אלקים   מדות   יג מדות חסד חנון

(ראה גם: אלקים-מדת הרחמים-נשא עון-פוקד עון, גמילות חסדים)

זהר:

וכי החסד על השמים הוא, הלא כתוב, כי גדול עד שמים חסדך (שמשמע, שהחסד הוא מתחת השמים, ומשיב) אמר ר' יוסי יש חסד ויש חסד, שהם חסד עליון וחסד תחתון, חסד עליון (שהוא חסד דז"א עצמו), מעל השמים הוא, (כי השמים הוא תפארת, וחסד הוא קודם ת"ת, ועל זה אמר הכתוב מעל השמים חסדך), חסד תחתון, (היינו חסד דז"א המתלבש בנוקבא דרך נו"ה דז"א), הוא שכתוב חסדי דוד הנאמנים... ובאלו כתוב עד שמים... (ויחי קעו, ועיין שם עוד)

והקב"ה הודיע לאברהם את סוד האמונה, (שהוא הנוקבא), וכשידע סוד האמונה ידע שהוא עיקרו וקיומו של העולם, שבשבילו נברא העולם ונתקיים, (בשביל שהוא סוד החסד), וזה שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, כי כשברא הקב"ה את העולם, (שהוא הנוקבא), ראה שאין העולם יכול לעמוד עד שהושיט הימין שלו, שהוא החסד, ונתקיים, ואם לא היה מושיט ימינו עליו לא היה מתקיים, משום שעולם הזה, שהוא סוד הנוקבא, נברא בדין, (ועל כן אין לו קיום בלי חסד), וכבר ביארנו. (שם תלה)

ר' חייא אמר להיפך, מה כתוב למעלה בשבתנו על סיר הבשר וגו', בו בשעה נתעורר הערב, דהיינו הדין, ובזמן ההוא נתעורר הדין נתעורר גם החסד בעולם, זה שאמר וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, תדעו את החסד ההוא שעשה עמכם בזמן הדין, והוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר וראיתם את כבוד ה', כבוד ה' הרי ידוע, (שהיא המלכות), וכל כך למה בשמוע ה' את תלונותיכם.

אמר ר' ייסא לא שינה הקב"ה מנהגיו, (שיאיר החסד בערב, כמו שאמר ר' חייא), חוץ שאלו רשעי עולם משנים אותו ומהפכים הרחמים לדין כמו שלמדנו. (בשלח תה)

שכתוב בקר לא עבות, כי אם היה עבות היה נמצא בחושך ולא היה נגלה החסד, ומתי נגלה החסד, בבקר, כמו שאמר הבוקר אור. כי כשהאיר הבקר נמצא חסד בעולם, והדינים נעברים, ובזמן שאין הבקר מאיר, עוד לא נעברו הדינים, שכתוב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים, כיון שנעברו הכוכבים והשמש מאיר, בשעה היא כתוב, בקר לא עבות, וחסד מתעורר בעולם התחתון, בשעה ההיא כתוב בהיות הבקר, שכיון שנעברו הכוכבים נמצא הבקר. (יתרו רפח)

...ואם תאמר שאין אחרות כמוהן, לא כן, כי למדנו, י"ג מדות הרחמים מעתיקא קדישא הן, מי

א-ל כמוך, אחת, נושא עון, שתים, ועובר על פשע, שלש, לשארית נחלתו, ארבע, לא החזיק לעד אפו, חמש, כי חפץ חסד הוא, שש, ישוב ירחמנו, שבע, יכבוש עונותינו, שמונה, ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תשע, תתן אמת ליעקב, עשר, חסד לאברהם, אחת עשרה, אשר נשבעת לאבותינו, שתים עשרה, מימי קדם, שלש עשרה, (וכנגד אלו יש י"ג מדות שבז"א, שהם) א-ל רחום וחנון ארך אפים וגו' (שהן למטה בז"א).

ואם תאמר איך לא אמר משה אלו (י"ג מדות) העליונים, (דא"א, שהן מי א-ל כמוך וגו', אלא שאמר א-ל רחום וחנון, שהן י"ג מדות דז"א), ומשיב אלא משה לא היה צריך רק למקום שהדין נמצא, (שהוא ז"א), ובמקום שהדין נמצא אינו צריך לומר כך, (דהיינו י"ג מדות דא"א), ומשה לא אמר אלא בשעה שחטאו ישראל, והדין היה תולה עליהם, ומשום זה לא אמר משה י"ג (מדות הרחמים), אלא במקום שהדין נמצא, (דהיינו בז"א), אבל במקום זה שהוא סדר השבח של י"ג מדות דעתיק יומין, (דהיינו מי א-ל כמוך וגו') מסדר אותם הנביא.

ואלו י"ג תקונים דדיקנא עלאה קדישא דא"א הן נסתרות שבנסתרות, והן חזקות לשבור ולהכניע כל גזרות הדינים, כי ראה דיקנא העליון הקדוש הנסתר שבנסתרות, שלא יבוש ממנו, ומשום זה כל שערותיו קשות וחזקות בתקונן... (אדרא רבא צז, ועיין שם עוד)

מכילתא:

אשירה לה' כי הוא חכם, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואומר יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה... אשירה לה' שהוא רחמן, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון וגו', ואומר כי א-ל רחום ה' וגו'... אשירה לה' שהוא נאמן, שנאמר הא-ל הנאמן וגו', ואומר א-ל אמונה ואין עול וגו', אשירה לה' שהוא נאה שהוא הדור שהוא משובח ואין כערכו, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים... (בשלח שירה פרשה א)

תלמוד בבלי:

...מכאן שהקב"ה מתפלל, מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין. (ברכות ז א)

...אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא (אם אמר משתקין אותו)... וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות. (שם לג ב)

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, א"ר יהושע בן לוי אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו... (עירובין כב א)

בית הלל אומרים ורב חסד, מטה כלפי חסד... והכתיב והבאתי את השלישית באש, התם בפושעי ישראל בגופן, והא אמרת לית להו תקנתא, כי לית להו תקנה ברוב עונות, הכא מחצה עונות ומחצה זכיות, ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופן, לא סגיא ליה דלאו והבאתי את השלישית באש, ואם לאו ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהן אמר דוד אהבתי כי ישמע ה'... בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד, רבי אליעזר אומר כובשו, שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ר' יוסי בר חנינא אמר נושא, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו. רבא אמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע... לשארית נחלתו, אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים. רב הונא רמי, כתיב צדיק ה' בכל דרכיו, וכתיב וחסיד בכל מעשיו, בתחלה צדיק ולבסוף חסיד, רבי אלעזר רמי, כתיב ולך ה' חסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בכתחלה תשלם כמעשהו, ולבסוף ולך ה' חסד. אילפי ואמרי לה אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחלה ואמת, ולבסוף ורב חסד. ויעבור ה' על פניו ויקרא, א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. א-ל רחום וחנון, אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית. (ראש השנה יז א)

אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה, שנוי בנביאים, כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו', וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים, דכתיב סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות. (מגילה לא א)

א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה... אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה... (סוטה ה א)

...אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים, דכתיב ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. (שם יד א)

...שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, שנאמר ויאמר אלישע שמעו דבר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון, וכתיב ויען השליש אשר נשען על ידו את איש האלקים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה, ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, וכתיב ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות. (סנהדרין צ א)

...אמר לו הקב"ה (למשה), חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך... וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, מה ראה משה, ר' חנינא בן גמלא אמר ארך אפים ראה, ורבנן אמרי אמת ראה. תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא, כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו, רבונו של עולם ארך אפים לצדיקים, אמר לו אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל אמר לו לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים, אמר לפניו, רבונו של עולם ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר... (שם קיא א)

אבות דרבי נתן:

שבע מדות שמשמשות פני כסא הכבוד, אלו הן חכמה צדק ומשפט חסד ורחמים אמת ושלום, שנאמר (הושע ב') וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ר' מאיר אומר מה תלמוד לומר וידעת את ה', אלא מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום. (אבות דרבי נתן לז)

מדרש רבה:

ומשה היה רועה, הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ג) יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן, שנאמר ושם לה עלילות דברים, אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן, שנאמר (תהלים ק"ג) רחום וחנון ה', ואותן מדות הודיע למשה, בשעה שאמר לו (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכיך, אמר לו הקב"ה (שם) וחנותי את אשר אחון, הוי רחום וחנון ה', יודיע דרכיו למשה, שהודיע דרך הקץ למשה, שנאמר ומשה היה רועה... ורחום, שריחם על ישראל ולא נגעו בהן המכות, וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים, ארך אפים שהאריך אף עמהם, שהוא מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות. (שמות ב א)

...וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות ל"ד) ה' ה' א-ל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי. (שם ג ו)

וענותך תרבני, וכי יש עניו גדול מן הקב"ה, א"ר אבא בר אחא, בנוהג שבעולם התלמיד יושב לפני רבו, ומשהוא גומר התלמיד אומר לרב יגעתיך... וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים, יש עניו גדול מזה, הוי וענותך תרבני. א"ר סימון בא וראה מה כתיב, (בראשית י"ח) ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וגו', לא היה צריך לומר אלא וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תקון סופרים הוא, הוי וענותך תרבני. דבר אחר וענותך תרבני, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כל הימים שהבריות מושלמים לו הוא נזקק ליתן להם דונטיבא לחלק להם אנונית, והוא זקוק לחייהם, אבל אם מרדו בו אינו נזקק להם לכל דבר שעולם, אלא פוסק אנונית שלהם, למה שכפרו במלכותו, והקב"ה אינו כן, אלא הם עוסקים ומכעיסים אותו למטה, והוא עוסק למעלה ליתן להם את התורה שכולה חיים, הוי ויתן אל משה ככלותו, יש עניו גדול מזה, הוי וענותך תרבני. (שם מא ד)

כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, שנאמר (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להן כנגדם שני אריסין חסד ורחמים, שנאמר ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד... אבדו ישראל את שלהם, שנאמר (עמוס ז') הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה, אף הקב"ה נטל את שלו, שנאמר (ירמיה ט"ז) כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים, עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אריסין, מנין שכן כתיב (ישעיה א') ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, אף הקב"ה הביא את שלו, מנין שכן כתוב, (שם נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו'... (דברים ג ט)

מדרש תנחומא:

ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו, שכך כתיב בו, כל ארחות ה' חסד ואמת (תהלים כ"ה), הקדמתי חסד לאמת וצדק למשפט, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך (שם פ"ט). א"ר שמלאי תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה, דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע (בראשית ב'), שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה, ובסופה קבר את המת, ויקבר אותו בגי (דברים ל"ד), ובאמצעיתה בקר את החולה, כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו, ממה שקראו בענין, וירא אליו ה'. (וירא א)

שוחר טוב:

דבר אחר כי יבער כמעט אפו, מלך בשר ודם כשהוא בכעס אינו ברצון, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כשהוא בכעס הוא ברצון, שנאמר כי יבער כמעט אפו על אומות העכו"ם, אבל ישראל אשרי כל חוסי בו, אלו ישראל שהן חוסין בו בכל עת שלא יבער בהן. (מזמור ב)

...אמר לו הקב"ה השכלת, כי באלה חפצתי, כל מי שמקלסני לא יקלסני אלא באלה, וכן הוא אומר, (הושע ו') כי חסד חפצתי ולא זבח. אמר לו דוד חסד חפצת, בחסד אני מקלסך, לכך נאמר (תהלים ס"ב) ולך ה' חסד, ולא חסד אחד בלבד אלא חסדים הרבה. וכן ישעיה אומר (ישעיה ס"ג) חסדי ה' אזכיר, לכך אמר איתן חסדי ה', אמרו לאיתן על מה העולם עומד, אמר להם כי אמרתי עולם חסד יבנה אף שמים תכין, ולא השמים בלבד, אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד, שנאמר (שם ט"ז) והוכן בחסד כסא... וכן דוד אומר (תהלים קל"ו) לעושה השמים בתבונה, ועל ידי מי הם עומדים על החסד, שנאמר (שם) כי לעולם חסדו, וכן כל המזמור... (מזמור פט)

אמר רבי סימון, שלש עשרה מדות בהקב"ה, שנאמר (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, רב אמר אחת עשרה ורבנן אמרי עשר, ועל אי זה מהן השתחוה, רב חסדא אמר על החסד, שנאמר (שם) וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, ר' אליעזר בן יעקב אומר על ארך אפים, ורבנן אמרי על מדת רחמים, אמר ר' יצחק אמר משה לפני הקב"ה מפני מה אדם חוטא ואין אתה פורע לו מיד, אמר לו הקב"ה, משה את צריך לומר זה ולא גליתי לך מדותי ואת אומר כן, חייך שתצטרך, לא עשה הרבה עד שאמר לו (במדבר י"ד) אכנו בדבר ואורישנו, אמר לפניו ועתה יגדל נא כח ה' וגו', היכן דבר, ה' א-ל רחום וחנון. אמר רבי חגאי יורד הייתי לדפליסט בטבריה ושמעית קלהון דטלייא בגו כנישתא דכולהון מברכין ואומרים עדותיך נאמנו מאד, יכול כשם שמאריך רוחו עם הרשעים כך מאריך עם הצדיקים, תלמוד לומר א-ל נקמות ה'. (מזמור צג)

תנא דבי אליהו זוטא:

אמר הקב"ה למשה, משה אין אתה יכול לעמוד על כל מדותי, אלא הריני מודיעך מקצת מדותי, כשאני רואה בני אדם אף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן אלא רק בשביל שהן עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהן, שנאמר פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, וכתיב (שמות ל"ד) אני אעביר כל טובי על פניך, טובי לא נאמר, אלא כל טובי, אלו הן שלש עשרה מדות, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה... כיון שראה משה שמדתו של הקב"ה של חסד ושל רחמנות הוא , מיד נתעטף ועמד בתפלה לפני הקב"ה, שנאמר (שם) וימהר משה ויקד ארצה וישתחו וגו'... (פרק ו)

ילקוט שמעוני:

מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב ויברך אותם אלקים וגו', מקשט כלות ויבן ה' אלקים את הצלע, מבקר חולים וירא אליו ה' וגו', קובר מתים ויקבור אותו בגי, מראה פנים לאבל, וירא אלקים אל יעקב וגו', ויברך אותו, מה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו. (בראשית פרק א, טז)

ללכת בכל דרכיו, אלו דרכי המקום, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, ואומר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה', אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, שנאמר חנון ורחום ה', אף אתה הוי חנון ועשה מתנת חנם לכל, נקרא המקום רחום, שנאמר כי א-ל רחום ה' אלקיך, אף אתה הוי רחום, נקרא המקום צדיק, נקרא המקום חסיד, שנאמר חסיד אני נאם ה', אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ואומר כל פעל ה' למענהו... (דברים פרק יא, תתעו)

לולייני בר טברי בשם ר' יצחק ראה ענוה שביד הקב"ה, ראה מה כתיב "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", לא היה הצריך לומר אלא האלקים ידבר ומשה יעננו בקול, הוי וענותך תרבני. א"ר אבא בר כהנא בשם ר' שמואל ראה ענוה שבידי הקב"ה, מה כתיב ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור ולא יפתח, מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער הגדול שמא בשער הקטן, הוי וענותך תרבני. אמר בן עזאי מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו אחר כך הוא מזכיר קטיומא שלו, אבל הקב"ה מזכיר מעשיו ואחר כך מזכיר שמו, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ... (שמואל ב פרק כב, קסב)

כל ארחות ה' חסד ואמת, יכול לכל, תלמוד לומר לנוצרי בריתו ועדותיו... (תהלים כה, תשב)

ילקוט ראובני:

כשהקב"ה רוצה לרחם על עולמו ולחוס עליהם אז הוא מתלבש החסד והחמלה, ואז השם הגדול הנקרא ה' הוא מוציא דגל החסד והרחמים, באותו דגל שם א-ל, וסימן "איש על דגלו באותות", וכשהקב"ה מוציא דגל זה אז מטיב ומרחם וחונן על בריותיו, והוא שמח עמהם, וזהו הסוד "יהי כבוד ה' לעולם ה' במעשיו"... (במדבר)

חובת הלבבות:

אך באור המדות האלקיות המושכלות והכתובות המסופר בהן הבורא יתברך הכוונות בהם רבות מאד כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אותן, והן מתחלקות לשני חלקים, עצמיות ופעליות. וטעם אמרנו עצמיות שהן מדות קיימות לא-ל יתעלה קודם הברואים ואחריהם תאותנה לו לעצם כבודו, והן שלש מדות, והן שהוא נמצא והוא אחד ושהוא קדמון... (שער א היחוד פרק י, וראה עוד אלקים-תאר)

רש"י:

ויט אליו חסד - שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה. (בראשית לט כא)

וקראתי בשם - ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. והוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענים, כי רחמי לא כלים. וחנותי את אשר אחון - אותן פעמים שארצה לחון. ורחמתי - עת שאחפוץ לרחם. אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם (כשיזכירום לפניו). (שמות לג יט)

ה' ה' - מדת רחמים, אחת קודם שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב. א-ל - אף זו מדת רחמים. ארך אפים - מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה. ורב חסד - לשאין להם זכויות כל כך. ואמת - לשלם שכר טוב לעושי רצונו. נוצר חסד - שאדם עושה לפניו. לא ינקה - על העון, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ולרבותינו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים. פוקד עון אבות - כשאוחזים הבנים מעשה אבותיהם בידיהם. ועל רבעים - נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות. (שם לד ו וז)

חסד הוא - לשון ארמי, חרפה חסודא. ומדרשו, אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו. (ויקרא כ יז)

אבן עזרא:

ויולד בדמותו - ...והזכיר הריגת קין להראות צדקת ה', ואם האריך אפו לו, הענישו, בסוד ונקה לא ינקה.. (בראשית ה א)

חסד - מה שאינו חייב, אמת - לקיים החסד, משורש אמונה. (שם כד מט)

רחום - כאב השומר את בנו שלא יפול, וחנון - להושיע מי שנפל... (שמות לד ו)

חסד הוא - כמו "פן יחסדך שומע", תוספת זנות. (ויקרא כי יז)

ויחונך - בעת צרה, או יתן לך בקשתך, מגזרת חנן. (במדבר ו כה)

רמב"ן:

בונה עיר - ...ונכתבו תולדות קין להודיע שה' ארך אפים ופוקד על בנים כי נכרת זרעו. (בראשית ד יז)

מכל החסדים - הטובות בלא גדר, ומכל האמת - מה שהבטיחו. ולא הבנתי תרגום אונקלוס שתרגם כאן חסדים וטבוון, ולא טיבו וקשוט כבכל מקום, ואולי החסדים הן ההצלות ואמת הטוב שנתן לו. והנכון, החסדים הקיימים יקראו אמת... (בראשית לב יא)

חנון - חונן ומקבל תחנת כל אדם אף על פי שאינו הגון, מגזרת חנם. (שמות כב כו)

וקראתי בשם - הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו, שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה והרחמים שבשמי ובטובי... (שם לג יט)

רב חסד - ...לאלפים במדת רחמים, שמרבה חסד על גבורתו. והאמת ברחמיו. ונוצר חסד - כי זכר חסדיו, או לשון מצמיח... (שם לד ו)

ויחונך - שתשא חן בעיניו. (במדבר ו כד)

לא יקח שוחד - שלא יקח מצוה נגד עבירה, או לא ישא בריב עם הקטנים, וכן לעשיר נגד דל. (דברים י יז)

כתב הרב אבן עזרא, צריך אתה לדעת כי כל הי"ג מדות הן רחמניות, ואף על פי כן כולן מהתשובה, כמו שיש בסודם דברים רוחניים וגופניים. והשם הא' תשובה, והב' מדת רחמים, ואחר כך רחמניות... (האמונה והבטחון פרק כג, וראה שם עוד)

רד"ק:

וכל יצר מחשבות לבו רק רע - ...וה' האריך להם כדי שילמד האדם מדותיו. והנה אם רוב העולם רע לא יוכל לעמד, כי לא יבחר הא-ל אלא בטוב, ואמר להשחית את הרע ולהשאיר הטוב שנמצא. (בראשית ו ה)

חמה אין לי - כי מדתי ארך אפים, כי לישראל פוקד רק מעט מעט, ומה שכתוב "א-ל קנא" הוא לצריו... (ישעיה כז ד)

דרכיך הודיעני - כי כשידע דרכיו ידענו, ורוצה לומר שישכילהו הנמצאות טבעם והתקשרות קצתם בקצתם, וידע הנהגתו אותם... (תהלים כה ד)

אוהב - שיעשו גם בריותיו צדק ומשפט. חסד - גובר אצלו על הכל, והמציא את הברואים בטוב כגזרת חכמתו. (שם לג ה)

אמונתך - קיום המין, והחסד הוא שמזמין לכל חי טרפו, ומה שנחוץ יותר לחיים גם מצוי יותר, וחסד זה אפילו הרשע מכיר בו. (שם לו ו)

אדם ובהמה - טובתך לרשע היא כטובתך לבהמה שאינה מכירה חסדך, ואתה נותן לה צרכה. מה יקר חסדך - לעולם הבא, שלא ישוו בו טובים ורעים כבעולם הזה. ובעולם הזה שיעורו עד שמים, ולעולם הבא אין לו שיעור. (שם שם ז וח)

יכפר עון - אף שיודע לבם מכפר במדת הרחמים למראים תשובה, ואינו מכפר הכל אלא פוקד עונם, ומשיב חמתו מהם ומעיר רק מקצתה, כי אם לא יסלח להם כלל, יאמרו הרואים התשובה כי אינה מועילה, ואינם יודעים שאינה בלב. והרבה להשיב אפו - להשיב האף צריך כח רב במדת הרחמים. (שם עח לח)

חנון - בהזמינך מחיתנו. (שם קג ח)

וחסד ה' - על הנשמה יעשה לה טובה יותר מהראוי לה, לה לעולם הבא, ולבנים בעולם הזה. ובדרש: החסד הוא לעולם, והצדקה עד ג' דורות, רוצה לומר לעושה מה שנצטוה. (שם שם יז)

מורה נבוכים:

...והראיה על זה שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכו', הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה, והחכמים יקראום מדות, ויאמרו שלש עשרה מדות, וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם, ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, ארבע מדות בנותני צדקה, וזה הרבה. והענין הזה אינו שהוא בעל מדות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממדות, רצוני לומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות. ואמנם הספיק לו זכרון אלו שלש עשרה מדות, ואף על פי שכבר השיג כל טובו, רצוני לומר כל פעולותיו, כי אלה הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בחק המצאת בני אדם והנהגתם, וזאת היתה אחרית כוונת שאלתו כי סוף המאמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם, הנה כבר התבאר לך כי הדרכים והמדות אחד, והם הפעולות הבאות מאתו יתעלה בעולם.

וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו יתואר הוא יתעלה בתאר אשר יבא ממנו הפעל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפעל ההוא. והמשל בו, כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוית עובר בעלי חיים, והמציא כחות בו, וכמו שיגדלהו אחר לידתו, שימנעוהו מן המות ומן האבדון, וישמרהו מכל היזק ויועילוהו במשמושיו ההכרחיים, וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבא אלא אחר הפעלות והמיית רחמים והוא ענין הרחמנות, נאמר עליו יתעלה רחום, כמו שאמר "כרחם אב על בנים", ואמר "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו", לא שהוא יתעלה יפעל ויהמו רחמיו, אלא כפעל ההוא אשר יבא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמורה, יבא ממנו יתעלה בחק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו כשנתן דבר למי שאין לו חק עלינו יקרא זה בלשוננו חנינה, כמו שאמר "חנוני אתם רעי", "אשר חנן אלקים", "כי חנני אלקים", וזה הרבה, והוא יתעלה ימציא וינהיג מי שאין לו חק עליו להמציאו והנהיגו, לזה יקרא חנון. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם, או ענין כולל ממית משפחות או איקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נולד, כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתים וכתנועות עם על אחרים לאבדם בסייף למחות זכרם, והרבה מאלו הפעולות, אשר לא יבאו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת הדם, ונקרא לפי אלו הפעולות קנא ונוקם ובעל חמה ונוטר, רצוני לומר כי הפעלות אשר כיוצא בם יבאו ממנו על תכונה נפשית והיא הקנאה, או בקשת גאולת הדם, או הנקמה או הכעס יבאו ממנו יתעלה כפי התחייב הנענשים, לא על הפעלות בשום פנים יתעלה מכל חסרון. וכן הפעולות כולם הם פעולות דומה לפעולות הבאות מבני אדם על הפעליות ותכונות נפשיות הם באות מאתו יתעלה, לא מענין מוסף על עצמו כלל.

וצריך למנהיג המדינה כשיהיה נביא שידמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הפעולות כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההפעלות לבד, ולא ישלח רסן הכעס ולא יחזק מדות ההפעליות בו, כי כל הפעלות רע, אבל ישמר מהם כפי כח האדם, ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים רחום וחנון, לא לענין הרחמנות והחמלה לבד, אלא כפי מה שיהיה ראוי, ויהי בקצת הפעמים ולקצת האנשים נוטר ונוקם ובעל חמה כפי התחייבם, לא לענין הכעס לבד, עד שיצוה בשריפת איש והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו, אבל כפי מה שיראהו התחייבו בו, ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב. הלא תסתכל בכתובי התורה כאשר צוה לאבד שבעה עממים, ואחר "לא תחיה כל נשמה", סמך לו מיד, "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלקיכם", יאמר לא תחשוב שזו אכזריות או בקשת גאולת הדם, אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושית, שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת וירוחקו המניעים כלם אשר ימנעו מן השלמות אשר היא השגתו יתעלה.

ועם כל זה צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיגי המדינה יותר הרבה מפעולות העונש, שאלו השלש עשרה מדות כלם מדות רחמים בלתי אחת והיא פוקד עון אבות על בנים, כי אמרו ונקה לא ינקה ענינו ושרש לא ישרש, כאמרו "ונקתה לארץ תשב". ודע כי אמרו פוקד עון אבות על בנים אמנם זה בחטא של עבודה זרה לבד, לא בחטא אחר, והראיה על זה אמרו בעשרת הדברות על שלשים ועל רבעים לשונאי, ולא יקרא שונא אלא עובד עבודה זרה לבד... (חלק א פרק נד, וראה עוד אלקים-תאר)

כוזרי:

אמר החבר, שמות הבורא חוץ מהמפורש הם מדות ותבניות טפליות נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזרותיו ומעשיו, ונקרא רחום כשהוא מתקן ענין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע ענינו. ומיחסים אל הבורא הרחמים והחנינה, ואמתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע, ואין זה ראוי לו יתברך, אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר בריש אדם אחד ועושר אדם אחר מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעוס על אחר. ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם כששואלים אותם בדינים, ודנים במה שמחייבת התורה, ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי בניב השופט ודינו בלי השתנות בו שנוי. וכן השם יתברך. ויושב אצלנו בבחינת רשומיו, פעם יקרא א-ל רחום וחנון, ופעם א-ל קנוא ונוקם, והוא יתברך איננו משתנה ממדה אל מדה. וכללו של דבר, כי המדות מתחלקות זולתי השם המפורש יתברך לשלשה חלקים, שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות, והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, רחום וחנון, קנוא ונוקם, גבור נדיב, ש-די והדומים להם. והטפליות, כמו ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות המדברים לו. ואלה אם הן רבות אינן מחייבות לו רבוי ולא מוציאות אותו מאחדות, אבל השולליות כמו חי ואחד וראשון ואחרון סופר עליו באלה כדי לשלול ממנו הפכן, לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהן, כי אין אנחנו מבינים חיים כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם... (מאמר ב ב, וראה עוד אלקים-תאר)

רשב"ם:

חנון - לפנים משורת הדין. (שמות כב כו)

מבעלי התוספות:

רחום - על העניים, וחנון - אפילו לעשירים. (שם לד ו)

רבינו בחיי:

שב למקומו - ועל דרך הקבלה מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין, וזהו סוד הכתוב, "ויקח בידו את האש" וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלי כן תחריב העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת. (בראשית יח לג)

נערמו מים - ועל דרך הקבלה הפך התחכמות אבדה חכמה, כי פסקה ההמשכה ממדת חסד הנרמזת במים, ולא התפשטה אל השכלים הנפרדים, ועל כן נקרע הים, כי שרו של ים מכלל הכוחות הנפרדים. (שמות טו ח)

הודיעני נא את דרכיך - על דרך הפשט רצה לדעת מדותיו מתוך דרכי פעולותיו, ועל דרך השכל רצה לדעת תאריו, כלומר פעולותיו, והן הנמצאות שבבראשית, שהוא יתברך מתואר בהן... ועל דרך הקבלה דרכיך הם נתיבות טובה שמנהיג עולמו בהן, ובהן נודע, והם דרכי צדיק יסוד עולם, כמו שכתוב בתהלים "צדיק ה' בכל דרכיו", ועליהם אמר שלמה במשלי "שלשה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" וגו',רוצה לומר פעולות צדיק יסוד עולם בעולם הגופני באויר ובארץ ובמים ובאדם. וענין זה רצה משה לדעת פה... הראיני נא את כבודך - שבמתן תורה השיג ז' ספירות, ובקש עתה להשיג למעלה מהן. והכבוד הזה הוא הכבוד הגדול העליון הנקרא כתר, אספקלריא המאירה... (שמות לג יג ויח)

א-ל רחום - בפשט אלו מדות המלך בהנהגת העם, פעם לפנים משורת הדין ופעם בדין. וצריך אתה לדעת, שהמבין י"ג מדות ויודע פירושן ועיקרן ומתפלל בהן בכוונה, אין תפלתו חוזרת ריקם, אלא אם כן היו בידו עבירות מעכבות...

ה' - הראשון הוא שם עצם ולא מדה. ה' - השני הוא רחמים בלא תשובה ושאלה, כאב רחמן היודע מה בנו צריך, וכן כתוב "ורחמיו על כל מעשיו", אפילו עכו"ם, ואפילו על בהמות, דכתיב "אדם ובהמה תושיע ה'". א-ל - מדת סליחה על ידי שאלה. רחום וחנון - מדות הסליחה בשאלה עם התשובה ויסורין, שלשונות אלו נופלים על יסורין. ארך אפים - כולל צדיקים ורשעים. ורב חסד - גם לרשעים. ואמת - חסד שאינו מצפה לגמול... ועל דרך השכל, ה' ה' א-ל - ג' שמות נגד ג' עולמות, ששנים מהם בלתי משתנים. והשאר מדות נאמרות על השמות האלה, ובהן מנהיג עולמו. רחום וחנון - על השגחה כללית ופרטית שעל האדם. ארך אפים - מדה לכל. ומהשאר רב חסד אמת ונוצר חסד הן לטובים, והשאר לרעים, נושא עוון - על המחשבה... (שמות לד ו, ועיין שם עוד)

יגדל נא - בפשט מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור את כעסו, ולכן סמך לו, ה' ארך אפים. ועל דרך המדרש תנצח מדת רחמים מדת הדין. ועל דרך הקבלה, יושפע וימשך הכח הפנימי במקום ולא יסתלק למרומים. כי כשישראל מקיימים התורה והמצוות השי"ת רוכב שמים, משפיע כח במדותיו, ובזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה, וכשאין מקיימים הוא מתרחק ממדותיו, ובזה מתישין כח של מעלה, כמו שכתוב "צור ילדך תשי". ולפי שהיו ישראל חייבין כליה הוצרך לומר יגדל נא כח, להשפיע הכח הפנימי במדות. וחכמי האמת כינו ההמשכה והפשע עזר. ודע שמה שלא אמר כאן ה' א-ל רחום וחנון, וכן ואמת, נוצר חסד וחטאה, הוא בהשגחה גמורה. ולמדנו מכאן סדר תפלה, כי ה' א-ל רחום וחנון, הם למי שרובו זכויות, ועתה רובם עוונות. ואמת היא מדת הדין שבה היו חייבים. ולא אמר נוצר חסד שהוא זכות אבות, כי מאסו בארץ שבחרו בה האבות. ולא אמר וחטאה, כי היו מזידים. והזכיר רק פעם אחת ה', כי עוד לא עשו תשובה, והוא המלך העליון שממנו נמשכות המדות, וממנו יבקש לרחם עליהם, אולי ישובו, ואם לאו הוא ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ועוד שהוא רב חסד למי שמחצה עונות לחשוב כאילו רובו זכיות, ואפילו בלא תשובה. ואם שבו אתה נושא עוון ואפילו הפשעים. לא ינקה - וגם אם לא ינקה לשאינם שבים יאריך להם, ופוקד עון אבות על בנים מעט מעט במקום להכריתם. וכן היה. (במדבר יד יז)

משפט צדק - ...אבל צדק האמור בקב"ה כולל דין ורחמים, לכך אמר "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", כי משפטו הקו האמצעי מדתו של יעקב. והבן כי צדק מדת דינו של עולם, דכתיב "ישפוט תבל בצדק", מקבל ממדת הדין של מעלה הנקראת אלקים, וזהו סוד הכתוב הזה שופטים - כנגד אלקים, מדת הדין של מעלה. ושוטרים - הנצח וההוד שעל ידם יוצאות הפעולות בעולם בדבר והפכו לטוב ולרע. והכל נגמר על ידי הצדק סוף הבנין. (דברים טז יח)

...ומה שאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ"א), שאם ירדוף אחר מדת הדין הכלולה מהרחמים הנקראת חסד ימצא צדק עליון, שהוא חיי עולם הבא. (שם טז כ)

רוכב שמים - רוצה לומר מושל בהם, או מניעם כרוכב את הסוס... ועל דרך הקבלה קרא המדות שמים, וכשישראל עושין רצונו אינו מתרחק ממדותיו, וכשאין עושין רצונו מתגאה ומתרחק מהן. וכן אמרו רז"ל מוסיפין כח בגבורה של מעלה. (שם לג כו)

צריך אדם להזהר במדת חסד, שעם מדה זו יתמשל לבוראו יתברך וילך בדרכיו, כי המדה הזו ממדותיו, ובה הוא יתעלה מנהיג עולמו, וכן אנו אומרים בתפלת יוצר, המנהג עולמו בחסד, ובה נברא העולם, שנאמר "אמרתי עולם חסד יבנה". וכל הזהיר במדת חסד הוא שנפשו שפלה והוא הירא את השי"ת, והמדה הזו שהחזיק בה בחייו שואבת נשמתו לחיי העולם הבא, והיא מחופפת עליו כעטרה לראש. הוא שאמר דוד המלך ע"ה "וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו" וגו'. (כד הקמח אבל ג)

כל מי שבוטח בהשי"ת מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו". והוא הממציא לו סבות שיתפרנס בהן... (שם בטחון)

רחום וחנון - מדות שוות ברחמנות, אלא שמדת רחום על התובע צרכיו ומבקש רחמים על צרה שיש לו, או צורך פרנסה או רפואה. והשי"ת מרחם עליו ונותן לו שאלתו בבכי ובתחנונים גדולים אף על פי שאינו מבקש סליחה על מיעוט עונותיו. ומדת חנון על התובע עלבון מחברו, הקב"ה מרחם עליו ושומע צעקתו במדת חנון בבכי ובתחנונים גדולים בתעניות. והראיה שהן מדות שוות ברחמנותן, שאין הכתוב מקפיד בקדימתן, חנון ורחום או רחום וחנון. (כד הקמח כפורים ב)

"חסדך ה' מלאה הארץ חוקיך למדני"... יתחנן דוד לפני השי"ת שיעשה חסד עמו שילמדהו חוקיו, ושיתבונן מתוך תורתו איך הוא יתברך מנהיג עולמו במדת החסד. ברור כי חסד השי"ת קדם לכל הנבראים, לפי שלא היו ראויים להברא, שלא היתה בהם זכות ולא שום ענין שבשבילו יהיו ראוים להברא... אם כן העולם כולו נברא בחסד. וזהו שאמר דוד ע"ה "אמרתי עולם חסד יבנה". ואחר שהמציא עולמו בחסד הוא מתנהג עם ברואיו בחסד, הוא שכתוב, "עושה חסד לאלפים". וציוה אותם על החסד לעשותו ולאהוב אותו... החסד הזה שופע בכל יום בעולם השפל עם כל אחד מהבריות, והוא שופע גם בעולם הגלגלים, הוא שכתוב, "כי גדול עד שמים חסדך". ובעולם המלאכים, "כי גדול מעל שמים חסדך", אין קיום ועמידה זולתה, והכל צריכים לה, ואין לה סוף ותכלית...

וכיון שאין תכלית לחסדו יתברך, מהו שאמר דוד "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו", שנראה מזה שיש לחסד שיעור ומדה? אין הדבר כן חס ושלום, אך כפי שאין אצל בעלי הראות גובה למעלה מהשמים, (כן אין לחסד שיעור). אבל בודאי חסד השי"ת גדול וגבוה מאד יותר מגובה הגלגלים. ועל זה אמר הכתוב, "כי גדול מעל שמים חסדך". והנה הוא רחב יותר מרוחב העולם, הוא שאמר "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו"...

כל מה שהקב"ה נותן לאדם בעולם הזה, שלוה או יסורין, הכל חסד. וכן ההצלה מיסורין כמו שאמר דוד, "כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול"... ואפילו היסורין שמביא על האדם אם יביאם על עוון שקדם לכפרת עוון זהו אמת. ואם הם בלי עוון שקדם, שיתן לו השכר מפני שסובל נסיון זהו חסד. ועל זה אמר דוד "כי טוב חסדך מחיים", כי על ידם יגיע לחיי עולם הבא...

וידוע כי כשהקב"ה מביא יסורין על האדם הוא מביאם עליו דרך חסד, וזהו שאמר דוד, "ולך אד-ני החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". הזכיר שם אדנות שהוא מדת הדין, כי לעולם מדת החסד גוברת על מדת המשפט.

גדול כח מדת החסד, שהכתוב מיחסה שהיא עם הקב"ה כמו האור העליון עצמו, שכתוב בו "ונהורא עמיה שריה", ובמדת החסד, "כי עם ה' החסד"... חייב אדם להתבונן במדת החסד, ושיזכור חסדי ה' תמיד, כענין שאמר ישעיה "חסדי ה' אזכיר"... (שם פורים)

הרקאנטי:

ויעבר ה' על פניו - כבר ידעת כי באלו השלש עשרה מדות נחלקו בו הגאונים ז"ל, יש אומרים כי פוקד עון אבות על בנים מן המנין, ולפי דברם יהיה השם הראשון מן שם הקריאה שבא להודיענו מי הקורא. אמנם המנהג ברוב המקומות שלא למנות רק על ונקה, ומנהג של ישראל תורה היא, כי השלש עשרה מדות רחמניות כלם, ואין להזכיר בהם לא ינקה, ופוקד עון אבות וגו'.

ועתה הבן פירוש הענין וסודו, כאן קיים הקב"ה הבטחתו שאמר למשה רבינו ע"ה אני אעביר כל טובי על פניך, כלומר השכינה הנקראת אני תעבר על פניו, ועל כן תרגם ואעבר ה' שכינתיה ויקרא, יש אומרים כי השכינה קרא אלו המדות, ויש אומרים כי מדת רחמים אמרן, ויש אומרים כי משה רבינו ע"ה אמרן, כי משם נבואת משה רבינו ע"ה. ה' ה' א-ל שלש מדות הללו הם שמות, וקראו אותן רז"ל מדות, והראשון מדת המלך בעל התשובה, והשני כסא המלך שהוא תפארת ישראל, והשלישי מדת טובו הרומז לשכינת עוזו, והעשרה הנותרים נכללים בשלשה שהזכרנו, כי רחום וחנון וארך אפים לתשובה. ולא אמר מרחם ומחונן ומאריך אפים, כי הוא יתעלה פועל במדות הללו והוא הרחמים והרחמים הוא החנינה, והחנינה הוא אריכות אפים, ואף על פי שאנו אומרים בשמנה עשרה "המרחם כי לא תמו חסדיך", זה כשאנו מזכירים אותו יתעלה על פעולותיו, אמנם כשאנו מזכירין מדותיו הדבוקות בו כשלהבת הקשורה בגחלת, אז יש לומר רחום וחנון. ועוד יש לפרש כי הרחמים והחנינה נרמזים ברחום וחנון, רוצה לומר כי ממנו הרחמים והחנינה הרומזים לדיו פרצופים. ועוד אמרו שלשה מדות אחרים לבעל הרחמים, והם ורב חסד כי טובו מן החסד, וזהו מטה כלפי חסד, כי הוא מרבה חסד באמת על גבורתו ועוזו, ואמת כך שמו, נוצר חסד לאלפים כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, או נוצר כמו מצמיח, כמו נצר משרשיו יפרה, עוד אמרו שלש עשרה מדות אחרות למדת הטוב, והם נושא עון ופשע וחטאה, וראיה לדבר אני עשיתי ואני אשא כי אני הוא הנושא, וכבר ידעת פירוש אני והמדה האחרונה היא ונקה, רמז בו לסוד העיבור, כי על ידי הפקידה יתלבנו ויתנקו כתמי הנפש, והשם יתעלה יסלח לנו העונות והפשעים. ומפני כי הנשיאות אינו שוה בעון ופשע וחטאה, כי כפי חטא האדם כך היא פקודתו, ובכל אחד ענין אחד מיוחד יקרא בכל אחד מדה אחת, והנה נרמזו בשלש עשרה מדות כל ההויות כי הענפים בכלל הזרועות והמכריע שני בכלל הראשון, זהו דעת הרב הגדול ז"ל בפירוש שלש עשרה מדות, ואחריו נטו רוב חכמי הקבלה...

ויש עוד מבעלי הקבלה שפירשו פירוש י"ג מדות בענין אחר, וזהו כונתם, כי השם הראשון הוא עצם, ומה שמונה אותו בכלל המדות אינו מצד עצמו, כי אם ממה שמגיע לנו ממנו ית' בפעולותיו, כי הוא ית' מקור ומעיין לכל פועל במדותיו כפי רצונו, וכנגדו הזכיר משה רבינו ע"ה הא-ל בתחלת שבחיו. ואחר שהזכירו ית' הזכיר הנשארים סוד מדותיו שהם י"ב מהי"ג, הארבעה ראשונים הם רחמים, והארבעה שניים חסד, והארבעה שלישיים דין, כי אין מדה אחרת זולת אלו. והקדים להזכיר הארבעה של מדת רחמים קודם אף כי היא אחרונה, וגם משה רבינו ע"ה הזכיר אותה באחרונה, כאמרו והנורא, לפי שנצטרך למדה זו משאר המדות, שעדיין לא עשו תשובה שלימה ולא נתכפר עונם, פתח במדת הסליחה, שנאמר "כי עמך הסליחה למען תיורא", אמר תיורא מגזירת נורא, שהרמז למדת רחמים, וטעם לייחד כל מדה מן השלשה הנזכרים ארבע מדות לכל אחת ואחת מפני שמצינו כי השלשה מדות כל אחת ואחת מהן מתחלק לארבעה כאשר נפרש.

ועתה אפרש לך הארבעה חלוקי הרחמים שהם ה' א-ל רחום וחנון. אלו הם ארבע מדות רומזים למדת רחמים, כי השם בי-ה ידעת שרומז לרחמים, א-ל הוא רחמים, שנאמר א-לי א-לי למה עזבתני, רחום כמשמעו רחמים, וחנון חנינה, כי גם הוא רחמים. והמדה הזאת יש בה ארבעה מיני רחמים, האחת שהקב"ה סולח לאדם קודם שיבקש מחילה, מעביר ראשון ראשון ובלבד שלא יוסיף עליהם, כמו שאמרו רז"ל ועון עצמו אינו נמחק, רוצה לומר כי חוזר וניעור אם חטא אחרי כן. השנית שמוחל וסולח לשבים בכל לבם, ויום הכפורים מכפר. השלישית שהתשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, הרביעית שכולן תולין עד המיתה ומיתה ממרקת. ואל תתמה היאך קראנו החלוקות האלו רחמים, מאחר שנידון בהם במיתה ויסורין, לפי שהן בנוהג שבעולם והקב"ה סולח לו על ידיהן אין לך רחמים גדולים מאלו, שניצול מדינה של גיהנם על ידי יסורין ומיתה שהם בנוהג העולם, ולא עוד אלא שזוכין לחיי העולם הבא, ומקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים.

ובכל אחד מאלו ארבעה חלוקי הרחמים ייחד לו שם אחד מהשלש עשרה מדות, לפי עניינו כראוי לו, כי השם הראשון נזכר על חלוקה הראשונה שמוחל בלא תשובה, כי הוא מדת הרחמים, השני א-ל מוחל בתשובה, שנאמר א-לי א-לי למה עזבתני, כלומר ודי לו בתשובה, שנאמר ה' אלקינו אתה עניתם, שמוחל להם על ידי תשובה. השלישי רחום מוחל על ידי ייסורין, שנאמר והוא רחום יכפר עון ולא ישחית, כלומר לגמרי, מכלל שהתחיל... הרביעי חנון מכפר במיתה, שנאמר ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, רוצה לומר מצאתי כופר שלא ימות, ולפירוש זה על כן לא אמר מרחם וחונן, לפי שאינו כל שעה, אלא פעמים שהוא כובש רחמנותו וחנונו ממנו עד שידון אותו במיתה ויסורין.

ואחר שהזכיר במדת רחמים פתח במדת החסד, כי מדה זו דרכה לעשות חסד עם הבריות, בין זכו בין לא זכו, ומדה זו מתחלקת לארבע חלוקות, ועל כן ייחס למדה זו גם כן ארבע שמות, והן ארך אפים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, החסד הראשון שעשה הקב"ה עם דורות הראשונים כ"ו דורות שהיו קודם מתן תורה, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה כ"ו פעמים כי לעולם חסדו, שאף על פי שלא זכו בתורה ובמצוות הקב"ה זן אותם בחסדו, שנאמר עולם חסד יבנה, ועל החסד הזה נאמר ארך אפים, כי מאריך הקב"ה אפו לרשעים אף על פי שלא זכו, ממתין להם שמא יעשו תשובה. החסד השני הוא החסד שעשה הקב"ה את ישראל שהוציאם ממצרים מבית עבדים, וזה החסד נעשה לתשלום גמול, שעל ידי ההוצאה יקבלו עליהם אלקותו, ועל זה החסד נאמר "ורב חסד", מטה כלפי חסד.

החסד השלישי הוא החסד שעשה הקב"ה לישראל כשקבלו עליהם תורה ומצות, שנאמר "זכרתי לך חסד נעוריך". החסד הרביעי הוא החסד שעושה הקב"ה עם המתים, מלבישן ומכבדן ומלוה אותם כביכול, שזה החסד עשה הקב"ה עם משה רבינו ע"ה, שנאמר ויקבר אותו בגי.

ואחר כן הזכיר נושא עון ופשע וחטאה ונקה ארבע כנגד ארבע מיני חלוקות דין שהם ארבע מיתות בית דין, סקילה שרפה הרג וחנק. עוד יש ארבעה חלוקי דינין, הראשון דין בן סורר ומורה, שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, זהו ענף ממדת הדין, שעדיין לא חטא חטא שיתחייב עליו מיתה, וגם לא להיותו בסקילה החמורה רק בחנק הקל, הדין השני הנהוג בבית דין בעדים והתראה. הדין השלישי מלקות ארבעים, הדין הרביעי מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. כלל הדברים כי הבורא יתעלה ויתברך פועל במדותיו כפי רצונו, ובמוסר אלקינו כלולים בו כל המדות שהם חסד ודין ורחמים, והוא יתעלה פועל בהן כאומן בכליו, וכמו שלא תתכן הפעולה זולתי הכלים, כך לא תתכן השגחתו על ברואיו זולתי המדות למדוד לנו בהם כרצונו יתעלה. ועל כן שלשה מדות האלו קראם הכתוב כסא החסד, שנאמר "והוכן בחסד כסא", וענין כסא, כלומר שהוא מיוחד לישיבת המלך, כך הקב"ה משפיע למדה ההיא מאורו הגדול, כדי לפעול פעולתה המיוחדת. הדין נקרא גם כן כסא, שנאמר מלך יושב על כסא דין... מדת רחמים גם היא נקראת כסא, שנאמר עד די כרסוון רמיו, ואמרו רז"ל תרין כסאות הללו למה, אחת לדין ואחת לצדקה... (כי תשא, ועיין שם עוד)

...ולולי שאני ירא לחלוק על הקבלה הייתי אומר כי שום אחד מהשמות אינו ממספר הי"ג, רק המספר מתחיל מרחום וחנון עד סוף הפסוק, והם י"ג. (שלח לך)

ספר העקרים:

ראה אלקים-תאר, מאמר ב פרק כד וכה.

כל מיני החסד מושפעים ונמשכים מהש"י, ואין נמצא אחר זולתו שיוכל להשפיע חסד גמור על שום נמצא, וזה לפי שאי אפשר שיקוה חסד גמור משום נמצא, אלא אם כן נמצאו במשפיע ההוא ד' תארים:. האחד שיהיה המשפיע ההוא בלתי משתנה, שאם היה משתנה אי אפשר שיהיה החסד הנמשך ממנו חסד גמור וקיים... ואין נמצא זולת ה' שלא ישתנה, כמו שבארתי בפרק ב' מהמאמר הב'. והב' שיהיה המשפיע ההוא בלתי צריך אל עזר אחר נמצא זולתו בהשפעת החסד ההוא או הטוב ההוא, שאם יהיה צריך אל עזר זולתו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיתמיד החסד ההוא אם לא בהמצא העזר ההוא, והוא מבואר מהכחות העליונות שהם יורו על דבר כשיסכים עמהם ענין או סבה אחרת עוזרת לזה, כאלו תאמר שהיה בעל הצומח בבית כבודו או יביט אל כוכב טוב וכיוצא בזה, ואין נמצא בעולם שלא יצטרך אל עזר זולתו אלא השי"ת, כמאמר הכתוב "אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי" (ישעיה מ"ד). והשלישי שיהיה המשפיע ההוא יכול על ב' הפכים בשוה, שבזולת זה לא יוכל המקבל להשיג חפצו בכל עת, שפעמים יצטרך האדם אל דבר ופעם אל הפכו, שפעמים יצטרך דרך משל לעשות מלחמה ופעמים יצטרך שלום, והוא ידוע מהכחות העליונות שהכוכב המורה על המלחמה לא יורה על השלום והמורה על החרבן לא יורה על הבנין, ואין כח ביד המורה על המלחמה להפך הוראתו לשלום... ואין בעולם שיהיה יכול על זה אלא השי"ת, אמר "הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע" וגו' (שם מ"ה), והד' שיהיה המשפיע ההוא בצד שלא יהיה שום נמצא אחר יכול לעכב על ידו מלעשות רצונו, שאם יש מעכב על ידו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיגיע אליו החסד המבוקש מן המשפיע ההוא, שאולי יעכב על ידו זולתו, והוא מבואר שכל נמצא זולת השם יכול השם לעכב על ידו, ואין מי שיעכב ביד השם שלא יעשה רצונו אמר הכתוב הן יחטוף ומי ישיבנו, מי יאמר אליו מה תעשה (איוב ט')... (מאמר ד פרק יז, וראה שם עוד)

עקדה:

רחום - לאלו שלא שבו לגמרי, וצריכים מדת רחמים גמורה, וחנון - למי שאין בידו מעשים, שצריך לתת לו מתנת חנם. ורב חסד - לאלו שעוונם שקול, ומכריעם לכף זכות, לר' יוסף בר חנינא חוטף שטר מהעוונות, רוצה לומר העוונות כבדות כי מקורם בחומר הכבד, ולעמתם המצוות מהשכלי הקל, ומצד זה מכריעם. ולרבנן מסייע לכף זכויות ומעלהו, ומיד זכויות מכריעות, שנאמר "נושא עוון", ובמדה זו נתחסד לישראל במדבר וסיפק צרכיהם.(שמות לד ו)

...והיא מדת החסד ששתף להנהגת העולם על ידי התורה וזכות העוסקים בה, ויתנהג עמם במדה עליונה ובה ישדד מערכות השמים. או במה שיסכים רצונו עם הסדר הטבעי להשפיע להם טוב, מה שנתייחד לבינונים, וההשגחה למעלה מהטבע לשרידים אשר ה' קורא. והיא חסד שמימי, ואולי כיוונו לזה במאמרם בכתובות ה' "גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ". (ויקרא ט א)

אברבנאל:

הודיעני נא את דרכיך - דרך א' על פי המורה, משה בקש לדעת הדרכים שהם תארי פעולותיו והנהגתו, ולהשיג מהותו ועצמותו. ורצה לדעת דרכי הנהגתו כדי להנהיג בהם את העם. ונקראו דרכיך, כי תארי הפעולות הן דרכים להשגת מציאות ה', הנודע מפעולותיו... והשיב פני ילכו - אין לך צורך לדעת, כי פנים של כעס ילכו...

דרך ב', משה בקש לדעת רק דרכי הנהגתו וכוונתו בהנהגת העם, כדי לשמור בתפלתו ותחנוניו הדרך הראויה... והשיבו על ב' שאלותיו, אני אעביר כל טובי, יודיעהו דרכיו הטובים...

דרך ג', הנכון בעיני הוא, שמשה רבינו ע"ה בקש ג' בקשות... אחרי חטא העגל השחיתו החסד הנ"ל, ומשה התפלל אם נא מצאתי חן - הרי הוא לא חטא, ומדוע ייענש שינבא שוב על ידי מלאך. ואמרו לו פני ילכו - אל תרצני בשעת כעסי אלא אחר כך, ואחר שאל ממנו הראיני נא - ראיית הכבוד, שיראנו בנבואתו כבודו וגדלו ולא מהותו. ואלו הנמצאים כולם מעשה ידיו לכבודו, ובקש הדרכים בשם ידיעה, כי יושגו בשכלו... ואמר לו אני אעביר כל טובי - מדותי ותארי, וחנותי - ואז אחון וארחם את ישראל אם הם ראויים... (שם לג יב)

ספורנו:

המכסה אני מאברהם - אחר שהתעסק בלווי אורחים גילה לו דשכר מצוה מצוה, ורוצה להודיעו מדת טובו, שאם יהיה מנין צדיקים יטה כלפי חסד אף שלא ישובו. כי ידעתיו - למען ידע את חסדיו גם לרשעים... (בראשית יח יז ויט)

רחום - להקל עונש החייבים. וחנון - למבקשים אף שאין ראויים... ורב חסד - מטה כלפי חסד, כחז"ל: מעביר ראשון ראשון. (שמות לד ו)

וחנותי - בשפע רב, בלי צרות עין. (שם לג יט)

הגבור - המקיים כל המציאות במציאותו, כאמרו, "ואתה מחיה את כולם". והנורא - משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירא מפניו. אשר לא ישא פנים - לבן פריץ מפני האב הצדיק, אף על פי שהוא מאריך בזכותו של אב. ולא יקח שחד - לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא, כאמרם ז"ל שאין מצוה מכבה עבירה... (דברים י יז)

אלשיך:

ויחונך - שלא ינכה מזכיותיך, או אמר ויחונך על הבנים, כמו שאמר "הילדים אשר חנן אלקים"... (במדבר ו כה)

תומר דבורה:

מי א-ל כמוך - מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו רגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס, והקב"ה סובל. ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא חס ושלום, שהרי בכחו ברגע כמימריה ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם (מלכים א' י"ג ד'), ועם כל זה, שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך ולא בשלי, לא מפני זה מנע טוב מן האדם ולא סבל עלבון, והשפיע הכח והטיב לאדם בטובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יסופר... (פרק א, וראה שם עוד)

כי חפץ חסד הוא - הלא פירשנו במקומו שיש בהיכל ידוע מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד. והם היות שהם חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם, וכמו שהיה בזמן החורבן, שנאמר לגבריאל (יחזקאל י' ב') "בא אל בינות לגלגל" וגו' כי הוא שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כחות הדין בינות לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח, דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שבקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה, וכתיב (שם שם ח') "וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם", והיינו שאמר הקב"ה לגבריאל, הם גומלים חסדים אלו עם אלו, ואף אם הם חייבים נצולו והיה להם שארית, והטעם, מפני מדה זו, "כי חפץ חסד הוא", רוצה, במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחד... (שם)

חסד לאברהם - הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין, כאברהם אבינו. גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר, אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר כמו שהם מתנהגים, והיינו חסד לאברהם... (שם)

מהר"ל:

...ואמר שבפרשיות התפילין כתוב, ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו', כי אותן המעלות הגדולות אשר נמצאו בו יתברך, ועל אותן מעלות נקרא הוא יתברך הגדול הגבור והנורא וכו', מאותן ממש הלביש את עמו הקדוש. ולפיכך הוא יתברך מתאר בהם בארבע מעלות אלו שהם דומים לו יתברך... (גבורות ה' פרק מד)

כי גאה גאה - בפרק אין דורשין, שירו למי שמתגאה על גאים, על ד' גאים שבעולם, אריה בחיות, שור בבהמה, נשר בעופות, ואדם גאה על כולם, נטלם הקב"ה וקבעם בכסא הכבוד... ביאור זה, המעלות נחלקות לד', חכמה, גבורה, עושר וכבוד, ואלו דברים חלק ה' לברואיו. חלק מדת החכמה לאדם, הגבורה לארי, העושר לשור, והכבוד ההתרוממות לנשר... והוא יתברך מתגדל על הכל, שאין דבר יוצא מן השי"ת שלא יהיה תחת רשותו... (שם פרק מז)

ומפני שיש לחשוב שהנהגת השי"ת שהיא על ידי חסד אין האמת בהנהגתו, שודאי הדבר שהוא במדת הדין הוא אמת, אבל מאחר שהקב"ה מנהיג את ישראל במדת החסד, יש לחשוב שלא תהיה הנהגתו באמת... לכך אמר "ואמת ה' לעולם", כי הכל הוא באמת, שאף על גב שהקב"ה עושה חסדים, החסדים שעושה הם במדת האמת, ורז"ל פירשו כך, שכאשר הקב"ה מחדש בעולמו דברים על פי חסד משוה הכל במדת האמת, עד שלא תהיה יציאה ממדת האמת... (שם פרק סד)

וביאור ענין זה, כי השי"ת הוא משפיע החסד ומרחם על עולמו, והחילוק שיש בין חסד ורחמים - החסד הוא הטוב שמשפיע לעולם, אף שאינו הכרחי כל כך לעולם, והרחמים כאשר התחתונים בצרה וצריכים לרחמים מרחם עליהם, ואלו שני דברים הם מהשי"ת אל התחתונים, ודבר זה הוא כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשותו מצד שהוא אדם... וכן הצדק הוא ראוי שיעשה... (נצח ישראל פרק מז)

ואין ספק שכל אחת משתי המדות האלו היא מעלה בפני עצמה, וכמו שיש למעלה כחות מחולקים, יש ממונה על החסד, ויש ממונה על הדין, וכן יש צדיקים בארץ, יש שנפשו מוכנה לעשות הטוב והחסד, ויש שהוא מוכן לדין, וכל אחד ואחד מעלה בפני עצמו, לכך שני מלאכים ברקיע ושני אמוראים בארץ דומים ושוים, והדברים ידועים למשכילים. ואמר שהקב"ה אומר כדין וכדין תהוי, ומפני שהשי"ת כולל הכל, דין וחסד, ולא כמו המלאכים שהממונה על חסד אינו ממונה על דין וכו', והוא יתברך כולל הכל... (שם פרק נא)

מפני שמדת אברהם היא מדת החסד, והחסד מתדמה להר, לפי שכל חסד הוא גדול, כי מי שמדקדק עם אחר משוה המדה ביושר ואינו נכנס לפנים משורת הדין, אבל בעל החסד אינו מדקדק ועושה חסד גדול, וכדכתיב "צדקתך כהררי א-ל", כי הצדקה והחסד של השי"ת גדול ואינו משוה המדה ביושר כמו שהוא עושה בעל מדת הדין, ומפני שעל ידי מדה זו יש אל השי"ת חיבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש שבו חיבור השי"ת לתחתונים הר, שעל ידי מדת אברהם שהיא מדת החסד החיבור הזה... (שם פרק נב)

וזה כי בעל הענוה לא יגדר ויגבל כלל, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא יוגבל, ולפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השי"ת, אמר, כי הגדולה על כל הגדולות היא ענותנותו, שהיא הפשיטות הגמורה, שהרי עושה משפט יתום ואלמנה... עושה משפט הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמורה, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל.

ויש לך לדעת כי שם רם לא שייך לומר רק שהוא רם מן התחתונים או מן העליונים, מכל מקום יש לו צירוף לאחר, ואין זה השבח שהוא יותר עליון על הכל. אך מה שנותן לו הענוה שהוא יתברך משגיח בשפלים, וזה מורה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, והפשיטות היא מעלה על הכל, כי הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון לכל. יותר מזה, כי הפשוט לא יוגדר, ולכך אין לו קץ ותכלית, ומפני כך, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. ומעתה מדת הענוה היא יותר מגדולתו, כי הגדולה במה שהוא רם ונשא שוכן עד, אין בזה שהוא כולל הכל, אבל במה שהוא בעל ענוה זהו בשביל שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, ובזה שהוא פשוט כולל הכל... (נתיב הענוה פרק א)

וזה גם ממדת טובו, שאם עשה תשובה על מקצת חטאיו אף שלא עשה תשובה על כל חטאיו, זהו ונקה לא ינקה, ופירשו חז"ל מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, פשיטא, למה ינקה לשאינם שבים? אבל מדבר הכתוב בחוטא ששב על מקצת חטאיו ועל מקצתם לא שב, והיה ראוי כי מאחר שלא שב על הכל לא ינקה לו, לכך אמר ונקה, ושלא תאמר שמנקה גם אף אותם שלא שב, ולכך אמר לא ינקה.

ואמר ברית כרותה וכו'. תימא למה מפרש דבר זה על רחום וחנון, ולא על ה' ה' שהוא התחלת י"ג מדות. ויש לתרץ כי מה שכתוב רחום וחנון מורה כי נזכרים כאן מדות הקב"ה, וממילא כולם הם מדותיו יתברך... אבל אומר אני כי משמעות הגמרא שהתחלת י"ג מדות הוא א-ל רחום וחנון. ומעתה חסרות ג' מדות, אבל פוקד עוון אבות על בנים הוא מדה אחת, ועל בני בנים עוד מדה, ועל רבעים גם כן מדה, הרי י"ג מדות... והוא דעת המפרשים שהביא הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו, שהוא זוכר העוון על הבנים, דהיינו אם יוולד בן צדיק הקב"ה מכפר על האב שחטא בשביל בניו, וכן על רבעים אם יוולד בן צדיק. ולפי זה פוקד עוון אבות הוא מדת הרחמים... (ראה עוד אלקים-פוקד עוון).

אך כל אבות העולם גאונים ראשונים ואחרונים פירשו כי ג' שמות הקדושים הם בכלל י"ג מדות... אך מצאתי לי רב בספר הזוהר, דמשמע בשני מקומות כדברי... נהגתי לומר י"ג מדות מן ה' ה' עד על שלשים ועל רבעים... ויש ליישב כי ג' השמות הראשונים שהם ה' ה' א-ל אשר אלו שמות הם של רחמים וחסד, מצד אלו ג' שמות מתפשט הרחמים והחסד עד שמהם מתחייבות ג' מדות של רחמים האחרונות, פוקד עוון אבות על בנים וגו', שנזכר בזה הטוב מהשי"ת, ומפני שאין להזכיר פוקד עוון אבות על בנים, כי אף שהוא לטובה לאב... מכל מקום אין להזכיר בתפלה כאילו הוא מבקש דבר זה, ולכך אין להזכיר זה בפירוש, ונרמז בג' שמות הראשונים...

ואמר רחום וחנון שתי מדות הן, האחת לעשות רחמים עם מי שאינו יכול לעמוד במדת הדין, וחנון הוא ענין החנינה לאדם, שהשי"ת נותן מתנת חנם לאדם אף שאינו ראוי ליתן לו, ונותן לו דרך חנינה, וזה יותר מרחום, כי רחום לרחם על בריה שלא תאבד, שלא יעשה בו הדין, וחנון הוא מתנת חנם. ואמר ארך אפים, שלא להשחית האדם מיד אף כי הוא חוטא, אולי ישוב. ורב חסד פירושו כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם, ומשלם ברוב טוב, אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד, מכל מקום מצד ריבוי החסד שהוא עם השי"ת גובר החסד... ...ולא נתפרש בגמרא שם א-ל הכתוב (בי"ג מדות) על מה הוא מורה. ויראה לומר ששם זה הוא חסד, והוא ידוע כי שם זה מדת חסד, כמו שאמר הכתוב, "א-לי א-לי למה עזבתני". והמדה הזאת היא חסד עליון שהשי"ת עושה בעולמו, ועושה טוב שהוא גדול מאד... ורב חסד פירושו כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם ומשלם ברוב טוב, אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד, מכל מקום מצד ריבוי החסד שהוא עם השי"ת גובר החסד. ומפני זה דרשו רב חסד - מטה כלפי חסד. כי כאשר הזכיות והעונות שוים, השי"ת מכריע לכף זכות מפני רבוי הטוב הנמצא אצלו יתברך... (נתיב התשובה פרק ו)

ובפרק ערבי פסחים, ג' הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו עומד על מדותיו, ומי שאינו משתכר. כי מי שיש בו ג' אלו ראוי אל האהבה, כי באלו מדות מתדמה אל בורא הכל, והדומה יאהב את הדומה. ותדע כי השי"ת אינו גשם ואין לו מדות הגשם, כי הוא יתברך אינו מתפעל כמו הגשם המתפעל, או שהוא כח בגשם, שגם כן מתפעל. וכן אין אל השי"ת גדר, כי הגדר הוא מורכב מסייג והבדל, וכל דבר שהוא מורכב הוא בעל גשם, לכך כל אלו הן מדות הגשם. ולפיכך אמר מי שאינו כועס הרי אינו מתפעל כגשם, וכמו שהתבאר למעלה כי מי שהוא ארך אפים הוא שיש לו שכל נבדל לגמרי. ולכך מי שאינו כועס נבדל מן הגשמי, ובזה יש לו דמיון אל השי"ת שאינו כח בגשם... (נתיב הכעס פרק א)

וכן זה שפרנסתו בחסד מחולק מאשר פרנסתו ברחמים, שכל אחד פרנסתו כפי מה שראוי לו. אבל הקיום הוא לכל בשוה, והוא מצד החסד, כי חסדי השי"ת מתפשט אל הכל, והכל ראויים לחסד, אשר מדת חסדו מתפשטת ומשותפת אל הכל, וזה כי לעולם חסדו, כלומר חסדו יתברך אין לו גבול ושיעור... וזה יש להבין כי כל הדברים הם מצד המקבל, כי המשפט מגיע מצד המקבל שיש עליו המשפט, ואף הרחמים מצד המקבל, כאשר מרחם על אחד, חוץ מן החסד כי החסד הוא מצד עצמו, שהוא יתברך משפיע הטוב והחסד מצד עצמו שהוא טוב, וכמו שהוא יתברך מצד עצמו בלתי תכלית, כך החסד שהוא עושה הוא לעולם בלי קץ ובלתי תכלית, רק הוא לעולם, ולא כן המשפט והרחמים. ועוד פירוש כי חסדי השי"ת הם לעולם, כי אף לעולם הבא שלא יהיה המשפט על החוטאים, וכן לא יהיה צריך לרחמים, אבל החסד לא יפסוק כלל, וזהו כי לעולם חסדו, לעולם הבא. ודבר זה גם כן מצד הטעם שהתבאר כי חסדי השי"ת מצד עצמו, לכך כמו שהוא יתברך אין תכלית עליו, כך חסדי השי"ת... (נתיב העבודה פרק יח)

ואמר כי התורה לשמה היא התורה של חסד, כי התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו החסד שהוא הטוב הגמור... אבל למוד תורה שלא לשמה אין זה עצמה של תורה, ולאיכא דאמרי שלמוד התורה ללמדה לאחר נקראת תורת חסד, לפי שבחסד מתפשט הטוב אל אחר, שזהו ענין החסד... (נתיב התורה פרק ז)

מעלת החסד שהוא יסוד העולם ויסוד כסא כבודו. ובמדרש אמרו לו לאיתן על מה העולם עומד, אמר להם על החסד, שנאמר והוכן בחסד כסא. משל למה הדבר דומה, לכסא של ד' רגלים והיה מתמוטט שהאחת קטנה, נטל צרור וסמכו. כך היה כסא של הקב"ה כביכול מתמוטט, עד שסמכו בחסד, הווי אומר עולם חסד יבנה...

ויש לדקדק למה החסד סומך את הכסא יותר מכל מדותיו של הקב"ה? והסברא נותנת שיהיה משפט סומך הכסא, שהרי הכסא שייך אל המשפט. אבל דבר זה כי העולם אינו יכול לעמוד במדת המשפט לפני הקב"ה אשר מדקדק כחוט השערה, הרי יש כאן לעולם הזה ענין שהוא מתמוטט אנה ואנה, כי אפשר שיהיה קיים ואפשר שלא יהיה קיים. ומצד החסד שהשי"ת מנהיג העולם בחסד אין לו התמוטטות רק עומד מקוים בלי הטיה כלל...

ועוד יש לך להבין, כי העולם מקבל קיום מהשי"ת מצד כי יש לעולם דביקות בו יתברך, והעולם דבק בו יתברך לגמרי מצד החסד אבל לא מצד המשפט. כי מצד המשפט השי"ת נבדל מן העולם, כאשר עושה בו משפט, כהמלך העושה משפט שהוא נבדל מן העם ועושה בו משפט. ולפיכך מצד המשפט אין קיום גמור לעולם, כאשר מצד המשפט אין דביקות בו יתברך, רק הדביקות בו יתברך מצד החסד, ומצד הזה יש קיום לעולם. (נתיב גמילות חסדים פרק ג)

של"ה:

וי"ג עקרים הם יוצאים מי"ג מדות, מכל מדה ומדה יוצא עיקר אחד. וקודם ביאור ענין זה צריך אני להקדים פירושן של י"ג מדות, כי רש"י דבר בקצרה בפירושם... ומצאתי ב"הדרת קודש" שהאריך והתפשט כוונתן של התוספות עם תוספת מיעוט, על כן אעתיק לשונו. ה' ה', יש מפרשים שהשם הראשון אינו מחשבון הי"ג מדות... ואינו כן, שהרי הטעם מפסיק בין ויקרא להשם הראשון, אלא שניהם מדת רחמים הם, א' קודם שיחטא האדם וא' לאחר שיחטא וישוב, כן נראה דעת רש"י. ורבינו תם הוכיחן מפסיקתא, דאיתא שם ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אותן שני מדות טובות שנתת לי בסיני היאך עזבתם והיאך שכחתם, אם כן נראה שהם שני מדות...

א-ל - מדה ג', לשון חוזק, במדה זאת שהיא מדת הרחמים, כמו שכתב ראשונה, וכאן אחר ב' המדות הראשונות, לומר שלמי שלא חטא או חטא ושב הוא מבצר וגואל חזק לעתות בצרה, ואף נגד הטבע, וכן דרשו רז"ל מזמור א-לי א-לי למה עזבתני על אסתר המלכה, שאמרה אותו בעת צרת מחשבת המן.

רחום - היא מדה רביעית... ושמעתי שזה השם הוא מדת רחמים דביני ביני, ב' השמות הראשונות שהזכיר, שאף האדם שחטא ולא שב עדיין מחטאתו עם כל זה רחמי השם עליו ולא יעיר כל חמתו, ומקרא מסייענו, "כי א-ל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך", "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית", מדאמר ולא ישחיתך, ולא ישחית, מכלל דראוי להשחתה, אלא שמדת שמו רחום מגן בעדו שלא יעיר כל חמתו, ולכן באה מדה שלישית, שהיא א-ל קודם, לומר שהמדה שלישית, שהשי"ת הוא מבצר חזק לרחם עליו אף בשינוי טבע, ואינו מתנהג במדה ההיא אלא למי שלא חטא או למי שחטא ושב... אבל לא למי שחטא ולא שב הנרמז במדה רביעית שהיא רחום.

וחנון - היא מדה חמישית, שהיא מורה על מתנת חנם, וכן דרשו על ואתחנן, שאין הצדיקים רוצים לקבל שכר מצות בהאי עלמא רק מה שמקבלים רוצים שיהיה מתנת חנם. ועוד כי צדקתם מועטה בעיניהם... וזהו מה שאמרו וחנותי את אשר אחון, רוצה לומר אפילו אינו הגון.

ארך אפים - מדה ששית, שמאריך אפו לחוטא ונותן לו ארכא כדי שיתן אל לבו וישוב. ואמר אפים מלשון מנה אחת אפים, לשון רבים, משום שהוא מרבה המדה הזו, ורוצה לומר האריכות הזה הרבה, וכמו שכתוב "והרבה להשיב אפו", ועוד שעושה כן אף לרשעים כמו שכתוב בין לצדיקים בין לרשעים, ויהיה פירושו לפי זה שני אף, לשון מה חרי אף הגדול הזה. ויש מפרשים אפים לשון שני פנים, רוצה לומר פני השכר לצדיקים ופני העונש לרשעים, והוא מאריך זה לצדיק כדי לנקותו מעונותיו פה, ושכר מצות בהאי עלמא ליכא עד בואו לעולם שכולו טוב, ומאריך לרשע כפי רשעתו להאכילו מעט זכיותיו פה, כדי שלא יזכה לעולם הבא.

ורב חסד - מדה שביעית, אמרו רז"ל מטה כלפי חסד, שאם היו זכיותיו שקולין עין בעין נגד עונותיו, השי"ת מטה בידו ומכריע הזכיות כאלו היו מרובים, וזה כשאין בעונותיו אלו שעליהם נקרא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם לסבת זלזולו במצוה, ומגלה עריות ודומיהן.

ואמת - מדה שמינית, שמאמת דברו והבטחתו אחת לא ישוב ממנה ריקם, ועוד אמרו בפרק קמא דברכות מעולם לא חזר השי"ת מדבור מדה טובה.

נוצר חסד לאלפים - מדה תשיעית, שאף לדורות הרבה שומר אהבת הצדיק לעשות חסד עם זרעו, דכתיב, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'.

נושא עון מדה עשירית, היא החטא הנעשה בזדון אלא שהוא רק לתאבון, וראיה לדבר שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה.

ופשע - מדה י"א, והיא המרד שעושה החטא להכעיס, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי.

וחטאה - מדה י"ב, והיא השוגג, שנאמר נפש כי תחטא בשגגה. וזכר הג' מיני חטאים אלו במדרגה זו, הב' הראשונים על דרך לא זו אף זו, והאחרון זו ואין צריך לומר זו, אחרי שהוא שוגג, ויש בדרש שלכך זוכרו אחרון, לומר שכל העונות והפשעים שהם מזידים אם עשה תשובה נחשבים לו כחטאים, שהם שגגות, ואמר נושא עון ופשע וגו', לומר שבתשובה נושא אותם עד שלא ישאר רשותם, וכמאן דאמר נעשין לו כזכיות...

ונקה - מדה י"ג, דרשו רז"ל שמנקה ביסורין לבעלי תשובה למרק העון, ונקה לשבים, לא ינקה לשאינם שבים. עד כאן לשונו... (שער האותיות בתחלתו, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נגללים כל מיני ההשפעות ופרטיהן הם שלשה, והם נרמזים בשלש אותיות השם ברוך הוא, וחבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמז בה"א אחרונה, וכנגדם שלשת הכינויים, הגדול, הגבור והנורא, והממשיך אותם כראוי הוא זכות אברהם יצחק ויעקב, והממשיך ההשלמה היוצאת מחבורם הוא זכותו של דוד המלך ע"ה, שמתחבר עם האבות ומשלים תקונם של ישראל. (דרך ה' חלק ד פרק ו, א)

עתה, כשנשים אל לבנו כל סדרי מעשיו יתברך, וכל אשר הבטיח לעשות לנו על ידי נביאיו הקדושים, מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור הוא עצם יחודו יתברך. ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעל תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כח להשיג אותם. למשל ידענו שהוא חכם, אבל לא השגנו סוף חכמתו, ידענו שהוא יודע, ולא השגנו ידיעתו... וכיוון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, כי על כל כיוצא בזה נאמר, במופלא ממך אל תדרוש... (דעת תבונות לד)

...הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא יחיד, הלא אנו מבינים שאין זולתו, שאין הפך לו, שאין מונע לו, ולהוציא מכל אותן סברות שהזכרנו. נמצא שלא די לקיים לו יתברך הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההפך. אך כל שאר המעלות שנוכל לחשוב בו אין שייך בהן ההפך כלל. למשל, בגדר החכמה אין שייך הסכילות, כי הלא גדר חכמה, מה שהדעת מלאה מציורי דברים על ישרם. בדרך החסידות אין שייך הרע, כי גדרו לעשות טוב עם הכל. אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא - יחודו שאין אחר עמו. הרי שגדר שאר המעלות הוא לקיים הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע... ואל תטעי לומר שכדי לתת באור לחכמה צריך להראות את הסכילות, ולבאר את החסידות צריך להראות האכזריות, כי אין הפך ניכר אלא מהפכו, כי צריך להבין שכל מעלות הטוב אין לנו להבינם אלא מעלות הטוב לפי מה שהוא טוב, ושלילת ההפך של המעלות ההם אינם בכלל גדר המעלות הטוב, אלא כולם נכנסים תחת גדר היחוד, שהוא שלילת כל מה שהוא זולתו. (שם לח)

הנה אנחנו רואים חוקים ומשפטים אשר הוא יתברך שמו מתנהג בם עמנו נבראיו, מדות ודרכים צדיקים כאשר גזרה עומק חכמתו, עד שבעבור המדות האלה ייחסנו לו תארים רבים ככל דברי הנביאים ע"ה, ואליו קראנו, רחום, חנון, גבור, וכל שאר הכינויים הרבים שנתיחסו לו. אמנם צריכים אנו לדעת אמונה ודאית שיש לנו להאמין בכל זה, כי לא יאותו כל התארים והכינויים האלו אליו יתברך לפי עצמו כלל ועיקר, באשר אין הפעולות האלה שיפעל הוא יתברך כאשר יפעל איש לפי כחו וטבעו, אלא כולם ענינם שנרצו מרצונו לעשותם לפי ערך הנבראים שרצה לברא ולפי כחם לבד... כי כל מה שנמצא בנבראים, הטוב והרע, החסרון והשלמות, הכל חדש הוא שהמציאו הוא יתברך שמו כרצונו, והם דרכים רק לפי ערכנו ועניננו, לא לפי ערכו וענינו יתברך... (שם מז)

...כי על כל פנים מקור הכל הוא השלימות, ואפילו מה שנעשה לפי הטוב והרע הוא סיבוב וגילגול שהולך אל נקודת השלימות, אלא שכל זמן העלם היחוד צריך שילכו הדברים כסדר הזה, על כן מן השלמות עצמה ימשכו ממילא הפעולות ההמה... וסוף כל סוף פרי פעולת השלמות יהיה להחזיר כל הנהגה אליו לגמרי. והרי זה ענין גדול להבחין בכל מדה ממדותיו יתברך והוא המשך תולדות המדה ההיא מכח פעולת השלמות עצמו, והרי זה כמו דבר אמצעי בין השלמות ובין המדה לפי ענינה, והוא מתחלף בכל מדה לפי התחלת ענין המדה, כי לפי ענינה כך היא מתפעלת מן השלמות... (שם נט)

הנה האדון היחיד יתברך שמו לפי שלמותו אי אפשר לכנות לו שום כינוי, לפי שאין אנו משיגים שלמותו, ואין אפשר לכנות מה שאין משיגים, כי השם הוא גדר בעל השם, ומה שאין יודעים ידיעה שלמה אי אפשר לגדור אותו. ואמנם אנו משיגים בכבודו יתברך מדות פרטיות, כגון הרחמנות, הממשלה, הכח, המשפט, החמלה הכעס התוקף וכיוצא בו, כל המדות שאנחנו משיגים מצד פעולותיו - הן אותן המדות שהנביאים משיגים בו מן הקודם אל המאוחר, לפי שהוא יתברך נותן להם השגה זאת. ולפי השגה זאת שהשגנו בכבודו, אנחנו מכנים אותו, רחמן, מושל וכו'. והנה אף על פי שהוא יתברך בשלמותו הוא בלתי בעל גבול ושיעור כלל, אבל אלה המדות שרצה בהן, הנה רצה בהן בגבול ובשיעור שרצה, ועל כן למדה אחת נקרא רחמנות, ולאחת ממשלה, וכן כולן. ואין במדת רחמנות אלא רחמנות, ולא בממשלה זולת הממשלה, וגם אין ברחמנות אלא אותו השיעור שרוצה בה, וכן כולם. ולא נאמר שהוא יתברך כפי שלמותו יש בו כחות אלה בשיעורים אלה, אלא כל זה תלוי ברצונו יתברך, שהוא אדון לשנות כל זה, ואדרבא, בשלמותו אין לנו לשער שום שיעור כלל.

אמנם לפי שהוא רוצה לתפוס במדות אלה ולפעול בדרך זה, על כן נייחס כינויים אלה, ולא נבין באמרנו שהוא יתברך רחמן שעצמותו יתברך לפי עצמו כן, כמו שהיינו אומרים על אדם רחמן שכך טבוע במזגו, שיהיה מושג ונתפס לנו ענינו באיזה צד חס וחלילה, כי אי אפשר לדעת מענינו יתברך מה שהוא לפי עצמו באמת כלל ועיקר. אבל כשנקראהו רחמן, נבין שהוא רצה במדה שהיא מדת רחמנות, מדה שאינה לפי עצמו, אבל היא לפי ערך הנבראים ומשוערת בשיעורם. אבל לפי שהוא רוצה בזה ותופס בדרך זה נקראהו על שם זה רחמן... (שם פא)

הנה לפי מה שזכרתי לכל מדה יש ענין המדה ההיא וכח המדה ההיא, פירוש, הכח - איך תוכל לגלות הענין שבחוקה, כי המשפט הוא כלל דרכי השכר והעונש, אם לחסד אם לשבט, ונכללים בשלשה ראשים, שהם מדת החסד, הדין ורחמים, אך כח היגלות המשפט היה על פי דרכיו הוא, המשתנה מעת לעת, שהוא מתרבה או מתמעט, ונמצא הגילוי חסר או יתר. למה זה דומה? לבני אדם שדמותם באבריהם שוה, אך הכח מתחלף מאחד לשני הרבה מאד. על כן יעשה אחד מה שלא יעשה חברו, ובאדם אחד יהיה שינוי בכמות מזמן לזמן. וכן הדבר הזה שהא-ל יתברך מנהיג העולם במדת משפטו זאת תמיד, אבל ביותר הגלות או בהתעלם. וכאן נמצאו ההבדלים שבין ימים לימים, שיש ימי הקדש וימי החול, וההבדל ביניהם, גילוי פחות או יותר מהשגחתו בבחינת הקדושה... (שם קנא)

כי האב האוהב את בנו לא יחפוץ שיתמלא הבן מדות רעות, אבל מאהבתו אותו יסדר עמו הנהגה להנהג עמו בתבונה רבה עד שיישר דרכיו... ונמצא שמאהבתו אותו ירצה לתת לו שכר גדול, ומאהבתו עצמה שרוצה בטובתו ולא ברעתו ירצה ליסרו אם יקלקל מעשיו, ומאהבתו עצמה ירצה להתהלך עמו בדרך הממוצע, שמאל דוחה וימין מקרבת. הרי שממקור האהבה עצמה נובעים כל מדות המוסר, דהיינו החסד, הדין והרחמים הממוצעים. ומתולדות האהבה להיות המוסר אפילו בזמן שהוא נעשה ממותק ולא באכזריות חימה, ולהיות קשה לכעוס ונוח לרצות, ומתולדותיה גם כן ומפעולותיה להיות לפעמים עובר על מדותיו לגמרי לעשות צדקה גמורה, שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אלא כחפץ החסד ומרבה להיטיב... (שם קנה)

ותדע שכל ההנהגה נמשכת מדרכי המדרגות שלמעלה, ונמצא שארבעה זמנים אלו נחלקים, שנים לזמני הדין, ושנים לזמני החסד, ותדע שפעולות הגבורה נמשכות בשני דרכים, האחד הוא לעצור מהלך האורות ולסתום הפתחים, ומן הדרך הזה יצא הסתיו למטה. ויש דרך אחר, בהתגבר הגבורה ברוב יכלתה והיתה לאש אוכלת, ומן הדרך הזה יצא חום הקיץ. ומפני שאין הקב"ה רוצה להניח לגבורה שתצא מגבולה יותר, פן תחריב את העולם, על כן אפילו בתוך שליטת הגבורה יערב כחות מהחסד, ונמצא העולם מתבסם, והבן זה מאד, כי על כן בהסגר הפתחים והדרכים יהיו נסתמים בזמן הסתיו, הקב"ה מגביר הימין, ונפתחו הפתחים ויצאו הגשמים. ועל כן ברדת הגשמים בסתיו לא יהיה הקור כל כך, כי משליטת החסד הם יוצאים אף על פי שנמשכו בתוך הגבורה הקשה, ומהם יתבסם העולם...

עתה תדע שגאולת ישראל צריכה להיות בניסן, כי הוא זמן השפעת החסד, ועל כן תהיה בנחת ובשלוה. (מאמר הגאולה)

המדות האלה שחידש לפעולתו הן הן מקורות כל הנעשה בכל זמן בנבראיו, והנה הן ערך סדר הנהגה מעולה מכוונת לתכלית השלמת כל הנבראים כולם, ענינים בהדרגה, ענין גבוה מענין, עד רום כל הענינים הנכלל במדות האלה, ואמנם הבחנת ההדרגה הזאת אינה אלא מן הפעולות, כי כשנקבץ כל מה שנפעל ממנו יתברך בנבראיו, ונגדור כל דבר לאמיתו, ונעריך כל הפעולות האלה קצתם עם קצתן, נמצא בהן הערך - בהיותן פעולה נכבדת מפעולה ועל כן נקראה גבוהה ממנה. ונייחס המדות לו יתברך כפי הפעולות הבאות ממנו, וכסדר הפעולות נייחס הסדר והערך למדות.

והנה נמצא לחכמים אשר הבינו סתרי ההנהגה, שגזרו כי המדות האלה וממילא גם הפעולות הנמשכות מהן, מתקשרות אלה באלה בדרכים רבים וענינים רבים. כי אף על פי שכל מדה בודאי ענין בפני עצמו, רצה האדון ב"ה ועשה את כלל המדות מתקשרות קצתן בקצתם, עד שלהשלמת ענין אחד יצטרך עזר השני באותו השיעור וחלק שצריך. ויש חכמה עמוקה בענין הקשר הזה לדעת התחברות כל עניני ההנהגה כטבעות השלשלת הנכנסות אחת באחת..

והרמב"ם זכרונו לחיי העולם הבא אמר בפרק נ"ד של חלק א', כל טובי - רמז שהראה אותו כל הנמצאות. ורוצה לומר הראה לו שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצתם. כי הנה יש שיתקשרו מדות אלו קצתם בקצתם, כדרך סבה ומסובב... ויש בדרך השתתפות בדרך העזר רב או מעט, ויש בדרך השפעה וקבלה, דהיינו שיצא חידוש מאחת מן המדות ויקבל החידוש ההוא מן האחרת. והנה אתן לך דוגמא לדבר: אדם המתבונן בדבר וירצה להשיג ענינו, בתחילה ישמש בו כח הציור, אך אם ירצה להבינו יתעורר בו כח ההתבוננות ויקח בו את הדבר ויחלקהו וינתחהו, ויחזור ויחבר חלקיו... ויש לנו להבין בכל אלה מה שתלוי בסתר ההדרגה והערך לפי סידורם, ומה שתלוי בהבחנת ענינם. כי יש מדות והשפעות לפי הנהגת השכר ועונש הנותן המציאות לטוב ורע. ויש לפי ענין יחוד ממשלתו יתברך המשלים את כל החסרונות. ובמדות שכר ועונש עצמם יש מהם על פי מדת חסדיו, ויש על פי מדת דינו, ויש על פי מדה ממוצעת. וגם כל אלה בכמה דרכים ובכמה מזגי ענינים. יש מיני השפעות לפי ענין החושך של החמריות, שבחוקה להחשיך ולעבות הענינים הנולדים בעולם, ויש לפי ענין ההארה הרוחנית אלקית שבחוקה להאיר החושך לנבראים... (שם קנז)

אור החיים:

מכל החסדים - החסד אין בכח אדם לשלם לא-ל, וקראהו אמת כי אין לו תשלום. או החסד הוא שנתן לו האמת וקיימו, שלא נתן ללבן לגוזלו... (בראשית לב יא)

 ויחונך - יתן לך חן וחנינה. (במדבר ו כה)

הגר"א:

חסד - שאינו מחויב ועושים אותו רק מעט, על כן הדגיש בה' "ורב חסד". (משלי ג ג)

ריש וקלון - כי ג' דרכי ה', צדק ומשפט ומישרים. צדק הוא מה שעושה טובות וצדקות לבריות, ומשפט הוא שעושה יסורים וסגופים לשדד תאותו, ומישרים הוא הדרך הממוצע. (שם יג יח)

חסד - מה שעושה טובה בחנם, ושילום הטובה הוא אמת. וזה שאמר חסד לאברהם, אבל אמת ליעקב, שמאמת את הבטחתו לאברהם. (שם יד כב)

תניא:

ופירוש "הגדול" היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות, וברואים לאין קץ ותכלית להיות ברואים מאין ליש, וקיימים בחסד חנם, ונקראת "גדולה" כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי גדול ה' ולגדולתו אין חקר... והנה כמו שמדה זו שבחו של הקב"ה לבדו, שאין ביכולת שום נברא לברא יש מאין ולהחיותו, גם מדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכלתה לברא יש מאין ולהחיותו, כי הבריאה יש מאין היא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא ממדת גדולתו של הקב"ה, והקב"ה ומדותיו אחדות פשוטה, וכשם שאין ביכולת כל שכל נברא להשיג את בוראו, כך אינו יכול להשיג את מדת גדולתו, שהיא היכולת לברא יש מאין ולהחיותו, כדכתיב "עולם חסד יבנה"... (שער היחוד והאמונה פרק ד)

...ושם אלקים זה הוא מגן ונרתק לשם הוי"ה להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי"ה ומהווה מאין ליש, שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות, והרי בחינת גבורה זו וצמצום זה הוא גם כן בחינת חסד שהעולם יבנה בו, וזו היא בחינת גבורה הכלולה בחסד. והנה מהתכללות המדות זו בזו, נראה לעין דאיהו וגרמוהי חד, שהן מדותיו, כי מאחר שהן ביחוד גמור עמו, לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו... (שער היחוד והאמונה פרק ו)

והנה מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת, כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל, כגון רחום, וחנון, וחסיד, וכיוצא בהם... אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה חס ושלום במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות הכל אחדות פשוטה ממש, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו... כי המעלה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שבאמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד וכו'... וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות. אבל לגבי הקב"ה מדרגת החכמה שהיא תחלת מחשבה וראשיתה היא סוף מעשה אצלו, דהיינו שנחשבת כאילו היא בחינת ומדרגת עשיה לגבי הקב"ה... המרומם והמתנשא ריבוא ריבבות מדרגות רוממות יותר מרוממות מדרגת החכמה על בחינת חיות שבעשיה, שהיא רוממות חמש מדרגות בלבד, מדרגות בחינת עשה, ודבור ומחשבה, ומדות ושכל... לכך אנו אומרים שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשיה ממש, דהיינו לומר שהוא רם ונשא ונעלה עילוי רב מאד מאד ממדרגת החכמה, ולא שייך כלל לייחס אצלו שום ענין המתייחס לחכמה אפילו דרך מעלה ועילוי רב... וממש נחשבת לגבי הקב"ה מדרגת השכל וההשגה כעשיה גשמית ממש...

ומה שהקב"ה נקרא חכם בכתוב, וגם חז"ל כינו לו מדרגת ומעלת החכמה, היינו משום שהוא מקור החכמה, שממנו יתברך נאצל מהות מדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות, וכן רחום על שם שהוא מקור הרחמים והחסדים, וכן שאר המדות שכולן נמשכו ונאצלו ממנו יתברך... (שם פרק ח וט)

על דרך משל, ביום הראשון מששת ימי בראשית נגלית מדת החסד כלולה מכל מדותיו הקדושות, ורצונו, וחכמתו, ובינתו ודעתו מלובשים בה, וברא בה את האור במאמר "יהי אור", שהיא בחינת התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה, והתפשטותו בעולם מסוף העולם עד סופו, שהיא בחינת מדת חסד, רק מפני שכלולה בה גם ממדת גבורה, לכן לא היה רוחני אור של מעלה. ממש... (שם פרק י)

והנה גם עשרה מאמרות נקראו בשם מאמרות לגבי הנבראים בלבד, כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלות במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה, כגון מדת חסד ורחמים שבנשמה, אי אפשר לבא לידי התגלות בפועל ממש, כי אם על ידי שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה והחסד, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה... כן על דרך משל מדותיו של הקב"ה כשבאות לידי התגלות פעולתן בתחתונים נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו בשם מאמר וצירוף אותיות, שהרי אי אפשר שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות בלי צירופים הנקראים בשם אותיות... (שם פרק יא)

...כלומר שמיכאל שר של חסד הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים... (אגרת הקדש יב)

מלבים:

ועשה חסד - בכל מקום הנהגה למעלה מהטבע. (בראשית כד יב)

ורב חסד - בלי זכות הבטחה ורחמים, כבריאת העולם מתוך החסד. (שמות לד ו)

...והרביעית היא מדת מלכות ומראה התכלת, והוא גם כן מדת הדין, ויתר המדות מצוינות בלובן ובצבע ממין הכנף, ומורים על החסד וההשגחה... (במדבר טו לט)

והחסד - הוא שכר המצוות בעולם הזה, כי הוא ראוי רק לעולם הבא, אבל משתלם באופן נס גם בעולם הזה. לאלף דור - כבמדרש, שאם היה משלם לאבות שכרם לא היו הבנים יורשים אותם וגרים בארץ. (דברים ז ט)

בהשמים חסדך - חסד היא ההנהגה הנסית, והיא תראה גם במהלך הטבע, כי ה' ערך את חוקי העולם הגדול לפי מעשה העולם הקטן, האדם. (תהלים לו ו)

חנון - יעשה מצד שמצאו חן בעניו כמו האבות. (שם קיא ד)

חסדך - אינו תלוי במעשה המקבלים אותו. (שם קלח ח)

רש"ר הירש:

חסד ואמת - חסד הוא המעשה, והאהבה היא המחשבה העומדת מאחורי המעשה. אמת - מגבילה את החסד. אהבת האדם היא עיוורת, אך ה' חסדו הוא מה שטוב ומועיל באמת. (בראשית כד כז)

ורב חסד - לעודד פעילות ברוכה. ואמת - יודע גם למנע את ברכתו אם זו מסכנת את ישע האדם. (שמות לד ו)

חסד הוא - התמסרות העוברת את גבול המותר. (ויקרא כ יז)

ויחונך - יתן לך כל הכשרונות הרוחניים להכנה זאת, מזמור ס"ז בתהלים הוא פירוש לכך. (במדבר ו כה)

בהשמים חסדך - אהבת ה' רק בשמים שלא יסבו בלכתם, אבל אמונתך עד שחקים - במקום האדם בעל הבחירה קיימת הנהגת ה' המחנכת ואומנת, האפשרות לעשיית רע כלולה בתכנית חינוך זו. כמו שהאור מגיע אלינו מסונן על ידי מעטפת האטמוספרה, כן מגיע אלינו החסד כאמונה. (תהלים ו ו)

העמק דבר:

ועושה חסד - מי שמתנהג למעלה מטבע אנושי, כברמב"ן, מתנהג עמו למעלה מהליכות עולם, והוא מי שאינו מהרהר אחריו. (שמות כ ו)

כי חנון אני - במכילתא: שברחמים בראתי עולמי. (שם כב כו)

וחנותי - בעת רצון כאשר ישמע העברת י"ג מדות יחון הראוי לחנינה, והמבקש רחמים ירוחם. (שם לג יט)

ורב חסד - אינו מעניש כמו שמגיע, חסד הוא לעובד מאהבה, והוא דרך חסידות. (שם לד ו)

ויחונך - קבלת תפלה. (במדבר ו כה)

משך חכמה:

כאשר ייסר איש - החסד הוא על פי רוב טוב, אבל לא מועיל... אך על חסד הקב"ה אמר, "כי טוב כי לעולם חסדו", מדת הרחמים שהיא מועילה וגם טובה. (דברים ח ה)

שפת אמת:

ברש"י יכול חותמין בכולם... כי ידע אברהם אבינו ע"ה כי יצחק ויעקב יבחרו להם כל אחד דרך בפני עצמו, והעולם חסד יבנה, וכיון שהוא היה המתחיל ביקש שיגבר מדת החסד על כל המדות כדי שיהיה להעולם קיום, והבטיח לו השי"ת זאת. (בראשית לך לך תרמ"ז)

אא"ז מו"ז הגיד על דברי המדרש עשה חסד עם אדוני, אף אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, ואמר אף שאליעזר היה עבדו ולמה לא היה לו לתלות במעשים טובים וזכות אברהם אבינו ע"ה... כי האמת אף זכויות של האדם נעשים גם כן בסיוע עליון, והכל בחסדו, אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', ולזאת אף מה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, אף על פי כן החסד חסד עליון, רק שאברהם אבינו ע"ה במעשיו המשיך החסד לעולם... (שם חיי שרה תרל"ב)

בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם, להודיע כי כל משפטי ה' וגבורותיו הכל בכח החסד, כדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שזה עיקר החסד הטוב שהקב"ה שומר לאוהביו, כדכתיב אשר יאהב ה' יוכיח, וזה שאמר אברהם הוליד את יצחק, שכל הדינין והגבורות מכח החסד הם נולדים... כי בודאי הקב"ה הטוב ומטיב, אבל מכח המקבלים צריך עצות שיקבלו החסד בטוב, והוא על ידי הגבורה... (שם תולדות תרמ"ד)

...ועיקר כח המילה הוא להמשיך בחינת חסד למטה, ולכן השומר בריתו נקרא חסיד, כבשבט לוי שקראם "לאיש חסידך"... (במדבר פנחס תרנ"ד)

בפסוק למען ידעו וגו'... הענין כי בניסן הוציאנו ה' ממצרים והיה בחסד ה' בלבד, כמו שכתוב ואת ערום ועריה, אכן הקב"ה רצה שיהיה זה החסד על ידי זכות ומעשים טובים של בני ישראל כדי שיתקיים לעד, וכן כתוב "ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", פירוש שהקב"ה מסבב בחסדו שהאדם בעצמו יזכה לזה החסד במעשיו, כי הכל מסבת כל הסיבות... והנה זה הענין מתגלה גם בכל שנה, בפסח יציאת מצרים בחסד ה', ואחר כך בראש השנה נידון האדם אם תיקן מעשיו על ידי החסד... (סוכות תרל"ז)

חכמה ומוסר:

אשתומם מאד ממדותיו של הקב"ה. נבוכדנצר הרשע, אשר אמרו עליו חז"ל בשבת קמ"ט כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה... מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו למשכב זכור... הנשמע שפל ונבזה כמוהו? אילו אנחנו היינו רואים איש כזה, ודבר פעם אחת דבר טוב, האם יעלה על דעתנו לתת לו אף תודה קלה, אחרי שראינו ממנו שפלות כל כך? היאומן כי יסופר שינתן לשפל כזה שכר גדול כל כך להיות מלך כל העולם, בשביל ד' פסיעות שרץ לכבודו? ומזה נוכל להבין שכר מצוה אחת לישראל לעתיד לבא, ומכל שכן לצדיקים... (חלק א עמוד קעח)

...אמרו אנשי כנסת הגדולה, אדרבא זו היא גבורתו, שכובש את כעסו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת להתקיים בין האומות. הבט נא בני יקירי נוראות שיצא מהגמרא, לכאורה קשה מאד, אטו שקר הוא? שהוא יתברך אינו חס ושלום גבור ונורא, הלא ידענו כי הוא גבור ונורא מכל נוראותיו שבשמים ובארץ, בכל רגע ורגע מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אלא ודאי כיוון שאין אנו רואים זאת, שהרי עכו"ם מקרקרים בהיכלו וכו', אם כן אין אנו יכולים לומר הגבור והנורא. רק אנשי כנסת הגדולה חידשו, שהן הן גבורותיו ונוראותיו שמאריך אפו. אבל קודם שחידשו זאת, היה אסור לומר כן, כי הקב"ה אמת, אין זאת אמת לומר דבר שאינו מבין בשכלו... (שם עמוד רסו)

אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ, יש רחמים ויש חסד, גדר הרחמים הוא שיכמרו רחמי האדם על שראה צער, ויתמלא רחמים למלאת משאלות לבו אף שיוכל להיות כי זה לרעתו... ולכן יוכל להיות רחמים גם לאיש רע לב, הרוצה להשקיט לבו ההומה על צער זולתו, אף שאין טבעו לדרוש טובת זולתו, אף כשאין הנדרש רוצה.

והנה העני הדורש על הפתחים חובה על האדם לפרנסו, ואין מדרך המיטיב לומר לעני לך עשה ואכול, יען שאינו יודע אם בזה באמת דורש טובת זולתו, או שמדבר רק כי עינו צרה בעני... ולכן הקב"ה אוהב צדקה, אבל במשפט, כי מה טובה לאדם אם יוותר לו על הכל וישאר שפל וקל במדותיו ותכונותיו? וזה חסד ה' מלאה הארץ, פירוש שדורש טובת האדם אף בלא רצונו. (חלק ב עמוד כו)

כתיב "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ"... אבל השי"ת יודע הגבול, ולכן אינו נותן לאדם תמיד צדקות, שלא יהיה "שלעפער" (קבצן), ולכן מייסרו גם כן במשפט, למען ישוב מדרכו. וזהו אוהב צדקה - כי זו מדתו יתברך. אבל לטובת המקבל הוא גם כן ומשפט, צדק ומשפט יחדיו... (חלק ב עמוד קטו)

כוכבי אור:

"הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך", כבר כתבנו במקום אחר הבדל בין מדת בשר ודם ולהבדיל אלף הבדלות למדת הבורא ית"ש. אצל בשר ודם כל מדה יש לה גבול, למשל מדת הרחמים אצל בשר ודם יש גבול כמה מגיע כח הרחמים, לא כל האנשים שוים, כל איש לפי טבעו ותכונתו. כדומה, איש אחד קשה יום בא אצל גביר אחד ירא אלקים בעל רחמים ובקש ממנו להושיעו מעניו, ובכה מאד, התעוררו רחמי הגביר ונתן לו נדבה גדולה מאד, והנה לפי ערך הרחמים כן העניק לו, ואם יחפוץ יותר ויוסיף בקשות לא יועיל לו, אחרי כי בערך הרחמים שהיה לו כבר נתן לו ויותר אין לו רחמים, לא כן הבורא ית"ש אשר אין גבול לרחמיו, יותר ויותר עד אין סוף, ולפי ערך מעשה האדם, והתקרבותו ותחינתו ושברון לבבו ירחם עליו, אבל יכול להיות יותר עד אין סוף.

שנית, יש איש בעל רחמים גדול ונדבן גדול מושיע לכל קשה יום, ובכל זאת אפשר כי לא ימלא בקשת העני בשלמות, אף כי לפי כח רחמיו היה נותן יותר, אך חסדיו יתמו, כי אין בכחו יותר. לא כן ה' ית"ש, כי הוא כל יכול ולחסדיו אין שעור, זה שאמר "הטוב כי לא כלו רחמיך"... (חלק א עמוד מט)

מכתב מאליהו:

ההשגה השלילית נדרשת מאתנו בחקרנו על מהות הענינים מבחינתו יתברך. והבירור הוא, שכמו שאין לנו שום תפיסה בהשגת עצמותו, כן אין לנו שום תפיסה בהשגת מדותיו יתברך מצד עצמו, כי לא שייך אצלו כל רושם של מדה וכל גדר של חסרון והשלמתו כלל וכלל. ובהכרח הוא ומדותיו חד, ואין המדות תוספת לעצמותו. אין לנו שום השגה בזה, אולם מצדנו, היינו באופן שאנו מקבלים את השפעתו יתברך, עלינו לחקור ולצייר דווקא על פי המדות והכחות שה' שם בנו, כי לכך ניתנו לנו להתבונן על ידם, שעל זה נאמר "בצלם אלקים עשה את האדם", עשה - פירוש לצרכי הבחנה בעולם העשיה, ועל פי הבחנה זו נשיג את מדותיו על פי מדותינו.

מענין לא תעשה לך פסל הוא, שנימנע מעשות ציורים מעצמותו יתברך או ממדותיו כפי שהן מבחינתו, כי זה שקר, ויסתיר במקום לגלות... שכל הסתר, שיש בו סכנה כי לא יבא לידי גילוי הרי הוא עבודה זרה... (חלק ג עמוד רסא)

כידוע אין לנו תפיסה והשגה כלל בעצמותו יתברך שמו, ואפילו במדותיו לא תתכן תפיסה והשגה כלל כפי שהן מצדו, כי הוא ומדותיו חד. כל השגותינו במדותיו אינן אלא מצדנו, כלומר כלפי עצמנו. אנו משיגים איך הנהגתו יתברך מתגלה, וגם את התגלות מדותיו אין אנו משיגים אלא בדרך מדותינו אנו, שהטביע הקב"ה בנו, שהן מעין מה שרצה לגלות לנו ממדותיו, ולכן יכולות לשמש לנו "כלי ראיה" להשגת מדותיו יתברך. למשל תהיה לנו השגה במדת חסדו יתברך, רק עד כמה שקנינו את מדת החסד לעצמנו... אבל לא יתכן כלל להשיג את עצם מדת חסדו יתברך כפי שהיא בו יתברך כפי מציאותה האמיתית.

נמצא שאנו משיגים רק את הלבוש לעצם מדת חסדו שרוצה לגלות לנו, בעוד שגוף מדת חסדו מסתתר בתוך הלבוש ונעלם מאתנו. כן הוא בכל המדות וגילויין בעולם. כלל הגילויים האלה נקרא "אורו יתברך", והוא האור הרוחני היורד לתוך הבריאה... (שם עמוד רסט)

אמרו ז"ל (ויק"ר ל"ו) "אם ראית זכות אבות שמטה... לך והטפל בחסדים"... פירוש אף שנטו מתורת אבות, מכל מקום יאחזו במדות האבות שהן ירושה טבעית, והיינו נקודה הפנימית שאינה בטלה מישראל, כמו שכתוב "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", וביארו חז"ל חסדי מאתך לא ימוש, מדה במדה, דבחסד קונים חסדו יתברך. וגם רמזו בזה לדבר עמוק, כי חסדו יתברך הכי גדול בעולם, היינו מתנת הנקודה הפנימית לישראל, אף למי שאין ראוי, כי חסד חנם הוא... (חלק א עמוד קמ)

...וידוע מה שפירשו בשם הבעש"ט ז"ל, שגם הצדיק אשר יעשה רק טוב אי אפשר שלא יתערב בטוב ההוא קצת מבחינת חטא, ועל כן צריך הוא תמיד למדת חסדו יתברך. וזהו גדר ה' - קודם שיחטא האדם. אבל בחינה מיוחדת של חסד נודעת למי שכבר חטא אם עשה תשובה, שמתקרב השי"ת אליו ומשפיע עליו חסדו כאילו לא חטא כלל. ולכן נקרא על בחינה זו שם מיוחד של חסד, כי היא מדרגה מיוחדת בגילוי חסדיו הנשגבים יתברך שמו... (חלק ב עמוד פה)

כבר ביארנו במאמר הקודם, שיחוד מציאותו יתברך, בחינת אין עוד מלבדו, אינו מושג בבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זו אין מציאות לבריאה. בריאת העולם אפשרית רק בצמצום השגה זאת, ומציאות הבריאה וקיומה הנם בתוך הצמצום בלבד. אפשרות הרגשת מציאות לנברא בתוך הבריאה תלויה בצורת הבריאה, דהיינו תכליתה, שהיא גילוי כבודו יתברך, כי אין גילוי בלי הסתר. והנה צורת גילוי כבודו, תכליתו, היא חסדו יתברך, כי בחפצו להיטיב לברואיו ברא את הסתר העולם, ואת אפשרות הגילויים על ידי הנבראים, שעל ידם יזכו לטוב המוחלט. נמצא שבנקודה זו של בחינה אחת מגדרי חסדו יתברך תלויה מציאות כל הבריאה, ונקודה זו היא פנימיות כל הענין כולו.

על כן תתכן בתוך הבריאה רק השגת יחוד חסדו יתברך בלבד שהוא שורש הבריאה. יחוד חסדו פירושו יחוד מדותיו, כי הנה כל הנהגותיו ומדותיו שורשן הוא חסדו יתברך, ועל כן שם הוי"ה שכינוהו שם העצם, הוא שם החסד, כי חסדו הוא הכולל כל הניתן לנו להבחין כתוכן תכלית כל אופני הנהגתו יתברך. אולם גם השגת יחוד זה אינה אלא לעתיד לבא, כשנשוב למדרגת גן עדן כאדם הראשון... שאז יתגלה שאין קיים רע כלל... (חלק ג עמוד רסד)