אפיקורוס

(ראה גם: אמונה, כופר, מומר, מין, רשע)

ספרא:

...הא כל שאינו למד ואינו עושה, מואס באחרים ושונא את חכמים, ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שהוא כופר במצות שנאמרו מסיני. או יש לך אדם שיש בו כל המידות הללו אבל אינו כופר בעיקר תלמוד לומר להפרכם את בריתי, הא כל שיש בו כל המידות הללו סוף שהוא כופר בעיקר. (בחקותי פרשה ב)

תלמוד בבלי:

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים... אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול, וכל כך למה, מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבול לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבול לך, ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריביו....

אמר מר בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, והכתיב והבאתי את השלישית באש, התם בפושעי ישראל בגופן, פושעי ישראל בגופן, והא אמרת לית להו תקנתא, כי לית להו תקנה ברוב עונות, הכא מחצה עונות ומחצה זכויות, ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופן לא סגיא ליה דלאו והבאתי את השלישית באש, ואם לאו ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהן אמר דוד אהבתי כי ישמע ה'... פושעי ישראל בגופן מאי ניהו, אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין. פושעי אומות העולם בגופן, אמר רב בעבירה. ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים... (ראש השנה יז א)

תניא ר"ש בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. (מגילה כה ב)

ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא אפיקורוסא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, אחוי ליה ידו נטויה עלינו... כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן מאפיקורוסין, אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם, כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם. (חגיגה ה ב)

אמר ליה האי לאו נולד הוא, דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. (נדרים כג א)

...אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי. מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירא... (קידושין סו א)

תנן התם ר"א אומר הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס עובדי כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. אמר ר' יוחנן כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן, נעשה אדם בצלמנו, ויברא אלקים את האדם בצלמו... (סנהדרין לח ב)

תנו רבנן, כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת, זה האומר אין תורה מן השמים, דבר אחר כי דבר ה' בזה, זה אפיקורוס, דבר אחר כי דבר ה' בזה, זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר... תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו כי דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו, זה הוא כי דבר ה' בזה... (שם צט א)

תנו רבנן, והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר, וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש לאליפז... יצאה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, ועליו מפורש בקבלה, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה...

אפיקורוס, רב ור' חנינא אמרי תרווייהו זה המבזה תלמיד חכם, רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי, מבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי, אלא למאן דאמר מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, מגלה פנים בתורה כגון מאי, כגו מנשה בן חזקיה... אפיקורוס כגון מאן, אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אמר ליה אביי האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי שמע מינה, שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, אלא כגון דיתיב קמיה רביה ונפלה ליה שמעתא בדוכתא אחריתי ואמר הכי אמרינן התם, ולא אמר הכי אמר מר. רבא אמר כגון הני דבי בנימין אסיא דאמרי מאי אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה... רב נחמן אמר זה הקורא רבו בשמו, דאמר רבי יוחנן מפני מה נענש גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו... (שם שם ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

תני רבי שמעון בן יוחאי הרי שהיה אדם צדיק גמור כל ימיו ובאחרונה מרד, איבד זה כל מה שעשה כל ימיו, מה טעם, ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו', ר"ש בן לקיש אמר בתוהא על הראשונות... אבל הפורק ממנו עול, והמיפר ברית, והמגלה פנים בתורה, אף על פי שיש בידו מעשים טובים נפרעים ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא... תמן תנינן אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס, ר' עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיות, הוסיפו עליהן הפורק עול, והמיפר ברית, והמגלה פנים בתורה אין להם חלק לעולם הבא. הפורק עול זה שהוא אומר יש תורה ואיני סופנה, המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה, המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא נתנה תורה מן השמים... שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא, כגון יהויקים מלך יהודה וחבירו... (פאה ה א)

מסכת דרך ארץ רבה:

הצדוקים והמסורות והרשעים והחנפים והאפיקורסין עליהן הכתוב אומר כי לא לפניו חנף יבא... (ב א, וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

והלא דברים קל וחומר, אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי אפיקורסין שמטילין איבה ושנאה וקנאה ובעלי ריבות ותחרות על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, רבי ישמעאל אומר ספרי אפיקורסין כיצד הוא עושה, קודר את האזכרות ושורף את השאר, רבי עקיבא אומר שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה. (במדבר פרק ה, תשח)

ולא תתורו אחרי לבבכם, זו אפיקורסות, כענין שנאמר אמר נבל בלבו, ומוצא אני מר ממות וגו', ואומר והמלך ישמח באלקים... (שם פרק טו, תשן)

ימחה שמם של אפיקורסין, שהן אומרים אין תחית המתים... (שם פרק כא, תשסד)

כיון שנקבצו הגליות נעשה דין ברשעים, שנאמר ואצרוף כבור סיגיך וגו' וכיון שעושה דין ברשעים כלו האפיקורסין, שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדיו וגו'. (ישעיה פרק א שצא)

הרחק מעליה דרכך זו האפיקורסות, ואל תקרב אל פתח ביתה זו הרשות, איכא דאמרי אל פתח ביתה זו זונה, הרחק מעליה דרכך זו האפיקורסות והרשות, וכמה, אמר ר' יצחק ארבע אמות. (משלי פרק ה תרלה, וראה עוד מין)

אמונות ודעות:

אבל המורד, הוא מי שקבע לו מצוה אחת שהוא מרשה לעצמו לעבור עליה תמיד, והמסורת קוראת אותו משומד, וציור הדבר כפי הנראה לי שיש בבני אדם מי שחושב שבמצוה זו כבר החמירו בה יותר מדי ולפיכך מזלזל הוא בה, ושמצוה זו כבר התרשלו בה ולפיכך מתאמץ הוא בשמירתה, כגון מי שקשה בעיניו מצות הרבית או מצות המאכלים וינהג באחת מהן איך שיהיה, ולפיכך אומרים שיש לכל אדם תורה בפני עצמו בגלל שינוי דעותיהם... אבל החוטא, הוא העובר על מצוות לא תעשה, אלא שאינן מן החמורות, שהרי לא החמיר בעונשן בעולם הזה... אבל הפושע הוא העובר על החמורות, והן שיש בהן כרת בידי שמים ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין...

אבל הכופר הוא העוזב את היסוד כלומר האחד הכולל הכל, יתברך ויתעלה, ועזיבתו אותו תהיה על שלשה יסודות, או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרו, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", או שלא עבד זולתו ולא עבדו, והרי אינו עובד למאומה, לא אמת ולא שקר, וכאמרו בפרשת "האומרים לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" (איוב כ"א י"ג). או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם דתי, ויתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שנאמר בהם, "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהלים ע"ח ל"ו). והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו, והוא בדרגה זו.

וכל אלו אם שבו נמחל להם בשני העולמות גם יחד, זולתי מי שכתב בו ה' "לא ינקה", הרי אי אפשר שלא יבואו עליו יסורין בעולם הזה כפי שאבאר. (מאמר ה פרק ד)

אבל התשובה התשיעית, מי הוא הראוי לעונש הזה, אמרו, הכופרים והמשתפים ובעלי החמורות אשר לא שבו. הכופרים והמשתפים הם אשר באר בהם באמרו, "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות" וגו' (ישעיה סו כ"ד), אבל בעלי החמורות הם שנכתב בהם כרת או מיתות בית דין, הרי כריתתו מן העולם הזה גורמת לו להכרת מבין הצדיקים גם בעולם הבא מפני שלא שב... (מאמר ט פרק ט)

...אבל ניטעה בנפש אהבת הנקמה כדי להשתמש בה בעניני שמים נגד המשחיתים בעולם, וכדי שיוכשרו בני אדם, כאמרו, "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פעלי און" (תהלים ק"א ח'). (מאמר י פרק יג)

רש"י:

מאשה זרה - אפיקורסות והיא המינות, ולא רק ניאוף, והיא פריקת עול כל המצות. (משלי ב טז)

אבן עזרא:

ונסמכה פרשת "בנים אתם" מפני המסית אב או בן שאסור להתאבל עליהם... (דברים יג יז)

רמב"ן:

...והוצרכתי להאריך כדי לסתום פי צדוקים ימ"ש, כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאיוולתו, ואמרו הווי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס... (ויקרא ג ט)

שמע - מבאר מצות היחוד שהיא באנכי ה', ומזכירה אחר י' הדברות, כי מי שאינו מודה בה ככופר בעיקר, שהיא שורש באמונה. (דברים ו ד)

...ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלקותו ואין להם זכות כלל, וכמו שאמרו, אמר ר' יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפיים לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה, או שמא יצאו מהן צדיקים, שכך מצינו שהאריך אפיים לאחז ויצא ממנו חזקיהו... וכל אלו אינם בכלל שונאיו... (שם ז י)

אשר לא יקים את דברי התורה הזאת - ...ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה... והנה הוא חרם המורדים והכופרים... (שם כז כו)

רד"ק:

משנאיך ה' - לרז"ל נאמר על המינין שמכירים וכופרים. (תהלים קלט כא)

הכוזרי:

ומי שהשתדל לתקן הדברים לקבל הענין ההוא (המצוות) במחקר וסברות והקשות ממה שימצא בספרי החוזים, הורדת הרוחניות ועשיית הטלסמאות, הוא הממרה, כי הוא מקריב הקרבנות ומקטיר הקטורת מהקשה וסברא, ואיננו יודע אמיתת מה שראוי, ואיך וכמה, ובאיזה מקום... (מאמר א עט)

וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה, ומתחכמים בטענות כאשר אתה רואה שעושים היום, אבל הצדוקים והבייתוסים הם המינים שאנו מתפללים עליהם בתפילתנו... אך הקראים הם משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השרשים רק מסכלותם, לא בכוונה מהם... והשלישי הפסיד המעשים (בז למצוות) מפני שהשקיף על השכלים, ואמר אלה המעשים הם כלים ואמצעים להגיע אל המדרגה הזאת הרוחנית, ואני כבר הגעתי אליה ולא ארגיש על מעשה התורה. נפסד והפסיד, ותעה והתעה... (מאמר ג סה)

...ואמרו שהשכל הפועל מנהיג העולם הזה התחתון, ואחר כן השכל ההיולני, ואחר כן הנפש, ואחר כן הטבע, ואחר כן הכוחות הטבעיים והכוחות החיוניים, וכח אבר אבר, וזה כולו דקדוק יקנה חדוד לא אמת, והנפתה לו על כל פנים אפיקורוס. (מאמר ה כא)

משנה תורה:

כתבי הקודש ופירושיהן וביאוריהן אסור לאבדם ביד... אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם... (יסודי התורה פרק ו ח)

ישראל שעבד ע"ז הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה. מומר לע"ז הרי הוא מומר לכל התורה כולה. וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, שנאמר, "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים". והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון, ואסור לספר עמהם ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר "ואל תקרב אל ביתה", ומחשבה של אפיקורוס לע"ז. (עבודת כוכבים פרק ב ה)

אבל המוסרים והאפיקורסים מישראל מצוה היה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהרי מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'. (שם פרק י א)

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינין, והאפיקורסים, הכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.

חמשה הם הנקראים מינים: האומר שאין שם א-לוה, ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא בעל גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים, כל אחד מחמשה אלו הוא מין.

שלשה הן הנקראין אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם, כל אחד משלשה אלו הן אפיקורסים... (הלכות תשובה פרק ג ה)

כל אחד ואחד מכ"ד אנשים אלו שמנינו, אף על פי שהם מישראל אין להם חלק לעולם הבא... במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני עולם הבא... כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן, שנאמר שובו בנים שובבים, אף על פי שעדיין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה. (שם שם יד)

ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו... נמצאו ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבן, יגנזו... (תפילין פרק א יג)

ישראל שהוא מחלל שבתות בפרהסיא או שהוא עובד כוכבים ומזלות, הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואין מערבין עמו, אלא שוכרין ממנו כעובד כוכבים, אבל אם היה מן האפיקורסין שאין עובדים עבודת כוכבים ואין מחללין שבת, כגון צדוקים וביתוסים וכל הכופרים בתורה שבעל פה... אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרים ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות, אבל מבטל הוא את רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו... (עירובין פרק ב טז)

...והאפיקורסין, ועובדי כובים, ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבדה כעובד כוכבים. (גזלה פרק יא ב)

האפיקורסים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה אפיקורוס, ושכופרין בתורה ובנבואה מישראל מצוה להרגן, אם יש כח בידו להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן... (רוצח פרק ד י)

במה דברים אמורים בישראל בעל עבירה, והעומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל, והם הולכים באיוולתן, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו. (שם שם יב)

המוסרין והאפיקורסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרים פחותים הם מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין (להרגם), ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין, ואין להם חלק לעולם הבא. (עדות פרק יא י)

מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורסין (ומיתתו בכל אדם). ממרים פרק ג א)

מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורסין והאומרים אין תורה משמים, והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל, ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא דיינים, (אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר המכשול).

במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה בתחילה, כצדוק ובייתוס והטועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. (שם שם ב וג)

כל הפורשין מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואינן נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות, ובכבוד המועדות, ובישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן (כשאר האומות). וכן האפיקורסין ומומרין והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר: "הלא משנאיך ה' אשנא". (אבלות פרק א י)

מורה נבוכים:

...אלא שהכופרים ההם, עם היותם מאמינים מציאות הבורא, אחר שנתלית כפירתם בחק שהוא לבורא יתעלה לבד, רוצה לומר העבודה וההגדלה כמו שנאמר ועבדתם את ה' וגו', בעבור שתתקיים מציאותו באמונת ההמון, וחשבו החוק ההוא לזולתו, ויהיה זה מביא להעדר מציאותו יתעלה מהאמנת ההמון, כי לא ישיג ההמון אלא מעשה העבודות, לא עניניהם ולא אמתת הנעבד בהם, חייבם הדבר ההוא המות, כמו שאמר הפסוק, "לא תחיה כל נשמה", ובאר העלה (הסבה), והיא הסרת הדעת הזה הבטל שלא יפסד בו זולתם, כמו שאמר "לא ילמדו אתכם", קראם אויבים, ושונאים וצרים, ואמר שהעושה זה מקנה ומכעיס ומעלה חמה, ואיך יהיה ענין מי שנתלית כפירתו בעצמו יתברך והאמינו בחלוף מה שהוא, רוצה לומר שלא יאמין מציאותו או יאמינהו שנים או יאמינהו גשם או יאמינהו בעל הפעליות, או ייחס לו איזה חסרון שיהיה, כי זה בלא ספק יותר רע מעובד ע"ז, על שהיא אמצעית או מטיבה או מריעה לפי מחשבתו.

ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי ע"ז מאד, ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי ע"ז... אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים אם יהיה מקצר מן העיון, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה... (חלק א פרק לו)

ספר חסידים:

...וכמה עונשו גדול, כי נמנה עם המינים והמשומדים מוסרי ממון חבריהם ביד גוים וכל שכן גופם, והאפיקורסים מבזים תלמידי חכמים, ושכפרו בתחיית המתים, והפורשים מדרכי ציבור, אף על פי שלא חטא, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללם, ואינו נכנס ביניהם בעת צרתם, ולא מתענה בתעניתם שלא מחמת אונס וחולי, אלא הולך בדרכיו כאחד מן גויי הארץ... יורדים לבאר שחת ואינם יוצאים משם לעולם... (קמה)

אדם שבא אליו גלח או כומר או מין, ואינו חכם ומפולפל, או איש בעל תלמוד ואינו ירא חטא ורודף אחר הכבוד, וזה צדיק ואינו חכם כל כך, או אם זה חכם ובא אליו מכשף להתווכח עמו בדברי תורה אל יתווכח עמו, שמא יטו לבבו אחריהם. על כולם נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו" (משלי כ"ו ד'), מה טעם? פן תשוה לו, ולא תדע לענות ויטה לבך אחריו, לרבות דלא מבעיא שלא יחטיאך, אלא שגם אתה מחטיאו, דמפקר טפי. ואם אתה חכם ממנו אל תתן לאותן שאינם חכמים לישב ולשמע וויכוחים שלכם פן יתעו לבבם אחריהם, שהרי אינם מבינים האמת. ואם תראה איש מפולפל ואין בו יראת ה' אל תתן את לבך ללמוד לפניו, אבל אם אתה חכם שאתה יודע שתנצחהו, כר' יהושע בן חנניא ורבי אבהו, אז ענה כסיל כאיוולתו, פן יהיה חכם בעיניו. (רצו)

רבינו בחיי:

ואת מצותו הפר - ...ועל דרך המדרש, כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואפיקורוס, ולמדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה', מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים ק"ג) "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", והאפיקורסים המבזה אותו הוא בוזה את דבר ה'. (במדבר טו לא)

ויאבדו מתוך הקהל - מכאן שהבאים נגד התורה אין להם חלק לעולם הבא, כי שיחתו ביותר... (שם טז לג)

...כי מי שיש לו אמונה מצד הקבלה, קרוב הוא כשישמע דברי הכופרים המחפאים על ה' דברים אשר לא כן שיטה לבו אחר דעתם, ולכן תצטרך להאמין מצד הידיעה והחכמה, וכאשר תשמע דבריהם תכין לך הדרך מצד החכמה להשיב עליהם ולסתור אותם בראיות שכליות, ואין צריך לומר שלא תטה אחריהם. ואפיקורוס זה אפיקורוס מן האומות, כפי שדרשו רז"ל, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי, כלומר שיחזק דבריו ויעמידם ויוסיף לבזות, ולכן אין ראוי להשיב לו, לפי שאין לו תקנה, ועליו הכתוב אומר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים", ובודאי המינות דרך המיתה. ומה שהוצרך להוסיף "ולא ישיגו אורחות חיים", לומר לך שאם ישובו לתחיית המתים לא ישובו לתחיה של שכר אלא לתחיה של עונש נצחי. ודרשו רז"ל: אפיקורוס זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, כגון מנשה שהיה דורש דרשות של דופי. ומלת אפיקורוס מלשון הפקר, שנוהג הפקר בדברי תורה. (פרקי אבות פרק ב יט)

רבינו יונה:

הנה בארנו ענין "והנפש אשר תעשה ביד רמה". עתה נבאר "כי דבר ה' בזה". אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט א') כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, זה האומר אין תורה מן השמים, והמגלה פנים בתורה, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה את המועדות, כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

ופירוש המגלה פנים בתורה, האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן, ואומר, חנם נכתבו בתורה אלה הפסוקים וספירות הענינים האלה. ומגאותו וגאונו אומר בלבו, כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים, כי אין סתר למו. ונאמר (דברים ל"ב) "כי לא דבר רק הוא מכם", ואמרו רז"ל, אם רק הוא, מכם, שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו, הנה זה מגלה פנים בתורה, כגון האומר מה הועילו אצלנו לומדי תורה, אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם, והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית י"ח כ"ו): "ונשאתי לכל המקום בעבורם". (שערי תשובה ג קמד)

וענין האפיקורוס פרשו בו ז"ל (סנהדרין צ"ט ב') כי הוא האיש אשר איננו נוהג בדרך מורא והדר בתלמידי חכמים, אף על פי שאינו מבזה אותם, כגון שהוא מבזה חברו בפני תלמיד חכם, ולא שם כבוד לתורת החכם, כי אחרי שאין התורה הדורה בעיניו לנהוג בה כבוד, אין לו חלק לעולם הבא, כי גם זה במחללי התורה יחשב, על כן אמרו רז"ל (פסחים כ"ב ב') את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. והשנית, כי היראה מהם סבה ליראת שמים... (שם קנה, וראה שם עוד)

ודע מה שתשיב לאפיקורוס, שיקבע עצמו ללמוד תורה כדי שידע להשיב על דברי האפיקורוס, שאם לא ישיבוהו כפי טענותיו ושקריו ילמדו העם מהם וישתו מים הרעים בראותם כי נוצח אותו, ונמצא שם שמים מתחלל. ואפיקורוס שבכאן הוא כופר בתורה שבעל פה, והוא הדין למראים פנים בתורה שלא כהלכה. ולשון הפקר הוא. (אבות ב יח)

ספר החינוך:

משרשי מצוה זו, לאבד ע"ז וכל משמשיה מן העולם... אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי ע"ז, כי שאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם... ואלו שבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו ע"ז, והענין לפי שהם היו עקר עבודה זרה ויסודה הראשון... וזה שאמרנו שעובדי ע"ז בשאין נלחמים עמו שלא נהרגם, דוקא עובדי ע"ז מן האמות, אבל ישראל עובד ע"ז, כגון המינין והמשמדין והאפיקורסין, מצוה עלינו להרגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר. (משפטים מצוה צג)

...על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז, כי החוטא שעונותיו מרובין כמו האפיקורסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם, ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה... (תרומה מצה צה)

שלא יחריש המוסת מללמד חובה על המסית... ומרב אזהרות אלה על המסית, יש לי להבין שמותר וגם מצוה עלינו לשנא גם כן אפילו הרשעים בשאר עבירות, אחר ראותנו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים, אבל יבוזו דבריהם, ולמלמדם לא יטו אזן, אבל להזיקם מגמת פניהם, הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם, (תהלים ע"ג י"ב) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". (ראה מצוה תסא)

מהר"י יעבץ:

ואצלי דקדק באומרו ודע מה (שתשיב לאפיקורוס), ולא אמר ודע להשיב, כי אין ראוי להתוכח עמו, כי אסור להסתכל בפני אדם רשע, ואמר ר' אליעזר הגדול, עקיבא הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ושמעתי דבר אחד ועליו נתפסתי למינות, ולזה אמר ודע מה שתשיב את האפיקורוס, לא שתשיב, אם לא שתצטרך להשיב לקדש את ה' בדברים, על דרך (משלי כ"ו) "פן יהיה חכם בעיניו", אלא שתדע אתה לעצמך שיהיה לבך חזק באמונתך ותשקוד על דלתי התורה יום יום, והב' ידיעת גדולת האדון אשר אתה עובד... (אבות ב טז)

...ובאומרו והפועלים עצלים, הורה צורך ידיעת מה שתשיב את האפיקורוס, כי האדם בטבעו נוטה אל המורגשות, וכשישמע דברי כופר יערבו לו, כי לא יצטרך לטרוח ולהמית עצמו על דברי תורה... ועוד כי לידע להשיב לאפיקורוס צריך פלפול רב ויגיעה רבה, ולכך אמר אם הטורח מרובה הנה השכר לנגדו לפום צערא אגרא. (שם שם יז)

דרשות הר"ן:

וכמו שנצטוינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה, כן נצטוינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה המאמר ההוא מצוה או לא יהיה, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מביאורי המצות הוא אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא, וזה מפורש בסנהדרין ק'... והרי מה שאמר ר' יוחנן אינו דין וחוק מחוקי התורה, ואף על פי כן העלו כאן שהוא מדברי אפיקורסות, שהוא בוזה דבר השי"ת, שאינו מאמין למי שמצוה להאמין, כי ישראל החולק על דברי רז"ל כחולק בעיקר התורה, שכבר העלו בפרק הנזקין ס' שהתורה רובה ועיקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו מה שאין לו סמך בתורה... (דרוש ה)

והתירוץ בזה, כי מי שאינו עוסק בתורה אינו בוזה דבר ה', אבל מי שעוסק בתורה ואינו משגיח על משנתו הוא בוזה את דברו וחייב מיתה. הנה הוכחנו שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, אחר שדברי חכמים יסוד למדרגת היראה, העובר על דבריהם מורה בעצמו שפורק יראת שמים, שכבר ידוע שכוונת כל התורה היא להשיג יראת שמים, ואין התכלית השגת החכמה... ולפיכך כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, שהוא מקעקע היסוד... (דרוש ז)

ספר העקרים:

ומה שראוי שנאמר בזה ללמד זכות על חכמי ישראל במדברים בזה וכיוצא בו הוא, כי כל איש ישראל חייב להאמין שכל מה שבא בתורה הוא אמת גמור, ומי שכופר בשום דבר ממה שנמצא בתורה, עם היותו יודע שזהו דעת התורה נקרא כופר... אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ויאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת ברי תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עקר שאיננו עקר ויאמין אותו כשאר האמונות שבא בתורה שאינם עקרים, או יאמין אי זה אמונה בנס מנסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה, אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם... וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרז"ל אמרם על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר, שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו, הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור במה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה, אלא לפרש הפסוקים לדעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת אינו מין ולא כופר חלילה... (מאמר א פרק ב)

...ואחר כך מנו האפיקורוס, ולפי מה שנמצא לראשונים משם אפיקורוס הוא איש היה חושב שהעולם נפל במקרה, והיה מכחיש מציאות השם שהוא הפועל, ונקראו הנמשכים אחר דעתו אפיקורסין, הרי שמנו אלו הג' עקרים ואמרו שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא יצא מכלל בעלי הדת, ואף על פי ששם בפרק חלק נאמר, כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים, אמנם אמרו כן לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם מעצמו, ואמנם ידענו אם על צד הקבלה ואם על צד המופת מפי החכמים, והמבזה תלמידי חכמים המפרסמים מציאות השם לכל האנשים לא הניח לעצמו דרך במה שידעו, והרי הוא כאלו מכחיש מציאות השם, על כן נקרא אפיקורוס... (שם פרק י)

...כי העובר על מצות התורה הנה הוא בכלל פושעי ישראל, וראוי לעונש שנכתב בתורה על אותה מצוה, אבל אינו יוצא מכלל בעלי התורה ושיהיה נמנה בכלל הכופרים בתורה שאין להם חלק לעולם הבא, אלא אם כן הוא עובר על המצוה מצד היותו מפקפק בה אם היא מצות השם או אם נתנה למשה מסיני, כי זה בכלל האומר אין תורה מן השמים... ואין ספק שאין עונש הכופר בשורש או בעקר שוה לעובר על מצוה ממצות התורה... (שם פרק יד)

...ואולם השש אמונות שזכרנו מנינו אותן להיותן אמונות מקובלות באומה מיוחדות לקיום התורה ושרשיה תמיד, וקיום התורה בכל זמן תלוי בהן אף על פי שאינן שרשים אליה, כי כבר יצוייר מציאותה זולתן, כמו שבארנו, והכופר בהן יקרא מין, אף על פי שאינו כופר בתורה, ואין לו חלק לעולם הבא. (שם פרק כג)

מנורת המאור:

...ואף על פי שהתשובות האלו הם חלוקות, מקובלות הם לכל אחד ואחד כפי מעלתו בקדימה ואיחור, אבל העומד ברשעתו אפילו ביום המיתה ונפטר בלא תשובה זהו אפיקורוס גמור, שאין מאמין ביום הדין ומשחית גופו ונפשו להכעיס, ונדון בגיהנם לדורי דורות... (נר ה כלל א חלק א פרק ב)

אברבנאל:

כי תחטא - לחז"ל בשגגת ע"ז, לרמב"ן למומר לכל התורה בשוגג, כנדבק לאומות לעשות כמוהן, או תינוק שנשבה בשוגג. ונראה לי שבא לומר אחר שדור המרגלים וקרח ועדתו פקפקו בדברי משה ויעודי נבואתו, ואלו יביאו קרבן מיוחד בשוגג, ואם מזידים ימחו מספר החיים. ובעיקר הוא לאומר אין תורה משמים, וזה שאמר הפסוק: "כל מצוות". והוסיף את כל אשר דבר ה' אל משה - על האומר שמשה מפי עצמו אמרם. ואמר למן היום - בין מה שדבר בסיני, בין באוהל מועד... ובזה נכשלים לראשונה גרים ומכשילים, וקשים כספחת, לכן הדגיש כאן: "ולגר הגר בתוכם". האזרח - לא תעמוד לו זכות אבותיו, ולא לגר חסרון ידיעתו... (במדבר טו כב)

מדרש שמואל:

ובאמרו דע מה שתשיב לאפיקורוס, הכוונה להודיענו שלא תלך אתה אצל האפיקורוס להקשות לו על סברתו ועל אמונתו, רק אם האפיקורוס יבא עליך להקשות לך אז תדע מה שתשיב לו תשובה, אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב... (אבות ב טז)

ואפשר עוד לומר כי מה שאמר "ועל המורים בתורה שלא כהלכה", הכוונה על אותם שמכחישים הדברים אשר הם הלכה למשה מסיני, והם מורים בתורה שבכתב שלא כהלכה אשר למשה מסיני, כי רוצים להבין פשט הכתוב כמשמעו ופשוטו, ואינם מאמינים בהלכה, כמו הצדוקים. (שם ה ט)

אלשיך:

לא תאבה לו - לא תבא בטענות עמו, אולי תפותה. (דברים יג ט)

עץ אשר תדע - אדם שאי אפשר להשיבו בתשובה כהאפיקורסים וכיוצא בהם, שמורידין ולא מעלין. (שם כ יט)

מהר"ל:

וכן אפיקורוס, כי האפיקורוס הוא מי שאינו מאמין שיש כאן עילה וסבה ראשונה, ולפיכך נקרא אפיקורוס מלשון הפקר, כי אין עליו עול השי"ת שהוא סבה ראשונה, וזהו על ידי מינות. ומה שאמרו רז"ל איזהו אפיקורוס זה המבזה את החכם או מבזה חברו לפני החכם, רוצה לומר שאין צורך שיהיה כופר לגמרי בעילה ובסבה הראשונה, רק אם אין יראת ה' על פניו, ואין עליו עול שמים לבזות את החכם או את חברו לפני החכם, וזהו אפיקורוס ופריקת עול הסבה הראשונה, שאילו היה עליו עול שמים היה נכנע מן העילה וחכמים ולא היה מבזם, וכאשר אין עליו עילה אין כאן עולם הבא שנמצא מאתו... (תפארת ישראל פרק טו)

אבל ענין ברכה זו מבוארת בעצמה, שנקראה קללת המינים בדברי חכמים, לפי שנתקנה על המבטלים והמתנגדים אל הדת. ודע כי ביטול הדת על ידי ד' כיתות, האחת כאשר הדת כבדה על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מהדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע, ואין סבה זו על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע, ודבר זה מחליש את הדת, כי אחרים נמשכים אחריו. השני, כאשר יש בני אדם טועים ואומרים על מצוות התורה כי עבודת אלהי נכר היא לאדם הצלחה יותר ממה שמביא לאדם הצלחה ההרחקה מאלהי נכר שעל ידי מצוות התורה, ואלה רעים מן הראשונים בזה שמפתים אחרים אחריהם, כי חושבים שכך טוב לאדם. השלישי הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חילוק בין האומות, ועליהם אמר "וכל אויבי עמך ישראל" וכו', והרביעי הוא המלך המתנגד לדת, כי רוצה שבני אדם יהיו לגמרי תחת רשותו ולבטל גזירת מלך מלכי המלכים, וזה מלכות זדון...

כנגד הראשון תקנו "אל תהי תקוה", נגד אלו ההולכים אחר שרירות לבם. כנגד השני "וכל המינים כרגע יאבדו", אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים ומפתים בני אדם אחר דעתם, שזה נקרא מין... (באר הגולה באר ז)

פירוש: לדברי הכל אפיקורס הוא שנוהג הפקירא ופורק עול חכמים, ואם היה בעל הכנעה היה מכניע עצמו לפני חכמים שהם דבקים בשכינה, ור' יהושע בן לוי סבר, אף המבזה חברו לפני תלמיד חכם ואינו חושש לכבוד תלמיד חכם לבזותו בפניו הוא בכלל פורק עול יראת שמים שהתבאר כי המבזה תלמיד חכם הרי כאילו מגלה פנים בתורה ואינו חושש לתורה כלל, ומסיק שהמבזה חברו לפני תלמיד חכם הווי גם כן מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כלל הדבר: כל הפורק היראה מאתו דבר זה הווי אפקרותא, ומגלה פנים הוא כאשר מבזה התורה, ואין התורה נחשבת בעיניו... (נתיב התורה פרק יב)

והטעם אשר ידוע לנבונים בחטא זה המיוחד, היינו המינות ועריות, מפני שהמינות דבקה בו לגמרי, ונחשב כאילו היה איש אחר, עד שאי אפשר לו לחזור אל מקומו הראשון. והדבר ידוע ליודעי בינה, איך המינות שהוא נוטה לע"ז יוצא מן היושר והאמת, והחטא הזה אל הנפש שבה השכל, והערוה הוא לגוף, יוצא לצד אחר מן היושר, והם נגד שני יצרא, יצרא דערוה ודע"ז, שעל ידי מינות דבק לגמרי בע"ז, ועל ידי ערוה דבק לגמרי ביצרא דערוה, ואי אפשר לצאת משם בחייו, אלא אם נסתלק מן העולם הזה.

מכל מקום יש ללמוד מזה, כי החטא שהוא דבק באדם ביותר, קשה לו שיחזור ממנו בתשובה, כיוון שהחטא דבק בו, ולפיכך ראוי לומר, כי אלו דברים שמקובל ביד האחרונים שהם מעכבים את התשובה, המנויים ברמב"ם, כולם יש בהם הטעם שהחטא דבק בו לגמרי, שהענין הוא דבר זר, ולכך החטא דבק בו, אבל עבירה שאינה אדוקה באדם, האדם קרוב לתשובה.

וזהו הטעם שהמינות אין לה תשובה, שלכך נקראת מינות, שהוא מין בפני עצמו, יוצא מן האמת ומתעצם בחטא זה שאין הסרה לחטא... (נתיב התשובה פרק ח)

זהו אפיקורס, נראה כי עיקר האפיקורס מלשון אפיקורת, שנוהג הפקר בעולם כאלו הוא בלא מנהיג, לכך אין עליו מורא כלל, וזהו ענין אפיקורס שכל מי שיש בו דעת זאת כאלו מפקפק במציאות השי"ת, ולא בעי למימר שהוא אומר לגמרי אין אלקים, זה אינו, רק שאינו חש למורא שמים, וזה נקרא אפיקורס. ולפיכך לקמן פליגי באפיקורס למר הוי אפיקורס המבזה את חכמים, ולמר שמבזה חבירו בפני חכמים, ששניהם אילו היה עליו מורא שמים לא היה מבזה חבירו בפני החכם. ודבר זה שהוא נוהג הפקר בעולם ומגלה פנים בתורה כמו שמפרש לקמן. ובזאת הוי שפיר שסדר קודם אפיקורס ואחר כך מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואחר כך מיפר ברית של אברהם, התחיל בעליון דהוא אפיקורס, שזאת העבירה שחוטא בו יתברך, ואחר כך בתורתו, ואחר כך מיפר בריתו יתברך. והוא דלקמן משמע דמגלה פנים בתורה הוא יותר חמור, דקאמר שהמבזה את חבירו בפני תלמיד חכם הוי אפיקורס, והמבזה את תלמיד חכם עצמו הוי אפיקורס, ואם כן הוי מגלה פנים יותר חמור, נראה דאדרבה, מפני דאפיקורס שחוטא בו יתברך, ולפיכך בכל דהוא נקרא אפיקורס, כאשר מבזה חבירו בפני תלמיד חכם, אבל מגלה פנים בתורה לא הוי רק עד שמבזה את תלמיד חכם... (חידושי אגדות סנהדרין צט א, וראה שם עוד)

כי תחטא - פורק עול, פירש"י פורק עול מצות ומגלה פנים, דורש בהגדת דופי כמו מנשה, כי האדם דבק בהשי"ת על ידי ג' דברים שהם אמצעים, והפורק עול אומר שאין אלוקותו על האדם, ומפר ברית אומר שאין לו חבור מצד האדם, כי הברית חותמו של אדם שהוא עבד לו, והתורה היא חבור ואמצעי בין האדם לבוראו, כלל הג' דברים שהוא כופר באלקים. (גור אריה במדבר טו כז)

אור החיים:

לא תשנא את אחיך - דקדק לומר אחיך, שהמומרים והאפיקורסים מצוה לשנאתם. (ויקרא יט יח)

לא תאבה לו - נתנה לו התורה עצה טובה שימלט בה ממנו, לא תכנס עמו בטענה, אלא שלילת הרצון בלא טענה, והטעם שאם יכנס עמו בטענות, התמדת החושב תוליד תכונת הרע באדם. ואמר לא תחוס - שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו, אפילו דברים שאין בהם איסור כדי לענות אדם נפשו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו, שהוא כח המסית... (דברים יג ט)

הכתב והקבלה:

בקורת תהיה - ...ויהיה שם בקורת כטעם אפיקורס דמוזכר בתלמוד לרוב, וכמו שכתב הרמב"ם כי מלת אפיקורס הרגיל בדבריהם היא מלה ארמית, וענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בשם זה כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי שמבזה חכמים איזה תלמיד חכם שיהיה, או המבזה רבו. ולא ניחא להרמב"ם לומר כי שם אפיקורס על שם הפילוסוף שהיה בזמן דריוש האחרון שהיה כופר בהשגחה והשארת הנפש, כי באמת לדעת רבותינו גם מי שמפקיר ומבזה דברים אחרים מן השמעיות מתואר בשם זה הנבזה. (ויקרא יט כ)

מלבי"ם:

לא מות תמותון - דרך ההסתה גם היום כשמתפרצים הדורשים טעמי המצוות ואומרים למשל שבהמות טמאות אסורות כי מזיקות, וכשיתברר אחר כך שאינו כן ישליכו כל המצוות... (בראשית ג ד)

בשר ואכלתם - כי תלונתכם לא מתאוה אלא מכפירה, כאומר מותר, שזה חולי שאין לו תרופה, כי לא ישוב ויתחרט, וגם כאשר יהיה לכם לזרא - גם אז לא תתחרטו, כי מאסתם - התמוטטות השכל והאמונה בה' היו סבת החטא, ולא התאוה... (במדבר יא יח)

אשר תעשה ביד רמה - בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו, רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה, כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט, ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה משמים, כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו, וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה' מנבא בני אדם, ואין תורה מן השמים, כי השוה דברות התורה כדברות בני אדם וספוריהם... שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אחר כך, ובין החוטא מצד הכפירה, שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא, והשני בשם עון, שהוא עוות השכל, אמר שהם מושכים את העון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה' ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש... (שם טו ל)

כי דבר ה' - בלשון יחיד, אפילו אומר על דבר אחד שאינו מקבלו, או שמשה אמרו מעצמו. דבר ה' בזה - שכופר בתורה שבעל פה, וגם מציין ספורי התורה שבזה דבור מקביל נגד צוויי... וזה אפיקורס שאומר אין תורה מן השמים, וגם יציין מצוה אחת, וזה ברית מילה, שאצלה בו תמיד לשון הפרה. ומכאן אמר ר"א המודעי המחלל את הקדשים, זה מרמז על אפיקורוס שאומר שלא נמצא קדש בעולם... עוונה בה - גם בעולם הבא, כי לא נתכפר במיתה, ודוקא כשלא עשה תשובה... (שם טו לא)

וקם העם - יש ב' מיני מינים: א' היודע שהוא חוטא אבל היצר מסיתו, ואם יקבל עונש ישוב. ב' החוטא מצד השכל ועושה פירושים אחרים בתורה, כמו בזמננו, שאומרים כי העיקר בתורה הוא זוך הלב והאמונה, ואלו אינם חוזרים בתשובה, שלדעתם הם צדיקים גמורים, ונגד אלו דבר כאן, שיפרו הברית לגמרי. (דברים לא טז)

והיה שם בך לעד - כי ידע שיבואו מינים שיאמרו כי נפלו טעויות בתורה, או שיש לשנות בה לפי הזמן והדור, על כן היתה חתומה במקום שאין אדם נכנס לשם. (שם שם כו)

לא ישיגו אורחות חיים - אפילו אם ישובו, כי תדבק בהם דעת מינות ותחמיץ אותם. (משלי ב יט)

רש"ר הירש:

כל בן נכר - ...מענין שאפשרות של "בן נכר" (שנתנכרו מעשיו לאביו שבשבמים) בתוך בני ישראל באה רק אחרי התווספות של הערב רב אליהם... (שמות יב מג)

תתן את העדות - כבר מתחלה התחשב ה' במפקפקים בתורה, אשר למענם צריך "עדות"... (שם כה טז)

...מחשבת פגול היא הפרדת אחדות הקרבן בתוך המקדש, וזו יותר מסוכנת מן ההפרדה וההריסה של "חוץ למקומו", שהיא מחוץ למקדש. ביהדות גדולה הסכנה כאשר הטעות מובאה אל תוך הקודש, ומראה פנים כאילו היא נשארת בתוככי היהדות. (ויקרא ז יח)

ושילח ביד איש עתי - מי שמתלוצץ על הקרבת החיים לפני ה', הרואה בעבודת ה' רק שעבוד והמתת כחות החיים, לזה אין מקום במקדש, כי סופו שממון ומות... (שם טז כא)

ואם בחקתי תמאסו - הבגידה מגיעה לשלב חדש, מי שחדל להכיר ולהבין את המצוות, ומי שפנה להן עורף בחייו המעשיים, עדיין יאשים את עצמו על בגידתו, וברצותו להצטדק בפני עצמו יתרגם את הבגידה כהתקדמות, והוא ירגיל את עצמו לזלזל בשמירת המצוות ולראות בה שיטה שכבר אבד עליה כלח, שכן גם מי שאבדה לו ידיעת התורה והתורה נעלמה גם מחייו המעשיים, אף הוא יגלה את התורה ואת כוחה בחייהם של הנאמנים לתורה בני זמנו... דרכה של אסכולה זו קלה ביחוד ביחס לחוקים, כי הם מגבילים את חיינו החושניים, והן נראות לבוגד כמעצורים המנוונים את חייהם של שומרי המצוות. יותר מאשר בשאר כל המצוות הרי השפעתם המקדשת של החוקים נודעת רק למקיימיהם...

ואם את משפטי תגעל נפשכם - הבגידה מגיעה לשלב חדש, אין הבוגדים מסוגלים להתרומם להשקפה ששכנוע פנימי טהור ודביקות נלהבת בה' ובתורתו הם שהולידו את הנאמנות לתורה, והרי הם מבקשים סיבות חיצוניות כדי לפתור את החידה. הם מוצאים אותן במוסדות החיים היהודיים החברתיים, כי הללו מושתתים בכל מקום על ידיעת התורה ועל קיום מצותיה... אותם מוסדות וביחוד החכמים העומדים בראשם הם שנואי נפשם של הבוגדים, ובהם הם רואים את כל "אסון" שבטם. הזלזול באחיהם הנאמנים לתורה הופך לשנאה לראשי מוסדותיה...

לבלתי עשות את כל מצותי - הבגידה מגיעה לשלב חדש, עד כה רק התנכרו לתורה בחייהם, זלזלו במקיימיה ושנאו את חכמיה, אך אין הם נעצרים בכך, אלא הם נעשים קנאים רודפים כל מקום שמוצאים הזדמנות לכך... התורה שהם נלחמים בה איננה בעיניהם מעשה ה', ההתגלות היא להם מיתוס, משה והנביאים בדאים... רצונם הוא למנוע את קיום המצות, כי אינם בעיניהם "מצותי"...

אולם אין הבגידה נעצרת בכך, יש לעשות את הצעד האחרון, להפרכם את בריתי, על הבוגד לנתק את הנימה האחרונה הקושרת אותו עם ברית ה', ולדברי תורת כהנים, הצעד הזה הוא כפירה בעיקר, כפירה במציאות ה', והיורד במדרון התלול של הבגידה, על כרחו ייכשל גם כישלון אחרון זה... רק אם חשך האור בקרבו וכבה הניצוץ האחרון המעמעם בלבו, רק אז ימצא מרגוע לנפשו... (שם כו טו)

בו בזמן שאחד כזה מואס ומרחם על אחיו "החשוכים", הריהו רוחש שנאה עזה במיוחד למנהיגיהם, חכמיהם ופרנסיהם, אשר לפי דעתו הם האשמים בכל העוני והדלות, אשר בעטיים עדיין כבולים הם בכבלי התורה ושרויים בחשכה - סוף שהוא שונא את החכמים. אכן הוא הבין אל נכון, מהו מקור ההתמסרות העקשנית וההקרבה העצמית למען התורה, ברור לו, כי בלי מגן ומחסה לא היתה התורה יכולה להחזיק מעמד בקרב העם, ומזמן היתה משתכחת הימנו, אילולא לימוד התורה, הנותן לעם את מזונו הרוחני וחודר לתוך כל תאי חייו הנפשיים, לא היתה התורה מתקיימת. ואילו היה לימוד התורה רק מנת חלקם של "כהני הדת", בעוד שהעם לא היה חייב אלא לקיים את המצות ותו לא - כפי שהדבר מקובל בדתות אחרות, כי אז היו המצוות נעשות רק בצורתן השטחית והמוגבלת... לכן מכוונים כופרי התורה את כל חיצי שנאתם נגד חכמי התורה, המהווים את הסכר ל"התקדמות" העם, ומנסים להשפיל את כבודם ולבזות את חכמתם בעיני העם... (במעגלי שנה ד עמוד קנב, וראה שם עוד)

העמק דבר:

בראשו נגעו - אף על פי שנראה כצרעת בשר הבא מתאוה, טומאתו היא מאמונות רעות המסוכנות לאחרים יותר מהתאוות, ועל כן מזהיר על התרחקות מוחלטת, וגם הכהן לא ידבר אל לבו, דכל שכן דפקר טפי, ובאיה לא ישובון. (ויקרא יג מד)

קרעו בגדיהם - על דברי הכת המנאצת ולא השיבו להם, דכל שכן דפקר טפי. (במדבר יד ו)

דבר ה' בזה - דהעושה ביד רמה הוא בב' אופנים, א' שבא לבזות את ה' המצוה להכעיסו, ולהראות שאין פחדו עליו עושה דבר שגם בשכלו מבין שאין לעשות כן, כבסנהדרין ק"ג גבי אמון שבא על אמו, והתכלית חשבו שבזה ירחיק ה' השגחתו ויהיו תחת הטבע. וב' שאינו רוצה להכעיס, אלא שאינו מאמין שהתורה ממנו ית' או שיש בה כל כך חשיבות לדקדק על כל קוץ, והוא יותר גרוע, שהראשון רק לשעה, אחר שדבר ה' אינו נבזה בעיניו, מה שאינו כן מי שאינן מאמין בתורה ובדקדוקיה, ועל ב' אלו אמר את ה' הוא מגדף. (שם טו ל)

ויהיו לאות - ...ועוד שלא יהא אדם מבזה אותם על זה כפי שמבזים אפיקורסים, שאחרי שקבלו ענשם חלק להם ה' כבוד, וזה שאמר "ארפא משובתם" וגו'. (שם יז ה)

מוהר"ן:

והנחש - הם אלו החכמים להרע, החוקרים פילוסופיא ואפיקורסות, כמ"ש (ירמיה ד') "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו", שהם רק חכמים להרע, שאם ירצו להשתמש בחכמתם להטיב לא יוכלו, והם בחינות הנחש, בחינות (בראשית ג') "והנחש היה ערום מכל חית השדה". ועל ידי דבורים רעים עושים כנפיים להחכמים אלו, שהם בחינת הנחש שיוכלו לעוף ולפרוח, היינו שמעופפת ומתפשטת חכמתם והאפיקורסית שלהם בעולם ומזיק מאד להעולם. וגם בחקירותם בעצמם הם מעופפים, כמו מי שיש לו שכל מעופף, היינו ששכלם מעופף במהירות ונפתח להם חכמתם מאד. אבל אם אין להנחש כנפיים, היינו שאין להם דיבורים רעים כנ"ל, אזי אין להנחש רק בחינת הליכה, היינו שאין להחכמים להרע הנ"ל רק מה שחוקרים בינם לבין עצמם ואינם מעופפים בעולם, היינו שאין מתפשט ואינם יכולים להזיק להעולם, רק למי שסמוך אליהם... וגם בינם לבין עצמן אין שכלם מעופף, היינו שאין נפתח להם חכמה כל כך ואינם מעופפים ומהירים בחכמות שלהם, רק חוקרים בחכמתם מעט מעט כמו ההולך. וגם מה שמזיקים לאחרים בחכמתם הוא רק בבחינת הליכה, שאינו מעופף ונכנס בעומק לתוך המוח והלב, רק שנדבק קצת להמוח... (סג)

חכמה ומוסר:

והנה אנחנו רואים בחוש, כי תשוקת האדם לחופש. והעולם קוראים לזה זכויות האדם. התורה גילתה לנו סוד כמוס, "ולא תתורו אחרי לבבכם", ואמרו רז"ל בברכות י"ב זו מינות, "ואחרי עיניכם" זו עריות, הקדימה תורה מינות לעריות, ולכאורה משגל יותר מוטבע באדם? אלא ודאי ידעה תורה, כי ראש הרעות זו מינות, פירוש חופש, מבלי לשאת על עצמו עול מלכות שמים, ומזה יבא לכל דבר אסור, כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר (ברכות ל"ב). ואחרי שהקדימה תורה מינות, והזהירה לכל ישראל שלא לתור אחרי מינות המוטבע באדם, חובה על כל ישראל, לחזק תמיד אמונה, ואם יתרגל לזה ימצא תמיד מוחשות לחזק אמונה... (חלק א קכט)

והנה ע"ז נגד מינות אין לה דמיון כלל, כידוע, כי עובדי ע"ז האמינו בבורא עולם, והמין אינו מאמין כלל, וחס ושלום לית דין ולית דיין, ומעתה אם ישאר חס ושלום חטא מינות לעלמא דאתי, רחמנא ליצלן, מי יכילנו! על כן אין זכות גדולה יותר ממי שמציל בר ישראל מחטא מינות, אשר חס ושלום נקל עתה להכשל בו, רחמנא ליצלן... והמביאו לאמונה זכותו רבה מאד. (שם קפא)

שעורי דעת:

ואם יאמרו, מכיון שמדרגת הדעת מביאה את האדם לידי מעלה כזאת, בהעשות אצלו כל ידיעה שהוא מרגיש אותה לדבר מוחלט ומוסכם, אם כן יוכל האדם להיות גם כופר בהחלט על פי דעתו והכרתו הפנימית. זאת לא זאת, משך שנות חיי עשרות בשנים בהם עברו לפני אנשים שונים בדעות שונות, לא ראיתי אחד בהם אשר יהיה כופר בהכרה פנימית, ובאמת מובן וברור שאי אפשר להיות כזאת, יען שאיזו השקפה שתהיה לו לאדם על סוד הבריאה אי אפשר שתהיה אצלו ודאית להחליט כי נכונה היא יותר מאמונה בה', כי הפלא והסוד הנמצא בכל דבר ואפילו במהותו של הדומם לא קטן אף אחרי כל הביאורים וההשערות שלהם ולא יהיה פחות מופלא וסתום על ידי כל החקירות והעיונים מאשר אצל המאמין בה' אפילו באמונה פשוטה, ומה גם אם יתבונן האדם בפלא הגדול אשר בברואים היותר נעלים, כצומח, חי ומדבר... (חלק א חכמה בינה דעה עמוד קסג)

רבינו ירוחם:

כשתתבוננו תדעו, כי כהיום הנה מקור כל האפיקורסות הוא זה אשר מצאו איזה מה שהוא להתגדר עליו, ואת זה הלבישו אחר כך בשיטות גמורות עד כדי אמונות שלמות, כהחרטומים במצרים, עם גודל חכמתם, אולם אחרי שגם הם היה להם איזה כח על ידי מעשה כשפים, אף שמעשה כשפים כלפי מעשה ה' ההתאמה היא כאפונה לקיר, אבל גם השיווי הפעוט הזה היה די להם כבר לדמות כחם לכח ה', עד שכבר דימה ועשה עצמו לאלהים, וכן הוא כהיום בכל האמונות השונות של הגוים כולם אחזו והחזיקו באיזה דבר מה שהוא שהוא שוה באיזה פנים להאמונה הנאמנה, אבל הדמיון הוא ממש כהתאמת האפונה לקיר, ממש התאמת שטותים והבלים, וכבר מוסרים נפשם עליהם כאילו נשמה ורוח בהם...

אבל הוא הענין אשר אמרנו, כי מטבע הרצון הוא, שחפצו עז מאוד להיות דוקא בצדק, והצטדקיותיו שלו מספיק לו לתלות עצמו גם בדברים הכי זעירים והכי רחוקים מן הדעת הנכונה. גם גזלנים מבקשים לתרץ עצמם, באמרם, הלא "עשיר מנצל אתה"! (בורזוי), והוא גם יודע בעצמו כי שוא ושקר כל דבריו, אבל סוף כל סוף משביע הוא רצונו באיזו אמתלא כל דהו, אם גם קטנה מאוד. לא קשה היה לפני פרעה וחכמיו להכיר ולידע בהבדל הגדול והמרחק הרב בין מעשה כשפים למעשה ה', כההבדל בין החיים והמתים, אבל די היה להם כל מה שהוא, אם אף הם שטויות והבלים, שטויות הבולטות לעין כל, אך ורק למען להשביע את רצונם כי הם הצדיקים. זהו טבע הרצון, וכמה מבהיל הדבר למתבונן. (דעת תורה שמות עמוד עא)

מכתב מאליהו:

נתבונן נא על אדם הבא לחקור מחדש, בסמכות שכלו בלבד, על בעיות עקרוניות, כגון אם נברא העולם בתכלית מכוונת וכדומה.

נניח שאדם זה הוא בעל שכל חריף, אבל במה שנוגע למדות הוא איש שמעולם לא נכנס בעובי הקורה לעבוד על עצמו ברצינות, כדי להפוך את טבעו הגס ולתקן את מדותיו הרעות. לא נוכל לבטוח בו שלא ילך שלל ביד יצרו גם בתאוות פחותות, ואף אם מופיע בחיצוניותו כאיש הגון וטוב, כ"פילוסוף" מבקש האמת, כי לעקור את המדות הטמונות בלבבו נצרכות שנים רבות של עבודה תדירית במסירות נפש ובכל מאמצי הכח, ולזה לא היה לו פנאי, כשאיש כזה בא לחקור על בעיות עקרוניות, אל נרמה את עצמנו לומר שהוא אדיש לגבי המסקנות הצפויות לצאת מחקירתו. כבר למדנו כי אין אדם ניגש לחקירת שום בעיה בעולם מבלי שתהיה לו התענינות קודמת, וההתענינות היא בזה, שהאדם צופה כבר מראש שבפתרון הבעיה לצד זה או זה יהיה הבדל לגבי אחד מרצונותיו. ומה נאמר כאן, כשהבעיה הנחקרת מקיפה את כל תוכן חייו, ובפתרונה כלולות תוצאות הנוגעות לכל אחד מרצונותיו, מדותיו ושאיפותיו לכל חייו, דהיינו האם יצטרך להתלבט בתדירות בכבישות רצונותיו הפחותים כדי לחיות לפי דרישות יוצרו, או אם יוכל לחיות בלי עול ומעצור לתאוותיו.

ובבעיה זו הוא רוצה להבטיח לנו, שיוכל לבא לידי מסקנה אמיתית בסמכו על דיוני שכלו! הרי ראינו את גודל השפעת כח הנגיעה על כל תהליכי דיוני השכל, ואיך בידה לעוות את כל דרכיו ומסקנותיו. על כן זה דברנו לאפיקורוס, אתה בא אלינו בשכלך? כל זמן שמדותיך הרעות במקומן, שכלך אינו שכל, ומסקנותיך אינן מסקנות לבירור דברים שיש בהן מסקנות מחייבות את המדות והרצונות. הרי דיוני שכלך מתחשבים רק במה שנוח ורצוי להם. (חלק א עמוד נז)

השמים מספרים כבוד א-ל וגו', אם כן איך אפשר שיהיו בני אדם אשר לא ידעו, אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו, איך אפשר שיהיו מחוסרי אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום? אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורוס באמת. כל מי שפקר ידע בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת, ומה שהוא טוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו שאינו רוצה לראות ולשמע... בתוך תוך לבם הכל שומעים את השירה של הבריאה כולה המכרזת על בוראה ומודה לו, כי כל אומר דברים שבבריאה בהכרח נשמע קולם, אלא שהכופר כופר בכוונה, ובמרמה הוא אומר שאינו שומע.

נתבונן נא עד כמה גדול כח הרצון להתעלם מן האמת שהאדם מכירה בלבו. בתרגום ירושלמי על "ויאמר קין אל הבל אחיו", אמר לית דין ולית דיין ולית עולם אוחרן וכו'. כשלא נתקבל קרבנו הגרוע נתקנא בהבל ורצה להרגו, אך לא היה יכול להתאים שאיפה זאת עם הכרתו את הקב"ה. היו לפניו שתי דרכים, להניח את שאיפת הנקם בקרבו, או להתעלם לגמרי מהכרתו את הבורא עד כדי התפקרות גמורה לומר לית דין ולית דיין. וקין בחר בדרך השניה, אפילו נגד ידיעתו הנבואית. כל כך גדול כח הבחירה להתעלם מן האמת.

וזהו מהלך כל האפיקורסות, כל אדם יודע את האמת בלבבו, אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לעבירות שאי אפשר לתרצן בעצמו, ופנימיות לבו דוחפתו לתרצן על ידי אפיקורסות. נמצא שכל אפיקורסות שקר משרשה. (שם עמוד קעג)

...יש שמקשה קושיא בתורת פירכא שאין עליה תשובה, ואין קושיתו אלא אפיקורסות. שואף הוא להראות שהתורה מופרכת חס ושלום... המבחין הסתר בלא גילוי הוא האפיקורוס, כי לא יחפוץ באור אלא אוהב את החושך, והיינו כי אל זר בקרבו, היצר הרע שוכן בקרבו. (שם עמוד רצד)

התאוה והעבודה זרה - מינות, מסובבות זו מזו. תחילה באה התאוה, ואחר כך עבודה זרה, כי התאוה סבה לע"ז, כמו שאמרו רז"ל: "יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין ס"ג). האדם הולך אחרי המינות כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו באין מפריע, הרי שהנגיעות הן סבת המינות.

מכאן למדנו שאי אפשר שינצל אדם ממינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה, שהן משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו את רצונותיו. לכן אין עצה למי שעסק בספרי מינות אלא בביטול הנגיעות, להקטין את השלא לשמה שבמעשיו ולהתרחק מפניות עולם הזה עד כמה שאפשר.

ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה והוא מלא נגיעות? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו, אלא יעסוק באמונה פשוטה בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצות אם גם חיצוניים בראשיתם, ובלמוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו, יזדכך לבו לאמונה פנימית זכה. (חלק ג עמוד קעח)