(ראה גם: אלקים-מדת הרחמים)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. (דברים לב ד)
אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב. הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. (שם שם מ)
ישפט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך, וידי לא תהיה בך. כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך... והיה ה' לדין ושפט ביני ובינך וירא וירב את ריבי וישפטני מידך. (שמואל א כד יב)
ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלקינו יומם ולילה, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. (מלכים א ח נט)
נצב לריב ה', ועמד לדין עמים. ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם... (ישעיה ג יג)
ויגבה ה' צב-אות במשפט, והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. (שם ה טז)
כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה, ונתתי פעלתם באמת וברית עולם אכרות להם. (שם סא ח)
והבאתי אתכם אל מדבר העמים, ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים, כן אשפט אתכם נאם ה' אלקים. והעברתי אתכם תחת השבט, והבאתי אתכם במסרת הברית. וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבאו, וידעתם כי אני ה'. (יחזקאל כ לה)
וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו. ואל עמי ידו גורל, ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין... (יואל ד ב)
כשהאדם מוטל חולה על ערש דווי, הוא נידון כאן הן לחיים והן למות, חיים תלוי למעלה בנהר העליון ולא כאן בהיכל זכות כנ"ל, אמנם אם נידון כאן לחיים נותנים לו חיים מלמעלה, מהנהר עליון הנקרא מזל, ואם לא אין החיים ניתנים לו מלמעלה. אשרי חלקו מי שנתדבק ברבונו ונכנס ויוצא בהיכל הזה כחפצו. (בראשית ב' קיד)
פתח ואמר, כתוב כי צדיק וגו', במקרא הזה אמרו ב' החברים מה שאמרו, אבל כי צדיק הוא ה' פירושו שהוא צדיק, (היינו ז"א), ושמו צדיק (היינו הנוקבא דז"א)... ישר הוא, כמו שאתה אומר, צדיק וישר הוא, ועל כן כל בני העולם יראו אור פניו ית' ויתקנו דרכיהם ללכת בדרך הישר כראוי, ומתוך שסופם של כל בני העולם הוא להגיע לידי כך, בא וראה, לפי זה, כאשר הקב"ה דן את העולם אינו דן אותו אלא לפי רובו של בני האדם, פירוש כי ענין הדין שהקב"ה דן את העולם להעניש או להשכיר עד להבטיח שכל בני העולם יזכו לאור פניו ית', וללכת בדרך הישר כנ"ל, ולפי זה הכרח הוא לדון את העולם לפי רובו של כל בני אדם, ולהכשירם לסופם, ואפילו יש ביניהם יחידים שראויים להנהגה אחרת אינו משנה את דין הצבור בשבילם... (שם ש)
ותא חזי, כשהקב"ה עושה דין ברשעי עולם, אף על פי שהם חוטאים לפני הקב"ה ומכעיסים אותו כל היום, אינו רוצה להאבידם מן העולם, וכשמסתכל במעשיהם מתנחם עליהם על שהם מעשה ידיו ומאריך אפו להם בעולם... וכשמבקש לעשות בהם דין נעצב כביכול, כי משום שהם מעשה ידיו נעצב עליהם, כמו שאתה אומר ודחוון לא הנעל קדמוהי... (שם ת)
ויאמר ה' אמחה את האדם וגו', ר' יוסי פתח כי לא מחשבותי מחשבותיכם, בא וראה, כשבן אדם רוצה לנקום מאחר, הוא שותק ואינו אומר לו כלום, שאלו מודיעו ישמור עצמו ולא יוכל לו. אבל הקב"ה אינו עושה כך, כי אינו עושה דין בעולם עד שמכריז ומודיע להם, פעם ושתים ושלש, משום שאין מי שימחה בידו, שיאמר לו מה תעשה, ואין להשמר ממנו, ואין להתיצב כנגדו.
תא חזי ויאמר ה' אמחה את האדם וגו', הודיע אותם זה על ידי נח, והתרה בהם כמה פעמים ולא שמעו, ואחר שלא שמעו הביא עליהם את הדין והאביד אותם מעל פני האדמה... (שם תכה)
ויקרא ה' צב-אות, היינו רק בזמן שנחרב בית המקדש (קרא לבכי ומספד), אבל בזמן אחר, אין שמחה לפני הקב"ה, כבזמן שרשעי עולם והמכעיסים אותו נאבדים מהעולם, וזה שאמר ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דור ודור בעת שעושה דין ברשעי עולם שמחה ורנה לפני הקב"ה. ואם תאמר, הרי למדנו שאין שמחה לפני הקב"ה כשהוא עושה דין ברשעים, אלא בא וראה, בשעה שנעשה דין ברשעים, שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם, במה דברים אמורים, כשהגיע הזמן שהמתין להם (שיעשו תשובה), ולא שבו אליו מחטאת, אבל אם נעשה בהם הדין מטרם שהגיע זמנם ועוד לא נשלם עונם, כמו שאתה אומר כי לא שלם עון האמורי עד הנה, (היינו שאפשר שעוד יעשו תשובה), אז אין שמחה לפניו, ורע לפניו על שנאבדו.
ואם תאמר אם הוא מטרם שהגיע זמנם, למה עושה בהם דין, אלא הם גרמו רעה לעצמם, כי הקב"ה לא היה עושה בהם דין מטרם שהגיע זמנם, אלא משום שנתחברו לישראל להרע אותם, משום זה עשה בהם דין והאביד אותם מהעולם לפני זמנם, ולכן רע לפניו... (נח נא)
הכתוב אשרי נשוי פשע, כי בשעה שהקב"ה שקל חובות וזכיות של בני אדם, אשר הכף שבצד החובות עולה, והאחרות שהם הזכיות שבכף האחרת מכריעות, ונמשכות למטה, זה הוא נשוי פשע, (כי הכף עם הפשעים נשאת ועלתה למעלה להיותו רובו זכאי ומיעוטו חייב. סוד הדברים, כי קו ימין הוא סוד כף זכיות, וקו שמאל הוא סוד כף חובות). (שם רנז)
וירד ה' לראות וגו', זה הוא אחת מאלו עשר פעמים שירדה השכינה לארץ, וכי מה היה לו לראות שלא היה ידוע מקודם לכן. אלא לראות להשגיח במדת הדין, כמו שכתוב, ירא אלקים וישפט. (שם שנח)
מתי דנים את קול הזה, (כלומר, מתי עולה הקול למ"ן לזו"נ), ר' חייא אומר בשעה שאדם שוכב וישן והנשמה יוצאת ממנו, והיא מעידה על האדם אז דנים את הקול... ר' יהודה אומר כל מה שאדם עושה בכל היום, הנשמה מעידה עליו בלילה... (לך שנט)
א"ר חסדא, אין הקב"ה עושה דין ברשעים עד שנמלך בנשמתן של צדיקים, הדא הוא דכתיב מנשמת א-לוה יאבדו, וכתיב המכסה אני מאברהם, אמר הקב"ה כלום יש לי לעשות דין ברשעים עד שאמלך בנשמות הצדיקים, ואומר להם הרשעים חטאו לפני, אעשה בהם דין, דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם וגו'. א"ר אבהו הנשמה עומדת במקומה והיא יראה להתקרב אליו ולומר לפניו כלום, עד שיאמר למטטרו"ן שיגישנה לפניו, ותאמר מה שרצתה, הדא הוא דכתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע... (וירא קצא)
וכי לא הוה ידע הקב"ה עד שהיה צריך לומר ארדה נא ואראה, והרי הכל גלוי לפניו, ואומר אלא ארדה נא פירושו, ממדרגת הרחמים אל מדרגת הדין, והיינו הוא ירידה. ואראה, ראיה זו, היא להשגיח עליהם באיזה דין ידין אותם... (שם רג)
לפיכך אין הקב"ה עושה דין ברשעים עד שנשלמו בעונם, כדי שלא יצטרך להציל חלק מהם מן הדין), וזהו שכתוב כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וכתוב בסאסאה בשלחה תריבנה, ועל כן היה השטן משטין על יהושע שישרף ביניהם, (כדי שלא יהיה חציו דין וחציו נס), עד שאמר לו יגער ה' בך השטן... תא חזי כעין זה, ביום שנמצא דין בעולם, והקב"ה יושב על כסא דין, אז נמצא שם שטן הזה המסטין למעלה ולמטה, והוא נמצא, כדי להשחית העולם וליטול נשמות בני אדם, כי הוא השטן הוא מלאך המות כנודע. (שם שעג)
והדין הוא בשני דרכים, כי לא דנים האדם על הרע שהוא עתיד ונועד לעשות, שכתוב כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, (ולא על העתיד), ואל תאמר שכן דנים האדם רק על הטוב שכבר עשה בלבד, אלא שמטיבים לאדם על הטוב של עתה כמו שאמרו, ודנים אותו על הזכיות שהוא עתיד לעשות שהוא נצל בשבילם, אף על פי שהוא עתה רשע, כמו שאמרו, משום שהקב"ה עושה טוב עם כל הבריות, וכל דבריו שעושה הוא רק להטיב לכל, ועל כן אינו דן האדם על הרע שעתיד לעשות, ועל כן נדון האדם לפני הקב"ה שיודע העתידות, (פירוש כי הביא המאמר הזה אשר האדם נדון בכל לילה, כדי לבאר מה שאמר לעיל על יונה שיצאה נשמתו ונדון לפני הקב"ה, ולפיכך מסיים המאמר ובגין כך אתדן בר נש קמי קב"ה)... (חיי ו)
כעין זה, הקב"ה אינו דן את האדם כפי מעשיו הרעים, שהוא עושה תמיד, כי אם היה עושה כן לא היה העולם יכול להתקיים, אלא הקב"ה מאריך אפו עם הצדיקים ועם הרשעים, ועם הרשעים (מאריך אפו עוד) יותר מצדיקים, כדי שישובו בתשובה שלמה שיתקיימו בעולם הזה ובעולם הבא... אבל הקב"ה מדקדק תמיד עם הצדיקים בכל מעשיהם שעושים, משום שיודע שלא יטו לימין או לשמאל, ועל כן הוא מנסה אותם... (תולדות פו)
אמר ר' אבא בשעה שהאדם הולך בדרכי התורה וכל דרכיו מתוקנים כראוי, כמה מליצים ישרים עומדים לו להזכירו לטוב. פתח ואמר, אם יש עליו מלאך מליץ וגו' במקראות הללו יש להסתכל בהם, וכי הכל לא גלוי לפני הקב"ה והוא צריך למלאך שיאמר לפניו טוב או רע. אלא ודאי שהוא נצרך (למלאך, אף על פי שיודע הכל, והוא כדי לעורר רחמים, כי כשיש לו לאדם מליצים טובים להזכיר לפני הקב"ה את זכויותיו, ואין לו מלמד חובה, אז, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר... (וישלח קפב)
ואם תאמר שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו, כמו שלמדנו, באשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש... (וישב כו)
וייראו האנשים, ר' יוסי אמר, אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה, אוי להם, בשעה שהקב"ה יבא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף. ויום ההוא הוא יום הדין, יום שהספרים (שבהם כתובים כל מעשי בני אדם), פתוחים, ובעלי הדין נמצאים, כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך ולאיזה מקום יעלו אותה. אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום, ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום ולהזכיר לפניו אותו יום שיקום לדין המלך, ושיביאו אותו יום שיקום לדין המלך, ושיביאו אותו תחת הארץ להרקב, והנשמה תפרד ממנו... (מקץ קצב)
תא חזי, וייראו האנשים כי הובאו, ומה שכולם היו גבורים, וכלם חזקים ועלם אחד שהביאם לבית יוסף (גרם להם) שהיו מתיראים, בעת שיבא הקב"ה לבקש את האדם לדין, על אחת כמה וכמה (שיש לירא ולפחד).
משום הכי צריך האדם להזהר בעולם הזה, להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו, אשר אף על פי שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה הרי הקב"ה חזק, (לעבור על מדותיו ולסלוח לו, ויוכל) להתחזק בהקב"ה כאילו לא חטא כלל... (מקץ קצט)
תא חזי, כשנתעורר הדין בעולם, והקב"ה יושב על כסא הדין לדון העולם, דהיינו בראש השנה, צריך האדם להתעורר בתשובה לשוב על עונותיו, כי ביום ההוא כותבים אגרות, ונמצאות כולן באחמתא, (דהיינו בתיק), כשהן כתובות, ואם זכה האדם לשוב (בתשובה), לפני אדונו קורעים את האגרות אשר עליו. ואחר כך הכין הקב"ה לפני האדם את יום הכפורים, יום התשובה, אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, מצוה המלך לחתום האגרות, אוי לו, כי התשובה רוצה להסתלק ממנו.
אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות כראוי, תולים לו עד יום ההוא האחרון הנקרא עצרת, שהוא יום השמיני לחג הסוכות. ואם עשה תשובה שלימה לפני אדונו, נקרעות האגרות, ואם לא זכה, האגרות יוצאות מבית המלך, ונמסרות בידיו של המלאך המעניש, והדין נעשה, האגרות אחר שהוצאו אינן חוזרות עוד לבית המלך, (אלא הדין הכתוב בהן מוכרח להעשות)... (ויחי רב, ועיין שם עוד)
תאנא, אמר ר' יהודה בברייתא שלנו בארנו, מה ששנינו בארבע פרקים בשנה העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נדונים על המים, הנה בארנו הדברים, וסוד הברייתא בארנו, בפסח על התבואה וכו', הוא כנגד מרכבה עליונה, סוד האבות, (שהם חג"ת), ודוד המלך, (שהוא מלכות, כלומר שאלו ד' זמנים), המובאים בברייתא הוא סוד אבהן ודוד מלכא, ומפרש בפסח על התבואה, שכן הוא ממש, וכבר בארנו דבר זה, על מה בא מצה בפסח, כי מצה היא דין, דין של המלכות הוא דין, כלומר מצה היא דין של המלכות, וזהו התחלה שהתחילו ישראל להכנס לחלק הקב"ה, ולבער חמץ שהוא עבודה זרה, הממונים על עמים עכו"ם הנקראים אלהים אחרים, אלהי נכר, ונקראים חמץ יצר הרע, ולהכנס במצה... (שם שנג, ועיין שם עוד)
תאנא בזמן שדנים את האדם למעלה, מעלים את נשמתו לבית דין, ודנים על פי דיבורה, והיא מעידה על הכל, ומעידה בכל מחשבות רעות שהרהר האדם, אבל במעשים רעים אינה מעידה משום שכולם כתובים בספר, ועל כל דבר דנים את האדם, בשעה שדנים האדם למעלה, (הן על מחשבות והן על מעשים), ואז הגוף נמצא בצרה יותר מבשאר זמנים. אם דנים אותו לטוב, אז מניחים אתו, וזיכה יוצאת על הגוף, והנשמה חוזרת אחר כך ומאירה לכל, דהיינו לרוח ולנפש, ולעולם אין אדם מתרפא מחליו עד שדנים דינו למעלה, ואם תאמר הרי כמה חייבי עולם וכמה רשעי עולם עומדים על קיומם, (דהיינו שמתרפאים ממחלתם, ומשיב), אלא הקב"ה משגיח בדינו של אדם, ואף על פי שעתה לא זכה, אם רואה הקב"ה שלאחר כך יזכה, דן אותו לטוב, או לפעמים שיוליד בן שיהיה צדיק בעולם, ועל כן דן אותו הקב"ה לטוב. וכל מעשיו ודיניו של הקב"ה לטוב, ובכולם הוא משגיח, כמו שכתוב חי אני נאם ה' וגו', ומשום זה כל אלו רשעי עולם שחוזרים לבריאותם, הקב"ה דן אותם לטוב... (שם שסב)
תא חזי, הקב"ה באהבת ישראל שאוהב אותם, שהם גורלו ונחלתו, לא מסתכל אחר בדיניהם רק הוא בלבדו, וכיון שהוא מסתכל בדיניהם, מתמלא עליהם רחמים, משום שהוא כאב המרחם על בנים, כמו שהוא אומר כרחם אב על בנים רחם ה' וגו', ואם נמצא להם עונות מעביר אותם ראשון ראשון עד שמעבירם כולן לפניו, וכיון שהעבירם מלפניו לא נשאר עליהם עונות, לתת ממשלה לסטרא אחרא שידונו אותם (בשבילם). באו לחטוא לפניו כבתחילה, אלו עונות ראשונים שכבר העבירם לפניו, חוזר וחושב עליהם, ועל כן כתוב, אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך וגו', כי אם לא יקדימו רחמיך על ישראל, לא יוכלו להתקיים בעולם, משום שכמה הם בעלי הדין הקשה וכמה מקטרגים עומדים על ישראל מלמעלה, ואם לא הקדים הקב"ה רחמים על ישראל מטרם שישגיח בדין שלהם, לא יכלו להתקיים בעולם, ועל כן מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, דהיינו דלות של מעשים טובים, דלות של מעשים ישרים... (שם תי)
בספרא של רב ייבא סבא אמר כך, כתוב, בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאילתא, כי כל דינין שבעולם הזה וכל הגזירות וכל השאלות כולם נמצאים בהיכל אחד, ששם ע"ב סנהדרין מעיינים בדינים של העולם, והיכל ההוא נקרא היכל הזכות, משום כשדנים דין מהפכים בזכות האדם בתחלה. מה שאין כן במדרגה של הסטרא אחרא, ששם יש מקום שנקרא חובה, משום שכל מעשיו שבאותו המקום שהוא של הנחש אשת זנונים, אינם אלא להפך בחוב האדם, ולהלשין על העבד לפני אדוניו... (שמות סט)
אמר ר' יצחק, כשמביא הקב"ה דין על עם, מתחלה עושה דין בממונה הממונה עליהם למעלה, שכתוב יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה... באיזה דין נידון הממונה שלמעלה, מעבירים אותו בנהר דינור הנמשך ויוצא, (מלפני ה'), ואז הוסרה הממשלה שלו, ומיד מכריזים עליו ברקיע הממשלה של פלוני הממונה הוסרה ממנו, עד שמגיע קול ההוא בכל הרקיעים, ועד שמגיע לאלו המושלים בעולם הזה, (התלוים באותו הממונה), ויוצא הקול ומכריז בכל העולם עד שמגיע לעופות ולילדים ולאלו הכסילים שבבני אדם, שאינם יודעים מה שאומרים. (שם פה)
א"ר אבא, כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה, מה כתוב, כי רוותה בשמים חרבי, וכי חרב יש לו לה', אלא אמר ר' יצחק, יש לו חרב, שכתוב, חרב לה' מלאה דם, וכתוב ובחרבו את כל בשר. אמר ר' אבא החרב הזה הוא הדין שעושה, שכתוב, וירא דוד את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו, וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך, אלא שהיתה הרשות נתונה בידו לעשות דין, (ורשות הזה מכונה חרב). (שם שמז)
א"ר יהודה, מכאן למדנו רחמנותו של המקום, דהיינו הקב"ה על הרשעים, שכתוב והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים כנ"ל, והסנה איננו אוכל, דהיינו שאין בהם כליה. בוער באש, הוא על כל פנים רמז לאש של גיהנם... אבל הסנה אינו אוכל, שאינה עושה בהם כליה. (שם שפט)
אלא זה סוד, בשעה שהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא מצד שמאל כדי שידחה אותם בשמאל ומקרבם בימין. אבל לשאר עמים, דוחה אותם בימין, ומקרב אותם בשמאל, וסימנך גר צדק... (וארא צד)
תא חזי בשעה שרוצה הקב"ה לעשות נקמה בעמים עובדי עבודה זרה מתעורר צד השמאל ומתמלאה הלבנה (שהיא המלכות), דם מצד ההוא, ואז נובעים דם, המעיינות והנחלים שלמטה, כל אלו שהם לצד שמאל, ועל כן הדין שלהם דם. תא חזי, כשדם הזה מתעורר על איזה עם הוא דם של הרוגים, כי יעורר עליהם עם אחר שיבא ויהרג אותם. אבל במצרים לא רצה הקב"ה להביא עליהם עם אחר שיעורר עליהם דם, (דהיינו שיהרגם), משום שישראל היו ביניהם, ולא יצטערו ישראל היושבים בארצם, אלא הקב"ה הכה אותם בדם בנהרות שלהם, שלא היו יכולים לשתות... (שם קלה)
וכשהקב"ה מעורר דיניו, דן דיניו בכתר זה, (שהוא המלכות), אז כתוב, תם ורשע הוא מכלה, משום שהצדיקים, נתפשים בעונות הרשעים, שכתוב, ויאמר ה' למלאך המשחית בעם רב וגו', שפירושו קח הרב, ועל כן אמר איוב דבר זה, תם ורשע הוא מכלה, ולא פירש הדבר, (שהכונה על הצדיקים הנתפשים בעונות הרשעים)... (בשלח קצ)
אחד הוא, משום שהקב"ה כל מעשיו הם בדין ואמת, ועל דין ואמת מתקיים כל העולם, ובכל יום ויום ובכל זמן וזמן דן את העולם בדין לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם, כמו שאמר כי צדיק ה' צדקות אהב, וכשהוא דן בני אדם ורואה את בני האדם כמה הם רשעים וכמה הם חוטאים לפניו, אז קשה בעיניו לתת להם מזון בכל זמן, משום שיש לו לזון את הרשעים ולאלו שחוטאים. והוא עושה עמהם לפנים משורת הדין וזן ומפרנס אותם כפי חסד העליון הנמשך ונוזל על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל לצדיקים ולחסידים ולרשעים ולכל בני העולם ולכל החיות ובהמות השדה... אף על פי שקשה לפניו מחמת מעשים של בני העולם כקריעת ים סוף. (תרומה תתיא)
פתח ההוא סבא, ואמר, תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, עתה הוא הזמן שיתעורר דין עליון חזק, וכשהוא מתעורר הסטרא אחרא מתחזק עמו, וכיון שהסטרא אחרא מתחזק, הוא עולה ומכסה את הלבנה, (שהיא המלכות), ואינה מאירה אור, ומתמלאת מצד הדין, ואז כל העולם הוא בדין, העליונים והתחתונים, וכרוז יוצא בכל הרקיעים, התקינו כסא הדין לאדון הכל, שהוא רוצה לדון.
וסוד יש כאן והאיר לנו במדבר, למה נתעורר דין העליון ביום הזה, אלא כל הסודות וכל הקדושות היקרות כולם תלוים בשביעי, (שהוא מלכות), ושביעי העליון ההוא שהוא עולם העליון, הנקרא עולם הבא, (דהיינו בינה), ממנה מאירים כל הנרות וכל הקדושות וכל הברכות (אל המלכות). וכשהגיע הזמן לחדש הברכות והקדושות שיאירו צריך להשגיח בכל התקון של העולמות כולם, (כדי לחדש הברכות והקדושות), וכל התקונים לקיים כל העולמות עולים מן התחתונים אם מעשיהם ישרים, ואם אינם ישרים אז עומדת (המלכות), שאינה מאירה עד שיפרידו הרשעים מן הצדיקים, ואז נתעורר הדין. ומדין ההוא מתחזק הסטרא אחרא, ונמצא מקטרג כדי שיתנו לו אלו הרשעים, משום שעליו כתוב, וכל תכלית הוא חוקר, ומכסה את הלבנה שלא תאיר, ולמה אינו מוסר את (הרשעים) ביד המקטרג, משום שאין חפצו של הקב"ה להאביד מעשה ידיו... (תצוה פח)
ותא חזי, כשהקב"ה דן העולם, אינו דן אותו אלא לפי רוב בני אדם. ותא חזי, כשחטא אדם בעץ שאכל ממנו, גרם לאילן ההוא, (שהוא המלכות), שישרה בו המות לכל העולם, וגרם פגם להפריש אשה מבעלה, (דהיינו להפריש המלכות מז"א), ועמד חטא הזה בלבנה שהיא המלכות, עד שעמדו ישראל על הר סיני... (כי תשא קטו)
...כיון שמעלים אותו לדון בבית דין של מעלה, סערה ההיא, שהיא גזרת הדין הסוער על האדם מבקשת מן המלך לדון אלו האסירים של המלך, וכולם באים לפניו אחד אחד, בה בשעה, נקרב בית הדין, יש מהם שפותחים בזכות, ויש מהם שפותחים בחוב, וגזרת הדין מבקשת דין. ואם אדם ההוא לא זכה בדין, מה כתוב, ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו, אלו שלמדו עליו זכות משתדלים להשיבו לעולם הזה ואינם יכולים, מה הטעם, כי הים הולך וסוער עליהם, גזרת הדין הולך וסוער בעונותיו של האדם ומתגבר בשבילם. אז יורדים עליו ג' שליחים ממונים, אחד, הכותב כל הזכיות וכל החובות שעשה האדם בעולם הזה, ואחד שעושה חשבון הימים, ואחד שהיה הולך עמו כשהיה במעי אמו... והרי העמדנו שגזרת הדין אינו שוכך, עד עת ההוא שכתוב, וישאו את יונה, וישאו כשנושאים אותו מביתו לבית הקברות. אז מכריזים עליו אם הוא צדיק מכריזים עליו ואומרים תנו כבוד לצורת המלך, יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו... (ויקהל פח)
אין גזירה יוצאה מפי הקב"ה אלא בהסכמת צדיקי הדור (שהם בית דינו), כמ"ש באידרא רבא (קמ"ב ב') סוד ה' ליראיו, ועד דלא אסכימו לא נחתין דינין לעלמא. ואיך יהיה זה, והלא הם אדרבא מתפללים בעדם, רק שהוא בענין אחר הדומה לו כענין שהיה בדוד המע"ה בכבשה (וירמיה היה בבני ענתות, וגלות י' שבטים היה ישעיה בשבנא, ואברהם אע"ה בסדום הוא במה שהפריד לוט מקודם וכן הכל). ולכן צריך שמירה בזה שלא יצא לעולם דבר רע מפיו, ולכך הצדיק נתפס ובהדי הוצא לקי כרבא... (חלק ב צדקת הצדיק פז עמוד כה)
...וזהו "אוי לנו מיום הדין", כי נתלבן באש רוחנית. ולא עוד אלא שאז נרגיש יסורי היפך האמת, ויותר קשה מיום הדין יהיה לנו יום התוכחה, שיוכיח הקב"ה לכל צדיק וצדיק... ונמצא הבושת גדול מאד, כי יראו בעיניהם המרחק הרב נגדו יתעלה, ויתבייש ויכלם הרבה יותר מר מגיהינם אשר בחרוהו בחייהם וכל שכן אחרי מותם בהכירות אותו יתברך יותר, וכדאי בזיון וקצף. (חלק ב עמוד רה)
וענין זה שכל דבר ודבר בשביל עצמו הוא כל כולו, הנה זה יסוד מוסד, עד שמצינו בחז"ל כי הבריאה יש לה דין ומשפט ושכר ועונש. כן אמרה המשנה (ר"ה ט"ז), "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן וכו'". ואמנם כי כבר עמדו על זה הראשונים ז"ל, דמאי שייך לומר העולם נידון, כיון שהאדם נידון בראש השנה, ודאי כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו וכל שאר עסקיו, וכיון שכן הלא הכל נידון בראש השנה, ולפי דברינו אמנם לא כן הדברים, אלא האמת הוא כי יש להם לעצמם חשבון ומשפט גדול, יש לכולם יום ראש השנה, יום הרת עולם ממש לכל דבר ודבר. וה' הצדיק במשפט צדק הוא דן, וכי לא יהיה סתירה כלל בשני הדינים, הדין של ראש השנה על האדם, והדין על עצם התבואה והאילנות, ה' אלקים אמת והכל בהתאמה ודאי... (דעת תורה שמות עמוד פג)
ענין "יעברו לפניו כבני מרון" הוא כפשוטו... האדם יעמוד לבדו בעת יהיה נקרא לפניו, ושום אדם לא יעמוד אז למען לא יתבייש חס ושלום. וזהו מוסר נפלא ללמדנו דעת כמה להזהר בכבוד חבירינו גם בתוכחת עלי עוון... זהו המליצה, אם בעת אשר האדם נשפט על מעשיו היה אפשר לילך עם אשתו בניו ובנותיו, והיו רואין כי חלילה ה' ירצה ליגע באביהם או באמם הלא היו מתנפלים לבקש רחמים, זהו המליצה שעוברין בזה אחר זה איש איש לבדו ניצב אין בן ואח ומכיר ומודע, אשרי מי שעושה הכנה לזכות בדין לחיים וכל טוב. (חלק א עמוד צה)
ועל כל אלה, הן השי"ת מקור האמת, מציאותו אמת, ואי אפשר לצייר לנו דבר שאינו אמת אלא אצל נברא, שמציאותו בהסתר והשקר עמו תמיד. אבל כלפי השי"ת הרי אין שום הסתר חס ושלום, ואין שום אפשרות להסתר, ודבר שאינו אמת לאמיתו מכל צד לא יכנס לפניו יתברך כלל. ואם כן מה זה שנבקש כי ירחמנו בזכות אבותינו, הלא לא יעשה חס ושלום מה שאינו נכון על פי משפט האמת. ואם בדין חויבנו על פי האמת חס ושלום, איזה אמת יוכל להיות ברחמים?
...וגם צריכים אנו לדעת תמיד כי כן הוא, כאשר מזדמנת לפנינו איזו קושיא ולא נדע ביאור דבר. בודאי עלינו לדעת ולהכיר, כי מחשבות השי"ת עמקו מאד, ומה אנו ומה מדרגת נברא - אפילו מלאכים, שיוכלו להגיע לידי ידיעת עומק משפטו? ועלינו לברר לעצמנו, כי קושיות אלו המה רק אשר יבלבל אותנו היצר הרע למען החליש את האמונה בלבנו... (חלק א עמוד ח)
ועתה נשימה נא לב. אם יובאו שני גנבים לפני השופט, וימצא כי שניהם גנבו, וראוים למאסר, והתבונן השופט אם אפשר לתקנם שיחיו חיים ישרים, וימצא כי האחד בן אנשים טובים, וכל קרוביו ישרים, אלא שהיה לו חבר רע שהסיתו לחטא. אמנם אם ימסרוהו לרשות אבותיו והשפעתם ילמד שלא לעשות עוד רעה. אם כן אמר השופט בלבו, טוב לי לעשות ככה מלשים אותו במאסר. אך בחקרו על השני מצא, כי אין לו מי שישפיע עליו להטיב דרכו, ואם לא יענישנו כראוי לא יפסוק מלעשות רע, ולדאבונו לא מצא עצה אחרת אלא לאסרו.
הציור הזה נפלא מאד להבין ענין מדת הדין ומדת הרחמים, ואיך שניהם אמת גמורה. השי"ת לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. אך הוא בוחן לב לדעת מי עומד לעשות תשובה, ומי רחוק ממנה, ולא יתוקן אלא על ידי עונש מר. לאופן האחרון אנו קוראים מדת הדין, כי נראה שיד ה' פוגעת בו להענישו. אכן באמת גם מדת הרחמים תאמר ככה, כי מה בצע אם לא יענישוהו, הלא יוסיף רעה. לאופן הראשון אנו קוראים מדת הרחמים, אכן הלא גם הדין יסכים לזה, אחר שכל הכוונה במשפט היא, להיטיב אותו ולתקנו, ואם אפשר שיעשה תשובה ויתוקן למה לנו להענישו? אבל אין שום אפשרות שתהיה מדת הרחמים מוחלת החטא לגמרי בלי שום טעם, ואם לא תהיה תקוה שיתקן האדם דרכו גם בלי העונש...
עתה יתברר לנו הענין כולו. אמרנו כי ירשנו מאבותינו ירושה עשירה, הלא המה כוחות הנפש והמדות הטובות אשר בהם נוכל להתרכז אל האמת, לעמוד נגד היצר הרע ולחזור בתשובה. "זכות האבות" היינו הכוחות המביאות לידי זכות... וכיון שנמצאות בנו המדות הטובות והכחות המעולות, אשר השי"ת יראה ברוחב ועומק חכמתו כי עוד לא ניתק החבל בינינו לבין אבותינו הקדושים, ועדיין יש תקוה כי נבחר בדרך התשובה לתקן את אשר עיוינו, אזי הדין ניתן כי ירחמנו שופט הארץ, וזה אשר יעורר את מדת הרחמים בזכות אבות... (שם עמוד יג)
וסכנה גדולה למתגאה אפילו בעולם הזה, כי אינו נידון במדת הרחמים, אלא במדת הדין הקשה. ולא עוד, אלא אפילו מי שמצטיין מחבריו, ועל ידי זה נפרד מהם באיזו בחינה, כבר נידון הוא לבדו בלי צירוף אל הכלל, ולזכות ברחמים צריך להצטרף אל הכלל, כי הרחמים הם עם הכלל... (שם עמוד קכד)
אף על פי כן גם אלה החיים תחת ההשגחה הכללית הם בעלי בחירה, ונידונים בראש השנה על בחירתם. אמנם קיומם הוא בזכות הצדיק שהם "כלים" עבורו, אבל נידונים אם הם ראויים לזכות זו או לא. ובזה שונה האדם מכל שאר הנבראים, שהיות "כלים" תלוי רק בצרכי הצדיק לבד, אבל האדם נידון לא רק מפאת צרכי הצדיק, אלא גם מפאת בחירתו הוא, אם הוא ראוי לזכות לשמש לצדיק.
והנה גדר יום ראשון של ראש השנה - דינא "קשיא", דין הפנימיות, הוא דינו של הצדיק עצמו שנמצא תחת ההשגחה הפרטית. וזהו "דינא עילאה" המוזכר בזוהר... וגדר יום שני הוא דינו של ה"כלי" לפי מבט ההשגחה הכללית. ודין זה הוא "רפיא", כי נדרשות זכויות יותר מועטות כדי לזכות להיות כלי לצדיק מאשר לזכות בדין בזכות עצמו. וזהו "דינא תתאה", דין בבחינת החיצוניות, תקון העולם עבור עבודת הצדיק, סוד העולמות כדברי האר"י ז"ל... (חלק ב עמוד עו)
והנה האדם בודאי אחראי בעד בחירתו הרעה ביכולת האדם להתגבר על כל נסיון הניתן לו, ובידו להתגבר על כל הגורמים והמסיתים החיצוניים והפנימיים המתיצבים לו בדרך, ואם לא התגבר עליהם הרי הוא חייב בדינו יתברך, אך אם יביטו על האדם במדת הדין כזאת, "מי יצדק לפניך בדין"? אבל כל ענין האחריות הוא יחסי, דהיינו באיזו חומרת הדין מסתכלים על החטא, ועל כן מבקשים מלפניו יתברך שיביט עלינו על פי מדת הרחמים, שיתחשב גם בקושי הנסיון ובגורמים לחטא... ודרגות רבות יש למבט זה של רחמים, רחמים אחר רחמים, עליונים ונשגבים, עד שיש גם גדר של "רצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה (היצר הרע) ושעבוד מלכיות מעכבים". שאם קיימת באדם התשוקה הפנימית לעבוד יתברך בטהרה ולהשתחרר מגלות היצר הרע, מאריך לו הקב"ה ברחמיו ומגדיל במשפטו את חשיבות הגורמים לחטא, עד שמחשיב לו כאילו אלו גרמו את הכל, ואם כן, לבסוף, כביכול, כאילו נוטל האחריות על עצמו, על מדות הנהגתו יתברך. וזה ביאור מה שכתב מהר"ל, שהקב"ה מניח החטאים על לבושיו, שהם כידוע מדותיו יתברך... ולמען התחסדו עם ברואיו סובל כביכול חילול כזה, וממילא אין כאן עוד חילול אלא קידוש ה' עליון ונשגב... (שם עמוד קג)
...פירוש, ביום הדין הגדול, דין עולם הבא, לא שייך רחמים כלל. כל עניני הרחמים הם סיועים שונים בהכנה. אבל עצם הוויית ומדרגת האדם היא כפי שהיא באמת. והרי הוויתו הרוחנית שיצר האדם על ידי תורה ומצוות היא היא עולם הבא שלו. אם כן סוף מעשה, העולם הבא שהוא התכלית, הוא דין. על כן מתחילה היה ראוי שכל ההנהגה תהיה במדת הדין, אלא שראה השי"ת שאין העולם מתקיים, פירוש, לפי דקות משפטו עדיין מצא בזה חסרון, כי כיוון שאינו מתקיים יש כאן חסרון, שהרי האמת השלמה מתקיימת לעד, על כן שיתף מדת הרחמים.
ואולם אנו מוצאים על משפט העולם הבא גם כן בחינת רחמים, כבגמרא ראש השנה י"ז, "בית הלל אומרים, ורב חסד - מטה כלפי חסד". ומבאר שם, שאם הוא מחצה זכיות ומחצה עבירות מטה כלפי חסד, כלומר, שמחשיב את המחצה כרוב. פירוש, רוב המעשים קובע את תוכן האדם המשפיע על כל מהותו. אולם במצב של מחצה על מחצה לא ישפיעו עליו המעלות, אף שגם השפעת החסרונות מסולקת. אכן הבריאה נבראה בחסד כזה, שאפילו מי שאין בו רוב מהמעלות, אלא רק שאין משפיעות עליו החסרונות, כבר די בנקיון כזה, שיוכל לעבור דרך חלונות נפשו מאורו יתברך... (חלק ג עמוד רכו, וראה גם אלקים-מדת הרחמים)
כדי לגשת להבנת ענין עמוק זה אפילו במקצת, צריך לדעת שכבר לימדונו חז"ל שכמה דינים יש לנפש לאחר מיתה, יש דין חיבוט הקבר וכף הקלע, ויש דין גיהנם. כבר בארנו שענין חיבוט הקבר הוא שעל ידו מכיר האדם שכבר פירש מהעולם הזה ושלא תוכל הנפש לשוב עוד אל הגוף ותאוותיו. וענין כף הקלע ביארנו שאף על פי כן נפש הרשע עדיין רודפת אחרי הרגל תאוותיה ואין לה מנוח, וכח התאוה יריצנה הנה והנה בחיפוש מטורף אחר מה שאי אפשר למצא שם, עד שבאורך הזמן התאוות משתכחות ממנה לאט לאט. רק אחרי כלות כל אלה תוכל הנפש ליכנס לגיהנום, שענינו לראות באור גדול ובהיר מאד את עוצם חטאו שמרד נגד בוראו והוא מצטער על זאת בחרטה נוראה, כי מרגיש בנפשו העדר מציאות אמיתית על אשר הדביק את עצמו בחייו אל אין והבל, כי מה שהוא נגד רצונו ית' הוא הבל, ולכן הוא עצמו נעשה הבל, כמו שכתוב "וילכו אחר ההבל ויהבלו" (ירמיה ב' ה'), ואין לך צער גדול מזה... (חלק ד עמוד קצד, וראה שם עוד)
בראש השנה בשעת הדין השכל מעיד לחובה, כמשאז"ל "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, א"ל חטאים תרדף רעה" (ירושלמי מכות ב' ו'), היינו שהשכל מכיר שהעונש הוא תוצאת החטא ואין מנוס ממנו, אבל ללב יש מוצא להסתתר בדבקות.
וגדר הדבר עמוק מאד, והוא מש"כ מהר"ל (נתיב העבודה ב') שבאמונה מידבק האדם "במדרגה העליונה הנעלמת", כוונתו: בהשגת הלב אפשר לאדם להתעלות למעלה מגדר עולמנו עכשיו, למעלה מאפשרות השגתנו בשכל, הוא בבחינת עולם הבא - התיקון הכללי - גילוי אחדותו ית', שמצד ההוא אין מציאות לרע. על כן כשנדבק הלב לשכינה - היינו עלמא דאתכסייא, שאין לחקירת השכל השגה בו, כמש"כ "במכוסה ממך אל תחקור", וכיון שהגיע בלבו לעולם זה בטלו הדינים... (חלק ה עמוד תצב, וראה שם עוד)