אמונה

(ראה גם: אפיקורוס, אלקים-אדם, דת, יהדות, ישראל-וה', מין, תורה, תורה-ומדע)

והאמין בה', ויחשבה לו צדקה. (בראשית טו ו)

ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. (שמות ד לא)

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'. (שם י ב)

וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו. (שם יד לא)

וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (שם יז יב)

אנכי ה' אלקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. (שם כ ב)

אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם. (במדבר יד ט)

ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה' אלקיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקלו. (דברים ט כג)

ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ה' הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, ולא ענו העם אתו דבר. (מלכים א יח כא)

אך לא יחשב אתם הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עשים. (מלכים ב כב ז)

ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו. (ישעיה ל כא)

ואמרת אליהם זה הגוי אשר לוא שמעו בקול ה' אלקיו ולא לקחו מוסר, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. (ירמיה ז כח)

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה. (חבקוק ב ד)

לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. (תהלים כז יג)

וישכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע, ובצאתם עמד יהושפט ויאמר שמעוני יהודה וישבי ירושלים האמינו בה' אלקיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו. (דבה"ב כ כ)

זהר:

אמר רבי אבא ודאי כך הוא ויפה הדבר, (דהיינו לומר הכתוב אשרי תבחר ותקרב הנ"ל), ומי שאינו אומר כן מוציא את עצמו מעשרה חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בעולם הבא, וכולם מתקשרים בזה הכתוב, ומשום כך עשר מלות של האמונה יש בכתוב הזה, אשרי תבחר ותקרב וגו', וכל מלה ומלה נעשה ממנה חופה אחת, אשרי חלקכם בעולם הזה ובעולם הבא, כי התורה מתקשרת בלבותיכם כאלו עמדתם בעצמכם בהר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל. (לך תכט)

תא חזי, בתחילה כשירדו למצרים אמר כך, (אחותי היא), כדי להתדבק עם האמונה, וקרא לה אחותי כדי שלא יטעו באלו המדרגות שמחוץ לקדושה, אף כאן (באבימלך), אמר אחותי היא כדי שלא יסורו מן האמונה כראוי... (ויקרא שנא)

רבי שמעון אמר, תא חזי, עד שלא נתן הקב"ה התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינם בני אמונה, ואינם רוצים בתורה, ובמה הבחין אותם, במן, כמו שנאמר למען אנסנו, וכל אלו הנמצאים שהם בני אמונה רשם אותם הקב"ה ברושם (של ספירת החסד), כמו שאמר המיחלים לחסדו, ועל כן למען אנסנו, וכל אלו שאינם נמצאים בני אמונה הסיר מהם ספירה עליונה הזו, והמן הכריז ואמר, ובטן רשעים תחסר, ועם כל זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. (בשלח שצג)

לדעת כי ה' הוא האלקים, זה הוא כלל של כל סוד האמונה, של כל התורה, הכלל שלמעלה ומטה, וסוד זה הוא כלל של כל סוד האמונה, (שהיא המלכות), כך הוא ודאי, (כי השם אלקים הוא מלכות), הכלל של כל התורה, זה הוא סוד תורה שבכתב, (דהיינו השם הוי"ה שהוא ז"א הנקרא תורה שבכתב), וזה הוא סוד התורה שבעל פה, (שהיא המלכות, שהיא השם אלקים), והכל אחד, הוא הכלל של סוד האמונה משום (שהויה הוא האלקים) הוא שם מלא, (שהיא סוד האמונה הנקרא שם שביחוד הזה היא מלאה ושלמה), ומי הוא, הוא הויה אחד ושמו אחד, הויה אחד (הוא סוד) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, זה הוא יחוד אחד, ושמו אחד (הוא סוד) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזה הוא יחוד אחר שיהיה שמו אחד... (תרומה תרמה)

מיום ההוא והלאה כשבא לבית המדרש (שהחכמים) היו אומרים דברי תורה היה בוכה, אמרו לו למה אתה בוכה, אמר להם, בשביל שעברתי על אמונה בדברי חכמים, (דהיינו שלא האמין שיש ז' ארצות שבהם בריות משונות עד שראה אותן כנ"ל), ואני מפחד מן הדין שבעולם ההוא. (ויקרא קמה)

אמונה אמן היינו כמו שאמר א-ל אמונה ואין עול, והעמידוהו, אמונה היא בלילה, (דהיינו מלכות שנקראת לילה נקראת גם כן אמונה), כמו שכתוב ואמונתך בלילות, וכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך, (שהיא מלכות), ועתיד הקב"ה לטהר את ישראל מעונותיהם, כמו שכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. (צו קצג)

...כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם, כי בחייהם שטות תקועה בלבם, והם מחוסרי אמונה, ואין להם חלק בהקב"ה, ובאלו בני האמונה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, זה שאמר ואחריו אל המתים. תא חזי, הקב"ה מזהיר לבני העולם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה, והיינו החיים של עולם ההוא, ואלו הרשעים מחוסרי אמונה, מה אומרים, כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון, שאף על פי שיבחר האדם בעולם ההוא, כמו שאומר, אינו כלום, כי מסורת זה בידינו, אל כל החיים יש בטחון, (דהיינו החיים בעולם הזה), ומסורת זה בידיהם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, ועל כן זה רע ודאי, שלא ידורו במלך העליון, ולא יהיה להם חלק בו... אבל ודאי ששלמה בא לגלות על אלו הרשעים מחוסרי אמונה שאין להם חלק בהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא... (שלח כה)

ר' חזקיה פתח, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, מקרא זה הכל הוא אחד, איזה חידוש בא להשמיענו, שהרי צדק הוא אמונה ואמונה היא צדק, (שהרי הם שני שמות של המלכות), אזור מתניו היינו אזור חלציו, לא מצאנו מקרא באופן זה.

אלא צדק אינו כאמונה, ואף על פי שהכל אחד ומדרגה אחת הם, (דהיינו מלכות), אבל בזמן שהמלכות היא בדין קשה, ומקבלת מצד שמאל, אז נקראת צדק, שהוא דין ממש, והיינו כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל. כי מדרגה זו שנקראת משפט היא רחמים, (שהוא ז"א), וכשמשפט מתקרב לצדק (שהוא דין), אז מתבשמת צדק (שהיא מלכות), ובני העולם יכולים לסבול הדין של צדק.

אמונה (נקראת המלכות), בשעה שנתחבר בה אמת, (שהוא ז"א, לשמחה), וכל הפנים מאירים אז נקרא (המלכות) אמונה, ואז יש ויתור לכל, (דהיינו סליחת עונות), וכל הנשמות של הרשעים הרעים העולות, שהן מתחייבות בכמה חובות, וכיון שעולות בפקדון, (דהיינו שאומרים לפני השינה בידך אפקיד רוחי), היא מחזרת להם (נשמותיהם) ברחמים ומרחמת עליהם, ואז היא נקראת אמונה, ואין אמונה בלא אמת, (כלומר שאין המלכות נקראת אמונה אלא בשעת הזווג עם ז"א שנקרא אמת)... (בלק רנח)

מכילתא:

וייראו העם את ה', לשעבר במצרים לא היו יראים ה', אבל כאן ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו קל וחומר בה', בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם... גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה' שרתה עליהם רוח הקדש ויאמרו שירה, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ונאמר אז ישיר משה ובני ישראל, וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה', שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. (בשלח פרשה ו)

תלמוד בבלי:

...המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. (ברכות כד ב)

והא תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. (שם כט א)

והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא... (שם י ב)

תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה... (שבת לא א)

אמונה זה סדר זרעים... אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה... (שם)

דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם... (שם נה ב)

ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. איני, והאמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו... לא קשיא כאן בדברי תורה (לא היו מתהללים על שקר), כאן במשא ומתן. (שם קיט ב)

דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי, מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר... (פסחים קיח ב)

אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. (ביצה טו ב)

אמר רבי אמי אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ואמר רבי אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין, מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה, (מעשה בבחור שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה מי מעיד, והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור בור וחולדה עדים בדבר, לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים אחד נפל לבור ומת ואחד נשכתו חולדה ומת, רש"י). (תענית ח א)

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, הן בקדושיו לא יאמין, אי בקדושיו לא יאמין במאן יאמין. (חגיגה ה א)

דאמר רב כהנא אסור לו לאדם שישהא שטר אמנה (לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה, והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן הלוהו, רש"י) בתוך ביתו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. (כתובות יט א)

מאי ונערים קטנים, אמר ר' אלעזר שמנוערים מן המצוות, קטנים שהיו מקטני אמנה... (סוטה מו ב)

משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'... אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, דתניא ר' אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא, קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה. (שם מח א וב)

הא קיימא לן כל מסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה. (גיטין כח ב)

...וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, תא שמע ואומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, תא שמע ואומר זרע מרעים בנים משחיתים... (קידושין לו א)

דאיתמר דברים, רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה... (בבא מציעא מט א)

...דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, אמר ליה שבקתיה להימנותך... (בבא בתרא ח ב, וראה שם עוד)

...אמר לו ריקא, אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (שם עה א)

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים ואפיקורוס, ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו... (סנהדרין צ א, וראה שם עוד)

...בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (מכות כד א)

תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם... ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה, שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו'. (תמיד כח א)

מדרש רבה:

אמר ר' יוחנן נח מחוסר אמנה היה, אילולא שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה. (בראשית לב ט)

ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו, אז ישיר משה, לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה, כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה והקריעה... (שמות כב ד)

דבר אחר ושם דרך אלו סופרים ומשנים שהן מלמדין את התינוקות באמונה. (ויקרא ט ב)

דבר אחר הא-ל הנאמן, רבנין אמרי מאמונתו של בשר ודם את יודע אמונתו של הקב"ה... (דברים ג ה, וראה שם עוד)

אמר רבי יצחק בר מריון וצדיק באמונתו יחיה, אפילו צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חיה... תהא מקדש לי הבכורות באמונתי, הוי וצדיק באמונתו יחיה. (קהלת ג יא)

ר' אחא בר' זעירא אמר תרתי, אמר חדא התפוח הזה מוציא ניצו קודם לעליו, כך ישראל שבמצרים הקדימו אמנה לשמועה, הדא הוא דכתיב (שמות ה') ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו'. (שיר ב י)

באי זו זכות אמרו שירה על הים, ר' נחמן אמר בזכות אמנה שהאמין אברהם, שנאמר (בראשית ט"ו) והאמין בה', ר' חלבו בשם ר' יוחנן אמר כתיב (שמות י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה, דאדין אדדם (עדיין מדדה אותם מתוך הים) ואינם מאמינים, אית בר נש דחמי ולא מהימן, הוי בזכות האמנה שהאמינו ישראל במצרים, שנאמר ויאמן העם... (שם ד יח)

מדרש תנחומא:

אז ישיר ויאמינו בה' לפיכך זכו לירש את הארץ, אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו בה' ירש העולם הזה והעולם הבא, שנאמר (בראשית ט"ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכן (שמות ד') ויאמן העם, וכתיב (תהלים ל"א) אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאוה, וכן במשה, (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ואומר (תהלים קי"ח) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אלו בעלי אמנה, שנאמר (ישעיה כ"ו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, השער הזה בעלי אמנה נכנסין בו, שנאמר (תהלים צ"ב) טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך וגו', מה כתיב בתריה, כי שמחתני, מי גרם לנו לשמחה זו אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות, כדכתיב, ואמונתך בלילות (שם), וכתיב (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחיה, וכתיב (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך, ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיר ד') אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבאי תשורי מראש אמנה וגו', ואומר (הושע ב') וארשתיך לי באמונה, הא למדת שגדולה אמנה, שבשכר אמנה שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה, שנאמר ויאמינו בה', אז ישיר משה, ואומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים ק"ה). (בשלח י)

אותיות דרבי עקיבא:

דבר אחר אל"ף, אמר הקב"ה א"מונתי ל"ישראל פ"קדתי, ופ"קדתי ל"ישראל א"מונתי, אין אמונתי אלא תורה, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח'), ומנין שהפקיד הקב"ה אמונתו לישראל, שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צ"ח)... שנאמר ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כ"ה), אם נאמר אומן למה נאמר אמונה, ואם נאמר אמונה למה נאמר אומן, אלא מלמד ששתי אמונות הפקיד הקב"ה לישראל על הר סיני, אחד לישראל ואחד למשיח, אחד לישראל מנין, שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צ"ח), ואחד למשיח מנין, שנאמר והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו (ישעיה י"א).

דבר אחר א-היה אשר א-היה, אמר הקב"ה במדת אמונה בראתי את העולם, ובמדת אמונה אני מנהיגו, ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו, ומנין שבמדת אמונה ברא את העולם, שנאמר ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כ"ה), ומנין שבמדת אמונה מנהיגו, שנאמר א-ל אמונה ואין עול (דברים ל"ב), ומנין שבמדת אמונה עתיד לחדשו, שנאמר ואמונתי וחסדי עמו (תהלים פ"ט)...

ילקוט שמעוני:

רבי אומר כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להן את הים, שנאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות... אבטליון אומר כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להן את הים, שנאמר ויאמן העם... (שמות פרק יד רלג)

ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו קל וחומר בה', ומה תלמוד לומר בה', ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם... ר' נחמיה אומר, מנין אתה אומר שכל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו וכו', אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין, שנאמר והאמין בה', וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמנה שהאמינו, שנאמר ויאמן העם, וכן הוא אומר אמונים נוצר ה'. (שם רמ)

כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אחרים אומרים כדאי הוא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה דרך, אלא האמינו ויצאו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת וגו', ומה שכר נטלו על כך, קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. (ירמיה פרק ב רסד)

וארשתיך לי באמונה, את מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, וכן הוא אומר אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי תשורי מראש אמנה... וכן הוא אומר ואהרן וחור תמכו בידיו ויהי ידיו אמונה, מזכירין זכות אבות, ואומר זה השער לה' צדיקים יבאו בו, בבעלי אמנה מהו אומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, השער הזה כל בעלי אמנה נכנסים בו... וכן יהושפט אומר לעם האמינו בה' אלקיכם האמינו בנביאיו והצליחו, ה' עיניך הלא לאמונה, וצדיק באמונתו יחיה, חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכן הוא אומר ויאמינו בדברו ישירו תהלתו, והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים וגו' והארץ תענה וגו' והם יענו את יזרעאל (הושע פרק ב תקיט)

עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחייו של עולם וזורע. (תהלים יט, תרעד)

מדרש הגדול:

...מאן נינהו אנשי אמונה, אמר רב יצחק אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה, דתניא ר' אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר למחר מה אוכל הרי זה מקטני אמנה, היינו דכתיב ואיש אמונים מי ימצא (משלי כ'), בוא וראה כמה גדולים בעלי אמנה שהן זוכין לחיי העולם הבא, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ"ו), אל תהי קורא אמונים אלא אמנים, גדולה אמונה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה... (שמות לט ו)

אמונות ודעות:

וכאשר עמדתי על יסודות אלו ורוע תוצאותיהן, לבי יחיל על מיני מין האדם, ותהמה נפשי לאומתינו בני ישראל, ממה שראיתי בזמני זה אשר רבים מן המאמינים אין אמונתם צרופה ודעותיהם בלתי נכונות, ורבים ממאמיני השוא מתפארים בהבל, ויש שמתפארים על בעלי האמת והם התועים, וראיתי בני אדם כאלו טבעו בים הספקות וכבר הציפו אותם מימי הפקפוקים, ואין אמודאי שיעלם ממעמקיהם ולא שוחה יחזיק בידיהם שיעברום, ויש בידי ממה שלמדני אלקי מה שאסעדם בו... (הקדמה פרק ב)

ושמא יהרהר מהרהר במה שהבורא יתרומם ויתהדר הניח מקום טעות וספק בין ברואיו, ולכן נקדים כאן את התשובה על כך, ונאמר, כי היותם ברואים, דבר זה עצמו מחייב להם הספקות והדמיונות, פירוש, כיון שהם זקוקים בחוק הבריאה לכל פעולה שיעשו משך של זמן מסויים שבו תשלם פעולתם חלק אחרי חלק, כך גם המדע שהוא אחת הפעולות דרוש לו כמו השאר בלי ספק, והנה ראשית ידיעתם תחל בדברים מעורבבים מסופקים ומשובשים, ולא יחדלו בכח השכל אשר בהם מלזקקם ולצרפם במשך זמן עד אשר יסורו מהם השבושים... והרי במצב ההתחלה הספקות עשרה דרך משל, ובמצב השני יהיו תשעה, ובמצב השלישי יהיו שמונה, וכך כל מה שיעיין האדם ויתבונן יחסרו עד שיזדכך לו בסופו של דבר אותו האחד המבוקש וישאר לבדו שאין בו שום פקפוק ולא ספק... (שם פרק ג, וראה גם ערך אדם-ידיעה)

ובהקשר לענין זה אזכיר תמיהתי על אנשים שהם עבדים, והם בדעה שאין להם אדון, והחזיקו בכך שכל מה שהם מכחישים אותו יבטל, וכל מה שמקיימים אותו יתקיים, אלה השוקעים במצולות הסכלות וכבר הגיעו למעמקי האבדון ואלו היו צודקים הרי כל מי מהם שאין לו ממון יחשוב בדעתו כי ארגזיו ואמתחותיו מלאים ממון, ויראה אם זה יועיל... וזו היא הסכלות המוחלטת של אנשים אשר דמו שאם לא יחשבו בדעתם שיש אדון ירוח להם ממצותיו ואזהרותיו והבטחותיו ואיומיו ושאר כל הדומה לכך... (שם פרק ד)

ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעם לנו לדעה כפי שיתכוננו ויתאשרו, והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוציא אל האפיקורסות, אומר, אין זה אלא בעיני המוניהם, כמו שאתה רואה המוני הארץ הזו חושבים שכל מי שהולך אל ארץ הודו מתעשר... ואם יאמר הרי גדולי חכמי ישראל הזהירו מזה, ובפרט העיון בראשית הזמן וראשית המקום, והוא אמרם, כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאלו לא בא לעולם... נאמר בעזרת הרחמן, כי העיון האמיתי לא יתכן שימנעונו ממנו, והרי בוראנו כבר צונו עליו עם המסורת האמתית, כאמרו, "הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ" (ישעיה מ' כ"א)...

דע יחנך ה' אתה המעיין בספק זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בעניני אמונתנו הוא לשני ענינים, האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה, והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בעניני אמונתנו, כי ה' יתברך ויתעלה למדנו כל מה שנחוץ לנו בעניני אמונתנו באמצעות נביאיו... והודיענו כי כאשר אנו מעיינים וחוקרים יוציא לנו העיון האמיתי השלם בכל דבר ככל אשר הודיענו בדברי שליחיו, ונתן לנו בטחון שלא יתכן שתהא נגדנו הוכחה מצד המכחישים את דתנו... והשקיט פחדנו מן החולקים עלינו שלא יתכן שינצחונו באיזו הוכחה, ולא יתפארו עלינו בדבר חיובי, כמו שאמר אחריו "אל תפחדו ואל תרהו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש א-לוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי" (ישעיה מ"ד ח'), אמרו "אל תפחדו" רוצה בו מאימת היריבים מחמת רבוים וכחם ותכונותיהם... (שם פרק ו)

ואסמיך לדברים הללו מה שנראה לי על עיקרי הסבות אשר עכבו את מי שכפר וכחש מלהאמין באותות ובמופתים ומלעיין באמונות, ונראו לי מהם שמונה מצוים הרבה, תחלתן כובד הטורח על בני אדם בטבעם, וכאשר ירגיש הטבע בדבר שהוטל עליו המזקיקו להתאמץ ולהתחזק בהכוחות ולנהוג על פיו בדת אז יברח ויתרחק מכך...

והשני הסכלות הגוברת על רבים מהם, שהוא מדבר בשפת הסכלות, ויודע בלב קצר יכולת, וידבר דברי יהירות שאינם מאומה, וכך יחשוב בלבו, ועל אלה הוא אומר "כי עתה יאמרו אין מלך לנו כי לא יראנו את ה' והמלך מה יעשה לנו" (הושע י'). ואינם חושבים שאם הם ישתמשו במקצת דברי הסכלות והיהירות הללו כלפי מלכי בני אדם ישמדו ויאבדו.

והשלישי נטיית האדם למלא מאוייו מן התאות לכל מאכל ולכל משכב ולכל קנין, והרי הוא ממהר מתוך להיטותו להתיר עשיית הדבר מבלי לחשוב, ובהם הוא אומר, "אמר נבל בלבו אין אלקים, השחיתו והתעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים נ"ג), ואינו זוכר כי אם ינהג כך בחליו או אף בבריאותו ויאכל כל מה שיתאוה וישכב כל מה שימצא יאבד בכך ויסוף.

והרביעי הקיצה בעיון ומיעוט ההתישבות בעת השמיעה וההתבוננות ויסתפק במועט ויאמר כבר עיינתי ולא יצא לי זולת זה... ואינם יודעים שאם ינהגו בכגון זה בעניני עולמם לא יושגו להם. והחמישי חוצפה וגסות באים על האדם עד שאינו מכיר שיש כאן חכמה שהיתה נעלמת ממנו ולא ידיעה ששגבה ממנו, ועליו אמר הכתוב, "רשע כגבה אפו בל ידרש אין אלקים כל מזמותיו, ולא יתעורר כי כיוצא בטענה זו לא תועיל לו בעשיית טבעת או כתיבת אות.

והששי מלה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור ללבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה... ואינו חושב שאם לא יגן על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו יאבדוהו וימיתוהו. והשביעי, הוכחה חלושה שמעה מאחד המיחדים וזלזל בה וחשב שהכל כך... ואינו מעלה בדעתו כי מוכר בדים שאינו מטיב להבחין בבגדים הדביקים (מקום אריגים מפורסם), אין הדבר גורע מהם מאומה. והשמיני, אדם שיש שנאה בינו לבין אחד המיחדים, וישאהו לבו הרע לשנוא את אלוקיהם שהם עובדים אותו... (שם פרק ז)

ואומר, ושמא מקצת בני אדם ימעט מלעסוק בספר הזה מפני שאין בו באורים רבים למצות לפרטיהן, ואומר אני שאינו לבדו מקורינו בדתינו, אלא יש לנו עמו שני מקורות אחרים, האחד לפניו והוא מעין השכל, והשני אחריו והוא מקור הקבלה, ומה שלא נמצאהו בו נמצאו בהם, ועל ידי כך ישלמו המצות בכמותן ובאיכותן.

והשני, ושמא אחר יחדל ממנו מחמת שנראין לו בו סתירות, כגון אמרו בשמואל "ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל", ובדברי הימים "ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש"... והשלישי שמא יביאהו דמיונו לחשוב שיש בו ספורי שוא, שהבן גדול מאביו בשנתים... והרביעי ושמא מהרהר יהרהר מחמת תורת הקרבנות בין על שחיטת הבהמות ובין על זריקת הדם והחלב, ואקרב את הדבר... (מאמר ג פרק י, וראה שם עוד)

אבל הכופר הוא העוזב את היסוד, כלומר האחד הכולל הכל יתברך ויתעלה, ועזיבתו אותו תהיה על שלשה יסודות, או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. או שלא עבד זולתו ולא עבדו, והרי אינו עובד למאומה לא אמת ולא שקר, וכאמרו בפרשת האומרים לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו (איוב כא י"ג), או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם דתי, ויתכן שהוא מתפלל ומתחנן ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהלים ע"ח), והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו, והוא בדרגה זו... (מאמר ה פרק ד)

אחר כך עיינתי במה שקבלו בעלי המסורת והנה יש בו כעין זה, שכל מי שאינו מאמין תחית המתים בעולם הזה אינו חיה עם כלל האומה בזמן הישועה, והוא אמרם הוא כופר בתחית המתים לפיכך אין לו חלק בו, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה... (מאמר ז פרק ד)

...ומתוך תפיסתם את המצב הנעלה הזה מסרו לנו שכל מי שאינו מאמין בגמול העולם הבא ומתן תורה ואמתות המסורת אין לו חלק לעולם הבא, ואף על פי שכל מעשיו בצדק, והוא אמרם ז"ל ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים ואין תורה מן השמים ואפיקורוס. ומנו שבעה אישים מבני אדם שהוחלט אצלם שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל שהם הטעו את הרבים והוציאום ממשמעת ה', ואינם יכולים לתקן מה שקלקלו... (מאמר ט פרק ד)

חובת הלבבות:

...אך חכמת התורה מתחלקת לב' חלקים, האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית, והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה... ואין אנו צריכים לבאר את זה במצות האברים, מפני שהם ידועות לכל, אבל אני זוכר ממצות עשה ומצות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזה"י.

וממצות עשה שבחובות הלבבות שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין, ושאין כמוהו, ושנקבל עלינו יחודו, ושנעבדהו בלבנו ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו, ושנבטח בו ושנכנע מפניו ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו ושנכסוף לרצונו וניחד מעשינו לשמו, ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו, ונשנא את שונאיו והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים...

והענין הג' לישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורסים כספר האמונות בפרק שרשי הדת, וספר המקמץ והדומה להם, וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון, וראיתי החכמה הזאת שהיא חכמת חובות הלבבות שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שרשיה ופרקיה, ותמהתי על זה תימה גדולה... ומצאתים שהם יסודי כל המצות, ואם יארע בהם שום הפסד לא תתכן לנו מצוה ממצות האברים.

מן השכל שאמרתי כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו, האחד נראה והשני אינו נראה, ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה, הגלויה חובות האברים כמו התפלה והצום והצדקה ולמוד תורה ולמדה ועשות סוכה... אך העבודה הצפונה היא חובת הלבבות, והוא שנייחד הא-ל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו ונכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו...

אמר המחבר, כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות כוונתי את מחשבתי לחבור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן, ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול יחוד הא-ל בלב שלם, ואחר כך עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזהו הוא שער הבחינה בברואים שמתי הבחינה שרש שני לכלל מחובות הלבבות... (הקדמה, וראה עוד מצוה-מעשה, עבודת ה')

אמר המחבר כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלקים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחוד יפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש אמתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לו מעשה ולא תתקיים לו אמונה, ומפני זה היה תחלת דברי האלקים אלינו על הר סיני, "אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים" וגו' (שמות כ'), והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו')... ולא התכוון כאן באמרו "שמע" לשמע האזן, אך התכוון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד), וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.

ואחרי אשר חייבנו להאמין באמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלקינו כמו שאמר "אלקינו", ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת, כמו שאמר "ה' אחד". ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו נעתק מהם אל מה שאנו חייבין לחבר אליהם, והוא אהבת הא-ל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו... ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות באמרו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רוצה לומר שתדביקם אל לבך ותאמין בם במצפונך... (שער א היחוד, הקדמה, וראה עוד אלקים-יחוד)

אך לדעת אם אנו חייבין לחקור על היחוד בדרך העיון אם לא, אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה והדומה לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברא השכלית חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחלת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב הענין מה שיש בו די, והמתעלם מחקור הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה... וכבר חייבתנו התורה בזה, כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגו' (דברים ד'), ואמר דוד המלך ע"ה (דה"א כ"ח) "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה'"... (שם פרק ג, וראה עוד ידיעת ה')

אך אם אנו חייבים לבחון בברואים אם לא, נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא ית', אנו חייבין בה מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, מן המושכל, כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא בעבור יתרון הכרתו והבנתו וקבולו דעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם... ומן הכתוב מה שאמר (ישעיה מ') "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"... ומן המקובל מה שאמרו ז"ל כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה') "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו"... (שער ב הבחינה, פרק ב)

אמר המחבר, מפני שקדם מאמרנו בחיוב קבלת עבודת האלקים ראיתי להביא אחריו מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלקים ית', והוא הבטחון עליו בכל דבריו, בעבור מה שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם ותועלותיו בו בתורתו, מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלקיו יתברך כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו... (שער ד הבטחון הקדמה, וראה עוד ערך בטחון)

אך ההקדמות אשר בברורן ואמתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים הן חמש, אחת מהן שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה ענינים באלקים אשר בהתקבצם במי שבוטחין בו יתכן לבטוח עליו... והם הראשון שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו כולם הם מרחמי הא-ל וחמלתו כמו שאמר הכתוב (דברים י"ג) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". והשני כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אופני תועלת האדם והדין נותן לזה מפני שהוא אחד ממעשיו ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו ובפגעים המשיגים אותו ובאופני מחלתו וארוכתו יותר מעושהו... והשלישי כי הבורא יתברך חזק מכל חזק ודברו נגזר מכל דבר ואין משיב את דינו... והרביעי כי הוא משגיח על הנהגת בני אדם כלם לא יניחם ולא יתעלם מהם ולא יסתר ממנו דבר מהם... והחמישי שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם רשות הבורא יתברך... (שם פרק ג וראה שם עוד)

ותחלת מה שיספק אותך בו היצר וישתדל לברר אותו אצלך הוא שנפשך אין לה קיום מבלתי הגוף ושהיא נפסדת בהפסד גופך, ושאין לה מציאות אחר המות בדמיונות שאינם מתקיימות כשיתבונן בהם האדם כדי שתהיה סבה לבקשת ההנאות הכלות והתאות האובדות... ואם תתיעץ עם שכלך בזה ירחיק ממך הדעת הזאת בראיות אשר זכרו אותן הקדמונים. וכאשר יתיאש מספק אותך בזה, ישתדל לספק אותם בבורא יתברך, ויאמר לך כי העולם הזה אינו חדש ולא נברא ולא סר כאשר הוא עתה... וכאשר יתיאש מספק הענין הזה עליך יפילך במיני השתוף, כמו דעת מניחי הרבוי ודעת אנשי התולדות ודעת הפתאים מחוזי הכוכבים כפי התחלקות דעותם. וכאשר יתברר לך כי הבורא ית' אחד קדמון במה שקדם לנו מן הדברים בתחלת הספר, בזה יסורו כל אלו הספקות ממך... (שער ה יחוד המעשה פרק ה, וראה שם עוד)

תרגום אונקלוס:

ויהי ידיו אמונה - פרישן בצלו. (שמות יז יב)

רש"י:

ויהי ידיו אמונה - פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה. (שם)

האמונה בה' תיצור, כי בה תהיה בטוח. (ישעיה כו ג)

והיה אמונת עתך - מה שתקבע עתים לתרומות ומעשרות ולקיים שמיטין ויובלות בהאמינך בבוראך יהיה לך לחוסן וכו'. (שם לג ו)

אבן עזרא:

ידיו אמונה - דבר עומד וקיים, ויש אומרים מגזרת "ויהי אומן", כאומנים שישאו את ידיו. (שמות יז יב)

אנכי - ...שאלתי את ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה לא אמר אשר עשיתי את השמים ואת הארץ? ותשובתי, דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה, ולמעלה מהם שראו זה כתוב בתורה, ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלקים ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב, ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהן אל מקום חפצו, יכיר מעשה ה' במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר לפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחר כך לדעת דברי הגלגלים מעשה ה' בעולם האמצעי... ומדרכי השם ידע המשכיל את ה', וככה אמר משה, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך". והנה הזכיר בדבור הא' "אנכי ה' אלקיך", וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בשמות, כי זה השם לבדו העומד בלי שינוי ואין זולתו, ומעמיד העולם העליון והאמצעי בכוחו, וזה העולם השפל שאנו בו מעמידו בכח ה' ... והנה יספיק זה למשכיל בכל גוי דבור "אנכי ה'", כי עשיית שמים וארץ היום קרוב ה' אלפים שנה וישראל לבדם מודים בזה... ופירשתי ש"אנכי" היסוד לכל, ופשע מי שאינו מאמין גדול מעובד עבודה זרה... כי יש רבים שהם מאמינים בשם רק משתפים עמו אחר...(שם כ ב)

וידעת עם לבבך - באמונת לבו שהוא העיקר, בעבור תשמע לא-לוה המיסרך... (דברים ח ה)

...ועל האדם להיות תמיד עם בוראו, וכשישען על חכמתו לדעת האמת לבו חסר, כי ישתבש, והרוצה לדרוש ידרוש מה' בנבואה. (שם יח י)

רמב"ן:

ידיו אמונה - עומדות וקיימות, וכן כורתים אמנה, יתד תקועה במקום נאמן, ועל דרך האמת... (שמות יז יב)

אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ושיאמינו בה', כי יש ה' והוא אלקים, כלומר הווה וקדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם שחייבים לעבד אותו. ואמר אשר הוצאתיך - כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על היחוד, וכמו שאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". (שם כ א)

לבעבור נסות אתכם - לרש"י גדל, ואינו, ויתכן שרוצה לומר להרגילכם באמונה על ידי גילוי שכינה, או שתיראו מהאש הגדולה... ולדעתי נסיון ממש, כי הוציא מלבם כל ספק, ומעתה יראה האוהבים אותו... (שם כ יז)

שמע - גם בזה מצוה, שיבאר כי בדבור אנכי ה' יהי היחוד, וכמו שאמרו, ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שהיו אומרים ב' רשויות הן, שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר "אנכי ה'" מי מיחה כנגדו, אבל בא לבאר המצוה הזו, והזכיר אותה אחר י' הדברות, לפי שהוא שורש באמונה, וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ג. (דברים ו ד)

לא תנסו - שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים ונשמר תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שה' יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו, ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא ה' ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון... ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבד ה' על דרך הספק, או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אפילו ימצא בעבודתו ולכתו בדרך התורה צער ואסון ראוי שיקבל הכל במשפט צדק... (שם שם טז)

וזכרת את ה' - אם ינצחו מלכי כנען, בל יחשבו שמכחם זאת, אף שנמשלו לאריות, ויזכרו מה שה' עזרם במצרים ובמדבר, שלא היה להם שם כח. (שם ח יח)

...וגם הוא פשוטו מצוה שלא נשמע ולא נביט לאותות כלל, כי ידענו מיציאת מצרים שהוא מעשה ממש ולא חזיון, כי לה' הארץ, והוא המחדש החפץ ויכול. וידענו ממעמד הר סיני כי פנים בפנים ציוה שלא לעבוד לזולתו... (שם יג ב)

אחרי ה' - היא המצוה שנלך אחר עצתו, וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד, כענין "ותלך לדרש את ה'"... וכן יעשה ישראל עם הנביאים, "האין פה נביא ונדרש את ה' מאתו"... ואותו תיראו - שתאמינו בלבכם כי הוא אשר בידו נפש כל חי, ובידו להמית ולהחיות, ופוקד עוון ומשלם שכר... (שם שם ה)

תמים תהיה - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא עושה הכל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסדיו, ולא נדרוש מהוברי השמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא עליון על הכל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו... וזה טעם תרגום אונקלוס: שלים תהא בדחלתא דה', שלא תהיה חסר ביראתו, כי תמים הוא השלם בדבר, וזו מצות עשה. (שם יח יג)

אשר לא יקים - ...ולדעתי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר והעובר יענש, ואם יכפור באחת או תהיה בטלה בעיניו לעולם יהא ארור, אבל אם עבר לתאותו על אחת או לא עשה מצות עשה לעצלה אינו בחרם זה... (שם כז כו)

לא אמון בם - אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. (שם לב כ)

 אמר המחבר, דבר ידוע כי האמונה בידיעת הא-ל יתברך מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם פינות גדולות מתורת משה רבינו ע"ה, כי הכופר בזה כופר בתורה בכללה, וכן הכופר בהשגחה שיאמר שאין הבורא משגיח בבני אדם אם יעשו טובה או רעה, ואם ישיגם דבר הכל מקרה להם, לא בחפץ א-לוה ובכוונתו, גם לזה אין חלק לעולם הבא, ולא זכרון וצדקה בתורה לא במצותיה ולא ביעדיהם, כי לא יכוון אליהם, ואף לא בנבואה, כי הנבואה השגחה גדולה באמת.

אבל צריכים אנו להאמין שהא-ל יודע האישים כולם ופרטיהם העליונים והתחתונים מעשיהם ומחשבותיהם, העבר ההוה והעתיד. ונאמין אמונה חזקה במה שאמר הכתוב, "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין". ואחרי כן נעתיק אל אמונת ההשגחה והשמירה, ונאמין כי הוא יתברך ידע וישגיח ויצוה ויזהיר, וישמור אותנו ויקיים לנו היעודים הטובים שבתורה, כי כן יאות באמת להיות לבורא השפלים השגחה בנבראיו, כי לא תוהו בראם ולא למקרה.

והנה נאמין בהשגחה גמורה, גם בהשגחה מופתית, רצוני לומר יעודי התורה והנסים כולם, כי אין הפרש בין שנאמר פלוני צדיק ימלא ימיו, או חנניה בן עזור שנאמר לו השנה אתה מת, ובין קריעת ים סוף ורדת המן ארבעים שנה... אין בין זה לזה רק מן הנסתר למפורסם. ואם נתעקש לומר לא ימות האוכל תרומה בשינוי הטבע, רק יזמין לו הא-ל מאכלים המולידים חולי וכו', הנה מערכת מזלו משתנה בחטאו לרעה, או בזכותו לטובה, ואין הטבע מנהיג... וענין "ונתתי גשמיכם בעתם", עם "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת", כולם נסים עומדים משנים התולדות וכח מערכת העליונים בשמים ובארץ... כולם מופתים קיימים. (איוב הקדמה)

...וחזר ואימת אותם במאורעים החדשים שהיו בימיו לעיני כל רואה, כי ראו אותם לעיניהם קודם שקבלו את התורה, עד שנתאמת אצלם חדוש העולם והנבואה בנסים המפורסמים שארעו על ידו...

ונתברר עוד חדוש העולם על ידי משה בקריעת ים סוף, והמן, והבאר וענני הכבוד וזולתם ביציאת מצרים, והנבואה במעמד הר סיני, והיאך? כי לדברי המאמין בקדמות העולם, אם ירצה הא-ל לקצר כנף הזבוב וכדומה אינו יכול, ואם כן כל שיתחדש לו דבר נגד התולדה, בין על ידי החרטומים ומכשפים, בין על ידי נביא, מיד ידע ויאמין בחידוש. ומכאן תראה אכזריות ראש הפילוסופים וקשיו ימח שמו, שהוא מכחיש דברים שראו רבים ונתפרסמו בעולם... רק הנבואה היתה בספק אצל אומות העולם, ואחר שבאו הנסים הגדולים הקיימים על ידו נתאמתה גם נבואת משה רבינו ע"ה, ובמעמד הר סיני יצא הספק מלב הכל לגמרי. (תורת ה' תמימה)

...וכן הבטחון והאמונה, כל הבוטח מאמין, לפי שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו, שהיכולת בידו למלאות שאלתו, ואין כל המאמין בוטח, כי לפעמים יירא שמא יגרום החטא, או שמא קבל כבר שכר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הבורא... נמצא כי המאמין יתכן שיירא שמא יגרום החטא, אבל הבוטח אינו ירא שמא יגרום החטא. (האמונה והבטחון פרק א)

יודע היה הקב"ה שהיו ישראל שקועים במצרים ולמדו ממעשיהם הרעים ואמונותיהם והתרחקו מן האמונה האמיתית, לפיכך הודיע להם אלוקותו בדבור ראשון, וחזקם בדרך מופת (ראיה), כלומר חיוב הדבר מצד הכרח, שהשכל וראיותיו מכריחים להאמין בו שהוא כך, כגון יציאת מצרים, שידוע כי היה בכח עליון... וידיעת דבר שהוא מפה לפה נקרא אמונה, ועל כן כשבא הקב"ה לתת תורה לישראל נתן להם מופת על אלקותו, והמופת שנתן להם הוא שהוציאם ממצרים... (שם פרק יו)

רד"ק:

והאמין בה' - מתחלה היה גם כן מאמין, אלא שהיה מסתפק במה שאמרנו, ועכשיו כשפירש לו ואמר לו "ממעיך", והראהו המשל בפניו, האמין בו אמונה גמורה בלא שום ספק... (בראשית טו ו)

אמונת עתך - קיום זמנך וחוזק ישועתך... (ישעיה לג ו)

אמונתך - לשון קיום, כמו "ונאמן ביתך", שהא-ל מקיים הבטחותיו. (תהלים מ יא)

הנה עפלה - מי שגבהה נפשו כנבוכדנצר ובנו לא יאמין בכך, אבל הצדיק יאמין, כי מפחד תמיד מהא-ל... (חבקוק ב ד)

פירוש המשניות לרמב"ם:

...וממה שצריך לזכור בכאן, והוא הראוי מכל מקומות, שעקרי דתנו שלשה עשר יסודות.

א' להאמין מציאות הבורא יתברך, והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כלם, בו קיום מציאותם, וממנו קיומם... ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כלם זולתו, לא תתבטל מציאות השי"ת ולא יגרע, ואין האחדות והאדנות אלא לו לבדו, השי"ת שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ואין צריך במציאות זולתו, וכל מה שזולתו הכל צריכים במציאותם אליו, זה היסוד הראשון, מורה עליו דבור אנכי ה' אלקיך.

ב' יחוד השי"ת, שנאמין בזה שהוא סבת הכל אחד, ואינו כאחד הזוג או המין... אבל הוא אחד באחדות שאין כמותה אחדות, זה היסוד השני שמורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

ג' שלילת הגשמות ממנו, שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים, כמו התנועה והמנוחה והמשכן, ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החבור והפירוד, ואמרו אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי, כלומר לא פירוד ולא חבור... וכל מה שבא בכתבי הקדש שמתארים אותו בתארי הגופות הכל דבר השאלה, וכן אמרו ז"ל, דברה תורה בלשון בני אדם, והיסוד השלישי מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה" וכו'.

ד' הקדמ­ות, שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו. היסוד הרביעי מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלקי קדם".

ה' שהוא יתברך ראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצותיו, ושלא יעשו ככה למי שהוא נמצא תחתיו במציאות מן המלאכים וכו' ומה שהורכב מהם... וכן אין ראוי לעבדם שיהיו אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, וזה היסוד שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.

ו' הנבואה, שידע האדם שזה מין האדם ימצא להם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל, אחרי כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו אצילות נכבד, ואלה הם הנביאים.

ז' נבואת משה רבינו עליו השלום, והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים לפניו ולאחריו, והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם, והגיע התעלותו עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך אשר לא קרעו ונכנס... ונבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בד' דברים: א' כי כל נביא שהיה לא דבר ה' אליו אלא על ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי, שנאמר "פה אל פה אדבר בו". ב' כל נביא תבא לו הנבואה כשהוא ישן בלילה או ביום שתפול עליו תרדמה, בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ונשארה מחשבתו פנויה, וענין זה נקרא מחזה ומראה, ומשה יבא אליו הדבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים. ג' הנביא כשתגיע אליו הנבואה יחלשו כחותיו ויתקלקל בנינו, ויגיע לו מורא גדול כמעט שתצא רוחו ממנו, ומשה עליו השלום יגיעהו הדבור ולא ישיגוהו רעד ורתת בשום פנים, כמו שנאמר, "כאשר ידבר איש אל רעהו". ד' כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח נבואה אלא ברצון השי"ת, ואינו מההכרחי שינבא בעת שיכין עצמו לכך, ומשה רבינו ע"ה בכל עת שרוצה אומר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'".

ח' היות התורה משמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת השי"ת, בענין שנקרא על דרך השאלה "דבור", ואינו ידוע איך הגיע... ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים", ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל", כי הכל מפי הגבורה... ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלקי יעקב שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום הסוכה, ולולב, ושופר, וציצית, ותפילין היא התבנית אשר אמר השי"ת למשה, והוא אמר לנו, והוא נאמן בשליחותו, ומורה על היסוד הזה מה שנאמר, "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה".

ט' ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא ית"ש לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה.

י' כי השי"ת יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, אלא כמו שכתוב, "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם", ועוד.

י"א כי השי"ת נותן שכר למי שעושה מצוות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול הוא העולם הבא, והעונש החזק הוא הכרת...

י"ב ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, ושיאמין שיהיה לו יתרון מעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים.

י"ג תחית המתים, וכבר ביארנוה.

וכאשר יאמין אדם אלה היסודות כלם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל, ומצוה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציוה השי"ת איש לחברו מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת תאוה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מהכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאיך ה' אשנא"... ואני לא חיברתי (החיבור הזה) כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות... (הקדמה לפרק חלק, סנהדרין)

מורה נבוכים:

דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר, ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמתית עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חלוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תאר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם, כי נמנע היותו בעל תאר עצמי... והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה כאלו כוונתנו וחפושנו איך נאמר, לא איך נאמין, ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצויר בשכל, ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית, וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים ותהיה בעל תבונה ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם, לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו ענין, ויהיה מכת הנאמר עליהם "קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם", אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו ואם לא ידבר בו, כמו שצוו החשובים, ונאמר להם "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה". (חלק א פרק נ)

כבר ביארתי לך שהאמנת חדוש העולם הוא יסוד התורה כולה בהכרח, אמנם הפסדו אחר שהתחדש ונתהוה אינו אצלנו יסוד תורה, ולא יפסיד עלינו דבר מאמונתנו בהאמנת התמדתו... (חלק ב פרק כז)

ענין הנסיון גם כן מסופק מאד, והוא הגדול שבמסופקי התורה, והתורה זכרה אותו בששה מקומות כמו שאבאר... ודע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו, ומה שראוי להאמינו, וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו, כאמרו, "לדעת הישכם אוהבים" וגו'... שהוא ענין שרצהו השם להודיע באומות שיעור האמינכם באמיתת תורתו והשגתכם אמתתו, ושאינכם נפתים להסתת מסית ולא תפסד אמונתכם בהשם, למען יכוין אליה כל מבקש אמת ויבקש מן האמונות מה שהוא קיים זה הקיום אשר לא יביטו עמו לעשיית מופת... (חלק ג פרק כד)

...וכבר נודע שפינת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה, והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות המלאך... הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה... (שם פרק מה)

ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז"ל על צד המשל, "עדיין בן זומא בחוץ", וכשתבין הענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלקיות כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות, אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות, והוא נוטה כלו אל השם יתעלה והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השי"ת, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, מהם אשר באו אל בית המלך, זאת היא מדרגת הנביאים... (שם פרק נא)

כוזרי:

...ואין ספק שיש מעשה שהוא נרצה בעצמותו לא כפי המחשבות, ואם איננו כן, מה לאדום ולישמעאל שחלקו הישוב נלחמים זה בזה, וכל אחד מהם זכה נפשו וכונתו לאלהים, ונבדל ונפרש וצם ומתפלל והולך, ומגמתו להרוג את חברו, והוא מאמין שהריגתו צדקה גדולה וקורבה אל הבורא יתברך, וכל אחד מאמין כי הליכתו אל גן עדן, והאמן לשניהם זה דבר שלא יתכן אצל השכל. (מאמר א ב)

אמר לו החבר, אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות והמכלכלם במדבר... ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה ועונש הקשה לממרה אותה, ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

אמר הכוזרי... והלא היה לך לומר, היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת, ובעבורה הוא רודף האמת, להדמות לבורא בצדקו ובחכמתו.

אמר החבר, זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון ונכנסים בה ספקות רבים... (שם יא-יג)

אמר החבר, אילו היו אומרים, כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותיהם הטובות, ושמשאם ומתנם באמונה, ההיית חייב בזה להגידו ולהאמינו?

אמר הכוזרי, ואיך הייתי חייב בו, ואני מסופק אם צדקו אנשי הודו מעצמם ואין להם מלך, או צדקתם מחמת מלכם, או אם משני הפנים יחד?

אמר החבר, ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות... בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך ושומרות עליך בריאותך... וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו "אלקי העברים שלחני אליך", רצוני לומר אלקי אברהם יצחק ויעקב, מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלקים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות... וכן פתחתי לך, מלך הכוזר, כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבים בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין. (שם יט-כה)

...ושאלת החדוש והקדמות עמוקה, וראיות שתי הטענות שוות, עד שתכריע החדוש הקבלה מאדם ונח ומשה בנבואה אשר היא מאין ספק יותר נאמנת מן ההקשה, ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהודות בהיולי בחומר קדמון ועולמות רבים קודם העולם הזה לא היה בזה פגם באמונתו, כי היה מאמין כי העולם הזה הוא חדש מזמן ידוע, ותחלת האדם אשר היו בו אדם ונח. (שם סז)

...ואל יהיה רחוק בעיניך הראות רשמי ענינים אלקיים נכבדים בעולם הזה התחתון, כשיהיו החומרים ההם נכונים לקבל אותם, וזהו שורש האמונה ושורש המרי... כי הדברים אשר יכונו לקבל הרשמים ההם האלקיים אינם ביכולת אדם ולא יוכלו לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם ומקומותם וחבורם והזמון להם... ומי שהגיעו הדבר הזה וקיים אותו על גבוליו ותנאיו בלב שלם הוא המאמין, ומי שהשתדל לתקן הדברים לקבל הענין ההוא במחקר וסברות והקשות ממה שימצא בספרי החוזים הורדת הרוחניות ועשית הטלסמאות הוא הממרה... (שם עז)

אמר הכוזרי, מי ששומע דבריכם, כי האלקים דבר עם המונכם וכתב לכם לוחות וזולת זה, הדין עמו שייחס אליכם דעת ההגשמה, גם אתם אין להאשימכם, כי אין מדחה למעמדות הגלויים האלה, ויש לדון אתכם לזכות בהשלכת ההקשה והעיון השכלי.

אמר החבר, חלילה לא-ל מן השקר ושיבא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר. ותחלת עשרת הדברים הוא הצווי שנאמין באלקים, והשני האזהרה מעבוד אלהים אחרים חוץ מה' ומשתף לו ומעשות פסל ותמונה ותבנית, וכללו של דבר מהגשים... (שם פח)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר במצות אלה הדברים האלקיים, רצוני לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלקים, ולהשמר מן העריות, והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים... והתורות הנפשיות כמו "אנכי ה' אלקיך", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים"... עם תוספת מה שנתבאר בתורה הזאת, כי הוא יתברך יודע מצפוני בני אדם, כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב ועל הרע מהם, וכי עיני ה' משוטטות בכל הארץ. ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר עד שיאמין שעמו עינים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדות עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו... וכללו של דבר שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים... (מאמר ג יא)

...ואחר כך מסדר הקשרים (העקרים) אשר בהם ישלמו קשרי היהודים, והוא שיודה באלקותו יתברך, ובקדמותו ובהשגחתו על אבותינו, ושהתורה מעמו, ובמופת על כל זה, והוא החתום והוא יציאת מצרים... ומי שהשלים כל אלה בכונה גמורה הוא ישראל אמיתי, וראוי לו שיקוה להדבק בענין האלקי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות, ויקל עליו לעמוד לפני השכינה... (שם יז)

אמר הכוזרי, מה הצורך אל אותיות הו"י או אל מלאך וגלגל וזולת זה, עם ההודאה בחפץ הבורא ובחדוש העולם, ושהאלקים ברא את הדברים הרבים במנינם בבת אחת למיניהם, כאשר זכר בסדר בראשית, ושם בהם כח העמידה והתולדה ומכלכלם לרגעים בכח אלקי, כמו שאנחנו אומרים, "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

אמר החבר, הטיבות מלך כוזר, זהו האמת והאמונה באמת ועזיבת מה שאין צורך אליו... (מאמר ד כו)

אמר החבר, ומי לנו בנפש סובלת שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים והאצטגנינים ובעלי הטלסמאות והמכשפים ואנשי הקדמות והפילוסופים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור על דעות רבות מהאפיקורסים, והחיים קצרים והמלאכה מרובה, אלא היחידים תהיה להם האמונה בטבע ותרחקנה מהם הדעות ההן כלן ויפול בנפשם מיד מקום טעותם, ואני מקוה שתהיה מהיחידים ההם... (מאמר ה ב)

...ואולם על דעת התורה הנה הא-ל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים שלו וצמחיו מצוירים, ולא יצטרך להקדים מצועים ולהרכיב הרכבות. ובהודות בחדוש קל כל קשה והתישר כל מעקש, כשידומה מזה העולם שהוא לא היה ואחר כן היה בחפץ הא-ל בעת שרצה ואיך שרצה, לא תצטער בחקירה איך התהוו הגשמיים ואיך נקשרו בהם הנפשות, ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל השמים, והשדים אשר יזכירום רבותינו, והספורים המקווים מן ימות המשיח ותחית המתים והעולם הבא... (שם יד)

ספר חסידים:

הבושת והאמונה צמודות, כשתסתלק אחת תסתלק חברתה. (קכ)

אם יאמר לך חכם אחד נכרי או ישראל אכתוב לך קמיע נגד החן או שיתקבלו דבריך בפני השרים או שתתעשר, לא מבעיא בשבת שאסור לשאת לפי שמחלל שבת, אלא אפילו בחול לא ישאנו מפני שבוטח באותם הבלים, וכתיב "תמים תהיה עם ה'", ואם תהיה תמים לא יהיה לך אותם דברים, אלא תבטח בה' אלקיך ותתפלל לו אם יעשה רצונך, ואם לאו אין לחשוב כיוון שאין אני נענה אעסוק בדברים אלו... ועוד זה דומה למי שיש לו אדון ומבקש ממנו שיתן לו שום חפץ, ואינו רוצה לתת לו, והולך לשר אחר. (תתשיד)

ספר החינוך:

להאמין שיש לעולם א-לוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחלת נתינת התורה, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וגו', ופרושו כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם א-לוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות... שאנכי שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.

שרש מצוה זו אין צריך באור, ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת. ואשר לא יאמין בזה, כופר בעקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף זה בשום פנים, ואם ישאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זה מן המובחר... (יתרו מצוה כה)

שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פרוש "שמע", כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי השם שהוא אלקינו אחד הוא... שרש מצוה זו ידוע, כי זה עקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו. מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי מצוה זו מכלל אסור עבודה זרה, שאנחנו מצוין ליהרג עליה בכל מקום ובכל שעה... והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא, בטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה, כי כלן תלויות באמונת אלקותו ויחודו יתברך, ונקרא כופר בעקר, ואינו מכלל בני ישראל אלא מכלל המינין, והבדילו השם לרעה, והמאמין בשם ובוטח ישוגב... (ואתחנן תיז)

מאירי:

הסתר דבר - שכבוד האלקים רק בציור ומחשבה, והאמונה אינה דבר הנאמר כי אם מצויר בלב... (משלי כה ב)

פן יוכיח - המתנגד ולא תוכל לעמוד אתו, הערה לקבע אמונתו בקבלה הנבואית, ואחר כך יראה מה שישיג בדרך המחקר, כי הרבה פינות (יסודות) בתורה לא יבואו על דרך המופת, והתורה השלמה חייבתנו להאמין בהם. (שם ל ו)

רבינו בחיי:

וייראו העם ויאמינו - היראה והאמונה עקר לכל התורה, וכתב רבינו חננאל כי האמונה מתחלקת לד' חלקים, אמונה בהקב"ה, שנאמר, (דה"ב ב') "האמינו בה' אלקיכם ותאמנו", וזהו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אמונה בנביאים שנתחייבו לשמוע דבריהם... אמונה בעולם הבא, שיש להאמין כי יש עולם הבא ויש שכר טוב מעותד לצדיקים... אמונה בביאת הגואל, שזה פנה גדולה בתורה. זה שאמר (ישעיה כ"ח) "הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש". וכל המאמין יש לו זכיות הרבה, הוא שנאמר באברהם שהיה שרש האמונה, (בראשית ט"ו) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". והנה הוא זוכה לגן עדן, שנאמר (ישעיה כ"ו) "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", וזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב'). ומי שאינו מאמין בכל אלו עליו הכתוב אומר (איוב ט"ו) "לא יאמין שוב מני חשך", וצפוי הוא אלי חרב, ואינו זוכה לגאולה, שנאמר (יחזקאל כ') "וברותי מכם המורדים והפושעים בי"...

ומפני שהאמונה יסוד כל התורה כולה תקנו לנו רז"ל בתפלה ובברכות לענות אמן, שהוא נגזר מלשון אמונה, ומלשון הודאה שמקבל עליו דברי המברך ומודה בהם... (שמות יד לא)

ויהי ידיו אמונה - על דרך הפשט אמר, כי כאשר תמכו בידיו אהרן וחור מזה ומזה היו ידיו חזקות, ולשון אמונה מלשון (ישעיה כ"ב) "ותקעתיו יתד במקום נאמן"... ועל דרך המדרש ויהי ידיו אמונה, קפץ משה להתפלל בזכות האבות אברהם יצחק ויעקב, אמונה זה אברהם, שנאמר (בראשית ט"ו) "והאמין בה'"... (שם יז יב)

אנכי ה' - זו מצות הלב, ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש בורא נמצא, אחד, קדמון, ואין עוד מלבדו... ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כדי לתת מופת על אלקותו וקבלת מלכותו מכל מה שראו בעיניהם והם יכולים להעיד עליו. והכונה לומר, חייבין אתם לי שתקבלו אלקותי עליכם ממה שראיתם בעיניכם האותות והמופתים הנכללים ביציאת מצרים, ומפני זה לא אמר אשר בראתי השמים והארץ, כי לא ראו זה בעיניהם, ורוצה להביא להם ראיה על האלקות ממה שראו הם בעצמם בעיניהם, ועוד כי ההוצאה מארץ מצרים כוללת בריאת עולם, שהנסים הנמשכים אחר ההוצאה ההיא רבים, וממה שנשתנה הטבע בהם יתבאר מזה חדוש העולם, כי עם הקדמות לא ישתנה דבר מטבעו כלל... (שמות כ ב)

ויקרא אל משה - ...ומצינו שמתוך קריאתו של הקב"ה לנביא תתברר אמתת ג' ענינים שהם שרשי התורה ופנת האמונה, ואלו הם, חדוש העולם, וענין מתן תורה לישראל, וענין תחיית המתים... כי נבואת הנביא עדות ברורה על ההשגחה, וההשגחה מופת על חדוש העולם, וכיון שהעולם מחודש וההשגחה שופעת שם ראוי שתנתן בו תורה, שבה יזכו הבריות לתחיית המתים שהוא סוף התענוג ותכלית השכר בתכלית הזמן... (ויקרא א א)

אני ה' אלקיכם - ...והטעם בזה, כי המצוות כלן אלקיות, והמצות המעשיות כלן עדות על האלקות, ולכך אמרו רז"ל כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה, כי מי שהיה עוסק בתורה תמיד ולא היה משתדל במצות המעשיות אין לו שלמות כלל, וקרוב הוא שיכפור כיון שאינו מעיד במעשיו על האלקות, והדעות האמיתיות אין מתקיימות אלא בפעולות, ומטעם זה תזכיר התורה תמיד בספור קצת המצות "אני ה' אלקיכם". (שם יט ד)

אשר לא יקים - ...אשר לא יקים המצות בלבו, כלומר שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת אחת מהנה לא נעדרה שאין בה תועלת הגוף והנפש, ושאין בכלן מצוה אחת לבטלה, זהו "אשר לא יקים לעשות אותם", שיקיים בלבו אמונה חזקה שראוי לעשותם, כי כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת... (דברים כז כו)

עיקר התורה והמצוה היא האמונה, כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב, והוא שיאמין אדם שיש לעולם בורא, נמצא, יחיד, והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט... ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה, שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם כדי שינבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת היא הצלחת נפשו של אדם, בה יוושע תשועת עולמים, בה ילמד ליישר מעשיו...

וכדי להודיע שהאמונה עיקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצוות בנויות ומיוסדות עליה, שכן דרשו חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, "וצדיק באמונתו יחיה"... ועם האמונה יזכה לעולם הבא, שעל זה אמר חבקוק "יחיה".

ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר וידבר בה... כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד, ויאמינוהו בכל דבריו... מדת האמונה נמשכת מן האמת שהוא הקב"ה, ולפיכך כל מי שיחפוץ קרבת אלקים יצטרך שינהוג במדת האמונה במשאו ומתנו. כענין שנאמר, "שכן ארץ ורעה אמונה". וענין האמונה הזאת ענין מושכל, כי מדרך השכל יש לו לאדם להתבונן כי ראוי שיספיק לו שלו, ואין לו כלום במה שיש לזולתו.

והנה הנביאים כולם פה אחד היו מוכיחים לישראל במדת האמונה, ובפרשה אחת התחיל ירמיה ע"ה בענין הקרבנות וחתם במדת האמונה, לפי שרצה להודיעם כי לא לרצון יהיו להם הקרבנות כיון שהאמונה נעדרת מהם... והרבה נסים נעשו לישראל שהם מיוסדים על יסוד האמונה, שהרי ירידת המן היתה מכח האמונה, שכתוב, "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", הנסיון הזה לראות אם יעמדו על יסוד האמונה. וכן ענין מי מרה שהיו מתוקים וחזרו למרים, וכל זה נסיון לראות היעמדו על יסוד האמונה. והנה משה שלם במדת האמונה הזכיר בו הכתוב "ויהי ידיו אמונה", ולפי שהיה דבק באמת הנקרא אומן, על כן הוא נקרא אומן, כדכתיב "כאשר ישא האומן את היונק", וכאשר חטא בצור תפס עליו בחסרון אמונה. ובמדרש "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", אל תקרי אמונים, אלא שאומרים אמן... ולפי המדרש הזה בשביל המדה הזו של עניית אמן נקראו ישראל צדיקים, שנאמר, ויבא גוי צדיק.

בא וראה כמה גדול כחה של אמונה, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר "ויאמן העם". אף בגאולה העתידה עתידין ישראל להגאל בשכר האמונה, שנאמר, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". (כד הקמח אמונה)

ה' מי יגור באהליך וגו'... דוד סדר במזמור י"א מצוות ומכללם האמונה, וידוע כי כל המצוות תלויות באמונה, שאם אין אדם מתנהג באמונה עם חבריו בכל דבריו או במשאו ומתנו הנה חסר אמונה בהקב"ה...

כל עיר שמתנהגין שם באמונה עוונותיה נמחלין, שכן אמר הנביא, "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא, ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". וכיון שהודיענו חבקוק שהאמונה כוללת התורה ועמה יזכה האדם לחיי העולם הבא, יש להבין מזה שעם הפך האמונה יבטל אדם כל התורה ויפסיד חיי העולם הבא. ומה הוא הפך האמונה, זהו עוון הגזל המקטרג האדם ומחריב נפשו. ואין צריך לומר מי שאינו נזהר להביא חוקו בענין המס עם יתר חבריו אנשי מקומו שהוא גוזל את הרבים, ומראה בעצמו שאין לו אמונה ושאינו מאמין בעונש ושכר, והוא סבור שאין שם השגחה פרטית, ומגלה בדעתו שגונב דעת העליונה... (שם גזל)

העיקר הראשון מעיקרי אמונת התורה הוא להאמין במציאות השי"ת, כי זה כל האדם, ולכך נוצר שיאמין שיש בעולם נמצא בורא יחיד קדמון, ראשית לכל ראשית ואחרון לכל אחרית, והוא יתברך מחויב המציאות, מה שאינו כן בשאר הנמצאים... והוא מצות עשה שבתורה שנאמין במציאותו, כי הוא הנמצא יתברך אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים... ובכלל העיקר הראשון הזה שהוא אמונת מציאותו יתברך הוא, שנאמין על שלטונו בשלשה זמנים, היה הוה ויהיה... (שם מציאות השי"ת)

דבר ידוע כי הדעות האמיתיות כגון אמונות חדוש העולם, ודעת ההשגחה הפרטית במין האדם, וכן דעת שהשכינה דבקה בישראל, הדעות האלה וכיוצא בהן לא תשלמנה כי אם בפעולות שיעשה האדם בידים, ועם הפעולה תהיה הדעת ההיא קבועה בלב. דעת אמונת החדוש צריכה לפעולה והיא מצות השבת, שעם הפעולה ההיא תשלם פעולת אמונת החדוש. וכן דעת ההשגחה הפרטית הדבקה במין האדם צריכה לפעולה, והיא מצות המזוזה, שמתוכה יתבאר לאדם ענין השמירה וההשגחה העליונית הפרטית המקיפה את האדם, ושאין העולם השפל נמסר לכוחות העליונים כדעת חכמי המחקר. וכן דעת רז"ל שהשכינה דבקה בישראל, ושהיא מקפת כל הקצוות צריכה לפעולה, והיא מצות תפילין... (שם תפילין)

הוי שקוד ללמוד תורה וגו', יאמר, אף על פי שיש לך אמונה אמיתית טובה ובאה לך מצד הקבלה שקבלת כן מאביך ומאיש לאיש עד משה מסיני, אף על פי כן לא תספיק לך אמונה זו עד שתהיה לך האמונה מצד החכמה והידיעה, כי מי שיש לו אמונה מצד הקבלה, קרוב הוא כשישמע דברי הכופרים המחפאים דברים על ה' שיטה לבו אחר דעתם, ולכך תצטרך להאמין מצד הידיעה והחכמה, וכאשר תשמע דבריהם תכין לך הדרך מצד החכמה ולהשיב עליהם ולסתור אותם בראיות שכליות, ואין צריך לומר שלא תטה אחריהם. (פרקי אבות פרק ב משנה יט)

דרשות הר"ן:

ואמנם שהתכונות הלבביות שורש העבודות כולן מבואר בחיפוש, כי מצוות התורה נחלקות לג' חלקים, חלק מהן נתלה באמונות ודעות בלבד, כהאמונה במציאות השי"ת ושהוא משגיח, וגמול ועונש, וכל מה שהוא ממין המצות אלו, אין ספק שהלב התחלה ושורש להם ושרשם, עד שכמעט הן בלתי יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אבל התחלתם ותכליתם בו, וזה החלק אינו רושם הגוף אלא במקרה. החלק הב' הן המצות המדותיות כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב...

וכך מצינו במעמד הר סיני שזכו כל ישראל להשגה עצומה, עד שבשתי דברות ראשונות לא הוצרכו שמשה יגיד להם, כי הם השיגום כמו שהשיגם משה... וזו מדרגה גדולה בנביאים שתהיה נבואתם מבוארת, כאשר העיד השי"ת על אדון הנביאים "ובמראה ולא בחידות". ועם היות שלא היו כל ישראל שלמי החכמה והמדות, השיגו עתה זאת ההשגה לקיום התורה, שאילו לא השיגו הם בנבואה לא היתה האמונה במשה שלמה, כי לא אמת דבריו אלא כפי מה שראו באותותיו, ואם יקום נביא אחד ויתנגד לדבריו ויתן אות, היינו צריכים להעריך אותות משה עם אותותיו ותהיה התורה בספק, אבל עכשיו שראינו בעינינו השגת משה, וכי השגנו אנחנו עמו, ונתבררה אצלנו השגתנו והשגתו, אין אנו צריכים לנבואתו אות או מופת, וכיון שנתבררה אצלנו נבואתו שהיא אמת, ושהוא ניבא שהתורה הזאת לא תשתנה לעולם, לא נביט לדברי האומר להיפך, שנתברר לנו באור שלם שהוא משקר... וכמו שנצטווינו ללכת אחר הסכמת ז"ל במשפטי התורה, כן נצטוינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות וממדרשי הפסוקים יהיה מאמר מצוה או לא, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מביאורי המצות הוא אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא, כבסנהדרין פרק חלק... (דרוש ה')

...לדעתי אין המצוה הראשונה שהיא אנכי ה' אלקיך מצוה להאמין שיש עילה וסבה שהוא פועל לכל הנמצאים, כמו שכתב הרמב"ם, ואין לשון הפסוק מורה על זה כלל, עם היות שהוא בכלל דבריו, אבל עיקר המצוה לדעתי, להאמין בכלל שיש תורה משמים, ושדבר ה' מגיע אלינו, ולפיכך פתח ואמר, "אנכי ה' אלקיך", והשם הנכבד הזה מד' אותיות הורה על עילה מחוייבת המציאות, וזה לא בא על צד המצוה, אבל על צד הדבר הפשוט שהיו מודים כבר, אבל מה שמחדש להם עכשיו ומצוה שיאמינו בו הוא, שאמר כמדבר בעדו אני הוא אותו מחוייב המציאות מנהיגך, וזה פירוש המלה "אלקיך", והוא שורש המצוה הזאת, שנאמין שמאותו שאנו יודעים שהוא מחוייב המציאות, ושהשכל הנטוע באדם מחייב זה ואי אפשר לחלוק עליו בשום פנים, שממנו מגיעים אלינו מצות ואזהרות, והוא בכלל לומר שנאמין שהוא מנהיגנו ומזהיר אותנו. (דרוש ט)

ספר העקרים:

ידיעת העקרים והבנת ההתחלות שעליהם דרכי יסודי הדתות קלה מאד מצד אחד וקשה מצד אחר. קלה לפי שכל האנשים הנודעים כיום הם בעלי דת, ולא יצויר שיהיה אדם בעל דת אם לא ידע עקריה... וקשה מצד שלא מצינו לחכמים שדברו בעקרי הדתות דבור מספיק, וכן לא יהיו מסכימים בעקרים ובמספרם, ולא אחד מהם שם לבו לבאר עקרי הדת האלקית בכלל, שלא יתכן תורה אלקית זולתם. (הקדמה)

החקירה מן העקרים חקירה מסוכנת מאד, לפי שהדתות אף אם יסכימו בענינים הכוללים, כמו מציאות השם ושכר ועונש ודומיהם, הנה הם חולקות בענינים החלקיים, ולזה יתחייב בהכרח שיהיו לדתות עקרים חלקיים בהם תבדל הדת האלקית אחת מזולתה. ובחקירה מן הענינים החלקיים סכנה עצומה, לפי שכל מי שיכחיש אחד מעקרי הדת החלקיים הנה הוא יוצא מכלל בעל דת ההיא, כי מי שיכחיש נבואת משה ושליחותו, הנה הוא כופר בתורת משה בלי ספק, אף על פי שאינו עקר כולל לתורה אלקית....

וכן ביאת המשיח, שהרמב"ם ז"ל מנאו אחד מעקרי תורת משה, לפי דבריו יהיה הכופר בו מכלל הכופרים בעקרי תורת משה היוצאים מכלל הדת שאין להם חלק לעולם הבא, וזה דבר מתמיה, שהרי מצינו בגמרא סנהדרין פרק חלק דעת רבי הלל, שהוא מחכמי ישראל, האומר שאין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה מלך יהודה, ואם החכם הזה יוצא חס ושלום מכלל ישראל כדעת הרמב"ם, למה הזכירוהו בגמרא? ועוד הזכירוהו בשם רבי? ויש משיבים שלא היה כופר בעיקר המשיח חלילה, אבל לדעתו אין למשיח הכרח מן הפסוקים... אבל אין משמע כן בגמרא... אלא שבלי ספק לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, אף על פי כן לא נמנה בכלל הכופרים, לפי שביאת המשיח אינה עיקר לתורת משה, כדברי הרמב"ם, כי כבר תצוייר מציאותה זולתו, אך היא אמונה ראויה לכל בעל דת אלקית להאמינה, אף על פי שאינו עקר לדת... (מאמר א פרק א)

ומה שראוי שנאמר בזה ללמד זכות על חכמי ישראל המדברים בזה וכיוצא בו הוא, כי כל איש ישראל חייב להאמין שכל מה שבא בתורה הוא אמת גמור, ומי שכופר בשום דבר ממה שנמצא בתורה עם היותו ידוע שזהו דעת התורה נקרא כופר, כמו שאמרו רז"ל בפרק חלק, שכל האומר כל התורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו, עליו נאמר "כי דבר ה' בזה", והוא בכלל האומר אין תורה מן השמים. אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה, ויאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוק הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת ברי תכריח התורה להאמינו... אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אף על פי שהוא טועה בעיונו והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה. וזהו דעת קצת חכמי ישראל הראשונים, האומרים שהיה סדר זמנים קודם לכן, שאלו יאמרו שאין התורה מכרחת להאמין שהזמן מחודש.... אבל כל דבר שיצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שלא יצוייר מציאותו אצל הטבע, כתחיית המתים וכל הנסים שבאו בתורה, ראוי ומחוייב להאמין בהם, אבל דעת כוזב שלא יצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שבא בתורה בפירוש, כמו "ומלתם את ערלת לבבכם", אין ראוי להאמינו כפשוטו, ויפרשו הפסוקים באופן מסכים אל האמת... וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל, שאפילו המבין עיקר מעקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו אין ראוי לקראו מין... ובעבור זה המאמין בתחיית המתים שלא יתקיימו האנשים שיחיו לעולם בגוף ונפש אבל יחזרו לעפרם כמו שהוא דעת הרמב"ם ז"ל באגרת תחית המתים, אף על פי שזה בחלוף האמת לפי סברת הרמב"ן ז"ל, אין זה כופר בעקר תחית המתים חלילה... (שם פרק ב)

עקר: שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו, כמו שהעקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו... ומזה הצד יפול זה השם על השרשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מענינו שהוא עקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלקית זולתו. ולפי זה ראוי שנחקור אי אלו הדברים שראוי שיהיו עקרים בדת האלקית. והנה הרמב"ם ז"ל שם אותם י"ג עקרים... ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעקרים, שאף אם הם אמונות אמתיות ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעקרים, כי לא תפול התורה האלקית בכללה אם יאמין חלופם. ויותר קשה מזה שמנה הרב ז"ל בעקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצוה ממצות התורה... מכל מקום אינו עקר שתתלה בו התורה בכללה... ויותר קשה מזה שלא נמצא לרז"ל בזה דבור מבואר, והיה ראוי שידברו בעקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלקית, אחר שעקר ההצלחה האנושית וגמול הנפשות תלוי בהם, כמו שדברו בשאר נזקי האדם ודיני ממונות שהם הנהגת הגוף בלבד ותיקון הקבוץ המדיני בהם. (שם פרק ג, וראה שם עוד קושיות)

  הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלקית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלקית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים, ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לתורות האלקיות... ותחת כל עקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא, כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן, ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן, ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף ובעולם הבא לנפש. ומאלה הג' עקרים הכוללים משתרגים סעיפים וענשים לתורות האלקיות או המתדמות באלקיות על זה הדרך. כי תחת עקר מציאות השם הוא הרחקת הגשמות שהוא עקר פרטי לתורת משה, והאחדות. ותחת תורה מן השמים הוא נבואת משה ושליחותו, ותחת ההשגחה והשכר והעונש הוא ביאת המשיח, שהוא עקר פרטי לתורת משה לפי דעת הרמב"ם ז"ל. ולפי דעתנו אין ביאת המשיח עקר, ואם הוא עקר איננו פרטי לתורת משה, כי גם האחרים עושים ממנו עקר לסתור תורת משה, והוא עקר פרטי להם, שלא יצוייר מציאות דתם זולתו... והמורה על היות ג' העקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה ג' ברכות, שהם מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד ג' עקרים הללו, להעיר לב האדם, כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני השם, כי ברכת מלכיות היא כנגד עקר מציאות השם... (שם פרק ד)

אמונת החדוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלקית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו, אבל איננה עקר מעקרי התורה האלקית שלא יצוייר מציאות תורה אלקית זולתה, ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חדוש יש מאין ולשומו עקר לתורה, כמו שחשבו הרבה מן החכמים, לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמין אריסטו לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב ולא לברא נמלה בעלת ארבע רגלים לבד, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה לנחש כהרף עין... מכל מקום מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נברא ונתחדש העולם בעת שרצה השם וכמו שרצה, לא יכחיש זה הדעת נסי התורה ומופתיה, כי כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה בשינוי טבעו ומנהגו של עולם לא היו יצירה יש מאין אלא יש מיש... (שם פרק יב)

אין כל דת שמחזקת בשלשת העקרים הללו שזכרנו, שהם מציאות השם ושכר ועונש ותורה מן השמים שהם עקרים כוללים לדת האלקית כמו שאמרנו היא אלקית על כל פנים שהמאמין בה יקרא מאמין בתורה אלקית ויהיה לו חלק לעולם הבא, לפי שאינו מודה בתורה אלקית כמו שראוי. ואולם המודה בהם עדיין אין לו חלק לעולם הבא עד שיודה בהם ובשרשים הנתלים בהם והמסתעפים מהם, כי כל הכופר באחד מן השרשים כאלו כופר בעקר שהשורש ההוא מסתעף ממנו. כי המאמין בעקר הראשון שהוא מציאות השם, צריך גם כן שיאמין שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף, וכיוצא באלו שהם שרשים יוצאים מן העקר הזה או נתלים בו. וכן מי שיאמין תורה מן השמים שהוא העקר הב', צריך שיאמין מציאות הנבואה ושליחות השליח... כן מי שיאמין שהשי"ת גוף, הנה הוא כופר בעקר שהוא מציאות השם, לפי שהאמנת מציאות השם היא, שיאמין שיש שם נמצא מחוייב המציאות ממציא כל הנמצאים וכלם מושפעים מאתו וצריכין לו, והוא אינו צריך אל דבר זולתו, ואם היה המחוייב המציאות גשם היה צריך אל אחר, לפי שכל גשם מורכב, כמו שבאר הרב המורה בהקדמה כ"ב, וכל מורכב צריך אל מרכיב ופועל אחר יחייב חבור חלקיו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו, אלא בזולתו... (שם פרק יג)

וראוי שנבאר עתה דרך ידיעת השרשים המסתעפים מן השלשה עקרים הללו כדי שיוודע הכופר בעקר או המודה בו. ונאמר ראשונה שאין ראוי שימנה בעקר ולא בשורש שום מצוה ממצות התורה, כי העובר על מצות התורה הנה הוא בכלל פושעי ישראל וראוי לעונש שנכתב בתורה על אותה מצוה, אבל אינו יוצא מכלל בעלי התורה ושיהיה נמנה בכלל הכופרים בתורה שאין להם חלק לעולם הבא... ולזה לא נמנית הקבלה עקר או שורש לתורה מן השמים, כלומר שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות וחכמי הדת, אף על פי שהיא הכרחית לתורה אלקית, לפי שהיא מצוה פרטית, ולזה לא היה ראוי גם כן למנות שורש ולא עקר שלא תנוסח התורה ולא תשתנה, אם היא מצוה פרטית כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אלא שהאמת היא שאינה מצוה, אבל הוא דעת נמשך לשורש שליחות השליח כמו שיתבאר.

ומה שנמנה האחדות בשורש אף על פי שהיא מצוה פרטית, לפי שבהאמנת האחדות שני דברים, אם שנאמין שהשי"ת אחד ואין שני שוה ולא דומה לו, ואם שנאמין שהמחוייב המציאות עם שהוא אחד בלי שום הרכבה כלל, הנה הוא אלקינו, רוצה לומר סבת כל הרבוי הנמצא, ומן הצד האחד הוא שורש מסתעף מעקר מציאות השם, ומן הצד האחר הוא מצוה פרטית שנצטוינו עליה, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"... (שם פרק יד)

השרשים הנתלים בשלשת העקרים שזכרנו והמסתעפים מהם הם שמונה, כי מן העקר הראשון שהוא מציאות השם יסתעפו ממנו ארבעה שרשים כוללים כל הדברים הנתלים במציאות השם, שהוא מחוייב המציאות, והם האחדות על הדרך שכתבנו, ושאינו גוף ולא כח בגוף, ושאין לו התלות בזמן, ושהוא יתברך מסולק מן החסרונות, וכל אחד מאלו הארבעה שרשים מבואר מענינם שהם מתחייבים לעיקר מציאות השם, כי אם לא יהיה הוא יתברך אחד בלי שום הרכבה לא יהיה מחוייב המציאות, וכן אם יהיה גוף או כח בגוף, וכן אם יהיה לו התלות בזמן שיהיה נמצא בזמן זולת זמן יהיה הזמן קודם לו או מתאחר לו כמו שיבא, ולא יהיה גם כן קדמון ולא נצחי, ולזה מנינו זה השורש שאין לו התלות בזמן, ולא מנינו הקדמות כמו שמנה הרמב"ם ז"ל... וכן שמנו שורש אחד שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, לבאר שמחויב המציאות לא יפול עליו השינה והשכחה והליאות ודומיהן, ולכלול בזה שכל התארים שיחוייב שימצאו לו יתברך, כמו היכולת והרצון וזולתם מן התארים, שאם לא נמצאו לו היה חסר, הנה אמנם ייוחסו אליו יתברך בצד שלא יקרה מזה חסרון בחקו, ואולם על איזה צד אפשר שייוחסו אליו אלה התארים וזולתם, הנה זה ממה שנבאר במאמר השני בעזרת הצור...

והשרשים הנתלים בעקר השני שהוא תורה מן השמים ומסתעפים ממנו הם שלשה, שהם ידיעת השם, והנבואה ושליחות השליח... כי אם אין השם יודע הנמצאות השפלות לא תהיה שם נבואה מאתו ולא תורה מן השמים, ואף אם יהיה יודע הנמצאות השפלות איננו מחוייב שתגיע תורה מן השמים, אם אין שם נבואה ומדע מגיע מהשם לאדם, ואף אם תהיה שם נבואה להודיע העתידות או לצוות את האדם צוויים פרטיים שיעשה הוא ובניו ובני ביתו אחריו, כמו שצוה לאברהם מצות המילה, לא יתחייבו האנשים להשמע אליו אם לא יתאמת היותו שליח הא-ל לצוות את האנשים צווים אלקיים, ולזה היה התאמתות שליחת השליח עיקר כולל לכל הדתות האלקיות, כי כשיתאמת שליחות השליח, הן שיהיה השליח גדול במדרגה יותר מאד, הן שלא יהיה באותה מדרגה, יהיה אפשר שינתן על ידו סדור אלקי כולל ומספיק להגיע האנשים אל ההצלחה הנצחית, וזהו ענין תורה מן השמים. ולזה לא מנינו נבואת משה בכלל העקרים ולא בשרשים כמו שעשה הרמב"ם ז"ל, כי אין ראוי למנות עקר אלא מה שלא ידומה תורה אלקית זולתו... ואולם למה מנינו תורה מן השמים עקר והנבואה שורש נמשך אליה, זה יתבאר במאמר הג' בעזה"י.

והעקר השלישי שהוא השכר והעונש, הנה השורש הקודם לו והמתחייב אליו בהכרח הוא ההשגחה, וזה כי אף על פי שכבר קדם לנו שורש הידיעה, ושהא-ל יודע מעשה בני האדם ומסדר עניניהם בתורה מן השמים באופן שיתקיים קבוצם ויתוקן היותם, כבר היה אפשר לו כי להיות האדם פחות ונבזה בעיני השם, יהיה הפרט משולח ונעזב ובלתי נגמל על מעשיו הפרטיים אשר בינו לבין קונו, אלא מצד היותו חלק מן הכלל לא בבחינת הפרט מצד עצמו, ולזה שמנו ההשגחה שורש קודם לשכר ועונש, להעיר שההשגחה האלקית היא על כל פרט ופרט לתת לו עונש ושכר אף על הדברים שהם בינו לבין השם, וכל שכן על הדברים שהם בין אדם לחבירו... (שם פרק טו)

...ולזה אי אפשר שישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף אחר שנתאמתו במעמד ההוא שני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים, האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלקים אומר להם עשרת הדברים, והשני ששמעו את הקול אומר למשה "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה" וגו', ובזה נתאמת להם אמות עצמי כי משה היה שליח להנתן תורה מתמדת לדורות על ידו. וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח. כי הנביא אמות נבואתו הוא אם בהגדת העתידות שלא יפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשיית אותות ומופתים, והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך מצוה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר... (שם פרק יח)

האמונה בדבר היא הצטיירות הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יודע דרך האמות בו, כמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות... והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל או לאנשים רבים גדולי הפרסום הושג הדבר ההוא או כיוצא בו בזמן מה בחוש, ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מאב לבן. וזה ודאי ראוי להאמין בו קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא אף על פי שלא יאמתהו השכל, כמו מה שנתאמת בנסיון היות השי"ת מנבא למי שירצה מבני אדם מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רז"ל היותן הכרחיות להמצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה... (שם פרק יט, וראה עוד ערך קבלה)

כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתישבת בלב ותפול האמונה בו בתכלית החוזק, ובעבור זה רצה השי"ת שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו, אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול... כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו בו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו, ובעבור זה לא נתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב שיצוה אותה את בניו ואת ביתו אחריו שישמרו דרך ה', כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, כבר היה אפשר שיפול איזה חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים להיות המקבלים יחידים... (שם פרק כ)

האמונה בשם יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני, וזה דבר אימת אותו הנסיון, לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלקי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות, כי נמצא לנביאים גזרו אומר ויקם להם השם בכל היוצא מפיהם, תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו...

והביא ראיה אל היות הדבקות הזה מושג בחיים מקבלת התפלה שהשם מקבל תפלת המתפללים לפניו לשנות טבע המציאות ומנהגו, וזהו שסמך אל זה "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו", וכל זה ראיה כי האמונה בשם ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שיכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלה על ידי האמונה במדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, ועל כן ימשול בהם, ובעבור זה נשתבח אברהם אבינו ע"ה על האמונה, אמר הכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו), ונענשו משה ואהרן על אשר לא האמינו, אמר הכתוב "יען לא האמנתם בי" וגו' (במדבר כ')... ונאמר (דה"ב כ') "האמינו בנביאיו והצליחו", שיורה כי האמונה סבת ההצלחה, וכן היא סבת החיים הנצחיים, כמאמר חבקוק "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב')... ולזה תמצא האותות והמופתים נעשים לבעלי האמונה לא לבעלי הידיעה המחקרית, להורות כי האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית ומן הדברים הטבעיים, ולזה יושג על ידה הדבקות האמתי בחיים ואחר המות כמו שכתבנו, ושזה למעלה מן הדברים הטבעיים. (שם פרק כא)

...וזה דבר לא יספק בו שום אדם, כי האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח היא האמונה בדבר האמתי, שהוא אמת בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא, ואם כן ראוי לשואל שישאל ויאמר, מהיכן יודע אם הדבר שתבא האמונה בו הוא אמתי בעצמו כדי שנאמין אותו אמונה שלמה, או איננו אמתי כדי שנרחיק האמנתו, ואם נאמר שזה יושג מצד עיון השכל אם כן תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה, וזה הפך מה שהונח למעלה, וזה ספק חזק ראוי שנשתדל בהתרתו...

ובמין השני הזה מן הנמנעות אפשר שתבא אמונה בו, אחר שאפשר לשכל לצייר מציאותו, ועל כן נאמר כי כל מה שאפשר שיצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שיהיה נמנע אצל הטבע, אפשר שתבא האמונה בו, בשכבר נמצא זה בעבר או שהוא נמצא עתה או שימצא בעתיד, וכל שכן שאם העיד על זה הנסיון, אף על פי שיכחיש השכל אמות מציאותו מפני שלא ידע סבתו שהוא אפשר שתבא האמונה בו, כמו משיכת אבן המגניטס את הברזל, שלא יוכל השכל לתת סבת מציאותו אבל יכחישהו, ואולם אחר שהעיד עליו הנסיון והוא דבר שיצוייר מציאותו בשכל, אף על פי שלא ידע השכל לאמת סבת מציאותו, הוא אמת בלי ספק, וכן מה שהעיד עליו החוש ממיני הנפלאות כתחיית המתים על ידי אלישע הנביא בחייו ובמותו... (שם פרק כב)

האמונות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה שהן נמשכות לשלשה עקרים שהנחנו, אף על פי שאינן שרשים אליהם הן שש, האחת מהן היא חדוש העולם יש מאין, וזה מבואר מענינם שהיא אמונה כוללת לתורה אלקית בכלל ולתורת משה בפרט, אף על פי שאינה שורש אליה ולא עקר, כי כבר תצוייר תורה אלקית בכלל ותורת משה בפרט מבלי ציור החדוש יש מאין, כמו שבארנו בפרק י"ב, אבל הוא ענף מסתעף מן העקר הראשון שהוא מציאות השם, וזה, כי אחר שבארנו שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, אם לא היה יכול לברוא יש מאין יהיה זה חסרון בחקו, שאין לומר שלא יפול תחת היכולת לברוא יש מאין אלא יש מיש, כי אחר שיצוייר מציאותו אצל השכל כבר אפשר שתבא האמונה בו ויפול תחת היכולת בבלתי תכלית...

והאמונה השנית היא מדרגת נבואת משה רבינו שהיא למעלה ממדרגת כל הנביאים שהיו ושיהיו, וזה כי אף אם אינה הכרחית לתורה אלקית בכלל ולא לתורת משה בפרט, מכל מקום אחר שנזכר בתורה בפירוש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד), פירוש שלא קם ולא יקום, להורות על מעלת התורה שנתנה על ידו, הנה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, והיא אמונה מסתעפת מתורה משמים.

והשלישית היא אמונה בשלא תנוסח תורת משה ולא תשתנה ולא תומר בזולתה על ידי שום נביא, וזאת האמונה אף על פי שאינה הכרחית לתורה אלקית בכלל ולא לתורת משה בפרט כמו שבארנו, הנה הוא ענף מסתעף משליחות השליח, ועל כן ראוי שיאמין כל בעל תורת משה על הדרך שנבאר.

והרביעית היא האמונה בשהשלמות האנושי יושג במצוה אחת ממצות תורת משה, שאם לא כן תהיה תורת משה מרחקת את האדם מהשגת השלמות האנושי, אשר כנו אותו רבותינו ז"ל בחיי העולם הבא, וזה כי אחר שעל ידי תורת בני נח היו האנשים משיגים מדרגה מה ממדרגות העולם הבא, כאמרם ז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, רצה לומר המקיימים שבע מצות בני נח, ואם היה צריך כל בעל תורת משה כל רבוי המצות שבאו בה כדי להקנותו המדרגה ממדרגות חיי העולם הבא, היתה תורת משה מרחקת את האדם מקניית השלמות יותר ממה שהיתה מקרבת אותו...

והחמישית היא אמונת תחיית המתים, וזאת התחיה יש מרבותינו שאומרים שאינה אלא לצדיקים גמורים בלבד, ואחר שאינה מדרגת שכר מיועד לכלל האנשים, כי אי אפשר לכל האנשים להיות צדיקים גמורים, יהיה הכופר בה ככופר באחד מן הנסים הגדולים הנעשים לצדיקים הנכנסים תחת היכולת, ויהיה ענף מסתעף מן העקר הראשון. ואם התחיה היא כוללת כדעת קצת החכמים, יהיה כופר בה כופר בחלק מן השכר והעונש המיועד לכלל האנשים או לכלל האומה, אבל אינה עקר ולא שורש לא לתורה אלקית בכלל ולא לתורת משה בפרט, לפי שכבר יצוייר מציאותה זולתה, כי אחר שהמאמין יודה בשכר והעונש בכלל, הן גופיי ובעולם הזה או רוחני ובעולם הבא, אין הכופר בה כופר בשורש ולא בעקר מתורת משה, ואולם היא אמונה מקובלת באומה יחוייב להאמינה כל בעל תורת משה רבינו כמו שיתבאר. וכן אמונת ביאת המשיח על זה הדרך היא, כי הוא ענף מסתעף מן העקר השלישי שהוא השכר, והיא אמונה מקובלת באומה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה כמו שיתבאר...

ולא מנינו בכלל האמונות הללו האמונות הנתלות במצות פרטיות, כמו התשובה והתפלה וזולתם, ולומר שראוי להאמין שהשי"ת שומע תפלת הצועקים לפניו, וכן שהוא מקבל בתשובה לשבים אליו, וכיוצא באלו האמונות התלויות במצות מיוחדות, לפי שאין ראוי למנות שום מצוה באמונה יותר מזולתן. גם לא מנינו אמונה היות השכינה שורה בישראל והיות האש יורדת מן השמים על מזבח העולה... לפי שאלו נכללות באמונת הנסים והנפלאות שהיו בתורה בכלל, ואין ראוי למנות אלו יותר משאר הנסים כאמונה בקריעת ים סוף... כי כל זה בכלל האמונה בתורה ובכל הנסים המסופרים בה... (שם פרק כג)

וראוי שנעיר בכאן על ספק אחד אפשר שיסופק על האמונה הנופלת בדתות, והוא זה, אם הבעל דת מצד היותו בעל דת רשאי או מחוייב לחקור על עקרי דתו ואמונתו אם הם אמתיים ומסכימים למה שהנחנו מעקרי הדת האלקית אם לאו, ואם הוא רשאי לחקור, האם הרשות נתונה בידו לבחור הדת שיראה לו יותר אמתית מזולתה אם לאו.

והנה יתחייבו לשני חלקי הסותר הרחקות עצומות, ראשונה שאם נאמר שהבעל דת מחויב לחקור על עקרי דתו או רשאי להבחין בין עקרי דתו ובין עקרי דת אחרת, יתחייב שלא יהיה שום בעל דת קיים באמונתו, ולא יהיה אם כן ראוי לקבל שכר על האמונה אם לא יהיה קיים בה ובלתי מסופק בה כלל, אחר שלא תקרא אמונה אלא כשלא תשער הנפש בסתירתה כמו שבארנו (לעיל י"ט), ואם יחקור הרי זה מראה שהוא מסופק בה, ואם נניח שהוא רשאי לחקור, הנה כשחקר והבחין בין עקרי דתו ועקרי דת אחרת ומצא עקרי הדת האחרת יותר אמתיים, האם הוא רשאי להמיר דתו בזולתה? ואם הוא רשאי יתחייב שלא יהיה שום בעל דת מצליח ולא נושע באמונתו. וזה כי כשיבחין בין עקרי דתו ועקרי הדת האחרת וימצאם יותר אמתיים מעקרי דתו, וימיר דתו בדת האחרת, עדיין אי אפשר לו להיות קיים באמונת הדת ההיא האחרת אשר בחר לנחלה לו, כי אפשר כשיחקרו ויבחין בין אותה הדת השנית ובין דת שלישית אחר שימצא עקריה יותר אמתיים, ויצטרך להמיר השנית בשלישית, וכן על זה הדרך השלישית ברביעית וכן לבלתי תכלית, ולא יהיה אם כן שום בעל דת קיים באמונתו עד שתשלם חקירתו בכל הדתות שבעולם, ויבחר אחת מהן על כלן, ואולי תהיה דת אחרת בקצוות הישוב אשר לא תודע אליו, והיא תהיה היותר אמתית מכולן... ולזה יתחייב שלא יהיה שום בעל דת רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו כדי שיאמין אמונה בלתי מסופקת, ואם נאמר שלא יהיה הבעל דת רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו יתחייב מזה אחד משני דברים, אם שיהיו כל הדתות מביאות אל ההצלחה האנושית ולא יהיה יתרון לאחת מהן על האחרת בשכר והעונש, אחר שאין שום בעל דת יכול לחקור עקרי דתו ולא להמיר אותה בזולתה, וזה מגונה מאד שיהיו הדתות שהן חולקות האמת והשקר, כחיוב והשלילה בשניות והיחוד מביאות אל ההצלחה בשווי, ואם נאמר שלא יביאו שתיהן אל ההצלחה אלא האחת מהם בלבד, יתחייב שקר עצום, והוא שיהיה הא-ל מעוות משפט להעניש בעלי הדת המזוייפת המתדמה באלהית, עם שאין רשות ביד המאמין בה לזוז הימנה ולא להמיר אותה בזולתה ולא לספק בה כלל...

ונאמר כי אם היו כל הדתות הנועדות בעולם חולקות זו על זו בשכל אחת תאמר על חברתה שאינה אלקית, היה הספק הזה חזק מאד קשה ההסרה, ואולם אחר היות כל הדתות מסכימות באחת מהן שהיא אלקית, אלא שהן חולקות עליה בשיאמרו שהיתה זמנית וכבר עבר זמנה, הנה נאמר שהוא ראוי לכל בעל דת לחקור על עקרי דתו ואמונתו. וזה אם בדתות החולקות על הדת האלקית זה מבואר מאד בהן, כי אין ראוי לשום אדם להתפתות להאמין דבר כנגד הדת שהוא מסוכם עליה היותה אלקית, אלא אחר חקרו על הדת ההיא השנית או השלישית ועל עקריה על הדרך שבארנו בפרק י"א, ואם בדת האלקית גם כן ראוי לבעל הדת ההיא לחקור עליה אם היא זמנית או נצחית, ובאיזה דבר ממנה אפשר שיבא השנוי אם יתבאר שאינה נצחית. ובעבור זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק מ' מן חלק ב' מספר המורה שכל בעל דת ראוי לו לחקור על דתו...

ועל כן אני אומר כי בחינת הדת היא מהשני צדדין כמו שכתב הרב ז"ל על הדרך שאבאר, וזה שיבחנו תחלה עקרי הדת ההיא אם הם מסכימים לעקרי הדת האלקית שכתבנו, ויבחנו השרשים המסתעפים מהם על הדרך שבארנו בפרק ט"ו, ואם תמצא הדת ההיא מסכמת או בלתי חולקת על העקרים והשרשים, ועם זה תשתדל להסיר העוול מבין אנשי המדינה ולהעמידם על דעות אמתיות רחוקות מן הדמיונות הנמצאות לנשים ולעמי הארץ ותעורר אותם על השלמות האנושי, הנה זה אות היותה אלקית. וכיוצא בזה אמרו רז"ל בתורת כהנים "ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול בתורה. הנה בארו מזה, שהתורה האלקית ראוי שתכלול שני אלו הענינים, אם הסרת העוול והחמס מבין אנשי המדינה הנרמז ב"ואהבת לרעך כמוך", ואם הערת האנשים אל השלמות האנושי, הנרמז בפסוק "זה ספר תולדות אדם", כשכתוב בו "ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו"... (שם פרק כה, וראה עוד ערך דת)

מה שראוי שיאמינהו כל בעל דת בעקר הזה שהוא מציאות השם לפי מה שנתבאר במופת הוא, שיש בעולם נמצא מחוייב המציאות בעצמו, שאין לו עלה ולא דומה לו, והוא עלת כל הנמצאים ובו קיום מציאותם, ואין קיום מציאותו תלוי בהם ולא בזולתו, והוא הא-לוה ית', וזה הענין נותן הבנה ציורית למה שנתאמת במופת בפרקים שעברו. ומה שראוי שיובן מן העקר הזה הוא, כי כמו שהגדר או הרושם נותן הבנה ציורית במה שיש לו גדר או רושם, כן מלת "נמצא" במקום הזה הוא כסוג שכולל כל הנמצאים. ואמרנו מחוייב המציאות בעצמו הוא ההבדל העצמי שיש בינו ובין זולתו מן הנמצאים. והדברים הנמשכים לזה, והם שאין עלה לו ולא דבר דומה לו, ושאר הדברים אינם אלא באור חיוב המציאות בעצמו, כדי שתשלם ההבנה הציורית במה שאפשר שיצוייר ממציאותו ית', אבל לפי האמת אין זה גדר ולא רושם, כי הוא ית' אין לו גדר, כי הגדר מחובר מסוג והבדל, ומלת "נמצא" אינה סוג שתאמר על כל נשואיו ובהסכמה כמו שמדרך הסוג להיות כן, כי אין בעולם סוג יכללהו עם זולתו, כי לא יאמר "נמצא" על הא-ל ית' ועל זולתו בהסכמה, כי המציאות האמיתית היא אליו ית', ומציאות שאר הנמצאות קנויה ממציאותו... (מאמר ב פרק ו, וראה עוד אלקים-מציאותו)

אין לאיש חזקה באמונתו להיות נאמן בבריתו כשיהיה שומר ברית ותורה ועובד את ה' בהיות שאנן ושלו בביתו ורענן בהיכלו, ומעשיו מצליחים ואין פשתנו לוקה ולא יינו מחמיץ, אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן ויאחזוהו ימי עוני וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו, ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה, כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, ויבטח בהשם בכל עתותיו, כי בעת השלוה וההשקט וההצלחה יכיר שהכל בא מאתו ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי הוא יתברך הנותן כח לעשות חיל, ויבקש מלפניו להתמיד הטוב ההוא, ובעת צרה יוסיף אומץ ויבטח שיוציאהו מצרה לרוחה ויבקש מלפניו שיעשה שלום לו, ועל זה אמר המשורר, "בטחו בו בכל עת" (תהלים ס"ב)... (מאמר ד פרק מו, וראה שם עוד וערך בטחון)

עקדה:

ויכולו - העיון במציאות וטוב סדורה מועיל לחכמים להודות במציאות הסבה הראשונה, ולא בטעות המקרה ורבוי האלהויות, ודבר זה נתפרסם מאברהם אבינו... (בראשית ב א)

והתחזקות זו נמצאה באברהם יותר מכל קודמיו שהשחיתו ולא נשאו עיניהם להכיר מי בראם, ואמונתם בו היתה מצות אנשים מלומדה ומקובלת, כמו שאמר בנח, "צדיק תמים" וגו', רק בתמימות לב, שתמימות היא האמונה המקובלת מפי הדת או מנביא. והיה כן כי החקירה האמיתית המגיעה לאימות מציאות צריכה למופתים שכליים אמיתיים, שהעמידה עליהם קשה מאד, ותשיג רק מציאותו יתברך ולא אמיתתו בידיעתו והשגחתו ויכלתו. לכן לא הטרידה התורה מקבליה על אופן זה מהשלמות, ושמה מציאותו למושלם (מוסכם), והתחילה מהסוף, "בראשית ברא אלקים" וגו', ומופתיה אינם הקשים שכליים, כי אם אותות חושיים אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ואמונה זו אף על פי שהיא טובה בעיני האלקים, כי יוכלו להשתתף בה כל האנשים, האמונה הבאה אחר חקירה ומהשלמת חסרונה, היא היותר חזקה ושלמה ומיוחדת לשרידים, וכמו שאמר דוד: "דע את אלקי אביך" (דהי"א כ"ח). ואברהם החל לבא בחקירה לבטל דעות אבותיו הנפסדות, ואמר שהגיע עד מקום שיד העיון מגעת, ובא לכלל האמונה שהגיעה לראשונים מהקבלה, אבל באופן יותר משלים, ועל זה נאמר, "­והאמין בה'" וגו', "והיה תמים" וגו', ועל זה אמרו: נח היה צריך סעד, כמו שכתוב "את האלקים התהלך נח", אבל אברהם האיר לפני ה' במה שהאיר עיני באי עולם בחקירתו. וזו הסבה שלא נזכרו מעשיו הראשונים בתורה, כי התורה תשבח רק המעשים התוריים הנבואיים, שהם למעלה מהחקירה האנושית... והיא כוונת המדרש, משל לאחד שהיה הולך ממקום למקום וראה בירה דולקת וכו', רוצה לומר, אברהם היה נעתק בחקירתו מדעת לדעת, עד שגזר שסבה אחת היא סבת כל הסבות, ולא אור האצטגנינות שהאיר אז לכל העולם... (שם יב א, וראה עוד ערך אברהם-אמונה)

...והנה החותם שקבל אברהם אבינו ע"ה להחליש הכח המתאוה שבאבר, ועל ידי זה יגיע כח גדול לכח המתעורר שמושבו בלב, והגיע לזרעו על ידי זה תועלת בענין האמונה, להבדילם מכל האומות, ובזמן המשיח תהיה יותר חזקה, שהאמונה תיקבע בלב קביעות נמרצת, וברית המילה בו ממש בלי אמצעי, כמו שכתוב, "ומל ה' אלקיך את לבבך". (שם לז א)

אם שמע - קודם ישמעו, ואחר העשיה תבא ההאזנה, ההתבוננות בטעמם, ומשם יגיע לעשית החוקים שהוא תכלית האמונה, וזוהי הדרך לכל עייף, כדי שלא תבא עליו המחלה המצרית וקושי הלב לשמע דבר ה'... (שמות טו כו)

כי ששת ימים עשה ה' - ויכול לבטל השמים והארץ אם ירצה, ואם כן אין להם כי אם לשמע בקולו. ולפי שחדוש העולם יתד ששכר ועונש תלוים בו, הקדימו הכתוב כאן למצוות שציוה בבחינת שכר ועונש, כי הדברות הראשונות הן אפילו לפילוסופים שאין מודים בחידוש, ולכן אמר בדברה הראשונה, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שהוא ענין מיוחד להם. והיות והאמונה בחדוש תתן האמונה בעוצם יכלתו, כיציאת מצרים, אם כן יורה השבת על שניהם, וכמו שאמרו שמור וזכור בדבור אחד. (שם כ יא)

לפני שהמטיר ה' גשם נדבות מצות ותורה האמינו האנשים כי עזב ה' את הארץ, והיא מתנהגת על פי חוקי הטבע, ונקבעה אמונה בלבם, כי רק על ידי עבודה לצבא השמים יצליחו. וגם כאשר החל אברהם אבינו ע"ה לגרש דעות אלו נשארו בהן, עד שנשלם אימות האמונה על ידי משה רבינו ע"ה והמופתים הגדולים, ובכל זאת נשארו ב' מבוכות, מצד גודל האמונה והתשוקה לבחון מעשה ה', ומצד קוטן האמונה, משל לצדיק גדול שהרג איש והחייהו, המאמינים יקיימו את המעשה אבל יתמהו עליו וישתוקקו להשיגו, והבלתי מאמינים יאמרו שהוא ממעשה התחבולות או כשוף וינסו לעשות בלהטיהם כדי להכחישו... (שם לב א)

הסוג הג' של נגעים, הנתק הבא מרוע האמונות והדעות שבראשו נגעו, המין האחד הוא במקום שיער, שהוא מכסה רעתו כדרך הכופרים היראים לגלות דעתם להמון וכל שכן ליחידים פן יהרגום. והמין הב' הוא בקרחת, שיעיז לגלות רעתו בקהל, ולכן כתב בו במיוחד, "בדד ישב"... וממין זה לקה עוזיה שנזרקה בו מינות, ולכן זרחה הצרעת במצחו, וכן ד' המצורעים בפתח שומרון, שעל ידי מראה עיניהם חזרו משבושם, שבתחלה לא האמינו לדברי הנביא, "מחר סאה סולת בשקל" וגו', ובחרו בספק ליפול אל מחנה ארם, ומשראו את הנס אמרו כי יום בשורה הוא להם, ואולי הוא מה שדבר הנביא... (ויקרא יב א)

...והחטא הנופל בנו חוזר אל החלק הנכבד הזה שבקרבנו, לכן אמרה התורה, "ואשמה הנפש ההיא", או "הכרת תכרת הנפש ההיא" וגו', כי החטאים נתלים במקום שרשם, והכל לפי חוזק וחולשת אמונת הנפש. ולזה כיוון החכם באמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ובדבר זה נתייחדו בני ישראל על ידי מעמד הר סיני, שאמר בו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", להורות כי אם אין אמונה אין יראה, ולהיפך. (שם יז א)

פרק ב': לכן הונחו בפרקים אלו העקרים של בעלי תורת משה, ולא אלו המשותפים לכל בעלי אמונה, כגון מציאות ה', ואחדותו, ובלתי היותו בעל גשם, אף שהתורה הזהירה על אלו מאד, אינם עיקרים מיוחדים לתורה. והעיקר הגדול שבו הבדל בין בעלי התורה לשאר, הוא אמונת החדוש, ועל זה אמר "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו', שהא-ל המציא העולם ברצונו, ובאמונה זו יוכל לקבל כל שאר העקרים. ולא כמו שכתב בעל העקרים, שמציאות ה' העקר הראשון לתורה האלקית, שאפילו אם נאמר שחדוש העולם יש מאין אינו הכרחי לאמונת התורה, הנה חדושו באיזה אופן שירצה הוא עקר שהתורה תלויה בו, ולכן לא הקפיד לומר, בראשית ברא אלקים יש מאין, כי הקפיד רק שיודע כי הוא חדשם, שהוא עקר מיוחד לכל המצות, ועל כן הקדימהו לי' הדברות.

פרק ג': אחר כך בא חג הפסח לפרסם שהעולם ביכלתו לשדד הטבעים ולשנותם. ואמיתת שני הענינים האלו, רצוני לומר החדוש והיכולת המוחלטת על סדרי הטבע מחויבים זה מזה, ולכן נתחלף טעם השבת בין זכור ושמור, להורות עליהם. ואמונה שניה זו נתיחדה לנו במאמר "החודש הזה לכם" וגו'. ולהיות הוא דבר שהצלחתנו תלויה בו, עשה ממנו פומבי גדול בחג הפסח, שיתבוננו במה שעשה להם ביציאת מצרים, ויקבעו אמונה זו בלבם, ויתעסקו כולם בענינים אלו בספור ההגדה.

פרק ד': אחר כך בא העקר העצמי לתורה, אמונת הנבואה ותורה משמים, שנתבררו להם ביום מתן תורה. ולמעלת היום ההוא הקדים לו ספירת העומר, להתעורר אל העקר ההוא וג' הדרכים המביאים אליו...

פרק ה': אמונת ההשגחה על דרכי בני אדם מחויבת מהשכל, והוא גם כן הדבר הנכסף מכל אדם, שאם אין מותר האדם מן הבהמה, למה הוא נמצא?... ואמונה זו כבר נתפשטה לכל אומה, עד שמנהגם לבקש דין שמים כשאין דין למטה. והאומה הישראלית נתיחדה שאצלנו קמה ידיעה זו, וממנו נתפשטה לשאר, כי הבורא הודיענו "בראשית ברא" ברצונו, ואם כן יחויב שגם הנהגתו ביושר...

פרק ז': עקר הכוונות באמונת שכר ועונש היא עזיבת העסקים בענינים המדומים, וההדבקות במעשים התוריים. ובהיות שהתפרסם כי יד התשוקות הזמניות כבדה מאד על בני האדם וכבשתם לעבדים, לכן היתה החכמה האלקית להוציא אישי אומה זו לחפשי, ולתת להם שכר טוב במעט עמל במעשה המצות, ויספיק להם להצליח נפשם בעולם הנצחי, וגם לאכול לשבעה באשר הם שם... לקבע מסמרות בזה קבע לנו את חג הסכות בתחלת ימי הגשם והקור, לעשות ההפך מכל העולם הנכנסין אז אל הבתים הספונים, לומר: צאו מאצטגנינות שלכם לחסות בבתים טובים, ובואו חסו בצלי, לחיות חיים מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא... (שם כג ב והלאה)

אינכם מאמינים - תפס עליהם במיעוט אמונה, שהיא גופה של עבודה זרה... (דברים א לב)

וזאת התורה - המפרשים נחלקו על השאלה מה שמעו מפי ה'... ונראה לי כי כונת חז"ל (ב' דברות ראשונות מפי הגבורה שמענום), כי ב' מצוות ראשונות הן העקריות שכל מצוות התורה תלויות בהן, שהם שרשים הכרחיים בקבלת מלכות שמים, א' לקיים מציאות א-לוה מחוייב המציאות, פועל, עושה, ויכול בכל על פי הרצון המוחלט, ולפי מעשה האנשים. וב' להסיר מיני השיתוף מלבות האנשים... ולכן באו דבורים אלו אליהם בלי אמצעי פנים בפנים... (שם ד מד)

אור ה':

יסוד האמונות ושרש ההתחלות אשר יישירו אל ידיעת האמת בפנות התורה האלקית הוא האמונה במציאות הא-ל יתברך, ולהיות הכוונה בחלק הזה אמות פנות ודעות תורת הא-ל יתברך, ראוי שנחקור בשרש הזה ואופן עמידתנו עליו. ואולם היות שרש התחלות התורה האלקית הוא האמונה במציאות הא-ל יתברך הוא מבואר בעצמו להיות התורה מסודרת ומצוה ממסדר ומצוה, ואין ענין להיות הא-ל יתברך זולת היות המסדר והמצוה הא-ל ית', ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות הא-ל יתברך, וזה כי המצוה המצטרף ולא יצוייר מצוה בזולת מצוה ידוע. ולזה כאשר נטה אמונת מציאות הא-ל יתברך מצוה, כבר נניח אמונת מציאות הא-ל יתברך קודמת בידיעה לאמונת מציאות הא-ל, ואם נניח גם כן אמונת מציאות הא-ל הקודמת מצוה, יתחייב גם כן אמונת מציאות הא-ל קודמת וכן לבלתי תכלית, ויתחייב שתהיה אמונת מציאות הא-ל מצות בלתי בעל תכלית, וכל זה בתכלית הבטול, ולזה הוא מבואר שאין ראוי למנות אמונת מציאות הא-ל במצות עשה. וכבר יראה מפנים וזה שכבר יראה מבהוראת שם המצוה וגדרה שלא תפול אלא בדברים שיש לרצון ולבחירה מבוא בהם. אמנם אם האמונה במציאות הא-ל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם, יתחייב שלא תפול הוראת שם המצוה בה, וזה ממה שנחקור בו... (הצעה, וראה שם עוד)

...ולזה ראוי שנחקור אם עמדנו על אמיתת השרש הזה מפאת הקבלה לבד, והוא התורה האלקית, או אם עמדנו בו מפאת העיון והחקירה גם כן... (מאמר א כלל א פרק א, וראה עוד אלקים-מציאותו)

...ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשה האמונה בז' ענינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו, שנית רב חסדיו עמנו, ג' בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו, ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו, ח' שני מיני הייעודים, ו' בתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד, והז' באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה ומצותיה... (מאמר ב כלל ו פרק ב)

ולפי שהתכלית המשותף לכל הנסים והנפלאות הוא להקנות אמונה אמתית לכופרים ולקבוע אותה בלב המחזיקין בה, הוא מבואר בנס הכולל הזה המשותף לאומתנו ולזולתנו משאר האומות שהוא ראוי שיחזק האמת בלב המחזיקין בתכלית החזוק ויקנה אותה בלב הפוסחים והכופרים, כי בראותם והגידם אבות לבנים ובנים לאבותם איך עברו בהפרד נפשם מהגוף המחזיקים באמונה האמיתית יקבעו אותם הם בלבבם ולב בניהם בתכלית החוזק, והכופרים בו יאמינו מבלתי שישאר להם ספק, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו כאשר ייעד הנביא, וזהו אצלי אומרו, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", וזה שהתחייה תהיה אם בבנים אם באבות, אם בבנים שימותו קודם האבות... ולפי שהנס הזה יהיה גדול מכל מה שבא מהם בתורה, אם להיותו כולל או להמשך ממנו התכלית המכוון בנס לכלל בשלמות יותר מכל הנסים שעברו, כאשר בא בייעודי הנביאים, כבר היה ראוי שתיחס הנס הזה להעשות באמצעות נביא ששב במדרגת המלאכים... (מאמר ג כלל ד פרק ב)

ארחות צדיקים:

ומהו גדר האמונה? איזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה, זהו אדם שאינו ירא משום דבר רע, אלא שיקבל כל הבא עליו בשמחה. וזה דומה לעבד, שמכיר אדניו שהוא נדיב ורחמן ומשלם לעושי רצונו ושליחותו שכר גדול, ובעד שיכביד על משרתיו עבודה קשה, הוא מטיב להם טובות גדולות ומגדלם ומנשאם...

מי שמאמין באלקים בלב שלם ובוטח בו בבטחון חזק יביא אותו הבטחון שלא יפחד מאדם מדבר רע, ולא יעבד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקוה לאיש ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא ית'...

והבטחון אי אפשר בלא אמונה, דכתיב "ויבטחו בך יודעי שמך" (תהלים ט'), כי היודעים שמו הגדול ומכירים גדולתו וגבורתו והמאמינים בכל לב, אותם יכולים לבטוח בו, כי הבטחון והאמונה שותפים, אם אין אמונה אין בטחון, ואם אין בטחון אין אמונה. והאמונה היא ראש התורה, דכתיב "אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהיה לך", ואם לא מאמין מה יועיל תורתו. ובזמן שאדם מאמין מעומק הלב שהבורא יקיים כל מה שכתוב בתורה, לעשות פורענות לחוטא ולשלם שכר טוב למקימים אותה, אז שומר התורה... אם היה מאמין בודאי על גודל ענשו לא היה חוטא, לכן כל התורה כלה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב') "וצדיק באמונתו יחיה"... (שער השמחה)

מהר"י יעבץ:

...האמונה סבת המעשה, והמעשה קיום האמונה, כי לא תקרא אמונה שלמה וקיימת אם לא על ידי המעשה המביא האמונה באברים מתוך הרגלם לעשות על פי האמונה. משל למלך שכבש מדינת אויביו ושם ממונה מעבדיו ינהיגנה לרצון המלך. בזמן שהפקיד ההוא ממרה אין צריך לבקר עם המדינה, כי יודע שהם אויבי המלך, ואם הפקיד אשר מעבדיו מרד, כל שכן אויביו, אבל אם הפקיד יהיה נאמן לא יבטח המלך על ממשלתו עד שידע שזה הפקיד הטה את לב העם להיות במדרגת אמונתו עם המלך. כך יצר לב האדם רע מנעוריו, והשי"ת נתן השכל באדם לשעבד האברים לעבודתו, כיצד, בתפילין ינהיג עיני העדה, בצדקה בעלי זרוע, וכן בכל המצות, ועל ידי זה האברים מתקדשים עד שנעשה הגוף קדוש בקדושת הנפש, וזהו "קדושים תהיו". ובזמן שהוא משקר לא יבקר השי"ת לאברים שודאי הם משקרים, כי הם הטו את השכל והמשיכהו אחריהם ומהם נמשך שקרותו. אבל אם השכל הולך בתומו ודובר צדק ואמונה לא יאמין כי עשה שליחותו עד יכבוש את אויביו אברי הגוף כלם מפני המלך ה' צב-אות... (אבות פרק ג משנה כג)

דבר אחר "וקוי ה'" הוא ענין קשר המשנה, כי ימצא כח בנפש הצדיקים לעשות המצות מצד תוקף אמונתם בהשי"ת, משל לאדם שהוגד לו שבמקום פלוני מטמון זהב ומרגליות, ואין אצלו ספק במציאות המטמון, הלא יטרח בכל כחו, לא ייעף ולא ייגע ואין חקר לטרחו, וכן הצדיקים מתוך בטחונם בהשי"ת ירוצו בחמת כחם אל מקום המצות ולא יחסר כחם... (שם פרק ה כג)

ועל ב' הלשונות (רנה ושירה), המוטבע במדה חשובה או אמונה יקרה, והיא קבועה בלבו במסמרות השכל בל תמוט עולם ועד (שהוא הישר), ולזה אמר (שמות י"ד) "ויאמינו בה' אז ישיר" תירץ הספק שנסתפק לרבים, שהרי כתוב (שם ד') "ויאמן העם", ונאמר (שם ט"ו) "ויאמינו", נראה שלא האמינו עד עכשיו? והתשובה כי ב' מיני אמונה הם, אמונת התלמיד ואמונת הרב. (תהלים לג א)

אברבנאל:

וכתבתי קושית ר' חסדאי, כי על אמונה לא תפול מצוה, על כן נראה כבעל הלכות גדולות שלא מנה "אנכי" כמצוה, כי האמונה לא ציונו כי אם הודיענו באותות ומופתים, והוא שורש המצות ואינו במנינם... והרמב"ן החזיק בדעה שקבלת עול מלכות שמים מצוה, וראייתו ממאמר ר' שמלאי, שאמר ב' מצות שמעו מפי הגבורה אינה ראיה, שאולי הוא מתכוון למצות "לא תעשה לך" ו"לא יהיה לך", או "לא תשתחוה להם ולא תעבדם"... (שמות כ ב)

לא יהיה לך - אזהרה שלא יחללו כבודו בקבלת אלוהות זולתו, וכאילו הזהירם שלא יפלו באפיקורסות, כפירה העדרית וקנינית... (שם שם ג)

הקטורת: היא הרביעית מעבודות היום, וכבר ביארנו שהארון והכרובים מורים על הדביקות שעל ידי התורה, והכלים שבהיכל על ג' מדרגות או ג' מעלות הבאות מהתורה, עושר, חכמה ואמונה, שעל זה רומזת הקטורת שבמחתה, והמחתה רמז ללב שהוא משכנה, והכף רמז למח בו הדמיונות והמחשבות, ועל כן נבחנו קרח ועדתו בקטורת על אמונתם... ועל כן יתן את הקטורת על הגחלים סמוך לארון, ולא כצדוקים, כי האמונה נסמכת לתורה ולא יקבלנה המרוחק ממנה על ידי שכלו וחקירתו, ועל כן גם הניח המחתה והכף זמן מה אצל הארון, ורק אחר כך הוציאם. (ויקרא טז ח)

והיו הדברים האלה - הודיעם שהמצוה תפול גם באמונות, כדפירשנו, כי האמונות במדרגת הצורות החלות בנושאיהן בלי זמן, אבל בהכנה שהיא בזמן, וכאילו תאמר שהלמוד ובחינת המופתים וכיוצא בזה מפעולות הרצון והבחירה, ומזה הצד יפול גם באמונות השם "מצוה". (דברים ו ו)

לא תנסו - לא יערערו אמונתם בחדוש העולם על ידי חקירותיהם כדרך הפילוסופים, כפי שעשו במן. (שם שם טז)

כי תבא - טעם מצות הבכורים: עקר קבלת האלוקות הוא להאמין כי לה' הארץ והוא המשגיח, ולא יבא למחשבת "כחי ועוצם ידי", וכדי שלא יבא לידי כך ציוום להביא ראשית התבואה לה' שהוא בעל הקרקע... (שם כו א)

הוי כל צמא - החושק בתורה... ואכלו - על המצוות המעשיות, והאמונות כינה בשם שתיה, וכינה אותן בשם יין וחלב... ואני אוסיף שהתורה משקיטה התלהבות החקירות השכליות והספקות הבאות מהן באמונותיה ודעותיה כמים, וכן תרכך ותעזור לעכל הדעות האלוקיות הקשות כשמן, ומשמחת כיין, ואם יעבר אדם הגבול ישתכר... (ישעיה נה א)

באמונה - ישלמו באמונה ובידיעת השרשים, ובמדרש: אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר האמונה, וכן היה ביציאת מצרים, וכן ירש אברהם אבינו בשכר האמונה העולם הזה והעולם הבא. (הושע ב כב)

ספורנו:

אשר יתן מזרעו למולך - אחר שבאר הכוונה האלקית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר, והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת הא-ל ית' והזהיר בהפכה, דבר בעונש המתטמאים בא' מב' מיני טומאות המנגדות לקדושה הנזכרת, האחת היא הטומאה בדעות, כענין המולך, שאמר בו "למען טמא את מקדשי", וכענין האובות והידעונים שאמר עליהם למעלה "אל תבקשו לטמאה בהם"... (ויקרא כ ב)

לא תאבה לו - באמרך שתחקור על כך, כי ספק בלבך יבא רק מחסרון התבוננות בגדולת הא-ל. (דברים יג ט)

מנורת המאור:

וגם יש לו לאדם לעקור מלבו אמונה זאת, לפי שהמאמין בשום דבר מדברי עבודה זרה, או החושב שיש ממשלה ויכולת בלתי ה' לבדו, עוקר היכולת מהבורא יתברך, או נותן לו שותף, וזו היא כפירה גמורה ואמונת כוזבת לעיני כל יודע. כי כבר נתברר במופתים נחתכים כי יש בורא לעולם ומניע לכל מתנועע, והוא מנהיג ושליט בכל, אין זולתו, ועל כן ההנהגה היא שוה וישרה... ועל כלם יש לו לאדם לשמור את עצמו מליגע בשום ענף מהדברים החמורים שהורסים עיקרי האמונה, שגזרו רז"ל עליהם שיהרג ואל יעבור, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא פ"ב א')... (נר א חתימה)

כל הכופר בתחיית המתים או באחד מכל הנסים הכתובים בתורה כאלו כופר בכל התורה כולה ואין לו חלק לעולם הבא, כדגרסינן בריש פרק חלק (סנהדרין צ' א')... (נר ד כלל ב חלק ג פרק ב)

ספר חרדים:

א' דבור ראשון של עשרת הדברות, להאמין שיש א-לוה הוא המציא כל הנמצאים מן האין ומן האפס המוחלט, והוא ית' משגיח בכלם ומושל בהם ומנהיגם, שנאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וזו אחת מששה מצות עשה שכתב הרב רבי אהרן בספר החינוך שחיוב התמידי שלא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו. ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא.

ב' להאמין שהא-לוה הזה ברוך הוא שהמציא הכל הוא אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", והמצוה זו גם היא כראשונה שחיובה תמידי, אינה פוסקת מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו, ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא. וענין האמונה בשתי מצות אלו היינו שיקבע האדם בלבו הדבר הזה שהוא אמת, ואם ישאל ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בפיו שחס ושלום אין א-לוה או שחס ושלום יש לעצמותו שני, ואפילו יאמרו להורגו אם לא יוציא כן מפיו או שירכין בראשו להודות, יהרג ואל יעבור, ממנין תרי"ג.... (פרק א' מצות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום)

אלשיך:

אחת השאלות הגדולות היא, מדוע הניח הבורא עקרי הדת באמונה, ולא יוכל איש להגיע עדיהן בחקירה. אמנם אם היה מודיע להם דברים עליונים תכפל ההכחשה, וגם אין דרך להשיג דבר מתוך דבר, לכן חשבתי שהבורא בחר בדרך אחרת, שלדור מתן תורה הראה כל עקרי האמונה בחוש, באופן שלא נשאר להם פקפוק, ולכן עשה ביציאת מצרים מופתים בכל העולמות, להורות להם החדוש, והכינם למתן תורה על ידי שנתן נבואה לכולם על ידי הפסקת זוהמת נחש. ועקרי הדת הם י"ג בהרמב"ם. ואמר כאן פנים בפנים - על הוכחת מציאותו להם, דבר ה' - על נבואתו, בהר מתוך האש - על יסוד השגחתו בארץ. ומהדברות עצמן למדו: אנכי ה' - על יחודו, שפועל דין ורחמים כאחד, כמו שראו ביציאת מצרים, וגם שידד המערכות והפיל שר מצרים, כך שאין לעבוד זולתו. ועל שאר העקרים אמר אחר כך, את הדברים האלה דבר ה' - ששמעו שמור וזכור בדבור אחד וכיוצא בזה, ומזה למדו שלילת הגשמות בבורא ית"ש, ואמרו למה נמות - שהשיגו עקר עולם הבא ותחיית המתים, אבל אמרו שלא טוב למות לפני שעשו המצוות במעשה... (דברים ד מד)

עבדים היינו - תתרץ לו כי יציאת מצרים היא נס יותר גדול מכבוש ארץ ישראל, כי אז היינו עדיין עובדי עבודה זרה, ובכל זאת עשה לנו נסים. ויוציאנו ה' - ועל ידי יציאת מצרים הושרשו בנו עקרי הדת, שראינו ששידד לנו המערכה והשר של מצרים, רעים במצרים - והודיענו על ידי זה שהוא פועל דין ורחמים, והודיענו ההשגחה שהוא לבדו הוציאם, ולכן ציונו החוקים האלה כדי לחזק בנו את השרשים שלמדנו משם. (שם ו כא)

מהר"ל:

ובמדרש לך לך, אחות לנו קטנה, ר' ברכיה אומר, זה אברהם שאיחה את העולם... ביאור ענין זה, כי אברהם תחילת בחינתו היתה שנבחן באמונתו כאשר הושלך לכבשן האש, ואם הוא חזק באמונתו - נבנה עליה טירת כסף - זה בנין העולם, אשר נבנה על אברהם כאשר היה חזק באמונתו, כי אין ראוי להיות התחלה רק מה שיש לו מציאות חזקה, לכך בשביל האמונה הזאת היה ראוי לירש עולם הזה ועולם הבא, כי מאחר שהוא חזק באמונתו יש לו מציאות חזקה, וראוי להיות עיקר המציאות.

וכן מה שאמרו רז"ל שלא זכו ישראל לגאולה אלא בשביל האמונה, כי השעבוד מורה על מיעוט המציאות, שהרי נתלה באחר ואין זה נקרא מציאות, וכאשר היו ישראל מאמינים היו חזקי המציאות אשר אין ראויים אל השיעבוד מאחרים. וכן מה שאמר שבשביל האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, וזה כי האמונה שיש לו בזה חוזק המציאות הוא מעלה אלקית, כי דברים חמריים חלושי המציאות מקבלים תמיד שינוי ואין להן חוזק, אבל מאחר שיש בו האמונה שהיא דבר חזק, שלא יהרהר אנה ואנה, ולכך הוא אלקי גשמי, שכל דבר אלקי לא יקבל שינוי כלל, ולכן ראוי שתשרה עליו שכינה היות דבק בו הנבדל...

והרמב"ן עשה האמונה מלתא זוטרתא, והנה אדון הנביאים השלם בתכלית השלמות שלא היה ולא יהיה כמוהו בא אליו מכשול זה, שנאמר יען לא האמנתם בי... כי מאחר שעשה הקב"ה נס היה ראוי לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקב"ה, ואם היה מתגבר באמונה היה מתחדש לו שמחה, ולא לעשות דרך כעס... ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיו משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך, ואז היה שמו יתברך מקודש לעיניהם על ידי הקדושה... כי האמונה בו יתברך מחדשת שמחה... (גבורות ה' פרק ז)

וכבר ביארנו כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין, ולפיכך יש בו הגאולה, ועוד כאשר תבין ענין האמונה על אמיתותה תדע, כי מי שחוטא באמונה ראוי שישתעבד, והזוכה באמונה ראוי לחירות. וזה כי האדם היודע דבר בהשגתו ובידיעתו, הידיעה הזאת היא ידיעת האדם. ומי שהוא מאמין בו יתברך, זה הוא מצד השי"ת אשר מאמין, והוא נמשך אליו לגמרי, ומפני כך בודאי מדרגתו גדולה.

...וכן מה שאמרו כי מי שעושה מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, כי כאשר עושה מצוה מצד הידיעה, הנה זה מצד השגתו וידיעתו, ואין בזה הצד רוח הקודש, אבל כאשר עושה באמונה, הנה הוא מצד השי"ת אשר הוא מאמין בו, ואף כי לא ידע מאמין בו, ולפיכך שורה עליו רוח הקודש.

לכן מעלות האמונה הן שתים, האחד שמורה על חוזק המאמין במציאות. ועוד האמונה מעלה גדולה מצד שהוא מקבל האמונה מהשי"ת, ובזה הוא דבק בו יתברך.

וזה שהאמונה כוללת שני דברים אלו אמרו ז"ל, אמן בו שבועה, בו האמנת דברים, בו קבלת דברים. רוצה לומר כי האמונה דבר מקויים, ולכן בלשון אמונה שבועה, שהשבועה היא קיום. וכן בלשון אמונה קבלה, לפי שהמאמין מקבל מהשי"ת דבר אשר מאמין, כי כל ענין האמונה הוא שמקבל הדבר שמאמין בו מן השי"ת. ויש בו האמנת דברים כמשמעו, שודאי הדברים אמיתיים בלבו ואין לו ספק בהם.

ואברהם היה הראשון שהיה מקבל האמונה מן השי"ת, לכך היה הוא היסוד התקוע במקום נאמן, וכאשר אמר "במה אדע" היה פוגם דבר מה באמונה, והיה פירוד והבדל בינו ובין השי"ת, וזה מורה חולשתו, ולפיכך נגזר על זרעו גלות ושיעבוד, שהוא חולשת מציאות... (שם פרק ט)

ושמעיה אמר שבשביל האמונה שהאמין אברהם קרע להם הים, שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירוש, כי האמונה מעלה אלקית כמו שהתבאר באריכות, ולפיכך היא גורמת לקרע את הים הטבעי, כי מעלה אלקית בוקעת הטבע. ולדעת אבטליון אמונת ישראל בקעה הים, דכתיב "ויאמן העם" וגו'... ועל כל פנים האמונה היא הדבקות בו יתברך, וזהו ענין האמונה, ודבר זה בוקע הטבעי... (שם פרק מ)

ושלשה פעמים נאמר "ויאמינו", כאשר בא משה לגאול אותם נאמר "ויאמן העם' וגו', ובקריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה'", ואצל הר סיני כתיב, "וגם בך יאמינו לעולם", הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים. ודע כי ג' אמונות הן יסוד הדת, וכאשר חס ושלום תיפול אחת מהם תפול הדת בכללה. האחת היא ההשגחה שהוא משגיח בתחתונים, ולא כמו שאומרים המינים עזב ה' את הארץ, שאם אין משגיח, למה נעבוד אותו. אמונה ב' שהכל הוא ביד ה' ואין דבר חוץ ממנו, וזוהי אמונת מציאות השי"ת, שהוא הכל ואין דבר חוץ ממנו, וכך לא יוכל לצאת מרשותו. האמונה הג' היא שידבר השי"ת את האדם ויתן לו תורה, וזוהי אמונת תורה משמים. ולכן כאשר בא משה לגאול אותם וראה ה' ענים ולא עזבם אז האמינו בהשגחה. ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השי"ת, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו. ובמתן תורה האמינו בנבואה. ויראה לומר כי אלו ג' האמונות יסודי הדת, ומי שהוא מפוקפק בדבר מה, ראוי לו ההפסד, ועל זה אמרו בפרק ב' דעירובין, ג' פתחים יש לגיהנם... (שם פרק מז)

בני א-ל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק צאצאי יעקב, אל יהא קטון בעיניכם התוחלת והתקוה הזאת שהיא לזכות ולצדקה עולמית, מורה על זרע אמת לא ישקרו באמונתם, נותנים שכמם לסבול עול הגלות ולהתבזות מהעכו"ם זה עידן ועידנים, דבר זה בודאי מורה על אמונתם. ובמדרש: אמונים נוצר ה' - שאומרים אמן באמונה. אומרים מחיה המתים ועדיין לא ראו, אלא לפי שעה מאמינים שאני מחיה מתים. אומרים גאל ישראל ועד עכשיו לא נגאלו, והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם... בארו בזה שהאמונה דבר גדול מאד, ומורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תוחלתו ותקותו בו... ובמכילתא, אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשביל האמונה... (נצח ישראל פרק כט)

...ולפיכך אמר "אמונת" זה סדר זרעים, שהוא סדר צמחי הארץ והשייך להם, וקרא זה אמונת, מפני שאין משנים פעלם, וכאשר הוא זורע חטה מגדלת מה שראוי לה לגדל, כמו האדם שהוא נאמן, ומה שמפקידים אצלו הוא מחזיר... (תפארת ישראל פרק י)

ומקרוב זה שנתפשטו חיבורים אלו ונמשכו דעות בני אדם אחר דבריהם להתחכם גם כן בדברים שמגיעים לעיקרי האמונה, כאשר טבע האדם נכסף לחקור על זה, ובשביל זה היו קצתם יוצאים מן עיקר האמונה בכמה דברים. ואיך אפשר דבר זה, שיעמוד אדם על דברים אלו בחקירתו, שההשגה בדברים אלו רחוקה מן האדם, ואף דבר שהוא אתנו והוא למראה עינינו אין האדם עומד עליו, ובודאי אם הדברים פירוש וחיזוק לדברים שנמצאו בדברי חז"ל ראוי לקבלם, אבל אם אינם לחיזוק האמונה שנמצא בדברי חז"ל, והוא כנגד מה שנמצא בתורה אף בדבר קטן... ולפיכך אין להשגיח בדבריהם כי לא יבינו בזה... אך יתבונן בשכלו להשיב על דבריהם כפי שכלו, ובזה יהיה זהיר וזריז בכל נפש להעמיד דבר אמת, שלכך ציוו אבות העולם, הוי שקוד ללמוד כדי שתשיב לאפיקורוס, דהיינו זריזות שכלית יתרה להשיב על דבריהם להעמיד דת אמת, ובזה יהיה שכרו עם הצדיקים בגן עדן. (נתיב התורה פרק יד)

לפי שהעונה אמן אחר המברך נכנס במעלה עליונה, ולפיכך אמר שפותחין לו שערי גן עדן... כי הברכה אשר אדם מברך, אין הברכה מצד השי"ת שהוא מאמין בו כי הוא כל יכול, רק שאמר כי כך פועל ה', אבל העונה אמן, שאמר שכך הוא מצד השי"ת, שהוא מאמין בו יתברך שהוא כל יכול, ומכיוון שהוא מצד השי"ת שהוא מאמין בו, לדבר זה אין קץ ותכלית, כי אמונתו בו יתברך שהוא כל יכול אין לה קץ ותכלית. כלל הדבר, כי האמונה בו יתברך מצד עצמו שמאמין בו...

ותבין כי דוקא גן עדן ראוי אל מי שעונה אמן, כי מי שיש לו אמונה חזקה בו יתברך, הוא כמו יתד תקוע במקום נאמן, אשר אין לו שינוי כלל, כי זה הוא ענין האמונה בו יתברך, ומצד שהוא מאמין בו הוא תקוע במקום נאמן, ובזה ראוי שיכנס לגן עדן... ועוד ראוי שיפתחו לו שערי גן עדן כי באמונה ימצא ההנחה, שמפני אמונתו הוא בוטח בו יתברך, ולכן לא ימצא אצלו צער רק הנחה במה שהוא מאמין בו בכל לבו. ופותחין לו שערי גן עדן אשר בו ימצא האדם נחת רוח.

הנה מלת "אמן" מורה בכל ג' האותיות על אמונתו, ושאין לו שינוי. כי האל"ף מורה התחלה, שהוא יתברך ראשון והתחלת הכל, ממנו נתהוו ונמצאו כל הנבראים, וכאשר נתהוו כל הנבראים ממנו הוא מלך עליהם, (על זה מורה המ"ם), והנו"ן פשוטה מורה על הנצחיות, שהוא יתברך אחרון... כי מפני שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות זה מורה שהוא נצחי... (נתיב העבודה פרק יא)

ואיש אמונים מי ימצא, שתהיה האמונה בו יתברך אמונה שלמה בכל עסקיו והנהגתו, דבר זה מי ימצא... שלא ישנה באמונתו דבר קטן, שאז יוצא מכלל האמונה... ולפי שבעל האמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק לכן נקרא איש.

ובפרק כל כתבי, אמר ריש לקיש, כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן... פירוש דבר זה, כי מי שהוא מאמין בו יתברך צריך שיהיה בכל כוחו, כי האמונה צריכה כח וחוזק... ולפיכך ראוי שיפתחו לו שערי גן עדן, שם הנטיעות אשר נטע השי"ת והן נטועות בחוזק, וגם האדם שהוא בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם השי"ת... ושערי גן עדן נעולים בפני האדם הגשמי, ואם ירצה האדם להתדבק לשם צריך להתגבר על הגשמיות בכח... (נתיב האמונה פרק א)

ואמר, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". ודבר זה כי ענין המאמין שהוא מוסר עצמו אליו יתברך, ובוטח בו ואינו סר מן השי"ת כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו לגמרי, ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך על ידי האמונה כאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו הוא דבק בו יתברך ואינו סר ממנו, ודבר זה הוא שלמות גמור, כי כל המצוות הן שיהיה לאדם דבקות בו יתברך... (שם פרק ב)

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שכחו אין לו סוף ויש לו כל, ולכך הוא מאמין בו יתברך, ובשביל זה כאשר יגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב, אז יתן לו כפי מה שהיה הוא מאמין בו שכך גדול כחו ויכלתו, אבל כאשר אינו מאמין בו, וכאשר אינו מאמין וכאלו ממעט כחו ויכלתו לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין, והבן כי מאחר שלא האמינו בו יתברך שהוא מפרנס את עולמו מבלי חסרון כלל, לכך בעולם הבא יהיה גם כן שולחנם קטון, כמו שהוא מקטני אמנה... הכל הוא לפי מה שהאדם דבק בו יתברך, כי אשר דבק בו יתברך במה שהוא מפרנס את העולם בלי חסרון, יהיה לו דבר זה גם כן בעולם הבא, אבל כאשר אינו דבק במדה הזאת גם כן שלחנו קטון. (חידושי אגדות סוטה מח ב)

ואמר בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" וגו', ביאור זה כי על ידי אמונה יש לאדם דביקות בו יתברך, כי אין עצם האמונה רק הדביקות בו יתברך שהוא מאמין בו ומתדבק בו יתברך באמונתו, ואין דבר זה ענין חלקי, כי כל הדברים אשר אמרנו למעלה על ידי אחד מהם יש לאדם דביקות בו יתברך במה, והאמונה היא עצם הדביקות ולא נחשב זה דביקות במה, ולכך העמידן על אחת היא האמונה... (שם מכות כג ב)

של"ה:

פרשת וארא: למען תדע כי אין כה' אלקינו, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. ג' "תדע" אלה הם מציאות השי"ת והשגחתו ויכלתו. אין כה' אלקינו כי הוא מחויב המציאות והוא הממציא את הכל, כל העולמות העליונים והתחתונים. כי אני ה' בקרב הארץ אמר על השגחתו יתברך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ רומז על יכלתו ית' כי הוא יכול על כל היכולים. וכן נצטוינו לידע דבר זה בדיעה אמיתית ולא די באמונה מצד הקבלה, רק ידיעה בלב מצד ההשגה, כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ה' האלקים זהו מציאות השי"ת, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת זהו השגחתו בעליונים ובתחתונים, אין עוד זה מורה על יכלתו כי אין בלתו להיות בעל יכולת במוחלט, כי הוא יתברך יכול על היכולים וברצונו ית' נותן יכולת למי שירצה וברצונו נוטל, וכל זה צריך לידע בלב ולהשיג נוסף על קבלת האמונה. (תורה שבכתב וארא)

רמח"ל:

כל איש ישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי, ראשון, קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא הבורא ית"ש.

עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, אין אמיתות מציאותו מושגת זולתו כלל, ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות ולא נמצא בו חסרון כלל. ואולם דברים אלו ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמיתתם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה.

אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל הענינים האלה, ויוכח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, חכמת הטבע, ההנדסה וכו'...

עוד צריך שידע שהמצוי הזה ית"ש, הנה מציאותו מוכרחת, שאין אפשר העדרו כלל. עוד צריך שידע, שמציאותו ית"ש אינה תלויה בזולתו כלל, אלא מעצמו מוכרח המציאות.

וכן צריך שידע, שמציאותו ית"ש מציאות פשוטה בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות כולן נמצאים בו בדרך פשוט... איננו בעל כוחות שונים אף על פי שיש בו ענינים שבנו הם שונים, כי הרי הוא רוצה, והוא חכם, ויכול, ושלם בכל שלמות. אמנם אמיתת מציאותו הוא ענין אחד, שכולל באמיתתו וגדרו כל מה שהוא שלמות... והנה הדרך הזה רחוק מאד מהשגתנו, וכמעט שאין לנו מלים לפרשו ודרך לבארו, כי אין ציורינו ודמיונותינו תופסים אלא ענינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו יתברך שמו, ובברואים הענינים רבים ונפרדים.

אבל זה גם כן מהדברים הנודעים בקבלה ומאומתים בחקירה על פי הטבע עצמו בחוקותיו ובמשפטיו, שאי אפשר על כל פנים שלא ימצא מצוי אחד משולל מכל הטבע חוקותיו וגבוליו, מכל העדר וחסרון, מכל ריבוי והרכבה... שיהיה הוא הסבה האמיתית לכל הנמצאות והמתילד בם, כי זולת זה מציאות הנמצאים שאנו רואים והתמדתם היתה בלתי אפשרית.

וממה שצריך עוד שידע, שהמצוי הזה ית"ש מוכרח הוא שיהיה אחד ולא יותר, פירוש שאי אפשר שימצאו מצויים רבים שמציאותם מוכרחת מעצמה, אלא אחד בלבד צריך שימצא במציאות המוכרחת והשלמה הזאת. (דרך ה' חלק א פרק א א-ו)

אמרה הנשמה: כל העקרים הי"ג הם מאומתים אצלי בלי שום ספק כלל, אבל יש מהם שהם מאומתים לי וגם מובנים, ויש שמאומתים לי באמונה אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה.

הנה מציאות ה' ויחודו, נצחיותו, היותו חוץ מן הגוף וכל מקרי הגוף, חידוש העולם, נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה, כל הדברים האלה אני מבינה ואיני צריכה בהם ביאור. אבל ההשגחה, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים, מאמנת אני ודאי מפני חובת הדת, אבל הייתי חפצה לסבור בהם סברא שאשקוט בה. (דעת תבונות ג וד, וראה בערכים השגחה, משיח, עונש, שכר ותחיית המתים התשובות)

כן ודאי הוא, שזהו הענין בכלל, אבל עדיין הענין צריך ביאור... אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל צריכים אנו להבין עוד שאין שום שליט ומושל אלא הוא, ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה... שזה יסוד גדול לאמונתו הודאית, וכמו שעוד נבאר. ואמנם עיקר הידיעה הזאת היא להוציא ממיני סברות רעות הנופלות בלבות בני אדם, מהם שנפלו בלב עובדי עבודה זרה, ומהם בלב רוב המון העם, מהם בלב גויי הארץ, ומהם בלב פושעי ישראל הראשונים.

הנה דעת עובדי ע"ז... או שאמרו חס ושלום שתי רשויות הן... או דעת ההמון שחושבים שדברי העולם הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם מועילה להם ועצלותם היא המזיקה, כענין כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל... או החושבים שעזב ה' את ישראל החוטאים חס ושלום, והחליפם באומה אחרת... או דעת פושעי ישראל, אותם שהיו מכירים את בוראם ומתכוונים למרוד בו, ואחרים חשבו להתחזק בכשפים וקסמים, ואחרים בידיעת מלאכי השרת ושמותיהם, כמו שנאמר במדרש, שאמרו לירמיה, אנא מקיף לה (לירושלים) מיא, אנא מקיף לה אשא...

אמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו צריך שיאמין שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל, לא מבעיא שאין רשות נגדו חס ושלום, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי ע"ז.

ולא עוד אלא שהוא לבדו משגיח בכל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה בטבע ובמזל. ומעוצם יחוד שליטתו הוא, שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט אשר חקק, כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל... על כן לא יוכל שום נברא להתחזק נגדו, אפילו כשישתמש מן החוקים והסדרים שהוא עצמו יתברך חקק, והיינו: אין עוד מלבדו-אפילו כשפים... (שם לו)

המצב הרביעי הוא שיתגלה הקב"ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה, לא מצד המופתים... וזאת היא ידיעה ברורה ואמיתית שלא יפול עליה שום ספק, וכן היתה השגת ישראל על הר סיני, דכתיב: "פנים בפנים דבר ה' עמכם", ואומר: "וגם בך יאמינו לעולם", שלא תהיה האמונה מצד המופתים, שבנפול איזה ספק במופתים עצמם תתבלבל האמונה, אלא ידיעה ברורה מצד הראיה והשגה שאין שם ספק כלל. (דעת תבונות קמז)

אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא בודאי... אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בכל מדה שהוא מודד לו... (שם קעא, וראה גם ערך הנהגה, השגחה, מזל)

אור החיים:

ולמען תספר - אין הטעם במכות רק הנקמה, אלא לחזק האותות שהן עקרי האמונה בלב ישראל... וידעתם - בחוש הראות צדק האמונה. (שמות י א)

תמים תהיה - כי לדעת העתידות הוא כדי שיוכל לראות ולתקן החסרון, אבל הבוטח אינו צריך לכך, כאברהם שמטבעו אינו מוליד, ואמר לו צא מאצטגנינות שלך. (דברים יח יג)

ואם לא קרוב אחיך אליך - שנסתם הקץ, וזה יסובב הרחקה מהאמונה כאשר עינינו רואות, ואספתו - לבית המדרש, כי אור תורה יצילהו עד שיתרצה ה' וידרשהו... (שם כב ב)

תניא:

...ולכן כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, כי פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין וכו', ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מהשכל והדעת, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, כדכתיב, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי אתך ואני תמיד עמך" וגו', כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך, ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה', ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואינם יודעים גדולת ה', וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם טענה ומענה כלל, והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג. (ליקוטי אמרים פרק יח)

וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו "כי חזק הוא ממנו", אל תקרי ממנו וכו', כי לא האמינו ביכולת ה', ואחר כך אמרו: "הננו ועלינו" וגו', ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משה רבינו ע"ה שום אות או מופת על זה בינתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ? אלא ודאי מפני שישראל עצמם הם מאמינים בני מאמינים, רק שהס"א המלובשת בגופם הגביהה עצמה על אור קדושת נפשם האלוקית בגסות רוח בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז נכנע ונשבר לבם בקרבם, וממילא נפלה הס"א מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה.

ומזה יכול כל אדם ללמוד כשנופלים במחשבתו ספקות על אמונה, כי הם דברי הס"א לבדה המגביהה עצמה על נפשו, אבל ישראל עצמם הם מאמינים וכו', וגם הס"א עצמה אין לה ספקות כלל באמונה, רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו. (שם פרק כט)

...אלא העיקר הוא להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל לבושים חיצוניים של המלך הקב"ה, ועל ידי זה יזכור תמיד פנימיותם וחיותם. וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא לשון רגילות, שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן את ידיו... (שם פרק מב)

וביאור הענין כך הוא: רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקרא ראשית חכמה, והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע, (שתמיד) מתהווים כל הברואים יש מעין מחכמתו יתברך המחיה את הכל. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין כל רגע ורגע ממש, האם יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי מזוני, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגדלו ורב טובו. וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו... (אגרת הקדש יא)

נפש החיים:

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו שום כח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל... (שער ג פרק יב)

הכתב והקבלה:

ואעשך לגוי גדול - ...ונראה לי בכונתם, כי מציאות אלקות אחדותו השגחתו ויכלתו נודעת לנו אם מצד הידיעה והשכלה המחקרית, אם מצד האמונה, ושתיהן כאחת טובות, כי הידיעה לבדה איננה מספקת בכל עת וזמן, כי הדעת ושכל האדם ישתנה לפי המקרים, ובעתים רעים אין דעתו צלולה עליו ובנקל יוכל לפול ברשת הספק באמתיות אלה, וגם האמונה לבדה איננה מעלה נכבדת, כי מצד שאלות המינים אפשר להתרפות באמונה לבדה, ולזה האמונה היא עזר הידיעה, והידיעה משענת האמונה, וכל אחת צריכה לחברתה, לא ירף מלחקור בדעתו על אמתת אמונתו. אמנם גם מה שנעדר ממנו הידיעה וההשכלה יתלה החסרון בדעתו ויחזיק באמונתו... (בראשית יב ב, וראה עוד אברהם-אמונה)

מלבי"ם:

ויאמינו בה' - אמונה שאחריו למ"ד מציין שמאמין אל מה שאומר לו לפי שעה, ואמונה שאחריו ב' מציין שמאמין בהעצם עצמו ובכחו, שהוא האמונה לעולם... ועד עתה נמצא בין העם ההמונים שלא הכירו גדולת ה' וחשבו שעקרי הדברים נעשו על ידי משה וחכמתו והאמינו במשה ולא בה', גם נמצא ביניהם מי שהאמין בה' ולא במשה, שחשבו שדברים רבים מוסיף משה מדעתו, ועתה גם העם ההמונים כלם יראו יראת הרוממות והאמינו בה' ושמשה הוא עבדו נאמן ביתו. (שמות יד לא)

אנכי - ...והרמב"ם באר דבריו, וזה לשונו, שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך... וזה כולל כל פרטי האמונות הנתלות בזה, לא זה לבד שיש מצוה, רק שהמצוה הזה הוא מחויב המציאות שכולל כל השלמיות, ובזה נכלל כל האמונות הנתלות באלוקות. וכן מה ששאלו איך יצדק מצוה על האמונה שאין לבחירה מבוא בה, הנה הרמב"ם דייק וכתב "לידע" שיש שם מצוי ראשון, ו"ידיעת" דבר זה מצות עשה, ולא אמר להאמין שיש מצוי ראשון והאמנת דבר זה מצות עשה, הרי באר שמצוה הוא לידע זה ידיעת השכל, והוא כמו שכתב במורה על מה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, שהיינו מפי גבורת המופת, רוצה לומר שכל המצות קבלו ממשה דרך אמונה כשידעו שהוא שליח ה', והאמינו בכל מה שצוה אותם בשם ה', אולם שתי המצות האלה שהם מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלדה ומבטן ואשר תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה שיש א-לוה נמצא ושהוא אחד... ועל כן באו הצווים האלה מאת ה' יוצר הנפשות והמצוה היא שישתדל לדעת זה בידיעה ברורה... (שם כ ב)

ואמרת לבנך - שהעדות ברובן מזכירות ענין יציאת מצרים, שבה נתבררו רוב יסודות האמונה: א' שאינכם תחת הנהגת הטבע כי אם תחת השגחה, על זה אמר "ויוציאנו ה' ממצרים" וגו'. ויתן ה' אותות - ובמכות נתבררו מציאות ה', ההשגחה, אחדותו ויכלתו המוחלטת, כדפירשנו שם... (דברים ו כא)

אשר אתה בא שמה - ולא אמר אשר ה' אלקיך נותן לך, שבשכר שהאמינו בה' ירשו שלא בתורת מתנה, וכן המסרב לקחת רבית בעבור האמונה שכרו הרבה מאד. (שם כג כא)

לכו למים - כמו שבמזון יש דברים שאי אפשר לחיות בלעדם, כגון המים, כן בדעות ובמעשים, כגון האמונה במציאות ה', בהשגחה, או רציחה גנבה וכו', ויש דברים שהם רק לעדן, כיין וחלב, וכן ידיעת המושכלות ומצוות שהן למדת חסידות. (ישעיה נה א)

וכל מעשהו באמונה - לשון אמונה הוא על ההנהגה בחוקים קבועים ונאמנים, וההנהגה ההשגחיית המחדשת תמיד תקרא חסד. (תהלים לג ג)

וידעת את ה' - נגד האמונה יעשה נסים וישרה שכינתו עד שישיגו ה' בידיעה ברורה. (הושע ב כב)

וצדיק באמונתו יחיה - ולא תעפיל נפשו לחשב קיצין. (חבקוק ב ד)

רש"ר הירש:

והאמין בה' - לא כתב ויאמין, כי כבר מזמן האמין.

אמונה היא עיקר היהדות, אולם המפרש "אמונה" במשמעותה המקובלת היום, מרוקן אותה מעצם תכנה. "אמונה" במשמעותה המקובלת הרי היא פעולה שכלית, ויש שהיא רק סברה בעלמא, וכל "מאמין" סבור, שאמונתו היא אמת, על יסוד תבונתו והבטחתו של אחר. והנה, היום מזהים דת עם "אמונה", ו"אמונה" היא תמצית הדת. אדם דתי "מאמין" בעיקרים, שאינם ניתנים להשגת השכל, כך גירשו את הדת מן החיים, כך הפכו את הדת לספר עיקרים, למערכת סיסמות אמונה... אולם לתת אימון בדברי הזולת איננו בשום מקום "האמין ב", אלא "האמין ל", ואילו "אמונה ב" איננה רק אמונה עיונית, ביטול דעתנו מפני דעתו של אחר, אלא זו משמעות "האמין בה'", לתמוך את יתדותינו בה', לסמוך עליו בעיון ובמעשה, להתחזק בו וללכת אחריו. גם הפעל "אמן" בבנין קל הוראתו היא בעיקר מעשית, "מעשה ידי אמן" (שיר ז' ב'), מכאן א­מן בלשון חז"ל, בעל מלאכה, יוצר. א­מן הוא מחנך היוצר את לב האדם, מכאן שהוראת "אמן" איננה רק להתחזק, אלא לחזק, לגבש את החומר ההיולי לצור צורה לחומר נטול צורה. נמצאת משמעות "האמין בה'", לתת אמון בה', להיות בידי ה' כחומר ביד היוצר... ועיין ישורון שנה א עמוד תס"ה. והאמין בה' - הוא התמסר לגמרי להנהגתו הישירה של ה'. (בראשית טו ו)

ויאמן העם - להאמין הוא לקבע את המוכר לנו כאומן, כנקודת משען עליו אנו נשענים ועל פיו אנו אומנים-מחנכים. כאן הכירו כי ה' יעד את ישראל לתפקידו ושישחררם ממצרים. (שמות ד לא)

היש ה' בקרבנו - ...אכן אין לתמוה על מיעוט אמונתם ובטחונם של בני ישראל בשעה זו. ההשקפה הרווחת אז על הטבע, על הא-ל ועל האדם היתה מנוגדת תכלית הניגוד לאמת, שעל ישראל היה ללמוד אותה, ללמדה ולהודיעה. הטבע נחשב למערכת כפיה וכבולה בשרשרת ברזל, מערכת שלנצח לא יחול בה שינוי, גם האלוהויות היו חלק מן הטבע המשועבד, והאדם היה כפות לשעבוד הכפול של עול הטבע והאלים. וכנגד תפיסה זו היה על בני ישראל לאמץ לעצמם את דעת האמת, ואמת זו אמרה, הטבע נברא בחירות גמורה על ידי א-ל אחד וכל יכול, ועדיין הוא מושל במעשי ידיו ממשלה ללא מצרים... ואדם זה אמור להתעלות על פי רבון העולם בעל החירות, מעל לכחות איתני הטבע העיוורים העומדים מתחתיו... (שמות יז ז)

המבלי אין קברים - ספקותיהם בשליחות משה צדקו ברגע זה. ספק זה חשוב לנו לדעתו, להודיענו שהעם הזה היה עם פקח ועירני ולא מהזיותיו הלך אחרי משה. אם קבלו על עצמם לבסוף להלחם לנצח נגד כל העמים עבור תורת משה, סימן הוא ששוכנעו בצדקת ואמיתת התורה ושליחותו של משה, כפי שנאמר ב"כוזרי". (שם יד יא)

אתם ראיתם - לא האמונה היא יסוד הכרת ה' והכרת עצמכם, שכן יש באמונה מקום לספק, אלא היסוד הוא ידיעה איתנה ששאבתם אותה בעצמכם באמצעות החושים שלכם. באותו לשון עצמו אומר להלן כ' י"ט: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", וכוונתו לעובדת התגלות ה' במתן תורה. על שני עמודי אמת אלה עומדת היהדות, יציאת מצרים ומתן תורה, שניהם עומדים על יסוד ההתנסות העצמית ותפיסת החושים, ויסוד זה מוציא מכלל אפשרות כל אשליה... (שם יט ד)

אנכי ה' - המאמר הזה הוא מצוה, לא הודעה כי אני ה', אלא ה' צריך להיות אלקיך. והוא היסוד לקבלת עול מלכות שמים. אין זו אמונה במציאות ה' כדברי הפילוסופים, כי אם הכרת ה' כאלקי, המכוון את גורלי ואת כל מעשי, וכל נשימה וכל רגע מהווייתי הם ממנו ולמענו. אשר הוצאתיך מארץ מצרים - במצרים שבר את כח האדם והטבע, והוציאנו מכבלי מצרים - כח המדינה המפותח ושפע הטבע, כדי להודיענו בזה כי רק הוא בלבד מנהיג גורלנו. לא יהיה לך - אם ה' נמצא, אזי כל דבר אחר אינו אלוקות כי אם נברא ומשרת התלוי בכל ישותו בה', אם כן כל שתוף אסור... (שם כ ב וג)

ונשמרתם מאד לנפשותיכם - אולי כדלעיל: שמרו את עצמכם בשביל נפשותיכם, אל תתנו שיניאו אתכם מהשפעת נפשכם. הנפש היא בית הדין המיוחד שלנו לשמר על טהרת האלוקות בקרבנו, כי אין עוד כמוה לממשות אינדיבידואלית וקיום אישי, עם היותה בלתי נראית. לכן יכולה הנפש לתת לנו את הודאות על מציאות ה' מאין כמוה. כפי שאנו בטוחים ומודעים על מציאותנו אנו, כן אנו בטוחים במציאות ה'. מכאן הפסוקים: "צמאה נפשי לאלקים" וגו' (תהלים פ"ד ג'), וכן בברכות י' א': מה הקב"ה מלא כל העולם, אף הנשמה מלאה כל הגוף וכו'. לכן על האדם לשמר עצמו למען יושפע מהכרת הנפש המכירה בבלתי מוחש ונתפש על ידינו הויה יותר ממשית מאשר בכל הדברים הנתפסים ומושגים על ידי החושים. (דברים ד טו)

אם לא תשמעו - כל סטיה מובילה לע"ז, יהדות אינה רק אמונה במציאות ה', כי אם אמונה בשליטתו הכוללת. אמונתנו היא קבלת עול מלכות שמים, העמדת כל ישותנו ומעשינו תחת מרותו... (דברים יא כז)

פסו אמונים - אפסה גם אמונה, אמת שעליה אפשר להשען. (תהלים יב ב)

אמונתך עד שחקים - לאדם בעל הבחירה הנהגת ה' היא המחנכת ואומנת. האפשרות לעשיית הרע כלולה בתכנית חנוך זו, כפי שהאור המגיע אלינו מסונן על ידי מעטפת האויר, כן מגיע אלינו החסד האלוקי כאמונה. (שם לו ו)

אמונה עשויה לשלוט על הרוח ועל הרגש, אבל החיים אינם נשלמים אלא על ידי מעשה, מי שהאמונה מקננת בלבו, ואילו בחיי יום יום איננו נרתע מפני השקר והכזב, עדיין שרוי הוא באפלה, רק חיי מצוה עשויים לעקור את הקוצים והברקנים, שהם פרי החטא. רק מעשים הנעשים על פי רצון ה' מסוגלים לגאול את האדם מקללת החטא... (במעגלי שנה ג רמח)

העמק דבר:

ויאמינו בה' - שעד כה היה מקום לחשוב אולי כח משה בכשוף או בידיעת שמות הקודש גדול כל כך לעשות כל המכות וגם קריעת ים סוף, אבל עתה שראו הגמול לכל אחד כפי מעשיו בהשגחה, האמינו כי יד ה' היא, ומשה עבדו. (שמות יד לא)

וידעת עם לבבך - הידיעה של היום שמונחת במח, תהיה מושרשת בלבבך, שלא תהיה נצרך עוד לחקירה בשכל. (דברים ח ה)

פן תשכח את ה' - לעיל מיירי בשעת כבוש הארץ, שהזהירם שלא יסיחו דעתם מן ה', וכאן מיירי לאחר שנתיישבו בארץ. והזהירם שלא ישכחו בדרך כלל שה' מנהיגם ומפרנסם, ומכל שכן שאנו מוזהרים על כך בעת הגלות, וכאן שהזהיר על השכחה של השגחת ה', מזהיר ביותר בעת ישיבת הארץ במנוחה והשקט. מצותיו ומשפטיו - ...וענין זה המקרא, כי המאמין בהשגחה פרטית מכריח את עצמו לעשות ככל המצוה, כי בזה תלויה ההשגחה העליונה... (שם שם יא)

משך חכמה:

דע דהדת הישראל נחלק לשני דברים, בדעות ובמעשים, הנה בדיעות הלא תעשה הוא קל במושכל, כמו האמנה בע"ז ובשיתוף שזה הבל ושוא נתעה לכל במושכל ראשון, רק העשה הוא חמור, וצריך להאמין בהשגחה פרטית, וזה מרומז באנכי ה' אלקיך אשר וגו'. והנה מדוע דרך רשעים צלחה כבר שאל משה הודיעני נא את דרכיך וגו', ולכן פתח הכתוב באנכי, ואחרי זה לא יהיה לך אלהים אחרים, דזה חמור יותר, אולם במצות הנה הקום ועשה קל יותר, דנוח לאדם לעסוק בתפילין וציצית, לא כן הסור מרע כבר מאד, כמו הזהירות מאכילות אסורות ובפרט במקום שאין ישראל, וכן הביטול ממלאכה בשבת ויום טוב בזמן חריש וקציר... (שמות כ ב)

מוהר"ן:

דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמ"ש (שה"ש ד') תבואי תשורי מראש אמנה, ואמונה היא בחינת תפלה, כמ"ש (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה, ותרגומו פרישן בצלו, וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה שיאמין שיש מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו. ועיקר אמונה בחינת תפלה, בחינת נסים אינו אלא בארץ ישראל, כמ"ש (תהלים ל"ז) שכן ארץ ורעה אמונה. ושם עיקר עליות התפלות... וכשפוגמין באמונה בתפלה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות. וזה שאחז"ל (סנהדרין צ"ז) אין משיח בן דוד בא אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, היינו שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים, ומכסים כל הניסים בדרך הטבע. כי עיקר הנסים בארץ ישראל...

אבל אי אפשר לבא לאמונה אלא על ידי אמת, כמובא בזוהר (בלק דף קצ"ח ב') והיה צדק אזור מתניו ואמונה וגו' (ישעיה י"א), היינו צדק היינו אמונה, ואמרו שם אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת. ואי אפשר לבא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם... (ז א-ג)

וכל המצות שאדם עושה אותם בלא ממון היינו שאין רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה, זה הבחינה נקרא צדק, וזה צוית צדק עדותיך. אבל כשחביב כל כך המצוה עד שאין מרגיש בהפסד ממון, זאת הבחינה נקרא אמונה, כי עיקר אמונה הוא בממון, כשמשבר תאוות ממון כנ"ל, ששם פנים דקדושה, וזה אמונה מאד, זה ממון, כמ"ש (דברים ו') ובכל מאדך. (כג ה)

שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים, כמ"ש רז"ל (ב"ב ט') לענין צדקה, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפייסו בי"א, ובין בנותן צדקה ובין במפייס העני הנ"ל חסר א' כי ראוי להיות שבע וי"ב נגד כוכבי לכת וכנגד י"ב מזלות, כי צדקה היא בחינות גלגלים, כמ"ש רז"ל (שבת קנ"א ב') כי בגלל הדבר הזה יברכך, גלגל הוא שחוזר בעולם... אך בזה הורונו רז"ל שהצדקה חסירה ואין לה שלימות, ועדיין חסר אחת, הן בנותן והן במפיס, היינו שחסר האמונה שבלעדה הצדקה חסירה עדיין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינת הצדקה. וז"ש והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית ט"ו) כי בלתי האמונה היא חסרה... (לא, וראה שם עוד)

ועיקר שלימות וקישוטי אמונה היינו לקרב דווקא המרוחקים בחינת (צפניה ג') לקרא כולם בשם ה', אפילו עכו"ם יקרבו לאמונות ישראל, ולעבדו שכם אחד.

ולהשלים את האמונה, היינו לקרב את הרחוקים כנ"ל צריך מתחילה להעלות ניצוצי אותיות הדיבור, וכשנתבררו אותיות הדיבור אזי הופך את עצמו הדיבור, ומלקט הניצוצות הקדושה מבין הקליפות, ונשארים הקליפות בלא חיות, ואז העכו"ם שיניקתם מהקליפות כשרואים שאין להם חיות, אזי משליכים את אמונתם בחינת (ישעיה ב') ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל... (סב ג וד)

וכשהאמונה כל כך בשלימות, אזי אכילתו היא יקרה מאד, כי נתייחד קוב"ה ושכינתיה, בבחינת ויאמר בועז לרות וגו', אזי האמונה היא ממלצת על הרחוקים לפני השי"ת שיקרב אותם בצל כנפיו, וזה היא מליצתה, כי עיקר טעותם של הרחוקים מאמונת השי"ת מחמת שעיקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום, ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות, נפלו בטעיות, כל אחד לפי טעותו... היינו שמאמינים בהשי"ת, אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסיבות... (שם שם ו)

ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות י"ז). כי יש כמה מיני אמונה, יש אמונה שהיא רק בלב, והעיקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך, עד שיתפשט בכל האיברים, כמ"ש בכתבי האר"י שצריך להגביה ידיו בשעת נטילה נגד הראש, כדי לקבל הקדושה, נמצא שצריך לזה אמונה בהידים, להאמין שמחמת שמגביה ידיו כנגד הראש מקבל הקדושה, כי בלא אמונה אינו כלום, כמ"ש (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה. וכשיש לו אמונה כזו בא האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה מבין הדבר הראשון בשכל, וזה שכתוב במשה, ויהי ידיו אמונה, שהיה לו אמונה כל כך גדולה, עד שנתפשט בכל האברים, שאפילו בידיו היה האמונה כל כך גדולה, עד בא השמש, היינו להשכל של הדבר, ושמש הוא בחינת חכמה כמבואר אצלינו. (צא)

עצבות היא מדה רעה מאד, ומה שהאדם אינו נוסע להצדיק הוא מחמת עצבות וכבידות, וכן מה שאינו מתפלל כראוי, הוא מחמת עצבות ועצלות, היינו מחמת חסרון אמונה, כי בודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשי"ת עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו, בודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבידות בתפילתו, ובודאי היה מתפלל כראוי... (קנה)

...כי עיקר האמונה תלויה בכח המדמה, כי במה שהשכל מבין אין שייך אמונה, ועיקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, שם צריכין אמונה, , וכשאינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה ושם צריכין אמונה, נמצא שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה. ועל כן על ידי התפשטות הנבואה שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה, על ידי זה נתתקן האמונה האמתיות דקדושה כנ"ל... (תנינא ז)

...כי עיקר חידוש העולם, דהיינו לידע שהעולם מחודש והשי"ת ברא את העולם ברצונו הוא תלוי באמונה, כי על ידי שכל אי אפשר להבין חידוש העולם ועל כן האפיקורסים כופרים בזה, מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל, כי עיקר חידוש העולם הוא רק על ידי אמונה, כי אנו מאמינים בה' שהוא ית' ברא את העולם מחדש, כי באמת חידוש העולם היה על ידי בחינת אמונה, כ"ש (תהלים ל"ג) וכל מעשהו באמונה. ועל כן היה העולם תלוי עד קבלת התורה, כי אז זכו לאמונה שלימה על ידי רוח נבואה כנ"ל... (שם שם ח)

האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת (תהלים פ"ט) אודיע אמונתך בפי, היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה, ומחמת זה צריך ליזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות, אף על פי שאינו אומרם מלבו, היינו שהוא בעצמו מאמין ואינו כופר חס ושלום, רק שהוא חוזר ואומר דברי אפיקורסות ששמע בשם אחרים, שהם אפיקורסים, והוא מתלוצץ מהם, אף על פי כן גם מזה צריך ליזהר מאד, כי הדיבור הזה של כפירה מזיק לאמונה... (שם מד)

שפת אמת:

במדרש שמעי בת וראי וכו'... כי עיקרי האמונה הם שלשה, כמו שביאר החסיד ז"ל, היה הוה ויהיה, שצריכין להאמין כי השי"ת ברא הכל, ושהקב"ה הוה ומנהיג ומהוה ומחיה את הכל... וזו היא עיקר הידיעה בעולם הזה, ובחינה זו יכולין לראות בעין, מי שזוכה רואה בחוש כי כל ההנהגה מאתו ית', ובכלל הוציאו האבות ובני ישראל בחינה זו מכח אל הפועל עד שזכו שהקב"ה עשה להם נסים ונפלאות ושינה את הטבע וזכו לתורה מן השמים, אשר בכח התורה ומצות זוכין לידע כל הנהגה שבעולם, כמו שכתוב, "אתה הראת לדעת"... אכן אחר כך כתיב "והטי אזנך", שהוא האמונה השלישית, שלבסוף יהיה ה' אחד ושמו אחד, ושיהפוך לכולן שפה ברורה, והשבת הוא גם כן יסוד אלה ג' אמונות וג' סעודתי דמהימנותא, וכן שלש תפלות נתקנו על אלה הג', אתה קדשת שהוא בריאת שמים וארץ, ישמח משה על התורה שהיא התגלות הנהגת העולם, אתה אחד ושמך אחד כמו שיהיה לעתיד לבא. (בראשית לך לך תרמ"ט)

במדרש ויפקח אלקים את עיניה... כי הקב"ה ותורתו אמת, פירוש אמת, שבכל עת ובכל מקום ובכל נפש אין עוד מלבדו, והכל רק תורת אמת, וכמו כן אמונה הוא בחינת תורה שבעל פה, שכפי האמונה השלימה שיש לכל אחד שמאמין ויודע שהכל תורה ואין עוד, כך נגלה לו בכל עת ומקום אור התורה... (שם וירא תרנ"ה)

אא"ז מו"ר זצלה"ה פירש טמאו השמנים שבהיכל רמז על המחשבות שבמח... ועל ידי שהאמונה קבועה בישראל על ידי זה חוקות השי"ת כחומה להם. וביונים נאמר שביקשו להעבירם מעל חוקי רצונך, והיינו שלא יהיה האמונה קבועה רק לעשות על פי רצון האדם... ועל ידי שקלקלו האמונה נטמאו המחשבות, וכשגברו העיקר האמונה. ואפשר זה שם חנוכה, שבחינת כה היא אמונה, כלומר כה תעשו ולא בשום שינוי, רק להיות נמשך אחר השי"ת, אף מה שאינו מובן בשכל... שעיקר ענין חנוכה אמונת חכמים להאמין שיש בכל דבר נקודה חיות מלמעלה מהטבע, וממילא יש בכח חכמים שדביקים בשורש לתלות מעשה תחתונים בלמעלה מהטבע... (שם חנוכה תרל"א נר ד)

בזמר האר"י ז"ל... וזה האמונה של כל איש ישראל בה' אחד, פירוש אחד, שאין דבר רק השי"ת בעצמו הוא הכל ואף שאין יכולין להשיג את זה כראוי, צריכין להאמין בזה, ועל ידי אמונה באין אל האמת, וכמו שכתבנו במקום אחר כי אמת ואמונה הם ב' מדריגות, והוא ענין יוסף ויהודה כדכתיב במדרש אחד באחד יגשו, כענין שנאמר "ה' אחד ושמו אחד". ולעתיד יתברר זה האחדות שיש בתוך הבריאה, וזה נקרא רזא דאחד, כי הוא עתה בסוד נסתר... (שם ויגש תרל"ה)

ואמרו לי מה שמו וכו', וודאי עיקר שאלתו היה בדבר הנוגע לעיקר הגאולה, כי שמו ית' הוא על שם גילוי מלכותו, ובעת הגלות נסתר כבוד שמו, והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל, ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ... וזה שאמר שישאלו מה שמו, פירוש עתה בגלות שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה, והתשובה א-היה, פירוש מה שעל ידי הגלות יתברר כבודו יותר אחר בתוספת ויתרון אור מן החושך, שידעו מצרים כי ה' הוא אלקים, ועל ידי הגלות יתברר ידיעה זו גם במצרים... ובודאי אמונה שלימה לא היה אז לישראל, ומשה רבינו ע"ה שאמר "והן לא יאמינו" לא טעה חס ושלום, אף דכתיב "ויאמן העם", כי יש מקטני אמנה... כי אמונה היא המשכה ודביקות בשורש, ויש אמונה בדרך ביטול, ויש אמונה הנרגשת כרואה בעין, וזהו בחינת משה רבינו ע"ה אספקלריא דנהרא. וכתב "והן לא יאמינו לי", פירוש להיות נמשכין אחר אמונת משה רבינו ע"ה, והלא אחר כל הגאולה כתוב "ויאמינו בה' ובמשה" וגו', מכלל שמקודם היתה אמונה בדרך נסתר, וזה שאמר מה שמו... (שמות תרל"א)

ויאמינו בה' ובמשה וגו', אף דגם במצרים כתב "ויאמן העם" וגו', רק שיש ב' אמונות, א' אף שאין האדם יודע כלום, ועם כל זה מאמין בהקב"ה, וזה מביאו שיכול להשיג גם כן, ואחר כך צריך להאמין על ידי ההשגה עצמו שידע שאי אפשר להשיגו כלל, וזהו ובמשה, שכתבו ז"ל באספקלריא דנהרא, כי מה שאדם מאמין על ידי הריחוק כנ"ל נקרא אספקלריא דלא נהרא, ובחינת משה רבינו ע"ה אספקלריא דנהרא, שהיה ביטול על ידי הדעת והשכל וכו', ונקרא גם כן אספקלריא שהיא מחיצה על ידי האור עצמו כנ"ל, וכמו כן יש ב' מיני גלות והסתרות.... (שם בשלח תרל"ג)

רבינו ירוחם:

ויבא נח וגו' וברש"י אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול... מצינו כן בגמרא סוטה מ"ח, תניא רבי אלעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.

מצינו אצל הכלל ישראל כשאמר להם משה "כי פקד ה' את בני ישראל", נאמר (שמות ד' ל"א) "ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו", ואחרי זה נאמר עוד פעם בקריעת ים סוף (שם י"ד ל"א), "וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה'", וכבר יש שואלים מה חידש כאן המקרא שהאמינו עכשיו בה', והרי כבר גם בתחילה נאמר עליהם "ויאמן העם"?

אולם, דרגות דרגות הן במדת האמונה. והסבא זצ"ל מקלם (פעמים נאמר זה בשם הגר"י מסלנט ז"ל) ביאר זאת במשל, יש ושואלים לאדם על מי שהוא, על סמכותו ונאמנותו, והלה משיב, כן ודאי, איש נאמן הוא. והנה כשפלוני יבא אל זה המעיד על נאמנותו וישאלהו להלוות לו איזה סכום כסף, יתן לו ויחזור ויתן, כי הרי הוא מחזיק אותו באמת לבטוח ונאמן. ואף על פי כן אם באיזה פעם יבא הלה וישאלה על איזה סכום יותר גדול מרגיל, אזי כבר יחשוב ויחזור ויחשוב אלף פעמים, וכבר יתחיל להרהר ולהסתפק בעצמו על חוות דעתו, ויאמר לנפשו, מי יודע, האם באמת יש לסמוך עליו ולהאמין בו עד כדי כך? הנה את זה האיש נקרא בשם "מאמין ואינו מאמין", אמנם סומך הוא ודאי על נאמנותו וכנותו של זה, כי הרי יודע הוא אותו, אלא שמדת אמונתו בו מוגבלת היא, אין הלה אצלו כענין "המונח בקופסא בטוחה". כשבני ישראל באו בתוך הים, בטחו בה', השליכו על ה' יהבם עד כדי מסירות נפש, זה נקרא שאמונתם בה' היא במדת "כמונח בקופסא בטוחה", והוא אשר חזר הכתוב ושנה, "ויאמינו בה'", יותר מאשר מקודם, כי דרגות דרגות באמונה, עולות וגדולות עד אין סוף.

את אברהם אבינו ע"ה משבח הקב"ה על "והאמין בה'" (בראשית ט"ו), ואמר הכתוב "ויחשבה לו צדקה", הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. הרבה היו אשר נתנו אמונתם בה', אבל אברהם אמונתו היתה כענין "המונח בקופסא בטוחה". הלא הוא הרואה באצטגנינות שלו שבמזלו אינו עתיד להעמיד בן, והוא לא מהרהר כלום, אלא "והאמין בה'", בטח שיעשה מה שאמר בלי ספק, אף על פי שהיה הדבר נמנע או רחוק אצל הטבע, זהו אמונה של "כמונח בקופסא בטוחה", והיא תהלתו...

והוא ענין הגמרא סוטה הנצבת בראש דברינו, כי על עכשיו אמנם צריך האדם לבקש לו אכילתו ולהיות לו פת מוכן בסלו, וכן נאמר (דברים ט"ו י"ח) "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", אבל אל לך לדאוג דאגת מחר, ואם אמנם תאמר מה אוכל למחר, הנה אינך אלא מקטני אמנה, ואין הכוונה כי איננו מאמין חלילה, אלא שאם בטחונו ואמונתו על למחר אינו אצלו כ"פת בסלו", הוא ודאי מחוסר אמונה הוא, לא בא לתכלית המדה, אלא מקטני אמנה הוא, והוא ענין אמרם (סליחות לחמישי) "אנשי אמנה אבדו", נאבדה אותה האמונה בדרגות "מונח בקופסא" ו"פת בסלו"... (דעת תורה נח עמ' נ, וראה שם עוד)

...והנה על הבטחת הזרע לא שאל לו אות, והענין, כי האמונה שלו עצמה, כפי שנאמר עליו "והאמין בה'", היא גופא ה"אות" הכי גדול, כזאת היא טיבה וסגולתה של אמונה, אנחנו אין מבינים כל ענין גודלה ועומק מדתה של אמונה ולאיזה מקום היא מגעת, אנחנו סוברים כי ענין אמונה היינו ענין של בירורים, ענין של ידיעה בעלמא, נוכח הוא במציאותו ית' ונותן אמונתו בו, לא באמונה שכזאת התורה מדברת, שהרי על אמונת ישראל בה' נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", הנה שעיניהם ראו ברור את היד הגדולה ולא חסר להם כלום בידיעת ה', ואף על פי כן לא עלו למדרגת מאמינים כי אם אחרי "וייראו העם את ה'", רק אחרי שבאו במדת היראה השלמה קרא עליהם הכתוב "ויאמינו בה'", ולא קודם. ועל נח אמרו כי היה מקטני אמנה, וכיצד שייך לומר שנביא ה' לא יאמין חלילה במציאותו ית'? אלא שלא בבירורי ספקות עסקינן, חלילה מזה, אלא האמונה היא "הדבקות בו ית', שהוא מאמין בו ומתדבק בו ית' באמונתו" (לשון מהר"ל ז"ל בספרו תפארת ישראל פרק נ"ה). המאמין האמיתי הנה בזה שהוא מאמין שם הוא, כשאמונתו חזקה בו ית' הוא נעשה דבק בו ית', סוד האמונה הוא שהנה כבר כלאחר המעשה, מי שמאמין הנה אצלו כבר הכל עשוי, כבר אצלו כ"מונח בקופסא". המאמין בעולם הבא הנה יש לו העולם הבא, יציאת הדבר אל הפועל הכי גדולה היא אמונה עצמה... האמונה היא הנה האות הזה. אולם בירושת הארץ, הנה ידע אברהם את כל הדברים אשר בהם תלויה ועומדת ההבטחה, ושמה אמונתו לא הגיעה, על כן היה צריך לזה אות להאמין בקיום הדברים. (שם לך לך עמ' ק)

הנה נצייר לעצמנו איך שאיש עני בא לביתינו, ובעלת הבית, אשה זקנה באה בימים וחשוכת בנים נותנת לו נדבה, והאביון הזה, מרוב רגשי תודותיו על החסד שעשתה עמו, מברך אותה בין כל יתר הדברים, שלשנה הבאה תזכה לבנים. והנה האשה ההיא יודעת בעצמה שכבר עברו עליה עשרות שנים שחדל ממנה גם כל האורח של נשים, ובמהלך טבעי כבר אי אפשר ממש שעוד תלד בנים, בעת בלותה וזקנותה, והנה אם האשה הזאת לא תשיב לברכת זה האביון אמן כן יעשה ה', הנה משפטה חרוץ ככופרת ואינה מאמנת ביכולת ה', וכבר הקפיד עליה ה', והאשימה בזה לאברהם לאמר, "היפלא מה' דבר", כי הרי לא ענתה אמן. ואמנם משפטי ה' אמת, כי הרי לולא היתה זקנה לולא כבר חדל ממנה אורח כנשים, הלא באמת תיכף היו עולות על דעתה מחשבות ותקוות כי יקיים ה' את ברכת זה העובר דרך, אלא שאחרי שכבר "חדל", הנה כבר חדלה מלקוות ולהתפלל על זה. הנה אם יש איזה חילוק בין מצד של "חדל" למצב של "לא חדל", זוהי הטענה היותר גדולה על אדם. "היפלא מה' דבר", היינו וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה? אצל המאמין השלם אסור להיות חילוק כלשהו באיזה מצבים שהוא. זוהי תכלית האמונה. מה נורא הדבר. (שם וירא עמ' קכ)

...כי הלא סוד האמונה הוא, "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", כלומר משנברא הוא אותו מצב בדיוק כאשר "עד שלא נברא", כשם שעד שלא נברא העולם לא היה מאומה מלבדו ית', כך ממש הוא גם לאחר שנברא, שגם עתה אין כל מאומה, גם מה שאנו קוראים "בריאה", באמת איננה כלל בנמצא, ובסוד אמונה זו הרי אין מקום כלל ל"אחרי בלותי", ל"אדוני זקן", כי אין שום מציאות כלל וכלל בלעדו ית', והיה לה לענות אחריהם אמן כן יעשה ה'...

ביוסף הצדיק אמרו חז"ל, (ב"ר פ"ט ג') "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" וגו' על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני" ניתוספו לו שתי שנים. האם יש איזו שהיא הוה-אמינא שיוסף אמנם בטח בשר המשקים? ברור שאין לפרש החסרון אלא במשמעות לשונית קלושה גרידא, ועבור זאת נענש כבר בעונש כה חמור. מתברר לנו מזה, שאיננו יודעים כלל להעריך ענין של "מיחזי" באמונה, סוד הדבר הוא שהאמונה צריכה להיות שלמה כל כך, עד שאפילו "מיחזי" כל שהוא אסור שיהא! (שם עמ' קכג)

...ורש"י מבאר שם, "התשמור מצותיו - שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו". הנה אין המדובר על המצבים ההם, אלא בעתיד להיות, על התכלית שצריכה לצאת, והוא "שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו", סוד החומה, שיתהווה "אני חומה ושדי כמגדלות", וזה בא דווקא על ידי "ויענך וירעיבך", עינוי מר בתכלית, במצב אשר לא ראו כלום, וכן נאמר עליהם: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הנה לנו סוד גדול, כי ענין של "אני חומה", של חוזק, אינו בא מתוך גלויים והבנות, ראיה והבנה, הנה הן בבחינת "לחים היו", השגות האדם הבאות דוקא בלי כל גילויים, בלי כל הבנות, בהן דוקא כל הסוד של "חומה". אברהם אבינו ע"ה ראה פחות מאשר משה רבינו ע"ה, כי כן נאמר: "וארא וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם", ודוקא הוא היה "אני חומה". אדם המתבונן יבחין, כי ההתחזקות הרבה בעניניו נובעת דוקא מהמצבים שבהם לא הבין, מהמצבים אשר בהם עשה מבלי להבין, ואילו דברים שהבין בהם, ועשה מתוך הבנה, אינם אלא בבחינת "לחים הי­ו", הסוד האמיתי של "חומה" טמון בדבר בלתי שום הבנה...

אנו רואים כי התורה בכל מקום אינה מדברת כלל על עניני חכמות, כי סוד התורה הלא הוא תכלית השלמות, ובתכלית השלמות אין חכמות. כי חכמה הנה עדין בבחינת "לחים היו", ורום הפסגה היא האמונה - פשטות, כל מה שיותר פשוט, בלי שום השכלות, כי זהו סוד ה"חומה", הסוד של "נצר מטעי". הוא מה שאמרו חז"ל על האבות הקדושים, "אדם ובהמה תושיע ה' - אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"... (שם ויצא עמ' קצג)

...מרגלא בפומיה דהסבא ז"ל, כי התורה אינה כשאר החכמות. בכל החכמות הולכים מכתה אחת אל השניה, אחר כך אל השלישית וכו', ושלמות החכמה משיגים בכתה העליונה. לא כן הוא בתורה הקדושה. מקודם הלא נמצא האדם בכתה הראשונה בדרגה שהכל הוא פשוט, אחר כך הוא נכנס לכתה שניה, נכנס הוא לחכמת התורה לדרגה העליונה, אבל התכלית אינה להשאר בכתה זו העליונה, אלא לחזור לראשונה, ולהיות שוב פשוט, ופשוט בתכלית - איני מבין מאומה, אני מאמין!... ומה נואלו האנשים הבאים בשנים ולומדים תורה ואינם יודעים כלל מהיסוד הגדול שצריכים להיות פשוטים, להאמין מבלי להבין - כך כתוב! וזה מספיק לעשות! ואלה שאינם יודעים מזה אין להם חס ושלום שום שייכות לתורה. (שם עמ' קצט)

על דרך זה עלינו לדעת בענין האמונה, כי אמונה היא מידה כזאת, מידה אשר שמה "אמונה", ובלשון המקובלים נקרא זה "אור האמונה", מציאות קדושה, ונשמה קדושה הנקראת "אמונה". מהותה של מדה זו היא אי-השתנות. כשאדם זוכה למדה זו אינו נתון לשינויים, אינו יכול להשתנות בשום אופן, כמו שאמת אינה שקר, ולא שנאמר כלל, למה האמת אינה משקרת, כי הלא זוהי מציאותה של זו המדה... הטבע של מדה זו הוא "חומה", חזק כברזל... "דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה" (ב"מ מ"ט) הוא דברים כפשטם, מי שאינו עומד בדבורו חסרה לו אמונה, כי מי שיש לו אמונה לא יתכן שלא יעמוד בדבורו... וזהו באמת חדוש גדול, כי לפי זה יוצא כי אין ביאורה של "אמונה" להאמין בה' לבד, כי כשאמונה היא כח ומדה, היא צריכה לפעול באופן שוה, כלפי הבורא וכלפי בני אדם, זהו מה שאמרו חז"ל במעשה דחולדה ובור (תענית ח'), ומה מי שמאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה...

על דרך זה יש לדעת, כי המעשה של "עומד בדבורו" של לא להחליף ולהשתנות, הוא גילוי למדת האמונה, לאור האמונה. נמצא כי העבודה על אמונה אינה כפי שאנו חושבים, להגיע לאמונה על פי המורה נבוכים, אין הביאור של אמונה להכיר, הכרה היא ענין אחר, וישנן הכרות גדולות מאד, וחכמות גדולות מאד, והכל עדיין בבחינת "לחים היו", ישנה מדה של אמונה אשר מהותה אי-השתנות! מה שאדם מכיר פעם אחת אי אפשר כבר להזיזו ממקומו בשום אופן. עומד בדבורו זהו טבע המדה הזאת. הגילוי לאמונה הוא במעשים של "עומד בדבורו", זוהי תורת המעשה של מדת האמונה.

לפי זה פשוט הוא ענין "נשאת ונתת באמונה" (שבת ל"א), ואין הכוונה באמת באמונה לא לרמות, כי זה שייך למדת האמת, הכוונה היא שהוא נושא ונותן בכח האמונה, הוא אותו כח אשר בו מאמינים בה', ובכח זה הוא אשר עומד בדבורו בלי השתנות, ומה שפעם אחת הכיר אינו זז כבר ממנו לעולם - אותו כח פועל גם במשא ומתן...

הוא מה שאמרו חז"ל "ואמונתך בלילות", כי כל סוד האמונה הוא דוקא בלילות, מתוך חושך ואפלה, ויש להבין כי "לילות" הוא ה"למעשה" של אמונה, כי בלילות היא העבודה למעשה של עומד בדבורו, והבן. (שם וישלח עמ' ריט)

הסבא מקלם היה אומר על פסוק (שמות י"ד ל"א), "וייראו העם את ה' ויאמינו בה'" כי קודם כל השיגו היראה, "ויראו העם את ה'", ואחר כך באו לידי ויאמינו, צריך הוא האדם קודם כל לחדול מלחטוא, כשאדם ירא וסר מחטא, הנה כבר לא משוחד הוא, ואז הכל באמת בסדר הוא כבר, ואז כבר יבא לאמונה בנקל ובפשטות מאד, ואפילו אם לא ישריש מקרבו כל נטיותיו לחטא, אבל אם אך רק למעשה הרי לא יחטא, כי את האלקים הוא ירא, מצד העונש שיענש עליו, והוא דרגת המצרים, "הירא את דבר ה'" מצד העונש, הנה הכל יסודר אצלו כהוגן ומאמין יהא... (שם שמות עמ' פ)

זכורני בעת השרפה הגדולה בעירנו פה מיר, וכרגיל התקהלו כל הכבאים של העיר וגם מסביבות לעיר לכבות את השרפה, אבל כמובן שלא הועילו כמעט ולא כלום לרגל האש הנוראה אשר היתה אז. ובתוך המהומה הלך לו פוקר אחד ואמר, אה! אם הרבונו של עולם היה שולח את הכבאות שלו! אם הרבונו של עולם היה שולח שפך של גשם מן השמים! נתפעלתי אז ונשתוממתי מן המחזה, הרי פוקר הוא בתכלית, ומעולם לא האמין כלום, והנה כשדחקה לו השעה, כשלא ראה עזר מכל צד, כי אז נתעוררה בו נקודת אבותיו, אז כבר הוא יהודי כמו אביו.

זהו אשר מגידים לנו חז"ל הקדושים על הכלל ישראל, אם שלא רצו להשמיע קולם, כמעט רגע והנה שכחו (בערך גודל מדרגותיהם הם), את מצילם ומושיעם מאז, כי אז הקב"ה גירה בהם הלסטים, הקיפם בצרה מכל רוח, באין מנוס ומפלט, ובן ישראל בעת דחקו, תולה הוא עיניו לאביו שבשמים צועק ומתפלל להקב"ה, תופס הוא אז אומנות אבותיו... לא כן כל העמים אשר אומנות אבותם החרב היא, ובעת דחקם הם, הנה גם הכשר שבהם, ראשית כל אוחז ויוצא בחרבו... (שם עמ' קל)

ולמידין מזה עיקר גדול בהנהגת השי"ת, כי ראשית כל הנהגתו היא מקודם להבטיח ולא יותר, והמכוון מזה הוא, שהמובטח יאמין בזה אמונה שלימה ולהיות בטוח, וזה יהיה סבה לבא מזה למדת הקיום, שיקוים בו הבטחתו של המבטיח, ודוקא על דרך זה, וזוהי ידיעה חדשה במדותיו של הקב"ה ויסוד גדול, כי יסוד ראשית כל הדברים היא האמונה והבטחון... וזה היה הזכות והיסוד אשר ממנו זכינו לענין יציאת מצרים, רוצה לומר קיום ההבטחה... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמ' ב)

אכן צדיקים אשר נפשם שפלה מאד, כענין "ונחנו מה" (שמות ט"ז ז'), הם מכירים את עצמם כי הם אין ממש, בלתי יש, וזאת תביאם שיבקשו את בוראם, כענין אמרם (ב"ר ל"ט א') משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזאת בלי מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה... הודיעו לנו כי כל הכרתו של אברהם אבינו ע"ה שהכיר את בוראו לא היה באיזה חכמות ממרחק, כי אם שאל מי הוא בעל הבירה, וכי אין בירה בלא מנהיג, וכאשר דרש אותו תיכף מצאהו והציץ עליו בעל הבירה לאמר אני הוא. ובזה מבואר אמיתת דברינו, כי מי שמכיר את עצמו ואינו עושה עצמו לא' תיכף יכיר את בעל הבירה, ואחרי כי ימצאו בעלים בעל כרחם יודו כי הכל שלו, וכל מה שמקבלים ממנו אין זאת כי אם חסד חנם, וממילא הם חייבים לו, ומודים בו ואינם כופרים, ואז יכירו גדלו ורוממותו ומודים ומשבחים לו... (שם עמ' לז)

נוסף לדברינו הקודמים מצאתי תניא דמסייע לי בפרשת בשלח על פסוק (שמות ט"ז ד') "ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו", פירש הרשב"ם מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי... הנה רצה הקב"ה לקבע בנו אמונתינו בו, והוא היודע כי אם רק יהיה להגוף אף השערה רחוקה לחשוב איזה מחשבות רחוקות, אז הוא נעשה בשפלותו תיכף בעל בחירה, ולדעתו תלוי הדבר ברצונו, ואם אך תלוי ברצונו וברשותו, אז יש בו כמה פתחים ללכת למקומות אחרים וימצא פרצות דחוקות איך לצאת מהקב"ה ולתלות במי שהוא ובמה שהוא, ואין עצה אחרת איך שיקבע בלבם אמונה שלמה בה' וילכו בתורתו כי אם כאשר ילקח מהם הבחירה והרשות, ויהו מוכרחים בתכלית ההכרה, עד שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, ואז יפלו מהם כל העקשות ויפנו ישר להקב"ה ויאמינו בו... (שם עמ' נב)

בכל הבריאה נראית לכאורה מהלך בכל דבר, וכמה בתי חכמה ובתי ספר נבנים, וכאילו אנו מבינים אותה ומוצאים אנו בה טעם, אכן המשכיל יבין כי ההבנה הולכת רק איזה ג' ד' פסיעות, אבל אחר כך אז כבר נאבדים ההבנות, וחכמי הרופאים אחרי כל התחכמותם בחכמת הרפואה הודו כי לסוף אינם מבינים שום דרך ומהלך, ותכלית ידיעתם אי-ידיעה... אכן לדאבונינו נוטלים אנו את האי-ידיעה ומחזיקים בה וקוראים אותה ידיעה, ונמצא כי באמת כל חיינו הוא רק על יסוד האמונה שמאמינים אנחנו בהבריאה, רוצה לומר בהבורא ית' אשר חק נתן ולא יעבור (תהלים קמ"ח ו')... ועל זה אנו חיים בטוחים, דהיינו אנו מברכים בכל בוקר רוקע הארץ על המים, ואיך לא נירא פן תמחה הארץ מפני רוב המים, ואיך אנו הולכים עליה כל כך בטוחים... וכן כל ענין הזריעה אין זה כי אם אמונה ממש, כידוע אמונה זו זרעים (שבת ל"א) כי הגרעין יתקלקל ויפסד, ופן לא יוחזר לנו אף מה שזרענו בהאדמה... וכן כל ענין המשא ומתן יסודו על אמונה, ובאמת זאת נתן לנו כדי ללמד אותנו איך להכירו ית' כי אחד נאמן הוא וכדאי הוא להאמין בו, וגם מזה נרגיל את עצמנו באמונה, וזה יהיה שכרינו בכל חיינו ומפעל ידינו, כי בכל חיינו יתלוה בו האמונה... (שם עמוד עט)

...וזהו אמת ואמונה כל זאת, וכן בשחרית אומרים אמת ואמונה חק ולא יעבור, היינו מה שכבר נתגלה לנו מתנהגת על דרך האמת, וזהו אמת שאתה הוא ה' וכו', ואחר האמת נבוא לאמונה, ושם באמונה אין שם שינוי כלל, וזאת היא עוד למעלה מן מדת אמת, שאמת הוא מה שכבר נתגלה, אכן באמונה, זאת המדה לא נתגלתה עדיין, וזאת היא רק באמונה כאילו היא בעצמותו של הקב"ה, שם אין שיעור וערך להשגת "בלי שינוי", ולכן המאמינים לא נשתנו לעולם, כידוע מאברהם אבינו ע"ה, שנאמר עליו "והאמין בה'", מפני שבאמונה אין שום שינוי... (שם עמ' קיא)

...וזהו סוד שאמרו חז"ל (במ"ר י"ט ה'), אמרו על חטא של משה רבינו ע"ה במי מריבה שהחטא היה על שהכעיס על ישראל. ואמנם בפסוק נאמר על שלא האמנתם, אכן באמת אחת היא, כמו שביארנו כמה פעמים שהכעס ואי-האמונה ממקור אחד יצאו, היינו שמתפרד עצמו מהמקור, וזו היא כעס... ולהיפוך גם כן ההיפוך מכלל כעס, היינו שמחה יתרה, ומקורה היא מנוחת הנפש, ומהו מנוחה, הוא הקשור ומדובק בה' ועוז וחדוה במקומו, וממנו תצא נבואה... (שם עמ' קצ)

חושך ואפילת הלילה הלא הוא מציאות אחת גדולה של ערבוביא ובלהות. חושך הלילה לא רק שמכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, אלא שגם יטעה אותו... באפלת הלילה הנה לאיש המסולף והמפולתל מתרבים לו קושיות ושאלות לאין מספר. על כל הנעשה ועל כל המתרחש הוא עליהם במבוכה גדולה... אולם האיש החלק והישר הולך, הלא כל הקושיות והשאלות לא מטריחים אותו כלל וכלל. האיש החלק אף לא נפגע כלל בקושיות ושאלות, יודע הוא כי בעת היום היה אור, ובעת האור הלא ראה הכל באמת ויציב, אם כן הלא יודע ומבין כבר כי החושך כל מציאותו כן הוא - כל כולו הנהו מציאות גדולה של כ"א ערבוביא, מציאות כזה ללא כל מהלך וסדר, ומציאות של רק כי אם אמונה, ואיך נתקשה? ובמה יכשל? הוא אשר ביארנו האמור "ואמונתך בלילות" - כי אין אמונה כתשובה על קשיות, אלא כי במקום אמונה אין כל קושיות, כל יצירת החושך היא יצירת האמונה, שכמו שבבקר עת האור, יוצא תורה של חסד, ככה הוא בלילות, עת החושך, ממנו יוצא תורה של אמונה, לאיש החלק מגיע לו אמונה בעת חושך לא פחות מבחסד של בקר, רואה הוא הכל בהיר באור האמונה בלילות כמו באור החסד בבקר, שוה ממש, ואולי גם יותר... (דעת תורה במדבר עמוד קנא)

...כי יתכן יהיה אדם אשר ילמד כל מסכת פרה וגם יתחכם בה מאד מאד, וממנה ומעצמה יצא כי על ידה עוד יתפקר לגמרי, ומשום מאי, משום שאינו מוצא טעם בה, מתעמק הוא בזו השאלה באין יכולת לו להתפטר ממנה, ואנחנו זו השאלה הלא אף לא מזיזה אותנו כל דהו, אלא כי אנחנו חלקים אנחנו בסוד של "תומת ישרים תנחם", לנו אין בעצם כל קושיא ושאלה כלל, האמנם כי נמצאים אנו בחושך, אבל באמונה שפיר אנו עוברים היטב כל הדרכים ללא כל מכשול כל דהו. ועוד זאת, כי מהחושך עצמו יוצא תורה, היא התורה של אמונה, ואנו ודאי מתעלים מפרשת פרה לא פחות כלל מאשר מן מסכת נזיקין וכדומה... אומרים בשם הגר"ח זצ"ל מבריסק כי אמר שמן סדר קדשים יכולים ביותר להתעלות... כשלומדים נזיקין סוברים כי כל הענינים הולכים על פי מהלך שכלנו, אומנם כי בהם באמת שייך להגיד בקצתן איזו סברות שהן, על למה נקטה התורה כן או אחרת, שסוף כל סוף הרי הן מהמצות שהשכל מחייבתן. אבל בלימוד הקדשים הנה תיכף בהתחלתו רואים כבר שהענינים אינם הולכים כלל על פי סברותינו אנו, אלא כולם הינם גזירת הכתוב... ובהם עוד ביותר אנו מתעלים עד רוח הקודש. הוא סוד הענין של חושך, כי בחושך אמנם מתעלים עוד הרבה יותר מאשר באור... (שם עמוד קנב)

והנה זאת אמנם מן הפליאה והתמיהה, איך אפשר להבין זה, כי תתקיים אמונה בהשגחה כללית, ולא בהשגחה פרטית? אם מאמינים כי ה' ברא שמים וארץ, מעתה איך לא תהיה השגחה פרטית? איך זה כי לא משגיח על כל פרט ופרט? אלא מה, כי אחרי שבראה מסר הבריאה לממשלת הכוכבים ומזלות! וכי לעוזרים הוא נצרך חס ושלום? אתמהה ודאי! איך היא מציאות כזאת של אדם, שיהיה מאמין ולא מאמין. בחוט השערה אחד הנהו מאמין, ובחוט השערה הלאה הנהו כבר כופר בתכלית...

ואמנם מה לנו יותר, הנה מצינו טענה של לא-אמונה על משה רבינו ע"ה "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ'). וכשהתורה כותבת "לא האמנתם" הלא זה לא האמנתם בתכלית. מעתה איך זה סוף כל סוף מתאים "לא האמנתם" עם "בכל ביתי נאמן הוא"? והלא ודאי אין ספק כי שני הדברים הם אמת ובדיוק.

אמרו בגמרא (סוטה מ"ח) "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה". על זמן של אחרי שבוע, או של חודש, או של שנה, הנהו לא דואג כלל, הרי כי מאמין הוא, ועל יום אחד כבר דואג הוא אומר מה אוכל למחר. כי יזדמן לו פתו בזמן קצר של יום אחד כבר אינו מאמין, ואיך זה מתאימים הענינים באדם אחד בעצמו, כי יאמין על שני ימים הלאה, ועל יום אחד לא יאמין? ...הכתוב מזהיר את האדם לאמור, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" (דברים ד' ל"ט) הנה זה יתכן להיות כי מאמין הוא ב"הויה", וב"אלקים" לא יהיה מאמין. איך זה מתחלקים הדברים? זהו ודאי סוד נפלא!

וביאור הדברים הנה זה יסוד אמונתנו הוא, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. איפה זה "בשמים ממעל"? ואיפה זה "בארץ מתחת"? אנחנו אין לנו עסקים עם עולמות חוץ מהאדם. אלא הוא סוד הדבר, כל אדם ואדם יש לו בו ובעצמו ב' הענינים, "שמים ממעל" ו"ארץ מתחת", מצב הקל של האדם שמה הוא מאמין גמור, מאמין בתכלית, ללא כל שאלות וקושיות הוא ענין של "בשמים ממעל". וכשיש לאדם מצב קשה, שמה כבר נקרא "ארץ מתחת", שמה הנהו כבר כופר גמור, ואין זה כל סתירה, שני המצבים, שני אנשים כאן! והדבר מתחלק ממש בחוטי שערות, מצב של חוט השערה אחד, הנה זה מן "בשמים ממעל", אשר שם הוא מאמין גמור, ובמצב חוט השערה אחר, הנה כבר "בארץ מתחת", אשר שם הוא כבר כופר גמור. כל אדם ואדם יש לו ה"בשמים ממעל" שלו, ואת ה"ארץ מתחת" שלו, החילוקים אינם כי אם בהגבולים, איפה נגמר ה"בשמים ממעל", ואיפה מתחיל ה"ארץ מתחת"... אבל זה כלל היותר גדול, כי בשמים ממעל הרי כולם מאמינים, ובארץ מתחת, שמה יש מציאות להיות כופר בתכלית. וזה באדם אחד, ואין כל סתירה!

אומרים בשם הגרי"ס זצ"ל כי אמר בענין זה בציור: כששואלים לאיש על איזה אחד, אם הוא איש בטוח ונאמן להלוות לו כסף, ויהיה דברו "כן איש נאמן הוא". ואחר כך אומרים לו האיש הזה נצרך הוא להלואה, אולי תלוה לו איזה אלפים רובל? כי אז כבר לא יחזיק בדבריו הקודמים, דעתו ועמדתו על האיש הלז כבר נשתנה ונתחלף! ותמיד היינו חושבים בבאור דברי הגרי"ס זצ"ל, כי הראה בזה בקורת על אדם להווכח על טעותים בעמדותיו, כי הרי מתחילה הלא הגיד עליו בשבח ברור כי איש נאמן מאד הוא, וכשאותה השאלה באה למעשה, הנה הוא כבר משנה דבריו, וזה אומר כי לא דיבר נכונה, וכי גם בתחילה לא בירר דעתו אם אמת בפיו. אבל לפי דברינו עכשיו אין הדבר כן. האומנם כי בתחילה במצב הקל, סבר כן באמת ודאי כי איש נאמן הוא, נאמן בתכלית, אפילו להלוות לו סכומים היותר גדולים, אולם אחרי כן במצב הקשה, כשנגע אמנם הדבר אליו ולעצמו באיזה סכום גדול מאד, שמה כבר איננו מאמין בודאי. משה רבינו ע"ה היה ודאי מאמין גמור בתכלית, כנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", ובחוט השערה של מי מריבה, אמנם כבר היתה "לא האמנתם" בתכלית! ואין כל סתירה!

התורה הלא מדברת פעמים רבות בענין האמונה, וכדאי לראות כי לשון התורה בזה אחרת היא לגמרי מאשר אנו מורגלים. אמר הכתוב (דברים ח' י"ב) "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". הנה שכחת ה', כפירה בה', לא נאמר בתורה שבאה זאת מצד דעות רעות, מצד חקירות כוזבות, אשר הם הובילו אותו לטעותיו, דרכים כאלה בהוכחות על אמונה, הינם בטלים ומבוטלים ממש. חקירות פילוסופיות עם אמונה אין להם כל שייכות כלל וכלל. להוכיח אמונה בחקירות פילוסופיות דומה למכבה אש עם שפך של נפט, כי כרגע אחרי זה והלהבה מתגדלת ומתרחבת פי כמה לכל הקצוות. כל שתוסיף חקירות, תתוסף הסבוך והכפירה. דרכי התורה בהזהרת האמונה אחרות לגמרי. כפירה באה מצד מצב האדם, מתוך המצב של "ורם לבבך", מתוך "גאוה". גאוה זו כפירה. ועצה נגד כפירה היא ענוה - "וזכרת" כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. (דברים ב עמוד צט)

א-ל אמונה - וברש"י: לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא... כבר דיברנו בענין אמונה כי היא מדה, מדה של קיימות ואי השתנות, ומצד זה בא כל ענין הנאמנות, היא ההנהגה של אמונה לקיים כל דבר, ואחרי שהכל היא אמונה, הנה כי באמונה בה כבר עולם הבא, שכר ועונש... וענין נאמן וענין אמונה אחד הם. (שם עמוד קכה)

מכתב מאליהו:

...כי אין כח האמונה כח פשוט באדם, שאם כן היה חל על כל מה שהוא שומע, והרי רק פתי יאמין לכל דבר, וכן לא ראוי לקרא אמונה למה שהאדם מודה בו רק בשפתיו, ובמעשיו מתגלה שלבו בל עמו, אלא האדם מאמין רק במה שלבו רואה את אמיתתו, ועל כן מדרגת האמונה היא לפי טהרת הלב, ועל כן רק הנאמן (ששולט בו כח האמת), הוא מאמין.

ביארנו שהכרת הטוב היא תולדת כח הנתינה, וכן כתבנו שם, שהאהבה באה מתוך מעשה הנתינה, ולא להיפך. כן גם היחס שבין האמונה להכרת הטוב לבורא יתברך, האמונה מבוססת על מדת הכרת הטוב ועל כח הנתינה, ולא להיפך, שתהיה האמונה הסבה להכרת הטוב, כי אף על פי שלפי השכל היה ראוי להיות כן באמת, אבל האדם לא יבא להכיר את בוראו בלבו עד כדי הכרת הטוב אלא אם טיהר לבו במדה רבה ממחלת הנגיעות הבאות מכח הנטילה.

ואפילו כשמראים לאדם נסים גלוים, לא תבא האמונה מצד ראיית הנסים מצד עצמם אלא מהכרת הטוב על הנסים... (חלק א עמוד קמא)

איתא בספרים הקדושים, שאמונה היינו שמאמין במה שלא ישיג עוד בשכלו ממש, אמנם יש ב' בחינות באמונה שהן א':

א' אמונת חכמים שמאמין לרבו ולאבותיו במה שמלמדים אותו.

ב' שמאמין בהקב"ה, כשמבחין בנבראים ורואה גודל החכמה בבריאתם, וכן כשמסתכל בהשגחה הפרטית ורואה את דקדוקה, אז יבחין ברור כי ה' הוא העושה את כל אלה.

אמנם לשניהם בחינה אחת, שהם באים מכח הכרעת הישרות שבלבו, לבו אומר לו, כי אי אפשר שאבותיו ורבותיו שאהבוהו ינחילוהו שקרים וישתדלו לרמותו שלא יהנה בעולם הזה. וכמו כן אומר לו לבו, שמכונה המסודרת מכל כך הרבה חלקים, וכל אחד ואחד מדוקדק במקומו אי אפשר שלא יסודרו בכוונה, הרי שהישרות שבלבו מבררת ומאמתת לו את אשר יאמין. נמצא שהכרת הישרות בלב היינו האמונה. (ויש דברים הברורים בשכל על פי חשבון מטימטי, שבהם אין צורך להכרעת הלב על פי הישרות).

והרי גם דיני נפשות יפסקו על פי הישרות לפי דיני האומות. ואם תהינה ההוכחות גם פי אלף לא תהיינה דומות להוכחות שהבריאה כולה על מיליוני מיליונים פרטיה ודקדוקיה יעידו על יוצרם בחכמה מחוכמת שאין דוגמתה, ואיך יהינו לומר בסילופים ועקמומיות, שכך הזדמנו יחד מקרים שונים לאלפים ולרבבות?

זהו גדר בחינת האמונה. אמנם אחר שמכיר את הישרות ומתאמתת בקרבו, אז נעשה לו לדבר ברור בשכלו ממש כחשבון מטימטי, כי מכיר כבעיניו ממש, שהצד השני שקר ובלתי אפשרי כלל. הכרתו זו כבחוש נקראת צדק, דהיינו משפט השכל, וזהו ענין "צדיק באמונתו יחיה", כי בחינת הצדק מקבלת את תוכנה וחיותה מבחינת האמונה. וכיוון שהאמונה באה מהכרעת הישרות שבלב, הנה היא מתמעטת ונפחתת על ידי הנגיעות, כמו שכתוב: "כי השוחד יעוור פקחים" וגו', והנוגע לא יבחין בישרות, אלא מסלק ומעקם את סברותיו. ומשום זה איתא בספרים הקדושים, שאין מקום לאפיקורסות אלא בתאוות, על פי מה שאמרו חז"ל: "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא".

ודרך עליית הגדולים היתה כך: מה שהיה אצלם אמונה היום, נעשה אצלם מחר משפט השכל, דהיינו שהשיגו את זה בבחינת צדק, ואז מה שלמעלה מהכרה זו מתגלה להם בבחינת אמונה, ואחר כך גם זה נעשה אצלם בבחינת צדק... ושמעתי בשם ר' ירוחם ז"ל, דבחינת האמונה היא, שיתברר אצלו על פיה בברירות ודאית גמורה, דהיינו שלא ישאר בלבו שום מקום לספק, אלא ודאי גמור ממש.

והנה גילה לנו מהר"ל דבר נורא, כי לעתיד לבא, בשעה שהקב"ה יגלה את הגילוים הגדולים והנפלאים, יתגלו לאדם רק בשיעור שהאמין כשהיו בהסתר, כי זה הוא מה שהשיג על ידי בחירתו הוא להאמין...

"השמים מספרים כבוד א-ל"... אם כך איך אפשר שבני אדם לא ישמעו ולא ידעו? אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו איך אפשר שיהיו מחוסרי אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום? אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורוס באמת, כל מי שפקר ידע בקרב לבו שהוא מתעלם מן האמת, ומי שטוען שאינו רואה ושומע, היינו שאינו רוצה לראות ולשמע...

וזהו מהלך כל האפיקורסות: כל אדם יודע את האמת בלבבו, אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לו לתרצן לעצמו, ומפנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה על ידי אפיקורסות. נמצא שכל אפיקורסות שקר משרשה. (שם עמוד קע)

ואיך היא התלמדות האמונה? כתב רש"ז ז"ל שיש להתבונן בג' דרכים, א' יתחקה במחשבתו בסבה של כל מסובב, ובסבת הסבה, עד שיכיר את הסבה הראשונה ב"ה. ב' עוד יתבונן שהטבע הוא נס ממש, אלא שההרגל מסתירו. ג' גם ילמד להכיר "נסיך שבכל יום עמנו", הנסים הגלויים שמזדמנים לכל אדם ולכל העולם בהזדמנויות נפלאות, וימנע את נטיית הכפירה שבלבו שלא תעשנו סומא, ולא תגרום לו להתעקש לבארם תמיד בדרכים עקומים, שיהיו נראים כמקרה "דרך הטבע". (שם עמוד קצו)

האדם המגושם רואה בעולם רק חמריות, המעולה ממנו בוחן וחוקר ללמוד מהעולם הגשמי את מציאות הבורא, ואת רצונו בבריאת העולם. נמצא שאדם זה הכיר את הרוחניות מתוך הגשמיות, אולם האדם הרוחני יש לו מבט אחר, הוא מבחין בכל דבר שלפניו את התוכן הרוחני, ואת החומר מבחין רק כמסובב מענין הרוחני שבו.

מי שרואה את החיצוניות בלבד, ראיה זו תפריעהו מלראות את הרוחניות-הפנימיות של הבריאה, ולא תשאר לו אחיזה לאמונה אפילו במדרגה קטנה. אבל מי שמגיע מהמבט החיצוני לראיית הפנימיות, אף שראייתו עדיין איננה בהירה, מכל מקום כך הוא דרך העליה, להסתייע בחיצון לצורך הפנים.

אולם הרואה במבט הפנימי זוכה לראות אור גדול, והכרתו בהירה, הוא מתעלה לדרגה של האמונה החזקה...

הנה במצרים נאמר: "ויאמן העם", אבל כשבאו לים הצליח מעשה שטן, השאור שבעיסה החטיא את ישראל להגביר את המבט החיצוני, ובזה להכהות את הראיה הפנימית. וכיוון שכן באו בטענות על פי מה שראו בחוש ממש. הם ראו בחוש ששמונים אחוז מבני ישראל מתו באפלה, אם כן השעבוד היה טוב ממנו, ועכשיו שראו בחוש על הים שאין מוצא, הרי מצבם גרוע מאלו שמתו בחושך, כך טען המבט החיצוני. אילו לא אבדו את המבט הפנימי הבהיר, היו יודעים שהחוש החיצוני מטעה, ואינו יכול להכחיש את התכלית הברורה אשר אליה מנהלם השי"ת...

ובנקודה זו טעו גם המרגלים. ישראל היו מיועדים לירש את הארץ בלי מלחמה, אך כדי לזכות לכך, היו צריכים להסתכל בהשקפה העילאית, למעלה מן הטבע. במקום זה ראו את כל הענין במבט טבעי, עד שהצליחו מעשי שטן והביאו גם את ישראל לידי אותה השקפה מסולפת עד שאבדו את מדרגתם לגמרי. כיוון שרואה אדם במבט זה, רואה את כל הדברים במבט הפוך מן האמת, וגם אם מראים לו נסים גלויים, הוא מתרץ אותם בדוחק על פי השקפתו הטבעית. המרגלים, למשל, כשראו את גודל הפירות והיה עליהם לראות בזה את גודל חסדיו יתברך, המשפיע על הארץ הקדושה שפע נפלא כזה - והם למדו מכך "כשם שפריה משונה כך עמה משונה"...

נמצאנו למדים עד היכן מגיע עוורון המבט החמרי, לא די שאינו רואה את ההנהגה הרוחנית שבתוך הטבע. אלא שנשאר בעוורונו גם כשהיא נראית בגלוי. (חלק ג עמוד קמ)

ישראל הם מאמינים בני מאמינים, ויודעים שהשי"ת ברא את העולם ומנהיג אותו תמיד. אולם יש מצוה מיוחדת בתורה לעסוק תמיד באמונה, והיא מצות "אנכי ה' אלקיך", הראשונה שבעשרת הדברות. וכן כתב הרדב"ז: "וענין האמונה, שיקבע אותה בלבו ובנפשו תמיד". מי שאינו עוסק בתמידות לברר וללמד לעצמו את האמונה בהשי"ת, לא ידע אותה באמת, ואינו מקיים מצות "אנכי ה' אלקיך" כהלכתה.

ישנן חמש דרכים בקיום מצות האמונה:

הדרך החיצונית: שיחנך האדם את עצמו לעסוק באמונה גם באופן חיצוני. ירגיל עצמו לומר בכל הזדמנות: "ברוך ה'", "אם ירצה ה'", "בעזרת ה'" וכדומה, וכן ידקדק לקיים מצות תפלה, גם אם מתפלל בלי כוונה, כיוון שהתפלה היא ביטוי האמונה בהקב"ה. וכן בכל המצוות שאדם מקיים, גם כשחסרה בהן כוונה פנימית, הרי על כל פנים מקיים את מצות השי"ת, וגם בזה מחזק את האמונה בה' בדרך החיצונית. וזה יביאהו להיות ירא מלעבור עבירה, כי כבר הורגל לשמור את צווי השי"ת ולהתרחק ממה שנגד רצון השי"ת. כל זה בגדר חינוך, ורישומו ניכר רק בחיצוניות.

דרך ההתבוננות: היא יותר פנימית, והיא כשאדם מתבונן בפלאי הבריאה, ומברר לעצמו שהם מעשי ה' וגילויי חכמתו האין סופית, כמאמר הכתוב: "מה רבו מעשיך ה'" וגו'. ואף שאין הוא במדרגה להכיר את הקב"ה מתוך כל דבר אשר סביבו, (בחינת "וקונה הכל"), על כל פנים יתפעל מנפלאות הטבע, וההתאמה הנפלאה אשר בין חלקי הבריאה, ואשר הכל הולך לתכלית אחת וכדומה. וכן אם יתבונן בעולם הפנימי של האדם, ביצר הרע ותחבולותיו, ההתרוצצות התמידית בין המצפון והיצר, מה צרכה ותכליתה, יכיר גם בזה את תכלית הבריאה: להתגבר בכח הטוב על הרע, ויווכח שהכל נוצר למטרה אחת: גילוי הרוחניות.

דרך הקדושה: עולים אליה על ידי ג' גדרים, הגדר הראשון הוא מדת האמת, לחנך את עצמו להיות נאמן בלבו, שיודה תמיד על האמת, ויסרב לקבל את השקר כאמת. זוהי בחינת "באמונה" של אברהם אבינו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", לבו היה נאמן לאמת שהכיר.

הגדר השני הוא לעסוק בשבירת היצר, ולהרגיל עצמו לפרוש מתאוות העולם הזה שלא במקום מצוה, כי בסילוק הרע מן הלב ממילא הוא רואה את אורו של הקב"ה. והגדר השלישי הוא לעסוק בקדושה, לא רק בדרך של פרישות, אלא בדרך של דבקות בתורה בהתלהבות. עניני קדושה מגיעים ללבו של האדם רק כאשר עוסק בהם בהתפעלות והתרגשות. על כן צריך האדם להרגיש תמיד חידוש בלימודו, כי אין התפעלות והתרגשות אלא על ידי פגיעה פתאומית בדבר חדש, ופגישה כזאת עושה בו רושם שלא יסוף ממנו... אולם חידוש זה אינו מוכרח להיות חדש ממש עבור השכל, ואף שכבר ידע מזה ואפילו הרגיש כזה בעבר, אלא שהרגשתו עתה פנימית כאילו לא ראה דבר זה מימיו. אולם מי שלבו אטום, ואינו מתפעל משום דבר, איננו מסוגל לעליה רוחנית כלל. המחדש חידושי תורה ואינו מתפעל מהם ישאר עם הארץ, כי תחסר לו הדחיפה והשאיפה להתעמק בלימודו. מאידך גיסא בהתדבקותו בתורה הקדושה על ידי התפעלותו ממנה, יעלה לבו במדרגות האמונה, שכן אור התורה הוא המפתח הגדול לאמונה.

הדרך הרביעית היא הבטחון בהשי"ת בפועל, שיתנהג בכל דרכיו בדרך הבטחון, שידע שהקב"ה יכול לתת לו צרכיו בכל עת, ואינו דואג היום מה יהיה מחר, כי ידוע שלכל יום יש השפעה בפני עצמה, בהיותו הזדמנות לגילוי חדש של כבודו יתברך.

מובן הוא, שבלא הקדמת אמונה אי אפשר לבא למעלת הבטחון. אך כאשר יתמיד להתנהג בבטחון בכל מעשיו, תעלה מדרגת אמונתו ובהירותה, כי כיוון שתולה את עיניו בהקב"ה ומשתחרר מן המבט הטבעי, יראה בחוש את השגחתו הפרטית בכל.

הדרך החמישית היא ההתעסקות בדבקות גמורה ותמידית בהשי"ת, שעל ידה רואה את הקב"ה בבהירות בפנים לבו, כמו שכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד", היא הדרגה היותר נעלה בהתעסקות האמונה.

כבר כתבנו כי המחשבה נתפסת רק במושגים הידועים לנו על ידי החושים או הרגשות הנפש שכבר הרגשנום. מי שבטבעו אינו כועס יתכן שידע את הצורה החיצונית של הכעס, כי ראה בני אדם בכעסם, אבל על מהות הכעס בעצמו לא יוכל לחשוב מכיוון שלא הרגישו מימיו, וכן באמונה, מי שלא הרגיש אי פעם הכרת בוראו בפנים לבבו, איך יחשוב באמונה בו יתברך, כשעדיין לא הבחין בנפשו מציאות הכרה זו? נמצא שכל מחשבותיו בענינים תהיינה רק על פי היקש שכלי חיצוני, ולא בעצמיות ההכרות הפנימיות ההן, כי לא יידען.

האמונה הטהורה היא מדה נדירה, הלא נאמר אפילו באברהם אבינו ראש המאמינים ע"ה: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ואם במדרגה הכי גבוהה מדרגת אברהם אבינו ע"ה היתה האמונה הטהורה דבר מפליא ומופלג כל כך עד שאפילו השי"ת כביכול תמה עליה וחשבה לאברהם לצדקה, מה תקותנו אנו שנשיגנה?

אבל מצד אחר אי אפשר שיהיה כן. הן מצינו שכל שצריכים לו יותר מצוי הוא יותר. תענוגי העשירים יקרים ונדירים, מה שאינו כן הלחם הנדרש לכל, הוא בזול ומצוי, וכן האויר הנדרש לנשימה הוא בחנם ממש. והרי האמונה שהיא האויר לנשימה לעובד ה', איך אפשר שתהיה כל כך נדירה? אמנם כן הוא - אמונה ממלאת כל חוצות תבל, ובכל פינה שנשים עינינו בה נמצאנה אם רק נרצה לגלותה, ככתוב: "מלא כל הארץ כבודו". הארץ, הרומזת על בחינה גשמית-חומרית, גם היא כולה, בלי נקודה אחת יוצאת מהכלל, מלאה גילוי כבודו יתברך, אלא שהרבה דרגות יש לאמונה, ובודאי אמונת אברהם אבינו ע"ה היתה במדרגה רמה. אך כל אחד יכול להתחזק באמונה במדרגה אשר הוא שם.

הראשונה במדרגות של האמונה, שבה אנו חייבים להתעסק הרבה, היא האמונה בקיום ההשגחה. אפילו בעל המדרגה הנמוכה ביותר, שנדמה לו כי עולם כמנהגו נוהג בטבע, אם ירצה להתבונן ולא יעצום עיניו, יראה שהכל מתנהג בהשגחה מדוייקת, כי השי"ת הוא המנהיג את הטבע. זה שנסתמו עיניו ורואה רק שהטבע פועל, עבורו מצות האמונה ללמוד לדעת שיש מנהיג לטבע, ולדעת זאת באותה מדה שאדם המציץ דרך סדק ורואה רק עט כותב יודע, שלא העט כותב מעצמו אלא האדם האוחז בעט.

אבל צריכים אנו לדעת שבמדרגה מעולה מזו מתגלה, כי לא הכחות הם הפועלים בעולם, אלא השי"ת בעצמו. רצונו יתברך הוא המציאות, ולא כאדם שרוצה, ואחר כך צריך לנקוט באמצעים להוציא את רצונו לפועל. ענין אמירת השי"ת הוא בחינת גילוי רצונו יתברך, ובריאה על ידי אמירה פירושה הגילוי, שכל אשר ברצונו הוא "יש", ושאין ברצונו הוא "אין". וצריך להתבונן: בלי רצונו הרי לא שייך שיפעלו הכחות, ואם רצונו הוא הפועל, נמצא שמושג "פעולת הכחות" מיותר לגמרי.

אנשי המדע סומכים רק על מה שנבחן על ידי החושים... אך אם לא נזדקק לתוכן הפנימי של הענינים המובן על ידי הלב, בתוך נפשותינו, ונצמצם את ראייתנו רק למראה הדברים הנראה מבחוץ, בודאי שלא נתקרב אל האמת כלל. לא נראה "שאין הערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות ל"ג). ולא נוכל להבחין שבעקוץ העקרב למי שלא חטא - ימות העקרב.

אלה המסתכלים במבט פנימי-רוחני, ואלה המסתכלים מבחוץ, כאילו דרים בשני עולמות נפרדים... האדם יכול להכניס את עצמו לתוך עולם של הסטרא אחרא אשר גם השמים - אופק הראיה הרחוק ביותר של אותו עולם, עדיין בתוך הטומאה הוא. מי ששם את חלקו בעולם ההוא לא יוכל בשום אופן לראות את הפנים, דהיינו את עולם הקדושה, ואפילו לחשוב בו לא יוכל, שאין לו תפיסה בצד הקדושה עד שהשי"ת יבטל את הטומאה לגמרי, ויחדש לו קדושה מחדש.

זה שחלקו בעולם הקדושה רואה ראיה פנימית, ונתפסת הרוחניות במחשבתו באופן מציאותי, ולכן זוכה לראות את האמת. אין דרך להוציא עצמו מעולם אל עולם אלא על ידי התמסרות לתורה ולמצוותיה. רק כך יוכל האדם לבא לאט לאט לידי טיהור המדות הרעות המטמטמות את לבו, ולגילוי פנימיותו, אשר בה יתקרב לבסוף אל עולם הקדושה, ורק כך יטפח בעצמו את האמונה הטהורה.

כשזוכה אדם שיפתחו לפניו שערי האמונה, יראה בה דרגות אחר דרגות נעלות ונשגבות עד אין קץ...

הדבק בהשי"ת מודד את יחסו לכל דבר רק לפי הקשר של הדבר לעבודת הדבקות בה', ואינו רואה שום ערך אחר לכל דבר שבעולם, זולת מה שיוכל להסתייע בו באיזה אופן לעבוד את השי"ת. זוהי בחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" השלמה, שלא נשאר לו מאומה זולתו יתברך, והשאיפה לידבק בו. וכאמור, אפילו את נקודת ה"לעצמי" שהיא סבת כל מעשיו, וגם של דבקותו, חוזר הוא ונותנה לקב"ה בדבקותו. זוהי עבודת ההתבטלות לפניו יתברך.

המדרגה הרמה של הכרת "מלא כל הארץ כבודו", היא ההשגה שאין מציאות בבריאה כולה זולת גילוי כבודו יתברך, ובחינה זו נבחנת רק בדבקות, כשמעמיק למסור גם את ה"לעצמי", עד כדי שלא תשאר בו גם נקודה אחת מבלי דבקות, אמונה בבחינה זו שמבטל כל ערך זולתו יתברך, נדירה היא מאד, ועל כן הפליא השי"ת כל כך את אמונת אברהם אבינו ע"ה, שהיא היתה אמונה תולדת הדבקות.

נפלא מה שגילו לנו חז"ל יותר בזה... פירשו חז"ל שהוציא את אברהם אבינו ע"ה מחללו של עולם, והגביהו למעלה מן הכוכבים. זה היתה ההקדמה ל"והאמין בה'", אחר כל דבקותו של אברהם אבינו ע"ה ואחר שביטל את עצמו להשי"ת, אבל כל זמן שתפס במחשבתו רק את סדרי הנהגתו יתברך בעולמו שלמטה, לא היה יכול עדיין לתפוס את המובטח לו, כי היה היפך מכל סדרי ההנהגה, ובמקום שמרגישים סתירה, שוב אין תפיסה מציאותית למחשבה. ועל כן הגביהו הקב"ה לראות את ההנהגה לא מתוכה, אלא מלמעלה ממנה. גילה לו את שורשה, פתח לפניו את תכלית כל הבריאה וסדריה, ומשם מצא מקום תפיסה להשגת ענין הבטחת הזרע. ואז, רק אז הגיע אל היכולת של "והאמין", שהיא הבחינה היותר קשה ועליונה, שלא יהיה שום חוצץ ואפילו קל בינו לבין הקב"ה. זוהי מעלת האמונה בשיאה, הבה נתחיל בטיפוח האמונה במקום בו אנו עומדים, גם במדרגתנו השפלה, ונזכה לסייעתא דשמיא לעלות במעלות האמונה. (שם עמוד קסא)

...למדנו כאן עיקר חשוב ונשגב בדרכי האמונה. החדרת האמונה בלב עד כדי שכנוע גמור באה על ידי למוד התורה עצמו מיניה וביה. התעמקות בתורה, חשיפת צפוניה, הם המעוררים את יסודות האמונה הטמונים בנו. בן תורה בלימודו נוכח לדעת שיש בתורה אורות נשגבים, וכשעומד לפני חזיון נפלא זה, מעצמו בא לידי הכרה כי תורה זו תורת השי"ת היא, וכי איך יתכן אחרת? ומתוך שמגלה לו התורה את עמקותה וקדושתה, ומתוך הכרת גדולי חכמי התורה וקניית אמונת חכמים, בא ממילא לידי אמונה פנימית אמיתית.

ענין זה מפורש ב"אבני אליהו" בסידור הגר"א זצ"ל, שמביא דברי הקדמת הזוהר על הפסוק (תהלים כ') "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת"... פירוש הדברים: הגילוי בתורת הנסתר מביא לגילוי שאחריו, "יום ליום" - מגילוי אחד מגיעים לגילוי השני, ועל ידי זה נבראים שמים חדשים - הכרות עליונות יותר. וכן בתורת הנגלה, הגילוי בנגלה יביא לגילוי שלאחריו, וזוהי ארץ חדשה - הכרות עליונות בעולם התחתון. כל מדרגה בנויה על שלמות המדרגה שלפניה. כל מדרגה נותנת לאדם הכרות, שאחרי עיונו מתבהרות לו באופן כה פשוט וברור, עד שלבסוף בא לידי הכרה שלא יתכן אחרת, זהו היסוד שעליו נבנית עלייתו למדרגה הבאה.

זוהי גם דרך העליה באמונה. התעלות באמונה פנימית, מדרגה אחר מדרגה באה על ידי התעמקות בתורה עצמה, ולא על ידי חקירות שכל מופשטות. טעות היא לחשוב, שיכולים להשיג האמונה המוחלטת על ידי חקירות שכליות ופילוסופיה, הרי השכל משוחד על ידי כל מיני נגיעות. הרצון מטה את השכל לכל אשר יחפוץ. כשהאדם פונה אל שכלו בטרם התעמק בתורה, וביסס את אמונתו על קבלת אבות ואמונת חכמים, ורוצה ששכלו יהיה השופט הבלעדי על עניני אמונה - סימן הוא שאינו רוצה להאמין, ולכן פונה אל שופט משוחד שיורה לו כרצונו. השכל גם מוגבל, כי המחשבה מיוסדת על ציורים גשמיים שהם מוגבלים. אבל האמונה הבאה מפנימיות האדם אין שולטות עליה הגבלות אלו. וכבר כתב הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל, שבמקום אשר שם גבולו של השכל - שם מתחילה האמונה. אמנם חוייבנו לברר את אמונתנו על ידי השכל, כדברי בעל חובת הלבבות בהקדמתו, אך אין הכוונה שיסמוך רק על שכלו, כי בזה לא יוכל אף פעם להגיע אל בירור האמת, כי הוא משוחד מרצונותיו, וגם מוגבל כנ"ל. גדר בירור האמונה על ידי השכל הוא, אחרי שכבר נתיישבה האמונה בלבו על ידי קבלת אבות, ועל ידי לימוד התורה הקדושה והכרת גדולתה וגדולת חכמינו, יעסוק אדם לקרב אל שכלו את יסודות האמונה, לבררם לעצמו בבירור שכלי.

"ולא תתורו אחרי לבבכם" וגו', יש כח באדם, הסקרנות, הרוצה לעמוד על טיבם של דברים אשר מחוץ ממנו. כח זה ניתן לנו כדי לעורר את העיון בדברי תורה, שנשאף אליהם בטרם טעמנו את טעמם. אבל היצר הרע מפתה את האדם ומשתמש בכח הסקרנות לשאוף לטעום עניני העולם הזה... ולאחר הטעימה כבר יש ליצר הרע מקום כניסה אל האדם ונסחב אחר התאוה.

התאוה והעבודה זרה - המינות מסובבות זו מזו: תחילה באה התאוה, ואחר כך עבודה זרה... האדם הולך אחר המינות כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו בלי מפריע. הרי שהנגיעות הן סיבת המינות, מכאן למדנו שאי אפשר להנצל מהמינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה... ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה, והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי העולם הזה? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו. אלא יעסוק באמונה פשוטה, בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות - אם גם חיצוניים בראשיתם - ובלימוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה. (שם עמוד קעו)

במאמר "סדר גאולת מצרים" ביאר הגרש"ז זצ"ל את תהליך הגאולה. הגאולה אינה אלא תולדת האמונה, כך מפורש בפסוק (שמות ד' כ"ט) "וילך משה ואהרן ויאספו וגו' ויאמן העם" וגו', ואחר כך כתוב "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" וגו'. וביאר הגרש"ז שעצם בואם אל פרעה היה שלא ברשות ומרידה במלך, ובכל זאת קבל המלך את פניהם, הרי אין לך נס גלוי מזה. ודבר זה עצמו היה חיזוק אמונה לישראל, כי בזה רואים ראשית סימני הגאולה. ושאל רש"ז זצ"ל, אם כן למה לא הקדים את שליחותם אל פרעה לבשורת הגאולה כדי שיקבלוה בלב שלם. ומבאר שלא היו ראויים להגאל בלי זכות האמונה, ולולא האמונה של "ויאמן העם", לא היו גם משה ואהרן יכולים לעמוד לפני פרעה. ולפי מה שהקדמנו לעיל, שהאמונה היא היא הגאולה עצמה, הרי תוכן הגאולה הוא היציאה מרשות פרעה אל רשות השי"ת. ומכיוון שכבר התדבקו בה' באמונתם, במבט הרוחני כבר נשלמה הגאולה, אלא שבעולם הזה צריכים הדברים להראות כתהליך של סבה ומסובב... (שם עמוד רפד)

...למדנו מזה שהשם נקרא על העתיד... ואסרו לנו לומר את השם, גם לא להגות באותיותיו. מה טעם? משום שטרם נקבעה אמונת העתיד אצלנו כמו חוש ממש, אם כן כשנזכיר את השם לפניו ברוך הוא הרי חס ושלום נהיה כמשקרים בו...

ומדרגות האמונה אין להן קץ, עד כי במדרגה אחת של אברהם אבינו ע"ה שאל במה אדע, והשיב לו "גר יהיה זרעך" (פירוש כי גם חסרון זה של אמונה גורר אחריו הסתר פנים עד כדי גלות מצרים לבנים ובני בנים. ואחר כך כאשר "והאמין בה' - ויחשבה לו צדקה". וגילו לנו חז"ל שלאדם ניתן הכח להגיע במדרגות האמונה יותר מן המלאכים, שאסור להם להזכיר את השם עד שלוש הכנות בחיזוק ובירור אמונה (כמבואר לעיל), ואנו בשתים. ואם כן, עד כמה יכבד הדין חס ושלום על האדם, יהיה באיזה דור שיהיה, על רפיון בחיזוק אמונה ובירורה, ולא נוכל להצטדק שאין הדבר כפי כוחנו.

ומעתה נשוב נתבונן ונשתומם: חז"ל התירו לנו לאמר את השם על דרך "אדנות", פירוש: אדנותו יתברך בהווה, גם לפי מושגנו הדל, על כל פנים עלינו להיות כל כך ברורים באמונת ההוה כי הכל אך ממנו יתברך והכל בידו הוא, ומידו מה שיקרה בעולם ולנו, על כל פנים "האדנות הגמורה בהוה". האם מכינים אנו את עצמנו לזה כדי הצורך? הרי כבר למדנו עד כמה מגיע עונש הזכרת השם בחסרון אמונה, ואפילו רק במחשבה, עד שאמרו על זה: אין לו חלק לעולם הבא... (שם עמוד שטו)

וכשם שעיקר תפקיד האדם הוא לעבוד על עקביות במעשים, כן צריך הוא לעבוד על עקביות באמונה. יש בני אדם שאמונתם שטחית ובלבם מקוננים ספקות וקושיות על הנהגתו ית' ועל תוקף מדת הדין שפגעה בנו בדורנו. והיינו שחסר להם בעקביות, כי בשכלם יודעים הם שהשי"ת הוא תכלית הטוב ומקור החסד, אלא שקצרה ידם להחדיר ידיעה זו אל לבם, מי שאמונתו בלבו, והוא עקבי בה, יודע בכל נימי נפשו שכל אורחות ה' חסד ואמת, אף אם לא נבינם, ושכלנו קצר מלהשיג את עומק הנהגת הבורא ואמיתת משפטו, ולכן אין מקום לקושיא כלל.

איך מגיעים לאמונה עקבית זו? רק על ידי עבודה ממושכת של התבוננות, מחשבה צרופה והשבה אל הלב. לא די באמונה הפשוטה שבלב כל אחד מישראל. צריכים לפתח את אמונה זו לבססה עד גמירא, ורק אז יוכל לצפות שתהיה עקבית ותעמוד בפני כל הרוחות...

נורא הוא מה שאנו רואים משני המעשים האלה. איך נתהפכו רשעים אלה בן רגע מן הקצה אל הקצה. יוסף משיתא הבוגד התעורר פתאום מן הדברים ששמע מן השונאים. יקום איש צרורות גם הוא התעורר פתאום מדבריו השקטים של בן אחותו, התנא הגדול ר' יוסי בן יועזר, אשר רגע לפני זה היה מתלוצץ בו בראותו מוצא למיתה משונה. אבל סוף סוף דרך ההתעוררות הפתאומית לדעוך מהרה ולא היתה מועילה כלום, לולא היתה בהם מדת העקביות - לאחוז בחזקה באמת שהם מכירים ולא להרפות ממנה בשום אופן, אפילו עד דכדוכה של נפש.

מזה נלמד לעצמנו. הקב"ה נתן לנו התעוררות נוראה - חורבן הכלל בעוונותינו הרבים, ושממת התורה. שנראה כאילו מתמוטטת יותר ויותר, ועוד מעט ותשתכח חס ושלום אם לא בנסים גלויים והבטחת "לא מאסתים" וגו'. וכיון שכן, בודאי שאנו חיים בתקופת עיקבתא דמשיחא. אבל טבע ההתעוררות לדעוך, רק אם נהיה עקביים ונסיק המסקנות האמיתיות מהאמת שאנו מכירים ולא ניטה ממנה ימין ושמאל - אז נהיה מבני עליה. (חלק ד עמ' רלה)

ובאמת, הבדל יסודי זה בעבודת ה' בין התמים והשכלי רואים אנו בחיי יום יום בהבדל שבין אלו שנתחנכו על ברכי התורה ויראת שמים בלבד מקטנותם, שאמונתן היא פנימית ונובעת מנפש טהורה השרויה כל ימיה בתורת ה', ובין אלו שחונכו על יסוד חכמות חיצוניות, או שחינוכם כלל גם חכמות אלו. אלה, אפילו אם הם מאמינים אמונתם נובעת מהכרת שכלם ולא "מעצמם", כמש"כ מהר"ל, ותמיד מתלבטים הם בקושיות וספקות ובירורים שכליים בעניני אמונה. לתמימות בעבודת ה' אינם זוכים. והסבה לזה היא שהחכמות החיצוניות בדרך כלל משרישות באדם גישה שכלית לכל דבר, ומלמדות לאדם שלא לקבל שום דבר עד שמבינו בשכלו. וזהו בניגוד לדרך התורה, כי למי שהולך בדרך התורה ברור בלי שום ספק שמה שנתברר למשה רבינו ולרבי עקיבא ולכל גדולי הדורות בעניני אלוקות וחיובי האדם יש לו ערך רב יותר ללא שיעור וללא דמיון ממה שנתברר לי הקטן בשכלי הפעוט והנגוע.

ומזה יצא לנו דרך איך לגשת אל סולם התמימות. מי שמשקיע את עצמו בתורה מנעוריו, כמש"כ אצל יעקב "יושב אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר" (רש"י), ומדבק את נפשו לדרך התורה ומתקרב אל ה' בעבודתו, עבודת הלב, יתכן שבזמן מן הזמנים יזכה לסייעתא דשמיא להגיע את תחתית סולם התמימות. וכיון שרוח התורה היא המדריכה את נפשו אפשר שימשיך לעלות מעלה מעלה. (חלק ה עמוד קיד)

יש שמתיימרים לטען טענה "ריאליסטית" שהאמונה - דמיון, תולדת היאוש להשיג המבוקש המציאותי - עושר וכבוד וכל מאווי העולם הזה - אשר על כן ימצאו קצת בני אדם באמונה תחליף למבוקש ההוא, כך אומרים הטועים האלה.

אבל מנין להם מה היא מציאות? הלא המושג מציאות מקבל משמעות רק ביחס אלינו ולעצמותנו. גם הנבחן בחמשת החושים אין לקובעו למציאות אלא על פי ביקורת הנסיון שלנו...

ומעתה כמה טועים הם הריאליסטים באמרם שההתרכזות לרוחניות אינה מציאות, הרי אדרבה היא מציאות ממש פנימית המשביעה את שאיפת האדם בכל אופן...

ואשר יטענו שמכיון שהדביקות ברוחניות ואהבתה באו לו כתחליף לשאיפותיו הריאליים אשר לא השיג, וממילא שהשאיפה הרוחנית היא דמיון, תמה אני איך הטוענים התירו לעצמם שקר גלוי כזה. ומה יאמרו, אם אדם אשר יתייאש מהשיג חפצו במה ששאף אליו, ככסף וכבוד וכמדומה, אם היה בוחר כתחליף לשאיפותיו לידבק באהבת אמנות הציור או המוסיקה וכדומה, האם יאמרו כי בשביל שבחר האדם באלו מתוך שנתייאש מלהשיג את שאיפותיו האחרות אם כן ברור שהאמנות או המוסיקה אינן כלום אלא רק דמיונות...

הן המשתמש בבלבול מושגים כאלה למען זרוע אפיקורסות בלבות בני אדם אינו אלא רמאי ומסית ומדיח ברמאותו.

מהי נאמנות? כח של חוזק ותוקף פנימי ואמיצות הדעת, כמו מי שנכנס לברית עם חברו ולא יזוז מהתחייבותו בכל מחיר. זוהי אמת פנימית ואחריות במצפון, כאז"ל "ונאמן בבריתו". הנאמן יעמוד עד קצה אפשרותו נגד כל אונס וכל רצון ותאוה הסותרים למסירותו למשימה שנטל על עצמו. וכן הנאמן לא יגע במה שהופקד אצלו ולא יקח לעצמו אפילו כמלא נימא.

וזהו הגדר של "אמונה", כי השגת הבורא ב"ה ברורה לכל מי שלא יתן לעקם את שכלו. ואמרו ז"ל "לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין ס"ג), היינו שלא האמינו בע"ז חס ושלום, אבל מי שמתיר לעצמו ללכת נגד הכרתו הברורה מפני שתאוותו מעקמת את שכלו הריהו אינו נאמן. כל הרוצה לטעות - טועה. ואיך יעמוד בישרותו נגד הרצונות והתאוות? אך ורק על ידי שיפתח בעצמו מדת הנאמנות.

"בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד), וכתב בעל ספר המנהיג בהקדמה שה"אמונה" כאן היא האמונה שעליה נשאל ראשונה כל אדם לאחר מותו, "נשאת ונתת באמונה" (שבת ל"א), והיינו כנ"ל האמונה שהיא הנאמנות בין אדם לחברו היא היסוד לאמונה בה' ולכל התורה כולה.

אין גבול לנאמנות, כי אפילו פגם בכחוט השערה כבר הוא חסרון אמונה.

אברהם אבינו ע"ה ראש המאמינים וכתוב עליו "והאמין בה'", וגם "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", ומכל מקום כשחשב מי יודע אם יהיו די זכיות לישראל שיתקיימו בארץ, ושאל "במה אדע", נקודה דקה מן הדקה זו נחשבת על פי משפטו ית' כאילו התערבה בה מעין פגם בנאמנות... (חלק ה עמוד שמ, וראה שם עוד)