(ראה גם: גלות, ירושלים-חורבן)
ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחחכם. (ויקרא כו לא)
וישרף את בית ה' ואת בית המלך, ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. (מלכים ב כה ח)
...כיון שגרמו העונות, הוא ירד לתוך המדרגות שלמטה והרג אותו האריה, שלא רצה לתת לו טרפו כבתחילה... ביום השלג, ביום שגרמו העונות, שהדין נדון למעלה מן בית הדין העליון... (הקדמה צז, ועיין שם עוד)
...ויהיו ישראל בבחינת הכתוב כל עץ נחמד למראה, ויחזרו וישיגו אותו התפארת שאבדו בחורבן בית המקדש, שנאמר בו השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ואינם מתדבקים ואינם מתערבים בהם. (שאז יגלה הקב"ה לישראל, שביום שאכלו מעץ הדעת, גרמו בזה ב' אבדות שהם חורבן בית ראשון ובית שני, וזהו שכתוב ביום אכלך ממנו מות תמות, שנזכר ב' פעמים מיתה, שהוא כלפי ב' המקדשים)... (בראשית רמו)
ר' יהודה אמר, מיום שנחרב בית המקדש ברכות אינן נמצאות בעולם, ונאבדות בכל יום, שכתוב, הצדיק אבד, מהו אבד, אבד הברכות שהיו שורות בו בהצדיק, כמו שכתוב ברכות לראש צדיק, וכתוב אבדה האמונה, (דהיינו הנוקבא, המקבלת הברכות מהצדיק שה"ס יסוד דז"א, שה"ס זכר), כעין זה (בעת השלמות), כתוב, ויברך אותם, וכתוב ויברך אותם אלקים (פירוש בעת החורבן שאין אז זווג זכר ונקבה, נבחנים שניהם לנאבדים, כי בשניהם אינן נמצאות ברכות, ובעת השלמות מתברכים שניהם יחד)... (בראשית ב שע)
...ואם תאמר הרי כתוב, כי ראתה גוים באו מקדשה, והחריבו הבית, (שמשמע) שאם הממונים לא היו שולטים לא היה נחרב הבית. תא חזי, שכתוב כי אתה עשית, וכתוב עשה ה' אשר זמם, הרי שנעשה על ידי הקב"ה עצמו ולא על ידי ממונים...
ר"א הלך אל רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חותנו, כיון שראה אותו תקן לו שטיחים של מכסה על מוטות עץ, וישבו, אמר לו חותנו אפשר ששמעת מאביך זה שכתוב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם. אמר לו הרי פירשוהו החברים בצע אמרתו, שקרע לבוש היקר שלו, שנקרא פורפירא, אשר צוה מימי קדם, פורפירא זו צוה אותה מאלו ימי קדם העליונים, וביום שנחרב בית המקדש קרע אותה, באשר פורפירא זו הוא הכבוד שלו ותיקון שלו, (דהיינו המלכות הנקראת כבוד ה' והיא תיקונו, כי הוא מתתקן על ידה בהמוחין דהארת החכמה, וקרע אותה דהיינו שנסתלקו ממנה ט"ס ראשונות ולא נשארה בה כי אם חלק העשירית ממנה).
הקשה לו, עשה ה' אשר זמם, הכי דרכו של המלך לחשוב להרע לפניו עוד קודם שבאים לחטוא, והשיב לו, זה דומה למלך שהיה לו כלי יקר, ובכל יום היה מפחד עליו שלא ישבר, והיה מסתכל בו והיה ישר בעיניו, לימים בא הבן והכעיס את המלך, לקח המלך את כלי היקר ושבר אותו, זה שכתוב, עשה ה' אשר זמם.
תא חזי, מיום שנבנה בית המקדש, היה הקב"ה מסתכל בו, והיה חביב עליו מאד, והיה מפחד על ישראל שלא יחטאו ויחרב בית המקדש, וכן בכל פעם שהיה בא לבית המקדש היה לובש פורפירא הזו, (דהיינו שהיה מזדווג עם המלכות), ואחר שגרמו החטאים והכעיסו את המלך נחרב בית המקדש וקרע לאותה פורפירא, היינו שכתוב, עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו.
אמרתו זו, (שהיא המלכות), מתחילה היתה יושבת בראש אמיר, ומתעטר בה המלך עטרה לראשו, ואילן נאה לפניו, (היינו אילן הנשמות מטרם שבאים לעולם, ועתה, (כשנחרב בית המקדש), קרע אותה, דהיינו שנסתלקה ממנה ט' ספירות ראשונות ונשארה באור הנפש בלבד. ואז (כשנחרב בית המקדש) נעשה עצבות לפניו בבתים החיצונים בודאי, ולא בפנימיים, כמו שכתוב הן אראלים צעקו חוצה, דהיינו רק בחיצוניות...
אבל כשנשלם הזמן שהמתין להם ולא שבו בתשובה אז שמחה ורנה לפניו על שנאבדו (רשעים) מן העולם, חוץ בזמן שנחרב בית המקדש, שאף על פי שכבר נשלם זמנם שהכעיסו לפניו, מכל מקום לא היתה שמחה לפניו, ומעת ההוא ואילך אין שמחה למעלה ולמטה. (נח מג)
א"ל ר' ייסא, אם כן, הנה ארץ ישראל שנמחו הרשעים שהיו בה באותו זמן, של חורבן בית המקדש, למה לא חזרה השכינה אחר כך למקומה כבתחילה, אמר לו משום שלא נשארו בה שאר צדיקי העולם, (כלומר, שהנשארים אחר החורבן לא נשארו בארץ ישראל אלא שהלכו למצרים כמו שכתוב בירמיה), אלא בכל מקום שהלכו ישראל בגלות ירדה השכינה ושמה את מדורה עמהם, ומה בארץ נכריה אחרת, לא נפרדה מהם השכינה, כל שכן אם היו ישראל נשארים בארץ ישראל ודאי שהיתה חוזרת אליהם לאחר החורבן... (שם רו)
ר' יהודה העמיד את המקראות האלו על יום שנחרב בית המקדש, שביום ההוא נחשכו העליונים והתחתונים ונחשכו הכוכבים והמזלות. (וירא רנג)
ר' חזקיה פתח ואמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים וגו'. תא חזי, מזמן שחרב בית המקדש, אין ברכות שורות בעולם ונעצרו כביכול שנמנעו מלמעלה (מעולמות העליונים), ומלמטה (מהתחתונים). וכל אלו מדרגות התחתונות מתגברות והולכות, ושולטות על ישראל, משום שישראל גרמו את זה בעונותיהם. וענין חסרון הברכות בעולמות העליונים, הוא משום שהתחתונים אינם ראוים לקבל מהם, וכל השפע שהם צריכים להשפיע לתחתונים נמנע מהם, כי אין להם למי להשפיע...
אלא בשעה שנחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, והעם הלך לגלות, רצתה השכינה להתעקר ממקומה וללכת לגלות עמהם, אמרה השכינה, אלך תחלה לראות ביתי והיכלי, ואפקוד את המקומות של הכהנים והלוים שהיו עובדים בביתי.
באותה שעה נסתכלה כנסת ישראל, (היא השכינה למעלה), וראתה שבעלה (ז"א) נסתלק ממנה, ועלה למעלה למעלה, ירדה למטה ונכנסה בבית המקדש, והסתכלה בכל המקומות, ובכתה, ונשמע הקול למעלה למעלה (בשמים), ונשמע הקול למטה (בארץ), וזהו שכתוב, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו', ובארוהו.
כיון שבאה בגלות, הסתכלה בעם, וראתה איך שדוחקים אותם ורומסים אותם בין רגליהם של שאר העמים בגלות, אז אמרה מי נתן למשיסה יעקב וגו'...
ולשעה שעתיד הקב"ה לפקוד את עמו (להוציאם מגלות), כנסת ישראל, (היא השכינה), תשוב תחילה מהגלות, ותלך לבית המקדש מטעם שבית המקדש יבנה תחילה לקבוץ גלויות, (ששם השראת השכינה, ועל כן גם השכינה מקדמת לצאת מהגלות, ויאמר לה הקב"ה, קומי מעפר, והשכינה משיבה ואמרה, לאיזה מקום אלך, הרי ביתי חרב, היכלי נשרף באש, עד שהקב"ה יבנה בית המקדש תחלה, ויתקן ההיכל ויבנה עיר ירושלים, ואחר זה יקים את השכינה מעפר, וזה שאמר, בונה ירושלים ה' וגו', מתחילה בונה ירושלים, ואחר כך נדחי ישראל יכנס... (חיי שרה רסה)
...אמר אליהו, עתה באתי אליך להודיע, שירושלים קרוב היא להחרב, וכל ערי החכמים עמה, משום שירושלים (דהיינו הנוקבא) היא דין, ועומדת על דין, ונחרבת על הדין שבה, וכבר ניתן רשות לסמאל עליה ועל גבורי העולם, ובאתי להודיע לחכמים אולי יאריכו השנים של ירושלים, (שלא תחרב), שהרי כל זמן שהתורה נמצאת בה היא עומדת, משום שהתורה היא עץ החיים העומד עליה... (ויצא פה, ועיין שם עוד)
כאשר שממו עליך רבים, תא חזי, כי למדנו, כשנחרב בית המקדש וגלתה השכינה בארצות זרות ביניהם מה כתוב, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, כולם בכו על זה, וקשרו בכיה ואבלות, וכל זה על השכינה שגלתה ממקומה. וכמו שהיא נשתנתה (בגלות), ממה שהיתה, כן בעלה (ז"א), אינו מאיר אורו, (כי אין לו אז למי להאיר), ונשתנה ממה שהיה... (וישב סה)
ר' חזקיה פתח ואמר, משא גיא חזיון וגו' כלך לגגות, תא חזי, הרי אמרו בזמן שנחרב בית המקדש, והיו שורפים אותו באש, עלו כל הכהנים על הגגות של בית המקדש, וכל מפתחות בית המקדש בידיהם, ואמרו עד כאן היינו גזברים שלך, מכאן ואילך קח את שלך.
אבל תא חזי, גיא חזיון, זהו השכינה שהיתה בבית המקדש, וכל בני העולם היו יונקים ממנה יניקה של נבואה... מה לך וגו' כי עלית כלך לגגות, כי כשנחרב בית המקדש, באה השכינה ועלתה בכל המקומות שהיתה דירתה בהם מקודם לכן, והיתה בוכה על בית מושבה, ועל ישראל שהלכו בגלות, ועל כל הצדיקים והחסידים שהיו שם ונאבדו, ומאין לנו זה, כי כתוב, כה אמר ה' קול וגו', רחל מבכה על בניה, (ורחל היא השכינה), וכבר למדנו, ואז הקב"ה שאל את השכינה ואמר לה, מה לך איפה כי עלית כלך לגגות... מהו כלך, לכלול עמה כל הצבאות והמרכבות האחרים, שכולם בכו עמה על חורבן בית המקדש.
אמרה לפניו, וכי בני בגלות ובית המקדש נשרף, (ואתה אינך יודע), ואני מה לי כאן, פתחה ואמרה, תשואות מלאה וגו' אמרר בבכי וגו', ולמדנו שהקב"ה אמר לה כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו'.
ותא חזי, מיום שנחרב בית המקדש לא היה יום שלא נמצא בו קללות, משום, כי כשבית המקדש היה עומד, היו ישראל עובדים עבודות ומקריבים עולות וקרבנות, והשכינה שרתה עליהם בבית המקדש, כאם הרובצת על הבנים, ופני כל היו מאירים עד שנמצאו ברכות למעלה ולמטה, ולא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ, וכל העולם היה נזון בשבילם.
עכשיו שחרב בית המקדש והשכינה הלכה עמהם בגלות, אין לך יום שלא נמצא בו קללות, ונתקלל העולם, ושמחות אינן נמצאות למעלה ולמטה. (מקץ ריז)
ואתה צויתה זאת עשו וגו'. רבי חייא פתח, שמחו את ירושלים וגו', תא חזי, משנחרב בית המקדש, והחטאים גרמו שהגלו ישראל מן הארץ, נסתלק הקב"ה למעלה למעלה, ולא השגיח על החורבן של בית המקדש ועל עמו שהגלו, ואז השכינה הגלתה עמהם. כאשר ירד השגיח על ביתו והנה נשרף, הסתכל על עמו והנה הגלו, שאל על הגבירה, (דהיינו השכינה) והיא הגלתה, אז ויקרא ה' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, והיא גם היא (השכינה), מה כתוב בה, אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, כמו שאתה אומר, כי איננו, (דהיינו בעלה כנ"ל) משום שנסתלק ממנה, ונעשה פירוד.
ואפילו שמים וארץ התאבלו כולם, שכתוב, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, מלאכים העליונים כולם, התאבלו עליה, שכתוב, הן אראלם צעקו וגו'... וכל העליונים ותחתונים בכו עליה והתאבלו, מהו הטעם, משום שהסטרא אחרא שלטה עליה, ששלטה על ארץ הקדושה. (ויגש קו)
תנינן, אמר ר' שמעון כתוב, בני אמי נחרו בי וגו', בני אמי הוא כמו שכתוב השליך משמים ארץ וגו', שארץ (פירושו הנוקבא), כי כשרצה הקב"ה להחריב את ביתו התחתון, (דהיינו את בית המקדש), ולהגלות את ישראל בין העמים, הסיר מלפניו ארץ הזו, (שהיא הנוקבא), והתרחק ממנה, ככתוב, ותתצב אחותו מרחוק, וכשארץ הזאת התרחקה משמים של מעלה, שהוא ז"א), ארץ הזו של מטה, דהיינו בית המקדש, נחרבה, וישראל נתפזרו בין האומות. אמרה כנסת ישראל מי גרם לי זאת, ומי עשה לי זאת, בני אמי, (דהיינו ז"א ונוקביה) שנחרו בי והתרחקו מפני, שהם בני אמי ודאי... (ויחי קפא)
כתוב, חזה הוית עד די כרסיון רמיו, היינו כשנחרב בית המקדש נפלו ב' כסאות, כי ב' כסאות הם למעלה וב' כסאות הם למטה, ב' כסאות הם למעלה, (שהם כסא דיעקב שהוא ז"א, וכסא דדוד שהוא מלכות), וכיון שנתרחק כסא התחתון מכסא העליון, שכסא יעקב נתרחק מכסא דוד, נפל כסא דוד, זהו שכתוב, השליך משמים ארץ, וב' כסאות הם למטה, ירושלים ובעלי תורה, והכסאות שלמטה הם כעין הכסאות של מעלה... (שם תרפט, ועיין שם עוד)
...נכנס (המשיח) במקום ההוא, ונושא עיניו ורואה את האבות שנכנסו בבית אלקים החרב, עד שרואה את רחל שדמעתה על לחיה, והקב"ה מנחם אותה ואינה רוצה לקבל תנחומים, כמו שאמר, מאנה להנחם על בניה, אז המשיח, מרים קולו ובוכה ומזדעזע כל גן העדן, וכל אלו הצדיקים שהם שם גועים ובוכים עמו... (שמות קט, ועיין שם עוד)
...ועל כן (ה' התחתונה שהיא) בית שני נחרבה, וכל אלו י"ב שבטים שלה (של ה' התחתונה) כמספר המחנות שלהם (של ישראל, שהם י"ב שבטי י-ה), הם בגלות של מלכות אדום, ומבוע העליון (שהוא ו' דהוי"ה, ז"א) נסתלק מאותו מבוע שהוא המשפיע אליו, (שהוא יסוד דהוי"ה), כמו שאתה אומר, הצדיק אבד, שהוא יסוד, שאבד אותה הנביעה של מקור העליון שהיה נוזל ומושך מלמעלה... (שם קמו ועיין שם עוד)
זה שאמר על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה נשבר כחם ועוזם של כל עובדי ע"ז, זה שאמר ימינך ה' תרעץ אויב, א"ר ודאי כן הוא, כמו שלמדנו, שכל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקול קול יעקב, ואם לא הידים ידי עשו... (בשלח שז)
פתח ההוא סבא ואמר, וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מקרא זה העמידו החברים בחורבן בית המקדש, וישוב העפר על הארץ כשהיה, כאן הוא מה שכתוב והכנעני אז בארץ, כשהיה ודאי, (שאחר החורבן חזרה הארץ לרשות קליפת כנען כמו שהיה מתחילה), והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מהו והרוח תשוב, זו היא השכינה שהיא רוח הקדוש, בעת שראתה השכינה באלו עשרה מסעות שנסעה שישראל אינם רוצים לשוב בתשובה לפני הקב"ה, והסטרא אחרא שלטת על ארץ הקדושה, (נסתלקה השכינה ושבה אל האלקים), והעמידוה החברים. (משפטים סו)
ובשעה שרצה הקב"ה להחריב ביתו של מטה (דהיינו בית המקדש), וארץ הקדושה של מטה, העביר לארץ הקדושה של מעלה בתחילה, (שהיא המלכות), והורידה ממדרגה ההיא שהיתה יונקת שהיא שמים הקדוש, (דהיינו ז"א), ואחר כך החריב לזו שלמטה, זה שאמר השליך משמים ארץ, תחילה, ואחר כך ולא זכר הדום רגליו, שהוא בית המקדש, וארץ הקדושה שלמטה, הנקרא הדום רגליו), שלמדנו, כך דרכיו של הקב"ה, כשרוצה לדון העולם תחילה עושה דין למעלה, ואחר כך הדין מתקיים למטה, שכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום תחילה, ואחר כך ועל מלכי האדמה על האדמה. (תרומה קז)
...ועל זה נחרב בית המקדש בימיו של ירמיהו, (דהיינו משום שנסתלק ז"א מן המלכות), ואף על פי שנבנה אחר כך (בבית שני), עם כל זה לא חזר האור למקומו כראוי, ועל כן השם של נביא ההוא שהתנבא על זה הוא ירמיהו, (שהוא אותיות ירום יה"ו), שפירושו הסתלקות אור העליון למעלה למעלה (מן המלכות), ולא חזר להאיר אחר כך כראוי (בבית שני), ירמיהו (יורה, שאור העליון) נסתלק (ממלכות), ולא חזר למקומו ונחרב בית המקדש ונחשכו המאורות... (תצוה ו)
...אז נתעורר הקב"ה במדרגותיו, ומכה ברקיעים, ומזדעזעים י"ב אלפים עולמות, ושואג ובוכה, שכתוב ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו, וזוכר את ישראל, (שהם בגלות), ומוריד ב' דמעות לים הגדול, ואז נתעורר שלהבת אחת שבצד צפון, ורוח אחד שבצד צפון מזדווג עם שלהבת ההוא... (ויקהל כא)
ויש דמעות אחרות שרשומים תמיד על כל אלו מרכבות העליונות, ואינם נמחות, אלו הם דמעות שנשפכו למעלה ולמטה כשנחרב בית המקדש, (שבהם מעורבות בחינות ממנעולא שעליהן אינו מועיל תשובה, ועל כן אינן נמחות), שכתוב, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ואלו דמעות הנשפכות על צדיקים וזכאים כשמסתלקים מן העולם, וכלם לוקחות אותן אלו המרכבות, ומערבות אותן באלו הדמעות שנשפכו על חורבן בית המקדש, ועל כן כתוב (לעתיד לבא) ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים... (פקודי תצא)
כשנחרב בית המקדש, (דהיינו בעת שאין זווג ז"א ומלכות, שאז נחרב בית המקדש, שהיא המלכות), נסתמו המבועים (של המלכות) מכל הצדדים... (שלח ו, ועיין שם עוד)
רבי ייסא פתח, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, את ירושלים היה צריך לומר, כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון, לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה, באו שודדים ושרפוהו, צערו של מי הוא, לא של בעל ההיכל הוא, אף כאן השכינה בגלות, צערו של מי הוא, אם לא של הצדיק הוא (שהוא יסוד), וזהו הולך כמו שהעמידוהו... (פנחס יז)
חרב בית המקדש ונתבטלו הקרבנות, מה כתוב, שלח תשלח את האם, (שהיא השכינה), וגלו הבנים, והיינו ואת הבנים תקח לך... (פנחס תשנב)
דבר אחר הן עוד היום גדול, זה היום שנקרא יום מהומה מבוסה ומבוכה, אשר ביום ההוא נחרב בית המקדש וישראל נפלו בגלות. ומשום המעשים הרעים (שעושים ישראל), יום ההוא נמשך מתגדל, זה שאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, משום שהם מאריכים ליום ההוא (של הגלות), השקו הצאן, הוא כמו שלמדנו, דהיינו בדברי תורה, כי בזכות התורה יצאו ישראל מן הגלות... (ואתחנן קפה)
וכשגרם החטא של שנאת חנם, נתעוררה שנאת חנם הראשונה, שכתוב, וישנאו אותו, את הצדיק (יוסף), ואז נתן אותם הקב"ה ביד מי ששונא אותם שנאת חנם, (שהוא אדום), זה שאמר באדום, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב. ואז נפרע מהם על ידי מנין השנים שחסרו מסוד שבע על חטאתיכם... (זהר חדש וישב ו)
...ודוק ותמצא שמשעה שבוטל התמיד, שהיה מכפר על עונותיהם, עד שנחרב בית המקדש, בין בפעם הראשונה בין בפעם השניה, היו כ"ב ימים כנגד אלו כ"ב שנים שלא ראה אותו צדיק את פני כבודו של אביו, וזה הוא להראות חכמה עליונה, שזה בזה תלוי, (שחורבן בית מהקדש תלוי במכירת יוסף).
והרי העירו החברים, כי כשחרב בית המקדש, מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים היו עומדים על דוכנם ואומרים שירה, יגודו על נפש צדיק וגו' ויהי ה' לי למשגב וגו', ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו גוים וכבשו אותם, כי אם היו אומרים יצמיתם ה' אלקינו לא היתה להם תקנה.
ומה (שהחורבן היה) במוצאי שבת, מרמז חכמה רבה, כי יצאו משבת, (שהשבת היה רפואה) למכתם, ומה שהיה במוצאי שביעית, שחטאו לכנסת ישראל, (שהיא המלכות הנקראת שביעית), ולא עוד אלא שחטאו במילה ולא קיימו בשר קודש, ומשמרתו של יהויריב (שהיתה רומזת) כמו שאמר עוד אריב אתכם נאם ה' ואת בני בניכם אריב. (שם וישב מג)
עד אשר לא יבואו ימי הרעה, היינו בזמן שהלבנה (שהיא המלכות) מתמעטת, והרעה תשלוט, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ... ביום שיזועו שומרי הבית, הם (המלאכים) שומרי החומות, שכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, והתעותו אנשי החיל, אלו הם (סו"ה) על מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, (שהם המלאכים הנמשכים מחג"ת נה"י שבגבורה, שכל אחת מהן יש בה עשרה, והם ששים גבורים), ובטלו הטוחנות, אלו הם המלאכים אוכלי הקרבנות... (שם שיר השירים נא, ועיין שם עוד)
רבי פנחס פתח, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים וגו'. בשעה שבית המקדש נחרב ונשרף, בא קול והעיר על קברי האבות הראשונים, ואמר האבות הראשונים, אתם נרדמים בשינה, ואינכם יודעים צער העולם, בניכם שגדלתם בצער, והבאת אותם באמונה רבה של הקב"ה, הנה מתו, והנה נהרגו, והנה הלכו בגלות בידי שונאיהם... מיד נתעוררו האבות והאמהות, והלכו אל משה אמרו לו, משה הרועה הנאמן, איפה הם הבנים איפה עזבת אותם, מיד נתעורר משה והלך עמהם ליהושע...
ומיד הלכו כולם לארץ הקדושה, ומצאו אותה שנחרבה וקול לא נשמע בה, הלכו לבית המקדש וראו שנשרף, עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכיה לרום השמים, וכל מלאכים העליונים בכו עמהם למעלה. התעורר הקב"ה ובא אליהם ומצא אותם מממררים בקול בכיה בתוך עפר בית המקדש, אמר להם, אהובי נפשי, מה אתם כאן, מה לידידי בביתי... (איכה לב, וראה שם עוד)
דתניא ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו... אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם... ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות, ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. (ברכות ג א)
וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר. (שם לב ב)
בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה... (שבת לג א)
הובקעה העיר, בי"ז הוה, והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו', אמר רבא לא קשיא, כאן בראשונה כאן בשניה. דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו... ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשעה עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים וישרוף את בית ה' וגו', וכתיב ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזארדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'. ותניא אי איפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד, בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב...
ובשניה, מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה והלוים היו אומרים שירה ועומדים על דוכנם, ומה שירה היו אומרים, וישב אליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו נכרים וכבשום, וכן בשניה...
תנו רבנן משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו, רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור, ועליהן קונן ישעיהו הנביא, משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה... (תענית כח ב)
ערי יהודה מנלן, דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו', א"ר חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר, וקורע, ירושלים בחורבנה אומר, ציון מדבר היתה ירושלם שממה, וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים... (מועד קטן כו א)
ראה עוד בית המקדש-כללי, יומא לט ב, מגלה טז ב, סוטה מח ב, גטין נו ב, סנהדרין קד ב. תלמוד ירושלמי יומא ד ב.
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב, אר"י אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם שלישראל, אמר לו בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח... כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש קרע בגדיו, וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין, ואומר (זכריה י"א) פתח לבנון דלתיך זה בית המקדש ותאכל אש בארזיך אלו כהנים גדולים... (פרק ד ה)
בבית ארץ אחוזתכם זה בית המקדש, שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם, ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, שנאמר יען ביתי אשר הוא חרב, והגיד לכהן זה ירמיה, שנאמר מן הכהנים אשר בענתות, כנגע נראה לי בבית, זה טנופת ע"ז, ויש אומרים זה צלמו של מנשה... (ויקרא יז ז, וראה שם עוד)
משכנותיך ישראל, אל תהי קורא משכנותיך אלא משכנותיך, שהמשכן והמקדש יתמשכנו על ידי ישראל בעת שחטאו, משכן מנין, שנאמר (תהלים ע"ח) ויטש משכן שילה אהל שכן באדם, שנתמשכן על ידי ישראל שנקראו אדם, המקדש מנין, שנאמר (איכה ד') שפך חרון אפו ויצת אש בציון, ואומר (נחמיה א') חבול חבלנו לך זה מקדש ראשון, כמד"ת (שמות כ"ב) אם חבול תחבול שלמת רעך, לכך נקרא משכן, שכך אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם. (במדבר יב יז)
דבר אחר דום לה' והתחולל לו, א"ר יהושע בן לוי בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים היו שם ששים רבוא של מזיקים, והיו עומדים על פתחו של היכל לפגוע בהם, כיון שראו את השכינה רואה ושותקת, מנין שכתוב (איכה ב') השיב אחור ימינו מפני אויב, אף הם נתנו מקום. א"ר יהודה בר סימא ראה אותו מחריב את ביתו ושותק לו, ואתם מבקשין להזדווג לו... (דברים א טז)
...הלכו ועלו להם בבימה אמצעית מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים, משם שנשתכלל בית המקדש שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש, עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבעה זויות של היכל ושרפו אותו. כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש נטל את המפתחות וזרקן לשמים, פתח פיו ואמר הרי מפתחות של ביתך, אפוטרופוס של שקר הייתי בתוכו, יצא לילך לו, תפסו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב את התמיד, יצתה בתו בורחת וצווחת אוי לי אבא חמדת עיני, תפשו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה, כשראו הכהנים והלוים שנשרף בית המקדש נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו, כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף בית המקדש נפלו באש ונשרפו שלא יענו אותן השונאים... (פרשה כו ויהי בעת שסרחה, וראה עוד ירושלים חורבן)
וכן בני קרח אומרים (תהלים ע"ד) שלחו באש מקדשך, ואילו היו יכולין לחתור ברקיע היו חותרין, שנאמר בכשיל וכילפות יהלומון, ובשביל שאינם יכולים לעלות למעלה עושין למטה... (מזמור סד)
לך דומיה תהלה אלקים בציון, זה שאמר הכתוב (ישעיה מ"ב) החשיתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה, ואומר (שם ס"ד) העל אלה תתאפק ה', ערי קדשך היו מדבר וגו' בית קדשנו ותפארתנו, אמר להם חמה אין לי, איני יכול לעשות, אלא מה אעשה מדת הדין נותנת שאחריש מי יתנני שמיר ושית במלחמה, כך אמר הקב"ה יכול אני לעשות, אלא מדת הדין אינה נותנת, לכך אמר דוד לך דומיה תהלה, יכול אתה לידום, הכל נותנין לך תהלה על שדממת על הקול שנתנו בציון, שנאמר (איכה ב') קול נתנו בבית ה', ומהו הקול שנתנו, שאמרו ידינו רמה... (שם סה)
שרפו כל מועדי א-ל בארץ, מקומות שהיה מתוועד לתפלה לקדש את שמו ולהמליכו עלינו... (שם עד)
מה ידידות משכנותיך, מה ידידות הן שבשבילן אתה עושה את הגת הזו שכל מי שפושט ידו בבית המקדש עתיד ליתנו בתוך הגת, וכן הוא אומר (ישעיה ס"ו) קול שאון מעיר ממה שעשו בעירך, קול שאון מהיכל, ממה שעשו בהיכלך, הוי מה ידידות משכנותיך, בית המקדש נקרא ידיד ומי שבנאו נקרא ידיד, שנאמר ויקרא שמו ידידיה... (שם פד)
...וכן הוא אומר, (תהלים פ"ג) אלקים אל דמי לך ואל תחרש, ואתה מחריש על מה שעשו בביתך, שנאמר (ישעיה ס"ד) בית מקדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש, אמר להם הקב"ה החשיתי מעולם אחריש אתאפק, הרי שלש מלכיות ראשונות, עכשיו באדום כיולדה אפעה, כי פי רשע ופי מרמה, ומהו פתחו פתח פתחו ונכנסו לקדשי הקדשים והיו אומרים היכן הוא אלקיהם יבא וילחום עמנו, שנאמר (דברים ל"ב) ואמר אי אלקימו יקומו ויעזרכם, כך היו בבית המקדש אומרים (שם) ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, לכך נאמר כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו... (שם קט)
...לכך נאמר זכור וגו', אמר לו הקב"ה ומה אזכור, א"ל זכור ה' יום שנכנס בן אחותו של טיטוס בבית המקדש וחרבו שלופה בידו והיה מוליך ומביא אותה עד שיצאת מלאה דם, ויצא הוא משבח ואמר עצמו הרג, העל אלה תתאפק ה' וגו', אם לא בשבילנו זכור בשבילך, זכור חרפתך מני נבל, לכך נאמר זכור ה' לבני אדום... (שם קכא)
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, אמר רב יהודה אמר רב מלמד שהראה הקב"ה לדוד חרבן בית ראשון וחרבן בית שני, בית ראשון על נהרות בבל, על בית שני זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים... שאלו את ר' אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים, אמר ליה עדיכם בית הבחירה יוכיח, אבותיכם העבירו את התקרה, שנאמר (ישעיה כ"ב) ויגל את מסך יהודה, אבל אנו פעפענו את הכותלים, שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה, ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאלו החריבו, מאי טעמא, לפי שלא עשה תשובה. (שם קלז)
...לפיכך נתחייבו עכו"ם לישטף וליאבד ולירד לגיהנם על ששלחו יד בישראל ובירושלים ובבית המקדש, תדע לך שהוא כן, כשבא נבוכדנאצר מלך בבל הקיף את ירושלים והיו עכו"ם משיבין ואומרין במה אחד, במה חשבונוהו, כבשנו את עירו והיכלו, משיבה רוח הקודש ואמרה להם שוטים שבעולם ועד אותה שעה לא נתחייבתם שתרדו לגיהנם, על אותה שעה אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם וגו'... (פרק א)
בא וראה כמה גדול כח פשעה של תורה, שלא חרבה ירושלים ולא חרב בית המקדש אלא בפשעה של תורה, שנאמר (מיכה א') בפשע יעקב כל זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר (ירמיה ט') מי האיש החכם ויבן את זאת וגו', על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. (פרק יח)
דבר אחר אהלי שודד וגו', פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב, אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם, אבי שבשמים החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלות ושקטת. מיד נתנמנם ר' צדוק וראה את הקב"ה שהוא עומד בהספד ומלאכי השרת מספידין אחריו ואמרו הוי אמנה ירושלים. ושוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש ומצאו חרב וכותל אחד עומד, אמר מה טיבו של כותל זה, אמר לו אחד אני אראך, מיד נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא והיתה הטבעת הולכת ובאה עד שראה את הקב"ה שהוא היה שומה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן בית המקדש ועל ישראל שגלו, שנאמר הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שדדו (זכריה י"ב), ואין ברוש אלא הקב"ה... (פרק ל וראה שם עוד)
ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ומה אם האשה הזו על ידי שפרשה שלשה ימים התורה קורא אותה דוה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית תפארתנו וממקדשנו כמה ימים וכמה שנים כמה יובלות וכמה עבורים על אחת כמה וכמה. (ויקרא פרק טו, תקעא)
...וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגיר מעט מעט סביבות שפתי החלון עד שביום ט' באב נסגר כולו ונפסק השפע ונחרב הבית, ותכף ומיד לאחר החרבן פתח הקב"ה החלון ואז הוריד העולם האופנים וצמצום מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר, ולעולם פתח זה לא יסתם, אלא דוקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים לכנוס לארץ ישראל ולהחריב הבית, ומיד נתגרשו משם. (תרומה)
ויפול על צוארי בנימין - על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב... (בראשית מה יד)
ושברתי את גאון עוזכם - זה בית המקדש. (ויקרא כו יט)
מקץ שבע שנים - ...וקבלו רז"ל שבמוצאי שמטה חרב הבית כבעירובין. לרבינו תם בשנת תכ"א וכן עיקר, ולרש"י בשנת ת"כ, נמצא שלרבינו תם תהיה שמטה בשנת ס' ולרש"י בס"א. (דברים טו א)
משא גיא חזיון, ישעיה ע"ה התנבא כאן על חורבן ירושלים, והאשים את ישראל על שמשתדלים בכל כחם להכין כלי מלחמה נגד האויבים, ולא היו מכינים עצמם לתשובה ומעשים טובים, שעם התשובה היו יכולים להשגב מפניהם בלי כלי מלחמה. והזכיר אחרי כן ויקרא ה' צב-אות לבכי - רוצה לומר, גזר כן, כי לולא שנגזר חורבן בית המקדש משמים לא היו יכולים לו. ובמדרש איכה: אמרה ירושלים לבת בבל, אילו לא ממרום עשו בי מלחמה לא יכולת להלחם בי, אריה מת הרגת... וזה ששנינו בי"ז בתמוז הובקעה העיר - מעצמה. ומצינו שהמלכים יראו להלחם בה, ונבוזראדן רצה לחזור, נתן ה' בלבו שימדוד החומה וראה שהיא שוקעת מעצמה... חורבן בית המקדש אמרו חז"ל שבית ראשון חרב מפני ע"ז, וכן מפורש בספר ירמיה ויחזקאל... בית שני שאנו בקיאים בהם שהן חסידים ואנשי מעשה חרב מפני שנאת חנם, שהיו מוסרים עצמם ליהרג על ע"ז... חורבן זה של בית המקדש נגזר עליו במדבר בענין מרגלים... וזה שאמרו במדרש שיר השירים, מי זאת עולה מן המדבר - עילויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר... (כד הקמח אבלות ד)
...או על דרך אחרת, איתא במדרש אברהם קראו הר, יצחק שדה, ויעקב בית. ירמוז לג' מקדשים, הא' בחינת חסד לאברהם, על כן האריך אפו בו, אך הואיל ויצא ממנו ישמעאל נחרב והיה להר. הב' בבחינת דין ופחד יצחק, על כן ציון שדה תחרש בעוון שנאת חנם, ועל שיצא ממנו עשו. ורק ליעקב שמטתו שלמה הראהו כבית... (בראשית כח יז)
איכה יעיב - במדרש: אמר הקב"ה אכבוש עיני מבית המקדש ויחריבוהו וכו'. הנה ה' רצה שלא יכלו את ישראל בעונותיהם, אלא יכלו חמתם בבית המקדש, ומקדש א' היה בזכות אברהם והחסד, ושכינה לא זזה משם לעולם, כמו שאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים", אלא כבש עיניו, רוצה לומר השגחתו ממנו ושפע קדושה המתפשט משם, ונשבע והשיב ימינו אחור, רוצה לומר מדת החסד עד עת קץ על שרי האומות שמריקה דרכם על ישראל, ומאז התחילה מדת הדין פחד יצחק, שבזכותה בית שני. או איכה יעיב באפו - שלא הכה רק על ידי מלאך אף, אלא שיתף שכינה שהוא שם אדנות... (איכה ב א)
ויחמס כגן - בתחלה סילק אור שכינה מקדש הקדשים, שהוא סכת שמירה בכרם להשגיח על עמו. ואמר כגן - הגלוי מלמעלה ומצדו גדר, כן נשארה שכינה בצד כותל מערבי ששם מקבל תפלות ומצמיח ישועות, ועדיין יוצא משם נהר שפע כמהגן הידוע, אבל מועדו להוועד עם ישראל שחת לגמרי. (שם שם ו)
נאר - זנח והפריד בית המקדש של מעלה משל מטה, ועל ידי זה בטלה קדושת התחתון, ומה ששחתו הגוים היה אם כן רק חומות ארמנותיה. או ויחמס כגן - על חורבן ראשון שמלאכים הציתו בו אש, שכח ה' מועד - על מקדש שני שפרצו בו פרצות ונגעו בכבוד שבת ומועד, וזנח ה' על חורבן מקדש שני. (שם שם ז)
נטה קו - לא חש לשמחת האויבים על החורבן, כי כבר נטה קו למקדש ג' על ידי יחזקאל... (שם שם ח)
ויצת אש בציון - בעצמו, שכל כך גדלה קדושת ציון שרק אש ה' יכלה לשלט בה. (שם ד יא)
בפרק קמא דיומא: מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג' דברים, ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים... לפי פשוטו בבית ראשון היתה שכינה ביניהם, וזו מעלתו, ולפיכך חורבנו כאשר אינו ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו בית המקדש, ואין השי"ת שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר החטא בשוגג. ואלו ג' החטאים נקראים טומאה כדאיתא במסכת שבועות, ובשביל ג' אלו הטומאות חרב הבית.
אבל במקדש שני לא היתה השכינה שורה בו, ומעלתו היתה מחמת ישראל עצמם, וזה ברור שישראל מתאחדים על ידי בית המקדש, שהיה להם כהן ומזבח אחד, ומפני כך חרב הבית בשביל שנאת חנם שנחלק לבבם, ולא היו ראויים למקדש שהוא התאחדות ישראל.
יש לפרש גם שלפי המעלה העליונה שהיתה להם במקדש ראשון היה יצר הרע יותר גדול לבטול את האדם עצמו, ואלו ג' הדברים שייכים אל האדם עצמו, כי יש באדם כח שכלי, נפשי וכח הגוף, ועבודה זרה חטא בכח השכלי, גילוי עריות בגוף, ושפיכות דמים בנפש, ולכן היו חטאים אלו במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע גדול כל כך, ורק לבטל מהם מה שהם עם ישראל, שזה אינו ביטול עצם האדם...
וכבר אמרנו כי צורת המקדש הראשון כנגד צורת היכל האדם שבו ג' כחות, כח טבעי שבכבד, כח רוחני שבלב, וכח שכלי במח. וכאשר בית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה העליונה דומים לאדם השלם מצד כחותיו, וכאשר חטאו באלו ג' דברים, וקבל האדם טומאה בג' כוחות אלו חרב בית המקדש, כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכחות שלו... וג' החטאים מטמאים את חלקי האדם, ושנאת חנם כוללת כל הנפש וכחותיה, ומטמאה את הכל... (נצח ישראל פרק ה)
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו'. קשה למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר וטור מלכא בפני עצמו? דע כי דברי חכמים עמוקים מאד. כאשר היו ישראל בארץ ישראל היה ישוב הארץ בג' דברים, הראשון עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואז מתברכים בכל, השני שהיה בארץ ריבוי עם עצום, השלישי ישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. וחרבו זה אחר זה, מתחלה חרבה ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם, ומשחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ וחרב השאר. ועל ידי אנשים שהיו מוכנים לחילוק ופירוד חרב הבית שהוא לאחדות ישראל על ידי שנאת חנם המבטלת האחדות... והשי"ת גרם שלא יהיה בית תפארתנו ביד הרשע והטמא, ולכך נשרף, כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש אשר שמו נקרא עליו שיהיה תחת יד זרים ורשעים כאלו אף זמן מה. וטיטוס הרשע היה מוכן אל הרשעות, ואמרו שתפס זונה ונכנס לקדש הקדשים, פירוש שיצא מרשות הקב"ה ודבק באלהי נכר שנמשלה לזונה... (שם פרק ה)
וקבע כאן לומר שעל ידי לשון הרע נחרבו שלשתן, כי ירושלים חרבה תחלה על ידי לשון הרע, וכל זמן שבית המקדש קיים היה מגין על כל ארץ ישראל, וכאשר חרב לא היה להם מה שיגין עליהם, וחרב טור מלכא וביתר. ותראה שתחלת הגזירה שנגזר חורבן על בית אלקינו היה על ידי חטא לשון הרע של המרגלים, ועתה נפרע מהם על ידי לשון הרע. (שם פרק ז)
ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש שאפילו מלאכי השרת בכו. כלומר, אפילו המלאכים הממונים על הדברים שהם בארץ בכו ביום שחרב הבית, שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היתה הברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר, ומשחרב ירדה קללה לעולם. ואמר ג' דמעות וכו', רוצה לומר על מקדש ראשון שהיתה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו. ולמאן דאמר על ביטול תורה הוא לגודל מעלת התורה, ולמר אפשר גם לעסוק בתורה אחר שגלו, והגלות מארץ הקדושה יותר חשוב, כי הדר בארץ ישראל וכו', אבל הלימוד לא נעקר לגמרי... (שם פרק ט)
והתבאר לך השינוי שבעולם מצד גלות ישראל, וכאילו כל העולם בטל, ודבר זה גורם השתנות לעליונים ולתחתונים. ובפרק אין דורשין: כתוב אחר אומר ו' כנפים לאחד, וכתוב אחר אומר ד' כנפים? כאן בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן שאין בית המקדש קיים כביכול נתמעטו כנפי החיות. אמר ר' חנינא אמר רב אותן שאומר בהן שירה נתמעטו, ולרבנן אותן שמכסים בהן רגליהם. רוצה לומר שהעליונים נמצאים אל התחתונים בהשתנות, וקודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלמות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין השי"ת נגלה להם בכבוד מלכותו. ובפרק בתרא דסוטה: מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר וכו'. המשנה באה לבאר שכאשר נחרב הבית נמשך אחר זה חסרון בעולם, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, והיו התחתונים נבדלים מן העליונים, ובטל השמיר שהוא כח חזק, ונופת צופים שהוא מתוק מתכלית המתיקות, וכל הדברים שבעולם יש בהם איכות החוזק או המתיקות או דבר מה מהם, ועתה נחסרו. ופסקו אנשי אמנה, ומעשה זה שינוי באדם עצמו... (שם פרק כב)
אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין עובדי כוכבים נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה, ולפיכך היה גובר מצד הזה על ישראל והחריב בית המקדש בחודש החמישי שמזלו אריה, כי אז כחו גדול. ובית המקדש נקרא אריאל בשביל הכח הגדול שהיה לו, וכבר ביארנו כי בית מקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו אש של מזבח רבוצה כארי, ונקרא אריאל שחתם א-ל בסופו, שכחו מן השי"ת כח קדוש, וכאשר חטאו ישראל ונטל כח הקדוש מבית המקדש, לא היה כאן רק ארי, ונבוכדנצר נקרא אריה מלא, וכאשר היו ישראל בקדושתן ומעלתן היה גובר השם א-ל בסוף הארי על האריה. ולעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה ותוסר הטומאה מן העולם, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה, וזהו שאמר צום הרביעי וצום החמישי וגו', יהיו ימים טובים וגו'. וכדבארנו שהפסד בית המקדש סבה להוויתו... (שם פרק נח)
בדרש זה חכמה נפלאה, כי בא לומר שחורבן בית המקדש מתייחס אל השי"ת לגודל תוקף פועל זה, שהיה ראוי לבית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מייחס פועל זה אל השי"ת כגודל כחו. וגם מתייחס אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן האש. ומפני שמתייחס פועל זה אל השי"ת שהוא שלם בתכלית השלמות, ובא מאתו חסרון לעולם, לכך מצד השי"ת עצמו ראוי שיושלם דבר זה, לפיכך אמר אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש... (שם פרק סא)
ואחר כך אמר ופסקו אנשי מעשה... ואמר אין יום שאין בו קללה, ורצה לומר בזה כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם, ואינו דומה כאשר לא היה בית המקדש ולא היה דבר זה בעולם ואין זה נחשב חסרון, אבל כאשר היה בית המקדש ובטל בית המקדש דבר זה הוא חסרון. וידוע כי העולם הזה מקושר ומסודר עם העולם העליון ומקבל ממנו ברכה, וכאשר בטל בית המקדש הרי בטל סדר הקשור הזה, אשר יש לבית המקדש קשור וסדור עם העליונים, וכאשר קבל העולם הזה השתנות דבר זה גורם שנוי גם כן אל הסדר אשר יש לעולם הזה סדר וקשור עם העליונים... (חידושי אגדות סוטה מט ב)
ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי, כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה נתבאר במקומו, כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשו כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו, עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד, וכאשר היה חלוק ביניהם נחרב המקום שנעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש... (שם גיטין נה ב)
ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים.... וזה בודאי כי למעלות המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות כל העולם ולא לישראל בלבד, ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים, ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך אף כי האומות מתנגדים לישראל לא חרב בית המקדש, לפי שיש במקדש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלמות כל העולם אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל... (שם)
ראה עוד בית המקדש-כללי, באר הגולה באר ד ונר מצוה.
דע כי אין רע יורד מלמעלה לאומה ישראלית כי בנים הם לה', ואף שחרה אף ה' בהם בחורבנות המקדשות וחורבן ישראל וגלותם בין האומות הכל הוא לטובתם, וכאשר ייסר איש את בנו ה' מייסרנו... וחורבן בית המקדש הוא בנינו, כי חורבן בית המקדש גורם להיות תם עונך בת ציון, ואז יבנה בית המקדש הגדול שהוא בנין בית עולמים הנצחיי, על כן נוהגין כבוד בחורבנו כמו שהיו נוהגין בישובו, כי החורבן סיבת הישוב האמיתי... (תורה שבכתב בלק)
...והבן כי בהיות המאורות מאירים ברווחה היה השפע נמשך לישראל, על כן לא היו האומות שולטות להגלותם, וכל שכן שלא יכולו להחריב בית המקדש, וכיוון שהסתירו המאורות פניהם, נתמעטה ההשפעה מישראל ומבית המקדש, ואז גברו עליהם האומות והיתה הגלות. וכל זה לתועלת ישראל, כי אז קבלו המקטרגים חלקם ונתפרשו מן הקדש שלא לטמא הדרכים.
ומאז והלאה נשארו הדברים כך, כי כל המאורות מעלימים אורם, ולא נמשך מהם אלא מה שצריך לעולם בהכרח, ונמצא הכל בצמצום ואין שמחה, וגם משרתים גדולים ושרים בטלו מעבודתם מפני חוסר השפע, והושמו תחתיהם קטנים מהם, ומפני זה לא נמצא טעם בפירות... (מאמר הגאולה)
ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים - על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו, לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרז"ל ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלקינו... וזהו הרמוז מבית הישימות, כי הוא לשון שממה וחורבן הבית, ואבל השטים הוא לשון ארז, ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשטה וארז... (במדבר לג מט, וראה שם עוד)
ואיש כי ימכר - חזר ליתן טעם איך יהיה הדבר שימכור ה' אחוזתו בית הבחירה. בית - בית המקדש, עיר חומה - ירושלים הרים סביב לה, והיתה גאולתו - על ידי זה שהשליך חמתו על עצים ואבנים, שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד, ואם אין ישראל אין בית המקדש ואין ירושלים, ולכן והיתה גאולתו של עם עם גאולת הבית. (ויקרא כה כט)
ונתתי את עריכם חרבה - אפילו ישוב כשאר עיירות לגוים לא תהיה, וזו עגמת נפש גדולה. והשימותי - פירוש השראת הטומאה ושממת שכינתו בבית המקדש, כי הקלפה תקרא שממון, וכבר הודיעו המקובלים כי שם הרגיעה שידה ורגל ס"מ דורכת על בית ה', אשר על זה יקרעו לבם... (שם כו לא)
וזאת תורת האדם, אל יאמר בלבו חס ושלום מה אני ומה כחי לפעול, אמנם יבין שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע אינן אובדים חס ושלום, ומעשיו מאד גדלו ורמו, שכל אחד עולה לפי שרשו לפעול בגבהי מרומים... ולבו יחיל בקרבו בשומו על לבו מעשיו אשר לא טובים חס ושלום, עד כמה הם מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הם לא עשו במעשיהם שום פגם למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים, רק שבחטאנו נתמעטו, ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון, ועל כן היה כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה, כמו שאמרו חז"ל קמח טחון טחנת, הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה, והמה רק החריבו נוה מטה. וכן אמר ית"ש לשלמה (מ"א ל'): ושכנתי בתוך עמי ישראל, ולזאת כשקלקלו המקדש שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן... (שער א פרק ד)
ונראה על פי מה שאמרנו כבר, שכדוגמת שני החטאים שהיו ביד ישראל שלא נתכפרו לגמרי, והם חטא העגל וחטא מרגלים, דוגמא ועונש דידהו היה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, דבש"ס יומא ט', מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני מפני מה חרב, מפני שנאת חנם. וביאר מהר"ל דמקדש ראשון היה קיומו בזכות ג' האבות, ובשביל ג' החטאים האלה שהם היפוך ממהות האבות נחרב הבית, ומקדש שני היה קיומו בזכות כנסת ישראל, על כן בשביל שנאת חנם שהיא היפוך כנסת ישראל נחרב בית שני. והנה בחטא העגל כתיב (שמות ל"ב) ויקומו לצחק, וברש"י: יש במשמע הזה ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ועל כן אף שעיקר החטא נמחל, מכל מקום הרשימו שנשאר ממנו, כמו שכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", זה עצמו משך את ישראל אחר כך בימי בית ראשון לשלש העבירות, בסוד עבירה גוררת עבירה, ונחרב הבית.
וכן במרגלים היה החטא שמאסו בארץ חמדה שהיא ארץ ישראל המאחדת את כל ישראל לעשותם אחד... והם במאסם בארץ ישראל והוציאו דבה על הארץ פגמו בכנסת ישראל, ומחמת רושם החטא שנשאר לדורות משך את לב ישראל אחר כך בימי בית שני להתפרד זה מזה, ונתהוה שנאת חנם, ונחרב הבית השני... ונראה דמצות נסכים וחלה מקבילות לעומת שני החטאים האלה והם תיקון להם... (שלח תרע"ח)
ולפי האמור יש לומר בענין בית שני שנחרב בשביל שהיתה בהם שנאת חנם... דהנה יש להבין, מאחר שהיו עוסקים בתורה ועבודה וגמילות חסדים, כבש"ס פ"ק דיומא למה לא הגינו עליהם שלא יבואו לידי שנאת חנם, ועוד מאחר שהיו צדיקים גמורים שלבם ברשותם, למה לא שלטו בנפשותם להטותם להיות אוהבים זה את זה?
ונראה דכמו שהגדנו לעיל בענין חורבן בית ראשון... שכל זה נסתעף מחטא העגל שהיה פגם בתורה שבכתב, וזה שהביאם אז לידי שלש העבירות כמו בעת חטא העגל, כמו כן יש לומר שמחמת חטא המרגלים שהיה פגם בתורה שבעל פה כנ"ל נסתעף מזה בזמן בית שני שצצו האפיקורסים ומינים וצדוקים ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבעל פה, היינו שכחות הרע שנשארו בקרב ישראל עוד מימי המרגלים שחטאם לא נסלח לגמרי, זהו שהטעה את לבם אחורנית בזמן בית שני לכפור בתורה שבעל פה.
ומעתה יובן ענין שנאת חנם ששלטה אז, דהיה ידוע דבתורה שבכתב יש לאומות גם כן קצת אחיזה, שהרי תיכף בבואם לארץ כתבוה על האבנים, שכל מי מהאומות שרוצה ללמוד יבוא וילמוד, אבל בתורה שבעל פה אין לאומות העולם שום אחיזה... ועל כן היא המאחדת את כל עדת ישראל תחת דגל אחד, והיא הגורמת התאחדות ישראל, ומובן ממילא דמחמת פגם כח המאחד, דהיינו תורה שבעל פה, נשתאב בקרבם כח רע להיפוך, כטעם הזוהר הקדוש בטומאת מת, והוא שהביא רוח עועים בקרבם וגרם שנאת חנם, ופגם תורה שבעל פה זה עצמו הוא שסיבב חורבן הבית כידוע מענין בריוני שהיו שם שלא הטו אוזן לדברי חכמים שאמרו נעביד שלמא בהדייהו. ואף שגם הבריונים לפי הלך רוחם וכוונתם חשבו לטובה לחוס על קדושת המקדש ועל כבוד שמו ית"ש ועל ישראל שלא ימשלו עליהם הרומיים הרשעים והמזוהמים, מכל מקום היה להם לשמוע לדברי חכמים, ואפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, וכל אלה נסתעפו מחטא המרגלים שפגמו בענין זה.
וכנראה שמה' היתה זאת להביאם לידי נסיון זה, ואם היו עומדים בנסיונם וקיימו בעצמם כוף אזנך לשמוע דברי חכמים היה זה תיקון על חטא הקדום, והיה נעשה גמר התיקון. ונראה דגם בדורות האחרונים כן הוא כנראה בימינו אלה, שקודם גמר התיקון צריכין ישראל לעמוד בנסיון כמו אלה להשליך מנגד כל רעיונות ומחשבת האדם אף שנראה לו שזה דרכו מתאים להצלחה בזה ובבא... (שם תרע"ח)
והנה כבר אמרנו שחורבן שני בית מקדשות מנייהו הוא. ויש לומר עוד בתוספת באור, דהנה אמרו רז"ל (יומא ט') מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיה בו ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני מפני שנאת חנם. ונראה דהנה איתא במגלה עמוקות כי שר של ישמעאל יש לו תחתיו ל"ה שרים מימין ושר של עשו תחתיו ל"ה שרים משמאל והם שבעים שרי האומות. ולפי דרכנו הנ"ל הם מקבילים לקליפת מואב וקליפת מדין, והם החריבו שני המקדשות, והיינו כי בבית ראשון היתה האהבה יתירה בין ישראל לאבינו שבשמים... ממילא כאשר חטאו נלקחה האהבה לאהבות חיצוניות ועל כן התגבר בהם אז כח התאוה כמפורש בכתוב, והוא קליפת מואב... והיא מושכתן לאחרות. ועל כן נזכר בכתוב בחורבן ראשון כחו של מואב וכחו של ישמעאל... ומקדש שני שנחרב מפני שנאת חנם היינו קליפת מדין שהיא מושכת לריב ומדון קנאה ושנאה פסולת של יצחק...
ולפי דרכנו יש לפרש נמי הענין של בין המצרים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, דנראה דבשני זמנים אלו היתה התגברות שני מיני הכחות הרעים הנ"ל, בשבעה עשר בתמוז היתה התגברות כח מדין ועשו, והם היו אז העיקר, ובתשעה באב היתה עיקר הצרה מחמת התגברות כח מואב וישמעאל, על פי מה שהגדנו כבר שלשון תמוז הוא מלשון חימום והיסק, והוא התגברות דינין תקיפין כאשא, ולפי דרכנו הוא כח מדין ועשו... (מטות תרע"ה, וראה שם עוד)
ובשבת קודש איתנייהו תרוייהו... דאור קדושת שבת מאיר את עיני האדם שיוכל לראות את חטאו... נראה מזה כי החורבן היה מחמת העדר השבת, היינו דעיקר החורבן נצמח על ידי נביאי השקר, וכמו שאמר ירמיה (ח') "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום", והחליקו בעיניהם את דרכיהם הנלוזות ואשר לא טובה, ולא היתה להם ידיעת החטא ולא יכלו לעשות תשובה, ושבת הלא מאירה העינים ומביאה ידיעת החטא כנ"ל... (דברים עת"ר)
וזהו מעלת ישראל שאי אפשר לנתק שהם חלק ה' ושרשם מהאצילות דשם אין מציאות רע ובחירה כלל, ולכל ישראל יש רק שורש נעלם והוא היה כולו דבוק שם, ועל כן אמר כי אתה תבחר וגו' דשם אין מקום לבחירה דידכו כלל. ונבוכדנצר הוליך הים לבבל, דשם נתייסד אחר כך התורה שבעל פה בתחלה על ידי החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה, ונסתיים אחר כך בסוף האמוראים בחתימת התלמוד בבלי שהוא כולל כל חכמת התורה שבעל פה כולה ושם נתגלה האור יותר כי שלימות תורה שבעל פה נתגלה יותר אחר החורבן א' וב' דעל זה היה חורבן א' וב' להיות נבנה אחר כך ביתר שאת, דגדול יהיה כבוד הבית האחרון ובנינו הקיים לעד, ועל כן אמרו (במדרש איכה ובירושלמי) דבתשעה באב נולד משיח, כי על זה היה החורבן להוליד על ידי זה נשמת משיח... (חלק ה תקנת השבין עמוד קסב)
יש גלות השכינה של הפרט, ויש של הכלל. כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות, כשהמצב הזה מתפשט באומה הרי זה מצב של חורבן חס ושלום, מי שאינו מרגיש ומצטער בזה, הרי זה סימן שגם אצלו הגיע החורבן חס ושלום. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהשי"ת כראוי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו... ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו - תכליתן לסובב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב. והיא היא דרך הגאולה. (חלק ב עמוד מז)
בזה יש להבין את השונה במהות גלות בבל וגלות רומי. בית ראשון חרב משום שחטאו בע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, והשורש לכולם היתה התאוה, הרי אמרו חז"ל (סנהדרין ס"ג), לא עבוד ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, וכן היה כח הרציחה מוסב נגד אלו שביקשו להפריע להם במילוי תאותם.
לכאורה אנו מוצאים עוד סבה לגלות בבל (בחוקותי כ"ו ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ופירשו רז"ל שע' שנות גלות בבל היו כנגד ע' השמיטות שלא שמרו כהלכתן. אולם כשנעמיק נמצא שעבירה זו היא השורש לחטאים הנ"ל. שמיטה היא בחינת הקודש שבתוך הטבע, כשבת המקדשת את ששת ימי בראשית, ביטול השמיטה פירושו שנמנעים מלהכניס קדושה לתוך עולם המעשה, ואז לא תתכן כל עליה רוחנית, והאדם נופל בידי הטומאה והתאוות, שתוצאתן העבירות החמורות הנ"ל. ולכן כשנתמלאה סאתם, נפלו בידי מלכות בבל שמדתה התאוה, וחרב המקדש על ידיהם, וגלו שם ע' שנה, הם הוצרכו לעמוד בנסיון קשה זה לגלות ולהיות בין העמים שכל השפעתם מעין אותה מדה שנכשלו בה, כדי שעל ידי זה יתאמצו בשארית כוחותיהם, ויתקנו את חטאם בשורשו.
כששבו לארץ היו עדיין משועבדים לפרס, כי עדיין היו חסרונות בשלמותם הרוחנית, וירדו עד למדרגת סילוק הנבואה והנסים הגלויים, ולא היה להם שיור רק התורה הזאת. ולכן חיזקו אנשי כנסת הגדולה את קיום התורה על ידי תקנות וסייגים והרבו תלמידים, וכשהתרשלו בקיום התורה באה עליהם גלות יון... ובסוף תקופת הבית השני התגברו הריב והשנאה בישראל, ויצר הגאוה היה השורש לרצון זה של שלטון מוחלט שהביאם לשנאת רעים, שלא יכלו לסבל את עצם מציאותו של הזולת. משורש הגאוה באה גם החוצפה, לחטוא מבלי להתבייש כלל, שאין משיגים את הסתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ומצפונו אינו דוחפו להסתיר את מעשיו, אם כבר לא איכפת לו כלל שמעשיו סותרים השגותיו וידיעותיו הרי זה בגדר "כולו חטא", בחוצפה ומרד כלפי שמיא, ואלו אשר גרמו לחורבן הבית. וכשגברה הגאוה בישראל נמסרו ביד מלכות רביעית, שמדתה גאוה וכפירה בנוסח אני ואפסי עוד... (חלק ג עמוד ריד)
וכן אנו מוצאים בחורבן בית ראשון... נפקא בת קול ואמרה ליה, עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית... שכבר נגזרה עליהם גזירה על כך. הגמרא מבארת כאן שעצם ענין החורבן אי אפשר שיהיה תלוי בבחירתם של הגוים, כי הרי כבר ביאר הגר"ח מוואלאזין ז"ל (נה"ח א' ד') שעיקר החורבן היה בבית המקדש של מעלה, היינו השראת השכינה בפנימיות לבם של ישראל, וכזה נחרב על ידי החטאים, בית המקדש החיצוני של עצים ואבנים כבר שרוף ועומד היה... והמה עזרו לרעה הוא בדברים צדדיים, כמו להפחית או להרבות באכזריות שמשתמשים בה נגד העם הכבוש וכדומה, ובדברים אלו נגזר על ישראל להיות תלויים בבחירתו של הכובש... (חלק ד עמוד צז)