(ראה גם: אלקים-כללי, ידיעת הבורא, תורה-דברה תורה כלשון בני אדם)
אוי לו למי שידמה אותו לאיזה מדה, ואפילו מאלו מדות שלו, ומכל שכן לבני האדם שהם כלים ונפסדים, אלא הדמיון (שאנו מדמים) הוא כפי השליטה שלו על אותה המדה, ואפילו (כפי שליטתו) על הבריות. ואין (דמיון למעלה) ממדה ההיא. וכששליטותו מסתלק ממנה (מאותה מדה), אין לו מדה ולא דמיון מדה... (בא ריט, ועיין שם עוד)
...ודבר אחד רציתי לשאול ממך שתיישב לי, בישיבה של הרקיע שאלו שאלה, עולם הבא אין בו אכילה ושתיה, והרי כתוב, באתי לגני אחותי כלה וגו' אכלתי יערי עם דבשי וגו', מי שאין בו אכילה ושתיה, הוא יאמר אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי.
א"ר שמעון, והקב"ה מה השיב להם, אמר לו, הקב"ה אמר, הרי בן יוחאי יאמר, ובאתי לשאול ממך. א"ר שמעון, כמה חביבות חיבב הקב"ה את כנסת ישראל, ומרוב האהבה שאהב אותה, שינה מעשיו ממה שדרכו לעשות, כי אף על פי שאין דרכו באכילה ושתיה, עם כל זה בשביל אהבתה אכל ושתה, כי כיון שבא אליה עשה רצונה, כלה הנכנסת לחופה ורוצה לאכול, אינו דין שיאכל החתן שלה עמה, אף על פי שאין דרכו לעשות כך, זה שאמר באתי לגני אחותי כלה, כיון שבאתי אצלה ללכת עמה לחופה, אכלתי יערי עם דבשי וגו'. (פנחס תקנב)
...ואשר חשבו שנראה להם אותו גוף יעורו מפתיותם, האם לא היה הגוף ראשית ידיעתנו, ובמה שיש בו מן העקבות חקרנו ודרשנו עד אשר הגענו לידיעת עושהו, והיאך יחזרו אל א ב ג ד דרך משל, וירצו להשיגו גוף, והאם היה הגוף אשר אנו מחפשים לו עושה מיוחד ומסויים בעצמו עד שאפשר שיהא עושהו דבר אחר זולתו, אלא חפשנו עושה לכל גוף שראינו והשכלנו, וכל גוף שיושג בדעתינו הרי העושה הזה עשהו, והוא חוץ ממנו...
...אבל אותם שאינם מבקשים לקבוע אותו כגוף, אבל מבקשים הם שתהא לו תנועה או תנוחה או כעס או רצון או מה שדומה לכך, הרי הם מבקשים שיהא גוף באמת מפאת הענין לא מפאת המלים, והרי הם דומים למי שאמר איני תובע את ראובן מאה זוז, אבל תובע אני ממנו שרש הרבבה, שהוא לא סלק מעל ראובן אלא בטוי המאה, אבל ענינה נשאר. וכאשר נמנעה הדרישה שהוא גוף, נמנעה עמה הדרישה לדבר ממאורעות הגוף כלל. (מאמר ב הקדמה)
והואיל וכבר הקדמתי ענינים אלו ראיתי להסמיך לו רוב התארים והאמרות אשר שואלים עליהם בענין זה... ואסמיך לכך דבר כללי, ואומר שכל מה שנרמז עליו בענין זה עצם או מקרה או תואר לעצם או מקרה, לא יתכן ממנו לא מעט ולא הרבה בענין העושה, לפי שהעושה הזה יתברך נתאמת לנו שהוא עושה הכל, ולא נשאר שום עצם ולא מקרה ולא מה שמתארים בו שלא הוגדר והוגבל ורוכז, ונתאמת כי העושה הזה עושהו, ולפיכך נמנע ומוכחש שייאמר עליו דבר ממה שהוא עושהו. וכל מה שימצא בספרי הנביאים מתארי העצם או המקרה אי אפשר שלא ימצא להם בלשון ענינים זולת הגשמות, כדי שיתאים למה שמחייב העיון, וכל מה שאנו אומרים אנו מקהלות המאמינים מתאריו דברים הדומים להגשמה, הרי הוא דרך משל וקירוב להבנה, ולא כפי הגשמת הבטוי שאנו אומרים בדומה לו בבני אדם. וכיון שכבר בארתי שלש נקודות אלו אל יטעוך אתה המעיין בספר ויביאו אותך לידי ספקות באמרך "היה" ובאמרך "חפץ"... וכל הדומה לכך. וכך ממה שיש בספרים, לפי שאין אנו אומרים את הבטוים הללו אלא לאחר קביעת היסוד כפי שהקדמנו, שהם חוזרים אליו ומתפרשים על פיו... (שם פרק ח)
...וצריך שיוסב כל דבור שיש בו ספק אליהם, כדי שיתאים להם מן המלים המושאלות, מהם מה שאמר הכתוב, "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו", והנני מבאר כי זה על דרך הכבוד, כשם שלו כל הארצות וכבד אחת מהן באמרו זו ארצי... כך לו כל הצורות וכבד צורה אחת מהן במה שאמר זו צורתי, על דרך הייחוד לא על דרך הגשמות. ומהם מה שאמר הכתוב, "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", והנני מבאר שהכוונה בכך שהוא כאשר מעניש ומכלה למי שכפר וכזב.
ועתה על הכמות, ואומר כי ענין הכמות כולל שני דברים שלא יתכנו כלפי הבורא, אחד מהן מדת אורך ורוחב ועומק, והשני פרקים וחבורים מתפרקים ומתחברים זה בזה, ולא ייאמר על הבורא דבר מזה, בראיות מן המושכל ומן הכתוב ומן המקובל. מן המושכל, כי החבורים והצירופים הללו הם אשר חפשנו להן בורא, נתננו עליו דעתנו ומצאנוהו, ולא נשאר מהן מאומה שלא נכלל תחת הענין שהוא עושהו. אבל מן הכתוב, הרי כפי שהקדמנו "פן תשחיתון" ושאר הפרשה. ומן המקובל, שאנו מצאנו חכמי אומתינו הנאמנים על דתנו, בכל מקום שמצאו מן הספקות הללו אינם מתרגמים אותו בלשון גשמות, אלא מסיבים אותו למה שמתאים לכלל שקדם... שהבטויים הללו נתכוונו בהם לענינים נכבדים ונעלים, לפיכך תרגמום כפי שנתאמת אצלם. ומזה תרגמו הנה יד ה' - הא מחא מן קדם ה', ותרגמו תחת רגליו - ותחות כורסי יקריה, ותרגמו על פי ה' - על מימרא דה'... (שם פרק ט)
וכיון שכבר בארתי כי המושכל והכתוב והמקובל מסכימים לשלול הדמיון מכלפי ה', אפרש את המלים הללו הגשמיות. ואומר שהם עשר, ראש, כאמרו וכובע ישועה בראשו (ישעיה נ"ט י"ז), ועין, כאמרו "עיני ה' אלקיך בה" (דברים י"א י"ב), ואוזן, כאמרו "כי בכיתם באזני ה'" (במדבר י"א י"ח), ופה כאמרו "על פי ה'" (שמות י"ז א'), ושפה, כאמרו "ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים כ"ט ל"ה), ופנים, כאמרו "יאר ה' פניו אליך" (במדבר ו כ"ה), ויד, כאמרו "הנה יד ה'" (שמות ט' ג'), ולב, כאמרו "ויאמר ה' אל לבו" (בראשית ח' כ"א), ומעים, כאמרו "על כן המו מעי לו", (ירמיה ל"א י"ט), ורגל, כאמרו "והשתחוו להדום רגליו" (תהלים צ"ט ה').
הלשונות הללו וכל הדומה להן מפעולות הלשון והתרחבותה, שמניחה כל אחד מהן על ענין ובאורן ממה שאנו מוצאים שלא בענין הבורא, ובכך נדע כי הלשון כך היא אמתתה ודרכה, שמרחיבה ושואלת וממשילה, כמו שמרחיבה ואומרת שהשמים מבטאים, כאמרו השמים מספרים כבוד א-ל (תהלים י"ט ב')... ושהגבעות לובשות "וגיל גבעות תחגרנה" (תהלים ס"ה י"ג), וכל הדומה לכך מה שאינו נספר בקלות.
ואם יאמר אדם ומה התועלת בהתרחבות הלשון כל ההרחבה הזו וגרמה לנו ספקות הללו, היתה מסתפקת במלים ברורות ופוטרות אותנו מן המעמסה הזו. ואומר, כי אלו הסתפקה בבטוי אחד היה מתמעט השמוש, ולא היה אפשר לדבר בה כי אם על מקצת המטרות, לפיכך התרחבה כדי שתמלא כל חפץ, וסמכה על מה שבשכל ובכתובים ובמסורת. ואלו באנו לתארו במלים כפי דיוקן צריכים היינו לעזוב שומע ורואה ורחום וחפץ, עד שלא נבטא כי אם האנוכיות בלבד.
ואחר שכבר בארתי את זאת אשוב לאותן העשרה לפרש עניניהן. ואומר, רצו הנביאים ב"ראש" ענין כבוד ורוממות, כמו שאמר שם בבני אדם, "כבודי ומרים ראשי" (תהלים ג' ד'), ורצו ב"עין" השגחה, כאמרו "ואשימה עיני עליו" (בראשית מ"ד כ"א), ורצו ב"פנים" רצון וכעס, כמו שאמר "באור פני מלך חיים" (משלי ט"ז ט"ו), ואמר "ופניה לא היו לה עוד" (ש"א א' י"ח), ורצו ב"אזן" קבול דברים, כאמרו "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" (בראשית מ"ד י"ח), ורצו ב"פה" ו"שפה" הסבר וצווי, כאמרו "על פי אהרן ובניו" (במדבר ד' כ"ז), ורצו ב"יד" יכולת, כאמרו "ויושביהן קצרי יד" (מ"ב י"ט כ"ו), ורצו ב"לב" חכמה, כאמרו "נער חסר לב" (משלי ז' ז'), ורצו ב"מעים" חנות, כאמרו "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ' ט'), ורצו ב"רגל" כבישה, כאמרו "עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים ק"י א'). וכיון שמצאנו בכגון מלים אלו בבני אדם שלא על דרך הגשמות לעתים קרובות, כל שכן שנעמיד פירושן בעניני הבורא שלא על דרך הגשמות...
ואם יהרוס הורס ויאמר והיאך אפשר לבאר באורים הללו לבטוים גשמיים אלו ולמה שמתיחס אליהם, והרי כבר אמר הכתוב בפירוש, כי דמות כדמות אדם כבר ראוה הנביאים מדברת עמהם, ויוסיף לומר ועל אחת כמה שהיא על כסא ומלאכים נושאים אותו מעל מושב נשא, כמו שאמר "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו), ויש גם שתיראה דמות זו על כסא ומלאכים מימינה ומשמאלה, כמו שאמר, "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו". אנו עונים כי הדמות הזו ברואה, וכן הכסא והמושב הנשא, ונושאיו כולם נבראים בראם הבורא מזוהר, כדי שיתאמת לנביאו שהוא אשר נבא אותו בדבריו, כמו שנבאר במאמר השלישי. והיא דמות נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה בהירת זהר, והיא נקראת "כבוד ה'", ועליה הוא שתיאר אחד הנביאים "חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב" (דניאל ז' ט'), ועליה מה שמתארים החכמים שכינה... (שם פרק י)
עתה אדבר על האיכות, והם המקרים, ואומר שהוא באמת לא יתכן שיארעהו מקרה, כי הוא בורא כל המקרים, וזה שאנו מוצאים אותו אומר שהוא אוהב דבר ומתעב דבר, ענין הדברים שכל מה שצונו לעשותו קראו אהוב לפניו, כיון שחייב אותנו לאהבו, כאמרו כי ה' אהב משפט, כי צדיק ה' צדקות אהב (תהלים י"א ז'), וכל הדומה לזה... ומה שאנו רואים אותו אומר שהוא רוצה ושהוא כועס, הרי הענין בכך שמקצת ברואיו אשר חייב להם את האושר והגמול קרא את זה רצון, כאמרו "רוצה ה' את יראיו" (תהלים קמ"ז י"א), וכאשר נתחייב מקצתם עינוי ועונש קרא את זה כעס, כאמרו, "פני ה' בעושי רע" (שם ל"ד י"ז). אבל הכעס והרצון הגשמיים, והאהבה והתיעוב הגשמיים, לא יהיו אלא במי שחושק ופוחד, ונמנע הוא כלפי בורא הכל שיחשק לדבר ממה שברא או יירא ממנו, ועל דרך באור זה יתר תארי האיכות המדומים.
ועל הנספח (ספוח דבר והתייחסותו אליו), אומר, לא יתכן לספח לו מאומה על דרך הגשמות ולא ליחסו עליו, לפי שהוא הקדמון, ואין כלום מן הנבראים נספח אליו ולא מתיחס עליו, ועתה אחר שבראם לא יתכן שתשתנה עצמותו שיהיה דבר מתיחס אליו ונספח אליו דרך גשמות, אחר שלא היה אותו הדבר, וזה שתמצא את הכתובים קוראים אותו מלך, ועושים את בני אדם לו עבדים, והמלאכים לו משרתים, כאמרו "ה' מלך עולם ועד" (תהלים י' ט"ז)... אין כל זה אלא על דרך הרוממות והגידול, כיון שהמרומם מכל אדם אצלינו הוא המלך, ולענין שהוא עושה כל אשר הוא חפץ ומפעיל פקודתו... ומה שאנו מוצאים מיחסים אליו אוהבים ושונאים, כאמרו "אוהבי ה' שנאו רע" (תהלים צ"ז י'), אין זה אלא השאלה על דרך הכבוד והבזיון, לפיכך כבדו את הנשמעים מבני אדם בשם אוהבים, ובזו את המורדים בשם שונאים... (שם פרק יא, וראה שם עוד וערך אלקים-זמן-מקום)
ועל הקימה, כי הבורא יתברך ויתעלה אינו גוף, ולכן לא יתכן שתהא לו קימה כל שהיא לא ישיבה ולא עמידה ולא כל הדומה לכך, כל זה נמנע ממנו כיון שאינו גוף, וגם מפני שהוא הקדמון, בטרם היות דבר זולתו, ולפי שהקימה אינה אלא שפיטת גוף על אחר, ולפי שאפני הקימה מחייבים שינוי וחלוף לנצב. ומה שאומרים הכתובים, "וישב ה' מלך לעולם" (תהלים כ"ט י') אין הכונה בו אלא יציבות... (שם)
...וכבר התבאר כי המדות האלה השלש ענינם אחד, והנראה מהן אחד, ושאינן מחייבות שנוי לעצם כבוד הבורא יתעלה, ולא הכנסת המקרים עליו ולא הרבוי על ענינו מפני שהענין אשר נבין מהם הוא שהבורא יתעלה איננו נעדר ולא חדש ולא מתרבה, ואילו היינו יכולין להליץ על ענינו במלה אחת הכוללת אלו המדות בבת אחת, כמו שכולל אותם השכל כדי שיעלו אלו השלשה ענינים בדעתנו בה, כאשר הם עולים בשלש אשר זכרנו היינו מליצים בה עליו, וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בו מן הלשונות מלה שתורה על אמתת ענין הבורא ית' הוצאנו הענין ביותר ממלה אחת, והרבוי הנמצא במדות הבורא יתעלה איננו מצד עצם כבודו רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג ענינו במלה אחת שתורה עליו. וצריך שתבין מענין הבורא שאין כמוהו דבר, וכל אשר תספר אותו בו מן המדות צריך שתבין מהם ריחוק שכנגדם ממנו, כאשר אמר אריסט"ו השוללות במדות הבורא ית' אמתיות מן המחייבות, מפני שכל מה שמחייבין לעצם כבודו מן המדות איננו נמלט ממדות העצם או ממדות המקרה, ובורא העצם והמקרה לא תשיגהו מדה ממדותם בעצם כבודו, וכל המרוחקות ממנו מן המדות הן אמיתות בלי ספק...
וכבר הזהירנו הנביא שנשמר מחשוב שיש לה' צורה או דמיון כמו שכתוב (דברים ד') "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה", ואמר "ותמונה אינכם רואים זולתי קול", רוצה לומר הזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית ולא תדמוהו בדמות ולא דמיון מפני שלא נפלו עיניכם על דמות ולא על צורה בעת שדבר עמכם... ומפני שנמנע לדמותו בשכל ולהמשילו ברעיון מצאנו בספר הזה שהוא מיחס רוב שבחיו ותהלותיו אל שם הבורא, כמו שכתוב (נחמיה ט') "ויברכו שם כבודך"... (שער א היחוד, פרק י, וראה שם עוד וערך אלקים-תאר)
הנה מקום אתי - ...על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם, ואין עולם מקומו. (שמות לד כא)
ושכותי כפי - ...ותרגומו ואגין במימרי, כנוי לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש. (שם שם כב)
ומראה ולא בחידות - זה מראה דיבור, יכול מראה שכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני. (במדבר יב ח)
וירח ה' - ...וחלילה להיות ה' מריח ולא אוכל... רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב. (בראשית ח כא)
אני יוצא - על הגזרה היוצאת מה'. (שמות יא ד)
...וכאשר ידבר אדם על נכבדים ממנו, שהם מהעולם העליון, מוריד מעלתם עד שידמה כאילו הם דמות אדם כדי שיבין השומע, ואמר "והאיש" גבריאל... ובדרך הזאת תפשו בעליון העליונים, אמר "כובע ישועה בראשו", "כי פי ה' דבר"... ועל זה הדרך אמר "וירד ה'". (שם יט כ)
...על כן לא תתכן לה' צורה, כי הוא ברא כל עצם, כי כל צורה עומדת (עצמאית) או מקרה... (שם כה מ, וראה עוד אלקים-מקום)
...והנה לאחד אין תמונה, והוא כמו כלל לכל התמונות, כי מאתו יצאו. והגויות העליונות כגון המאורות אין להן פנים ואחור (שהם עגולים), ואף כי נשמת האדם העליונה (אין לה צורה), ואף כי לעליון העליונים... (שם לג כא)
...ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס, ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל ספור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהא-ל... ואם כן למה תרגם כאן אנא איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין, "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה", כי הוא ספור אמירה, לא ספור מעשה, לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה... וכן אמר שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קבול תפלה, ויתרגם שמיע קדם ה' וקבלא אקביל קבילתיה. ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום בין במראה בין מאמר מוחלט, כי בכלם יתרגם ויאמר ה', מליל ה', והיא גם היא תורה על גשמות, והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה'... ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום, שהדבר מושג בראיה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד, והוא צריך השגחה והתבוננות, יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר, "כי ראה ה' בעניי" (בראשית כ"ט ל"ב)... שאין הראיה בהם שיראה את גופם, אבל שישגיח בענינם וידע אותו, וזה דרכו בכל התורה לא כטעם שעלה בדעת הרב...
ובלשון העברה כנה אונקלוס יתרגם ויעבר ה' על פניו, ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב, ואם כן איך תרגם ה' אלקיך הוא עובר לפניך, ה' אלקיך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא ירא ממנו אונקלוס... וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלקים, באצבעה דה'. ומה שתירץ בו הרב כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה מימינו אש דת למו, כתב ימיניה, ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע...
וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך, כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו, והוא תרגם "אם אין פניך הולכים", אם לית שכינתך מהלכא ביננא, ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך, שכבר אמר לו הקב"ה הנה מלאכי ילך לפניך, ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו הא-ל בעצמו ובכבודו... ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד ה' מלא את המשכן וזולתו, איך יקבעו בו ברוך, והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים. ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא הא-ל יתברך.
אבל הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן. ובמעמד הר סיני יתרגם אונקלוס כל מלת אלקים הנזכר בפרשה יקרא או מימרא דה', וכאשר הזכיר הפרשה בשם המיוחד לא יאמר כן, והכל בהשגחה ובחכמה ממנו, ועוד אזכיר זה בעה"י. ומה שתרגם אונקלוס וידבר אלקים את כל הדברים האלה, ומליל ה', טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם, והמשכיל יבין. אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה... אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם והא אנא עמך, בעבור כי שם כתוב "והנה ה' נצב עליו", והמשכיל יבין... (בראשית מו א, ועיין שם עוד)
א-לוה זה אחד הוא... ולא אחד כגוף הנחלק למחלקות ולקצוות... אילו היו אלקויות הרבה היו גופים וגוויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדים זה מזה אלא במאורעין (מקרים) שיארעו בגופות. ואילו היה היוצר גוף וגויה, היה לו תכלית, שאין אפשר להיות גוף שאין לו תכלית, וכל שיש לגופו תכלית, יש לכחו קץ וסוף. ואלוקינו ברוך שמו, הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות גופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. (יסודי התורה פרק א ז)
הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגויה, שנאמר כי ה' אלקיכם הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר "ואל מי תדמיוני ואשוה", ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים. (שם שם ח)
אם כן מה זה שכתוב בתורה, "ותחת רגליו", "כתובים באצבע אלקים", "יד ה'" וכו'? הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודברה התורה כלשון בני האדם, והכל כינויים הן... ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה את הקב"ה לבושיה כתלג חיוור, ואחר ראהו חמוץ בגדים מבצרה... לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה. ואמיתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו... (שם שם ט)
וכיון שנתברר שאינו גוף וגויה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה... ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים, ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי... (שם שם יא)
הואיל והדבר כן, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק וגו', על הכל אמרו חכמים "דברה תורה כלשון בני אדם"... וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה. (שם שם יב)
כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וחשבו שהשם על צורת אדם, רצוני לומר תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב, וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר. אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית, הנה תדע המופת על כל זה מזה המאמר, אבל הערתנו הנה בזה הפרק, היא לבאר ענין צלם ודמות. ואומר כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי תאר... אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, רצוני לומר על הענין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמתתו... ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלקים ברא אותו... (חלק א פרק א)
...אבל התרגום נהג מנהגו באלו הענינים, וזה כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל הבורא וישיגהו גשמות או משיגי ההגשמה יחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לענין אחר מצטרף לבורא מחוסר, אמר באמרו "והנה ה' נצב עליו" יקרא דה' מעתד עלוהי... וכן עשה באמרו "ויעבור ה' על פניו ויקרא", ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וקרא, והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלא ספק... והנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחוסר הנה קול, ויהיה הענין ויעבור קול ה' על פניו ויקרא, וכבר ביארנו השאלת הלשון לקול עברה, "ויעבירו קול במחנה", ויהיה הקול ההוא אשר קרא... ולא תרחיק היות זה הענין העמוק הרחוק להשיגו סובל פירושים רבים, כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו, ועליך לבחור אי זו מן ההאמנות שתרצה... (שם פרק כא)
כבר ידעת אמרם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין והוא אמרם "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם... ואתה יודע כי התנועה היא משלמות בעלי חיים והכרחית לו בהשלמתו, וכמו שהוא צריך לאכילה ושתיה להחליף מה שיותך, כן הוא צריך לתנועה לכוין אל הטוב לו והמורגל, ולברוח מן הרע לו ומה שהוא כנגדו, ואין הפרש בין שיתואר יתעלה באכילה ובשתיה או שיתואר בתנועה. אבל לפי לשון בני אדם, כלומר הדמיון ההמוני, היו האכילה והשתיה אצלם חסרון בחק הבורא, והתנועה אינה חסרון בחקו, ואף על פי שהתנועה אמנם הצריך אליה החסרון... (שם פרק כו)
אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר שם השתדלותו בסלוק ההגשמה וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו, וכל מה שימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה ישים עניני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר שכינה או השגחה. והנה תרגם ירד ה', יתגלי ה', וירד ה', ואתגלי ה', ולא אמר ונחת ה'... אלא שהוא תרגם "אנכי ארד עמך מצרימה", אנא אחות עמך למצרים, וזה דבר מופלא מאד יורה על שלימות זה האדון וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם, ופתח לנו בזה התרגום ענין גדול מעניני הנבואה. והוא כי תחלת זה הספור אמר "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב"... ומכאן תתעורר כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בו בחלום או במראות הלילה, ובין מה שיאמר בו במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בו סתם "ויהי דבר ה' אלי לאמר", או "ויאמר ה' אלי לאמר". ואפשר עוד אצלי כי אונקלוס פירש אלקים הנאמר הנה מלאך, ולזה לא הרחיק שיאמר אנא אחות עמך למצרים... (שם פרק כז, וראה שם עוד)
...אם כן אמרו "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", רוצה לומר קיום סבותיו, כלומר הנפלאות אשר יראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא, וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק, גבורתיה, מפני שהרצון בכלם הפעולות הבאות ברצונו...
והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר ותחות כורסיה, שאם היה מיחס הכסא לו על הענין המובן תחלה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות, ויחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה, אשר הוא אור נברא... וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה הענין, אך להרחיק הגשמות לבד, כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה, ויגזור בו ויאמר כפי הצריך לזה... (שם פרק כח, וראה שם עוד)
...אמנם הרחקת ההגשמה והסרת הדמוי וההפעליות מהשם, הוא ענין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולסכלים ולחסרי השכל, כמו שימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו, כי אין יחוד כי אם בהסרת הגשמות, כי הגשם אינו אחד אבל מורכב מחומר וצורה שנים בגדר, והוא גם כן מתחלק מקבל החלוקה, וכשיקבלו זה ויוגדלו עליו ויתבלבלו בכתבי ספרי הנביאים יבואר להם ענינם ויפורשו להם ראשון ראשון, ויעירו אותם על שתוף השמות והשאלותיהם אשר כלל אותם זה המאמר, עד שתהיה אמתת האמונה באחדות השם ובהאמין ספרי הנביאים אמונה שלמה בידם... (שם פרק לה)
...ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי ע"ז מאד, ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי ע"ז שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע שעובד עבודה זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים, אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים אם יהיה מקצר מן העיון, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יבא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה, וכל שכן במצוא פירוש אונקלוס ופירוש יונתן בן עוזיאל ע"ה ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר. (שם פרק לו)
כל מה שבא מענין השמע מיוחס לא-ל יתעלה, תמצא אונקלוס הגר נשמר ממנו, ופירש ענינו בהגיע המאמר ההוא אליו יתעלה, כלומר שהוא השיגהו, ואם היה בכלל הצעקה והתפלה יפרש ענינו שהוא קבל או לא קבל, ויאמר לעולם בתרגום שמע ה' - שמיע קדם ה'... אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו יתעלה, פירש אונקלוס בו פירושים מופלאים, לא התבאר לי כוונתו ודעתו. והוא כי במקומות יפרש וירא ה' - וחזא ה', ובמקומות יפרשהו וגלי קדם ה'. אמנם פירוש וחזא ה' היא ראיה מבוארת, על היות חזא גם כן בלשון הארמי משותף ושהוא מורה על ענין השגת השכל כאשר יורה על השגת החוש. ואני תמה אחר שהענין כן אצלו על מה ברח מן הקצת ופירשו וגלי קדם ה'? וכאשר השתכלתי במה שמצאתיו מנוסחאות התרגום עם מה ששמעתי בעת הלמוד, ראיתיו כשימצא הראיה מחוברת בעוול והיזק וחמס יפרשהו וגלי קדם ה', ואין ספק שמלת חזא בלשון ההוא גוזרת ההשגה וידיעת הדבר המושג כפי מה שהושג, ולזה כשמצא הראיה נתלית בעוול לא יאמר וחזא, אבל וגלי קדם ה'... (שם פרק מח, וראה שם עוד)
אשר הביא המאמינים מציאות התארים לבורא להאמין בהם, קרוב לאשר הביא מאמיני ההגשמה להאמין בה, וזה כי מאמין ההגשמה לא הביאהו אליה עיון שכלי, אבל נמשך אחר פשוטי הכתוב... (שם פרק נג, וראה עוד אלקים-תאר)
בהרחקת הגשמות לפי דעת המדברים. דרכי המדברים וטענותיהם על הרחקת הגשמות חלושות מאד... (שם פרק עו)
אמר הכוזרי, מי ששומע דבריכם כי האלקים דבר עם המונכם, וכתב לכם לוחות וזולת זה, הדין עמו שייחס אליכם דעת ההגשמה. גם אתם אין להאשימכם, כי אין מדחה למעמדות הגדולים האלה, ויש לדון אתכם לזכות בהשלכת ההקשה והעיון השכלי.
אמר החבר, חלילה לא-ל מן השקר ושיבא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר. ותחלת עשרת הדברים הוא הצווי שנאמין באלקים, והשני האזהרה מעבוד אלהים אחרים חוץ מה' ומשתף לו ומעשות פסל ותמונה ותבנית, וכללו של דבר: מהגשים. ואיך לא נרוממהו מהגשמות, ואנחנו מרוממים קצת מבריאותיו מהגשמות, כנפש המדברת, אשר היא האדם באמת, כי אשר ידבר עמנו ממשה וישכיל וינהיג איננו לשונו ולא לבו ולא מוחו, אך אלה כלים למשה, ומשה נפש מדברת מכרת, איננה גשם ואיננה נגבלת במקום... כל שכן בורא הכל יתברך. אמנם הדין עלינו שלא נדחה מה שקבלנו מן המעמד ההוא, ונאמר שאין אנחנו יודעים איך נגשם הענין עד ששב דבור וקרע את אזנינו, ולא מה שברא לו יתברך ממה שלא היה נמצא, ולא מה שהעביד לו מן הנמצאים, כי לא תחסר לו יכולת, כאשר נאמר כי הוא יתברך ברא את הלוחות וכתב אותם כתב חרות, כאשר ברא את השמים וכוכבים ברצונו בלבד, ורצה יתברך ונגשם על השיעור אשר חפץ ועל המתכונת אשר חפץ, ונחרת בהם הכתב בעשרת הדברים, כאשר נאמר כי קרע את הים ושמהו לחומות... וכן הקריעה והבנין והתקון מיוחסים אליו יתברך, לא נצטרך בו אל כלי ולא אל סבות אמצעיות כאשר יצטרך בפועל הברואים... וכן יצטייר האויר המגיע אל אוזן הנביא בצורות האותיות שהן מורות על הענינים שהוא חפץ להשמיעם אל הנביא או אל ההמון. (מאמר א פח ופט)
אמר הכוזרי, איך תעשה במדות שהן יותר גשמיות, כמו רואה, ושומע, ומדבר, וכותב על הלוחות, ויורד על הר סיני ושמח במעשיו, ומתעצב אל לבו?
אמר החבר, הלא דימיתיו לך בשופט צדק שאין חטאה במדותיו, ויוצאים מדיניו הצלחת עם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת בתיהם והחרם אותם... ושהוא רואה ושומע, ושהאויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים והארץ, ונקרא כותב ומדבר, וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא אצלנו רוח הקדש, הצורות הרוחניות הנקראות "כבוד ה'", ונקרא על דרך העברה ה': "וירד ה' על הר סיני" (שמות י"ט כ'), ואנחנו עתידים להוסיף על הענין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות. (מאמר ב ג וד, וראה שם עוד)
...אבל א-ל נגזר מ"אילות", וממנו יצאו כל חכמות, והוא מרומם מהתדמות להם... וקדוש כנוי שהוא נקדש ומרומם מהשתאות לו מדה ממדות הברואים, ואם יקרא בהם הוא דרך העברה. ועל כן שמע ישעיהו "קדוש קדוש קדוש" עד אין תכלית, והטעם שהוא נקדש ומרומם משישיגהו מאומה מטומאות העם אשר ישכון כבודו ביניהם, ועל כן ראה אותו על כסא רם ונשא. ויכונה ב"קדוש" הרוחני אשר לא יתגשם ולא יתלה בו דבר ממה שיתלה בגשמים. ויאמר "קדוש ישראל", כנוי לענין האלקי הדבק בו ואחריו בהמון זרעו, ודבקות מחשבה והנהגה, לא דבקות נגיעה...
ואם באמת הוא נעלה מן הרמז, כי הרמז הוא לצד מבלתי צד (מסמן תכונה יחידה), כי יש שירמזו אל הדברים הנפעלים מאתו המשמשים לו שמוש ראשון, כאשר ירמזו אל השכל יאמרו שהוא בלב או במוח, ויאמרו השכל הזה או השכל הלזה, ואין רמז באמת אל מה שאיננו נגבל במקום. ואף על פי שכל האברים משמשים לשכל, השמוש ההוא הוא במצוע הלב או המוח ככליו הראשונים, רומזים אליהם שהכל שמה, כן רומזים אל השמים, מפני שהוא כלי משמש בחפצו גרידה מבלתי סבות אחרות אמצעיות ביניהם, ואין רומזים אל דבר מהמורכבות, מפני שהם כלים משמשים במצוע סבות אחרות משתלשלות אליו יתברך שהוא סבת הסבות. ויאמר "היושבי בשמים" (תהלים קכ"ג א'), "כי האלקים בשמים" (קהלת ה' א'). ויש שיאמר על דרך העברה, "יראת שמים", "ירא שמים בסתר", "מן השמים ירוחמו". וכן רומזים אל עמוד האש ועמוד הענן, ומשתחוים נכחו, ואומרים כי האלקים שמה, כי העמוד ההוא משמש בחפצו לבד, ואיננו כשאר העננים והאשים הנקרים באויר מסבות אחרות. וכן רומזים אל אש אוכלת אשר ברא ההר אשר ראוה המון העם, ואל הצורה הרוחנית אשר ראוה האצילים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", וקראו אותה "אלקי ישראל", וכן רומזים אל ארון הברית ואומרים עליו "אדון כל הארץ", בעבור הראות הפלאות בהמצאו, והעדרם בלעדיו...
והצורך מביא להרחיב מעט בדברים בכאן, בעבור שהוא מקום טענה, איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום? ונאמין כי הנרמז אליו הוא הסבה הראשונה? ואנחנו מציעים בתשובת זה הצעה, ונאמר כי החושים אינם משיגים מן המוחשים כי אם מקריהם, לא עצמיהם, ואינם משיגים מן המלך על הדמיון זולתי המראים והתבניות והשעורים, ואיננו זה אמתת המלך שהם מקבלים עליהם לרוממו, אבל אתה רואהו במלחמה בתכשיט אחד, ותראהו במדינה בתכשיט אחר, ותאמר כי הוא המלך בגזירת השכל לא בגזירת החוש...
וכשרואה הנביא בעין הנסתרת הצורה התמימה שבצורות אשר ראה אותה בדמות מלך או שופט יושב על כסא דין בענין צווי ואזהרה, מהקם והמעדה (מוריד), ידע שהיא צורה ראויה למלך נעבד נשמע... ואל יקשה בעיניך דמות אדם לבורא, כי בבחינת השכל נדמה לו תחלה באור, כי הוא החשוב שבמוחשים והדק שבהם, והסובב והכולל חלקי העולם יותר מכלם.
וכאשר נחשוב במדות שאי אפשר לדחותן, בין על דרך ההעברה בין על דרך האמת, כמו חי ויכול ויודע וחפץ ומסדר ונותן לכל דבר מה שראוי לו ושופט צדק, לא נמצא במה שאנו רואים דמיון קרוב מהנפש המדברת, והוא האדם השלם, וזה מצד שהוא אדם, לא מצד שהוא גוף כי הוא משתתף בזה עם הצמח, ולא מצד שהוא חי, כי הוא משתתף בזה עם הבהמות... והאלקים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיותו, כאשר נקרא "חי העולמים", כבר נתברר הדמיון על דרך השכל, כל שכן שלנבואה ראות יותר גלויה מההקשה...
ועל שני הדמיונים לא יתכן שתהיה דמותו אצל הדמיון אלא צורת הגדול שבבני אדם, שממנו יוצא התוכן והסדר לשאר בני אדם על מדרגות, כאשר יוצא ממנו יתברך סדר העולם ומתכונתו, ורואים אותו בעת שהוא מהעדה ומקים ודן את המלכים, "עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב". ובעת הכעס והמחשבה לנסוע יושב על כסא רם ונשא, ושרפים עומדים ממעל לו. ובעת הנסיעה, המרכבה אשר ראה יחזקאל ושמרה כלה במחשבתו חוץ למקום הנבואה... ואלה הענינים אשר לא יושגו מדרך ההקשה, ביטלום פילוסופי יון, מפני שההקשה מרחקת מה שלא נראה כמוהו, וקיימו אותם הנביאים מפני שלא יכלו להכחיש מה שראוהו בעין הרוחנית אשר נתן להם יתרון בה...
והספק במה שראה ישעיהו ויחזקאל ודניאל, אם הם מהנבראים לעת הצורך, או מן הצורות הרוחניות הקיימות, ו"כבוד ה'" הוא הגוף הדק ההולך אחרי חפץ האלקים המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא כפי הדעת הראשונה, אך על הדעת השניה יהיה "כבוד ה'" כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא, ומרכבה, ורקיע, אופנים וגלגלים... ויש אחריו דק יותר מדק, עד שיגיע למדרגה שלא ישיגנה הנביא, ואם יהרוס אליו תנתק הרכבתו (ימות), כאשר אנחנו רואים בכחות הראות, כי מי שראותו חלושה לא יראה אלא באורה המועטת שהיא נשארת בין הערבים... ומי שראותו חזקה יראה השמש, אבל עצם השמש בעת זכותה לא תוכל עין להביט אליה, ואם ידחק לזה יתעוור. וזהו "כבוד ה'", ו"מלאכות ה'", ו"שכינת ה'" בשמות התוריים. אך פעמים הושאלו גם כן למשפטים הטבעיים, ואמרו (ישעיה ו') "מלא כל הארץ כבודו"... אך באמת לא יראה הכבוד והמלכות אלא על בחיריו וסגולתו ונביאיו... ואין להרחיק כל מה שנאמר ב"תמונת ה' יביט", "ויראו את אלקי ישראל" (שמות כ"ד י') ומעשה מרכבה, אף לא שיעור קומה, בעבור מה שיש בו מהכנס מוראו בנפשות, וכמו שאמר (שמות כ' י"ז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". (מאמר ד ג)
האלקים אינו גוף, כי הגוף איננו נמלט מחדושים, ומה שאיננו נמלט מן החדושים הוא חדש, ומן השקר שיקרהו מקרה, כי המקרה עמידתו בגוף הנושא, והמקרה מעולל גוף הולך אחריו נשוא עליו, והאלקים יתברך איננו נגבל ואיננו מתיחד בצד מבלתי אחר, כי זה מתנאי הגוף. (מאמר ה יז פרק ו)
אל לבו - משל לאדם החושב בלבו... וכן יכנה שליח ה' "פה ה'", ושליח להשגיח "עיני ה'", והשליח לשמע "אזני ה'"... ושליח להלחם נקרא "יד ה'", וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם נקראים "רגלי ה'"... (בראשית ו ו)
הנה מקום אתי - רוצה לומר מקום עיון, שישיג מה שאפשר לאדם להשיגו. ואמר על הנמצאות "אחורי", ועל אמיתת עצמותו אמר "ופני לא יראו". ולתרגום אונקלוס ואעביר ה' ית' שכינתיה הוא כבוד נברא, והיא השכינה, וכמו שאמר אחר כך "בעבור כבודי". או ויעבר ה' על פניו - העביר קול על פניו, וכן דעת הרמב"ם... (שמות לג יג)
חי אני - לרמב"ן היא הבטחה שיסלח. על כנסת ישראל ידבר, כי חי העולמים יאמר שישרה כבודו ורחמיו בזרעם ולא בהם. וצריך שתשכיל כי בכל מקום שתמצא "חי אני" וכדומה קאמר על כנסת ישראל... (במדבר יד כב, ועיין שם עוד)
ברגלי אעבורה - ברגלי צבאותי. ומכאן יש ללמוד כי מה שכתב בזכריה י"ד "ועמדו רגליו וגו'" הכוונה לצבאותיו, להרחיק ממנו כל מדות הגשמות. ואם תאמר איך יאמר בצבאות העליונים שאין להם כלי הליכה, "רגל"? התשובה, כל סוף דבר יקרא רגל, וכיון שהבורא ראש הכל יתכן להקרא צבאות כל הנמצאים רגליו. (שם כ יט)
ואתה בן אדם, בראותך המאמרים האלה וכיוצא בהם המורים על הגשמות, השמר אל תפן אל און ושמור נפשך מאד פו תכשל ותחריב את העולם לאמר שיש בשי"ת מדות מוגשמות ומתוארות ומוגבלות שאין הדבר כך חלילה חלילה, ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו. וצריך אני להאיר עיניך במאמר זה וכיוצא בו, ושמור אותו היטב כי יסיר ממך כמה ספקות ושבושים רעים. דע כי אמתת עצם הבורא יתעלה ויתברך אינה מושגת לזולתו, ואין בכל ברואיו עליונים ותחתונים יודע עצם אמתתו רק הוא יתעלה ויתברך, ואם כן צריכין אנו להתבונן על התארים הנמצאים בתורה ובדברי רז"ל, יד, רגל, אזן עין וכיוצא בהן. דע והאמן כי כל אותן הענינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו אין כל בריה יכולה להתבונן ולדעת מהות הדבר ההוא הנקרא יד עין רגל וכיוצא בהם, ואל יעלה בדעתך כי עין כצורת עין ויד כצורת יד, אבל הם ענינים פנימיים ופנימיים באמתת מציאות השי"ת, אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנבראים לא שיהיה דמיון בינו יתברך ובינינו מצד העצם והתבנית, כמו שנאמר "ואל מי תדמיוני ואשוה", כי אין לו דמיון בנבראים, רק על כוונת צורת האיברים שבנו שהם עשויין לדמיון סימנים לענינים סתומים עליונים, שאין הדעת יכולה להשיג. וזה הדמיון אינו גופני כלומר בעצם ותבנית, אלא בדמיון זכרון כמי שכותב ראובן בן יעקב, שהרי אין אותיות אלו צורת ראובן בן יעקב ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב, הוא סימן לאותו עצם והתבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב. ולפי שהשם יתעלה ויתברך רצה לזכותינו ברא בגוף האדם כמה איברים נסתרים ונפלאים כדמיון סימן למעשה מרכבה, ואילו יזכה האדם לטהר אחד מאיבריו יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו אבר העליון הפנימי הנקרא בשם זה, עין יד וכיוצא בו. כיצד, הנשמר והנזהר במראה עינו שלא יביט ויסתכל בדבר עבירה ובדרך גנאי רק במה שהוא קדושת השם יתעלה ועבודתו, אותו עין נעשית כמו כסא לאותו דבר של מעלה הנקרא עין, וזהו ענין האבות הן הן המרכבה.
ודע כי המדות תלויות באיברים, כיצד, מדת עין היא הראות, מדת האזן היא השמע, מדת היד היא המשוש, מדת הרגל היא ההליכה, והנה המדות נמשכות אחר האיברים, ולפי שהזכירו רז"ל כלפי מעלה לשון מדות, יש לך לדון ענין המדות כמו התארים שאמרנו, וכמו שאין ערך ודמיון בינו יתעלה ובינינו בענין האברים, כך אין ערך בינו יתעלה ובינינו בענין המדות, ולפי שאנו משתמשים בחיבורינו זה בלשון מדות, השמר מן הטעות, כמו שאמרו רז"ל לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, ואין דמיון בין מדותיו יתעלה ומדותינו זולתי בדרך הזכרת השם לבד.
מוסף על זה יש לך להתבונן במה שכתבתי לך בפירוש "בצלמנו כדמותינו", כי כמו ששם אדם לא נאמר על הגוף רק על רוח הפנימי, כי הגוף נקרא בשר אדם, כך שמות האיברים הם שם לכחותיהם לא שם לחומר, והבן זה המאמר כלו היטב. (בראשית ויחי)
...ומן השקר שיהיה בעל חומר, כי כל בעל חומר יש בו אפשרות, ולא יהיה מחויב המציאות. ולזה הוא מבואר שהוא נבדל, והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל והוא מוציא הדברים מן הכח אל הפועל הוא הא-לוה יתברך. והתבאר שאינו גוף, ויתבאר גם כן מזה שהוא אחד, לפי שמה שהוא נבדל לא יושכל בו מנין, אלא בהיות האחד עלה ואחד עלול, והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל הוא בהכרח ואינו עלול... וגם כן יתבאר שאין לו התלות בזמן, שאם היה לו התלות בזמן היה נמצא בזמן זולת זמן, והיה בו אפשרות... (מאמר ב פרק ד, וראה שם עוד)
ואמר עוד (הרמב"ם) כי מזה יתחייב שלא יהיה גוף, שכבר בארנו שהא-לוה הוא המחוייב בבחינת עצמו, וכל מה שהוא מחוייב המציאות בבחינת עצמו אינו גוף, לפי שכל גוף מורכב משני ענינים, וכל מורכב הנה ההרכבה היא סבת מציאותו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו, כי מציאותו תלויה במציאות חלקיו והרכבתם, ולזה הוא מבואר שאינו גוף ולא כח בגוף, ומזה יתבאר בקלות שהוא אחד, כי מן השקר שימצא לשנים המציאות וענין בו יובדל מזולתו... (שם פרק ה, וראה עוד פרק ו)
...הפילוסופים בדברם דבורים אלו על ה', סילקו ממנו יתברך ידיעה בדברים האפשריים והשגחתו במעשינו, ודבריהם היו למכשול לעם הארץ, לומר כי אין לו חושים וכוחות כשלנו, ואינו משיג ויודע דבר, לכן היה מחסדי ה' עם עמו שינהג עמהם כרופא המשקיף על בריאות החולה, ולפעמים יסתיר ממנו טבע התרופות. ולכן בטל אמת ענינים אלו, והכתיב לעצמו ענינים כמלך חסיד ורחמן, היושב בתוך עמו בתוך אוהל ומשכן, וביקש מהאדם עשות משפט וכו', ולא שיטריד שכלו בענינים הדקים ההם כדרך הפילוסופים. ולכן השתמשה תורה בתוארים אנושיים וכחות גופנים על ה', כמו "ויאמר ה' אל לבו", ואמר עליו כאן "ושכנתי בתוך בני ישראל"...
ונתן לישראל כל הון ביתו באהבתו. וויתר להם על ג' הנמנעות שכלפי מעלה, באומרו "ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", וויתר על הרחקת הגשמיות מהבורא, וכאילו היה שם דבר ממשי. באמרו "כי שכן עליו הענן" וויתר על ענין ההתעתק ממקום למקום (תנועה), ובאמרו "וכבוד ה' מלא את המשכן" וויתר על ההתקוממות במקום. ועל זה אמרו "דברה תורה בלשון בני אדם", שהתורה שמה השגותיו מיוחסים לכלים ואופנים גשמיים, עם שהן מצויות בו יתברך במציאות נעלה מזו לאין ערך... (שמות כה ב)
אשר מי א-ל בשמים ובארץ - בלי לקבל שום גשמיות, כאשר יקרה לכל כח רוחני זולתו בהתקרבו לתחום העולם הזה, כי הוא לא יעצרנו כל גשם... (דברים ג כג)
את הדברים האלה דבר - ששמעו שמור וזכור בדבור אחד וכיוצא בזה, ומזה למדו שלילת הגשמיות בבורא. (שם ה יט)
אינו גוף, צריך שתדע להפשיט הגשמות מהמלאכים ולמעלה, הנה השכל הזה השורה על המוח יש ששיעורו הרבה ויש ששיעורו מעט, ואינו מצד הגוף, שהרי כל בני אדם יש להם מוח, אלא מצד זה שהשכל בעצמו ענין לעצמו. והנה השכל הזה המשכיל הדרושים והענינים יתרבה ענינו או ימעט לפי מה שיהיה האדם משכיל, מפני שהשכל בכח לא בפועל. ועתה תצייר שהשכל הזה ימצא בעצמו בלי שיתוף הגוף, ותצייר שיש שכל כולל לא ישוער, ועוד שהשכל הזה יהיה לו שכונה באבר זולת המוח, ויהיו ב' אברים בהם יחד והם שני גלגלים להם שכל גדול רחב, הנה לא ישתמשו שני שכלים אלו בפה ובאזנים ולא ידבר זה לזה וישכילו זה לזה. והנה לפי זה לא יצטרכו השכלים האלו לפה לדבר, אלא לאדם שדבורו כלי להוציא רצונו ושכלו לחוץ אל האדם שכמותו... ואחר כך תצייר השכל הזה בלי כלי כלל, והוא המלאך, אחר כך תצייר שכל כולל שכלים אלו עד אין תכלית, והוא הכסא, וכיוצא בזה יעלה מדריגה למעלה ממדריגה בספירות וירגיל עצמו להפשיט הגוף.
ואל תתמה בדעתך שיש א-לוה על צד המגביל, שאם כן נמצאת מחייב מציאותו בדעתך על צד הגבול והגשמות חס ושלום, אמנם תדמה בדעתך חיוב מציאותו לבד, והוי רץ לאחור, שאם יעלה דמיונך ביותר מזה נמצאת מהרהר בא-לוה מצד חיוב עצמותו, והדמיון יגביל ויגשים, לכך תן לדעתך מחסום ואל תתירהו יותר מדאי, אלא תחייב מציאותו ותשלול השכלתך מהשגתו, ושתיהם כאחד ברצוא ושוב, רצוא לחייב המציאות, ושוב שלא תגביל... (פרק ה)
והרבה אנשים משתוממים כאשר יראו דברים כאלו בדברי חכמים הנראים זרים מאד. אבל בכל אלו אין תמיהה, שהרי בכתוב תמצא כזה, "ויתעצב אל לבו" וכדומה. לכן לא הרחיקו רז"ל כל אלו הדברים. וכל איש החכם יבין, כי אין בדברים אלו כל זר, כי הם כפי שהוא נמצא לנו. ואל יהא ספק כי המקבלים אי אפשר להם לקבל עוצם כבודו יתברך, שאף המלאכים אינם יודעים כבודו, מפני שעצם כבודו אין מציאות שתוכל לקבל אותו. ולפיכך המקבלים מקבלים לפי כוחם, לפי ריחוק שלהם שהם מרוחקים מהשי"ת... ולפיכך יאמר שהשי"ת בוכה, וזה לפי המקבל, ובזמן מן הזמנים לפי המקבל... ואין זה נגד כבוד השי"ת אם ימצא בנמצאים המקבלים דבר כזה, שהוא מצד המקבלים, שלא ימצא בהם כבוד ה', עד שתמצא אצלם בכיה, ורצה לומר, שלא נמצא השי"ת בשלמות כבודו אל המקבלים, שאם ימצא בשלמות כבודו יאמר שהוא שמח, כי השמחה שלמות לשמח, והבכיה וההתעצבות הם בלתי שלמות למתעצב ולבוכה...
ומה שתרגם אונקלוס בה והרחיק את ההתעצבות וכיוצא בו מן התארים, לא שעשה זה כדי להרחיק ההתפעלות וכיוצא בזה, אך עשה כדי לתרגם דרך כבוד, שאין זה דרך כבוד לומר עליו כך... (גבורות ה' פרק כג)
אמר ר' אליעזר, ג' דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון וכו'. ויש מתמיהים איך יאמר בזה שהקב"ה בוכה, ואיך שייכת בכיה אצל השי"ת? אבל הדבר הזה, כי השי"ת נראה ונגלה בעולם כפי מה שהמקבל... וכך כל דבר ודבר נגלה הקב"ה כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל, שהם ישראל, יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם בבכיה... (נצח ישראל פרק ט)
והנה מה שתרגם אונקלוס לפעמים, "וירד ה' על הר סיני", ואתגלי, אין הטעם לאונקלוס בשביל שזה נאמר בחלום וזה נאמר שלא בחלום, אבל דעת אונקלוס כי ראוי לתרגם דרך כבוד, ולכן "וירד ה' על הר סיני", שאין זה דרך כבוד שיהיה יורד מן השמים למטה, תרגם אותו דרך כבוד ואתגלי, אבל "אנכי ארד עמך מצרימה", שאן זה ירידה משמים למטה, רק שהבא מארץ ישראל למצרים נקרא יורד, תרגם איחות עמך, ובדבר זה אין צריך לתרגם דרך כבוד. וכן השמיעה, שאין דרך כבוד שיהיה קול דברים נכנסים באזניו, תרגם דרך כבוד, ולא כן הראיה. כלל הדבר, כי אין ראוי להרחיק זה מפני שמורה דבר זה גשמות, כי אין כאן הוראת גשמות, כי הכל הוא מצד המקבל. (תפארת ישראל פרק לג)
...והשואלים האלו חושבים, כי השמות באים על הגשמות, וכאשר כתיב עיני ה', אזני ה', בא השם על הגשמות, ולפיכך הוקשה להם דבר זה כאשר נמצא אלו שמות אצל השי"ת, ונדחקו לפרש השמות שהם מושאלים. ואני אומר שכך הוא, כי השמות לא באו על הדבר מצד הגשמות כלל, ושם עינים בא על הראיה בלבד, ואזני ה' על השמיעה, והיד בא על ענין היד מה שהוא יהיה הדבר בגשם או אינו בגשם לא באו השמות האלו מצד הגשמות, כי מה ענין השמות שבאו על המהות של דבר אל ענין הגשמות כלל, וכן כל הדברים, ואין גשמות בכל השמות, כי השם בא מופשט מן הגשמי, כמו שידוע מענין השם המורה על המהות, ומאחר שהשם מורה על המהות, אין כאן דבר גשמי... (דרך חיים ג יד, וראה עוד אדם-צלם אלקים)
מן הדברים המתמיהים בדברי תורתנו הוא מה שכתוב בתורה "ותחת רגליו" וגו', "כתובים באצבע אלקים" וגו', "יד ה'", "עיני ה'", וכיוצא בדברים האלה אשר הם כינוים אל הגוף, ודבר זה לא יתיחס בו ית', כי אינו גוף ולא כח בגוף, ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו, והם רחוקות מכל דברי הגוף, שאם לא כן נמצא שהוא נשמה אל ספירותיו והוא כח בהם, וחס ושלום יהיה כח בגוף חלילה וחלילה. לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף מהספירות, וחייבנו בזה כמו שחייבנו בהרחקתו מעצם הא"ס, ולא זו שמרוחק מגדרי הגוף, אלא מרוחק מענין מהות המלאך, כמו שתקן בעל שיר יגדל וכו', "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" דלפום ריהטא זו ואין צריך לומר זו אמר, אלא פירוש שאין לו דמות הגוף, ואין לו אפילו דמות ממה שאינו גוף, דהיינו המלאך.
ואם כן אנו צריכים להתבונן בהתוארים הנזכרים בו ית' מה הכוונה בהם. ועל דרך הפשט יתבארו קצת התוארים ממה שכתוב בספר ערוגת הבושם, מצאנו חלוקה בפועל והיא מד' מינים, היינו פועל מכוון לעצמו, ופועל מכוון למה שהושאל, ופועל מכוון לפרסם ענינו, ופועל ידומה שאינו פועל יפעלהו ואין בו אלא גילוי ענין הפעל ההוא על ידי דבר מה. משל המין הראשון, "הם יצאו את העיר", "ויעשו כל חכם לב", ודומיהם, שהפעל מכוון עצמו מהפועל אותו. ומשל המין הב' "הרה עמל וילד און", שהושאל ההריון אל המחשבה והלידה אל המעשה... ומזה, "כי אז יעשן אף ה'", התעוררות דין לפי המקבלים, וכן הושאל דיבור ואמירה וקול אלקים להשגת הנבואה, כי ממקורותיהם הנעלמות ירדו דרך המדריגות עד אזן הנביאים...
ומשל המין הג', "גדל המלך אחשורוש" וגו', פרסם בו ענין הגדולה, וכן "עד כי גדל מאד", כלומר פרסם במעשיו ענין גדולתו, כאמרם ז"ל שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך... ומזה "והאלקים נסה את אברהם", פרסם בו ענין הנסיון עד שהכירו הכל היותו מנוסה, וכן "עתה ידעתי כי ירא וגו'", פרסמתי בעולם... ומזה גם כן "גדלו לה' אתי", פרסמו ענין הגדולה...
ומשל המין הד' הוא, "מעלות השחר עד צאת הכוכבים", כי גם לילה גם יומם הכוכבים יהלו אורם על ענין אחד, אמנם אור השמש לא יתן את העין לראות זוהר הכוכבים ביום, ועל ידי שקיעת השמש יתגלה אור הכוכבים ויראה כאלו הם פועלים פועל היציאה, וזה ענין "אני יוצא בתוך מצרים", כלומר, שעל ידי מכת בכורות שבה היה המבחן בין טיפה של בכור לשאינה בכור, ידמה כאלו הא-ל ית' יוצא בתוך מצרים, ומזה "וירד ה' על הר סיני", עם היות מלא כל הארץ כבודו, ענינו שעל ידי המראות הגדולות שהיו באותו המעמד הנבחר נראה שיורד שם ענין אלקי, ומזה "ארדה נא ואראה"... שאין ענינם העתקתו ית' ממקום למקום, אלא התגלות אורו על ידי דבר מה במקום זולת מקום אחר שהיה נעלם במקום ההוא...
והרב המקובל בעל עבודת הקודש בחלק התכלית השיג עליו (על הרמב"ם בענין התארים), ובארם על פי הסוד לענין מה מושאלים. וזה לשון ספר שערי אורה, דע כי אמתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין בכל המוני מעלה יודע מקומו, כל שכן עצם אמתתו... ואם כן כל אותן ענינים שאנו קורין בתורה, כגון יד ורגל אזן ועין ושאר כל כיוצא בהם מה הוא? דע והאמן כי כל אותן הענינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא יד ורגל וכיוצא בהם, ואם אנו עשוים בצלם ובדמות, אל יעלה בדעתך כי עין בצורת עין או יד בצורת יד, אבל הם ענינים פנימיים ופנימיים לפנימיים באמיתת מציאות ה' יתברך, אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנמצאים... (בית נאמן, ועיין שם עוד ולמעלה בספר חרדים)
ועל פי הסדרים מתנהג העולם באמת, ועל אלה הסדרים ירמזו הכתובים במליצותיהם, "וירד ה' לראות", "ויבואו בני האלקים להתייצב", "עיני ה' משוטטות בכל הארץ" וכו' הכל נאמר על דרכי ההנהגה הזאת, כפי הסדרים שסידר, ואותם המלאכים המופקדים להשגיח על עניני העולם ולהעיד עליהם יקראו "עיני ה'", ובהגלותו יתברך שמו על אחד מבתי הדינים לשפוט ענין מהענינים נאמר "וירד ה' לראות".
ואולם צריך שתתבונן, שאין הדמיון בענינים אלו לנעשה במלכות הארץ אלא בסדרים, אך באופן העשות הדברים אין הדמיון אמיתי, כי בגשמיים נעשים הדברים כפי ששיך בהם, וברוחניים כפי מה ששיך בהם, בהשגתם ובעניניהם. (דרך ה' חלק ב פרק ו, ג)
ואולם אם תתבונן עוד תמצא, כי לא נקרא "לשון הקדוש", כי אם "לשון הקודש", כי עיקר הוראת מילותיו היא הורות אורות קדושה, ואם המילים מורות על הדברים הגשמיים, אינם אלא להשתלשלם בהם... כי ראשית הוראתן היא למעלה, וירדה למטה להשתלשלות הגשמים מהרוחניים. וזה מה שמצאנו "יד ה'", "אזני ה'", וכיוצא בזה, אורות קדושה אשר להם מכוונים היד והאוזן למטה, ובהם ישתמש ה' יתברך להשגיח בתחתונים, כל פעולה בפני עצמה... (גדולת לשון הקדש)
וזה ענין כל התארים הנזכרים בתורה עליו יתברך, עין יד ורגל וכדומה, הכל מצד התחברותו יתברך לעולמות שהם מסודרים על זה הסדר בכל אלו האברים, והם שמות עצמיים להכחות והעולמות, לא מושאלים, וכן גם באדם אינם שמות מושאלים, וגם לא שהם באדם רק לסימן ורמז להענינים העליונים הנעלמים... אלא שגם באדם הם עצמיים, כיון שהוא כלול ומשוכלל ומסודר בצלם דמות תבנית העולמות... (שער ב' פרק ה)
כי מאיש לוקחה - ...וכן ברמב"ם על לשונות גשמיים הנמצאים בתורה על ה'. ובאמת הלשונות האלו מתיחסים אל ה', יכולת ה' נקראת יד ה', השגחתו נקראת עיני ה', והרשה לנו להשתמש בביטויים אלו עבורנו, ואין בזה הפסד. כמו אם תצייר אדם על הכותל ותקרא לו אדם, אף שאין לו יד ופה וכו' כי אם בשתוף השם. (בראשית ב כג)
מעשה ידי חרש - אולי רוצה לומר תמונה שצייר לו האדם במחשבתו, מענין "חורש רע", שעושה לו ציור גשמיות בעליון המסתתר והנעלם. (דברים כז טו)
כי אשא אל שמים ידי - כדי להרחיק ממנו עניני גשמיות נראה לפרש, אבדיל טובי וחסדי עד לשמים. חי אנכי לעולם - אשוף רוח חיים ושמחה בעולם. (שם לב מ)
ויתעצב אל לבו - ...על ביטויי ההגשמה הנמצאים בתורה, יש שפילספו על ביטויים אלו כדי להרחיק מה' כל גשמיות, עד שדיללו את הכרתנו מהשי"ת לגמרי. התורה יכלה בודאי להמנע מביטויים אלו, אלמלא רצתה ללמדנו על ידם את העיקרים על חופש רצונו של ה', ועל בחירתו החפשית של האדם... הכרה זו חשובה יותר מהספקות הנוצרות על ידי ביטויי ההגשמה. (בראשית ו ו)
ויאמר ה' אל לבו - כבר פירשנו את חשיבות לשונות ההגשמה המצויות במקרא ביחס אל ה', סכנת הטשטוש של הא-לוקות גדולה מסכנת ההגשמה... חובה על האדם להאמין באמונה שלמה בא-ל וביחסו הקרוב אל כל אדם, ואמונה זו היא חשובה מכל מחקר על מושגים טרנסצדנטליים - כנצחיות, וחוסר גשמיות של הא-ל, שכן מושגים אלה הם תלושים מחיינו המוסריים לא פחות מן הספרות האלגבראיות... (שם ח כא)