(ראה גם: אלקים-ידיעה, מציאות)
אמר החבר, איננו מכחיש טבע האפשר כי אם מתעקש חנף, יאמר מה שאיננו מאמין בו, כי אתה רואה מהזדמנותו למה שהוא מקוה או ירא, מה שיורך שהוא מאמין, כי הדבר ההוא באפשר ויועיל בו הזימון, ואילו היה מאמין כי יהיה על כל פנים, היה נמסר, ולא היה מזדמן בכלי מלחמה לאויבו, ולא בשכר לרעבונו, ואם יאמר כי הזימון ההוא צריך למי שיזדמן ועזיבת הזימון צריך למי שלא הזדמן, כבר הודה בסבות אמצעיות ושבהן עמידת המתאחרות... (מאמר ה כ, וראה שם עוד)
לנמנע טבע קיים קיום עומד, אינו מפעולת פועל, אי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו, ואין חולק על זה אחד מאנשי העיון כלל, ולא יסכל זה אלא מי שלא יבין המושכלות, ואמנם מקום המחלוקת בין בעלי העיון כלם, הוא הרמז אל מין אחד מן המדומים, כי קצת אנשי העיון אומרים שזה מכת הנמנע אשר לא יתואר השם ביכולת עליו, ויאמרו אחרים שהוא מכת האפשר אשר נתלת יכולת השם בהמצאתו כאשר ירצה. והמשל בו התקבץ שני ההפכים ברגע אחר בנושא אחד, והתהפך הראשים, רצוני לומר שוב העצם מקרה והמקרה עצם... כן המציא דבר מוגשם לא מחומר כלל הוא מכת האפשר אצלנו, ומכת הנמנע אצל הפילוסופים... (חלק ג פרק טו, וראה שם עוד)
...וממה שהתבאר לי גם כן מפסוקי התורה שידיעתו יתעלה במציאות אפשר אחר שעתיד להיות, לא תוציא האפשר ההוא מטבע האפשר כלל, אבל טבע האפשר עומד עמו, ושאין הידיעה במה שיתחדש מן האפשריים מחייבת היותם בהכרח על אחד משני האפשריים, זאת גם כן פנה מפנות תורת משה רבינו ע"ה אין ספק בה כלל, ולזה אמרה, "ועשית מעקה לגגך" וגו', וכן אמרו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה וגו', וכן נתינת התורות כלם והמצוה והאזהרה שבה אל זה השורש, והוא שידיעתו במה שיהיה לא יוציא הדבר האפשר ההוא מטבעו, וזהו המסופק הגדול לפי השגת דעתנו הקצרה והתבונן בכמה דברים נבדל מדעו ממדענו לפי דעת כל בעל תורה... (שם פרק כ)
לפי מה שהשרשנו במאמר השני שהשי"ת ראוי שיהיה מסולק מן החסרונות, ואין חסרון בעולם יותר גדול מחסרון הסכלות, והוא מבואר שמחוייב שיהיה יודע כל הדברים הנעשים בעולם, ולא יתכן שיהיה נעשה בעולם דבר שיהיה סכל בו ובלתי יודע אותו. ומזה יתחייב בהכרח שיהיה הוא יתברך יודע כל הפעולות האנושיות שעליהן אנו דנין, ואולם אם ידיעתו מכרעת אחד משני חלקי האפשר או בלתי מכרעת הנה דבר זה צריך עיון רב, וזה שאם היא מכרעת יהיה האדם מוכרח במעשיו, ואין ראוי לאדם לפי זה שיקבל שכר או עונש על מה שהוא פועל אחר היותו פועל על צד ההכרח, שלא ישובח האדם או יגונה אלא על מה שהתחלות פעולותיו אליו מבלי מעיק, ואם אינה מכרחת הנה אפשר שיצא אל הפעל זולת מה שידע השי"ת, ותהיה אז ידיעתו בלתי מסכמת אל המציאות, ולא תהיה אם כן ידיעה אלא סכלות ושוא ודבר כזב.
והוא מבואר גם כן שהוא מחוייב שיהיה טבע האפשר נמצא, וזה אם מצד השכל ואם מצד התורה, מצד השכל שאם היה טבע האפשר בלתי נמצא, היה ההשתדלות בכל דבר שוא ובטל, ויהיה משפט מי שישתדל להשיג דבר ומשפט מי שישתדל שלא יגיע הדבר ההוא שוה, ויתבטלו לפי זה המלאכות והאומניות וכל מלאכת מחשבת, ויהיה בטל הלמוד וההתלמדות, ובטל שיקרב האדם אל המועיל ויברח מן המזיק, ולא יהיה בכאן מבוא לרצון כלל, וזה הפך המוחש והפך מה שנוצרנו עליו. ואם מצד התורה זה יראה אם מהענינים הכוללים ואם מהצווים הפרטיים. מצד הכוללים שאם לא היה טבע האפשר, נמצא לשוא ושקר נותן התורה להישיר האנשים ולהדריכם בדרך ישרה, ויהיה מה שבא בתורה מאזהרת האדם על עבודת השם ית' ואהבתו ולעשות צדקה ומשפט שוא ובטל...
והנה הגאון רב סעדיה ז"ל פירש בספר האמונות והדעות במגלה הרביעי אמר, שאין ידיעת השי"ת הדברים האפשריים סבת מציאותם, כמו שאין ידיעתו ממה שהיא סבת הויתו אבל נשאר על טבעו, כן ידיעתו הדברים האפשריים אינה סבת מציאותם, ועל כן נשארו על טבע אפשרותם, שאלו היתה ידיעתו סבת מציאותם היו נמצאים תמיד בדברים הטבעיים המיניים, ואחר שאנחנו נראה אותם מתחדשים מיום ליום, יתחייב שאין מציאותם תלויה בידיעתו, ובעבור זה נשארו הדברים על טבע אפשרותם. אלו דברי הגאון ז"ל, ונמשך אחריו בעל ספר הכוזר במאמר ה'.
ואין זה מספיק, לפי שהדברים הללו קרובים לדברי האומרים שאין השי"ת יודע הדברים האפשריים, שאם היה יודע אותם אחר שאין מציאותם תלויה בידיעתו, כבר היה אפשר שתהיה ידיעתו בחלוף היוצא אל המציאות מב' חלקי האפשר, ולא יהיה אם כן ידיעה אלא סכלות, ויש מן האחרונים מי שהתיר זה הספק בשאמר הדבר כבר יהיה מחוייב בבחינת סבותיו ואפשרי בבחינת עצמו, כמו ירידת המטר מחר שהוא אפשרי מצד עצמו, ומחוייב בבחינת סבותיו שהם עליית האדים ורבוי הליחיות והדברים הדומים שהיו מוכנים. והשי"ת ידע שהמטר ירד מחר, לפי שהוא מחוייב בבחינת סבותיו, ואף על פי שירידת המטר היא אפשרית בבחינת עצמה. וכשיעוין זה הדעת ימצא הפך הדעת הראשון שהוא נוטה לדעת האומר שכל הדברים הם בגזרה, ושטבע האפשר בלתי נמצא, שאחר שהדברים מחוייבים בבחינת סבותיהם, אם ידע השי"ת הסבות הנה יהיו מחוייבים בהכרח, ואם כן מה זה שנאמר שהם אפשריים בבחינת עצמם, אחר שהם מחוייבים ומוגבלים מן הצד שיצא מהם אל המציאות שהוא מצד הסבות, ואי אפשר שיצא אל המציאות זולת הצד ההוא, ואין זה אפשר אלא בבחינה שכלית מצד שם האפשר שהיה אפשר שימצאו הסבות בהפך, והיה אז יוצא אל המציאות הפך מה שיצא, אבל מצד הענין בעצמו הנה הוא מחוייב אחר המצא הסבות שידעם השי"ת, ויתחייב לומר לפי זה הדעת שאין דבר בעולם שיהיה אפשרי על השווי בבחינת סבותיו, שאם הסבות שוות לשני חלקי הסותר, ישוב הספק בעינו, מי הוא המכריח בצד האחד על האחר, ואם ידיעת השי"ת היא המכרעת בטל טבע האפשר, ואם ישאר טבע האפשר תבטל ידיעת השי"ת, אלא אם נאמר שטבע האפשר נמצא בדבור ובבחינה שכלית ולא בענין בעצמו, וזה הפך המכוון. והרבה דברים נאמרו בהתר הספק הזה... (מאמר ד פרק א)
...שהפילוסוף יכחיש ידיעת השם ויניח טבע האפשר קיים, ובעל חכמת המשפטים יניח ידיעת השם אמיתית, ויאמר שהוא יתברך ידע הנגזר מפאת המערכה, ויסבור שאי אפשר שיהיה זולת זה ויכחיש טבע האפשר, ובעל חכמת התורה יסכים עם שניהם, שהוא יניח טבע האפשר נמצא, כמו שיניח הפילוסוף, ויביא ראיה לדבריו מן החוש המעיד על זה כמו שנתבאר, ויניח ידיעת השם אמיתית כמו שיניח בעל חכמת משפטי התכונה, ויביא ראיה לדבריו מן השכל שיגזור שאין ראוי ליחס לשי"ת חסרון הסכלות, ושלא תהיה ידיעתו מקפת בכל הנעשה בעולם, ויאמר עם זה שידיעתו מסכמת עם טבע האפשר ממה שנראה לחוש מן ההשגחה האלקית בירידת המטר בזמן הקיץ בהעדר הליחיות והאדים על ידי תפלת הצדיקים והחסידים, ואחר שהחוש מעיד כדבריו לא נחוש לדברי מי שיכחיש זה... (שם פרק ב)
אחר שהתבאר לך היות בעלי החכמות חולקים זה עם זה בהנחותיהם, מעתה ראוי שנעשה בכל דבר שורש מן החוש ולא נחוש לדברי כלן, אלא למי שנמצא החוש מסכים עמו, ואחר שהחוש מעיד כדברי התורני מהמצא טבע האפשר ומהגעת ההודעה מן הא-ל בדברים פרטיים אישיים על ידי הנביאים, ומן ההשגחה הפרטית באישים מיוחדים, כמו שהיה זה באבות בכל עניניהם כפי הקבלה הנמשכת בידינו עד היום, וביציאת מצרים, ובאישים אחרים מיוחדים הכתובים בספר הנביאים, דלא נחוש למי שיכחיש זה... (שם פרק ג)
הפרק הכ"ד, בבאור ההקדמה הכ"ד האומרת שכל מי שהוא בכח דבר אחד הוא בעל חמר בהכרח, כי האפשרות הוא בחמר לעולם. ההקדמה הזאת מבוארת בעצמה עם מה שקדם, וזה שמה שהוא בכח דבר אחד יתחייב שיהיה נושא הכח וישאר עם האחד, ואם לא לא היה הוא דבר אחר, ומה שזה דרכו הוא החמר שהצורה איננה בכח להיות דבר אחר, ולזה יתאמת שהאפשרות היא בחמר לעולם. ואולם צריך שנתעורר כי למה שהאפשרות אם שיאמר בנושא הנמצא כאלו תאמר שחומר הנחשת אפשר שהיה זנגאר, ואם שיאמר בנושא הנעדר כאלו תאמר הזנגאר אפשר שיחול בחמר הנחשת, הנה הכוונה בזה האפשרות אשר בנמצא. (מאמר א כלל א פרק כד)
מבואר הוא כמו שקדם שנותן התורה והמסדר אותה יתברך מחייב בהכרח שיהיה יודע מה שצוה וסדר, ואמנם באופן ידיעתו נתחלפו המפרשים חלוף רב. והמחוייב לפי שרשי התורה במה שנשים ממנה הוא ג' ענינים, א' שידיעתו מקפת במה שאין תכלית לו, הב' ידיעתו במה שלא נמצא, הג' ידיעתו ית' בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האפשר. ואמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שרשי תורתינו, הנה כפי מה שאומר, אם הראשון למה שהוא מבואר ממנה היותו ית' משיג הפרטים, וזה אם בספורים שבאו בה ואם במצות הפרטיות, ואם בייעודים ואם מפאת הקבלה... ואחר שהתבאר זה והוא מבואר מהפרטים היותם בבלתי בעל תכלית, חוייב בהכרח היות ידיעתו ית' מקפת במה שאין תכלית לו, והוא הראשון...
ואולם הג', והוא ידיעתו יתברך בחלקי האפשר, רוצה לומר ידיעת הגעת החלק האחד מבלתי שישתנה טבע האפשר הוא מבואר לפי חיוב התורה, וזה שאם היתה ידיעתו יתברך מכרחת החלק ההוא הנודע אצלו, הנה לא תפול הצוואה במצות ובאזהרות התורה, כי אין דרך לצוואה למצוה אלא כשהונח המצוה רצוני לא אנוס ולא מוכרח, וזה מבואר בעצמו, אם שיהיה המאמר סותר נפשו, וזה שאם היתה ידיעתו מכרחת החלק האחר הנה הוא אם כן בלתי אפשר, וזה שהאפשר שימצא ושלא ימצא. ואם היה החלק האחר מוכרח הנה הוא בלתי אפשר, וכבר הונח אפשר, אם כן יחוייב שלא תהיה ידיעתו בהגעת החלק האחר מכרחת טבע האפשרות... (מאמר ב כלל א פרק א, וראה שם עוד ואלקים-ידיעה)
והנה יתבאר זה אם מצד העיון ואם מצד התורה, אם מצד העיון יראה מפנים מהם כי למה שהוא מבואר שהדברים טבעיים היו או מלאכותיים, לא ימצאו אלא בקדימת ד' סבות, והם הפעל, והחמר, והצורה והתכלית. ואנחנו נראה בקצת הדברים שמקצת סבותיהם נמצאות וקצתם בלתי נמצאות, ואפשר שימצאו כלם או שלא ימצאו. הנה באפשרות סבות הדברים יתחייב אפשרות הדברים עצמם. ומהם שאנו נראה הרבה מהדברים נתלים ברצון, ולפי שהוא מבואר שהאדם לו שירצה ושלא ירצה למה שאם היה מחוייב לא היה רצון אבל הכרח וחיוב הנה אם כן הוא מבואר שטבע האפשר נמצא... (שם כלל ה פרק א, וראה שם עוד)
פרק החיבור הטבעי:
הבחירה והאפשרות הם שני דברים, כל בחירה היא אפשרית ולא להיפך, כי האפשרות נופל על טוב ורע, והבחירה תיאמר רק על הטוב, והלוקח לעצמו רע לא ייאמר שבחר בו, אלא שלא ידע לבחור... ונתנה באדם נשמת חיים, השכל האלוקי, הנותן בו דעת לבחור בטוב, ועל ידי זה נעשה חפשי מפחיתות החומר, ואם לא ישמע לו בטלה בחירתו... אם כן לא יאונה רע מצד הבחירה, שהיא התחברות השכל עם הרצון הישר, ולכן היא תכונה אלקית-מלאכית, כי המלאכים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם, כי אם בבחירה תמידית לעשות רצון קונם... ומבלי שכר ועונש שהם רק לאדם היכול ליפול אל האפשרות, אמנם האלקי הגמור בטלה אפשרותו ליפול אל הרע... (בראשית ב כה)
...אלו יחשבו בזדון לבם שאין מציאות חוץ מזו המושגת על ידם, ומשחיתים את העולם על ידי שמגרשים את האמונה ומבטלים יראת שמים. ונמשכו אחריהם מבני עמנו כהרלב"ג, שכתב בפרשת "ארדה נא ואראה", כי ה' ידע רק מעשי בני אדם לפי מה שהוכן להם ביום הבראם מפאת הגרמים השמימיים, שאותם שם ה' כמשגיחים השגחה כללית במין האנושי, והבחירה האנושית מושלת על סידור זה, ולכן יתכן שיעשו בני אדם זולת מה שידע ה' (חלילה), כי באפשרי לא תיפול ידיעתו. והתחכם לחלוק על הרמב"ם. וכבר הכה על קדקדו הרב אבן חסדאי, ואמר כהפילוסוף, שהאפשרי נמצא בבחינת עצמו ואינו נמצא בבחינת סבותיו. והודה כי פרסום דעת זו מזיקה להמון, כי יחשבוהו התנצלות לעושי הרע. ואיני רואה ממש בדבריו... ונפלא איך העבירו החכמים האלה מנגד עיניהם פרשה שלמה בתורה על ידיעתו יתברך את הדברים האפשריים ובחירת בני אדם: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו" וגו' (דברים ל"א)... (שם יח א)