ראה גם: אדם-מדות.
אחת ההבחנות הפנימיות שבנו היא הבחנת מציאות ה"אנכי" שלנו, שהיא הרגשת הויתנו העצמית. ה"אנכי" מרגיש את מציאותו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הויה אחרת. זו הרגשה פנימית עמוקה אצל כל אדם, ומחמתה טבעי הוא לו להרגיש, על כל פנים בתת-הכרה, שהוא קודם לכל אדם. ה"אנכי" שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו, וכשהוא משיגם אנוכיותו מתחזקת עוד יותר. כשמגיע אדם למדה זו הריהו עלול לרדוף כבוד ולהתכבד בקלון חברו, ולבוא לידי כל המדות הגרועות הכלולות בכח הנטילה. הרגשה זו מכסה ומאפילה גם על הכרת בוראו, כי אינו רוצה להתבטל אליו, ומרגיש את עצמו ואת שאיפותיו כרשות אחרת נפרדת ממנו ית'. והרי זו כעבודה זרה ממש בלבו של אדם.
הדחפים הבאים מן האנכי הם מהחזקים ביותר ב"כחות הכהים" הפועלים באדם מתחת לסף ההכרה, ויש בידם לדחות גם את אהבתו לידידיו וקרוביו החביבים עליו ביותר, אין זאת אומרת שאין אהבתו אליהם שלימה, יכול להיות שלבו מלא אהבה, אבל זה בחיצוניות הלב, בתת הכרה עדיין אהבת עצמו קודמת...
פוק חזי מה שאמרו חז"ל על חוה - יצירת כפו של הקב"ה ושותפתו של אדם הראשון, שאף לאחר חטאה נשארה נביאה - שנתנה מעץ הדעת גם לאישה עמה "כדי שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת" (מ"ר מובא ברש"י בראשית ג' ו').
לשם מה ניתנה לאדם הרגשת אנוכיות חזקה כל כך? ברור ששאיפה אדירה זו נצרכת לנו כי רק על ידה יהיה לנו כח הדחף להגיע אל דרגות גבוהות בעבודת ה', כמו שכתוב "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וגו'" (משלי ב' ד'), וכן "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", (הושע ו' ג'). אבל כלי מסוכן הוא זה ואם לא משתמשים בו כהוגן יש בכחו לדחות האדם לגמרי מעל בוראו חס ושלום, כמו שביארנו לעיל. כדי להרגיל את האדם להשתמש באנוכיותו אך ורק לעבודת ה' ולטובת זולתו נתנה לנו התורה את המצוה הכוללת "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו שיתרגל ללמוד מאנוכיותו את צרכי זולתו, ומרגשי עצמו ילמד להימנע מלפגוע ברגשי חברו... וגם ישתדל להשיג מדרגה עוד נעלה מזו, דהיינו לרצות בעד חברו כל מה שרוצה בעד עצמו. ובזה יבוא להתכללות במקום פירוד, ובזה יבנה את עצמו ואת כל סביבתו ואשרי חלקו.
מובן שדבר זה דורש התהפכות מן הקצה אל הקצה מטבעו והרגלו של האדם. השער הראשי שבו יתקרב האדם ליכולת ההשתנות הזאת הוא עבודת התפלה, בתפלה מכיר האדם את בוראו שהוא המשפיע לו כל חיותו, וגם את אנוכיותו, ולומד להכניע את עצמו לפניו ית'...
לימוד התורה, מאידך גיסא, לכאורה נראה שעלול הוא להגדיל את אנוכיות האדם, שהריהו מתגדל בידיעותיו החדשות, וכל שכן אם זוכה לחדש חידושי תורה הרי לכאורה לא ימלט מהתפאר בהם בלבבו. הלא גם לאחד מגדולי התנאים קרה כזאת, (כמובן בדקי דקות כפי מדרגתו הרמה), כמו שמעידה הגמרא (תענית כ' על ר' אלעזר בר' שמעון)...
ומעתה מה נעני אנן אבתריה, ומה יעשה זה שאין אליהו הנביא בא להוכיחו, אין עצה אחרת אלא שמוכרח הלומד לצרף ללימודו את עבודת התפלה כדי שירגיל את עצמו להתבטל אל השי"ת ולהכיר שה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ושהאדם "לית ליה מגרמיה כלום"... (חלק ג עמוד לב,
וראה שם עוד)