אלקים   מדות   מדת הדין   מדת הרחמים

(ראה גם: אלקים-דין-ישראל, השגחה, רחמים)

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך. (דברים יג יח)

ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה. (יונה ד יא)

זהר:

ר' אלעזר אומר, בוא וראה, בשעה שהדין שורה בהעולם לא ראוי לו לאדם שיהיה נזכר שמו למעלה, כי אם יהיה נזכר שמו יהיו נזכרים חטאיו, ויבואו להסתכל בו ולדון אותו...(נח רכב, וראה שם עוד)

אמר ר' שמעון, כתוב הכצעקתה, ממי הוא הכצעקתה הזה, ומשיב זהו גזרת דין שתובעת דין בכל יום, שעליה אומר הכתוב, הכצעקתה, כי כך למדנו, הרבה שנים עמדה גזרת הדין ותבעה מאת הקב"ה על מה שאחיו של יוסף מכרוהו ליוסף, כי גזרת הדין צועקת שיתגלה הדין, ועל כן אומר הכתוב הכצעקתה הבאה אלי, דהיינו צעקתה של גזרת הדין... (ויקרא רטז, ועיין שם עוד)

רבי חייא פתח ואמר, לכן אנשי לבב שמעו לי וגו', בוא וראה, כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה אותו על דין, והוא מתקיים על דין, וכל מעשי העולם מתקיימים על דין, מלבד שבכדי לקיים העולם שלא יאבד הקב"ה פורש עליו רחמים, ורחמים האלו מעכבים את הדין שלא יכלה את העולם, והעולם מתנהג ברחמים ומתקיים על ידו.

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו, כמו שלמדנו כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה לקרבהו אליו משבר הגוף בשביל להשליט הנשמה... (וישב כה)

תא חזי, ג' פעמים הם ביום שהדין שורה בעולם, וכשמגיע זמן ההוא, צריך האדם להזהר ולהשמר שלא יפגע בו אותו הדין, והם בזמנים ידועים, וכבר בארוה. משום כשהבוקר עולה, נתעורר אברהם בעולם ונאחז בדין לקשר אותו עצמו, ובתחילת שלש שעות הראשונות נוסע הדין ממקומו להתעורר ביעקב, עד שמגיע תפלת המנחה שחוזר הדין למקומו, ונתעורר הדין של מטה להתקשר בדין של מעלה, כי אז נתקשר דין בדין, וצריכים להזהר...

ועוד כשנתעורר הדין בעולם, והמות נמצא בעיר, אין אדם צריך ללכת יחידי בשוק, וכבר בארנו הדברים, אלא צריך להסגיר עצמו... (שם עה, ועיין שם עוד)

ועל סוד הזה יש ב' הרים, שכתוב, ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, שהם כנגד אלו ב' המדרגות, (שאחת נקראת ברוך ואחת נקראת ארור כנ"ל), ועל כן זה נקרא ארור וזה נקרא ברוך, ושמעון ולוי הם מצד דין הקשה, ומן צד דין הקשה והחזק יוצא הכעס שנתקלל... (שם קיא, ועיין שם עוד)

תא חזי, יש דין קשה ויש דין רפה, דין קשה הוא חזק, דין רפה הוא חלש, וכאשר דין הרפה יונק מדין הקשה, אז נתחזק והוא חזק. בשעה שנעשה דין על ישראל נעשה בדין רפה, שאינו מתחזק בדין הקשה, וכשנעשה הדין על העמים עובדי עכו"ם מתחזק דין הרפה בדין הקשה של מעלה כדי להתחזק, וזהו שכתוב ועבר ה' לנגוף את מצרים, ועבר פירושו שנתמלא עברה וזעם, כי נתחזק בדין הקשה... (מקץ קעג)

וכשהעולם נמצא בצער (ואינם נענים), משום שהם (האבות) ישינים, מחמת עונות העולם, ואותו הטל (אינו מקיץ אותם), כי אינו נמשך ואינו נמצא אז עד שנתעורר ספר תורה בעולם כראוי, ואז הנפש מודיעה לרוח ורוח לנשמה והנשמה להקב"ה, אז יושב המלך על כסא רחמים, ומושך מעתיקה הקדוש העליון, (שהוא אריך אנפין) המשכה מטל הבדולח... (ויחי שלא, ועיין שם עוד)

באו לחטוא לפניו כבתחילה, אלו עונות ראשונים שכבר העבירם מלפניו חוזר וחושב עליהם, ועל כן כתוב, אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך וכו', כי אם לא יקדימו רחמיך על ישראל לא יוכלו להתקיים בעולם, משום שכמה הם בעלי הדין הקשה וכמה מקטרגים עומדים על ישראל מלמעלה, ואם לא הקדים הקב"ה רחמים על ישראל מטרם שישגיח בדין שלהם לא יכלו להתקיים בעולם, ועל כן מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, דהיינו דלות של מעשים ישרים. (שם תיא)

משמרות הלילה הם, משעה שהלילה מתחיל לבא כמה שלוחי הדין מתעוררים ומשוטטים בעולם, והפתחים (של האורות) נסתמים, (והיא משמרה א') ולאחר כך, (במשמרה הב' מתעוררים) כמה מיני (של כחות הדין) למיניהם, כמו שבארנו, (שבמשמרה ב' היא בחינת קו שמאל רוח צפון, שכל עוד שאינה מתחברת עם רוח דרום שהוא ימין, דינים רבים מתעוררים ממנו), ואז כשנחלק הלילה, דהיינו באמצע משמרה השניה, (שהוא סוד נקודת החזה כנ"ל), יורד רוח צפון מלמעלה, (מחזה), למטה, (מחזה), ואוחז בלילה, שהיא הנוקבא עד סיום שתי משמרות הלילה, (פירוש כי משמרה א' הוא סוד קו ימין, ומשמרה ב' הוא סוד קו שמאל, ואף על פי שהמסך דחירק נתעורר בחצות לילה, שהיא באמצע משמרה שניה, הוא רק להמשיך רוח צפון למטה מחזה, ועיקר כחו שהוא לחבר השמאל עם הימין אינו נגלה, אלא לאחר סיום משמרה ב' כמו שכתוב לפנינו)... (שם תסג)

ותרד בת פרעה וגו', בשעה שפסקו ישראל מן התורה, מיד ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, שמדת הדין, (שנקרא בת פרעה), היתה יורדת להתרחץ מן הדם של ישראל, (דהיינו מפגם שלהם), על עלבונה של התורה, (כי יאור פירושו תורה). ונערותיה הולכות על יד היאור, הן האומות שהולכים ורודפים את ישראל, על יד היאור, על סבת עלבונה של התורה, שאלו שלומדים בה הרפו את ידיהם ממנה. (שמות רב)

ותא חזי, כל מדת הדין אינו צריך אל הריח שלו אלא מצד האודם... (שם שסה, ועיין שם עוד)

א"ר יהודה, מכאן למדנו רחמנותו של המקום, דהיינו הקב"ה על הרשעים, שכתוב, והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים כנ"ל, והסנה איננו אוכל, דהיינו שאין בהם כליה... (שם שפט)

תניא אמר ר' יוסי, בההוא ממש שנמצא בו דין למצרים נמצא בו רחמים לישראל, זה שאמר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, וכן למדנו בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין נמצא בהם רחמים והכל הוא בשעה אחת. תנא ר' חזקיה, כתוב ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא, נגוף למצרים, ורפא לישראל. מהו ורפא, ממה שנמולו היו צריכים רפואה. ולמדנו באותה שעה שנגפו המצרים, באותה שעה נתרפאו ישראל... (בא פה)

אמר ר' ייסא, כתוב, ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובקר וראיתם את כבוד ה'. ערב וידעתם במה ידעו, אלא כך למדנו, בכל יום ויום נמצאו מנהגי הקב"ה, בבוקר נעור החסד בעולם, ובזמן ההוא שנקרא ערב תלויה הדין בעולם. וכן העמדנוהו, שיצחק תיקן תפלת המנחה, (ויצחק הוא גבורה), ועל כן ערב וידעתם, כשיתעורר הדין בעולם, תדעו שבדין הזה הוציא ה' אתכם ממצרים. ובוקר וראיתם את כבוד ה', כי בזמן ההוא החסד נעור בעולם, ויתן לכם לאכול.

ר' חייא אמר להיפך, מה כתוב למעלה, בשבתנו על סיר הבשר, בו בשעה נתעורר הערב, דהיינו הדין, ובזמן ההוא שנתעורר הדין נתעורר גם החסד בעולם, זה שאמר וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, תדעו את החסד ההוא שעשה עמכם בזמן הדין, והוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר וראיתם את כבוד ה', כבוד ה' הרי ידוע (שהיא המלכות), וכל כך למה, בשמוע ה' את תלונותיכם... (בשלח תד)

כל אלו התקונים באים להתחבר באחד, (דהיינו הנוקבא), עד שכל השמן משחת קדש, מקבלו כולו, יסוד הזה, והוא שופכו אל הנוקבא, (שהיא המלכות), ומתברכת ממנו. מתי מתברכת ממנו, הוא בשעה שהדינים מתתקנים למטה, וכשהדינים מתתקנים למטה, מתתקנים למעלה, וכל התקונים של המלך, שהם השם הקדוש, הם בחדוה בשלמות, וכולם אחד, ואז הוא שורה בתוכם, שכתוב אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט, (ולפיכך נמשלו הדינים לאש, מה האש כשהוא מתוקן בכלים המתאימים, ממנו המאור והבישול וכו', וכשאינו מתוקן הוא אוכל ומשחית את כל, כך הם הדינים).

וכשהדינים אינם מתתקנים למטה, כביכול, כך הוא למעלה, שכל התקונים אינם מסודרים כך, (לפי הדרך הנ"ל שאמרנו), כי אמא מסתלקת מעל הבנים, והבנים אינם יונקים... (משפטים תקלו)

מתי נתעורר הדין של מעלה, לשרות על העולם, ביום המבול, ועל כן לא נשאר אז כלום בעולם חוץ מהתיבה של נח, שהיא כעין התיבה העליונה, (שהיא המלכות) הסובלת לאותו תוקף הדין, שהיא אשא דסביל אשא, אם לא שהכין לו הקב"ה התיבה), ונמצא ברחמים על העולם, היה נאבד כל העולם שכתוב הוי"ה למבול ישב, (ששם הוי"ה הוא רחמים), ועל כן (מאז והלאה) אין שורה הדין של מעלה על העולם, כי העולם לא היה יכול לסובלו אפילו רגע אחד. (תצוה קמג)

תאנא מצד אימא יוצאים קליפות חוקרי דין וחוק, ונאחזים בחקיקותיה של הגבורה, דהיינו בקו שמאל שהוא דין), ושולטים על הרחמים, כמו שאמר הנועדים על ה', על ה' ממש, (דהיינו בינה שהיא על ז"א שנקרא הוי"ה, ואז נמצאים העולמות חסרים, שאינם שלמים ומחלוקת מתעוררת בכולם. וכשבני העולם מטיבים מעשיהם למטה, מתבשמים הדינים ומתעברים, ונתעוררו הרחמים ושולטים על הרע ההוא שנתעורר מן דין הקשה, וכשמתעוררים הרחמים שמחה וניחומים נמצאים, משום ששולטים על הרע ההוא, זה שאמר וינחם ה' על הרעה, וינחם, משום שנכנע דין הקשה והרחמים שולטים... (ויקרא רמח, ועיין שם עוד)

תניא, בד' תקופות בשנה נפסק הקול ודינים מתעוררים, והתשובה תלויה עד שנתתקן, ושהדינים מתעוררים יוצא קול, וד' זויות העולם עולים ויורדים, כרוז קורא ואין מי שישגיח ויתעורר, והקב"ה מוכן אם ישובו ישוב (הדינים למקומם), ואם לא הקול נפסק והדינים נעשו, ואז נקרא ויתעצב...

א"ר יהודה, למדנו מיום שנחרב בית המקדש, אין יום שלא נמצא בו כעס רע, מה הטעם, הוא משום שלמדנו, א"ר יודאי א"ר ייסא, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה (שהיא מלכות), עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה, ומשום כך כעס נמצא בעולם... (שם רנב)

כשבא הבקר, הפתחים שבדרום, (שהוא החסד), נפתחים, ושערי רפואה יוצאים לעולם, ורוח מזרח (שהוא ז"א), נתעורר, ורחמים נמצאים, וכל אלו הכוכבים ומזלות, (שהם מדרגות), הממונים תחת ממשלתו של בקר הזה, (שהוא יסוד המאיר חסדים), כולם פותחים בשבח ובזמירות למלך העליון... והרי כל הדינים נעברים בזמן שהחסד נתעורר בעולם, אלא ויריעו כל בני אלקים, שנשבר תוקף דינים הקשים, ונשבר הכח שלהם... (שם שפ, ועיין שם עוד)

תאנא א"ר יוסי, מה שכתוב אני ה', עתיד לתת שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אני ה' עתיד להפרע מן הרשעים לעתיד לבא... כתוב אני הוי"ה (שיורה על מדת הרחמים), וכתוב אני אמית ואחיה, (שיורה על מדת הדין, ומשיב, שפירושו), אף על פי שאני במדת הרחמים, הרשעים הופכים אותי למדת הדין, שלמדנו, הוי"ה אלקים הוא שם מלא, (שהוי"ה הוא רחמים ואלקים הוא דין, ופירושו), זכו הוי"ה, ואם לא זכו אלקים. (אחרי שצו)

פתח ר' יצחק אחריו ואמר, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו', בצר לך, מכאן שתשובה טובה מכל, בטרם שישרה הדין בעולם. כי אחר שכבר שרה הדין נתחזק כחו, מי יעבירו מן העולם ויסלקו, כי כיון שכבר שרה הדין אינו מסתלק עד שיושלם, אחר שנשלם הדין ועשה תשובה מתקן כל העולמות... (נשא כד)

אלא ג' מדרגות של רחמים הזכיר דוד כאן, שהם י-ה א-דני מי, אם עונות תשמר י-ה, (שהוא או"א הנקראים י-ה), שפירושו (אם העונות רבים כל כך עד שעלו למעלה אל או"א, הרי א-דני שהוא רחמים, ואם השם הזה אף על פי שהוא רחמים יתעורר בדין, וכל המדרגות תסתומנה בדין, מדרגה אחת יש שנחזור אליה, שכל הרפואות יוצאות ממנה, הוא ירחם עלינו, ומי הוא, הוא מ"י (שהוא בינה), מי יעמוד לנו... (בלק יח, ועיין שם עוד)

א"ר יצחק, מאי דכתיב ה' למבול ישב, וכי לדוד היה לומר דבר זה, וכל העולם יודעין, שהוא ראשון, ואחרון, ואז וקודם. אלא א"ר יצחק, בא וראה, בכל מקום את מוצא אלקים מדת הדין, ה' מדת הרחמים, ואף על פי שמדת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרב עלמא, אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא, וכן את מוצא רפואה זו בכל דין שהוא עושה, וכן וה' המטיר על סדום, נשאר ממנו פליטה, ויגוף ה' את העם, נשאר פליטה, וכן כולם. (זהר חדש נח ס)

ועל כן כיון שתחילת העולם נמשכת משלג שתחת כסא הכבוד, (שהוא סוד הדין שבשמאל), אין העולם יכול לעמוד בדין עד שנתעוררו הרחמים, (הוא סוד הקו האמצעי המשפיע לה חסד ורחמים, בסוד מצב הב'), זה שאמר השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע... (שם תשא סד)

ובזה מסתלקים ממנו הדינים בודאי, אם הוא רגיל בזה, להזכיר (הקטורת) ב' פעמים בכל יום, בבוקר ובערב, שכתוב, והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, וזה הוא קיומו של העולם שלמטה ושל העולם שלמעלה. (שם שיר שנט)

וילך איש, רבי יהודה ורבנן אומרים, בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיון שניתנה רשות למלאך המות אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגע בו יכול להזיקו. כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין, ועם כל זה, לא ברח ממנו, (כי הדין הדביקו). (רות פה)

מדרש רבה:

ה' אלקים, למלך שהיו לו כוסות רקים, אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעים, צונן הם מקריסין, מה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו, כך אמר הקב"ה, אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין, במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד. (בראשית יב טו)

...וחד מנהון דרש, כבר כתיב (שמות י"ד) ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, מה תלמוד לומר ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, אלא אותו מדת הדין שהיתה מתוחה כנגד ישראל, הפכה הקב"ה ומתחה כנגד המצרים. ואוחרנא דרש, כתיב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלקים ובין כל נפש חיה וגו', בין אלקים זו מדת הדין של מעלה, ובין כל נפש חיה, זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה. (שם לה ד)

רבי תנחומא אמר בשם ר"ח רבה ור' ברכיה אמר בשם רבי חייא, כל מי שהרתיק אחר מדת הדין, לא יצא שפוי מתחת ידיה, ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם, ועל ידי שאמרה (בראשית ט"ז) ישפוט ה' ביני וביניך, נמנעו מחייה מ"ח שנה. (שם מה ז)

א"ר שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים, שנאמר (שמות ל"ד) ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, וכתיב (בראשית ו') וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וינחם ה' ויאמר ה' אמחה. ואשריהם לצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת רחמים, בכל מקום שנאמר אלקים הוא מדת הדין, (שמות כ"ב) אלהים לא תקלל... (שמות ב') וישמע אלקים את נאקתם, (בראשית ח') ויזכר אלקים את נח, ויזכור אלקים את רחל. (שם עג ב)

...אשרי העם יודעי תרועה, אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והפך להן מדת הדין למדת רחמים, אימתי, בחדש השביעי. (ויקרא כט ג)

...בחדש זה שפרו מעשיכם, אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי, בחדש השביעי. (שם שם ד)

יתן ה' אותך, אוי להם לרשעים שעושים מדת רחמים אכזריות, בכל מקום שנאמר ביו"ד ה"א מדת רחמים, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון, וכאן מדת אכזריות, לאלה ולשבועה. (במדבר ט טז)

ולמה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמים על הבהמה, מנין, שנאמר (ויקרא כ"ב) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות, מנין, שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך. (דברים ו א)

פסיקתא:

אמר רבי חנינא כשבקש הקב"ה לבראות את עולמו, היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם, דור אנוש דור המבול דור הפלגה ומעשה סדומיים, והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים, באברהם יצחק ויעקב כולם וחוזר ומסתכל ואומר בשביל רשעים איני בורא את העולם, הריני בורא את העולם, ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו, לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים, ומבקש לבראותו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים, מה עשה, שיתף שניהם, מדת הדין ומדת הרחמים וברא את העולם, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים... (פרשה מ בחדש השביעי)

אותיות דר' עקיבא:

דבר אחר, אהי-ה אשר אהי-ה, אמר הקב"ה במדת רחמים בראתי את העולם, ובמדת רחמים אני מנהיגו, ועתידני לחדשו במדת רחמים, ומנין שבמדת רחמים ברא את העולם, שנאמר (תהלים כ"ה) זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ומנין שבמדת רחמים הוא מנהיגו, שנאמר (שמות ל"ד) ויעבר ה' על פניו וגו', ומנין שבמדת רחמים הוא עתיד לחדשו, שנאמר כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה (זכריה א')...

ילקוט שמעוני:

...הדא הוא דכתיב ויזכר אלקים את נח, אדם עולה בספינה ועמו בהמה, אם עמד סער בים מה הן עושין, משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם, אבל הקב"ה אינו כן, כשריחם על נח ריחם על הבהמה, שנאמר ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה, יודע צדיק נפש בהמתו, יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו, אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון, וכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם, ויאמר ה' אמחה את האדם... (בראשית פרק ח, נז)

ילקוט ראובני:

אמר לו מהו אש ומים אמר לו במ"ק הוא וי"ו, הוא המשים שלום, דהקב"ה רצה להבראות העולם במים ולא היה מתקיים, רוצה לומר שאם היה בורא העולם במים לא היה יצר הרע ולא היה פריה ורביה, רצה הקב"ה להבראות בדין ולא היה מתקיים, רוצה לומר אמת כי היו פרים ורבים, אך מדת הדין היתה מדקדקת עם הבריות והיו כולם ביצר קשה, והיו כלים ברגע אחת, נתחבר האש עם המים ובאצילו הוא"ו כי אש ומים במספר קטן וא"ו, וזהו שנתעוררו חז"ל כל מחלוקת שהיא לשם שמים זה היא מחלוקת וכו', רוצה לומר לשם שמים שמתכוונים לשם הנקרא שמים, כעין אש ומים. (בראשית)

משה בקש שיהיו ב' מנהיגים, א' בתורה וא' במלחמה, וזהו בראשית ברא בב' אור ברא, הכל ברא הקב"ה זוגות, וכל המחלוקת תנאים ואמוראים זוגות, היה הקב"ה מנהיג את עולמו בב' מדות, מדת הדין ומדת הרחמים, בדב"ר ה' נעשו, ראשי תיבות במדת דין במדת רחמים. (שם)

רבי נתן אומר נאה לאלקי המשפט שאינו נושא פנים, שכן אברהם עמד בעשרה נסיונות ולא נשא לו פנים אלא בדבר אחד, שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אלא הוא היה מבקש מן האלקים שישמור המשפט, שנאמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט. (לך לך)

דע כי מדת החסד מתהפכת בזכות כל בריה, ואם אדם עושה זכות ועושה עבירה, מדת הדין באה לענוש את האדם על העבירה, ומדת החסד אומרת וכי אם ידו של אדם חטא הרי עינו לא חטא ועשתה מצוה זו, ואם אתה מעניש לגוף מפני חטא היד, הרי גם העין לוקה והיא נענשה שלא כדין, וזהו "להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע", ולפי דרך זה מעכב החסד פורעניות מלבוא בעולם, וכן הצדיק מגין על אנשי המקום מטעם שלא יגיע עליו נזק וצער. (וירא)

בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין העולם עומד בדין, מדת הדין עומדת על העולם, ומדת הרחמים על ימינו מריבות זו עם זו, מדת הדין אומרת שפוט עולמך בדין, שלם לרשעים כפעלם, ומדת הרחמים אומרת אם עונות תשמר י-ה ה' מי יעמוד, מדת הדין אומרת רשע בעונו ימות, ומדת הרחמים אומרת, אתה אמרת כי לא אחפוץ במות הרשע. מדת הדין אומרת בפשע יעקב כל זאת, מדת הרחמים אומרת לא עתה יבוש יעקב... מדת הדין אומרת אלה לחרפות, ומדת הרחמים אומרת אלה לחיי עולם הבא. (ויקרא אמור)

כשהקב"ה רוצה לרחם על עולמו ולחוס עליהם, אז הוא מתלבש החסד והחמלה, ואז השם הגדול הנקרא ה' הוא מוציא דגל החסד והרחמים באותו דגל שם א-ל וסימן איש על דגלו באותות, וכשהקב"ה מוציא דגל זה מטיב ומרחם וחונן על בריותיו והוא שמח עמהם, וזהו הסוד יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, והסוד בשם ה' א-ל עולם, והסוד כי א-ל רחום ה' אלקיך וגו', ומכאן תבין סוד והאלקים נסה את אברהם, כי האלקים שהוא מדת הדין נתן הנס והדגל ביד אברהם שהוא מדת א-ל שהוא החסד והשם הממונה על דגל החסד שהוא א-ל ושמשיו וחייליו וצבאותיו הם גדול רחו"ם וחנו"ן חסי"ן ארך אפי"ם רב חס"ד קדו"ש חסי"ד סול"ח. וכשהשי"ת כועס על בני העולם מצד מעשיהם הרעים אז מוציא כלי זעמו צרות של שם אלקים, ואז נוקם הדין ומקבל נקמה מבני העולם ושמשיו חייליו וצבאיו של זה השם החקוק על דגל דין הם אהי"ה שופ"ט דיין וחז"ק כבי"ר איש מלחמה גבור פוקד עו"ן משלם גמו"ל. וכשהשם מביא העולם במשפט מוציא דגל שהכל תלוי בו וחקוק עליו שם הוי"ה ואינו לובש לא בגדי רחמים גמורים, ולא בגדי דין גמורים, רק מדת הדין מעורב ברחמים, והסוד ארך אפים ורב חסד ואמת ארך אפים בתחלה שמא יחזרו בתשובה, ורב חסד בשעה שדנין את האדם ואמת כשגומרין דינו... (במדבר)

אמונות ודעות:

וכיון שכבר סיימתי ביאורי אותם העשרה אשר הקדמתי שמותיהם, אומר עתה כי האדם השקול הוא אשר שעור חובותיו כשעור זכיותיו, הרי האדם הזה עם ריחוק מציאותו מרוחם הוא ונחשב עם הצדיקים, לפי שהרחמנות האמורה כלפי הבורא, כיון שאי אפשר שיחולו עליו או יהיו בו, לפי שאין בו מקרה כפי שהקדמנו, הכרחי שיהא ענינה מוסב אל הנבראים, ונמצאת משמות הפעל, והושג לנו שהם שלשה ענינים, קבלת התשובה, כאמרו "וישב אל ה' וירחמהו" (ישעיה נ"ה ז'), ועניית תפלה מי שהוא בצרה, כאמרו "ברגז רחם תזכר" (חבקוק ג' ב'), וספוח השקול עם הצדיקים, כאמרו "חנון ה' וצדיק ואלקינו מרחם" (תהלים קט"ז ה'), ונאמר לנו במסורת פירוש ורב חסד, מטה כלפי הסד, שאם היתה שקולה מכרעת... (מאמר ה פרק ז)

רש"י:

ויזכר אלקים - זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתם של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר "וירא ה' כי רבה רעת וגו', ויאמר ה' אמחה", והוא שם מדת הרחמים. (בראשית ח א)

בין אלקים - בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם לחייב אתכם, אני רואה את האות ונזכר. (שם ט טז)

וישקיפו - כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים. (שם יח טז)

ולא שמע ה' - כביכול עשיתם מדת רחמיו כאילו אכזרי. (דברים א מה)

ה' אלקים - רחום בדין, ואת ידך החזקה - שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה. (שם ג כד)

אבן עזרא:

רחום - כאב השומר את בנו שלא יפול. (שמות לד ו)

ורחום - לשמור עבדו שלא יכשל. (תהלים קמה ח)

רמב"ן:

ויאמר ה' לנח - הודיעו שימלטו במדת הרחמים... (בראשית ז א)

והיה בענני ענן - רבי יודן בשם ר' יהודה ברבי סימון אומר משל לאחד שבידו קלוב ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. ושם עוד, והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלקים - זו מדת הדין של מעלה. ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ - זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה... ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן את קשתי, שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין, תהיה לאות ברית. (בראשית ט יב)

והיה בענני ענן על הארץ - שלא יאר ה' פניו אליה מחטאות יושביה, ונראתה מדת הדין שלי בענן, ואזכור את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה. ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלקים - מדת הדין של מעלה שהיא הגבורה, ואשר על הארץ - מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה, מנהגת הארץ עם הרחמים. וכבר רמזתי סודו במלת הארץ. ורש"י כתב בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו. (שם שם יד)

א-ל ש-די - ...ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשדד מערכות השמים. וזהו הנכון, כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם, שיאמרו החכמים בה מדת הדין של מטה. וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, ובכל הבאים בתורה בפרשת אם בחוקותי והיה כי תבא בברכות וקללות, שכולם נסים הם... ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בי' מכות וכו'... (שם יז א)

האף תספה - אפו של הקב"ה הוא מדת דינו, וחשב אברהם שתספה צדיק עם רשע... ואמר שלא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ושוא עבוד אלקים, וכל שכן במדת הרחמים... והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין היות ויאמר ה' כתיב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם באל"ף דל"ת. (שם יח כג)

...והיה לאבות גילוי שכינה במדת הדין הרפה, ונהג עמם בה, ולמשה במדת הרחמים שהיא בשמו הגדול, ויזכיר רק אתו, ובו נתנה תורה... (שמות ו ג)

את היד הגדולה - ...על דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, והיא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה'... (שם יד לא)

זכור - ...ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצוות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצוות אדוניו אהוב לו, ואדוניו מרחם עליו... ומדת שמור במצוות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו... (שם כ ח)

...ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך - כי במדת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה, וכבר פירשתיו. (שם לב לה)

אם מצאתי חן בעיניך - במדת הדין, הודיעני נתיבות הדברים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך - ליחדך, למען אמצא החן הגדול. והקב"ה ענה, פני ילכו - מלאך הברית שאתם חפצים בו, שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון עניתיך, כי שמי בקרבו, והנחותי לך - שלא יתנהג במדת הדין עזה, כי אם במדה כלולה במדת הרחמים. (שם לג יד)

וקראתי בשם - הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי - בו שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה והרחמים שבשמי ובטובי... (שם שם יט)

ה' ה' א-ל - גם תבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותם מדות, כי הם מדת בעל התשובה ומדת רחמיו, ומדת טובו... ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו, והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל... (שם לד ו)

הצור תמים - מדת הדין תמים ושלם ולא ישתנה. כל דרכיו משפט - רחמים ולא תבא בפועל חסרון, אך במשפט, והמשפט צדיק והצור ישר. (דברים לב ד)

ולכל היד החזקה - ... ועל דרך האמת, היד החזקה זו מדת הדין, כלשון "היתה עלי יד ה'", ולכן יאמרו במשפט, "כי יצאה בי יד ה'". והמורא הגדול - מדת הרחמים, כענין שכתוב "אותו תקדישו והוא מוראכם". ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף, כי בם כתוב "לעשות לך שם תפארת". וטעם אשר עשה משה - שהכין והראה זאת לעיני כל העם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל. (שם לד יב)

...וכמו שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, ומהו הכתוב הזה, הרבה יודעין לעשות תרועה בחצוצרות ובשופרות ואוי להם ולמזלם, והרבה שאינם יודעין לתקוע כלל ואשריהם ואשרי חלקם? אלא תרועה היא מדת הדין, ולכן אמר "תרועה יתקעו למסעיהם", ואומר עליה, "קומה ה' ויפוצו אויביך", וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה. ולפי שהיא היתה תחלה בכיבוש הארץ רצה הקב"ה שתהיה מדת הדין מתוחה נגדם, ולכך היתה חרם. ולפי שהתרועה מדת הדין אמר "אשרי העם יודעי תרועה", שמקרבת אליה הדעת, כי הידיעה תאמר על הדביקות, כמו והאדם ידע... והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים, והוא שאמר באשרי העם יודעי תרועה, "כי תפארת עוזמו אתה", כי תפארת מדת רחמים, ועוז מדת הדין. (דרשה לראש השנה)

...השמות האלה י-ה ה' פעמים באים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה, "כי היום ה' נראה אליכם", אמר נראה בקמץ כלשון נקבה בנפעל עומד, רמז למדת הדין שפגעה בנדב ואביהוא. וכן "ה' תשפות שלום לנו", רמז למדת הדין כמו שמוכיח על זה סוף הפסוק, ולכן אמר תשפות ולא ישפות. ומפורש יותר מכל אלה בפרשת שלח לך, במה שנאמר "יכולת ה'", יכול ה' מבעי ליה... לכך נהגו רז"ל לכנות השכינה בלשון נקבה בכמה מקומות, כגון "ראוי שתשרה עליו שכינה"... והטעם לזה הענין, אף על פי שהשמות יש ביניהם הפרש ממדת הדין למדת רחמים, כל מה שיש בזה יש בזה, ומפני זה מתהפכת מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין, שאם לא היו המדות כוללות זו את זו, אי אפשר שתתהפכנה זו לזו עד שיבטל אותם בתחלה ואחר כך יברא אותם בריאה חדשה... (האמונה והבטחון פרק ב)

...כי התבות הנזכרות במקום אחד למדת הדין לבד נזכרות במקום אחר לרחמים, והכל לפי הענין והצורך. כמו השם הנכבד בן ד' אותיות שנאמר ברוב המקומות על הרחמים, ופעמים נזכר על הדין, ושם של אדנות שהוא מדת הדין, ונזכר על הדין בהרבה מקומות, פעמים שהוא נזכר על הרחמים. והוא שאמרו גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, והרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וכן כל שאר המדות זולתי המדות שפירושן כמשמען, כמו חסד, ושלום ורחמים, שלא יתכן לומר שנאמרים על הדין, אך יתכן לומר כי הם מדות הרחמים הבאות מכח הדין, ואותו החסד הוא בדין, או נאמר כי הדין נוהג שיתנהג העולם או אדם עם חברו בחסד. ולא יתכן לומר כי הבורא מרחם שלא כדין, כי אין לפניו משוא פנים, וכשהוא מרחם בדין הוא מרחם. ואמרו ואכנס לבני לפנים משורת הדין, אם לא היה הדין לפניו כך, לא היה אומר כך. וזהו שאמרו היה הכסא מתמוטט עד שסמכו בחסד. וחסד הוא לפנים משורת הדין ולולא החסד לא היה עולם מתקיים ולא נברא, שנאמר "עולם חסד יבנה". נמצא שיש לו מן הדין להתנהג עם בריותיו בחסד וברחמים עד שתתמלא סאתם או עד שתכלה זכותם הראויה להם בעולם הזה... (שם פרק טז)

כבר נתבאר לנו שהחכמה שניתנה לשלמה היא מדת הדין, והיא לב שומע שבקש ממנו, והיא אות ה"א שבה נברא העולם, ולפי שנברא בה"א רמזו במתן תורה... (שם פרק יז)

רד"ק:

אתה חסת - ...כן חס הא-ל על נינוה מפני כבודו, שהם נבראים. (יונה ד י)

רחום - הזכיר רק דרכי הרחמים שיתנהג בם בגלותנו, נותן אותנו לרחמים ואינם מכלים אותנו. (תהלים קג ח)

ורחום - שומר מנזקים. טוב ה' לכל - אפילו לבעלי חיים, וכן ראוי לרחם עליהם... (שם קמה ח וט)

מבעלי התוספות:

רחום - על עניים, וחנון אף לעשירים. (שמות לד ו)

ספר החינוך:

...ומן השרש הזה אמרו ז"ל שהאומר בתפלתו "רחמנו שאתה המרחם, כי על קן צפור יגיע רחמיך", שמשתקין אותו, שאין הענין רחמים, אלא כדי לזכותנו על הענין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא (ברכות ל"ג ב'), מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. ואין הענין לומר שאין הקב"ה מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו ז"ל מה הקב"ה רחום אף אתה היה מרחם, אבל כונתם לומר, שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ב"ה, אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט שחייבה בחכמתו לרחם מפני שהוא מדה טובה וכל הטובות נמצאות מאתו... (כי תצא מצוה תקמה)

רבינו בחיי:

האף תספה - אם תשכיל תמצא שאברהם חשב כי ישמידם במדת הדין, והתפלל למדת הדין, על כן הזכיר שם אדנות. ואמר חלילה - אפילו במדת הדין, שאז תבטל הבחירה, בהיות כצדיק כרשע, וכל שכן חלילה במדת הרחמים. וה' משיבו בכל הפרשה במדת הרחמים. (בראשית יח כג)

ואברהם שב למקומו - ...ועל דרך הקבלה, מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין. וזהו סוד הכתוב ויקח בידו את האש וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלא כן תחריב את העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת. (בראשית יח לג)

וה' המטיר - לר' יהודה בר סימון זה גבריאל, לר' אליעזר הוא ובית דינו. ולר' יצחק הוא דרך הלשון להזכיר השם פעמים, ועל דרך הקבלה כר' אליעזר. ויש לך להתבונן כי בית דינו הוא שנאמר עליו אנכי הא-ל בית אל, ותרגם יונתן, עילאה בית שכינתיה, בית ושכינה עליו, ועליו נאמר במשה, "בכל ביתי נאמן הוא"... (שם יט כד)

על ידכה - תוספת הה"א... ועל דרך הקבלה היא ה"א אחרונה שבשם, מדת הדין של מטה, והיא החכמה שניתנה לשלמה ונקראת לב. ולכן תפילין של יד נגד הלב, והיא המדה הנקראת כלה, ובהם בית אחד כי מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות פליאות חכמה... (שמות יג טז)

ה' ילחם לכם - ידוע כי מדת הדין היא הנלחמת ומחרבת ים. והזכיר כאן השם המיוחד לומר שבכל זאת מדת הרחמים משותפת עם מדת הדין, שניתנו לקבורה, וכן יהיה לעתיד לבא במלחמת גוג ומגוג. (שם יד יד)

את היד - ועל דרך הקבלה היא ה"א אחרונה שבשם, מדת הדין רפה של מטה הנקראת מלכות, ולכך אנו אומרים מלכותך ראו בניך וכו', וטעם שאמר הגדולה, ששואבת מהחסד, ולכן נזכרת ימינך בשירה... (שם שם לא)

זה א-לי - ועל דרך הקבלה היא השכינה שנקראת זה וזאת, כי השכינה עמהם בכל הגלויות, ולכן הזכיר כאן שם י-ה, שהוא מדת הדין, כמו שכתב בתהלים קל"ג "אם עוונות תשמר י-ה", ובמדרש, בעולם הזה מקלסין בב' אותיות, ולעולם הבא בו' אותיות, שנאמר בי-ה ה' צור עולמים. רוצה לומר שם בן ב' אותיות מדת הדין שבה נברא עולם הזה, ועולם הבא נברא ברחמים, כי מדת הדין תתעלה ברחמים ואינה נוהגת עוד, שאין יצר הרע ומיתה... (שם טו ב)

מי כמוכה - תוספת הה"א רמז למדת הדין, הראשון רפה וקבלת ממדת הדין של מעלה שהיא מדה קשה, ולכן הכ"ף השניה בדגש, והוא מקבל מן הקדש... (שם שם יא)

אימתה ופחד - ועל דרך הקבלה אימה המקבלת מפחד, שתהיה מדת הדין מתוחה על אויביהם, הה"א האחרונה שבשם, והיא השכינה שתהיה על הארון, ולכך נקרא בשם ה', "קומה ה'" וגו', והקבלה כך ששכינה תהא בלשון נקבה. והנה השכינה שהיא חתימת הבנין מקבלת כח ממדת הגבורה הנקראת פחד. (שם שם טז)

כי יד על כס - ...ועל דרך הקבלה היד מדת הדין של מעלה, והיא על כס י-ה, שהוא מדת הדין של מטה, כדפירשנו בפסוק עזי וזמרת י-ה, ומדת הדין זו תלחם בו... (שם יז טז)

זר זהב - רמז למדת הדין של מעלה, ולכן השולחן מונח בצפון, וזהו הרוצה להעשיר יצפין, יתכוון למדת הצפון, הגבורה. ולכן על השולחן בגד שני ותכלת נגד מדת הדין של מעלה ושל מטה הכלולה מכל המדות, ולכן תכלת. וסדרו הלחם על השולחן ועליו בגד תכלת, עליו כלי השולחן, ועליהם בגד שני, כי מדת הדין של מעלה משפעת כח לשל מטה הנקראת מלכות, וכוללת מלכות בית דוד למטה, וגם מלכות של מעלה דוד מלך ישראל חי וקיים. וידוע שברכת הספוק והרצוי תלויים במלכות. (שם כה כד)

א-ל רחום - בפשט אלו מדות המלך בהנהגת העם, פעם לפנים משורת הדין ופעם בדין... (שם לד ו)

וישימו עליה קטורת - ...ועל דרך הקבלה תבין מה שנאמר עליה ולא עליהם, כי עליה ירמוז למדת הדין, ולשון קטורת היא התקשרות הרוח במדות, ומתוך ההתקשרות בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, ומשם שפע ברכה למקטיר, אבל צריך לכוון לשם המיוחד, והם כיוונו למדת הדין, ולכן לא היה אשה ריח ניחוח, ומדת הדין פגעה בהם... (ויקרא י א)

והזר הקרב יומת - כל מקום שהזכיר השם למפרע מדת הדין מתוחה, וכן על הזר הקרב, והתחיל השם ממלת הלוים, כי מדתו של לוי מדת הדין, והיא ה"א אחרונה שבשם. (במדבר א נא)

או בדרך - כבר ביארתי איסור חמץ בפסח, שלא יטעה כי ההוצאה במדת הדין בלבד ולא בשם המיוחד, ומקצץ בנטיעות... כי בשניהם נגאלו. (שם ט י)

או הנסה - ...התחיל הפסוק באל"ף וסיים בכ"ף, כמספר אהי"ה, שבזה השם נשתלח לישראל, מדת הדין שבמדת הרחמים, זרוע נטויה במוראים גדולים... (דברים ד לד)

את ידו החזקה - הם מדות וכחות, ושניהם, יד וזרוע מדת הדין, היד מדת הדין רפה הבאה מכח הזרוע הקשה. ואמר את גדלו - שהזכיר תחלה מדת הרחמים, ואחר כך מדת הדין שבה רחמים. (שם יא ב)

ועוד טעם בקיום מצוה זו, התעוררות רחמים על העולם, כי מתוך שמשלחה מצטערת, והשר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, וממשיך רחמים על כל המצטערים. (שם כב ז)

בעל הטורים:

ונתן לך רחמים - וסמיך ליה בנים אתם וגו', לומר לך מי שיש בו רחמים ומרחם על הבריות הקב"ה מרחם עליו כאב על בן. (דברים יג יח)

הרקאנטי:

...ועתה אפרש לך הארבעה חלוקי הרחמים שהם ה' א-ל רחום וחנון, אלו הם ארבעה מדות רומזים למדת רחמים, כי השם בי"ה ידעת שרומז לרחמים, א-ל הוא רחמים, שנאמר א-לי א-לי למה עזבתני, רחום כמשמעו רחמים, וחנון חנינה כי גם הוא רחמים, והמדה הזאת יש בה ארבעה מיני רחמים, האחת שהקב"ה סולח לאדם קודם שיבקש מחילה, מעביר ראשון ראשון ובלבד שלא יוסיף עליהם, כמו שאמרו רז"ל ועון עצמו אינו נמחק, רוצה לומר כי חוזר ונעור אם חטא אחרי כן, השנית שמוחל וסולח לשבים בכל לבם ויום הכפורים מכפר, השלישית שהתשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, הרביעית שכולן תולין עד המיתה ומיתה ממרקת. ואל תתמה היאך קראנו החלוקות האלו רחמים, מאחר שנידון בהם במיתה ויסורין, לפי שהן בנוהג שבעולם והקב"ה סולח לו על ידיהן אין לך רחמים גדולים מאלו שניצול מדינה של גיהנם על ידי יסורין ומיתה שהם בנוהג העולם, ולא עוד אלא שזוכים לחיי העולם הבא... ובכל אחד מאלו ארבעה חלוקי הרחמים ייחד לו שם אחד מהשלש עשרה מדות לפי ענינו כראוי לו, כי השם הראשון נזכר על החלוקה הראשונה מוחל בלא תשובה, כי הוא מדת הרחמים, השני א-ל מוחל בתשובה, שנאמר א-לי א-לי למה עזבתני, כלומר ודי לו בתשובה, שנאמר ה' אלקינו אתה עניתם, שמוחל להם על ידי תשובה, השלישי רחום מוחל על ידי ייסורין, שנאמר והוא רחום יכפר עון ולא ישחית, כלומר לגמרי מכלל שהתחיל... הרביעי חנון מכפר במיתה, שנאמר ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, רוצה לומר מצאתי כופר שלא ימות, ולפירוש זה על כן לא אמר מרחם וחונן, לפי שאינו כל שעה, אלא פעמים שהוא כובש רחמנותו וחנונו ממנו עד שידון אותו במיתה ויסורין... (כי תשא)

וקרא מדת הדין של מעלה רוה, כי הוא מדת הדין עזה, וקרא מדת הדין של מטה צמאה, כי היא משתוקקת להדבק לאמה באהבתה ובהתחברות שניהם בלי מזג הרחמים, אז הוא חרבן העולם כי ישחית הכל, ולכן לא יאבה ה' סלוח לו וגו'... (נצבים)

מהר"י יעבץ:

אלקים שופט צדיק - וגם אל תדקדקו עלי כי ראוי ללכת בדרכיו ית' והוא רחום וחנון, ויש לי לאחוז בדרכיו על כל פנים, כי הא-ל ית' יש לו ב' מדות, מדת הדין ומדת רחמים, ואפילו במדת רחמים זעם בכל יום - והטעם כמו שכתוב, (זוהר ח"ג ל') רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין... ואם במי שהוא מלא רחמים כך, בילוד אשה על אחת כמה וכמה... (תהלים ח יב)

...בא' נזכר שם ה' וכאן שם אלקים, להגיד מה שנאמר בקבלה, כי אין הפך למעלה, כי אף על פי שמדת א-ל מלמדת זכות ואלקים חובה, לדבר אחד מתכוונים, להוציא הדין לאמתו, וכשגזרה מדת הדין פסק דין על החוטא, גם מדת הרחמים הסכימה, וכן כשגזרה מדת הרחמים טובה, גם מדת הדין הסכים עמה, ולזה היו לד' חיות המרכבה ד' פנים לכל אחד, לפרסם כי אחדות אחד להם, והכל מסכימים על דבר אחד. (שם נג א)

ספר העקרים:

...ובאר בספור הזה מקין והבל שהשגחתו היא במדת רחמים לפתוח לרשעים דרכי התשובה, כמו שפתח לקין ואמר לו "הלא אם תיטיב שאת" וגו' (בראשית ד'), ואין זה ממדת הדין, ולזה לא נזכר בזה הספור שם אלקים כלל... (מאמר א פרק יא)

עקדה:

ועוד יורנו הספור על הכבדות והקושי בו בא האלקים להביא פורענות דור המבול, מה שיודיענו מקצת טובו בהנהגת העולם, וישקיט המתלוננים מדוע לא ישחית הארץ בעוון פלוני וכדומה, כי רחמיו על כל מעשיו, ומאריך לרשעים אולי ישובו... (בראשית ז א)

רחום - לאלו שלא שבו, וצריכים מדת רחמים גמורה, ובה ריחם על בני ישראל במצרים. (שמות לד ו)

והנה מלך מלכי המלכים הקב"ה חנון ורחום המציא מחילה לחטאים וגם חשש שיתיאשו מהתשובה מרוב עונותיהם ויתפקרו לגמרי, לכן קבע יום לכפר החטאים... והנה מתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, אך מצד המקבלים אי אפשר לעמוד בזה ולכוון מעשיהם במדת הדין, על כן שיתף מחסדו מדת הרחמים. וכן ראש השנה הוא לפי מדת הדין יום דין ואין שם וויתור וסליחה, מה שאינו כן ביום הכפורים שהוא לפנים משורת הדין. והוא מה שאמרו בפסחים קי"ט, ידו של הקב"ה פרושה מתחת לכנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. (ויקרא טז א)

אברבנאל:

יום הששי - ... וכבר זכרתי שנזכר בבריאה רק שם אלקים המורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט, וכן הבריאה בלי מנהיג טבעי כלל. ואמרו שרצה לברא העולם במדת הדין, רמז להיותו כולו חומר בלי צורה, וראה שאינו מתקיים בלי צורה, כי כאשר ינהיג האדם כחומר מעשיו יקרא מדת הדין, וכאשר ירחם כשלמות נפשו השכלית יקרא מדת הרחמים, וכל זה אין לו שחר, אלא רוצה לומר שרצה לברא העולם במדת הדין, רוצה לומר שלא ישתנה בשום צד, וכן אמרו מדת הדין על המנהג הטבעי המתמיד, ומדת הרחמים על שינוי הטבעים והפלאות בבטול המנהג הטבעי, ושיתף הנהגה זו על ידי שהתנה עם הבריאה שתשתנה בעת הצורך. (בראשית א לא)

להמקובלים דודי צח ואדום, האדום מדת הדין והצח מדת הרחמים, וציוה להקריב את אלו לפניו (דם וחלב) להזכירם, ולרמוז כל זה לעומת זה עשה האלקים... (ויקרא ג יז)

מה יעץ - ...ומה שאמרו חז"ל שה' לא כעס בימים אלו, רוצה לומר שלא נהג במדת הדין, ולכן לא יכול בלעם להרע להם. (מיכה ו ה)

ספורנו:

ה' שמו - במדת הרחמים, ונותן מציאות והויה לעולמו בכלותו הקוצים המחריבים. (שמות טו ג)

א-ל רחום - להקל עונש החייבים. (שם לד ו)

תומר דבורה:

הה' - לא החזיק לעד אפו. זו מדה אחרת, שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקב"ה מחזיק אף, ואם מחזיק, לא לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש (מ"ב י"ד כ"ו), שהחזיר הקב"ה גבול ישראל, והם היו עובדי עגלים, וריחם עליהם ולא שבו, אם כן למה ריחם, בשביל מדה זו, שלא החזיק לעד אפו, אדרבה, מחליש אפו עם היות שעדיין החטא קיים, אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו (תהלים ק"ג ט') "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", אלה הקב"ה מתנהג ברכות ובקשות, הכל לטובת ישראל.

הי"ב - אשר נשבעת לאבותינו. יש בני אדם שאינם הגונים, והקב"ה מרחם על כולם, ופירשו בגמרא (ברכות ז' א') וחנותי את אשר אחון, עם הקב"ה אוצר זה לאותם שאינם הגונים, יש אוצר חנונים, שהקב"ה חונן ונותן להם מתנת חנם, לפי שאמר הקב"ה הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן הם שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות, שנשבעת להם, לפיכך אנהילם ואנהגם עד שיתוקנו. (פרק א)

והרי אין סבלן ועניו כאלקינו במדת הכתר, שהיא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם, ולא עון ולא דין ולא שום מדה מונעת מלהשגיח ולהשפיע ולהיטיב תדיר, כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא תמנעהו מלהיטיב... (פרק ב)

אלשיך:

בראשית ברא אלקים - כל פעולה תכלול מחשבה דבור ומעשה, ובבחינת המחשבה ברא אלקים - מדת הדין, ולפי שהמחשבה פועלת רק בדקות אמר ברא ולא עשה, אך אם היתה הבריאה נגמרת במדת הדין היתה חוזרת לתוהו בבא הדורות המכעיסים, וזה שאמר "וחושך על פני תהום". ואמר ורוח אלקים מרחפת - כי ביום עצמו שיתף, והשפיע מצד מה שם רחמים בדין להיות מרחפת על פני המים... (בראשית א א)

את האלקים התהלך נח - שאינו בעבודת אלילים, ועוד שעבד מיראת מדת הדין, ולא מאהבה את ה', ובבחינות אלו היו בניו דומים לו. ומדת הרחמים אמרה שאמנם רבה רעת האדם, אבל מה חטאו ישיני עפר שימחו עם האדמה, וגם העתידים להבראות, ועל זה אמר אמחה את האדם אשר בראתי, ולא את העתידים להבראות. ומה שאמר ויתעצב אל לבו - הוא העדר זיו פניו, אור השפע המתפשט מאתו, כי הבריאה היתה על ידי השכינה שקראו לבו. (שם ו ט)

את קשתי - נגד ב' גוונים של מדת הדין החזקה והרפה המתוחות כקשת ימזוג אתם מדת הרחמים, לבן של מדת החסד וירוק ככרתי של רחמים, ועל ידי זה לא יתקרבו ב' מדות הדין להיות מקבלות זו מזו, כי יתמזגו בחסד וברחמים... (שם ט ט)

וידעתם כי אני ה' - יתגלה להם עיקר עליון וגדול באמונה, כי ה' בעל הרחמים הוא גם בעל הדין, ואם תבא עליהם טובה והרשיעו אל יתיאשו מהפורענות, ולהיפך, בהצר להם והם צדיקים ידעו שצרתם ברחמים... (שם י א)

לאבותיכם לאברהם - ופן יאמרו שאין להם זכות על הארץ במדת הדין, הרי כבר נשבע לאברהם במדת החסד, ליצחק בדין, וליעקב ברחמים. והוסיף ביעקב וא"ו, שמדת הרחמים משותפת לאחרות. (דברים א ח)

וישבע לאמר - לבל תוכל מדת הדין להכביד יותר. (שם שם לד)

ימה וצפונה - מחנות בחינות הדין, תימנה - מיכאל בעל החסד, ומזרחה - מחנה של רחמים. (דברים ג' כז)

כי שם ה' - על השאלה מדוע נזכר בשירה תמיד שם ה', והאם יהפוך גם הרחמים לכעס, אמר להם שהוא להיפך, משתפו לפשר מדת הדין. כל דרכיו משפט - לפי כח המקבל, כי משפט מזוג מחסד ורוגז, ואינו מדת הדין פשוטה. (שם לב ג וד)

המשל ופחד - מדה של חסד הנותנת ממשלה וטובה, ומדת פחד ורוגז הנותנת יסורין... (איוב כה ב)

מהר"ל:

...כי מה שאמרו ז"ל, תנאי התנה עם מעשה בראשית, עם הים שיבקע, וכן בשאר הנסים, היינו שכך היה ראוי מצד ההויה שיהיה בסוף, ואין זה רק סדר שראוי שיהיה, ומכל מקום אפשר לשנות סדר על ידי המקבל, שהוא מהפך על ידי רחמים הרע לטוב, והטוב לרע על ידי חטא... ואין לומר בזה שהשתנה רצונו יתברך מצד הבריאה המסודר מאתו על ידי רחמים שני דברים הם, זה מצד הסידור וזה מצד הרחמים, ולרחמים יש סדר מיוחד... (גבורות ה' הקדמה ב)

...והריח מתחייב אל מדת הדין, כדכתיב ישימו קטורה באפך. וכלל הדבר רמזו בזה שהיתה לידתם במדת הדין, ומפני שהיתה מדת הדין מתוחה נגדם לכך היו מתקשרים במדה זו לגמרי, שהיו יולדות תחת התפוח, והוא התקשרות וחבור במדה הטהורה לגמרי... (שם פרק מג)

וראש השנה הוא יום הדין, כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם, וממשלתו הוא מדת דינו... (שם פרק מו)

...ואמר שנזדמן לה זכר של רחלים וזקן אחד מנהיגו. ביאור ענין זה האיל הוא קשה, כדכתיב "ואת אילי הארץ לקח", ובמדת הדין באה לה התשועה מאת השי"ת. כי כאשר האדם בצרה באה התשועה במדת הדין שהיא קשה. ואמר זקן אחד מנהיגו, כי הזקן הוא מלא רחמים, כמו שאמרו שנגלה להם בהר סיני כזקן מלא רחמים. ורצה לומר בודאי במדת הדין באה לה התשועה, אבל הרחמים מנהיגים הדין, כי מכח הרחמים שמרחם על מי שהוא בצרה באה התשועה במדת הדין... (שם פרק מז)

...אברהם בנה ד' מזבחות, מפני שמדתו החסד שתתחלק לד' חלקים, ויצחק שמדתו הדין אינו מתחלק כלל. ויעקב בנה שנים, שמדתו הרחמים מתחלק לשנים בלבד, וזה כי אין יכול לעמוד בדין רק הצדיק ולא הרשע, וגם לצדיק מצד הדין אין נותן לו על הצד היותר טוב, אבל מדת הרחמים מתחלק לשנים, שהרי הרחמים בין לצדיק ובין לרשע, כאשר תגיע לו צרה השי"ת מרחם עליו, ונותן לו מה שצריך מתוך הצרה... (שם פרק סט)

...וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות כאשר לבו קשור בו, ולכך כתוב כרחם אב על בנים, מפני שנפשו קשורה בו... (נצח ישראל פרק מב)

וביאור ענין זה, כי השי"ת משפיע החסד ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים, החסד הוא הטוב המושפע לעולם אף שאינו הכרחי כל כך לעולם הוא משפיע את הטוב לעולם... והרחמים כאשר התחתונים בצרה וצריכים לרחמים מרחם עליהם... (שם פרק מז)

וכן אף על גב שמדת יצחק שהוא הדין סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק, אבל מדת יעקב, שהוא מדת רחמים הוא הדיבוק בעצם לגמרי, כי זה ענין הרחמים האהבה והחיבור, שכבר ביארנו זה, כי האוהב תרגומו מרחמוהי. וכן בלשון חכמים. והאהבה היא הדיבוק והחיבור בעצם, שכאשר דבק נפשו כמו האב לבן והאם לבנה מרחם עליו. לכן מדה זו בעצמה סבה אל החיבור שיש אל השי"ת לתחתונים. (שם פרק נב)

...וכן מה שהוא יתברך חפץ בדבר שאינו לפי המשפט, והוא לפנים משורת הדין, דבר זה נקרא תפלה, שהוא יתברך חפץ מאד לכנוס לפנים משורת הדין... (באר הגולה באר ד)

ולמאן דאמר שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזרות, פירוש שאין ראוי שיהיו מדות השי"ת שהוא מנהיג עולמו בתמידות על ידי רחמים, רק בדין וגזרה, כי הגזרה היא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל להנהיג באמת וביושר, אבל הרחמנות אין בה מדת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי, ואם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המדה שהיא בתמידות היא מדת הדין שבה מנהיג את עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית שם אלקים, לפי שבראו בדין ומנהיגו בדין, ושיתף עם הדין מדת רחמים. ומכל מקום ההנהגה התמידית היא דין, לפי שהוא יושר... (תפארת ישראל פרק ו)

...רק כי לא נתנה המצוה לאדם בשביל שיהיה מרחם, רק כי המצוה גזרה עלינו. ולא הביט השי"ת מה שהמקבל רוצה, רק הכל גזרה עלינו. וכמו שברא השי"ת את העולם, ועם שכל אשר ברא הוא בטוב, מכל מקום לא ברא את העולם להיטיב אל העולם, רק בגזרת דין נברא. וזה עצמו בתורה, עם שכל דרכיה דרכי נועם, מכל מקום נתינתה אל העולם הכל בגזרת דין. ולא היה הרמב"ן צריך לדחוק ולפרש כי השי"ת רצה לקבוע בנו מדת הרחמנות, ואין מדות השי"ת רק גזירות ולא רחמים, רק שגזר עלינו הרחמים שלא נתאכזר. ואם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כאילו הוא יתברך מרחם על קן צפור, דבר זה אינו, ועם כל זה שהמצוות גזירות על ישראל הם לטוב לנו, כי לא יבא מאתו רק הטוב הגמור, רק שהטוב הזה גזר עלינו, ולא שיש כאן צד רחמנות, רק הכל דין... (שם)

...כי כאשר יצאו ממצרים מתו הרבה מהם, ורצה להקים בניהם תחתיהם, ולא היה ראוי לזה רק המדבר. ודבר זה ידוע למבינים בחכמה, כי המדבר מיוחד למדת הדין, וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין, כדביארנו בגבורות ה' אצל "וכאשר יענו אותו כן ירבה", שכאשר היתה מדת הדין כנגדם היו פרים ורבים. וכמו שתמצא בכל הבריאה, שיצאה לפועל בכח שם אלקים שהוא מדת הדין... (שם פרק כו)

עוד שם, אמר ר' יהושע בן לוי, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם? כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכו'... כי הדבור של הקב"ה בגזרת דין, כמו שהתבאר, ולכך נמשך כח הבשמים עמהם, כי הבשמים מתיחס כחם למדת הדין... אך דבר זה אינו בשמים גשמיים, כי אין הדבר רק דבור אלקי... (שם פרק לא)

מלמד שעלה שמש וירח לזבול, אמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא וכו'. מה ענין השמש והירח אל המחלוקת של קרח ועדתו? אבל פירוש הדבר, כי בא להודיע כמה גדולה המחלוקת, כי לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, והשמש והירח מושלים בתחתונים על ידי תנועתם. ודבר זה ידוע, כי הפעולה הוא בכח מדת הדין, כפי שבארנו פעמים רבות, כי כל מעשה בראשית אשר פעל השי"ת נאמר בזה שם אלקים. וכאשר אין דין בעולם אין ראויה התנועה שהיא פעולת השמש והירח, אשר היא פעולה ראשונה קודמת אל הכל, כי התנועה ובפרט הסיבובית היא הקודמת לכל התנועות, וכבר התבאר שהיא מצד הדין, וכאשר אין דין בעולם אין כאן תנועה. ואין דבר יותר ראוי שיהיה בו הדין כמו המחלוקת, כמו שהתבאר, שבעלי המחלוקת מדת הדין מתוחה כנגדם, כי בעל המחלוקת יוצא מן השלום וההשקט בכח גדול... וכאשר אין דין אף למטה כאילו אין דין בעולם כלל, ולפיכך אמרו חמה ולבנה, אם אין אתה עושה דין לבן עמרם לא נצא, כי אם אין דין בעולם אין כאן תנועת שמש וירח, כי פעולה זאת מכח הדין הגדול... אבל דין השי"ת שהוא נבדל מן העולם אין מגיע דבר זה אל השמש והירח שהם מכלל העולם הזה, כי אין הדין הגמור אצל העולם הזה, רק המשפט הוא לאלקים. לכך השיב, כיוון שלא מיחו בכבוד ה' וכו', דבר זה מורה שאין בהם דין גמור, שאילו היה בהם דין גמור היו גם כן מוחים בכבוד המקום, (נגד העובדים להם, או במעשה העגל). נמצא כי אין תנועתם שהיא הדין הגדול מצד עצמם, רק מצד השי"ת שמאתו יתברך דין הגמור. ואילו היתה להם התנועה מצד עצמם היה ביטול לתנועה הזאת, כי העולם מצד עצמו אינו נוהג תמיד בדין, כי מחלוקת קרח הפך הדין לגמרי, אבל התנועה היא מהשי"ת, שהוא פועל הכל בדין... (נתיב השלום פרק ב)

ואמר ר' אבהו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם וכו', ענין אלו הג' דברים שהם במדת הדין, וכל שהוא במדת הדין אין הפרגוד ננעל בפני הדין, כי איך יהיה ננעל בפני דבר שהדין מחייב אותו, כי הדין הוא לפני הקב"ה... (נתיב אהבת ריע פרק ב)

וזה מפני שהשיר מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, וכאשר משורר ואינו ראוי לו השירה פוגע בו מדת הדין, וכן הבית אשר שם השיר חרב מכח מדת הדין המחריב הכל... ולכך אמר שם במשנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שכאשר היו סנהדרין יושבים ודנים היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר המיוחס למדת הדין... (נתיב הליצנות פרק א)

כברייתו של עולם... ומפני זה העזים הולכים בראש הצאן מפני מהירות פעולתם, שהם מקבלים ממדת הדין, וכבר אמרנו כי מדת הדין ממהר פעולתה ויוצא קודם לפעל מפני חוזק המדה, וזה שהשיב לו כברייתו של עולם, והוא דבר מבואר. (חידושי אגדות שבת ע"ז ב)

ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא קדוש כמו כל הדברים אשר זכרנו, כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש, כדכתיב (דברים ד') "כי ה' אלקיך אש אוכלה א-ל קנא" וגו', ודבר הקדוש אשר יוצא מחוץ לקדושתו נדון בכח מדת הדין הקשה היותר, כי דבר זה נתבאר ליודעי מדע, כי מדת הדין של מטה רפה ומדת הדין של מעלה קשה, כי התחתונים הגשמיים אין בהם מדת הדין הקשה, ולפיכך הדברים הקדושים מצד קדושתם יש בהם דבר נבדל הוא הקדושה שחלה עליהם, ומפני כך נדונים באש שהוא מדת הדין הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש... (שם קיט ב)

ויש לך להבין עוד באלו דברים שחרבה ירושלים בשבילם... מפני כי מדת הדין היה שולט על ידי חלול שבת, וכן על שבטלו קריאת שמע שחרית וערבית, עד שלא היה נמצא שום תורה כאשר אין כאן קריאת שמע שחרית וערבית, ובדבר זה שולטת מדת הדין הקשה שהוא מחריב הכל, וכן על ידי שבטלו בה תנוקות של בית רבן, כי התורה הזאת היא מוכרחת שכאשר לא נמצא דבר שהוא מחויב ומוכרח בדין אז שולט מדת הדין שהוא המחריב... כי כאשר אין בושה שולט מדת הדין הקשה הוא מדת יצחק שהוא מדת הדין הקשה, ודבר זה יתבאר בעזרת המחיה חיים... (שם)

ולפי דבר זה פירשו רחום וחנון שתי מדות, האחד להיות רחום עם מי שאינו יכול לקיים במדת הדין, וחנון ענין זה הנתינה לאדם שאינו ראוי במדת הדין ליתן, והוא יתברך נותן לו דרך חנינה, וזה יותר מן רחום, כי רחום לרחם על הבריות שלא יאבד שלא יהיה נעשה בו הדין, וחנון הוא מתנות חנם, ועוד כי רחום למי שראוי לרחם עליו, וחנון שמחנן למי שאין ראוי ונותן לו דרך חנינה. (שם ראש השנה יז ב)

שמש ירח עמד זבולה... וכבר התבאר בראיות ברורות דבר זה, כי התנועה הזאת היא מצד מדת הדין, וכאשר אין דין בעולם אין כאן תנועה, ואין דבר יותר ראוי שיהיה הדין בו כמו המחלוקת, כי בעלי המחלוקת אינם רוצים לוותר זה נגד זה, וכל עניניהם דין, ולכך מדת הדין הקשה מתוחה נגדם... (שם נדרים לט ב)

ועוד יש בזה דבר נפלא מאוד מאוד, כי כל גזירה שבאה מן השי"ת ואינה באה במדת דין מתוחה כל כך בחוזק, היא גזירה שאפשר לבטל אותה, וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק אז הגזירה נחתמה ואין להשיב, והגזירה נחשבת בפעל, לכך אין בטול לה... (שם סנהדרין קח א)

של"ה:

...רחום מגן בעדו שלא יעיר כל חמתו, ולכן באה מדה שלישית שהיא א-ל קודם, לומר שהמדה שישית שהשי"ת הוא מבצר חזק לרחם עליו אף בשינוי טבע ואינו מתנהג במדה ההיא אלא למי שלא חטא או למי שחטא ושב, שהם הב' מדות הראשונות ששניהם ראויין לנס ושנוי טבע, אבל לא למי שחטא ולא שב הנרמז במדה רביעית שהוא רחום... (שער האותיות)

מצורף לזה מה שאמרו רז"ל... ראוי לתת לב מהו פשט של שיתוף האמור כאן או איך נמשך משיתוף מדת הרחמים במדת הדין קיום העולם ומעמדו. והנראה לעניות דעתי דפשוטו של שיתוף זה הוא על דרך הנזכר בסמוך, והוא כי בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברא העולם במדת הדין, ואם היה העולם עומד על הדין אז הנפש החוטאת מתה מיד, ואפילו היה החוטא רוצה לעשות כל תשובה שבעולם לא היו שומעין לו, כי מי שחוטא לאדון שבראו והטיבו ודאי בן מות הוא לפי שורת הדין כנזכר, ואחר כך ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי כמעט כל אדם מחויב לחטוא בשגם הוא בשר, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואם כן לפי זה יחזור העולם לתהו ובהו, והוא יתברך לא לתהו בראו, שיתף בה מדת הרחמים, והיא מדת הסליחה והמחילה שמקבל ברחמים וברצון את תשובתנו לכפר על כל עונותינו נשוב אליו בכל לבבינו וזה על צד הנדבה כדלעיל, כי לא יחפוץ בהשחתת העולם... (הלכות תשובה)

ומתחילה צריך שתדע, מה שכתב בפרשת בראשית בענין מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה וכו', וכתבתי שם בארוכה חס ושלום לא נתבטלה המחשבה הראשונה כי לא בן אדם ויתנחם, רק נשאר לבני עליה שלרוב מעלתם הקב"ה מדקדק עמהם במדת הדין כחוט השערה, וזה הם בני עליון ממש, רק ראיתי בני עליה והנם מעטים ורוב המון עם שאין מעלתם גדולה כל כך אצלם שיתף הקב"ה מדת הדין עם מדת הרחמים. ולעתיד שיחדש הקב"ה הבריאה להיות כאדם הראשון קודם החטא, ואז כולם יהיו בני עליון, ואי אפשר לבוא לזה אלא אחר הדין המדוקדק, וזהו ענין הזדככות הגליות והצרות בכלל אומה ישראל... נמצא מדת הדין היא בעצם רחמים גדולים, וזהו ענין יצחק בן אברהם, כי אברהם מדת החסד ויצחק מדת הדין המדוקדק, ואדרבא יפה כח הבן מכח האב, כי מדת הדין הזה גורם בעצם הרחמים ועומד הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא הרחמים, ואז יהיה שם יצחק המורה על הדין ק"ץ ח"י, כמו שכתב הזוהר ירמוז יצחק על צחוק ושמחה... (תורה שבכתב וירא ועיין שם עוד)

רמח"ל:

והנה כבר ביארנו, שכמו שאין מדת הדין נותנת שיגיע טוב לבני אדם אם לא יזכו לו, כן מחוק המשפט עצמו, במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם, בהגמלם הגמול הראוי להם לפי ענינם, שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה, ולא ידוקדק עליהם בדין גמור. וכענין מה שאמרו חז"ל, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, כמו שהוא מוותר כך יוותרו לו, ונמצא שמתנהגים עמו ברחמים, וזה עצמו מדת משפט. ואמנם לא המעשה הזה לבד יגמל על דרך זה, אבל כל מעשה שתגזור החכמה העליונה עליו שראוי להגמל כך יגמלך כך, ומכלל זה מצוה של תקיעת שופר שנצטוו בה ישראל להיות ממשיכים עליהם ההנהגה ברחמים, וכשישמרו אותה כראוי זה יהיה הפרי שילקטו ממנה.

ואמנם פרט הענין, היחס אשר לתקיעת שופר עם המשכת הרחמים תלוי בשרשי ההנהגה ויסודותיה, והכוונה בזה באמת לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם, לעורר את הרחמים ולפייס מדת הדין, ולהגביר הטוב על הרע, וליטול הכח מהמקטרגים, ולהתכוון שישתמש האדון ברוך הוא מרוממותו, להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע. וכל זה על ידי מצוה זאת, כשתתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי. (דרך ה' חלק ד פרק ח, ד)

שתי מדות שם הקב"ה לנהג בהן את עולמו, אחת היא מדת המשפט - מדת הטוב והרע שבה תלוים כל עניני הטובות והרעות בכל תולדותיהם, ומקור המדה הוא הסתר פני טובו והעלם שלמותו. והאחת היא מדת השליטה והממשלה היחידית - מדת תיקון כל הנבראים בכוחו יתברך, אף על פי שמצד עצמם לא היו ראוים לזה, והיא הסובבת והולכת בהעלם בכל דרכי המשפט עצמו, לסבב כל דבר אל השלמות לבד, ומקורה הוא חוק טובו הפשוט יתברך, שאף על פי שנתעלם, לא זז מלהשקיף עלינו לטובה. מדת המשפט היא המגולית ונראית, ומדת הממשלה היא המתעלמת ומסתתרת לפנים. (דעת תבונות נא)

מדת משפטו יתברך הישר והמתוקן - מציאות העולם הזה בזמן הזה, שהוא כל זמן עבודת האדם בכל עניניו ותולדותיו, תלוי רק במדת משפטו יתברך, לפי שזהו עולם וזמן שהכינו האדון ב"ה להראות בו יושר משפטו, ואין ענינו של העולם הזה מתוקן אלא בהעשות המשפט הזה על ישרו... אבל היה צריך שלא יהיה מציאות לעוונות כלל ולא יהיו נעשים מעשים הפוגמים בטוב ומעוותים אותו, וכמו שזכרנו לעתיד לבא, דכתיב "יתמו חטאים מן הארץ", ואז היה נקרא שהעולם מתנהג רק בחסד, והיינו שלא היה היצר הרע, אלא בני אדם עובדים את ה' בהכרח, כמו שכתוב, "ועשיתי את אשר בחקותי תלכו". אבל שיהיה הקב"ה ממתין לרשעים שתתמלא סאתם, שבין כך ובין כך לא יהיה העולם אלא תוהו ובוהו, ושסוף סוף רשעים יאבדו - ודאי אין זה חסד אלא דין קשה מאד, כי כבר זכרנו מאמר הכתוב "ואוהבו שיחרו מוסר"... ונמצא שבהיות הקב"ה חפץ בעולמו, הנה, ישב כביכול להנהיגו במשפט תמידי, לנקות ממנו כל רע המתיילד בו מעט מעט, ואז נמצאו דברי העולם מתוקנים ומבורכים ומצליחים כלם הצלחה רבה... והנה אם באמת כוונת הקב"ה היה רק לייסר הרשעים, כבר היה העולם נחרב עבורם, אך כיוון שאין כוונתו אלא להיטיב, ואין מוסרו ותוכחתו אלא מאהבה, וכמו שזכרנו, על כן רצה לכונן קיום מציאות לעולם אפילו בזמן שאין זכות, שהקיום הזה לא ישתנה ולא יתמוטט, והנה ישתמש לצורך זה מרוממותו ושליטתו, שהוא אינו משועבד לשום חוק, על כן יוכל לקיים את העולם גם כשאין בני האדם הגונים.

אמנם צריך שתביני ענין זה היטב, כי כוונות רבות יש בו, כי לכאורה נמצא שיהיה חוטא נשכר, שיתקיים העולם בלי שיצטרך לזכות, ויתקיים במדת חסד ואהבה תחת חטאי הרשעים... ובהחזיקו כמשפטו על פי כל הסדרים האלה יהיה העולם מצליח בכל חלקיו, ואם יגרום העוונות שהקב"ה יהיה כמו מואס חס וחלילה בבני העולם וירחק מהם, הנה סדרי ההנהגות האלה יתבלבלו, כי לא יחזיק בהם האדון ב"ה, וימצאו הקלקולים בכל דברי העולם חס וחלילה. אך אם יחזיק בהם להעמידם על בורים - כל הבריות על מקומם יבואו בשלום.

ואמנם יש הנהגה אחרת וזמן אחר שהוא ברבות הזכות בישראל, וכמו שזכרנו לעיל בעת היתקן העולם תיקון גמור, והוא, שיהיה הקב"ה משנה מצב העולם לטובה, ויבטל ממנו כל רע, והיינו שלא יהיה יצר הרע בנשמות ולא נזק והפסד בשום בריה, ואז ינהג העולם בתיקון גדול, לפי שיהיה העולם מוכן להנהגה הזאת, כי יבטל ממנו הרע, ואז לא יצטרך עוד המשפט, אלא יתנהג ברחמים גמורים ובהטבה שלמה, וכל מה שעכשיו נסתר מיושבי הארץ מפני שהמקום גורם להם כן להיותו מקום שהחושך שולט בו לצורך העבודה, דהיינו נסיון האדם, הנה לעתיד לבא יגלה, שנאמר ונגלה כבוד ה' וגו'.

אמנם יש זמן שהקב"ה מתרחק, כביכול, מעולמו, ואין משפטו נעשה ואין ממשלתו מתגלית, והיה ראוי שיחרב העולם, אלא שגם בזמן ההוא הקב"ה רוצה בקיומו של עולם, ואז מקיים אותו רק בכח ממשלתו, כי מצד המשפט אינו ראוי להתקיים, ומשתמש מרוממותו שאינו נפגם ואינו חסר מעוונות בני האדם לקיים העולם שלא יאבד, אבל אינו מרבה לו טובה והרוחה, אלא אדרבא, אינו נותן לו כי אם קיום מצומצם לבד, כדי שיתקיים העולם, כי אין העולם מתוקן אלא אדרבא לא די שאין הרע סר ממנו, אלא שגובר בו יותר, אלא שהקב"ה רוצה שלא יאבדו מעשיו, ובכח ממשלתו היחידה מקיימו, אפילו שהדין נותן שיחרב, ואז אין הטבע מתעלה לטובה כמו שיהיה לעתיד לבא, אלא אדרבא, עומד בחוקות שחקק בו האדון ב"ה לפי סדר ההנהגה המשפטית, אלא לפי שהקב"ה נתרחק ונסתר מן העולם אין המשפט נעשה, והארץ נהיתה תוהו ובוהו והרשעים שולטים בעולם בעזות כחיה רעה שביער, והכל מעוות ומקולקל, ורק הקב"ה מקיים עולמו בכח רצונו הבלתי משועבד לשום חוק...

כבר פירשתי ששורש כל מציאות הטוב והרע שבעולם הוא יען כי הסתיר האדון ב"ה פני טובו, ולקח מדה זו הנותנת מקום לרעות מצד הסתר פניו. ויש במדה הזאת שתי דרכים, האחת היא בהנתן המקום לרעות להתגבר ולשלוט שליטה רבה... והדרך השני גם הוא תלוי בהסתר פניו יתברך, אך הוא טוב לעולם ולבריותיו, וזהו שיהיו סדרי הנהגתו יתברך מסודרים במשפט אשר בכח סדרים אלו ינקה העולם מן הרעות, אך לא בדרך החסד המוחה מהפשעים, אלא בדרך המשפט המזרה כל רע על ידי הענשים, כי עד שלא יגיע הזמן העתיד שהקב"ה בממשלתו ימחה החטאים, הנה אין דרך לנקות העולם אלא יושר המשפט, ונמצא כשאני אומר לך מדת המשפט, רוצה לומר המשפט הישר המנקה העולם מן הרעות, אך בהתעלם המשפט הזה בדרך קלקול ולא בדרך תיקון, דהיינו שהפשעים אינם נמחים אלא שאדרבא, העולם הזה כמו נמאס והרעה גוברת עליו, אז ההנהגה היא לפי ההסתר הגדול, שפני האדון יתברך נסתרים מן הבריות, ואז משמש בעולם התוהו ובוהו.

ואמנם יש לך לדעת הקדמה גדולה, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם, חס וחלילה, ואינו עוזב ומניח העולם... אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאותיהם... (שם קמג-קמז)

...ונאמר עתה, כי בהיות האדון ב"ה רוצה לנהג העולם במשפט, אז ישעבד, כביכול, השגחתו למעשי התחתונים, עד שמעשיהם הטובים יעוררו השגחתו לטובה, והרעים ימנעו מהשגחתו ההטבה. וברצותו לנהג את העולם באהבתו בלבד, ישתמש מממשלתו שאינה משועבדת לשום חוק, ואינה צריכה לבריותיו כלל, ואז אין מקום לרע כלל אלא לטוב, ועל כן בנהגו את העולם באהבתו זאת ובממשלתו, אז ישפיע שפע אלקי וקדוש על בריותיו שיתקדשו בו, אך ברצותו לנהגו במשפטו לא ישפיע שפע רוחני אלא מה שראוי לגשמיות בלבד... (שם קנג)

...ונמצא שמאהבתו את בנו ירצה בודאי לחבבו כשילך בדרכי טובים, ולתת לו שכר גדול, ומאהבתו עצמה ירצה להתהלך עמו בדרך הממוצע, שמאל דוחה וימין מקרבת, הרי שממקור האהבה עצמה נובעים כל מדות המוסר, החסד, הדין והרחמים הממוצעים... (שם קנה)

ואתן לך משל מזה, לפי שרצה להעתיק מדות השגחתו, החסד, הדין והרחמים אל ענין הגוונים, הלבן, האדום והירוק, לכן יש ג' גוונים אלו בעינו של אדם... (שם קצא)

והרמ"ח מצוות עשה הן שורש החסד שמקבלין עליהן חסדים טובים משורש השגחתו יתברך. ושס"ה מצוות לא תעשה שרשן למעלה מדת הדין, לקבל העונש עליהן, דינים קשים משורש השגחתו יתברך שהוא מדת הדין. והכולל הוא תרי"ג, על כן הוא בנשמה, וכל שכן בו יתברך, אחד, אחדות גמור...

והטעם לפי שאין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, ואין רשע בעולם שלא יעשה פעם רצון בוראו יתברך, על כן צריך להיות בו יתברך השגחה ממוצעת, כלולה מדין ורחמים כאחד, שישלם לאדם בהשגחה אחת על מעשי הטוב והרע הכלולים בו. וזה אי אפשר במדה פרטית, שאם היתה ההשגחה על האדם במדה פרטית, הדין היה נכרת לגמרי עד שלא ישולם לו כלל חסד על מעשי חסד, וכן בהיפך, ותבין. (ילקוט ידיעת האמת ב, לקוטים, בהשגחה)

ואם תאמר, אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה: ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתה כלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד, תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל. כי איך יתקן האדם את אשר עיוות, והחטא כבר נעשה. הרי שרצח, שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה מן המציאות? אמנם מדת הרחמים נותנת היפך השלושה שזכרנו, שיותן לחוטא זמן ולא יכחד מיד כשיחטא, ושהעונש לא יהיה לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה... שמתחרט חרטה גמורה על המעשה, והיה חפץ שלא נעשה מעולם, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר, ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב "וסר עונך" (ישעיה ו'), שהעוון סר מן המציאות לגמרי, וזהו חסד ודאי, שאינה משורת הדין. אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שהתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער, וכן אריכות הזמן איננו וויתור על החטא, אלא סבלנו קצת לפתוח לו פתח לתיקון. וכן שאר דרכי החסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש את מדת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם... (מסילת ישרים פרק ד)

 

כלי יקר:

ביום עשות ה' אלקים - במדרש, ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין ושיתף מדת הרחמים, כלום נמלך חס ושלום? אלא השמים נבראו במדת הדין, ובארץ שיתף מדת רחמים, ולכן הפך כאן הסדר, וכתב ארץ ושמים. (בראשית ב ד)

ה' איש מלחמה - לרשעים מהפך מדת הרחמים למדת הדין, ועושה עמהם מלחמה, וכמו שכתוב "וישקף ה' אל מחנה מצרים", וכל זה לפי שקוראים לעולם תגר על ה'. (שמות טו ג)

...וכשהזכיר יתרו למשה ולישראל אמר אלקים, שזכות הצדיק הופכת דין לרחמים, ובמצרים ההופכים רחמים לדין, אמר "אשר עשה ה'". (שם יח א)

אמן - י"א קללות נאמרו כאן נגד י"א אותיות ו"ה, שהם לעולם הנעלם, שבקש ליצור העולם בי', שהיא מדת הדין, וראה שאינו מתקיים וכו', כמו שכתב ר' בחיי... וגם הקללות באו במספר י"א המורה על הרחמים... (דברים כז טו)

אור החיים:

בראשית ברא אלקים - ...ועוד נראה מה שאמרו חז"ל שעלה במחשבה לברא במדת הדין וכו' שיתוף מדת הרחמים רוצה לומר שפעמים ימחל ויסלח למי שיחפץ מבלי להביאו במשפט, ודרך הדין שלא ימלט אדם מהעמדה במשפט, וכשראה שאותו הדין לא יוכל העולם עמוד בו, לא חזר ממחשבה א', אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים, כגון שלא ליפרע כאחת, ולכן החליט "ברא אלקים", שאין דבר בלא משפט... (בראשית א א)

לא ידון - ...עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר, כי לא ינהג רחמים גמורים לעולם, והוא אומר ויאמר ה' - שהוא שם רחמים, לא ידון באדם לעולם, פירוש לנבראים שבעולם, כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאים להתגאות ולבקש תאוות נכריות, וסלק הרחמים לעולם העליון, ותמצא שגם הצדיקים כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתיישב בעולם הזה בשלום... והוא אומרו בשגם הוא בשר, כי מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות, ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות. (שם ו ג)

...והגם שבאדון ית' לא יוצדק לומר וינחם, כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות כי האדון ית' מדותיו מדת הרחמים, גם בו ית' צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר, ה' הוא האלקים, מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים, מדת הדין תרחיק הרחמים, ותחפץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומר וינחם ה', פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה, כדי שלא להפך המדה, ולא מפני זה תושלל הבריאה... (שם שם ה)

לא נודעתי להם - הסוד של ה' הוא האלקים, וה' אחד ושמו אחד, שדין יעשה רחמים ולהיפך... (שמות ו ג)

על ידכה - ומדוע לא בימין? לחז"ל כי השמאל נגד הלב, ונראה כי לאדון ב"ה ב' מדות, היד הגדולה היא צד החסד, והיד החזקה היא הגבורה, בה הכה המצרים, על כן בה הזכרון ליציאה. ומה שכתב כמה פעמים במכות "היד הגדולה", רוצה לומר שהסכימה מדת הרחמים למדת הדין. (שם יג טז)

ה' איש מלחמה - גם במדת הרחמים עושה מלחמה, ולא ישתנה על ידי זה. או בו בזמן שמלחמה במצרים, ברחמים לישראל. (שם טו ג)

ה' ה' - ...אלא נצרך לרחמים לפני החטא למי שאין בידו מצות עשה, כגון מי שלא למד. ועוד שלא תשתנה מדת טובו אחר החטא מלפניו. (שם לד ו)

כי עם קשה עורף הוא - ...ואולי השכיל שאם יתנהג ה' רק במדת הרחמים לא יוכלו עמוד בדרך ישר, כי עם קשה עורף הוא, וחזר לשאול מדת הדין בשם אדנות, ויחפץ בשניהם. (שם לד ט)

...ודלג המדות א-ל רחום וחנון, שהם הצלה מצרה, מחוסר טוב, והצלה ממכאובים... (במדבר יד יח)

ונתן לך רחמים - שמעשה עיר הנדחת יוליד אכזריות בלב ההורגים ומבטיח שמקור הרחמים ישפיע עליהם כח רחמים מחדש. ורחמך - שאין ה' מרחם אלא לרחמן. (דברים יג יח)

צדיק וישר - הסדר הוא כך, מתחלה יושב במשפט, כי על משפט נברא העולם, וכשבא לשלם מתנהג על פי י"ג מדות דרחמים. ופירוש צדיק - על קו הדין, וישר - לפנים משורת הדין. (דברים לב ד)

תניא:

...כלומר שמיכאל שר של חסד, הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות העליונים לתחתונים, ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה, שהיא בחינת הגבורה והסתלקות השפעת חיים ממטה למעלה, שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב, והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו כשהן בבחינת מדות לבדן. אך הקב"ה עושה שלום ביניהם, דהיינו על ידי גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור אין סוף ב"ה, אשר כשמו כן הוא, שאינו בבחינת מדה חס ושלום אלא למעלה למעלה עד אין קץ, ואזי המדות הנגדיות של מיכאל וגבריאל נכללות במקורן ושרשן והיו לאחדים ממש, ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחינת גילוי, ואזי מתמזגים ומתמתקים הגבורות בחסדים על ידי בחינה ממוצעת קו המכריע, ומטה כלפי חסד היא מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת... ולכן סתם שם הוי"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת, לפי שכאן הוא בחינת גילוי אור אין סוף ב"ה בהארה רבה ביתר שאת משאר מדותיו הקדושות יתברך... (אגרת הקדש יב)

מלבי"ם:

...ומדד והגביל האור בשם אלקים הנותן גבול וצמצום, ובזה נתן מדת הדין. אם כן ברא הוא שעשה המקום... ואחר כך שיתף שם הוי"ה, כי אחר הבריאה ישפיע טובו לפנים משורת הדין על ידי מדת הרחמים... אלקים - לפי העקרים הוא בלשון רבים, שמציין את הכוחות הרבים המתפשטים בבריאה ומוגבלים במדה וקצב, ולפי זה הוא מדת הדין, שבהויה ניתן מציאות בשפע במדת טובו, ואם ברא בשם זה לא היה שינוי והעדר, אם כן על ידי הגבול נתן את ההעדר והמיתה בחמרים עצמם, ואחר כך שיתף שם הוי"ה ב"ה, כי אחר הבריאה ישפיע טובו לפנים משורת הדין על ידי מדת הרחמים. ומפרשת "והאדם ידע" הזכיר רק שם הוי"ה ב"ה, כי ההשגחה האישית בשכר ועונש לפי המעשים אינה קשורה בחוקי הטבע, והוא הנקרא חסד, בנגוד למדת הדין הנקראת אמת. (בראשית א א)

והוא - המן של שבת, כזרע גד לבן - המורה על הרחמים המתגברים בשבת. (שמות טז לא)

ונתן לך רחמים - אף שתחשוב כי הוא משפט אכזרי... כי יעשו במצות ה' ולא מאכזריות, והיא מדת רחמנותו לבער הרע... (דברים יג יח)

...ואנו נאמין שה' ברא כל הטוב, והשאיר בחומר מקצת מכח ההעדר, כך שיוכל להשתנות. וכן הגביל את האור בתנאים מיוחדים, שאם לא ימצאו יבא ההעדר שהוא החושך. ודבר זה, מציאות כל הכחות מרומז בשם אלקים, על כן יוליד גם מות ורע, לא כממציאם, אלא מצד שהכחות שהשפיע על הנבראים הם מוגבלים והניח מקום להעדרם, ולזה אמרו שהוא מדת הדין... (ישעיה מה ה)

אתה חסת - חוס מצד הצורך בדבר. רחם מצד הפועל על פעלו. וגמל הוא מצד הדבר עצמו שהוא יקר וקיים. (יונה ד ט)

ומשפט ורב צדקה - אינו יודע הנהגתו שהיא פעם דרך משפט לפי מעשה בני אדם, ופעם צדקה עליונה, והכל בחכמה עליונה נשגבה מדעת אדם. (איוב לז כג)

בדים - מחציו ולמעלה הוא לבן להורות על רחמים, ולמטה הוא זהב להורות על דין, שהוא מצד המקבלים למטה. (דניאל י ה)

רש"ר הירש:

ביום עשות ה' אלקים - אין אנו יודעים משמעות מלת ה'. חז"ל אמרו לנו שהוא מדת הרחמים. מושג זה רחוק מן התרגום המקובל בגרמנית, שהוא מושג מופשט, בלי שייכות מעשית להויתנו. השם הוא משורש היה בבנין פעל או הפעיל בזמן עתיד, ורוצה לומר, הנותן הויה, המוכן תמיד להשפיע הויה בשפע בכל רגע עתידי. במדת הדין אין לאדם אפשרות סטיה מהחוק הטבעי של בריאת בראשית על ידי חופש בחירתו, והיה מצבו כמצב שאר הברואים. עם אפשרות סטיה זו שניתנה לאדם נוספת מדת הרחמים, ההנהגה האלקית המחנכת את האדם באהבה, ומשפיעה עליו בלי הרף כח הויה חדש להויה ולעתיד חדשים. הנהגה זו מעצבת את תולדות השמים והארץ בהתאם לצרכיו של האדם. הנהגה זו נרמזה לעיל במלה "לעשות". (בראשית א ד)

רחמים - התמסרות, ולא רחמנות במובן המקובל, שהיא רק לעומת העני והמדוכא. המלה באה משורש רחם - התמסרות האם. (שם מג יד)

א-ל רחום - אינו מרפה מן העצם אשר צויד על ידו בכח והויה, מלשון רחם. (שמות לד ו)

ה' עליון נורא - מדת הרחמים וגם מדת הדין. הרוצה ליהנות מן הרחמים צריך להעמיד את עצמו והויתו תחת מרות רצון העליון. (תהלים מז ב)

עלה אלקים בתרועה ה' - אם יקבלו את מלכותו כאלקים, יתגלה להם כה' - מנהיגם במדת הרחמים לישע, התרועה הופכת לתקיעה. (שם שם ו)

חסד - ההתמסרות לשני מבלי התחשבות בעצמו. רחמים - אהבה בלי גבול לכל נברא. (שם קג ד)

העמק דבר:

זה א-לי - במדת הרחמים, שעל זה אנוהו, ואלקי אבי - במדת הדין, שאין אנו מבינים איך תגיע מזה הטובה, ועל זה ארוממנהו.. (שמות טו ב)

הראיני נא - אחר שה' הבטיחו לילך עמהם היה לחוש שלא תשלוט בם מדת הדין, ובקש שיתנהג עמהם במדת תפארת, שהיא למעלה מהנהגה ראויה לפי טבע כח הדין, וממילא ילך עמהם בגילוי שכינה, כמעלת משה הראוי למדה זו. וכן בקש לדורות בשעת רצון זה. (שם לג יח)

שפת אמת:

ברש"י , עלה במחשבה לבראות במדת הדין... וחס ושלום שיהיה חזרה באחרונה רק שבודאי כך צריך להיות גם למטה, כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא, ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי, אחר כך שיתף מדת הרחמים, אבל הרצון צריך להיות כדין, ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה, ולכן עלה במחשבה במדת הדין, שהרצון יהיה בדין כנ"ל, ובאמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא, כמו שכתוב לא-ל גומר עלי, וזה הוא ברחמים, כי במדת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו, רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים, וזה שיתף עמו מדת הרחמים. (בראשית תרל"ז)

ברש"י, ברא אלקים... אמנם כך הוא באופן זה ברא הבורא ית' להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל על פי מדת הדין ממש כרצונו ית', הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו ית' מטעם שעולם העשיה אין בו השלימות, וצריך להשתתפות מדת הרחמים, עם כל זה השיתוף בא על ידי המחשבה והרצון לעשות כרצונו ית'... ולכן עלה במחשבה וכו' ושיתף וכו', כדי שבאופן זה יהיה גם כן קיום העולם על ידי מחשבת הצדיקים יתעורר רחמי השי"ת, כמאמרם ז"ל בא לטהר מסייעין, וסיוע זו הוא שיתוף מדת הרחמים כנ"ל... (שם תרל"ח)

ברש"י ברא אלקים... ומה לשון והקדים ושיתף עמו מדת הרחמים וכו', אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים, והענין הוא כי בודאי לא היה חס ושלום שינוי רצון למעלה, רק שהבריאה היא במדת הדין, ורק בכח האדם לעורר בחינת הרחמים שהיא עוד יותר גבוהה מהבריאה, והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה, ולכן אף שבאמת נברא במדת הדין ואין לו קיום, יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדת הרחמים שלמעלה מהבריאה, והוא על ידי תורה ומצות, ולכן כל זה נתקיים גם בסדר הדורות, שלא היה לעולם קיום ונמחה בדור המבול, עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונתקיים העולם במדת הרחמים... (שם תרמ"א)

במדרש ואלה תולדות... זה עיקר בחינת יעקב מדת הרחמים, והוא בחינת התורה והדעת דאיתא מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, דכתיב לא עם בינות וכו' על כן לא ירחמנו עושהו... אבל בחינת רחמים הוא דביקות והתקשרות, שכן גם במדות האדם שחסד הוא נדבה, אבל לרחם על אחד הוא שמוצא בלבו רחמנות מצד הדעת שמתבונן בצערו, וזה הרחמים למעלה הוא רק לבני ישראל שיש בהם דעת ודביקות על ידי התורה, כי אפילו מי שאין בו דעת מכל מקום חסד ה' על כל הברואים, אבל בחינת הרחמים הוא למי שיגע בתורה... ובאמת רחמי ה' על בחינת הנשמה, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו", ומעשי ידיו של הקב"ה הנשמות... ומי שמייגע עצמו להדבק בבחינת הנשמה ולצאת ממאסר הגוף הקב"ה מרחם עליו ומאיר בו הארת הנשמה... (שם תולדות תרס"א)

בענין העומר... כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין, כמו שכתוב, קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף... אכן בני ישראל יכולין להמתיק הדין, וזהו ענין תנופת העומר והבאתם וכו' אל הכהן, שהוא בחינת החסד, והניף את העומר, כדאיתא בזוהר הקדוש שכל מדת הדין צריכה תנופה אל השורש, ובזאת נמתק הדין כמו שכתוב תנופת זהב... ובאמת אברהם אבינו ע"ה הוא שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, ונאמר לו ואתה וגו' בריתי תשמור, בריתי פירוש הנהגה של הבריאה, הגם שנברא בדין נעשה אברהם שומר שלא יתפשט מדת הדין ביותר, רק להעלותו ולהמתיקו במדת החסד, וזה עצמו שניתן לו את יצחק... (פסח תרנ"ז)

במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף וכו', ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמרא שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. אכן נראה דכוונת המדרש שנתן רחמיו בכל הברואים, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו, פירוש הענין כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה, כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל, לכן אין בו רחמנות עליה, כי אין ענין דעת ורחמנות של הבהמה משגת להאדם... אכן השי"ת היודע הכל הוא יודע דעת המלאכים והאדם והבהמה וכל בריאה, לכן רחמיו על כל מעשיו, והשי"ת יודע כי רחמנות של האם על האפרוחים בענין זה אם תקח אם על הבנים... ובאמת זה עצמו שהטביע הקב"ה ענין רחמים בכל בריה במדה ידועה, ואדרבא מחמת אלה המצוות שנתן השי"ת בבהמה ובעוף מחמת זה נמצא בהם ענין זה הרחמים, ובאמת כל קיום הבריאה הוא ברחמים, לכן נמצא הרחמים בכל הבריאה, ובני ישראל שהם עיקר הבריאה הם רחמנים ביותר, אך בכל בריאה יש מן הרחמים כפי גזירתו ית', שזה שאמר המדרש שנתן רחמיו וכו'... (דברים תצא תרמ"ז)

במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם... למדנו מדבריו, כי אין רחמיו של הקב"ה מסוג רחמי אדם, כי לא שייך בו ענין הרחמנות של בשר ודם, שהרי הכל מאתו ית', והצער שמגיע להבריה הכל במשפטו, ולא שייך אצלו רחמנות, רק שכך גזר הקב"ה להנהיג העולם במדת הרחמים, ולכן נקרא הקב"ה בעל הרחמים, שאינו כמו בשר ודם שהרחמים גוברין עליו לשנות את רצונו, רק אדרבא הקב"ה שליט על הרחמים ונתן רחמיו על הכל... (שם שם תרנ"ה)

בפסוק למען ידעו דורותיכם וגו'... כלל הענין כי בניסן הוציאנו ה' ממצרים והיה בחסד ה' בלבד, אכן הקב"ה רצה שיהיה זה החסד על זכות מעשים טובים של בני ישראל כדי שיתקיים לעד... וזהו היה אחר כך במה שנסעו בני ישראל למדבר וזכו לענני הכבוד פירוש זה שזכו במעשה עצמם זה מסיר הקטרוג מן בני ישראל, ומאן דאכיל דלאו דיליה בהית וכו'... ואחר כך בראש השנה נידון האדם אם תיקן מעשיו על ידי החסד, כי כל חסדי ה' הם כדי שיתקן האדם מעשיו על ידי החסד, וכשזוכה בדין נמצא נשלם החסד גם על פי מדת הדין, וזהו החסד של חג הסוכות שהוא החסד הבא על פי דין... (סוכות תרל"ז)

שם משמואל:

...ולפי זה יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו דוחה את כחות הרע לבל יתפשטו חוץ מגבולם ודוחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו. וזו היתה מדתו של יוסף הצדיק במה שהיה סור מרע דחה את כחות הרע בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם... (בראשית ויגש תרע"ה)

ומעתה נבא לביאור הפרשה. דהנה ידוע דשם אלקים הוא שם הדין והצמצום, ועל כן בכל מעשה בראשית כתיב שם אלקים, ושם הוי"ה הוא שם של רחמים... וכן שם שי"ן דל"ת יו"ד הוא שם הצמצום, כאמרם ז"ל שאמר לעולם די. ואך ענין הדין והצמצום יש בשתי בחינות, יש בחינת דין ליתן לאיש רק כפי זכותו והראוי לו, וכענין לעשות לרוח משקל, שאפילו רוח הקדש השורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, וזה מדת הדין בהחלט, ויש דין וצמצום שאין תכלית הכוונה לצמצום ודין, אלא שהוא הכנה כדי להשפיע... וכן היה הצמצום והדין בבריאת העולם, שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אי אפשר היה לברוא את העולם אלא על ידי בחינת הדין והצמצום, דאי לאו הכי היה תיכף בטל במציאות, ולפי זה אין זה נקרא מדת הדין בהחלט, כי תכלית הכוונה היא חסד. אף כי מדת הדין בהחלט נמי הכל לטובה, מכל מקום יש שהוא עצות מרחוק, שעל ידי גלגולי הסיבות תתגלגל הטובה, ויש שהטובה תיכף... (שמות וארא תרע"ד)

ונראה לפרש על פי גירסא דידן... ויש לומר עוד דענין מדת הדין של מעלה שממנה מדת קנא ונוקם ובעל חימה אין הכוונה בהחלט לעונש ולנקמה, אלא להיישיר את האדם לדרך טובה, או להכניע את גסות הרוח או להדחות כחות חיצוניים מן האדם... דהנה כתיב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה, ומכל מקום נברא במדת הדין, דכתיב בראשית ברא אלקים, ואין אלקים אלא מדת הדין כידוע, ומבואר דמדת הדין הוא צורך החסד, והטעם כדי שלא תהיה התפשטות כחות הרע יותר מדאי, או כמו שאיתא במקובלים דאי לאו הכי היה העולם מתבטל במציאות ולא היה אפשר להבראות, מכל מקום זה מבואר שמדת הדין והצמצום היתה צורך מדת החסד... (שם יתרו תרע"ה)

ובזה יתבארו דברי המדרש... שיש שני דרכים לקרב, יש על ידי רחמים גמורים, ויש על ידי ריחוק צורך הקירוב, כנ"ל נכתב בהוי"ה ונקרא באדנות, והכל לפי ענין המקום, יש שהוא יכול לקבל חסד ורחמים בלי שום שמאל דוחה, ויש שבאופן זה היה מטרטשי עלמא וצריכין לשמאל דוחה מקודם, אבל גם זה לצורך הימין מקרבת... וזהו ענין שלשה שמות אלו, א-ל הוא שם של רחמים שעלה במחשבה, אבל לא היה נכון שיברא במדת הרחמים לבד, שהיו הרשעים מטרטשי עלמא, ונברא במדת הדין שהוא שם אלקים, אבל לא היה העולם מתקיים והקדים למדת הרחמים, וזהו שם הויה, והרי שלשה שמות אלו מורין שאף מדת הדין היא צורך מדת הרחמים, והריחוק עצמו הוא צורך הקירוב... (ויקרא שמיני תרפ"א)

כוכבי אור:

והנה אמרו (ע"ז ג') שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ולכאורה למה מתחילה יושב על כסא דין, אך הענין כמו בנמוסי העולם, יש דין ורחמים, דין הוא בחשבון לפי סדר המשפטים או בני אדם זה לזה, (הרחמים), לפי השכל, רחמי בני אדם אינם בשעור מוגבל, והאדם בעצמו אינו יודע השיעור, כי אם לפי הערך שיתעורר בקרבנו הרחמנות אז. לא כן רחמי ה' הוא בשעור מוגבל עד כחוט השערה, זה שאמר "ואתה במשפט תעשה צדקה", כי הרחמים הוא גם כן בדין כמה יהיה הרחמנות, ולזה יושב מתחילה על כסא דין. כי הרחמים הוא גם כן לפי הדין והערך, לפי התעוררות האדם, לפי שברון לבבו, ורק הוא לבדו יודע איך לערוך הרחמים, לעורר רחמים מבעל הרחמים, בודאי מתחילה הוא הרהורי התשובה... שנית הוא הפחד והחרדה, כדומה במנהג שבעולם, מי שיש לו נער ועשה מעשה שאינו הגון, אם יבוא אביו וימצא כי הנער נתמלא פחד וחרדה מאימת אביו לא יענשו קשה... (חלק א עמוד צו)

...אולם אם יעבר איש צדיק מלא רחמים וחמלה כאשר ישקיף בכל הנבלה ויראה צער המוכה, בחום הרחמנות שלו יעורר לבבו לכעוס ולהתקצף על המכה לשלם לו כגמולו. מעתה על אחת כמה וכמה השוכן בשמים, מקור הרחמים והחמלה, כאשר משמים ישקיף על המוכה, הלא על ידי מדת הרחמנות יבא חרון אף על המכה, וזהו "ושמעתי כי חנון אני".

בכל העבירות מדת הדין מקטרגת ומדת הרחמים להיפך תעביר חרון, לא כן במי שמענה חס ושלום יתום ואלמנה, שגם מדת הרחמים נהפכת למקטרגת, והעונש קשה... (שם עמוד קיט)

זה שאמר (ע"ז ג') הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. לא חלילה כמעשה בשר ודם, כדומה, אם אחד יבקש רחמים מחבירו והוא יאמר יקוב הדין את ההר, הרי זה לא בשביל שאין לו רחמים, כי כח הרחמים שיש באדם לא יוכל לדחותו, רק כובש רחמיו ורוצה דין, אבל כביכול ה' ית"ש מדת הרחמים בידו, כשהוא יושב על כסא דין אין רחמים כלל.

והנה ה' מנהג עולמו במדת הרחמים, בודאי יש גבול לרחמים כפי רצונו ית"ש להנהגת עולמו... כי אם יהיה רחמים יותר כפי הגבול, או מעט פחות, אי אפשר העולם להתקיים, ועל כן בודאי יש גבול להרחמים... ובזה נבין מדוע לא תועיל תשובה לכפר מיד על עון, והיינו כי אנחנו אין לנו הרגש גודל העוולה מי שחטא נגד ה' ית"ש, אבל באמת היא גדולה כל כך, אשר מדת הרחמים שמנהג ה' ית"ש את עולמו אין בכחה לסלוח על עון, יען כי העוולה היא יותר מעל גבול הרחמים. רק כאשר רצון ה' ית"ש לכפר לחוטאים שעשו תשובה, קבע לנו יום זה למחילה וסליחה, והיינו כי ביום הזה יפתח לנו שערי רחמים גדולים ברבוי רבבות יותר מכפי גבול הרחמים של כל השנה, ומדת הרחמים הנפרזה בזה היום, יש בכוחה לכפר על חטא ופשע... (שם עמוד קכא)

מכתב מאליהו:

ראה אלקים-דין, חלק א עמוד יג.

וראיתי בזה דבר נפלא, הקב"ה מנהיג עולמו בחסד ובדין, במקום שגוברת מדת הדין והאנשים עניים ורעבים, גם הם יתנהגו ביניהם בקושי וברוגז, מתבטלת העדינות ודרך ארץ, כעוסים אפילו ללא דבר. אבל במקום שההנהגה היא בחסד, הכל ברחבה ואין דוחק, דרך ארץ ועדינות מתרבים, עוסקים באמונה, העצבים שקטים. נראה שיש גם בזה בחינת "בצלם אלקים עשה את האדם", שבמדות האדם משתקפת הנהגתו יתברך. (שם עמוד רלו)

...הרי ששופר שתיקונו הוא גילויו של אור הגנוז, אור העולם הבא. ומהו סוד התרועה שעל הלב לדעת? "רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל". פירוש קבלת יסורים באהבה, בחינת השמחה ביסורים, להתפלל לפניו יתברך שייסרהו ככל מדת דינו מכיוון שסרח והעוה כל כך לפניו יתברך. זהו הסוד הנסתר מלב האדם אם לא ידבק במדרגה רוחנית עליונה, כי השמחה הזאת אין משיגה אלא המגיע למעלת אהבת ה', שהיא היציאה מן ההסתר.

וכן במדרש ויקרא רבה (כ"ט) ..."אלא שהם מכירים לרצות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים והפך להם מדת הדין למדת רחמים". הרי שמדת הדין עצמה נהפכת למדת רחמים על ידי השופר...

בראש השנה עיקר הכח המניע הוא השופר - גדר קבלת דינו בשמחה. ומגיעים אנו לזה על ידי מלכויות - התבטלות כל הרצונות כלפי הדר גאונו יתברך, ועל ידי זכרונות - בחינת הצטרפותנו לזכויות כל הדורות במסירות נפשנו. וכשישראל מקבלים עליהם את הדין מאהבת השי"ת ומתוך השאיפה לקדש את שמו, זוכים להפוך מדת הדין לרחמים. (חלק ב עמוד עג)

בעל מדת הרחמנות עושה מעשיו מחמת מניעים חיצוניים, המעוררים את מצפונו. כשהוא רואה עני הוא מרגיש את חובתו לעזור לו. שונה ממנו בעל החסד, זה הרודף חסד ושואף לו בכל מהותו, ואין לו מניע אחר אלא עצם החסד. הוא אינו זקוק למניעים חיצוניים לעוררו למעשה ההטבה, כי החסד ממלא את כל פנימיותו, ונובע ממנו תמיד, עד שהוא רואה בכל חייו רק הזדמנות לחסד. (שם עמוד קעח)

..ודרך שניה מצאנו בספר "מערכת האלוקות" לרבינו פרץ, שכתב, שאילו המשיך יצחק אבינו ע"ה בעבודת החסד של אברהם, היה גורם להמשיך לבריאה שפע של חסד כה גדול, עד שהיתה מדת הדין נדחית לגמרי. ובמצב כזה לא היה לעולם קיום, כי בלי דין היה הרע נשאר בלי עונש, והיתה עבודת האדם בטלה לגמרי. על כן היתה עבודת יצחק בבנין מדת הגבורה בעולם.

והנה יש בזה עוד דבר עמוק, מדת הדין היא השורש לכל ההסתר בעולם, וביארנו שעל ידי התגברות נגד ההסתר והרע נעשה קידוש ה' היוצא מתוך בחירת האדם. ולאחר שפתח אברהם אבינו ע"ה את שערי החסד, ונמשך לעולם חסד עצום, הוחלש כח מדת הדין, והיה ההסתר מתמוטט והוצרך חיזוק. וזה סוד לידת עשו מיצחק, וכן סוד אהבת יצחק לעשו, כי בעשו התחזק צד ההסתר והדין... ובכח בחירתו היה יכול להתגבר על כל כחות הרע וההסתר שהיו נמצאים בו, ולו היה רוצה היה יכול להתעלות במדת הגבורה למעין מדרגתו של יצחק, כי לעומת כוחות הרע קיבל גם כחות הגבורה להלחם בהם, ומשום זה חיבבו יצחק וקרבו אליו כדי לסייעו בדרך עבודה זו שהיתה גם דרכו, דרך שבירת היצר... (שם עמוד רה)

מדתו של יצחק אבינו ע"ה היתה גבורה - מדת הדין, שלפי נקודת ראייתה אין ראוי לתת סייעתא דשמיא היא בחינת רחמים וצדקה, ומצד מדת הדין יש לצדיק לזכות בדין מצד תוקף בחירתו העצמית בלי סיועים מבחוץ. ומה שזוכים יותר בדין מתקרבים יותר לתכלית, שלא ליהנות מנהמא דכיסופא (לחם חסד). ואם מניעת טובות עולם הזה תקשה דרכו - מה בכך, אדרבא יסבול ויזכה את זכויותיו בדין. כך היה מבטו של יצחק אבינו ע"ה, כאמרם ז"ל, יצחק תבע יסורין, בחר בעבודה דווקא מתוך הקושי והסבל... (שם עמוד רח)

...ומכל שכן אם העבודה נעשית במסירות גדולה, בדומה לעבודת האבות הקדושים ע"ה שהתחסדו עם קונם במדה עילאית ועברו על מדותיהם בלי גבול וקץ. בזה זכו שהשי"ת יגדיל חסדו כנגדם, וירחיב את גבולות הרחמים לבניהם עד סוף כל הדורות, ואף אם יקלקלו עד כדי חיוב חורבן חס ושלום, אפשר לו יתברך לעבור על מדותיו ולמחול על אשמתם, כי בזה יתגלו רחמיו הגדולים, בנתנו רחמים אלפי מונים לעומת חסדי אבות. ואם תאמר ומדת הדין היכן היא? הרי ענינה הוא תיקון החטא על ידי עונש, היינו שיתגלה על ידי זה כבוד שמו יתברך, בהתגלות אמיתות משפטו, וכך נעשה החטא לכלי גילוי כבודו יתברך ובא על תיקונו, וכאן הרי תיקון החטא וחילולו בא על ידי גילוי חסדיו הנפלאים בבחינת זוכר חסדי אבות... (שם עמוד רעח)

הנהגת השי"ת היא בדין ורחמים, בחינת הרחמים היא לתת ארך אפים לחוטא שמא יחזור בתשובה, והיינו שהשי"ת סובל את ההסתר למען הגילוי שיצמח ממנו בסוף. אך מדת הדין היא קביעת מדה וגבול לסבל הזה שכל נקודה בהסתר תוגבל בדיוק, שלא תתפתח יותר מהצורך...

מכאן למדנו שבדור שכולו חייב, החזרה למוטב אינה רק על ידי יסורים בלבד, פעולת היסורים היא לבטל את תוקף הרצון לרע, ולהביא את האדם לידי יאוש מהעולם הזה. רק אחר כך באים הרחמים הגדולים כנ"ל, הבאים חינם - מתנת חן באתערותא דלעילא, ויפעלו על לבם של ישראל להחזירם בתשובה. כן היה גם במצרים, מ"ט שערי טומאה, הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו', וגילוי הרחמים הגדולים של "ופסחתי עליכם" הצליחו להשריש בלב ישראל את החשק וההכנה לגאולה. וכן הוא בימי המשיח, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". (חלק ג עמוד רכ)

הנהגת הדין דורשת מן האדם א' עבודה בלי סייעתא דשמיא, על פי דין חייב האדם לשבור בעצמו את כל הטומאה.

ב' עבודה כמעט בלי כלים, כי הם סייעתא דשמיא, על פי דין חייב האדם להיות צדיק אפילו אם כל העולם רשעים.

ג' עבודה שלמה מהתחלה, בלי אפשרות של תשובה ותיקון, כי התשובה מתקבלת רק ברחמים. ד' בחירה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מצד אחד מכיר האדם את האמת ומגלין לפניו את האור בשלמותו, אך לעומת זה יצרו חזק כל כך, עד שיסיתהו למרוד נגד מה שהוא רואה בבירור. ובזה משקל הבחירה שוה. נגד הסתת היצר הזאת עד כדי מרידה אפשר לעמוד רק מתוך אהבה, כי אין אוהב מורד.

מהנהגת מדת הרחמים באים כל גדרי הכפרה, כל בחינת טהור מטמא, כל מיני תיקון, התשובה, הכלים הניתנים לאדם בסייעתא דשמיא, גאולת דור שכולו חייב ואפילו אם אין עושין תשובה.

וכן גניזת אור שבעת ימי בראשית, המאפשרת את בחינת השגגה, היא מגדר הרחמים, דהיינו לפעמים מחייבת מדת הרחמים לסלק את הכרת האמת הברורה מן האדם, כדי לצמצם את בחירתו בין הכרת האמת שהיא רק כערכו, (ולא ברורה לגמרי כדלעיל), ובין אפשרות הטעות בה, ואם יחטא בזה תהיה בחינת שגגה בחטאו. הגבלה זו של הכרת האמת - וכל הגבלה וצמצום היא בחינת דין - נבעה ממדת הרחמים, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים במרד נגד הכרת האמת הברורה. אם כן עשה הקב"ה את מדת הרחמים סבה למדת הדין, לכן הרחמים משותפים בדין.

בעל תשובה זוכה לסייעתא דשמיא יותר גדולה ממי שלא חטא, כי יעוזר ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת, נמצא שהשי"ת מגלה חסדו יותר על בעלי תשובה. אמנם חלקו של האדם בעבודת ה' גדול יותר אצל הצדיק, כי הוא מגלה את כבוד קונו בעצמו על ידי בחירתו הטובה. אם כן בגילוי על ידי הנהגת הרחמים שבו מתגלה ביותר חסדו יתברך, חלק האדם בגילוי הוא רק אותו פתח של מחט בלבד, שעליו חל שפע רב של עזרתו מקודש. ובגילוי שעל ידי הנהגת מדת הדין חלקו של האדם רב, כי יעלה במדרגות העליה בלי שום סיוע, ואז נוצר גילוי כבודו יתברך על ידי האדם עצמו.

אולם גם עיקר הנהגת הדין, זו שעלתה במחשבה תחילה לברא בה את העולם, גם היא יוצאת משורש החסד, כי השי"ת ברא את העולם כדי להתחסד עם האדם ולתת לו את האפשרות להשתתף בעצמו על ידי עבודתו "הדינית" בגילוי כבודו ית'... ויהיה לו חלק גדול מאד בגילוי, כיון שהוא שלו ממש. אחר כך מצאנו את מדת הדין המשותפת למדת הרחמים, הבאה מסבת הרחמים, כלומר שמדת הרחמים מחייבת להגביל על ידי מדת הדין את הבעת הרחמים, משום שאין עוד תקוה לתיקון על ידי שפע החסד. (שם עמוד רכד)

מצאתי כתוב בספרים הקדושים, כי הטעם שמשה רבינו בקש תכף אחר סליחת מעשה העגל "הראיני נא את כבודך", כי בסוד חרון האף מתגלגלים רחמים מרובים יותר מאילו לא היה חרון אף כלל... לכאורה כשהשי"ת גוזר יסורין הוא כדי שילמדו מהם ויעשו תשובה, ומי שאינו חוזר בתשובה אין לו עוד תקוה. אבל יש עוד עצה, דהיינו שהשי"ת מתנהג פתאום ברחמים גדולים מכל השערה, ואפילו לאלו שלא למדו מהיסורים, ואולי ישוב בראותו החסדים הגדולים וירגיש בהם נפלאות בהיות הישועה גדולה כל כך... (שם עמוד שנב)