ביתר   

(ראה גם: בר כוכבא)

תלמוד בבלי:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר... (תענית כו ב)

רב מתנה אמר (ט"ו באב) יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. (שם לא א)

שוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא עובד כוכבים ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם. (יבמות קכב א)

אשקא דריספק חריב ביתר, דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא, יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה, אתו נפול עלייהו מחינהו, אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, אתא עלייה. גדע בחרי אף כל קרן ישראל, א"ר זירא א"ר אבהו א"ר יוחנן אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול, שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל... 

הקול קול יעקב והידים ידי עשו, הקול זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, קול יעקב זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא... (גיטין נז א וב)

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותן בחוטריהן, וכשגבר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש. (שם נח א)

מדרש רבה:

א"ר יוחנן (בראשית כ"ז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר פ' אלף רבוא בני אדם, ופ' אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר, והיה שם בן כוזיבא והיו לו ר' אלף מקוטע אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך. והיו לו ר' אלף מכאן ומכאן, ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף, הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו. ומה היה עושה בן כוזיבא, היה מקבל אבני בליסטרא בא' מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות, ועל זה אמר ר"ע כך. 

ג' שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר, רבונו של עולם אל תשב בדין היום. ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו, ואמר לו כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כיבש לה, אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבשינה יומא דין. מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר"א המודעי, אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר"א בעי לאשלמא מדינתא עם אדרינוס. שלח ואתייה לההוא כותאי, אמר ליה מאי אמרת ליה, אמר ליה אין אנא אמר לך מלכא קטיל לההוא גברא, ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא, אבל מוטב ליקטליה לההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכא. בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא, כיון דחסל ר"א צלותיה שלח ואייתיה, אמר ליה מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעית ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא, יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה, יצאתה בת קול ואמרה, (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא... 

היו הורגים בהם עד ששקעה הסוס בדם עד חוטמא, והיה הדם מגלגל אבנים של מ' סאה והולך בים ארבעה מילין, ואם תאמר שקרובה לים, והלא רחוקה מן הים ד' מילין. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס י"ח מיל על י"ח מיל, כמן טבריא לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר, ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום. ר' הונא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. 

נ"ב שנים עשתה ביתר אחר חורבן הבית, ולמה נחרבה, על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, ולמה הדליקו, אמרו הבוליוטון שבירושלים היו יושבין באמצע המדינה, וכד הוה סליק חד מנהון (מביתר) לצלאה, אמר ליה בעית לאיעבדא בוליוטין, אמר ליה לא, בעית לאיעבדא ארכונטסי, אמר להו לא. אמרי ליה מן בגין דשמענא דאית לך חדא איסיא (נחלה) את בעי מזבנא יתה לי, אמר לי לית בדעתי. והוה כותב (איש ירושלים) ומשלח אוניתיה לבר ביתיה, אין אתי גבר פלוני לא תשבקיניה מיעל לאיסיא דהוא מזבנא לי, והוה אמר ההוא גברא הלואי צדיאה אורחא מלהלכא באילין פלטייתא, קרב קצנו קיצא דההוא ביתא, איתברת רגליה דההוא דברא ולא סליק להדא זויתא (מרוב צער קלל עליתו וגם הבית), הדא הוא דכתיב צדו צעדינו מלאו ימינו, יומא דההוא ביתא, אף אינון לא פשת להון טב, דכתיב (משלי י"ז) שמח לאיד לא ינקה.

א"ר יוחנן ג' מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת, וג' מאות קופות של קצוצי תפילין נמצאו בביתר, וכל אחת ואחת מחזקת נ' סאין, וכשאתה בא לחשבון אתה מוצא ג' מאות סאין. אמר ר"נ ה' מאות בתי סופרים היו בביתר, וקטן שבהם לא היה פחות מנ' מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבאו השונאים עלינו במכתבין הללו אנו יוצאין ודוקרין אותם, וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם, ולא נשתייר מהם אלא אני, וקרא על עצמו עיני עוללה לנפשי.. (איכה ב ה)

תנא דבי אליהו רבא:

ועוד א"ר אליעזר מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו', באו מלכות רומי והרגו באנשי ביתר ארבעה רבוא בני אדם, עד שהיה הדם יוצא מכל הפתחים ומן הצנורות, והיתה נמצא שם בביתר שלש מאות קופות קצוצי תפילין בראשי הרוגי ביתר, וכל קופה וקופה מחזקת שלש סאין וכשאתה בא לידי חשבון אתה מוצא תשע מאות סאין של תפילין. (פרק ל)

מהר"ל:

אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות, ירושלים ביתר טור מלכא, וזה כי ירושלים אשר היתה באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף, אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל אשר להם גם כן דברים מיוחדים, ולכך הוא בארץ ישראל ביתר שהוא כרך חזק ותקיף יש לו חוזק ימין, והיו גם כן נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה נטועה בחוזק, אשר אם כל הרוחות באים אין מזיזין ממקומו... (חידושי אגדות גיטין נה ב)

שהרג בכרך ביתר וכו', כבר אמרנו לך, כי תמיד מזכיר אותו בלשון כרך ביתר שהיתה תקיפה מאד, והוא היה חוזקן ותוקפן של ישראל, לכך דרש לעיל גדע בחרי אף כל קרן ישראל על ביתר, כי הקרן הוא חוזק ותוקף, כשם שנקרא עשתרות קרנים על שם החוזק והתוקף... ולפיכך אמר שנהרגו ארבעה מאה אלפי, כי הכרך הזה מקום חשוב היה, ולפי חשיבותו ראוי לו מספר ארבע היותר גדול...(שם)

...והיה לביתר מדריגה זאת שהיו מסולקים מן החומר העב, וזהו שזכה ביתר אל מדריגת התפילין אשר הם על הגוף האדם אשר הוא נקי וטהור ובהיר, כי התפילין מצוה דגופא, ואמרו חכמים (שבת מ"ט א') תפילין צריכין גוף נקי, וכל זה מפני שהתפילין הם על גוף האדם, ומדריגה זאת היא מדריגת ביתר... ולכך היה לביתר היופי והפאר, ומפני כך ראוים אל התפילין שנקראים פאר... (שם, וראה שם עוד)

בכור

(ראה גם: אב-ובן, בנים, חמור, ירושה, קרבן-בכור)

 

ויאמר יעקב, מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו, וימכר את בכורתו ליעקב... (בראשית כה לא)

ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז... (שם מט ג)

דש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, לי הוא... והעברת כל פטר רחם לה', וכל    פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכר בני אפדה. (שמות יג ב והלאה)

כל פטר רחם לי, וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. (שם לד יט)

אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו, אם שור אם שה לה' הוא... (ויקרא כז כו)

ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, לי יהיו אני ה'. (במדבר ג יב)

כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה'. ובשרם יהיה לך, כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה. (שם יח טו)

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך, לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך. לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. (דברים טו יט)

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הכר. כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. (שם כא טז)

...ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלקינו לכהנים המשרתים בבית אלקינו. (נחמיה י לז)

זהר:

קדש לי כל בכור, מצוה זו היא לקדש בכור בהמה, ועם הארץ צריך ב' דברים, אחד שיהיה פדוי מתחת הממשלה של יצר הרע, שהוא אדונו, כעין שאמר יעקב לעשו יעבר נא אדוני לפני עבדו, בעולם הזה, הוא אדון מצד העונות הרבים שעל הגוף, כמו שבארנוהו... (בא קצז)

ומצדו של מיכאל נקרא האדם בכור, שמדרגתו כסף לבן, (הרומז על חסד), ומשום זה פדיון הבכור הוא כסף, חמשה סלעים כחשבון ה' של אברהם, שאם יחכים בתורה יתוסף עליו י' שהוא קדש, (דהיינו חכמה), שבו צריך לקדש בכור בהמה דהיינו קדש ישראל לה', ובו צריך לעשר ולדות שכל ולד הוא מצד דבן י"ה, שהוא ו' (דהיינו ת"ת)... (שם ריב, ועיין שם עוד)

מהו הבכורה שלקח, לקח ממנו הבכורה שלמעלה ושלמטה, (דהיינו קדושת הבכורה שלמעלה, להקריב קרבנות וכו' ובכורה של מטה לקבל פי שנים וכדומה). בכרה כתיב, חסר ו', אז עקב את אחיו ודאי, שעשה אותו עקב, והשליכו לאחור, מהו אחור, שהקדים אותו, שיצא תחילה לעולם הזה, אמר יעקב לעשו קבל אתה עולם הזה תחילה ואני אחר כך... (משפטים שיב)

פתח ר' שמעון ואמר, עם כל זה בן הבכור, (דהיינו רעיא מהימנא), חייבים כל אחיו בכבודו, כי כתוב, כבד את אביך, והעמידוהו רבנן, את, הוא לרבות אחיך הגדול... (קדושים נה)

תלמוד בבלי:

ראובן, א"ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, על על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה, וישטם עשו את יעקב, וכתיב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו', ואילו בני אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. (ברכות ז ב)

בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אין חייבת בבכורה, כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב... (פסחים ו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן בכור תם שנפל לבור, ר' יהודה הנשיא אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט, אמר לו ר' שמעון בן מנסיא הרי אמרו אין רואין מומין ביום טוב... (ביצה כו א)

...אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות... (יבמות טז א)

...דתניא משום רבי אמרו מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו, שנאמר הזכר תקדיש... (נדרים יג א)

...אימא סיפא, ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה בין טמאה בין טהורה המוציא מחבירו עליו הראיה, ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה... (שם יט א)

אמר להו (עשו), נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי זביני, אמרו ליה אין... (סוטה יג א)

אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר לא קנה, באשה אינה מקודשת, בפדיון הבן אין בנו פדוי... אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. (קדושין ו ב)

תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו... דכתיב כל בכור בניך תפדה, והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב פדה תפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה, דכתיב תיפדה תפדה, כל שמצוה לפדות את עצמו מצוה לפדות את אחרים, וכל שאין מצוה לפדות את עצמו אינו מצוה לפדות אחרים, ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה, דאמר קרא כל בכור בניך תפדה, בניך ולא בנותיך. תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר בנו קודמו, שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו... (קידושין כט א, וראה שם עוד)

אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן חיה אביו ואמו, חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו לעולם. כדתניא, יכיר, יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור. (שם עד א)

ואמר עולא אמר רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו... תלמוד לומר אך חלק. (בבא קמא יא ב)

...והתנן בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגוייהו, אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא. ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, ומשני רבינא בבכור בחוצה לארץ ואליבא דר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו אם באו אין לכתחלה לא... אמר ליה מתנות כהונה קאמרת, שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. (שם יב ב)

רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן (משתה שעושין לפדיון)... (שם פ א)

...אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית... (בבא מציעא סא ב)

ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים ולדות פטורים מן הבכורה, אמר אביי לא קשיא הא דמקבל עליה אונסא וזולא הא דלא קביל עליה אונסא וזולא... (שם ע ב)

אמר ר' יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום... ושט את הבכורה... דכתיב ויבז עשו את הבכורה. (בבא בתרא טז ב)

...ומיום שפשטה מלכות הרשע שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים... (שם ס ב)

...וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו... (שם קיט א, וראה שם עוד)

תנו רבנן לתת לו פי שנים, פי שנים כאחד, אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים, ודין הוא... תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו, התורה ריבתה נחלה אצל אחין, הא אין לך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, ואומר ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחש לבכורה... נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה לדורות, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים כאחד, אף בכורה האמורה לדורות פי שנים כאחד... אלא ר' יונתן רבך לא כך אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה... (שם קכב ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יוסף, אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים, איש פלוני בכור הוא אינו נוטל פי שנים, דלמא בוכרא דאמא קאמר, ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור, אמר לי מנא ידית, דהוה קרי ליה אבוה בוכרא סכלא, דלמא בוכרא דאמא הוא, דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה דכי הוו אתו לגבי אבוה אמר להו זילו לגבי שבחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה, ודלמא בוכרא דאמא הוא, גמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה, בוכרא דאמא לא מסי רוקיה... (שם קכו ב, וראה שם עוד)

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים... (זבחים קיב ב)

...והכל כשרין להקריב... תנאי היא, דתניא וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, ר' יהושע בן קרחה אומר זו פרישות בכורות, רבי אומר זו פרישות נדב ואביהו... (שם קטו ב)

בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שנים ראשים באיזה מהן מניח תפילין, אמר ליה קום גלי או קבל עלך שמתא, אדהכי אתא ההוא גברא אמר ליה איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן. אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים, איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', תלמוד לומר אך חלק, שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא. (מנחות לז א)

המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר ופטורה מן הבכורה. אתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר, רב הונא אמר קדוש, רבה אמר אינו קדוש... (חולין סט ב, וראה שם עוד)

הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, המשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה, שנאמר בישראל אבל לא באחרים... (בכורות ב א, ורא שם עוד)

איתמר ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר, ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר, דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב קדש לי כל בכור, וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב והיה כי יביאך, וכתיב בתריה והעברת... תא שמע נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל, במצרים ובמדבר ובכניסתן של ישראל לארץ, במצרים מהו אומר, קדש לי כל בכור, במדבר הוא אומר, כי לי כל בכור, בכניסתם לארץ הוא אומר והיה כי יביאך והעברת. אמר רב נחמן בר יצחק בשלשה מקומות הוהזרו על בכורות ליקדש ולא קדשו... (שם ד ב, וראה שם עוד)

אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לי גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. (שם ה ב)

תנן התם, הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום, פדיון פטר חמור לאלתר, ורמינהי אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד לעולם... (שם יב ב, וראה שם עוד)

עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור, בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים, אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו, ואם בעל מום הוא ואמר לו תנהו לי שאוכלנו מותר, ובשעת המקדש אם היה תמים ואמר לו תן ואקרבנו מותר. הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום... נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר י"ב חודש אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום... (שם כו ב, וראה שם עוד)

כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים... (שם לא א, וראה שם עוד)

הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים נולד בו מום אחר ישחוט עליו... (שם לד א, וראה שם עוד)

על אלו מומין שוחטין את הבכור... (שם לז א, וראה שם עוד)

...איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, הבא אחר נפלים אף על פי שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף... (שם מו א, וראה שם עוד)

תנן התם, בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית לי לכהן זכייה בגוויה, אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי... (תמורה ז ב, וראה שם עוד)

...ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, שאם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים... ורמינהו בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, אמר רב חסדא לא קשיא הא ר' ישמעאל הא ר' עקיבא... (שם כא א, וראה שם עוד)

כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת, אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה, ילדה זכר יקרב עולה, ואם נקבה זבחי שלמים, ילדה נקבה זבחי שלמים... אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם... (תמורה כד ב, וראה שם עוד)

...ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו בעינן, בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו הכי, אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר בעינן והא ליכא... (נדה מד ב)

תלמוד ירושלמי:

...מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות, מן הדין קרייה, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו', וכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו', קודם לכן מה היו עושין, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, מהו החמודות, שהיה משמש בכהונה גדולה. א"ר לוי שבר ה' מטה רשעים, אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה. (מגילה יד ב)

כתיב בכל אשר ימצא לו וגו', כיצד יורש בראוי כבמוחזק, כיצד מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מניכסי אביו ואין נוטל פי שנים מניכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור, כשם שנטל מניכסי אביו כך נוטל בניכסי אבי אביו. ריש לקיש בשם אבא בר דלייה, נאמר משפט לענין כפילה ונאמר משפט לעניין פשוטה, מה לענין פשוטה את רואה את הבן כילו קיים ליטול פשיטות אביו, אף לענין כפילה את רואה את הבן כילו קיים ליטול כפילת אביו... (בבא בתרא כג א, וראה שם עוד)

תוספתא:

נאמנת חיה לומר זה יצא ראשונה, אימתי בזמן שאין שם ערער, אבל אם יש שם ערער אינה נאמנת, ר' אלעזר אומר אם הוחזקה על עומדה נאמנת, אם לאו אינה נאמנת. היו מוחזקין בו שהוא בכור ובשעת מתנה א' אינו בכור, אינו נאמן, היו מוחזקין בו שאינו בכור ובשעת מתנה א' בכור הוא, נאמן... (בבא בתרא פרק ז)

היה ר' מאיר אומר כל המקיים מצות פטר חמור מעלין עליו כאילו קיים מצות בהמה טמאה כולה, כל המבטל מצות פטר חמור מעלין עליו כאילו ביטל מצות בהמה טמאה כולה... (בכורות פרק א)

מדרש רבה:

כתנות עור... רשב"ל אמר גלי קסינון (מין חולדה חשובה) ובהם היו בכורות משתמשין (לעבודה)... (בראשית כ כט)

ולבני הפלגשים וגו' בימי אלכסנדרוס מוקדן באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה... כתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו', וישמעאל בדין שיטול פי שנים, א"ל גביעה בן קוסם אדוני המלך, אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו, א"ל הין, א"ל והכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק... (שם סא ו)

ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי, א"ר יצחק אתון קריתון לחזירתכון שם, אף אנא קורא לבני בכורי שם, כה אמר ה' בני בכורי ישראל. (שם סג יב)

מה ראה יעקב אבינו שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות... אמר יהא רשע זה עומד ומקריב, לפיכך נתן נפשו על הבכורה... (שם שם יח)

בני ראובן בכור ישראל, אמור מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין, דכתיב בני ראובן בכור ישראל... ר' יודן בשם ר' אחא, ראובן בכור לעיבור, בכור ללידה, בכור לבכורה, בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור לתשובה, ר' עזריה אמר אף בכור לנבואה, שנאמר (הושע א') תחלת דבר ה' בהושע. (שם פב יב)

אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף מעות שהן ה' סלעים, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ערך בנו ה' סלעים במנה צורי. (שם פד יז)

...ר' יהודה אמר ואני נתתי לך שכם, זה הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו... (שם צז ט)

דבר אחר בני בכורי ישראל, בנים של מי שנטל את הבכורה, דבר אחר בני בכורי ישראל אמר הקב"ה לפרעה הרשע, אי אתה יודע כמה חבבתי את הבכורות שכתבתי בתורתי (דברים ט"ו) לא תעבוד בבכור שורך וכל מי שהוא עובד בו לוקה, ואתה שלחת ידך בבכורי דין הוא שתלקה... (שמות טו כז)

קדש לי כל בכור, ר' נתן אומר אמר הקב"ה למשה כשם שעשיתי יעקב בכור, שנאמר (שמות ד') בני בכורי ישראל, כך אני עושה למלך המשיח בכור, שנאמר (תהלים פ"ט) אף אני בכור אתנהו, כך קדש לי כל בכור. והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית,... כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם... (שם יט ח)

דבר אחר קדש לי כל בכור, ר"נ אומר אמר הקב"ה לישראל כשתבאו לארץ העבירו כל פטר רחם לי, יכול לא להעבירו מיד, תלמוד לומר והעברת כל פטר רחם לה' מיד, הזהירן הקב"ה על שחס עליהם במצרים. (שם שם ט)

 ...ואם הפרשת כתקנן בנים זכרים אני נותן לך, שנאמר (שמות כ"ב) בכור בניך תתן לי, שבכורי ישראל במדבר היו כהנים, שנאמר (שם כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל, וכשחטאו בעגל הוציאן הקב"ה והעמיד לוים תחתם... (שם לא ח)

תחת כל בכור פטר רחם בבני ישראל, בתחלה היתה עבודה בבכורות, ולפי שקלקלו בעגל זכו לוים על שלא טעו בעגל ליכנס תחתיהם. כי לי כל בכור וגו', כמה דתימא קדש לי כל בכור וגו', לי יהיו אני ה', לפי שהוא אומר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור, שומע אני מיום ההוא ואילך לא יהיו הבכורות קדושים, תלמוד לומר יהיו, מלמד שהם צריכין פדיון. (במדבר ג ג)

דבר אחר פקוד כל בכור זכר, יש פקידה לבכורות, שנאמר פקוד כל בכור זכר, יש פקידה לבנים, שנאמר (ש"א ב') כי פקד ה' את חנה וגו', יש פקידה לשמירה, (איוב י') ופקודתך שמרה רוחי... לפי שהבכורות שלי הם, שנאמר (במדבר ג') כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו', אמר הקב"ה, בשביל חיבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם, באיזה צד, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר (שמות ל"ד) ופטר חמור תפדה בשה, אני לא עשיתי כן, אלא פדיתי שה בחמור המצריים שנקרא חמור, שנאמר (יחזקאל ל"ג) אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה, שנאמר (ירמיה נ') שה פזורה ישראל, והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל... שכן את מוצא שהרג המקום בכורי בהמות מצרים, והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל, וכן הוא אומר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור. (שם ד ד)

...דבר אחר הלוים שהיו צדיקים ולא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמן על קדושת השם, שנאמר (שמות ל"ב) ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, אמר הקב"ה הם נשתתפו לי, אף אני אשתתף להם למנותם בעצמי ובכבודי, אבל הבכורות הם ריחקו עצמן מן הקב"ה והם הקריבו לפני העגל, לכך ריחק הקב"ה מן מניינם. (שם שם ה)

...ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טול מתחלת ברייתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר (בראשית ג') ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, בגדי שבת היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן, שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהורה (שם ח'), מת נח ומסרן לשם, וכי שם היה בכור, והלא יפת היה בכור, שנאמר (שם י') אחי יפת הגדול, מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו... את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכור לו את הבכורה, לאו, אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור, אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת, שנאמר (בראשית כ"ה) הנה אנכי הולך למות וגו', באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל ואמר לו, (יחזקאל ל"ה) אם לא שנאת ודם ירדפך... אלא אמר לו אם לא דם הקרבן שנאת שהיה בכור והבכורות מקריבין, לפיכך ודם ירדפך. באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב... וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו, שנאמר (שמות כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל וגו', מה נערי, הבחורין שבבכורות, ויעלו עולות, הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה אמרו, יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר (שם ל"ב) וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, אמר להם האלקים אני נתתי פרוקפי לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי... אף על פי כן היו הבכורות חייבין כליה, אמר האלקים יבאו בני לוי ויפדו אותן, לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות, הדא הוא דכתיב קח את הלוים וגו'. ואת בהמת הלוים תחת בהמתם - כי פטורין כהנים ולוים לפדות בכוריהם מבכור אדם ומבכור חמור דאיתקש לבכור אדם, דכתיב אך פדה תפדה וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, אבל מבכור בהמה טהורה לא, אלא קדוש הוא. (שם שם ו)

לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת, ואחר כך אומר נשא את ראש בני גרשון וגו', הוי יקרה היא מפנינים, מבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחלה, כמו דאת אמר (רות ד') וזאת לפנים בישראל. (שם ו א)

נשא את ראש, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ז) לא יגרע מצדיק עיניו וגו', אין הקב"ה מונע דוגמא דידהו, לפי שמצינו שיעקב חמד את הבכורה לשם שמים כדי שיוכל להקריב, ולקחה מעשו בדמים, הסכים הקב"ה עמו וקראו בני בכורי, ונתן גדולה לבכורים שיקריבו לפניו... (איוב ל"ו) ואת מלכים לכסא, שחלק הקב"ה כבוד לבכורים, ולהם ראוי מלכות ליטול, שנאמר (דה"ב כ"א) ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור, וכן בדוד הוא אומר (תהלים פ"ט) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ... וכן יעקב אומר לראובן (בראשית מ"ט), ראובן בכורי אתה וגו', שאת זו כהונה, כמד"ת (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, עז זו מלכות, שנאמר (מ"א ב') ויתן עוז למלכו, שאלולי לא סרח ראובן במעשה בלהה היה ראוי ליטול כהונה ומלכות לפי שהיה בכור, ומנין אף לעבודת הלוים היו ראוין, שכן את מוצא שנכנסו פשוטי הלוים תחת בכורי ישראל... ועל שבט הלוי אמר הכתוב (תהלים ק"א) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הוי ויושיבם לנצח ויגבהו, מי גרם להם לבכורים שאבדו הכבוד הזה, על שנתגבהו בעצמם ועבדו לפני העגל, לפיכך ואם אסורים בזקים, שנאסרו מלהקריב דבר הנעשה באש... (שם שם ב, וראה שם עוד)

ויהי, הבכורים אמרו ווי שנטלה מהם הכהונה, שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, שנאמר (שמות כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו', וכן כתיב (שם י"ט) ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם וגו', ריב"ק ורבי, אחד מהם אומר הכהנים אלו הבכורות, וחבירו אמר זה נדב ואביהוא, וכן כתיב (ישעיה י"ד) שבר ה' מטה רשעים שבט וגו', א"ר אבא בר ממל אלו הבכורות, לפי שהקריבו לפני העגל אבדו כהונה, וכן את מוצא שכל הכהנים שעבדו לע"ז בבנין ראשון פסלן הקב"ה במקדש שני... (שם יב ז)

...האב חייב לפדותו, והקב"ה פדה ישראל, שנאמר (ש"ב ז') לפדת לו לעם... (שם יז א)

א"ר שמואל למלך שהיה לו פרדס ונוטע בו שורות שורות של אגוזין ותפוחים ורמונים ומסרן לבנו, אמר לו, בני איני תובע ממך דבר, אלא בשעה שהנטיעות הללו מבכרות תהא מביא לפני מהן ומטעמני כדי שאראה מעשה ידי ואשמח בך, כך אמר הקב"ה לישראל, בני, איני תובע מכם דבר, אלא כשיולד לאחד מכם בן בכור יהא מקדישו לשמי, הדא הוא דכתיב (שמות י"ג) קדש לי כל בכור, וכשאתם עולין לפעמי רגלים תהיו מעלין אותו וכל זכרים שלכם להראות לפני... (שיר ז ה)

מדרש תנחומא:

קדש לי כל בכור... יכול כל שנולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור, תלמוד לומר כל הבכור וגו' הזכר תקדיש, זכר ולא נקבה, יכול יוצא דופן יהא בכור, תלמוד לומר פטר כל רחם, עד שיהא זכר פותח רחם. באדם ובבהמה, מקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה בהמה נפל פטור מן הבכורה, אף אדם פטור, יצאו לוים שאין להם בכור אדם ולא בכור בהמה. בכור אדם מבן שלשים יום חייב לפדותו, פחות מכאן נפל, בכור בהמה ח' ימים, פחות מכאן נפל... יכול יוליכנו לבית הבחירה, דכתיב והבאתם שמה וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם, תלמוד לומר תפדה בכל מקום שירצה יפדנו מכהן... (בא יא)

והעברת כל פטר רחם לה', אין העברה אלא הפרשה וכן את מוצא בנחלות והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כ"ז)... שומע אני אף היתום במשמע, נאמר כאן עבודה ונאמר להלן עבודה, מה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף עבודה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו... אשר יהיה לך, חוץ מן המוכר עובר בהמתו לנכרי, והלוקח עובר בהמתו מעכו"ם יכול יהא חייב, תלמוד לומר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכרים לה', אמר ר' יוסי מכאן אתה למד רחל שלא בכרה וכשילדה ילדה שני זכרים ויצאו ראשיהם שניהם כאחת שניהם לכהן, שנאמר הזכרים לה'.

כל פטר חמור תפדה בשה, ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים ולא בכוי. פטר חמור אתה פודהו ולא שאר בהמה טמאה... ואם לא תפדה וערפתו, למדנו מצות פדיה קודמת למצות עריפה, ולמה ערפו, אמר הקב"ה אתה אבדת נכסי כהן, ערפתו ויאבדו נכסיך ולא תהנה מהם. ומנין שאסור בהנאה, נאמר כאן עריפה ונאמר עריפה בעגלה... מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף זו אסורה בהנאה.

כל בכור אדם בבניך תפדה, כלל, בערכך כסף חמשת שקלים פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, חזר וכלל כל בכור אדם תפדה, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטלין והם נכסים שאין להם אחריות, אף כל דבר המטלטלין והם נכסים שאין להם אחריות. מכאן אמרו בכל פודין בכורי אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות שהן נכסים שיש להן אחריות... הוצרך הכתוב לומר כל בכור בניך תפדה, לומר שאם לא פדאו אביו הוא חייב לפדות את עצמו, מכאן את למד שאדם חייב ללמד את בניו תורה, אם לא למדו אביו הוא חייב ללמד את עצמו מקל וחומר מפדיון. (שם יב)

ילקוט שמעוני:

..תלמוד לומר באדם ובבהמה, הקיש בכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום. לי הוא למה נאמר, לפי שהוא אומר הזכר תקדיש לה' אלקיך, הקדישו כדי שתקבל שכר, או אם הקדשתו יהא מוקדש ואם לאו אינו מוקדש, תלמוד לומר לי הוא, מכל מקום... (שמות פרק יג, רטו)

מדרש הגדול:

מפני מה בכור האשה נותן חמש סלעים ובכור האיש אינו נותן חמש סלעים, לפי שיוסף בכורה שלרחל היה ולא בכורו שליעקב, ומפני מה נפדה בחמש סלעים, רבי בריכה ורבי לוי בשם ריש לקיש לפי שמכרו בכורה שלרחל בעשרים כסף, לפי כך יהא כל אחד ואחד פודה את בכורו בעשרים כסף. דבר אחר מפני מה בכור האשה צריך פדיון ובכור האיש שאינו צריך פדיון, לפי כשלקו בכורי מצריים לא היו המצריים מרגישין בבכורות האיש שכולם בני זמה ולא היו מבחינין אלא בבכורות האשה שהן ודאי, לכך נתקדשו בכורות האשה... (במדבר יח טו)

ילקוט ראובני:

קדש לי כל בכור וגו', יצר הרע הוא ראשון ליציאה והוא אדמוני שלוקח הזוהמא ושולט בפטרו, וצריך פדיון. אנו עושין פדיון בכורים שלא יצטרכו למדה הזאת, (דהיינו גלגול), כי אותן בכורים שבחר בהם ה' לא בחרם לדבר אחר אלא שלא יתגלגלו נפשם, ועל זה יאמר באדם קדש לי כל בכור ובבהמה כל הבכור תקדיש, והם לא זכו בעון העגל, כי שם נתחלף הבכורים בלוים. (בא, ועיין שם עוד)

למה הבכור נוטל פי שנים, לפי שהעבודה היא בבכורות, ולא היה להם חלק כדי שיהיו זריזים בעבודה, וכשחטאו בעגל נטלו מהם העבודה ונתנה ללוים, ונתן להם חלקם וחלק לוים כדי לרצותם, לפי שעלו לא ירדו אלא אם כן נמצא בם עבירה, ועל כן ניתן להם הכפל. (כי תצא)

רש"י:

את בכורתך - לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי להקריב. (בראשית כה לא)

בני בכורי - לשון גדולה, כמו אף אני בכור אתנהו. ומדרשו, כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. (שמות ד כב)

פטר כל רחם - שפתח את הרחם תחלה. לי הוא - לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים. (שם יג ב)

והעברת - לשון הפרש, שגר בהמה - נפל ששגרתו אמו בלא עת שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו... (שם שם יב)

פטר חמור - ולא שאר בהמה טמאה, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שהיו טעונים כספם וזהבם של מצרים. תפדה בשה - נותן שה לכהן, ופרט חמור מותר בהנאה, והשה חולין. וכל בכור אדם תפדה - בחמש סלעים. (שם שם יג)

בכור בניך - לפדותו, ולסמוך לו "כן תעשה לשורך" וגו', מה בכור אדם פודהו לאחר ל' יום, אף בכור בהמה דקה מטפל בו ל' יום ואחר כך נותנו לכהן. (שם כב כח)

מתוך בני ישראל - על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו ע"ז נבחרו תחתיהם. (במדבר ג יב)

ואת בהמת הלוים - לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמורים, לכן לא מנה עודפים בבהמה. ואת פדויי - הבכורות הצריכים להפדות, מהם תקח חמשת שקלים, כך היתה מכירתו של יוסף, עשרים כסף, שהיה בכורה של רחל. (שם מה ומו)

לי כל בכור - שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים. הקדשתי אותם לי - עד שטעו בעגל, ועכשיו "ואקח את הלוים". (שם ח יז)

כחזה התנופה - של שלמים... אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד. (שם יח יח)

לא תאכל כל תועבה - שתעבתי לך, כגון צרם אוזן הבכור לאכלו במדינה, לימד לך כאן שלא ישחט ויאכל על אותו מום. (דברים יד ג)

כל הבכור תקדיש - ובמקום אחר אומר אל תקדיש, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר: מקדישו אתה הקדש עילוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו. לפני ה' אלקיך תאכלנו - לכהן הוא אומר, שהוא ממתנות כהונה, אחד תם ואחד בעל מום. שנה בשנה - מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו, יכול משעברה שנתו פסול, כבר הוקש למעשר, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור כן. שנה בשנה - אם שחטו בסוף שנתו אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת, למד שנאכל לשני ימים ולילה. (שם טו יט וכ)

מום - כלל, פסח או עור - פרט, כל מום - חזר וכלל, מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר. (שם שם כא)

פי שנים - כנגד שני אחים. בכל אשר ימצא - מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי (לבא בנכסים) לאחר מיתת האב כבמוחזק. (שם כא יז)

בכור שורו - יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות, מלך היוצא ממנו והוא יהושע. (שם לג יז)

אבן עזרא:

בכורתך - שיקח פי שנים בממון אביו, ויש אומרים לבכור מעלה לקום מפניו ולשרתו. (בראשית כה לא)

אשר יבוכר - נודע שהוא לה'. (ויקרא כז כו)

לעשות את כל המעשים - להחליף הבכורות, כי זה היה דבר גדול ומכעיס למי שאינו מאמין. כי בעגל הקריבו הבכורות, והלוים הרגום. (במדבר טז כח)

רמב"ן:

ותאמר הבכירה - אין צורך כדעת אבן עזרא שהיתה ללוט אשה אחרת, שכל גדול באחוה יקרא בכור, והקטן ממנו צעיר. (בראשית יט לא)

ויבז עשו את הבכורה - ...ואולי הבכורה לפנים רק לנחול מעלת האב ושררותו, ואולי גם נוחל מעט יותר... (שם כה לד)

כל בכור - בפשט מתו בכורי רחם, וכן נהרגו גם בכור מאב וגדול הבית, אבל קדש תחתם רק פטר רחם הידוע. (שמות יב ל)

כי יביאך - כי מצות פטר חמור נוהגת רק בארץ. ובפשט ציוה לקדש בכור כל הנמצאים בעבור שפדאם ממות לעבוד את עבודת ה', אבל המצוה לא נהגה בנולדים במדבר. (שם יג יא)

תחת כל בכור - הבכורות נתקדשו לה' באמרו "קדש לי כל בכור" ועדיין לא נפדו, שלא נאמר למי הפדיון, ואולי היתה בהם עבודת הקרבנות, ולא היו רק הבכורות שנולדו בשנה זו והחליפם בלוים, שזה פדיונם. (במדבר ג מה)

לתת לו פי שנים - מצות עשה, ואם משוה את הבכור דבריו קיימים ועובר בלא תעשה ובעשה, וכל שכן אם טוען שהוא פשוט, ומשאמר "על פני" משמע שעובר רק בחיי הבכור, אבל אם מת, אף על פי שמוריש לבניו פי שנים בקבר, אם השווהו אינו עובר. (דברים כא טז)

משנה תורה:

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר "כל פטר רחם לי", ונאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם".

ואין האשה חייבת לפדות את בנה, שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו. עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו. היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואחר כך בנו...

הפודה את בנו מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור, ומברך שהחינו.

מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכמה פודהו, בחמש סלעים, שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה, בין בכסף בין בשוה כסף מן המיטלטלין שגופן ממון...

כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו עצמן. ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר פטר רחם בישראל...

השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו, אף על פי שהורתו שלא בקדושה, הואיל ונולד בקדושה חייב, שנאמר "פטר רחם בישראל", והרי פטר רחם בישראל...

יוצא דופן והבא אחריו כדרכו שניהם פטורים, הראשון לפי שלא יצא מן הרחם, והשני מפני שקדמו אחר.

מאימתי חייב בפדיון, משישלים שלשים יום, שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. מת הבן בתוך ל' ואפילו ביום ל', וכן אם נעשה טריפה, אינו חייב בחמשה סלעים, ואם הקדים ונתן לכהן יחזיר לו הפדיון... (הלכות בכורים פרק יא א והלאה, וראה שם עוד)

מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו, שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה. השה שפודין בו נותנו לכהן שנאמר "כל פטר רחם" וגו'... (שם פרק יב א והלאה)

מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה, בין ממין החמור, בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות, שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, וכולן לכהנים.

בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים, ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים, זורקין דמו ומקטיר אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכהנים, שנאמר "אך בכור שור לא תפדה קדש הם, ובשרם יהיה לך".

בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים הרי הוא לכהן, אם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה, אפילו לנכרי, מפני שהוא חולין, שנאמר, "וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל", והרי הוא נכסי כהן.

מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש, שנאמר "תקדיש לה' אלקיך", ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא.

מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן, וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו, ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו. ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן, ואינה נוהגת במקודשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.

הכל חייבין בבכור בהמה טהורה, כהנים לויים וישראלים, ואף על פי שהבכור לכהן, אם נולד לו בכור מקריב דמו ואימוריו, כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור, שנאמר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך וגו', אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה כהנים ולוים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.

הבכור נאכל תוך שנתו בין תמים בין בעל מום, שנאמר "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה וגו' וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו". ומאימתי מונה לו, אם תם מונה לו מיום שמיני שהוא ראוי להקרבה, ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חדשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו, אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני.

נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, נולד לו מום בסוף שנתו מותר לקיימו שלשים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו...

הבכור בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום ויאכל. ועד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים ושלש שנים, ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, נולד אחר שנתו מקיימו שלשים יום...

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם הרי זה לא נפסל אלא מקריבו, ואם היה בעל מום שוחטו בכל מקום, שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.

אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד, שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן, ועד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור, בהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום, ואם אמר לו הכהן תנהו לי בתוך זמן זה ואני אטפל לעצמי, אינו רשאי ליתנו לו, שזה כמו מסייע על מתנותיו...

היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה תנהו לי שאוכלנו עתה, או שהיה תמים ואמר לו תנהו לי בתוך זמן זה שאקריבנו עתה, הרי זה נותנו לו, ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה.

כהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלם לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", וכל זר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה, מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.

הבכור אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה", וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם, שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למוכרו, ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן בין לישראל.

בכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן, בין לפני הבית בין שלא לפני הבית, בין חי בין שחוט, וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר מפני שהוא בשר קדש, וכהנים שנמנו עם הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה.

המפשיט בכור בעל מום הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה, אם רצה להרגיל מרגיל, וכן שאר פסולי המוקדשין אם רצה להפשיט מן הרגל מפשיט. (בכורות פרק א א והלאה)

כל המומים הקבועים הפוסלין את הקדשים ונפדים עליהן, אם נפל אחד מהן בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום, וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסורי מזבח... וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מן המובחר ואין הקדשים קרבין בהן ולא נפדין עליהן כך אין הבכור נשחט עליהן ולא קרב, אלא יהיה עומד עד שיולד לו מום קבוע... (שם פרק ב א, וראה שם עוד)

המטיל מום בבכור, הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה, עד שיפול בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו. הרגיל לבכור שיפול בו מום, כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה, או שאמר לנכרי להטיל בו מום, הרי זה לא ישחט עליו. זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו, ואם נעשה שלא לדעתו הרי זה שוחט עליו... (שם שם ז)

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו, במה דברים אמורים בזמן הזה שאין שם בית, מפני שסופו להאכל במומו, אבל בזמן שבית המקדש קיים אסור. 

עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת, נאמן, אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו, וישחט עליו. כל המומין הראוים לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו ולא נעשו בכוונה, וישחט עליהן. במה דברים אמורים, כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן, אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראלי הרי זה אינו נאמן, וחושדים אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו... (שם שם יד וראה שם עוד)

אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה, שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות ואמר לו התר בכורות במומן, אפילו היה מום גדול וגלוי לכל לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות, וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו. אם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, וכן בכור שיצא לחוצה לארץ ונפל בו מום מובהק הרי זה יותר על פי שלשה בני הכנסת... (שם פרק ג א וראה שם עוד)

הבכור שנאכל בשרו כהלכה בין תמים בין בעל מום, כשם שמותר ליהנות בעורו כך נהנין בגיזותיו, אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי אפילו נשר, הרי הוא אסור בהנאה, ואפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום, ואפילו אחר שחיטתו, ואין צריך לומר אחר מיתתו, שהרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים באיסורו עומד, וכן במעשר בהמה, שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה, שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהם... (שם שם יא, וראה שם עוד)

בהמת השותפין חייבת בבכורה, לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הנכרי, שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד הרי זה פטור מן הבכורה, היה לו באחד משניהם אבר אחד, כגון יד או רגל, רואין כל שאילו יחתך והיה בעל מום הרי זה פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל, הרי זה חייב בבכורה. (שם פרק ד א, וראה שם עוד)

הלוקח בהמה מישראל הרי זו בחזקת שבכרה עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה, שאין הישראל שותק וגורם לו לאכול קדשים בחוץ, ודאי שבכרה, ולפיכך מכרה סתם.

בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבארה צורתו הרבה וניכרת לכל, וזהו הנקרא טינוף, אם אמרו הרועים עובר הוא אלא שנפסדה צורתו, הרי זו פטורה מן הבכורה, וצריך להראותו לרועה חכם. לפיכך הלוקח בהמה מן הנכרי, אפילו היתה קטנה וילדה אצלו בתוך שנתה, הרי זה ספק בכור, שמא טינוף הפילה ברשות הנכרי, וכן בהמה גסה שהפילה שליא הרי זו סימן ולד, שאין שליא בלא ולד, ונפטרה מן הבכורה. ומותר להשליך אותה השליא לכלבים, שאין מתקדש בבכורה אלא זכר, וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות... (שם שם ט, וראה שם עוד)

כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר, מקדישו בבטן קודם שיולד, שנאמר "אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו", משיבוכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן, לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו, אם הוא זכר הרי זו עולה, אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים, שאינו יכול להפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו, ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה, הרי זה בכור ואינו עולה... (תמורה פרק יד יב, וראה שם עוד)

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו, שנאמר לתת לו פי שנים, כיצד, הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור, הבכור נוטל שליש הממון, וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות...

בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר "והיה ביום הנחילו את בניו וגו', כי את הבכור בן השנואה יכיר". ואם יצאת פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים... (נחלות פרק ב א, וראה שם עוד)

יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכורים, הראשון לפי שלא נולד, ונאמר "וילדו לו", והשני שהרי קדמו אחר. היו לו בנים כשהיה עכו"ם ונתגייר, אין לו בכור לנחלה, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העכו"ם, הואיל ןאינו קרוי בנו, הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים. היה הבכור ממזר נוטל פי שנים, שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר", זו ששנואה בנישואיה, ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה... (שם שם יא, וראה שם עוד וערך ירושה)

מבעלי התוספות:

המקושרות - נראה שבא מלשון קשר, שהיו קושרים על הבכורות החביבות, וגם בדורנו דרך לחבב את הבכורות. (בראשית ל מא)

חזקוני:

בני בכורי ישראל - כל האומות בני הם, אבל ישראל חביבין לפני יותר מכולן, והם הבכור, שהם עלו במחשבה להבראות קודם שום אומה. דבר אחר בני בכורי ישראל, מאתי היה הדבר שקנה יעקב את הבכורה מעשו אחיו ונתנה לו, ועד שלא נבחר אהרן לכהונה היתה עבודה בבכורות, לפיכך אמר שלח את בני ויעבדני, לפי שהוא בכור. (שמות ד כב)

כי כל העדה כולם קדושים - הם הבכורים שנתקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור" ועליהם העבודה מוטלת לעשות. (במדבר טז ג)

ספר החינוך:

לפדות ולד חמור זכר שנולד ראשון... ואם אין לו שה פודהו בדמי שה... אמרו רז"ל עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובינונית בשלשה זוזין, וזמן הפדיון עד שלשים יום... משרשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם הא-ל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמרים כמו שכתוב... (בא מצוה כב)

לפדות בכור אדם... וכן למדונו רבותינו שבזמננו שבסדר כזה עושין פדיון הבן: מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחלה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדש עבר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמנה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב ויפח באפיו וגו', עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב "עור ובשר ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני" (איוב י' י"א), וצוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו, וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו, כדכתיב "חיים וחסד" וגו' (שם שם י"ב). אמו אומרת: זה בני בכרי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, אביו אומר: זה בני בכורי הוא ואני מוזהר לפדותו, שנאמר "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות י"ג י"ג), יהי רצון מלפניך ה' אלקי שכשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחפה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ושהחינו, ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגיר"ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו, ואחר הפדיון מברך הכהן שלש ברכות אלו שכתבנו. 

עוד כתב הרמב"ן ז"ל, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן, איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו. והאב משיב בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר, זה תחת זה, זה חלוף זה, זה מחול על זה, יצא זה לכהן ויכנס זה הבן לחיים לתורה וליראת שמים, יהי רצון, שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונותן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון "ה' שמרך" וגו' (תהלים קכ"א ו'), "כי אורך ימים ושנות חיים" וגו' (משלי ג' ב')... ונוטל הכהן הכסף ומוציאו לכל חפצו...

ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות י"ג י"ג), הרי שהטיל המצוה על האב. (קרח מצוה שצב)

שלא נפדה בכור בהמה טהורה, מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת, על כן באתנו המניעה בזה, שלא נפדה אותו לעולם, ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי... מדיני האזהרה כתב הרמב"ם ז"ל, הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכהן זכות בו למכרו, ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד, הרי זה מותר למכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן בין לישראל... ומכל מקום הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית... (שם מצוה שצג)

שנצטוינו בדיני נחלות... ודריש ליה בגמרא (ב"ב ק"ל א') מדכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו" (דברים כ"א ט"ז) שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש, ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כח באב לעקר ירושה מן הבכור בענין זה... והרמב"ן ז"ל כתב, כי הרמב"ם ז"ל חסר במקום זה שתי מצות, אחת מצות עשה ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב... וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו... (פינחס מצוה ת)

הרקאנטי:

קדש לי כל בכור וגו', טעם המצוה לפי פשוטו מבואר בפסוק "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור וגו', על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה", בעבור שהיו בכורי מצרים חק מדת הדין ובכורי ישראל ניצולו, על כן צריך לפדותם לתת כפר, כענין מצאתי כופר כמו שרמזתי בעקדת יצחק, והיתה טעם נתינתו לכהן, שלא תהא מדת הדין קשה, כענין "כל חרם בישראל לך יהיה", וזה טעם כל פטר חמור, כי הוא רוח הטומאה, כמו דאמר "אשר בשר חמורים בשרם". ואם לא תפדה וערפתו - רמז למדת הדין, כסוד עגלה ערופה, והבן. וטעם בעבור זה עשה ה' כתב הרב ז"ל... (בא, ועיין שם עוד)

בעל הטורים:

ויעלו עולות - בגימטריא בכורות, שהבכורות העלו עולות לפניו. (שמות לב ו)

פי שנים - בשביל שהוא נוטל פי שנים יש באותיות "בכור" ענין כפילות, הבי"ת כפולה על האל"ף שלפניה, וכן הכ"ף על היו"ד שלפניה, וכן הרי"ש, והו"ו נכתבת כפולה, שכותבין אותה ב' ווי"ן. לו משפט הבכורה - וסמך לו כי יהיה לאיש, שמשפט בכורה לאיש ולא לאשה. (דברים כא יח)

עקדה:

...אלא בודאי לא היתה כוונת יעקב על הירושה, הברכה והכבוד, כי כל זה נמאס בעיניהם, אלא על קניית הטובות האמיתיות התלויות בברכה האלקית. ונעלם מאתנו מדוע הברכה והבכורה נמשכים ותלויים זה בזה, שהרי לא נתפייס יצחק מחרדתו עד שצעק עשו: "את בכורתי לקח", ואז אמר לו "הן גביר שמתיו לך", ומאז עשהו עיקר הזרע, והזהירו שלא יקח אשה מבנות כנען, וה' קיים הבכורה באמרו "בני בכורי ישראל"... (בראשית כה יט)

קדש לי - חידש עוד מצוה לזכר יציאת מצרים ומכת בכורות, להמשיך ממנה התועלת לענין האמונה, כמו בקרבן פסח... (שמות יג ב)

כי תהיינה לאיש - על פי ההשגחה יתכן לרוב שהבן הבכור לשניאה, ולפי שקרה ביעקב שהעביר הבכורה לבן האהובה, הזהיר שלא יעשה אדם כן אם לא לסבה, כמו שהיה בראובן בחללו יצועי אביו, ולכן סמך לו פרשת סורר ומורה. (דברים כא טז)

דרשות הר"ן:

ובראות יעקב שעשו מקלה אבותיו, שלא הוריד דמעה בפטירת אברהם, ולא נשבר לבו לאבל יצחק אלא התעסק בשדה בשגעונותיו, קנא מאד שירשם כבוד יצחק יותר על עשו ממה שירשם על יעקב, כי כבוד הבכור על הצעיר הוא מפני שהאב מתחקה ונרשם יותר עליו שהוא ראשית אונו, ולזה יחוייב האח הצעיר לכבד את הגדול, ועשו אמר הנה אנכי הולך למות - לא בחרתי ללכת בדרכי אבותי שתפארתם לשבת בית, אלא להיות למוד במדבר לצוד ציד, ומה בצע כי יקרא שם אבותי עלי, ולא דרכיהם דרכי... (דרוש ב)

...שאין רצון השי"ת שישתנה הטבע כפי איש ואיש, וכשרצה להכות את בכורי מצרים חידש איזה ענין מפסיד ומתייחס לבכורות, כי הבכורות יש ביניהם יחס כולל ומשתף אותם, שאין הרחם אשר לא נולד בו עובר מעולם באותה תכונה כהרחם שכבר נוצרו בו וולדות, ומצד אותו שינוי יהיה אפשר שיהיה בבכורות הכנה לקבל דבר נעלם מאתנו. ומפני זה היתה מצות קידוש הבכורות תלויה בפטר רחם, כי הבכורה הנותנת היחס והקשר בין הבכורות אינה לאב... (דרוש ח)

אברבנאל:

מה שרצה יעקב את הבכורה לא היה בשביל נכסי יצחק או כבוד אחיו, כי אם לרשת את ברכת אברהם, שבהיותו ירא אלקים חשק בה, וחשב שאי אפשר ששניהם ירשוה, כי אי אפשר להם להתחבר. ולא היה בזה עלבון לעשו, כי לא האמין ביעודים אלה, וגם פחד יעקב שמא תאבד המתנה על ידי רשעת עשו. ולרלב"ג רצה ממנו הזכות להתברך לפני מיתת האב כהמנהג אז, או שאמר לו אינך מעונין בהנהגת הבית כמצוות הבכור אז במקום האב החלש, אם כן מכור לי את הבכורה, ואז עלי להאכילך. ועשו התבונן בהנ"ל שאין כדאי וראוי לו הבכורה, על כן מכרה ליעקב עבור כל נכסי אביו, כמו שאמר יעקב: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", או בשכר שיעקב ינהל את כל עניני הבית, והעד שלא התחרט על כך עד לברכה. ולהר"ן היה הכל במות אברהם, ועשו לא חש לזאת, על כן קינא יעקב לכבוד בית אביו והכריחו למכור את כבוד הבכורה. (בראשית כה כט)

קדש לי - לזכרון גאולת מצרים. פטר רחם - כי באב ספק אם הוא מטפה ראשונה, וגם שהאם מרחמת יותר על הוולד. ונראה שהיו אז לישראל רק חמורים מהבהמות הטמאות, ולחז"ל על שבמצרים נאמר "אשר בשר חמורים" וגו', ועוד שאין לך אחד מישראל שלא הוציא משא צ' חמורים, ואמר שהמצוה נוהגת רק כי יביאך ה' אל הארץ. (שמות יג ב)

והעברת - הקדים בכור בהמה טמאה הנוהג רק בארץ, ואחר כך בכור אדם ופטר חמור הנפדים גם בחוץ לארץ. וערפתו - וכדי שלא יצטרך לפועל הזר הזה יפדהו. ויש אומרים שהוא רמז למצרים חסרי הלב שסבלו המכות, וישראל נמשלו לשה פזורה. (שם שם יב ויג)

כי תהיינה לאיש - ירושת הבכור כבר מוזכרת אצל יוסף, ובבנות צלפחד אמר והעברת את נחלת אביהן - חלק הבכורה. לשניאה - גלתה לנו ההשגחה שיהיה כן, שההשגחה לשנואה.

ומה שנטל יעקב הבכורה מראובן היה מפי הגבורה, ורק בראוי לבא ולא במוחזק. הבכור הוא בערך האב לענין הירושה, ולא רק פטר רחם, ומעלתו אינה עוברת אחר מיתתו לאח הבא, ומעלותיו שישב לימין אביו, ואחיו יכבדוהו, ויורש פי שנים בנכסים חוץ מן המלכות. הסבות למעלתו הן: שהראשונים אהובים לה', ואדם אוהב את בכורו לפי שיעמוד תחתיו ומשאיר את זכרונו. (דברים כא טו)

...וקריאת השם (של האח המת) בבכור, שבו מתגלגלת נפש המת הישראלי... (שם כה ז)

ספורנו:

מכרה את בכורתך - אחר שדעתך כל כך על מלאכתך עד שאתה עייף מלהכיר את הנזיד, לא תוכל לשרת הא-ל כראוי לבכור. (בראשית כה לא)

קדש לי - יתחייבו הבכורות פדיון כשאר קודש, ואז מותרים בעבודת חול. ופדיונם הוא הערך של בן חודש. (שמות יג ב)

ביום הכותי - שבמצרים עשיתי הבכורות הקדש כדי שינצלו ממשלחת מלאכי, דבלא זאת לא היו ראויים להנצל. וכאן עשיתי להם פדיון שיצאו לחולין ומותרים בעבודת הדיוט. (במדבר ח יז)

לבכר - בשביל האהובה, אבל מסבת רשעתו ראוי להעביר, כביש נוחלין, וכן נראה שעשה יעקב, כאמרו: ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. (דברים כא טז)

מהר"ל:

קדש לי כל בכור - טעם המצוה מפורש, בשביל שהרג את בכוריהם. ולדברי רז"ל שהיתה המכה אף שלא בפטרי רחם, ואפילו גדול הבית מת, מכל מקום לענין קדושה נתקדש רק פטר רחם, שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד זה הוא קדוש מן הבא אחריו, וכן השי"ת הוא ראשית מציאות, ולכן ראוי לתת אליו ראשית המציאות, וזה תלוי בפטר רחם, שעכשיו הוא יוצא למציאות... לכך בכור אב הוא ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפועל, ולזה שייכת הקדושה.

ואמר על הבכורים קדש לי, ועל בכור בהמה וחמור והעברת, כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. ופרשה ראשונה מורה שהבחור הוא לחלקו יתברך... (גבורות ה' פרק לח)

ומפני כך אין לתמוה שלא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל חשובה ועליונה, עד שלא היה כח במכה למשול בישראל. אבל כאשר הגיע למכת בכורות שהיתה על ידי השי"ת, היתה המכה בכל, ולא היתה בישראל כי הם לחלקו, וכיון שנחשבים אל הסבה הראשונה לא היתה בהם המכה. כי מדרגת הבכור היא מצד העלול ולא מצד העילה, שמדרגתו כי הוא ראשית לכל אשר יצא אחריו, ואין כאן מעלה מצד העילה. והקב"ה כאשר לקח את ישראל אליו קנו מעלה מצד העילה, שהוא הקב"ה, ולכך לא הגיעה אליהם המכה, כי מדרגת ישראל שיש להם מצד שהם אל השי"ת היא יותר ממדרגת הבכור, שהוא ראשית העלול, ולישראל י' דביקות אל העילה. ומפני קנין מעלה זאת, שהוא חידוש שלא היה בכל המכות, צוה להקריב קרבן פסח... (שם פרק ס)

 

"מפני שפתח בהצלה תחלה", ודבר זה יש לך להבין, כי ראובן היה בכור, וכל בכור הוא ראשית המציאות שהוא בא אל העולם תחלה, ודבר זה הוא קרוב אל ההויה ואל המציאות, במה שהוא היה בכור וראשון אל המציאות, ולפיכך הוא מסוגל אל ההצלה ואל הויה, ודבר זה מבואר. (חידושי אגדות מכות ז א)

רמח"ל:

עיין אדיר במרום דף סא.

כלי יקר:

כי לי כל בכור ביום - והלא היתה שררה זו לבכורות מימים קדמונים, ובמכת בכורות לא נתן לבכורות שום שררה, ואדרבא הטיל עליהם פדיון בעבור שהצילם, ולמה יטיל עבדות על הלוים בשביל שלא נפסלו בעגל? אמנם לא עבדות נתן להם אלא שררה, ונגד הבכורות שיטענו למה עלי לתת ה' סלעים אם אין לוי במקומי, אמר, כי לי וגו', דין יש לי עליהם להטיל עליהם פי שנים קנסות, על שהצלתים במכת בכורות ועל שחטאו בעגל. (במדבר ג יג)

אור החיים:

בכור יעקב - ... טעם שהוצרך להודיע היותו בכור יעקב, לומר שלא תחשוב בו דבר בלתי הגון, דכתיב בסמוך וישכב וגו', כי לא שכב ממש, והראיה שחזר ומנאו עם שאר אחיו, ולהיותו טפה ראשונה של יעקב, בחינה זו תשרש בו הרחקת התיעוב ולא תחשדנו. (בראשית לה כב)

ויברך אותם - ...על פי חז"ל עתידה העבודה לחזור לבכורות, ומשקבע לראובן שם בכורה עתיד לעמוד ולשרת, ולכן השתדל יעקב לקנות הבכורה. וגם הלוים ישארו בעבודתם... (שם מט כח)

...ועוד תדע שכל מקור ישאף למינו, וזה סוד בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני באמצעות ראיה הדקה, שתעשה בו נפש הצדיק כאבן השואבת לברזל, וזה שבאמצעות שאני עובר בתוך מצרים ימות כל בכור מעצמו, שיצא מהם החיוניות, שתמות גם בחינת נפש של קליפת בכור מצרים, ובזה לא נתעצם שום גלות כבחינת שעבוד מצרים, שאבד כח הקליפה העצום שהוא בכור, ומה שיצאו רק באמצעות מכת בכורות, ומה שהכה ה' גם בכור שאינו מצרי, שישראל נקראו בני בכורי, ומה שיבא במדת הטוב זה לעומת זה עשה האלקים בבחינת הרע והקליפה מתאמצת לאחוז בבחינה הקדושה, ובחינת בכור שבקליפה אוחזת בישראל לבלתי שלחם, עד שהרג ה' שם כל בכור שבקליפת מצרים, ובכור ישראל קדש אותם שלא תשאר בכורה זולת זה. (שמות יא ה)

כן עשו - להגיד שבחן של בכורות שגם הם דקדקו לעשות הכל בחפץ. (במדבר ח יט)

הכתב והקבלה:

את בכורתך - הבכורה שיש בה תועליות אם זמניות אם נצחיות, הזמניות הן הירושה פי שנים בנכסי האב, או הכבוד להיותו גדול הבית שיכבדוהו שאר אחיו, והנצחיות הן יעודים נפשיים, והיא ירושת ברכת אברהם אשר ברכו ה' לייחד ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה... ואין ספק שיעודים הנפשיים האלה אינם חלים רק על איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ועובד את ה' תמיד, ולענינים כאלה מסוגל יותר מי שהוא בכור ראשית פטר רחם, וכמו שהוא מציווי התורה לנהוג קדושה בכל מה שהוא ראשית, בכור אדם, בכור בהמה, ראשית בכורי אדמה... (בראשית כה ל)

את נערי - המשרתים בקדש, ולפי שהיה תחילת שירותם קראם נערי ולא כהני, כפי שאמר ביתרו "וגם הכהנים הנגשים"... (שמות כד ה)

על פני בן השנואה - נגד רצונו, ואף על פי שהאומר לא ירש לא אמר כלום, ואפילו אם קנו מידו, (עיין מ"מ אישות פרק כ"ג ה'), אחרת בבכור שיכול למחול על בכורתו, וראה קצות החושן ונתיבות רע"ח. (דברים כא טז)

מלבי"ם:

ויזד יעקב - ענין הבכורה שהבכור היה נבדל לעבודת ה' ויתר הבנים היו עוסקים בעניני העולם, וגם על הבכור היה מוטל הנהגת הבית לפרנס את אביו ואמו ובני ביתו כמו שכתב הר"ן, ויעקב לא נתאוה הבכורה בעבור שיירש פי שנים או בעבור הכבוד, רק שרצה שהוא יהיה היורש מהברכות האלקיות בענינים הנפשיים, וכן בירושת הארץ, באשר ראה שעשו אינו ראוי לזה... (בראשית כה כט)

הכה כל בכור - שהקדישום לע"ז. (שמות יא ה)

קדש לי כל בכור - שם בכור הוא שם כולל, ונכלל בו גם הנקבה, "ותאמר הבכירה אל הצעירה", וכן נכלל בו מי שאינו פותח רחם, כגון יוצא דופן או שהיה נפל לפניו, לכן אמר פה בכור פטר רחם... (שם יג א)

וכל בכור אדם - מלת "כל" מלמד שאף שיש לו כמה בכורים חייב לפדות את כולם, וממה שאמר "ויהרג ה' כל בכור וגו' וכל בכור בני אפדה", מבואר שטעם המצוה אינה מסבת האב רק מסבת הבנים שהיו בסכנה וצריכים פדיון, מבואר שאם לא פדאו האב חייב לפדות את עצמו... (שם שם יא)

יהיה עם אמו - כשאמו קיימת הוא קדוש בבכורה, ועוד למדנו מכאן שאינו נוהג בקדשים, כי אסור לו לינק ממנה. (שם כב כט)

כל פטר רחם לי - אף שאחרי העגל ניטלה העבודה מהבכורות. (שם לד יט)

כי לי כל בכור - שבכל זאת נשארו הבכורים מקודשים לי, כמו שאמר במדרש שכל מקום שאומר "לי" הוא דבר קיים לעולם. (במדבר ג יג)

את דמם תזרוק - אין צריך להשמיענו, שאחר שהבכור מובא לעזרה בודאי זורקים את דמו ככל הקדשים, רק שבא להשמיענו שזריקתו משונה מיתר קדשים... שאינו צריך רק מתנה אחת... (שם יח יז, וראה שם עוד)

ובכורות בקרך - לר' עקיבא להקישו למעשר שאינו בא מחוצה לארץ, ולבן עזאי שיאכל לפנים מן החומה, ולר' ישמעאל שלא יעלנו בזמן הזה לירושלים. (דברים יד כג)

כל הבכור - כולל בעל מום לענין שנאכל כל שנתו. שנה שנה - מציין שנה שלמה מיום ליום, (שם טו יט)

רש"ר הירש:

והבל הביא גם הוא מבכורות - הבל בחר הבכורות, והראה בזה כי יחסיו לה' קודמים לכל דבר אחר. הקדשת הבכור היא סמל להקדשת הכל. הבל הביא גם הוא - למרות שקין הבכור כבר הקריב קרבן עבור כל הבית, כי לפני מתן תורה נדחו רוב הבכורות מקדושה, כאן, בעשו, בראובן, כי כל זמן שהחיים עדיין לא היו מקודשים בכלל, היה פירוד בין נושא הרכוש והחמריות, ונושא הרוחניות, המוכשר לזה עדיין אינו מוכשר גם לעבד בהיכל ה'. (בראשית ד ד)

ויעקב נתן לעשו - לפני המכירה, ולא שהכריחו על כך על ידי הרעבה. הוא רצה ממנו את הבכורה כדי שינהיג את בית יצחק אחרי מותו. "משחק" הנערים הזה נשאר לתמיד: יעקב מוכן לתת לעשו התאותני את החומריות, בתנאי שהלה יניח לו להתמסר לרוחניותו. (שם כה לד)

אחיו הקטן יגדל ממנו - גם כאן שוב מעמידים את הצעיר לפני הבכור, כמו בהבל, שם, יצחק, יעקב, משה ועוד. הבכור נשאר בעמדתו ומקבל פי שנים, אבל ברוח גובר הצעיר, אף על פי שהיו צריכים להיות שלובים יחד, אך אידיאל זה יוגשם רק בזמן המשיח. נראה שדבר זה מתבטא במצות פדיון הבכור. (שם מח יט)

וראשית אוני - קרוב למלה הון, הכשרון לרכוש דבר מה, רוצה לומר, בך מתגלה כחי, או הוא טמון בך ויתגלה אחר כך. בהצלחת החינוך של הבכור או הבכורה תלוי נצחון או כשלון כל החינוך... (שם מט ג)

בני בכורי - מלשון פקר, חפשי, וכן מלת בקר - הרועה בחופשה, על ידי הבכור משתחרר הרחם ללידה, ועל ידו מוקדש כל הבא אחריו. רחם האנושות נפתח על ידי ישראל, ואחריו יופיעו גם שאר האומות כבני ה'. (שמות ד כב)

על צבאותם - כל הבתים הבודדים התאגדו סביב לרעיון המאחד, ואז ניתנה להם מצות הבכורה, כדי לתת לכל משפחה נציג חי לרעיון המאחדם. (שם יב נא)

קדש לי - כדי שהרעיון המאחד את העם יושרש במשפחות בעלות האופי השונה, קבע ה' בכל משפחה את הבכור כנושא הרעיון הזה. בכור הבהמה נושא את רעיון שייכות הרכוש לה' ומסירתו למלא את רצונו. פטר רחם - ובזה מבטאים, כי כל הנולד בבית זה שייך לה', ולכן הקדושה רק על זכר, כי הוא נושא המסורת והייצוג הלאומי... (שם יג ב)

כי יביאך - לרז"ל קדשו הבכורות יוצאי מצרים ופסקו אחר כך, לר' יהודה קדשו ולא פסקו (בכורות ד'). אמנם אין המצוה תלויה בארץ, אלא רוצה לומר כי בלעדיה ביאתם לארץ וישיבתם בה הם במצב של חסרון, ואולי המצב גם מסוכן לעתידם. והעברת כל פטר - תוציאם מכל היחסים הפרטיים ותקדישם. וכל פטר חמור - בבכור אדם מתקדש הבית, כי אז היתה העבודה בבכורות, בכור בהמה טהורה מביא לידי הכרה כי מזון המשפחה עומד לרשות מקדש הלאום. הבכור אינו קרב בבמה. פטר חמור מסמל את הקדשת כל הרכוש. עליו לפדותו בשה, סמל האישיות הישראלית, כפי שפירשנו בקרבן פסח, או פודהו בכסף על פי הגמרא בבכורות י"א. זה מסמל כי לרכוש עצמו אין כל ערך אם אינו עומד לשירות המקדש, שימוש אנוכיי ברכוש מביא לידי עריפתו-השמדתו. בניך תפדה - ועל ידי זה לא ישמש בכהונה לפני מתן תורה. (שם שם יא והלאה)

לכפר על בני ישראל - בחירת הלוים במקום הבכורות מזכירה לתמיד את חטא העגל, את המרחק בין מצבו של העם ליעודו, ואת הצורך בחינוך... (במדבר ח יט)

בבקרך - למעט שותפות של נכרי, כי קדושת הבכור נעוצה בהסטוריה וביעוד היהודיים. מום - כפי שפירשנו אין בבכור פדיון, כפי שגם קדושתו חלה מרחם ולא על ידי הקדשה, גם כבעל מום הוא נשאר רכוש הכהן, שלא כשאר הקדשים הנפדים. (דברים טו יט וכא)

כי תהיין - כאן מזהיר שלא ישתבשו היחסים בתוך המשפחה על ידי אהדה מחולקת, כי על ידי זה יפרדו ענפי המשפחה לדורות. הבכורה לנחלה תלויה באב, בבכור הוא נהיה לראשונה לאב, על ידי רבויו בנכסים יהווה הבכור המשך לעמדת האב אחרי מותו, ועל ידי זה ילכד את המשפחה. מענין כי הבכור לנחלה חלוק מהבכור לכהן, בהתאם לחלוקה הקיימת בין כהונה ומלכות... (שם כא טו)

העמק דבר:

הולך למות - ואז אין לבניו שררה על הדוד, ולהרמב"ן אם מת הבכור בחיי אביו אין גם משום העברת נחלה. (בראשית כה לב)

עשו בכורך - שהברכה על עניני העולם הזה שייכים לבכורה יותר מענינים שבקדושה. (שם כז יט)

שכל את ידיו - ובהליכות הטבע מסוגלת הבכורה להרבה דברים. (שם מח יד)

כל בכור - שלכל בכור יש כח רוחני... (שמות יא ה)

לא תצאו - עיקר האזהרה לזקנים, כי מי שיש בו קדושה נפגע יותר בהעברה, ועל כן הקדיש אחר כך הבכורים שהיו יותר בסכנה, מה שאינו כן בהדיוטים. (שם יב כב)

והעברת - בכורי אדם שינהגו בהם קדושה ויכינו את עצמם. וכל פטר חמור - רמז לבכור הפשוט שיראה עצמו כחמור, ויתמוך באנשי המעלה. וערפתו - כי מי שאינו מנצל את מעלתו גרוע מזה שאינו ראוי לכך. (שם יג יב ויג)

בכור בניך תתן לי - ...ובזה גם הבטחה, דאם לא תקלל אלהים ונשיא שיהא לך בכור בנים שיהא נתון לה', ובזה יהיה מנהיג את ישראל. (שם כב כח)

כל פטר רחם - פירשנו למעלה שהכרח לקבע אנשים מוכשרים להתקדש ולהדריך את העם, ויש לחשב שקדושת הבכורה בטלה לגמרי, לכן כתב וכל בכור בניך - עדיין יש בו סגולה לתורה ולעבודת ה'. (שם לד יט וכ)

לא יקדיש - אותו למזבח, אבל מקדישו לבדק הבית, לטובת הנאה שבו. (ויקרא כז כו)

הקדשתי לי - שהפדיון שבפרשת בא היה רק שישתמשו בבכורות גם לחול, אבל עדיין היו מופרשים לכהונה. לי יהיו - לספרי: לדורות, שעד היום יש סגולה בבכור. (במדבר ג יג)

לפני ה' - אף על פי שאינו מרצה יהיה כאוכל משולחן גבוה. שנה - אף ששאר קדשים מצוותן להביאם ברגל ראשון, יכול להשהותו שנה. עוור - שאינו ניכר בחוץ, בנגוד לעוורת הניכרת, ובאדם מקדים מום עוור לפסח, שזה יותר חשוב מההלוך. (דברים יד כ וכא)

שפת אמת:

בפסוק למכה מצרים בבכוריהם... ועוד זאת, כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם, כלפי זה נתעורר כח ראשית של בני ישראל, שנאמר "בני בכורי ישראל", ובזה הכח שנתגלה נגאלו, כי שם אין מגע נכרי, וזה שאמר "כלה גרש יגרש" וכו', פירוש בהתגלות זאת הנקודה לא שייך גלות כלל. וזה יש לפרש ענין החפזון שנאמר לא בחפזון תצאו וכו', שזה היה לשעה מה שנתגלה כח ראשית של ישראל, וזה נקרא חפזון... (שמות בא תרל"ו)

בפרשת קדש לי כל בכור... כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כלים להיות הקדושה בתוכם בכלל ובפרט, אכן להיות ניכר בפועל ממש הוא בבכור, ואחר כך על ידי החטא ניתן זה הכח לכהנים, אבל פנימיות הקדושה ניתן לכל איש ישראל... (שם תרנ"ג)

בפסוק וישלח את נערי וגו', פרש"י הבכורות, ויש להבין למה נקראו נערי, הלא על פי הרוב הבכורות המה זקנים יותר מאחיהם שנולדו אחר כך. אך הענין הוא, כי הבכורות יש בהם כח ההתחדשות ונקראו נערי, ולכן המה מיוחדים לעבודת השי"ת, וכן בבני ישראל נאמר נער ישראל, דכתיב בני בכורי, שהם דבקים תמיד בשורש ההתחדשות. (שם תרמ"ה)

בפסוק ואלה תולדות אהרן ומשה... והענין שהחליף השי"ת מהבכורים להלוים, כי הם ב' דרכים, דרך האבות היה אצל הבכורים, ודרך משה רבינו ע"ה אצל הלוים, ונשלמו הלוים על ידי שניתן להם כח הבכורים, ונמצא שיש לכל בני ישראל חלק בעבודות הלוים, והקב"ה הכין סיבה שלא יאבד מבני ישראל הכח שניתן להם בקבלת התורה, והיה העצה דביקות בני ישראל ללוים ולוים לכהנים עד שיש לכולם אחיזה בשורש... (במדבר תרמ"ו)

בענין פדיון הלוים לבכורים, ומצינו במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם, וכתוב בבכורים "לי יהיו", ואם כן האיך ניטל מהם הקדושה. ולכן נראה כי נשאר קדושת בכור, שהרי בקדשים הדין "הוא ותמורתו יהיה קודש", רק שהבכורים על ידי החטא ניטל מהם הכח ולא היו יכולים להשלים פעולתם, ושיתף השי"ת להם במעשה הלוים, אבל שניהם הוצרכו זה לזה והבכור הוא המתחיל והלוי הוא הגומר, שעל ידי הבכורים התחיל הקדושה שהשי"ת הקדיש אותם אליו, ומזה בא אחר כך ההשלמה ביד הלוים כנ"ל. (שם תר"נ)

שם משמואל:

נראה לפרש הא דאיבד (ראובן) כל שלשת הדברים, בכורה, כהונה ומלכות על ידי הכעס, דהנה בכור כתב מהר"ל שבאשר הוא הראשית של הבנים הוי כאילו הוא סיבה לשאר האחים, ואין האחים סיבה לו. ולפי זה יש לומר דהבכור הוא כמו ממוצע בין האב ליתר הבנים, וכן כהונה דכתיב (מלאכי ב') "כי שפתי כהן ישמרו דעת", ודעת היא המחברת את השכל להמדות, ועל כן הוא מחבר את העולמות, וכן מלכות היא הממוצעת והמחברת את העם, ועל כן נקרא המלך עוצר... הכלל כי אלו שלש המעלות הן מעלות החיבור והממוצע... והנה כעס הוא המפריד היפוך הדעת... על כן איבד שלש מעלות אלו שהן מעלות החיבור... (ויחי תרע"ג)

יתר שאת ויתר עז, ובתרגום: לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין, בכירותא כהונתא ומלכותא. נראה דתלתא חולקין אלה מקבילין לגוף ונפש ושכל. בכורה היא ראשית, וכל ראש הוא בשכל, שהוא ראשית הכל, (ובלשון המקובלים הוא נשמה). כהונה היא בנפש, שהיא המחברת את הנשמה להגוף, וכך היא מדת הכהן לחבר עליונים ותחתונים... מלוכה היא בגוף, (ובלשון הזהר נקרא נפש)... ושלשה אלה הם שלימות כל חלקי האדם. ויש לומר דהני תלתא היה לו לראובן לזכות בהם בשביל שלש המעלות שנכתבו בו, בכורי, כוחי, וראשית אוני, בשביל בכורי אתה היה ראוי לבכורה, בשביל כוחי היה ראוי לשלימות הנפש, כי כל כח הוא בנפש, (הנקרא בפי המקובלים רוח), והוא רוח גבורה, בשביל ראשית אוני, היינו שלא ראה טיפת קרי מימיו היה ראוי לשלימות הגוף. ונראה עוד לומר דאיבד כל שלשה אלה בשביל שלשת הדברים שמונה והולך, שהם מקבילים אלה מול אלה. פחז כמים, פירש"י הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך... ואם כן בזה קילקל שלימות הנפש. כי עלית משכבי אביך כי הפעולה בגוף... אז חללת יצועי עלה, שפירש"י אותו שם שעלה על יצועי והוא השכינה, והוא פגם בראשית הבריאה כמו השכל באדם... (שם תרע"ד)

...ולעומת זאת מתפשטים שלשה מיני קדושת בכורה, בכור בהמה טמאה היא פטר חמור נצמח בקדושת הגוף שבאדם, ונסתעף מזה ממונו שהוא חומרי ביותר, כגון חמור יהיה לו קדושה בצד מה כגון לפדיון. בכור בהמה טהורה נסתעף מקדושת הנפש שבאדם, וכמו שאמרו ז"ל בענין קרבנות תבוא נפש ותכפר על הנפש, בכור הבנים נסתעף מקדושת השכל שבאדם, שהבנים נמשכין ממוח האב. הכלל ששלשה ראשית אלו נמשכים משלשה ראשית אלו... (שמות בא תרע"ב בסופו)

ונראה דכל הענין שלקידוש בכורות לא יהיה לעתיד, שהרי כולם יהיו כהנים, וכמו שכהנים פטורים מפדיון הבן, ואפשר שגם בכור בהמה טהורה לא יהיה נוהג אלא שכל הבהמות יתעלו במדרגת בכור שבזמן הזה, הגם שיהיו מותרים בגיזה ועבודה, וברוך ה' היודע, אבל בכור אדם ופטר חמור בודאי לא יהיה נוהג, דלא גרע מכהנים שבזמן הזה, ורק בזמן הזה שלא יכלו להתמהמה ולא נגמר התיקון לא היה יכול להיות הכל מקודש, והוצרך להוציא ולהפריש הראשית לבד לה' והשאר חולין. ובזוהר הקדוש (מ"ג) דפטר חמור הוא רמז ליצר הרע דיכול לאחזרא ליה בתיובתא, ותפדה בשה, היינו לעשות מיצר הרע יצר טוב. ועל כן יובן דבזמן שיהיה התיקון נגמר לא יהיה ענין לפטר חמור... (שם תרע"ד בסוף)

ולפי האמור יתבארו דברי הרמב"ם הנ"ל, שהשקלים אינו נותנם בפעמים רבות, ושניא דין השקלים מדין חמש סלעים של פדיון הבן, דהנה בטעם פדיון הבן איתא בחכמי האמת, שהוא לפדותו מידי סט"א על ידי כהן איש החסד, שלכאורה בלתי מובן למה יהיה להסט"א שליטה על הבכור עד שיצטרך לפדותו על ידי איש החסד. והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי ביציאת מצרים נתקדשו הבכורים, כמו שכתוב "הקדשתי אותם לי", אבל מחמת פגם חטא העגל נסתלקה מהם הקדושה, ושוב שורים במקום הקדושה כחות הסט"א, כטעם הזוהר הקדוש בטומאת מת. ויש להוסיף בזה דברים, דהנה בכור הוא ראשית, וראשית היא מעלה הכוללת הכל, ועל כן אלמלא שנדחו מחמת חטא העגל היו ראויים להיות כהנים ולוים, אף שידוע שהם קוים מתחלקים, זה מקו הימין וזה מקו השמאל, וקרח שהיה לוי ובקש גם כהונה ראה מה עלתה בו... ואיך אפשר שיהיו הבכורים כהנים ולוים גם יחד? אבל הוא הדבר מפני שהיתה להם מדרגת הראשית שכוללת הכל, וממילא מחמת חטא העגל ששרה בהם לעומתו כח סט"א הוא נמי כח כולל... ועל כן כל עוד שלא נתקן לגמרי חטא העגל אי אפשר לבכורים להשיג כח כללי, כי גם זה תקח סט"א שיש לה שליטה באמצעות קו השמאל שגם הוא נכלל בהתכללות... על כן אין עצה לפדות בכל מיני הקדשות בעולם אלא מיד כהן איש החסד דוקא... (ויקהל תרע"ט וראה שם עוד)

והנה הבכורות נפסלו מחמת חטא העגל, ונראה לפי מה שאיתא בזוהר הקדוש, וכן הוא ברמב"ן, דהפרשיות כסדרן נאמרו, וציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל נאמר, ורק דיבור משה לישראל היה אחר מעשה העגל, ואם כן בחירת הכהנים תמורת הבכורות היתה קודם מעשה העגל, אם כן מוכח דהא שנדחו הבכורות מעבודת כהונה לאו משום מעשה העגל היה, ואף בלעדי מעשה העגל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וכל מה שנפסלו הבכורות מחמת מעשה העגל היה רק מעבודת לויה, אבל מעבודת כהונה בלאו הכי נדחו. ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים, דהיינו מחמת חטא העגל נפלו ממדרגתם להיות נרצים מצד הפרט, והוא היפוך מעבודת לויים כנ"ל, על כן נפסלו מעבודת לוים, אבל מעבודת כהנים שהיא מצד הכלל, אלמלא דבר אחר גרם לא נפסלו מחמת חטא העגל אחר שעשו תשובה, זולת אותם שקרבו בעצמם לפני העגל שנפסלו כמו כהנים ששמשו לע"ז. אלא שבודאי טעם אחר יש בזה וזכה אהרן ונטלו. ואולי יש לומר על פי דברי האריז"ל בהא שאמר משה רבינו ע"ה, למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו לכך דייקא משום שאתה בוש. ויש לפרש... לעבודת הכהונה להמשיך השראת השכינה למטה נתבקש דוקא איש שהיה דכא בעיני עצמו ובוש לקרב... והנה כתיב בהו "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", היפוך אהרן שהיה בוש לקרב אף שנצטוה, על כן אבדו מעלת הכהונה וזכה אהרן ונטלה... (במדבר תרע"ה)

ר' צדוק:

...והבכורות שבהם ראשית ועיקר האור והכח של האומה דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות, שהם הנבחרים שבאומה עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד, וזה ענין קדושת פטר חמור שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור, כמז"ל (ב"ר פרשה צ"ו) כי מכה שלהם היתה על ידי הרגשת קדושה אלא שהם טמאים בעצם על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל, רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם, הם נערפו והקדושה נכנס בשה ישראל... אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם, אדרבא נתדבקו על ידי זה באלקים חיים להיות שייך לו... (חלק ה רסיסי לילה עמוד קעג)

קדש לי כל בכור, יש להבין למה נצטוה משה רבינו לקדש הבכורות והוה ליה לומר צו את בני ישראל ויקדשו... והענין כמו שאמרנו דבמכות בכורות כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' ולמה יחרץ כלב לשונו, אך הקליפה כלב נובח מקטרג על מה שאז נתבררו בכורי ישראל שהם בקדושה, דמצרים קליפת התאוה, ועיקר הזוהמא בבכורות, וישראל נתבררו שכבר פסקה זוהמתן... וזה שאמרו בברכת פדיון הבן מהגאונים, "אשר קדש עובר במעי אמו"... שאין בהם שליטת יצר הרע והם קדושים שפסקה זוהמא מהן מיעקב אבינו ע"ה, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמא גם מבהמת ישראל... ובשעת מכת בכורות כבר התחילה ההתגלות שבישראל יש קדושה, כמו שנאמר כי לי כל בכור וגו', והיינו שפסקה זוהמא מאבותינו מיעקב, וכן פסקה זוהמא מבהמת ישראל, דעיקר הזוהמא בבכורות, ועל זה היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל זה נאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה... שעדיין לא  פסקה זוהמתן מפורש עד מתן תורה, רק השי"ת לא הניחו לקטרג, והיינו שאז כבר ראה השי"ת ההתגלות ממתן תורה שאז באמת פסקה זוהמתן מאדם ועד בהמה... (פרי צדיק לסעודת פדיון הבן א)

והוא ענין מה שכתוב (ב"ק פ' א') לבי ישוע הבן, ופירש"י משתה שעושין לפדיון הבן, ישוע מתרגמינן פורקן... ויתכן על פי מה שאמרו (ויק"ר כ"א) "וישעי ביום הכפורים", והיינו ישועה מכל רע מחילת עונות, ובו ניתן לוחות אחרונות שיש בהן מדרש הלכות ואגדות... ושמעתי בשם הרה"ק ר"מ זצוק"ל שאמר בשם רבותינו הק' זצוקללה"ה דסעודת פדיון הבן כפ"ד תעניות, והמכוון שיכולים לתקן בו מה שמתקנים על ידי פ"ד תעניות, שהוא תיקון לפגם הברית... דלא ניתנו ימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה, ועל ידי השמחה שעושה אבי הבן לשמחת המצוה מופיע אור כי טוב על הסעודה, ומי שאוכל ונהנה מסעודה זו זוכה ליומא טבא אור כי טוב תורה שבעל פה... (שם)

...ובזה יש להבין מאי מיבעיא לן (סוף פסחים) בברכת שהחינו, אי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה, וכבר שאלנו מאי מספקא לן, והלא לא מצינו שיברך אדם שהחינו על ריוח כסף כיוון שטובת כסף רק לקנות בהם דבר הנאה, ורק כשקונה כלים חדשים שנהנה בהן מברך, ולפי האמור יש לומר דכיון שהוא מתנות שמים ובאות בכח התורה שזיכתה לו, הוה סלקא דעתא שיברך שהחיינו על הכסף בעצמו, שזה עצמו הנאה ושמחה... (שם ב)

חכמה ומוסר:

והנה ידוע כי קודם העגל נתקדשו הבכורים להיות כהנים, כי על ידם נתקדש שם שמים, והלא הבכורים לא עשו שום דבר, רק הקב"ה עשה, שנאמר, אשר פסח על בתי בני ישראל וגו', ובכל זאת זכו להתקדש להיות כהני ה', כמה וכמה מוסיף קדושה למי שמכווין לקדש שם שמים בידים, אם בממונו, אם במעשה מהנהגתו... והרי אפילו בהמה שלא עשתה ולא כיוונה מאומה, עם כל זה יען שעל ידה נתקדש גם כן שם שמים זכתה להתקדש לה', שנאמר "באדם ובבהמה לי הוא"... (חלק ב שלז)

רבינו ירוחם:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר בענין בני בכורי ישראל, ובביאור ענין מכת בכורות, כי הנה כל עיקר הענין ביסוד של בכור, אשר מצינו בו הרבה דינים וזכות עבודה ועוד. הכל זה על כי הוא היה ראשון... והוא בגדר אשר מצינו בחז"ל בראשית ברא אלקים, בשביל התורה שנקראת ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו... הוא סוד הראשית, כי הכל הולך אחר ההתחלה, בהראשית בה היצירה והמהוה של כל העצם, ראשיתו של דבר הוא יסודו והוא עיקרו, כי על כן הנה ראשית של כל דבר מעלה לה וחשובה היא על הכל... בכורה היא מעלה של ראשוניות, יעקב ועשו לחמו כל כך על הבכורה... ולא לחמו על סתם איזה דבר בעלמא, וגם לא אפילו על דבר גדול מאד, אלא המלחמה היתה על הכל, כי בכורה בכל היא, הראשית היא עיקרן וכולן של דברים, ובזכיית מעלת הראשית קונים הכל, ועל כן לוקח הבכור פי שנים, כי הרי יש לו המעלה של ראשית, כאלו יתר כל הבנים נקראים רק כטפלים לו, הוא סוד אמרו "בני בכורי ישראל"... (דעת תורה שמות עמוד קז)