(ראה גם: חושים, שמיעה)
בסוד האזנים מי שאזניו גדולות, הוא אויל בלבו ושגעון ברוחו, מי שאזניו קטנות ועומדות על מקומן כראוי, בהתעוררותו הוא חכם לב, רוצה לעסוק בכל, וזה סוד אות י' הנכללת בכל שאר האותיות. (יתרו קיט)
אזניו גדולות, עומדות על קיומן תחת השערות, זה עומד באות ץ' ואות ז', ומשום זה מעשיו הם לעיני בני אדם. אם בין כתיפיו תלויות ג' שערות, בלא רושם כלל, מי שמשתתף עמו אינו מצליח, והוא מצליח ברמאות שלו, ונראה כצדיק כלפי אחר, וחושב שעשה עמו מעשים של אמת. (שם רא)
דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. תנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים. (כתובות ה א)
...חרשו נותן לו דמי כולו... (בבא קמא פה ב)
על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא העור, נסדקה אף על פי שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, איזהו יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם... (בכורות לז א, וראה שם עוד)
...שמעו ותחי נפשכם, היאך חביבים ישראל שהוא מפתה אותן, אמר להם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו קוחה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידיו וכן ברגליו ובכל איבריו, נמצא כולו רטיות, אני איני כן, אלא רמ"ח אברים באדם הזה והאוזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות, והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, שמעו ותחי נפשכם... (שמות כז ט)
הלכה, אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים, כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת. רבנן אמרי, מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך, הטה אזניך לתורה ואת נוחל חיים, מניין, שנאמר (ישעיה נ"ה) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם... רבי לוי אומר האוזן לגוף כקינקל לכלים, שכן הקינקל כמה כלים ניתנים עליו ואת נותן מוגמר תחתיו וכלים מתעשנים, כך רמ"ח איברים שבאדם הזה על ידי האוזן כלן חיין, מנין, שנאמר שמעו ותחי נפשכם. אמר הקב"ה אם הטית אזנך לתורה כשתבא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים את דבריך, כשם שהטית אזניך לשמוע דברי תורה, ומהיכן את למד, ממשה רבינו, שעל ידי שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו... (דברים י א)
ותיבש ידו, אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה שלא ברשותו, האוזן והחוטם והעין אינם ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי, הפה והיד והרגל ברשותו... בשעה שאדם זכאי הקב"ה עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו... (מלכים א פרק יג, רב)
...ואל תתמה על הדבר, שהרי הפרצוף שברא הקב"ה לאדם מלא הסיט ויש בו כמה מעינות ואינם מתערבים זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים... מפני מה מי אזנים שמנים, בזמן שאדם שומע שמועה קשה, אלמלי תופשה באזניו מתקשרת ומת, ומתוך שהם שמנים מוציא בזה ומכניס בזה... (תהלים לג, תשכ)
סוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל, וסוד סימנים שמסר יעקב לרחל, דע כי יש ג' שרים גדולים מסטרא דשמאלא, והם עוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופנים, א' מושבו על תנוך אוזן הימין והוא הגדול, ובינוני על בוהן ידו הימנית, וקטן על רגל ימנית, ועל ידי נתינות לכהן מדם האשם על ג' מקומות האלו מסולקים מעליו טומאה שהוא רוח הטומאה מסטרא דשמאלא... (בראשית ויצא, ועיין שם עוד)
...ורצו ב"אוזן" קבול דברים, כאמרו "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני"... ואומר עוד וכבר מצאנו בדומה ללשונות אלו בדומם, שלא יתכן שיהא לו מאומה מן הדברים הללו, והוא שאנו מוצאים בלשון לארץ ולמים... ואוזן כאמרו והאזיני ארץ... כולם דרך העברה (מאמר ב פרק י)
ויתעצב אל לבו... וכשהוא שליח לשמע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים, כענין שכתוב (במדבר י"א) "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'", כי כשם שהאוזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו, ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם, וכן דרשו רז"ל (תהלים מ') אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע שממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים, לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם... (בראשית ו ג)
...וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם", באר כי האור ירחיב הלב, אבל חוש השמע גדול יותר מאד, כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגיעה לאדם מן האוזן יותר מן העין, וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו. ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין, כתיב אחריו (משלי ט"ו) "אוזן שומעת תוכחת חיים"... (שמות ג יא)
על תנוך אוזן - ...ובעבור שהם נכנסים לכהונה, יטו אזנם לשמע דבר ה'... (שמות כט כא)
בפרק קמא דכתובות "תנו רבנן אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכווים תחלה לאברים". מזה יש ללמוד העונש מי ששומע דברים בטלים, אף שהם דברים שאין בהם איסור כלל, בשביל שהאוזן היא התחלת קלקול האדם, וצריך לשמור דבר שהוא התחלה שלא יתקלקל, כי אחר ההתחלה נמשך הכל... ודע כי רמזו בענין דבר נפלא בצורת האדם, כי האוזן תחלה לאברים, ונחשבת פתח לאדם, וביארנוהו אצל הרציעה במסכת קידושין. וכל דבר שהוא פתח התחלה, כאשר ההתחלה מקולקלת ימשך עוד קלקול אחר זה, והאוזן שהיא התחלה, מוכנת להתחלת הקלקול. וזה שאמר שהיא נכוית תחלה לכל האברים...
ועוד יש בדבר ענין מופלג מאד, כי האוזן שהיא כמו פתח לבית נחשבת צורת האדם, ולכן החרש שהוא חסר שמיעה אינו אדם ופטור מן המצוות, מפני שהוא נחשב ככלי שאין לו בית קיבול, שאינו נחשב כלי כלל, ולכן האוזן עושה אותו אדם לגמרי. ודע כי הצורה מוכנת לקבל קלקול מכל שאר האברים, כי הצורה ראויה אליה השלמות לגמרי, וכאשר יש כאן חסרון מה, מוכן לקבל קלקול... (נתיב השתיקה פרק א)
ולפיכך אמר שבריאת האדם אינה חסרה כלל ונברא בשלמות הגמורה, שלכך נבראו אצבעות שלו משופות כיתדות לאטום אזנו כשישמע דבר שאינו הגון, וכן האליה של אדם נבראה רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון ישים האליה באזנו לסגרה. ואל יקשה לך למה לי שני דברים, שאין זה ראוי שישים אצבעו לתוך האוזן, כי יד לאוזן מחרשת, ולפיכך יש לשים את האליה ואחר כך ישים עליה האצבע. ואל יקשה למה נבראה האוזן יותר פתוחה משאר האברים, ולמה לא נבראה כהעין שיש לה כיסוי, באמת דבר זה עמוק ונפלא ביצירה. כי האדם שהוא חרש אינו נחשב אדם, כי הוא כמו כלי שאין לו בית קיבול. ולפיכך בריאת האדם פתוחה כמו כלי שיש לו בית קיבול פתוח... ועתה נחשבת האצבע שהיא כיסוי לאוזן ככיסוי לקדרה, שבשביל שיש לקדרה כיסוי לא נתבטל ממנה השם כלי פתוח. אבל אם היה הכיסוי בעצם הכלי היה מבטל הכיסוי את פתיחתו... (נתיב הצניעות פרק ב)
על תנוך - ...טעם הנתינה הוא להגביר כח השמיעה המביא לידי מעשה ביד, והמעשה מביא לידי הרגל הנמשך לרגל... (שמות כט כ)
והנה בכהנים כתיב... ועל כן כאשר נעשו כהנים ונתהוו בריה חדשה, הוצרכו ליתן על תנוך אוזן ובהונות, והטעם יש לומר דהנה אברי הידים והרגלים מתפשטים מן הגוף, כמו שכתב מהר"ל ז"ל, ונוטים יותר אל החיצוניות, וגם האוזן יש לה התפשטות, כאמרם ז"ל (כתובות ה') "אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאברים", ונראה הטעם שנכוות תחילה לאברים מהאי טעמא, מפני שיש להן התפשטות יותר מהגוף, וכשתעיין ותדקדק בטיב האברים תמצא שכל האברים יש להם תנועה, שהנפש שהיא בפנימיות הגוף יש לה כח להניע את האברים, חוץ האוזן שאין לאדם כח להניע את האוזן כלל, ועל כן מפני שהיא רחוקה יותר מכחות הנפש ואין בכח הנפש לנענע אותה, ועל כן הכהנים שנתהוו פנימיים צריכים האברים האלו שרחוקים מפנימיות הנפש להתקדש עוד יותר על ידי מתנות תנוך ובהונות, למען יכללו גם הם בפנימיות... (ויקרא מצורע תע"ר)
במדרש רבה, הלכה, אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזהו מכת האוזן, אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת... מה אתא המדרש לאשמעינן... ונראה דהנה סכנת אבר פרטי אין מחללין עליו את השבת, אלא היכי שהיא סכנת כל הגוף בכלל... ועל כן כשבא המדרש לדבר ממהות האוזן הרוחנית, פתח לה פיתחא מגשמיות האוזן כדוגמא דידה, והנה האוזן עצמה היא אבר פרטי, ומכל מקום בפנימיות האוזן הנה היא נוגעת במוח, ויכולה לבא ממנה סכנת נפש, כלומר שיש מציאות באוזן שיש בה סכנה וחשובה אבר כללי, ויש מציאות שאין בה סכנה ואינה נחשבת באופן זה אלא לדבר פרטי, ודוגמא דבגשמיות היא ברוחניות... כן נמי בשמיעה שנדרש שעצם אדם יקבל השמיעה, והיינו הלב שהוא עצם האדם, אבל שמיעת האוזן לבד בלי כוונה אינה נוגעת לעצם האדם, והיא רק תולדת הלב ודומה ממש לקול הברה... והיוצא לנו מזה שיש שני מיני שמיעה, השמיעה החיצונית בלי כוונת הלב איננה מתיחסת לעצם האדם שהוא כלל האדם אלא לאוזן לבדה, שהיא אבר פרטי, והשמיעה הפנימית בכוונת הלב, היא מתיחסת לכלל האדם... (דברים האזינו תרע"ג)