אכילה

(ראה גם: אדם הראשון-אכילה, מאכלות אסורות, מזון, קרבן)

ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה. (בראשית א כט)

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. (שם ט ג)

כי ירחיב ה' אלקיך את גבלך כאשר דבר לך, ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר. (דברים יב כ)

אל תתאו למטעמותיו, והוא לחם כזבים... אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך. פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים. (משלי כג ג)

זהר:

ראה ערך מזון.

ספרא:

...אם כן למה נאמר אשר יצוד, רבי אומר לימדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו. (אחרי פרק יא)

אשר תאכל, אין אכילה פחותה מכזית, או אשר תאכל נבילה פרט לחרטום ולצפורנים ולכנפים ולנוצה... (שם פרק יב)

מניין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, דבר אחר לא תאכלו על הדם, אל תאכל מן הבשר והדם קיים במזרק. (קדושים פרק ו)

ספרי:

רבי אלעזר בן עזריה אומר לא בא הכתוב ללמד אלא דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, יכול יקח בשר מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך, הא אין אדם אוכל בשר עד שיהו לו בקר וצאן, יכול יזבח כל צאנו וכל בקרו, תלמוד לומר מבקרך ולא כל בקרך... (ראה עה)

תלמוד בבלי:

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים. (ברכות י ב)

...אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפרקא, אמר ליה דהוה חליש לבאי ולא מצינא, אמר ליה אמאי לא טעמת מידי ואתית, אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא, דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין... (שם כח ב)

ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא, אמר ליה רבינא לרב אשי והוא קא מתחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא... דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת. אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד... ואמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק... תנו רבנן המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, וכמה, אמר רב חסדא קיתון לפת. אמר רב מרי אמר רבי יוחנן הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, מאי טעמא משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, מאי טעמא משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רב חמא ברבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב... (שם לט ב)

תנו רבנן טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים, כל ירק חי מוריק וכל קטן מקטין, וכל נפש משיב את הנפש, וכל קרוב לנפש משיב את הנפש, כרוב למזון ותרדין לרפואה, אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו... ואמר רבי יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו, מאי טעמא משום ריחא... ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד... (שם מד ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים והרגיל בו יפה לכל גופו והמשתכר הימנו קשה לכל גופו... (נד א)

כמה שיעור עכול, אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב, וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו... והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין, לא קשיא כאן באכילה מרובה כאן באכילה מועטת. (נג ב)

ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא... והמאריך על שלחנו דילמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב המזבח עץ שלש אמות גובה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. (שם נד ב)

כל מיני פירות יפין לחלום, חוץ מפגי תמרה, כל מיני ירקות יפין לחלום חוץ מראשי לפתות... עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה, אלו הן האוכל בשר שור בשר שמן בשר צלי בשר צפרים, וביצה צלויה ותגלחת ושחלים והחלב והגבינה והמרחץ, ויש שאומר אף אגוזים, ויש אומרים אף קשואים. תנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קשואין מפני שהן קשים לגוף כחרבות... לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. (שם נז ב)

עד דכנפת אכול, עד דצחית שתי... (שם סב ב)

...ומאימתי התחלת אכילה, רב אמר משיטול ידיו, ור' חנינא אמר משיתיר חגורה, ולא פליגי, הא לן הא להו. (שבת ט ב)

תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים, שניה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשין, רביעית מאכל פועלים חמישית מאכל כל אדם, איני והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל אדם, אלא רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה. (שם י א)

דתניא אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחילת חולי מעים, אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת, וזהו תחילת ריח רע, הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא. (שם מא א)

אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה. (שם עו א)

אמרה להו מאי איעביד לכו... ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה (אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא מתירין האגודה תחילה, כל הני קשין לכשפים). (שם פב א)

תני רבי יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת (שהמלח מעבדן), רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת, אמר רב נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא (צנון), אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל פוגלא חורפי מעלי, כיון דשמענא להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כישרי כישרי (עיגול על עיגול), ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא. תני ר' יהודה בר חביבא אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה (החלבון), אינן יוצאין מבני מעין לעולם. (שם קח ב)

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג... במה מענגו (את השבת), רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים, וראשי שומין, רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג... אמר רבי יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת... (שם קיח א וב)

אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף, אמר לו תן לנו הימנו, אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו... כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נישנייה... (שם קיט א)

דאמר מר ה' דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן אכל ועמד שתה ועמד... (שם קכט ב)

ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליכול ירקא משום דגריר, ואמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא, בעניותי משום דגריר, בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי. ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצועי... מאי טעמא דלא עביד בעין יפה... ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית, ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף... אמר להו רב חסדא לבנתיה תיהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו (פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו), לא תיכלון ירקא בליליא (מפני ריח הפה), לא תיכלין תמרי בליליא ולא תשתון שיכרא בליליא (משלשלין ומביאין לידי הפחה)... (שם קמ ב)

עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי. (שם קנב א)

דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב יודע צדיק דין דלים, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים... (שם קנה ב)

דאמר רבי חסדא סלקא חייא קטיל גברא חייא, והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי, התם בבשיל ולא בשיל, אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעיים, אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך. (עירובין כט א)

אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. (שם נד א)

והתניא שלשה מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן פת קיבר ושכר חדש וירק, לא קשיא הוא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי, כדתניא שום ירק, כרישין חצי ירק, נראה צנון נראה סם חיים... (שם נה ב)

למדנו שאין מעבירין על האוכלין. (שם סד ב)

וכמה מזון שתי סעודות, רב אדא בר אהבה אמר תרתי ריפתא איכרייתא, רב אדא בר אהבה אמר תרתי ריפתא נהר פפיתא... הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח... (שם פב ב)

וכמה עיסת מדבר, כדכתיב והעומר עשירית האיפה הוא, מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבת בחלה, שהן ו' של ירושלמית, שהן ה' של ציפורי, מכאן אמרו האוכל כמדה זו הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו. (שם פג ב)

תנו רבנן שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי, מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף... תנו רבנן שלשה דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים, אלו הן פת נקיה בשר שמן ויין ישן... כל מילי דמעלי להאי קשה להאי ודקשה להאי מעלי להאי, בר מזנגבילא רטיבא ופילפלי אריכתא ופת נקייה ובשר שמן ויין ישן דמעלי לכולי גופיה. (פסחים מב א)

תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף, כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. (שם מט ב)

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה, אמרו כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש. (שם נז א)

והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אווזא, אמר אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא לא אכלי מיניה... (שם עד ב)

עולא אמר (הגלם לבבל) כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי, אמר להו כמה כי הני בזוזא, אמרו ליה תלת בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא. בליליא צערוהו, אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל ובבלאי עסקי באורייתא... (שם פז ב)

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי, אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא אכיל רב פפא ארבע, אמר ליה פלג לי, אמר ליה קבילתון... אזיל עריב בהדי רבינא, אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא, אכיל רבינא תמניא, אמר מאה פפי ולא חדא רבינא. (שם פט ב)

שאני רב ששת דאיסתניס הוה, דאי טעים בצפרא מידי לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא... הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה... (שם קח א)

תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנה. מאי סכנה, רוח רעה... תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה, סכנת שברירי... השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה... (שם קיב א)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דר' יהודה בר' אילעי אכול בצל ושב בצל, ולא תיכול אווזין ותרנגולין, ויהא לבך רודף עליך, פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך, כי אתא עולא אמר מתלא מתלין במערבא, דאכיל אליתא (בשר שמן), טשי בעליתא (נסתר מבעלי חובותיו), דאכיל קקולי (ירקות), אקיקלי דמתא שכיב (מקום ששאר בני העיר יושבין יושב). (שם קיד א)

...מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה, דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה. (שם קטו ב)

אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו, רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד, כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו, אמר ר' שמעון בן לקיש אשרינו אם עמדנו בראשונה ועדיין לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עיסבי דדברא. אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. (שם קיח א)

...ערב יום הכפורים לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה... תניא רבי יהודה בן נקוסא אומר מאכילין אותו סלתות וביצים כדי למסמסו, אמרו לו כל שכן שאתה מביאו לידי חימום, תניא סומכוס אמר משום ר' מאיר אין מאכילין אותו לא אב"י, ואמרי לה לא אבב"י, ויש אומרים אף לא יין לבן, לא אב"י, לא אתרוג ולא ביצים ולא יין ישן, ואמרי לה לא אבב"י לא אתרוג ולא ביצים ולא בשר שמן ולא יין ישן, ויש אומרים אף לא יין לבן מפני שהיין לבן מביא את האדם לידי טומאה. תנו רבן זב תולין לו במאכל וכל מיני מאכל, אלעזר בן פנחס אומר משום רבי יהודה בן בתירא אין מאכילין אותו לא חגב"י ולא גב"ם, ולא כל דברים המביאין לידי טומאה. לא חגב"י, לא חלב ולא גבינה ולא ביצה ולא יין, ולא גב"ם מי גריסין של פול ובשר שמן ומרייס... דתנו רבנן חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הן, השום, והשחלים, וחלוגלגות, והביצים והגרגיר... אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן אורות, שמאירות את העינים. (יומא יח א)

רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא.. (שם עד ב)

ונחש עפר לחמו, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר, וחד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר... את הקשואים ואת האבטיחים, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן... (שם עה א, וראה עוד מן)

מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, והאמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא לאכליה אלא ביממא, כעין יממא קא אמרינן. אמר רב אחא בר יעקב בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים המנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה. (שם שם ב)

דאמר ריש לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה, שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, תירוש חמרא הוא וקרי ליה ואכלת... (שם עו א)

אמר רבא אמר רב יהודה כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה... ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת, אכילה שיש בה שביעה, ואי זה זה כביצה... כביצה משבעה, ככותבת מיתבא דעתיה. (שם עט א וב)

...תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם... אמר אביי לא שנו אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה מגרר גריר... (שם פג ב)

שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל מסעודה אחת (בסוכה) ואפטר, אמר לו בכל יום יום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. (סוכה כז א)

אמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחי ור' יוחנן משום ר' שמעון המחוזי משום ר' יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. (שם מה ב)

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו... אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום. (ביצה טו א)

דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. (שם טז א)

רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילי, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. (תענית ה ב)

אמר רב יהודה אמר רבי חייא המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון, מאי טעמא, הכא תרגימו משום מעיינא, (שלא יתחלחלו מעיו), במערבא אמרי משום מזוני, (שמא אין לו לאחר כך)... (שם י ב)

מאי כדת, א"ר חנן משום ר' מאיר כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה... אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות... (מגילה יב א)

וישנה ואת נערותיה, אמר רב שהאכילה מאכל יהודי, ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי, ור' יוחנן אמר זרעונים, וכן הוא אומר ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים. (שם יג א)

ודתיהם שונות מכל עם, דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן... ולמלך אין שוה להניחם, ודאכלו ושתו ומבזו ליה למלכותך, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו. (שם שם ב)

אין שמחה בלא אכילה ושתיה. (מועד קטן ט א)

כי הא דשמואל עבדו ליה שיתין איצצי ואכל, רבא איקלע לבי ריש גלותא עבדי ליה שיתין איצצי ואכל, רב איקלע לבי רב שפיר איתיתו לקמייהו ההוא כוורא תילתא בישולא תילתא מילחא ותילתא טוויא, אמר רב אמר לי אדא ציידא כוורא סמוך למיסרחיה מעלי. ואמר רב אמר לי אדא ציידא כוורא טוויא באחוה (צולהו במלח), אסוקיה באבוה (במים), מיכלי בבריה (בציר), אשיתי עליה אבוה (מים), ואמר רב אמר לי אדא ציידא כוורא תחלי וחלבא ליטעון גופא ולא ליטעון פוריא (לאחר אכילתו מהלך הרבה ולא ישן לאלתר אחריהם). ואמר רב אמר לי אדא ציידא כוורא תחלי וחלבא, מים ולא שיכרא, שיכרא ולא חמרא (לשתות אחריהם). (שם יא א)

אכילה גסה מי שמה אכילה, והאמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור... (יבמות מ א)

תא שמע, בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים, מצא בידו פירות אין זקוק לו... תא שמע יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים... אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם תינוק מסוכן אצל חלב... (שם קיד א)

ואמר רב חנא בגדתאה תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקן, אמר רב אכל תמרים אל יורה. מיתיבי תמרים שחרית וערבית יפות, במנחה רעות, בצהרים אין כמותן, ומבטלות שלשה דברים, מחשבה רעה, וחולי מעים ותחתוניות, מי אמרינן דלא מעלו, עלויי מעלו ולפי שעתא טרדא, מידי דהוה אחמרא... ואי בעית אימא לא קשיא הוא מקמי נהמא הא לבתר נהמא, דאמר אביי אמרה לי אם תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא, בתר נהמא כי עברא לדשא (בריח לדלת). (כתובות י ב)

...הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה. (שם נט ב)

...פסקא קימעא אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב... מאי נינהו, אמר רב כהנא כגון כשות וחזיז וגדים קטנים ואדמה, אביי אמר אפילו קרא וחבושא, רב פפא אמר אפילו קרא וכופרא, רב אשי אמר אפילו כמכא והרסנא, מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא... דאכלה חרדלא הוו לה בני זלזלני (רעבתנין), דאכלה תחלי הוו לה בני דולפני (עיניהם דולפות תמיד), דאכלה מוניני הוו לה בני מציצי עינא (עיניהם נעות תמיד), דאכלה גרגושתא הוו לה בני מכוערי, דשתיא שיכרא הוו לה בני אוכמי, דאכלה בישרא ושתיא חמרא הוו לה בני בריי, דאכלה ביעי הוו לה בני עינני (עיניהם גדולות), דאכלה כוורי הוו לה בני חינני (בעלי חן), דאכלה כרפסא הוו לה בני זיותני, דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני, דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני... (שם ס ב)

מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש, רב אשי אמר תשמיש. (שם סה ב)

...חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. (שם עה ב)

אמר ר' חנינא מפני מה אין בעלי ראתן בבבל, מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר של היזמי. אמר רבי יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל, מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת. (שם עז ב)

ואיבעית אימא משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא, כדאמר שמואל, שינוי וסת תחילת חולי מעיין. (נדרים לז ב)

...אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל ערסן יפה לחולה לרפואתו, מאי ערסן, אמר ר' יונתן חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא. אמר אביי בעיין בישולא כעין בישרא דתורא. רב יוסף אמר סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא, אמר אביי בעיין בישולא כבשרא דתורא... (שם מא ב)

...הדין דייסא היכין מעלי למיכלה, דחיטי בלחמא דחיטי ודשערי בלחמא דשערי, או דלמא דחיטי בדשערי ודשערי בדחיטי, אבא אכליה בחסיסי. רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה, אמר ליה אמאי קאכיל מר בידיה, אמר ליה הכי אמר רב דייסא באצבעתא בסים, וכל דכן דבתרין, וכל דכן בתלת. אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, מזמנים לך למיכל דייסא עד פרסה, למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין. אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קירא ודייסא שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט... רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר' טרפון, אמר ליה רבי טרפון היום פניך צהובין, אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין... (שם מט ב, וראה שם עוד)

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש... דאמר שמואל דמסוכר ואכיל בישרא דצפרא פרח לביה כצפרא, ותניא אין מקיזין לא על דגים ולא על עופות ולא על בשר מליח, ותניא הקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחליים ולא עופות ולא בשר מליח... דדגים קשין לעינים... (שם נד ב)

היה מסרהב בחבירו שיאכל אצלו, אמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה. (שם סג ב)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם... (נזיר כג א)

אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. (סוטה ד ב)

...אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. (שם ט א)

דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה... (שם מח ב)

...איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה. דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים, כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי, וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו. (גיטין נו א)

...אלא אמר אביי לכדמר, דתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין, הבוצע הוא פושט ידו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו... (שם נט ב)

...אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת. (שם סב א)

תנא והממלא כריסו מכל דבר אחזתו אחילו, אמר רב פפא אפילו מתמרי, פשיטא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר תמרי משבען ומשחנן ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן, אימא לא, קא משמע לן... אמר ליה אליהו לר' נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך. תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה... (שם ע א)

תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. (קידושין מ ב)

דאמר מר פת פורני חריבה במלח ובצלים קשים לגוף כחרבות. (שם סב א)

...אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו... (שם סו א)

תנו רבנן עשרה דברים נאמרו בגרע (אומן מקיז דם)... אוכל הרבה ומוציא קמעא... (שם פב א)

תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשום, משביע ומשחין ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים, ויש אומרים מכניס אהבה ומוציא את הקנאה... (בבא קמא פב א)

אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך. ותניא מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה, ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו, וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן. (שם צב ב)

דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכרסיך, (הצריך לכסות גופך קנה ביוקר, ולמאכלך לא תקנה אלא בשווין). (בבא מציעא נב א)

...ואין שאת אלא אכילה, שנאמר וישא משאת מאת פניו. (שם נג ב)

אמר רבי תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו. (שם פו ב)

אוכל פועל קישות אפילו בדינר... אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. (שם צב א)

תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה ומן הצנה ומן הזיקין ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה... (שם קז ב)

דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת, מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא... ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי. (שם קיג ב)

אמר רבי אבדימי דמן חיפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד, שנאמר איש נבוב ילבב... אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר ותירוש ינובב בתולות. (בבא בתרא יב ב)

תנו רבנן כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להן ר' יהושע, אמר להן, בני מפני מה אין אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין, אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל... אמר להם אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, אפשר בפירות, פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים, אפשר בפירות אחרים, מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים, שתקו... (שם ס ב)

תנו רבנן ואכלתם ישן נושן, מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו, ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מנין, תלמוד לומר ישן נושן מכל מקום.... אמר רב פפא כל מילי עתיקא מעליא לבר מתמרי ושיכרא והרסנא. (שם צא ב)

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם, וכשבאו בני נח התיר להם... מיתיבי היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו, התם בבשר היורד מן השמים... (סנהדרין נט ב)

...רבי יהודה אומר חטה היה (עץ הדעת), שאין התינוק יודע לקרא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן... (שם ע ב)

ואמר רבי אלעזר כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר העורכים לגד שולחן והממלאים למני ממסך, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימא בהדיה. (שם צב א)

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יבורך, מארת ה' בבית רשע זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל מ' סאה גוזלות בקינוח סעודה, ונוה צדיקים יבורך זה חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה. (שם צד ב)

...אמר לה בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. (שם קא א)

...אמר לו במלכים לא שמעתי בהדיוטות שמעתי, מפני מה לא מנו את מיכה, מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים... אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורבי יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתו עולה זדון, מרחקת את הקרובים מעמון ומואב, ומקרבת את הרחוקים מיתרו... (שם קג ב)

...אכסנאי הוא שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו, כלום שואלין אותו אשתך זו אחותך זו. (מכות ט ב)

...עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. (עבודה זרה ח א)

אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי גוים אל גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, דאמר מר צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. והא תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קישואין מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות, לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי. (שם יא א)

תנו רבנן ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן, כרוב ותרדין ומי סיסין יבישה וקיבת והרת ויותרת הכבד, ויש אומרים אף דגים קטנים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם. עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה, אלו הן, האוכל בשר שור שומן, בשר צלי, בשר ציפרים וביצה צלויה, ושחלים ותגלחת ומרחץ וגבינה וכבד ויש אומרים אף אגוזים ויש אומרים אף קשואין, למה נקרא שמן קשואין מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות. (שם כט א)

ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן, רבי ובית דינו התירו השמן, והשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין, וחומץ, וטרית טרופה וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק וקורט של חלתית ומלח שלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.... אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק, לא תשתעו בהדיה דאיבו, דקאכיל לחמא דארמאי. (שם לה ב)

שאלו תלמידיו את ר' אליעזר... אמר להם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה... תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלמוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו... חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל... עשרה דברים קשים ללימוד... והאוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות... (הוריות יג ב)

ר' שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. (אבות ג ג)

כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך טוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (שם ו ד)

פתח במזבח וסיים בשולחן, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו. (מנחות צז א)

...שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה. (שם צט ב)

תניא דלא כרב אחא בר יעקב, הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו, מסייע ליה לרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. (חולין לג א)

...ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי, שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה... (שם לז ב)

מה תלמוד לומר אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. תנו רבנן, כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, יכול יקח אדם מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך, יכול יזבח כל בקרו ויאכל, כל צאנו ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך, מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום, ואינך אימת, מערב שבת לערב שבת. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן, אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו לווין ואוכלין... תן חיים לנערותיך, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין... לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. (שם פד א)

תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה, בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתו ליה גבינה, אכל, אייתו ליה בישרא, אכל ולא משא ידיה, אמרי ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין, בשר וגבינה לא, אמר להו הני מילי בליליא, אבל ביממא הא חזינא, תניא בית שמאי אומרים מקנח, ובית הלל אומרים מדיח... (שם קד ב, וראה שם עוד)

...אלא המחה את החלב וגמעו, אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה הוא, אמר ריש לקיש אמר קרא נפש, לרבות את השותה... (שם קכ א)

כמה ישהה באוכלין, כאילו אוכל קליות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב... (כריתות יב ב, וראה שם עוד)

אמר ר' שמעון בן יוחי ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה... שום קלוף, ואף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי רוח רעה שורה עליהן, ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן, אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן לית לן בה... (נדה יז א)

תניא אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, השותה יין חי עצמותיו שרופין, מזוג עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין, וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו עצמתיו שרופין, אכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין. (שם כד ב)

תלמוד ירושלמי:

אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, תני רבי חייא משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת, ותני עלה קרובים דבריהן להיות שוין, איתא חמי, משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן יממא הוא, ועם כוכביא הוא, משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן בלילי שבת שעה ותרתי ליליא הוא (שעה ושתים בלילה)... (ברכות א א)

...אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע, אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביום הכפורים כן אף בנזיר כן אף בנבילות כן אף בטרפות כן אף בשקצים כן אף ברמשים כן. (תרומות מא ב)

התחלת אכילה איזו היא, רב אחא רבי בא בשם רבי משיטול ידיו... (שבת ז א)

דר' יוסה אמר יחיד נידון בכל שעה, מה טעמא ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו, לרגעים תבחננו זו אכילתו. (ראש השנה ז א)

רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל (שסגף נפשו חנם), ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא (לאכל מכל דבר המתחדש). (קידושין מח ב)

...הא אינו חייב (בן סורר ומורה) עד שיאכלנו מהובהב, אכלו חי כלב הוא, אכלו מבושל בר נש הוא, אכלו הסוקים (חסחוסים וכן גידים) מהו, גידים הרכים מה הן... (סנהדרין מא ב)

אבות דרבי נתן:

אל תאכל לחם עם כהן עם הארץ שמא תמעול בקדשים... אל תרגיל עצמך לאכול מן הסעודה, שמא יהא סופך לאכול מן הקנים... הוא היה אומר, האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו (שאינו מברך עליהן) עובר משום ג' לאוין, שביזה את עצמו וביזה את האוכלים, ומברך ברכה שאינה כתיקונה. (פרק כו)

רבי אחאי בן יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה לתינוק שמתה אמו ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה כאילו חפור וקבור, האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו. הוא היה אומר בזמן שאדם אוכל משלו דעתו מיושבת עליו, ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אמו ומשל בניו אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משל אחרים. (פרק לא)

מסכת סופרים:

אין נוהגין בזיון באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קיטניות או על גבי עגול של דבילה מפני שנהגו כן. אין סומכין ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה, ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו... (פרק ג)

מסכת כלה:

האוכל בשר שור בלפת בלילי ארבעה עשר או בליל חמשה עשר וישן ללבנה אפילו בתקופת תמוז דמו בראשו. (פרק א)

לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו, ואם אכל הרי זה גרגרן, לא יאכל אדם בכל אצבעותיו מפני שנראה כגרגרן, ולא יכניס ידו לתוך פיהו... (פרק י)

מסכת דרך ארץ:

מניחין פיאה ממעשה אלפס ואין מניחין פיאה ממעשה קדירה, ומעשה בר' יהושע שנתארח אצל אלמנה אחת הניחה לפניו מעשה אלפס, אכל ולא הניח פיאה, פעם שניה אכל ולא הניח פיאה, פעם שלישית הקדיחתו מלח, וכיון שטעמו רבי יהושע משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן, אמרה לו מפני מה מעטת בגריסין הללו, אמר לה כבר סעדתי מבעוד יום, אמרה לו מעתה אם סעדת מעטת בפת ובגריסין... (פרק ו)

שנים שהיו יושבין על שלחן אחד, הגדול שבהן שולח יד תחלה ואחר כך הקטן, ואם שלח הרי זה גרגרן. ומעשה בר' עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו הביאו לפניהם שני תבשילין, אחד נא ואחד מבושל, בתחילה הביאו לפניהם נא, הפקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת, לא בא אחריו, משך ידיו ממנו ואכל פתו ריקם, הטפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו, אמר לו ר' עקיבא לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה, ואחר כך הביא לפניהם מבושל אכלו ונסתפקו. אחר כך אמר להם, בני, ולא עשיתי לכם כל כך אלא לבדוק אתכם אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו. לא יאכל אדם עד ד' שעות... חמין רובן קשה לגוף ומיעוטן יפה, יין רובו קשה לגוף ומיעוטו יפה... (פרק ז)

הנכנס לבית אל יאמר להם תנו לי ואוכל עד שיאמרו לו הם אכול. מזגו לו את הכוס שוהה ושותה, וכמה ישהה בחמין שלשה פעמים ובצונן ד'... לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני, שזו דרך הרבית... (פרק ח)

לא יפריס אדם פרוסה על גבי הקערה, ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה, ולא ילקט אדם פירורין אפילו על גבי השולחן מפני שהוא ממחה דעת הבריות, אבל מקנח אדם קערה מפרוסה, ולא יניח פירורין ויניח על גבי שולחן מפני שהוא ממחה דעתו של חבירו, ולא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה וכן לא ישוך אדם מפרוסה ויתננה לחבירו, לפי שאין דעות הבריות שוות, ולא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו מפני סכנת נפשות... חמשה דברים אמר ר' אין מניחין בשר חי על גבי הפת, ולא הכוס ולא קערה על גבי הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין קערה בפת, ואין יושבין על האוכלין מפני שמשביחין את האוכלין, והנכנס לסעודה לא יטול חלקו ויתננו לשמש שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, אלא יטלנו ויניחנו לפניו ואחר כך יתננו לו. אורחין הנכנסין אצל בעל הבית אין רשאין ליתן כלום לא לבנו של בעל הבית ולא לעבדו ולא לשלוחו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית... (פרק ט)

מדרש רבה:

אמר רבי לוי למדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול, ופרא מן מה דאת לביש, ויתיר ממה דאת שרי. לפום חילך אכול, מכל עץ הגן אכול תאכל, ופרא מן מה דאת לביש, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו וגו', ויתיר ממה דאת שרי, שהרי שנים היו שרוין בכל העולם כולו. (בראשית כ ל)

...ורבנן אמרי כל אכילות שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת. (שם נו ד)

אמר רבן שמעון בן גמליאל בג' דברים אני אוהב את בני המזרח, שאינן נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין, ואין חותכין בשר אלא על גבי השולחן... (שם עג ב)

ר' תחליפא בקידרין בשם רבי פילא אומר בא וראה כמה נסים עושה הקב"ה עם האדם והוא אינו יודע, שאילולא היה אוכל פת כשהיא חיה היתה יורדת בתוך מעיו ומשרטת אותו, אלא ברא הקב"ה מעין בתוך גרגרתו שהוא מוריד את הפת בשלום. (שמות כד א)

דבר אחר ויהי שם עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה, בעולם הזה, אבל לעולם הבא הוא אוכל מלחמה של תורה והוא שותה מימיה, לפיכך לחם לא אכל, אלא מאין היה אוכל, מזיו השכינה היה ניזון... (שם מז ט)

בא וראה כמה צער וכמה יגיעה עד שיצא מאכלה ממנה מפומא לוושטא, מוושטא לאיסטומכא, מאיסטומכא להמסיסא, מהמסיסא לבית כסיא, מבית כסיא לכרסא, מכרס לבי מעיא, מבי מעיא לכרוכת קטינא, ומכרוכת קטינא לכרוכת עוביא, ומכרוכת עוביא לסניא דיבי, ומסניא דיבי לפטטרכא, ומפטטרכא לברא, בא וראה כמה צער וכמה יגיעה עד שיצא מאכלה ממנו. (ויקרא ג ד)

אמר רבי תנחומא בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, א' לחיים וא' למיתה, אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר כל דבעי הבו ליה, כך אומות העולם שאינן לחיי העולם הבא, כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל... (שם יג ב)

זה שאמר הכתוב (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר שאמר לרבקה הגמיאני נא מעט מים, כדי גמייא. ובטן רשעים תחסר זה עשו, שאמר ליעקב (בראשית כ"ה) הלעיטיני נא... צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה, שכתוב בה (רות ב') ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה היתה בפיה של אותה צדקת, ובטן רשעים תחסר אלו אומות העולם. (במדבר כא יח)

ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבי צומא רבא, אכל ופסק, שמע ריש גלותא ואתא לגביה, אמר ליה ישגח עלי רבי, אמר ליה אכלית ופסקית, אמר ליה ישגח עלי רבי דלא יהון אמרין לא השביה כלום. מטרח עלוי, אזל עמיה. כיון דאזל אמר לטליא, ברי, פטיליק דאת מייתי לן חד זמן קדמיי לא תייתי לן זמן אחורי (אל תביא אותו תבשיל פעמים), מן דאכלון אייתין קדמיהון תמנין פטילקין, אכל מכל פטליק חד פת, ומכל פטיס חד כס, אמר ליה, רבי מן דאכלית ופסקית אייתון קדמך תמנין פטילקין מחדא פטילקי אכל רבי חדא פתית ומחדא פטיס אישתי ר' חד כס, אמר ובמה קרן לה נפשא, דהיא כמה דאיתיהיב לה היא נפישה (למה נקראת נפש, שכל מה שנותנים לה היא מתרחבת).

רבי אבהו אזל לבצרה ואיתקבל גבי יוסי רישא, אייתון קמיה תמנין מיני מוחין דעוף, אמר ליה לא יכעוס רבי דלא הוה צידא ספק, ולא קריין ליה יוסי רישא אלא דלא הוה מאכליה אלא מוחין דעוף. ר' חייא רבא אזל לדרומא ואיתקבל גבי ר' יהושע בן לוי, אייתו לקמיה כ"ד תבשילין, אמר ליה בשבתא מה אתון עבדין, אמר ליה כפלין להון, לבתר יומין אתא ר' יהושע בן לוי לטבריא ואיתקבל גבי ר' חייא רבא, ויהב לתלמידוי דר"י דרכמונין, ואמר להו זילו ועבידו לרבכון כמנהגיה. ר' יצחק בר' אליעזר הוה ידע למיסדר סעודתא כמנין ימות החמה, כד הוה ליה הוה עביד כד לא הוה ליה נסיב גרעינין ומני עליהון בגין דלא יתנשי יתהון. (איכה ג טו)

אין טוב באדם שיאכל ושתה, רבי תנחומא אמר רבי נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן ור' מנחמיא ואמרין לה ר' ירמיה ור' מיישא בש"ר שמואל בר רב יצחק, כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה הזאת בתורה ובמעשים טובים הכתוב מדבר. אמר ר' יונה בנין אב שבכולם, שנאמר, והוא ילונו בעמלו בעולמו בעולם הזה ימי חייו לקבר, וכי יש מאכל ומשתה בקבר שמלווין את האדם לקברו, אלא אלו תורה ומעשים טובים.. (קהלת ב כו)

ברבות הטובה רבו אוכליה, ר' חנניה ור' יונתן שאלון למנחם טלמיא, ור' ברכיה בש"ר יוסי בן חנניה אמר שאלו לון מנחם טלמיא, מהו דין (דברים ח') ויענך וירעיבך, וכי מאכל רעבון נתן להם הקב"ה המן לישראל? מה עשה, הביא לפניו ב' קשואין אחת שלימה ואחת שבורה, אמר הדא שלימתא היא בכמה, אמר לו בתרין מנה, והדא תבירא בכמה, אמר ליה בחד מנה, אמר לון לית טופא דהדא דהיא מתעביד כהדא (וכי אין השבורה גדולה כמו השלמה). אמר להם לא דומה כשם שהוא מתהנה מן הטעם כך הוא נהנה מן הראייה. ר"א בש"ר יוסי בר זמרא ג' דברים נאמרו בגואי התאנה, טוב למאכל, ויפה לעינים, ומוסיף חכמה, ושלשתן בפסוק אחד, (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, מכאן שהוא טוב למאכל... וכן יצחק אומר, (בראשית כ"ז) ועשה לי מטעמים, אמר לו בתחלה הייתי נהנה מן הראייה, ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם... (שם ה יא)

מדרש תנחומא:

למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א'). (ויצא יג)

ואמרת אוכלה בשר, אמר רבי אליעזר ברבי יהושע, מכאן אתה למד שלא יהא אדם לוקח ליטרא בשר עד שיהא נמלך בביתו. ראה מה בין ישראל לאומות העולם, אם אין שוחטין אין אוכלין, אבל אומות העולם נודרין ואוכלין, אמר להם הקב"ה לישראל חייכם לעולם הבא אתם אוכלין מאותן שאין נשחטין, מבהמות ולויתן, שכתוב בהן (איוב מ"א) אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם. (ראה ו)

תנא דבי אליהו רבא:

ישמור אדם את הדברים בלבו שלא יאכל עם עמי הארץ על השלחן, ולא ירבה עמהם בסעודה בכל מקום, מפני שעמי הארץ ממעטין במעשרות ונחשדין על השביעית, והכתוב אומר (ירמיה כ"ג) מה לתבן את הבר וגו', וכן אמר דוד (תהלים כ"ו) לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא וגו'... מכאן אמרו חכמים ירבה אדם סעודתו עם תלמידי חכמים ואל ירבה סעודתו עם עמי הארצות, לפי שלאחר שעה הוא מספר עליו לשון הרע, ילמד מאברהם אבינו ע"ה שעשה סעודה להמלאכים ונהנו ממנו, שנאמר (בראשית י"ח) ויאמר אדני וגו' אל נא תעבור מעל עבדך... (פרק יא)

בא וראה כמה עונשה של פת, הורגת גדולי ישראל, ומשרה שכינה על נביאי שקר, ומנין שהורגת גדולי ישראל, צא ולמד ממקום נוב עיר הכהנים, ואחימלך בן אחיטוב, ושאול שנענשו על דוד עונש גדול. ומנין שמשרה שכינה על נביאי השקר, צא ולמד מאותו הנביא שבא אל ירבעם מלך ישראל, ואמר לו הקב"ה אל תהנה במקום הזה ואם תהנה תמות, בא אליו נביא שקר אחד ואמר לו גם אני נביא כמוך, אף על פי שכיחש לו שרתה רוח הקדש על נביא השקר בשביל פת שנתן לעוברי דרכים... (שם)

...ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, מכל מקום יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו, שנאמר (ישעיה מ"ח) הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, מה כור זה אפילו אתה נותן בו כל העצים שבעולם הרי זה שורפן ומפסידן, כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן בו כל אכילות יפות שבעולם הוא בולען ומפסידן. מעשה ברבי יהודה הנשיא שאמר בשעת מיתתו גלוי וידוע לפני הקב"ה שעמלתי בתורה בכל עשר אצבעותי ולא אכלתי ולא נהניתי בעולם הזה אפילו באחד מאצבעותי הקטנים, ומעולם לא אמרתי אלך ואוכל ואשתה ואהנה מן עולם הזה ואלך אחר כך מתוך תענוגי עולם הזה ואפטר מן העולם הזה לעולם הבא, אלא לא עשיתי לי אכילה ושתיה רק כדי חיותי, ועסקתי בתורה כל ימי חיי, לכן עכשיו תן לי מנוחה בבית עולמי. (פרק כו)

כיצד, בזמן שהאדם אוכל משלו לבו מתיישב עליו, ואם הוא אוכל משל אחרים לבו מתמרמר עליו על שהוא צריך לאכול משל אחרים. אשרי אדם שהוא הולך בדרכי ה' ושיש לו מזונות הרבה בתוך ביתו ובאין אצלו עבדיו ובני ביתו ונהנין ממנו על שלחנו, עליו הכתוב אומר (תהלים קכ"ח) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך... (פרק כז)

תנא דבי אליהו זוטא:

...ואין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך אכילה ושתיה ושמחה, שאדם אוכל ושותה ושמח הוא עם אשתו ובניו ועם בני ביתו עד שהוא נפטר לבית עולמו. (פרק ג)

...מי מוריש את עצמו, מי שהוא מרבה באכילה ובשתיה ובשינה, שנאמר (משלי כ"ג) כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה... (פרק יד)

ילקוט שמעוני:

וישבו שם, כל מקום שאת מוצא ישיבה השטן קופץ, כל מקום שאת מוצא נחת רוח השטן מקטרג, בכל מקום שאת מוצא אכילה ושתיה השטן מקטרג. (בראשית פרק יא, סב)

...ובישראל מה הוא אומר, והתקדשתם והייתם קדשים, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, מכאן אמרו כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו, ועליו הוא אומר והיה כשמעו את דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו, מכאן אמרו כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש. (שמות פרק ל, שפו)

...מכאן אמרו כל האוכל במדה זו (עשירית האיפה) הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו. (במדבר פרק טו, תשמח)

והיה אם שכח תשכח, כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה, בשמע ישראל כתיב, ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וכן במקום אחר, ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח, אף כאן מה כתיב למעלה מן הענין פן תאכל ושבעת וגו', ורם לבבך ושכחת. (דברים פרק ח, תתנא)

...אר"י וכי לחם אכל, והלא לא אכל אלא דבש, ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מיטעם טעם, לא כן אמר רב חסדא בן עוירא המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית, ואינה טעונה ברכה... (שמואל א פרק יד, קיח)

אמר ר' מאיר שאלני רבי דוסתאי מהו ובטן רשעים תחסר, אמרתי לו כותי אחר היה בעירנו ועשה סעודה לכל בני עירו וזמנני עמהם, והביא לפנינו מכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית ולא היה שלחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה נטל את הטבלא מלפנינו שהיתה שוה בשלש מאות כסף ושברה, ואמרתי לו למה, אמר לי אתה אומר העולם הזה שלנו הוא, אם אין אנו אוכלין עכשו אימתי אנו אוכלים, וקראתי עליו ובטן רשעים תחסר. דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיה מלך יהודה, אמרו עליו על חזקיה מלך יהודה שהיו מעלים על שלחנו שתי אגודות של ירק וליטרא בשר בכל יום, ובטן רשעים תחסר זה פקח בן רמליהו שהיה אוכל שלש מאות גוזלות בקנח של סעודה... (משלי פרק יג, תתקנ)

ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מלמד שאכל מיני מתיקה אחר סעודה, מלמד שהמתיקה מרגלת הלשון לתורה... (רות פרק ג, תרד)

מדרש הגדול:

איש לאשר באהלו תקחו - מכאן שאדם חייב במזונות אשתו ובניו. (שמות טז טז)

לקח טוב:

ותרעב כל ארץ מצרים - לפי שהרעב מגרה את המאכל, שאם היה נוהג לאכול ליטרא לחם אוכל ג' ליטראות, שנאמר ותרעב כל ארץ מצרים. (בראשית מא נה)

את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, מפני מה טעמו במן בכל מיני מאכל חוץ מחמש מינים הללו, מפני שהן קשין לתלמוד. (במדבר יא)

ילקוט ראובני:

מכל עץ הגן אכול תאכל זו מצות עשה, ספרן של צדיקים ומתן שכרן, וכל אכילה שהיא אמורה בפסוק זה בתורה ובמצות הכתוב מדבר, שאילו זכינו היה אותה האכילה נחשבת לנו כאכילת קדשים והנחת תפילין... (בראשית)

באכילת המלאכים אצל אברהם שאמרו ראשון ראשון נסתלק, כי הסוד של הדברים הוא שהנבראים מתגלגלים תמיד מענין לענין מתעלם, ובזה שאמרו אש אוכלה אש, וכן המלאכים נראו כמו שאכלו אותם הכוחות הממונים על אותו מאכל נבלעו במלאכים, וזהו ראשון ראשון נסתלק כלומר הראשון של אותו מאכל שהוא המלאך הממונה עליו נסתלק, כלומר נח עליו, וזה סוד עונג שבת באכילה ושתיה, הוא המלאך הממונה על המאכל ביום שבת קודש והממונה של ימות החול, וכשהאדם מענג את השבת במאכל ובמשתה הוא מתעלה על ידי המלאך הקדוש הממונה על המאכל, וזהו סוד בקרבך קדוש, וכשהוא יום חול הוא מתעלה על ידי מלאך הממונה עליו בחול. (שם וירא)

זאת תורת הבהמה והעוף, הנני פותח לך מפתח גדול, מה ראה השי"ת לצוות בתורה לשחוט בעלי חיים לאכילת אדם, והלא כתיב, "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואם הוא מרחם היאך צוה לשחוט הבהמה זו לאכילת האדם, ואיו רחמיו השי"ת. אלא הסוד הוא ראש הפסוק, שאמר, "טוב ה' לכל", בודאי, ולפיכך "ורחמיו על כל מעשיו", וזה הפירוש במעשה בראשית נסתכם עם בהמה זו לשחטה, ואמרה היא טוב, ומה טעם לפי שהבהמה אין לה נשמה עליונה להשלים מעשה השם וגבורותיו, ואמר השי"ת בבריאת העולם להעמיד לפניו הבהמות, ואמר להם, רצונכם להשחט ויאכל אתכם האדם ותעלו ממדרגת בהמה שאינה יודעת כלום למדרגת האדם שיודע ומכיר את השי"ת, ואמרו הבהמות טוב ורחמים הוא עלינו, שהרי כשאדם אוכל חלק מחלקי הבהמה חוזרת חלק מחלקי האדם, והרי חזרה הבהמה אדם, ושחיטתה רחמים היא לה שיצאה מתורת בהמה ונכנסת בתורת אדם... (ויקרא שמיני, בסוף)

...ולכן אמרו רז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שאין בידו לתקן ניצוצי בעלי חיים אלא בשרו עצמו יתוקן על ידי אחרים. (במדבר בהעלותך)

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, גלגולים בבהמות ודגים, לפיכך כל צדיק אוכל לשובע נפשו, שנאמר, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שהיא הברכה, לכן יכוין להעלות ניצוצי טהרה, שכל דבר המזמן לו על שלחנו בברכת הנהנין הן תחלה הן סוף הן צומח הן דומם, כגון מים ומלח להוציא יקר מזולל, ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי אפשר שאותה הכוונה של הברכה היא יתקנו להעלותו בזכותו למחיצתו, ואם אכל בלא ברכה מעל באותה הנשמה ומעל בקדשים, כי הוא מוסיף בניצוצות הגנוזים, ואפשר שהם ניצוצי אביו או אחיו נזדמנו לו לתקנו, וקלקל אותם. (דברים עקב)

אמונות ודעות:

...ואומר שהסבה המצריכה בעל חי למזון היא, כי האויר מושך מגופו את החום, הלחות והקרירות, וכן הוא מושכו מכל צומח, ולכן הוצרכו תמיד למזון, ואם יאכל אדם תפוח הרי האויר מושך מגופו מה שהיה בתפוח מן החום, הלחות והקרירות, ומשאיר בו את העפרירות ההופכת לפסולת ונפלטת ממנו. והאדם, הואיל והבטיחו בוראו לקבץ את חלקיו ולהחזירם (בתחית המתים), לפיכך מניחם מן הצד, (אם למשל יטרפנו אריה), ואינם מתערבים ביסודות הגדולים, וכן משאיר אפילו את החלק העפרי שלו... (מאמר ז פרק ה)

במאכל ובמשתה, יש אומרים שראוי להשתמש רק בהם, כי הם קיום הנפש והגוף של האדם, ובהם לו עונג נפלא, וגורמים התפתחות גדולה וזרע. ופעמים שירעב האדם ויכפור באלוקו, ולא יבין מה שיתפלל. והכתובים שדלו בו את הצדיקים, "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כ"ג כ"ה)... ובכל אירוסין נשואין ומילה לא תהיה שמחה אלא ביין ומשתה, וכן החברות שבין בני אדם (על ידי אכילה ושתיה).

ומצאתי שרוב דבריהם הגזמה והתעלמו ממגרעותיו, כי רבוי המאכל מרבה העומס, ויתמלא הראש והעינים, ומעורר לתשמיש בהפרזה, ותמהון לבב, ושינוי המדות לתאותנות... והיכן גסות הלב הבאה ממנו עד שיזניח דתו וישכח אלוקיו, כי מהשפעות היין יבשות המח וטמטום השכל... אלא יקח מהם רק כדי מזונו לקיום גופו. (מאמר י פרק ה)

חובת הלבבות:

...אבל חזוק גופך ותקונו שתפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים והמשקים הראוים למזגו והרחיצה במים השוים ולהרגיש עליו תדיר בתועלותיו וצרכיו, ואם תהיה מחשבתך על תקון גופך ותשים כל השגחתך עליו תתעלם מתקנת נפשך, וכן אם תטה מחשבתך להחיות את נפשך בהשגחתך עליה תתעלם מהרבה מעניני גופך, ומן הזריזות שתגביר את נפשך הקיימת לך על גופך הכלה ושתפקדנה ותרגיש עליה, ואל תקצר בענינים הצריכים מאד לגופך ותכביד עליו ותחלישהו, ותהיה זאת סבה לחלישות שניהם, אבל תן לגופך המזון אשר יעמידנו על ענינו ותן לנפשך מן החכמות והמוסרים יותר מיכלתה. ובזה אמר החכם, (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר וגו'... (שער ח חשבון הנפש, פרק ג)

...והשתדל אחר כך לאסור חוש הטעם שתקח די מזונך מן הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל ויהיה די במעט ממנו כפי שתוכל והתכוין בו כדי להגיע הלחם אל בטנך לא לתענוג, והרגל עצמך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הלפתן אשר יהיה בו יגיעה וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה, כזיתים והתאנים והענבים והדומה להם עשה, ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה אם מנהגך לאכול פעמים ביום, כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום, ויקלו עליך עניני תורתך ועולמך, ואחר כך תתנהג בתענית אם יהיה גופך חזק אפילו יום אחד בשבוע, וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה עשה, ושים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון, אבל משתך יהיה מים, אלא אם תהיה כוונתך בשתית היין לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך, כמו שכתוב, (משלי ל"א) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו ומחברת בני אדם עליו, כי הוא המדווה הגדול לתורה ולעולם... (שער ט הפרישות, פרק ה)

רש"י:

לכם יהיה - שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם הפקרתי הכל כירק עשב. בשר בנפשו - אסר להם אבר מן החי, כלומר, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. (שם ט ג וד)

בשר לאכול - ולא לשבע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלים בשר לשובע. (שמות טז ח)

לפני האלקים - מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה. (שמות יח יב)

אל תשקצו - באכילתם, וכן לא תטמאו באכילתם. ונטמיתם בם - אם אתם מטמאין בהם בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבה של מעלה. (ויקרא יא מג)

לא תאכלו על הדם - להרבה פנים נדרש בסנהדרין, שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין לפני שתצא נפשה, ועוד. (שם יט כו)

כי ירחיב - למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. (דברים יב כ)

בן סורר ומורה - אינו חייב אלא עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין... סוף שמכלה ממון אביו ואינו מוצא לימודו, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. (דברים כא יח)

אבן עזרא:

על כל מוצא פי ה' - מה שגזר, ופירושו, שהאדם לא יחיה על הלחם, כי אם על הכח הבא מהעליונים במצות ה', והעד לכך, כי אתם לא אכלתם לחם. (דברים ח ג)

כעשב - סרה ליחת התולדה, שבה נדבק הנפש עם הבשר מן הלב, והוא שבע בלא מאכל, כי האוכל מחליף מה שיוליך האויר מהגוף. (תהלים קב ה)

נראה מראיהם - להגאון היה נס גדול, ואין צורך, כי אכלו אורז שהוא נכבד וערב מן החטה, וישגא מאד כאשר יבושל בחלב, והמעט ממנו ישביע, ותולדתו חמה ולחה. ותימה על האומר שאכלו דוחן או אפונים שהם קרים ומנפחים... ועוד שכל מאכל תאוה לנפש יועיל ממאכל שאין הנפש אוהבת, ואף שיהיה חם ולח. (דניאל א טו)

רמב"ן:

הנה נתתי לכם - ...ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב, "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"... כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה... (בראשית א כט)

ויאכלו שם על הגל - אכלו שם מעט לזכרון, או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה, ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה... (שם לא מו)

ואנשי קדש תהיון לי - טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים, ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים, רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי, שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילתכם הדברים המתועבים... (שמות כג ל)

כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח - משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו והוא חלק השם... והרב כתב במורה הנבוכים כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר, "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", כמו שאמר בנותן מזרעו למולך, שהוא מביא למין ממיני ע"ג... אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור "כי נפש כל בשר דמו בנפשו"... והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים בתחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחלה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית... וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה... והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כלן לא-ל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה...

מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, ולכך אמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת... (ויקרא יז יא, וראה שם עוד)

...ויהיה פירוש "ואותו תעבד" לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כענין שאמרו והנה טוב מאד, זו שינה... מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה... (דברים ו יג)

לא תאכל כל תועבה - הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים, ולכך אמר לא תאכל כל תועבה, להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה, וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס, כענין כי נתעב דבר המלך, כי המאכלים האסורים הגסים יולידו עובי ואטימות בנפש, כאשר הזכרתי במקומו, ועל כן אמר עוד כל עוף טהור תאכלו, להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים, והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה... ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש, כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת... ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה, אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו... (שם יד ג)

ידוע כי כפי המזון כן יהיה הגוף הניזון. והנה השי"ת כל דרכיו משפט צוה לשחוט בהמות למאכלנו, ומה לו לזה, טוב להיותנו ניזונים מפירות ומגדים ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות לצערם צער גדול? דע כי אלה מסודות עולם, שהשי"ת מטיב לכל בריה, ושחיטת בעלי חיים ואכילתם על ידי האדם לטובת בעלי החיים היא, חמלה ורחמים עליהם.

ידוע כי כל מזון שאדם אוכל נטחן באצטומכא... ומאותם מעיים מוצץ הכבד הטוב והמובחר... ומחזירו לדם ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האברים... וחוזר בבשר לבשר ובשומן לשומן... כי ממנו הגוף ניזון. אם כן נמצא שהבהמה שנשחטה עלתה ממדרגת בהמה למדרגת גוף האדם... ואם כן נמצאו כל הדברים נעשו מזון לזולתן כדי להעלותם מעלה גדולה על מדרגתם.

וראוי לך לדעת, כי בהיות המזון עב ועכור יהיה הדם הנעשה ממנו עב ועכור, ולהיפך יהיה זך ונקי וטהור כמוהו. ולפיכך הבדילנו השי"ת בתורתו הקדושה מכל מאכלות אסורות, קצתן שמטמטמים את הלב כחלב ודם, קצת שמעיזין את הפנים כחיות ועופות הדורסות ובהמות, וקצתן ששוברים דרכי ההבנה והחכמה, כארנבת והשפן והחזיר ודומיהם, וקצתם שמולידים כמה מיני חלאים רעים וקשים כשרץ המים והארץ בכלל...

אם כן כשאמרו צריך אדם לקדש עצמו בשעת התשמיש, הנה שגם המזון תלוי בקדושה זו, כי ראוי לאכול מאכלים הממוצעים בין החום והקור, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וטהור, כי אותו דם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור... ואם כן נמצא שהמזון גורם להיות הולד חכם או פתי, צדיק או רשע. ולכך סמך הקב"ה בתורתנו פרשת אשה כי תזריע לפרשת המאכלות האסורות מצד אחד ולנגעים מצד שני, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלים הרעים יהיו לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים גדולים ועצומים מתחדשים עליהם...

וראוי לומר לך עוד כי גם מן המזון הראוי אין צורך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו, ושיוכל למהר להתהפך דם נקי וטהור, כי רבוי המזון וגם הטהור יגרום שלא יהיה נטחן ויפסד באצטומכא. (אגרת הקודש פרק ד)

רד"ק:

את כל עשב - ומהכל החלב לאדם והקליפות לחיות, כי האדם לב העולם השפל. (בראשית א כט)

ואכל קצירך - אכל בא על אכילה וגם על הריגה. לחמך - כולל כל מאכל. (ירמיה ה יז)

הלב חם והמוח קר, ולולי המאכל היתה חמימות הלב עם האויר המקיף מיבשים את הגוף. והמאכל יחזיר לגוף הרטיבות, ואם לא יאכל ייבש הלב וימות. (תהלים קב ה)

מבעלי התוספות:

ובן הבקר אשר עשה - שהאכילם בשר בחלב, ובמתן תורה כשאמרו המלאכים, "תנה הודך על השמים", אמר להם הקב"ה שם אכלתם בשר בחלב. וחולק על המדרש שקיים אברהם אבינו כל התורה ואפילו עירובי תבשילין, והביא חלב ואחר כך בשר. (בראשית יח ח)

מורה נבוכים:

אכל, זאת המלה היתה הראשונה בלשון ללקיחת בעלי חיים מה שיקחוהו מן המזון, וזה מה שאין צריך אליו משל. ואחרי כן ראה הלשון באכילה שני ענינים, הענין האחד הוא אבדת הדבר הנאכל, כלומר הפסד צורתו תחלה, והענין האחר צמיחת הבעלי חיים במה שיקחוהו מן המזון והתמדת מציאותן ותקון כחות הגוף כולם בו. ולפי הענין הראשון הושאל לשון אכילה לכל אבידה והפסד, ובכלל לכל השמד צורה, "ואכלה אתכם ארץ אויביכם"... ולפי הענין האחרון הושאל לשון אכילה לחכמה וללמוד, ובכלל להשגת השכליות אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבענינים, כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו, "לכו שברו ואכולו"... (חלק א פרק ל)

...ואמרו כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן, כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות... וכל חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו, וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע... (חלק ג פרק מח, וראה שם עוד וערך מאכלות אסורות)

משנה תורה:

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד... וכן כשיאכל וישתה ויבעל לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד, עד שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך... אלא ישים אל לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד... לכן יאכל רק דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף שהם מתוקים... (דעות פרק ג ב)

לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כרביעית משבעו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט. וכשיתחיל המזון להתעכל שותה מה שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתות מים אפילו כשיתעכל המזון. ולא יאכל עד שיבדק עצמו יפה אם צריך לנקביו, ועד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו להתחמם, או יתיגע בדבר אחר, ואם רחץ בחמין אחר שיגע טוב, ושוהה מעט ואוכל. (שם)

כשיאכל ישב במקומו או יטה על שמאלו, ולא יהלך ולא ירכב... ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, והמטייל או יגע אחר אכילתו מביא על עצמו חלאים רעים. (שם שם ג)

דברים המשלשלים המעים כגון ענבים... אוכל אותם קודם אכילה, ולא יערבם עם המזון. ודברים המאמצים בני המעים, כגון רמונים... אוכל אותם סמוך למזונו, ולא ירבה לאכול מהם. אוכל תחלה בשר עוף ואחר כך בשר בהמה... לעולם יקדים הדבר הקל לכבד. בימות החמה אוכל מאכלים הקרים ולא ירבה בתבלים, ואוכל החומץ... וכן במקומות קרים וחמים בכל מקום יאכל הראוי לו. (שם שם ו ז וח)

יש מאכלות רעים ביותר וראוי שלא לאוכלם לעולם, כגון דגים גדולים המלוחים הישנים, והכמהין והפטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגתו, וכן כל תבשיל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כסם המות. ויש מאכלות רעים אך לא כראשונים, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות, ובשר שוורים ותישים גדולים, והפול והעדשים, ולחם שעורים ומצות, והכרוב והחציר והבצלים והשומים, והחרדל והצנון אין ראוי לאכל מהם אלא מעט בימות הגשמים...

יש מאכלות רעים ולא כהראשונים, עוף המים, בני יונה הקטנים, התמרים, לחם קלוי בשמן או שנילוש בשמן... והציר והמורייס, אין ראוי להרבות מאכלות אלו, והחכם כובש את יצרו ולא ימשך אחר תאוותו לאכל מהם כלום אלא אם נצרך להם לרפואה. לעולם ימנע עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהם אפילו יבשים, וקודם שיתבשלו הם כחרבות לגוף. וכן החרובים רעים לעולם וכל הפרות החמוצים. והתאנים השקדים והענבים טובים לעולם בין רטובים בין יבשים, ולא יתמיד באכילתם.

הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים. וצריך לאכל בימות החמה שני שליש ממה שאוכל בימות הגשמים.

ישתדל שיהיו מעיו רפויים ויהיה קרוב לשלשל מעט. ובמה ירפה מעיו? בחור יאכל מלוחים שלוקים מתובלים בשמן זית ובמורייס, ובמלח בלא פת... זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבקר... (שם שם ח-יד)

החכם צריך להיות ניכר... במאכלו ובמשקהו... ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. כיצד? לא יהיה גרגרן אלא אוכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה... אלא תבשיל אחד או שנים כדי חייו ודיו. (שם פרק ה א)

כשהחכם אוכל המעט הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ובשוק אלא מפני צורך גדול. ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על השולחנות המלאים קיא צואה. ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים, ולא יאכל בסעודות שיש בהם קבוץ הרבה, ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד... והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם.

כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם בפני עם הארץ הרי חילל את השם. ואסור לשתות יין בצהרים אלא אם היה בכלל האכילה, שאז אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון. (שם שם ב וג)

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדי. ציוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתיאבון. דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר אוכל כל יום. ואמרו לעולם יאכל פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו. (שם שם י)

ומהם חמשה דברים שהעושה אותם אין חזקתו לשוב, לפי שהם קלים בעיני רוב בני אדם... האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שאבק גזל הוא... (תשובה פרק ד ד)

היה עוסק באכילה... גומר ואחר כך קורא את קריאת שמע. ואם היה מתיירא שמא יעבר זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. (קריאת שמע פרק ב ו)

אסור לו לאדם שיטעום כלום... מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל שחרית... אבל טועם... קודם שיתפלל מוסף ומנחה, אבל אינו סועד סמוך למנחה. (תפלה פרק ו ד)

מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ... (ברכות פרק ז א, וראה שם כל הפרק)

כמה מזונות פוסקין לאשה? פוסקין לה לחם ב' סעודות ליום, סעודות בינוניות של אדם באותה עיר... וכן אורז ודוחן או שאר מינים שנהגו בהם, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה את הפת, כגון קטניות או ירקות, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ופרות, ומעט יין אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין... (אישות פרק יב י)

אף על פי שהיא מותרת,לא היו גדולי החכמים אוכלים מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף שחיטה. והרוצה להחמיר הרי זה משובח. (מאכלות אסורות פרק ד יב)

כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכלם דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, לפי שלא נאמר בהם אכילה... (שם פרק יד י)

ויש שם דברים אחרים שאסרום חכמים כדי להתרחק מן העכו"ם, שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות, אסור לשתות עמהם ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסור לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן... (שם פרק יז ט, וראה שם עוד)

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם כיהה מהן, כגון שנתערב בהן קיא או צואה או ליחה סרוחה. וכן אסרו לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו שלאדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית כסא... וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, וכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. (שם פרק יז כט)

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית. (שבועות פרק ד א)

חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן... (עבדים פרק ט ח)

מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר... בין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל בשר ושותה יין... בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין... האבל ביום א' בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו... (אבל פרק ד ו וט)

ספר חסידים:

שורש החסידות הוא כשמתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת ה', ולא מפני פורעניות העולם הבא, ולא בשביל עולם הזה... והגדר הגדול הוא עזיבת המאכלים המביאים להרהורים רעים, ולא ימנע מלאכול כלל, אלא לא ימלא כל תאוותו. (יב)

לא יטעום ולא יעבד מעלות השחר עד שיתפלל... (יח)

כשם שחכם ניכר בחכמתו כן צריך להיות ניכר במעשיו באכילתו ובבעילתו... הכל נאה ומתוקן, ולא ירדוף למלאת בטנו, רק יאכל כדי חייו תבשיל א' או ב', ולא כל שהחיך מתאוה לו כחמור וכלב, אלא יאכל להברות גופו ולהיות נפשו ישרה... (נ)

לא יאכל כי אם כשהוא רעב וצמא... (קכז)

אם תחפוץ שיעלה גירה תן לו שומשמין. לכן לא יאכלם בשבת שמא יצא ומאכל בפיו. (רסה)

...ועוד כותיות מניקות ושפחות אוכלות בבית דברים טמאים, והקטנים אוכלים עמהם, ואף הגדולים לא יוכלו להזהר מהכלים... (תפ)

בצמא יתנו לאדם ואחר כך לבהמה, דכתיב גם אתה שתה וגו', ובאכילה יקדימו הבהמה דכתיב ונתתי עשב בשדך וגו'. (תקלא)

פת שחרית מבטלת דברים רעים ורוח רעה, ומוסיפה חכמה, וההפך ביין שחרית. (תריד)

אם חלה לא יתלה במאכלים, ואפילו אם פגעו בו, אלא יאמר שעונותיו גרמו לו. (תשנא)

אם יש דבר שנכרים נוהגים בו איסור ולא יהודים, אסור ליהודי שיאכלנו, פן יתחלל שם שמים על ידו... (תתכט)

טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם... מבית מלא ריב. (תתסג)

ומעשה באחד שלא היה מברך על משקה בכלי גדול, כדי שישתה את כולו, ולא היה נותן לנכרי לשתות מכלי שברך עליו, ומהמוציא משאיר מעט לאכלו בסוף, שיהא טעם המוציא בפיו... (תתפח)

מעשה באחד שאמרו לו תאכל עמנו ותשמע ברכת הזימון, אמר להם אתם מאריכים ומדברים דברים בטלים, ואני ממהר ועוסק בתורה. הלומד ילך אחר אכילתו מיד ד' אמות, שנאמר וחי בהם. (תתקמח)

הוקר רגלך מבית רעיך וגו'... דבר אחר אם מתבייש באכילתו ושתיתו לפניך, אל תבא לפניו... (תתקצא)

רבינו בחיי:

את התנינים - ...וענין הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות למי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה, אין הכוונה למלא שם הכרס, אלא כפי שנודע שעל ידי אכילה ושתיה יתעוררו כוחות הגוף, ועל ידי זה גם כוחות הנפש והכח השכלי. ואולי מאכלים אלו זכי הטבע מאד, כמיני הסמים המשפיעים והמן, ואולי הסעודה בסוף הזמן בו ינהג ענין גופני, והוא כעצרת... (בראשית א כא)

לא תבשל גדי - ...ובפשט טעם המצוה משום שהאוכלו מטמטם את הלב, כי החלב נעשה מדם שמזגו רע ומוליד אכזריות באוכלו, ואינו מקבל שינוי והתפעלות מהגוף האחר שנאכל. וכן אם חוזר החלב ומתערב בבשר, הוא חוזר לכח הדם. וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שמוליד תכונה רעה וצרעת. והזהיר על כך בפרשת רגלים, שיהיה לבם זך וצלול להתבונן בדרכי התורה ולהשגת ידיעתו ית'... ולרמב"ם טעם האיסור כי היה חוק הגוים בבית תועבותם בחגיהם. וטעמים אלו אינם עיקר, כי אם לדחות את השואל, וטעמי החוקים וסודותיהם יתגלו לעתיד לבא... (שמות כג יט)

והתקדשתם - ולחז"ל הוא על מים ראשונים ואחרונים, כי קדוש אני זה שמן ערב, אני ה' אלקיכם זו ברכה. רוצה לומר שיתקדש בשעת האוכל והמשתה, כי אלו סבה להשכיח מהאדם העיקר. ויתקדש בג' קדושות, שתים לטהרת הגוף ואחת לעורר כח הנפש, ואז ראוי לברך. (ויקרא יא מד)

למען ענותך - כי מי שאין לפניו אוכל לזמן מרובה האכילה היא עינוי לו. ומכאן להסומים שהם אוכלים הרבה ואינם שבעים. (דברים ח טז)

וזוהי כוונת התורה שאסרה אכילה ושתיה ביום הכיפורים, שהם מביאים את האדם לגסות הטבע וגובה הלב, ויבא מזה לשכח העיקר... ואמרו חז"ל אכל ושתה אל יורה... ואם בדיני ממונות נאסרה לנו אכילה ושתיה, קל וחומר ביום כפורים שהוא יום הדין לנפשות, שהעולם תלוי בו למיתה או לחיים. וכאשר יתענה האדם אז לבו נכנע ונשבר, ויהיה כח הבשר דל וחלש, ותגבר עליו הנפש השכלית... (כד הקמח כפורים ב)

קראתי שם הספר שלחן של ארבע, כי א', המזון שבשלחן סבה לקיום הגוף שהוא מד' יסודות, שאם חסר או יתגבר אחד מהם מיד יחלה האדם ולא יוכל לאכל ולשתת ולא לעבוד ה', ואם כן השלחן הוא קיום ד' היסודות, ב', שנצטוינו להתקדש על השולחן בד' קדושות... ברכות השלחן הן ח', נטילת ידים, המוציא, וד' של ברכת המזון, ועל היין לפניו ולאחריו... לפי שהשלחן שקול נגד המזבח ומכפר כאשר הוא מאכיל שם את העניים, וכשם שהיו במזבח הקטורת המכפר יותר מכל הקרבנות שעל מזבח הנחושת ח' מיני בשמים, ד' בשמן המשחה וד' המפורשים בקטורת, כן נצטוינו לברך נגדם ח' ברכות על השלחן. וצריך אדם להתקדש בשלחנו ובסעודתו בח' ברכות אלו שכנגד הבשמים המפורשים בתורה, כדי לקיים המצוות על תכונתם, ולכוין בברכות על יסודותם. (שלחן של ד שער א)

וצריך שתדע כי מדרך התורה שיהיה האדם גדור באכילתו ושתיתו, ויהא גם בזה שומר פיו, וזהו שהזכירה התורה כל המאכלים האסורים והמותרים וסמכה להם קדושים תהיו, כלומר שתהיו פרושים וגדורים גם מהמאכלים הטהורים והמותרים, שאם לא כן יהיה בזוללי בשר ובסובאי יין ונמצא מחלל עצמו ומדותיו, ואם תלמיד חכם הוא מחלל תורתו... (שם עמוד תעב)

גמר מלאכול צריך שיאריך על שולחנו. וכן אמרו רז"ל כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, ברכות נ"ד ב'. והטעם, לפי שהשולחן כמזבח בבית המקדש, וכשיאריך על שולחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה, ואריכותו על השולחן בכוונה זו היא סבה לצדקה... וצריך שידבר דברי תורה על השולחן, שאף על פי שמברך עליו הברכות שהוא מחוייב ועתיד גם לברך על מזונו, אינו נפטר בכך, ואמרו חז"ל כל שולחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום וכו', פרקי אבות ג' ג'... וכל זה להורות שהאדם לא נברא לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה... (שם)

חיוב גדול יש על האדם להתבונן באיכות האכילה והתכלית הראוי, כי איכות האכילה הוא כליון הדבר הנאכל והנפסד, על כן נקראת אכילה מלשון כליה, כי האוכל מתאכל באצטומכא. ושלשה האברים המיוחדים שהם מלכים וראשים לכל אברי הגוף יקחו חלקם תחלה, המוח, הלב, הכבד, והתמצית נשלחת משם לשאר האברים המשרתים ומשועבדים להם...

וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון, איננו דבר אמיתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב ומשתנה ועובר באברים סבה אחר סבה. והאכילה הקיימת הודאית היא הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמה העליונה. כמו שדרשו חז"ל, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ר' יוחנן אמר אכילה ודאית... או לענין אכילת המן, שהיה תולדות האור העליון, שהיא האכילה הודאית. ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהא אכילתו לקיום הגוף בלבד ולא להמשך אחר התענוגים... כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה...

ותדע באמת כי האדם על שולחנו יבחן מי הוא, ושם יתגלו מדותיו. ואמרו רז"ל בשלשה אדם ניכר, בכיסו, בכוסו, ובכעסו (עירובין ס"ה ב'). כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הוא נופת צופים, הוא נמשך אחר סם המות וימות מיתה עולמית, ואמרו במסכת גיטין ע' א', סעודתך הנאה-משוך ידך ממנה...

ודע שהצדיק אין ראוי לו שיתכוון באכילתו אלא שהמזון הגופני שבו יתקיים גופו לשעה, על ידו תראה הנפש כוחותיה ותוציאם לפעולה. ובזה תקנה המזון הנצחי, שבו תתקיים לעד... וזו היתה כוונת משה והזקנים בסעודת יתרו, והוא שכתוב, "ויבא אהרן וכל זקני ישראל". וכן יצחק אבינו במטעמים ששאל, ובשאר המקומות שמצאנו סעודות לצדיקים, זו היתה כוונתם.

ועוד מכלל מה שיצטרך האדם להתכוון באכילתו הוא לחזור אחר המאכלים הדקים, שלפי דקותם יזדכך השכל ויתפקח הלב, כמו שאמרו חז"ל חמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו ב'). ויזהר מהמאכלים הגסים כפי כוחו, שהשכל יתעבה בהם וישחת מצלילותו. וכבר היה בקדמונינו כפי ששמענו מי שלא אכל בשר בהמה גסה, והיה רוב אכילתו בשר עופות קטנים ודקים, ומגדלים אותם בבית ונותנים להם מזונות ידועים. ודבר זה בחון ומנוסה מאנשי המדינה (העיר) האוכלים למעדנים, והמשקים שלהם זכים, והם המשכילים בכל חכמה ומביני מדע על נקלה, יותר מבני הכפר האוכלים השעורים והבצל וכו'.

וכן יצטרך שיפנה מחשבתו כשיאכל, ותהיה משוטטת בהקב"ה כל לוגמא ולוגמא. ותוכל ללמוד זה מדור המדבר, כי בהיותם אוכלים המן היתה כוונתם משוטטת בשכינה ומתבוננים בענוה... ואם כן אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלוקיות, או כמצוה מהמצוות, וזה עיקר הכוונה בסעודת השולחן שהגוף ניזון בו ונוטל חלקו הגופני מן האכילה הגופנית, והנפש במחשבה זו דשנה ורעננה... (שם שער ב)

ומדרך המוסר ודרך ארץ שלא יסב אדם על השולחן עד שידע מי הם המסובים... צריך שיהיה אדם צנוע באכילה ובשתיה, ולא יהא קפדן על שולחנו, ולא יאכל וישתה מעומד, ולא יאכל עד ד' שעות. שנים ממתינים זה על זה בקערה, ג' אינם ממתינים. לא יאחז בידו פרוסה בשיעור כביצה, ואם עשה כן הרי הוא רעבתן. ולא ילוק הקערה באצבעותיו, ולא יאכל שום ובצל מראשו אלא מעליו, ולא ינשוך הפרוסה ויתנה לחברו, ולא יטול הככר בשניו ויחזירנה לשולחן... ולא יאמר האורח תנו לי ואוכל עד שיאמרו לו, וכן אין צריך לומר לו שיאכל כיון שיש על השולחן לפניו ובידו לאכל... אין מסתכלים בשלחן בפני האוכל ולא בקערה ובמנה המונחת לפניו, כדי שלא יתבייש... אכל בעל הבית לפני האורח הרי זה מגונה... הגדול פושט ידו תחלה לאכול. מניחין פאה במעשה אלפס ואין מניחין פאה במעשה קדרה. (שם שער ג)

הסעודות המתוקנות הן גופניות ושכליות, ואלו בגוף ובנפש, ויש סעודות שכליות לנפשות הנצבות לבדנה מבלעדי הגוף, ומתענגות בהן בקיום נצחי כל אחת לפי מדרגתה. הסעודות הגופניות מעותדות להם משבעת ימי בראשית המאכלים הדקים והזכים שנבראו מן האור העליון בסבה אחר סבה, והם לויתן בדגים ובר יוכני בעופות... ומעלת המאכלים האלו גדולה מאד לחדד השכל ולזכך הלב, כענין המן... (שם שער ד)

מאירי:

רב אוכל - ויש מפרשים על רוב המאכל, שהוא סיבת החלאים וריוח הרופאים. (משלי יג כב)

רבינו יונה:

ואל ימלא כל תאוותיו לא במאכל ולא במשתה. וכן אמר הרב רבי אברהם בר דוד, שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המעלה המופלא מניעת המאכלות. וכן פירש דבריו, אל יעזב לגמרי מלאכול בשר ולשותות יין, כי דייך מה שאסרה תורה, אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו ואל יאכל כפי תאותו, ודרך זו תמנענו מחטוא, ותזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אכלו ומדי שתותו, יניח מתאוותו לכבוד הבורא. (יסוד התשובה)

אכילה ושתיה כיצד, אין צריך לומר שלא יאכל וישתה דברים אסורים, אף כי אכל ושתה דברים המותרים והיה רעב וצמא אם להנאת גופו עשה אין זה משובח, אלא אם כן נתכוין להשלים צרכי גופו ושיאכל כדי חיותו שיוכל לעבוד את בוראו. גם האכילה הגסה עושה רעה גדולה, שכך אמרו חכמי הטבע, שרוב החלאים הנלודים הם מסבת רבוי המאכלים, ואין לאדם לאכול כי אם עד שיסיר הרעבון מגופו, ובזה ישמור מצרות נפשו ויגרום לגופו הבריאות. אבל לא יאכל כל זמן שימתק לחכו, כי לעולם מתאוה החך לאכול עד יתמלא כרסו כפי מה שאדם יכול למלאתו ובזה יהיה לו כל חלי וכל מכה, וזהו שנאמר, (משלי י"ג כ"ה) "צדיק אוכל לשבע נפשו, ובטן רשעים תחסר". כי האצטומכא אינה יכולה לטחון אלא מה שהיא יכולה להחזיק, והרשעים שממלאין אותה ואוכלין עד שהחך לא יתאוה לאכול מחסרים בטנם ומקלקלים אותו והחסרון בבטנן זהו הקלקול. אך הצדיק שאוכל לשובע נפשו ולהסיר הרעבון לבד הוא מקיים את הגוף שאוהב נפשו לעשות הישר בעיני ה', והמשכילים יבינו. (אבות פרק ב טז)

ספר החינוך:

שלא נאכל חלב בהמה טהורה, שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו"... כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כשר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בהישרת גופו להעמידו על ישרו ובריו וכחו, וידוע הדבר ומפורסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחלי, כי בשר הגוף הזה נפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בו בשר בריא וטוב, ולפי רוע המאכל יתהוה בהפך. ועל כן היה מחסדי הא-ל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו לחות רעות, וזה הכלל שיש לו לפי הפשט בכל אסור המאכלות כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד לחות רעות... (צו מצוה קמז, וראה עוד ערך טרפה)

שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חז"ל במסכת סנהדרין... (קדושים מצוה רמח)

הרקאנטי:

...ודע שאין כוונת האכילה להפסד דבר הנאכל אלא להוסיף לאכול כח התענוגים וחיים, על כן אמר אכילה ודאית, ולא חלק על האומר שזנו עיניהם מזיו השכינה, רק הוסיף פירוש על פירוש שהנפש שמחה ומתענגה במעשים המעונגים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה, והיא האכילה ודאית שהזכיר רבי יוחנן, זהו העונג שאמר הכתוב אז תתענג על ה', רוצה לומר עונג הנפש, וכן אמרו רז"ל משה רבינו ע"ה מאין היה אוכל, מזיו שכינה היה ניזון ואל תתמה החיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה, שנאמר ואתה מחיה את כולם. (משפטים, בסוף)

ועוד אמרו רז"ל עשרה דברים הנוהגים תוך הסעודה ובכולם יש טעם נעלם, כמו שהשיבו בישיבה של מעלה כן אמרו במדרש רות, ואלו הם, האחד לתקן השלחן על מזונו שאוכל, ומי שאוכל בלתי שלחן מסודר עליו הכתוב אומר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, והטעם הוא לכבד את הקב"ה על מזונותיו, כדאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי המזונות אינן באין אלא מתוך מדת הדין, כי היא מנהגת העולם, זהו שנאמר על אשת חיל, כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון, וכתיב ארץ ממנה יצא לחם... (עקב, ועיין שם עוד)

מהר"י יעבץ:

...ורשב"ם ז"ל פירש, פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן, לומר בזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות ושיר הלוים, עכשו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל העיקר הדבור ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה... וכמו שמי שאינו מדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב וידבר אלי זה השולחן. ולפי דברי קשר המשנה הפך מה שכתב ה"ר ישראל, וזה לשונו, כדי שלא תאמר הנה שאין לו לאדם לדבר בכל עת שיושב רק בדברי תורה, אמנם בעת האוכל שהאדם טרוד למלא נפשו כי ירעב והוא מתעסק בדברים הגופניים אין לו לדבר בדברי קדש דברי אלקים חיים, לפיכך סמך משנה זו, לומר כי אף כשיאכל חייב בדברי תורה. ולדברי אדרבה, כי החיוב גדול כי עת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה אם לאו... הכלל העולה מזו המשנה שיש לו לאדם לעשות מן התורה עיקר ומן האכילה טפל... (אבות ג ד)

עקדה:

ויאכלו - באכילה זו נדחקו המפרשים, יש אומרים שהיתה רק במראה, ויש אומרים שאלו היו נביאים שבאו אליו. ובבראשית רבה: עילית לקרתא הליך בנימוסא (נכנסת לעיר התנהג במנהגיה). שאף על פי שהיו מלאכים אכלו אצלו. ולדעתי התכוון בזה לסעודה הרוחנית שממנה נהנית הנפש, כגון הזהירות בכשרות המאכלים וברכות שלפניהם ולאחריהם, והכוונה הטובה בלקיחתם, וזוהי אכילת מזבח שבה תתקיים השכינה עם ישראל. וכאן נהנו המלאכים מהזריזות והעבודה הנכונה שבסעודה. (בראשית יח ח)

לכם יהיה לאכלה - על ממשלתם הגופנית בבעלי החיים, ולא התיר אכילת הבשר לדורות הקודמים, כי היו מושחתים יותר מהבהמות, ולכן אמרו חז"ל בפסחים מ"ט עם הארץ אסור לאכל בשר ועתה נתקן טבע האדם והותרו לאכלם. (שם ט ג)

אמנם האדם יתקיים על ידי אכילה ושתיה, אך מבואר שהמזון אינו מתחלק בשוה, אלא האברים הגסים באדם לוקחים את היותר עב ממנו, והיקרים מתבשמים מהריח וכו'. והנפש נהנית מהיותר זך, מכוונת תכליתו ומהבחינות השמעיות המחוברות באוכל (המצוות). כמו שמצינו שהשכינה תתקיים בישראל בהתמדת הקרבנות וכמו שנאמר "ריח ניחוחי" וכו', נחת רוח שנעשה רצוני. והאדם הנלבב כל ימיו בסעודת מצוה, שאין כוונתו בלחם כי אם להבריא גופו לעבודת הנפש... (שם מז כח)

הנני ממטיר - נראה מהמציאות שכל דבר גדל וקיים ממזון הלקוח ממדרגה שלמטה ממנו... ולאדם היתה אולי רשות לאכל מבעלי החיים קודם החטא, כמו שכתב, "ורדו בדגת הים" וגו', ומה שאמר לו, "הנה נתתי לכם את כל עשב", הוא לעצה טובה. ומה שראינו כי בעלי החיים טורפים את מינם הוא מהשחתת טבעם שנשאר בהם מהמבול, והעד הוא כי בימות המשיח ישתנה טבעם, כבישעיה י"א, "וגר זאב עם כבש". או שיש לטורף מעלה צורתית יתרה על הנטרף על ידו, הנעלמת מאתנו. וכן נבדלה אומה זו משאר האומות, וכן הפליגה התורה לדבר בדבר מזונותיהם, לא רק כדי להבדילם מטומאה ושקוץ, כי אם נתנה להם גם העמים שתחתיהם למאכל, כמו שכתב עליהם, כי לחמנו הם. והכוונה כמו שכתב בישעיה ס"א "חיל גוים תאכלו" וגו'.

והנה יש באדם ג' טבעים, א' שהנפש הדברית שבו נפסדה, ומשתמש רק בכח החיוני שבו, ועל אלו אמר בפסחים מ"ט עם הארץ אסור לו לאכל בשר, כי מדרגת האוכל והנאכל שוה באלו. ב' האנשים שבהם מורגש הכח הדברי, אך אינו פועל בפני עצמו כי אם מעורב בכח החיוני, לאלו הותר הבשר בימי נח, כי יתרים על עמי הארץ במדרגה אחת. ג' הם בני עליה מועטים שנתעצם בהם כח השכל ונפרד בפועל מן הכח החיוני, ואלו זכו לב' שולחנות.

והנה הכח החי די לו בארוחת ירק, ומה יאכל השכל? לכן נבדלו אנשים אלו מן הישוב והסתפקו בצרכי הנפש החי ההכרחיים מעשבים וזרעונים, כפי שיעץ הבורא לאדם בבריאתו, וכגון ר' שמעון בר יוחאי ובנו במערה. וסעודת השולחן השני הוא המזון הפשוט המיוחד לשכל השלם, הענינים המחשבתיים שמכוונים בעת הסעודה הראשונה, כגון בסעודת מצוה, או פעולות רצויות אחרות הנעשות בכח האכילה ההיא. ועל זה אמר יגיע כפיך אשריך וטוב לך, (תהלים ט"ז ד'). (שמות טז ד)

ארבעים יום - מה שהיה שם מ' יום בלי אכילה ושתיה היה פלא. אמנם כשנשים לב לרודפי ההצלחות המדומות שידמה להם זמן רב כקצר מאד בתענוגם... לכן אומר שלא היה אצל משה עינוי כי אם עונג, וכשם שהמלאכים נראו למטה אוכלים ולא אכלו, כן משה נראה כאינו אוכל ואוכל, כי מההנאה ההיא שנהנה שם מתברך המזון שבמעיו כל אותו הזמן... ובמדרש, משה אוכל מזיו השכינה, דבר אחר מן התורה, דבר אחר מלחמה של תורה... לפי הדעה הראשונה היתה הזנתו על ענין רוחני לגמרי, והאחרים קרבהו יותר למזון המיוחד לכל נפש. (שמות כד יח)

על כל מוצא פי ה' - המזון החמרי לא יתהפך לנפש המשכלת, כי אם לגוף. אמנם התורה והמצוה הם מזון הנפש, אך מפני שאין מעמד לנפש בזה כי אם יחד עם קיום הגוף, לכן המציאה להם החכמה האלקית המצוות המעשיות, כדי שיהיו עיקר מעשיהם מזון הנפש. (דברים ח ה)

ואכלת ושבעת - רק כדי ספוק הנחוץ בלבד. (שם שם כ)

דרשות הר"ן:

ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש בכלל, גם אם יאכילו דבר איסור, כי התיקון שימשך בנפש מצד ההקשבה לדברי חכמים מורי התורה הוא הוא הדבר היותר אהוב אצל ה', כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, והתיקון ההוא יסיר הרוע המתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה יקרה בגוף כי כשיאכל דבר המזיק על דעת שמועיל אליו הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג מאד... (דרוש יא)

ספר העקרים:

וביאור כל זה לפי מה שאחשוב הוא על זה הדרך, כי מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, כמו שבאר הכתוב זה שאחר שאסר לישראל קצת בעלי חיים אמר בסוף (ויקרא י') ולא תשקצו את נפשותיכם וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם חסר אל"ף להורות על שהם מולידים עובי ואטימות בלב, וכן אמרו רז"ל (יומא ל"ט) על זה הפסוק עבירה מטמטמת נפשו של אדם, שנאמר ונטמתם בם, אל תקרי ונטמיתם אלא ונטמתם. ובעבור זה אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע החזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם, ויתכן מה שאסר בזה ממזונות נאותים בשיחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים כחטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להזרע וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, ולשאר הבעלי חיים נתן להם לאכילה כל ירק עשב שאין בו זרע שראוי להזריע. וזה להעיר על היתרון שיש בין מין האדם לזולתו מבעלי חיים. וכשנולדו קין והבל וראו את אדם אביהם טורח בעבודת האדמה וזורע חטה ושעורה וחרצן ואוכל ונזון מן הצמחים חשב כל אחד מהם דרך לעצמו, וכונת כל אחד מהם היתה נכרת מתוך מעשיו... כי אחר שראה (קין) האדם נזון מן הצמחים כשאר הבעלי חיים, חשב שרוח אחד לכל וכמות זה כן מות זה, ולזה הביא מנחה מפרי האדמה לשבח השם על היתרון שנתן לו על הצמחים, ולא הביא קרבן מן הבעלי חיים, כי לא חשב היתרון שיש לו עליהם...

וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתבה, רצה השי"ת לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם, וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן הבעלי חיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב (בראשית ה') וירח ה' את ריח הניחוח. ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל ויחשבו בני נח שמה שקבל השי"ת קרבן אביהם היה כמו שקבל קרבן הבל ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם.... (מאמר ג פרק טו)

מנורת המאור:

אבל האכילה הטובה, האוכל לקיום גופו, כדכתיב, צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג) ולא יתאו למאכלים גסים להשביע תאותם, אלא המקיימים לגוף בבריאותו, כדי שתהיה נפשו זכה להבין החכמות העליונות ולהדבק בשכל הפועל, וכשימות הגוף שתשאר הנפש דבקה למעלה. אבל הרודפים אחר תאותם, היום משביעים אותה מהיתר ומחר מאיסור, וכשאינם יכולים להשיגו משלהם גוזלים אותו משל אחרים, ועל זה צותה תורה דבר גדול, שיהרוג אביו את בנו אם יראה בו שהוא זולל וסובא באכילת תרתימר בשר ובשתית חצי לוג יין האיטלקי, שמתחיל ברדיפת הנאות ובהמשכו אחר אכילות גסות כפי טבעו... (נר א כלל ב חלק ב פרק א)

דבר ברור וידוע, כי כפי מזון כל דבר כן יהיה הגוף הניזון, ולפיכך הקב"ה ברחם על בני נח התיר להם בהמות וחיות ועופות ודגים, אף על פי שהיו יכולים להיות נזונים מתבואת הארץ, כמו שהיה מיצירת אדם עד אותו זמן, אבל בראותו כי מזון האדם בהיותו מתבואת הארץ כמו בעלי חיים שאינם מדברים, לא יהיה המזון סועד כל כך לקיום הגוף וגם לא יהא הדם ראוי כל כך לעורר חיות לנפש להשכיל, על כן התירה תורה לאדם לאכול וליזון בבעלי חיים האחרים, נמצא שהיה רצונו שיהא כל דבר ניזון מהדבר שהוא תחתיו, ונמצאו הרכבות העולם שעולות כסדר כי המקורות שואבים וניזונין מארבעה יסודות, והצמחים מן המקורות ומהיסודות, ובעלי חיים שאינם מדברים מהצמחים והמקורות והיסודות, וחי המדבר ניזון ומשתמש בשאינן מדברים והצמחים ובמקורות וביסודות, וגם השכל שבגוף ניזון ומשתמש ומתקיים כחי המדבר, שהוא ניזון מכל הדברים האחרים ובכחו ובהשגתו ובפעולותיו יוצא מן הכח אל הפועל. נמצא, שכל הדברים נעשים למזון זולתם, אותם שהם למעלה מהם, עד שהולכין מעלוי לעלוי עד למעלה...

למדנו, שהרוצה להוליד בנים הגונים ובריאים יבחר הראוי והנקי מן המזונות, ואפילו מאותו הראוי אל יקח כדי מלוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטוחנו ויתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיות המאכל מוסף באצטומכא, אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה רבויו יגרום שלא יהא נטחן כראוי להוליד דם זך ויפסד באצטומכא ויחזור רע ומטונף יותר מאותו שבא מהדברים הגסים, ועל כן ראוי ליזהר באיכות ובשעור, ואם מצינו בכל אדם שמתענה כמה תעניות ויסבול כמה עינוים וסיגופים למען חיי גופו וחיי בניו, מה יעשה במוסר הזה שאין בו שום עינוי, והאיש החכם עיניו בראשו ויבחר הדרך הטובה לו ולזרעו, ישמע חכם ויוסיף לקח. (נר ג כלל ו חלק ו פרק ג)

אברבנאל:

הנה נתתי לכם - שגם במזונם תראה ממשלתם, שיאכלו עשב מזריע זרע ופרי עץ, ולבהמות נתן הדשא הגס. ומה שגם בני אדם יאכלו ארוחות ירק והבהמות פרי עץ היה מאחר שנתקלל האדם והאדמה, כי מרדיפת תאוותיו הושוה האדם לבעלי החיים, כבמורה נבוכים חלק א' פרק ב'. (בראשית א כט).

...ונראה כהרמב"ם שהראשונים אכלו מאכלים פשוטים, וגם לא היו להוטים אחר המשגל המקצר הימים, מה שאינו כן בהמון שרדף מאכל ומשגל ולא חי כל כך הרבה שנים... (שם ה ד)

ואכלו על הגל לסימן אהבה, שהאוכלים על שולחן אחד יחשבו אוהבים. (שם לא מג)

ומגובה השולחן תדע שאין דרך ארץ לאכל על הארץ כבני קדר, כי אם על השולחן כפי מנהגנו המשובח והנכבד... (שמות כה כג)

אסור המאכלים: לרמב"ן הוא מפני בריאות הגוף, כי יולידו בו ליחויות רעות. ואם כן היה ספר תורת אלקים חלילה כספר רפואות קטן. ועינינו רואות אומות העולם האוכלות מאלו והם כראי מוצק חזקים. וגם יש בריות שהזיקם מפורסם כאפעה ונחש שלא נזכרו כאן כלל, וכן מיני עשבים מזיקים. אלא שהתורה מבקשת בריאות הנפש, ואסרה המאכלים המולידים בה אטימות וקלקול התאוות, שממנו תתהוה רוח הטומאה, ולכן נקראו טמאים ותועבה. (ויקרא יא יג)

הדם בנפש יכפר - טעם ב' כי הניזון יהפך לטבע המזון, ויתחבר דם העכול עם דם האוכלו, ומזה תתיילד בו עובי וגסות בדמו ובנפשו, כי הדם לא יתעכל הרבה... (שם יז יא)

ומה שהותר רק לנוח לאכל בשר הוא לרמב"ן כי קיום החיות היה בזכותו, להעקרים כי בשר קצת החיות יוליד בנפש אטימות ותכונה רעה, ולכן נאסרו כולן לאדם הראשון, וחשבו קין והבל על ידי זה כי אין מותר לאדם על הבהמה, וכן חשבו אז רוב האנשים חוץ מיחידי סגולה. וכדי לעקר דעה זו הותר לנח לאכל בשר. וטעם ג' שמעתי, היות והתקלקלו בני אדם אחר כך לא הותר להם לאכל בשר, כמו שאמרו רז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. והיותר נראה לי הוא, שהותרו לאדם הראשון הצמחים כי הם המאכל היותר נאות לאדם. ומשנתקלקלו בני אדם בכל זאת התיר לנח אכילת הכל, כאומר אין לכם תקנה על ידי הנהגה טובה כי אם על ידי עונש... וכמו שיתירו הכל לחולה שכבר התיאשו ממנו. ולבני ישראל לא אסר הכל, שאז היה יצרם גובר עליהם, ולא התיר הכל כי לא היו משולחים כדור המבול. (דברים יג ד)

ואריה כבקר יאכל תבן - כי אכילת הבשר תוליד בבעלי חיים אכזריות ותכונה רעה. וכן כאשר נתן ה' לנח רשות לאכל בשר, אמר מיד, "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", מפני האכזריות והזדון שתוליד אכילתם. ולכן אמרו חז"ל שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון... (ישעיה יא ז)

ספורנו:

ועפר תאכל - שלא ישיג תענוג באכילה כמו קודם החטא, וכן נגרם בישראל (על ידי החטא), כבגמרא סוטה, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח של הפירות וכו'. (בראשית ג יד)

מדרש שמואל:

...אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח, זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו. ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה, וכאילו עתה הוא מרבה רמה, כי כל העומד ליעשות כעשוי דמי, ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב, כמו שאמר הכתוב "והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו", שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים, וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א', אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפילו יום א' עד שנשאר לכל אחד יומו הקבוע לו, וזה שאמר בית איש ביומו. (אבות פרק ב ח)

אמנם בענין המאכל מעולם לא יתקבצו לאכול אחד עם חבירו, כי מעולם לא ימשך שום דבר טוב מהתחברם לאכול ביחד ויותר טוב הוא שיאכל כל א' לבדו, ולרמוז לזה אפקיה בלשון יחיד ואמר "וברך את לחמך ואת מימיך". על כן אמר בכאן שלשה שאכלו וכו' כלומר האמת והטוב היה שלא יאכלו על שולחן אחד, אמנם אם כבר אירע שאכלו על שולחן אחד צריך שיאמרו עליו דברי תורה, ואף אם נאמר שהאכילה והשתיה אין בזה עון אשר חטא, עם כל זה מן החטא הקל נמשך אל החמור עד שנאבד מן העולם... וכן היא האכילה והשתיה כי אם קלה היא בעיני האדם קשה היא, כי היא סבה אל העבירות החמורות, כי זנות יין ותירוש יקח לב ולא יתוקן זה רק כאשר יאמרו עליו דברי תורה, ואם לא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, והכוונה שרז"ל אמרו כי בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ולא מזבח לכפר על כל עונותינו השולחן שאמרו עליו דברי תורה הוא במקום מזבח ומכפר כמזבח, ואם לא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים להשמיענו כי לא די שלא נתכפרו עונותיו כאלו הקריב זבחי שלמים על גבי המזבח, רק אדרבא מעלים עליהם כאלו אכלו מזבחי מתים, כלומר כאלו הקריבו תקרובת לע"א ואכלו מאותן הזבחים...

ולב אבות כתב וזה לשונו, כי שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה אלו בודאי הורו שהמאכלים ההם שאכלו וזבחיהם והכנותם לא היה אלא כדי לזון את גופותם, שהם מתים וכלים ונפסדים, ואם כן הרי זה כאלו אכלו מזבחי מתים והביא ראיה מן הפסוק אשר שם מדבר גם כן מג' אנשים כמו שכתבו קצת המפרשים... והרב ר' משה אלשקאר ז"ל פירש טעם סמיכות זה ענין לדברי ר' חנניא להורות לנו שצריך האדם קודם שיאכל שיקבע עתים לתורה, ובשעת האכילה שאינו יכול לפתוח ספר ידבר במה שלמד כבר וישתעשע במה ששנה קודם ואם בא לידו חידוש יספר לחבירו וכשיעשה זה אז יתקיים בכל דרכיך דעהו... (שם פרק ג ד)

...גם הודיע לאדם כי שלש אלה הנזכרים במשנה, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כלם רומזים על המזונות, ובסבתם מתברכים המזונות ולא נמצא בהם פיסול לעולם, כן במזונות האדם ובמאכלו יזהר שלא ימצא בו פיסול ולא יאכל דבר שאסור, ואליו רמז שלמה המלך ע"ה שאמר, "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", שמי ששומר את פיו מלאכול דברים האסורים ומקדש עצמו אף במותר לו כמו סעודת הרשות וכיוצא וגם שומר לשונו מדבר כל רע, שומר מצרות נפשו, כלומר משתי צרות, אחד עונש המאכל והאחד צרת עונש הדבור הרע. (שם פרק ה ד)

אלשיך:

...והנה מאז נברא העולם בי' מאמרות נתקדש בי' קדושות, שהן י' הכחות העליונים. ועל ידי חטא אדם הראשון נעכר הכל, והיה נתקן שוב על ידי י' הדברות לולא חטא העגל. ועל ידי תרי"ג מצוות יקנה האדם קדושה ויתקן את זוהמת חמרו, ועל ידי שולחן האדם תקון העולם שנברא בי' מאמרות, על כן יעשו בלחם שהוא עיקר מאכלו של אדם י' מצוות, כבברכות נ"ח, ויפרוש עליו י' אצבעותיו אחר טהרת הנטילה, שישרה עליו כח י' הקדושים ולא החיצונים. וברכת המוציא בי' תבות, ולענין זה הושוה שולחננו למזבח... וכמו שבמזבח צריך אש משמים ושכינה לטהרם כן גם בשלחן דברי תורה... (ויקרא טז ג)

בכל אות נפשך - אם תאכל בשר לא יהיה באוות גופך כי אם נפשך, לשם שמים, ועוד שיהיה לפי ערך ברכת ה'. (דברים יב טו)

ושמחת - כי ברכת מזון האדם נשפעת לו על שולחנו אם הוא כרצונו של מקום, וכאילו אכל משולחנו של מקום, ואכילתו תחשב לו כאילו היא בבית המקדש. (שם שם ז)

הטמא והטהור - וגם אם מתכוון באכילתו לתת שלמות לבהמה על ידי האכילה, שעל ידי זה תעשה חלק האדם אשר נשמה באפו, אם היה מקריבה לשלמים היתה השלמות גדולה הרבה יותר, כי היתה נאכלת בקדושה, וגם הדם היה קרב. ובכל זאת התרתי לך בשר תאוה, כי ראיתי דרכיך... (שם שם כב)

לא תעזבנו - אבל לא תושיבנו בחברתך עם אשתך, ואם תרצה לשמח תהיה אתה וביתך. (שם יד כז)

זולל וסובא - כי המשתאות הן סבת הרע... ובערת הרע - לא יבטלנו לגמרי, וישמש ליצר הטוב לאכול בשבת ויום טוב לשם שמים. (שם כא כ)

ויעש העם - נראה הסמיכות של ויעף העם מאד שרצו להבריא עצמם על ידי אכילת בשר שלא יצא ממנו כל דמו, כרז"ל שאוכל מבית השחיטה סמוך לשחיטה ומולחו יפה, אלא שהם לא חתכו הורידים, ושברו מיד המפרקת ולא טפלו עדיין בשלל עד שיבריאו עצמם, לכן כתב ויעש במקום ויעט. (שמואל א יד לב)

רמ"ע מפאנו:

וטעמא דמילתא כי האכילה מורה צורך הנאכל והכנתו להתעלות אל האוכל להתעצם בו, וגם שלמות האוכל שממנו יצאו מאכל וזה פריו להחזיר הענף שישוב אל השורש, ואולם קודם חטאו של אדם לא היתה אכילתו לתמורת הניתך, שהרי לא היה טבעו מתנגד קצתו לקצתו, אלא צווה על האכילה מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת, כמו שנצטוו הכהנים באכילת הקדשים ממינים שונים חוץ מן העולה, ונמצא האוכל חטאת ולא עולה מקיים עשה ולא תעשה באותה האכילה. וכמו שנצטוינו אנחנו באכילת הפסח חוץ מדמו ואמוריו ודומיהם רבים, ונמצינו נהנים באכילתן מזיוו ית' שאמר ונעשה רצונו, והוא נחת רוח לפניו. והיו אמנם עצי הגן מוכנים לפי שעתם בעבודת האדם שצווה לעבדה איך שיובן, אם לשכינה כמו שפרשנו למעלה, אם לנשמת חיים הבאה בפסוקים הקודמים, אף על פי שהפסיק בינתים כמו שפירש זולתנו, ונכון הוא. אבל בעלי החיים היו עדיין מחוסרי זמן ובלתי מזומנים לקבל צורת האדם לעוצם שלמותם כראוי אליהם לקרבת שתופם בחיי ההרגש וההולדה בדומה, ואחרי החטא דכתיב ביה "משנה פניו ותשלחהו" לא נשאר בו כח להשלים חסרונן, כטעם עמי הארץ אסורים לאכול בשר שהם בהמה המה להם, וכל שכן אחרי שהאכילה חוה מעץ הדעת לכל הבהמה חיה ועוף כדדרשינן מריבוייא דכתיב "ותתן גם לאשה", אף על פי שנתקנו אחר כך בשור פר שהקריב אדם הראשון...

 ויש בזה שטה אחרת ממי שסובר שהדבר המושלם בטבעו כל הצורך אינו נאכל, אשר לא ייחל לבן אדם שיפשוט אותו מן הצורה הראשונה להלבישו צורה אחרת, ואמר כי תקון בעלי החיים על מלאת היה מסור לאדם הראשון בשעה שקרא להם שמות... נמצא שהריגת בעלי חיים לאכול בשר היא לאדם קודם החטא ואחריו גם כן דבר שאין לו מתירין כלל, עד שקלקלו בעלי חיים כלם בדור המבול ונח מצא חן, לפיכך נאמר בו "כירק עשב נתתי לכם את כל"... (מאמר חקור דין חלק ב פרק יז)

מהר"ל:

ותירץ רבינו תם דתרי אכילות גסות הן, אכילה דקץ נפשו לאכול, ועל אותה אכילה פטור ביום הכפורים, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אבל יש בה טעם, ועל זו אינו פטור... ואין לומר כלל שדין אכילת פסח כשהוא שבע הרבה מאד עד שאינו מתאוה לאכול שאם כן לא היה מקיים מצוה מן המובחר, שיאכל הפסח והוא לא יתאוה לאכלו... (גבורות ה' פרק מח, וראה שם עוד)

...ולפיכך כאשר באה ההוראה באכילת מצה על הגאולה, באה הוראת ד' כוסות על מדרגה יותר עליונה שיש לגאולה. כי ההפרש שיש בין אכילה לשתיה הוא זה שהאכילה יותר גשמית מהשתיה, כי המשקה ייתר דק ואם כן יותר רחוק מגשמי, כבסמוך... (שם פרק ס)

...וזה ענין האכילה עצמה, שאין האכילה רק מה שמקבל האדם ובה יושלם עמידתו וקיומו. כי זה הוא מעצם האדם, שהתחתונים צריכים לקבל, ולכך נקרא הטוב אשר יקבלו לעתיד בשם אכילה... (באר הגולה באר ה)

ולכך לא הותרה לאדם הראשון אכילת בשר, כי האכילה מורה שאין מציאותו נחשבת אצלו, ולכך הוא אוכלו. ואף על גב שהיה אדם הראשון מלא חכמה, מצד שהיה גופו נוטה אל האדמה לא היה רשאי לאכול בשר, עד שבא נח שהיה איש האדמה, ולא היה נוטה אל האדמה מצד גופו, והותר לו בשר בעלי חיים שהוא חמרי, כי אין לחמרי מציאות כלל אצל הנבדל, והוא אוכל אותו עד שאין לו מציאות. ולפיכך עם הארץ שהוא חמרי אסור לו לאכול בשר, רק מי שהוא נבדל מן החמרי... (שם באר ז)

שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו', יש לשאול למה נחשב כאשר אין מדברים על השולחן דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, הרי בפסוק שהביא לא נזכר החטא? דע כי כל הנמצאים של הקב"ה, כדכתיב לה' הארץ ומלואה. ונתן לאדם הארץ כדכתיב והארץ נתן לבני אדם. לפיכך אמר כאן כי השולחן אשר אמרו עליו דברי תורה הוא אל הקב"ה, כי השי"ת הוא המפרנס את כל הנבראים... והשולחן שאומרים עליו דברי תורה הוא אל השי"ת מפני התורה, ודומה למלך בשר ודם, אשר מה שאוכלים עבדיו לא נקרא שהוא של עבדיו, דאינו ממון עבדיו אלא ממון המלך, והוא מפרנס עבדיו. ואם לא אמרו עליו דברי תורה נחשב כאילו נתן להם פרנסה ומתפרנסים בעצמם...

וכן הסעודה היא אל השי"ת אם תלמיד חכם מיסב בה כאילו נהנה מזיו השכינה, כלומר שהשי"ת מפרנס אותם מכבודו ומעצמו... כי מגיעה סעודה זו עד זיו השכינה.

ועוד יש לך לדעת כי השי"ת נתן פרנסת הגוף וכן נתן התורה שהיא פרנסת הנפש, כי נפש בלא דעת לא טוב, ולכן מיד כשבא השי"ת למלוך על ישראל נתן להם התורה שהיא פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף הוא המן. ולפיכך השולחן שמדברים עליו דברי תורה שפרנס בהם השי"ת את ישראל הוא מיוחס אל השי"ת, לפי שאוכלים עליו עבדי השי"ת, אשר מקבלים פרנסה ממלכם... (דרך חיים פרק ג משנה ג)

...ואלו שזכר ר' אלעזר הפך זה, שחושב שלא יפנה רק אחר השכל ומבזה כל דבר שיש בו ענין גשמי. ולכך אמר המחלל את הקדשים, שאומר כי אין אכילה ושתיה לפניו, ולפיכך אין להקריב דברים אלו, לפי שבזה בעיניו כל דבר שהוא של אכילה ושתיה, ואומר שאין הצלחה אלקית בזה שהיא אכילה ושתיה גופנית בלבד... (שם משנה יא)

ובפרק כיצד מעברין, אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים וכו'. פירוש, כי השכל מרוחק ונבדל מן הגוף, ולפיכך אם האדם הוא כחיה הדורסת וממהרת אכילתה בלי הכנה, וכך הוא אינו מקפיד על אכילתו, בזה נראה שהאדם הזה אינו נוטה אל התאוה הגופנית, ולכך הוא מקבל את השכל לגמרי, ויש לתורתו קיום... שאינו בעל גוף גשמי שאין לו יחוס אל השכל כלל... (נתיב התורה פרק ג)

האדם הזה אשר בראו השי"ת רצה לזכותו ולטהרו מפחיתותו הגשמית, ולכך כאשר הוא נוטה אל הגשמי, דהיינו אכילה ושתיה שלו שהיא גופנית, לא יהיה נוטה לגמרי אל הגשמי. לכך המצוה שקודם שיאכל וישתה יטול את ידיו, כי דבר זה הוא קדושה, כמו שיתבאר, ואז אין נוטה באכילה שלא אל הגשמי. ועוד שאכילה של אדם אינה ראויה שתהיה בטומאה, כדבר שהוא פרנסתו...

במסכת סוטה, דרש רב עוירא... כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה וכו'. יש לך לדעת כי לזונה חסרה הקדושה, שהרי חסרה קדושין שמקדשין האשה, והזונה ענין של זנות גופני בלא קדושה. וכך כאשר יאכל, ואכילתו גופנית בלי קדושה, כי מים ראשונים נאמר עליהם והתקדשתם, הנה דבר זה כאילו בא על אשה זונה ממש.

ויש לך לדעת כי התשמיש נקרא אכילה, בין באיש בין באשה... כלל הדבר, קבלת דבר תקרא אכילה, שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל, והאשה מקבלת בודאי האיש, והאיש מקבל את האשה, כי כל חיבור האחד מקבל את השני, ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חיבור בעולם... (נתיב העבודה פרק טז)

...ולכך אמר שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט. כי מאחר ששני אלו דברים מחולקים לגמרי, הדבור והסעודה, הסעודה מצד הגוף שהוא חסר והוא מקבל האכילה, והדבור הוא לאדם מצד השלמתו במה שהוא חי מדבר, ולכך יש להם כלים מיוחדים הוושט לקבל הסעודה, והקנה שהוא לדבור, כי האחד משמש לגוף והשני כלי לצורה לכח הדברי. ואיש זה עושה אותם כאילו הם ענין אחד ויוצא מן הסדר הראוי, ואחר זה נמשך עוד שינוי לגמרי... ואין ראוי לתלמיד חכם שהנהגתו על פי החכמה והשכל שתהיה לו יציאה מן הסדר. ועתה שנוהגין לדרוש בסעודה ראוי שיהיה זה אחר גמר סעודה, ואין לעבור על דברי חכמים. (שם פרק יז)

ורוצה לומר כי האדם בעת אכלו ראוי שיתקדש ולא יאכל בזוהמת ידים, כי בדבר זה אכילתו חמרית כאכילת הבהמה. ולפיכך תיקנו נטילה ראשונה וכן מים אחרונים גם כן בשביל קדושה שלא יהיו ידיו מסואבות מן האכילה, והיתה האכילה שלו בתיעוב לגמרי כמו הבהמה. "כי קדוש אני - זה שמן ערב", דבר זה קדושה על קדושה, והוא נקיות לגמרי. ובזה תראה כי על האדם לקדש עצמו באכילתו, כמו האדם כשמתקרב לשמש עם אשתו, שאז יהיה מקדש עצמו, שאם לא כן יהיה נעשה חמרי לגמרי על ידי פועל זה... ולכך יש לאדם להתקדש ביותר במעשה שבו נוטה אל החמרי, שלא יהיה הפועל הזה נעשה גשמי חמרי לגמרי. (נתיב הפרישות פרק א)

...כי הפנים הוא כבוד צלמו, כאשר האדם מתעסק באכילה ושתיה שכל זה הפך כבוד הפנים שהוא צלמו ותפארתו, ואמר הכתוב וזריתי פרש על פניכם, כי אתם הייתם עוסקים באכילה ושתיה הגופנים... שהייתם רודפים התאוה הגופנית שהוא פרש בלבד.... כי תאות ורדיפת אכילה ושתיה יתירה שהוא ענין גופני, מבטל הצלם של אדם שהוא צלם כבודו. אך מצד חייו עולם הגשמי אין זה כך שכאשר הוא בחיים אין נחשב דבר זה צואה, כי הגוף יש לו קיום בעולם הזה... (חידושי אגדות שבת קג א)

שיתין רהוטי רהט וכו', פירוש האדם הוא חסר כאשר לא יאכל, וכאשר הוא אוכל הוא שלם וכאשר האדם שלם לפי מדרגת האדם לא יוכלו לשלוט בו, אבל אם האדם הוא חסר, וחסרונו קודם שיאכל וישתה, ואז שולטין בו מפני חסרונו, ולכך שיתין רהוטי רהיט וכו'... (שם בבא קמא צב ב)

גללי מבלע, פירוש הנאת האכילה אינו תלוי במה שמאכל הוא טוב רק בשביל שהאכילה משלימה נפשו, ובשביל כך נהנה מן המאכל שהיא השלמתו, ונפקא כי האדם אשר הוא לוקח פירות ואוכל וטועם אותם אם הם טובים אל יטעום אותם כשהוא רעב, שאז אף המר הוא מתוק גם לא כשהוא שבע, כי אז בודאי טוב לו, רק כשאינו רעב ולא שבע. (שם)

...וקודם שאכל ושתה הלב הוא בשלימות, ולכך כתיב לבב מלא ושלם, ואחר שאכל ושתה הלב הוא חסר, כי האכילה והשתיה מבלבל את שכל האדם ודבר זה ידוע כי האדם קודם שאכל ושתה יש לו שכל זך ונקי ביותר. (שם בבא בתרא יב ב)

דע כי כאשר כנו חכמים לתואר הטוב שיהיה לצדיקים היו מתארים אותו בשם אכילה, ודבר זה מופלג לחכמים יודעי האמת, כי האדם אשר הוא בתחתונים בפרט השלמתו על ידי קבלה, וזהו ענין האכילה עצמה שאין האכילה רק מה שמקבל האדם ובה יושלם עמידתו וקיומו, כי זהו מעצם האדם שהוא מקבל, שהתחתונים צריכים לקבל, ולכך נקרא הטוב אשר יקבלו לעתיד בשם אכילה, ודבר זה מבואר לקמן במאמר ואף לויתן וכו'. כי הוא דבר עמוק עמוק בענין שכר הצדיקים שהשלמתן על ידי קבלה ויקרא אכילה... (שם)

העורכין לגד שולחן, פירוש כי תמצא בכתוב כי שם אכילה נאמר על אכילת המזבח, ונאמר שם אכילה על אכילת האדם, כי שניהם הם אכילה, רק כי אכילת המזבח הוא אכילה בפני עצמו, אינו משותף לאכילת האדם, ועל כן אמרו (אבות פ"ג), שלשה שאכלו על שלחן אחד ואין ביניהם דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, וזה מפני כי האכילה היא כמו אכילת כהנים דמשלחן גבוה זכו, דמיון המלך שיש לו עבדים נזונים משלחן המלך, וכאשר מדברים עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחן גבוה, כיון שכל אכילה ראוי שיהיה משלחן גבוה, ואם אינם מדברים דברי תורה אין השלחן הזה שלחן גבוה, ולפיכך הוא בהפך כאלו אכלו מזבחי מתים. ומפני זה אמר שאם משייר על שלחנו נחשב זה שעורך לגד שלחן, כי למזבח לא שייך דבר זה, כי אין לה הקרבה לשייר ולערוך שלחן, אבל נחשב זה כאלו עורך שלחן לע"ז שכך הם עובדים לה לערוך שלחן, וכאשר אין זה שלחן גבוה נחשב השלחן לע"ז... (שם סנהדרין צא א)

של"ה:

עוד יש טהרה באכילה וכמו שהיו נוהגים הקדמונים, שהיו אוכלין חולין שלהן בטהרה, אבל הוא דבר כבד במאוד לקיים זה מאחר שאנחנו כולנו טמאים, אם כן צריך לראות שלא יהיה המאכל מוכשר לקבל טומאה, דהיינו הלחם שהוא אוכל צריך להיות לו דגן שהיה משומר שלא בא עליו מים משעת קצירה, נמצא שלא הוכשר לקבל טומאה וילוש העיסה במי פירות גם כן שהם משומרים שלא בא עליהם מים משעת קצירה, ולא יוכל לאכול כי אם ביצים ופירות שלא הוכשרו, וכשירצה לשתות ילך אל הבאר או אל הנהר וישוח וישתה שלא יגע בהם ויטמאם. והאלקי הקדוש האר"י ז"ל היה נוהג כן מראש השנה עד אחר יום כפורים. ובטור סוף הלכות ר"ה כתב ירושלמי ר' חייא מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה, אכול, ואי לא אכול ז' ימים, וכתב אבי העזרי אלו הם ז' ימים שבין ראש השנה ליום כפורים... (שער האותיות סוף אות טי"ת)

...ואני בבחרותי למדתי תורה אצל הרב הגדול הגאון המופלג החסיד מהר"ר שלמה ז"ל כשנפטרתי ממנו לילך לנשואין שלי אמרתי לו רבי ברכני, וצוה עלי מה לעשות, אמר לי בזה הלשון קדש עצמך בשני ענינים אלו בקדושת מאכל ובקדושת הביאה, והוי זהיר במאוד להרחיק אלף אמה ממה שנוגע לאיסור והתקדש במאוד בקדושתם כי שאר מצות התורה אינם עושים רושם גופני אבל אלו שני הדברים האכילה מקיים הגוף, והביאה מהווה הגוף, והרושם הזה עומד תמיד, עד כאן היה לשון פה קדוש... (שם אות ק)

התורה הזהירה במאכלות אסורות ומותרות, והתקדשתם והייתם קדושים, ולא תשקצו את נפשותיכם. ופירש בזוהר בענין הזה, כי המאכלות הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותן הדברים מטמא את נפשו ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלקי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם, והנפש מתלבשת שם נמצא שהוא מטמא נפשו...וכתב בראשית חכמה, כן האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו, "צדיק אוכל לשובע נפשו, כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחניית, אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה. ודבר זה מצאתי יותר מבואר בשם האלקי האר"י ז"ל, שפירש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כבר חקרו הפילוסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף על ידי אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה כמו שאמרו רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב, "נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ, נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש המאכל הנגלה הוא גוף וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל, זהו הנפש שלו, וכשהאוכל אוכלו אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף, וזה הוא שאמר, "כי לא על הלחם לבדו", רוצה לומר לא על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה, אלא על כל מוצא פי ה', רוצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה יחיה האדם... וכתב ראשית חכמה, וזה לשונו, ולכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בו צד איסור כלל... (שם)

...כך הוא האוכל לאחר ו' שעות שעם היות שיועיל לו כי לא ימות ברעב, אבל לא יועיל לו כל כך כמו שיועיל לו אם יאכל קודם ו' שעות, והטעם הוא כי האצטומכא קודם ו' מבקשת מזונה ואם לא תמצא אותה תמשוך הלחות הרעות ויזיק לו... (שם)

ויכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות, כי המאכל והמשתה מביא את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב, ויבוא מזה שישכח את השי"ת כמו שאמר משה רבינו ע"ה ורם לבבך ושכחת וגו', לפיכך צריך האדם להתבונן התבוננות יתרה בברכת השולחן כדי שיהא שלחנו השלחן אשר לפני ה', וימשוך לבו לתאות השי"ת ולא לצד תאות המאכל והמשתה, וצריך שיזכור העיקר במקום שהוא סיבה שישכחנו...

סעיף ב', צריך האדם להתקדש על שלחנו בסעודתו, אמרו רז"ל קדושים תהיו לי קדש עצמך במותר לך. על כן לא יהיה גרגרן ובלען אלא כאוכל לפני מלך הכבוד, מי זה מלך הכבוד, ה' צב-אות הוא מלך הכבוד סלה, וסימנך ואכלת לפני ה' אלקיך רוצה לומר שתחשוב בשעת אכילתך שאתה אוכל לפני האלקים, ושאין מחיצה מפסקת בינך לבין יתברך, ובודאי מחשבה כזו מביאה האדם לידי קדושה וטהרה ומלבשתו ענוה ויראה, והיה מורא שמים עליו ולא תהיה אז אכילתו למלא תאותו, רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לו והיותר יחרים... והוא שיכוין אל המצות הנוהגים בסעודה ובזה היא מקויימת אצל הגוף, ובכל מה שיאכל וישתה בורר לה מנה יפה מיוחדת לה. כי אם היא סעודת מצוה המצוה ההיא תהיה חלק הנפש והמנה אשר בה תתקיים, או שיכוין אל המצות התלויות בסעודה ההיא מכשרות המאכלים והרחקות האסורים לפי דרכי התורה, או שיכוין אל ברכותיהם או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלקיו בתושיות התורה והעבודה ולצאת ולבא מכל דבר שבקדושה, כי באמת הכוונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה, כי היא קודש ומן הקדשים תאכל... (שם, וראה שם עוד)

כתיב מכל עץ הגן אכול תאכל וגו', ויש להקשות למאי נפקא מינה אמר לו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, וכי לא סגי דלאו הכי לא היה לו רק להזהיר שלא יאכל מעץ הדעת. הענין אלו לא חטא אדם אז היה מצות עשה שיאכל מכל אם היה נשאר בכבודו, והוא בסוד צלם ודמות שלמעלה כביכול וכל מה שהיה אוכל היה כמו קרבן, והיה זה האוכל ריח ניחוח בקרבו, וקודש יאמר לו, והיה מקוים בו בקרבך קדוש, אבל לאחר שחטא ונפגם וירד ממעלתו ונתרחק אזי הוא צריך להקריב את עצמו דהיינו בתעניות שמקריב חלבו ודמו... (מסכת תענית אור תורה סוד התענית)

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, בכאן רמז שלא יאכל אדם אכילה גסה למלאות כריסו רק יאכל כדי חייו, כמו שכתוב "שבר רעבון", שישבור הרעבון ולא יותר, זה שאמר לא במסכנות ראה תראה שלא יהיה במסכנת, אבל גם כן לא בריבוי גדול, וזה המוסר רמז גם כן כמו שכתוב "ואכלת ושבעת", כלומר כל מה שאתה אוכל תהיה שבע בו, כמו שאומרים לתינוק דרך מוסר ראה כי בזה שאני נותן לך תהיה שבע, כלומר לא תחפוץ יותר. (תורה שבכתב עקב)

כתיב ואכלתם לפני ה' אלקיכם, וכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם, וביאר בזוהר בתחלה כשהמקדש היה קיים היו מתראים לפני הקב"ה, אבל עתה האיך אנו יכולים לקיים לאכל ולשמוח לפני ה' אלא בתחלה כשאדם יושב עצמו לאכול על שלחנו מברך על הלחם המוציא וכו', וכיון שמברך באה השכינה לפניו, וצריך אז להתחיל לדבר בדברי תורה על השלחן להיות מקוים בו הפסוק זה השלחן אשר לפני ה', ונאמר "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם", הואיל ועומד אדם לפני אדונו צריך לחון את העניים ליתן להם מה שהוא עצמו אוכל ולא להיות בלען על שלחנו כדרך הלעטה ובלענות כמו עשו... ולא יעסוק בדברים בטלים כי אם בדברי תורה ובצרכי סעודה, ואחר כך "ושמחת לפני ה' אלקיך" בכוס של ברכה שצריך לשמוח ולהראות שמחה כשמברך... (שם ראה)

...והגוף ראוי להיות קודש, ואיך אפשר זה והלא יש בו מדות כבהמה, דהיינו שחייתו תלויה באכילה ואוכל כמו בהמה, ואיך יהיה לו דביקות בתורה שהיא קודש מצד נגלה וקודש קדשים מצד נסתרה, מה עשה הקב"ה, קידש את האוכל אשר יאכל, דהיינו שראשית מהאוכל ציוה הקב"ה לקחתו לו לשמו ית' ולתנו בשבילו למשרתיו, והנה האוכל אשר אוכל האדם מזרע הארץ וידוע כי מלך כל הזרעים הוא הדגן, ציוה הקב"ה ליקח הראשית מיד ממנו דהיינו תרומה ולא היה להקב"ה די בקדושה זו רק קידש בראשית אחר, דהיינו מעשר ללוי... (שם כי תבא)

רמח"ל:

ואומר לך עתה למה הזכרתי במנין הד' חושים הדיבור, והלא זה החוש אינו אלא הטעם, אבל באמת זהו סוד גדול, כי הנה כתיב "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני", וסוד הענין כי הנה כבר שמעת איך יש לנשמה שתי פעולות בגוף, פעולה מסוגרת ופעולה גלויה, זה בסוד הגוף וזה בסוד החושים, ולשניהם יש תענוגים, והיינו תענוגי הגוף המה האכילה והשתיה, ושאר התענוגים הם תחת אחד החושים, וכל הדברים האלו כך הם בסוד המאורות למעלה כמו באדם למטה, כי הם מיני התעוררות לטוב או להיפך חס ושלום, והמזון הבא דרך הפה הוא המקיים את בנין המאורות, והענין כי כל אלה הם דברים שהכינם המאציל ית"ש בחוקים אשר הכינם להיות שורש מספיק לכל פרטות ההנהגה בכל זמנים. והנה יש הגוף ויש הנשמה שהוא סוד פנימיות וחיצוניות, והם מתחברין זה בזה וצריך תמיד קיום חדש להם והוא סוד המזון. והנה כתיב את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי וכו', וזה סוד גדול והוא סוד מה שהיו נוהגין הראשונים אחר הסעודה להביא המוגמר, וזה כי יש מין הארה א' המשתוה לבחינת החיצוניות שהוא סוד הגוף ובבואה הנה תחזיקהו בכל חלקיו כראוי ואז תתפשט בחלקים ההם הנשמה בכל כחותיה, ונמצא שעיקר המזון הוא לגוף וממנו מגיע אל הנשמה לחזקה שם, אך יש מין הארה אחרת ההולכת אל הנשמה ומחזיקה ואז תחזיק היא את הגוף, ובאמת זהו סוד הריח, כי אפילו באדם כן הוא הדרך, המזון מחזיק את האברים ואז הרוח מתפשט בתוכם, והריח מחזיק את הרוח והוא בכחו מתפשט באברים ומחזקם, ולכן ריחנא פקחין, וגם היין עושה כן, וזה נמשך מרוחניות גדול שיש בו וכח חזק אך עם כל זה אין פעולתו כפעולת הריח, כי הריח משיב את הנשמה שאינה מתיישבת בגוף... אך עם כל זה בתחלה צריך המזון שהוא לקיום חיבור הנשמה והגוף, ואחר כך בא הריח שהיא לפעולת הנשמה בסוד החושים ופקחות... (אדיר במרום דף עו)

ואפרש לך עתה ענין השחיטה ותבין סודות גדולים. הנה המיתה נמשכה דוקא מחטא אדם הראשון, וזהו מפני הזוהמא של הנחש שנבלעה בגוף, אמנם זוהמא זאת נכנסת בהם על ידי אכילה, וצריך שתדע מה שכתוב "ותורתך בתוך מעי", ודבר זה נתבאר במקום אחר, איך בחינת תרי"א איברים נמצאים בבני מעים שבכח זה יכול המזון להתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף, כידוע בסוד עיכול המזון, וב' איברים מן התרי"ג נמצאים בפה בסוד פה וגרון, והמאכל נכנס בדרך אלה הב' שהם כנגד אנכי ולא יהיה לך, שנתנו מפי הגבורה, ואחר כך נשלם הבירור בשאר המעיים... (שם דף פג)

כלי יקר:

בזיעת אפיך תאכל - מכאן סמך לרופאים האומרים שקודם האכילה יעסק במלאכה מחממת... (בראשית ג יט)

וצודה לי - לא רצה שיקח מהמזומן, שאין לאדם להרגיל עצמו לאכל בשר המוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף כבכל הדורסים... (שם כז ג)

...ואמר וידעתם כי ה' הוציא וגו', מן המקום בו ישבתם על סיר הבשר כדי שתמאסו באכילת המותרות אשר כח הבהמי נכסף להם, ותהיו עסוקים בשלמות הנפשית. (שמות טז ו)

שולחן - ...ובגובה אמה וחצי שבורה, שיהיה שבור ולא יגבה לבו, וכן לא ימלא בטנו משולחן גבוה, רמז לכך שנאמר בלחם לשון שבירה, "שברו לנו מעט אוכל", ויחסיר שליש משבעו מצד הבריאות. (שם כה כג)

תשמעו - לשון רבים, כי עבודה בצבור יותר טובה, ואספת וגו' ואכלת - בלשון יחיד, כי אסיפת התבואה ואכילה יותר טובים ביחיד. (דברים יא יג)

כי ירחיב - זה מורה שאין אדם מתאוה כי אם מתוך הרחבה יתרה, וזה מביא לידי הסרת הבושה. והסבה לכך היא כי ירחק ממך המקום, ואז אין עליו מורא שמים. (שם יב כ)

אור החיים:

כל רמש - מה שהותר לנח בשר מפני שבזכותו ניצולו בעלי החיים, ושטרח עבורם בתבה, ושעל ידי קרבנו נשבע ה' לקיימם. (בראשית ט ג)

על כן עברתם - בלבוש גשמי כאן, וגם במאכל סודות מופלאים, כמו שכתוב, "צדיק אוכל לשובע נפשו", לפנימיות הרוחניות... (שם יח ה)

אל תשקצו - ...ואולי רוצה לומר שהאוכלם נעשית נפשו שרץ, ועיין בפירושנו לוירדו בדגת הים. וזה שאמר על עם הארץ הם שקץ ובנותיהם שקץ. ואמר ולא תטמאו - אפילו בשוגג כי גם כן יחטיאו ויטמטמו את נפשו ובמזיק דתיעשה שקץ. וצריך להזהר מאד, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות, ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מה מהשיקוץ.

יאכל כל דם - ונראה באיסור זה כי נפשות בני ישראל במדרגה שאין למעלה ממנה, בסוד חלק ה' עמו, והגם שהם בעולם התחתון, דבוקים בחוט של חסד במקום שרשם, ונפש הבהמה היא ממדרגה תחתונה, יתיחס מקומה לקליפת נוגה. והנה באכול האדם מנפש הבהמה קונה נפש הבהמה מקומה בנפש האדם, ויגעל אותו שורש העליון, וזהו פירוש הכרת... (שם יז י)

ושמעתי מהרב הקדוש ר"י לוריא זצ"ל, כי לפעמים ישתנה האדם מטוב לרע על ידי מאכל שיש בו מחלקי הרע, או נפש רעה מהגלגולים, אך מהיות תורתך בתוך מעי נשמרתי. ודע ששורש הכל התורה, וכשם שבה יש פרד"ס, כן גם במאכלים. והאוכל יסוד חיותו מהקדושה, וכשחטא אדם הראשון נפגם ונתערב בו רע, לכן ציוה ה' ערלת האילן, וגדלים עם החטה סובין ומוץ הנזרקים, ולכן כשאוכל מהמותר כאילו נהנה מאור העליון ממאורי התורה שנתגשמו לצד הצלחת יסודי ארץ הצריכים למזון. (שם יח ב)

את כספך - מה שהאדם כוסף לו בתאותו הבהמית. בנשך - מטיל בו ארס החטא. ואפילו אכלך - מה שהורשית בו תעשה בגבול ולא במרבית של מותרות. (שם כה לז)

כי לחמנו הם - אנשי אמת חקרו מדוע צריך האדם לאכל ולשתות, מה שמביא האדם לידי כמה מעשים בלתי הגונים. ואני הייתי אומר שרצה ה' לזכות האדם במצוות התלויות ברובן באוכל ומשתה, והם אמרו כי בכל דבר יש ניצוצי קדושה, ואפילו בנבראים בלתי טהורים וברשעים, ואף בס"מ, וזהו החלק החיוני המעמידם. והקדושה שואבת חלק זה מתוכם, כמאמרם, יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות, (שאב מתוכו על ידי מבט עיניו את כח חייו המעמידו). ואלו הניצוצות מתבררים באמצעות המאכלים, וזה שאמר כאן כי הניצוץ המחיה את העמים סר מעליהם... (במדבר יד ח)

...כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שקצת קשה להתעכל, כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל... והמן מזון רוחני ותיכף מתעכל, וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך, כי הבטן ריקנית... (שם כא ה)

יאכל גוים - האכילה היא כדי להוציא הניצוץ, והיה נכלל בנפש ישראל. (שם כד ח)

הגר"א:

זבחי שלמים - שאין יצר הרע בא לפתות לעבירה כי אם על ידי מצוה, ואין היצר הרע בא אלא מתוך אכילה ושמחה... אם כן צריך להזהר מאד בשמחת מצוה שלא תהיה שם אחיזת יצר הרע. (משלי ז יד)

תניא:

וזהו לשון "איסור", שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר, ודהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו בכוונה לה', וגם בסתם כל אדם העובד ה', שעל ידי כח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא. וזהו בחול, אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, לכן מצוה לאכל כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין, ואף שבחול נקרא זולל וסובא. מה שאינו כן בדבר איסור, שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו חז"ל ונעשה היתר... (אגרת הקדש כו)

נפש החיים:

הענין הוא, כי ודאי אין הנשמה ניזונית מהלחם הגשמי, אך בשעה שאמר הקב"ה "תוצא הארץ דשא", נוצר מהבל פיו יתברך שמו כח לדבר ההוא, ומקיים הדבר, וזה הדבר המקיימו הוא רוחני, ואם כן כל מאכל מורכב משני דברים, גשמי ורוחני, ולזה ירצו חז"ל באמרם, אין לך עשב בקרקע שאין לו מלאך ברקיע וכו', ובזה האדם ניזון, גוף האדם ניזון מגשמיות הלחם, ורוח אלקים ניזון מרוחניות כח המקיים את הדבר. לזה אמרו "לא על הלחם לבדו יחיה", רוצה לומר על גשמיותו, "כי על כל מוצא פי ה'", ולכן על ידי אכילה יחובר הגוף והנפש, מה שאינו כן שאר רוחניות כתורה ותפלה, שהוא בלא גשמיות כלל, ולא יתחבר הגוף עמו.

ועוד דבר, במאכל יש חלק ג', כי קודם חטא אדם הראשון היה מאכלו רוחני, כמו שכוונו חז"ל (סנהדרין נ"ט) מלאכים צולים לו בשר, וכו', אך מעת חטאו נעשה כל מאכל מעורב מטוב ורע... ומהטוב ניזונה הנפש, והגשמי נהפך לדם, והרע יוצא בצואה והוא חלק הרע וכוחה, ולכן אסור להרהר במקום הטינופת.

וענין הקרבן היה, כי על ידי האש שעל המזבח, שהוא מלמעלה, סר הרע ונותר חלק הבעלים ומה שנהנין כולו טוב, כי אין רע יורד משמים, וכן המן, ולכן לא היתה בו פסולת, והיה נבלע באברים, וכן בשר הקרבן כולו נבלע באברים, ומה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך", בדברים שהכנענים היו מוכרים להם...

לכן האוכל ועוסק בתורה הרי מראה באכילתו שמכוון בה לטובה, שהחלק הטוב יוסיף קדושה בנפשו, והעסק בתורה ישרוף את הרע, כי התורה טבעה כאש, ולזה השולחן כמזבח, ומשולחן גבוה קא זכי. והנה האוכל בכוונה אמיתית לקיים גופו ונפשו לעבודת ה', ויברך ברכה הראויה, ויעסוק בתורה באכלו, כי זה כל פרי תכלית אכילתו, הוא ממש כמו המקריב קרבן, שמקריב לגבוה הרוחניות שבה מעת הבריאה, וגם גשמותה נתקדשה, וכן חוברו כל הדומם צומח, חי ומדבר בקרבן... וגם הגשמיות שבה נתקדשה, וכן הצדיק האוכל לשובע נפשו להחיותה לעבודת ה'. ולהיפך חלילה האוכל לרעבתנות, לא לבד שאינו מתקן הגשמיות, אך הרוחניות שבה גם כן מקלקל ומכניס לקליפה... והוא ממש זבחי מתים, כי הטוב הוא המחיה את הדבר, והרע הוא היפוכו. (רוח חיים פרק ג משנה ג)

הכתב והקבלה:

ותאכל על המזבח - אכל הוא ענין השחתה וכילוי, וגם קבלת הדבר בשמחה, כביחזקאל ג', "אכל את המגלה"... (ויקרא ט כד)

...כי לשון אכילה ישמש בלשוננו על ההנאה המוחשית לבדה, אף בדברים שאינם מאכל ומשקה, כמו כן "דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה", שההנאה המוחשית שמרגשת נקרא בלשון נקיה אכילה... אמנם על הנאכל שלא כדרך הנאתו שהחיך והגרון אינם מתהנים מן הטעם שבו, ואין להם בו הנאה של כלום, לא נופל בזה לשון אכילה שעיקר הוראתו על ההנאה... (דברים יד כא)

מלבי"ם:

כל עשב - כבאברבנאל, וכבר ביארו החוקרים כי אין טבע האדם מיצירתו לחיות מבשר כפי השינים והמלתעות שלו. ועמים רבים בהודו חיים מפירות ונוחים בטבעם יותר, וכן היה אדם הראשון באסיא ששם הצמחים טובים כבשר. ורק לבני נח שהיו עתידים להפרד על פני כל הארץ הותר לאכל בשר. (בראשית א כט)

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה - כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין, והיו מכלכלים את בני אדם כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם על נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו. גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבעלי חיים ניתן ירק עשב לאכלה ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבעל חי, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר... (שם ט ג)

ויאכלו - ענין האכילה יצדק בכל דבר שהוא מתקיים על ידו, האש תאכל את העצים, שעל ידי אכילת העצים תתקיים האש, לחם הנפש ומאכלה הוא כל מוצא פי ה', כמו, "לכו לחמו בלחמי", והקרבנות נקראו לחם ה', שעל ידם נתקיים השראת השכינה למטה... והמלאכים האלה באו אל אברהם בזכות מצות גמילות חסדים שאחז בה כל ימיו, ומכל מצוה נברא מלאך, שהוא שליח ההשגחה לגמול לו טוב כגמול ידיו... ואם כן המאכל שנתן אברהם אבינו להאורחים זה היה חיותם וקיומם של המלאכים האלה... (שם יח ח)

ויברכהו - ...כי מה שאכל מצידו היה הכנה אל הברכה כנ"ל, ויתכן כי אכילת הצדיק ישוב על ידי כוונתו להיות כעין קרבן, כי כמו שהקרבן נאכל על המזבח ומן הרוחני אשר בדם הנפש תחול עליו נפש האלקית שהיא נפש המקריב וזוך כוונתו, וזה תהיה מרכבה להשראת השכינה, כן על ידי אכילת הצדיק וטוב כוונתו תחול האלקות על נפש המקודשת, וכמו שהיה על ידי אכילת כהנים שעל ידי כן הבעלים מתכפרים... (שם כז כג)

עשירית האיפה הוא - מפני שסתם מנחה היא עשירית האיפה, הודיע כי העומר הוא כשעור מנחה, והודיע כי באכלם מלחם שמים בכונה הראויה על מנת לעסוק בתורה אכילתם ערבה לה' כמנחה. והנה באוכל האדם את הצומח והחי מעלהו למדרגת מדבר, אבל המן היה תולדות האור העליון ולא נתעלה באכילתם, ובכל זאת אחר שעל ידו עסקו בתורה והעלו אור נפשם בתורה אור להעלות נר תמיד, היה העומר עשירית האיפה המיוחדת למנחה בלולה בשמן... (שמות טז לו)

מצות תאכל - יש הבדל בין פעל אכל בקל ובין הנפעל, שפעל אכל בקל מוסב על האדם האוכל, ולא יקרא אוכל אלא בכזית שפחות מזה נקרא טועם... אבל הנפעל מוסב על הדבר ואף אם נאכל כל שהוא הגם שלא יקרא אכילה מצד האוכל שלא אכל רק טעם מכל מקום הדבר נאכל ואיננו, וזה שאמר בספרא שלכן שינה ואמר מצות יאכל בנפעל, ללמד שאף שלא נשאר רק מקצתה בבל תאכל... (ויקרא ו ט)

 ולא יאכל מן הקדשים - לשון אכילה בא תמיד עם שימוש מלת את, ואכל את הלחם או ואכל לחם, ובא בב' הם יאכלו בלחמו כשמדבר על הכלל שאוכל במין פלוני, אבל כשבא בשימוש המ"ם מורה על הקצתית, מכל עץ הגן אכל תאכל, ובמה שכתב ולא יאכל מן הקדשים, שפירושו מקצת קדשים לא יאכל ומקצתם יאכל... (שם כב ו)

...ומכח זה תראה כי בברכת הנהנין שתקנו חז"ל להודות לה' על הנאותיו מן המאכל והמשתה שתקנו שני מיני ברכות, א' ברכה לפניה על הנאת חוש הטעם, ב' ברכה לאחריה על הנאת השביעה ומלוי הכרס, הבדילו בחכמתם בנוסח ברכה שלפניה לחלק לכל הנאה ברכה מיוחדת, על פרי העץ לבד ועל פרי האדמה לבד... יען שהחיך מרגיש מכל מין הנאה מיוחדת וטעם ערב פרטי, אבל בברכה שאחריה שהוא נגד הנאת מלוי הכרס לא הבדילו בין המינים הללו... (במדבר יא ד)

וישקוהו - שמי שאחזו בולמוס אין להשקותו הרבה, בבת אחת, ומאכילים אותו מיני מתיקה. (שמואל א ל י)

רש"ר הירש:

אכל תאכל - ולא אבר מן החי, בשר בהמה יכול ליהפך לבשר האדם, אבל לא נפש הבהמה לנפש האדם, לכן צריך להמית את הבהמה לפני שיאכל אותה. (בראשית ב טז)

יהיה לאכלה - על ידי ההתפתחות היותר מקוצרת של האדם מעתה, ועל ידי שינוי האקלים הוזקקו למאכלי בשר. אין התורה רוצה בצמחונים, ביום טוב אפילו מצוה לאכל בשר, אך עם זאת קבלו את דיני המאכלות האסורות שכולם קשורים בבעלי חיים. (שם ט ג)

טרפה - אם הוא נטרף, זאת אומרת שנלקח כבר על ידי בעל חי אחר כמזונו, אין לאדם להיות לוקח ממנו, ליזון באותה מדרגה כמו בעל חי... (שמות כב ל)

באיסור בשר בחלב אין טעם של שיקוץ הנפש על ידי האכילה או טעמי בריאות, כי גם הבשול לבדו או הנאה אחרת אסורים בבשר בחלב. טעם האיסור יכול אם כן להיות רק סמלי, כאסורי הכלאים, האומרים לאדם כי עליו לחיות בהתאם לחוק "למינו", והחוק הטבעי שלו. אזהרה זו מודגשת בעקר בשעת האוכל, בל ירד האדם באכילה למדרגת הבהמה אלא יחיה לפי חוק מינו, התורה. לכן נמצא איסור בשר בחלב בסוף פרקי המצוות העיקריים, כי הוא חינוך מצויין למשמעת לחוקים הסוציאליים מתוך הכרה פנימית של האדם כאדם, ולא מתוך כפיה צבורית. המדרגות התחתונות שבאדם, והאכילה שהיא פעולה העומדת בתחתית מדרגות פעולות החי... צריכות לעמד לשרות הרוחני אשר באדם, המתנשא עליהם ונמצא בראש האדם, ולשמש לעבודת ה' ולכבודו... (שם כג יט)

...כל הפרק הקודם שרשו קשר הדוק להלכות מאכלות אסורות הנידונות בפרק זה. למדנו בו, שגם אנשים הראויים לכהונה עלולים להגיע לכלל טעות ולהתחייב מיתה, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות נפשם... ועוד נאמר בסוף הפרק, קידוש החיים היוצא מן המקדש השלמתו היא בקידוש ההנאה הגשמית, ואכילת הכהנים במקום הקודש משלימה כפרת הקרבנות. כל זה הכין אותנו להבין, שהגשמת ייעודנו הרוחני והמוסרי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", תלויה לא מעט גם במזון שאנו אוכלים... (ויקרא יא א)

טמא הוא - ...כבר בפרשת משפטים הוזהרנו לבל יהיה מאכלנו משולחן אחד עם החיות, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" וגו', האכילה צריכה להיות תהליך מוסרי, בהתחשבות עם תפקידנו להיות אנשי קדש, ולא רק תהליך פיזי גרידא. (שם שם ד)

לא תאכלו על הדם - לומדים מכאן, לא לאכל מבהמה קודם שתצא נפשה, כשעדיין הדם במזרק, ושאין מברין על הרוגי בית דין, וסנהדרין שהרגו אין טועמין כל אותו יום, ואזהרה לבן סורר ומורה. ארבעת האיסורים הראשונים מזהירים אותנו שלא לאכל במדרגה בהמית, החמישי, בן סורר ומורה כבר ירד למדרגה הזאת... (שם יט כו)

ואכלת ושבעת וברכת - כל פעם שהתחזקת והשבעת את ישותך הגופנית, עליך להקדיש את ישותך שהתחזקה זה עתה לשרות ה', על ידי אמירת הברכה. (דברים ח ט)

כי ירחיב - ההיתר של בשר תאוה מותנה בג', כי ירחיב את גבולך, ואמרת, כי תאוה, כבגמרא חולין פ"ד א', שלא יאכל בשר אלא לתיאבון, רק מפני חלישות הטבע נעשה הבשר לצורך יומיומי. (שם יב כ)

ואכלת - אחר שאסר את האכילה של מאכלות מזיקים לרוחניות, מרים בזה את האכילה לחובה קדושה לפני ה', כי היהדות מקיפה את כללות האדם. הקדשת החיים החושניים של האדם היא תנאי מוקדם להעלאת כללות האדם אל הקדושה אשר לפני ה'. (שם יד כב)

תורה תמימה:

יאכלנה - יזכה בה, כמו "יגיע כפיך כי תאכל" ועוד... (ויקרא ז יט)

ואכלת - מה שצריך להאכיל קודם לבהמתו, שהאכילה פעמים אוכל אף על פי שאינו רעב, מה שאינו כן בשתיה, אם כן בשתיה צער הגוף, ובזה אדם קודם... (דברים יא טו)

מוהר"ן:

והתקון לזה, להכניע ולבטל כסילות השכל, הוא על ידי בחינת מזבח, כי עיקר יניקת הכסילות דהיינו הקליפות הוא רק מבחינת מזבח, היינו בחינת אכילה, כי שולחנו של אדם מכפר כמזבח (ברכות נ"ה), ומשם עיקר יניקתם, ועל כן אפילו אחר אכילת איש הכשר בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם, אך צריך שלא ליתן חיות להקליפות כי אם כדי חיונו בצמצום ולא יותר, ואז כשהמזבח בתיקונו, היינו שהאכילה בכשרות כראוי, אזי נכנעים הקליפות היינו הכסילות כי אינו נותן להם כח וחיות כי אם כדי חיונו בצמצום, שזה מוכרח ליתן להם כידוע, ועל כן על ידי אכילה בכשרות נכנע הכסילות ונתרומם השכל... אבל כשאוכל כזולל וסובא שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקליפות דהיינו הכסילות יותר מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל... (יז ג)

ראה עוד ערך חלום שם יט.

ואכלתם אכול ושבוע והללתם וכו', מי שהוא משוקע בתאוות אכילה בידוע שהוא רחוק מאמת, ובידוע שדינים שורין עליו, גם זה סימן על דלות, גם יבוא לידי בזיונות ובושות, כמ"ש (תהלים י"ב) "כרום זולות לבני אדם", כיון שנצרך אדם לבריות נשתנה פניו ככרום (ברכות ו' ב'). ודע מי שהוא משבר תאוות אכילה הקב"ה עושה על ידו מופתים, כי אמרו חז"ל (ברכות כ' ב') כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים, אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין על עצמן בכזית ובכביצה, נמצא שנשיאות פנים הוא על ידי שיבור תאוות אכילה... (מז)

...אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה, ויש שנפלו לבחינת שינה, על ידי תאוות ומעשים רעים, ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם הוא על ידי אכילה, כי לפעמים כשאוכל האדם מאכל שלא נתברר עדיין למאכל אדם על ידי זה נופל מוחו לבחינת שינה, כי כמו שבגשמיות יש מאכלים שמרבים שינה, ויש שממעטים שינה, כמו כן ברוחניות, יש מאכלים שלא נתבררו שמפילין לבחינות שינה. וכשאוכל בקדושה ובטהרה, אזי הוא בחינת להם הפנים, כי השכל הוא הפנים, כמו שכתוב (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו, אבל כשאין אכילתו בקדושה אזי אובד פניו, היינו השכל, ונופל לבחינת שינה, כי עיקר המאכל הוא להחיות הלב, כמו שכתוב (רות ג') ויאכל בועז וישת ויטב לבו, וכמו שאמרו רז"ל (בר"ר מ"ח) פתא סעדא דלבא. וכשאין המאכל מבורר, ואין אוכל אותו בקדושה, אזי מביא רוע אל הלב, ועל ידי רוע הלב נתקלקל הפנים, כמו שכתוב (נחמיה ב') מדוע פניך רעים, אין זה כי אם רוע לב. וכן להיפך בקשת הפנים, דהיינו שיחזור ויבקש פנים, הוא תלוי בתיקון הלב... (ס ו)

וכשפוגם בתאוות אכילה, ועל ידי זה נפגם הכבוד, ואין לו פנים כנ"ל על ידי זה מתגברין עזי פנים, דהיינו שנופל הכבוד, שהוא בחינת מלכות, ואזי נוטלין כבוד העזי פנים שבדור... וזה בחינת (ישעיה נ"ו) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, היינו על ידי תאוות אכילה... (סז ג)

דע שכל אחד מישראל אפילו צדיק גדול צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום, וגם מי שדעתו יותר גדולה צערו גדול ביותר, בבחינת (קהלת א') יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וההמתקה היא על ידי אכילה בקדושה וביראת שמים, היינו שעל ידי אכילה בקדושה, על ידי זה נעשה המתקה, שלא יתגבר הצער ביותר חס ושלום, וגם שלא יהיה נשתלשל מן הצער חס ושלום השתלשלות אל הס"א, ועל ידי זה, היינו על ידי אכילה בקדושה, שעל ידי זה נעשה ההמתקה כנ"ל על ידי זה נעשה הפה בבחחינת קומת אדם, בבחינת (שמות ד') מי שם פה לאדם... כי מי שאין אכילתו בקדושה חס ושלום אזי פיו הוא בחינת בעל חי ממש, אבל כשאוכל בקדושה אזי משים את הפה לאדם, שנעשה מהפה בחינת קומת אדם כנ"ל, כי עיקר היראה היא באה לאדם בשעת אכילה דייקא, בבחינת (רות ב') לעת האכל גשי הלום, אין הלום אלא מלכות (זבחים ק"ב), שהיא בחינת יראה... נמצא שבשעת אכילה אזי באה היראה להאדם... ועל כן כשאוכל בקדושה וממשיך על עצמו היראה הבאה לו בשעת אכילה, דהיינו שאוכל עם יראת שמים בקדושה ובטהרה כראוי, אזי הוא מכניס את בחינת המלכות, שהיא בחינת היראה כנ"ל לתוך הפה, ואזי נעשה מהפה בחינת קומת אדם... ובשכר זה שאוכל בקדושה וביראת שמים, ועושה מהפה קומת אדם, על ידי זה זוכה לעליה יותר גדולה, שנתעלה בחינת קומת אדם הנ"ל ונעשה בחינת אדם העליון... (תנינא עז, ועיין שם עוד)

שפת אמת:

אלה פסל את הראשונים... והענין כנ"ל שעל ידי שנח התחיל להרויח שכרו על פי מעשיו, ממילא על ידי זה נגמר דינם של הרשעים ונסתלק בחינה הראשונה שהיה בדור הקודם... ולכן הותר להם מאכל בעלי חיים, כי מקודם שהיה רק חסד ה', וזה אדם ובהמה תושיע וגו', ואחר כך שהאדם עושה פעולת אמת להרויח בצדקו ממילא מתעלה על הבעלי חיים... (נח תרמ"ג)

בשם מו"ז ז"ל על מה שאמרו חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פתא סעדתא דליבא, מהו בא להשמיענו, רק לומר שיש בו גם מזון רוחני אל הלב, ולכן כתב רש"י סמיך לזה, לבכם, לבבכם אין כתיב, שאין יצר הרע שולט במלאכים, אם כן הפת סועד לב הפנימי מחלק היצר הטוב וכו', והענין הוא כי האוכל צריך בירור, ולכן הוא מזון לגוף ולנפש, כל אחד מקבל חלק שלו, ולחמו של אברהם אבינו לא היה צריך בירור ולא היה בו פסולת, כמו בשבת שנקרא סעודתא דמהימנותא שאין בו פסולת ואין צריך בירור ונמשך אחר השורש, ולכן גם הנשמה יתירה ניזונית מסעודות שבת, וכמו כן המלאכים סעדו מלחמו של אברהם אבינו ע"ה. (ויקרא תרנ"ג)

הנני ממטיר וגו'... ופירוש לחם מן השמים, כי וודאי כל השפעות מזון וחיים לכל חי בא משמים לשורש נשמתו, רק שבעולם הזה אינו יכול לקבל רק על פי צמצומים רבים בצמיחת האדם ותיקון המאכל, אבל אותם אשר המה מקודשים כראוי יכולין לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא, וזה היה עדות שהם מוכנים לקבל התורה, מזה שהיו יכולין לקבל מזון זה. מכל מקום עתה צריכין לתקן הכל בגשמיות ממש... (שמות בשלח תרל"ו)

בפרשת המן, ממטיר לכם לחם וגו' למען אנסנו וגו', כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה, כפי קדושת המאכל, וזה שאמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שניה להם אוכלי תרומה, כי גם תרומה נקראת קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה, ולכן אין תורה כתורת ארץ ישראל, לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה, ולכן בשבת קדש דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה... (שם שם תרנ"ו)

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה... פירוש שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט, אבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים, כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתה לא בחיים, שעל ידי הקנה נמשך החיים... ולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה, דמות וחיים ביד לשון, ולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה בלי פסולת... (פורים תרנ"ד)

במדרש וזאת תורת זבח השלמים וכו'... ושמעתי מפי מו"ז במה שכתוב באכילת מעשר "ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' למען תלמד ליראה", נלמד מזה כי אכילת מצוה בקדושה מביאה האדם לידי יראה, וכן הוא באכילת שבת, עד כאן דבריו. ואמת בפיו, שכן רמזו רז"ל בגמרא יבמות בפסוק הנ"ל למען תלמד לירא וגו' ה' אלקיך כל הימים, אלו שבתות וימים טובים. ונראה הרמז כמו שאמרנו, כי כמו שמעשר שנאכל לפני ה' בירושלים מביא יראה וקדושה לכל האכילות שבכל המקומות... כמו כן אכילת שבתות וימים טובים, שנאמר עליהם זה השולחן אשר לפני ה' מביא יראה וקדושה לאכילות כל הימים. זה בבחינת המקום וזה בבחינת הזמן... (ויקרא צו תרנ"א)

בפסוק וידבר וגו'... והנה כל המאכלים הם לפי האוכל, כי הצומח מזין לבעלי חיים, והבעלי חיים למדבר, וזה נעשה במאמר "הנה נתתי" וגו', ועתה שנבחרו בני ישראל ממילא ניתן להם מאכל מיוחד, לכן כתיב לאמר, כי היה שינוי בהטבע להיות מינים אלו מיוחדים להם למאכל, דכתיב עיני כל וגו' ואתה נותן להם וגו' אכלם בעתו, פירוש כפי השייך לכל אחד, ולכן נשתנה המאכל כפי מדריגת האוכל. ובאמת זה מתקיים תמיד כפי מה שמקיים אדם הרישא להיות מצפה ומיחל לאביו שבשמים להזמין לו השייך לו, כך אתה נותן וכו' אכלם בעתו... (שם שמיני תרמ"א)

בפסוק זאת החיה... והנה בני ישראל בקבלת התורה התדבקו בעץ החיים, והיה ראוי להייות נתקן החטא, והגם שאחר כך נעשה פגם על ידי החטא, מכל מקום נשאר לנו חלק בתורה שהיא עץ החיים, ולכן צריכין לשמור מתערובות טוב ורע. ובאמת בכל הנבראים יש בהם חיות אך במדה וצמצום, וזה שאמר עמד וימודד ארץ, אבל בני ישראל יש להם אחיזה בעץ החיים, כענין שכתוב ואכל וחי לעולם, שהוא בחינת למעלה מהטבע, לכן בירר לנו השי"ת המינים שאין בהם תערובות מעץ הדעת טוב ורע... (שם שם תרמ"ה)

דכולי עלמא בעצרת בעינן לכם... וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ, פירוש שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה, אבל במדבר זכו בני ישראל לקבל לחם משמים גם כן בזכותם, וירד להם המן, אך מצינו כי מעלת ארץ ישראל גדולה מן המן, והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם, שאף שהיה על ידי פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה, כמו שכתוב ושבתה הארץ וכו', והוא ענין רצוא ושוב, ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר, וזהו הנפת שתי הלחם להורות שעל ידי חיבור השניהם עולה גם לחם משמים יותר. (במדבר שבועות תרל"ד)

בפסוק ועתה נפשנו יבשה, כי הנה באלשיך פרשת בשלח ביאר איך המן נתן חיות לגוף, כמו שנמשך ממזון הגוף חיות אל הנפש על ידי התקשרות נפש בגוף, מובן מזה כי מזון הנפש יוכל לקיים הגוף גם כן. ובאמת נראה שהכל הוא לפי מצב האדם, אם הגוף טפל אל הנפש ניזון הוא במזון הנפש, והנה כמו כן מדריגה על מדריגה בענין נפש רוח נשמה ומשה רבינו ע"ה היה מדריגתו בחינת התורה שהוא הרוח ממללא ולכן המשיך להם מאכל המן להיות מזון הרוח מעמיד גם הנפש, וכשנפלו קצת מזו המדריגה אמרו נפשנו יבשה, כי לא היה בטל כל הנפש אל הרוח. ובדרך זה יש לפרש הפסוק שש מאות וגו' אנכי בקרבו וגו', פירוש שהם במדריגת הרוח ולא ימצא להם להיות מזון הרוח על ידי מזון הנפש, כי הם במדריגת הרוח שצריך להיות עיקר המזון להרוח כנ"ל. (שם בהעלותך תרמ"ז)

בפסוק ויאכילך את המן...דקשה כי סדר הבריאה הצומח מכח הדומם... ואיך אכלו בני ישראל המן, והיה לכאורה חסרון להבריאה דצ"ח. אבל האמת הוא כי לכל הברואים יש שורש למעלה, ובודאי המן שהוא רוחניות המזון היה נמצא בו שורש דומם צומח חי, והכלל כי כפי עמידת האדם כך נמשכו אחריו כל הברואים, כי הוא נקרא עולם קטן שכולל את כולם, וכשהוא בגשמיות צריך לאכול דצ"ח בגשמיות, וכשהיו בני ישראל במעלה עליונה היו כלולים בהם שורשי דצ"ח כנ"ל... (דברים עקב תרל"ח)

בפסוק ויענך וגו'... והנה האומות וכל ארצות המזון שלהם בחינת כבד מעורב עם הפסולת, ולבני ישראל ניתן ארץ ישראל שמזונות שלהם בחינת לב חלק המבורר מן הפסולת, ובני ישראל בכח המתנות שנתן לנו הקב"ה יכולין לברר ולהוציא פנימיות המזון וארץ ישראל מוכנה לזה, וכל אלה הדברים שמזכירין בברכת הארץ הם תיקונין שעל ידיהם יכולין לברר בירור אוכל מתוך פסולת על ידי ברית ותורה וארץ חמדה... וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל שביאר כוונתם ז"ל כי הוכיחו מן התורה וכו' שהלחם יש בו מזון פנימי להחיות הלב ולסעדו בעבודת הבורא ית'. ולי יראה עוד כי על ידי תורה ונביאים וכתובין שיש לבני ישראל ועוסקין בהם, באמצעות זה מוציאין החיות ומבררין המזון בבחינת לב הנ"ל, שהוא בירור אוכל מתוך פסולת, וכמו שאמרנו במקום אחר שזה פירוש אם אין תורה אין קמח. אכן המן היה בחינת לחם מן השמים ונראה שהוא סועד המוח והוא היפך מזון הגשמיי, שבא דרך כבד ולב אל המוח, והמן אדרבא סועד המוח ונמשך ממוח ללב ולכבד מלמעלה למטה, שהוא לחם מן השמים... (שם שם תרנ"ב)

בפסוק עשר תעשר ואכלת וגו' למען תלמד וגו'... וביאור הדברים כי המזון צריך להיות מזון בנפש כמו בגוף, ורק התערובת מעכב, לכן כשנתברר הטוב מהפסולת אז עוד המאכל מוסיף קדושה, וכמו כן בשבת קודש כמו שכתבנו... וכמו שהמעשר היה מניח קדושה לכל התבואות, כמו שאמר מו"ז ז"ל כי התרומה והמעשר מניחין הקדושה בכל השיריים... וכמו כן השבת נותן ברכה על כל ימי השבוע, והנה גם בזמן הזה יכולין לקבל הארה מדורות הראשונים שהיו דורות הראשונים המעשר והחלק גבוה שניטל מכל דורות בני ישראל, ובפרט על המצוות שתיקנו חז"ל תפלות במקום תמידין... (שם ראה תרמ"ה)

במדרש כי ירחיב וגו'... וכמו שיש באדם מקומות שקשה למצוא שם הקדושה, כמו כן נמצא ברואים שנאסרו ומטמטמים לב האוכל אותם, וכפי מה שנעשה חירות ותיקון בנפשות בני ישראל, כן הותר להם אותן המינים, ולכן לעתיד איתא שיהיה מותר החזיר כאשר יהיה התיקון שלם, ולכן כי ירחיב וגו' הותר להם בשר תאוה שיוכלו להיות דבוקים בקדושה ולא יזיק להם הבשר, ומהאי טעמא גם כן בשבת שהוא יום מנוחה וחירות מצוה להתענג, כי אין התענוגים מזיקין לנפש, וגם זה תלוי כפי היגיעה בימי המעשה... (שם שם תרמ"ט)

ונסמך פרשת עשר תעשר לפרשת מאכלות אסורות, דכמו שבאותן המינים טמאים מתטמטם נפש האוכלם, ולכן נקראים מאכלות אסורות, שנאסר בהם הנפש וגם כח החיות שבו וניצוץ הקדושה נאסר בהם ואינו יכול להתגלות, כמו כן יש אכילה דקדושה שהיא בחינת חירות ומתרחב נפש האוכלם, וכתיב בהם ואכלת לפני ה' אלקיך, וכן הוא בעונג שבת... (שם שם תרס"א)

במאמר האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי וכו', שהוא הכנה אל התענית. ואמרו קדושי עליונים כי באכילת יום זה מתקנים אכילת כל ימות השנה. והענין הוא כי כמו שאמרו חכמים האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו, כמו כן וקל וחומר מדה טובה המרובה כשבשעת התשובה זוכרין בסיבה המביאה אל החטא, על ידי זה מתקנין גוף החטא... (יום כפור תר"מ)

ראה עוד בערך מזון בשלח תרמ"ז.

שם משמואל:

ובדוגמא זו יש לומר שכן היא שבת... ויובן זה עם מה שאיתא בספרים שכל מאכל מצפה מתי יגיע להאכל על ידי האדם, שבזה קונה שלימותו שנעשה מצומח או חי למדבר, אבל כשהנפש פגומה והמאכל מתקלקל בו עוד יותר, על כן ממאן המאכל להאכל על ידי האיש ההוא, וזהו "כל אוכל תתעב נפשם", היינו שהאוכל מתעב את נפש מקולקלת זו להאכל על ידו... (בראשית נח תרע"ד)

ונראה דהנה בכל אכילה נכללות שתי תועליות, תועלת האוכל שמקבל חיות מהמאכל, ותועלת המאכל שנבררים ממנו חלקי הטוב ונתעלה ממדרגת צומח או חי למדרגת מדבר. והנה התועלת של מקבל החיות מצינו אף בלעדי המאכל, כמו משה רבינו ע"ה שהיה בהר ארבעים יום, והיה ניזון מזיו השכינה, וכן בנדב ואביהוא, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שהיו ניזונים מן המראה כמו מאכילה ושתיה... ולפי זה מובן שאף מלאכי עליון הבאים בעולם הזה, אף שנתלבשו בלבוש עולם הזה, מכל מקום אינם צריכין לאכילה ושתיה לקבל חיות מהן, שהרי המלאך אף שהוא בלבוש עולם הזה מכל מקום הוא דבוק בשכינה... אך כאשר יאכל אין זה לתועלתו אלא לתועלת המאכל שנבררו חלקי הטוב ונדבקו במקור באמצעות המלאך, והוא מעין אכילת מזבח... אך זה יצדק אצל אדם דעלמא אבל לא אצל אברהם אבינו ע"ה שהוא ע"ה מעלתו גדולה מן המלאך... על כן לתועלת המאכל היה יותר תועלת שיאכל על ידי אברהם אבינו ע"ה משיאכל על ידי המלאך, ואם כן אצל אברהם אבינו ע"ה לא היה שום ענין לאכילת המלאכים, לא לתועלת האוכל ולא לתועלת המאכל... (שם וירא תרע"ד)

ונראה דהנה איתא ביערות דבש דענין הבישול והאפיה הוא באשר מחטא אדם הראשון נשתאב ארס של נחש בכל דבר, וטבע האש להוציא ולבטל הארס של נחש, על כן הכשר המאכלים הוא על ידי האש. ועל כן יש לומר שאברהם אבינו ע"ה אחר המילה שנפרד ממנו חלק הנחש, נסתלק גם הארס של נחש מכל אשר לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ועל כל פנים נחלש הארס עד שלא הוצרכו כל אלה להמשך זמן... ולפי האמור יש ליתן טעם מה שהיה זה מאכל למלאכים... שענין הבירור אין במלאכים, וכל ענין האכילה הוא לברר חלקי הזן מן המאכל והפסולת תדחה לחוץ... אך המן שלא היתה בו פסולת כלל, ותדע שאוכלי המן לא הוצרכו לנקביהם, ונראה שגם תיקון לא היה צריך כלל... על כן שוב הוא מאכל גם למלאכים, ועל כן יש לומר דגם בסעודתא דאברהם אחר המילה שנסתלק חלק הנחש היה ענינו כמו המן, על כן היה מאכל גם למלאכים... (שם שם תרע"ח)

...כי בבוקר מדת החסד גוברת, על כן אז הוא זמן שביעת לחם, ובין הערבים שעתא דינא הוא זמן אכילת הבשר, ועל כן למען יהיה כלול וממוזג הדין בחסד והחסד בדין נמסרה לישת הלחם לשרה, שהוא חסד למדת הדין, והבקר לבשר לאברהם, דין למדת החסד, ועל כן כאשר נטמא הלחם הביא במקומו חמאה וחלב שמוצאם ממדת החסד והרחמים כנודע... (שם שם תרע"ט)

...ובליקוטי תורה מהרב ז"ל שנמצא במאכל כח גבוה עוד יותר מהאדם, ועל כן יכול ליתן חיות באדם, ועל כן קודם החטא שהיה אוכל פירות גן עדן שהיו רוחניים, מקבילים למהות האדם, שהיה אז כולו רוחני, לא היה קושי במזונות, אך לאחר החטא שהמזונות נתגשמו, ועל כן נצרך שהמזונות יצמידו לגשם המזונות, זהו שגורם קושי, ועל כן קושי הלידה וקושי המזונות הם ענין אחד ונמשך בעצם מן החטא של אדם הראשון... (שם ויחי תרע"ה)

...וידועין דברי התוי"ט (פ"ז דברכות) שבברכת המזון תיקנו שם אלקינו, שהוראתו אלקות ואדנות מדת הדין, כי הדין ניתן לכלכל את ברואיו. ומה דמיון זה לקריעת ים סוף? אלא הפירוש, היות ידוע שנשמת ישראל נחצבה ממקום גבוה מאד מאד, וברח"ו ז"ל שמקום מחצב נשמות ישראל גבוה ממלאכים, ואין לנשמות האומות שום ערך ודמיון להם שנשמתם ממזלות ומשטרי השמים... וידוע שכל חלקי האדם מקבלים חיות מן המזון, ועל כן אין המזון הגשמי כמו שהוא לבדו מספיק למזון איש ישראל, ולאומות העולם שנשמתם מן המזלות מספיק להם המזון הגשמי ששרשם נמי מן המזלות ומשטרי השמים, אבל לישראל ששרשם כל כך גבוה, ובהרב ז"ל שהמזון באשר נותן חיות לאדם בהכרח שיש בו ענין גבוה מן האדם, וזה שאמר הכתוב (דברים ח') למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ופירש האריז"ל שחיות האדם איננה מגשמיות הלחם לבד, אלא ממוצא פי ה' שנמצא בלחם, ובודאי באשר האדם כולל כל הבריאה, כן נמי המזונות שלו צריכים להיות כלולים וכל סוג וסוג מזין את מינו שנכלל באדם, ועל כן בישראל שיש בהם נשמה כל כך גבוהה, צריך להיות במזונות שלהם נמי ענין גבוה שהוא מוצא פי ה', שיהיה מזין את החלק הנכבד הזה שבו, וממוצא פי ה' שהוא במזונות ישראל מדבר המדרש שהוא קשה כקריעת ים סוף, אבל לא מן המזונות הגשמיים, שבזה משתתפים ישראל ואומות העולם להבדיל ויתר הבעלי חיים, ואין לו שום ענין ושיווי לקריעת ים סוף... (שם שם תרע"ז)

...וכבר אמרנו שיש לתמוה למה כשבאו האורחים לאברהם אבינו אז הוצרך לאפות ולא היתה הפת מצויה מאז כתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצויה לעניים, ואם להאכיל להם פת חמה... ופירשנו על פי מאמר זוהר הקדוש ר' ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותא קמי קוב"ה על מזוני, אמר לא נתקין סעודתא עד דתתיהיב מבי מלכא, ובודאי היינו הרוחניות שבו, דגשם המאכל כבר היה בתוך ביתו אלא בתיקונו שיהא ראוי לאכילה ומשך לתוכו רוחניות... והנה אברהם אבינו המשיך את כל באי עולם אחר השי"ת, במה שהאכילום והשקום כבמדרש, ואף שבכל מקום המאכל מגשם ובו היה להיפוך שבאמצעות המאכל עורר בקרבם כח רוחני, והטעם יש לומר מפני שבכל מקום הרוחניות שבמאכל מוטבעת כולה בחלק הגשמי שבו, אך ידוע שיש שני סוגי אדם, יש שהרוחניות שבו מוטבעת בהחומר, והחומר מושל עליו מכל צד, עד שאיננו ניכר כלל שיש בו רוחניות, ויש אנשי המעלה שהם לגמרי להיפוך... ויש בין זה לזה כמה מדריגות, והבחינות שביניהם היא התשוקה מי שתשוקתו לדברים חומריים זה לאות ששכלו או צורתו מוטבע בחומר ומי שתשוקתו לדברים רוחנייים הוא לאות ששכלו או צורתו נבדלת... ואך המאכל לעולם הרוחניות שבו מוטבעת ומוקפת מכל צד, ואינה נרגשת הרוחניות שבו, ועל כן המאכל מגשם. אך אברהם אבינו המשיך לתוך המאכל רוחניות נעלה ומרוממת שלא היתה נעשה מוטבעת בגשם המאכל, והיינו דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, וממצות הכנסת אורחים עצמה שקיים המשיך אור המצוה לתוך המאכל, וזה האור לרגלי רוממותו לא היה נעשה מוטבע בגשם המאכל, על כן לא היו מתקנין את המאכל עד אחר ביאת האורחים והכניסם בביתו וקיים בהם מצות הכנסת אורחים... (שמות יתרו תרע"ד, וראה עוד ערך מן)

...ולפי האמור יובן מה ששכרם היה פרשת מאכלות אסורות, שאף שמאכל ומשתה של אדם אינם נכנסין בשכל האדם אלא כמו שכתב הכוזרי שמהמאכל ומשתה נתהווה איד הדם, והנפש הצומחת נתלה באיד הדם, והחיונית נתלה בצומחת והשכלית בחיונית, ועל כן הם שנתקדשו בקדושת הגוף שהיה נמשך לרצון השי"ת אף מבלעדי השכל נאותה להם פרשת מאכלות אסורות שיהיו גם הגופים קדושים. (שמיני תרע"ד)

ויש לומר גם כן שברוב השנים קוראים פרשה זו בשבת הראשונה אחר הפסח, ובודאי לא במקרה הוא אלא בכוונה, מטעם הנ"ל אחרי אכילת מצוה שבחג הפסח מיכלא דאסוותא מיכלא דמהימנותא שישראל מתחדשין ומחליפין כח לכנוס תחת כנפי השכינה להיות לעם לה', באה אחר כך האזהרה לפרוש ממאכלות אסורות.

ומכאן יש לימוד לכל אדם הבא ליטהר, שראשית דרכו ישגיח על אכילתו שתהיה בקדושה ובטהרה, ובשביל זה בא לטהרת המחשבה, וכל עבודתו ותורתו יהיו באופן אחר לגמרי. ובזוהר הקדוש כל עמל אדם לפיהו, בשביל שלא שמר את פיו ממאכלות אסורות, ומובן ממילא להיפוך שהמתקדש במאכלו נסתלק ממנו כל עמל... (שם)

ואכלתם לחמכם לשובע, פירש"י אוכל קמעא והוא מתברך במעיו. ויש להבין מה ענין הוא ברכת ריבוי המאכל מאחר שאין בו עוד צורך... ונראה על פי מה ששמעתי בשם כ"ק אדומו"ר זצוקללה"ה מהרי"ם מגור על דברי המדרש רבה בראשית נ"ג בפסוק הניקה בנים שרה, שהיו מטרונות באות ומניקות את בניהן ממנה וכו' עד כל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים, ואמר הוא ז"ל שנעשו יראי שמים מפני שינקו משיריים של יצחק אבינו ע"ה, והדברים מובנים על פי דברי הזוהר הקדוש, מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחבריא וכו'... כן להיפוך מאכלות שהם ממקום קודש רם ונשא כשהם נהפכים להיות גוף האוכל הם מפקחים השכל וממשיכים אותו להיות גם הוא דבוק בשרשם, וממילא הוא חוזר להיות ירא שמים... והנה ישראל צריכין להמשיך את כל באי העולם אחר השי"ת, וכן יהיה בודאי לעתיד... ובכן מובן הצורך לריבוי התבואות, כי בודאי המזונות שלעתיד יהיה שרשם ממקום גבוה מאד, ומטעם זה אוכל קמעא והוא נתברך במעיו... כי חיות המאכל שהוא מזין את האוכל הוא חלקי מוצא פי ה' שנמצא במאכל, ולא גשם המאכל לבד, וממילא מובן שלעתיד ששורש המאכל ממקום גבוה ויהיה בו הרבה מאד מוצא פי ה' לא יצטרך לאכול הרבה, ובכן אז המזונות עצמם יהיו ממשיכים ליראת שמים כנ"ל, ובזה שישראל אז יאכילו ממזונותיהם לפליטי האומות, בזה עצמו יחזירום בתשובה שלימה כנ"ל... (שם בחקותי תרע"א)

ר' צדוק:

ובמג"א סי' ו' סק"ד בשם האר"י דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל וכו' עי"ש. הכונה כמ"ש "כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה' וגו'". וידוע הפירוש, דר"ל מוצא פי ה' שבלחם, כי בדבר ה' שמים נעשו וכל מעשה בראשית נברא במאמר ומוצא פי ה', ואותו מאמר הוא המחיה ומקיים אותו דבר. ודבר זה הוא רוחניותו והוא המחיה את הנפש. ועל כן נשמה יתירה דשבת פירש"י ביצה ט"ז אף לאכול ולשתות, דזהו עיקר חיות הנפש... וידוע דבשבת כל מאכל האדם הוא בקדושה ואין בו פסולת, והיינו מאחר שהכל מצוה, וזהו כח הנפש יתירה באכילה ושתיה דקולט הרוחניות מכל מה שאכל, וזה הגמ"ח עם נפשו שהוא אכסנאי גו ביתא, שהגוף נקרא ביתא... ומי שמרגיש הנאה גופנית הרי עושה לגרמיה והנאת גופו הגשמי שבעולם הזה. אך הלל לא הרגיש הנאת הגוף אלא מוצא פי ה' המחיה הדין נפשא עלובתא... וז"ש גם כן בביצה ט"ז א' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל שלא הניח הנאה לשבת כשמאי, כי הוא היה אוכל גם בימות החול עט"ק להיות כל מאכלו בקדושה ורוחניות המאכל כבשבת... (חלק ב ישראל קדושים עמוד יב)

ודבר זה יתוקן כשיבולע המות... ובזה אין מקום השתדלות, כי האכילה היא ההשתדלות דאדם כטעם זה השולחן וגו', שהוא נגד עמוד העבודה וכן מצוה ראשונה דאדם הראשון, וכן דרז"ל על לעבדה ולשמרה, לעבדה במצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, והיינו על פרי הגן, כי עיקר הבירורין של האדם הוא על ידי האכילה, בזה הוא הבירורין דנפש הבהמיות שלו, כשאוכל לשם שמים, פירוש שמכיר שהשי"ת הוא הנותן לו מזון זה ומקבלה מידו של הקב"ה על ידי הברכה שתקנו חכמים מקודם כמ"ש במק"א. נמצא חזר אותו חיות דהשי"ת שהיה טמון באותו אוכל שהיה מחייהו, כטעם "ואתה מחיה את כולם", כי כל נמצא יש לו חיות והוא אותו כח שמחמתו הוא נמצא ואין נעדר המציאות ואפס ואין, ואותו כח המחייהו הוא עצמות השי"ת, וכמ"ש גם הרמב"ם ריש פ"א מהלכות יסה"ת. ועיקר השתדלות האדם להכיר זה בעצמו ובכל העולם כולו. ובעצמו מכיר מצד ההנאה שיש לו מהאכילה, וכן מכיר באוכל, וזהו תכלית כל עמוד העבודה דגוף שכללותה הנסתרות וג"ר... (חלק ג דובר צדק עמוד קפ)

...ובאכילה דושט הוא קיום החיות ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושהשי"ת שוכן בקרבו, "ואתה מחיה את כולם", והחיות שמקבל מאכילה הוא גם כן רק ממה שרצון השי"ת היה שיאכל ויקבל מזה חיות, וכמ"ש "כי לא על הלחם לבדו וגו' כי על כל מוצא" וגו', ורוצה לומר לא לחם לבד נפרד מהשי"ת רק בצירוף המוצא פי ה' עם הלחם זה הוא המחיה דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר, כמשז"ל (לקח טוב בראשית כ"ז) על פסוק "כי הקרה ה' אלקיך לפני", אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן, כי השולחן דומה למזבח... ואמנם לזה צריך שלימות הכונה לשם שמים שלא יאכל לתאותו רק לפי שהשי"ת קבע כן בבריאה דקיום חיות הוא על ידי מאכל על כן זהו רצונו... ועל זה תקנו רז"ל הברכה לפני כל אכילה להכיר שהשי"ת הוא שיצר המאכל להחיותו, וזהו אף בחול, ומוסיף עליה שבת ויום טוב דהאכילה מצוה, דאז אף מה שאוכל מותרות הכל הולך לקדושה כידוע מהאריז"ל... מוסיף עליו אכילת פסח ומצה וכיוצא שגוף אכילת אותו מאכל מצוה גמורה שאינו יכול להתבטל ממנה, ומברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו דכולו קודש ממש לה', וכאכילת כהנים קרבנות, דעל ידי זה בעלים מתכפרין כמו בגוף ההקרבה לה' בזריקת דמים והקטרת אימורין, דכהנים משולחן גבוה קזכו והם שלוחי דרחמנא, וכך כל אכילות מצוה, ובזה מתקדשים אברי הושט וקרבים ומעיים כקדושת מקדש ומזבח להיות משכן לקדושתו ושכינתו ית' בקרבו, ולהיות המאכל נותן חיות ודם ללב וממנו מתפשט החיות לכל האברים, על ידי זה מתקדש הלב בקדושת בית קדשי קדשים כמ"ש בזוהר, ומתפשט הקדושה בכל הגוף עד שמגיע לכלי הדבור ונפתח הפה לומר הלל... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד סח)

...ועיקר שמירת הצלם הוא בזהירות מאכילת איסור, דעל כן דניאל שנבדל מפת בגם ויין משתיהם ניצול מגוב אריות, וכמ"ש בזוהר דנתקיים בו אימתכם וגו', דאין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה, כמ"ש בשבת קנ"א ב', והוא על ידי האכילה מאכל בהמה, והיינו כשאין מכיר שהשי"ת הוא המאכיל ומזין, דלולי הוא מאין חיות במאכל הגשמי להחיות הנפש. וזהו מה שאנו מתקנים באכילות דראש השנה, ועל כן גם הוא בקדושת המן ככל אכילות שבתות וימים טובים שהם דוגמא למן כידוע. (שם עמוד קנז)

 ...שעיקר הסתת היצר הרע מתוך אכילה ושתיה, כמו שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'... ואמרנו שתלוי כפי שהיה האכילה כשהמכוון למלא כרסו מביא קטרוג יצר הרע, וכשהאכילה בקדושה מביא שמתקן גם הלב כסיל ולו לב אחד לאביו שבשמים והאכילה על דרך מה שנאמר "לכו לחמו בלחמי", וזהו אף פרנסה כפלים, כשהוא מיד השי"ת לא לבד שאינו מביא לידי קטרוג יצר הרע, רק מכניס עוד קדושה בלב חכם לימינו שזוכה על ידי האכילה לדברי תורה, וכמו שאמרנו... (פרי צדיק ויחי ג)

הפרישות מאכילה נקרא קדושה, כמו שאמר בפ"ק דתענית, היושב בתענית נקרא קדוש... (קונטרס עת האוכל א)

תאות האכילה ותאות המשגל אחיות הנה, שגם בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נאמר קדושה... וזה מביא לזה, כמו שאמרו (ברכות ל"ב א) מלא כריסי זני בישי... ותיקון תאות אכילה קודמת אל האדם שהיא הקלה גם כן קצת אצלו, וממנה ימשך אל תיקון תאוה השניה, ולכן הקדימו חז"ל מסכת נזיר למסכת סוטה, אף על פי שמצד השלימות שלימות בתאוה השניה הוא במעלה יותר, שכן עונשיה גם כן יתירים, ולכך קדמה בתורה פרשת סוטה לפרשת נזיר כפי המעלה... (שם ב וג)

ותקנה כללית לתאות הוא עסק התורה, כמו שאמרנו במקום אחר על פסוק ועץ חיים תאוה באה... העצה השניה המתינות, כי יסוד תוקף התאוה המהירות שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש... (שם ד וה)

השלחן דומה למזבח, כדאיתא שלהי חגיגה, ובהיפך אמרו באבות זבחי מתים... והיינו כי ההנאה שיש להאדם מן המאכל אם נכנסת לנפש האלקית וחלק א-לוה ממעל שבו היינו כשהוא מכיר שהשי"ת ברא את המאכל הזה ומחייהו ונותן לו הויה וקיום והוא נותן בו טעם והנאה ונותן לאדם חשק שיתאוה לו ושיטעום בו טעם טוב ושיוסיף בכוחו וחיותו, כשמכיר שזה הכל מהשי"ת בהכרה ברורה מאיר בלב בלי הטעייה בנפשו... הנה הכרה הזו הוא מכח החלק א-לוה וצד הטוב שבו, ואותו הצד נתגבר והנאת אותו הצד הוא ממש הנאת הקרבן שלמעלה. אבל כששוכח זה ואוכל להנאת עצמו למילוי התאוה, זהו מצד נפש המתאוה הבהמית שבאדם, וכאלו מקריב לה קרבן, וזהו זבחי מתים ממש, שכח זה ותאוה זו הוא כדרך שאמר רשעים בחייהם קרויים מתים... (שם ו)

על ידי מאכל אחד וסעודה אחת בשבוע (או סעודת שבת) שאוכל בכונה הראויה לכבוד שמים ולהעלות כחות נפש הבהמית להשי"ת, מתעלים כל המאכלים והסעודות שלו... (שם ח)

ג' שמות למאכל, מאכל, והוא מצד עצמות המאכל, שיש בו כח זה שראוי לאכילת אדם ולהחיות נפש אדם מצד ניצוץ חיות השייך לנפש אדם שקבע בו השי"ת שיוכל לקיים חיות האדם בקרבו. ומזון הוא מצד האדם הניזון ומקבל החיות ממנו, וטרף הוא לשון חטיפה והיינו מצד העלאת אותו ניצוץ חיות למקורו כשאוכלו בקדושה, שאז הוא דוגמת הקרבן... (שם ט)

מצות אכילת מצה נותנת קדושה באכילות, כי כל מצוה בפרט אותה שמברכין עליה אשר קדשנו במצותיו מוספת קדושה באדם וביחוד באותו אבר וכח שעל ידו נעשית... דעיקר היצר הרע באכילה, כידוע משורש נחש, ואמרו חז"ל עץ הדעת חטה היה. ונגדו אכילת מצה נותנת קדושה בכל מאכלי לחם של כל השנה, ואכילת מרור בכל מאכלי ירקות ואכילת קדשים בבשר, ולכן בזמן הזה עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אין לנו אכילת בשר שמברכין עליו אשר קדשנו במצותיו, רק תלמידי חכמים אינם צריכים לקדש גופן שהן עצמן קודש... וכן אכילתן כקרבן כי הן עצמן כמזבח... (שם י)

אפשר לאדם שיאכל כל מעדני עולם ואפילו הכי לא יהנה מעולם הזה כלום, כדרך שאמר רבי, "ולא נהניתי באצבע קטנה", והקשה תוס' מהא דלא פסקה מעל שלחנו וכו', ובאמת ודאי היה לו שולחן מלכים, רק על ידי הכרה דלה' הארץ ומלואה שעל זה הוא הברכה, היינו שיודע שהכל מאמיתותו ית"ש הטעם שיש במאכל שנערב לחיך וכח החיות שיש בו להחיות הגוף אינו במאכל מצד עצמו שזה נקרא עולם הזה, ונהנה מעולם הזה, רק הוא כח השי"ת ואין עוד מלבדו... ואז נעשה מאכלו דוגמת המן מן השמים... (שם יא)

כאשר אכילתו כראוי והיינו בידיעה שהשי"ת המאכיל, על זה נאמר וברך את לחמך וגו' והסירותי וגו', שיהיה בכח הלחם והמים שאוכל ושותה להסיר כל מיני מחלה, כי דבר שיסד השי"ת להחיות נפש אדם הרי יש בו כח חיות גם כן מהשי"ת ודאי יש בו כח לקיים חיותו לגמרי שלא יארעו שום מחלה... (שם יב)

...וכבר אמרנו דהמכוון שלהיות הדברי תורה נבלע בלב האדם צריך להיות אכילה בקדושה... והמן היה אכילה בקדושה שהיה לחם מן השמים, וכן אכילת תרומה מאכל קודש ונקראת עבודה, ועל ידי שהוליכן דרך המדבר ואכלו המן ונבלע דברי תורה בלבם יוכלו לעמוד במלחמה נגד היצר הרע ולא ישובו לקליפת מצרים חס ושלום, כיון שיאכל אכילה בקדושה.

ולכך מנהג ישראל אוהבי התורה ורוצים שיהיו בניהם תלמידי חכמים שנותנים מזונות לבניהם אחר החתונה שנים רבות כדי שיהיו פנוים לתורה ושיבלעו הדברי תורה בלבם, ואף בהיותם אחר כך מוטרדים במשא ומתן לא ימושו הדברי תורה מלבם, מצד שמאכלם בשני המזונות אכילת מצוה ואכילה בקדושה... (בשלח ב)

...וזה מרמז המליך אות צ' בלעיטה, שהצדיק מתקן בראשית עבודתו תאות אכילה, כמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, רק להחיות את נפשו בלא שום תאוה, וחודש שבט זמן תיקון האכילה מתאוה... (שם לט"ו בשבט א)

...וזה שאמרו (ביצה ט"ז) חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים וכו', דהוצאת שבתות כל מה שמוסיף הוא בקדושה, וכמו שכתב האריז"ל דבשבת אף שאוכל להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה, ועל כן אכילת שבת כאכילת מן, וכן כל סעודת מצוה, דאכילה בקדושה אינו מביא לידי קטרוג יצר הרע. ועל כן דוד המלך ע"ה שנכתב עליו טענות מענין הנאת עולם הזה, לא האמין בעצמו שיהיה כל סעודותיו אכילת מצוה בקדושה, ועל כן אמרו (ירושלמי פאה פ"ד ה"ב) ואני בעניי, שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים... (משפטים ח)

במדרש תנחומא נראה דמיישב הסמיכות לפרשה העברה שמסיימת במאכלות אסורות, וכתב כך, התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה אותו מזה תאכל ומזה לא תאכל... ולמה פרט מכל המצות שבתורה דוקא ענין מאכלות אסורות? אך הענין דקדושת המאכלים כולל כל התורה, ושורש הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה, ומי שהוא מוגדר באכילה שמאכלו בקדושה ממילא שומר כל המצות שבתורה, שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה... (ויקרא תזריע ג)

...וכדמצינו במדרש במעשה דחייט שקנה דג והעלה בדמיו כנגד ההגמון, צריך להבין מה הוא החשיבות דיום הזה לאכול בו מאכלים טובים. הענין הוא כדאיתא בכתבי האריז"ל, שיש קדושה יתירה במאכלים מן החי ממאכלים מן הצומח, כי בכל המאכלים יש מוצא פי ה' המחיה את האדם, ובחי יש יותר מוצא פי ה' מן הצומח, ובצומח עצמו יש בחטים חיות יותר מן השעורים, שחטים עולה כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה, לזאת הוא מאכל חשוב להאדם מן מאכל שעורים שהוא רק מאכל בהמה, וכשהבהמה אוכלת אותו אז עולה במעלה יתירה על ידי אכילת הבהמה... (ערב יוה"כ ד)

חכמה ומוסר:

ומבואר ביו"ד סימן פ"א שלכתחילה אין להאכיל מאכל איסור אף לבהמה אפילו פעם אחת. והרי אינה מוזהרת על מאכלות אסורות, ומהסתם הטעם מחמת שתוליד טבע רע לאדם הנהנה ממנה, וכל שכן האדם המוזהר על הדבר, העובר עליו מה טבע רע יוליד בו בשעה שעובר עליו! ולא עוד אלא שכל פעם שנהנה ממנו יוסיף טומאה על טומאתו... (חלק א עמוד קטז)

והנה ראינו כי הדור נתפרץ לעשות כל ימיהם כחגים, ומזה עלול האדם לעשות חס ושלום מה שנפשו חפצה הלאה והלאה, עד שישתקע חס ושלום בתאוות, ויסכים כי אלו חיי האדם בעולמו, הרוג בקר ושחוט צאן וכו' (ישעיה כ"ג י"ג), ואמר הכתוב שם, "גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה". הענין הוא שאם נאמר לאדם נעשך עשיר, אבל מה היה עשרו - שיתן בו כח כחזיר, שאין עשיר ממנו כי יאכל טנוף ויתענג בו, הלא נבחר מות מחיים כאלו. ועם כל זה החזיר שיש לו כבר הכח הזה הלא יתענג בעשרו הרבה.

ואמר הכתוב, כי כשהאדם בוחר בדרך הערב, מתחלה יבחר בערב שהתירה התורה, אבל אחר כך יבא לומר כי זהו כל האדם, ובשקוציהם נפשם חפצה, כי זה כל חייהם, על כן חובה על האדם עתה שהשעה צריכה לכך, לשום מחסום שלא יחפוץ בשקוצים, ויבין כי המאכל חרפה לאדם, כי טנוף באמת הוא אוכל, ורק ההכרח לא יגונה... (שם עמוד רסט)

אמר הכתוב, "ומבשרי אחזה א-לוה" (איוב י"ט כ"ו), פירוש הנה אמרו חז"ל נדרים מ"ט, אמרה מטרוניתא לר' יהושע פניך דומים כמגדלי חזירים וכמלוי ברבית, אמר לה תרווייהו אסירין לדידן, אלא חכמת אדם תאיר פניו. למדנו מזה המאמר כי החכמה מלבד מה שהיא מזון הנפש היא גם מזון נפלא לגוף. כי ר' יהושע היה עני גדול, ואף על פי כן האיר פניו. ולמה זה? כי עיקר המזון לגוף ולנפש גם יחד היא החכמה, ומה שהזולל והסובא מתקן גופו ומחריב נפשו באכילה ושתיה, החכם מתקן ביתר שאת גופו ונפשו גם יחד בחכמה... ולכן אכילה ושתיה של רשע רוחניות האכילה שלו באה ממקום טמא, ולכן אינו מזין נפשו, ואדרבא מחריב אותה. וכמו שאנו רואים כי העוסק באכילה ושתיה לא יחכם. וזו כוונת הפסוק מבשרי, שמאיר מן מעט אכילה, ואך בחכמה תאיר פנים, הרי שעיקר המזון הוא מוצא פי ה', ורק הוא יתברך יסד כך שצריך גם כן מזון הטבעי, אבל עיקר הכרוך בתוכו הוא החכמה שאדע איך לאכול, והרי נראה בעליל אלוקות בבשר... (חלק ב עמוד שיז)

עיקר גדול: אף שאין אנו יכולים לקבל סיגופים, עם כל זה טוב שהאכילה תהיה בגבול. לא לצמצם, אך שלא להכנס בגבול התאוה חס ושלום. וכן שתיית קפה ותה בגבול, טוב להרגיל לעיין בספר בעת האכילה. ואם אוכל ברבים לדבר בלימוד. (שם עמוד שסא)

מכתב מאליהו:

...ולפי זה למשל, האדם החפץ לחיות, ועוסק בענין טבעי, שאוכל כדי לחיות, הריהו עוסק לכאורה בדבר הממעט את חייו, שהרי החיים באים ישר ממנו יתברך, ולא דרך אמצעות האוכל. אלא שכך גזר הקב"ה שיהיה נסיון לאדם שיראה בחוש שאם אינו אוכל הוא מת, אבל אין זה אלא נסיון, כי כשיעלה למדרגה הרוחנית הגבוהה, שהיא בחינת עליית משה השמימה, לא ימות גם כשלא יאכל לחם, כל זמן שהוא במדרגה ההיא, ואפילו למן אינו זקוק, שגם במן שהוא אוכל רוחני, עדיין יש מבחינת נסיון. נמצא שבאמת היה הלחם צריך להמית את האדם, שהרי יש בו כח החורב, היינו בגדר סם המות לנפש. ולמה אינו מת באכילתו? כי כך ציוה הקב"ה בגדר חוק, וכן הפירוש האמיתי בפסוק, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שמה שהאדם חי בלחם שהוא אוכל לא הלחם מחיהו, אלא ציווי ה' שהוא מקיים באכילתו, הוא המחייהו. ואמר הכתוב כי לא רק ציווי זה מחיה את האדם, אלא כל מוצא פי ה', קיום כל מצוה ומצוה... (חלק א עמוד רעו)