בר   מצוה   

(ראה גם: בן, מצוה-מעשה, נשמה, קטן)

זהר:

ומתי בא אדם להטהר, הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה, אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל, היצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל, ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד. (וישלח ג)

תא חזי כל מי שזכה לי"ג שנים והלאה נקרא בן לכנסת ישראל, (שהיא המלכות), וכל מי שהוא מבן עשרים ומעלה וזכה בהם נקרא בן אל הקב"ה ודאי, (דהיינו ז"א), כמו שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם...

כשהגיע דוד לי"ג שנים וזכה ביום ההוא שנכנס לי"ד, אז כתוב ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, מה הטעם, כי מקודם לכן לא היה בן אליו, שלא שרתה עליו נשמה העליונה, כי בשני ערלה היה, ומשם זה כתוב אני היום ילדתיך, היום ודאי ילדתיך, אני ולא הצד האחר כמו שהיה עד עתה, (אבל עתה) אני בלבדי. בן עשרים שנה מה כתוב בשלמה, כי בן הייתי לאבי לאבי ממש, ודאי, (דהיינו להקב"ה שהוא בכ' שנים זכה למוחין דחיה, ונעשה על ידיהם בן להקב"ה, דהיינו לז"א).

ואם לבנו ייעדנה, היינו מי"ג שנים ולהלאה, שאז יוצא מרשות הצד האחר שנזדמן לו. מה כתוב כמשפט הבנות יעשה לה, מהו כמשפט הבנות, למדנו בכל יום ויום רואה הקב"ה את ילד ההוא העומד ברשות הערלה, והוא יוצא ממנה, ונמשך לבית הספר ומשבר אותה, והולך לבית הכנסת ומשבר אותה, מה עושה הקב"ה לנשמה ההיא, הוא מכניסה אל חדרו ונותן לה מתנות ומנחות רבות ומקשט אותה בקשוטים עליונים, עד הזמן שמביאה לחופה בבן ההוא, (דהיינו שמלבישה בו) מי"ג שנם ומעלה... (משפטים עו, ועיין שם עוד)

...מהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו, אלא הקב"ה עושה חסד עם בני אדם, שכיון שנכנס לשנת י"ג ולהלאה נותן עמו שני מלאכים שומרים ששומרים אותו, אחד מימינו ואחד משמאלו. כשהאדם הולך בדרך הישר הם שמחים בו ומחזקים אותו בשמחה, מכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד לצורתו של המלך, וכשהולך בדרך עקום הם מתאבלים עליו ונעברים ממנו, כיון שהחזיק בו הקב"ה והנהיג אותו בדרך הישר, אז כתוב ואשלם נחומים לו ולאבליו... (משפטים רלה)

א"ר אלעזר עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה (הבהמית), מי"ג שנה ולמעלה אם רוצה להיות צדיק, נותנים לו נשמה הקדושה ההיא העליונה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך. א"ר יהודה הוא הטעם שלמדנו בי"ג מדות הרחמים בברייתא של ר' אלעזר.

רבי שמעון בן יוחאי הזמין לבעלי הברייתא לאכול בסעודה הגדולה שעשה להם. וכסה כל ביתו בכלים יקרים, והושיב החכמים מצד זה והוא בצד זה, והיה בשמחה רבה.

אמרו לו מה היא השמחה של אדוננו ביום הזה יותר מבשאר הימים, אמר להם ביום הזה ירדה נשמה קדושה עליונה בד' כנפי החיה אל ר' אלעזר בני, ובסעודה זו תהיה לי שמחה שלמה.

הושיב את ר' אלעזר בנו אצלו, אמר שב בני שב, כי ביום הזה אתה קודש, ואתה בגורל הקדושים. א"ר שמעון דבר אחד, ואש סובבה את הבית, יצאו החכמים, ראו עשן עולה מן הבית כל אותו היום....

נכנס לפניו ר"י בר"ש בן לקוניא, אמר לו, הכתר והסתר הם חמדת הכל, תהיה שמחה זו מלאה, אמר לו ר"ש מה אתה חושב, א"ר יוסי הנה בתי לר' אלעזר בנך, אמר לו ודאי יהיה כך, קראו את החכמים למשתה ונתן לו בתו... (זהר חדש בראשית תטו)

ביום חתונתו, חתונתו זה ממי הוא, א"ר פנחס מאום ההוא, חתונתו של אותו האום שלו, מהו חתונתו, היינו ביום שנעשו מוכשרים לעשות מצות התורה, שהוא שמחת הצדיקים, ומתי הם נעשו מוכשרים, א"ר יצחק מי"ג שנים והלאה, כי ביום ההוא חובה על הצדיקים לעשות שמחת לב, כיום שהולך לחופה, ובשביל זכות הזה עתיד הקב"ה לעוררם ולהעביר כרוז לפניהם בשמחה, צאינה וראינה בנות ציון. (שם תרנד)

תלמוד בבלי:

הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות... (אבות ה כא)

תנוקת שהביאה שתי שערות או חולצת או מתיבמת וחייבת בכל מצות האמורות בתורה, וכן תנוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה, וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה... (נדה ו משנה יא)

מדרש רבה:

ויגדל הילד ויגמל, ר' הושעיה רבה אמר נגמל מיצר הרע... (בראשית נג יד)

ויגדלו הנערים... כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי ע"ז, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. (שם סג יד)

...אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי בר מצוותא... (ויקרא ג א)

אבות דרבי נתן:

יצר הרע כיצד, אמרו שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב, ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו והתחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו... לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב, כיון שמחלל שבתות א"ל ריקה הרי הוא אומר (שמות ל"א) מחלליה מות יומת... (טז ב)

מדרש אגדה:

ויגדל הילד ויגמל... ויש אומרים שנגמל מיצר רע ליצר טוב, ובן י"ג שנה היה. (בראשית כא ז)

אבן עזרא:

דמיו בו - בכל המיתות אנו צריכים למסורת, וגם לא נכתב בן כמה יהיה בר מצוה. (ויקרא כ ט)

רבינו בחיי:

בן שלש עשרה למצות, משהיו לו שלש שנים ודבורו מכוסה ואינו ראוי לתורה, והם כנגד שני ערלה, נותן לו עשירית אחת כנגד העשירית שממנה שמענו התורה, ממה שכתוב "מתוך האש", ואז הוא מקודש בחיוב מצותיה של תורה, ואז נקרא איש גמור, והוא כגדול לכל דבר, בין למלקות ועונשין, בין לכל שאר חיובי המצות. ומן התורה נקרא איש, שמצינו בלוי בן יעקב כשבא להרוג את שכם שהיה בן י"ג שנה וכתיב "איש חרבו"... (פרקי אבות ה כא)

עקדה:

שאור לא ימצא - לחז"ל מורים חמץ ושאור על התכונות הרעות שבנפש וחימוץ הדעות והמעשים, ועליהם כרת ג' בריתות בפסח א' וב', ולכן ראוי לבדוק אור לי"ד, כי הוא הזמן שיחל רוח ה' לפעמו, וחיוב המצוות בבן י"ג יוכיח... (שמות יב טו)

אלשיך:

ועוד רומז בהשבתת שאור שלא ימתין בביעור יצר הרע עד היותו בן י"ג, אלא משהגיע לחינוך כבן ט' - וביום הראשון מקרא קדש, שאם מקדש עצמו בעשור הראשון מובטח שלא יבא בו שאור היצר הרע עד היום הז', כי עד הסוף יהיה קודש, וזהו שרמז התנא "אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר", במלאת לו י"ג שנה ויום א', שאז יתחיל היצר הטוב לפעמו והנשמה היא נרו, ויבער היצר הרע מצפוני ביתו מהחורין והסדקין... (שם שם יז)

אור החיים:

...ובראות ה' כן אמר יהי אור לעזר לאדם נגד יצרו, בהיות בן י"ד יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלקים קדישין נשמה קדושה וטהורה, או אור התורה שבאמצעותו ילך בדרך הטוב. (בראשית א א)

הגר"א:

ילד יולד - נקרא גם בבטן, ושם יש בו רק נפש ולא רוח כי אינו יכול לשאוף אויר. בן ניתן - בהיותו בן י"ג, שאז ניתנה לו הנשמה במתנה... (ישעיה ט ה)

רש"ר הירש:

לאיש בן - ..."כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד" (סנהדרין ס"ט א'). בהגבלה זו נותנת התורה רמז גדול לכל המחנכים הדואגים לעתידם המוסרי של חניכיהם. הבן הוא סמוך להיותו לאיש, אביו כבר רואה בו את ממשיך שושלתו, את האיש העתידי. בחדשים הראשונים שלאחר גיל בר מצוה רואה התורה את התקופה המכרעת על עתידו המוסרי של האדם. על פי ההשקפה המקובלת הרי בתקופה זו של התעוררות החושניות מתעורר כח הרע שבאדם, ואילו התורה מצפה דוקא בתקופה זו לנצחונו המכריע של הטוב, היא מצפה שהטוב יתעלה תוך כדי מאבק עם החושניות ויגיע ל"גבורתו" המוסרית של האיש. בורא האדם נתן לבחו­ר את תקופת המאבק, והוא שהפך תקופה זו למעוררת הרוח המתלהבת לכל ערך מוסרי נעלה והפונה עורף בסלידה ובוז אל כל גסות ושפלות. והדברים אמורים בייחוד בבחור היהודי, אם ההורים קיימו בו את חובתם וגידלוהו על ברכי התורה והמצוה, הרי הם יודעים שהוא נהיה עתה "בר מצוה", בן למצוה שניתנה מאת ה', הם יכולים להפקיד אותו בידי כוחה המחנך של תודעת המצוה, ועליו נאמר במידה גדולה עוד יותר "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל' ב'). התורה מצפה שהבן שבגר והיה לעלם ישמע בקול הוריו עם כניסתו לימי העלומים ויתרחק בתקופה זו מן החושניות והגסות ויפנה אל ערכי הרוח והמוסר... המשנה אינה אומרת (סנהדרין ס"ח ב') "קטן פטור שלא בא לכלל עונשין", אלא "קטן פטור שלא בא לכלל מצות", כי התורה מצפה שלא מיראת העונש אלא מתוך שמחה של מצוה ועוצמת רוח המצוות יפנה העלם אל אורחות המוסר. גם הגמרא המבארת מבדילה בין "בא לכלל מצות", לבין "בא לכלל עונשין"... (דברים כא יח)

העמק דבר:

שנה תמימה - לרבי לרבות שנת החמה, דהיינו שס"ה יום, ולרבנן לרבות חודש העיבור דלבנה... מיהו גם לרבי אינו אלא במקום דכתיב שנה, וסבירא ליה דנחשב שס"ה ימים... אבל שני גדלות דבן ובת שאינו מפורש בקרא אלא הלכה למשה מסיני די"ג לזכר וי"ב לנקבה ולא מצינו דרבי סבירא ליה י"ג פעמים שס"ה, אלא מודה דנחשב בשני לבנה, ואם כן גם רבי סבירא ליה דאינו מעת לעת לדעת הפסוקים הללו... (ויקרא כה ל)

שפת אמת:

שבת הגדול על שם מצוה ראשונה שנצטוו בני ישראל, וכמו בפרט כשנעשה בן מצוה נקרא גדול, ואיתא בזוהר הקדש משפטים כשנעשה בן י"ג כתיב עליו "אני היום ילדתיך", שניתן בו בחינת נפש, אחר כך כשנעשה בן עשרים זוכה לרוח, "בן הייתי לאבי". כמו כן בכלל ביציאת מצרים בקבלת מצוה ראשונה קיבלו נפש ונעשו בני חיובא, ונקראו גדולים על שם הארת הנפשות... (שבת הגדול תרס"ד)

שם משמואל:

ולפי האמור יתבארו המקראות שנאמרו בענין השקלים לקרבנות והשקלים לאדנים, על פי מה שכתב הרמב"ן דהשקלים לקרבנות הם מבן י"ג ומעלה, ולהאדנים מבן עשרים ומעלה. והטעם יש לומר, כי ענין אהבה מתיחס בהיותו בן י"ג שנים בגימטריא אותיות אהבה, והיינו כי בהיות האיש בן י"ג מתחילים להתפעם כחות אהבה בתוך לבו, אבל יראת ה' היא נצמחת מפאת השלמת הדעת, שלעומת גודל דעת האדם כן תגדל בו היראה, וכבר הגדנו דברי הרב הקדוש ר' בונים זצללה"ה מפרשיסחא שהיה מתמה על הרב ראב"ע איך היה יכול לחיות חמשה רגעים מחמת יראת שמים לגודל חכמתו, ועל כן אמרו ז"ל (גיטין ס"ה) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והדברים ידועין עוד למבינים, על כן לקרבנות שהוא מענין דביקות אהבה הוא מבן י"ג, והשקלים לאדנים שהוא ענין יראה וקבלת עול מלכות שמים הוא מבן עשרים... (ויקהל תרע"ט)

בזוהר חדש "ויפח באפיו נשמת חיים" דא היא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה, מאי כתיב ביה "ויהי האדם לנפש חיה", אמר ר"א זו היא הכח שניתן לבהמות ולחיות ולדגים שנבראת מן האדמה, דכתיב "תוצא הארץ נפש חיה למינה" וגו', אמר ר"א עד תליסר שנין אשתדלותיה דבר נש בההוא נפש חייתא, מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא.

ונראה ליתן טעם אהני תליסר שנין מאי עבידתייהו, דהנה בזהר הקדש (ריש פרשת בהר), מאי עול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא, ואי לא קבל עליה ההוא עול לא עביד מידי, הכא נמי איצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בדקמיתא ולבתר דמפלח ליה בכל מה דאיצטריך וכו', והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא, ועל דא עבדין פטורין מעול מלכות שמים. וכבר דקדקנו להבין מאי ענין עול דהאי תורא לעול מלכות שמים... והסברנו על פי דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך אדם קרוץ מחומר יהיה מעשה המצות שעושה הגוף פועל בעולמות עליונים, והגיד על פי דברי המדרש (תנחומא ויגש ו') שהמצוות הן שלוחי השי"ת, פירוש שאדם העושה המצות הוא שליח השי"ת לעשות המצות, וכח המשלח בשליח... על כן מעשי המצות מתיחסים להשי"ת כאילו הוא ית"ש בעצמו עשאן, ועל כן בכח המצות לפעול גדולות ונצורות בעולמות העליונים. ומעתה מובנים דברי הזהר הקדש דכל זה הוא כשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים כהאי תורא, אז כמו שמתיחס מעשה השור לאדם המוליכו, כן מתיחס מעשה המצות להשי"ת, ועל כן פועל בעולמות העליונים, אבל בלי עול שוב אינו פועל בעליונים כלל...

אבל האדם שעושה לדעתיה אין מעשיו של המצות נחשבים מעשה שמים אלא מחמת ששורה עליו קדושה עלאה, עול מלכות שמים ממש, והיא המקשקת בתוכו לעשות המצוה, על כן רק אז מתיחס המעשה להשי"ת, אבל בלי כח אלקי השורה עליו אלא שהוא מעצמו רוצה בכך עדיין איננו נחשב מעשה שמים וכח אלקי, זה הוא העול על האדם כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא.

והנה אור אלקי זה איננו שורה באדם אלא כשקיבץ בעצמו כל חושיו המוח והלב ויתר האברים וכל החושים והיו לאחדים בידו, אז נקרא האדם אחד, ועם כל זה אז שריא עלוי אור ה' אחד, ועל כן עבדים או זה שכפית באחרא שאי אפשר לצמצם את כל חושיו, אי אפשר שישרה עליו אור אלקי ממלכות שמים, כי אחד לא שריא אלא באחד.

ובזה יש לפרש דברי הזהר חדש שבריש דברינו, דעד תליסר שנין אשתדלותא דבר נש בההיא נפש חייתא וכו', די"ג הוא מספר אחד, והיינו שאז נתחזקו כחות נפשו להתאחד בכל חושיו ולצמצם במה שהוא רוצה, ועד תליסר שנין אין כחו עדיין חזק כל כך לאחד כל חושיו, ועל כן עדיין לא שריא ביה נשמתא קדישא ... אבל מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה, היינו לאחד את כל חושיו לתורה ולהיות זריז ונשכר להשמר מכל פגם חס ושלום בכל כחו, אז יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא...

והנה ברש"י (ריש כי תשא) דלענין שנות האנשים מונין משנות עולם... והרמב"ן הקשה כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הוולדו... ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, שיש דברים שמנינן בהו לשנות העולם מתשרי, ויש שמחשבין מעת לעת מיום הולדו...

ומעתה יש לומר שזהו ענין כל שנת י"ג, לעולם היא שנה ממוצעת בין גדלות לקטנות, והיינו דידוע שדיבור האדם הוא מעורב ממעשה ומחשבה שעקימת שפתיו הוי מעשה, ומכל מקום בלי מחשבה אי אפשר לדבר, ועל כן אף שעדיין אין בו אז כח המחשבה בשלימות עד מלאת לו י"ג שנה. מכל מקום כמו שאז הוא זמן ממוצע מועיל בו נמי הדיבור שהוא ממוצע, ועל כן נתרבה בהפלאה שהוא הדיבור.

וממוצא הדברים שמופלא הסמוך לאיש אף שנתרבה להפלאה, מכל מקום ליתא בהפרשת תרומה וקדשים במחשבה לבד, שהרי כח המחשבה עדיין אין בו, ולדיבור נתרבה באשר הוא ממוצע בין מעשה למחשבה, אבל לא למחשבה גרידא. (בחקותי תרע"ט)