אדם

(ראה גם: אלקים-אדם, איש, אנוש, בריאה-אדם, גבר, נשמה, צדיק)

זהר:

...אמרתי לו, ודאי יפה אמרת (שיש בישראל כמוהו), כי מי מחיה מתים, הלא הקב"ה לבדו, באו אליהו ואלישע והחיו מתים, מי מוריד גשמים, הלא הקב"ה לבדו, בא אליהו ומנע אותם והוריד אותם בתפלתו... מי מנהיג השמש הלא רק הקב"ה, בא יהושע והשתיק אותו וצוהו שיעמוד על עמדו ונשתתק, שכתוב וידום השמש וירח עמד... (הקדמה קסג, ועיין שם עוד וערך צדיק)

בני אדם למטה (בעולם הזה), יש לו דמות וציור, ומכל מקום אינו מתקיים לנצח כמו המלאכים של מעלה, הציור והדמות של המלאכים של מעלה הם מצטיירים בציוריהם כמו שהם, מבלי להצטייר באמצעות מלבוש אחר, ומשום כך המה חיים וקיימים תמיד, הציור של אדם למטה בעולם הזה דהיינו הנפש רוח נשמה שלו מצטיירים בציוריהם באמצעות מלבוש, ולא באופן אחר, ומשום כך הם מתקיימים רק למועד ועת קצוב.

ובכל לילה ולילה מתפשט הרוח של האדם ממלבוש הזה ועולה למעלה, ואש הזה אוכל ושורף את הרוח, ואחר כך חוזרים הרוחות לתחיתם כמתחילה, ומצטיירים בהלבושים שלהם, ומשום זה אין להם להרוחות קיום, כמו אלו הצורות של מעלה... ועל זה אומר הכתוב חדשים לבקרים וגו', דהיינו על רוחות בני אדם שהם חדשים בכל יום, כי בעת שינה עולים הרוחות למעלה ונשרפים וחוזרים ומתחדשים כנ"ל, מהו הטעם, על זה מסיים הכתוב רבה אמונתך, היא רבה וגדולה ולא קטנה... (בראשית צד, ועיין שם עוד)

רבי יצחק אמר רבי יוחנן ברא קודשא בריך הוא לאדם, והכניס בו ארבעה דברים הנחלקים בגוף, אמר רבי יהודה המחוברים בגוף, רבי יצחק אמר, הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש, כל אחד ליסודו, כשיוצא האדם מן העולם הזה. רבי יהודה אמר, המחוברים בגוף בחייו, משמע מקרא דכתיב, ותמת שרה, זה הגוף, בקרית ארבע, אלו הארבע יסודות, היא חברון, שהיו מחוברים בגופו בחייו, בארץ כנען, בעולם הזה, הבוחר אדם בזמן מועט... (חיי קב מ)

ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו', רבי יצחק אמר רבי יהודה בעוד שכל הענינים הוא רוצה לנסות על הגוף, מאי כתיב, והנה רבקה יוצאת זהו הגוף קדוש שנתעסק בדברי תורה, וכתת גופו להשיג ולדעת את קונו, אשר ילדה לבתואל, אמר רב יהודה בתו של א-ל, בן מלכה, בן מלכה של עולם, אשת נחור אחי אברהם, חברת השכל, גוף שנדבק בשכל, והיא אח הנשמה וכדה על שכמה, משא החכמה עליה... (שם קעז, ועיין שם עוד)

משום שיש באדם רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות שבתורה, שהם נתנו להעשות, וכנגד רמ"ח מלאכים שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם. ויש באדם שס"ה גידים, וכנגדם שס"ה מצות שהם לא נתנו להעשות, (שגיד הנשה הוא אחד מהם) וכנגד שס"ה ימות השנה, (דהיינו בתוספת עשרת ימי תשובה) ותשעה באב אחד מהם, שהוא כנגד המלאך סמאל... (וישלח קב)

תא חזי הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה הכל בחכמה, כי אין לך אבר ואבר בבן אדם שאינו עומד בחכמה העליונה, (שכל אבר רומז על מדרגה מיוחדת), כי אחר שנתקן כל הגוף באבריו כראוי, הקב"ה משתתף עמו, ומכניס בו נשמה קדושה כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי. ומשום שיש בו נשמה קדושה (הוא ראוי) להוליד בנים בצלמו ודמותו ית', ועל כן צריך האדם להרבות הדמות של מלך העליון בעולם, וזה סוד, כי להיות אותו הנהר הנמשך ויוצא, (שהוא יסוד העליון), מימיו אינם נפסקים לעולם, על כן צריך גם האדם שלא יפסיק הנהר והמקור שלו בעולם הזה (אלא שיוליד בנים). ותמיד בזמן שהאדם אינו מצליח בעולם הזה (להוליד בנים), הקב"ה עוקר אותו מעולם הזה ונוטע אותו שנית כבתחילה הרבה פעמים... (וישב קנו, ועיין שם עוד)

ויוצר רוח אדם בקרבו, בקרבו דאדם ממש, (ולא בנוקבא העליונה), כי כשנברא האדם והקב"ה נתן לו נשמתו ויצא לאויר העולם, אותו הרוח שבתוכו אינו מוצא הגוף (מספיק) שיתפשט בתוכו, ועומד בו בצד אחד, (דהיינו בימין ולא יתפשט לימין ושמאל). וכשגוף האדם מתפשט מתפשט גם הרוח, ונותן בו כח, וכן כפי שהגוף נתגדל כן נותן הרוח כח אל האדם שיתחזק על ידו, ומשום זה יוצר רוח אדם בקרבו ממש. ואם תאמר יוצר רוח אדם מה (פירושו, ומשיב) הוא משום שהרוח צריך לתוספת כח מלמעלה להעזר על ידו, ועל כן הקב"ה הוא יוצר רוח האדם בקרבו, שנותן לו עזרה (שיוכל להתפשט) בתוך האדם... (מקץ פח, ועיין שם עוד וערך נשמה-גוף)

אמר רבי יהודה כן הוא ודאי, וברא אדם על הכל, (שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה), וזה שאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אנכי עשיתי ארץ, זה ודאי (ואינו צריך להשמיענו, אלא משמיענו) מהו הטעם שעשיתי ארץ, משום שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושתהיה הכל שלימות אחת, (כלומר שתכלית כל העולם ושלימותו הוא האדם. (ויגש יא)

תא חזי, בפניו של אדם יש השם של הקב"ה, (דהיינו ש') וחסר ממנו י' ולא נשלם, בא אברהם וחבב את הקב"ה, ואמר לו הקב"ה בך ישתלם השם, ונמול, ונשלם השם בי' של המילה, כי בפניו של האדם ש' דש-די, (דהיינו ב' עינים וחוטם באמצע, ובזרועו) יש ד', וחסר י' ונשלם בי' דמילה, ואז נקראים בנים לה' בנים קדושים. וכאשר מטמאין לאותו אות ברית קדש, ומכניס אותו לרשות אחר, נסתלק ממנו קדושת החותם הזה, והוא כמו שמחריב העולם, כי טמא החותם שנשלם בו השם של הקב"ה... (ויחי סז)

ואותו הזמן היה העולם בינוני (דהיינו מחצה חייב ומחצה זכאי), והמקטרג רצה להשטין (ולהכריע העולם לכף חוב), מיד מה כתוב, השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו', כיון שהוא נודע לבדו, מיד התקיף אותו המקטרג, ועל כן למדנו שאין האדם צריך להוציא את עצמו מן כלל הרבים, כדי שהוא לא יצוין בלבדו, ולא יקטרגו עליו מלמעלה... (בא כג)

שלכל אדם שיש בו ד' יסודות (אש רוח מים ועפר), ארבעה מלאכים יורדים עמו מימין, וארבעה משמאל, ארבעה מימין: מיכאל גבריאל רפאל נוריאל, וארבעה משמאל, עון משחית אף וחימה, ומצד הגוף יורד עליו מטטרון מימין וסמאל משמאל. ואין אדם שאין בו ארבעה יסודות אש רוח מים עפר, אבל כפי היסוד שהקדים בו, כן מתחילים אלו ארבעה, אם מזל שלו אריה, (שהוא חסד) מקדים מיכאל ואחריו גבריאל ואחריו נוריאל ואחריו רפאל, ואם מזל שלו שור שהוא גבורה, מקדים גבריאל ואחריו מיכאל ואחריו נוריאל ואחריו רפאל... (שם רג, ועיין שם עוד)

זה ספר תולדות אדם, הוא לצורות, בסוד הצורות של בני אדם, להכיר באלו תולדות אדם, את הצורה שבסודות האדם, בשער, במצח, בעינים, בפנים, בשפתים, וברשמי היד ובאזנים, בשבע אלו ניכרים בני אדם.

ניכר בשער, כי כל מי ששערותיו קמוטות, (דהיינו שמסולסלות) ועולות על ראשו (כלפי מעלה), כלומר (שאינן תלויות למטה מראשו, הוא) בעל כעס, לבו קמוט כמו סחבה, (דהיינו שלבו מלא פחד), מעשיו אינם טובים, בשותפות צריכים להתרחק ממנו... (יתרו סח, ועיין שם עוד)

והקב"ה כשברא את האדם סידר בו כל הצורות של סודות העליונים של עולם העליון, (שהוא בינה), וכל הצורות של הסודות התחתונים של עולם התחתון, (שהוא מלכות), וכולם נחקקים באדם הנמצא בצלם אלקים, משום שנקרא יציר כף, דהיינו יציר כפו של הקב"ה...

כשנברא אדם מה כתוב בו, עור ובשר תלבישני וגו', אם כן מהו האדם עצמו, אם תאמר שהאדם אינו אלא עור ובשר ועצמות וגידים, אינו כן, כי ודאי האדם אינו אלא הנשמה, ואלו שאומר עור ובשר עצמות וגידים כולם אינם אלא מלבוש בלבד, הם כלים של האדם, ולא האדם עצמו, וכשהאדם נפטר הוא מתפשט מאלו הכלים שלבש. העור שהאדם מתלבש בו, וכל אלו עצמות וגידים כולם הם בסוד החכמה העליונה כעין של מעלה, עור כעין של מעלה, הוא כמו שלמדנו באלו היריעות, שכתוב נוטה שמים כיריעה, עורות אלים מאדמים ועורות תחשים, הם מלבושים שלמעלה המסככים על המלבוש שהוא התפשטות השמים שהוא המלבוש שמבחוץ, יריעות הן המלבוש שמבפנים, והוא קרום הסוכך על הבשר.

עצמות וגידין הם המרכבות וכל אלו הצבאות העומדים בפנימיות, (כלומר שהם בחינת הפנימיות והג"ר של חיצוניות המדרגה, כי גידים הם נשמה של המלבוש, והעצמות הם בחינת חיה של המלבוש),וכולם הם מלבושים לפנימי, שהוא סוד אדם העליון, שהוא פנימית להם.

אף כן הסוד למטה, האדם הוא פנימי בפנים, המלבושים שלו הם כעין של מעלה, עצמות וגידים הם כעין שאמרנו באלו המרכבות והצבאות (שנקראים עצמות וגידים), בשר הוא סוכך על אלו המחנות והמרכבות (הנקראות עצמות וגידים) ועומד מבחוץ להם. וזה סוד (שהבשר נמשך ממנו) לצד האחר. עור הסוכך על כל, זה הוא כעין אלו הרקיעים הסוככים על כל, וכולם מלבושים להתלבש בהם, הפנימי שבתוכם הוא סוד האדם, והכל הוא סוד, שלמטה הוא כעין שלמעלה, ועל כן אומר הכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים, כי הסוד של אדם למטה, הוא כולו בסוד שלמעלה... (יתרו קכג, ועיין שם עוד)

וזרע ישראל נקראים אדם, תא חזי, כתוב בו בישמעאל והוא יהיה פרא אדם, פרא אדם ולא אדם, פרא אדם משום שנמול, והתחלה של אדם היתה בו, שכתוב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו בשר ערלתו, כיון שנמול נכנס בהתחלה זו שנקרא כל... אבל זרע ישראל שנשלמו בכל נקראים אדם ממש, וכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חלק נחלתו.

אמר רבי יוסי משום זה כל צורת פנים מותר לעשות חוץ מפני אדם. רבי יצחק אמר כשנעשה (צורת אדם) נראה שחקוק תוך חקיקות של השלמות, (דהיינו שניכר בה שלמות מיוחדת), אמר רבי יהודה היינו שאומרים אנשים קשריו עם הרוח נמצא בצורה, (שבצורת אדם הנעשה ניכר קשריו עם הרוח שבו). (שם תז)

משום שהוא משותף משתי טפות, שמהן גופו של האדם, מטפה של אביו הלבן שבעינים ועצמות ואברים, ומטפה של אמו השחור שבעין ושערות ועור ובשר, ומגדלים אותו בתורה ומעשים טובים. (שם תקנג)

כיון שנברא העולם כל דבר ודבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצון לברא האדם שיהיה עוסק בתורה, ובשבילה נתקיים העולם, עתה, כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים העולם, נמצא שהמעשה והקיום של כל העולם הוא התורה, משום זה אשרי האדם העוסק בתורה, כי הוא מקיים את העולם.

בשעה שעלה ברצון של הקב"ה לברא האדם, היה עומד לפניו בצורתו וקיומו כמו שהוא בעולם הזה, ואפילו כל בני העולם מטרם שבאים לעולם הזה, כולם עומדים בקיומם ובתקונם, כעין שנמצאים בעולם הזה, באוצר אחד, ששם כל נשמות העולם מתלבשים בצורה שלהם.

ובשעה שעתידים לרדת בעולם הזה, קורא הקב"ה לממונה אחד, שמינה הקב"ה ברשותו כל הנשמות העתידות לרדת לעולם הזה, ואמר לו, לך הבא לי רוח פלונית, באותה שעה באה נשמה ההיא מלובשת בצורה של עולם הזה, ואותו הממונה מראה אותה לפני המלך הקדוש. הקב"ה אומר לה ומשביע אותה כשתרד לעולם הזה תעסוק בתורה לדעת אותו, ולדעת בסוד האמונה, שכל מי שהיה בעולם הזה ולא השתדל לדעת אותו, טוב שלא יברא. משם זה נראית לפני המלך, לדעת אותו בעולם הזה, ולהשתדל בהקב"ה בסוד האמונה... (תרומה תרמ)

בגוף יש שנים עשר אברים העומדים במעשה הגוף, כמו שהעמדנו, (שהם ב' ידים וב' רגלים שבכל אחת מהן ג' פרקים, ד' פעמים ג' הם י"ב), ואלו הם אברי הגוף, ועבודת הקב"ה (שמצוות התלויות) במעשה עומדת בהם, משום שעבודת הקב"ה הוא בב' בחינות, א' באברי הגוף שמבחוץ (שהם י"ב אברים שבידים ורגלים), ויש שנים עשר אברים אחרים פנימיים שהם בפנימיות הגוף (דהיינו מח, לב, כבד, פה, לשון, חמש כנפי ריאה, ושתי כליות), והם תקונים פנימיים לפנים מן הגוף, להתקין בהם תקון הרוח, שהוא עבודה פנימית היקרה של הקב"ה, (דהיינו מצות התלויות בדבור)... (ויקהל קכב)

וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, עפר הוא ולא חומר, עפר הוא וישוב לעפר, כמו שאמר עפר אתה ואל עפר תשוב. אחר שחטא כתוב על כן בנחש ועפר תאכל כל ימי חייך, עפר זה הוא האדם, שכתוב בו, כי עפר אתה, ועל כן כתוב עפר, ולא כתוב אדמה או חומר... עד שיתעורר הקב"ה ויבער את רוח הטומאה ההיא מן העולם, שכתוב בלע המות לנצח וגו', ויקום עפר ההוא לתחיה... (פקודי תתקלח)

...ואדם שאינו רוצה להשלים השם הקדוש למטה, (דהיינו להוליד בן ובת כנ"ל בסמוך), טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש, וכשהנשמה יוצאת ממנו אינה מתאחדת בו כלל (בהשם הקדוש), כי מיעט דמות של אדונו, (שאינו מעמיד צורתו אחריו, שהוא צלם אלקים), עד שמתקשרת ומתתקנת לגמרי. (ויקרא צה)

מה הטעם (שאדם שלמטה הוא כעין שלמעלה), הוא כמו שלמעלה מכל הרקיעים יש רקיע עליון מכולם, ועליו נמצא כסאו של הקב"ה, כמו שאמר כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, (שה"ס הוי"ה דמ"ה שבגימטריא אדם), אף כאן בתבל הזה נמצא המלך של כולם, ומי הוא, הוא האדם, מה שלא נמצא בכל התחתונים... (שם קלט)

רבי יהודה פתח, כתוב פרי עץ הדר כפת תמרים, פרי עץ הדר מהו, זהו אתרוג... אלא סוד הדבר הוא, שכתוב, ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם, וכתוב עצם מעצמי ובשר מבשרי, וזה הוא פרי עץ הדר, מאין לנו שאדם נקרא עץ, שכתוב כי האדם עץ השדה הוא... (שם תיב, ועיין שם עוד)

...כיון שזכה לשם הוי"ה הוא זוכה לשם המפורש שנקרא אדם, (שזהו הוי"ה במילוי אלפין, שהוא בגימטריא אדם, דהינו מ"ה כזה יוד הא ואו הא, שיורה על ז"א שהוא בגדלות). באותו זמן הוא שולט על הגוף, שהוא השותף של נפש הבהמית ורוח הבהמי, כי עשית הבלי העולם היא בנפש הבהמית והרוח הבהמי... והתלמיד חכם שולט עליהם, (דהיינו על הגוף ועל נר"נ הבהמיים. זהו שכתוב וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, (שדגת הים רומז לנשמה, ועוף השמים לרוח, ובבהמה לנפש), מהו בכל הארץ, הוא הגוף שהוא עולם קטן, והם יראים מפני (התלמיד חכם השולט עליהם)... (צו רעיא מהימנא קמו)

למדנו בכמה מדרגות נקרא בן אדם, אדם גבר אנוש איש, הגדול שבכולם הוא אדם, שכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו, וכתוב כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולא כתוב גבר אנוש איש. אמר רבי יהודה, אם כן הרי כתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מי צריך להקריב קרבן, מי שהוא חוטא, שהוא מדרגה גרועה, ועם כל זה כתוב אדם.

אמר רבי יצחק תא חזי, הקיום של העולם של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת רוח הזה, הוי אומר שהוא האדם, היקר מכל, אמר לו אם כן הרי כתוב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת, ועם כל זה נקרא אדם, אמר לו לזה צריך הקב"ה לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכל, (דהיינו אותו שנקרא אדם), לא ישב כך (בלי טהרה)... (תזריע קו, ועיין שם עוד)

תאנא ושלח ביד איש עתי המדברה, מהו איש עתי, אלא סוד הדבר כך הוא, בכל מה שנעשה, צריך אדם (העושה) להיות מוכן לדבר ההוא. יש בן אדם שהברכה מתקיימת על ידו יותר מאחר (שהוא מטעם הכנתו לזה). תא חזי, מה כתוב בכהן, טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, כי משום שהוא (טוב עין) מוכן שתתקיים הברכה על ידו בזה. ויש אדם שהוא מוכן שתתקיימנה קללות על ידו, ובכל מקום שיביט תבאנה קללות ומארה ובהלה... (אחרי קכד)

בגוש חלב היה אדם, שבכל מקום שהכה בידו היה ממית, ובני אדם לא היו קרבים אליו. בסוריא היה אדם, שבכל מקום שהביט אפילו שהיה כונתו לטוב, היה הכל מתהפך לרע. יום אחד היה אדם אחד הולך בשוק, והיו פניו מאירים, בא אותו אדם והביט בו, ונבקעה עינו. משום זה, לכל (דבר בין לטוב בין לרע), יש איש המוכן לו, לזה ולזה, ועל כן כתוב טוב עין הוא יבורך, אל תקרא יבורך אלא יברך. (שם קכח)

כי נפש אחרת ישנה על ראשו של אדם (שאינה ממלכות), שנקראת עבד, (כי נמשכת ממטטרון שנקרא עבד), והיא הצורה שעל האדם (במקום המלכות), והיא עבד מלך המנענע כל אבריו של אדם ללכת בדרכים טובים ולקיים בהם רמ"ח מצות שתשרה עליהם ה' דבהבראם, שהוא סוד המלכות, כי כך עולה הבראם במספר רמ"ח... (נשא לה, ועיין שם עוד)

...ותא חזי, במעשים של האדם ניכר הפרצוף השורה עליו, ופרצוף הפנים. זה שאמר הכרת פניהם ענתה בם, בצורה (השורה עליו) ניכר פרצוף החיה השורה עליו, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם. מן המרכבה של הקב"ה ושכינתו, או מהמרכבה של המלאך שר הפנים או מהמרכבה הרעה של סמאל, או מהמרכבה של ד' יסודות העולם, שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם. ומשום זה כמה הבלים יש באדם כל אחד למינו, וסוד הדבר, תוצא הארץ נפש חיה למינה, ומשום זה במדה שאדם מודד מודדים לו, ובכל פרצוף יש ממונה עליו... (שם מב)

ומשום שהכל נברא בצלם ההוא שעל כל ישראל, שהוא צדיק (דהיינו יסוד), נאמר בהם, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו', וכתוב הזה מדבר על בני אדם שהם משולים לחיות השדה ולבהמות ולעופות ולדגת הים. שיש אדם שמזלו שור, ויש שמזלו אריה שמזלו נשר שמזלו אדם. וכל אלו למה מפחדים מצורה זו (שעל האדם), שהם נבראו משם, אלא הוא משום ששם הוי"ה שורה עליו, וסוד הדבר, וראו כל עמי הארץ (כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך). וכל מי שפוגם מעשיו נפגמת צורתו, ושם הוי"ה אינו שורה במקום פגום... ומיד מכירים אותו המדרגות הקדושות שהן צבאות הקב"ה, ומתרחקים ממנו, שכבר יודעים שבפגם ההוא אין המלך שורה... ובמקום ההוא ששורה החשך ההוא, כמה מלאכי חבלה הנקראים נחשים ועקרבים מתקרבים אליו, ונותנים לו כמה נשיכות, ואלו הם יסורים... (שם נד, ועיין שם עוד)

איש כי יפליא וגו', מהו כי יפליא, היינו שנפרש משאר בני העולם, להתקדש כעין של מעלה, ולהמצא שלם. בשעה שאדם בא לטהר מטהרים אותו, אדם הבא להתקדש מקדשים אותו ופורשים עליו קדושה שלמעלה, קדושה שהקב"ה נתקדש בה. (שם קט)

ורוח בהמה היורדת היא למטה לארץ, ואינו לאותו מקום שהוא לכל בני האדם, שכתוב בו, בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב נר ה' נשמת אדם, ואיך אומרים אלו הטפשים שאינם מבני האמונה ורוח אחד לכל, תפח רוחם... (שלח כד)

כתוב בנים אתם לה' אלקיכם וגו' כמו שהעמידוהו, ואלו הם בצלם אלקים, ואלו יורשים ירושה עליונה כעין שלו, (דהיינו ג' עולמות), ועל כן הזהיר בתורה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה למת, כי אינו נאבד לאחר מותו, והוא נמצא בעולמות טובים עליונים ויקרים, ויהיו בשמחה כשמסתלק צדיק מעולם הזה. (שם נב)

תא חזי כשברא הקב"ה את האדם בעולם תקן אותו כעין של מעלה, ויתן כחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם נזון כל הגוף, והלב מתאחז ומתחזק במקום עליון שלמעלה שהוא במוח שבראש השדרה למעלה, וזה נקשר בזה. (שם פד)

אמר רבי פנחס מסתכל הייתי, שמירה היא ודאי בלב... זכירה הוא בזכר, דהיינו במוח הרוכב ושולט על הלב, ואין זכירה אלא במוח... הלב שולט ורוכב על הכבד, כבד הוא סמאל ונחש זה בזה והם אחד, שהם יותרת הכבד וכבד... (פנחס רט, ועיין שם עוד)

ואמנם כי הא-ל יתברך ברא את האדם, שהוא נקרא עולם התחתון, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש המניע לגוף כלו, ועל כן הבדילו מכל הנבראים אשר למטה עמו, ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים, מפני זאת הנפש, ואיזהו היא נפש המדברת. (זהר חדש בראשית שטו)

אמר רבי פנחס כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, אש רוח מים ועפר, אמר רבי יהודה הרי מהופכים הם בתורה, (שכתוב תחלה רוח ואחר כך אש), אמר לו רבי פנחס והם ישנם בתורה, אמר לו כן, ואלו הן סדרם, רוח אש מים עפר. שנים הם שנחצבו מהמשרתים שמלמעלה, ושנים הם שנחצבו מלמטה, מאין לנו, שכתוב עושה מלאכיו רוחות, הנה רוח, משרתיו אש לוהט הנה אש, יסד ארץ על מכוניה הוא כמשמעו, תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים, הנה מים, כולם מתחברים זה עם זה, רוח אש עפר מים... ואמר רבי יהודה כולם כללם הקב"ה באדם, (שגופו של אדם כלול מאש רוח מים עפר), אמר לו הקב"ה, אני בראתיך עליון והמלכתיך על כל בריותי, נתתי בך כח מן המלאכים וכח מן המשרתים שהם למעלה, וכח התהום וכח הארץ, ונתתי בך שכל טהור הנחצב מכסאי, ואתה חוטא לפני.

אמר רבי יצחק רצה הקב"ה לעשות האדם עליון על כל בריותיו, שיהיה יחיד בעולם הזה כמו שהוא יחיד למעלה, כיון שחטא, אמר הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו, היינו, שהיה בדעתי לעשותו כאחד, עתה פן ישלח ידו. (שם שם שצא)

אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מן האדמה בשביל הבהמות, חייך, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כלים עמה... אמר רבי חייא אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה, אמר רבי יוחנן כן הוא. אמר רבי אלעזר, ולישראל מי נותן, נתפלא רבי חייא (על השאלה הזאת), אמר רבי אלעזר בא וראה, שלמדנו הבא להטהר עוזרים אותו, איזו עזרה נותנים לו, אלא שנותנים לו נשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת (לעבודת הקב"ה), שנותנים לו אותה כדי לעזור לו בעולם הזה ובעולם הבא.

אמר רבי אלעזר עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה (הבהמית), מי"ג שנה ולמעלה אם רוצה להיות צדיק נותנים לו נשמה הקדושה ההיא העליונה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך. (שם שם תיב)

...ועמה (עם הנפש) מכה הרוח במצח ועושה קוים, מכה בעינים ועושה שערות, מכה בעינים ועושה צבעים, מכה בפנים ועושה צבעים ותקונים, יורד למטה ומכה בידים ועושה קוים, מכה בכל האיברים של הגוף ועושה צורות, ואין כח למחשבה או לרוח להוציא הכח אל הפועל בלי הנפש... (שם יתרו קסד, ועיין שם עוד)

ספרי:

וכך היה רבי סימאי אומר, כל הבריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים, וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים שנאמר אכן כאדם תמותון. (האזינו שו)

תלמוד בבלי:

כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע... (ברכות ד ב)

אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח... (שם ה א)

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא וגו', מאי כי זה כל האדם, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, רבי שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. (שם ו ב)

אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים... (שם י א)

ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות... רבא בתר צלותיה אמר הכי, אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא אחטא עוד... רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם... מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות... (שם יז א)

אדם חשוב שאני. (שם יט א)

תא שמע גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה... אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה. (שם שם ב)

וכשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה... (שם כח ב)

מאי אם ראה תראה, דברה תורה כלשון בני אדם... ורבנן אמרי זרע אנשים זרע שמובלע בין אנשים, כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש. (שם לא ב)

...וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו... ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו... (שם לג א)

משתבחין ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אחוה דרבי שמעון בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. (שם לח א)

דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקב"ה אחד יצר טוב ואחד יצר רע... תנו רבנן שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה, ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. תנו רבנן כליות יועצות לב מבין לשון מחתך פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן, קיבה ישנה אף נעור, נעור הישן ישן הנעור נמוק והולך לו... ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך. (שם סא א וב, וראה עוד אדם-בריאה, יצר הטוב)

באתר דלית גבר תמן הוי גבר, אמר אביי שמע מינה באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר... הכריז עליהם, אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש... (שם סג א)

אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה, הלך והעלה לו, אמר לו ערבת לי בהן קב חומטון, אמר ליה לאו, אמר ליה מוטב אם לא העלית. (שבת לא א)

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם... אדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטון גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול... (שם לב א)

...והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. (שם מג ב)

...אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה, בהמה דלית לה מזלא לא מסייע לה... תנו רבנן מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ופתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, אמר לו אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית...

תנו רבנן מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה, אמר רב בא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה, אמר לו רבי חייא זו דרכה בכך, אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. (שם נג ב)

ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. אמר רב פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפיל, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו... (שם קנא ב)

כתיב אפנקסיה דרבי יהושע בן לוי האי מאן דבחד בשבא (נולד), יהי גבר ולא חדא ביה... אי כולי לטיבו אי כולי לבישו. האי מאן דבתרי בשבא יהי גבר רגזן... האי מאן דבתלתא בשבא יהי גבר עתיר וזנאי יהא... האי מאן דבארבעה בשבא יהי גבר חכים ונהיר... האי מאן דבחמשה בשבא יהי גבר גומל חסדים... האי מאן דבמעלי שבתא יהי גבר חזרן, אמר רב נחמן בן יצחק חזרן במצוות, האי מאן דבשבתא יהי בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא, אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבא יתקרי. אמר להו רבי חנינא פוקו אמרו ליה לבר ליואי לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם. האי מאן דבחמה יהי גבר זיותן, יהי אכיל מדיליה ושתי מדיליה, ורזוהי גליין, אם גניב לא מצלח, האי מאן דבכוכב נוגה יהי גבר עתיר וזנאי יהי... האי מאן דבכוכב יהי גבר נהיר וחכים... האי מאן דבלבנה יהי גבר סביל מרעין בנאי וסתיר סתיר ובנאי, אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה ורזוהי כסיין, אם גנב מצלח. האי מאן דבשבתאי יהי גבר מחשבתיה בטלין, ואית דאמרי כל דמחשבין עליה בטלין. האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן ... האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא, אמר רב אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא או מוהלא... (שם קנו א)

תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו... (עירובין יג ב)

...קרי עליה לית דין בר אינש, איכא דאמרי כגון דין בר נש. (שם כד א)

...יש שאמרו הכל (המדה) לפי מה שהוא אדם... (שם מח א)

...בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין... אמר לו אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו... אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו... (שם נד א)

אמר רבי אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו, ואמרי ליה אף בשחקו. (שם סה ב)

...אמרינן אדם בהול על ממונו... (פסחים יא ב)

תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן, יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה. (שם נד ב)

אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות... (שם צד א)

אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא, דעד דמטי למדייניה קדים סליק... דתניא הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו... רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים, רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו... (ראש השנה טז א)

...והכתיב מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך, ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. (יומא ט ב)

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה... (שם כב ב)

תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. תנו רבנן אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא. (שם לט א)

כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים, אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה. (שם עא א)

אמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה. (סוכה ד א)

...אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל... אמר רבי חמא בר פפא כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. (שם מט ב)

תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו... (שם נג א, וראה שם עוד)

שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. (שקלים ח א)

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי המקום, בתורה מנין דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל, בנביאים מנין, דכתיב א-ל אלקים ה' וגו' וישראל הוא ידע, בכתובים מנין דכתיב ומצא חן בשכל טוב בעיני אלקים ואדם... (שם ט א)

וכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב... (שם ט ב, וראה שם עוד)

רבי אבא בר יונה זמינא בשם רבי זעירא, אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני אנש, ואין הוון בני אנש אנן חמרין, אמר רבי מנא בההיא שעתא אמרין אפילו כחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינון. (שם יג ב)

 תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות, מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון... ושמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. דבי רבי שילא אמרי שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך, רבי חידקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, ויש אומרים אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר אתם עדי נאם ה'... אמרו בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו, ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר הין, ואומרים לו חתום וחותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום... דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש... אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, רבי אלעזר אומר נקרא קדוש... ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה... (תענית יא א)

...אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו, אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי, אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא. (שם כב א)

...אמר ליה ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא, אמר ליה גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס עלי דידי היכי חייס... (שם כד א, וראה שם עוד)

...שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, ומנו לוי. (שם כה א)

תנן התם כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. (מגילה ז ב)

רבי חנין אמר אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם, ומאן נינהו בני קרח... (שם יד א)

דאמר רבי יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. רבי אליעזר אומר עיניו כהות... (שם כח א)

אמר ליה לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך... (מועד קטן ט א)

אמר ליה מאי דעתך דלא ידע פירושא דהאי קרא לאו גברא רבה הוא... (שם טז ב)

...היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי. (חגיגה יג ב)

דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. (יבמות כה ב)

שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. (שם סא א)

אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. (שם סג א)

לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות... שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. (שם קז א)

מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (כתובות יז א)

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו... (שם יח א)

...אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין... חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו...  שם עה א וב)

ואין אדם רואה חובה לעצמו. (שם קה ב)

לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן. (שם קז א)

מאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופיה נמי מעייל, ומאן דאמר ממונו לא מעייל לספיקא גופיה כל שכן דלא מעייל לספיקא. (נדרים יח ב)

בחסר כל, אמר רב אמי אמר רב בלא נר ובלא שלחן, רב חסדא אמר בלא אשה, רב ששת אמר בלא שמש, רב נחמן אמר בלא דעה... ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מוצאי יהרגני. (שם מא א)

תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין היו והיו נודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. (שם מח א)

פותחין לו לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך כך היא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהו אומרין בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש... (שם סו א)

תניא היה רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה... ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. (סוטה ג א)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים... (שם ד ב)

דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר רומו מעט... אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם ואשיריהם תגדעון... אמר רבי יוחנן אד"ם א"פר ד"ם מ"רה... (שם ה א, וראה שם עוד וערך גאוה)

אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון לדבריך אדם קל או מים קלים הוי אומר מים קלים... (שם לד א)

אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם... (שם מא ב, וראה עוד חנופה)

...אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות... מצוות. (שם מו א)

אמר ליה אביי אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא... (גיטין ו ב)

...אמר ליה אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין ארדא וארטא ופילי ברי, אומרין כפותו כופתין, אומרין הרוגו הורגין... (שם יד ב)

הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן... (שם מג א)

רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי... (קידושין פב א)

רבי אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה... אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבניו נקיבות... (שם שם ב)

...אדם דאית ליה מזלא (שיש לו דעת לשמור גופו, רש"י), כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף... בבא קמא ב ב)

אדם מועד לעולם בין ער בין ישן... (שם ג ב)

שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים. (שם טז א)

המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים... אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום... תא שמע מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב... אדם רשאי לחבול בעצמו... וקתני החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור... (שם צא א וב)

...דרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה. (שם קיח ב)

חזקה אין אדם חוטא ולא לו. (בבא מציעא ה ב)

סתמא דמילתא איניש בתר חמריה אזיל. (שם לב ב)

אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חבירו. (שם לח א)

אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. (שם סח ב)

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא, איכא דאמרי תולה נכסיו בנכרי, איכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו, איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא. (שם עה ב)

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא. (שם צז א)

אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו... אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא. (בבא בתרא טז ב)

...אמר ליה גברא דאתא לקבילנא הוא יאי וגולתיה יאי... (שם קיא א)

בתר עניא אזלא עניותא... חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו... (שם קעד ב)

אין אדם משטה בשעת מיתה. (שם קעה א)

כל מילי דכדי לא דכירי אינשי... אדם עשוי שלא להשביע (להראות עשיר) את עצמו... הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא... כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. (סנהדרין כט ב)

אמר רבי זירא שמע מינה גברא רבה כיון דסמיך סמיך. (שם ל ב)

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך... ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם... (שם לז א)

...ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה, שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא... תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה, ובדעת מפני הגזלנים והחמסנין. תנו רבנן אדם נברא ערב שבת, ומפני מה, שלא יהיו צדוקים אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית, דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד, דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד... (שם לח א, וראה עוד בריאה-אדם)

מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה ומר סבר ניחא דגופיה עדיף מבזיוני. (שם מה א)

רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבירא את, הדר לעפריך. (שם סה ב)

ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו... (שם צב א)

אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, וכשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא. (שם צט ב)

אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא. (מכות כב ב)

...חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. אדרבא, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. (שבועות מ ב)

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. (אבות ב ה)

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. (שם ג י)

הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם. (שם שם יד)

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... (שם שם יז)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר (משלי ט"ו) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך... איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. (שם ד א)

דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. (מנחות כט ב)

אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת... (שם צה ב)

תני רב יוסף, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון... מדת בשר ודם אדם מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים... (שם צט א וב)

...מן הבהמה, להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל... והכתיב אדם ובהמה תושיע ה', ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה... (חולין ה ב)

ואמר רבי חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו. (שם ז ב)

תשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. (בכורות ח א)

משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים... ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה... תנו רבנן שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר... (שם מד ב)

טעמא דרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה... (ערכין ה ב)

משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש... (כריתות יב א)

...אמר להן מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו, מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו (יגביה עצמו). אמר להן מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא, אמרי יסגי מלכו ושלטן, אמר להו דידי טבא מדידכו ירחם מלכו ושלטן ויעבד טיבו עם בני אינשא... אמר להון לרבנן מאי האי, אמרי גולגלתא דעינא דבישרא ודמא דלא קא שבע... (תמיד לב א)

דדריש רבי חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... (נדה טז ב)

תנו רבנן איזהו שפיר מרוקם, אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו, ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב... (שם כה א, וראה עוד ערך יצירה)

תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין שמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל... (שם לב א)

תלמוד ירושלמי:

אדם מגלגל בלינה ואין אדם מגלגל בשביתה, בכל מקום אדם לן, ואין אדם שובת בכל מקום. (מעשרות ט ב)

מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם, שלשים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית י"א צלעות... (אהלות א ח)

תוספתא:

אין אדם כחש בעמיתו עד שכופר בעיקר. (שבועות ג)

אבות דרבי נתן:

בשלשה דברים שינה הקב"ה את בני אדם זה מזה, אלו הן, בקול בנעימה ובמראה. שאלמלא לא שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה כבר היתה זנות הרבה בעולם, כיון שאדם יוצא מתוך ביתו ובא אחר ויכבש את אשתו בתוך ביתו... בנעימה כיצד שאלמלא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה היו מתקנאין זה בזה... במראה כיצד, מלמד ששינה הקב"ה מראה בני אדם זה מזה שאלמלא שינה הקב"ה מראה פנים זה מזה לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן, ואין הזכרים מכירין את נשותיהן. (פרק ד ו)

...רבי נחמיה אומר מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר זה ספר תולדות אדם ולהלן הוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מה להלן בריאה ועשיה אף כאן בריאה ועשיה... אף כך הקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעלמי עולמים בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים, ויצר באדם מה שברא בעולמו, ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם, זה שערות של אדם, ברא חיה רעה בעולם ברא חיה רעה באדם, זה בני מעיו של אדם... (לב ג)

ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה, אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין כבהמה ומוציאין ריעי כבהמה. שלשה כמלאכי השרת, יש בהן בינה כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרין בלשון הקודש כמלאכי השרת. (לז ב)

מסכת דרך ארץ רבה:

רבי אליעזר בן יעקב אומר אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, משלו למה הדבר דומה, לטרקלין גדולה וביב של בורסקי קבוע בתוכה... אם מוציא ממעיו פליטון או אפרסמון או אחת מכל מיני בשמים על אחת כמה וכמה שהיה מתגאה על הבריות. (פרק ג)

מדרש רבה:

רבי תנחומא פתח, (תהלים פ"ו) כי גדול אתה ועושה נפלאות, אמר רבי תנחום הנוד הזה אם יהי בו נקב כחודה של מחט כל תוכו יוצאה ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוחו יוצאה ממנו. (בראשית א ד)

רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק ורבנן בשם ר"א אמרי, ברא בו ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה. מלמעלן, עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת... אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים, רבי תפדאי בשם רבי אחא אמר, אמר הקב"ה אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, אם יחטא ימות ואם לא יחטא יחיה. (שם ח יא)

...אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו, אמר לו מפני שגדל עמו בשטות, אמר לו אם כן יסמא את עיניו ויקטע את ידיו וישבר את רגליו על ידי שגדלו עמו בשטות... אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה... אפילו אדם צריך לתקן. (שם יא ז)

אמר רבי שמעון בן יוחי ג' דברים שקולין זה כזה, ואלו הן, ארץ אדם ומטר, אמר רבי לוי בר חייא ושלשתן מג' אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם. (שם יג ג)

כל שאין לו אשה... רבי חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, שניהם כאחד קרויים אדם. (שם יז ב)

רבי יהודה ברבי סימון אומר, כל שנברא אחר חבירו שליט בחבירו... ואתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והן שולטין בכם. (שם יט ו)

אמר רבי חייא רבה עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו... (שם לד יב, וראה שם עוד)

תני רשב"א אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אבל דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת... תינוק בן ימו חי אין משמרים אותו מפני החולדה ומפני הנחש שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח, אבל עוג מלך הבשן מת משמרין אותו מן החולדה ומן העכברין שלא ינקרו את עיניו, כל זמן שאדם חי מוראו על הבריות, מת ניטל מוראו מן הבריות, הדא הוא דכתיב ומוראכם וחיתכם יהיה. (שם שם יז)

אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו, העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי, הפה והיד והרגל ברשותו, אין בעי הוא לעי באורייתא, אין בעי לישנא בישא, אין בעי מחרף ומגדף... (שם סז ג)

כך אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולם בראת בנו יצר הרע מנעורינו, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא גורם לחטוא לפניך, ואין אתה מסלק ממנו את החטייא, אלא בבקשה ממך העבירהו ממנו כדי שנהא עושים רצונך... (שמות מו ג)

דבר אחר אדם זה לשון חבה ולשון אחוה ולשון ריעות... (ויקרא ב ז)

עשרה דברים משמשין את הנפש, הושט למזון והקנה לקול והכבד לחימה והריאה לשתיה המסס לטחון והטחול לשחוק והקיבה לשינה והמרה לקנאה והכליות מחשבות והלב גומר והנפש למעלה מכלם... (שם ד ד)

אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני, אמר רבי יוחנן אם זכה אדם נוחל ב' עולמות הזה והבא, הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני, ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפך מעלי הרחק... אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך... אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה, ואחר כך אשה כי תזריע. (שם יד א)

...יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש לאגדה, ויש זוכה לכולן, דבר אחר לעשות לרוח משקל, בנוהג שבעולם הבריות אומרים איש פלוני רוחו יתירה איש פלוני רוחו קצרה שנתנה בו רוח קטיקטטן. ומים תכן במדה, אדם היה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבין על המים, ובזמן שחוטא פעמים שהמים רבין על הדם ונעשה אדריפוקוס, ופעמים שהדם רבין על המים ונעשה מצורע, הדא הוא דכתיב אדם, או דם. (שם טו ב)

...כך העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר ומאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים, לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל, וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים... (שם כד ח)

...כך העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת דיה להם שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא, אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים וגו'. (שם כו ה)

מהו חסר לב, מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו, וכן הוא אומר (משלי ט') מי פתי יסור הנה. (במדבר ט ג)

הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט יש בו כמה מעינות ואין מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחין מי אזנים שמנים מי החוטם סורחים מי הפה מתוקין... (שם יח יח, וראה עוד אדם-טבע)

...שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. (שם כ יג)

הלכה אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר ברוך וכו' מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח) לעשות משקל לרוח, משקל לרוחות של כל בריה ובריה... (שם כא ב)

מהו ואין משלחת במלחמה, אין אדם יכול לומר בשעה שנוטה למות הריני משלח לעבדי תחתי... (דברים ט ג, וראה שם עוד)

תני עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה והבריות מתפחדין ממנו, כיון שהוא חוטא, נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד הוא מאחרים... (שיר ג יד)

הבל הבלים, רבי הונא בשם רבי אחא אמר, דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו, שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו, ופירשו דוד אביו, דוד אמר (תהלים קמ"ד) אדם להבל דמה, לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש הדא הוא דכתיב הבל הבלים אמר קהלת. רבי שמואל בר נחמן מתני לה בשם רבי יהושע בן קרחה לאדם ששופת ז' קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש... רבי שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם רבי שמעון בן אלעזר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד ז' עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך, נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן ב' וג' דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן י' קופץ כגדי, בן כ' כסוס נהים משפר גרמיה ובעי איתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות, הזקין הרי הוא כקוף. הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א') והמלך דוד זקן, אף על פי שהוא זקן, מלך. (קהלת א ג)

אמר רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש, כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ לדוגמא לו, אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר (משלי ח') וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר (שמות י') וכסה את עין הארץ... (שם שם ט)

אמר רבי יודן בשם רבי איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ד' מאה. (שם שם לד)

...שמא יבא איש ויאמר אילו היו לי ג' ידים או ג' עינים או ג' אזנים או ג' רגלים הייתי נאה, תלמוד לומר את אשר כבר עשוהו, אין כתיב כן עשהו אלא עשוהו, כביכול הקב"ה ובית דינו עשאוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך. (שם ב יד)

אמר רבי ברכיה הרי כל חכמתו של שלמה שאמר עת ללדת ועת למות, מה הוא, אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי, אף שעת מיתתו נקי. (שם ג ב)

תני בשם רבי מאיר כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כלו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום. (שם ה כא)

דבר אחר החכמה תעוז לחכם זה משה, מעשרה שליטים, מעשרה דברים שמשמשין את הגוף שכבשן משה, ואלו הן מן פומא לוושטא, ומן וושטא להמסיסא, ומהמסיסא לקיבתא, ומקיבתא לאיסטומכא, ומאיסטומכא לכרוכא קטינא, ומכרוכא קטינא לבית כסא, ומבית כסא לבנת מעיא, ומבנת מעיא לכרוכא עביא, ומכרוכא עביא לסני דיבא, ומסני דיבא לפטרוכרא, ומפטרוכא לעיזקתא ומעיזקתא לברא... (שם ז לח)

ורבנן אמרי אין אדם שליט ברוח עצמו לכלותו ממנו, אמר רבי חנינא כתיב (זכריה י"ב) ויוצר רוח אדם בקרבו, צר רוחו של אדם בגופו, שאילו לא כן, כיון שהיתה הצרה באה עליו היה נוטלה ומשליכה מקרבו... (שם ח יא)

עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, עת היא לרע לו לשולט ועת היא לרע לו לנשלט, אמר רבי אלעזר אין לך שהוא מתחייב על ידי אדם זה אלא אדם כיוצא בו, שנאמר עת אשר שלט האדם באדם, רבי יונתן אמר ואפילו במקל ואפילו ברצועה מתחייבין על ידי אדם זה, שנאמר (ישעיה ט') כי את עול סבלו וגו' כיום מדין כיום הדין... (שם שם יב)

דרש רבי עקיבא (ישעיה ה') לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, חקים אין כתיב כאן אלא לבלי חק, מי שאין לו מצות שתכריע לו על זכיותיו. דורשי רשומות אומרים האדם נידון אחר רובו, ולעולם ימוד אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות... אמר רבי שמעון בן אלעזר לפי שהיחיד נידון אחר רובו, והעולם נידון אחר רובו, בחטא יחידי שחטא זה איבד ממנו ומן העולם טובה הרבה. (שם י א)

גם במדעך מלך אל תקלל, אמר רבי יהודה ברבי סימון אומר הקב"ה לאדם בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אתה מחרף ומגדף לפני, עשיתי לך עינים ולה עינים, לך אזנים ולה אזנים... לך פה ולה פה, (תהלים מ"ט) נמשל כבהמות נדמה, אין נדמה אלא שתיקה שיתקתים מפניך, ראה כבוד שעשיתי לך ואין אתה מבין כל הטובה הזאת, ואדם ביקר ולא יבין. (שם שם כב)

ובעל כנפים יגיד דבר, אמר רבי בון בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל כנפים מי הוא זה, השרף, והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם. (שם שם כג)

...שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (שם יב יד)

כד דמך רבי לוי בר סיסי, עאל אבא אבוי דשמואל ואפטר עלוי הדין קרייה, סוף דבר הכל נשמע, למה רבי לוי דומה למלך שהיה לו פרדס והיו בו ק' גפנים והוא עושה ממנו ק' חביות יין... עמד על י' והיה עושה ק' חביות של יין, עמד על אחת והיה עושה ק' חביות של יין, אמר המלך חביב עלי זה הגפן מכל פרדסים שיש לי, כך אמר הקב"ה חביב עלי הוא ככל העולם, וכיון שמת אמרו כי זה כל האדם. (שם שם טו)

מדרש תנחומא:

...למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א'), צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו. (ויצא יג)

...כל זמן שאדם מרבה במצות הוא קונה שם טוב לעצמו, את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו... (ויקהל א)

...כמה שנאמר (קהלת ד') מי יודע נפש האדם העולה היא למעלה, ונפש הבהמה היורדת היא למטה, וכן אין אדם יודע, אלא כמו שאמר הכתוב (יואל ב') ומי יודע ישוב ונחם האלקים, וזה פתרונו, מי יודע שהוא חוטא ישוב אל האלקים ויכפר לו על כל עונותיו... וכן הוא אומר מי הוא שיודע ויבין ויש לו דעת ובינה יבין וידע כי נפש האדם עולה למעלה למקום שנגזרה משם, ורוח הבהמה יורדת היא למטה לארץ... (ויקרא ח)

זאת החיה, זה שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי (תהלים מ'), אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם, ולכך אנו אומרים בכל יום אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, חלולים חלולים בגימטריא רמ"ח הוי כמנין איברים שבאדם, בראש לא תקיפו פאת ראשכם, בבשר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם... ועוד שחתם שמו שהוא ש-די בבני ישראל, השי"ן באפין והדל"ת ביד, ויו"ד במילה, השי"ן באפים שלא יקבלו ולא יהנו מגזל, והדל"ת ביד שיהא משא ומתן של אדם בכשרות ולא בגזל, היו"ד במילה שלא יחטא אדם וכו'. (שמיני ח)

אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א-ל יבא ויטול שכרו, ורוח הקדש צווחת ואומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו טלית... (אמור ז)

דאיתא בפסיקתא אדם נמשל לשנים עשר מזלות, בתחלה כשנולד נדמה כטלה שהוא רך ומתגבר כשור, כשגדל ונעשה תאומים כלומר שלם וגדל בו יצר הרע, ותחלתו חלש כסרטן ואחר כך כשנתגדל נתגבר כאריה, ואם חוטא נעשה כבתולה, ואם מוסיף עונות שוקלים אותו במאזנים, ואם יעמוד במרדו מורידין אותו לשאול תחתית שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולשיחין, ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת... (האזינו א)

שוחר טוב:

ה' בשמים הכין כסאו, רבי ברכיה בשם רבי אבין אמר, את מוצא ארבע גיותנין בעולם, ולפי שהן גאין הקב"ה מתגאה עליהן, כיצד, בחיות אין גיותן מן הארי, ובבהמות מן השור, ובעופות מן הנשר, וגיותן מן הכל האדם, שהוא שולט בכולם, שנאמר (בראשית א') ורדו בדגת הים, מה עשה הקב"ה נתן כל הגיותנים הללו תחת כסא כבודו... (תהלים קג)

מדרשים:

ז' חלקים יש באדם, ראש, גרון, בטן, שתי ידים, שתי רגלים. ז' קומות, ילד, נער, רובה, עלם, איש, שב, זקן. ז' נקבות הן בראשו של אדם, שתי עינים, שתי אזנים, וב' נקבות של חוטם והפה. ועוד ז' בקרביו של אדם ונקראין סגל ככה, ושט, ולב, וריאה, וטחול, וכבד ושתי כליות. (מדרש תדשא)

אדם נחלק לשבעה שמות, אדם שם אדם הראשון, ואדם שם אשתו, ואדם כל בניו, ואדם עמי הארץ, ואדם איש לא אשה, ואדם אשה לא איש, ואדם שם עיר... (מדרש ג וד)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי חייא בר אבא איני ממלא רוחי בהן בשעה שאני ממלא רוחי באדם, לפי שבעולם הזה הרוח היא נבזקת באחד מאבריו, אבל לעתיד לבא היא נבזקת בכל הגוף, כדכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם... דאמר רבי אלעזר אין לך שמתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו... (בראשית פרק ו, מד)

...אף הקב"ה אמר כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חטא חיה ובהמה למה לי. אמר רבי אמי אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות, דכתיב וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה. (שם פרק ז נז)

...ושם נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור, הרי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראוים ומביא שור שיש בו בשר הרבה, מה אם ישא לי הקב"ה פנים, אלא יעשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה ויביא איל שיש לו לאישים, והרי אני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה. (ויקרא פרק א, תמד)

מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים כיצד, יש בו באדם דברי תורה יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, ויעלה על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה שמא בא על ידי עון וחטא, אמר לו הקב"ה בני, למה לא בללת מעשיך בשמן, ואין שמן אלא תורה ומעשים טובים, שנאמר לריח שמניך טובים. כיצד יש בו באדם דברי תורה יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, ויעלה דבר על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה על אהבתי שאהבתי את המקום, אמר לו הקב"ה, בני, ברוך אתה, תהא לך קורת רוח בעולם וטמנו דברי תורה בפיך לעולם... (שם פרק ב, תנ)

...אמרתי לו, בני, והרי הדבר קל וחומר, ומה בהמה חיה ועוף שדרכן לאכילה דמן אסור עלינו, אדם שאין דרכו לאכילה לא כל שכן, והכתוב אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש... (שם פרק ז, תקד)

אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקים, זה שאמר הכתוב מה אקוב לא קבה א-ל, אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם, זהו שאמר הכתוב איום ונורא הוא, זה אדם ששולט בכל מה שברא הקב"ה בעולמו, שנאמר בו תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו ממנו משפטו ושאתו יצא, שבשעה שהוא חוטא מביא עליו יסורין מגופו, למה שאין מדותיו כמדת בשר ודם... מגופו של אדם רודה אותו ומכהו... (ויקרא פרק יג, תקנו)

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות, שלא יאמרו הבריות איש פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה, על שם כבד את ה' מהונך, דבר אחר שאם היה קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה... (דברים פרק יד, תתצב)

רבי מנחמא בשם רבי שמואל בר נחמני בר רבי יצחק יש נבחר ונדחה ונתקרב, ויש נבחר ונדחה ולא נתקרב, אהרן נבחר שנאמר ובחור אותו, ונדחה, ובאהרן התאנף ה', ונתקרב, ואתה הקרב אליך, שאול נבחר הראיתם כי בו בחר ה', ונדחה נחמתי כי המלכתי את שאול, ולא נתקרב, אני מאסתיו מהיות מלך, דוד נבחר ויבחר בדוד עבדו, ונדחה ויצא המלך ברגליו וכל ביתו ... ונתקרב... (שמואל א ב, צה)

איש חמה יגרה מדון, אמר רבי תנחומא זה שדעתו קצרה עליו, וארך אפים ישקיט ריב, זה שדעתו ארוכה עליו... (משלי פרק טו תתקנג)

מדרש תדשא:

  ז' חלקים יש באדם, ראש גרון בטן שתי ידים שתי רגלים, ז' קומות, ילד נער רובה עלם איש שב זקנה. ז' נקבות הן בראשו של אדם, שתי עינים שתי אזנים ושתי נקבות של חוטם והפה, ועוד ז' בקרביו של אדם ונקרא סגל סכה (.) ושט ולב וריאה וטחול וכבד ושתי כליות... (פרק ו)

לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב לא תתורו, לעינים אחרי עיניהם, לאזנים לא תשא שמע שוא, לפה לא תאכל כל תועבה, ללשון לא תשא את שם וגו', ולא שתבעו... לידים אל תשת ידך, לערוה לא תנאף, לא תזנה, לרגלים לא תלכו אחרי אלהים אחרים... ומה לעשות מלמד ללב ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לעינים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לאזנים שמע ישראל וגו', ללשון ושננתם, לידים פתוח תפתח את ידך, לערוה פרו ורבו, ואמר קחו נשים והולידו בנים, לרגלים בכל הדרך אשר צוה וגו' תלכו... (פרק ט)

מדרש הגדול:

...ובתבל שלש מאות ששים וחמשה מיני בני אדם, שיש להן שני ראשים וארבע ידים וארבע רגלים, כשהן שותין שותין כשנים, וכשהן מהלכין מהלכין כשנים, וכולם צדיקים גמורים... (בראשית א א)

...והלא דברים קל וחומר, ומה אם האילנות שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין, על שהן עושין את הפירות חס עליהן המקום מלהעבירן מן העולם, אדם שהוא עושה את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלהעבירו מן העולם... (ויקרא כ טז)

לקח טוב:

ויגל ה' את עיני בלעם, מלמד שכל העולם כולו בחזקת סומין עד שהקב"ה מגלה עיניהם... (בלק)

ילקוט ראובני:

אברים דבר נש כולם מסודרים על מעשה בראשית, ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן, ומאן דאמליך הקב"ה על כל אבר ואבר כאלו אמליך ליה על עלמא, ואגרא דבר נש דאמליך על כל אבר ואבר לא אתייהב רשו לגלאה בגין דלא יהא בר נש עובד על מנת לקבל פרס... (בראשית)

אית אדם ואית אדם, אית אדם דאיהו אדם דנשמתין, ואית אדם דגופא, דאתמר ביה אדם להבל דמה, ועליה אתמר אדם כי ימות באהל, ועליה אתמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו', ודא סמא"ל אדם בליעל איש עון, אית אדם דאיהו מלאך ואיהו מטטרון, ואית אדם בדיוקנא דקב"ה ודא הוי"ה באתר דא לית חטא ולית מות. (שם)

צריך שתדע, כי האדם מפלגא ולעילא הורמין כולו מצד הטוב עד טיבורא והלב בכלל, ומפלגא לתתא הורמיז טוב ורע. והנה נודע כי הציפורנים נאמר עליהם בזוהר ויקהל כי הם מדת אחוריים אל האצבעות צפרנים שהם סוד הפנים ומותר הצפרנים אשר תחתיו זוהמא דטופרין הם הקליפות... (שם)

דע בני שיש דברים בגוף האדם ומתנהג בהם והם ל"ב מנין השינים, כמנין ל"ב פרקים שבאצבעות הידים, גם אצבעות הרגלים, ויש מהם שאם נטלו או נלקתו יחיה האדם עם אחרים, ואם נקבו טריפה, שהנקב באברים הללו מטמא ואוסר כי הוא מכח סמא"ל, ואלה הם קנה ריאה כבד לב מרה וושט תורבץ הושט חלל הלב הקיבה הכרס המסס בית הכוסות הדקין שני קרומין של מח מעיים גגו של זפק קורקבן טחול שתי כליות, שני ביצים האמה של זרע הסחוס חצר הכבד כיס הלב שתי עורות לוושט שני קרומות לריאה.

דע בני כשם שיש קיום בעולם בכ"ב אותיות התורה אשר ב"ך אתפאר, כן קיום האדם והבהמה, אדם ובהמה תושיע ה' בכ"ב צלעות, וכשם שבחסרון אות אחד יהיה איזה שיהיה נתמוטט העולם ויחרב, כי נשאר א"ך וישאר א"ך נח, כן חסרון הצלע אחד לא יוכל אדם להתקיים ובהמה... (שם כ, ועיין שם עוד)

אתם קרויין אדם, פירוש הענין כי אם הדבר פשוטו קשה, הרי גם האומות העולם הם אנשים כמו ישראל בקומה זקופה, ועוד הוה ליה לומר אתם גברים או אנשים אתם, אך הענין מובן מה שאמרו רז"ל על הפסוק איפה היית ביסדי ארץ, שאמר לו הקב"ה לאיוב איפה שלך באדם היכן היתה, והענין כי כל הנשמות והרוחות והנפשות כולם כלולים היו באדם הראשון בעת שנבראו, יש נפש שתלויה בראשו של אדם ויש בעיניו וכן בכל אבריו וכו', והנה בתחלה כשנברא אדם היו כל הנשמות שמצד הטוב כלולות בו ותלוים בו, ואחר שחטאו וערב טוב ורע, אז נתערב הטוב ברע. ומחלק הרע יצאו העכו"ם, באופן שעיקר הטוב שבאדם הראשון הם נשמות ישראל, ולכן אדם אתם וכו'.. (שם)

...וזה שאמר אבי ז"ל בשם אליהו ז"ל, שהגוף נקרא לבוש אדם, וזה שאמר כי ישראל נקרא אדם על שנפשו ירדה לו מאדם העליון, אבל לעכו"ם שבא נפשם מרוח הטומאה נקרא חזיר, ואם כן בו' של עכו"ם הוא גוף ונפש של חזיר... (שם ועיין שם עוד)

בר נש אתקרי אדם גבר אנוש איש, גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש וכו'. (שם)

ברא ה' מעין בתוך הגרגרת של אדם, שהוא מוריד הפת בשלום... (דברים האזינו)

אמונות ודעות:

וראוי שארשום מה שייחדתי בענין זה ממה שיש צורך אליו. ואומר, התבוננתי ואמרתי, היאך יתכן שהמטרה בכל מה שיש בעולם הוא האדם, והנה אנו רואים גופו קטן ודל. והתישבתי בדבר ומצאתי, כי אף על פי שגופו קטן, הרי נפשו יותר רחבה מן השמים והארץ, שהרי ידיעתו מקיפה כל מה שבהם, כן עד אשר הגיע לידיעת מה שלמעלה מהם אשר בו קיומם, כלומר הבורא יתעלה ויתקדש, כאמרו: נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד.

והתבוננתי על קוצר חייו ועל מה שאין חייו תמידיים, ונתברר לי, כי הבורא נתן לו החיים הקצרים הללו בעולם הזה, שהוא עולם הטורח, והבטיחו כי כאשר יעבור ישיג החיים הנצחיים, וכמו שאמר הכתוב, חיים שאל ממך נתתה לו, אורך ימים עולם ועד.

והתבוננתי עוד כיצד שעל אף חשיבותו זו של האדם בנין גופו חלוש מורכב מן הדם והלחיות ושתי המרות, ומדוע אין חלקיו בהירים ודומים זה לזה. והשיבותי למחשבה זו ואמרתי, אם באנו לחשוב על כך, נחשב גם שיברא כוכב או מלאך, לפי שגוף האדם הידוע הוא זה הנברא מן התערובות הללו, והוא הזך ביותר שבכל הדברים הללו הארציים, וכל שהוא זך ממנו הרי הוא אחד מן השנים, או מלאך או כוכב. ומי שחושב שיהיה גוף האדם מחלקים שאינם חלקיו, הרי הוא חושב בטולו, דומה למי ששאל שלא יהיו שמים אלא מן העפר... וכבר נאמר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית.

והתבוננתי עוד במחלות הללו הבאים עליו ואמרתי, מדוע לא יוגן מפניהם או שלא יבואו עליו. ומצאתים לטוב לו להרתיעו מלחטוא ולהכנעו לא-לוהו, ולהישיר את דבריו. והתבוננתי עוד בהשתלט החום והקור עליו והרגשתו רעלי בעלי חיים הטורפים והמזיקים, וידעתי כי הרגשתו בכך טובה לו, שאלו לא היה מרגיש כאב, לא היה מבחין בעונש שמים...

והתבוננתי בדברים אלו הטבועים בו והתאוות אשר רבים מהם מזיקים לו, והתברר לי שלא הטביעם בו החכם, אלא כדי שישתמש בכל אחת במקומה על ידי השכל אשר חננו אותו, תאות המזון לקיום הגוף, ותאות התשמיש לקיום המין, ויקח הכל כפי שניתן לו בדרך המותר... והתבוננתי היאך הועיד לו את העינוי העצום ויסורי גיהנם התמידיים, וראיתי כי יש כנגד זה הטובה הנצחית והגמול התמידי, ושניהם יחד אלו לא היו כך לא יתאוו לזה ולא ייראו מזה... והתבוננתי במה שכבר לפי כן צוה בעולם הזה להרוג בסוגי ארבע מיתות, והתברר לי כי זה לטובתו, ואינם מחוץ למה שמחייב השכל, לפי שהשכל מחייב כמו שנראה לאדם עצמו שכריתת מקצת אבריו אם ניזוקו ברעל או במחלה טובה היא לו להציל שאר גופו, כך נראה למין האדם שהריגת מי שהושחת מהם והשחית בארץ דבר נכון, כדי להציל שאר בני האדם... (מאמר ד פרק ב)

כבר נתברר בדברים שקדמו במאמר הג' והד' והו' כי השמים והארץ ומה שביניהם לא נברא כל זה אלא בעבור האדם, ולפיכך נתנו באמצע וכל הדברים סביב לו, ולפיכך נתנה לו הנפש ויתרון כבוד בשכל ובחכמה, ולפיכך הטיל עליה הצווי והאזהרה כדי שתזכה בכך לחיים הנצחיים, ושאותם החיים יהיו כאשר יסתיימו אישי בני אדם אשר חייבה החכמה לבראם, שאז ישכנם בעולם אחר לשלם שכרם בו... (מאמר ט פרק א)

ואחר שהקדמתי דבר זה אומר עתה, וכן באדם אהבות לדברים רבים ושנאות לדברים רבים, כמו שאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. וכשם שאין הגופים מתקיימים באחד מארבעת היסודות, וגוף העץ אינו מתקיים מדבר אחד כמו שאמרנו, ואין האדם חי בעצם אחד או בבשר בלבד, ואפילו השמים לא בכוכב אחד היא מוארה, כך האדם לא במדה אחת ראוי שיתנהג כל ימיו, אלא ממכלול כל מה שתיארנו בכל פרק... (מאמר י פרק א, וראה עוד אדם-חייו)

חובת הלבבות:

והפנה השנית סימן החכמה הנראה במין האדם אשר הוא העולם הקטן, אשר בו השלמת סדרי העולם ויפיו וזיונו ותמימותו, ואליו רמז דוד ע"ה באמרו (תהלים ח') ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.

והשלישית סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחבור גופו וכחות נפשו ואור השכל שייחד אותו בו הבורא ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו, ואליו רמז איוב באמרו, (איוב י') הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. (שער הבחינה פרק ד)

אך איזה מין קרוב אלינו ואנו חייבין לבחון בו יותר, נאמר כי הבחינה בכל אחד מהם ואם הצורך אליו גדול, אנו חייבין לבחון בו יותר הקרוב אלינו יותר, והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן, והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול הזה, וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו וחבור חלקיו והרכבת אבריו ותועלתו בכל אחד מהם והצורך המביא לעשותו על הצלם אשר הוא, ואחר כך נעיין בתועלותיו ובכל מדה ממדותיו וכחות נפשו ואור שכלו והדברים העצמיים והמקריים אשר בו ותאותיו ותכלית ענינו. ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה, מפני שהוא דומה אליו. וכבר אמרו קצת החכמים שהפילוסופיא הוא ידיעת האדם את עצמו, רצה לומר ידיעת מה שזכרנו מענין האדם כדי שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו...

ותחלת מה שראוי לך שתעלה במחשבתך אל תחלת האדם ואל ראשית הויתו, ואז תראה כי חסד האלקים עליו, המציאו אחר אפסו, והוא צאתו מתכונת היסודות אל תכונת הצומח ואחר כך יעתק מתכונת הצומח אל תכונת המזון, וממנו יעתק אל תכונת הזרע והדם, וממנו יעתק אל תכונת החיים, ואחר כן יעתק ממנה אל תכונת האדם, והוא חי המדבר המת, והוא הולך בשינוים וגלגולים וסבות מתחלפות ומצועים מתמידים מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן, וכאשר תתבונן בזה ותראה סימן הטובה והחכמה והיכולת בכל, השתכל וחשוב בשרשי חבורו הנראים, רוצה לומר נפשו וגופו, תראה גוף האדם מורכב ביסודות חלוקים וטבעים שאינם דומים, חברם הבורא יתעלה בגבורתו וקשרם בחכמתו, והתחבר מהם גוף עומד מתאחד במראיתו מתחלק בטבעיו וחבר אליו עצם רוחני אוירי דומה לרוחניות האישים העליונים, וזה העצם הוא נפש אשר קשרה בו באמצעים ראוים לשתי הקצוות, והם רוח החיים והחום הטבעי והדם והגידים והעצבים והעורקים, ושם לה סבות לשמרם ולהגן עליהם מהפגעים...

ואחר כך חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם, אשר שם לו בטן אמו למצע בתחלת ענינו, כדי שיהיה במקום שמור ומבצר נצור מקום שלא תשיגהו יד ולא יגיע אליו לא חום ולא קור... וכל אשר יגדל מזונו עד עת קצוב, ואחר כן יצא מבטן אמו אל דרך צר מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו ולא דבר שיעשה לסייע לו אלא ביכולת החכם הרחום וחנון... ויזמין לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו, והיפוך הדם אשר היה מזונו במעי אמו לחלב בשדיה נגר ערב ומתוק כמעין הנובע בעת הצורך אליו... אחר כן יחזק גופו לראות המראים ולשמע הקולות, ויתנהו האלקים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, כדי שלא יכבד עליהם גדולו, וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה ויקל בעיניהם כל טרחו ועמל גדולו... ומרוב הטוב על האדם שאיננו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו, שאם היו שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם, ויראה עצמו בהיפך כל זה היה מת מן הדאגה והיגון...

ואחר כך ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת אברי גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם, הידים לקחת ולתת, והרגלים ללכת והעינים לראות והאזנים לשמע והאף להריח והלשון לדבר והפה לאכול... וכמו כן תראינה פעולות הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם, בהגיע המזון אליו בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף, ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו... התבונן אחי בחכמת הבורא בהרכבת גופך ושומו אלה האברים בו במקומותם לסבול הפסולת ההם שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו.

ואחר כך התבונן בתכונת כלי הקול ומוצאי הדבור הקנה נבוב להוצאת הקול, והלשון והשפתים והשנים לחתוך האותיות והטעמים, ובאלה האברים תועלות אחרות...

אחר כך חשוב בכחות הנפש ומקומותם מתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבד, היאך יהיה ענינו, וכמה הפסד יבא לו בכל עניניו, כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו ומה שלקח ומה שנתן ומה שראה ומה ששמע... ומתועלת השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו כשהוא זוכר פגעי העולם ולא היה מקוה מנוחה ממקוה ולא התעלם ממלוך...

ואחר כך חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי, ולא מקיימים דבר, ולא ממלאים משאל, ולא גומלים חסד... ומן התימה הגדול שהוטבע באדם הבושת מבני אדם בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה, ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד...

אך רב טוב האלקים עלינו בשכל ובהכרה אשר בהם יחדנו משאר בעלי חיים אין תועלתם לנו נעלמת ממנה בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו מבלעדי מי שפקדם ממנו לפגע שאירע את מוחו. אך המדות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאד, מהם שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים אחד קדמון... וגם מהם שאנו מבינים בו החכמה והיכולת והרחמים המקוימים בעולם... ובו יבדיל בין האמת והשקר, ובין היתר והחסר, והטוב והרע, והמשובח והמגונה, ובין הראוי והאפשר והנמנע, ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו, ויכיר מקומות הכוכבים ויעמוד על מרחקיהם ותנועות גלגליהם...

ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן עניני זולתו, והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו והיה כבהמה, ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקים ועבדיו, ובדבור ישוב האדם ממעוותיו... ובו נבדל מן הבהמות. ואחר כך חשוב במעלות אותיות המכתב והכתיבה, אשר בהמה מחברים מעשי העוברים הנמצאים ועניניהם לבאים אחריהם, ומגיעים דבריהם אל מי שאינו נמצא עמהם... ובו תתקיימנה החכמות בספרים ויתחברו הענינים המפוזרים בלבבות, ובו כותבין מה שיש ביניהם מעניני משא ומתן וסחורה והלואה ... (שער הבחינה פרק ה, וראה שם עוד)

...וכן נמצא האדם בהקשתו אצל שאר מיני החיים שאינם מדברים חסר וחלש מכלם, ויראה לך זה בג' ענינים, אחד מהם בענין גדולו ועוללותו, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם, ואינם מטריחים אבותם בגדולם כאדם, והענין השני כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטנופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם כשהוא נמנע מן הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי חיים וכן שאר טנופיו. והענין השלישי מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כח הדבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים למאורע שאירע במוחו, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בעלי חיים, ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות ונמצא רוב בעלי חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותה, כל שכן מי שיפקד שכלו מהם... (שער עבודת האלקים הקדמה, וראה שם עוד וערך בטחון)

רש"י:

עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה שבכל מקום שימות תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי, הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמד. ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מהתחתונים ונשמה מהעליונים. לנפש חיה - זו של האדם חיה שבכל הנפשות, שנתוסף בו דעה ודבור. (שם ב ז)

היה כאחד ממנו - הוא יחיד בתחתונים, ויחודו שהוא יודע טוב ורע, מה שאינו כן בבהמה וחיה. (שם ג כב)

לך רד - שמזרזין את האדם קודם מעשה ובשעת מעשה. (שמות יט כד)

ותרא האתון - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה לבהמה רשות לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין. (במדבר כב כג)

מלאכת תופיך ונקביך - יודע הייתי שתתגאה בכבוד הזה, ועשיתי בך מלאכת נקבים המוציאים רוח בקול זמר כתוף, ובם היה לך להתבונן. (יחזקאל כח יג)

מי יעלה - אע"פ שכל יושבי תבל שלו, אין הכל כדאים להתקרב אליו. (תהלים כד ג)

בני אדם - אברהם האדם הגדול בענקים, בני איש - נח איש צדיק. (שם נט ג)

בעוון חוללתי - על ידי תשמיש, שכמה עונות באים על ידו, דבר אחר עיקר יצירתו מזכר ונקבה מלאים עון.(שם נא ו)

הבט שמים - ואחר שהוא גבוה ממך ואין לו תועלת ברשעך וצדקך, למה תתפאר בצדקך. (איוב לה ה)

על דברת - שבני אדם אחזו מדת גאוה לנהג שררה ורבנות בקטנים מהם, לברם - הקב"ה מודיעם שאין שררתם כלום, בהמה המה - ומראם שהם כשאר בהמה לעצמם. (קהלת ג יח)

ומותר האדם מן הבהמה אין - משמת אינו נראה, שהכל נהפך להבל, לשוב לעפר. (שם שם יט)

אבן עזרא:

נעשה אדם - ...והאדם נברא בתחלה ב' פרצופין, והנו א' וגם ב', (יחידה המורכבת מב' חלקים), בצלם - מלאך (משכיל מה שלמעלה ממנו). (בראשית א כו)

את האדם - הה"א יש לה סוד, (כי לשם פרטי לא שייך ה"א הידיעה). ויתכן גם שהוא שם תואר כי נחצב מן האדמה. (שם ב ח)

...והמבין זה הסוד יבין איך יפרד הנהר, ומה סוד גן עדן וכתנות העור. גם זה הסוד יורה שיש יכולת באדם שיחיה לעולם, והמשכיל יבין, כי זה כל האדם. (שם ג כד)

לא נודעתי - ...ואגלה לך קצת סוד ש-די, ה' ברא ג' עולמות, ופרטי העולם השפל יקבלו כח ממערכת העולם האמצעי. ואם הנפש חכמה ומכירה מעשי ה' שהם בלי אמצעי, ותניח תאוות העולם השפל להדבק בה', אזי אם יש במערכת הכוכבים בעת ההריון רעה שתבא עליו ביום ידוע, יסבב ה' שידביק בו סבות להצילו. וכן באברהם שהיה עקר על פי המערכה, תקן את תולדתו... ואמר לו אני א-ל ש-די, רוצה לומר מנצח המערכות... (שמות ו ג)

וירד ה' - אומר לך כלל: נשמת האדם היא מהעולם האמצעי, והגוף מהתחתון, ואין בעולם השפל מדבר כי אם האדם, וכל הלשונות בנויות על מתכונת האדם... (שם יט כ)

וברך את לחמך - אמר אברהם, יש מחכמי ב' התורות שלא התעסקו בחכמת התולדות, על כן אזכיר מעט מהם לפרש הברכות. גוף האדם הוא מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו. והאמצעים בין הגוף והנשמה הם ב' כחות, רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה במוח, וממנה כוח ההרגשות ותנועת החפץ (הרצון). הרוח בלב, ובו חיי האדם. והיא מבקשת שררה להתגבר על העומד נגדה, והכעס. הנפש היא בכבד המתאוה לאכול ולמשגל. חזקתן שונה בכל אדם, וה' נתן התורה לחזק ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף. למשל, אדם בעל מרה אדומה יהיה בעל אף, והנשמה תרדוף אחר הגוף אם אינה חכמה שתוכל לסבול... וה' נתן התורה לישראל, וכאשר ישמרוה תדריכם חכמתם בדרך ישרה, וגופם סר למשמעת הנשמה. ובהתאמץ הנשמה יתאמץ הכח השומר הגוף שיקבל האדם משמים, ונקרא תולדות. והנה הברכה במאכל, כי יש מארה לחסר כח התולדות, כמו תאכל ולא תשבע... והנה לשומר התורה אין צורך ברופא עם ה'... (שמות כג כה, וראה שם עוד)

והיודע סוד נשמתו וגופו ידע דברי העולם העליון, כי האדם עולם קטן... (שם כה מ)

ועתה אם תשא חטאתם - כבר פירשתי בדניאל כי הגזרות על הכללים והפרטים הם במערכות השמים, וכן הודו החכמים, בני חיי ומזוני (במזלא), רק שה' יוסיף עליהם בעבור יראתו אותו. (שם לב לב)

ויפתח ה' - ...ונראה שבלעם היה יודע במזלות ומקלל האדם בבא מזלו, ויחשבו שבעבור קללתו בא עליו, והסוד הוא: כי החלק לא ישנה החלק, כי אם גזרת הכל, (האדם לא יוכל להזיק לאדם אם אין הדבר תלוי במזלו, אלא רק ה' שהוא הכל). (במדבר כב כח)

עני - בעבור חסרון כחו נגד התאוה. (תהלים כה טז)

בצלם - צלמו ישתנה תמיד כנהר זורם, וי"א מלשון צלמות, והנכון כאשר ישתנה צלם המערכה שהכוכבים לא יעמדו לרגע, ישתנה גם הוא. (שם לט ז)

בעון חוללתי - שהתאוה נטועה בלב האדם, בשעת לידה נטוע היצר הרע בלב, וי"א רמז לחוה שילדה רק אחרי שחטאה. (שם נא ו)

גלמי - הגוף הראשון, ועל ספרך - כאילו צורתו כתובה על ספר ויוצאת כצורתו, ולא אחד - מכל האברים שיוצרו בימים הבאים נבדל מהיצירה שנכתבה, כי הכל בכח בטפה הראשונה. (שם קלט טז)

רמב"ן:

ארץ - ...אבל יקרא אותה ארץ בשם כלל היסודות הנברא בראשון, והטעם כי בעבורה נבראו שתהיה ישוב לאדם, שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו... (בראשית א י)

וירדו - ...אלא שיתכוין למה שהזכרת לומר כי יצירת האדם ברוחו הוא הנפש אשר בהם נעשה מן הארץ, כמאמר החיה והבהמה, כי כל נפשות התנועה נעשו יחד, ואחר כן ברא להם גופות, עשה תחלה גופי הבהמה והחיה ואחר כן גוף האדם, ונתן בו הנפש הזו, ואחר כן נפח בו נשמה עליונית, כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתיחד בה מאמר אחד אל האלקים אשר נתנה, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודרך האמת בפסוק הזה ידוע למשכיל... (שם שם כו)

מות תמות - בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות... אבל הכונה כי בעת שיצא (שמעי מירושלים) יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה... ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו, כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה... שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם... ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת חיים לעד, והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי וירא אלקים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד, אלא לדעת קטני אמנה כי הבריה היא בחיוב, אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ א-לוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ... (שם ב יז)

ויקרא את שמם אדם - מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי האלקים קרא הזוג הראשון בשם הזה מפני שכולם בהם בכח, ועליהם הוא אמר זה ספר תולדות אדם. וכתב רבינו שרירא הגאון שמסרו חכמים אחד לחבירו הכרת פנים וסדרי שרטוטין מקצתן אמורין בסדר פסוק זה ספר תולדות אדם ומקצתן בסדר פסוק של אחריו... ולא זכינו בהם. (שם ה ב)

...וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר נפש... (ויקרא ד ב)

...והרב רבי משה אמר שהוא למעט בשר האדם, אותה תאכלו ולא אדם, בשרו וחלבו בעשה, ולא מצינו שידרש כן לרבותינו, ושמא חשב זה ממה ששנינו שם בתורת כהנים, יכול אף בשר מהלכי שתים חלב מהלכי שתים יהיו בלא תעשה על אכילתן, תלמוד לומר זה לא תאכלו, זה בלא תעשה על אכילתן ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן... ואין הדבר כן, שבפירוש אמרו חכמים בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצות פרוש מדבריהם אין בו, ואם היה בשרו אסור כל היוצא מן הטמא טמא, ודם השרץ ודם האדם מעטו אותן חכמים מאסור דם, ואמר דם השרץ כבשרו, לוקה עליו משום שרץ שאין בו משום דם ועשאוהו כבשר... (שם יא ג)

...כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו אין ערוד ממית, אלא חטא ממית... רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף... (שם כו ו)

הבט שמים וראה - יאמר האמת הוא נראה לעינים, כי הא-ל נורא ונשגב, ואין ביד האדם לעשות עמו דבר מועיל ולא חטא מזיק לו בעצמו יתברך, ואין יצטרך תשלומין עליו, ואם יצדיק אין ביד האדם דבר הראוי שיתן לא-ל ולא יקח הוא מידו כלום... ולא יבחר בצדק וימאס בחטא רק לטובת האדם, וכי הוא חומל על מעשה ידיו... והנה לטובתם יבחר ויצוה ויזהיר ויעניש עליו, וכל שכן שלא יעוות משפטו לדעת ולא יסיר אותו מבלי השגחה... (איוב לה ה)

על כן אמאס - מה שהייתי חפץ בו עד עתה, והם חיי העולם הזה ושלותו אשר הייתי רוצה בהם, ונחמתי על עפר ואפר - הוא הגוף אשר הוא עפר ואפר, כי כן יתוודו הצדיקים... וארצה לדבקה בך לאור באור פניך, ולהיות נפשי צרורה עמך בצרור החיים. (שם מב ו)

...וכן באדם ג' עולמות, עולם הדיבור הוא הראש, ועולם החיות מן הטבור ולמעלה, ועולם הטבע מן הטבור ולמטה, אשר היא בית המכשלים המרובים... (שיר ב ד)

...ומה שאתה צריך לדעת, כי האדם מצד טבעו ומדרך תולדתו הוא כלול ומוטבע משתי המדות האלה, רצוני לומר הכח היסודי והעיקר של מצות עשה ושל מצות לא תעשה, הוא מים ואש, האחד מימינו והאחד משמאלו, כמו שאמרו רז"ל שני המלאכים המלוים לו לאדם אחד טוב ואחד רע, וכמו שאמר החכם לב חכם לימינו ולב כסיל בשמאלו... ולפי ששתי מדות האלה הם יצר טוב ויצר הרע, שהם כנגד עשה ולא תעשה הם מוטבעות באדם, ונתנה התורה והמצוות במצות עשה ולא תעשה, להרגיל האדם ולהדריך אותו במדות טובות, ולהיות יצר הרע נמשך אחר יצר הטוב ולהיות בטל כנגדו, ועל זה אמרו חז"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע, ולכוונה הזאת היא המצות והעבודות ותפלות ותענית כדי להכניע היצר הרע שיהא טפל ליצרו הטוב, ושיהיה הגוף אשר יסודו עפר וטבעו רע ויורד למטה נמשך אחר כח הנשמה אשר יסודה חיים וטבעה כולה טוב ועולה למעלה. (שם ד יא)

רד"ק:

אדם - להבדילו מהעליונים על ידי זה שיש בו מן האדמה... וירדו - שאדם כולל זכר ונקבה, או כי הממשלה בב' חלקיו, בכח השכל לחשב איך ירדה בהם, ובכח הגוף בידיו לעשות כל מלאכת מחשבת או לשון רבים עליו ועל תולדותיו... (בראשית א כו)

עד שובך אל האדמה - כי אחר שנמשכת אל יסוד האדמה שלוקחת ממנה ולא אל יסוד העליון, הראית כי עפר אתה - ואל עפר תשוב במותך, לא ישאר אחריך יסוד העליון, וזכר יסוד העפר, כי רוב יסודי הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף הם קרים ויבשים כמו העפר. (שם ג יט)

ויברך אותם - בפריה ורביה... ושאמר להם וכבשוה, ואם נתן להם כוח לכבוש אחרים, כל שכן היה להם כוח לכבוש את עצמם. ויקרא את שמם - הבדילם משאר החיים, כי נשמת האדם עליונה, אלא שיש בו גם מאדמה, ואם ימשך אחרי חלק זה כאילו כולו מאדמה, בלי חלק עליוני. (שם ה ב)

...ואדם נאמר על הפחותים והחלושים, שנאמר גם בני אדם גם בני איש... (שם ו ב)

לא ידון רוחי - לא יהיה עוד במריבה עם הגוף הנמשך לתאוות הבהמיות, או לא יהיה בתוך הנדן, הגוף, אלא אוציאו משם. (שם ו ג)

המה הגבורים - ...ואחרי המבול ראו כי רע בעיני ה' רדיפת התענוגות ועניני הגוף, וחסרו התאוות ואותן ההנהגות עד שמעטו שנות בני האדם והגופות, ולא נשארו כי אם ענקים מועטים... (שם שם ד)

בארץ - מעורב בתולדות הארץ, נוטה אחר בנין גופו שהוא כולו ארצי, ולא כן דמות האדם העליוני שהוא בצלם אלקים, ולכן לא ניחם על נח וכיוצא בו. (שם שם ו)

יד ושם - ...כי בהיות האדם טוב ומעשיו טובים יזכירוהו לטוב כל הימים מאב לבן, וזה חוץ מהגמול הגדול לנשמתו. (ישעיה נו ה)

בעון חוללתי - לאדוני אבי בדרך עון שעשיתי נבראתי, מטפת הזרע, ואם יטעה אדם בדבר טבעו הוא, אבל גנבה ורציחה אינם בטבעו. (תהלים נא ו)

הן אמת - לא רציתי למרד בך, אלא התאוה גברה, והאות שאני מתחרט. (שם שם ח)

לא ממוצא - הגדולה לא תבא לאדם מרוב השתדלות, כי אם על ידי הא-ל. (שם עה ז)

כי בשר המה - שטבעו לבקש תאוות ואי אפשר שלא יחטא, וצריך לכפר להם, רוח המה - ועוד שימיהם קצרים, וצריך לכפרה בעודם בחיים... (שם עח לט)

פליאה דעת - יצירת האדם בד' טבעים מתנגדים, חום וקור לחות ויובש, וה' מזגם בגוף. (שם קלט ו)

גלמי - הטפה הקפואה לפני שיצוירו בה האברים, ראו עיניך - נתת בה כח היצירה, ימים יוצרו - בימים רבים ייווצרו האברים, לא אחד - והוא ידע כולם ברגע. (שם שם טז)

מאירי:

לא ממוצא - הזכיר ג' דברים שאדם נערך בהם, היחוס שהוא המוצא, הכסף שקראו מערב, מלשון מסחור, כמו לערוב מערביך, ולא ממדבר - מחכמה שמייחסה לדבור, כל אלו לא יגביהו האדם, (תהלים עה ז)

משובת רשעים - ...ה' החושים סבות התאוות המושכות למותרות ולתענוג עד שיסבבו מיתה. נגדם תכריז החכמה בה' מקומות... (משלי א לב)

יש ג' מלכים: מלך במדינה, איש בביתו, ואיש בגופו. נגדם מנה כאן: הקצין הממונה לזמן ידוע על ידי העם, השוטר הממונה על ידי המלכות לתמיד, והמושל. וכן ג' החכמות, המעשית המתחלקת להשתדלות והתחכמות לעשות דבר, ואיך לעשותו, שזהו הקצין. ב' הבחירה במדות טובות, נמשלת לשוטר המנהיג העם, וג' השכל העיוני בו ידע בין אמת ולשקר, עד שישיג את הצורה הנפרדת מחומר, שזו דרגת המושל. (שם ו ז)

חכמה תקרא - יודיעו שהאדם יוכל בשכלו ובחירתו להשמר מרע. כי יש ד' מינים בהוויות המורכבות, דומם, צומח, מרגיש שממנו יתפשטו החושים, והפנימי שלהם יקרא הכח המדמה, וממנו הכח המתעורר להרחיק את המזיק לו ולכוון את הנאות לו, ומשם האהבה והשנאה, הרחמנות והאכזריות והרבה מקרים נפשיים. ד' השכל המעשי מפעולות הנפש המרגשת, והחלק המדמה והמתעורר שבה, והשכל העיוני. (שם ח א)

רלב"ג:

שית - ...והנמשל, שלא יוכל השכל לפעול עם ההמשך אל התאוות. (משלי ז י)

כמים הפנים - ומהצורה שיראה האדם בהם יושפע בעצמו, כן ישיג האדם צורתו בלבו, ומזה ישוב להשיג את עצמו. (שם כז יט)

אשת חיל - חתם את הספר בתיאור החומר המשרת את השכל בשלמות, כך שיגיע לשכל כל הנדרש לו מהמוחשות. (שם לא י)

משנה תורה:

והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול. וכשמחשב בדברים אלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת מעוטה קלה לפני תמים דעות... ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין ואהוב השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. (יסודי התורה פרק ב ב)

מורה נבוכים:

...וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה הוא אינו איש, אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והוליד הנזקים כאלו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו, וכן היו בני אדם הקודמים לשת... (חלק א פרק ז)

אדם, שתוף שם אדם הוא שם אדם הראשון, כמו שבא בכתוב, שהוא נגזר מאדמה, ויהיה שם המין, לא ידון רוחי באדם, ומי יודע רוח בני האדם ומותר האדם מן הבהמה אין, ויהיה שם להמון, כלומר לפחותים מבלתי המיוחדים, גם בני אדם גם בני איש, ומזה הענין השלישי ויראו בני האלהים את בנות האדם, אכן כאדם תמותון. (שם פרק יד)

...ודע כי זה שאמרנוהו כלו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מאישי בעלי חיים השלם באבריו, שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן, ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רוצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעלי חיים זולתו. ובאור זה כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו... ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו עד שיעשה לו דברים לא יעשה הוא בעצמו. אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רוצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו, והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קבוצם וימשך להעזר קצתם כקצתם. וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות צריך לזמון הכנות רבות לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות. ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה... וזה הכח נכבד מאד יותר נכבד מכל כחות בעלי חיים, והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמתתו בתחלת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכחות הטבעיות... (שם פרק עב)

דע כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת השי"ת באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחלה, ואחר כך ישפע על כח המדמה, וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו, והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים, ואינו ענין יגיעו אלו אלא בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות... וכבר ידעת ששלמות אלו הכחות הגופיות אשר מכללם הכח המדמה, אמנם הוא נמשך לטוב שבמזגים שיהיה לאבר ההוא הנושא לכח ההוא, ולטוב שבשעורים שיהיה לו ולזכה שבליחות שתהיה לו, וזה ענין אי אפשר שיתמלא חסרונו בהנהגה בשום פנים...

והנה אחר אלו ההקדמות תדע, כי כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעקר בריאתו על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשעורו והנחתו, ולא ימנעהו מונעים מזגיים מפני אבר אחד, ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפעל, והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, ויהיו תשוקותיו כלם לדעת סודות זה המציאות וידיעת סבותיו ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים והשגחתו אמנם היא בידיעת הא-ל ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה, ויהיה מי שכבר התבטלה מחשבתו ותשוקתו לענינים הבהמיים, רצוני לומר בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל, ובלבד החוש המשוש אשר באר אריסט"ו במדות ואמר שזה החוש חרפה לנו, מפני שהוא אלינו מאשר אנחנו בעלי חיים, ולא דבר אחר כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות... כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו, ויפלא עם זה איך לא ינבאו, אם תהיה הנבואה ממה שבטבע.

וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ותשוקתו לרשויות ולשררות שאינם אמתיות, רצוני לומר בקשת הנצוח או הגדיל העם לו, והמשיך כבודם אליו ועבודתם אותו מפני זה לבדו, אבל יראה האנשים כלם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם כשיזדמן לו עמהם ההשתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו.

והאיש אשר זה תארו, אין ספק כשיעשה כחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, ויושפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני, שלא ישיג אלא ענינים אלקיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת הא-ל ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים ההם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתקון בני אדם קצתם עם קצתם. וידוע שאלו הג' הענינים אשר כללנום והם שלמות הכח הדברי בלמוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים, והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות, יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד, ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלו יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו... (חלק ב פרק לו, וראה עוד ערך נבואה)

...אבל מה שכתבה בו התורה ממדת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים, והיתה הזרות הזאת באיש ההוא אם לסבות רבות במזונו והנהגתו, או על דרך המופת ונוהג מנהגו ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה. (שם פרק מז)

...והתחייב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר ביארנו שהיא צלם אלקים ודמותו, בזה החמר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד, נתן לה, רצוני לומר לצורה האנושית יכולת על החומר וממשלה ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי, ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם, כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד הנכבד לבחור ולבקש העמידה המתמדת כפי גזירות צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמתות בכל דבר והדבק בשכל האלקי השופע עליו, אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאהו צרכי החומר ותאוותיו לכלוכיו וחרפתו המפורסמת, יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכולתו ולהשמר ממנה בכל צד, כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכולתו להסתתר בעת הבזיון ההוא... אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא...

כן עניני בני אדם כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון, התחייבו בהכרח, ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהשמר ומהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים... (חלק ג פרק ח, וראה שם עוד)

אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם, לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם גם כן נמשכות אחר ההעדר, מפני שהם כלם מחוייבים לסכלות, רצוני לומר מהעדר החכמה, כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו... כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם לקצתם... (שם פרק יא)

...ומבואר הוא שהשלם שאפשר מציאותו מזה החמר הוא האדם, והוא סוף אלו המורכבות והשלם שבהן, עד אם יאמר כי כל הנמצאות מתחת גלגל הירח הם בעבורו, יהיה אמת מזה הצד, רצוני לומר להיו תנועות המשתנה מפני ההויה להגיע השלם שאפשר להיות...

אמנם לפי דעתנו בחדוש העולם בכללו אחר ההעדר, יש חושבים שזאת השאלה מחוייבת, רצוני לומר בקשת התכלית לכל זה המציאות, וכן יחשבו שתכלית המציאות כלו מציאות מין האדם לבדו לעבוד את השם, ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו, עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו... ואפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד השם כמו שנאמר, השאלה קיימת, והיא, מה התכלית בהיותו עובד והוא יתעלה לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל... אי אפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אלא כן רצה השם או גזרה כן חכמתו וזהו האמת...

ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מדרגתנו, הן גוים כמר מדלי, ובחן עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת, ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה החמר לא זולת זה, וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות השכלים הנפרדים יהיה פחות מאד מאד, אמר הן בעבדיו לא יאמין וגו' אף שוכני בתי חמר וגו'... (שם פרק יג)

ממה שצריך גם כן שיתבונן בו האדם עד שידע מעלת נפשו ולא יטעה, הוא מה שהתבאר משיעור הגלגלים והכוכבים ושיעור הרחקים אשר בינינו ובינם, והוא כי כאשר התבארו שעורי הרחקים כלם בערך לחצי קוטר האדמה והיה שיעור סובב הארץ ידוע, וחצי קוטרה ידוע ממנו, יהיו הרחקים כלם ידועים... והשתכל זה הרוחק הגדול המבהיל... והשתכל אלו הנמצאות הגשמיות מה עצום שיעורם ומה רב מספרם, ואם הארץ כלה אין שיעור לה כנגד גלגל הכוכבים, מהו ערך האדם לכל אלו הנבראות, ואיך ידמה אחד ממנו שיהיו אלו בעבורו ובגללו ושהם כלים לו, זהו ענין הקש הגשמים, כל שכן כשיתעיין מציאות השכלים הנפרדים... (שם פרק יד)

...ואשר אאמינהו אני בזאת הפנה רצוני לומר בהשגחה האלקית, הוא מה שאספר לך, ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת, אבל אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת השם וספרי הנביאים, וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמים, ויותר קרוב אל ההקש השכלי. והוא שאני אאמין שההשגחה האלקית אמנם היא בזה העולם התחתון, רצוני לומר מתחת גלגל הירח, באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין... ואולם ההשגחה האלקית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלקי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלקית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש... וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי חיים, אמר מה אדם ותדעהו וגו', וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כלם ובהפקד כל מעשיהם, אמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם... ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר, למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה ה' או כן גזרה חכמתו... (שם פרק יז, וראה עוד ערך השגחה)

...והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר אמנם אשר הם חוץ למדינה הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך העיון ולא מדרך קבלה... ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף. ואשר הם במדינה, אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, אם מטעות גדולה שנפלה בידם בעת עיונם או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העתים להרגם ולמות זכר דעותם שלא יתעו זולתם.

והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם המון אנשי התורה. רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצוות. והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות בקבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה. ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספר, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן הענינים האלקיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.

ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז"ל על צד המשל, עדין בן זומא מבחוץ, וכשתבין הענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלקיות כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות, והוא נוטה כלו אל השי"ת, והוא מפנה מחשבתו מזולתו וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השי"ת, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד, אפשר שתהיה מהם אשר באו אל המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים...

...וזאת גם כן מדרגת האבות (ומשה רבינו), אשר הגיע קרבתם אל השי"ת עד שנודע שמו בהם לעולם... והגיע מהתאחד אותם בהשגתו שכרת עם כל אחד מהם ברית קיימת, וזכרתי את בריתי יעקב וגו', כי אלו הארבעה רוצה לומר האבות ומשה רבינו, התבאר בהם מן ההתאחדות בשם, רוצה לומר השגתו ואהבתו, מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת השם בהם ובזרעם אחריהם גדולה, והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, הוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם. ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל השם, והשגחתו עליהם מתמדת, ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, רוצה לומר בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית התעסקם להרבות הממון היה מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל השי"ת קרבה גדולה, כי תכלית כונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו...

והנה נגלה אלי עיון מפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלקיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו, אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד... (שם פרק נא)

כוזרי:

אמר החבר, אנו מונים כיום ארבעת אלפים וחמש מאות, ופרטם מבואר בספר החומש שלנו... ואלה האנשים שנמנו מפני התחברותם עם הנבואה היו לב אדם וסגולתו, ולכל אחד מהם היו בנים כקליפות, שאינם דומים לאבות, ולא התחבר להם הענין האלוקי. ונמנה המנין לשנות האנשים האלוקיים, והיו יחידים ולא רבים, עד שהוליד יעקב אבינו שנים עשר שבטים כולם ראויים לענין האלוקי, ושבה האלוקות להיות בקהל רב... (מאמר א מז)

אמר החבר, אבל יעודנו הוא הדבקנו בענין האלוקי בנבואה ומה שהוא קרוב לה... ועל כן איננו אומר בתורה: אם תעשו את המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם, ואני אהיה לכם לאלקים, מנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים, כאשר היו הולכים בין המלאכים וקוראים להם המלאכים בן אדם, כדי להכירם בין המלאכים העומדים בתוכם. ויהיו גם כן מלאכים הולכים ביניכם בארץ, ותראו אותם יחידים ורבים שומרים אתכם... ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת להגיע למעלה הזאת, והיה שבעה ורעבונה וטובתה ורעתה בענין אלוקי כפי מעשיכם... ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מהמוות... (שם קט)

אמר החבר, תתבאר מציאות הנפש בתנועות והרגשות לחיים, שונות מן התנועות היסודיות, ונקראת סבתן נפש או כח נפשי. ויתחלקו הכחות הנפשיים אל שלשה חלקים, והם מה שהשתתף בו החי עם הצמח והוא הכח הצמחי, ומה שהשתתף בו האדם עם שאר החיים והוא הכח החיוני, ומה שנתייחד בו האדם ויקרא הכח הדברי...

וההרגשות הנראות ידועות, אבל הנסתרות תחתן ההרגשה המשתתפת, כי אשר איננו ערב ואשר הוא ערב לא יושגו כי אם בנסיון, וצריך לקבע כח יצורי לשמור צורות המורגשות, והיא ההרגשה המשתתפת, והכח הזוכר השומר לשמור בו הענינים המושגים מהמורגשות, והכח היצרי להקריב בו מה שנמחק מהזכרון, והכח המחשבי לעמוד בו על בירור מה שיחדשהו היצרי, והפסדו באופן העמידה החדשה עד שישיבהו אל הזכרון, והכח המתנועע להביא מה שיצטרך מקרוב ורחוק ודחיית המזיק.

והמניעים הם המאויים והם שני מינים, אם מניע להביא מועיל והוא הכוסף, ואם מניע לדחות מזיק והוא הכועס. והמשיגים שני מינים, אם נראים כחושים הנראים, ואם נסתרים כחושים הנסתרים. והמניעים אמנם יפעלו במשפטו המחשבי בעבודת המדה, והוא התכלית מהחי הבהמי, כי אין ראוי לקבוע לו הכח המתנועע לתקן סבות ההרגש והיצר, אך החוש היצרי נקבע לו לתקן סבות התנועה, והמדבר בהפך זה נתנה לו התנועה לתקן הנפש המדברת המשכלת הזוכרת... (מאמר ה יב, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

ויש שפירשו בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו, הוא צלם העולם בתכונתו, שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה, ושלשה חלקים אלה כלל המציאות, ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות, ומפני זה נקרא האדם עולם קטן, לפי שהוא כנגד העולם הגדול. וזה רמז איוב באמרו (איוב י"ט כ"ו) ומבשרי אחזה א-לוה. ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם ג' יראה ג' חלקי המציאות שבמעשה בראשית, שהם מעשה א-לוה, כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם העליון, ששם השכלים הנפרדים, מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם, ומשם יוצאים שני שריגים והם יד ימין ויד שמאל, ובהם נכללים ז' שמות, והם האצבע והיד והכף והטפח והזרת והאמה והזרוע, כגנד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים, אשר בכללם ז' גלגלי התנועה, אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם. ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים, וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו, והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים, ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה, אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו. וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי, ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העולם הזה שהוא בעל הויה והפסד... (בראשית א כז)

...וכבר ידעת כי הנפש היא נקראה אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש, וכן הכתוב מעיד (איוב י') עור ובשר תלבישני, באר כי הגוף הוא המלבוש, והנפש שהיא האדם מתלבשת בו, ומה שנקראו אנשים בפרשה הזאת, והוא הדין בשאר המקומות שבכל הכתובים, שהמלאכים נקראים בשם אנשים, הכוונה בהם במלבוש הזה, ומה שהכתובים יכנום בשם אנשים, מפני שהוא מושג לעיני הגוף לאותם שהם זכי הנפשות... (שם יח ח)

והתקדשתם - הקדושה הזאת לישראל יותר משאר העובדי גלולים אינה אלא במעשה התורה והמצוות, כי עם התורה והמצוות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות, וידוע כי התאוה חזקה בטיבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו, שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות, ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם, ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעיים ומן היסודות, ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה, והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני, והוא נגזר מן העולם העליון, הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר, אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים אלו, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות, ומפני זה נצטווינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים, שכולן להחליש כח התאוה... (ויקרא יא מד)

...והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזייה, דלי ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה. וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם, שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסק מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד, ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות, וראוי שתחול הקללה עליו... אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם, כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו ב' דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו, אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו... (במדבר כב מא)

ואמרו חכמי המחקר, כי מנפלאות חכמת היצירה באדם חמשת החושים בהשגחה עליונה ועל סידור נפלא, כי כוח המישוש מתפשט בכל הגוף, וחוש הריח חוץ לגוף, וחוש השמע יותר ממנו, וחוש הראות עוד יותר כי האדם יצטרך לו יותר. וזה מורה על שלמות האדם בחמשת חושיו, כי מעשה אלקים המה... כי אי אפשר לו לאדם לקנות חכמה מבלעדי הראיה והשמיעה, ואע"פ שהוכחנו שהשמע דק מן הראות, הקדים שלמה הראות, וכן הקדימה לאה ראובן לשמעון, וכן מסודרים מפי הגבורה: או חרש או עוור, כי הסדור הזה הוא סידור ה"א וא"ו באותיות השם הנכבד והנורא... (כד הקמח זנות הלב והעין)

מאין באת - בא לבאר שורש הויתו והתחלתו של אדם, וידוע שהוא מדם האשה הנקרא אודם, והוא חומר הגוף כמו שהעפר חומר לכל צומח. וכשם שהצמח לא יצמח כי אם אחר התעפש העפר שהוא הדומן, כן שורש האדם אחר שנתעפש הדם ונבאש. ולשון טפה כולל את שניהם, לובן האיש ואודם האשה. והעיקר הוא הלובן, שהוא הנותן צורה בחומר. והיצירה משניהם היא רק אחר התעפשם, וכל הימים שהוא במעי אמו הוא ניזון מדם הטומאה... (פרקי אבות ג א)

ובאר בזה החלק, שמבחר כל הנמצאות השפלות הוא מין האדם, ושהוא לבדו עקר כוונת היצירה בעולם השפל, כי הוא לבדו הולך מהלך הצורה והשלמות לשאר הצורות כצמח והחי... כי האדם לבדו מבין שאר הנמצאות השפלות, מכיר מציאות הפועל, וכשנמצא האדם נשלמה היצירה, ואז נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כי התכלית בכל דבר סוף המעשה... וכתב אחר זה הטעם למה נצטווה האדם צווי אלקי יותר מכל בעלי חיים, ואמר ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', כאלו בא לבאר כי להיות האדם משכיל ויודע בגדרי בעלי חיים יותר מכולם, היו כל הנמצאות השפלות משעובדות אליו, וכולם נמצאו בעד האדם, ותכלית האדם לשמור מצות קונו, ועל זה הונח בעולם הזה הנרמז בגן עדן, כדי שיאכל מעץ החיים אשר בתוך הגן, שהוא רומז אל התורה... (מאמר א פרק יא)

...ואין דעתי עתה לדבר על הכח הדברי אשר באדם בלבד, אשר בעבורו נקרא האדם עולם קטן, להיות בו כח שכלי משכיל ומוציא הדברים אשר בשכלו מן הכח אל הפעל כרצונו, כמו שיש לעולם התחלה שכלית המוציא את כל הנמצאים בכחו הגדול וברצונו הפשוט, מה שאינו כן בשאר הבעלי חיים, שאין בהם כח פועל ברצון יוכל לפעול פעולות הפכיות, אלא כח טבעי בלבד... ומן הכח הדברי אשר באדם ילקח ראיה על שהנמצא ההוא דבר שכלי פועל ברצון, כמו שבאדם כח שכלי פועל ברצון, שלכך נצטווה ציווים אלקיים... (מאמר ב פרק לא)

למה שהיה האדם שוה המזג ומשיג במחשבה ועיון יותר מכל שאר הבעלי חיים, הנה הוא יותר נכבד היצירה ויותר שלם מהם, אם שווי מזגו יראה לפי שהוא מתפעל מן ההפכים בשוה, ואם השגתו במחשבה ועיון יראה מהיותו ממציא המלאכות והחכמות. ואין ראוי שיחשב כי להיות שאר הבעלי חיים אינם צריכים צל מחורב ומחסה מזרם... שיהיו בעבור זה שלמי היצירה יותר ממין האדם... שאנחנו כאשר חפשנו ענין הצורות הנמצאות בחמרים וכל הנמצאים השפלים המתהוים, נמצא אותם כלם הולכות מהלך השלמות קצתם לקצתם, רצה לומר שהצורה המתאחרת יותר נכבדת מן הקודמות לה... אם כן אי אפשר מבלי שיהיה האדם, שהוא תכלית היצירות השפלות, יותר נכבד ושלם מכלן, אחר התקבץ בו כל הצורות הקודמות, והן כמו היולי אליו, ועל כן הוא גדול על כלן וכובש כל הבעלי חיים תחתיו, ורודה בהם. לפי שהשגותיו כולן הן כלליות והשגות כל הבעלי חיים הן פרטיות, כי לא ישיגו ענינים כוללים, ועל כן ימצאו להם כלים פרטיים ותחבולות פרטיות... אבל האדם, להיותו סוף כל ההוויות השפלות, ונתקבצו בו כל השלמיות והפרטיות שנמצאו בכל שאר הבעלי חיים, היו השגותיו כלליות ושכלו כללי, רוצה לומר, שהוא משיג השגות כל הבעלי חיים, ומשיג כוללי הדברים ולא דבר פרטי מיוחד, ועל כן היו כליו כלליים, כמו הידים שהם בכח כל כלי המלחמה להלחם בכל הבעלי חיים בכל מיני מלחמות, ולכבוש אותם תחתיו... וכן המלבושים הם דבר חוץ מגופו, כדי שיקח מהם הצריכין לו בעת החורף ויקל אותם מעליו בעת הקיץ... וכן יוכל להשיג בשכל הכללי אשר בו כל התחבולות הפרטיות אשר בכל אחד מבעלי חיים... (מאמר ג פרק א)

...ולזה הוא מבואר, שהשלמות הזאת ראויה שתהיה במה שנמצא בו שהוא יתר על הבעלי חיים, ולפי שאנחנו נראה שיש בו כחניות והכנה על קבול המושכלות והמצאות החכמות והוצאתם מן הכח אל הפעל יותר מכל שארי הבעלי חיים, ראוי שיהיה השלמות האנושי נתלה בזה הכח השכלי. ולמה שיהיה זה הכח נחלק אל עיוני ומעשה, ראוי שיהיה שלמותו נתלה בחלק העיוני ממנו יותר ממה שיתלה במעשה, לפי שהוא מתיחס אל טבעו, שאין לומר שעקר נמצא זה השכל באדם הוא בעבור המעשה בלבד, רצוני כדי להמציא המלאכות המעשיות והאומניות, כי כבר נתבאר באגרת הבעלי חיים אשר חברו אובחן אלצפ"א, כי בכלל הבעלי חיים ימצא שלמות המלאכות והאומניות יותר ממה שימצא במין האדם... ואנחנו נמצא השמחה והערבות במעט המושג מן הדברים העיוניים יותר גדולה לאין שעור מכל שמחה המעשיות, וזו ראיה שעקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי, ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם, כי הטבע שם תשוקתנו לאלו יותר חזקה להיותם מתיחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיוניים, שבהם נתלה השלמות האנושי...

...ולפי שאין מבעלי חי שלמות אחרת מקווה מהם אלא שלמות המציאות בלבד, נאמר ביצירתם וירא אלקים כי טוב, לרמוז כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם הטוביות שאפשר שיהיה בהם, שהוא שלמות המציאות. אבל ביצירת האדם לא נאמר כי טוב... שהטוביות שמכוון באדם איננו הטוב המכוון בשאר בעלי חיים שהוא שלמיות המציאות בלבד, אבל יקוה שיגיע ממנו טוביות אחרת יותר נכבדת, לא יגיע עם מציאותו מיד, אלא אחר שיוציא הכחניות אשר בו מן הכח אל הפעל, וכל זמן שלא יצא שכלו מכח אל הפועל לא יגיע שלמותו המכוון בו, שהוא שלמות התכלית... (שם פרק ב)

כל דבר שהוא בכח צריך שיצא מן הכח אל הפעל, וכל מה שלא יצא מן הכח אל הפועל הנה מציאותו בכחניות ההוא לבטלה כאלו לא היה, ולזה הוא מבואר, ששלמות האדם ותכליתו האחרון שאמרנו שהוא בו בכח אם לא ימצא בפעל יהיה מציאות מין האדם לבטלה. כי לא יהיה לו יתרון על שאר מיני בעלי חיים. ועל כן צריך שנבאר התכלית הזה מה הוא, כדי שיתישר האדם להשיגו.

והנה השלמות והתכלית הזה לפי מה שהסכימו הפילוסופים הוא השגת המושכלות, ואמרו כי השכל ההוא הנקנה באמצעותה הוא הנשאר אחר המות, וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל. ואמרו שזה הוא תכליתו האחרון והצלחתו הנפשית, ואמרו גם כן שאם לא על דרך זה לא יצוייר שום השארות לנפש, ויהיה מציאות מין האדם לבטלה... כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים אין זה ממה שיתן שלמות בנפש בעצם, אף לפי דעת הפילוסופים, כל שכן ההשכלה בדברים הלמודיים, כי אין זה השלמות יגיע לנפש שהשכילה שזויות המשולש שוות לב' נצבות... כי כל אלו יתנו שלמות לנפש, מצד שהן מבוא ודרך וסולם להשכיל הדברים השמימיים והסבות שהדברים הטבעיים נתלים בהם, ולא שהם יתנו שלמות לנפש מצד עצמם כלל, ולזה אי אפשר לה שתשאר נצחית מצד ההשכלה הזאת... אבל תורת השם לבדה היא שלמה שתספיק להשיב הנפש אל מקום אשר היה אהלה בתחלה... (שם פרק ג)

...ויתחייב מזה, כי האדם להיותו בעל חומר יותר עכור מחומר הגלגלים, שיצטרך בהכרח אל רבוי הפעולות יותר מהם, עד שעל ידי רבוי הפעולות ישיג השלמות שנתיחד בו כפי טבעו שהוא שלמות נפשו המשכלת, שאם היה אפשר שישיגהו בהשכלה לבד בזולת הפעולות, כל שכן שיהיו יותר ראויים בזה הגלגלים, ולא היו צריכין להתנועע... אלא שאי אפשר לשום בעל חומר להשיג שום שלמות בזולת פעל גופיי... (שם פרק ד)

ההשכלה הנפשית שאמרנו שתתן השלמות הנפשית בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד השם בעשיתה, וזה כשיעשה אותה בכונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכונה אחרת כלל...

ואמר (שלמה) בסוף דבריו, אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו והראה פנים לכל חלקי הסותר, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י"ב), כלומר כבר נשמעו כל הטענות ולמה זה יועיל שלמות העושר ולמה יועיל שלמות החכמה ושאר השלמויות, ואין בהם שלמות שתכלול כל המין או רובו, אלא עשיית המצות בכונת יראת ה', ולזה אמר את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי השלמות הזה יש לו יתרון על שאר השלמיות, כי זה כל האדם, כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמיות השלמות האמיתי... (שם פרק ה, וראה עוד אדם-מעשה)

...ואולם אף אם יוודעו מצד השכל האנושי כוללי שני אלו המינים שאמרנו, מכל מקום אחר שאינו מספיק לדעת פרטיותם וכל הדברים הנרצים אצל השי"ת ראוי שימצא שפע אלקי על ידו ישלם ידיעת הדעות והאמונות האמתיות ופרטי כל הפעולות הנרצות אצל השי"ת, שעל ידם יושג התכלית האנושי, כי אין ראוי שתקצר יד ההשגחה האלקית בזה הדבר שהוא כמעט הכרחי למין האדם להקנאת השלמות האנושית... (שם פרק ז)

...ואם תשאל ותאמר איך אפשר שתביא היראה את האדם אל הגדולה הזאת, שהיא השגת החיים הנצחיים, והלא יותר שיביא אותו אל זה השגת המושכלות, כבר באר זה שלמה בספר קהלת, ואמר, שהיראה היא סבת ההשארות ולא דבר אחר זולתה, וזה דבר תלוי בחכמת השי"ת, שגזר להיות כך, ושאין ראוי לשאול טעם בזה... ואמר גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה וגו' מראש ועד סוף. רצה לומר כי גם מה שנתן בלבם תשוקה לדעת את העולם שהיא חכמת הנמצאות, ואע"פ שהוא דבר שאי אפשר שיושג, כי אי אפשר לאדם שישיג את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, עם כל זה אותה תשוקה שנתן להם גם היא יפה בעתה, כדי שלא תשבות המלאכה ההיא, לא מצד שבה יושגו החיים הנצחיים, כמו שיחשבו האנשים, אחר שלפעמים יהיה מה שישיגהו זולת האמת בעצמו... ועל כן אמר אחר זה ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, כלומר, כי בכל אלו ההשתדלות האנושית אשר הידיעה מכללם אין טוב אחר בהם כי אם לשמוח בו, כי כל אדם ישמח כשישתדל במלאכה מה מרצונו, וישיג כונתו בה לפי דעתו, וגם מועיל לעשות טוב בחייו. כי הפילוסופיא תזהיר את האדם על עשית הטוב המועיל בהנהגה בעוד האדם בחיים, אבל לא תועיל לזולת זה, ואם כן כבר אפשר שנאמר כי גם כל האדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זו מתת אלקים היא, כמו הענין אשר נתן אלקים לבני האדם לענות בו, ואין בכל זה שיביא להשארות הנצחי... ואמר אחר זה, ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע, והאלקים עשה שייראו מלפניו, יאמר כי כל מה שיעשה האלקים בזולת אמצעות הטבע אשר מצד ההויה וההפסד כאלו תאמר השמים וכל צבאם, הוא יהיה לעולם, כי נראה אותם קיימים באיש, כמאמר דוד ויעמידם לעד לעולם, והאלקים עשה כדי לתת קיום באיש אל הנפש המשכלת שהיא מעשה ידיו... והאלקים עשה היראה מלפניו, כלומר סדר התורה והמצות שהם השווי האמיתי, שהיראה נמשכת מהם כדי לתת קיום אל הנפש, אם כן בהכרח שתתקיים תמיד, כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם... (מאמר ג פרק לא)

...וכן כאשר ראינו האדם יש בו התחלה הזאת ונוסף גם הוא שהוא משכיל כוללי הדברים ויודע מהותם ומבדיל בין העצם והמקרה וכיוצא בזה, ממה שלא יספיק לזה כח צומח ולא כח חיוני, שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת, קראנוה הנפש האנושית או הנפש המשכלת, ומאשר ראינו נפש האדם ימצא לה הפעל הנכבד הזה שהוא ההשכלה, והיא מתחלפת בהשגה הזאת להשגות הכחות הגשמיות, כי הכחות הגשמיות כשיחזקו השגותיהם תפסד ההשגה ההיא כהשגת האור החזק שהיא תפסיד הראות, ותמנע מהשגת אפילו האור החלוש, וכן הקול החזק, והכח השכלי בהפך, כי יתחזק עם השגת הדברים העמוקים יוסיף זוהר להשיג יותר... ולזה אמרו החכמים שהנפש החיונית באה מכח הגלגלים, כי הגלגלים בתנועותיהם יכינו החומר לקבל הצורות... ונמצא הנביא או החסיד השלם יפעל בחומר העולם השפל כמו שיפעלו השכלים הנבדלים, לפי שהתחלת נפשו היא משכל נבדל... (מאמר ד פרק ל, וראה שם עוד)

עקדה:

נעשה אדם - לצורך קיום הנמצאים השפלים היה צורך לקשרם אל הנמצאים העליונים, כדי שהעולם יהיה אחד. ודבר זה נעשה על ידי מציאות האדם הממצע בין שני הטבעים, ויחדו מכל המציאות. (בראשית א כו)

והצורה האנושית היא היותר שלמה וזריזה מכל בעלי החיים, כי נמצא בטבעה טוב הבחינה (ההבחנה) להתרחק מן הרע והמזיק, ולהתקרב לטוב ולמועיל. ונוסף בה כוח הרצון, כי האדם ימאס בטוב ובערב מפני בריחתו מהרע או הנזק שימשך ממנו לעתיד. וזה יקרא בחירה, שהיא רצון שכלי שאינו נמצא בשאר בעלי חיים. וכן תמצא בו סגולת המושכלות הראשונות (המובן מאליו), ופקחות השכל שישתמש בו להשלים דרכיו. המלאכות לכדי חייו, וערמומיות המשא ומתן, ויושר התכונה לאהב הצדק ולשנא העוול ולגרשו מהחיים המדיניים. ולכן הוכרח להמציא לשון וכתב שיגיעו כונותיהם הנפשיות זה לזה. וזו הצורה המינית לכל מין האדם, והיא הכנה ושלמות ראשונה לקבל עוד שלמויות אחרות עד שתושלם לגמרי, כי אחר כך יחקור בעניני המציאות, ותתרבה לו התשוקה לעלות במעלות המדע... ויושפע עליו רוח ממרום והולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל (בלתי גשמי)... (שם ב ז)

ויצמח - הבריאה האנושית כוללת כח היולאני קשור בחומר, שהיא נפיחת רוח חיים האמורה לעיל, וצורה שכלית המתעצמת בו לנפש חיה. החלק הראשון יגרום את המעשה המשולח מהרצון ונוטה אחר החומר, והשני, הפועל המוגבל על ידי נטייתו אחר הדעת נקרא בחירה, וחלק זה נחלק לשכל עיוני בהחלט, ולמעשי המשקיף על הענינים הנפעלים. כגנד אלו היה בגן כל מזון בצורת עץ נחמד למראה, שהוא כדי הצורך הארצי ההכרחי... ולצורך החלק השכלי הצמיח את עץ החיים הנותן כח לעמד על המושכלות, להבדיל בין אמת ושקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים. (שם ב ט)

...ונראה לי שארבע הנהרות רומזים לד' הכחות הנכללים באדם, ב' מהצד השכלי, וב' מהצד ההיולי. א' ההמשכות אחר תענוגות העולם, שבו ירדף אחר הממונות כדי להשיג על ידם חפצו, ב' הכח השפל כבקשת המזון וכו', ג' הכח השכלי העיוני שבו ישיג את אשרו, ד' השכל המעשי... (שם יד)

יסוד מקובל באמונת השכר והעונש הוא, כי קיים יחס גדול וקשה אמיץ בין פעולות בני אדם לטבע הנמצאות, ולהיפך. וזה יחייב שבנין האדם הוא כעין בנין העולם, ונקראים שניהם עולם גדול ועולם קטן, וימצא ביניהם יחס כעין הנמצא בין כלי זמר הנערכים על ערך אחד... ואם יוסמכו שניהם לפעול ולהיפעל באופן שתושלם על ידם הנהגת המציאות יד ביד, יכונו לקבל שפע מאתו ית'... (שם ו ט)

ויבתר אותם - הראהו שכל אלו אפשר להם ההפסד והאבדון, אך בשלמים יש כוח להעמיד גופותיהם עד עת קץ, ולהחיותם אחרי המות. (שם טו יא)

...ומכאן מודעה רבה לשלמות האדם, כי שלמות האדם ופחיתותו תלויה במזלו בעת לידתו, וכן בחז"ל... וגזר החכם כי ודאי אם יש לדמיון האדם נטיה לפעולות מסוימות מצד הגרם השמימי או מצד המזל לא יחויב שיהיה כן על כל פנים, כי הגרם השמימי ישלים פעולותיו רק כפי הכינו בני האדם הסבות לכך. ואמר אריסטו שהמזל לא יכריח האדם במעשיו, אלא יצרו מסור בידו להשלים המזל או להלחם נגדו ולהדבירו. והם דברי אלקים חיים שיד האדם על העליונה להתנהג על פי שכלו ובחירתו, ולהדביר הוראת המזל או להפוך אותה לצדדים. כמאמר רב אשי על זה שנולד במאדים, יהיה אומן או טבח או מוהל, בשבת דף קנ"ו. ואם יש לאדם די זכות תורה ומצוה בודאי ישלוט על מזלו. ויקרה שיגיעו לאדם טובות מצד מזלו שהן יותר מזכותו, אם לא תעכב חובתו, וזה שאמרו[ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא, רוצה לומר יגיעוהו גם בלי זכות... ועניני האדם ימצאו באופנים אלו: בהשתדלות, בטוב ההזדמנות, ובחפץ אלוקי... (שם כג א)

ויבא יעקב שלם - האדם הוא כאילן שבו חלקים נבדלים בבחינותיהם, הגזע, הענפים והפרי. וכן באדם, הגזע הוא החלק החמרי שבו, ותכונותיו הענפים הם החכמות השכליות, והפרי היא ההכרה האלוקית והאמונה האמיתית. היסוד הוא גזע חזק, שאם לא כן ילקה גם הפרי, אך להיפך לא תחייב שלמות המעשים האנושיים שלמות במושכלות, כי רוע המעשים וקלקול המדות הוא המטריד היותר עצום להשגת החכמות, וכל שכן לקבלת האמונה... (שם לג יח)

האדם הנמצא בין העליונים והתחתונים, נתנה לו תכונת ב' הקצוות: הכח השכלי הנכבד מהעליונים, וכלי עבודתו מן התחתונים. וראוי שימצא טבעו וענינו באמצע, יתר מעט מבעלי החיים, ופחות מעט מאלקים, והוא צריך לשאוף אל הטוב האנושי, לא אל שלמעלה או שלמטה ממנו... (שמות יג יז, וראה עוד אדם-מעשה)

אחר שהאושר האלוקי והטוב העליון זרים למין האנושי לפי טבעו, צריך לתחבולה אלוקית גדולה לתקנו, עד שיהיה ראוי להשיגם. ולכן טעה ההמון לומר כי מקרה האדם והבהמה אחד. ולחקירה הפילוסופית הם אינם שוים, כי הגדר האנושי והבדלו הוא, שהוא חי מדבר, מה שמבדילו מבעלי החיים, וכל שכן שהוא נבדל בזה מהנמצאים הרוחניים, כי חי יאמר על הגשמי, ולא יכנס זה בגבולו של זה. ולכן הסכימו ההמון והפילוסופים על אבדן והפסד האדם, ולפי זה גם אבדן מעשיהם. ובאמת לא יתכן שיהיה האדם הדבוק באלקות כך, אלא הוא בגדר מיוחד, בו יחול הזיו העליון על השלמים. ולכן נמשל האדם למנורה, והתורה היא השמן הממשיך אלינו את האור העליון המושפע ממנו ית'... והתורה מתכוונת בכל דבריה והישרותיה שיהיו הנמשכים אחריה כמלאכי השרת לשמע בקול דברו, ולכוון בהם ענינים שכליים רוחניים וסודות האלקות... (שם יט א)

והוא שאמרו חז"ל בהמוכר את הספינה בבא בתרא ע"ד, על לויתן, שסרס את הזכר והרג את הנקבה וכו', נראה שלויתן הוא ענין חבור השכל והחומר בבריאת האדם, ואם יזקק השכל לחומר כדי להשלים את תאותו יחריב את העולם, ויפסד השכלי ויתבטל לגמרי. ולהיפך, אם יזקק הכח המתעורר לשכל לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני, ולא יתקיים רצונו ית' בבריאת האדם. לכן נתן כוח בשכל לכבוש את הכוח התאותני, לא לבטלו כי אם לעכבו, ועם זאת יקבל ממנו שירות... (ויקרא יא א)

טבע הבריאה הכין מכשולים רבים: א' טבע החומר והכרחיותו, כי אחר שהאדם קורץ מחומר יש לו הכרע הטבעים אל החטא. ב' שהמזג לא יהיה בשיעור השוה, אלא יוסיפו ויגרעו בו היסודות, ויולידו על ידי זה תכונות פחותות, כגון על ידי תגבורת אחת הליחויות שבגוף. ג' לרוב רגילות האדם ללכת בימי נעוריו בשרירות לבו ואין מוחה בידו, יקבעו בו מדות רעות. ד' שיפסד גם בדעותיו על ידי שישב במדינה שחוקיה רעים. ה' שיקנה בעצמו דעות רעות על עצם האלוקות, הנבואה והתורה, או שיהיו לו נחלה מאבותיו או מרבותיו...

והנה כל אחת מהפחיתויות שזכרנו ממציאה לנו זוהמת הנפש, ויולידו כל אחת חוץ לנפש רשמים בדמותו, כל הנוגע בהם יטמא... (שם ב א)

אחר שמותר האדם מן הבהמה הוא בדבורו, מחויב שלא יצא מפיו אלא דבר שבו ישמר על הבדלו זה. ואונקלוס תרגם ויפח באפיו וגו' ויהי האדם לנפש חיה-לרוח ממללא. וכונתו שם בעקר על הדבור הפנימי של האדם, המחשבה, שעליה נקרא חי מדבר, אך גם הדבור החיצוני שייך לזה, שבו ישתתפו בני האדם זה עם זה, ושואל ומשיב בו להשלים את מציאותו, והמשתמש בדבור לדברים בלתי מיוחדים לו הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות והלבישו לחמורו... (שם יד א)

...וכן באדם כח שכלי-מדעי כעין העולם הרוחני, וכח מעשי הנחלק לב': מה שיתנועע בו אל הקב"ה על ידי המצוות השמעיות, ומה שיתנועע בו למעשים הכרחים מצד טבעו, שהן המצוות המדיניות... והנה גופות האדם הם לצורך השכל, כבמלאכים המתלבשים בגופות כדי להיראות לבני אדם, וגם ענין האדם בעולם הזה הוא מעין שליחות, וראוי לרשות זאת באיש המיוחד ביום המיוחד... (שם טז א)

כי ימכר בית מושב - עתה המשילה אדם לבית, ואמר כי מי שלא ישמע לתורת היובל ומוכר עצמו ביד יצרו, תהיה גאולתו עד תום שנת ממכרו, הם י"ב חודש שהזכיר בשבת קנ"ב, שהנשמה עולה ויורדת, וזה יספיק למרקה על ידי יסורין (שלאחר מיתה). (שם כה כט)

ואחשב שרמז לכך במעשה שמשון ודלילה, שהיא החומר הרע המדלדל את כחו ורוחו. ובתחלה אמר לה אם יאסרוני בז' יתרים לחים, הם ימי הנערות עם רבוי הליחויות המותריות המבלבלות הרוח, ובכל זאת ניתקם, כי אין הכרח שעל ידי זאת יפסד ראש נזרו. אחר כך אמר לה אם יאסרוני בעבותים חדשים, רמז אל המעשים החדשים הבלתי שלמים מצד ההגבלה המשובשת ועל זה אמר ויקץ משנתו, כי אז יוכל שוב לכוון מושכליו עם אמונתו. אמנם כאשר נגע בראש נזרו נפל שדוד... (במדבר ו ח)

כמו שלא יתואר ביכולת הא-ל לעשות שצלע מרובע יהיה שוה לאלכסונו, כן אי אפשר שיעשה אדם שלא יחטא כלל, כי הנקיות מחטא מסוגלת רק לעיונים הפשוטים מחומר. אך האדם שלמותו רק כח בגשם, ושלמות זו פוסקת אפילו במשה בהתעסקו בצרכי החומר ההכרחיים. והפסק זה הוא עוון וחסרון במין האדם...

והנה מצד שהאדם מוכרח לחטא אין בטול, אלא אם כן נקח את המשפט החלקי לכולל. ואם יחטא מצד טבעו וישוב גם כן לא יענש, אלא אם הוא מורגל ומושרש בחטא, ואחר שלא נמצא מי שלא יחטא, יתחייב המוות לאדם... (שם כ ח)

ובאדם יחויב שימצאו שניהם, מצד חומרו הוא תחת ממשלת הזמן, כי התנועה הכרחית בו, וכל מעשיו בחומר מוגבלים על ידי הזמן. אך מצד השכל אינו תחת הזמן, ומה שהוא זקוק לזמן להבין דבר הוא, כי הכוחות ההיולניות צריכות לזמן עד שיפשיטו היולאניות המושגים ויעלו אותם אל הכוח המדמה, ואז ישכילם לפתע בלי זמן, ולכן הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה מצוותיה... (שם ל ב)

שאהבת ה' את הצדיק קודמת לצדקת הצדיק הזה, הוא אמת מצד אחד, ושקר מצד שני. האמת: האדם לא יוכל להיות צדיק מבלי שיקדם לו הכח השכלי בו יכיר, והרצון השכלי לבחר בטוב ובישר... ואין לומר ששנאת ה' את הרשע תחייב את רשעתו אחר שבראו על טבע כזה, כי העיקר המכוון בבריאה הוא אל הטוב, ואפשרות הרע באה במקרה, כדי להמציא לאדם את טוב הבחירה, כדפירשנו בשער ח'. מצד שני הנחה זו שקר, שאם כן אין האדם רצוני בכל מעשיו לטוב ולרע, ואם קדמה אהבת ה' להיות האדם הזה הצדיק ואהבה זו לא תסור, כי ה' לא ינחם, אם כן אי אפשר שיהפך צדיק רשע, או להיפך, שישוב הרשע בתשובה... אלא ברור שה' עשה את האדם טוב וישר מתחלת בריאתו, ומוכן להשלים את עצמו, והכנה זו שוה בכל איש. ואח"כ אם יוסיף האדם שלמות בעצמו, יוסיף לו הא-ל אהבה עד שיגיע למדרגת אוהבו. וזה שאמר אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה). וכן בכל סוגי הטובות הגופניות והנפשיות מטיבים אותם מלמעלה לפי מעשה האדם שקדמו מלמטה... (דברים יד כב)

על אויביכם - ...והוא גם צורך נפלא למלחמה הפנימית שבאדם. כי הכח המתעורר מורד במלך, בשכל. וכן יתאימו ג' ההכרזות של המלחמה על האדם הנמשל לבית - שסדר אבריו וכחותיו יקבלו את הנפש, ונמשל לכרם - שהכח המתעורר ישתדל לתועלת הבית ולהוצאת פירותיו חוצה. וכן ענינו כמו ארוס, כמו שכתבנו אצל "ואהבת את ה'". ובהגיע האדם ליום המלחמה באחרית ימיו, ראוי לו להחרד ולהכריז אל ירך לבבכם וגו', כי דברים אלו מעכבים את התשובה, החס על עצמו מסגופים, או ירא שמא לא יתקבל, או נחפז במעשים... (שם כ ג)

דור הולך - מצד הסבות הכוללות לכל הנמצאים, כי התנועות השמימיות המניעות את ד' היסודות נותנות בכל סדר מתמיד וטבע קיים. וכן האדם נמצא ברוב עניניו תחתם, כי רוב הדברים תלוים במזג האדם, התאוה והתשוקה ימשכו אחר המזג, והשכל בדברים הנפעלים ימשך אחר התשוקה... (קהלת א ד)

זאת אשיב אל לבי - כי האדם פונה תמיד אל תאוותיו, וממאן לעשות דבר כי אם על מנת לקבל פרס. (איכה ג כא)

מהר"י יעבץ:

...כי לכל אחד מהבעלי חיים נמצאת מעלה אחת בטבע אשר בה נתייחד, ואף בעליונים כח מיוחד, ואין אחד נכנס במלאכת חבירו, אבל האדם מצד נזר אלקיו אשר על ראשו יכול היותו כלול מן השלמיות כלם. דע כי לא יספיק לקשור כל העולמות אחד מן הנבראים רק האדם, שהוא קשור אחד, כי המלאכים דבר אחד, והאופנים דבר אחד, והגלגלים דבר אחד, אמנם האדם כלול מכל, ולזה בהיותו צדיק תמים יקשר כל העולמות, כאומרו (משלי י') וצדיק יסוד עולם, ולזה העיד זה התנא שנקח עזות הנמר וקלות הנשר וכו' לעשות רצון אבינו שבשמים... (אבות ה כג)

...באדם נאמר נעשה אדם, לא נאמר יהי אדם, כי קיומו בעולם הזה בספק, ואמר ויהי האדם כמו שאמר באור ויהי אור, להודיע כי קיומו לעולם הבא, ואמר האדם, ולא אמר אדם לרמוז כי על אדם ידוע ידבר, לא על כל מין האדם, ומי הוא האדם הידוע, ישראל, ולזה דקדק באומרו את בני האדם, ולא אמר את כל בני אדם, כי אז היו נכללים האומות בהשגחה הזאת. והנה למעלה אמר ייראו מה' כל הארץ, והיא ההשגחה הכללית, גם אמר כל יושבי תבל, וכאן אמר את כל יושבי הארץ, ואחשוב שרמז אל יושבי הארץ הידועה, היא ארץ ישראל, להודיע כי היושבים בה יהיו יותר קרובים אל ההשגחה, ואם נפשך לומר שכונת הכתוב אל כל מין האדם, תהיה השגחת האומות כהשגחת עלי האילן הכל בעבור הפרי... (תהלים לג יד)

...דע כי המקובלים אומרים כי אדם גדול מאיש, וראייתם (יחזקאל כ') כמראה אדם עליו מלמעלה, והפשטנים אומרים כי איש גדול, וראייתם (שמות י"א) גם האיש משה וגו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי לנו עדת ישראל ב' מדרגות על הבעלי חיים, הא' שאנחנו עשויים בצלם אלקים, ובזה נשתתפנו עם האומות, ועל זה אמר ר' עקיבא (אבות ג' י"ד) חביב אדם שנברא בצלם, והיא מעלת השכל והדבור אשר במין האדם, הב' עמלת התורה, ובה נתייחדנו מן האומות בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתן לו ברית מילה, ועל זה אמר רבי עקיבא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'. והנה כשיעשה אדם דבר טוב, שיתיחס עם המדרגה הא' נקרא איש, וכשיעשה דבר שיתיחס עם המדרגה הב' נקרא אדם, ועוד אמרו ז"ל (יבמות ס"א) אתם קרויים אדם וכו', ולזה אמר כי המכיר בהשגחת השי"ת בעולמו ומודה גם בעולם הבא הוא הנקרא אדם, כי חשובי הפילוסופים לא יאמינו כי אם בהתדבקות בשכל הפועל, ויבוזו כל טובות העולם הזה, ולא יאמינו שיגמול השי"ת מכמו אלו הטובות לחסידיו, אמנם אנחנו נוחלי האמת יש לנו דרך אחרת, והוא אומרו ויאמר אדם וגו'. (שם נח יב)

דרשות הר"ן:

אחר שרצה ה' לברא את העולם למען יעבדנו המין האנושי, חוייב שימשך מאתו לאדם שפע למעלה מהשכל, הנקרא שפע נבואי, להשלים הנפש למען תאור באור החיים. ובשכל לבד אי אפשר שנדענו, ועל ידו יוודעו הדברים הנרצים אל ה' והעושים רושם בנפש, והם מצוות התורה ואזהרותיה. ואין ספק שלמי שבא השפע הזה צריך שיהיה שלם במעלות שכליות ובמעלת המדות, כי אין ראוי שיחול רוח ה' על איש רע המדות, ועוד שידוע כי הדברים יתקרבו לדומיהם ויתרחקו מהפכם. וידוע שהאדם כל עוד ימשך במדרגה העליונה ובטוב התכונות יקרב אל השכלים הנבדלים, וכשיפסק עיונו מזה ויטה אל הדברים החומריים, הוא פונה למטה... כל שכן מי שנשקע בתכונות הרעות, שהן התאוות המותריות לדברים החומריים, שאין אפשר שיתקרב לשכלים הנבדלים... ואין ספק שמעלות אלו ישלימו הנפש ויפרידוה מן התחתונים, ותהיה דבקות בינה ובין העליונים, עד שיהיה ראוי לנבואה...

וכמו שה' סבת כל קנין, כן הוא סבת כל אופני ההעדר, וזהו שהשיב למשה: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו', כלומר, איך תחשוב שהיותך נעדר צחות הדבור הוא דבר שנפל במקרה? כמו שאי אפשר לדבור שהוא קנין, כי אם בכונה מה', כן העדר הדבור לאלמים מורה על כונה ממנו... (דרוש ה)

ג' שאלות אלו סובבות על ענין אחד, והוא שההגעה לאהבת ה' וליראתו האמיתית הוא דבר קל מצד אחד, וקשה מצד אחר. הקל בכל דבר הוא להגיע לדבר שיש לו נטיה עליו בטבע, כזריקת האבן למטה, כי יש לאבן נטיה למטה, ולהיפך, אין לה נטיה למעלה.

ובאדם ב' כחות, אחד פונה לצד המעלה ויש לו נטיה לשם, והשני פונה למטה. ולכל אחד מהם קל להגיע למקום שאליו נטיתו. הכח השכלי פונה למעלה אל הדברים השכליים, וכשיגיעם יתענג בהם, וככל שיהיו יותר חזקים והמושג יותר שלם יתענג יותר. ויחוייב אם כן, שיאהב ויכסוף להדבק בהשי"ת בתכלית. ותכלית ההתדבקות היא להתבונן בדרכיו ובנפלאותיו ומה שאפשר להשיג ממנו. ויתחייב מזה שיכסוף השכל להמשך אחר מצוותיו, שהן רצון המצוה השלם הזה, ויברח מכל מה שמנעהו השי"ת כבורח מן הנחש. ובבחינה זו קל שיגיע לאהבת ה' וליראתו לא מתקות שכר ועונש, אלא מפני ששכל האדם נוטה לכך בטבע.

אמנם מצד שני הגעתו קשה מאד, מפני התנגדות הכח האחר הטבעי באדם הפונה מטבעו לצד המטה, אל עולם התאוות שישתתף בהן האדם עם הבהמה. והחושים נשמעים יותר לכח הזה מאשר לשכלי, א' מצד הדמיון שביניהם, כי הם גשמיים והשכל אינו גשמי, ב' כי הדברים המדומים שתחת ממשלת הדמיון הם גלויים והדברים המושכלים סתומים ונעלמים. ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן, כי התינוק מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו...

ולכן כאשר העולם נוהג כמנהגו וטובותיו נמשכות, הדמיון מתחזק להלחם עם השכל ולהשקיעו לצד מטה בהפך נטיתו, ואז קשה מאד על רוב האנשים להשיג אהבת ה' ויראתו לרוב מלחמת הדמיון והחושים. אך כאשר תקרינה תלאות ודברים שאינם על סדר מנהגו של עולם, עד שהדמיון צריך להכנע על כרחו ולהודות כי יש אלקים שופטים בארץ, והוא חרד לרגעיו כאשר יקרו דברים מרעידים וצרות, אז יכנע וישוב מלהלחם עם השכל. ובהיות האדם על הענין הזה קל מאד להשיג יראת ה', לפי שנשאר הכח השכלי בלי מתנגד, ופונה מעצמו אל המעלה. (דרוש י)

אברבנאל:

בצלם אלקים - כפל לומר זאת, כי אין זכר ונקבה שוים בצלם, כי אם האדם לבדו, שהוא הכונה והתכלית העצמית בבריאה, ובריאת זכר ונקבה רק לשם הולדת הדומה, ולכן נעשתה הנקבה רק אח"כ ככלי תשמישו... או לומר שאף כי עיקר ותכלית האדם הוא הצלם השכלי, רצה הקב"ה שיהיה האדם טבע ממוצע, הכולל גם את החלק החמרי, אלא שהזהירו כי יעשה מהעליון עיקר, ובתחתון רק יחיה נפשו. (בראשית א כז)

טוב מאד - ...ומה שלא כתב בבריאת האדם והנה טוב, יש מפרשים כי טובו ושלמותו נגמרים רק עם יום מותו, ולא בבריאתו, וזה שאמר ר' מאיר בבראשית רבה, טוב מאד-זה מלאך המות, רוצה לומר טובתו אינה נגמרת עד יום מותו. ואינו נכון, כי נברא בצלם ובדמות בשלמות גדולה, וגם נכלל במאמר והנה טוב מאד, ולכן נראה שאמר והנה טוב מאד על האדם לבדו... כי ה' ראה ובחן כל העתיד בבריאתו אותו. (שם שם לא)

כי עירומים הם - ששאר בעלי החיים הולכים על ד' ויסתירו ערותם, או שהיא מכוסה בעור או בצמר, וגם נעדרו מהבנה ולא ירגישו בגנותה, מה שאינו כן באדם. (שם ג ז)

אשר תעשה להם - כי לא יתכן שיעתק אדם מתכונה לתכונה חדשה בלי שיעשה פועל מרשים... (שמות כט א)

כי קרן עור - בדרך הטבע יחשך תאר האדם על ידי רעב, וכאן במשה היה ההיפך, כדי שיכירו שיד ה' עשתה זאת, ושאין מעצור ביד ה' מברא אדם שחומרו דומה בזוהר לשמי השמים. ובזה העלה מדרגת משה מכל ילוד אשה, שזכה להדבק בעליונים, וזכה להזהיר כאחד הכוכבים. (שם לד כט)

כי יום כפורים - ...ולדעתי הבינונים שיש בידם עוונות ומצוות ותלויים אם ישובו או לא, ישמרו מצות יום כפור, שאם לא כן תסתלק מהם ההשגחה ויעזבו למקרי הזמן, או ישלח מלאכו וימיתם... (ויקרא כג כז)

שמור את חודש האביב - להיות השכל האנושי דבק בחומר, הוא זקוק להשגות חושיות ודמיוניות, ותחול השכחה. נגד אלו עשה ה' אותות ומופתים במצרים, כדי לאמת לנו מציאות השגחתו ויכלתו. וציונו לזכר זאת בכל פסח. (דברים טז א)

ספורנו:

והתהלכתי בתוככם - ...כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון, שבו תשלם כוונתי... והייתי לכם לאלקים - ...וכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלי אמצעי, וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים, בהיותכם אז בצלמי כדמותי, כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם ובמתן תורה, ולזה אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים... (ויקרא כו יב)

אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - כדי שתזכו שאהיה לכם לאלקים שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעי, שמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשם אופן, כמו שהוא הענין המציאות שאר הנצחיים... (במדבר טו מא)

הן לה' אלקיך השמים - ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך, כי אמנם השמים והארץ הם שלו, ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים, רק באבותיך חשק - ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות, ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ, והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר, כאמרו בצלמנו כדמותנו. (דברים י יד)

מדרש שמואל:

...וכתב הרב רב ישראל עיין איך כלל במשנה זו כל תיקון פעולת האדם ומדותיו אע"פ שהם רבים, מכל מקום סבתם הם ג' כחות, והם נקראות נפשות, הא' היא נפש המשכלת שבה ניכר המעלות הרוחניות ובה נבדלנו משאר המורכבים, ובה נשתתפנו עם המלאכים, והנפש הזאת לא נשיג מעלתה כי אם בלימוד החכמות, ולזה כיוון בן זומא באומרו איזהו חכם וכו', והשנית היא הנפש החיונית ובה נשתתפנו עם הבהמות, וממנה באים הכעס והרצון והאהבה והנאה והנטירה והנקימה, ורפואותיה הוא להתגבר עליה השכל ולהכניעה, לזה כוון בן זומא באומרו איזהו גבור וכו'. והג' היא הנפש הצומחת ובה נשתתפנו עם הצמחים, וממנה באים תאות המאכל והלידה וכיוצא, וכשנכנעה הנפש הזאת במיעוט מאכל ומשתה ותשמיש המטה ויתר תענוג הגוף אז נשמח במעט ולא נבקש לנו גדולות, ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו עשיר. וחתם באיזהו מכובד המכבד את הבריות, כי כשיהיה חכם וחסיד ושמח בחלקו יכבד את הבריות ולא יקלו בעיניו. ומצאתי כתוב, כי בן זומא לא בא לדבר רק בחכמה ובעושר ובגבורה שהוא נקל ביד האדם ללכת בהם מתחלה, ביד כל אדם ללמוד מכל אדם ולעשות רב לעצמו, ולהיות גבור שלא להתפתות ביצרו... ולפי זה ניחא דלא קאמר איזהו חכם מי ששואלין לו דבר הלכה ועונה אפילו במסכת כלה, ואיזהו גבור העושה גבורות כשמשון, אלא ודאי לא דבר החכם אלא בחכמה וגבורה ועושר שביד האדם להגיע אליה בנקל, ואינו בכלל החכמה והגבורה והעושר שנגזר על הטפה בשעת הריון. (אבות ד א)

ארחות צדיקים:

ויש לך לדעת, שכל אדם נמשך בסברותיו אחר מדותיו, העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאותו, וכן כל המדות שבארנו, לפי המדה שיש בו הוא עושה סברות, הפזרן על הפזרנות, הציקן על הציקנות, האוהב לפי אהבתו, השונא לפי שנאתו, לפיכך אדם שרוצה להיות איש האלקים אמתי צריך להסיר תחלה ממנו כל המדות הגרועות כדי שלא תמשכהו המדה שיש בו לפי עניניה, ואז יכול להשיג האמת. (שער השקר)

ועתה שמע חכמה מופלאה. כמו שהאלקים עליון ומושל על האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה כן האדם, כל עת שיעשה רצון בוראו, אז הוא מושל, כי למשה עליו השלום, אמר הקב"ה במעשה העגל "הרף ממנו ואשמידם" (דברים ט'), שתלה היכולת בו. ובמעשה קרח בלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם על פיו. ואליהו זכור לטוב נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו... וכן כל הקדושים שהיו בארץ, היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב"ה, כשעושים רצונו. לכן תזהר שתקיים תורותיו, חקותיו ומצותיו, כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלקים יודע ומבין אחור וקדם, כן האדם שנתן לו האלקים חכמה, וכמו שמספיק האלקים ונותן לחם לכל בשר, כן האדם מכלכל בני ביתו ומשרתו ובהמתו... (שער יראת שמים, וראה שם עוד)

...סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה הכל רמוז באדם מעט מזער (ראה שם הפירוט). והיודע סוד הדבר, יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם עולם קטן. ועבור אשר גוף האדם מצויר דוגמת העולם העליון והעולם התחתון, לכן נתנה בו הנפש שהיא דומה מעט מזער לבוראה, ועל כן אמרו, מה הנפש ממלאה את הגוף וסובלת את הגוף ומבלה את הגוף ויחידה בגוף ואינה אוכלת בגוף, רואה ואינה נראית וטהורה היא בגוף ואינה ישנה, כך הקב"ה ממלא את עולמו... (שם)

רמ"ע מפאנו:

הלא ידענו אם לא שמענו כי אבינו הראשון נוצר בשם מלא ונקרא אדם בגימטריא שם מלא (כשם הוי"ה ב"ה במליוי אלפין יו"ד ה"א וא"ו ה"א), ופשט המלה אדמה לעליון... (מאמר חקור דין חלק א פרק כו)

אלשיך:

אלה תולדות - תולדות הנפש הן ב', מצוות שיעשה, ונפשות שיחזיר בתשובה או ילמד. ותולדה ג' תולדת הגוף, בנים ממש... (בראשית ו ט)

הראהו בסולם כי הצדיק מקיים כל העולמות ועולה על גביהם, כי לשם קיום העולם חלק ה' נשמות קדושות בכל דור להקימו ולקיימו. והתקין את האדם עולם קטן, שחומרו יכלול הד' יסודות, והנפש החיונית נותנת חיות ותנועה בחומר כאיכות הגלגלים, והרוח שבו מעין עולם המלאכים, והנשמה מעולם העליון. ובקיים האדם המצוות בד' חלקיו אלו יתקדשו כולם, וישלשל השפע עד לארץ. והראהו זאת בסולם. (שם כח יא)

ועשית מנורת - רומז לאדם שגם גבהו י"ח טפחים מקשה - שהיסורין ממרקין חטאתו. וצריך להכניע בו ג' דברים, ירכה-התשמיש, וקנה-הדבור היוצא מהקנה, גביעיה כפתוריה ופרחיה-שתיה אכילה ומלבוש, קנים-אוזן עין ויד יוצאים מצדיו, שומעים ורואים המצוות ועושים אותן, גביעים-המוח מושב השכל, וכפתור תחת שני הקנים-הלשון המשמיעה מה שהאוזן שומעת, ועל ידי כל אלו יחד יאירו הנרות. (שמות כה לא)

אמרו חז"ל כי כל העובר עברה כאילו ברא כח טומאה המקטרג עליו, כי מוסיף כוח בחיצוניות הנאחז בנפש הקדושה, וחלק טומאה זה קונה חיוניות על ידי הקדושה שבנפש, והוא גם המייסר את האדם בעולם הזה בתוכחות על העוון בכל חולי ומכה, וכן מראות נגעים הם כחות הטומאה המתגלים חוצה. ולכן נאמר בהם אדם, שהוא למעלה מהתארים אנוש ואיש, כי במכחישי ה' שעיקרם טומאה, אין כוח הטומאה הנ"ל עושה רושם, כי מין במינו אינו חוצץ, ורישומן של כחות הטומאה ניכר רק בישראל שהם שלמים וטובים, וכוח קדושתם דוחה הטומאה החוצה... (ויקרא יב א)

לא יטמא - כי יש כוח טומאה אחוז במת ובנפשו, ויש בו כוח להתפשט בכל אוהל המת. והנה בבריאה גזרה חכמתו שהאדם יחיה לעולם, כי היה משולל עכירות הגוף, והנפש שבו חלק א-לוה ממעל. וכאשר חטא, הטיל הנחש זוהמת טומאה מנפש ועד בשר. ואפילו אם תטהר הנפש על ידי תשובה ומעשים ויסורין, המיתה מוכרחת לו למען זכך חלאת החומר, ויעלה מן הארץ זך, כאשר היתה נפשו טרם חטא. ואח"כ גזרה חכמתו שתהיה לאדם גאולה מזוהמת נחש, וזה נמשך מאברהם עד מתן תורה, ונטהר חלק אחר חלק, והוא עיקר טעם כור הברזל במצרים ומעמד מתן תורה, ועל ידי חטא העגל חזרה הזוהמא והמיתה. (שם כא א)

כי יביאך - עיקר שכינה בהר המוריה, וגם אם פנתה משם, רישומה עודנו נשאר במקום, ואם כן גם עקרי נשמתך הם שם, ואתה מתקרב אליה לשם. ובהגיעך לארץ ישראל מחוז חפצך ימשך משם כי אור פניך יתרבה מצלם אלקים. (דברים ז א)

לעם סגולה - והביאכם על האדמה כי רצה לצרף אתכם כסגולת כסף, ואחרי הגלגולים תצטרף הנשמה וגם תעלה לעתיד, ולכן בירר אברהם לעצמו את הגלויות כדי שיצורפו בניו בהן. (שם ז ו)

פסל לך - על ידי הלוחות השניים רצה לרמוז לישראל מה שקרה אתם, בל יתיאשו ויאמרו, אחר שכבר נטהרו מזוהמת נחש ושוב נטמאו מה תועלת בכל. אלא נשמה תבא לארץ זכה כלוחות הראשונים, ושם תתלבש בגוף העכור, ועל ידי עבודת האלקים תטהר שוב לעלות אל האלקים, ולעתיד לבא תרד לארץ זכה. ולכן אמר ה' למשה לפסול הלוחות השניים, להראות שעל ידי שימת ידו עליהם יזדככו כראשונים, וכן האדם יזדכך על ידי מעשיו. (שם י א)

על לבבכם - שאם הלב דבק לעבודת שמים אין לפחד שימשך אחר מראה עיניו... (שם יא יח)

יערף כמטר - ...וכן להוציא קדושת תורה ומצוות ומעשים טובים צריך גבורת יסורין להכניע החומר ולמרק אשמותיו. ויתן כוח באדם לסבול זאת, כפי שנותן כוח בעשב לסבול המטר. (שם לב ב)

לא ממוצא - לא מצד המזל בעת לידתו יגבה אדם ולא מהליכתו במדבר לסחורה. (תהלים עה ז)

כי שמחתני ה' בפעלך - שעל ידי מיתה תוכל לפסוק מאדם זוהמת נחש, ויתחדש החומר הזה לעתיד לבא, ואז כשאהיה מעשה ידיך ארנן. (שם צב ה)

קלו מני - אינו דואג מצרות גופו או על העדר אושר הנפש, כי למדנו בזהר שמתורה ומצוות שאדם עושה בעולם הזה נעשים לו מלבושי מכלול, ושהימים שמקיים בהם מצוות קונים חיות וקיום לעת סילוקו, ועתה יחטא על ידי יסוריו ויאבד גם הימים והלבוש שכבר קנה. (איוב ז ו)

וסבבו בשוק - אף שהיה צריך להעצב בהיולד אדם, כי אין יודעים באיזה פרק נולד ואיך יחיה, ולשמח במיתתו כי חוזר אל מקומו, משל לספינה המפליגה לים, ולחוזרת הביתה. אלא יספדו לפני החיים כדי לעוררם לשוב כאשר יתנו המיתה אל לבם. (קהלת יב ה)

מהר"ל:

ויש לדעת כי באדם הפרטי ג' דברים, השכל, הנפש, וגוף האדם בעצמו, וכל אחד מהם הוא חוזק מציאות האדם. וכן בכלל ישראל, התורה נגד השכל, כי התורה היא שכל כלל ישראל, והמלכות בישראל נגד הנפש, כי כמו שהנפש מנהיגה את האברים, כן המלך מנהיג את העם, והעם בעצמו הוא כנגד גוף עצמו. ובמלת עוז נרמזו שלשת החלקים, כי כל אחד מהם עוזן של ישראל, כמו שבאדם כל אחד מאלו נותן מציאותו וקיומו...

נחית בחסדך וגו'... פירוש: כי ההנהגות הן שתים, האחת היא ההנהגה מה שצריך אל האדם ולתקן לו חסרונו, זוהי הנהגה אחת. וההנהגה השניה היא ההנהגה שבה יגיע אל התכלית והשלמות, מה שהוא שלמות לו. על הראשונה אמר נחית בחסדך, שלא חסר להם דבר, ועל השניה נהלת בעזך אל נוה קדשך, שזוהי תכלית השלמות. (גבורות ה' פרק מז)

ואם אתה שואל למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל? זה יש לך לדעת, כי אחר שאמרנו שסדר המציאות מחייב כך, שתהיה שכינתו עם העלול (הנברא), וישראל הם עלולים ממנו בעצם ובראשונה, וראיה שנקראו ישראל בנים וזהו חלק ה' שדבק בהם ענין אלוקי. ועתה הנמצאים הם תחתונים, ואל התחתונים ראויה מדרגה פחותה, ענין זה הוא הוית העכו"ם. ובמה שיש בעולם מעלה גדולה ומדרגה עליונה, כי ה' נקרא א-ל עולם ואם כן אלוקותו על התחתונים, וזה בחלק מהם בלבד, זה שנקרא שמו עליהם, וחלק זה הוא יעקב וזרעו. למשל, אם לא שברא את האדם בעל בשר ואברים פחותים, לא היה אפשר שיהיה נמצא האבר הנכבד, הראש והמח... לכך סכלו אותם שאמרו, שאפשר שתהיה ההצלחה האלוקית שוה בכל. וכמו שלא תמצא זאת בבריאת האדם, שלא יהיה באדם דבר פחות, כך לא תמצא זאת במין האנושי, שהוא כלל האדם, שיהיה הכל נברא בשלמות... וזה שאני אומר, שלכך כתיב נעשה אדם, שנמלך עם המלאכים, כי בא לומר שכל המלאכים שהם כחות של מעלה והם ע' נגד ע' אומות, כולם נשתתפו באדם הזה, שכולם יש להם חלק בו, וחלק ה' בתוכם... ולפיכך כשנתפלגו האומות זה מזה, כתיב הבה נרדה, (שוב לשון רבים), שאמר למלאכים שיחלקו האומות שהם מעורבים, ויקח כל שר וכל מלאך חלקו...

וקצת חוקרים לא הבינו החילוק, כי בודאי מה שאנו אומרים שהאדם נכבד מהמלאך, היינו מפני הצורה המינית שלו, שיש בו צורת האדם והוא צלם אלוקים, וכמו שאמרו חכמים: חביב אדם שנברא בצלם אלוקים ואין לכל בני אדם מעלה זו בשוה, ואם כי כל מין האדם נברא בצלם אלוקים, אמרו אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, שצריך שלא יהיה בטול לצורה אלוקית זו שנתן באדם, ובעכו"ם שהם חומריים ביותר הצורה הזאת בטלה אצל החומר, ונעשית הצורה חמרית, אבל בישראל החומר בטל אצל הצורה... והרי לא נמצאה הנבואה אלא בישראל... ומאחר שהמעלה הזאת שיקרא אדם בפרט אינה נקראת על כל אשר בשם אדם יכונה, כן בעצמו תמצא אצל ישראל שחילוק יש ביניהם, כי אף על גב שכולם נקראים אדם בשביל הצלם האלוקי, מפני שהצורה הזאת נתלית בחומר, יש לצורה ביטול מה, ובשביל כך נפל יהושע לפני המלאך, כי למעלה הנבדלת אשר למלאך אין לה ביטול כלל. ומכל מקום מצד עצם הצורה המינית נבחר האדם מן המלאכים, ויהושע נפל על פניו כי הוא פרט, והפרט יש לו חסרון זה, שהצורה נתלית בחומר. וממה שיש באדם צורה זו, שבה יש לו מעלה יותר מהמלאכים, המלאכים שומרים אותו. וכמו שיש הבדל בין ישראל לעכו"ם במעלת הצורה, כך יש הבדל בישראל עצמם, כי אין הכל שוים, כי יש אצל אחד מעלה זו יותר ממה שיש באחר, כי הכל תלוי, וכאשר הוא נבדל בעצמו מן החומר, אז אין ביטול לצורה האלוקית... כי הצלם האלוקי הזה חל על הפנים של אדם, כי זה צורתו בודאי... ואצל אדם שהיה נקרא אדם על שם האדמה בטלה הצורה אצל החומר, ולא כן ביעקב, שלמעלת קדושתו שהיה נבדל מהחומר היה החומר בטל אצל הצורה. וזהו ענין היאבקות יעקב עם המלאך... (שם פרק סז)

והנה ג' מציאויות: הארץ והמים וכל התחתונים זוהי מציאות אחת, חלל העולם שהוא ממוצע בין השמים והארץ זוהי מציאות שניה, והשמים שהם מעל חלל העולם היא מציאות שלישית. נמצא כי המדרגות שלוש, התחתונים והעליונים והחלל ממוצע בין שניהם, והאדם הוא בחלל, שם משכנו וישיבתו. (שם פרק נז)

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל הדבר שאינו בשלמות הנה יש בו חסרון מצד מה, וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלמות הגמורה ונחשב חסר, ואחרי חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה, כמו ישראל ותלמידי חכמים אי אפשר שתהיה להם אותה מעלה בשלמות הגמורה, ודבר שאינו בשלמות הגמורה נחשב לו כחסרון, ואחר זה נמשך החסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלמות, ולא שתהיה השלמות בהם שלמה, כי דבר זה אינו, רק הדבר השייך לכל בני האדם נמצא בהם בשלמות, ולכך אין היצר הרע מתגרה בהם כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זו אין להם בשלמות הגמורה, שאילו היתה להם בשלמות היו מלאכים, לכך יש בהם חסרון, ומצד זה דבק בהם היצר הרע. עד לעתיד לבא, כי אז יהיה העולם בשלמות, ולא יהיה עוד חסרון. (נצח ישראל פרק ב)

אמנם יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון שהיתה להם מעלה יותר גבוהה, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. והאדם בעצמו יש בו ג' דברים, כי יש בו ג' כחות: כח השכלי, כח נפשי, וכח הגוף. וכנגד אלו ישנם ג' החטאים: עבודה זרה בשכלי, גילוי עריות שמטמא את גופו בזנות, ושפיכות דמים שבנפש. אבל במקדש שני לא היה כח היצר הרע גדול כל כך לבטל את האדם עצמו, והיה רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל עם אחד, וכאשר יש ביניהם שנאה אינם עם אחד...

ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד מהם קדושה, הכח האחד בכבד ונקרא כח טבעי, וממנו כח הזן המגדל והמוליד. מחנה שני בלב, כוח מיוחד ממנו נקימה נטירה שנאה וכו', ומחנה שלישי במוח, וממנו המחשבה, הזכרון והדעת. ואל זה נמשכה צורת המקדש, שהיו בו גם כן ג' מחנות, מחנה ישראל, לויה והשכינה... (שם פרק ד)

...ושהיו נוטעים ארז וארזא, כי דבר זה ראוי להם, כי באמת האדם נקרא עץ השדה, רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה היא שורש שלו, והיא מן השמים, והידים הם ענפי האילן, והרגלים הם ענפים על ענפים, וגופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך? כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים וכל ענין ביתר עם הנטיעה הזאת הוא להראות הדבקות עם השי"ת, שזהו חוזק ותוקף האדם... (שם פרק ז)

ויש לפרש עוד כי מה שאמר לא סבר מר בכל עצב יהיה מותר, רצה בזה, כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי, אין ראוי אליו השמחה, כי השמחה שייכת לנפש הנבדלת, ואין האדם נבדל במעלתו, רק הוא חמרי גשמי, ואין ראוי לו השמחה. ובעצבות שלו יש לו מותר, והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר, אז השי"ת ממלא חסרונו. ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין מורים שיש באדם גם כן מדרגות השכל שהוא נבדל... ומצד הזה ראויה לו השמחה מצד שלמות הנפש... (שם פרק כג)

כבר התבאר לך, כי התכלית והסוף מסוגלים לשלמות יותר מהכל, כי ההתחלה אין בה שלמות, שהרי הדבר עוד לא נשלם עדיין... ולכך ימות המשיח הנקראים סוף העולם, מוכנים להיות אלוקיים. וכמו האדם שבעיקר ימיו אינו אלוקי, אבל כאשר הוא בסוף ימיו נסתלקו ממנו הכחות הגשמיים עד שהוא אלוקי, כן הוא בעולם, כי בסוף העולם, שאז יהיו ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלוקי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, כי אם אחר האלוקיים... (שם פרק מב)

הפעולות המיוחדות לאדם, אשר הן מתיחסות לנפשו האלוקית הן רק מצוות התורה, שהן הפעולות המיוחדות לאדם וראויות לו. אמנם אי אפשר שיהיו כל בני האדם שוים במעלת נפשם, ועם שכל בני האדם שווים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש בחלק מהם יותר חלק אלוקי מאשר בזולתם. כמו שידוע שהנבואה השכינה ורוח הקדש מיוחדים לעם שבו בחר ה' מכל העמים. ואין ספק כי הנבואה היא הכנה בנפש האדם, ורק הם מיוחדים בהכנה זו, ומזה תראה כי נפשם יותר אלוקית מצד הכנה זו. ועוד מוכרחים לומר, כי העולם הזה שבו בני האדם הוא עולם הטבע, ולפיכך ראוי שימצא דבר הטבע בשוה בכל המין, ואם ימצא בהם שינוי מצד שינוי המקומות, דבר זה אינו שינוי כלל. אבל הדברים האלוקיים לא תמצא בכל המין בשוה, שאם לא כן היה עולם הזה עולם נבדל, מאחר שהאלוקיות נמצאת בכללותו. ומפני שהעכו"ם הם מהעולם הטבעי, והאומה היחידה היא על הטבע, לכן ראויה התורה, שהיא על עולם הטבע לישראל... (תפארת ישראל פרק א)

התבאר לך, כי הפעולות האלוקיות שהן מצוות התורה הן ראויות לאדם לפי מדרגת נפשו האלוקית. והפעולות האלו הן השלמת האדם, שבהן יושלם עד שיהיה הבריאה אשר בה רצון קונו, כי האדם יציר כפו של הקב"ה, והוא מובחר שבתחתונים, אך חסר עד שישלים את עצמו על ידי מעשה עצמו. ועל ידי מצוות התורה יגיע האדם אל ההשלמה. כי מצד שיש בו נפש אלוקית יש בו הכנה אלוקית, ולכן אין השלמתו בדבר טבעי, אלא בתורה ובמצוות שהם על הטבע... וראוי שיהיה כך, כי מעשי האדם שהוא בעל שכל במעלה מעל הטבע, שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואילו האדם הוא שכלי.

ובמדרש: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם... הביא לו ר' עקיבא שבלים ועוגות, אמר לו אלו מעשי הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, ואין אלו נאים מן השבלים...? וביאור זה: טורנוסרופוס היה סבור כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע, שהוא פועל אלוקי. והשיב לו שאין הדבר כן, כי מעשה האדם, שהוא בעל שכל במדרגה שלמעלה מן הטבע שהוא כוח חמרי בלבד... ועוד יותר, מעשה הטבע הוא חסר, שהרי תראה, כי התינוק נולד עם הטבור, והאם צריכה לחתכו... (שם פרק ב)

ונמצא לך ההבדל שבין האדם לכל הנמצאים העליונים והתחתונים. כי העליונים שלמותם בפועל, ואין צריכים להוציא שלמותם אל הפועל. והתחתונים זולת האדם, גם כן אין להם יציאה אל הפועל, כי אין להם השתנות ויציאה אל הפועל ממה שנבראו. אך האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל. ונראה ששמו מורה על הדבר המיוחד לו מכל, שהוא נקרא אדם על שהוא עפר מן האדמה. וכי שאר הנמצאים אינם מן האדמה+ אבל ענין האדם מתיחס יותר מהשאר אל האדמה, כי האדמה מיוחדת בזה, שהיא בכח ויש בה יציאה אל הפועל, כל הדברים היוצאים ממנה, צמחים, אילנות וכו', והיא בכח לכל, וכן האדם שהוא בכח, ושלמותו יוצאת אל הפועל. אמנם אל תטעה לשלול מתוך דברים אלו את השלמות ממי שאי אפשר לו להוציאה אל הפועל, שהלך לעולמו קודם שהוציא את שלמותו אל הפועל, אין אנו שוללים ממנו עולם הבא כלל, אם יש בו הכנה אל השלמות ומת, כי היה אונס... (שם פרק ו)

עוד שאלו הפילוסופים על למוד מצוות התורה ודקדוקיה, כמו נזקי השור והבור וכיוצא בהם, כי לדעתם נראה שיצליח האדם יותר בהתעסקו בגלגלים ובשכלים הנפרדים, כי הצלחת האדם תלויה בהשגת דברים אלו. ודעתם בהשארת הנפש היא, השכל שקנה האדם בחייו הוא הנשאר ממנו אחר המות. ודע לך כי נוסף על כך שזו כפירה גמורה, הוא גם נגד שכל האדם. אם כדבריהם, שהשארות האדם היא רק לשכל הנקנה על ידי האדם, אם כן לא תמצא השארות לאדם עצמו, כי אם לשכל שקנה, ודומה הדבר להשארות שאר קניניו כמו ביתו, ורכושו ובניו. כי אלו המושכלות (הידיעות) אינן עצם האדם. ויותר מזה אלו המושכלות הן במקרה, ואפשר לאדם בלעדיהן, ואיך יהיה הדבר שהוא ההצלחה האחרונה הנצחית דבר הנעשה במקרה. ולדבריהם הקונה את המושכלות קונה השארות אף אם יעשה מעשים מגונים מתועבים לפני ה'...

אם האדם היה קונה הצלחה על ידי החכמה, היה ראוי לומר, שככל שיקנה יותר חכמה ראוי שתהיה על ידו ההצלחה נצחית. אבל אין הדבר כן, רק ההצלחה היא, מה שעל ידי החכמה יקנה הדבקות בו יתברך. ומעתה נחקור איזה מהדברים ראויים יותר להביא לקניית הדבקות בו ית', אם הידיעה בגלגלים ובמהות ארבעת היסודות, או הידיעה במשפטי התורה+... והנה ידוע כי אין דבר הראוי יותר להדבק בו ית' כמו היושר, והיושר הוא בתורה, ולפיכך על ידי התורה קונה הקירוב והחבור בו ית'. (שם פרק י)

בזה הפרק נוסיף עוד טוב טעם ודעת, ולהודיע טעות הפילוסופים, האומרים שראוי לאדם לקנות הצלחה נצחית על ידי ידיעת הגלגלים והמלאכים. וזה נמשך לדעת חיצונית שהאדם פחות היצירה, שפל הבריאה מהגלגלים, ומכל שכן מהמלאכים. והראיה שלהם-מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח'), ומושכל ראשון שהאדם בעל חומר הויה והפסד. וכבר התבאר בגבורות ה' שאין רוח חכמים נוחה בזה, והוא היפך האמונה... והאדם עיקר הבריאה, שהכל נברא בשבילו, והוא בלבד כל המציאות, ואם שהוא בעל חומר, מצד צלם אלקים שבו הוא מושגח מהעליונים. ולכן התורה היא השלמת האדם ולא זולתה, כי ראוי שיושלם הגדול בפחות ממנו, והתורה היא עיקר המציאות, ומצד צלם אלקים שבו אי אפשר שיקנה שלמותו בדבר שאינו עיקר המציאות... וכאשר משיג את התורה שהיא השלמתו, משיג בהשגת הכל, וזוהי המדרגה העליונה. (שם פרק יב)

כל הנבראים כולם בשלמות בראם ה'... ואף חכמי האומות מודים בזה, והשלמות היא שאין בו תוספת וחסרון. והנה מעלת האדם היא מצד השכל, ומצד זה אדם שהוא חסר השכל הוא חסר. אף אם ימצאו פרטים שהם בעלי שכל, מכל מקום אין בהם השלמה כלל, כי האדם נברא בכח על השכל, ואף אם הוציא שכלו לפועל, עדיין הוא בכח לצאת עוד יותר אל הפועל, ואין כאן השלמה כלל, כי תמיד אפשר לו להוסיף על השכל. אמנם כאשר נתן השי"ת התורה היא השלמה אל השכל לגמרי, אף כי אין האדם משיג כל התורה, מכל מקום יש לאדם השלמה מצד שנתנה לו התורה שבה הכל. ומה שזה משיג הרבה וזה מעט, הנה גם בשאר הנמצאים אחד גדול ואחר קטן וכו', אבל הם שוים בדבר שמגיע לעצמם. וכן נתן התורה אל הכלל ביחד, וזהו השלמה אחת בכלל...

מופת שלישי (לתורה משמים): האדם ראש עפרות תבל, ובשבילו נברא הכל. ואם כן צריך שיהיה האדם מסודר תחת השי"ת שהוא עילת הכל, דאם לא כן יהיה האדם בפני עצמו מסולק מה'. אלא ודאי במה שמקבל האדם גזרות העילה העליונה, היא התורה משמים, בזה הוא מסודר תחת רשותו ית' מה שיעשה ומה שלא יעשה. כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה, ואינו כמו העליונים שהם עושים רצון קונם בלא שינוי כלל. לכן אם לא היה מצווה במעשיו היה הוא חלוק בתחתונים, כי היה רשות לעצמו, ואינו קשור לעילתו. ואם תאמר הנה הוא ברשות העילה ית' אשר בידו להמיתו ולהחיותו, דבר זה אינו מצדו השכלי של האדם, כי אם במה שהוא משותף עם כל בעלי החיים. אבל מהצד השכלי ראוי שיהיה תחת רשותו ית', ודבר זה אפשרי רק כאשר נתן לו התורה, שעל ידי התורה האדם השכלי תחת רשותו ית'... ואולי יאמר, עם כל זה הרי הבחירה באדם לעשות כרצונו+ אין זו שאלה, כי דבר זה הוא מצד היצר שבגופו... (שם פרק טז)

ואמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה (למלאכים, שהתורה שייכת לבני אדם)... על זה השיב הקב"ה אחוז בכסא כבודי. רוצה לומר, כי יש לאדם מעלה מיוחדת בין העליונים, שכשם שהמלאכים סובבים את כסא כבודו ית' לשרת לפניו, כך יש לאדם מקום תחת כסא הכבוד בעצמו... ולכך שייכת לכסא דמות אדם, ובפרט של ישראל שנקרא אדם. ומדרגת האדם תחת כסא הכבוד מצד אשר נברא בצלם אלקים, ומדרגה זאת היא למעלה מן המלאכים. וכאשר האדם בעל החומר, אז החומר מפסיק בינו ובין הכסא, אבל מדרגת משה כאשר בא לקבל את התורה היתה מסולקת מן הגשמי, ולכן אמר לו אחוז בכסא כבודי וכו'... ומה שאמר שפירש זיו שכינתו ועננו עליו רוצה לומר, כי כאשר היה דבק במדרגתו בכסא הכבוד, אז בא מן אשר יושב על הכסא הזיו והענן למשה, הזיו הוא לנפש ששייך אליה זיו, וענן שייך לגוף, שהוא כענן כלה. ורוצה לומר זוהי מעלת האדם יותר מהעליונים, שאין לו בעצמו המדרגה העליונה, אבל הוא מיוחד לקבל אותה, וזורח עליו כבוד ה'... כלל הדבר: האדם הוא כלי מוכן לקבל כבוד ה'... וכך התורה עצמה, עם מעלתה העליונה, הרי היא נתלית ועומדת בדברים הגשמיים, שהם המצוות המעשיות. וכמו שאין למלאכים הצלם האלוקי שיש לאדם, שכפי הצלם הזה לפי מעלתו העליונה צריך אליו נושא, והוא גוף האדם, כן התורה... כי למעלות ודקות הצלם הזה צריך אליו נושא מקבל, והוא דבר עמוק מאד... (שם פרק כד)

ועוד יש בזה דבר גנוז מאד, וכאשר תבין ותדע, כי לגמרי מכל וכל יש לאדם משפט הנקודה שהיא תוך ואמצע העיגול, כך האדם הוא אמצעי בין העליונים והתחתונים. ולפיכך האדם גם כן עיקר המציאות, כי אמצעית הדבר הוא עיקר הדבר, ולפי זה הכל מתייחס אל האדם שהוא עיקר הכל. ואין כאן להאריך, כי הוא דבר עמוק... (שם פרק לג)

וידוע כי אדם הראשון יצא ממנו כל המין מבני אדם, ומפני כך כלל המין שיצא מאדם הראשון דומה אליו לגמרי, כי התולדה ראויה שתהיה דומה למוליד, עד כי כל המין נחשב כמו אדם אחד. וכמו שנמצאו אברים חשובים באדם, כך נמצא במין האדם אנשים חשובים... וכך היו הפרנסים שעמדו לישראל לכל אחד היתה חשיבות בפני עצמו... (שם פרק מז)

ומותר האדם מן הבהמה וכו', רב הונא ורבי אמי חד אמר שעשה לו קבורה, וחד אמר שעשה לו תכריכין. מזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת, אבל האדם נקבר, וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה, ולא קבל ההעדר מכל וכל. וכן למה לו התכריכין כיון שקבל ההעדר מכל וכל+ אבל יתרון זה אין לו מציאות עתה, שהרי הגוף מת, ועל זה אמר ומותר האדם מן הבהמה אין. ומחלוקת אלו החכמים למאן דאמר יתרון זה קבורה, כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף עיקר האדם, ועוד כי הגוף מן האדמה אשר ראויה לקיום יותר, כפי שהתבאר ב"והארץ לעולם עומדת". ומזה באה התחיה לאדם.

ולמאן דאמר אלו תכריכין, רוצה לומר כי כבוד האדם וצלמו האלוקי לא יקבל העדר גמור, שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור למה לו תכריכין לכבודו, הרי כבודו נעדר... שיש לו תכריכין שהם כבוד האדם, שראוי האדם לכבוד מפני צלם אלקים, ומצד הצלם הזה היא התחיה... (שם פרק נב)

וכמו שהשמש הוא מלך, כן גם האדם הוא מלך, שהרי הכל נתון תחתיו. ומלכות האדם היא, שהוא מוליך שלמות אל כל התחתונים, כמו המלך המשלים את הכל. והאדם הוא היפך הנמצאים, שכל הנמצאים תחת השמש אינם קונים מעלה יתרה על מה שנבראו בה, וגם כן לא יצאו מהסדר הראוי. והאדם קונה מעלה יותר ממה שהיה, אבל אפשר שיצא מהסדר הראוי... ואל תחשוב כמו שחשבו מקצת בני אדם המה הרופאים, כי האברים של האדם טבעיים הם כמו אברי שאר בעלי החיים, כי אין הדבר כך כלל. כי רופאי אליל המה, לא ידעו באמת תואר האדם ואבריו, שכולו אלוקי. ולפיכך האברים שלו הם שלמות האדם, ועל ידי אבריו שהם רמ"ח נברא בצלם אלקים, ומצד זה הוא מלך בתחתונים כמו שכתוב... ולפיכך מספר המצוות שהן שלמותו כמספר אבריו, שהם גם כן שלמות ומעלת האדם... ועל ידי רמ"ח מצוות עשה הוא שלם גמור, ועל ידי שס"ה מצוות לא תעשה הוא מסולק מן הפחיתות לגמרי...

והנה השמש והאדם המה היותר עליונים בעולם הזה, כי העולם הזה יש בו חומר וצורה נבדלת, והחומר היותר עליון הוא לשמש שחמרו זך, והצורה הנבדלת היא לאדם. ולכן שנים אלו נחשבים מלכים, מצד שהם העליונים בנמצאים בעולם הזה. והאדם נחשב צורה לנמצאים כולם, ואף אל השמש. וידוע כי החטא הוא מצד החומר, לא מצד הצורה, ולפיכך מצוות לא תעשה שלא יעשה חטא, הן כנגד ימות החמה, שאין בה יציאה מהסדר אף שהיא גשמית. ולפיכך גם הנשים חייבות במצוות לא תעשה, כי אלו מצד החומר, ואילו ממצוות עשה שהזמן גרמן פטורות הנשים, כי מצוות עשה היא מצד הצורה. (שם פרק נד)

יש לך לדעת כי הנבראים כולם תלוים באדם, שהם נבראים בשביל האדם, ואם אין האדם כמו שראוי להיות, הנה הכל בטל. וכמו שכתוב בדור המבול, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'"... וכאשר התבאר לך כי כל העולם קיים בשביל האדם, אם כן האדם ראוי שיהיה בו הטוב, ואז ראוי אליו הקיום, וכאשר ראוי הקיום אליו, ראוי גם לכל העולם הקיום, שהכל תלוי באדם.

ולא נמצא אצל האדם בפירוש "טוב", כי אם ברמז, והנה טוב מאד, ואמרו במדרש מאד-זה אדם, וזה נראה, כי האדם עיר פרא יוולד, אחר כך מתעלה האדם אל המדרגה עד שהוא טוב, ולפיכך צריך האדם לקנות מעלת הטוב. ומה שהאדם הוא טוב, עד שאומרים עליו כמה בריאה זו טובה, היינו כשהוא טוב בעצמו, רוצה לומר מבחינת עצמו יש בו הטוב. והבחינה השניה, שראוי שיהיה טוב לשמים, הוא השי"ת אשר ברא את האדם, ויהיה עושה את רצונו, והבחינה הג' שראוי שיהיה טוב אל זולתו מבני אדם, כי אין האדם נמצא לבדו, וצריך שיהיה האדם טוב מכל הבחינות...

ולכן התחיל התנא הזה דבריו: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. כי כאשר ישנה באדם התורה הוא טוב בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית, ואם לא הוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראויה לו המציאות... ואחר כך אמר על העבודה-עשיית המצוה לעשות רצון השי"ת נכלל תחת העבודה, ומזה יחשב האדם שלם וטוב אל מי שבראו, כאשר הוא עובד לו... וכנגד השלישית צריך שיהיה טוב ושלם עם זולתו, וזהו על ידי גמילות חסדים, כאשר הוא עושה חסד חנם לזולתו... כי השי"ת בראו עם בני אדם אחרים. (דרך חיים פרק א משנה ב)

ובודאי יש לאדם יחס אל בוראו במה שבראו השי"ת, והאדם נברא ממנו, וראוי שיהיה שומר היחס הזה. ואם אינו שומר היחס, הרי אין בריאתו לכלום. ועוד האדם נברא לעצמו, ואם הוא מקולקל בעצמו ואינו נחשב, הרי הוא בריאה של תוהו. והשלישי כי האדם הזה אינו יחידי בעולם, אבל השי"ת בראו עם בני אדם אחרים, ולפיכך צריך שיהיה שומר היחס שיש לו אל שאר בני אדם. לכך אמר שהעולם עומד על ג' דברים, על התורה העבודה ועל גמילות חסדים. כי על ידי התורה אין האדם בעצמו בריאה של תוהו, כי אם בריאה חשובה, ועל ידי העבודה הוא שומר היחס שיש לאדם אל בוראו, ועל ידי גמילות חסדים יש לו חבור אל שאר בני אדם. (שם משנה ג)

כי האדם הזה אשר ברא השי"ת נברא מלמטה ומלמעלה, ולפיכך ראוי שימצאו בו כל ג' העולמות שהאדם כלול מהם... ועל ידי האדם מתקשרים כל ג' העולמות כאשר הוא כולל שלשתן, ובלא זה היה העולם מהורס... וזה שאמר על ג' דברים העולם עומד, שאם אין דין אצל האדם הרי יש ביטול לעולם הזה, שכל ענין העולם התחתון הכל גזרת דין. וכן כאשר אין שלום (אין האדם כולל) העולם האמצעי. ואם אין בו האמת הרי ביטול לעולם, שהרי האדם ראוי שיהיה כלול בו האמת, כי האמת מן העולם העליון... (שם משנה יח)

אבל מה שאמר הסתכל בשלושה דברים, בא לבאר ענין מופלג מאד בחכמה, כי ציור בריאת האדם הוא, שהולך בקומה זקופה, ואין בריה כמוהו שהולכת בקומה זקופה. ודבר זה עשה השי"ת, כי זה האדם אשר הוא בעולם הזה אם אין השי"ת לנגדו הוא בא לידי חטא. עד שבשביל זה אמרו חכמים: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". כי האדם הוא על הארץ, וכאשר רואה מלך בשר ודם, יש כאן יראת בשר ודם. אבל האדם אינו רואה את השי"ת, ולפיכך ברא השי"ת את האדם בקומה זקופה, כדי שיסתכל כלפי מעלה, וידע הקב"ה שהוא יושב בשמים ולא יבא לידי חטא... על כן אמר הסתכל בשלשה דברים, כמו שברא הקב"ה את האדם שיסתכל למעלה ולא יבא לידי חטא. (שם ב משנה א)

מרבה בשר מרבה רימה וכו', פירוש דבר זה, כי האדם מחובר מגוף ונשמה, והגוף מן הארץ, והנשמה משמים, ומהארץ לשמים נחשב עשרה... והאדם שנברא מן השמים ומן הארץ, יש לו נגד זה עשרה דברים מחולקים, חמשה קרובים לארץ וחמשה קרובים לשמים. אלו הקרובים לארץ הם גשמיים, והקרובים לשמים רוחניים, השייכים לנשמה הרוחנית. וכנגד זה יש באדם חמשה אברים רוחניים הקרובים אל הנשמה: שתי עינים, שתי אזנים והלשון, וחמשה אברים הקרובים לגוף, שתי רגלים, שתי ידים, וראש הגויה... ולפיכך תמצא כי השי"ת נתן לאדם עשרת הדברות, חמשה מהם קרובים אל השי"ת... וחמשה אחרונים מה ששייך בין אדם לאדם אשר הוא בארץ... וזה שאמר, כי האדם הזה שיש לו נשמה מן השמים וגופו מן הארץ יש לו חמשה קנינים מן הארץ שהם גופניים, וחמשה קנינים רוחניים השייכים לנשמה. ואמר שבאותם חמשה דברים השייכים אל הגוף הריבוי בהם הפסד וגרעון, כי תוספת חוץ מן השיעור היא בודאי לחסרון. אבל החמשה שאינם גופניים, והם לנשמה, התוספת בהם היא למעלה יותר. (שם משנה ז)

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו'... אמר רבי אליעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר... הוי אומר לעמל תורה נברא. ביאור דבר זה, כי אי אפשר שתהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה (מנוחה), שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך כי אינו נשלם, ומתנועע תמיד אל השלמתו.ואף אם אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מכל מקום אי אפשר שיהיה בעל הנחה, שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה, ולא כן האדם.

וג' דברים יש באדם, כי האדם יש בו נפש, כמו שיש לשאר בעלי חיים, ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי החיים, ויש לאדם עוד שכל נבדל מהגוף לגמרי, כי הנפש המדברת אינה שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה, רק שקראו אותו שכל היולני בלתי נבדל, כי הוא כח בגוף, ואמר כי האדם נברא לעמל, שלא יהיה בעל הנחה כלל, רק יוציא את שלמותו אל הפועל תמיד בלי הנחה... וגם אינו בא אל תכלית עמלו, אל השלמות וההנחה, רק זו שלמותו, יציאתו אל הפועל תמיד. וזה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום היולדו (קהלת ז' א'), כי ביום היוולדו עדיין אין לו שלמות בריאתו, והוא יוצא תמיד אל הפועל, וביום המות הוא בשלמותו, כי לא יהיה יותר כלל, ואז הוא בעל הנחה... הוי אומר לעמל תורה, כי דבר זה הוא השלמת האדם, ואל זה נברא שיהיה עמל... (שם משנה ח)

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו', יש לך לדעת, כי האדם מתחלק לחלקים בבחינות הרבה. לפעמים נחלק לשתים, לגוף ולנפש, ותמצא בתורה שערך האדם חמשה (שקלים בנערך), שהערך היותר קטן בזכר חמשה, וערך היותר גדול חמשים שקלים. וזה הדבר ענין מופלג בחכמה. כי האדם אשר ברא ה' יש לו גוף וכחות הגוף, ויש לו נפש וכחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש ולכחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור, והגוף הוא נושא לנפש, ויש מכוחות נפשו שאינו נבדל לגמרי, ויש כח נפשי נבדל לגמרי, והוא הכח השכלי אשר משיג את הדברים, ולכל אחד ואחד נושא מיוחד... ולפיכך אשר הוא נושא לכח הנבדל לגמרי, שהוא השכל, הוא יותר דק ויותר זך, מאשר הנושא את הכח שאינו נבדל לגמרי, כמו הנפש.

הרי כאן ארבעה דברים: כח נפשי ושכלי, ולכל אחד נושא בפני עצמו שהוא כח גופני. אך אי אפשר שלא יהיה כאן כח חמישי, שהוא כמו שורש לשאר הכוחות, וכח זה הוא בלב, אשר הוא שורש כל האדם. וכח זה אינו נבדל לגמרי, ואינו בהגוף לגמרי. ותדע כי נזכרו כחות אלו בדברי חכמים, וקראו אותם רוח נפש נשמה, כי הם שלשה כחות חוץ מהנושאים... כי האדם יש בו חמשה כחות מחולקים, שהם כחות הגוף וכוחות הנפש, אשר שנים ומחצה נוטים אל הנפש, ושנים ומחצה קרובים אל הגוף. ולכן שנים ומחצה קרובים אל הרע, ושנים ומחצה קרובים אל הטוב, כי החמישי אין לו זוג, ויש לו יחוס אל כח נבדל ואל כח גוף, והרי הוא נוטה לכאן ולכאן, והוא מחולק... כי יש לך לדעת, שאף על פי שהכחות האלו מחולקים הכל יוצאים משורש אחד, ולא כמו שאמרו מקצת הרופאים, כי יש לאדם נפשות הרבה, אבל אין הדבר כך, כי מכח אחד יצאו אלו הכחות המחולקים, כמו שכתב הרב משה בן מימון ז"ל. (שם משנה ט)

ואמר המהלך בדרך יחידי וכו', כי השי"ת נתן האדם שיהיה בישוב עם שאר בני אדם, ואשר איננו בישוב יוצא מסדר העולם... כי המקום אשר לאדם מתייחס הוא לאדם, כי כל הדברים בעולם יש להם מקום מיוחד, אשר הוא טבעי להם. ואי אפשר לומר שכל הארץ בכללה מקום ישוב לאדם... שמצאנו הרבה מקומות חרבים מאין יושב, ואי אפשר לומר שלא יהיה מקום מיוחד לאדם, שדבר זה לא יתכן, שהרי האדם אינו גרוע משאר הנבראים הטבעיים שיש להם מקום מיוחד. ומפני שיש לכל אדם מקום, נכנס המקום בהכרת האדם, לומר פלוני ממקום פלוני, ואם שינה שם עירו ושם עירה (בגט) נחשב כאילו שינה שמו ושמה... מכל מקום תראה, כי כאשר האדם פורש מן הישוב דבר זה אינו מקומו כלל, ויש לאדם שמירה ביותר כאשר הוא במקומו אשר הוא מקום לו, ולכך נקרא מקום, שמקיים ושומר את אשר הוא מקום לו... (שם ג משנה ד)

חביב אדם שנברא בצלם וכו'... ואף כי בודאי הצלם והדמות באים על התואר והתמונה, כאן לא באו כי אם על עיקר הצלם והתמונה, שכל דבר שיש לו צלם ודמות יש לו זיו, והוא עיקר הצלם והדמות... כי כאשר יקרה לאדם דבר מה משתנה הזיו של הפנים והאור שלו, וזה פירוש הכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי דבק בפנים שלו זיו וניצוץ עליון, ודבר זה הוא צלם אלקים, ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים. ואין האור הזה אור גשמי בכלל, אבל הוא אור וזיו נבדל אלוקי שדבק באדם, ועליו נאמר בצלם אלקים, כי השי"ת נקרא אור, שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי. וזהו ענין הצלם, שהכתוב רוצה לומר, כי באדם הגשמי הזה דבק ענין נבדל לגמרי... כי זה ההבדל בין האדם והמלאך, כי המלאך נבדל בעצמו, ומצד הזה הוא במדרגה יותר עליונה, אבל האדם הגשמי הוא מקבל כוח נבדל, והוא הצלם הזה שהוא אור בלתי גשמי הדבק באדם. ועיין לקמן על "כל הנברא בשמי", כי כל הנבראים יש להם דבר זה שדבק בבריאת הפאר וההדר הבלתי גשמי, אך רק אצל האדם הוא נקרא צלם אלקים, כי הוא יותר אלוקי. והדבר הזה ברור, כי המלאכים אף שהם נבדלים מן הגשם, אינם נבדלים לגמרי, אבל מה שמקבל האדם הוא כח נבדל לגמרי, אף שהוא עם נושא ולא נמצא בלי נושא, יש לדבר הנבדל שמקבל האדם פשיטות יותר. ודבר זה יש לך להבין בסוד החכמה...

ועוד יש לך להבין מענין אור הצלם הזה, כי כמה פעמים ביארנו לך, כי האור והזיו יש לו מציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמורה, כי הדבר שיש בו אור, הוא נמצא ונראה. ולכן יאמר על צלם האדם, שהוא אור המציאות של האדם בצלם אלקים, כי האדם מצד מה יש לו מציאות ביותר מכל הנמצאים זולת השי"ת. כי כל דבר הנמצא תחת רשות אחר הרי אין לו מציאות גמורה בעצמו, והוא נכנס תחת רשות אחר. והאדם מפני שהוא מלך בתחתונים, הנה יש לו המציאות הגמורה, אף כי בודאי הוא תחת העילה השי"ת, מכל מקום השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ובעולמו אשר שם האדם הוא המלך, ואין עליו רק ה', והוא מושל בכל. לכן עיקר הצלם על הפנים דוקא, כי מציאות האדם בפנים שלו, שבו ניכר האדם, ונמצא מה שהוא... וזה אמרם בברכות ו': "כיוון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום וכו'", כי הנצרך לאחר ואין לו מציאות בעצמו פניו משתנים, דהיינו שאין לו זיו צלמו...

וכבר ביארנו בפרק רבי אומר, כי הצלם שנברא בו האדם הוא בעצמו מורה על מדרגתו לעולם הבא. והוא מה שאמרו חז"ל: כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חברו ומבזה צלם אלקים, שהוא מורה על עולם הבא שיהיה לאדם, אין לו חלק בעולם הבא... (שם משנה יד)

יש לך לדעת, כי האדם אשר הוא בעל אדמה, ועם כל זה הוא בעל שכל, ומכל מקום שם אדם הוא בא על שם אדמה, שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף והוא עיקר שלו, והשכל שבאדם הוא מוסיף, והולך ומתפשט תמיד עד שהשכל הוא מתפשט למעלה מן השמים, והנה דומה האדם אל האילן שעומד בארץ וענפיו מוסיפים והולכים ומתפשטים למעלה... (שם ג משנה יז)

פירוש המאמר הזה, כי בן זומא בא לתת מוסר על המעלות שהן לאדם במה שהוא אדם, שהם שייכים בפרט לאדם, שכל אותן מעלות אינן נחשבות כי אם כאשר הן באדם עצמו, כי אלו ד' דברים שייכים לאדם ונכנסים בגדר האדם.

כי החכמה לשכל האדם, והגבורה לנפש האדם, והעושר קניני האדם, הכל באשר הוא אדם, שאי אפשר לאדם זולתם. וכן הכבוד הוא לאדם עצמו. לכך אמר כי אלו דברים ראויים שיהיו לאדם עצמו כיון שהם שייכים לאדם, ולא שיהיו מצד זולתו, וזה שאמר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, כי שם חכם בו יתואר האדם עצמו, ואין ראוי שיתואר בו כי אם כאשר התואר מצד עצמו, כי הבית אינו תואר לאדם עצמו, שהוא רק דר שם, ואינו בא על האדם מצד עצמו. ואמר: הלומד מכל אדם - שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם, זה ראוי שיקרא חכם, שלא באה לו החכמה במקרה... ואם יקרא גבור מצד שהוא מנצח אחר, אם כן מעלתו מצד אותו אחד שהוא מנוצח, ואינו רושם במנצח, ואולי מזלו של המנוצח רע כל כך, אבל הכובש את יצרו, זה מצד האדם עצמו... (שם ד משנה א)

וכתר שם טוב עולה גביהן. כי אלו הג' כתרים הם כנגד האדם בחלקיו. וכתר שם טוב הוא נגד מהות האדם, כי השם בא על המהות המופשטת. כלל הדבר: מפני שיש לאדם חלק אחד הוא הגוף, בירר השי"ת אחד, ונתן לו מעלה מיוחדת בזה, ונתן לו קדושת הגוף והם זרע אהרון, וכנגד הנפש שישנה באדם בירר השי"ת אחד ונתן לו בזה מעלה מיוחדת היא כתר המלכות, ובזה זכה דוד וזרעו. וכנגד השכל שיש באדם נתן לכלל ישראל את התורה שיקנו מעלה מיוחדת מכל האומות. ומעתה יתורץ לך, כי לא יתכן לומר ארבעה כתרים ולמנות עמהם כתר שם טוב, כי איך יכלול את אלו, שהם כנגד חלקי האדם בלבד, עם כתר שם טוב, הבא על מהותו השכלית עצם המופשט, ואין החלק נכלל עם המהות, ואין שייכים זה לזה. (שם משנה ג)

...שאין לך אדם שאין לו שעה, כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת, אע"ג שמצאנו בן גילו היינו שהם קרובים במזל, אבל בודאי יש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו, כי אי אפשר שיהיה לשני בני אדם מזל אחד לגמרי, שאף שתי שערות אינם יונקים מגומא אחת, כל שכן שאין שני בני אדם שיש להם מזל אחד, ומאחר שיש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו, מה שאין לאחר, הרי הוא ממציאות העולם, שהרי העולם הוא מסודר תחת המזל, ובמה שיש לכל אדם מזל בפני עצמו הרי כל אחד ואחד נחשב ממציאות העולם ומשלים את העולם, עד שמצד כל בני אדם שהם בעולם העולם שלם, ודבר זה דומה למצות התורה... וכן כל אדם שברא הקב"ה על האדמה כל אחד משלים העולם. (שם משנה ג)

...ולדבר זה דומה שכל הילדים, שהשכל שלהם מוטבע בחומר, ולא יצא השכל לפועל להיות נבדל מהגוף, וזהו בעת נערותו של אדם, שאין החכמה של האדם נבדלת מן הדמיון, אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש וכוח השכל גובר ביותר...

ויש לך לדעת עוד, כי מה שאמר שני דברים, שהוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו, כי האדם בעת נערותו ימצאו אצלו שני דברים, שכלו מוטבע בגוף החמרי, ומחמת רתיחת החום הטבעי בעת נערותו שאינו שקט, שכלו מעורב... ועל זה אמר שדומה ליין בגת, שיש בו העירוב כאשר הוא תוסס והרתיחות עולות, והיפך זה בזקנים ששכלם נבדל מן החומר וכבר שקטה ונחה רתיחתם. (שם משנה כ)

דע לך כי האדם שהוא בעל חי יש לו נפש שיש לה כחות מחולקות שפועלות פעולות מחולקות. והרמב"ם באר ג' כחות אלו, כח טבעי שמקבל ההזנה... ומגדל הגוף באורך וברוחב, ומכח זה באה התאוה לזנות, שהיא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, וכל כח התאוה בא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח זה בכבד.

הכח השני הוא הכח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם מתנועע ממקום למקום, וממנו מתחדשים הנקימה והנטירה וכו', ומשכן כח זה בלב.

הג' הוא כח נפשי יבואו ממנו כחות הרבה, כמו כחות החושים, המחשבה, הדמיון, הזכרון והשכל, ומשכן כח זה במח, ורז"ל חלקו כחות אלו לגופניים, נפשיים ושכליים, וקראו אותם רוח נפש ונשמה. ולפי חילוק כחות אלו אמרו: "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", אם יצא מהשיעור באלו ג' כחות, שהאדם בעולם על ידי אלו ג' הכחות, ואם יוצא מן השיעור הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספת העדר וחסרון...

והכבוד הוא לכח השכלי שהוא מבקש כבוד, כי למדרגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, כדכתיב כבוד חכמים ינחלו, הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי, כי הכבוד הוא דבר רוחני. וכאשר הוא יוצא מן השיעור ברדיפת הכבוד יותר מן הראוי, הרי מגיע לו חסרון והעדר מצד הכח הזה... (שם משנה כא)

בן חמש שנים למקרא וכו'. יש לך להבין, כי החכמים נתנו לאדם בכל עשר שנים מחייו מדרגה בפני עצמה... ואלו השלשה מקרא משנה ותלמוד, נתן בהם השיעור, בן חמש, בן עשר, בן חמש עשרה. וכאן לא אמרינן שצריך עשר שנים, כי בכל השינויים החידוש בא מעצמו, ולפיכך צריך לכך עשר שנים, אבל מקרא משנה ותלמוד, שאין הדבר מגיע לו בעצמו, כי צריך רב אשר ילמד אותו, אין צריך להמתין עד עשר שנים, כי אם רק חמש, כי תתן חצי הלמוד על המלמד וחצי על הלומד....

ואמר בן שמונה עשרה לחופה, פירוש דבר זה, כי האדם אין גידולו שלם בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה, ונשלם גידולו אז, ומאז חייב להשלים עצמו באשה, כי כל זמן שלא נשא אשה אינו שלם... ולפיכך עלייתו של האדם וצמיחתו היא רביעית זמנו, עד שהוא שמונה עשר שנה... וכמו שהגוף בשלמות כאשר הוא בן שמונה עשרה, כך הצורה היא בשלמות כאשר הוא בן עשרים. וזה שאמר (קדושין כ"ט) כי השי"ת ממתין לאדם עד כ' שנה, ואם לא נשא אשה אומר תיפח רוחו, כי בהיותו בן כ' הצורה היא בשלמות, וראוי שישא אשה, שיהיה האיש צורה לאשה.

ואמר אח"כ בן שלושים לכח, כי אז הכחות הנפשיים הם בשלמות... ואמר בן מ' לבינה, כי הבינה היא כאשר השכל הוא בשלמות, ולפיכך אחר שכחות הנפש בשלמות, צריך עוד עשר שנים עד שהשכל הוא בשלמות, ולעולם כל שהוא נבדל אינו ממהר להיות נשלם.

ואמרו בן חמשים לעצה, פירוש לעצה עמוקה, שעומד על הדברים הנעלמים... כי אף אם הבינה היא שמוציא דבר מתוך דבר, מכל מקום אין אותו על הדברים הנעלמים, ודבר זה מדרגה בפני עצמה בשכל. ואמר בן ששים לזקנה, פירוש שהוא זקן וחכם עוד יותר, כי הכחות הגשמיים נחלשים, ואז מוסיף הכח השכלי עוד יותר... כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי, הנקרא שכל הנאצל, שהוא נאצל מן השי"ת, ואז משיג דברים שהם נבדלים לגמרי, הרי יש כאן ג' מדרגות בשכל. (שם משנה כא)

נעשה אדם, אמר להם (הקב"ה)... אם אין כדמותי בתחתונים, הרי יש קנאה במעשה בראשית (רש"י). הקנאה הזאת היא סוד מסתרי תורה. ורצה לומר בזה, שכל העולם צריך שיהיה מקושר, עד שיהיו העליונים קשורים בתחתונים. וכבר ביאר זה הרמב"ם בספר מורה נבוכים. והנה הקושר את העולמות שעל ידו יתאחדו העליונים והתחתונים הוא האדם, ואם לא היה האדם, היתה קנאה במעשה בראשית, פירוש הקנאה הזאת, החילוק וההתנגדות שהיו לנמצאים, שהרי העליונים הם בדמותו של הקב"ה, והתחתונים אינם בדמותו, ואין כאן אחדות וקישור, ולפיכך ראוי האדם להיות נברא, שבו יתקשרו הנמצאות והוא עושה שלום וקישור בין העליונים והתחתונים, ומאחד את הכל. (גור אריה בראשית א כו)

אבל הפירוש שהוא ברור בענין הזה, כי ביארו לך חכמים בדברים אלו דברים גדולים מאד. כי האדם יש בו שתי בחינות שמצדן אינו ראוי שיהיה נברא. האחת שאין באדם שלמות שכלית, והשנית שגם מהצד הבלתי שכלי אין האדם בשלמות. וזה שאמר החסד יברא האדם, שכולו מלא חסדים, וכבר אמרנו למעלה שהחסד הוא מדתו של האדם, שהחסד הוא מה שאין הדין מחייב, וזהו ענין האדם, שאין מעשיו בדין, ולכן המשפט הוא לאלקים ולא לאדם. והאמת אמר שהאדם לא יברא, כי כולו מלא שקרים, כי האדם אינו שכלי, וכל שהוא שכלי בודאי אין השקר נמצא בו, כי זהו הענין השכלי, שהוא יודע בשכלו שהדבר כך וכך. צדק אמר יברא, שהוא מלא צדקות, כבר ביארנו, כי כל מדה שאינה בדין היא מדת האדם, שהוא עושה לפנים משורת הדין. ושלום אמר לא יברא, כי האדם מצד גופו אינו בשלמות הגמור, והשלום תלוי בשלמות, וכאשר האדם חסר הוא רוצה לבלוע את רעהו... וכל זמן שהאמת שולטת אין ראוי לאדם הבריאה, וכאשר האמת בטל, אז הבריאה לאדם... (נתיב האמת פרק ג)

האדם הזה נברא חסר בעצמו, וכל חסרון הוא רע, ולפיכך משתוקק האדם אל הרע תמיד. אבל מי שהוא שלם ואינו חסר, אי אפשר שישלוט בו היצר הרע, וזה שאמרו בבבא בתרא י"ז האבות לא שלט בהם היצר הרע... (נתיב היצר ב)

היות ושלמות האדם היא ידיעת והשגת הנמצאים, היה צריך ראשונה לדעת ולהשיג מהות עצמו, ולא יהיה סכל בהשגת עצמו. ובאמת השגה זו לא קלה היא, כי לא רבים יחכמו בהשגה זו, היא השגת מדרגת עצמו... אך רוב בני אדם ישיגו השגה זו בחלוף ממה שהיא, כי יערוך עצמו לראשונים, ויאמר כי גם לו לב... כי החכמה שנטע יוצר הכל אחת היא. אך החכמים יודעים ערך עצמם. ואמרו בעירובין נ"ג: אמר רבי יוחנן, לבן של ראשונים כפתחו של אולם... ואנו כמלא נקב מחט סדקית... כי ביארו שהראשונים היו כולם שכל, כי האדם הוא מגוף ושכל, ובדורות הראשונים גבר כח השכלי על הגוף, והיתה ידו על העליונה... ושכל שלהם היה פתוח כראוי לקבל. ומדרגת בני אדם עתה היא כמדרגת הגוף הגובר על השכל, ושיעור קבלת השכל כמלא פתח מחט סדקית, שהנקב הזה הוא בתכלית הקטנות... ולא נמצא השכל רק מה שהוא מוכרח להיות לפי צורת האדם, כי האדם במה שהוא אדם אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן היה נמשל כבהמות נדמה. (באר הגולה הקדמה)

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל, אבל דבר זה נמשך אחר ענין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, בענין זה נברא האדם, כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח גם כן, וכל זמן שלא הוסרה הערלה נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה... (חידושי אגדות נדרים לא ב)

ואמר רבי יוחנן אד"ם - אפר דם מרה, כי שם אדם נקרא מה שהוא ענין הוייות כל אדם, דהיינו תחלתו, ואח"כ כאשר הוא בהוייתו, ואח"כ סופו, וזהו כל הוייתו, דהיינו תחלתו, וכאשר הוא בהוייתו וסופו, כי תחלתו שהוא נברא מן העפר... ואחר כך הד' והוא דם כי אחר שנברא האדם, והוא בהיותו הוא דם, כי הדם הוא הנפש, והדם נותן לו הויתו, וסופו המיתה, וזהו המ' של אדם, שהוא מורה על המיתה... אבל בשם בשר ירמז חסרונו של אדם, מפני כי יש באדם ג' דברים, הא' הוא הצלם אלקים, כי האדם נברא בצלם אלקים, הב' הוא נפשו, שהוא נשמתו של אדם, הג' הוא גופו, ורמז בשם בשר, כי כל אלו ג' דברים יש בהם החסרון, כי אף אם נברא האדם בצלם אלקים, והוא הודו ותפארתו, ובשביל זה ראוי לו הכבוד, יש בו דברים הרבה שהם בושתו וכלימתו, אם יעשה האדם צרכיו... ונגד שיש בו הנפש, הרי כנגד זה הוא השאול, כאשר יחטא האדם. ומה שיש באדם הגוף, הרי הגוף הוא בעל רימה, לכך יראה חסרונו... (שם סוטה ה א)

פירוש כי האדם נקרא על שם אדמה, שנברא מן האדמה, ואליו נתנה האדמה, והיא מתיחסת אל האדם לגמרי. ותמצא אברים חשובים ויש פחותים לפי מה שהם, ולפי ערך האברים כך הם חלקי האדם, כי יש באדם ראש, וכנגד זה יש ארץ ישראל... (שם שם מו ב)

חד אמר מקלו וכו' ביאור זה, כי האדם מצד שהוא אדם יש לו קנינים, ואין אדם בלא קנין, והקנין הראשון אשר הוא לאדם פליגי, חד אמר מקלו, כי המקל משמש את הנפש, כי הנפש פועלת, והמקל כלי עשוי לפעול צרכו לכח הליכתו... ומר סבר גונדו, כי חלקי מכל עמלי הוא מלבושו, שהוא יותר קרוב אל האדם מצד הגוף... (שם גיטין סח ב)

...כי בני אדם אף כי כלם נכללים בגדר אחד שהוא חי מדבר, יש לכל אחד ואחד מהות פרטי, שאין כל בני אדם שוים, רק כל אחד ואחד מיוחד בדבר שבשביל אותו דבר שהוא מיוחד בו הוא אותו האדם הפרטי... (שם סנהדרין פב ב)

שערי קדושה:

...נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף, הנקרא "לבוש" שלה בעולם הזה. ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין "זוהמת הנחש" שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם, גרמו להם חולאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתת הנפש ומיתת הגוף. ונבאר מה ענין הטוב והרע שנתערב בהם.

הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות, ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע, ונמצא כי גוף האדם הנוצר מארבעת יסודות התחתונים והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבע יסודות אש רוח מים עפר. אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות, שהם: הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה, וכאשר תתגבר איזו מהם מבחינת הרע שבהן על בחינת הטוב שבהן, שבאים חולאים ונגעים על האדם, ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם. וכבר נתבאר, כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא, כי גם בנפש האדם היה כן. כי הלא חוצבה מן ארבעה יסודות רוחנים, שמהם נוצרו כל העליונים... (חלק א שער א, וראה שם עוד)

אחר כך נברא האדם, המדבר, ויש בו כל הכחות הנ"ל, ונוסף עליהם נפש המדברת מיסוד האש. אך דע, כי ודאי שכל הבחינות מגוף וצורות שבאדם יהיו יותר זכים משל החי, ושל החי משל הצומח... ואחר כך ברא את האדם הישראלי, זך בכל בחינותיו יותר מכל שאר הנבראים: בגופו, ובארבע בחינות נפשותיו, הדוממת, והצומחת, והחיה והמדברת, מפנימיות הזך שבכל ארבעה יסודות שבהן ובצורתן, רצוני לומר, נפשות שבהם.

ולהיותו זך מכל הנבראים בארץ נתעלה עוד, כי גם הוא נכלל ונקשר בכל העולמות ובכל פרטיהן, ממטה למעלה. הא כיצד+ תחלה נכנסה בו נפש מרקיע "וילון", ומשום ולמעלה עד רקיע עליון דעשיה הכל נקרא "נפש דעשיה", וזו נקראת נפש השכלית הקדושה שבאדם. ואמנם זו עצמה נחלקת לחמשה כוחות: יחידה וחיה וכו'. גם נחלקת בשתי חלוקות באופן אחר, כי כל הבחינות שלוקח מן הארבעה יסודות נקרא נפש היסודית, הנחלקת לכחות הנזכרים: דומם וצומח וחי ומדבר. ונפש של "וילון" כתר על כולן, ונקרא "נפש שכלית"... (חלק ג שער ב, ועיין שם עוד)

של"ה:

האדם הנעשה והנברא בצלם אלקים הוא אות וסימן למציאות השם, בסוד ועל כסא דמות מראה אדם, ונאמר ומבשרי אחזה א-לוה. ומה שנברא לדעת כי ה' הוא אלקים, זהו באמצעות תורת השם, כמו שכתוב במתן תורה "אתה הראת לדעת כי ה' הוא אלקים אין עוד מלבדו". ותכליתו הוא להיות כאלקים דביקות בשמו, כמו שכתוב ."ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", והוא השכר האמיתי להיות כאלקי נצחיי... להיות דבק במצותיו ובמדותיו ית', מכל מקום היא הדביקות היום לעשותם היא סבה עצמיית למחר לקבל שכרם, להיות דביקותו חיי עולם הבא חיים נצחיים רוחניים, בסוד שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, כי השכר והעונש אינם הסכמיים רק עצמיים... והכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לתכלית זה ברא השי"ת את האדם שיבחר בדביקות החיים, כמו שכתוב החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים... (תולדות אדם)

האדם הנה נשמתו מהתשפטות שם הוי"ה, ואף דמות גופו רשום ומסומן משם הוי"ה, וזה יבואר ענין הצלם והדמות שנברא ונעשה האדם. ודבר זה צריך ביאור רחב, ואז יתלהב לב האדם להיות סור מרע ועשה טוב ולקדש עצמו, כי לתכלית זה נברא ולתכלית זה היתה הבריאה. בשביל האדם, כמו שאנו אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך... על בריאת אדם שהוא תכלית הבריאה, ונברא בראש השנה... (בית ישראל)

...הרי קישור אדם מצד נשמתו בהוי"ה כמו שתורה מקושרת בהוי"ה, וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו מרומז בתיבת צלם. הנה המקובלים קוראים השתלשלות האצילות בשם אילן, ואילן זה של הקב"ה הוא עץ חיים האמיתיות, נשמת כל חי... (שם ועיין שם עוד וערך קלפה)

ודע אף שאדם בצלם ודמות עליון, מאחר שנתלבש מזוהמת הנחש לדעת טוב ורע, אם בוחר ברע משנה פניו ונמשל כבהמות נדמה ונעשה כקוף, ואמרו רז"ל אין חיה שולטת באדם אלא כשנדמה כבהמה, החיה הרעה הטורפת היא הקליפה, על כן בתוך מעלת ורוממות האדם מרומזת התמורה, כי על כל דבר פנים טהור, בתמורתו פנים טמא. והנה כתיב ויהי האדם לנפש חיה, שהוא רוממות המעלה כמו שהארכתי לעיל, הנה בשנותו את טעמו אז ויהיה האדם לנפש חיה, שהחיה רעה שולטת בו בר מינן. וזהו ענין שני יצרים באדם, יצר טוב ויצר רע, מאז שהיה לדעת טוב ורע, ועל כן היצר הרע בא לאדם קודם יצר הטוב, כי כן קליפת הפרי קודם לגידול הפרי... (שם, ועיין שם עוד וערך קלפה)

נחזור לביאור המאמר בספר עבודת הקדש וזה לשונו: האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חומרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל היפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר, וזהו היפך מה שכיון בבריאתו. והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע וחומרו יטהו מני הדרך, והנה ברא לו תורה ותבלין והיא תיעצהו לשמור בריאותו לבלתי יחלה ותדריכהו בדרך הישרה למצא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו, שהוא היחוד ושלימות הכבוד. נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשר נטיתו מן הדרך קרוב מאד מצד חומרו ויצרו הרע, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעבירות שעשה כבר ויבערם... ומזה הענין אמרם חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו... (בית דוד וראה שם עוד)

...ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת הא-ל ית', דע כי אין בו ממדות הא-ל ית', כלומר אלא היפוכה, על כן ירחיק מהם, כי אלו יהיה בו שכל או קדושה או תמימה או יושר נודע כי אלו המדות הם מדות הבורא ית', וכשיהיה לאדם מהם שמץ דבר ימשכהו לבו לאלקים, כאשר תמשוך נפש החכמה גוף האדם למעלה והעמידה אותו בקומה זקופה, מפני שהיא נמשכת למקום השכל אשר היא ממנו, וכאשר תמשוך נפש הבהמה לארץ עד אשר כפפה אותה והלכה בקומה כפופה מפני נפשה אשר היא מעפר והיא נמשכת לשרשה. ועל כן נדע כי השכל הטוב אשר באדם הוא יערהו לבקש תוספות על מדותיו, והנפש הזכה אשר היא לו ראי מוצק מגלה לו מה שנעלם מסודות אלקים, כי בהיות הנפש לטושה וזכה, יראה האדם ממנה אל הבורא ית' ואחדותו ומציאותו ושאר כחותיו המושגים בשכל, כאשר יראה האדם בראי מוצק מה שנעלם ממנו, ואם לא תהיה הנפש זכה וצחה לא יוכל לראות התעלומות מבלעדה, כי הגוף אפל וגם לא יוכל הרואה לראות מה שיהיה לאחריו אם לא יהיה הראיה זך ודק שיעבור בו הראות. ועל כן אמרתי, בהיות לאדם שתי אלה המדות, והם שכל טוב ונפש זכה, תתעורר מן האדם אהבה גמורה לבורא יתברך, וכאשר האהבה גמורה בא-ל יתברך תצמח מן האהבה ההיא היראה, כי אנו רואים כל מי שיאהב לאדם א' בעבור מדות טובות שיש בו תהיה האהבה על צוארו ותכניעהו לבקש רצון האהוב, ולא ימצא מנוחה רק בעת יגיעתו בעסק האהוב, ותמתק לחכו היגיעה יותר מהמנוחה... (בעשרה מאמרות מאמר ב, וראה שם עוד)

הענין יש שני מיני לבושי עור לאדם, האחד עור בהמה דהיינו מנעלים שלובש, הב' הוא עור עצמו, והוא החומר העכור אשר בזה נמשל כבהמות נדמה. והנה נלקח האדם מהאדמה והיה ראוי להיות גופו אדמת קודש כתנות אור באל"ף, רק כשקלקל נעשה חומר עכור ומלובש בעור ובשר... (תורה שבכתב שמות)

רמח"ל:

במצבו של האדם בעולם הזה יבחנו שני ענינים: תכונת האדם לפי חלקיו והרכבתם, והמקום אשר הושם בו וכל המתלוה אליו.

בבחינת האדם עצמו כבר זכרנו שהוא מורכב משני הפכים, הנשמה והגוף. אולם אנו רואים שהחומריות ראשונית בו, ותולדותיה חזקות מאד. כי הנה מיד אחרי לידתו כמעט כולו חמרי, ואין השכל פועל בו כי אם מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק... אלא שאם יגדל בחכמתו וילמד בה, ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו ולא ישלח רסן תאותו מידו, ויתעצם ללכת בדרכי השכל.

ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחושך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא באמת לקרבים אל הא-ל ית"ש ומתדבקים בקדושתו, והנשמה עצמה, אף שהיא בעצמה זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החמרי ובהסבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריע, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה. ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד לעולם, פירוש: כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לשעה, עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף, ושניהם יתקימו יחד לנצח נצחים, הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת כח חושך החמריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל הוא להתעלות עמה, וליאור באור העליון.

ואולם האדם בעולם הזה הוא במצב אחד, שהחומר חזק בו. ובהיות החומר חשוך ועכור, נמצא האדם בחושך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה, להיות מתדבק בו ית', ואמנם צריך שישים בזה השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב מצבו, להעלות עצמו עד השיעור הראוי לו.

והמקום אשר האדם בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים בו חמריים, והעסק של האדם בעולמו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיוון שכולם חומריים וגופניים, ותכונתו של האדם בעצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הקנינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין ושיוכל להשיג צרכיו אלו... (דרך ה' חלק א פרק ד א-ג)

והנה נבחן ונבדל מין האדם לבדו, להיות מורכב משני מיני בריאה נבדלים לגמרי, דהיינו הנשמה העליונה והגוף השפל, מה שלא תמצא בשום נברא אחר. וכאן צריך שתזהר שלא תטעה לחשוב, שיהיה ענין שאר בעלי החיים כענין האדם, כי אין נפש בעלי החיים אלא דבר גשמי, מן הדקים שבגשמיות, ומענינו נמצא גם כן באדם, בבחינת היותו בעל חי. אמנם זולת כל זה יש באדם נשמה עליונה, שהיא מין בריאה בפני עצמה, ונבדלת מן הגוף לגמרי ורחוקה ממנו עד מאד, שבאה ונקשרה בו בגזירתו ית'. (שם פרק ה א)

והנה לפי שורש זה, תחלת כל ההויות, למעלה בכוחות העליונים וסופם למטה. אמנם פרט אחד יש שיוצא מן הכלל הזה, והוא מה שנוגע לבחירת האדם. כי כיוון שרצה האדון ית"ש שתהיה היכולת לאדם לבחור במה שירצה מן הטוב ומן הרע, הנה עשהו בלתי תלוי בזה בזולתו. ואדרבא נתן לו כח להיות מניע לעולם עצמו ולבריותיו, כפי מה שיבחר בחפצו.

ונמצאו בעולם שתי תנועות כלליות הפכיות, האחת טבעית מוכרחת, והשניה בחירית. האחת מלמעלה למטה, והשניה מלמטה למעלה. המוכרחת היא שמתנועעים השפלים על ידי הכחות העליונים, והיא מלמעלה למטה, הבחירית היא מה שהאדם מניע בבחירתו, ומה שהוא מניע יוכל להיות רק גשם מן הגשמיים, כי האדם גשמי ומעשיו גשמיים. אבל מפני הקשר וההצטרפות הנמצא בין הכחות העליונים והגשמיים, הנה בהתנועע הגשמי יגיע בהמשך ההתפעלות הזאת אל הכח העליון שעליו. ונמצאת התנועה הזאת מלמטה למעלה, הפך התנועה הטבעית המוכרחת שהזכרנו.

ואולם צריך שתדע, כי גם האדם עצמו אין כל מעשיו בחיריים, אלא יש מהם שהם מצד בחירתו, ויש אחרים שיסובב להם מצד עליונה לשכרו או לענשו. וכמו שכתבנו במקומו בסייעתא דשמיא. ואולם במה שהוא נמשך אחר הגזרה העליונה שעליו, יהיה משפטו כשאר עניני העולם, שתנועתם מלמעלה למטה, כפי מה שיניעום הכחות העליונים, ובמה שמצד בחירתו, תהיה תנועתו מלמטה למעלה, וכמו שביארנו... (שם שם ד)

ואמנם בהיות שנשתנה המין האנושי מכל שאר המינים, שניתנה לו הבחירה והיכולת בדבר שהוא לו קנית השלמות או חסרון, ונמצא בבחינה זו פועל ומניע ולא נפעל, גם ההשגחה עליו מוכרח שתשתנה מההשגחה על שאר המינים. כי הנה יצטרך להשגיח ולהשקיף אל פרטי מעשיו להמציא לו כדרכיו וכפרי מעלליו, ונמצא שיושגחו מעשיו כולם ותולדותיהם. וישוב ויושגח עליו כפי הראוי לתולדות המעשים ההם בפרט, ומידה כנגד מידה. וזה ממה שאינו שייך בשאר המינים, שאישיהם נפעלים ולא פועלים, ואינם אלא כפי מה שראוי לתשלום המין ההוא, כפי מה שהושרש בשרשו, ותהיה ההשגחה לקיים השורש ההוא וענפיו, כפי מה שטבע וחוק השורש נותן שיהיה. אבל המין האנושי שאישיו פועלים ומניעים, הנה צריך שיושגחו בפרט, כפי מה שיגרמו להם מעשיהם, לא פחות ולא יותר. (שם חלק ב פרק א ג)

נמצא לפי השורש הזה, שהצלחות העולם הזה וצרותיו תהינה לשינוסה בהם האדם בחלק מחלקי הנסיון, ששיערה החכמה עליונה שתהיה נאותה לאיש ההוא.

ואמנם עוד סיבה אחרת נמצאת להם על פי דרכי המשפט והגמול. והוא כי הנה גזר השופט העליון ית' שמתולדת מעשה האדם עצמו, יהיה העזרו ממנו ית' להקל לו השגת שלמותו, והנצלו מן המכשולים. כענין שנאמר: "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א' ב' ט'). ואומר ודאי שגם בזה יש מדרגות מדרגות, כי ימצא אחד, ששורת הדין תתן כפי מעשיו שכבר עשה, שיעזרהו הבורא עזר מועט, ואחר, שדינו יהיה שיעזרהו עזר יותר גדול, ויקל עליו השגת השלמות קלות רבה. ואחר, שיהיה ראוי לעזר היותר גדול. וכן בהיפך, כבר ימצא מי, שכפי הדין יהיה ראוי שלא יעזרוהו מן השמים, אך לא יקשה עליו השגת השלמות, ואחר שמשפטו יצא שירבו לו העכובים, יצטרך לו חוזק גדול ועמל רב עד שישיגנו. ואחר שהוא רשע גמור, שיסתמו בפניו כל דרכי התקון, וידחה ברעתו. והנה נמצא שאפשר שיזכה האדם, ויגזרו עליו הצלחות בעולם הזה לסייעו בעבודתו, למען יהיה נקל לו השיגו את השלמות המבוקשת, ולא ימצאו לו עכובים, או להיפך, והיפך זה אפשר לרשע, שיגזרו עליו הצלחות לפתח לפניו פתח האבדון שידחה בו, ואפשר שיגזרו עליו צרות, למנע אותו מן הרשע שהיה בדעתו לעשות.

ואמנם הנה הוא ית"ש עושה כל הענינים האלה בחכמתו הנפלאה, הכל כפי מה שראוי לטובת כלל בריותיו. והוא דן את הבריות בכל מצביהם, כפי מה שהם באמת. פירוש כי אינו דומה מי שהוא במצב הריוח ומתרשל בעבודתו, למי שהוא במצב הדוחק ונטרד בלחצו, ולא ישלים את חוקו...

ואולם מן השורש הזה יצא עוד ענף אחד בענין היסורין, כי עוד אפשר שיהיה אדם צדיק ובידו חטאים, או בינוני ושקול במעשיו, ותהיה הגזירה עליו שיעוררוהו לתשובה, והנה אז ייסרוהו מן השמים, כדי שישים אל לבו ויפשפש במעשיו. ואמנם אין היסורים האלה ממין הכפרה שזכרנו למעלה, אבל הם יסורי הערה, להעיר הלב לתשובה. (שם פרק ג ד וה)

והנה ירד אדם הראשון בחטאו מאד ממדרגתו, ונכלל בו מן החושך והעכירות שיעור גדול מאד. וכלל המין האנושי ירד ממדרגתו, ועמד במדרגה שפלה מאד, בלתי ראויה למעלה הנצחית הרמה שהתעתד לה בראשונה, ולא נשאר מזומן ומוכן אלא למדרגה פחותה ממנה פחיתות רבה. ובבחינה זו הוליד תולדות בעולם, כולם במדרגה השפלה הזאת.

ואמנם אף על פי כן לא חדל מהמצא בכלל מדרגת המין האנושי, מצד שרשו האמיתי, בחינה עליונה מן הבחינה שהיה במין הזה בזמן קלקולו, ולא נדחה אדם הראשון לגמרי, שלא יוכל לשוב אל המדרגה העליונה, אך נמצא בפועל במדרגה השפלה, ובבחינה כוחנית (אפשרות) אל המדרגה העליונה.

והנה נתן האדון ב"ה לפני התולדות ההם שנמצאו באותו הזמן את הבחירה, שיתחזקו וישתדלו להתעלות מן המדרגה השפלה, ולשים עצמם במדרגה העליונה, והניח להם זמן לדבר זה, כמו ששיערה החכמה העליונה היות נאות להשתדלות הזאת... (שם פרק ד ב)

והנה כבר נתבאר, שמצבו של האדם בעולם הזה, הוא מצב שהחומריות והחושך שרשיים בו, וההארה מורכבת ומשתתפת בו, שממנו יוצא הדעת והשכל. והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רבה ודעתו מועטת, וכפי שהתגדל הנער כך תרבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם, כן ימצא בו מציאות וענין, בכלל ובפרט. ושורש הכל הוא ענין הארת פניו ית' והסתרתם שביארנו, שהוא שורש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יוולדו הרבוי הזכות והיקר. ומהשפעת ההסתר יוולדו: החסרון העביות והשפלות...

כשנביט אל כלל מצבי העולם מאז הבראו, כפי המקרים שקרו בו... נמצא בדבר ד' הדרגות, ונחשוב המין האנושי כולו כאדם אחד מעת הוולדו עד עמדו על פרקו.

והנה נמצא מצב אחד, שהסכלות והחושך גברו בו תגבורת גדולה, שנעדרה ממנה הידיעה האמיתית בבורא ית"ש ובשלמותו העדר גדול, והוא מה שקראוהו חז"ל שני אלפים תוהו. המצב השני טוב ממנו, והוא כמצב זמננו, שהנה יש לנו, תהלה לא-ל ידיעת מציאותו ית' ושלמותו, ותורת ה' אתנו, ולפניו אנחנו עובדים. אמנם אין אות ונביא, וחסרה ההשכלה האמיתית, שהיא רוח הקודש... מצב שלישי טוב מזה הוא כמצב זמן בית המקדש, שכבר היו אותות ומופתים ונבואה במין האדם, אך לא נמצא השפע הזה מתפשט בכולו, אלא ביחידים, וגם להם רק בקושי, כי כבר נמצא לדבר מניעה ועיכוב. מצב רביעי טוב מכולם, והוא מה שיעדו עליו הנביאים לעתיד לבא, שלא תמצא הסכלות כלל, ורוח הקודש יהיה שפוך על כל המין האנושי בלא קושי כלל. והנה אז יגמר בנין המין האנושי, כי משם והלאה עילויים יהיו לו, ועד נצח נצחים יתענג.

בבחינת ההשפעה הנפשית שזכרנו, נמצאו עוד גבולים בבחינת המקום והזמן. כי הנה חקק וסדר האדון ב"ה להיות נמצא ומתגלה בעתים מן העתים וכן במקום זולת מה שיתגלה במקום אחר. וכל זה בבחינות רבות ופרטים, משוערים בתכלית הדקדוק. ובזה נתלות קדושות הימים והמקומות הקדושים, שבהם יושפעו בני האדם שפע יותר גדול, ויקבלו יותר הארה זכות ומעלה. (שם פרק ח ה)

והנה נתנה לאדם יכולת להשתמש מן הנמצאות על דרך זו, כמו שניתן לו להשתמש מהם על הדרך הטבעי, ובאותו הענין עצמו שניתן לו ההשתמש בטבעי. פירוש: כמו שאין ההשתמשות בטבעי מוחלטת כרצון האדם, כי לא יכול להשתמש בטבע אלא בדרכים ידועות ובגבולים מיוחדים, כי הנה לא יוכל לחתוך אלא בסכין וכיוצא בו, כן השימוש הרוחני לא ניתן לו אלא בגבולים ידועים, ובדרכים מיוחדים, כפי מה שראתה החכמה העליונה להיותו נאות.

ומכלל הענין הזה עוד, כי כבר ביארנו, שהאדם הורכב משני הפכים, גוף ונשמה. והנה נגבלה בו הנשמה ונקשרה כפי מה שגזרה עליה חכמתו ית'. ונמצא האדם מוגבל במצבו הגופני בחוקות הגוף ובמשפטי החומר, ונשמתו קשורה בעבותות אלו ולא תצא מהם. ואולם רצה האדון ב"ה שתהיה לאדם דרך שיוכל להתפתח במקצת מקישורי הגוף הזה ושלשלאותיו, ויגיעו לו ענינים שלא כמשפט הגופניות, אלא כמשפט הרוחניות, ועל ידי זה תגיע לו השכלה והשגה ברוחניים ובעניניהם, מה שהיה נעדר ממנו לפי מצבו הגשמי וגבוליו. וכן תעלה בידו יותר העמדת המציאויות כלם על המצב הטוב הנאות בהם למעלה ולמטה בשרשים ובענפים.

והנה הכינה החכמה העליונה שימצא ביטול לגבולים מגבולי טבע החומר והעולם הזה המבדילים ומרחיקים את האדם מן הנמצאים הרוחניים ועניניהם, ויותר האדם מקישוריהם, ויתייצב על מצב מעולה ממצבו הגשמי, עד שיותן לו קשר וענין עם הרוחניים, בעודנו בעולם הזה בגופו החשוך.

ואולם לא הוחק שיבוטלו כל גבולות הטבע, אלא קצת מהם... וגם אלו בתנאים משוערים ודרכים ידועים בתכלית הדקדוק.

והנה בכלל ההשפעות שגזר שימשכו ממנו ית"ש סידר שימשכו השפעות, שבהגיעם למי שיקבלם, יבוטלו בכוחן גבולות מגבולות הטבע, ויתקשר האיש ההוא עם הנמצאים הרוחניים, ותגיע לו השכלה וידיעה מההשכלה האנושית, וענינים אחרים ענפי שורש זה, והוא ענין מדרגות רוח הקודש והנבואה. והנה גזר שהמשכת ההשפעות האלו תהיה גם כן על ידי האמצעי שזכרנו, דהיינו שמותיו ית"ש המתיחסים לו על שם ההשבעות האלו, בהכוון בהם במחשבת הלב או בהזכיר אותם בפה, או צרף אותם בדברים עם התנאי מה שצריך שיחובר לזה. (שם חלק ג פרק ב ב-ו)

ואולם עוד תקון אחר נכלל בכלל קריאת הפרשיות האלו, והוא לתקן את האדם כל פרטי בחינותיו באור יחודו ית', וכן לתקן בו כל פרטי הבריאה. כי הנה כלל בחינותיו של האדם הם רמ"ח, והם רמ"ח אברים שלו, ואולם חלקי הבריאה לפי כונניותיהם הם גם כן רמ"ח, בהקבלה לרמ"ח אברי האדם. ואלו ואלו צריך שיתוקנו באור יחודו ית', וזה נתקן על ידי רמ"ח תיבות שבקריאת שמע. (שם חלק ג פרק ד י)

והנה מין האדם נתייחד מכל שאר המינים, שניתנה לו הבחירה, וכח למעשיו להמשיך המשכות שזכרנו. ומצד זה נוסף בו ענין שאין בשום אחד משאר המינים, והוא שיוגמלו מעשיו מדה כנגד מדה, והגמול הזה נחלק לשני חלקים, האחד בעולם הזה, והאחד בעולם הבא. (מאמר העיקרים, בגמול)

כתיב: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג' א'). הענין הוא: כל הימים שאדם חי על האדמה הם כלם מדרגות הנתקנות אחת אחת. והם צנורות הנשארים פתוחים להשפיע שפע טוב על הנשמה ההיא ועל כל הבריאה. והנה הימים הנגזרים על האדם לחיות הם המדרגות שהוא צריך לתקן, לפתוח כל כך הרבה צנורות, שכאשר פתח את כולן השלים את תקונו, ואז תהיינה כל המדרגות האלו פתוחות עליו, ושכולן משפיעות עליו לנצח נצחים... ואל יקשה בעיניך לאמר שהנשמות שנגזר עליהם חיים פחות מאחרות, שיהיו פתוחים עליה פחות צנורות, ואם כן יהיה ענוגן פחות. כי צריך שהדבר נמשך מן הגלגולים, כי לא כל הנשמה מתגלגלת תמיד, אלא חלקים ממנה, ואותם החלקים אינם צריכים כל כך צנורות כמו כל הנשמה. (ימי חיי האדם)

אמר השכל: אנו צריכים להבין עתה, מהיכן נמצא כח האדם להשלים חסרונותיו, כיון שנמצא חסר. אמנם הנה אנחנו נכנסים עתה בים גדול ורחב ידים מאד... צריך שתדעי שאע"פ שאמרנו שהאדון ב"ה רצה לתת לנבראיו השגה מיקר שלמותו, בודאי לא רצה לתת להם השגה מכל שלמותו שאין לה סוף, כי אם רק קצה קטן ממנו רצה לגלות להם, ובו יהיה כל תענוגם בהשיגם אותו... ונמצא, שכל מה שיוכלו להשיג הנבראים לא יהיה אפילו כטפה מן הים הגדול מן השלימות של הבורא.

...אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, ואדרבא - רצה שיהיו משתדלים על זה ורודפים אחרי זה מאד - בחר להיות פועל בדרך בני אדם. פירוש: בסדר מושג ומובן. והכלל הוא, שרצה לפעול את פעולותיו לפי ערך הנבראים ולא לפי ערכו, על כן נתן לנו חוקים להתבונן בם ולהבין לפחות מעט מזעיר. והראיה לדבר: מעשה בראשית, ככתוב בתורתו, שהרי שם מעיד על עצמו שברא את עולמו בחילוק זמנים והבדל מאמרות, ובסדר מה שרצה, ולא הכל בבת אחת, ולא במאמר אחד שהיה יכול להבראות. (דעת תבונות לב ומ)

עתה הייתי חפצה להבין מציאות האדם, כי זה, לדעתי, מה שצריך להבין אל נכון, כי הרי עליו סובבים והולכים כל הדרושים, ומשא העבודה עליו הוא.

אמר השכל: הנה צדקת בדבריך, האדם הוא הכונה התכליתית בכל מעשיו ית"ש, על כן רק מי שיבין את זאת על בוריו ידע תוכיות כל הקודם עליו, כי מגמת הכל הוא רק לבא אל התכלית הזה.

...ודאי שצריך לבאר, מדוע עשה אלקים גוף ונשמה בשתי יצירות, ולא ביצירה אחת, שיהיה האדם מציאות אחת, בלא שיהיה מורכב כמו שהוא עתה.

הכוונה העליונה היתה להטיב אל האדם לזכות במעשיו במה שיתקן עצמו וישלים בריאתו, והרי כאן ענין חסרון והשלמות שהזכרנו, כי האלקים עשה את הגוף חומר עב וחשוך, בלתי ראוי ליאור באור קדושתו מפני מזגו השפל, כי מוטבעות בחוקו כל התאוות הרעות השולטות בו, ועושות אותו עלול לכל המקרים הרעים. ושנית עשה הנשמה הטהורה החצובה מתחת כסא כבודו, ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו ולקדשו, שהוא עיקר בואה בגוף. ודבר זה מצאנו כבר במשה רבינו ע"ה, שזכה וזיכך את חמרו עד ששב למדרגת מלאך ממש, כי קרן עור פניו, וכן חנוך ואליהו. והדרך בו תוכל הנשמה לזכך את הגוף הלא הוא במעשה המצוות וקיום התורה. וככל שהיא מרבה בהם-מרבה זיכוך לגוף ההוא וזכות לעצמה שהיא מקיימת רצון קונה.

הנשמה במציאותה ובשרשה גדולה מאד מאד, וכדי שתבא בגוף הזה, הקב"ה ממעט אורה וכוחה, ומשאיר לה רק השיעור הראוי לגוף בעולם הזה. ובידה להתעלות עד תקפה העליון לפי שלמות מעשיה. ולפי מיעוט הכח שניתן לה בעולם הזה היא מסוגרת בתוך הגוף העכור להבחן בנסיונות היצר הרע, ולפי כשרון מעשיה זוכה להתעלות במדרגות. והנה בזמן הגמול מוצאות כל הנשמות פעולתן את ה', ומופעלות במעלתן על פי מעשיהם. ובמעלתם זו ישובו ויזככו את גופותיהם בזמן התחיה, ויתענגו על רוב שלום לנצח נצחים. ובביאה שניה זו בגוף יש לנשמה לבא בכל אורה, כדי שתעשה הזיכוך שלם כראוי. ועילויה עתה בעולם הזה אינו מגיע לידי כך שתוכל כבר לשנות את הגוף, שיהיה זיכוכו נראה לעינים, כי אם במתי מספר כשרידים אשר בחר ה'. (שם נט והלאה, וראה עוד נשמה-וגוף)

כבר אמרנו שהרע הזה נברא רק בגבול שרצה בו החפץ העליון, וחידשו רק להויות הבלתי שלמות, אך להויות השלמות לא יהיה ביטול... אמנם צריכים אנו להקדמה, והיא, אם נברא אחד חסר השלמות לא נאמר עדיין שהוא רע ממש, כי יכול להיות חסרון, שאף על פי שאינו השלמות והטוב הגמור, בכל זאת איננו רע. הלא תראי גם המלאכים בודאי חסרים, כי אין תכלית שלמות אלא לאדון ב"ה, וביניהם גם כן כמה מעלות. ואף על פי כן אינם בחסרון כל כך גדול שיוליד בהם מה שהוא רע ממש, שהרי אין ביניהם קנאה שנאה וכו'. א' בני האדם הם פחותים וחסרים מן המלאכים, והחסרון גבר בהם כל כך עד שיש בהם מה שהוא רע, כי יש בהם יצר הרע, חולאים ומיתה... ואמנם שלשלת החסרונות היא שמוציאה את הרע בהשתלשלותו. (שם קיח)

ותראי שיש בענין חכמה עמוקה, כי האלקים עשה את האדם מתחלף במצביו הרבה, כדי שיפול בו מה שצריך מן העבודה והשכר בכל הזמנים. כי הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים הללו תולדות, כי מפני הכונניות שאמרנו, נמצא שכל תנועה קטנה באדם מניעה דברים רבים וגדולים, כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים, הגשמיים והרוחניים וכו'. עם כל זה לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם האדון לנבראיו בשיעור מדוקדק עד שאין תכלית. ונמצא שני בני אדם על שולחן אחד ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשה האחד יתעלו עד רום שמים, ותולדות האחר לא יתעלו ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו נשרף, ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה להם כן... כי יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא ונשמתו מעוטרת בעטרות קדושה והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם, ויניע כל אופני הקודש... וכאן הדרגה רבה לפי הכנת האדם ולפי הכנת המעשים עצמם והזמן, וכל שאר המתלוים בלא ההכנה הכללית שנתן ה' לעמו להיותם מקיימים ועושים כל התורה והמצוה, כי זולת זאת לא היו יכולים לעשות במעשיהם את התיקון הגדול לכלל הבריאה. ובכל זאת גם בהם ההדרגה הזאת...

והרי לנו בכאן ג' חילוקים למציאותו של האדם: קודם החטא, אחר חטאו, ומציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שלעתיד לבא. והנה מציאותו קודם לחטא הוא מצב אמצעי, בין מה שהיה יכול להיות ובין מה שנהיה אחר כך. ועל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב שהוא פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא, כמו שהיה.

וכבר ראינו מקרא שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מפני שרצה אותו מעולה מכל הנבראים, רצה שגם דמותו תהיה כן, וכן כל מקריו ועניניו יהיו עשויים לערך חשיבותו. הלא תראי כמה מן הנקיון והסדר הנאה במעשה בני אדם, מה שאינו כלל במעשי הבהמות. וזה מפני עומק החכמה שבמעשה הבורא ית"ש לעשות הכל על הצד היותר טוב ומשובח, שיוכל הכל להיות בהקבלה ובהתקשרות ענינים אל ענינים, וביחס נאות.

תראי: האדם לא יכול להיות בזמן אחד אלא במקום אחד, וצריך משך זמן להתנועע ממקום למקום. המלאכים שהם נכבדים מן הגוף הזה אינם כן, והתיחסה להם העפיפה מפני קלותם. החושים של האדם אינם מרגישים כי אם באותו שיעור וגבול המחוקק להם, והרוחניים אינם כן כלל. כללו של דבר: עצם מהות הנושאים ומקריהם בכל הענינים עומדים תמיד ביחס. ונמצא שיש לנו להבחין שתי הבחנות בענין האדם ושאר הבריות: א' מציאות הענינים המכוונים במציאותם ובמקריהם, וב' הדרך שלהם רוצה לומר צורתם וצורת פעולותיהם, כי מה שיניע את הגוף יוכל להניע גם את הנשמה והמלאך, אך זה לפי דרכו וזה לפי דרכו...

ובאדם הראשון עצמו, בהיותו הצורה המעולה והמתוקנת יותר, לא היה שום חולי ונזק נופלים בו. ואמנם כל זה הוכן בתחילה, ובבריאת הרע עצמו נעשו כל אלה כחק הטבע הכללי ונמצא האדם במציאותו השלמה והמעולה, וזו מציאות עליונה שבכח באדם, ואח"כ רצה להשפיל את המציאות, שלא יהיה בעילוי הראוי לו, וישאר לו מקום להשלים את עצמו בהתעלותו אל המדרגה העליונה הראויה לו. ואין זה שיהיה להשפעה עצמה כח קטן יותר, כי זה לא היה נקרא השפלה, אלא שתהיה המניעה חוץ ממנה, דהיינו שאף על פי שמחוקה היה להוליד ממנה התולדה השלמה, יעדר ממנה דבר זה מחמת הרע המחודש שגורם לה ההשפלה הזאת... ובהשפל ההשפעה בתשות כחה, אז נמצא מקום לרע ממש... (שם קכו)

ואמנם כלל תיקון הבריאה חילק אותו האדון ב"ה בין כל הנשמות אשר עשה לעבדו, לפי מה שידע שהגון לכל אחת מהן, לפי הענין שברא אותה, שהוא דבר נעלם מאד, ולא הושג על ידי נביא וחוזה, כי הוא נכלל בטעמי הגזרות הנעלמות מהנבראים. ולא יוודעו לנו כי אם התולדות. ונמצא שיש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות מושפע בריבוי ההשפעה, שהוא אחד הדרכים שבו תושלם הבריאה. ויש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות מושפע במיעוט ההשפעה, שהוא הדרך השניה להשלמת הבריאה ואין כאן טעם מצד מעשי האדם, אלא מצד מה שמגיע להם לפי מה שחילק האדון ב"ה את תיקון הבריאה בין הנבראים. ואמנם המשפט לאלקים לתת אחר כך שכר טוב לצדיקים שהיו צדיקים, והגיע להם מצד דרכי ההנהגה העליונה שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פונה אל מה שמצטרך להשלמת הבריאה, לפי מהותה, קראו חכמים מזל, יען שאין ענינה אלא גזרה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו. (שם קסח)

אור החיים:

כי עשית - ג' דברים גרם בדבורו, א' שגרם סילוק אור כבודו ית' שהיה חופף על אדם ואשתו, כדכתיב, והוא סוד כתנות אור. ב' גרם שנכרתו מן העולם הזה שלא יחיו לעולם, ג' גרם שאפילו בימים אשר הם חיים בעולם לא יתעדנו בעדן אלקים כאמור ויגרש את האדם, וכנגד שלשתן לקה... כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת, היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם, ואינו יכול לדור בשניהם יחד... וכשירצה לעלות יצטרך השתנות הגשם, וזו היא מיתת אדם... (בראשית ג יד)

ויקרא האדם - ...וגם לו הוכרה ירידה, שקראו כאן האדם ג' או ד' פעמים, ויש לך לדעת כי האדם פחות מבחינת אדם, כאמרו במסכת עבודה זרה, אשר יעשה אותם האדם וגו' אפילו גוי העוסק בתורה וכו', והקשו רש"י ותוס' ממאמר רבי שמעון בן יוחאי אתם קרויים אדם וכו', ותירצו התוס' שיש הפרש בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח... וטעם הדבר, כי אדם בחשבונו מ"ה, ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפין יעלה כן... (שם שם כ)

...ותמצא כי כל הנבראים שבעולם, הגם שכולן מד' יסודות בראם, עם כל זה כל בריה עיקר בנינה מיסוד אחד, והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו... והאדם יסוד שעליו נבנו היסודות, והוא יסוד העפר דכתיב ויצר וגו' עפר מן האדמה, שהוא יסוד הגס והעב שבד', לזה ישיבתו ומנוחתו באדמה, ועשה ה' כן לסבות הרבה, אחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה, והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר, וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה מין הג' האחרים הרוחניים בערך העפר, לא היתה הכונה שלמה בבריאתו. והמשכיל יבין, והוא סוד הבירור... (שם ו ה)

...וכל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, ובעת עשות האדם מפעל הרע מחזק שורשו הרע, וכשנזהר מעשותו הוא ביטולו, ומעשה האדם יגיד על שורש נפשו אם היה מבחינת הרע או שורש המתוק בחינת הקדושה... (שמות יט ה)

ובכל אשר אמרתי - ולא יאמר כך וכך מצוות מספיקות לשמירתי, כי בחסרון מצוה אחת תחסר שמירה לאבר המכוון לה. ובשמירה מעבודה זרה שמירה לכללות האדם. אבל אם מבטל מצוה בפירוש, לא יהיה האבר המכוון נגדה נשמר על ידי כפירה בעבודה זרה בלבד. (שם כג יג)

בקירות הבית - פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים, אשר יבחרו במטעמי יצר הרע, שיקרא נגעי בני אדם, ואמרו בזוהר כי הקב"ה נותן הנפש בגוף האדם, מצלחת מה טוב, ואם לאו הוא עוקרה משם, וחוזר לשתלה במקום אחר, והוא מה שמרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא, ואמר כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית, פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף ונתעב הבית, והוא מה שרמז באומרו שעקרורות וגו'... וכאילו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת יצר הרע שנקרא ארור... ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה, על דרך אומרם ז"ל סימן לעבירה הדרוקן... וצוה ה' לסגור הבית, שלא יושפע משפע האלקי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד חלוץ האבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית... (ויקרא יד לז)

...כי חיוניות הנדבק בשורש העליון יש תחתיו הכנות כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חומר גשם, וברא בו ה' כח מניע, והיא הנפש שתכונתה נוטה לגשם, ויתאו למטעמותיו, ובראם השי"ת בתכונה זו, כדי שיתמזג עם הגוף, והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח, ורוחה מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויה, ומעתה כשהאדם אוכל הדם, הרי לפניך אוכלין מרובים, הגוף הנפש הרוח הנשמה... (שם יז יד)

נאם - ואמר ג' פעמים נאם, לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכחו הנעלם. א' כח שבא בבריאתו שפעל בו המוליד, ב' שקנה בכח מעשיו, כי האדם ימשך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו, ג' אשר הקנהו ה' לסבה ידועה להיות נביא לגוים... (במדבר כד ג)

הגר"א:

לך אל נמלה - כדי ללכת בדרכי ה' זקוק האדם לג': חכמה, מדות, ומעשים טובים... (משלי ו ו)

נגע - כמו שכתוב בזהר נשא: קודם מיתה ג' מלאכים באים, אחד מחשב רגעיו מה עשה בהם. הב' חושב העבירות, והג' שלמד אתו תורה בבטן בא לראות אם שלמים אתו... (שם שם לג)

אישים - אמר אישים ובני אדם על חכמה ובינה, כי חכמה נעלמת יותר מבינה, ואפשר לומר רק לגדולים שהם אישים, וה' שמות לאדם: אדם, גבר, איש, בן אדם, ואנוש, שהוא הפחות, כי עד דור אנוש היה צלם אלקים באדם, ומאז נשתנו, כבמדרש, שנשארה רק בחינת נפש, שהיא שתופא דגופא... (שם ח ד)

גהה - הוא הפנים. כי באדם ד': עור בשר, גידים ועצמות. עור מבחוץ וגרוע מכולן, ועצמות פנימיות מכולן. ובהן ד' נשמות: נפש, רוח, נשמה וחיה, וליחידה זוכים רק יחידי סגולה. וכאשר נאסף לבית עולמו משתנה תחילה העור ובסוף העצמות. ואמר שלב שמח ייטיב אפילו גהה.. (שם יז כב)

תניא:

...כך שתי הנפשות האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל שיתלבשו כולם באברי הגוף, ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום, דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו, ואהבת ה' כאש בוערה בלבו... (ליקוטי אמרים פרק ט)

שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ואעפ"כ עיקר משכנה והשראתה היא במוחו, ומהמוח מתפשטת לכל האברים, וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות, והאזן לשמע, והפה לדבר והרגלים להלוך כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותם. והנה אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף מן הנשמה מצד עצמה ומהותה שיהיה מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקים שונים מתלבשים ברמ"ח מקומות כפי ציור חלקי מקומות אברי הגוף, שלפי זה נמצא עצמותה ומהותה מצוייר בציור גשמי ודמות ותבנית כתבנית הגוף חס ושלום, אלא כולה עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מכל ציור גשמי ומבחינת וגדר מקום ומדה וגבול גשמי מצד מהותה ועצמותה, ולא שייך במהותה ועצמותה לומר שהיא במוחין שבראש יותר מברגלים, מאחר שמהותה ועצמותה אינה בגדר ובחינת מקום וגבול גשמי, רק שתרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה במהותה ועצמותה לצאת אל הפועל והגילוי מההעלם להחיות רמ"ח אברין ושס"ה גידין שבגוף על ידי התלבשותם בנפש החיונית שיש לה גם כן רמ"ח ושס"ה כחות וחיות הללו... (שם פרק נא, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

...והנה רצון הקב"ה היה להמציא על ידי השלש אמות אמ"ש שימצאו כלים נמצאים מדריגות מדריגות, ושבכל מדריגה יתמזגו היסודות באופנים שונים, ושעל ידי כל כלי וכלי לפי בחינתה יוכר בבחינות שונות שתשוקתן להמשך למעלה, וגם להשפיע למטה להכלי שלמטה הימנה, בכדי שגם בכלי התחתונה שבתחתונות ימצאו הכוונה הראשונה שהיא מתנשא לראש. לזאת נמצא התמזגותם באדם בשלשה כלים במוח בלב ובכבד, והן המה כלי הנפש רוח ונשמה שבאדם, ובכל כלי מהג' כלים מתגלמים השלש אמות אמ"ש להתראות כחן בגילוים שונים היינו בכלי המוח ניכר התמזגות השרשין על פי המחשבה. והוא שמודעת בזוהר שלפי התמזגות ד' יסודין שבכלי המוח ככה תהא גלוי השכל בו, והיותר וכו', אם כן בעת אשר יתור האדם לחשב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קדש הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו, ומגביר כחות הטומאה והס"א בבית קדש הקדשים העליון...

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין גם כן בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם... אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית"ש... וכמאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם... אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים רואים ומוכנים להשרות שכינתי... (שער א פרק ד, וראה עוד אדם-מעשה)

ומה שעלתה ברצונו ית"ש להרכיב את האדם התחתון לראשי העולמות עליונים שיתנהגו על ידו... ונקבע קביעות חזק בדעתו כענין הדעת לחבר היטב כל הכחות מן הקצה אל הקצה, שיהא כל כלי מוחו ממולאים במחשבת תורה להשיג כל רצונות השי"ת, ומחשבת עבודתו ית"ש, וגדולתו ואהבתו ויראתו, ועל ידי זה יומשך בשכלו לרצונו ית"ש שיהיו כל מחשבותיו בלתי לה' לבדו בתורה ועבודה עד שלא יעלה שום מחשבת פגול אשר לא ירצה.

ועוד משתלשלים מזג היסודות לכלי הלב, ואף שבלב אינם בדקות כל כך כמו במוח, כי תנועתם בלב המה מורגשים יותר, כי מוחא שקיט ונייח, ובלב פועלים היסודות בכח יותר חזק, אמנם כך היה רצון השי"ת שיהיה מזגם מתגלה יותר בכלי הלב, כי שם מקור חיות כל האברים, ושיהיה פעולות האברים נמשכים אחר ציור הלב נתמזגו היסודות בכח יותר חזק, שיוכל לעורר בכח חזק את האברים היותר מגושמים לציורם הרוחני... כטבע האש להפוך כל גשמיות לאעלא לון לעילא...

ומן הלב נמשכים התמזגותם לכל כלי המעשה לקיים בפועל ממש כל מצוות ה', באהבה ויראה מסטרא דמיא, ובשמחה של מצוה מסטרא דאשא, ובזריזות נפלאה מסטרא דרוח, עד שכל תנועות אברי גופו יהא ניכר שהמה נמשכים בלתי לה' לבדו...

לכן העולמות מתנהגים על ידי מעשי האדם, כי המה כפי נטייתם מעוררים שרש נשמתו העליונה שמעליהם, שהיא הנפש חיה שלהם, בהתנועעו ינועו ובעמדם תרפינה, זה שאמר כאשר נופח באפיו הנשמת חיים, שהיא גבוהה מהעולמות ופנימיותם, אז ויהי האדם לנפש חיה להעולמות, וכן כתב ר' חיים ויטאל שנשמת האדם היא הפנימית שבכולם... (שם פרק ה, ועיין שם עוד ואדם-צלם אלקים)

...והנה חז"ל באו ללמדנו, לבל נחשוב להיותנו מלובשים בחומר אם כן אנו נבזים באמת כחומר וכטיט חוצות, לזה אמר דעיקר חיותינו מנשמתינו, והנשמות הם משמי מרום, ויש נשמות יראי אלקים שהם גבוהים הגבה למעלה יותר ממלאכי השרת, ודע כי כל העולמות הם בהדרגה זה אחר זה, עולם תחת עולם, וכל עולם הוא כעין נשמה לתחתון ממנו... אם כן נשמת בני אדם המאמינים בתורה הם נשמה להחיות, והחיות לאופנים, וכן למטה עד סוף העולמות... וכן כשהאדם פוגם בדבר קטן, מגיע גם להם הפגם... (רוח חיים א א)

מלבי"ם:

כי טוב - ...וכבר הביא מהרי"א (אברבנאל) מאמר הקדמונים, כי הנמצאים יוצאים מהא-ל ואליו ישובו... והאדם מצד גופו ונפשו עומד בין העגולה היורדת מלמעלה והעולה מלמטה למעלה... (בראשית א כה)

בצלמנו - רוצה לומר צלם של העולם הגדול, עם האלקות המחיה ושופע בעולם הגדול הזה... שמצד נשמתו הוא מעולם השכליים ומצד גופו הוא מעולם הגשמיים, ובזה הניח חותמו על כל הבריאה, שידעו שכל העולמות הגם שהם מובדלים בענינם, הם מעשה יוצר אחד ומיוחד... (שם שם כו, וראה עוד אדם-צלם אלקים)

והנה טוב מאד - ...ואולם אחר שנברא האדם שהוא תכלית הבריאה, שכולם נבראו רק בעבורו, שבו כולם להיות טוב מאד. שאם נשאל למה לא נברא הצומח שיהיה בעל חי, שאז לא היה לאדם פרי עץ ולחם לאכל, ואם תשאל למה לא נברא הבעל חי שיהיה לו שכל, שאז לא היה לו להאדם בהמות לתשמישו, ובבחינה זו שהם לא נבראו רק לצורך האדם הם טובים מאד... והכוונה האלקית בבריאת האדם שיהיה בצלמו, ושהנפש האלקית שהיא חלק א-לוה ממעל יהיה לה מרכבה חמריית מורכבת מכלל העולם, דומה כדוגמת האלקית הרוכב במרכבה הגדולה זה לעומת זה... שעל זה אמרו במדרש והנה טוב מאד זה עולם הבא, שהגם שמצד העולם הגשמי הזה תמצא רעות שהוא המות והיצר הרע, זה יגדיל אושר הנפש ומלאכותה בעולם הזה אחר שתפשט מלבושיה הצואים לעולם הבא... (שם שם לא)

...וכן מה שאמר נעשה אדם מציין גמר תקונו מצד כחות גופו כפי שהורכב עם הנפש הנבראת, וכח הבריאה שיש לו שאין דוגמתו בבעלי חיים, שהם בעלי רצון ולא בעלי בחירה. וזה תקון והשלמה לאדם. אולם מה שאמר וייצר את האדם מורה על צורתו המתדבקת, שזה דומה כמו שכתוב ויצר את כל חית השדה. וזה כולל כחותיו הרוחניית הנתלים בגופו כמו המדות השתולים בו, וכח השכל והבינה, ונמצא באדם: א' כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת ששוה בהן אל הבהמה, ועליהם נאמרה יצירה באדם ובבהמה בשוה. ב' כחות המדות המיוחסים אל הרוח, לפי שהרוח מעלה ציוריהם על פני הלב, וכחות האלה נמצאים גם כן ביתר בעלי חיים, רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים... הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשם ונבדלים הרחק רב מן אור הכחות האלה המאירים בנפש האדם, וכן המדות באדם שרשם מנפש המדברת, ואשר בבעלי חיים שרשם מרוח הבהמה. ועוד שכל אחד מבעלי חיים לא ימצא בו רק מדה אחת לא זולתה, אבל האדם כולל ברוחו כל כחות מעשה בראשית, ועוד שכל בעל חי לא ישמש גם בכחו הפרטי רק לענין פרטי, והאדם ישמש בכל כחו לענינים רבים כוללים ומיוחדים, ועוד בנפש האדם נמצאו גם הפוכי הכחות האלה, לא כן בבעלי חיים, ועוד באדם יען שנפשו עליונה אין גבול לכל מדה ומדה ממדותיה, אבל הבעל חי יש לכל אחד גבול עד כמה יתפשט כחו, ומצד זה יש באדם כח הבחירה, והוא כח הממשלה אשר בנפש להכריע מדותיו על פי שכלו נגד תאותו ותשוקתו, לא כן בעל החי לא יוכל לעצור מלעשות כל אשר תניעהו תשוקתו וטבעו. ועוד נמצא בנפש האדם כחות אשר לא נמצא דוגמתם בנפשות יתר הבעלי חיים, כמו כח החכמה והשכל והדעת, ובכל זאת הם כחות גופניים... בבעלי חיים שתחת מין אחד אין שום הבדל ביניהם, כל האריות גבורים וכו', אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול, עד שיתדמו כשני מינים נפרדים... (שם ב ז, וראה שם עוד וערך נשמה)

  רב את יוצרו - מדבר נגד השואלים מדוע לא ברא את העולם בלי ההעדר, או את האדם בלי גשם, והוא כאילו יריב החרס את יוצרו על שלא נברא מזהב, או בלי ידים שימשמשו אותו. (ישעיה מה ט)

בן הנכר - שאין לו יחוס מלפניו, והסריס שאין לו יחוס מאחריו, ואין להם הקיום במין, אך הקיום האישי של אדם חשוב מהקיום במין. והקיום האישי יושג על ידי שמירת שבתותי - יסוד האמונה, ובחרו - במצות ובעבודה, ומחזיקים בבריתי - ועל ידי למוד התורה. (שם נו ג וד)

כל רוחו - רוח הוא הכח המעלה ציורים על הלב, ורוב ציוריו רעים, כגאוה וכו', וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים מעומק הנפש ללב, יתעורר הכח המתעורר לפעול על פיהם. והחכם המושל ברוחו ישבחנה, ישקיט הרוח וישפילו לאחורי הנפש על פי חוקי החכמה. (שם כט יא)

מה אדיר - מתפלסף נגד המקטינים מעלת האדם, ודעת המאמין שכל הכוכבים והשמשות נבראו עבור הצדיק השלם, והוא מושל בהם, וזהו יסוד התורה ושכר ועונש. אראה שמיך - ...כי החכמים טעו בהביטם אל החומר ואל רוב כמות החומר, אך באמת אם נביט לאיכות, השעון הקטנטן נפלא יותר מהגדול, וכן בכל הבריאה שולטים חוקי המכניקה וכו', ואילו באדם התקבצו כל החוקים יחד ונוספו רבים חדשים, וכולו מלא פליאות. מפי עוללים - שחברת בתינוק נפלאות גדולות, ועל כולם כח הדבור המופלא. יסדת עוז - בו נשתלמה הבריאה ונתקבצו כל מעשה בראשית כאילו הוא עקר הבנין, וכל הכוכבים וכו' ענפים ועלים ממנו. (תהלים ח ב וג)

ותחסרהו מעט - שעקר האדם ועצמותו הוא חי מדבר, וגופו רק מקרה בו, בהפך לדעת הפילוסופים שהאדם משוכני ארץ, ובאדם נכרה חכמת ה' בשנים, בנשמה מצד עצמה שמקבלת החכמה וכו', ובגוף מצד מלאכתו הנפלאה, ועל ב' אלו אמר ותעטרהו. ותמשילהו - האדם נמשל לכל הנברא, שהכל בו, והכל נגדו כערך החלק אל השלם, וכדפירשנו, שהבריאה צעדה והשתלמה אליו, שהוא עטרת הבריאה. כל שתה - וככל שבריאה קרובה אל האדם הוא מרבה להשתמש בה. (שם שם ו וז)

הודיעני - האדם ימצא עצמו מיושבי העולם השפל החמרי, וגם כאחד מבני אלהים, ומבקש מה חדל אני - אדע מאיזה עולם אני. טפחות - ימי תחת מדה וזמן, שינוי ותנועה, ומצד שני יגביה עוף. אך בצלם - סוד האדם הוא, שהוא ציור האלקות המנהיגה העולם, שהאלוקות תתלבש בעולם להנהיגו בהנהגה בחירית, וכן באדם, ולכן יהמה וישתוקק תוחלתי לך - שתשוב נפשו לצרור החיים אל ה'. (שם לט ה וז)

גר אנכי - מצד הנפש, תושב - מצד הגוף, ולכן יגברו כחות הגוף על הנפש. השע ממני - אם כן אין ראוי ליסרו, אחר שמטבע גופו נוטה לחטא. (שם שם יג ויד)

במאזנים לעלות - אם ראית בני אדם עולים ברום ההצלחה הוא כמו הבל לעלות - ההבל שהוא קל עולה במאזנים. (שם סב י)

איש ואיש - בציון כל פרט משלים את כלל האומה. (שם פז ה)

ידיך עשוני - מבקש שילמדהו איך עשהו, כי גוף האדם מכוון אל מצוות התורה, ומזה ילמד סודות המצוות. (שם קיט עג)

גלמי ראו - וברא גוף האדם כדוגמת העולם הגדול, ולו אחד - כך שיש לגולם הזה אחדות והתדמות עם ימי שאר הבריאה. (שם קלט טז)

כל רוחו - רוח הוא הכח המעלה ציורים על הלב, ורוב ציוריו רעים, כגאוה וכו', וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים מעומק הנפש ללב, יתעורר הכח המתעורר לפעול על פיהם, והחכם המושל על רוחו ישבחנה - ישקיט הרוח וישפילו לאחורי הנפש על פי חוקי החכמה. (משלי כט יא)

הכתב והקבלה:

את הכרובים ואת להט החרב - אחר גירושו מגן עדן שוכנים בנפשו של אדם הנפש המשכלת, בה הוא מעותד להדמות לכרובים בעבודת ה', והנפש המתאוה שהיא חרב משחית נגד תורה ומצוות, והחרב הזאת ביד האדם להתהפך בה לצד זה ולצד זה. (בראשית ג כד)

בידכם ניתנו - אע"פ שהאדם נראה יותר מאוס ונפסד משאר בעלי החיים, יצירתו מטפה סרוחה שלא כזרע האדמה, במותו יעלה יותר צחנה וצואתו יותר מסרחת, בלידתו אינו נחשב ואינו מתקיים בלי עזר, בכל זאת ראינו בבריאה שהפסד כל דבר הוא יתרונו, כי הבריאה נוצרה כדי להתעלות תמיד, בהפסד צומח על ידי אכילה הוא נעשה בעל חי וכו', אם כן הפסד כל דבר הוא השלמתו. אמנם דבר הנאכל על ידי אדם השקוע במאכל ובמשתה ובוזה התורה משתנה לרעתו, כי אדם זה גרוע מבהמה... אך הנאכל על ידי אדם המכוון להברות נפשו לעבודת ה' מתעלה מאד, ותחול גם עליו קדושה. וזה שאמר כאן בכל - מלשון כלילות ושלמות, שלמות כל הנמצאות בידכם ניתנו. (בראשית ט ב)

תתחטאו - מה שכתב רש"י על פי חז"ל אתם קרויים אדם וכו', אין כוונתו להרחיק אומות העולם מכלל מין האדם, וחז"ל אמרו בפירוש איש כי ידור, לרבות הנכרים, אלא כדפירשנו בפרשת בלק. ואם כן האומות שאין עליהן המצוות המיוחדות ועושים רק המסכים עם השכל האנושי וטבעו, אין ליחס להם תואר אדם, המתנהג על פי חוקי ה' המתנגדים לטבע ולשכל האנושי, כי אדם הוא מלשון התדמות, רוצה לומר שנעשה בדמות אלקים. ולכן אמרו שעם הארץ אינו נקרא אדם. (במדבר לא ל)

רש"ר הירש:

נעשה אדם - כדפירשנו מלשון אדום, הצבע שקרן האור שלו נשברה פחות מקרן אור הצבעים האחרים. זאת אומרת הוא הגילוי הישיר ביותר לאלוקי בארץ. או אדם קרוב להדום, הדום השכינה בארץ. וכן קרוב לחותם, הוא חותמו של הקב"ה בבריאה. וגם קרוב לדמה, תפקידו הוא להדמות לבורא. בסכום נוכל לומר, אדם פירושו ממלא מקום. (בראשית א כו, וראה עוד ישורון שנה ז עמוד 524)

זכר ונקבה - שניהם נמצאים בקרבה שוה אל ה'. הזכר הוא הזוכר ונושא את הקבלה האלוקית והאנושית ושומר עליה. נקבה - קביעות, היא מקבלת את יעודה על ידי התחברותה עם הזכר הבוחר ביעודו. (שם שם כז)

וייצר - מהנאמר בפסוק כאן נובעים תודעת וכבוד האדם. מהותו אינה מתבטאת בהיותו נפש חיה ככל בעלי החיים, כי אם מהאופן איך הוא נעשה לכך. (שם ב ז)

ויפח באפיו - אפים מבטא את השאיפה לקבל אל תוכו מתבל ומלואה, פנים מציין רק את הפניה לכוון מסויים. שורש הוית הצומח הוא למטה, בשורשו, של בעל החיים הוא באמצעו, בלבו, ושל האדם הוא בראשו, ברוחו. הוא מביט כלפי מעלה, שם תקוותיו, תשוקותיו ומחשבותיו, תודעתו היא ישותו. (שם)

לבשר אחד - בתנאי שיהיו שוב לב אחד ורוח אחת כמו לפני הפרדתם, ויעמידו את מחשבותיהם, רצונם וכוחותיהם לשרות ה'. חיי האדם דורשים אם כן אחוד של זכר ונקבה, מה שאינו כן בבעלי החיים שנבראו יחדיו, אך אינם זקוקים זה לזו כי אם לקיום המין... מכאן מובנים אסורי העריות לבן נח, עליהם להשלים זה את זה, ולשם כך נחוץ שיהיה לכל אחד מבני הזוג אופי שונה, כי אם יהיו דומים רק יחזקו זה את זה לטובה או לרעה באופים המשותף, ולא ישלימו זה את זה. (שם שם כד)

ולא יתבוששו - כל זמן שהאדם שלט לגמרי בחושניותו והעלה אותה למדרגה רוחנית, לא היה לו מה להתבייש. האשה הזהירה אותו לשלט תמיד ביצריו, ולהתעלות לחופש המוסרי. (שם שם כה)

ותפקחנה עיני - הנחש צדק, עתה ניתנה בהם הכרה חדשה. כל זמן שהאברים עמדו רק לשרות ה' לא היה לאדם דבר להתבייש בו. כאשר נשתנה מצב זה נולד בקרב האדם הקול, המזכירנו שאין עלינו להיות כבהמות, המצפון. (שם ג ז)

ואיבה אשית - ממחיש את ההבדל בין האדם לבהמה, וכי אין האדם צריך להכנע לרודנות היצר הבהמי שבו. הנחש ביצרו נושך, וזהו סם המות לאדם. כן גם סמים-יצרים אחרים, המהנים האדם לרגע, וסופם מות. (שם ג טו)

עד שובך - ...חשוב מאד לציין, כי הקללה לא נתנה לאדם, כי אם לאדמה ולבעלי החיים. מיעודו של האדם ומכשרונו למלא יעוד זה לא נגרע מאומה. לא התפקיד שונה, כי עם תנאי הסביבה. כל ילד נולד עדיין טהור כמלאך. עלינו להתקומם נגד השקר של "חטא תורשתי", האומר כי לאדם אבדה האפשרות להיות טוב, וכי הוא מוכרח לחטוא, וכי האנושות זקוקה לדבר נוסף על נאמנות לחובתה, כדי שתוכל להתעלות שוב למדרגתה העליונה. אין האנושות זקוקה למתווך מת או קם לתחיה. ההסטוריה מראה לנו באבות ודומיהם כי אפשר שוב להשיג קרבת אלקים על ידי חיים של עבודת ה'. אנו מעידים: נשמה שנתת בי טהורה היא... כן אי אפשר לדון אחרי השתנות הטבע הכללית מן האדם העכשוי על האדם ההרמוני, הגן-עדני, שחזה את ה' ושמע את דברו... סך הכל של התורה וההשגחה האלוקית הוא, על האדם להטהר ולהתנשא אל ה' ואל האלוקי באמצעות הכח המוסרי הנצחי שניתן בו. (שם שם יט)

כתנות עור - לומר לנו, שכל זמן שעלינו ללבש בגדים עוד לא הגענו למצב הגן-עדני, ועלינו להתבייש עוד מן הבהמי שבנו. לר' מאיר בב"ר כ' נאמר: "כתנות אור"... הבגדים, ומצות ציצית שבהם צריכים להזהירנו מפני הסתת הנחש-היצר שבקרבנו, ולומר לנו, שעם כל הקידמה עדיין לא חזרנו למצב הגן-עדני. (שם שם כא)

את דרך עץ החיים - נראה שחז"ל פירשו: לשמר שלא תאבד לאדם הדרך של עץ החיים. וכן היו כרובים בגן עדן הקטן, המקדש. הם רומזים לאידיאל של האנושות, לשמש כנושאי תהלת ה'. (שם שם כד)

כי תעבד את האדמה - האדמה משמשת "הדום" לאדם, רק כאשר הוא משמש "הדום" לשכינה, בלא זאת נתפרדה החבילה, והוא נע ונד על האדמה... (שם ד יב)

לא ידון רוחי - על ידי תערובת זו של הרוח בגוף ותגבורת החושניות שבו, לא יוכל עוד רוחי שבאדם למלא את תפקיד הדיין, שעל ידו יתעלה שוב דור הטוב מקודמו. בשגם הוא בשר - כי הגוף המתיצב מול הרוח הוא חושני. לא לחנם מעמידה התורה את חוקי העריות בראש החוקים, בספור זה מראים לנו, כי הם תנאי מוקדם לצמיחת רוח ה' באדם. (שם ו ג)

וכל יצר - התרגום המקובל של "יצר" ככח הדוחף, כאילו, את האדם למעשיו, בטעות יסודו. כאילו יש באדם כח הדוחפו לעשות הרע. על יסוד זה בנויה דת, האומרת שהאדם עומד תחת שליטת הרע, ובטענה זו היא כובלת את האנושות. יצר זה אינו כח המכריח, כי אם יוצר, "יצר האדם" רוצה לומר, מה שהאדם עושה ויוצר, ולא מה שממריץ את האדם למעשיו. וכן בישעיה כ"ט ט"ז: "ויצר אמר ליוצרו" וגו'. (שם ו ה)

יצר מחשבות - רוצה לומר יצירי מחשבותיו. נפשנו חושבת ומבררת מושגים לצורות, לאידיאל שלנו. יצר הוא האידיאה, אנו משוים לנגד עינינו את הדבר שאנחנו יכולים להשיגו, ולפי יצר זה שיצרנו נגד עינינו אנו משתדלים להשיג את הטוב או את הרע... (שם)

אמחה וגו' מעל פני האדמה - בין האדמה לאדם קיים גם קשר מוסרי ולא רק קשר פיסי. אולי רומז כאן גם לכך שהכליון היה רק יחסי, רק מעל פני האדמה, אך האלוקי שבאדם נשמר עבור חלל ויחסים אחרים. (שם שם ז)

את שם - שלשה כיוונים מצוינים כאן לחיי האדם, אם נפשו של אדם תקינה, שלשתם משתעבדים ליסוד נעלה, כפי שראינו בנח. הרוח מתעלה כאשר התהלך את האלקים, החושניות מתעלה כאשר הוא "תמים", הרצונות והשאיפות מתעלות כאשר הוא צדיק... (שם שם י)

וילך אברם - הוא פנה מעצמו אל הארץ, בה היה האדם פעם יותר קרוב אל ה', אל המקום שממנו ניטל עפרו של אדם הראשון, ושם הקריבו הבל ונח. (שם יב ד)

וילך ה' - ...דוח-שיח זה בין אברהם לבורא, בו מעיז האדם שהוא עפר ואפר להקריב את תעצומותיו ולהביע את רגשי הצדק לפני הבורא המצדיק את טענותיו, הוא ערובה לאלוקיות הקול המפעם בקרבנו, והקורא אותנו ליושר ולחובה. אנושיות ויושר מובטחים לנו על ידי קול זה, וכן כל הנכסים הרוחניים והמוסריים הנעלים מעל להשקפה החמרנית של עפר ואפר. (שם יח כט)

בהר ה' יראה - כל אדם נראה על ידי ה', ומופיע לפני ה' בהר זה כדי להבחן לפניו. האדם מביא אתו לשם עולת ראיה, כדי לקבל על עצמו מחדש את תפקיד העקדה. (שם כב יד)

חיי שרה - ...המושגים של חז"ל שונים ממושגינו כיום. את הנקיון מחטא הם מיחסים לבת כ', ולא כדעתנו, לתנוקת בת הז'. נקיון שייך רק במקום בו אפשר להתלכלך בחטא, במקום בו היו מלחמות פנימיות נגד היצרים והאדם עמד בהם. בילד הקטן עדיין אין מקום לכך. את היופי הם מייחסים ליופי הטבעי של התנוקת, ולא ליופי של בת הכ'... (שם כג א)

אחוזת קבר - התרגום הגרמני של אחוזה רוצה לומר, דבר הנמצא ברשותו של האדם. לא כן דעת התורה, המלה אחוזה מופיעה בנפעל: ונאחזו בתוככם, ויאחזו בה וגו', האדם נקשר בקרקעו, ולא הקרקע באדם. לכן הקרקע ערב בעד האדם, ואין נשבעים על הקרקעות. רק נכסי דניידי נכללים בתוך האישיות... (שם שם ד)

והנה סולם - ...הוא רואה שגורל האדם איננו נקבע בארץ בעולם החושים, מלאכי ה' עולים לראות את התמונה האידיאלית של האדם כפי שעליו להיות, ומשוים נגדה את תמונתו כפי מה שהוא... (שם כח יב)

מה מעשיכם - במצרים נחשב האדם רק כפי מקצועו, הוא לא נולד ונחשב שם כאדם, אלא כחקלאי כחייל וכו'... (שם מו לג)

המלאך הגואל - בב"ר צ"ז ר"א מקיש פרנסה לגאולה, כי שניהם פלא, ובכל יום. באמת פלא גדול שימצא האדם את פרנסתו בדרך ישרה ומוסרית. זו מתנה מה', כמו שנאמר טרף נתן ליריאיו, להם הוא נותן במתנה, מה שאחרים טורפים וחומסים. להשאר ולחיות בתמימות בתוככי עולם כזה, לשם כך נחוצה גאולה תמידית, ועל זה נאמר, שאילו ניתן לראות את המזיקין אי אפשר לאדם להתקיים. הכוונה היא הן למזיקים הגופניים והן לרוחניים שבעולם הטרף הסוציאלי... (שם מח טז)

ויאמר מטה - ...המטה משמש לאדם כמשענת ולהארכת תחום שליטת כחו. הוא גם סמל שליטתו. ברצון ה' תיהפך משענת זו לנחש, אשר לו איבת עולם לאדם. ולהיפך, הרועץ לאדם, הנחש, יכול ליהפך מכשיר לעזרתו... (שמות ד ה)

ואם שלש אלה - את הפושע הנמכר כעבד, ואת בת העני הנמכרת כאמה, מעמידה התורה בראש פרשיות המשפט האזרחי-אישי, ובהם הראתה איך עלינו לראות את כבוד האדם, וכיצד עלינו לשמר על כבוד האדם אפילו כלפי שכבות ואנשים כאלו. (שמות כא יא)

המעלה אתכם - רוצה לומר שאין ענין המאכלות האסורות הוראת דיאטה למען שמירת הבריאות, אלא למען שמירת הבריאות המוסרית-רוחנית של האדם. חוקים אלו מגינים נגד תקיפות בהמית של יצרים חושניים באדם, ומגינים על הרצון המוסרי-רוחני שלא יקהה. עלינו לשמר על כך שחמרנו ישאר במסלה הצרה המכשירה אותו להיות מכשיר לרוחניות. שניהם יחד, החומר והרוח, הם מכשיר האלוקות, שעל ידם היא פועלת בארץ. טומאת מגע מביאה לידי הכרתנו, ומראה לנו באופן סמלי, מה שמצוות מאכלות אסורות פועלות באופן מעשי... (ויקרא יא מה)

ותטמא הארץ - טומאת התושבים מטמאה את הארץ. הארץ תלויה באדם ובמעשיו, כפי שראינו שהגשם הראשון ירד רק כאשר הופיע האדם בארץ. מצב זה מודגש ביותר בארץ הקדושה, המשמשת כמו העם שעליה, כאמצעי להתפתחות האנושות... (שם יח כה)

חמישים יום - הספירה מתכוונת להביע יציאה מתוך מצב למצב אחר... היובל מביא את החופש החיצוני במדינה, ספירת העומר מביאה את החרות המוסרית הפנימית שבאדם, כיסוד וכתנאי מוקדם לקבלת החרות האלוקית והעצמאות על ידי קבלת התורה. את החרות המדינית אפשר לקבל כמתנת א-לוה, אך את החרות הפנימית אפשר לקבל רק על ידי פועל האדם בעצמו. בישורון שנה ה'  עמוד ל"א פירשנו את הדמיון בין מילה, שבת וספירת העומר... שעבוד האדם תחת האלוקי, יחד עם רסון הגוף על ידי החוק האלוקי, הם המומנטים הקודמים למתן תורה, ועל ידי הספירה אנו ממחישים אותם בתדירות לנגד עינינו. (שם כג טז)

כי קדוש אני - האפשרות להיות קדושים ניתנה בנו על ידי רוח החיים שה' נפח בנו. (שם כ כו)

וינצו במחנה - על עסק המחנה. כאן ניתנת לנו דוגמה מעשית להשפעת הטהרה המוסרית של אדם על עמדתו הסוציאלית. (שם כד י)

הזה עליהם - ההזיה הראשונה על הלוים היא להעלות את האדם מתוך צדו הצמחי-גופני ותאותני, מתוך אי החופש המוסרי. ההזאה השניה מעלה את האדם אל דרגת החופש המוסרי בפעולותיו. העברת התער על בשרם רומזת להסרת כל אנוכיות משרותם לפני העם. על פי הספרי באה כאן העברת התער במקום ההזאה השניה כנ"ל. (במדבר ח ז)

ופקודת כל האדם - מקרים מיוחדים התלויים בחוקי הטבע, וה' מוליך את האדם אליהם או מוסרו לידי כוחם. גם אלו באים כמובן מיד ה', אבל אינם מספיקים כדי לאמת את שליחותו של משה רבינו, שהיא הנהגה למעלה מהטבע, בה מתגלה ה' כעומד מעל לחוקי הטבע... אשר לא רק ברא את העולם כאלקים, כי אם מהוה אותו תמיד כה'. הוא יכול, אם כן, להתחיל בכל רגע התפתחות חדשה שאינה מותנית כלל בעבר, ומוכן גם לעשות זאת בעבור האדם שנברא בצלמו, ויכול גם כן להתעלות מעל לחוקי הטבע והכרחיותם אל מרומי החופש האלוקי-מוסרי. שליחותו של משה רבינו היתה לחנך את האדם ולהביאו שוב למדרגה זו של חופש מוסרי. (שם טז כט)

האפר של הפרה והמים החיים מסמלים יחד את האדם. כעבור זמן מה שוקע שוב העפר המעורב במים למטה, והמים צפים למעלה (נגד הגופני והרוחני שבאדם). בקידוש ניתנים מים חיים אל כלי חרס, זאת אומרת אל תוך גבולות ארציים של הכלי, ואליו בא העפר, לא נאמר כאן אפר כמות שהוא, אלא עפר, לרמוז אל חומר בריאת האדם, הוא מערב את האפר הזה במים הגוברים עליו ונושאים אותו, כמו שכתוב: ונתן עליו. עירוב החמרים באופן כזה נקרא קדוש. (שם יט ה)

וראה אותו וחי - על ידי זה יזכור את חסדי ה', שכבר הפכו אצל האדם לשגרה יומיומית. אין דבר מסוגל יותר לעורר את ההכרה בחסדי ה' ובנפלאותיו התמידיים אתנו כידיעה על הסכנות האיומות האורבות לאדם בדרך חייו, והכרת יד ה' המצילה אותנו תמיד. (שם כא ח)

לחטאת לה' - הכרת אי-ספוק במצב הקודם, והתפקיד להתעלות שוב לגובה מוסרי מודגשים בראש חודש, בזמן שנועד להכרה זו. גם החוטא ותשובתו מחטאו נקראים לה', כי אלו עם הכפרה הכרוכה בהם הם מתנת חסד של ה' לבחיר יצירתו. אלמלא יכולת האדם לחטא, לא היה לחטא כח משיכה אליו, האדם לא היה אדם, אלא בהמה או מלאך, שעליו נאמר "לא יסבו בלכתם", ולא היה אדם העובד את ה' מתוך רצון חפשי. כל זה מרומז בירח המחשיך והולך ומאיר שוב. וזה שרמזו חז"ל בשבועות ט' א', הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח. חטא האדם הוא לכאורה הרע היחיד שנברא בעולם, אך האדם השב מחטאו הוא במדרגה הרבה יותר קרובה לה', והתשובה היא נצחון גדול על אפשרות החטא שבבריאה... ההעבה הבאה למוסריותנו לפעמים על ידי ההתעסקות והקשר בישות הפיסית, מוארת לפרקים קבועים על ידי התעלותנו במועדי ה'. (שם כח טו)

אשר אני שוכן בתוכם - התורה מושתתת על היסודות: משפט צדק, אהבת הזולת וטהרת המוסר. כל אלו תלוים בהכרה בערכו של האדם ובצלם האלוקי שבו. על הכרה זו מבוססים המשפטים שבין אדם לחברו, והקדושה העצמית של האדם. אם האדם רק נחשב כבהמה, ישמשו הכח הפיסי וההנאה הסוביקטיבית כמניעים יחידים בחייו, ואין מקום לה' לשכן בתוכם... (שם לה לד)

בכל לבבך - ביצר הטוב וביצר הרע. גם היצר הרע, הכח המגרה והמושך אותנו שיש לרע כלפינו, גם הוא בא מאהבת ה' אותנו. גדולתנו טמונה בכח מגרה זה ובאפשרותו, והוא מותר האדם מן הבהמה. כך מעשינו בבחינת בחירה חפשית, ולא כפיה בלתי רצונית, ובאמת אין שום אחת מנטיותינו ותכונותינו רעה כשלעצמה, אלא על ידי מה שאנו עושים בה. חז"ל רצו לומר לנו במדרש זה, כי כל נטיותינו ותכונותינו צריכות להיות מכוונות אך ורק למילוי רצונו ית' ולהשגת קרבת ה'. אם מאוויינו מתנגדים לרצונו, עלינו לוותר עליהם מיד. (דברים ו ה)

לא על הלחם לבדו - הלחם מציין את מה שכבשנו לעצמנו תוך מ"לחמ"ה והתחרות עם האחרים, ואת החכמה של האדם המושלת בטבע. שני אלו, דאגת הקיום ורעיון ממשלת האדם בטבע, מתנגדים לעבודת ה' הנאמנה. לכן הוליך אותם בבית הספר של נדידת המדבר, כדי ללמד את הבטחון השלם ואת ההתמסרות השלמה לה'. (שם ח ב)

אנוש - שאינו יותר אדם, העומד בשרות ה', האנוש המשתרר בחטא ועושה עצמו כשליט כל יכול, ולא אדם-בא כח האלוקי בארץ. (תהלים ח ה)

תורת ה' - בהכרתו את ה' מתוך הטבע יתעורר האדם לשאל על חוק חייו, כי הוא חפשי בשמוש בכחות גופו ושכלו, ועליו להחליט בזה כל רגע. לכל הברואים האחרים אין החלטה חפשית עצמית, חוק הטבע הוא רצונם, ורק האדם הוא עבד חפשי לאדונו, איך יעבד הוא את ה'? מה מצבו הוא בעולם, ומה יחסיו לשאר הברואים? בלא דבר ה' היו כל חייו ספק, נע ונד, הוויה בלי שמחה, ומלחמה תמידית של הכל נגד הכל. (שם יט ח)

היוצר יחד - האנושי שבאדם מתחיל עם הרגשתו עבור השני, בחיים עבור השני בוחן ה' את האדם, וכך יגיע ליעודו. (שם לג טו)

תחטאני - על ידי אפר הפרה מודע לאדם אפיו הכפול, ואפשרותו להשיג שוב הטהרה הפנימית. (שם נא ט)

העמק דבר:

נעשה אדם - בראו מתחילה לשם אדם, אלו אנשי המעלה הנכרים בדמותם, כמו יורש עצר. אחר כך עוד קרא את שמם אדם - אלו הפחותים, הנכרים רק על ידי השררה שניתנה להם. בצלמנו - בתוך, או עם דמותנו, כי לאדם יש מזל, שלפי רש"י שבת ס"א א' הוא מלאך, צלם אלקים המסבבו ושומרו, ועל ידי זה הוא מושל בכל, ואין מזיקים אותו. (בראשית א כו)

לבדו - שתהיה לו נקבה כלכל הברואים שאינם לעזר בכל הליכות החיים, ורק בעת הזיווג היא מזדמנת לפניו... משום שהאדם אין טבע מינו באופן אחד, כי כל המדות וכל הברואים כלולים בו, וזה האדם טבעו נוטה לזה האופן, וזה האדם להיפך, על כן יש לעשות העזר לכל אופן שיהיה באיש. (שם ב יח)

רק רע - בין אדם לחברו, כל כוונתם היא רק להרע לאחרים וגרועים בזה מהחיות, וכדפירשנו בנח ובויקרא כ"ה מ"ז שהשחתה בתאוה מביאה את האדם להרע לחברו מאד. (שם ו ה)

ויהיו בני נח - כמו שהושתת העולם בג' אופני בני אדם קין הבל ושת, כן היו כאן בני נח שמהם הושתת העולם ג'... ברצון הקב"ה היה שהעולם יתנהג על פי ג' אופני בני אדם, אנשים פשוטים עובדי אדמה, ואין להם הרגשה דקה, ואנשים אפרתים מרגישים בשכל אנושי הרבה, ואנשים אלוקיים דבקים בה' והם מרכבה לשכינה. (שם ט יט)

ויבז עשו - וכמוהו נהגו מאומות העולם לבוז ליחס ההולדה, ואמרו שהכל תלוי בכשרונות האדם. (שם כה לד)

קשה עורף - הדעת ההחלטית של האדם היא במח מול העורף, כבאבן עזרא בפתיחה לי' הדברות, שאמר כי שם הזכרון, ואדם כזה אינו נוח לשבר את טבעו, וכן נאמר גם בגמרא (ביצה כ"ה) על טבע עם ישראל, ואם כן לא יכנסו לעול תורה ומצוות, כפי שדורש למען השגחתו. (שמות לב ט)

משכני אשר בתוכם - הדרש ידוע... ומתכוון לאדם עצמו שהוא משכן השכינה מצד שהוא צלם אלקים, ובועל נדה הטומאה יוצאת מגופו... וכחז"ל המטמא עצמו למטה, מטמאין אותו מלמעלה. (ויקרא טו לא)

סר צלם - המזל הרוחני השומר על האדם, ואם כן הכנענים רק עוד חזקים כשור, שאין לאדם בר מזל לפחד מפניו, כי על כל פנים יוכל להמלט. (במדבר יד ט)

משך חכמה:

ויקרא את שמם אדם - לפי הזהר הקדש ענין אדם הוא השלמת זכר ונקבה זה את זה, וזה רק בישראל המצווים בפריה ורביה, ומכוונים בה לקיום האומה, ולא באומות העולם שאינם מצווים בפריה ורביה, כי לא נשנתה המצוה אחר מתן תורה, וההולדה שלהם רק לקיום הישוב ולמלאות הרצון הטבעי, ואין הנקבה מתיחסת אל הזכר כלל, ולכן לא נקראו אדם. (בראשית ה א)

לא ישא פנים - כי המורד במלך עיקר חטאו הוא המרד עצמו, וכאן בחטא האדם המעשה עצמו הוא הרע, שקניני האדם או אבריו מעידים עליו, או שהמלאכים המלוים אותו, יצר טוב ויצר רע נטמאו, וכן לא יועיל לחולה אם הרופא יסלח לו על שאכל דברים מזיקים. (דברים י יז)

מוהר"ן:

...והגבוהי קומה על פי הרוב הן כסילים, כי מחמת גובה קומתו, העשנים העולים מהלב אל המוח להתבשל במוח ולהתהוות מהם מחשבות, העשנים האלו נחלשים ברוב הדרך שיש מהלב אל המוח, מחמת גובה קומתם, ואינם ביכולתם להתהוות מהן מחשבות שכליות... וקטני קומה שהעשנים שלהם נתבשלים היטב, ונעשה מהם מחשבות שכליות, אבל מחמת ששכלם יותר ממעשיהם הטובים בחינת כל שחכמתו מרובה ממעשיו, על ידי זה, כשהמחשבה שכליות חוזרת אל לבם אין כח בלבם להכיל את השכל, כי עיקר חיזוק הלב הוא על ידי מעשים טובים, על ידי זה הם בבחינות (משלי י"ז) "לקנית חכמה ולב אין", ועל ידי זה השכל הם מחטיאים, והן הן הפילוסופים שאין להם לב טוב וטהור...

וכל זה צריך המתפלל לתקן בתפילתו, להעלות את הנופלים באמונות כוזביות להעלותם בתפילתו לאמונה אמיתיות שהוא התפלה, ולתקן את לב המחקרים החכמי פילוסופיא שיוכל לבם להכיל את שכלם שלא יחטיא אותם... ועל ידי תפילה כתיקונו מתנוצץ אור זכות אבות בבחינת הלה זכות אבות, וזה נעשה על ידי תפילות כתיקונו... ודע שלאו כל אדם יכול לתקן קולות הנ"ל בתפילתו, כי לפעמים הקולות הנ"ל בתפלתו, הם יוצאים מרשעים גדולים כל כך, עד כי כל מי שעומד כנגדם הוא מסכן נפשו, וצריך לזה תפלה גדולה... (נה)

דע שקשה מאד להיות מפורסם, כי מה שהוא מפורסם הוא מזיק לו מאד, כי לפעמים צריך לסבול יסורין בשביל רבים, כמה שכתוב "ובחבורתו נרפא לנו" (ישעיה נ"ג), כי מאחר שהוא מפורסם על כן הוא בבחינות (שם) "לכן אחלק לו ברבים", על כן צריך לסבול יסורין בשביל רבים... רק שיש כמה בני אדם, שצריכים להיות מפורסמים, ועושים אותם דוקא מפורסמים, אבל יש צדיקים שמקבלים מעצמם יסורים עליהם בשביל ישראל, ובזה מחליפין השפע... (עא)

שפת אמת:

במדרש ויברך את יום השביעי... אין דומה מאור פניו של אדם וכו', דכתיב חכמת אדם תאיר פניו, והיא הארת הנשמה, והגוף מסתיר זה הכעור, ועוז פניו ישונה בימי המעשה... והאדם כמו כן כלול הנשמה מן השמים נשמה גימטריא השמים, רק בגוף נתערב פסולת, ובני ישראל על ידי התורה שהיא מן השמים נתקן להם גם הארץ ונעקר תהו ובהו... כי האדם קודם החטא היה כולו נשמה, וזה המלבוש ניטל ממנו אחר החטא, כמו שכתוב וישלחהו, שנפשט ממנו זה המלבוש, ועוז פניו ישונה, ובשבת קדש יש נשמה יתירה והארה מזה המלבוש... (בראשית תרס"ג)

כתיב ונח מצא חן בעיני ה'... ועיקר סיוע לאדם בכח הנשמה, דכתיב יצר לב האדם רע מנעוריו, ובמדרש משיוצא מבטן אמו בא היצר הרע, וכל זה נעשה בעצת הרשע ערום שעל ידי החטא מעץ הדעת הקדים היצר הרע באדם, ולכן קשה ליצר הטוב לגבור עליו, והיה רצון השי"ת שיאכל אדם מקודם מעץ החיים, ולא היה מזיק לו אחר כך עץ הדעת, ועל ידי החטא הקדים היצר הרע, אכן איתא במדרש כי הנשמה קודמת לבא בעודו בבטן אמו, ולכן הנשמה מסייעת ליצר הטוב לגבר על היצר הרע. (נח תרנ"ו)

ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן... אכן דוד המלך ע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו היא גדולה מאד, יותר מכפי הכלת כלי הגוף, שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו... (חיי שרה תרמ"ד)

במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו', כי האדם הוא למעלה מהזמן, ותהלוכת הזמן תלוי בעבודת האדם, וכפי זיכוך מעשיו כך מזדכך הזמן, והוא נותן חיות אל הזמן והמקום, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, פירוש הוא הכלי אשר על ידיו נמשך חיות לכל הבריאה... (שם תרנ"ט)

בפסוק וירח את ריח בגדיו... והענין הוא כי האדם על ידי מעשיו קונה לו מלבושים להנשמה, ואיתא בזהר הקדש על ידי התורה זוכין למלבוש הרוח בגן עדן, ועל ידי מעשים טובים זוכין למלבוש הנפש, ועל ידי מחשבה ורצון זוכין למלבוש הנשמה, וצדיק אמת זוכה לקבל הארה מאותן המלבושים גם בעולם הזה, וכפי מה שזוכה להארות המלבושים שבגן עדן... (תולדות תרמ"ז, וראה שם עוד)

אברהם הוליד את יצחק... שהקב"ה מחזק את האדם כמו שהוא להיות הברכה שולטת במעשה ידיו, וזה חסד גדול ביותר, לכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, לומר שמדת יצחק הוא גם כן חסד, וכל זה הסדר נוהג בכל פרט שמתחלה הקב"ה עושה עמו חסד, ואחר כך זוכה ביותר אל החסד במעשה ידיו, עד שבא אל בחינת האמת מדת יעקב. (שם תרנ"ח)

ברש"י ויפגע במקום, תיקן תפלת ערבית... לפירוש הזה שתיקן תפלת ערבית, מה ענין קפיצת הארץ לכאן. אך בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום... וזהו עצמו פירוש תפלת ערבית, כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק על ידי רצון האדם שלא בהדרגה על זה מתעורר הארה שלא על פי דרך הטבע, כי הכל תלוי ברצון האדם... (ויצא תרל"ד)

בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף... וביאור הענין הוא, כי הקב"ה נתן כח באדם וצריך להוציאו מכח אל הפועל, כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות, וכפי התולדות שמתרבה מאדם כמו כן מתרבה כח שרשו, וכפי השפעתו כך משפיעין לו... וכלל הענין, שלבד החלק שניתן לכל אדם יש בכחו למצא תוספות כח על ידי תיקון המעשים, וזה הכח נקרא יוסף, ועל זה נאמר כשנולד לו כח התוספות הנ"ל לא ירא שוב מעשו... (שם תרל"ח)

בפסוק והנה סולם מוצב ארצה, כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו, והוא הסלם שגופו למטה ונשמתו מגיעה השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כי גופו למטה מהם, ושרש נשמתו למעלה מהם, לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדריגות של הסולם... כי כך צריך להיות על ידי השגת המדריגות שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת, ואשר כל התחתונים והעליונים תלויים בו, צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר... (שם תרל"ט)

כלה גרש יגרש, יש לומר הפירוש שאחר העבודה במצרים היו בני ישראל יגיעים מאד, כמו שכתוב בזהר... והוא ללמוד הבטחה לכל אדם, שאף שנתיגע נגד היצר הרע וניטל הכח ממנו, יוכל אח"כ לעשות בכח היצר הרע עצמו... וכן כתוב בכל לבבך בשני יצריך, שאחר כך מסייע גם הוא... (בא תרל"ד)

ובפסוק והיה לאות על ידך וגו'... כי הנה האדם נברא במעלה יתירה מן המלאכים, כמו שכתוב וישם שם את האדם אשר יצר, שהיה מוכן לשרת לפניו בגן עדן, ואחר החטא כתיב משנה פניו ותשלחהו, וניטל ממנו ציור ולבוש העליון, וביציאת מצרים וקבלת התורה זכו בני ישראל לחזור לקבל אותה הנשמה... והגם שאחר החטא בעגל ניטל מאתנו הציור הנ"ל, אבל כל המתנות שנתן השי"ת הם לדורות והם צפונים וגנוזים, ויש זמנים ומצות שעל ידיהם זוכין להמשיך הארות מאותן הציורים... (שם תרמ"ט)

במדרש רעך ורע אביך אל תעזב... וזה נוהג בכל איש ישראל, שעל ידי שיריים של ימי אהבה יכולין להחיות עצמו גם בימי השנאה, כמו שכתוב בספר הישר לרבינו תם ז"ל... (יתרו תרל"ט)

בענין העשיר לא ירבה... וכסף פקודי היה בשוה, להראות כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בני ישראל הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכינו בעת קבלת התורה, ואינו בכח אנושי, כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו, והאהבה היא מתנה מהקב"ה... (שקלים תרמ"ט)

במדרש, עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה וכו'... הרי שעליונים יכולין לעמוד ולא תחתונים, ובודאי נשמת בני ישראל למעלה המה גבוהים ממלאכים, אבל כשנשתלחו למטה אינם יכולין לעמוד רק על ידי קריאה וסייעתא דשמיא, והטעם שאין הקדושה יכולה להתגלות בעולם הזה רק על ידי הסתר... (ויקרא תרמ"ו)

אתה יצרת עולמך מקדם, כמו שכתב המהר"ל בכל דבר יש חומר וצורה, והצורה היא הפנימיות, והוא בחינת קדם... כי באמת האדם למעלה מכולן בהצורה, רק בהחומר שהוא הגשמיות שם האדם אחרון, כי החומר מהופך מהצורה, כדמיון חותם על הניר שמקבל צורת החותם מהופך, וכשאדם דבוק בחומר וגשמיות הוא אחרון באמת, ויתוש קדמך, כי נברא להיות דבוק בצורה, והרי האדם ממשיך נשמה לבנו והיא מעולם העליון, והרי שיש בו התקשרות בפנימיות על ידי שמכניס כל הרצון והדעת באמת יש בכחו להדבק בשורש עליון להביא התחדשות... (תזריע תרל"א)

אדם כי יהיה בעור בשרו וכו', כי אחר חטא האדם כתוב ויעש וגו' כתנות עור, והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר, כמו שכתוב בזהר הקדש, שהוא ממשכא דחויא, ועור מלשון עיור, שאחר החטא אינו יכול להכיר האור מתוך החושך, רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל, והנגעים באים רק מכח עור הזה... (שם תרל"ה)

וכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהמצות ממשיכין החיות להאברים, כדאיתא רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים, ובגמרא מכל החי, שחיין ראשי אברים שבה... כמו כן וחי בהם, להיות חיים ראשי האברים, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, פירוש שהוא כלי להמשיך חיות הנשמה לתוך כל האברים... (אחרי תרס"א)

בפסוק איש אמו ואביו תיראו... דאיתא הסתכל בג' דברים וכו', ובאמת מאלו הג' שותפין שיש באדם הן ג' הדברים, מאין באת כח האב טפה סרוחה, ולאן אתה הולך הוא כח האשה, רמז לדבר שהמיתה באה לעולם על ידי האשה, וגם הריון קרוב למיתה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא כח הבורא שיש בו, וזה רמז בשבתותי תשמורו, שהוא לשמור תמיד ולהשתוקק לחזור בשמחה לשורשו שהוא תכלית הכל... (קדושים תרל"ז)

במדרש ישלח עזרך מקדש, עזרך משמע שיש לכל אדם עזר מיוחד, והענין הוא כח הנשמה שיש לכל אדם בשורש עליון, והרי אמרו חז"ל אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל, מכל שכן אדם שהוא למעלה מכל הברואים וודאי יש לו כח עליון, והוא הארת הנשמה יתירה הבאה בשבת קדש לכל איש ישראל... (שם תר"מ)

עוד למדרש קדושים... דבכל אדם נמצא הקדושה בכח הנשמה שבאדם חלק ה' ממעל, אבל האדם צריך להמשיך מקדושת הנשמה אל הגוף ורמ"ח אברים, והוא בכח המצות שהם מול רמ"ח אברים, כמו שחיות הנפש מתפשטת אל האברים בגשמיות, כמו כן בקדושה מקור הקדושה הנשמה, ונמשך אל האברים, כמו שכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם... וכתיב וחי בהם, פירוש למעט חיות שמצד הטבע והגשמיות... וכפי מה שממעט אדם כחות הגוף בעסקו בתורה ומצות נתחדש לו כח אחר בכח התורה והמצות, כמו שכתוב משיבת נפש... (שם תרס"ג)

בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... כי בכל נפש ישראל נמצאת הקדושה, רק על ידי שנתלבשה הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה, ועל זה ניתנו המצוות... (אמור תרמ"ז)

בשעה שהקדימו ישראל... הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות, אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה', כמו שכתוב נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו, והוא בחינת אור מקיף. וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו, כן שורה עליו הארה שלמעלה גם כן... (שבועות תרל"ה)

איש כי יפליא, פירוש נזיר להיות נבדל מעניני עולם הזה, אף כי גם הוא עושה דברי העולם הזה, אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר, שהוא חיות הפנימיות, ונקרא פלא... פירוש על ידי אלו הבחינות חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם, ונשתוקק להתשוקה של הנבראים... אך מעשה עולם הזה מרחקים ומסתירין כח הפנימיות, ועל ידי חכמה שהוא הביטול אליו ית', על ידי שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית', נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם... ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם, שעל ידי זה סר מרע בטבע, שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא על ידי שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו, ודעת הוא המשכת החכמה ובינה לכל מעשה ומדה בפרט... (נשא תרל"א)

בפסוק ויענך וירעיבך... הענין דיש בחינת מוח לב כבד, שהכבד מקבל מקודם המאכל, ואח"כ הלב מוציא חלק הדק מובדל מן הפסולת, ואח"כ מעלה הלב חלק היותר דק אל המח, כי כל אבר הרוחניי יותר, צריך לקבל חלק דק מבורר. והכבד הוא גשמי ביותר, ולכן אינו טרפה בניטל רק שנשאר כזית, והלב אם ניקב עד חללו טריפה, והמח שהנשמה תלויה בו ביותר, אפילו ניקב הקרום של מח טרפה. ואלה הג' הם כלים לבחינת נפש רוח נשמה, וכולן מקבלין חיות מן המזון... (עקב תרנ"ב, וראה שם עוד)

כי ירחיב... ובכל נברא, מכל שכן באדם נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול, אך על ידי עבודת האדם יכול להרחיבה בעזר השי"ת, לכן נקרא הפנימיות גבול שהוא סוף המדרגות שבאדם, וזה שאמר כי ירחיב, שכשאדם זוכה להרחבת הדעת שבו, כמו שכתוב בזהר הקדש, על פסוק ויוצר רוח אדם בקרבו, שהקב"ה מוסיף כח נשמת האדם בתוכו כשזוכה לעלות ממדרגה למדרגה... (ראה תרל"ד)

שם משמואל:

ויש לומר לפי דרכנו, הא דבת ק' כבת כ' לנוי, אף דשקר החן והבל היופי, מכל מקום דבר גדול השמיענו בזה. וכעין דאיתא במדרש (פרשה י"א) שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול... כי הנשמה היתה מאירה ומתראה האור שלה על פניו, כמו שהאור בוקע דרך זכוכית צחה, אך מחמת החטא שמשתאבים בו חלקי הרע מחשיכין אור פניו... אבל בשבת שחלקי הרע מסולקים שוב מתראה האור על פניו. וכן יש לומר שהיה הענין בשרה, שמאחר שחלקי הרע נהפכו לטוב כנ"ל, שוב לא היו מפסיקין והיה האור הרוחני מאיר אל עבר פניה. (חיי שרה תרע"ו)

...והנה האדם יש לו שלשה לבושים הסובבים אותו, והם גוף כנ"ל, ולבוש, ובית, והם לעומת מחשבה דבור ומעשה, שהם לבושי הנפש, ועצם הנפש הוא רגש פנימי בת מלך היא, אשר כל ענינה להדבק בבית אביה ברשפי אש שלהבתיה... ובדוגמת זה היה במשכן שלשה לבושים יריעות תכלת וארגמן וגו', ויריעות עזים, ומכסה עורות וגו'... (פקודי תרע"ב)

...ובזהר הקדש שמרה היא גיהנם שבאדם, אך צורת האדם היא שיהיו חלקי הרע שבו נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב שבאדם, ואם מתגברים חלקי הרע היינו המרות, האדם הולך לאיבוד חס ושלום, אבל כשהם נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב הם צורך להאדם, וניקבה וניטלה המרה ולרוב הפוסקים אפילו חסרה המרה טרפה... (נשא תרע"ו)

ר' צדוק:

...וכל הברואים הם לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו, כמו שנאמר (בראשית א') "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו" וגו', ובברכות (י' ב') כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ושם (נ"ח א') ברוך שברא כל אלה לשמשני. והאדם הלא הבחירה בידו ברצותו נוטה מענין שליחותו. אמנם האדם השלם אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעולם הזה לעשות רצון ה' ואל זה נשתלח, הנה עליו יוכל ליפול שם התואר מלאך באמת בתמידות, בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ה' ועשיית שליחותו ורצונו ית', כמו שיקרא אדם חייט או רופא וכיוצא על שם אומנתו אשר בה כל עסקיו, כך יקרא זה בשם התואר מלאך, וכן מצינו (מלאכי ב') שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד ה)

...רק הכחות הנגלים והם התחתונים כל ברואי דצח"מ הם מתייחדים לענינים אחרים ועיקרן לתשמיש האדם השלם, כמו שנתבאר למעלה. ונפש האדם אינה כח תשמיש מה שהרי הוא גוש עפר מן האדמה, רק שנפח באפיו נשמת חיים. ואמרו בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו... וזהו ענין (בראשית א') "בצלמינו כדמותינו" וגו'... שכל כח האדם הוא מכח ה' אשר בו, ולכך הוא כולל כל הכחות כולם... (שם עמוד יד)

שעל ידי כל מצוה ממצות התורה שמקיים נמסר לו מלאך אחד, רוצה לומר כח הקבוע ועומד שאין יכול לנטות כלל אל הרע, והוא משמרו מהם ומכריז ואומר תנו כבוד וכו', שלפי שהוא צלמו של הקב"ה שעל כן יש בו כל הכחות כולם, גם להנזק וחפצו להזיק, אדרבא תנו כבוד רוצה לומר כחות המזיקים המנעו ממנו. וענין ההכרזה הוא הפרסום לכל תאות וחמודות העולם שזה הוא בצלם אלקים וראוי שימנעו ולא יכנס ללבו כלל חמדת התשוקות ההם, שעל ידי המצוה הוא בתואר עושי דברו, שבזה הוא עצום מן המלאכים, רוצה לומר בעל כח יותר מהם, לפי שהוא בעל הכחות כולם עד שקיום המצות שייך אצלו להיות נקרא על ידו בשם עושי דברו, והוא צלם אלקים, דהיינו שיש בידו גם הרצון הזה אבל אינו נמשך אחריו, מה שאינו כן המלאכים, שאין להם אותו רצון כלל. ולכך מעלה הוא זו מה שהאדם צריך להיות נשמר... (שם פרק ב עמוד יט)

כי שלשה כחות באדם, מחשבה דבור ומעשה, המחשבה במוח והוא החכמה שבו, והדבור בלב שהוא הכולל כל איברים הפנימיים שמהם הדבור יוצא... הוא כח ההרגשה, וכל איברים מרגישים כמו שכשיחשוב בלבו ענין צער כל האברים מצטערים, מה שאינו כן המחשבה והחכמה שבמוח הוא בהעלם, שאינו מגולה אף לאיברי הגוף רק למוח בלבד. והמעשה הוא באיברים החיצוניים כלי המעשה שבגוף שמקורם הכבד, שהוא מקור הדם... (שם עמוד כו)

כל מה שהוא מקנין האדם, אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו, כי גם כל הדצ"ח (דומם צומח חי) משורשים בנפש האדם, ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו, וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיתו, כי ודאי גם כן שייך לאדם, ולעתיד נאמר "וגר זאב עם כבש". וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם (סנהדרין נ"ט). וכמו שהוא האדם כך קניניו, וכמ"ש (חולין ז') בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם... ואין צריך לומר אשת חבר כחבר, וכן להיפך נשאת לעם הארץ והיתה וכו' (בכורות ל' ב'), ואין צריך לומר הבנים, וכמ"ש הרמב"ן על פסוק שורש פורה (דברים ל'), וכמשז"ל (עדיות פ"ב) האב זוכה לבן וכו'... (חלק ב צדקת הצדיק פו עמוד כד)

במקום שהוא המחשבה של אדם שם הוא כל האדם, כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש, והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם, ומקום שמחשבתו אדוקה כך הוא כל צורת האדם באותו עת. תדע שכח המחשבה שבאדם בעת הזיווג פועל בולד שיהיה כן, וכמו שהיה בכבשים דיעקב, וכאז"ל (מ"ת נשא ז') מלידת בן לבן לכושיים... ולכן המחשב באחדות השי"ת בכל שעה נעשה כן, ועז"א (שהש"ר ה' ב') תמתי - תאומתי וכו'... ואיתא שכינה מדברת מתוך גרונו. וכן הדבק בתורה שמחשב בה תמיד כל איבריו כן, כמשז"ל (סוף חגיגה) תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, שכל גופן אש, שנאמר "הלא כה דברי כאש". וכן בכל מדה ומדה, ולכך אברהם יצחק ויעקב אבות העולם זכו לבניהם אחריהם שכל בניהם גופן משונה משאר אומות עכו"ם, וכן להיפך חס ושלום... (שם קמד עמוד מז)

כשם שצריך אדם להאמין בהשי"ת, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו, רוצה לומר שיש להשי"ת עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וכו', וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם, רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים ית"ש, והשי"ת מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש ויאמינו בה' ובמשה עבדו, פירוש משה רוצה לומר כלל ס' רבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשי"ת חפץ בהם... (שם קנד עמוד נא)

האדם נפשו כוללת מכל נפשות משרתיו והנכנעים תחתיו, ולכל אחד מושל מקשיב על דבר שקר וגו'... ומכל מקום היה עובדיה גם כן ממשמשי אחאב, לפי שאיתא בסנהדרין (ק"ב) אחאב וותרן בממונו היה, ולכך עובדיה על הבית שבזה היה כשרונו, ומצד הטוב שבו בוותרנות היה עובדיה. וכן כל אחד שמורכב מטוב ורע כן משרתיו, והטוב הוא ממונה על הטוב שבו וכן להיפך. וכן כל החפצים ואין צריך לומר המאכלים של האדם הוא מהתפשטות כח נפשו וחיתו בהם, ומזה הוא חיותם כידוע. וממקום שהוא טוב כך כל כליו המתפשטים מאותו כח, וכן המאכלים שמאותו כח יש בהם קדושה גדולה... (שם קס עמוד נד)

הנפשות מישראל כל אחד מדרגה בפני עצמו, כי אין השי"ת עושה ב' דברים שוים ממש, דאם כן מה צורך לב'... וכל הנפשות קומה א' שלימה, וכן כל נפש פרטית קומה שלימה. נמצא יש לכל נפש לעלות במדרגות כמספר הנפשות מישראל. ועיקר היגיעה להגיעה עד מדרגת עצמו, דהיינו ממנו ממקום נפשו בקומה הכללית, ולמטה מסוף הכל עד מדרגה שלו. אבל ממנו ולמעלה שכבר יצאו נפשות שלימות ממדרגותיהם, כי המדרגות הולכות ממעלה למטה. ואנו היום בעקבות משיח מן העקביים, ועיקר בעבירות שאדם דש בעקביו ושמירת הברית, וכן המצות והשתדלות לצאת מן ההרגל, יש לו סייעתא גדולה מאותם הנפשות שכבר יצאו. שכשמגיע למדרגה של כל אחד בקומה הכללית, הוא בא ומסייעו, כמ"ש במקום אחר בסוד העיבור, כי אותו כח ההשתדלות של מדרגה זו כבר נשאר בעולם, ואין צריך יגיעה כל כך רק עד לו... (שם קסה עמוד נו)

כמו שבכלל האומה יש גם פושע ישראל, וכל תענית שאין בו מפושעי ישראל כמשאז"ל (כריתות ו') מחלבנה, כך באדם עצמו יש גם כן חלק רע משאור שבעיסה המכונה פושעי ישראל ולהיות בקשר אחד עמו, כמשאז"ל (שמו"ר ז') כשם שקילוסו עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים, וזהו קילוס יותר כאשר צד הרשע מקלס גם כן ומכיר גדולת השי"ת. וכן באדם כאשר גם מצד השתקעותו בחמדות עולם הזה מכיר גדולת השי"ת, כמו בהנאה דאכילה ושתיה על ידי הברכה מקודם, ואפילו אם כענין (ברכות ס"ג) גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי... כי מכל דבר יש יתרון באמת, וגם מצד הרע על ידי הקילוס וההודיה העולה מכולו, וכל עצמותי תאמרנה ה' וגו', בזה נתעלה הכל. וקליפת נוגה נכללת בקדושה על ידי הברכה וההודיה על כל הנאת הרשות כי הם מהשי"ת... (שם רנח עמוד קלט)

וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה, ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו... וימי האדם משנולד עד שיהיה בן כ' הם בערך ימים שלפני הקדושה, ומבן כ' עד בן ס' הוא זמן השתדלות האדם בעבודת הש"י ולהתקדש בקדושה עליונה, ומבן ס' לזקנה והלאה עד יום המיתה הם ימי הירידה, ובהם הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם. וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין, כי נראה דחלוקת ג' זמנים אלו הם גם כן נגד כלל ג' קדושות הנז"ל עד בן כ' במעלליו יתנכר בקדושה שבו בתולדה מאבותיו, ואחר כך עד בן ס' קונה קדושה מצד עצמו בהשתדלותו, ואחר כך הוא מה שהשי"ת משפיע לו קדושה מלמעלה, כל אחד כפי מה שראוי לו, ולהרגילו בקדושה עליונה כדי שיכול אחר מיתה ליכנס לעולמות העליונים. ולעולם שטוב שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה זוכה לברכת עולמך תראה בחייך, להרגיש אז קדושה מעין עולם הבא ממש, שזהו עיקר מה שמקדשין אותו מלמעלה... (שם ישראל קדושים עמוד קה)

...ושלימות המעשים כשאינו כועס, כמשנת"ל שהקנאה נגד חלק המעשה, והיינו כעס, כמ"ש "קנאה חמת גבר", וכמ"ש לא תרתח ולא תחטא, שכל חטא המעשים נמשך ממנו, כמ"ש בפרק הדר (עירובין ס"ה) בג' דברים אדם ניכר, בכיסו בכוסו ובכעסו, רומז לשלימות הג' הנ"ל, ונגדן אמרו גם כן רז"ל שאינו כועס ואינו משתכר ומעביר על מדותיו, שהכרת האדם מן הבהמה הוא בג' אלו כנ"ל, בכוסו נגד שלימות החכמה, כי השכור הוא הסרת הדעת, וכמ"ש בפרק הדר (שם) שהוא כשוטה... ועל מעט כדי צרכו אמרו חמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו), שמוסיף חכמה, אבל הרבה מסיר החכמה ועוקרתו לגמרי...

ובכיסו נגד הלב, כמשז"ל דליבא בכיסא תליא (ירושלמי ספ"ח דתרומות), כי יסוד התאות הוא תאות הממון, שעל ידי זה יכול להשיג כל התאוות ותענוגי עולם הזה, ובזה ניכר חלק האדם שבלב, ושלימותו הוא כאשר מעביר על מדותיו, רוצה לומר כופה ומשנה טבע מדותיו שבתולדה, וזהו העיקר על ידי הגבורה שבלב... ובכעסו נגד חלק המעשים, כמ"ש בסוטה ג' אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והיינו בעבירה ראשונה דאחר כך עבירה גוררת עבירה, והרוח שטות הוא הכעס... (חלק ג דובר צדק עמוד נו)

...ועיין בזהר שלח ק"ע א' דעיקר שורש הרע רק בבשר ולא בעצמות, דעליהם לית הסטנה כלל. והיינו דהם מצד חלק ה' עמו, ולכך ההבלא דגרמי גם כן משונה ומובדל בין ישראל לעכו"ם. רק מכל מקום יש בעצמות כח הרע שבבשר, ובשמואל לא היה זה כלל, כי בבשר עצמו לא היה גם כן רע ממש רק הבל דרע מצד דאין אדם צדיק וכו', ולא עלה ממנו הבל כלל לעצמות... (שם עמוד קו)

והנה השי"ת יצר האדם בצלמו כדמותו ונטע בו גם כן כח התשוקה והחשק להשפיע לזולתו, והוא הולדת החשק דלאדם לא מצא עזר כנגדו. והנה חשק זה היה נמשך משורשו הדבוק למעלה מעצם השי"ת כמ"ש, רק מכל מקום כל חשק אדם ותאותו צריך בירורין שיודו עליו הכל שיהיה ניכר לעין כל שהוא רק מרצון השי"ת, ולא נתכוין להנאת עצמו כלום. כי אחרים שאין מכירם מעמקי לבו באמת יוכלו לומר כי להנאת עצמו מתכוין, ואין חשק זה נמשך מעצמותו ית'. לכן קרא בזוהר בראשית נ"ב א' ליצר טוב חויא אחרא דחייא, כי פירוש יצר לב האדם, היינו החשק שבלבו, וכל חשק נקרא נחש, כי כל חשק יוכל להיות דהוא לגרמיה ואדעתא דנפשיה, רק שמכל מקום בישראל אז"ל בר"ה (ד' א') דהרי זה צדיק גמור אף על פי שיכון גם להנאת עצמו, ולכך נקרא טוב... ומכל מקום נקרא גם כן נחש, כי עדיין אינו מן המובחר, והיא יסוד דקטנות שנקרא נחש... (שם עמוד קיט)

...והנה אנו מוצאים דוגמתו באדם, כי הנה יש בו כח חיוני שבו נבדל מן הבהמה, ונקרא בשם אדם, וכח זה הוא מתפשט בכל אבריו בשוה, שאפילו צפורן רגלי נקרא צפורן אדם ונבדל מן הבהמה, וכן הוא שוה בכל בני אדם, שאפילו הפחות הוא נבדל מבהמה ויש בו גם כן כח שבו הוא נבדל בעצמיותו אבר מאבר, וכן בכללות מין האדם נחלק אדם מאדם. וב' כחות אלו שבנפש האדם הם הנקראים נפש ורוח, שנפש יש לכל אחד ואחד ומתפשט בשוה בכל אבריו, ורוח הוא המתחלקת למדרגות, כמשאז"ל (במד"ר כ"א) שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, שהחילוק הוא ברוח, והנפש לרוח הוא כלי קבול שהנפש מקיף הכל ומקבלת בתוכה הרוח... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קצז, ועיין שם עוד)

וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה, שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות, רק כל אחד אחיד בט' ספירות. ואמרו בתיקוני זהר תיקון ע' דמאן דאחיד בט' ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני ע"ז, ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד על ידי התחתנות יהושפט עם אחאב... וזה גרם חורבן ראשון, עד שקמו אנשי כנסת הגדולה לתקן הכנסיה בביטול יצרא דע"ז (יומא ס"ט ב')... אבל נשאר יצרא דעריות הגורם הפקרות ופריקת עול, ומזה נמשך המינות והצדוקים, ומאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירות כופר בעיקר, ובירור זה הוא בעקבתא דמשיחא דחוצפא יסגי... (שם מחשבות חרוץ עמוד קכו)

...כי נפש רוח נשמה שבאדם הוא מג' עולמות כסא מלאכים וגלגלים, כמ"ש בתקוני זהר (תיקון מ"ג) שהם בריאה יצירה עשיה, ובבריאה רובו טוב כנודע, לכך אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא, גם עתה דאין הקלקול בחלק הנשמה שהוא נגד המחשבה שבמוח, ועיקר החטא מן הלב כמש"נ לא תתורו אחרי לבבכם וגו', דשם משכן היצר רע, כמש"נ "יצר לב האדם רע מנעוריו"... ועל ידי ההרהור תשובה שבלב דלבבו יבין ושב בא לרפואה דסליחה על להבא. וכששוקד על תשובתו יותר ומעמיק בה הוא מגיע לתקן עד המחשבה שבמוח, והמחשבה היא עיקר האדם כידוע בספרים, דכל מקום שהאדם מחשב שם הוא כולו... מבואר דהלב אינו עיקר האדם, ועל כרחך עיקרו הוא המוח, וברשעים מחשבת המוח נמשכה אחר הרצון שבלב שכולו רק רע בתולדה, והצדיקים בהיפך רצון הלב נמשכת אחר מחשבת המוח שכולו טהור בתולדה ואינו רוצה בלבו רק מה שמבין בשכלו וחכמתו שהוא טוב ושהוא רצון השי"ת, ובמחשבת השכל אין רע כלל אלמלא המשכתו אחר יצר הלב שהוא המגרש הנשמה שבמוח ממשכנה... רק שהשי"ת יצר את האדם בעל בחירה, וקרא ליצר רע מלך בספר קהלת, והיינו כי הלב בגוף כמלך בעולם כמ"ש בספר יצירה שהוא מושל בכל אברי הגוף גם המוח מקבל חיות מהלב... ועל כן יכול להמשיך גם רוח חכמה שבמוח להיות נגרר אחר רצון הלב לרע, ואז ממילא יוצא הרוח חכמה ונכנס רוח שטות ואז חוטא. ועל ידי התשובה שמתחרט בלב ורוצה מעתה להיות טוב וכרצון השי"ת, הוא מגרש גם הרוח שטות שבמוחו וחוזר ליכנס רוח חכמה תחתיו. וכשנקבע בו עד שיהיה לבו ברשותו היינו שלא יחטא עוד, דגם פושעי ישראל מליאין חרטה, ובכל חרטה יש סליחה כיון שמתחרט, אבל אין זה משלימות התשובה עדיין לענין תיקון הקודם, שלא יהיה עבירה גוררת עבירה, וכשיזדמן לפניו אפשר שישנה באיולתו, ועל זה צריך שקידה יתירה בהתבוננות דתשובה גמורה עד שיגביר כח שכלו וחכמתו על יצרו שלא ימשך עוד אחריו... (חלק ד תקנת השבין עמוד ה)

...וזהו שאמרו בזוהר לב איהו זכיך מכולא ממנו נפקין כל טב וכל בריאתא דשיפין וכו' שדם הזך שבו והוא הד' דאדם הוא המבריא ומרפא לכל מרעין שמכבד ומרה. ואף דאדם הוא מדריגה העליונה שבו, והוא נשמה הטהורה שהיא חלק אלקי ממעל דאלופו של עולם גנוז בגווה, ועליה אמרו שהיא אפר, כי גוף האדם נברא עפר מהאדמה ממקום המזבח שמלמטה, והנשמה ממקום מזבח שלמעלה ששם מיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים כמו שכתבו תוספות (סוף מנחות) מהמדרש, והם נעשין אפר, וזהו חזרתם למקורם... אף שצדיקים זוכין במעשיהם בעולם הזה להעלותה מעלה מעלה, מכל מקום אין אדם צדיק בארץ אשר וגו', ומה שהוא למטה עפר הוא ברוחניות אפר, דעל זה אמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר, שהוא מצד הגוף והנשמה... דלזה אין רפואה על ידי תשובה בעולם הזה עד לעתיד לבא, דמחץ מכתו של עולם ירפא ויבולע המות לנצח, ועל כן אפילו צדיקים צריכים לחזור לעפרם שעה אחת קודם תחיית המתים... והנשמה מן הנשרפין, דגם נשמותיהן של צדיקים הקריבין על גבי המזבח היינו שהם לאשה ריח ניחוח לה', כי נדבקים במקורן, דהם חלק אלקי, וה' אלקיך אש אוכלה, ומה שאי אפשר לידבק מצד העטיו של נחש שנקלט גם בה בהיותה בגוף הוא נעשה אפר, ומזה באה הרפואה אחר כך... (שם עמוד קסח)

...והם ג' דברים שאין אדם ניצול בכל יום (ב"ב קס"ד ב') הרהור עבירה הוא רע לעצמו כמ"ש (יומא כ"ט א') הרהורי עבירה קשין מעבירה, פירש"י להכחיש הגוף, וכן כל מיני תאות הוא רע לעצמו מלא כריסי זני בישי (ברכות ל"ב). ואבק לשון הרע הוא רע לבריות, ועיון תפלה הוא רע לשמים. ונגדם הם ג' אבות מדת חסד לאברהם הוא טוב לבריות, ומדת גבורה דכבישת היצר הוא טוב לעצמו, ואמת ליעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שחותמו של השי"ת אמת הוא טוב

לשמים... (שם רסיסי לילה עמוד עז)

 ...על זה מבקשים שנהיה לראש ולא לזנב, היינו שיהיו כל ישראל בבחינת ראשים, שכל אחד במדרגתו ובחינתו יהיה לראש ולא רק ראש לשועלים, רק יהיה לראש ולא לזנב, שיתברר כל אחד מישראל שהוא במדרגתו המובחר והראש, וזה שנאמר והיית רק למעלה ולא תהיה למטה... (פרי צדיק ראש השנה ד)

חכמה ומוסר:

ועוד נוכל לבאר כמושכל ראשון שאין להכחישו, כי האדם נברא רק לעמוד בנסיון ולתקן חסרונותיו. הנה ידענו, כי האיש העוסק לזווג זיווגים ישים מבטו לזווג בן אדם לדומה לו. והכל יודעים כי אין חכם כטבע, ומה ראה הטבע לזווג זיווגים שאין להם זה לזה יחס ודמיון כלל, נפש המשכלת של האדם עם גופו המאוס והעכור יותר מכל בעלי החיים? ועל כן נראה בעליל למשכיל אף מעט, כי בכוונה גדולה נזדווגה נפש רמה ונעלה כמלאכי מרום, שלפי ערכה והשכלתה היתרה, אם היא עמלה כראוי לפי רוב כוחה, יש לאל ידה לתקן את הרבוי העצות של חסרונות הגוף העכור... (חלק א כט)

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כשאנו רוצים לדעת קדושת האדם נדע מפרשה זו, כשאנו מסתכלים כלל המשכן שהיה שם ארון הקודש והתורה... והיה שם לחם הפנים... והנה כשנעיין באדם הגשמי, יש בו כל הדברים האלה, וכשיש בו תורת ה' נתקדש כל ענינו, וכולו הוא קודש לה'... (שם עח)

והנה כאשר נעיין בשורש האדם, נמצא כי שרשו השי"ת, כנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ואם כן צריך להמצא בפריו, היינו פעולותיו, ממה שנמצא בשורש. ולכן תשוקת החכמים להתחכם במהלך הכוכבים ומזלות, כי הם שרשם מלמעלה, וימשיכו פעולתם מעליונים, ככל הדברים הנמשכים לשורשם, והכוכבים והמלאכים תשוקתם לעשות רצון קונם, כי הוא יתברך שורשם, ולכן האדם שנברא בצלם אלקים, צריך להמצא בו כל תשוקתו לעשות רצון קונו, היינו עבודת אלקים. (שם קסו)

הנני בהתפעלות מרובה, כמה שפלות נטבעה בנפש האדם ואף ביותר גדול, היותר גדול ממלאך כיצחק אבינו וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, וכלל ישראל אוכלין זכותו, ועם כל זה עשו אצלו רושם, שנתפתה לדברי השטן, שאמר לו אותן הפרגזיות (תכשיט) שעשתה אמך-לישמעאל שנאי דביתא ירושה, ואתה אינך מכניס בלבך. ולפיכך אמר יצחק אח"כ ואיה השה לעולה. וכאשר השיב לו אברהם השה לעולה בני, התבונן לבטל ציור הכח המדמה, כי יש להקב"ה תכשיטין יותר גדולים ליתן לו, ואח"כ וילכו שניהם יחדיו, כמקודם. השתוממו, שבשביל תכשיטין שישארו לישמעאל נעשה רושם על ההולך לעקדה, לפעולה למחצה, לשעה, עד כמה לישנא בישא עושה רושם אם לא יראה לבטלנו מיד. וכמה שפלות באדם היותר גדול ממלאכי השרת... (שם רכא)

גרסינן בנזיר נ"ב ב'... רבי שמעון אומר עד ימיו היה (ר' עקיבא) מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע. תנא: הושחרו שיניו מפני תעניותיו. ופירש רש"י לפי שדרך גנאי היה מדבר על רבי עקיבא. ותוספות כתבו לפי שאין דרך ארץ לדבר על רבו כן... והנה בבחינה אחרת יש לנו עוד ללמוד עד היכן מסוכן האדם היותר גדול כר' שמעון, אשר אמר על עצמו ראיתי בני עליה מועטים המה, אם שנים המה, אני ואליעזר בני המה. היאומן כי יושמט מפיו הקדוש דבור שלא כדרך ארץ על תלמיד חכם כרבי עקיבא? והוא רבו! הרי מבואר שלאדם היותר גדול סכנה גדולה של מחלת החומר אם יתעייף רגע אחד משמירה... (שם רנה)

וזהו אשר עשה האלקים את האדם ישר, לראות הדבר ולדון אותו ביושר בלי חשבונות רבים, והמה מאשר נתעוותו בתאוות ותעו מדרך הישר, על כן צריך חשבונות רבים, להתחשב עם יצרו הרבה. ויקשה לו לכבוש התאוה היותר קלה, יען כי נתערב בהרבה, וזהו הווידוי "תעינו תתענו", וזה ענין שצריך להפריד הציצית זה מזה, להורות שלא יתערב אחד בחברו, ונקל לו לראות האמת לאמיתו. (חלק ב נו)

יהללוך סלה. מלת סלה מיותרת, ועוד קשה, הלא אמרו חז"ל כיוון שמת אדם נעשה חפשי מהמצוות, ואין לקב"ה שבח בו? אבל הנראה כי קשה איך יקנה האדם בעולם הזה שהוא בעל תכלית חיי נצח בלי תכלית? אבל יראה שהאמת לא תשתנה בשום פעם, שנים פעם שנים לעולם ארבעה. ולכן התורה שהיא אמת לא תשתנה בשום פעם. ולכן כאשר האדם קונה בחייו ידיעות השי"ת, שהן אמת ולא ישתנו בשום פעם, והידיעות הן הן עצם נפשו, מה שמוציא מכח אל הפועל, בזה זוכה לחיי נצח. כאשר ידיעותיו הן לעד, ככה חייו לעד. (שם סד, וראה עוד אדם-ידיעה)

ומצינו בגמרא ערובין י"ג: הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא וכו'. ענין מחלוקתם הוא, למה האדם נוטה יותר, לרע או לטוב. חד אמר נוח לו לאדם שלא נברא, שלפי דעתו כוחות האדם נוטים יותר לרע ומסוכן הוא מאד. וחד אמר נוח לו לאדם שנברא, שלפי דעתו כוחות נפש האדם נוטים יותר לטוב. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא וכו', רוצה לומר שהנטיה לרע קרובה יותר מאל הטוב, והנפקא מינה הוא למעשה לנהוג בשב ואל תעשה במקום שהאדם מסופק באיזה מעשה, אם כוונתו לטוב או לרע. (שם קז)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פרק ד'). מה חכמה היא זו? הענין כך הוא: כל אדם שיש לו חוש באיזה דבר ירגיש מאד כשיראה דבר מה מזה הענין. למשל חייט שרואה אדם, יביט תכף על בגדיו, וכן סוחר במסחרו ירגיש מאד בדבור או במעשה שיצא לו ממנו תועלת למסחרו, ואיש אחר לא ישמע ולא יראה הנ"ל, כי אין לבו מסור לחקור דברים אלו, כי אין לו חפץ בהם.

ולכן בעבודת השי"ת, מי שיש בו למשל לשמור את הדברים הפשוטים המבוארים בשולחן ערוך, יתלמד מזולתו כשרואה אותם אצלו. מה שאינו כן בדברים שלא הורגל בהם, כמו אהבת הבריות גמילות חסד וכדומה, לא ירגיש בהם מעשה זולתו, אם כן הלומד מכל אדם הוא סוחר גדול, יבין להתלמד מזולתו בכל דבר, ולכן נקרא חכם. (שם קיג)

ראה גם אדם-חייו חלק ב קמו.

לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי (תהלים מ'). הענין הוא, כי שני דברים ינהלו את האדם: הרצון והבטן. הרצון יש לו שתי ידות על הבטן, כי הבטן בשעה שהיא שבעה אינה רוצה, והרצון אינו שבע לעולם. הבטן אם אינה רעבה לא תרעב מפני שרואה זולתה רעבה לאכול, מה שאינו כן ברצון. על פי רוב יש הרבה דברים שאילו לא ראתם עינו הרעה בשל אחרים לא היה כוסף ומתאוה אליהם, נמצא כי הרצון עשר ידות לו בסרסורי עבירה. ומפני זה אנו רואים האדם משתטה בדרכו ובהנהגתו... מחמת כח הרצון שיתגדל מיום ליום מעצמו ומזולתו, מעבירנו על דעתו ועל דעת קונו. (שם קסח)

מכל מלמדי השכלתי (תהלים קי"ט). פירוש: עיקר המורה לאדם הוא עצמו של האדם, כי המכיר התכלית לאשורו מביא לו שיתלמד לבא לתכלית, ועל כן מי ששומע ואינו משריש בקרבו התשוקה לבא לתכלית, לא תועיל לו תוכחת מוריו, כי עיקר מורה האדם הוא, שיקבל מרבו, איך להיות הוא מורה לעצמו... (שם קפז)

והנה כשם שנברא האדם בכחות ואברים גשמיים, כן נברא באברים רוחניים. כגון מדת האמת, ושנאת השקר, ולמאס העוול, ומדת האהבה, הענוה, עין טובה וכו', ולאהב את השי"ת וליראה אותו. ואם יחסר אחד מאלו כאילו תחסר לו הריאה או ינתק חתיכת בני מעים מבטנו. אדם כזה אינו מחסר רק חתיכה זו מגופו, כי אם מחסר בכל החיות שלו, כי כל האברים משמשים לתכלית החיות. וכן הוא כשאדם מחסר ממצות אלוקיות, כאילו מחתך אבר ושולט החסרון באדם, וכן מחסר חיות מכל העולם, כי כל העולם אחד, משמש לתכלית אחת, הוא רצון השי"ת... (שם שכה)

אנחנו רואים כי האדם נשתנה בזה מכל הברואים שבעולם, כי למי שניתנה דעה ניתן הדבור, שמלאכים יש להם כח הדיבור כמבואר בראשית חכמה, וכבישעיה ו' וקרא זה אל זה ואמר. והנה האדם נתייחד גם כן בדעת ובדיבור, למה? כי זה תלוי בזה, הדעה והדבור לדבר בדברי תורה ולהעמיד תלמידים הרבה... זולת זה למען יקרא בשם השי"ת בכל דור ודור. (שם שנא)

שעורי דעת:

...באור הדברים, כי כל אדם כשצריך להתעלות למדרגה יותר גבוהה, או לשתחודש בו איזו מעלה, דרושה לו הכנה בכדי שיסוגל ויוכשר להשיג את המעלה ההיא, והכנה זו אי אפשר שתעשה על ידי האדם עצמו, מכיון שלא הגיע עדיין למעלה ההיא אי אפשר שיעשה בעצמו ההכנה אליה... וכל זמן שלא הגיע עדיין אליה לא יוכל להרגיש אותה אל נכון, ואין לו עוד בנפשו האמצעים שיכינו אותו ויביאוהו להשיג את המעלה ההיא, ורק הנכבד ממנו, אשר רכש לו כבר אותה המעלה, כשהוא מוליכו ומכוונו אליה, מעוררו ומשפיע עליו מכחו הוא, עד שמכשירו להשיג את המעלה...

אמנם ראוי לדעת, כי הרושם שעושים דברים וסימנים קטנים כאלו אינו קלוש כל כך כמו שנדמה לכאורה, כי אף שאינו מורגש כל כך הרושם, בכל זאת הרי הוא נרשם בנפש האדם מאליו ופועל בו, כי באמת יש שמתעוררות תנועות בנפש האדם מבלי שידע בהן כלל. שהרי רואים אנו אדם עושה איזו פעולה מבלי משים, למשל: אדם מחזיק חפץ בידו, ומבלי דעת הוא שוברו. כמדומה שלא נתעורר אצלו שום רצון לעשות מעשה זה. אבל באמת לא יתכן שיעשה אדם מעשה בלי שתהיה התעוררות לזה בנפשו, וימצא כח המצוה על זה. נמצא, שיש שנעשית התעוררות בנפש האדם מבלי שיחוש בה כלל, וכמו כן ישנם דברים וענינים שעושים רושם על האדם ומניעים בנפשו אף שהוא אינו מבחין בהם ואיננו יודע גם כן מן התנועה שנעשית בנפשו...

וכל רושם אם נעשה בנפש האדם, ואף הכי קטן, אם אך פועל עליו קצת אין לשער את גודל ערכו, כי אם נתעלה האדם אף מעט במעלות נפשו, אם נתוסף בו מעט טובת לב, מעט עדינות, מעט רכות, מעט יראת שמים מעט הבנה בחכמה ובתורה, מעט בהירות באמונת ה', אין לשער מדת היתרון שנתוספה בזה, כי מעלה רוחנית המוספת באדם פועלת היא בכל עניניו, בכל פעולותיו, בכל המקומות ובכל העולמות שנפשו פוגעת ומגיעה עדיהם, נמצאת המעלה ההיא ופועלת שם... (חלק א עמוד נא)

...ראשית אין אנו נודעים כלל את נפש האדם כחותיה ועניניה על פי מערכת העולמות, ולכן איננו יודעים איזה ענינים דרושים בעדו ובאיזה אופן צריך לפעול עליו בשביל להביאו לידי התכלית הדרושה. התורה, שלפיה נתקנה כל הבריאה, בה נתנו עניני המצוות לפי ידיעת תוכן לבות ובודאי נערך ונמדד, כי זה, רק זה, יכול לפעול על האדם להביאו לידי התעוררות הדרושה... (שם עמוד נז)

והנה לפי מה שנתבאר לנו שהאדם בשעה שהוא חי פה, הוא נמצא גם כן בעולמות העליונים, עלינו להבין, כי לא נכון הוא לומר כפי שרגילים אנו לחשב ולצייר לנו שהאדם מתמזג מגוף ונשמה, דהיינו שהנשמה ירדה ממעל וקשורה בחומר, ולאחר מיתה היא יוצאת מהגוף ועולה למעלה, כי באמת האדם נמצא תמיד בכל העולמות וחי שם באותם הענינים הנמצאים פה לפי מדרגת כל עולם ועולם, אלא שסוף מציאותו למטה בעולם הזה כרוך בגוף וכלוא בחומר, וזהו חלק הפועל בעולם זה התחתון על ידי חושי הגוף ומוגבל לפי חוקי הטבע של זה העולם. אבל עיקר מציאותו של האדם הוא למעלה בעולמות הגבוהים והנשאים, ששם הוא חי וקיים בין בהיות סוף מציאותו כרוך עם הגוף ועניני החומר שבעולם הזה, ובין אחרי המיתה, דהיינו שהגוף נפרד ממנו ונפסד. אמנם גם ענין גוף ונשמה שנמצא פה, אותו הענין עצמו נמצא גם במציאות האדם בעולמות העליונים, אבל זהו באופן אחר לגמרי, לפי מציאות העולמות ההם ולפי מדרגת האדם שם. ולא עוד, אלא שכל בחינות האדם שבחנו בו חז"ל וקראו להם שמות, כמו נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, אין באור הדבר שנמצאות בו הרבה נשמות, האחת עליונה מחברתה, כי על פי האמת לא נבראו מיני נשמות הרבה, אלא מציאות אחת היא בכל העולמות, וכל אלה השמות נתנו לאותו האדם כפי מדתו ובחינתו בכל עולם שהוא נמצא בו. אולם גם מדרגת אותו החלק התחתון המקושר עם הגוף אינו דומה אצל כל אדם ואדם. האיש הגס והפשוט מציאותו פה היא כל כך מוגבלת ומצומצמת, עד שבכל עניניו מתראות רק הבחינה התחתונה של הנפש, ומי שהוא יותר נעלה חי הוא גם פה חיים יותר נשאים ומתגלית בגוף שלו בחינה יותר דקה ממהותו, ומי שהוא עוד יותר עליון, חי גם פה חיי נשמה יותר נעלה ומואר הוא מאור יותר נשא מאור הנשמה שלו... (חלק ב עמוד נט, וראה שם עוד)

אמנם במין האנושי מצינו שהוטבע בו הכח ונתנה לו האפשרות להתפתח ולעלות מעלה מעלה עד לאין שעור וערך, ואין נברא בעולם, שבאותו מין עצמו יהיה מרחק כה רב בין אחד לחברו, כמו במין האדם, כי בשם אדם יקרא איש אשר רוח אלקים בו, שהגיע למדרגת רוח הקדש, ופה אל פה ידבר עם אלקים, ובשם זה נכלל גם מי שהוא גס ושפל בתכלית השפלות, מה שלא נמצא כן בכל הברואים... אולם זה הכח הנפלא הנמצא בבני אדם, הוא רק תולדה מהעלוי המצוין אשר בו לעומת כל יתר הברואים, אבל לא בזה יתיחד ויבדל מהם.

ועיקר ההפרש שבו יתיחד האדם להיות מובדל מכל הברואים, נראה שהוא בזה, שכל הנבראים אין להם ידיעה מהשכל וההרגש והתשוקה שיש להם ואינם מבחינים בהם, אלא כל המתרחש בקרבם, כל תחבולותיהם ומעשיהם מתבצעים על ידיהם כמו על ידי מכונה... לא כן האדם, כל תשוקה ורגש, כל שכל ותחבולה המתעוררים בו מיד באותו רגע מתהוה ונולד אצלו כעין שכל נפרד, ומתעוררת בקרבו ידיעה עליונה בפני עצמה, היודעת מה שנתהוה ונתעורר אצלו, מבחנת את תשוקותיו ומחשבותיו, מבקרת את תחבולותיו ודנה עליהם. ואם רק לא יהיה האדם כסוס שוטף במרוצתו אשר לא ישים לב על דרכיו ומחשבותיו, אז ידיעתו הנפרדת מאירה את כל מהותו, מושלת על כל מעשיו ומראה לו את הדרך אשר ילך בה.

והנה הידיעה העליונה מהנעשה בקרבו, כשנמצאת באדם, מעוררת היא אותו לשפוט על כל דבר אם נכון הוא ואם ראוי הוא להעשות או לחדול, ונמצא שזו הידיעה מפלסת ומנהגת את הכח שנולד בו בראשונה, ומיד כשמבחין ידיעה זו, מתעוררת בו ידיעה המרגישה גם את זו הידיעה הנפקדת, עולה היא על גבה, שופטת וגם מושלת היא עליה, וכל הכרה וידיעה מושלת על הקודמת לה ומנהיגתה כרצונה.

והנה על ידי עלוי זה, הנותן לו לאדם היכולת להתרומם מעל מצבו ולראות את כל המתרחש בקרבו, להבחין ולבקר את כל הנעשה על ידו ולשפוט עליהם, בזה העילוי תלוי גם סוד כח הבחירה וכפית היצר... (שם עמוד קיח)

כוכבי אור:

...בריאת האדם הוא דבר נפלא מאד מאד. החומר של אדם הוא כמו בהמה, ובגוף חמרי זה נעשה התקשרות נפש חיה עם בשר ודם, והוא הדעת והשכל כאחד מצבא מרום להנשא ולהגביה עוף להיות למעלה מן המלאכים. ועל כן צריך שיהיה האדם תמיד בדעת כל מעשיו בהשכל ודעת, וממילא מובן שילך בדרכי ה' הישרים, כללו של דבר, כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו ישקול האדם בפלס הדעת, אך ברגע אשר יסיח דעתו הנהו כבהמה, ועלול לכל דבר רע והיזק לנטות מאחרי ה', כי ברגע שמאבד האדם את דעתו הוא ממש כבהמה... (חלק א עמוד נז)

ר' ירוחם:

כשרואין מראה מפליאה בבגדים (נגע) שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, הנה הרי אין לנו כל יחס והבנה במהלך אלה הנגעים, ובהם מבינים ודאי כי זה "הפצלת שוט" ו"משיכה במושכות", אחרי כי פתרון אחר אין לו על העובדה המפליאה. אבל מהו עיקר התועלת שצריך לו לצאת מכל הסוגיא, לידע ולהודיע שאמנם הכל, כל הנמצא וכל המתרחש אם אין טבעי ואם טבעי, הכל הוא כי אם "הפצלת שוט" "משיכה במושכות". אלא כי האדם משחת כזה, בלי כל דמיון לבעלי חיים, כי לא מועיל לו כל הפצלת איזה שוט שהוא, מושכין אותו ואומרים לו לך לכאן, הטה לימין, העמד ישר רגליך, והוא באחת - הולך בשרירות לבו הוא, וברעה בוחר דרכו ולא מרגיש... הלא עם סוס הרי אתה יכול לנסוע אתו אף למרחקים ללא כל דאגה וללא כל בעיות, ואת האדם הגדול אינך יכול להוליכו אף לא פסיעה אחת בלי מגלב תלוי... (דעת תורה ויקרא עמוד פט)

הרמב"ם ז"ל (מו"נ א' ל"ד) בדברו על הסיבה למה שיש רק מעט חכמים בעולם, כותב, כי אין זה מפני שאינם חפצים בחכמה, להיפך, כולם רוצים, אלא מפני שרוצים להגיע תיכף ישר אל התכלית, ומדלגים על ההצעות וההקדמות... וכן בענינינו אחרי כי סוד האדם מצד יצירתו הוא אחר בהמה חיה ועוף, הנה זה עיקר התחלת עבודתו, ועליו איפוא לעמוד תמיד לצד יצירתו, אם בתורה ואם בחכמה, ואם במדות, בכולם מוכרח הוא לעמוד דוקא אחר בהמה חיה ועוף, תמיד לעמוד ליד ה"אלף"... דוקא בדברים פשוטים, דוקא בדברים קטנים, כי הלא לא ניתן לדלג, והמדלג לא יגיע לכלום...

על דרך זה יש להבין דברי המדרש (שמו"ר ב' ג')... אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה... (שם עמוד צה)

והאומנם כי הגוף באמיתו אין אתו כל הגשמה, הגוף בתקונו ושלמותו הנהו אמנם עצם רוחנית, עצם חכמה, כמו הנפש, כי הרי פרוזדור הוא, פרוזדור להנפש, וכל ההגשמה אשר אנו רואים בהגוף, הנה זאת כי אם הנהגה כזאת, הנהגה של הגשמה. שתי הנהגות האדם, הנהגה של נפש, והנהגה של גוף, אבל הגוף בעצם הנהו רוחניות ודאי, הלא גופו של אדם הראשון בגן עדן היה, ותפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה (מ"ת אחרי ב), ומה שאנו אמנם מוצאים הגשמות בגוף אינם כי אם מאשמתנו אנו, אנחנו הוא אשר פעלנו כל זאת, אבל לא מעצם מציאותו.

ומהו הגשמה, ומה בחינתה? הוא הטעם וההרגשה, הרגשת הגוף הוא הוא הגשמה. נמצא שביטול כחות הגוף ביטול כל הרגש מצד הגוף הנה זה מן ההכרחיות מוכרח בדבר, כי לכך נוצרת. מצד עצם עצמותו, לבלתי היות שום הרגשת הגוף. והאומרים כי לו היה תמיד השכל מקדים להפעולה, מקדים לההרגשה, כי אז ודאי היה הכל כולו שכל, האכילה היתה עצמה של חכמה, ההבטה היתה חכמה ודאי, וכן כל המעשים שלו. אולם אם ההרגשה היא המקדמת הנה זהו הגשמה, והגוף עם הגשמה, הנה כבר לא פרוזדור הוא להנפש, כבר נסתמה ההבלה להנפש. הנה זהו אמנם ודאי כריתות רחמנא ליצלן, כרות מהנפש, הפרדת הגוף מן הנפש. ומהו כבר הפליאה על שעריות הוא כריתות - הנאה, הרגשת הגוף, הגשמה... (שם עמוד קעג)

...עד כדי כך הוא סוד הדבר, כי גם במדרגה הכי גדולה, אם יתהווה בו בכח הצומח איזה כיעוב והעמדה, יהיה קטן שיהיה, והנה רקבון בו, רקבון בכל כולו של האילן, והוא כבר אבד יאבד, ולעומתו אילן גם קטן, אבל הכח הצומח שלו בריא וחזק, הלא הוא כבר יותר גדול מן אותו האילן הגדול אשר נמצא בו איזה קלקול שהוא בכח הצומח שלו. הקטן לו כל החיות והחי קיים יתקיים. עד כדי כך הוא סוד הדבר כי המחיה והמקיים הנהו הכח הצומח, כח הצייתנות, סוד ה"משוכה אחריך", ושאינם תלוים כלל בהמעשים... הוא סוד ענין מאמר ז"ל (חולין ה') "אלו שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", ערומים בדעת הינם המעשה, הפירות, אבל הכח הצומח שלהם, הנהו ה"משימים עצמם כבהמה" הוא, וממנו יוצאים ובאים כל המעשים... הגרי"ב ז"ל היה אומר כי "משוכה אחריך" נקרא בבחינת מה שמצינו בגמרא (קידושין כ"ב) כיצד במשיכה, קורא לה והיא באה. הוא סוד של צייתנות... (שם במדבר עמוד לא)

...וזה כמו כן ענין הצלם, אשר נאמר על האדם (בראשית א') "בצלם אלקים ברא אותו", רוצה לומר כי כל עצמיות האדם בעולם הזה הנה הוא שהוא צלו של הקב"ה, כל שלמות האדם ומציאותו הנה הוא מזה שהוא צלו של הקב"ה... כי צל אינו ענין של שלילי והעדר, אלא כי צל זה ענין חיובי, ענין של מציאות ממש, צל של דבר, עצמיות הדבר בו, והמתחבר ומתדבק בצל של דבר הוא מתחבר בזה בעצמו של הדבר... אולם שונה ודאי ענין הצל הנאמר אצל הקב"ה, מענין הצל הנאמר אצל האדם, כי אצל הקב"ה הנה זה רק ענין בסוד הנהגתו ית', כאמרם באיזו מדה שהאדם מתנהג את עצמו, כך הקב"ה מתנהג את עצמו עם האדם, מתנהג דייקא. לא כן בסוד הצל הנאמר אצל האדם, הנה זה נאמר בעיקר בריאתו ומציאותו, בצלם אלקים ברא אותו, היינו כי כל עצם עצמותו הנה הוא כביכול מן צל הקב"ה... (שם דברים עמוד צד)

ודבר נפלא מצינו בגמרא כתובות ע"ז גבי ר"י ב"ל שקפץ בגן עדן, ושאלו שם אם לא התיר לו נדר מימיו ישאר בגן עדן... אחרי שנמצא ברוחו מעט שינוי, חסרה לעומתו - השתוות לו ית', ואינו ראוי להכנס לגן עדן.

ומעתה נוכל להבין בקל, כי מעלת האדם תבחן לפי השינוי, ומעוט מעלת "חומה" הנמצא בו, אחרי כי שינוי קל, על פי דין תורה שהתירתו, מכל מקום היה צריך ליפול ביד מלאך המות עבור זה. וכל מה שירבה בו הקיום, יגדל מעלתו עד אין חקר, כי בכל נימה קיום שימצא בו יותר, תרבה בו השתוות לו ית' יותר... וכל זאת נכלל ב"ואהבת", כי אחרי ההשתוות באה האהבה... (שם עמוד קמט)

...הנה בעיני הסבא ז"ל היו הדינרים נראים בעיניו בתכלית הביטול, ממש כחרסים שבורים. "כסף הוא זבל", והנה כשתפגוש עשיר גדול בעל מיליון, והוא כבר למשל בן שבעים ושנות חייו שעוד נשאר הנם בגבורות עשר שנים, ותשאלנו למה לו כל הכסף, ותגיד לו בביטול כי הכסף הלא הם חרסים שבורים, הלא הוא בהיפוך יביט עליך כאילו מפשוטו נשתגעת. ואמנם כי לבן דעת הדבר להיפוך, וכלשון הרמב"ם, "שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם הזה". ואיך זה מתאימים שתי הדעות, אלא אין זה אלא מגודל הסוד וכח של "עשאום" הבלים ממש, אשר אין בהם כל מציאות כלל, ובכח "העשאום" - להוותם כמציאות ממש.

כשהקב"ה העניש לאדם הראשון אמר ליה "כי עפר אתה" וגו', הנה הקב"ה פקח עיניו של אדם הראשון וגילה לו סוד גדול, "כי עפר אתה", ולכאורה מי זה לא יודע כי עפר הוא, וכי לגילוי היה צריך לדבר פשוט כזה. והתשובה כי אמנם כן הוא, שהאדם באמת לא יודע כלום כי עפר הוא, כח ה"עשאום" כל כך חזק עד שנצרך לפקוח עיניו ולגלות לו זה הדבר הפשוט... וכלל זה אמנם כלל גדול הוא בכל עניני עולם הזה, כל מציאות העולם הזה אינם מציאות בעצמם, אלא רק מציאות של "עשאום", ועד כדי כך עד שה"עשאום" מהווה לפניך גם כן את ה"אלוה". אם אתה פונה אחריהן סופך לעשותן אלהות... (שם עמוד קעז)

בקצרה, היצירה בטהרתה, הנה הנשמה והגוף שני מאורות גדולים הם מיוחדים בתכלית, עד מצב של בלוע זה בזה, הוא דרגת דוד המע"ה, מצב של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", גם הנפש גם הבשר תאוה אחת לשניהם, כי אחד הם, ועם התחלת הפרדת הבליעה, תיכף זה נקרא הגעלה, ותכלית עבודת האדם הוא הורדת השכינה בתחתונים, לקיים הבליעה בנפש וגוף יחד, וכאן החילוקים לאין שיעור, וכפי מדת החיבור והדבקות, כן מדת האור עד אור הפנים עד אור האין סוף ית'.... (שם עמוד רפ)

מכתב מאליהו:

אשר שאלת בענין הנפש והנשמה ויצר הטוב ויצר הרע, ידוע תדעו חביבי, כי האנוכי של האדם היינו הנפש. האנוכי הזה יש בו מדות טובות ורעות, אלו היצרים הטבעיים, יצר טוב טבעי ויצר רע טבעי. מלבד זה ברא השי"ת שני מלאכים, האחד אשר ידרוש טובת האדם ומלמדהו לטובה, ואחר כך ביום הדין מלמד עליו זכות, והוא יצר הטוב. והשני, הדורש להרע לאדם, והוא כח הטומאה והחושך הרוחני שבבריאה, כאמור יוצר אור ובורא חושך, (בריאה של חושך רוחני וטומאה, היינו ההסתר שבלתו אי אפשר גילוי), והמלאך הזה הוא היצר הרע, הוא השטן המקטרג ביום הדין, והוא מלאך המות. מהו הטעם שהיה צורך ליצר הרע רוחני ולא היה די בטבעי? זהו דבר שיש לומר בו הרבה, אבל לענינינו די בזה שכתבתי.

והנה אמר הכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", באפיו של האדם, אם כן היה כבר אדם טרם שנופחה בו נשמתו. וכך הוא באמת, שהאדם נברא בנפש, היינו אנוכיותו כמו כל הנבראים החיים. ונפשו גדולה מנפשות שאר הברואים, שנפשו משכלת בחכמה, פירוש שיש לו גם שכל וגם כח הדבור וההסבר, מה שאין כן בשאר בעלי החיים. ואחר כך שם בו הקב"ה את הנשמה הקדושה, היינו כח קדושה עליונה, ונקראת נשמת חיים, כמו ובחרת בחיים, שהקדושה נקראת חיים, שהיא מציאות, והטומאה היא הרע והמות, תדעו חביבים, כי אמרו חז"ל שביום השבת יש לו לאדם נשמה יתרה. מהו פירוש הדבר? תוספת השפעת קדושה מן השמים, כמו השפעת הקדושה הנקראת הנשמה הטהורה. ואם לא ירגיש האדם בעצמו קדושה יתרה ביום השבת, זה לאות כי אין בו אותה נשמה יתרה. וכן מי שלא ירגיש קדושה בעצמו כלל, זה לאות, שאפילו נשמה אין בו, ואין בו כלל דבקות אל הנשמה כי הלכה ממנו לגמרי, ורק אם ישוב בתשובה תחזור אליו... (חלק א עמוד עא)

...אמנם בין כל אלו אשר רואים הנסים וחרדים באמת מפני עצם הנהגתו יתברך, כמעט כולם אין הכרתם משפעת עליהם לשנות מעשיהם כלום, כי אילו למדו כמו שלמדה רחב, היו עושים שלום עם ישראל, והיו מניחים את הארץ והולכים להם כמו שעשה הגרגשי. ואיך היתה האפשרות שיעלה על דעתם להלחם נגד ה' הנורא אשר ראו את עוצם גבורתו ונסיו? אין זה אלא אות כי אין זו אלא הכרה חיצונית לבד, שאינה נוגעת לעומק הלב ואינה פועלת למעשה.

ועוד יש בזה חידוש גדול ויסוד. אם ירגיש אדם בלבבו ויכיר הכרה גמורה את יד ה' מתוך היסורים, ויבחין את הנסים אשר שלא כדרך הטבע, אשר בהם מנהיג הקב"ה את היסורין לייסר את האדם, וישנה מפני זה את מעשיו מרע לטוב לגמרי, כן גם יתהפכו הנסים תכף, ותחת היותם נסים לרעה, יהיו פתאום נסים לטובה. וכך מפורש בכל מקום, כי אם נשוב מתוך חבלי משיח תכף יתגלה משיח צדקנו לעינינו. (שם עמוד רד)

מה נעשה, הרי אנו רואים בחוש שאיננו מתעוררים בלמוד המוסר? אמנם ליהוי ידוע היסוד:

א' בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית והשכלית. ב' הבהמית כאינסטינקט, פועלת בלי הכרתנו. ג' היא מקבלת ציוויים ומקיימתם, למשל: החושב לקום בשעה ידועה, יקיץ בשעה ההיא.

ד' אמנם התאוות והרצונות משכנם גם כן בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות. ואז, הנפש החושבת קובעת את הרצונות האלו במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות והציורים שיתנגדו לרצונות ההם.

ה' לפעול על תת-ההכרה אפשר בכמה אופנים. אחד מהם הוא להשתמש בציורים, כי מחשבת ציורים מפורטים מגעת אל תת-ההכרה, ופועלת שמה הרבה. וזהו שאמרו גדולי בעלי המוסר, שצריך להסביר את דברי המוסר אל הגוף, הכונה, להסיר אל בחינת הגוף שבנפש, דהיינו הנפש הבהמית, ודבר זה אפשר בקלות, ובזה השתמשו בעלי המוסר בחשבם בציורי יום הדין...

ז' עוד כתב זקני הגרי"ס במכתביו, לייעץ שבלימוד המוסר יחזרו הרבה פעמים על מאמר אחד, וגם זה פועל מאד בנפש הבהמית...

ט' אמנם עיקר נקודת הכובד היא, כי עליית הרצונות השפלים של הנפש הבהמית אל הנפש השכלית המה הקובעים בנו את הרצון שלא ללמוד מוסר ושלא להתבונן חס ושלום, וזהו גדר טמטום הלב. (שם עמוד רנט)

אמנם המסתכל בבעיה זו מבלי נגיעה יראה כי שני המבטים, המבט הבחירי והמבט על פי הסבות לשניהם יש מציאות בנו.

בהשגתנו אנו מבחינים בעצמנו עצמיות, אנוכיותנו. אנוכיות זו נבחנת לנו בהרגשת אנוכי: הויה שלי. אנכי-המקבל רשמי החושים. אנכי-השואף למלאות וממלא חסרוני. אנכי-הבוחר. השגות אלו משיגות אותנו בלי אמצעות החושים, אך ורק בתוך ומתוך עצמנו-במבט הפנימי.

נמצאים לנו גם חושים שעל פיהם ישיג האנכי את מה שחוץ ממנו, וגם נמצא לנו כח השכל אשר האנכי יחשוב בו.

חמשת חושינו מבחינים רק בחיצוניות כל דבר ולא במהות הענינים ועצמותם. וזהו המבט החיצוני. על כן כל מושג, משפט ומסקנה, אשר יבנה השכל על יסוד החושים, הוא המושכל על פי המבט החיצוני. ובדרך זו הולכים ונבנים כל מושגי המדע. אבל המבט הפנימי, היינו הרגשת אנוכיותנו לא נמצאת בשום אחד מהחושים, ולא בכולם יחד, אלא ידיעה תוכנית פנימית היא אשר נמצאת בעצמותנו.

המבט החיצוני אין לו מציאות עבור המשיג, אלא בהצטרפו למבט הפנימי, באמרו, למשל, "אני רואה". מכל מקום הדבר הנראה מושג לו במבט החיצוני בלבד, שהרי הוא חוץ ממנו. אמנם אנוכיותנו אינה מושגת על פי המבט החיצוני כלל, כי מה שאנו מביטים במבט החיצוני הוא דרך משל כמו מכונת צילום, שאפשר לצלם בה רק דברים שחוץ ממנה, ובשום אופן לא תצלם המכונה את עצמה מבפנים.

והנה הבחנת סבה ומסובב באה אלינו על פי המבט החיצוני, מפני שאנו רואים כל השינויים שבעולם הגשמי קשורים זה בזה באופן שנראה כמסובבים זה מזה, מצד זה אנו נוטים להגיע להנחה, שכל דבר מתנהג על פי דרך של סבה ומסובב.

אבל הבחנת כח הבחירה באה לנו על פי המבט הפנימי, שאנו מרגישים בעצמנו כח וחירות לעשות או לחדול. וכבר נתברר, שאין המבט הפנימי מושג על פי המבט החיצוני, ושני המבטים הללו כוחות נפרדים באדם שעל פיהם יבחין, בזה או בזה, ורק מפני שאין אחד מבחין בחברו נראים לנו כסותרים. ובאמת אין כאן סתירה כלל, שהם שני כחות נפרדים שאין שייכות בין זה לזה. (שם עמוד רעט)

והנה כל אדם ניתנים בו מתחילת יצירתו כחות ומדות כפי צורך עבודתו בבחירתו, וניתנים לו הכלים הדרושים לזה מן הסביבה והשכל וכו', ומעמידים אותו בנקודת בחירתו אשר יוכל לעלות או לרדת ממנה. והבטיח השי"ת את עמו, כי גם אם ירד למטה הרבה מאד, מכל מקום, כל אשר לו עוד שייכות בישראל, לא תפסק הנקודה האחרונה הרוחנית שבהווייתו...

אך מי שעומד בדרגה נמוכה מאד, אם מתחילת יצירתו או שנפל כל כך בחטאיו, ולוחם שם את יצרו ומגיע לנקודה קטנה של הויה על ידי עבודתו, בזה יש בודאי כח הצמיחה, ויזכה להתפתחות אין סוף בבחינה ההיא... וכל גדר צמיחת ועלית העולם הבא נמצא בה.

מכאן למדנו את גודל ההפרש בין הקונה (מדרגה) בבחירתו, ובין מי שיש לו הכח הטוב מתחלתו. כי בעל הכח הטוב הנה ישאר לו כחו זה, אך לא בגדר חיי עולם הבא, כי לא יתפתח בהשגה או בהויה. אבל אפילו הנקודה הקטנה ביותר הנקנית בעבודה היא חיי עולם הבא. (שם עמוד רצ)

על כן כל המבחין בהבחנה גשמית ותופסה כאבסולוטית, הרי עולמו הוא עולם הגשמי-היינו שהוא בעולם העשיה. אבל המבחין באמיתת הרוחניות ובמציאות ערכיה ומשפטיה, ואת הגשם ותוצאותיו (רצונות ותאוות) יראה כחלום ודמיון-עולמו הוא עולם האמת-הוא בעולם היצירה...

האנכי בודאי מרגיש בחירה (הוא ניצוץ מעולם היצירה). אפילו כשיאנסוהו הוא מרגיש שבעצמו מחליט. כל ענין האנוכיות פירושו: אני המחליט, הבוחר והאחראי... אך השגת סבה ומסובב באה מההבחנה החושית-גשמית ששורשה בעולם העשיה... המקשה מעשיה ליצירה, הוא כמקשה בעולם העשיה ממה שיראה אדם כשהוא ער על מה שקדם לראות בחלומו. (שם עמוד שו)

...כי ברוחניות מוצא האדם את עצמו בכל נקודה ונקודה של עליה בעולם חדש, שאין בו שווי ודמיון למה שקדם לו, ולא להוויתו של כל אדם אחר. נקודת בחירה זו שמתגלה לפניו ברגע זה תוך כדי עבודתו היא נקודה שלא ניתנה מקודם לשום בריה, ולא תינתן עוד. כי בחירת כל רגע ורגע תכלית אחרת לה, שתוכל להשתלם רק על ידי אדם זה לבדו בכל הבריאה כולה, והוא, רק הוא, המחדשה עכשיו בבחירתו החפשית. (חלק ב עמוד כה)

הכרת ה' בפנים הלב היא השראת השכינה בישראל, כמאמר חז"ל: "ושכנתי בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם". אפילו בהיות האדם בהסתר גדול, במצב של טומאה ממש, אין פוסק ממנו הניצוץ הפנימי הקדוש, כי דבר זה נכלל בהבטחת ה' "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". אך על ידי עבירות והתקרבות לטומאה, יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבלבו ובין האני שלו, ועל ידי זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה, ואינו מסוגל עוד להאיר לנשמתו, וזהו ענין שכינתא בגלותא. (שם עמוד מז)

כדי לקרב אלינו את דרך העבודה הזאת, להגיע מהחיצוניות המסורה בידינו אל הפנימיות שעדיין אינה מסורה בידינו, נתבונן נא בתוכנו ובעצמנו. הגאון ר' ישראל סלנטר מבאר שיש באדם כחות נפש פנימיים וחיצוניים. הכוחות הפנימיים שורשם עמוק בלבו של אדם, ונמצאים מתחת לסף ההכרה... פעולתם חזקה ונעלמת מעיני האדם, ושליטתם מתבטאת ביחוד במעשים שהאדם עושה בלי תשומת לב מיוחדת. אבל רישומם ניכר היטב גם במעשים שהאדם רוצה לעשות על פי שיקולי שכלו, ואינו מרגיש כמה שהחלטתו עומדת תחת השפעתם. הוא מסביר זאת במשל לרב שיש לו תלמיד מצליח שאהבו אהבה עזה, וגם בן שאינו הולך בדרך הישר ולכן מרחיקו. אך נראה נא אם תפול דלקה בביתו באמצע הלילה ויתעורר פתאום משנתו-אל מי ירוץ ראשונה להצילו? הלא אל בנו! אהבת הבן שייכת לכוחות הפנימיים שמקורם מתחת לסף ההכרה, בזמן שאהבתו לתלמידו היא מהכחות החיצוניים ובאה לו על ידי הכרת שכלו, ועל כן פעולתה אינה כל כך מהירה וחזקה.

קשה מאד לרדת אל הכחות הפנימיים ולשנותם, למרות שאפשר לדחותם ולכבשם, עלולים הם לשוב ולהתעורר בכל עת...

הקב"ה נתן לאדם עבודה קשה. הכחות הפנימיים אינם מסורים בידו, ומשימתו היא להשתדל בכחות החיצוניים המסורים בידו על ידי הגברת יראת ה', ועל ידי זה ישפיע גם על הפנים... ואם יזניח לרגע את התחזקותו-שוב יתגברו עליו הכחות הפנימיים.

וכן הדרך אל ההשגות הפנימיות הוא על ידי הרחבת ההשגות בדרך חיצונית: לעשות את האפשרי המסור ביד האדם, ועל ידי זה יזכה בסייעתא דשמיא למה שלמעלה מטבע האדם. (שם עמוד קטז)

כל עיקר רצונו של אדם הוא להבליט את עצמו, וכל אחד ואחד מוצא בעצמו הצטינות שאיננה נמצאת בזולתו. בזה הוא מרגיש את פרטיותו ששונה מאחרים. דבר זה לא בא מכח הגאוה, אלא מכח הפרטיות שבאדם, שהוא עומק פירוש הרגשת האני שבו. הכח הזה הוא היותר חזק שבאדם. אם האדם מגיע למדרגה, שהוא מוצא את הבלטת פרטיותו במה שהוא עבד להשי"ת ושייך לו, אז הרי הוא נותן את כל עצמו להשי"ת והיינו הדבקות המעולה ביותר... (שם עמוד קלג)

אמרו רז"ל (נדה ט"ז) שקודם יצירת הולד אומר המלאך לפני הקב"ה: "טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טפש... ואילו רשע או צדיק לא קאמר". קודם שנברא האדם קובעים את כליו בהתאם לחלקה של נשמתו בעבודת ה', ונותנים לו את הכשרונות כחות הנפש וכל האמצעים למלאות את חלקו. ואמרו חז"ל שמשביעים אותו לפני לידתו, "תהי צדיק ואל תהי רשע". כלומר שינצל את הכלים האלה בצדק, ולא יגזול או ימעול בהם. העינים ניתנו רק לראות לצורך מצוה וקריאת דברי תורה... עד כמה תרבינה גזלותינו! (שם עמוד קנו)

ביאור ענין זה נפלא מאד. כל אדם נקבע לו קודם שנולד תפקידו בגילוי כבודו יתברך. וידוע שהתמזגות כחות כל אחד ואחד היא כפי הנדרש לתפקידו זה, אשר כשיוציאנו לפועל הוא חלקו המיועד לו לעולם הבא. וידוע שהשם מציין את התוכן הפנימי... (שם עמוד ער)

בשתי דברות אלו טמון יסוד הכל, היינו הכרת השגחתו יתברך. האדם בגאות לבו ידמה שבהשתדלותו ימשול על הסבות הטבעיות, ובשכלו ובהמצאותיו יכוף אותן להשתמש בהן כרצונו. על כן יאמר על כל דבר כי מקרה הוא ותולדת סבות טבעיות אשר ידמה לשלוט עליהן. כי אם יודה שהשי"ת לבדו הוא המשגיח והמסבב הרי לא נותר דבר שיהיה ברשות האדם. ואף אם יודה האדם לפעמים בחסרון ידיעתו ובצרכו להזקק לידיעת אדם הגדול ממנו, גם בזה קל לו להודות מאשר להאמין בו יתברך, כי ידמה שההשתדלות להגיע אל הגדול ממנו היא בכוחו הוא-אם יוכל להשיג בכספו רופא מומחה גדול, סבור הוא שגם חכמת המומחה בידו... הרי שיסוד כל התורה הוא ביטול היש שלנו כלפי אדנותו יתברך, ואם יחסר מיחוד זה, אין זו אלא בחינה של עבודה זרה חס ושלום...

אך יש השואלים: הלא גם השגת אנוכיותנו בעיקרה היא כלפי איזה דבר שמחוצה לנו. את עצם הבחנת האנוכיות מרגישים אנו מיד כלפי איזה רצון או השגת ענין חיצוני. כגון: אני שואף, אני מכיר, אני מרגיש. ולכן הם נמצאים במבוכה, כי כיון שההשגה הפנימית מורגשת כלפי השגה חיצונית, מי יוכל להבחין בגבולות שבין האמת והדמיון?

אולם זהו פשר הדבר: בראש וראשונה קיימת בנו ההשגה הפנימית של אנכי, שכרוכה בה גם ההבחנה, שקיימת גם הויה זולתי. וגם זה מהכוחות הפנימיים של האנכי לדעת שאינו יחיד בהויה.

אך תוצאות השגה זו הן בשני אופנים. יש ונחשוב בדרך גאוה, הכרת ההויה שמחוצה לנו מעוררת בנו את הרצון לכבוש אותה, כיבוש של שליטה או של השגה, היינו שאנו רוצים לכלול את הוית כל אשר חוצה לנו בתוך תחום השגתנו. מזה נובעת השאיפה להחשיב את ההשגה החיצונית להשגה מוחלטת. באמת אין זאת אלא שהשואף לכך כונתו להגדיל את עצמו, וזוהי בחינת עבודה זרה, ולעולם לא יגיע להשגת האחדות.

הדרך השניה היא, שבהשיג האדם בהשגתו הפנימית שקיימת הויה זולתו, יחסו כלפי המציאות הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו התרחבו מהפרט אל הכלל, ומהכלל אל הכלל הגדול ממנו, עד אשר הבחין באחדות כל הבריאה, והרחיק להבחין כי אחדותה נובעת מבוראה המאחדה. נמצא שהשגת האנכי היא הפתח שדרכו הבחין את ההויה הכוללת העליונה. אינו מתכון לשלוט עליה ולחקרה, אלא מבחין שאי אפשר להשיגה, ומבטל עצמו אל המציאות האמיתית... (שם עמוד רסו)

כשהמוח פתוח בניתוח מוחי ניתן לפעול עליו על ידי זרם חשמלי קל, וכשנוגעים בחלקים מסויימים של המוח אפשר לגרום לפעולות איברים. אבל האדם ירגיש שהפעולות האלה "נעשות לו" מבחוץ, והן נגד רצון האנכי שלו. הרי שהאנכי מציאות אחרת זולת השפעת המוח, כי אם לא כן היה מרגיש השפעת הזרם כאילו הוא היה עושה הפעולה ההיא ברצונו.

מכל זה אפשר ללמוד חיזוק לאמונתנו שקיום הנפש בלתי תלוי בקיום המוח. (חלק ה עמוד שמז, וראה עוד נשמה-וגוף)