודנת על פי נקודתה וטעמה, על פי הניגון הנכון הראוי לה ואם תקרא האות כמו שהיא בלי הנגון הנכון, אז תצא המדה בכל קשיותה, ומדה רעה היא, אין לך מדה יותר טובה מגבורת הדעת מאמץ הלב, אבל אם יהיה האדם אמיץ לב בקשיות פשוטה, בלי הנגון המרכך ומעדן, יוצאת אותה המדה באופן מגונה וקשה, אינה צריכה המדה להיות קשה כל כך, שכל הפוגע בה יסוג אחור מרוב קשיותה, אינה צריכה להיות קשה כארז וכאבן, צריכה היא לצאת באופן שיהיה אפשר לסובלה על ידי נגונה טעמה ותגה. ורק בהיות מדה הדעת מוטעמת בטעמה הנכון ומעוטרת בתגה הראוי לה, אז היא מדה טובה המאשרת את האדם ומעטרת אותו בכתר מלוכה למשול על עצמו ועל כל כחותיו ולהשתמש בכל סגולותיו לאשרו ולהצלחתו, בידעו את אשר ידע ובהכירו את אשר הכיר לאמת מחלטת בעדו, ולקבוע על פי זה את דרכו בחיים...

מגמתנו ושאיפתנו היא אפוא להגיע לידי מדרגה זו מדרגת הדעת, ורק בכח זה נוכל בע"ה לפעול על הסביבה כל אחד על פי כחותיו כשרונותיו וסגולותיו כל אחד על פי מצבו ומעמדו. (שם עמוד קעב)

דרכן של בני אדם לשפוט כל איש, הטוב הוא אם לא, עד כמה דרכו להשתמש במדותיו המורגשות בהשקפה ראשונה לטובות, והם הכחות והרגשות שבני אדם הנמצאים בסביבתו חשים על ידם נעימות ונוחות הם להם, בהיותם קרובים לטבע האדם וכחות נפשו. אבל באמת המדות הטובות הן רק אלו המדות הנובעות מלב חכמה וממקור הדעת מוצאן, כי כל המדות והכחות כשמשתמש בהם האדם באופן הדרוש, בזמן הראוי ובמקום הנאות, מדות טובות הנה, ובזה יתרון האדם על שאר בעלי החיים, אשר בטבעם נטוע איזה כח מוגבל, ועל פי כח טבעי זה לפעולותיהם תוצאות לעשות תמיד רק כפי הכחות שהטביע בהם הבורא ית'... והיינו שכל בעל חי מצטיין במדה וכח מיוחד שהטביע בו הבורא, אבל האדם כחות שונים אין מספר הטביע בו הבורא ב"ה, ועליו להשתמש בכל הכחות כולם, בכל אחד כפי אשר יורנו שכלו דעתו וחכמתו וכשם שמדה טובה היא להטיב לזה שראוי לקבל את הטוב באופן בזמן ובמקום הראוי, כן לא יכשר ולא מן המדה ההיא להטיב לזה שאינו ראוי לקבל את הטוב, או בזמן ובאופן שאינו נאות להשפעת הטוב...

הדבק במדותיו של הקב"ה, זוהי תורת המדות שמלמדת אותנו תורה הקדושה, האדם צריך להתדמות לקונו, היינו לדרכי ההנהגה של הבורא הנראים לנו בבריאה, ומדותיו של הקב"ה הנראות לפנינו הן מלמדות אותנו מה הן המדות הנכונות לאדם, ועל פיהן צריכים אנו למוד מדותינו אנו, לדעת איך ואיפה להשתמש בכל כח וכח לפי המדה הנכונה...

הלא יבהל וישתומם כל אדם בהתבוננו קצת במצב נפשו של המלך החסיד קודם מיתתו, ברגעי חייו אלו, שהוא נפרד מכל הקרובים ללבבו וממשלתו הגדולה מלכות ישראל, אילו רגשות קדושים וטהורים מלאו את לבבו, הלא איש פשוט ברגעיו האחרונים בשעה שהוא נפרד מכל אהוביו, לבו מלא רך ונפשו מוצפה מרגשות אהבה וחנינה, ומה גם דוד המלך ע"ה, אשר בהיותו עוד איתן ובריא קרא מנהמת לבו "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי מתי אבא וגו'"... היתכן כי יהיה חפצו ורצונו אז לנקום מאויביו, היתכן שיתעוררו בו רגשות שנאה ונקם? בשום אופן להגיד כזאת גם על איש פשוט וגס, ומה גם על קדוש ונשגב, עבד ה'. כל בר דעת יבין כי צוואה זו לא מרגש נקם ושנאה באה, רק מחכמה וחשבון מדוקדק ומשפט נכון של מלך אשר לצדק ימלוך... כמה אמיצות לב דרושה היתה לו להתגבר על רגשותיו העדינים שלא יחשיכו אור שכלו, ויוכל להחליט לרצח נפש איש גדול ממקורבי ביתו, לשמעי רבו של שלמה, וקודם מיתתו, ביחד עם הצוואה הנאמרת לשלמה בנו "ושמרת את משמרת ה'", יצוהו גם כן לרצח נפש רבו, בהרגישו ובהחליטו בברור, כי אם לא יעשה דבר זה יגרום רעה למלוכה, וממילא גם למלכות שמים... (שם עמוד קעו, וראה שם עוד)

ואם אמנם אמרו עליו (על הלל) כי מפני יהירות נתעלמה ממנו הלכה, אין זו סתירה לדברינו, כי ודאי כוונתו לשמים היתה, וכחות רמים ונשאים הניעו אותו לזה. אבל חז"ל הורונו בזה דבר נפלא בכחות נפש האדם, כי בה בשעה שעמד במצב רם ונשא כזה, אשר ישתומם עליו כל לב, עם כל זה אם הגיע הדבר לדבר בשבח עצמו, נתעוררה בו באותה שעה גם מדת יהירות במדת מה, עד שגרמה שתשכח ממנו הלכה הידועה לו, משום כל המתיהר וכו', וזה מלמדנו כמה מסוכן הוא הדבר לדבר בשבח עצמו... מזה רואים אנו כי האדם העושה כל דבר בכח הדעת השולט בכחותיו ומדותיו, צריך ואפשר לו לשנות מדותיו באופנים שונים הפכיים מן הקצה אל הקצה, ולהשתמש בכל הכחות השונים כל אחד בזמנו ומקומו הראוי, כי אין הכחות והמדות שולטים בו, רק הדעת חודרת בכל כחותיו והוא משתמש בם לתכלית האמת. (שם עמוד קעט)

והוכחנו מזה עד כמה גדול כח הטבע באדם, כי אף אם יגדל מאד ויכיר בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, אף על פי כן כל זמן שהוא לבוש בחומר אי אפשר לו להשתחרר לגמרי מרגש זה המוטבע באדם להגרר במדת מה אחר טבע אנשי העולם, להרגיש רגש של כבוד לאיש מצליח עתיר נכסין, ולהיות העני נקלה בעיניהם. ואף אם יכיר את חשיבותו של העני ויכבדהו מאד בשביל חכמתו ומעלת נפשו, בכל זאת עמוק עמוק בנפשו תופס מקום גם רגש זה של פחיתות כבודו, מפני שהוא עני. ויוסף הצדיק, ברצותו שיקרו בעיני פרעה ויכבדם מאד, רצה לעורר בו רגש של כבוד גם מנקודה זו, שיחשבם לעשירים אנשי מקנה... (חלק ב עמוד יב)

אכן, כשנתבונן בדבר נמצא, כי טבע האדם הוא שכמה שיאושר וטוב יהיה לו, לא יסתפק במה שיש לו, אלא ירגיש תמיד שעוד חסר לו וישתוקק למה שיחסר לו. מי שיש לו מנה רוצה מאתים. וזה הכלל הוא בכל הדברים והענינים השונים שהאדם שואף אליהם, שהוא מרגיש תמיד, כי חסר לו עוד, וכל זמן שעוד ישנו איזה דבר בעולם שלא נכנס תחת רשותו, שוקק הוא לזה הדבר. ולו יצויר שינתן לאדם כל התבל ומלואה, כל מחמדיה וכל סגולותיה, ויוכל לשמש כל זה לצרכו ולטובתו, מכל מקום לא יסתפק בזה, ועדיין יחסר לו דבר מה וישתוקק אליו... ולא עוד אלא שטבע האדם הוא, כי מה שחסר לו תופס את כל לבו ושואף הוא אליו כל כך, עד ששולל את מנוחתו ואינו מרגיש בכל הטוב הצפון בידו, כי ההשתוקקות לזה שחסר מתרחבת אצלו עד שמרגיש את זה לדבר עיקרי שבחייו... זולת אלה האנשים המסתפקים במועט ובעלי היראה, שהם הם העשירים השמחים בחלקם.

יש שאנו רואים איש הולך קודר ושחוח ועצב תמיד ולבו עליו רגז, וזה רק מפני דברים פעוטים וחכוכים קטנים, וכל הרואה יתמה על האיש שיכול לחיות את חייו בעושר ובאושר, למה יהלך קודר ויעשה את עצמו אומלל בשביל דברים קלי ערך כאלו, עד שלא ירגיש טעם בחייו. אך כח זה, שמתוך כעס ירצה האדם לחבול בעצמו, רואים אנו באנשים פחותים, וביחוד אצל ילדים, שכשהם מצטערים על איזה דבר יתרגזו ויתקצפו ויחבטו את ראשם בכותל.

...אולם בעלי הדעת במדה ידועה, הם יבינו שלא יאות לחבוט את הראש בכותל, אבל גם אצלם אם מתעוררת בקרבם איזו תשוקה ואין בידם להשיגה, גם עליהם תפעל ההשתוקקות את הרושם כמו אצל האנשים הפחותים, אלא שהם מוציאים רגשם לפועל באופן אחר, כי מכיון שלא נאות להכות את הראש בכותל, יטרפו את נפשם ויעשו קרע בנשמתם, לבטל את מהותה להחריב ולהבטל לגמרי, כי חייהם אינם חיים בלי זה הדבר ששוקקים אליו. כן הוא האדם על פי טבעו ותכונתו... (שם עמוד קמה)

מצוי הוא בין תלמידי ישיבות וביחוד כאלה שיש להם כשרונות נעלים ואף גם בעלי דעת המרגישים ויודעים שאינם מצליחים כראוי בלמודם ואינם רואים ברכה ומבקשים עצות לנפשותיהם, ומוצאים לפניהם עצות ותרופות שיש בהם הרבה טעויות ונובעות מחסרונות פנימיים, סוברים המה שהחסרון הוא במצב שנמצאים בו ובענינים הצדדיים שמחוצה להם, וחושבים שאם ישנו מצבם והענינים הסובבים אותם יצליחו. אמנם לא כן הדבר, אלא שהחסרון בהם בעצמם, בתכונתם ובדרכם, או מחסרון הכחות והמרץ הדרוש לעליה, ויש אשר נובע החסרון ממדות הטובות מעדינות הנפש הענוה והבושת, שלפעמים אין מן הדרך הישר לאחוז בהם בלבד, אלא יש צורך להשתמש גם במדות אחרות כמו העזות וכדומה, כדרך שאמרו חז"ל אבות פרק ה', רבי יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשבמים. האדם צריך להשתמש בכל הכחות השונים למען ילך בדרך התורה והמצוה, וגם במדת העזות שבלעדיה אי אפשר לבן תורה להחזיק מעמד בסביבה הסובבת אותו... ואמרתי כי הנה התנא מלמד אותנו שצריך להשתמש גם במדת העזות למען לכת בדרך התורה, הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, ולזה הוסיף ואמר כי יש לדעת שמדת העזות כשהיא לעצמה איננה מדה טובה, הוא היה אומר עז פנים לגיהנם, והיה יותר כדאי אם לא היו צריכים להשתמש במדה זו, ולכן סיים מאמרו יהי רצון שיבנה בית המקדש וכו', שאז יכירו כל העולם באור התורה, ולא נהיה מוכרחים להשתמש במדת העזות... (חלק ג עמוד נ)

רבינו ירוחם:

איתא במנחות ק"ט... דבר מבהיל כזה, לא לנגוע בכבוד אחיו, ובכן מסר לו את הכהונה הגדולה... ואף על פי כן נתקנא בו חוני בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה... כיצד נבין זאת, אחרי מעשה כזה, למסור את הכהונה הגדולה כדי שלא לפגע בכבוד אחיו, יוכל תיכף להפוך את הכל ולעשות מאחיו היתול ולעג? "והעמידו אצל המזבח ואמר לאחיו הכהנים". הלבנת פנים כזאת בפני כל אחיו הכהנים...?

וזהו סוד הדברים, להמית את היצר, להמית את הרצון, עד כדי כך שלא יקום עוד לתחיה, זהו מן הנמנעות. לכאורה כבר הכל נגמר, אחרי קבלת נבואה או אחרי מעשה רב כזה למסור כהונה גדולה כדי שלא לפגע בכבוד אחיו, נדמה לכאורה כי היצר כבר מת ממש, ומתגלה כאן סוד זה שהיצר אינו מת כלל, ועוד כחו עמו להפוך את הכל באותו ענין ממש... (דעת תורה בראשית עמוד קז, וראה עוד יצר הרע)

והאלקים נסה את אברהם, אמרו חז"ל (אבות ה' ד') בעשרה נסיונות נסה הקב"ה את אברהם. ולכאורה יש לשאול למה היה צריך דוקא עשרה, והלא לכאורה אם הוא יכול לעמוד בנסיון אחד, הלא יעמוד גם כן בכל הנסיונות. אמנם יסוד גדול צריך האדם לידע ולהבין בדרכי העבודה, מוצאים אנו לפעמים באדם, שבהרבה פרטים הוא אדם גדול אמיתי, ובפרט אחד הוא קטן ונבזה, וכשרואים אנו בו כל אלו הסתירות, שמצד אחד הוא ענק גדול, ומצד השני משחת גדול, הנה רוצים אנו לתרצם, אבל לא, אין זה הדרך הנכונה, אין צורך כלל לתרץ הסתירות שבאדם... כך חקק והטביע יוצר הכל, ותו לא מידי. כל אדם ואדם אפשר שתהיה לו שפלות נוראה שאינה מובנת כלל לשני... לפי זה הרי מבואר היטב מה שהיה צריך דוקא עשרה נסיונות, כי מדבר אחד אמנם אין להביא ראיה על השני, כי אפשר ואפשר שבפרט אחד הוא יכול להיות טוב, ובפרט השני אחרת. (שם עמוד קלו)

...אלא כי דבר גדול הורה לנו בזה שלמה המלך ע"ה, לדעת, שכל עסקינו בתורה של גזל, כל לימודינו בכל סדר נזיקין, העיקר יהיה להשיג הכח של זו המדה, האזהרה של גזל תתהוה אצלנו על ידי רוב לימוד והרגל לכח וטבע שני, שהרי מנמלה אתה רואה כי אמנם יש מציאות כזה בטבע לזהירות מגזל, כי הלא הנמלה לא למדה חכמה משום בריה, לא בדעת היא עושה זאת אלא מצד "כח" כזה, שיש לה כח להתרחק מן הגזל, וראה וחכם מה זה כח ועד כמה מגיע כחו של כח, כי גם מריח גזל כבר בורחים כבורח מן האש. הנה מזה תלמד גם לכל התורה והמצוות, כי כגזל כן כולם, עיקר עבודת האדם הוא לקנות כחות, ואזי בטוח יהיה קיומם כי באהבתם ישגה תמיד באין כל מעכב... (שם שמות עמוד י)

...לכן תדע, שרפואת הנפש מחולי המדות היא עצמה רפואת הגוף ממש, וזה הסוד לא שערו ולא זכרו רוב בעלי ספרי מוסר, כמעט כולם לא ידעו ולא חשבו שיש מבא לרוע מזג ומדוה הגוף להחליא הנפש, ושתבריא בהסיר המדוה והטיב המזג וכו', כי באמת חולי הנפש קשור בחולי הגוף, לשניהם מקור אחד, הוא רוע המזג העלול, ואין ביניהם אלא יתר ופחות, כי מדרגה קטנה מרוע המזג תספיק להחליש הנפש, להיותה עצם רוחני לא תוכל לסבול שום בלבול וערבוביא במשכנה, ותרגיש במעט היוצא מהשיווי ותתפעל בו...

ועיין שם בארוכה, איך שישנם הרבה תלוים מצד יצירתו, איך שנתמזגו הארבעה החלטים שהם המרות, כמרה ירוקה שחורה וכו', שכל אחת פועלת על מצבו הגשמי, ועל כחותיו הרוחניות ומדותיו, כמו הכעס והקנאה וכו', וכן המצבים של ארבע תקופות השנה פועלים גם כן עליו, על מצבו הגשמי והרוחני גם יחד, וכן התחלפות היום והלילה, האקלימים וכל תנועותיו השונות, כמו ההתעמלות והמנוחה השינה והתעורה וכו', עד שאין כל תנועה ותנועה שלא תפעל שינוי באלה ההחלטים ומזה בא השינוי במצבו הגשמי, ומכל שכן במצבו הרוחני, כי לפי דקותה השינוי מורגש בה ביותר... (שם עמוד צז)

...וכחה של תאוה מרובה כי עוד יתרון יש, שהיא השורש של הכל, ובהגר"א מובא כתוב, כי אף על פי שכל פעולות האדם אף תנועה קלה שבקלות, יש לכל דבר ודבר כח מיוחד באדם שהוא המוליד לאותה הפעולה, אבל "התאוה והכבוד" הם המקור לכל הכחות כולם, והכל כדברינו, כי כל דבר ודבר מכחות מוצאיהם, והכחות כולם משכנם בלב, ומשם שורש כל הכחות. ועל זה בא הציוווי של "ומלתם את ערלת לבבכם", להעמיד את הלב על מתכונתו ובריאותו, וכן להיפך אמרו חז"ל (יומא ל"ט) "עבירה מטמטמת לבו של אדם", כי יותר מן לב אין, הלב נעשה מטומטם ממש... (שם עמוד ק)

כוכבי אור:

כמו בגשמיות כל פעולות האדם נמשכות מכח אברי הגוף, כן הוא ברוחניות כל הפעולות הטובות או הרעות נמשכות מכח המדות או כחות הנפש, כי נטוע בקרב האדם מלידה מדות או כחות רוחניות טובות או רעות, כמו הרחמים והאכזריות, וכל הפעולות הטובות או הרעות נמשכות מכוחן, כללו של דבר כמו בגשמי אברי הגוף והפעולות הם שני דברים, כמו כן ברוחני הכח והפעולה הם שני דברים.

אולם כמו באברי הגוף אין האברים מכריחים על הפעולה, כמו כן בכחות הנפשות, אברי הנפש, היינו הכחות הטובות והרעות אין מכריחות את האדם על הפעולות, כי הבחירה חפשית בידו. ואף אם הוא נולד בתכונה רעה ומדותיו מושחתות, בכל זאת בכח האדם לעשות נגד טבעו, ולהתגבר על יצרו ולעשות ההיפך, הוא מה שאמרו רז"ל (אבות ד') איזהו גבור הכובש את יצרו... וכן יש להיפך, שמדותיו רצויות המה מלידה, ובכל זאת לא יתנו את פרים, כלומר, אף אם יש להאדם בטבע מדת הרחמים והחמלה, בכל זאת אין זה מכריח אותו על פעולות טובות לרחם על האומללים ולעשות צדקה וחסד. כי לפעמים יש סבות שונות אשר יפריעו את האדם מלפעול בכח המדה הטבועה בקרבו, אם היו בו מדות המתנגדות, כמו הציקנות תפריע את האדם אשר כח הרחמים לא יפעול פעולתו.

...כחות האדם בני כבישה וגם בני חילוף המה, כאשר עינינו רואות בטבע בעלי חיים אשר האדם רב חילו לכובשם במאסר רצונו לבל ירעו ולא ישחיתו, גם לעשותם בני תרבות, להפוך טבעם ולשרש רוע תכונתם, כן האדם בעצמו, יש לאל ידו לכבוש טבעו הרע לבל יצא לפעלם אדם, וגם לשנות טבעו לטוב על ידי הלימוד וההרגל, ועיין שם שביאר בזה הכתוב (משלי ט"ז) "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". ארך אפים הוא בחינת כובש את יצרו, והמושל ברוחו זהו בחינה לשרש מלבבו כל מידה ותכונה רעה לאהוב את הצדק.

וממוצא דבר נלמד כי זאת תורת האדם, מתחילה להיות גבור כובש את יצרו, ואף אם תכונות רעות המה טבועות בו, בכל זאת החובה עליו לכבוש את טבעו לעשות את הצדק והיושר וכל הפעולות הטובות. אולם זאת לא די, כי אף אם יעשה הטוב והישר בכח כבישת היצר לא יצא עדיין ידי חובתו. כי אם להיות מושל ברוחו, לשנות טבעו, ואף אם הוא צדיק חונן ונותן איש חסד ומרבה להטיב, בכל זאת לא הגיע עדיין לשלימות האמיתי, אלא אם ישנה טבעו להיות רחום וחנון בטבע, וכן לשנות כל המדות להפכם לטוב. (חלק א עמוד יג)

...כי אם האברים ישבתו ממלאכתם זמן רב יתרפו, כן בכחות הנפש, המה המדות, צריך להניע אותם תמיד, ועל ידי כן יתחזקו ביותר. כמו כח הרחמים והחמלה. אם ישתמש בהם להיות אצל שבורי לב ורחם על עניים מרודים תמיד תתחזק המדה, אולם אם ישב בדד ולא יזדמן לו ענין להתעורר כח הרחמים יכבה הכח מעט מעט... (שם עמוד טו)

והנה כל איש אשר יעמד להגיד תוכחה הוא בתור רופא נפשות, אולם ההבדל בין רופא הגוף לרופא הנפשות הוא, א' כי הרופא חולי הגוף, יש מציאות כי הוא בעצמו חולה גדול, ומכל מקום יכול ללמוד החכמה לרפאות חולי, מה שאינו כן רופא נפשות, אם בעצמו הוא מוכה במחלה זו של חולי הנפש, לא יוכל לרפאות אחרים. ב' העולם אומרים אל תשאל לרופא, שאל לחולה. כי לפעמים מי שהוא חולה כל ימיו, אף שלא למד חכמת הרפואה בעולם, מכל מקום יש לו ידיעה בתהליך מחלתו, כי האדם אוהב את עצמו, וישאל תמיד לרופאים, ועל פי דרכי הנסיון יודע מיני רפואות למחלה כזו. לא כן במי שהוא חולה בתחלואי הנפש, גם תועלת זו רחוקה, כי איפה האיש חולה הנפש אשר יחוש לחפש תרופות ורפואות. ג' יש תועלת בדרישה אצל חולה אף לא לידע דרך הרפואה, כי יש אנשים חולים אשר המה רפה ידים לעסוק ברפואות, אך לכל הפחות הם יודעים ובקיאים בהלוכותם, ומי שהוא חולה זמן ארוך הוא יאמר לזולתו מחלה כזו יסבבו זה וזה, כאב הראש, מניעת תאות המאכל וכו'. אבל בחולי הנפש לפעמים גם התועלת הקטן ביותר לא נוכל להשיג, כי האדם כל כך הוא כמבולבל אשר לא יכיר ולא יבין גם את מחלתו... (שם עמוד מא)

ועל כל פנים רצון ה' הוא שהאדם ילך תמיד בדעת נפש המשכלת, שלא יאבד דעתו אף רגע אחד, ואז הוא בבחינת צלם ה', ולכן כל מי שכועס ידוע כי אז יאבד דעתו ושכלו, ואז הוא ממש כבהמה אין זה בצלם...

השלישי הוא מי שאינו מעמיד על מדותיו, הנה כעס ואינו מעביר על מדותיו הוא בעצם ענין אחד, יש איש שאם נעשה דבר נגד רצונו הוא יכעוס ויתקצף ויצא מגדר אנושי, ויש בחינה נמוכה מזו, שאינו כועס, אבל בלבו הוא מקפיד, וידוע כי גם הקפדה הוא מפריע גדול לדעת צלולה, כי דעתו של אדם נתערבב מחמת זה.

והנה אמרו חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו... פרש"י המעביר על מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו... אבל באמת צריך עיון, א' דהוה ליה לומר המעביר על מדתו, דהוא רק מדה אחת של קפדנות, לא הוי ליה לומר סתם המעביר על מדותיו, הוה ליה לפרש בהדיא מהי המדה. אבל באמת דבריהם כגחלי אש, וכוונת הגמרא על כל המדות, דהיינו שהוא כובש את מדותיו, כי כל המדות אחוזות ודבוקות זו בזו, והשכל נותן, כי מי שהוא אינו מעמיד על מדותיו, אם אחד יעשה לו רעה אינו מדקדק עמו, היתכן שבמדה אחרת כמו תאוה אם יהיה חסר לו איזה דבר מתאותו יבלבל אותו? ודאי גם כן לא יעמוד על מדתו... כי כל המדות רעות מבלבלין את שכל האדם, ומכח המדות רעות כמו הקנאה התאוה והכבוד נעשה השכל כמבולבל, וסרה מעליו דעתו, והאדם צריך להרגיל את עצמו אשר שום מדה לא תפריע את שכלו, ודא ביה כוליה ביה... (שם עמוד נח)

ובזה יש לפרש המדרש, "אמת" אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, "חסד" אמר יברא, שהוא גומל חסדים. כי אמרו חז"ל מותר לשנות מפני השלום, וכמו שעשה אהרן ע"ה, הרי שלפעמים צריכים להשתמש במדת שקר, ועל זה אמר חסד יברא, וזוהי תשובה ניצחת לאמת, שאמר שכולו שקרים, על זה אמר חסד, כי למדת חסד הלא נצרך גם שקר, וכאשר פגעו בזה במדת השלום, אמר שלום אל יברא שכולו מלא קטטה, השיב צדק, שהוא עושה צדקות, היינו מצוות, היינו כי גם מדת הקטטה צריך לעבודת ה', "משנאיך וגו' ובתקוממיך אתקוטט". והנה כל איש יש לו בטבעו מדות טובות ורעות, אולם גם המדות הטובות שבטבע האדם צריך לזה עבודה כמו עבודת אדמה, ובלא זאת גם המדות טובות נשארים בתרדמה תחת צעיף ההעלם. על כל פנים צריך האדם להתבונן על מעלותיו ומדותיו הטובים לנקותם ולצרפם, כי יש אנשים שיש להם מדות טובות, ובכל זאת למעשה אינם יוצאים לפועל טוב... מאשר אינו נותן עין על זה, ואם היה רוצה ליתן עין, הלא בקל היה לו לעלות בלא מפריע. (שם עמוד עט)

אולם הענין הוא, בדרכי המדות אצל בשר ודם, האדם אינו שליט על מדותיו להגדילם או להמעיטם, רק יוכל להלוך נגד מדותיו הן לטוב או להיפך חס ושלום. ביאור הדבר כדומה מדת הרחמים והחמלה אינו שוה בכל אדם, יש אשר המדה הזאת היא אצלו במדה נפרצה, או שהוא בדרך הממוצע, ויש שהוא משולל כלל ממדת הרחמים וכדומה. האיש שיש לו מדת הרחמים בטבע אם יראה קשה יום עני ואביון מסובל בצער ויגון, בלא ספק יעורר בקרבו רגשי רחמים וחמלה, ואם יאבה למשול על רוחו שלא יהיה לו רחמים בלבבו, זה אין בכחו, כי מדת הרחמים אשר בו בעל כרחו תעורר לבבו לחמלה, רק הכח בידו לכבוש רחמיו ולהאטים אזנו מבלי לעזר לו מאומה. אבל למשול על המדה שלא תפעל בו אין בכחו, וכן להיפך... (שם עמוד קכ)

מדות טובות נקנו להאדם על ידי דרכי ההרגל. בעניות נכלל כל מדות טובות, העני מכח מצבו הוא ענו ושפל רוח, ולכן אמרו חז"ל (פסחים קי"ג) שלשה הקב"ה שונא, דל גאה וכו'... העני מרגיש יותר בצרת חבירו, העני מסוגל יותר בהרגילו במדת הבטחון, זה שאמר חזר וכו' על כל מדות טובות ולא מצא אלא עניות, כי בעניות נכלל כל המדות טובות, ואף כי האדם בבחירתו אינו רוצה בעניות, בכל זאת סוף סוף העניות תשית עטרה לראשו... (שם עמוד קנו)

מכתב מאליהו:

"מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו" (משלי כ'), הגאון ר' חיים מוואלאזין מבארו: כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, הם לבניו אחריו כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. (חלק א עמוד י)

המסתכל רואה כי בני האדם שונים זה מזה, הן במראיתם הן בכחות נפשם, והן בכשרונות שכלם ובסביבה אשר ימצאו בה. גם צירופי הנפש שונים בכל אחד ואחד. למשל מדת הגאוה עשרה אחוז, עצלות חמשה עשר אחוז, ובתאוה עשרים אחוז, ומובן שכל אלו מתמזגים יחד. בחברו שוב התמזגות באחוזים שונים. וכן הוא בהתמזגות הכחות השכליים כגון כח ההבנה, ההעמקה המהירות, החשבון, הזכרון וכדומה, אשר שכל האדם מזוג מהם. וכן הוא בסביבה העושה רושם בחנוך האדם, גם היא מזוגה מפרטים רבים, אשר כל פרט יפעל. למה הוא כך, הלא לכל בני האדם תכלית אחת - עבודת השי"ת?

על ידי שבכל אדם כחות והתמזגויות אחרים, וגם יצר הרע שלו שונה ומלחמתו שונה, ממילא גם קידוש ה' שלו שונה משל חבירו. ובכל יש לכל אחד ואחד חלק מיוחד לעולם הבא, שהוא שלו ממש ולא קדמו אחר בו. ויש לכל אחד נחת רוח ואושר שלמים בשכרו. (חלק א עמוד כב)

כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה. וכן עשה את האדם, ככתוב "בצלם אלקים עשה את האדם", כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן, אבל כח הנטילה הוא אשר יתאוה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה אשר יקראוהו בני אדם אהבת עצמו, והוא שורש כל הרעות. יש גזלן אשר יקח ולא ישלם מאומה. יש כלליים - עושי מלחמות ורוצחי עמים, אשר אין שופט למו זולתי הא-ל יתעלה לבדו. ויש פרטיים הגוזלים מיחידים, ושמו להם בני אדם שופטים להענישם למען הנצל מרשעתם. אבל שורש הרע, כח הנטילה, עודנו במקומו יעמוד. על כן אל תאמין באדם ובתרבות שלו, כי תחת מעטה זה ירמה ויגנוב יגזול וירצח. ויש אשר אין עוול בידם במה שיקחו מרעיהם, אלא שאוהבים ליטול מבלי לשלם, כגון אוהבי המתנות והירושות ונטילת צדקה, ואוהבי הבצע והרוחים הגדולים, כל אלה בנוטלים יחשבו, ועליהם אמר החכם מכל אדם "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו כ"ז). שני הכוחות האלו, הנתינה והנטילה הם שורש כל המדות והמעשים... (שם עמוד לב, וראה עוד אדם-כללי-וחברו לכאן)

והנה כל הנגיעות באות משורש הנטילה, שהיא מקור כל התאוות. אם כן העצה לבא להכרת אמיתת האמונה היא להסיר מלבו הנטילה, ולחזק במקומה את כח הנתינה, כי רק אז תתפתח בלבו ההתענינות לאמת, שהיא התנאי להכרת האמת. (שם עמוד קמא)

אולם הרי ידוע, שהטמטום הוא מהמדות הרעות שבאדם, כמבואר בנפש החיים בשם האריז"ל, שעל ידי חטא אדם הראשון נכנס יצר הרע לפנים האדם, ובזה נתהוו באדם המדות הרעות, וידוע שעל ידי זה נתהוה טמטום הלב. וענין הטמטום הוא, שהמדות שולטות על האדם ועל שכלו, ונמצא שהוא משוחד במדותיו, ועל כן לא יראה כלל את האמת המתנגדת למדותיו. והנה דרך חכמי אומות העולם הפילוסופים לעסוק בחכמת המדות, ולהשתדל בשבירת המדות הרעות ובחיזוק המדות הטובות על פי ראיית שכלם. ונכון הוא שאם יעסוק האדם רק בתיקון מדותיו ממילא יתבטל טמטום הלב, ויבא סוף סוף לראיית האמת. אבל זו עבודה רבה וכבדה, וכמעט אי אפשר שיביא האדם את עצמו לתיקון בדרך זו, אם לא יצרף לזה חשבונות של יראת שמים וישיבם ללבבו עד שיקנה לבבו את האמיתויות, ואז גם עבודת ההתלמדות במדות תסייע לו... וזהו ביאור הפסיקתא, שעל ידי התורה, דהיינו ההשבה אל הלב, אפשר לו לנקוב את כל הטמטום בבת אחת, אף בהרהור תשובה אחד בלבד.

וזהו מה שכתב בספר מעלות התורה בשם הגר"א ז"ל, שהעוסק בתורה בהתמדה כדבעי איננו צריך להתעסק בעניני תיקון המדות, כי על ידי העסק בתורה יתוקנו ממילא, כי בהשבת התורה אל לבו יתברר לו ביטול היש שלו, וממילא יבא לידי שינוי יסודי במדותיו. (חלק ב עמוד מג)

באדם נמצאים ג' כחות יסודיים שונים שבאמצעותם יוכל להגיע אל הטוב:

א' חסד, בו שם האדם את עיקר מעיינו באחרים, ומשתדל להטיב עמהם ולהשפיע עליהם, במקום אחר קראנוהו כח הנתינה.

ב' יראת שמים, בניגוד לחסד שעקר פנייתו חוצה, פונה האדם ביראה אל תוך עצמו, בחוששו לתוצאות מעשיו.

ג' אמת, כח בקשת האמת מברר את הדרך הנכונה בעבודת ה', בלי לנטות ימין ושמאל, הן אל צד החסד המופרז, או אל צד הבקורת העצמית המופרזת הממעטת במעשים.

בכל אחת מהמדות נוכל להבחין בג' בחינות. מי שמדתו העקרית חסד, אפשר שידבק בחסד מרצונו הפשוט להשפיע טובה לאחרים, או שיתיירא שמא יקצר בחובת החסד, או שישאף שיהיה חסדו אמיתי, שיפיק ממנו המקבל את התועלת הנכונה. וכן ביראה אפשר שיתיירא בכל מעשה מעבירה, ואפשר שיראתו תביאהו גם לגמול חסד, כי יירא שלא יצא ידי חובתו בלי חסד, ואז אפשר שיתיירא אם לא יעשה כל מעשיו על דרך האמת. וכן במדת האמת. וזה שמצאנו בספרים הקדושים שיש בחינות חסד שבחסד, גבורה שבחסד ותפארת שבחסד. או גבורה שבגבורה... וכן בתפארת. כנגד ג' בחינות עיקריות אלו נאמר "על ג' דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". כי התורה היא בחינת אמת, עבודה הקרבנות, ביטול היש בחינת יראה, וגמילות חסדים היא בחינת חסד.

המדות המתנגדות להן מצד הרע הן המדות המוציאות את האדם מן העולם: הקנאה - היפך החסד, התאוה - היפך הגבורה, שענינה האמיתי כבישת היצר, והכבוד - הפך האמת, כי הכבוד המדומה של העולם אינו אלא שקר.

כרגיל אופיו של האדם מבוסס בעיקר על אחד משלושת הכחות העיקריים האלו, ועל פיו מושפעים ומודרכים כל מחשבותיו ומעשיו. ראשית עבודת האדם היא, שיכיר ויגלה את מדתו העקרית, יפתחה לשלמותה על פי דרכי התורה, ויהיה נאמן לה. בצדה יפתח גם את המדות האחרות כדי להגיע לשלמות. (שם עמוד קס)

כן הוא הדבר בכל מי שיש לו נגיעות. בענין בה שוררת הנגיעה אינו יכול ומסוגל לראות את האמת, ורק בסור הנגיעה יוכל לעמוד על אמיתת הדברים. על כן כשהשביע אברהם אבינו ע"ה את אליעזר, השיב: "אולי לא תאבה האשה וגו'", כי בשעה זו עדיין היתה לו תקוה לבתו, ולא היה יכול להרגיש בנגיעתו בשום אופן. אבל בספרו את הדברים לפני בתואל, כבר ראה כי מהשמים נבחרה אשת יצחק, ממילא בטלה נגיעתו והכיר את האמת, ששאלתו הקודמת היתה מפני נגיעתו. (חלק ב עמוד רג)

וגילו לנו חז"ל דבר נורא: כל מדה באדם תראה אותותיה בכל מעשה ממעשיו. לכן דייקו להראות בפסוקים שיש להם קשר עם נדב ואביהו הרבה פרטים, שבהם באה לידי גילוי מדת חוסר הענוה שלהם לפי ערכם... (שם עמוד רמו)

יסוד גדול ומקיף בכחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה, כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם אנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק לפי חוקי ההגיון, הרגש של בעל מעלת החסד אסיר תודה לכל אשר הפיק ממנו הנאה. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות, וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב... (חלק ג עמוד קא)

כלים רגישים מאד הן מדות הנפש, וביחוד מדת החסד, והן עלולות להפגע גם בסבה כלשהי. דבר זה נוכל ללמד ממעשה של ר' יהודה הנשיא. הוא הרבה חסדו עם כלל ישראל לדורות בזה שעמל וסידר את המשניות... נתן הכל לאחרים ולעצמו לא נטל כלום, כדאיתא בגמרא שבשעת מיתתו זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. ולמרות זאת, איתא בגמרא (בבא מציעא פ"ה) מעשה בעגל שהובילוהו לשחיטה, והחביא ראשו תחת כנפי כסותו של רבי ובכה, אמר לו לך, לכך נוצרת. אמרו ברקיע הואיל ואינו מרחם יבואו עליו יסורין.

לפי ההבנה השכלית לא היתה שום אכזריות במאמרו, כי אמר לעגל, שעל ידי אכילתו על ידי תלמיד חכם ישיג את תכליתו בעולם, ובכל זאת נפגע רגש החסד במשהו, כי לא דבר קל הוא למסור את הנפש על קדוש ה', גם כשהשכל מכיר באושר הגדול הצפון בזה. (שם עמוד קג)

אולם פשר הדבר הוא, שבדברים גדולים אינה נכרת המדרגה האמיתית של פנימיות האדם, שכן הרבה ההתלהבות החיצונית עושה, אבל בדברים קטנים, שלכאורה אין להם ערך וחשיבות, דוקא בהם מתגלה פנימיותו של האדם, היא מדרגתו האמיתית...

ושנינו בשמות רבה (ב' ג') "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שבודקהו בדבר קטן", כי בירור המדרגה האמיתית של האדם הוא דוקא בדברים קטנים. (שם עמוד קח)

למדונו חז"ל, "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעתן של בני אדם שוה", (תנחומא פנחס י'). הביאור הוא, שכל הבדל דק במדות והשגות רוחניות נרשם ונכר בפרצופו של אדם. כל מדה ומדה וכל מצוה ועבירה, יש לכל אחת מהן ולפרטיהן מקום מיוחד באברים הגשמיים אשר אליו מתייחסים, וניכרת שם השפעתם, לחלות כשיחטא, להבריא כששב בתשובה, ולחזקו כשמקיים את המצוה המיוחדת לאבר זה. (שם עמוד קעג)

ר' חיים ויטל זצ"ל כתב בשערי קדושה, שתורה בלי מדות היא בחינת נזם זהב באף חזיר. וצריך עיון, שהגר"א כתב, כי למוד תורה הוא רפואה למדות. תירץ הגאון רש"ז מקלם זצ"ל, כי הלומד תורה מתוך אהבת תורה, אהבה זו מסלקת את אהבת המדות הרעות, מה שאינו כן כשלומד תורה שלא לשמה. (שם עמוד רצא)

החוקרים טועים כשסוברים שאדם נברא בלא מדות, ורק מסביבתו הוא לומד אותן. "לפתח חטאת רובץ", וגם לפני כן בעובר אינסטינקטים לרע, וכמאמר חז"ל על עשו שפירכס לצאת על פתחי עבודה זרה. פרטיות האדם, דהיינו מדותיו, נבראים עמו, כמובן שהסביבה מחזקת מדות ולומד גם מאחרים, אבל עיקרי המדות אינו צריך ללמוד. (שם עמוד שס)

הר"ח ויטל ז"ל בשערי קדושה הקשה, למה לא מצאנו בתורה איסור מפורש למדות רעות, כגון לא תכעס, לא תתגאה וכדומה. ותירץ משום שהמדות הן ההכנה לתורה, ולכן אינן נכללות בתורה.

והנה כתב הגר"א ז"ל על מאמרם ז"ל "איזהו תלמיד חכם המקפיד על חלוקו (להפכו)" (שבת קי"ד), "כי הפנימי קדוש דבוק לגוף, מה שאינו כן מצד החוץ סביב (רשעים יתהלכון), הני מאני דרבנן... היינו שיש באדם פנים דקדושה שהוא שורש הטוב, וכשזה שולט יש בידו להפוך את המדות לטוב. אבל כשהאדם מתרחק מהפנים ומתקרב אל החיצוניות, דהיינו שאיפות העולם הזה ושלא לשמה, כל המדות הן לרע. וזהו הרמז לעור האדם, שמצד אחד הוא דבוק לפנים, (והיינו "כתנות אור"), ומצד שני הוא פונה לחוץ, והיינו שתלמיד חכם מקפיד על חלוקו להופכו, ששולט על מדותיו ויכול להפכן לצד הטוב תמיד. וזהו גם סוד אמרם ז"ל "הני מאני דרבנן דבלו וכו', שהמדות מתקלקלות מפני "שהמזיקים יושבים אצלם ומתחככים בהם", (ברכות ו', ורש"י שם) כי המזיקים מרמזים לכחות החיצוניים, וכשתלמיד חכם בא במגע עם החיצוניות, מדותיו נמשכות לצד זה ומתקלקלות.

על כל פנים מיושבת בזה קושיתו של הר"ח ויטל ז"ל, כי שס"ה לא תעשה הם עצמם הרע שהרחיקה התורה לגמרי בכל זמן, ולא יתכן שהמדות תהיינה בכלל זה, כי המדות אינן רעות בעצמם, ואפשר ומצוה להפכן לטוב.

וראיתי שואלים שהרי לדברי הספרים הקדושים המדות הן תולדות מצב המרות, (דהיינו שהם מצבים פסיכולוגיים), ואם כן ניתן לטפל בהן באופן רפואי על ידי סמי תרופה או ניתוח המוח וכדומה, ועל ידי זה נוכל לעקור את המדות הרעות או על כל פנים למתק אותן בהרבה. וזה אפשרי למעשה בזמן הזה, (כך הגיד לי רופא אחד ירא שמים), ואם כן למה לא נעשה זאת? אבל לפי המבואר לעיל זה לא יתכן לפי תורתנו הקדושה, כי אין המדות רעות בעצם, וכולן נצרכות, וצריך להפכן לטוב, וזה אפשר רק בבחירה פנימית.

הרי שיוצא לנו דבר חדש, שאף שהתורה היא בתבלין המיוחד הבטוח להפך את היצר הרע, ושאר כל הנסיונות להפך רע לטוב הם מסוכנים מאד מאד כנ"ל, מכל מקום חייב כל אחד מישראל לתקן מדותיו, היינו להפכן בכל פעם לצד הטוב. מה נוראה ומסוכנת היא העבודה הקשה הזאת... (חלק ד עמוד לט)

שתי מדות עיקריות באדם, גבורה וחסד. גבורה היא בחינת הצטמצמות והתרכזות אל עצמו. אם משתמש בה האדם לצד הרע, היינו כלפי חוץ הריהי שורש הנטילה, הגזלה והאכזריות. אך אם זוכה להפכה לטוב כלפי עצמו, משתמש בה ליראת שמים ולשבירת היצר. המשתמש בגבורה לבד הוא בסכנה שיסור לצד הרע, ועל כן מוכרח הוא להמתיקה, על ידי שישתמש בחסד שבגבורה, היינו שיראת שמים שלו תכריחנו לעסוק בחסד...

מי שמדתו חסד עדיין צריך הוא לגבורה, כי בלא זה הוא בסכנה ש"יתחסד" עם יצרו ויפול לתהום התאוות. הרי מצאנו בפרשת העריות "חסד הוא", היינו חסד דטומאה. (הפתגם העממי אומר "מי שנוח במדות הוא בעל תאוה", היינו משום שמי שנוח במדות בטבעו, בלי בקורת הגבורה, בדרך כלל יהיה גם נוח ליצרו). כדי שהחסד שלו יהיה זך בקדושה מוכרח שישתמש גם בגבורה, והיינו גבורה שבחסד, פירוש יראה, לשמרו מחסד שבטומאה. ויש עוד בחינה בחסד שבטומאה , והיינו מי שאוהב את עצמו ועושה חסד כדי שירגיש במעלת עצמו, ומתגאה בו בלבו, אור החסד נגלה לשכלו, ואולי גם לרגשותיו, אבל לא חדר אל פנימיות לבו, עדיין "אלי כתיב", שהוא היפך תוכן החסד האמיתי.

נמצא שמי שלא תקן את נפשו, בין שטבעו מצד הגבורה או מצד החסד, עלול הוא להיות שקוע בטומאה, כי השאיפה להנאת עצמו, בין מצד הממשל באחרים בין מצד התאוה, היא היא הטומאה.

ויש שמשתמש בחסד ובגבורה, ומגביר את הטומאה שבו, כי יתכן שבעל הגבורה מתנהג בכל המדות הרעות של גבורה דטומאה, ומתכסה במעטה קצת החסד שעושה, ואומר לעצמו ולאחרים לא פעלתי און, כי הרי בעל חסד אנכי, וכן להיפך מי שטבעו מצד החסד יוכל להתענג בהנהגת דרך ארץ ישרה, לומר שמתנהג בהנהגת ירא שמים, אף שלבו רחוק מאד מזאת.

אך מי שמשתמש בחסד ובגבורה יחד, שניהם לצד הקדושה, אז שניהם מתקנים זה את זה, כמבואר לעיל. (שם עמוד קעה)

אמרו ז"ל עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה... (ויקרא רבה ט' ג'). וכן שנינו "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג' י"ז), ופירש שם רבינו יונה, רוצה לומר שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. הרי שהורונו חז"ל שעלייתנו בתורה היא דרך תיקון המדות. ואם תיקון המדות נראה לנו רחוק מהשגתו, הרי ההתנהגות בנימוסי דרך ארץ היא ודאי ביכלתנו, וחיצון משפיע על הפנים כידוע. ((שם עמוד רמה)

מרגלא בפומיה דר' שמחה זיסל ז"ל כל אדם יש לו מדה טובה עיקרית שבכחו להפוך את האדם כולו לטובה, וכן מדה רעה עיקרית שיכולה להפכו כולו לרעה.

מכאן יכול כל אדם לדעת חלקו, משתי בחינות, א', לראות במה הוא טוב ביותר, ולהשתדל להגדילו. ב', לראות חסרונו היותר גדול ולהשתדל לתקנו, ובזה יגיע בודאי לחלקו. (חלק ה עמוד סח)

בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה), פירוש בכוסו ובכעסו הוא פשוט, כי על ידי דברים אלו נחלשו ההגבלות החיצוניות שבאות מצד הנימוס האנושי, וממילא מתגלה הפנימיות. אבל מהו בכיסו? מידת הכילות באה מצד חסרון בטחון והדאגה המלוה אותו, והדאגה הזאת מבטלת את ההגבלות החיצוניות ומגלה את הפנימיות. הכילות היא תמיד סימן לרשע, אבל מי שאוהב את הבריות באמת לא ירגיש כלל דאגה לפרנסת עצמו, שהרי את עצמו הוא נותן באהבה, וגם כל מה שנותן לו השי"ת הוא מקבל באהבה, ואיך ידאג.

רפואת המידות לפי הנ"ל הוא בעיקר בחיזוק הבחנת החסרון האמיתי, הרוחני, ובשאיפה רבה, ובריבוי מעשים ומחשבות לתיקונו... (שם עמוד צג)

בענין פילגש בגבעה איתא בגמרא (גיטין ו' ב') "ותזנה עליו פלגשו, ר' אביתר אמר זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר נימא מצא לה. ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר... אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד"...

אבל יש ללמוד מזה שמדה רעה קטנה יכולה להוליד תוצאות נוראות, כי כל התולדות העצובות של פילגש בגבעה באו מקפידא זו. ועוד לומדים מזה שאם אדם כובש את הקפדתו על איזה דבר בתחלה, מכל מקום כשמקפיד אחר כך על דבר אחר שוב חוזרות וניעורות כל ההקפדות הקלות שכבש בתחלה. וזהו "נימא מצא והקפיד", שנתרבתה ההקפדה והתפשטה, כי הקפיד על הכל ביחד. והקב"ה בעצמו "עסק" בדבר זה כדי ללמדנו חשיבות הענין לתיקון המדות.

וכן בענין "אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים" (גיטין נ"ה), גם מקודם היו שונאים זה לזה בעל הסעודה ובר קמצא, אבל בסוף התפשטה ההקפדה אפילו על החכמים שהיו שם ושתקו, והתנקם בהחרבת ירושלים ובית המקדש. כך הוא גדר התפשטות המדות בלי גבול...

צריך אדם לברוח משמץ מדה רעה, כי לא תעמוד במקומה אלא במהרה תתפשט לכל הדומה לה. (שם עמוד קו)

כלל הוא בגמרא, "כל הפוסל... במומו פוסל" (קידושין ע'). אפשר להשתמש בכלל זה בלימוד המוסר. כי לכאורה איך יוכל אדם לסמוך על עצמו כאשר הוא מפשפש במעשיו? הרי כל דרך איש ישר בעיניו ונוגע הוא ומשוחד לעצמו. אולם מהכלל הנ"ל נלמד עצה ללימוד המוסר באופן מעשי. היינו שכל רע שתראה באחרים הפוך אותו לייסר בו את עצמך, כי אילמלא היה בך החסרון לא היית מרגישו באחרים. ואם אין בך כולו יש מקצתו, ואם לא מקצתו הרהרת לעשותו, ואם לא הרהרת ראית אחרים עושים ושמחת, כמאמר הגמרא מו"ק י"ח. כי מה שלגמרי אין באדם, אין הוא מרגיש אותו באחרים כלל. כמו הילד, גם אם יראה לא יבחין בעניני התאוה כלום... (שם עמוד קכג)