בריאה   

(ראה גם: אלקים-ומציאות, בראשית, מציאות, עולם)

 

בראשית ברא אלקים, את השמים ואת הארץ... (בראשית א א)

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים... (שם ב ד)

ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'. (במדבר טז ל)

היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת. (ישעיה מ כב)

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. (שם מג ז)

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע, אני ה' עשה כל אלה. (שם מה ז)

כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלקים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה, אני ה' ואין עוד. (שם שם יח)

עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה. המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח... יסד ארץ על מכוניה, בל תמוט עולם ועד. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים... (תהלים קד ב)

ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו, ושחקים יערפו טל. (משלי ג יט)

לעשות לרוח משקל, ומים תכן במדה, בעשותו למטר חק, ודרך לחזיז קולות. (איוב כח כה)

זהר:

בראשית, ר' שמעון פתח, הנצנים נראו בארץ, הנצנים זה הוא מעשה בראשית, נראו בארץ, מתי, הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, זה הוא יום רביעי שהיה בו זמיר עריצים, (שכן כתוב בו יהי מארת חסר ו' שהוא לשון קללה), וקול התור, זה הוא יום חמישי שכתוב בו ישרצו המים וגו' לעשות תולדות, נשמע, זה הוא יום ששי, שכתוב בו נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה... בארצנו זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, (שהוא עולם הבא)... (הקדמה ד ועיין שם עוד)

בראשית, רב המנונא סבא אמר, מצאנו (במלים בראשית ברא אלקים את סדר) האותיות בהפך, שמתחילה כתוב ב' ואחר כך ב', (דהיינו בראשית ברא), ואחר כך א' בתחילה ואחר כך א', (דהיינו אלקים את. ומשיב) כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם כל האותיות היו סתומות, ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות...

כשרצה לברוא את העולם באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן, והתחילה אות ת' להכנס בתחילה... אמר לה הקב"ה יפה את וישרה את, אבל אין את ראויה לברא בך את העולם משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחותיהם של אנשי האמונה שקיימו את התורה מן א' עד ת' וברשימתך ימות, ועוד שאת חותם המות, (כלומר שת' היא אות אחרונה גם במלה מות)... (שם כב, ועיין שם עוד)

נכנסה אות ב' אמרה לו, רבון העולם טוב לפניך לברא בי את העולם כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה (כי ב' היא ברכה), אמר לה הקב"ה ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה לברא בך את העולם... (שם לז, ועיין שם הפירוש ועוד)

תא חזי, בתורה ברא הקב"ה את העולם, והעמידוהו, שכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, (שסובב על התורה שהיה הקב"ה משתעשע בה אלפים שנה מטרם שנברא העולם), והוא הסתכל בה פעם ושתים ושלש וארבע פעמים, ואחר כך אמר להם ולבסוף עשה בה מעשה, ללמד בני אדם שלא יבואו לטעות בה...

ונגד ארבע פעמים אלו שכתוב, אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ברא הקב"ה מה שברא, ועד שלא עשה מעשהו, הביא בתחילה ארבע מלים, שכתוב בראשית ברא אלקים את, הרי ארבע, ואחר כך כתוב השמים, שהם כנגד ארבעה פעמים, שנסתכל הקב"ה בתורה מטרם שהוציא מעשהו למלאכתו. (אלו ארבע זמנין הוא סוד חו"ב תו"מ, אז ראה הוא חכמה, ויספרה הוא בינה, הכינה הוא ז"א וגם חקרה הוא מלכות, ואחר ד' ההתלבשויות האלו ברא קב"ה מה דברא, וכן רומזות ד' התיבות הראשונות שבתורה, בראשית היא חכמה, ברא היא בינה, אלקים היא ז"א, את היא מלכות). (שם עב)

אלה תולדות השמים והארץ, הרי אמרו בכל מקום שכתוב אלה פוסל את הקודמים לו, והכתוב אלה שבכאן פוסל את התולדות דתהו, (דהיינו מהמלכות דמדת הדין הנקראת תהו, שנרמז בהכתוב והארץ היתה תהו וגו'). ועל אלו תולדות דתהו אתמר, הקב"ה ברא עולמות ומחריבם, ומשום זה אומר הכתוב שהארץ היתה תהו ובהו, אבל התולדות של אל"ה שה"ס מלכות הממותקת במדת הרחמים נתקיימו).

למה ברא הקב"ה עולמות מלכתחילה כדי להחריב אותם, הלא מוטב היה שלא להבראות אותם, ובודאי שיש כאן סוד, כי מה פירושו של "ומחריבן", הלא אין הקב"ה משחית מעשה ידיו. ולא עוד אלא שנאמר בשמים הללו כי שמים כעשן נמלחו, ואם כן משמע שהקב"ה עושה ואחר כך מוחה את מה שעשה, שזה יתכן בבני אדם ולא בהקב"ה.

אלא כך הוא סוד הדבר, הקב"ה ברא את העולם וברא אותו בהתורה... ועם בראשית הזה, דהיינו התורה, ברא את השמים ואת הארץ, היינו שמים וארץ עליונים שהם ו"ק עליונים שבבינה, שהם מרומזים בבראשית בסוד ברא שית. והוא השעין אותם בהתורה, שהרי בבראשית כתיב ברית, כי בראשית נוטריקון ברית אש, ועלה נאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי...

ואחריהם ברא שמים וארץ על תהו, שאין שם יסוד, שהיא ברית, שישעין אותם עליו, (דהיינו שמים וארץ תחתונים שהם זו"ן, שמטרם שנמתקה המלכות בבינה היתה הנוקבא בבחינת תהו, שעליה נאמר והארץ היתה תהו). משום זה רצה הקב"ה לתת התורה לאומות העולם שהוא ברית מילה ממש, (כלומר שעל ידי התיקון של ברית מילה היו ממתיקים את המלכות בבינה, שאז היו מתגלים להם המוחין הנקרא תורה. אבל) האומות לא רצו לקבלה, נשארה הארץ חרבה ויבשה... (בראשית ריד, ועיין שם עוד)

בראשית חושבים אותו למאמר בין העשרה מאמרות, וכן הוא וששה ימים יוצאים ממנה, (היינו מן בראשית), ונכללים בה. (מאמר פירושו מדרגה שלימה בג"ר... ואלו שנכללים בו נקראים ששה, ונרמזים בו ברא שית, כמו אלו ששה דז"א שיצאו ממנו, כלומר, על שם ששה דז"א שיצאו ממנו, בסוד אשר דנפיק מבראשית... אבל הוא עצמו מאמר שלם).

ברא אלקים, הוא כמו שכתוב ונהר יוצא וגו', (כי ברא הוא לשון חוץ מלשון פוק תני לברא, כי ברא פירושו שהוציא הבינה לחוץ מראש א"א שנקרא ראשית אשר יציאה זו מרומזת בהכתוב ונהר יוצא מעדן). אלקים, אלקים חיים משמע בראשית, בראשית ברא אלקים (פירושו בינה, הנקרא אלקים חיים, בעת שחוזרת לחכמה, כי המשמעות של בראשית ברא אלקים הוא וקאי רק על ידי הנהר הזה, אשר ברא היא יציאת הנהר מעדן, אלקים הוא חזרת הנהר לעדן)... (שם שמא, ועיין שם עוד)

יהי אור ויהי אור, כל דבר שנאמר בו ויהי נוהג בעולם הזה ובעולם הבא... (שם שנא, ועיין שם עוד)

א"ר שמעון הרי תנינן אשר בעת שברא הקב"ה את העולם חקק חקיקות של סוד האמונה, (דהיינו של המלכות) תוך האורות כסודות העליונים, (כלומר שהעלה המלכות לבינה, ונמצא שאותה החקיקה שהיתה במלכות חקק אותה גם בספירות העליונות של הבינה, שה"ס שתוף מדת הרחמים דבינה בדין דמלכות, שעשה המאציל לצורך בנין העולם). וחקק למעלה (בהבינה), וחקק למטה (בהמלכות), והכל בסוד אחד, (כלומר שב' החקיקות שחקק היו בצורה אחת, של הבינה). ועשה את עולם התחתון (דהיינו את המלכות), כעין עולם העליון (בינה), ועשאם זה כנגד זה בשוה, כדי שיהיו שניהם אחד ויעלו ביחוד אחד... (בראשית ב א, ועיין שם עוד)

ויכלו, פירושו שכלו ונגמרו המלאכות של מעלה והמלאכות של מטה, כי השמים וארץ יורו למעלה ולמטה, השמים פירושו למעלה בעולמות עליונים, וארץ, פירוש ולמטה בעולם התחתון.

ר' שמעון אמר שהכתוב השמים יורה שנגמרו הפעולות והאומנות שבתורה שבכתב, (דהיינו של בנין ז"א המכונה תורה שבכתב), וכתוב וארץ יורה שנגמרו המעלות והאומנות שבתורה שבעל פה, (דהיינו של בנין הנוקבא המכונה תורה שבעל פה, וכל צבאם פירושו פרטי התורה, הפנים שבתורה, (דהיינו שבעים פנים שבתורה שהם פרטי בנין של ז"א המכונה תורה)... (שם קעט, ועיין שם עוד)

ומלכי צדק מלך שלם, ר' שמעון פתח ואמר ויהי בשלם סכו וגו', תא חזי, כשעלה ברצונו של הקב"ה (שה"ס בינה), לברא העולם, (שהוא ז"א הנקרא עולם), הוציא להבה אחת של בוצינא דקרדנותא, ונשב רוח ברוח, ונחשכה (הלהבה) וגם שורפת, והוציא מתוך צדדי התהום טפה אחת, וחבר אותם כאחד, (דהיינו הטפה עם הלהבה), וברא בהם את העולם (שהוא ז"א, ועיין שם הפירוש)... (לך לך רלז)

פתח ואמר, וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, כאשר רצה הקב"ה (שה"ס הבינה) לברא העולם, (שה"ס זו"ן הנקראים שמים וארץ) הסתכל תוך המחשבה (שה"ס חכמה), סוד התורה, ורשם רשומות, (דהיינו שרשם רשומות והמשיך אור החכמה אל זו"ן, שה"ס שמים וארץ), והעולם לא היה יכול לעמוד, (כלומר שלא יכלו לקבל האור מחמת כח הצמצום והדין שהיה בהמלכות), עד שברא תשובה, (פירושו עד שהעלה המלכות לבינה, שאז נקראת הבינה בשם תשובה, שנתמעטה הבינה בסוד נקודה בהיכליה, שבזה נתמתקה מדת הדין שבמלכות בהבינה, ונעשית ראויה לקבל אור החכמה)... (שם שי, ועיין שם עוד)

רבי חייא פתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הנצנים נראו בארץ (פירושו) כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם, כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכחותיה שנפקדו בה, ואז נאמר הנצנים נראו בארץ.

כעין זה לא נתנו השמים כחות להארץ, עד שבא אדם, וזה שאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' כי לא המטיר וגו', נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו... (וירא א)

ואלה תולדות יצחק, פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, תא חזי, כשבקש הקב"ה ועלה ברצון לפניו לברא העולם, היה מסתכל בתורה וברא אותו, ובכל פעולה ופעולה שברא הקב"ה בעולם, היה מסתכל בתורה ובראה, וזה שאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אל תקרי אמון אלא אומן, שהיתה כלי אמנותו... (תלדות א)

תא חזי, בדבור ורוח ביחד (שהם ז"ונ) נעשה העולם. שכתוב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, בדבר ה' זהו דבור, (שהוא הנוקבא), המאירה בחכמה, וברוח פיו זהו רוח, (שהוא ז"א) המאיר בחסדים. זה בלי זה אינו הולך, ונכללו זה מזה, ויצאו מהם כמה צבאות לצבאות ומחנות למחנות, (המשונים זה מזה בהארתם שזה בחכמה וזה בחסדים כנ"ל בדבור הסמוך), וכולם בזמן אחד.

תא חזי, כשרצה הקב"ה לברא העולמות, הוציא אור סתום אחד, (שהוא אור הבינה, כי הכניס י' באור הבינה ונעשה אויר), שמן אור ההוא יוצאים ומאירים כל האורות הנגלים, (שהיינו על ידי הוצאת הי' מאויר שחזר ונעשה אור), ומאותו אור יצאו ונתפשטו ונעשו שאר האורות, והוא עולם העליון (דהיינו בינה).

עוד נתפשט אור העליון הזה, (שהוא בינה), והאומן עשה אור שאינו מאיר, ועשה את עולם התחתון, (שהוא הנוקבא), ומשום שהוא אור שאינו מאיר הוא צריך להתקשר למעלה וצריך להתקשר למטה, ועל ידי קשר של מטה הוא מתקשר להאיר בקשר של מעלה...

ואותו האור שאינו מאיר, (דהיינו הקו שמאל), בקשר (ג' הקוין) של מעלה, (שבבינה), הוא מוציא כל הצבאות והמחנות למינים הרבה המשונים זה מזה, (שזה בחכמה וזה בחסדים כנ"ל), וזה שכתוב מה רבו מעשיך ה' וגו'... (ויצא קצא ועיין שם עוד)

ויותר יעקב לבדו, רבי חייא פתח ואמר, לא תאונה אליך וגו', תא חזי כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה בכל יום ויום המלאכה הראויה לו, ובארוהו. ונאמר, שביום רביעי עשה את המאורות, ואז נבראה הלבנה חסרה, שהיא אור שמיעט את עצמו, ומשום שהיא מארת חסר ו' ניתן מקום לשליטה לכל הרוחות והשדים ורוחות סערה ומזיקים, וכל רוחות הטומאה... (וישלח עה)

והעולם כשנברא נברא מאותו מקום שהוא שכלול העולם ותקוניו, שהוא נקודה אחת של העולם ושהיא אמצעית הכל, ומי היא, הוא ציון, (שהוא יסוד הפנימי דנוקבא), שכתוב מזמור לאסף א-ל אלקים הוי"ה דבר ויקרא ארץ, ממזרח שמש עד מבואו. ומאיזה מקום דבר, מציון... ומאותו מקום נשתכלל ונעשה כל עולם, (דהיינו בחכמה שבה), ומתוכה כל העולם ניזון, (דהיינו בחסדים שבה).

...אבל תא חזי, כשברא הקב"ה את העולם כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי, בכל יום ויום (עשה) כמו שצריך, כיון שבא יום הששי והוצרך לברא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה אדם זה שאתה רוצה לברא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך, מוטב לו שלא יברא, אמר לה הקב"ה הכי בחנם אני נקרא ארך אפים.

אלא הכל נברא בתורה, והכל נשתכלל בתורה, (כמו שהתורה מתחלה בב' כן נברא העולם בב'), כי מטרם שברא הקב"ה את העולם, (שהוא הנוקבא), באו כל האותיות לפניו ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, (דהיינו בסדר תשר"ק וכו' ולא בסדר אבג"ד)... (ויגש א)

דבר אחר ה' בחכמה יסד ארץ וגו', עולם העליון (שהיא תבונה) לא נברא אלא על ידי חכמה, ועולם התחתון, (שהיא הנוקבא) לא נברא אלא מתוך חכמה תחתונה, (שהיא החכמה המתלבשת בנוקבא, נמצא) שכולם יצאו מחכמה העליונה, והחכמה תחתונה. כונן שמים בתבונה, מהו כונן, אלא כונן (הוא תבונה המכוננת את ז"א הנקרא שמים) בכל יום ויום ואינו מפסיק, ולא נתתקן בפעם אחת אלא בכל יום ויום מתקן אותו.... (ויגש מב)

ואתמר, בראשית, הסוד הוא שב' אופנים בכלל אחד כאן, בראשית, אף על פי שאמרנו שהוא התחלה ממטה למעלה, (שהיא המלכות, ראשית פירושו) גם כן (התחלה) ממעלה למטה, שהוא חכמה, ובארנו (המלה בראשית) ב' ראשית, כמו שאומרים בית קדש הקדשים, (שהיא הנוקבא), בית לראשית הזה, (שהיא חכמה), והמלה (בראשית) כולל אותם, (את הנוקבא ואת החכמה) כאחד.

ובבית הזה נברא עולם הזה, (שהיא הנוקבא, כלומר שהיא נבנית בבחינת בית לחכמה, משקבלתו מקו שמאל, ועל כן חסרה מחסדים), ולא נתקיימה אלא בימין, (שהיא חסד, כי חכמה בלי חסד אין לה קיום), וכבר בארנו בהבראם, (שכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם), הוא אותיות באברהם, (שהוא סוד החסד. ועל כן כתוב, אמרתי עולם חסד יבנה. ובנין הראשון של העולם (שהוא הנוקבא) אותו האור של יום הראשון היה בו הקיום (דהיינו חסד), ואחר כך ביום ב' (נכלל) בשמאל, (שהוא גבורה), ובאלו נתקן השמים (שהוא ז"א)... (ויחי תלו, ועיין שם עוד)

וילך איש מבית לוי וגו', ר' אליעזר פתח, שיר השירים אשר לשלמה, למדנו כשברא הקב"ה (שהוא בינה), את עולמו, עלה בחפץ לפניו, וברא את השמים, (שהוא ז"א), בימינו, (שה"ס החסדים), ואת הארץ (שהיא הנוקבא), בשמאלו, (שה"ס הגבורות), ועלה בחפץ לפניו לנהוג היום והלילה, (שיבואו לידי זווג בסו"ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד). וברא המלאכים הממונים בחסדו (הנמשכים מז"א), ביום, וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה, (כי השירה ה"ס הארת חכמה הנמשכת על ידי הנוקבא הנקראת לילה), זה שאמר יומם יצוה ה' חסדו (על ידי המלאכים הממונים על החסד, ובלילה שירה עמי, (על ידי המלאכים הממונים על השירה)... (שמות שכד)

כתוב ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת, וכתיב הוד והדר לפניו וגו', וכתוב עוטה אור כשלמה וגו' כיון שהתלבש עשה מה שעשה, (דהיינו שברא העולם). מלמד שהתעטף הקב"ה באור וברא את השמים... (בא קנג)

תו מעצי הלבנון, אלו הם ששה ימי בראשית, שכל יום ויום מסדר באפריון הנה סדר הראוי לו, (כלומר שכל מדה ומדה מחג"ת נה"י דז"א, שנשלמו על ידי בינה מאציל חלק אחד בבנין המלכות שנקראת אפריון. סדר הראשון נמשך מצד ימין (של ז"א), ונכנס באפריון הזה על ידי יסוד אחד, ועושה בה שמוש, לאחר כך מוציא האפריון צורה אחת הראויה לאור הזה, (שהוא מדת החסד של האפריון). וזהו סוד שכתוב יהי אור ויהי אור, שלא היה צריך לכתוב אלא ויהי כן, מהו ויהי אור אלא שאור הזה הוציא אור אחר הראוי לו, וזה הוא יום הראשון מאלו עצי הלבנון.

סדר השני נמשך מצד שמאל (דבינה) הבדלת המים בהמשכת אש חזק, ונלקח מצד שמאל (דז"א), ונכנס באפריון הזה ועושה בו שמוש, ומבדיל בין המים שמצד ימין ובין אלו המים שמצד שמאל...

סדר השלישי נמשך מצד האמצעי ומצד ימין, יום אחד שלישי, (דהיינו מדת התפארת דז"א, שהוא קו האמצעי) העושה שלום בעולם (בין ב' הקוין ימין ושמאל), שמשם נמשכים פירות לכל, וזה עושה שמוש באפריון הזה ומוציא מין למינו... (ונבנה מדת התפארת של האפריון), וזה הוא יום השלישי הנכלל מב' הצדדים, (ימין ושמאל), מאלו עצי הלבנון.

סדר הרביעי, נמשך והאיר אור השמש לאפריון הזה תוך החושך שלו, ונכנס בו להאיר ואינו עושה בו שמוש, (כלומר שבונה רק האחורים של האפריון, את החשך שלו), עד יום החמישי, (שאז נתתקן בחינת הפנים שלה ושורשה שמחזה ולמטה, ואז) הוציא האפריון את השמוש של ההארה שנכנס בה ביום הרביעי, והאפריון מוציא כעין אור ההוא ממש, (ובזה נבנה מדת הנצח של האפריון)...

סדר חמישי, נמשך המשכה אחת של השרצת המים, ועשה שמוש להוציא אור ההוא מסדר של יום רביעי, ועשה באפריון ההוא שמוש (של יום חמישי), והוציא מינים למינו כמוהו ממש. ויום הזה שמש שמוש ההוא יותר מבכל שאר הימים, (כי הוא תקן את מדת ההוד שבאפריון בדינים הממותקים של הבינה), והכל תלוי עד יום הששי, שאז הוציא האפריון כל מה שהיה גנוז בו...

סדר השישי, זה הוא יום שהתקין את כל האפריון הזה, ואין לו תקון ואין לו תוקף (לאפריון) חוץ על ידי יום ההוא, (שהוא יסוד דז"א, כי אין האפריון מקבל דבר מעליונים אלא על ידי יסוד דז"א), כשבא יום ההוא התתקן האפריון, בכמה רוחות, בכמה נשמות, בכמה עלמות יפות מראה, (שהם ז' היכלות המשמשות את המלכות)... אף הוא (היסוד) נתתקן ביופי של כל הימים שהיו לפניו, (כי היסוד כולל כל ה' הימים חג"ת נ"ה), והתקין אותם בהשתוקקות אחת, ברצון, בשמחה, בתקון שלמעלה ולמטה.

אז נתקדש אפריון הזה בקדושות עליונות, ונתעטר בעטרותיו, עד שעלה בעליה עטרת המנוחה, ונקרא שם עליון, שם קדוש, שהוא שבת... ואז כתוב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. (תרומה כו)

...תא חזי, כשברא הקב"ה את העולם התחיל לברוא מצד הכסף שהוא ימין, משום שכסף הוא למעלה (מזהב, שכסף הוא חסד וימין, וזהב הוא גבורה ובחינת שמאל), ובמעשה המשכן שהוא כעין (המלכות) התחיל מצד שמאל... (שם ס)

כך הקב"ה רצה לברוא העולם הסתכל באומן, (שהוא התורה), ואף על פי שהאומן עשה ההיכל אינו עולה אלא בשם המלך, שאומרים אלו היכלות עשה המלך. ודאי המלך בנה ההיכל... וכשרצה הקב"ה לברא העולם היה מסתכל בתורה בכל מלה ומלה ועשה כנגדה אומנות בעולם, משום שכל הדברים והמעשים של העולמות כולם הם בתורה, ועל כן הקב"ה הסתכל בה וברא העולם.

ולא שהתורה בראה את העולם, אלא הקב"ה בהסתכלותו בתורה ברא העולם, נמצא שהקב"ה הוא אומן, והתורה כנגדו ואצלו היא אומן... (שם תרלז, ועיין שם עוד)

רבי חייא פתח ואמר, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, מקרא זה העמידוהו, כשברא הקב"ה את העולם נתעטף באור ההוא הראשון (שבמעשה בראשית) וברא בו השמים.

ותא חזי, אור וחושך לא היו יחד, כי אור הוא מצד (קו) ימין, וחשך הוא מצד (קו) שמאל. מה עשה הקב"ה (שהוא בינה), שיתף אותם ביחד וברא מהם שמים, (שה"ס ז"א, כי ז"א ה"ס קו האמצעי הכולל ומכריע ב' הקוין ימין ושמאל שהם אש ומים), מהו שמים, (הוא אותיות) אש ומים, ששיתף אותם יחד ועשה שלום ביניהם... (שם תשא, ועיין שם עוד)

ולא זה בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית בכולם התנה עמהם, ביום הראשון ברא את השמים, התנה עמהם שיעלו את אליהו השמימה בסערה, וכן היה... ביום ההוא ברא האור, והתנה עמו שיחשיך השמש במצרים ג' ימים... (ויקהל עה, וראה שם עוד)

כתוב כאן אלה פקודי המשכן, וכתוב שם אלה תולדות השמים והארץ, (מלמד שמעשיהם שוים זה לזה), כי כל אלו תולדות שעשו והוציאו שמים וארץ, כולם נעשו ויצאו בכח אור הגנוז, וכן פקודי המשכן יצאו בכח הזה (של אור הגנוז)... (פקודי ח)

אלה פקודי המשכן, ר' שמעון פתח, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, מקרא זה העמידוהו ונתבאר בכמה אופנים, אבל כשברא הקב"ה העולם ברא אותו כעין של מעלה, שיהיה עולם הזה בצורת עולם העליון, (שהוא מלכות), וכל אלו הגוונים של מעלה התקין אותם למטה כדי לדבק ולקשר עולם בעולם...

וכשרצה הקב"ה לברא העולם הסתכל בתורה וברא אותו, והסתכל בשם הקדוש (הוי"ה) שהוא כלל התורה, וקיים העולם. בג' צדדים נברא העולם, והם חכמה ותבונה ודעת... ובשלשה אלה נבנה המשכן... (שם יב)

כעין זה ויכלו השמים והארץ, (שפירושו שהם נשלמו מאליהם). ואם תאמר (הרי כתוב) ויכל אלקים ביום השביעי, (הרי שהאלקים כלה והשלימם ולא מאליהם), ודאי כך הוא שכל העולם אף על פי שכל המלאכות נשלמו כל אחת ואחת עם כל זה העולם כולו לא היה שלם בקיומו עד שבא יום השביעי,כי כשבא יום השביעי אז נשלמו כל המלאכות, והשלים בו הקב"ה את העולם... (שם מה)

תא חזי, בארבעים ושתים אותיות נחקק העולם, (שהוא המלכות), ונתקיים. (כיסוי האורות והעלמתם מכונה חקיקה, וגילוי האורות מכונה קיום, דהיינו המוחין המקיימים המדרגה). וכלן הן עטרה של השם הקדוש... (שם רסד, ועיין שם עוד)

פתח ר' אבא ואמר, ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו', אשרי חלקם של ישראל מכל העמים עכו"ם, כי כשהקב"ה ברא העולם, לא ברא אותו אלא בשביל ישראל, כדי שיקבלו התורה על הר סיני, ויטהרו לגמרי, וימצאו צדיקים לפניו. (ויקרא צב)

פתח ר' חייא ואמר, מה שהיה כבר הוא ואשר להיות וגו', מה שהיה כבר הוא, היינו שלמדנו מטרם שברא הקב"ה עולם הזה, היה בורא עולמות ומחריבם, (שה"ס שבירת הכלים), עד שעלה ברצון של הקב"ה לברוא עולם הזה, ונועץ עם התורה, (שה"ס קו האמצעי), אז נתתקן בתקוניו ונתעטר בעטרותיו, וברא עולם הזה... (אחרי צד)

...אלא אמר ר' יצחק, בשעה שהקב"ה ברא את העולם ורצה לגלות עמוקות מתוך הנסתרות, ואור מתוך החשך, היו אז כלולים זה בזה, ומשום זה מתוך החשך יצא אור, ומתוך הנסתר יצא ונתגלה העמוק, וזה יצא מזה. ומתוך טוב יצא רע, ומן הרחמים יצא דין, והכל נכלל זה בזה, היצר הטוב ויצר הרע, הימין והשמאל, ישראל ושאר העמים, לבן ושחור, והכל היה תלוי אחד בחבירו... (קדושים ז, ועיין שם עוד)

תא חזי, כשברא הקב"ה את העולם, התקין כל דבר ודבר כל אחד ואחד בהצד שלו, (או בימין או בשמאל), ופקד עליהם כחות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטן בארץ שאין עליו כח עליון למעלה (בעולמות העליונים), וכל מה שעושים בכל אחד ואחד וכל מה שכל אחד ואחד עושה הכל הוא בהתגברות כל כח העליון הממונה עליו למעלה... (קדושים קח)

תא חזי, לששת ימי בראשית, לכל אחד יש לו פרצוף של אותה המדרגה המנהיגה אותו, ולא תמצא יום שאין בו טוב, (דהיינו שנאמר בהם וירא אלקים כי טוב), ואף על פי שביום שני לא נאמר בו כי טוב, תמצא אותו ביום השלישי, שמשום זה נאמר בו שתי פעמים טוב.

וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא כל אדם יוכל לכנוס לטוב ההוא שבו, דהיינו שיש חשך המכסה את האור, כמו שתמצא ביום הראשון אור, ותמצא בו חשך, (וכן) בכל יום תמצא שמירה, ואלו הם שמירה כמו קוצים (השומרים) הכרם (שלא יכנוס זר אליו)... (נשא רע"מ מג)

דבר אחר בעושיו (היינו הקב"ה ואביו ואמו), משום שהאדם נעשה בשותפות של גבר ואשתו והקב"ה, ועל סוד זה כתוב נעשה אדם, דהיינו בשותפות עם אביו ואמו. כי למדנו ג' אומנים עשה הקב"ה להוציא מהם העולם, ואלו הם, השמים, הארץ והמים, וכל אחד מהם שימש יום אחד, (ואחר כך) חזרו (שוב לשמש כל אחד יום אחד) כמקודם.

יום הראשון השמים הוציא אומנותו, שכתוב, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. יום השני השמים הוציאו אומנותם לעשות, שכתוב ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים וגו', שמחצית המים עלו למעלה ומחצית המים נשארו למטה, ולולא נתחלקו המים לא היה נמצא העולם. יום השלישי הארץ עשתה והוציאה כמו שנצטותה, שכתוב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב וגו', וכתוב ותוצא הארץ...

כיון שג' אומנים אלו השלימו מעשיהם, אמר להם הקב"ה אומנות אחת יש לי לעשות והוא אדם, התחברו יחד, ואני עמכם, נעשה אדם, הגוף שלכם, ואני אהיה שותף עמכם לתת הנשמה ונעשה אדם... (פנחס קכא)

השושנה היא עדות למעשה בראשית העומד בכל אלו סימנים, (דהיינו י"ג מדות הרחמים וה' ספירות חג"ת נ"ה), שכתוב בראשית ברא אלקים זהו השושנה, (שהיא בינה, והיא מלכות, כי מראה למעלה ומראה למטה כנ"ל), י"ג עלים הם י"ג תיבות, (שמן בראשית ברא אלקים עד ורוח אלקים), והם את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח, הנה הם י"ג עלים של השושנה, (הרומזים על י"ג מדות), וחמש (עלים) החזקים המסבבים אלו (הי"ג) הם, מרחפת על פני המים ויאמר (דהיינו מן אלקים של ורוח אלקים עד אלקים של ויאמר אלקים), שהם חמש אחרים (הרומזים על ה' ספירות חג"ת נ"ה כנ"ל), ואחר כך יהי אור, הנה זה עיקר ושורש השושנה שכל (המדרגות כלולות ואחוזות בה). (פנחס שצו)

ר' חייא היה יושב לפני ר' שמעון, אמר לו אור הזה יצא ביום הראשון, וביום השני יצא החשך, (דהיינו קו השמאל, שמטרם שנכלל בימין הוא חשך, וכן נעשתה בו) התחלקות המים, והיתה בו מחלוקת, למה לא נשלם (כל זה) ביום הראשון (אלא ביום השלישי, הרי יום הראשון), שהוא ימין כולל את השמאל, (כלומר, כיון שאור הימין יצא קודם השמאל, נמצא שאור הימין הוא שורש ואור השמאל הוא ענף, וכל שורש כולל בתוכו הענפים שלו ומתקן אותם, ואם כן היה לו ליום א' שהוא ימין לתקן את אור השמאל שביום ב'). אמר לו (ר' שמעון), הלא על זה היתה המחלוקת, (כלומר, שיום הב' שהוא שמאל לא נכנע ליום ראשון, כענף לשורש, אלא היה חולק עליו ורצה לבטלו, עד) שיום השלישי, (שהוא קו האמצעי) היה צריך להכניס (את עצמו) ביניהם להכריע (המחלוקת) ולהרבות בהם השלום. (זהר חדש בראשית יג)

א"ר שמעון מה שכתוב, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, אלא א"ר שמעון, כשעלה במחשבתו לברא העולמות, באותה שעה נבראו העליונים והתחתונים וכל מה שבהם, שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, אל תקרא אליהם אלא אלקים, מלמד שבה' בראם, (שהיא המלכות הנקראת אלקים, ועל ידיה יעמדו יחדיו), והיינו שכתוב מי כמכה באלים ה', שפירושו מי כמכה באלים שיוכלו לברוא שמים וארץ, אלא שהכל נברא על ידי אלקים ולא על ידי אלים, שהמלה אלים חסרה ה' מהשם אלקים, שזה סוד בה' בראם, כי ה' זו) היא כמו אוצר המלא מכל צרכי הבית, כי אז יודעים שיש שם הכל, כל מה שצריכים.

א"ר יהודה בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו, בספר וספר וספור, כנגדם, בחכמה בתבונה ובדעת, (כי ספר ה"ס חכמה, וספר, הוא סוד תבונה, ודעת ה"ס הספור מסופר וספר... רבי נחוניא אמר בחכמה בלבד נבראו כל העולמות כולם, זה שאמר בראשית ברא אלקים, וראשית היא חכמה, וזה הוא כמי שאומר בה' בראם, (שהיא המלכות), כי שלשתם (חב"ד) נכללים בה. (שם רמג)

ר' יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים והארץ תחלה, והלא כסא הכבוד, והמלאכים נבראו תחלה, אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש. רבי אומר כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואין ראוי לגלות לו סתרי תורה... ואדם שאינו בענין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר. (שם שיח)

א"ל חייא בני, למה לא נזכר שם המיוחד (הוי"ה) במעשה בראשית, אמר להם אינו נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים ועל דבר הנאבד, כדי שלא יאמרו כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך חס ושלום שמו... לאחר כך הזכיר שמו על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים... דבר העומד לעולם שהם ארץ ושמים... (שם שעד)

א"ר יהודה רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו נתהוו השמים, שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים. א"ר יהודה ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית לא עשה אלא דבר א' מהכל, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, כגון השמים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכלם, וארץ עשה אחד. (שם שצה)

אמר (ר' אבא) כך פסקו בעלי המשנה, שכל מה שעשה הקב"ה עשה אותו בצוויו על ידי אמצעי, אמר לארץ עשי כך, ועשתה כמו שנצטוית ולא שינתה ממנו, אמר למים עשו כך, ועשו המים פעולתם שנצטוו ולא שינו ממנו, וכן לרקיע כך באופן הזה. וכשאחד מהם עשה איזה מעשה כמו שנצטוה, היה רואה אותו הקב"ה שעשה באותו האופן שצוה אותו, והיה משבחו באותה הפעולה... (שם תקכד)

א"ר יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כולם תולדותם, ולא חסר מהם כלום, משמע דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ, ואימתי נעשו תולדות אלו, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, דייקא בו ביום נעשה כל צרכי העולם, ולאחר כן גילה אותם בכל יום ויום, ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה... (שם תקנח)

ועוד אמר ר' בוטא מצאנו שהקב"ה ברא את אור הראשון, ומאור הזה ברא שאר המשמשים שלו, ואם האור הראשון שנברא בתחילה לא נתיעץ עמו, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו, כל שכן וכל שכן (שלא היה צריך להתיעץ כשבא לברוא את האדם אשר) אדם להבל דמה. (שם תרסא)

תא חזי, שבעה ימים עליונים, (שהם חג"ת נהי"מ) ברא הקב"ה בעולם, ועליהם שתל ובנה עולמות, זה שאמר כי ששת ימים עשה ה', ולא כתוב בששת (ימים עשה ה', להורות שהכונה היא על הימים העליונים)... (תולדות ב, ועיין שם עוד)

...כך (ברא הקב"ה את הארץ), לקח הקב"ה שלג מתחת כסא כבודו, (שה"ס דינין דשמאל), ושלג ההוא היה מתחמם בכמה אופנים, והטילו לתוך המים של האשה, (שהיא המלכות) מכאן שאין האשה מתעברת עד שתטיל מים נקבות), ובאלו המים מטיל הזכר (שהוא ז"א) את השלג, זה הוא הזרע המחובר יחד, יותר מאותו (הזרע) של האשה שהוא כעין שלג כלפי מים (שמתחברים יחד)...

לאחר שהטיל הקב"ה (את השלג) לתוך המים ברר אותו וניפץ אותו ועבד מתחילה את הטבור שהוא נקודה אחת מתוך מה שנתברר מן השלג, והטבור הוא הוא נקודת ציון.

ומשם נתפשטו ד' חוטים לד' רוחות העולם מזרח מערב צפון ודרום, (שה"ס ת"ת ומלכות וגבורה וחסד). מהחוט הזה שנמשך מצד מזרח (שהוא ת"ת) נעשה ממנו גוף, התחיל במזרח וכלה במערב, (שהוא מלכות), הגוף הוא ארץ ישראל, והוא נרשם באותיות אדנ"י, דהיינו אדון ורבון כל העולם... (שם שיר השירים כט, ועיין שם עוד)

תנינן, כשהקב"ה רצה לברוא העולם, היה מחריט העולם לפניו, ולא היה עומד, עד שברא התשובה, כיון שברא התשובה ברא את העולם, והעמידו על עמדו, על עמוד א', מאי ניהו, הוא צדיק יסוד עולם.

כיון שברא את התשובה, התנוצץ אור ממנה, והאור ההוא הבהיק והאיר מסוף העולם ועד סופו, ובו נברא העולם, ראהו הקב"ה ונסתכל ברשעים העתידים לבא בעולם הזה, וגנזו לעולם הבא לצדיקים... (שם רות תסט)

מכילתא:

מדת בשר ודם כשהוא בונה בונה התחתון ואחר כך העליון, אבל הקב"ה בונה העליון ואחר כך בונה התחתון, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואחר כך את הארץ. מדת בשר ודם כשהוא מקרה במקרה בעצים ועפר ובמים, והקב"ה מקרה עולמו במים, שנאמר המקרה במים עליותיו וגו'. (בשלח-שירה פרשה ח)

...והעולם מתחלתו לא נבנה אלא בחסד, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה... (שם פרשה ט)

כי חנון אני, שברחמים בראתי את עולמי. (משפטים יט)

תלמוד בבלי:

אמר לה הקב"ה, בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני. (ברכות לב ב)

אמר רבא בברא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי בבורא, בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא, ובית הלל סברי בורא נמי דברא משמע... אלא א"ר יוסף בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי במאור ומאורי... (שם נב ב)

אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו. (שם נה א)

ואמר רבא לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי. (שם סא ב)

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה, יתוש לנחש, ונחש לחפפית, וסממית לעקרב... (שבת עז ב)

דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ביום הששי, ה"א יתרה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקיימין התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. (שם פח א)

אמר רב יהודה לא איברי ליליא אלא לשינתא, א"ר שמעון בן לקיש לא איברי סיהרא אלא לגירסא... א"ר חנין לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר תנו שכר לאובד וגו'. (עירובין סה א)

מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו... והא תניא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, אלו הן באר והמן וקשת כתב ומכתב והלוחות וקברו של משה ומערה שעמד בו משה ואליהו, פתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים, רבי נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד, ר' יאשיה אומר משום אביו אף האיל והשמיר, רבי יהודה אומר אף הצבת... לא קשיא הא באור דידן והא באור גיהנם, אור דידן במוצאי שבת...

והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש, ושמו של משיח... אמרי חללה הוא דנברא קודם שנברא העולם, ואור דידיה בערב שבת...

דתניא ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד...

תנו רבנן עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן באר ומן וקשת הכתב והמכתב והלוחות... ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, ויש אומרים אף המזיקין, ויש אומרים אף בגדו של אדם הראשון. (פסחים נד א)

תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם... ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם... תניא ר"א אומר מנין שבתשרי נברא העולם, שנאמר ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי, ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו... ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם, שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי, איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן...

דא"ר יהושע בן לוי כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו, שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם. (ראש השנה י ב)

רב ושמואל, חד אמר נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים. (שם כא ב)

אמר ר' אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב. (יומא לח ב)

ושתיה היתה נקראת, תנא שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם, דתניא רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא, שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, רבי יהשע אומר עולם מן הצדדין נברא, שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו. רבי יצחק (נפחא) אמר אבן ירה הקב"ה בים ממנו נשתת העולם, שנאמר על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה. וחכמים אומרים מציון נברא, שנאמר מזמור לאסף א-ל אלקים ה' ואומר מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יפיו של עולם... תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, תולדות שמים משמים נבראו, תולדות הארץ מארץ נבראו. וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף א-ל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו, ואומר מציון מכלל יופי אלקים הופיע, ממנו מוכלל יופיו של עולם... (יומא נד ב)

אמר רב חנא בר אחא אמרי בי רב ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר הרע. גלות, דכתיב ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו'... (סוכה נב ב)

תנו רבנן ארץ ישראל נבראה תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות... (תענית י א)

...יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, תלמוד לומר לימים ראשונים אשר היו לפניך, יכול לא ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. (חגיגה יא ב)

ואמר רב יהודה אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה... אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, דכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה.

ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אני א-ל ש-די, אני הוא שאמרתי לעולם די. אמר ר"ל בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ויבשו, שנאמר גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב.

תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, אמרו להם בית שמאי לבית הלל, לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא, שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו... אמר ר"ל כשנבראו ברא שמים ואחר כך ברא הארץ, וכשנטה נטה הארץ ואחר כך נטה שמים. (חגיגה יב א)

א"ל מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלקים, אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, אמר לו ר"ע רבך לא אמר כך, אלא ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם. (שם טו א)

דבר אחר גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. (נדרים לא ב)

תנו רבנן חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן, שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו אסא ברגליו... (סוטה י א)

...ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין... אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקים מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. מי פלג לשטף תעלה, הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה ויפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות... ודרך לחזיז קולות, הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלי שתי קולות יוצאות שביל אחד מחריבין את כל העולם, בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. (בבא בתרא טז א)

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם... (שם עד ב)

אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו'. רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את, הדר לעפריך. רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. (סנהדרין סה ב)

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא, אמר ר' אליעזר מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה. רב פפא אמר האלקים, אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי... (שם סז ב)

דרש רבא מאי דכתיב ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה, אמר משה לפני הקב"ה אם בריאה גיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה'. למאי, אילימא למבריה ממש, והא אין כל חדש תחת השמש, אלא לקרובי פיתחא. (שם קי א)

בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. (אבות ה א)

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. (שם ו יא)

כדדרש ר' יהודה בר ר' אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"י ואחד ביו"ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם, הוי אומר העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד. ומפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרא, שכל הרוצה לצאת יצא, ומאי טעמא תליא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. (מנחות כט ב)

...אמר להן אור נברא תחלה או חשך, אמרו לו מילתא דא אין לה פתר. ונימרו ליה חשך נברא תחלה דכתיב והארץ היתה תהו ובהו וחשך והדר ויאמר אלקים יהי אור, סברי דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור... (תמיד לב א)

תלמוד ירושלמי:

רב אמר לחים היו השמים ביום הראשון, ובשני קרשו, רב אמר יהי רקיע יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע... (ברכות ה א)

אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים בעולמו, אמר לו לצורך נבראו, בשעה שהבריות חוטאין הוא מביט בהן ואומר אלו שאין בהן צורך הרי אני מקיימן, אלו שיש בהן צורך לא כל שכן. אמר ליה עוד הן יש בהן צורך, זבוב לצירעה, פשפש לעלוקתה, נחש לחפפית, שבלול לחזיות סממית לעקרב. (שם סד א)

תנו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מרובע מששת ימי בראשית, התיב רבי ברכיה והתנינן גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע... דירבענה היא... אית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות, ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות. (מעשרות כה ב)

דרש רבי יהודה בן פזי בתחילה היה העולם מים במים, מה טעמא ורוח אלקים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג, משליך קרחו כפיתים חזר ועשאו ארץ, כי לשלג יאמר הוי ארץ, והארץ עומדת על מים... (חגיגה ח ב)

...דר' בא ר' יונה בשם ר' לוי בבי"ת נברא העולם מה בי"ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן, מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא אומרין לבי"ת מי בראך, והוא מראה להן בנקודה ואומר זה שלמעלן, ומה שמו, והוא מראה להן בנקודה שלאחריו ואומר ה' שמו אדון שמו. דבר אחר ולמה בבי"ת, בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה...

ר' אבהו בשם ר' יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא, אחד בה"א ואחד ביו"ד, מה טעמא כי בי-ה ה' צור עולמים, ואין אנו יודעין אי זה נברא בה"א ואיזה זה מהם נברא ביו"ד אלא מן מה דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה"א בראם, הוי העולם הזה נברא בה"א... (שם י א)

...ר' יוחנן בשם חכמים אם לבירייה שמים קדמו, ואם לשכלול הארץ קדמה, אם לבירייה שמים קדמו בראשית ברא אלקים וגו' אם לשכלול הארץ קדמה, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים... א"ר ר"ש בן יוחי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וככיסויה, מה טעמא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים... (שם שם ב)

ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה... וכל שנברא ביום הששי טמא. (כלים יז יד)

מדרש רבה:

דבר אחר אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה... (בראשית א ב)

אמר ר' יצחק בין על דעתיה דר' חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה מדד באמצע... אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא לבדו ברא את העולם... (שם שם ד)

א"ר בניה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. רבי ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר (דברים ל"ג) וירא ראשית לו, רבי הונא בשם רבי מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר ט"ו) ראשית עריסותיכם... (שם שם ו)

...כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תוהו ובהו אינו פוגם, אתמהא, ר' הונא בשם בר קפרא אמר אילולא שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו, בראשית ברא אלקים מנין, הן, והארץ היתה תהו ובהו. (שם שם ז)

רבי יהושע בן לוי בשם רבי לוי אמר זה שהוא בונה צריך ששה דברים, מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל, ואם תאמר עשיר הוא ואינו צריך לקנים הרי הוא צריך לקנה המדה... כך התורה קדמה אותן שש קדימות, קדם, ומאז, ומעולם, ומראש, ומקדמי תרין. (שם שם יא)

פילוסופוס אחד שאל את רבן גמליאל אמר ליה צייר גדול הוא אלקיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו, תהו ובהו, וחשך ורוח, ומים ותהומות, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא, כולהון כתיב בהן בריאה, תהו ובהו, שנאמר (ישעיה מ"ה) עשה שלום ובורא רע... (שם שם יב)

רבי יונה בשם רבי לוי אמר למה נברא העולם בב', אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור אלא מיום שנברא העולם ולהבא... (שם א יג)

למה נברא העולם בב', להודיעך שהן שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר למה בב' שהוא לשון ברכה... דבר אחר למה לא באל"ף, שלא ליתן פתחון פה למינין, לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד... (שם שם יד)

רבנן אמרין בשר ודם בונה בנין, בשעה שהבנין עולה בידו הוא מרחיב ועולה ואם לאו מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא את השמים שמים שעלו במחשבה, ואת הארץ ארץ שעלתה במחשבה... (שם שם יח)

ר' אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו', והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באי זה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון שכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ.

א"ר חייא רבה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, בראשית ברא אלקים הרי בנוי, היך מד"א (ישעיה נ"א) לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו', והארץ היתה תהו ובהו הרי חרב, היך מד"א (ירמיה ד') ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, ויאמר אלקים יהי אור הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא... (שם ב ז)

ר' יהודה אומר האורה נבראת תחלה, משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה אותו מקום אפל, מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע היך הוא קובע תימליוסים. ור' נחמיה אמר העולם נברא תחלה, משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין. (שם ג א)

ר' ברכיה בשם ר' יהודה ב"ר סימון פתח, (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וגו', לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו, אף הכא והיה אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור, כבר היה. (שם ג ב)

אמר ר' אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דין הניין לי יתהון לא הניין לי. (שם ג ט)

א"ר תנחום בר ירמיה שבו נבראו ארבעה דברים, הרים, שמים וארץ ואורה. (שם ג יא)

ויאמר אלקים ישרצו המים, כתיב (תהלים פ"ו) אין כמוך באלקים וגו', בנוהג שבעולם מלך בשר ודם צר צורה ביבשה, אבל הקב"ה צר צורה במים שנאמר ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה. (שם ז א)

דבר אחר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ר' תנחומא פתח (קהלת ג') את הכל עשה יפה בעתו, א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם, לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן... (שם ט ב)

כיצד ברא הקב"ה את עולמו, א"ר יוחנן נטל הקב"ה שתי פקיעות אחת של אש ואחת של שלג ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם. ר' חנינא אמר ד' לד' רוחות השמים. ר' חמא בר חנינא אמר שש, ד' לד' רוחות ואחת מלמעלה ואחת מלמטן. אדריינוס שחיק עצמות שאליה לרבי יהושע בר חנניא, א"ל כיצד ברא הקב"ה את עולמו... הכניסו לבית קטן, א"ל פשוט ידך למזרח ולמערב לצפון ולדרום, א"ל כך היה מעשה לפני הקב"ה. (שם י ג)

מלאכתו, לא כן א"ר ברכיה בשם ר' סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אומר מכל מלאכתו, אתמהא, אלא להפרע מן הרשעים שהן מאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שהם מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת, שלוה והשקט. (שם י יב)

ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר שלשה בריות היה הקב"ה בורא בכל יום ויום, בא' ברא שמים וארץ ואורה, בב' רקיע וגיהנם ומלאכים, בג' אילנות ודשאין וגן עדן, בד' חמה ולבנה ומזלות, בה' עופות ודגים ולויתן, בו' אדם וחטה ורמשים. א"ר פנחס בו' ברא ששה, אדם וחטה ורמש, ובהמה וחיה ומריאים. א"ר בנייה אשר ברא אלקים ועשה אין כתיב כאן, אלא אשר ברא אלקים לעשות, כל מה שהיה הקב"ה עתיד לבראות בז' הקדים וברא אותו בו'. (שם יא י)

ר' פנחס בשם רבי לוי אמר בהבראם, בה"א בראם, (ישעיה ס"ו) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'... א"ר יהודה בשם רבי סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה. רבי יודן אמר בזכות התורה, שנאמר (ויקרא כ"ו) אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. ר' יהושע בר נחמיה אומר בזכות השבטים... (שם יב ב)

רבי יהודה אומר ויכולו השמים והארץ בזמן וכל צבאם בזמנן, א"ל ר' נחמיה והלא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מלמד שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות, אמר לו והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני, יום שלישי, אמר לו רבי נחמיה כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו... (שם יב ג)

דרש ר' נחמיה איש כפר סיחין, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ג' דברים הללו הן הן עיקר ברייתו של עולם, ושהו ג' ימים והוציאו שלשה תולדות, הארץ בראשון כבית הלל, ושהתה ג' ימים ראשון ושני ושלישי, והוציאה ג' תולדות אילנות ודשאים וגן עדן, רקיע בשני, ושהה ג' ימים שני שלישי ורביעי והוציא ג' תולדות, חמה ולבנה ומזלות... (שם יב ד, וראה שם עוד)

ר' עזריה בשם רבי אמר כלפי מעלה הדבר אמור, כל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בשני ברא מן העליונים, שנאמר ויאמר אלקים יהי רקיע, בשלישי ברא מן התחתונים, ויאמר אלקים תדשא הארץ... בששי בא לבראות את האדם, אמר אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו העליונים רבים על התחתונים בריה אחת, ואין שלום בעולם, ואם אני בורא אותו מן התחתונים עכשיו התחתונים רבים על העליונים בריה אחת ואין שלום בעולם, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום... (שם יב ז)

בהבראם, ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר בה"א בראם, ומה ה"א זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו... וממה דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן בהבראם, בה"א בראם, הוי העולם הזה נברא בה"א, ומה ה"א זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלמטה, רמז שכל המתים יורדים לשאול, והעוקץ שלו מלמעלה, רמז שעתידים לעלות, והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה. והעולם הבא נברא ביו"ד, מה יו"ד זה קומתו כפופה, כך הן הרשעים קומתן כפופה, ופניהם מקדירות לעתיד לבא... (שם יב ט)

ר' אליעזר אומר כל מה שיש בשמים ברייתו מן השמים. כל מה שיש בארץ ברייתו מן הארץ, ומייתי ליה מן הכא, (תהלים קמ"ח) הללו את ה' מן השמים וגו' הללו את ה' מן הארץ וגו'. ר' יהושע אומר כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים, ומייתי לה מהכא, (איוב ל"ז) כי לשלג יאמר הוא ארץ, מה שלג אף על פי שהוייתו בארץ אין ברייתו אלא בשמים כך כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים. ר' הונא בשם ר' יוסף אמר כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתן אלא מן הארץ, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ"ז) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' מה הגשם אף על פי שירידתו מן השמים אין ברייתו אלא מן הארץ, כך כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן הארץ... (שם יב יא, וראה שם עוד)

ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר רשב"י תמיה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ, אלא מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה. (שם יב יד)

ה' אלקים, למלך שהיו לו כוסות רקים, אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעים, צונן הם מקריסין, מה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהן ועמדו, כך אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין, במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמדו. (שם יב טו)

ר' פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון כשם שניתנה תורה בלשון הקדש כך העולם נברא בלשון הקדש, שמעת מימיך אומרים גיני אנתרופי אנתרופיא, גברא גברתא, אלא איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (שם לא ח)

...א"ל עוד אינה שמחה שלימה, שכל מה שנברא ביום ראשון עתידין לבלות, שנאמר (ישעיה נ"א) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה. אתיבון ליה והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום ב' יום ג' יום ד', א"ל עוד אינה שמחה שלימה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה, כגון החרדל צריך לימתק, החטים צריכים להטחן, התורמסין צריכין לימתק... (שם מב ד)

הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים עמד דוד ופרשם, אנו מוצאים במעשה בראשית משברא שמים וארץ ברא האור, שנאמר בראשית ברא אלקים ואחר כך ויאמר אלקים יהי אור, ודוד פירשו, מאחר שברא אור ברא שמים, שנאמר (תהלים ק"ד) עוטה אור כשלמה, והדר נוטה שמים כיריעה. ג' בריות קדמו את העולם, המים והרוח והאש, המים הרו וילדו אפלה, האש הרה וילדה אור, הרוח הרה וילדה חכמה, ובשש בריות אלו העולם מתנהג, ברוח בחכמה ובאש ובאור ובחשך ובמים... (שמות טו כב)

הדא הוא דכתיב כל פועל ה' למענהו (משלי ט"ז), אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהן רצונו, ביום הראשון ברא שמים וארץ אף הם לכבודו בראם, שנאמר (ישעיה ס"ו) כה אמר ה' השמים כסאי... מה נברא ביום השני רקיע, לכבודו בראו, שיעמדו שם המלאכים ויהיו מקלסין אותו, שנאמר (תהלים ק"נ) הללוהו ברקיע עוזו... (שם יז א, וראה שם עוד)

א"ר אבהו בכל מקום שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב אלה פוסל את הראשונים, כיצד (בראשית ב') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ומה פסל, שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם ולא היו ערבים אליו והיה מחזירן לתוהו ובוהו, כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו, אמר אלו תולדות.... (שם ל ב)

דבר אחר ואלה המשפטים, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ט) מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה שברא את עולמו בדין, שנאמר בראשית ברא אלקים, ברא ה' לא נאמר אלא אלקים, ויאמר ה' יהי רקיע אינו אומר אלא אלקים וכן כולהון... (שם ל י)

מדרש תנחומא:

בראשית ברא אלקים, זה שאמר הכתוב (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ, וכשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (שם ח')... והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר (משלי ח') ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן, ובה נטה שמים ויסד ארץ, שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם, שנאמר בחקו חוג על פני תהום, ובה ברא חמה ולבנה... הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה... (בראשית א, וראה עוד ערך תורה)

ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך, כך שנו רבותינו ז"ל הבונה בית חדש מברך שהחיינו, כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו... כשברא הקב"ה עולמו מה כתיב שם, ויברך אלקים את יום השביעי, וכן כשברא את החיות ואת העופות ויברך אותם אלקים... (שם ד)

...ואומר (ישעיה כ"ו) כי בי-ה ה' צור עולמים, מה תלמוד לומר צור עולמים, ללמדך שאין כל העולמות חשובין לפניו ככלום, שהרי בחצי השם נבראו, והיו הולכין ומתמתחין עד סוף כל העולמים אלא שאמר להם די, שנאמר (בראשית י"ז) אני א-ל ש-די, מהו ש-די, שאמרתי לעולם די... בא דוד ופירש המקרה במים עליותיו וגו', לא בנחשת ולא בברזל אלא בקורות ובגזוזטראות של מים, ואחר כך בנה את העליונים לא באבן ולא גזיז אלא כרסיו של מים על עליותיו, שנאמר המקרה במים עליותיו... וברא אש של גיהנם ביום השני, שאין כתיב בו וירא אלקים כי טוב, אבל חללו של גיהנם שני אלפים שנה קודם, שכך כתוב (ישעיה ל') כי ערוך מאתמול תפתה... ומנין שביום שני נבראת גיהנם, דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה, מן היום שיכול לומר אתמול ולא שלשום... (חיי שרה ג)

ויעש בצלאל את הארון עצי שטים, זה שאמר הכתוב פתח דברך יאיר מבין פתיים (תהלים קי"ט), כשברא הקב"ה את עולמו היה העולם כולו מים במים, שנאמר (בראשית א') וחשך על פני תהום וגו'. רבי יהודה אומר החשך ברא הקב"ה תחלה ואחר כך ברא את העולם, ורבי נחמיה אומר העולם ברא הקב"ה תחלה ואחר כך את החשך. שאל רבי שמעון בן יהוצדק את רבי שמואל בר נחמן א"ל אתה בעל הגדה אמור לי היאך ברא הקב"ה את העולם, משברא עולמו ברא את האור. א"ל רבי שמואל בר נחמן כשבקש לברוא את העולם נתעטף באורה וברא את העולם, שנאמר (תהלים ק"ד) עוטה אור כשלמה ואחר כך נוטה שמים כיריעה, לפיכך פתח דברך יאיר מבין פתיים... (ויקהל ו)

...ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד כשברא הקב"ה את עולמו כילוד אשה בראו, מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין, כך התחיל הקב"ה לבראות את עולמו מאבן שתיה תחלה וממנה הושתת העולם, ולמה נקרא שמה אבן שתיה, מפני שממנה התחיל הקב"ה לבראות את עולמו, וברא בית המקדש למעלה, שנאמר (שמות ט"ו) מכון לשבתך פעלת ה'... (פקודי ג)

מדרש תנחומא הקדום:

אמר ר' אחא דבר הקב"ה לשמים שיבראו והיו נמתחין והולכין, שאלמלא שאמר להם די היו נמתחין והולכין עד שיחיו המתים. בראשית ברא אלקים את השמים, שמים הללו מהיכן נבראת מגוש של שלג, שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ (איוב ל"ז), וברכם הקב"ה והיו פרים ורבים, אמר דוד (תהלים קל"ד) יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ. (בראשית יב)

אבות דרבי נתן:

בז' דברים ברא הקב"ה את עולמו, בדיעה, בבינה, בגבורה, בגערה, בדין, בחסד וברחמים... (לז ו)

פסיקתא:

נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אנכי כנגד ויאמר אלקים יהי אור, וכתוב (ישעיה י"ט) והיה ה' לך לאור עולם, לא יהיה לך כנגד ויאמר אלקים יהי רקיע, אמר הקב"ה היה מבדיל ביני ובין ע"ז שנקראה מים מכונסים, כדכתיב (ירמיה ב') אותי עזבו מקור מים חיים וגו'... (פרשה כא י' דברות קמייתא וראה שם עוד)

אמר רבי חנינא כשבקש הקב"ה לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם... והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים אברהם יצחק ויעקב וכולהם, וחוזר ואמר בשביל רשעים איני בורא את העולם, הריני בורא את העולם, ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו, לפיכך בקש לבראות את העולם בדין, ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים, ומבקש לבראותו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים, מה עשה שיתף שניהם... (פרשה מ בחדש השביעי)

פרקי דר' אליעזר:

...מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם, השיבה לו ואמרה רבון העולמים, אם אין צבא ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך... שמע אדון העולם וערב לו, אמרה התורה בי נתיעץ הקב"ה לברא את העולם, שנאמר (משלי ח') לי עצה ותושיה...

שמונה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן, שמים וארץ, ואור וחושך, ותהו ובהו, ורוח ומים, ויש אומרים אף יום ולילה, ושמנה ביום השני, ואלו הן הבאר והמן והמטה והקשת והכתב והמכתב והכתונת והמזיקין. עשרה דברים עלו במחשבה, ירושלים ורוחות אבות וארחות צדיקים, וגיהנם ומי המבול, ולוחות השנים והשבת והמקדש והארון ואור לעולם הבא.

שמים מאיזה מקום נבראו, מאור לבושו של הקב"ה שהוא לבוש לקח ממנו ופרש כשמלה והיו מותחין והולכין עד שאמר להם די... שנאמר (תהלים ק"ד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. הארץ מאיזה מקום נבראה, משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר ארץ, שנאמר (איוב ל"ז) כי לשלג יאמר הוא ארץ... (פרק ג)

דבר אחר פנת הצפון ברא ולא גמרו, אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה יבא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי וידעו הכל שהוא אלוה, ושם הוא מדור למזיקין ולזועות לרוחות לשדים לברקים ולרעמים ומשם רעה יוצאת לעולם... (שם וראה שם עוד)

אותיות דר' עקיבא:

...שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי, ומנין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה, שנאמר הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו (תהלים צ"ו), הוד והדר לפניו בשמים, ועוז ותפארת במקדשו בארץ. (א)

הי וא, אין ה"י אלא שם המפורש שבו נברא כל העולם, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם. ומנין שאף שמים וארץ שעתידים להתחדש אין נבראים אלא בה"י, שנאמר (ישעיה ס"ו) כאשר השמים החדשים והארץ החדשה, שמים חדשים וארץ חדשה לא נאמר, אלא השמים החדשים והארץ החדשה... שכל האותיות כשהאדם מוציאן בפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ויוצא טיפת רוק מפיו, אבל ה"י אינו מרגיש בה לא בלשונו ולא בשפתיו ואינו מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה, אבל ה"י אינה מקבלת טומאה, מפני שכל שמות המפורשות אינם נכתבין אלא בה"י, ובה"י נתחתמו שמים וארץ עולם הזה ועולם הבא וימות המשיח. וכמה הן אותיות שבהן מתחתמות שמים וארץ שתים עשרה הן כנגד י"ב שעות היום, וי"ב שעות הלילה וי"ב חדשי שנה וי"ב מזלות וי"ב שבטים וי"ב ארצות... ואלו הן י"ב אותיות שנאמר (שמות ג') אהי-ה אשר אהי-ה אהי-ה שלחני אליכם... (עיין שם עוד)

שוחר טוב:

מזמור לאסף א-ל אלקים ה', למה הזכיר שמו של הקב"ה ג' פעמים, ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו, כנגד שלשה מדות שבהן נברא העולם, ואלו הן החכמה והדעת והתבונה... (מזמור נ)

...את מוצא ג' פעמים כתוב אהי-ה, אמר הקב"ה ברחמים בראתי את העולם וברחמים אני עתיד לנהגו... (מזמור עב)

דבר אחר ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד, אמר רבי ברכיה בשם רבי אליעזר ורבי יהושע, עד שלא בראת את עולמך היית גדול בעולם, ומשבראת את עולמך נתגדלת מאד. רבי שמעון בן יהוצדק שאל את רבי שמואל בר נחמן ואמר לו כיצד ברא הקב"ה את האורה. אמר לו נתעטף בטלית לבנה והבהיק בעולם באורו, הוא קאמר ליה בלחישה, אמר לו ולאו מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה, אמר לו כשם שקבלתיה בלחישה כך אמרתי לך בלחישה. אמר רבי ברכיה אילולא ששמעתיה לרבי יצחק דדרשה ברבים לא אמרתיה ברבים. מהיכן הביא הקב"ה את האור, אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק מבית המקדש הביאו, דכתיב (יחזקאל מ"ג) הנה כבוד ה' בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו. (מזמור קד)

אמר רבי יודן, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא בזכות אברהם, שנאמר השמים והארץ בהבראם, הן אותיות אברהם, ואם תמה אתה על זה, ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים (תהלים ק"ד), מה אם הרים גבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים, על אחת כמה וכמה שנברא העולם בזכות אברהם. (שם)

ילקוט שמעוני:

...הקב"ה נמלך במלאכים, אמר להם עולם אני רוצה לבראות, אמרו לו למה, אמר להם בשביל עם אחד שנקראו ישראל, אמרו לו ומה טיבן, אמר להם כשם שהבדלתי בין אור לחושך כך במצרים ולכל בני ישראל היה אור, כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להם אני עתיד לעשות כן, שנאמר והמים להם חומה וגו'... אמרו לו רבונו של עולם מה עשה לך העם הזה שאתה מחבבו כל כך, אמר להם, ביום ראשון בראתי שמים ומתחתים, אף הם אני משרה שכינתי ביניהן, שנאמר ועשו לי מקדש, בשני הבדלתי בין מים למים , אף הן והבדילה הפרוכת לכם... (בראשית פרק ב, יז)

...וכן אתה מוצא בדרכי המקום, שכל מי שחביב מחברו הוא קדם את חברו, תורה לפי שחביבה מכל, נבראת קודם לכל, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו וגו', בית המקדש לפי שחביב מכל נברא לפני כל, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו... (במדבר פרק יג, תשמג)

דבר אחר מראש צורים אראנו, אני רואה אותם שקדמו לבראשית ברייתו של עולם, משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש ליתן תמליום, והיה מוצא ביצים של מים... כך הקב"ה היה מבקש לבראות העולם והיה יושב ומתבונן בדור אנוש, ובדור המבול... כיון שצפה באברהם אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה... (שם פרק כג, תשסו)

תני רבי אליעזר אומר בעשרים וחמשה באלול נברא העולם, ואתיא כרב, דתניא בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך... נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון... (שפ פרק כט, תשפב)

ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, עשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עדיין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הקב"ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ, לכך נקרא שלמה, שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו. (מלכים א פרק ז, קפז)

דבר אחר המה היוצרים, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, בנפשותם של צדיקים נמלך וברא את העולם... עם המלך במלאכתו ישבו שם, עם המלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהם של צדיקים, שבהם נמלך וברא את העולם. (דהי"א פרק ד, תתרעו)

דבר אחר את הכל עשה יפה בעתו, אמר רבי תנחומא בעתו נברא העולם, ולא היה ראוי להבראות קודם, לכן נאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו... (קהלת פרק ג, תתקסח)

לקח טוב:

ולמה הזכיר האלקים ברוח יותר מן הכל (ורוח אלקים), כי מלחלוחית הרוח נהיה המים, ומן המים יצא האש, והארץ יוצא מן האש... (בראשית א)

ילקוט ראובני:

בראשית ברא אלקים את, הזכיר ד' תיבות קודם שהזכיר שמים זו הבריאה, לרמז שהקב"ה היה מביט בתורה פעם א' ב' וג' וד' ואחר כך הוציא האומנות לאומנותו, וכן מצינו מקרא אז ראה ויספרה, ולמדת דרך ארץ. (בראשית)

עשה הקב"ה ארץ וברא את הצרור על התהום וחקק עליה שם המפורש במ"ב אותיות וקבע אותו על התהום כדי לעכב מימה...

שמיטה שעברה היה שמיטת חסד, ושמיטה זו היא גבורה ומרוב קושי המדה היה הקב"ה בונה עלמין ומחריבן עד שהוצרך ה' להתנות עם כל מעשה בראשית שיהיו הכל בדין ואם לאו שיחזור העולם לתהו ובהו, ולכן התנה שיהו הכל בדין, ובתנאי זה נברא הכל...

ואם תאמר מאחר שצפוי וגלוי הכל לפני הקב"ה למה לו לברוא עולמות ומחריבן מאחר שכבר ידע שלא יכולים לסבול. יש לומר שכוונת הקב"ה כשברא העולם להיות באדם בחירה ורצון שיהיה טוב ורע בעולם, היינו הטוב הוא האור בעצמו, והרע הן הקליפות, ובמעשה הטוב של הצדיקים גורם להעלות אותן ניצוצות שבתוך הקליפות ונכללים בטוב גם הם והרשע כשחטא גורם ירידת האור שהוא טוב להתערב.

בראשית ברא, למה נברא בב', אמר הקב"ה עתידין לעבוד בו ב' רשויות ישראל עובדים להקב"ה ועכו"ם לע"א.

כמו שאותיות בולטות או מאירות באורים ותומים, כך בתורה היו אותיות בולטות לפניו בבריאת עולם, כשברא אויר חזק שיש אויר מגדל בעלי כח, ויש בעיר יותר זכרים מנקבות ופירות שגדלים בו גבורים חזקים ושמנים, אם היו בולטות אמ"ש, וכשברא אויר חלש מגדל חלשים ונקבות יותר מזכרים...

אותיות עאלו למפרע תחילה קדם מלכא, ושם תשרי לעד שבו נברא העולם כר' אליעזר, שבו עלה במחשבה להבראות במדת הדין, ראה שאין מתקיים שיתף לה במדת הרחמים, והדר אעלו תמן כסדרן א"ב ג"ד, נטל הקב"ה מאלו ומאלו ושיתף בהם י' של שמו 'בראשית' לפיכך נהגו המתודים להתודות בא"ב ג"ד ובתשר"ק...

א"ל מהו אש ומים, א"ל במספר קטן הוא וי"ו הוא המשים שלום, דהקב"ה רצה להבראות העולם במים ולא היה מתקיים, רוצה לומר שאם היה בורא העולם במים לא היה יצר הרע ולא היה פריה ורביה, רצה הקב"ה להבראות בדין לא היה מתקיים, רוצה לומר אמת כי היו פרים ורבים אך מדת הדין היתה מדקדקת עם הבריות והיו כולם ביצר קשה, והיו כולם כלים ברגע אחד. נתחבר האש עם המים והאצילו הוא"ו, כי אש ומים במספר קטן וא"ו, וזהו שנתעוררו חז"ל כל מחלוקת שהיא לשם שמים זו היא מחלוקת וכו', רוצה לומר לשם שמים שמתכוונים לשם הנקרא שמים כעין אש ומים...

בראשית ברית א"ש... ר' יהודה אמר למה הזכיר בריאת שמים וארץ תחלה, והלא מלאכים נבראו תחלה וכסא הכבוד, אלא שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מעין ואשר לא גלה מראש. ר' אומר כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה...

בראשית, פתח בב' להודיע גבורותיו, כי בב' אותיות של שמו הגדול ברא ב' עולמות, העולם הזה ועולם הבא, שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים, עולם הזה ועולם הבא, עולם הזה ביו"ד ועולם הבא בה"א, ולפי שהמחשבה עיקר כלפי הקב"ה, כי תחלת המחשבה סוף המעשה, ועל עולם הבא היה במחשבה תחלה להבראות הקדים יו"ד לה"א בשמו הגדול...

בהבראם, ה' קטנה, לפי כשברא הקב"ה עולמו בראו בשם יה"ו, שנאמר ירעם הים ומלואו, ובשם יה"ו קרע משה את הים, ובה' אתוון ברא עולם הגשמי, ולכן ה' קטנה. (בראשית, ועיין שם עוד)

כל הנבראים ובעלי ממשלות וגבורות נבראו במדת פחד וכו' ועל כן המה מכירים אדון עליהם שאלמלא לא היו מלאכים ובעלי ממשלות נבראו במדת פחד לא היו מכירים אדון עליהם מרוב גאוותם ותפארתם... (בשלח)

אמונות ודעות:

שכל הנמצאים מחודשים.

אמר בעל הספר, יש להקדים למאמר זה, שכל מי שחוקר בו הרי הוא עוסק בדבר שלא ראוהו העינים ולא השיגוהו החושים, אלא שהוא חושב לקבעו אותו בדרך הלמידות במושכל, והוא היאך היו הדברים לפנינו... ולא הוזקקתי להקדים הקדמה זו, אלא כדי שלא ישלה עצמו הקורא בספר זה שאני אמציא לו יש מן האין שיראהו, לפיכך הקדמתי לו שאלו היה דרך לכך לא הוצרכנו להביא עליו הוכחה ולא עיון ולא למידות... אלא הוצרכנו אל העיון לגלותו לנו ולהוכחה שתבארהו מפני שהוא בלתי נראה ולא מוחש... כי בעלי הקדמות חשבו והניחו קיים דבר שאין לו ראשית ולא אחרית, והרי לא פגעו חושיהם בדבר מוחש שבכך השיגוהו שאין לו ראשית ולא אחרית, אלא חשבו לקבוע את זאת בשכלם... ולכן החזק בשלשה דברים אלו בכל שער מספר זה, והם שראיותיך יותר חזקות, ויש לך תשובות לחולקים עליך, ושאותות נביאיך מכריעות.

ואחרי אשר בארתי הקדמה זו אומר, כי אלקינו יתעלה הודיענו שכל הדברים מחודשים, ושהוא חדשם לא מדבר, כמו שאמר "בראשית ברא אלקים" וגו' (בראשית א'), ואמר עוד (ישעיה מ"ד) "אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רקע הארץ מאתי", ואימת לנו את זה באותות ובמופתים ולכן קבלנוהו. (מאמר א הקדמה)

ואחר כך עיינתי בענין זה האם יתאמת על ידי העיון כמו שהתאמת על ידי הנבואה, ומצאתיו כן מכמה פנים, אקצר מכללם ארבע ראיות.

הראשונה מהן, מן התכליתות (שיש לכל פרט מהם גבול סוף וקצה)... כי לא יתכן שיהא כח ללא תכלית בגוף שיש לו תכלית. וכיון שיש תכלית לכח המקיימן מוכרח שיהא להם תחלה וסוף...

והראיה השניה מצירוף החלקים והרכבת הפרקים, והוא שאני ראיתי את הגופים חלקים מחוברים ופרקים מורכבים, והתברר לי בהם עקבות עשיית העושה והחדוש...

והראיה השלישית מן המקרים, (מאורעות שיארעו לדבר בלא באור הסביר, או שלא היו צפוים, וכן מה שאינו בעצמותו של דבר כמו הצבע והחום והקור, ובאלה הכונה כאן). והוא שאני מצאתי כי לא ימלטו הגופים מן המקרים שיקרו בכל אחד מהם, אם מצד עצמו אם שלא מצד העצמו, כמו שמתהוה החי והצומח ויגדל עד שמגיע לשלמותו, ואחר כך הולך וחסר ומתפרקים חלקיו...ותחלתם ועיקרם התנועה שהיא הכרחית לה ללא הפוגה...

והראיה הרביעית מן הזמן, והוא אנכי ידעתי כי הזמנים שלשה, עבר והוה ועתיד, ושהווה הוא הפחות מכל עת, ולכן קבעתי את ההוה כנקודה. ואמרתי, כיון שהאדם אם חשב בלבו לעלות בזמן מנקודה זו למעלה לא יכול, מפני שאין לזמן תכלית, וכל אשר אין לו תכלית לא תוכל המחשבה לצעוד בו למעלה ולעברו, והרי סבה זו עצמה מונעת שתלך ההויה בו למטה ותעברנו עד שתגיע אליו, ואם לא תגיע ההויה אלינו הרי אנו בלתי מצוים... והואיל ומצאתי עצמי מצוי ידעתי כי ההויה עברה את הזמן עד שהגיעה אלי, ואלמלא שיש לזמן תכלית לא היתה ההויה עוברתו... (שם פרק א)

וכאשר התברר לנו בירור גמור שכל הדברים מחודשים, חקרתי אחרי כן, האם אפשר להיות שהם עשו את עצמם או שלא יתכן שיעשם אלא זולתם. ובטל לדעתי שיהו הם בראו את עצמם מכמה פנים, שאני מזכיר מהם שלשה. הפן האחד הוא, שכל גוף אשר נצביע עליו מכל הנמצאים ונניח שהוא עשה את עצמו, הרי אנו יודעים שהוא אחרי היותו יותר חזק ויציב לעשות כמותו, ואם הוא עשה את עצמו בהיותו חלש כל שכן שיעשה כמותו כשהוא חזק, וכיון שנבצר ממנו לעשות כמותו כשהוא חזק, בטלה אפשרות עשייתו כשהוא חלש.

והפן השני, שכאשר אנו מעלים על דעתינו שהדבר עשה את עצמו נמצא שדבר זה בטל בשני חלקי הזמן גם יחד (לפני ואחרי היותו), כי אם נניח אפשרות עשותו את עצמו לפני היותו, הרי אנו יודעים כי הוא היה אז נעדר, והנעדר אינו עושה מאומה. ואם נניח אפשרות עשותו את עצמו לאחר היותו, הרי כבר קדמה הויתו והרי די בכך משיעשה את עצמו, ואין כאן חלוקה שלישית כי אם ההוה אשר אינו סובל פעולה (מחמת זעירותו)... (שם פרק ב, וראה שם עוד)

ואחרי פנים אלה אשר ביטלו לדעתי שיהא הדבר חדש את עצמו, וחייבו שיהא זולתו חדשו, חקרתי במלאכת העיון האם חדשו עושהו מן היש, או מן האין כמו שנאמר בכתובים. ומצאתי שעצם הצעת דבר חדושו מן היש לפי השכל טעות, מפני שיש בדבר סתירה, כי אמרנו "חדשו", מחייב שכל עצמו נברא ומחודש, וכאשר אנו מניחים אמירת "מן היש", אנו מחייבים שתהא עצמותו קדומה בלתי ברואה ולא מחודשת. וכאשר נציע לפני השכל חדושו מן האין נמצאם דברים נכונים...

ונזכרתי עוד כי עיקר חקירתנו היתה מי עשה עצם הדברים, והידוע אצלנו כי העושה צריך שיקדם למעשהו, ועל ידי קדימתו לעצם הדבר יהיה הדבר מחודש, ואם נניח קדמות עצם הדברים לא יקדם איפה העושה את מעשהו, ואין אחד מהם ראוי להיות סבה להוית השני, וזה בטל בהחלט.

ונזכרתי עוד כי ההנחה שברא יש מיש, אם ימשיך האדם עמה תמשכהו עד שתביאהו לומר שהוא לא ברא מאומה כלל, לפי שהסבה המביאה במחשבה הוית יש מיש היא מפני שכך מצאנו במוחש, ואם כן נאמר גם שהמוחש כך היה, שהוא במקום ובזמן ובצורה מצויירת ובשעור משוער ובמעמד עומד... לא נשאר אז דבר להברא. (שם וראה שם עוד)

וכיון שכבר הגעתי לאימות שלשה היסודות הללו בדרך העיון כמו שנתאמתו במסורת הנביאים ובמופת, והם שהדברים מחודשים, ושמחדשם זולתם, ושהוא חדשם מן האין, והנה זו השטה הראשונה במאמר זה שהיא העיון במעשה בראשית. וראוי שאביא אחריה שתים עשרה שטות מי שחולק עלינו באמונה זו, ויהיה הכל שלש עשרה, ואבאר בהוכחות כל אחד ומה סתירתו, ואם יש בהם הטעיה מדברי הכתובים אבארם בעזר ה'... (שם פרק ג, וראה שם עוד)

ואחר שכבר סיימתי ביאור שטות אלה וראיות שהביאה כל כת לשטתה והוכחות שיש נגדם, אסמיך לדברים הללו דברים אשר אפשר שמקצת בני אדם ישאלו עליהן בענין זה...

או שמא מתבונן יתבונן ויאמר היאך יהיה יש מן האין. נאמר אלו היו הנבראים מגיעים לעמוד על דבר זה היאך הוא לא היו שכלינו מיחדים אותו לבורא שהוא הקדמון, כי אז היינו כולנו משיגים כמותו. אבל חייב השכל ליחד את הבורא בפעולה זו, כיון שאין שום דרך לנברא לעמוד עליו היאך הוא...

או שמא יחשוב על מקום הארץ ויאמר, אי זה דבר היה במקומה זה, ולא בא בדבריו אלה אלא מתוך אי ידיעתו הגדרת המקום... והנה הארץ עתה בהקיפה מקצתה מקום למקצתה, וכאשר לא היתה ארץ ולא גופים אין לדבר על מקום בשום אופן.

ושמא יחשוב גם על הזמן, ויאמר ולפני שיתחדשו גופים הללו היאך היה אותו הזמן ריק מכל מצוי. וגם זה לא יאמר אותו אלא כמי שאינו יודע הגדרת הזמן, וחושב שהוא דבר מחוץ לגלגל ושהעולם כולו בתוכו. ואין אמיתות הזמן כך, אלא אמיתותו קיום הנמצאים הללו מצב אחרי מצב מן הגלגל וכל מה שלמטה ממנו, וכאשר לא היו כל הנמצאים הללו הרי אין לומר זמן בשום אופן... 

ועוד שמא ימעטו בעיניו הגופים הללו ויאמר, האם זוהי כל היכולת וכל החכמה? נאמר ברא מהם מה שידע שאנו נשיג ידיעתו ונזכרנו ויספיק לנו להווכח בו על אלקותו...

ושמא יחשוב לאיזו סבה ברא הבורא כל הנמצאים הללו, הנה יש בזה שלש תשובות, האחת שנאמר בראם ללא סבה, ואף על פי כן לא יהא זה לבטלה, כי האדם יהיה עושה לבטלה אם עשה דבר ללא סבה מפני שאינו יודע תועלתו, וזה אינו שייך בבורא. והשנית רצה בכך לגלות את החכמה ולהראותה, והשלישית רצה בכך להועיל לנבראים במה שיצוה אותם ויהיו נשמעים לו... (שם פרק ד, וראה שם עוד)

רש"י:

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, כמו שאמרו רז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו, בראשית בריית שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך, ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כן היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו'... ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירוש בראשית הכל ברא אלו... אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום. (בראשית א א)

כוננו ידיך - חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אף ידי יסדה ארץ, ובית המקדש בשתי ידים, ואימתי, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד. (שמות טו יז)

ימין ה' - מדרש אגדה עליונים ברא ה' בימין, לפיכך לא שלטה בהם מיתה, וכן אמר ימין ה' רוממה, שברא אותם ברומו של עולם. (תהלים קיח טז)

אבן עזרא:

ברא - רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, והנה שכחו "ויברא אלקים את התנינים"... ולפי דעתי כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד, בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות... ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה (המרכז) או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת, והעד "קורא אני עליהם יעמדו יחדו"... (בראשית א א, וראה שם עוד)

תדשא - ...והנה שם כח בארץ ובמים לעשות במצות השם וזו היא התולדות, וטעם תדשא כמו תצמיח. (שם שם יא)

רמב"ן:

בראשית ברא - ...זו אגדה שכתבה רבינו שלמה בפירושיו. ויש לשאול בה כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלקים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות ולא יודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים והאריכות ביצירת אדם וחוה וחטאם ועונשם וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתוב... ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה...

בראשית ברא אלקים - כתב רש"י אין המקרא הזה אומר אלא דרשני. כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית... ובשביל ישראל שנקראו ראשית... והמדרש הזה סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאנו שנקראו ראשית... וכונתם זו שמלת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם, ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל הענין, שנאמר "ה' בחכמה יסד ארץ", היא התרומה והיא קדש אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה... וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה שקראה הכתוב בת ואחות ואם... ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק כי יסברו בו סברות אין בהם אמת...

בראשית ברא - ...ור' אברהם פירש... והטעם כי בראשית בריית הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלקים יהי אור, ולפי דעתו לא נברא ביום ראשון רק האור... ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא... אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון נקרא ליונים היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה ממנו, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם.

ודע כי השמים וכל אשר בם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד, והקב"ה ברא אלו שניהם מאין ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם, והחומר הזה שנקרא היולי נקרא בלשון הקודש תהו. מפני שאם בא אדם לגזר בו שם תוהא ונלאה לקראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקודש בהו, והמלה מורכבת כלומר בו הוא...

והארץ תכלול ארבע היסודות כולם... הנה בבריאה הזאת שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ... והיתה בהו כי הלביש אותה צורה, ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות שהם האש והמים והעפר והאויר. ומלת הארץ תכלול ארבעת אלה... ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו היא שהחכמים קורין אותה אבן שתיה שממנה נשתת העולם...

אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית ולמה לא הקדים אלקים ברא בראשית תדע כי על דרך האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים, ומלת בראשית תרמוז בחכמה שהיא ראשית הראשים כאשר הזכרתיו, ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא, המלה מוכתרת בכתר בי"ת. (בראשית א א)

יהי אור - ...ולכן אמר הכתוב כי כשברא חומר השמים אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר קראו אור. ויהי אור - לא אמר ויהי כן כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו מדרש בסוד נעלם.

ודע כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש מחוברים משעות ורגעים, והיו ששה בששת ימי המעשה כפשוטו של מקרא. ובפנימיות הענין יקראו ימים הספירות האצילות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תקרא יום, והיו ששה כי לה' הגדולה והגבורה. והמאמרים עשרה כי הראשונות אין שם היום נתפרש בהם. והפירוש בסדר הכתובים בזה נשגב ונעלם, ודעתנו בו פחותה מטפה מן הים הגדול. (שם א ג)

וירא אלקים - ...אבל הסדר במעשה בראשית בו הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה, וקיומם יקרא ראיה... והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין... אבל מן החומר הנברא בראשון נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשית היבשה, ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם וירא אלקים כי טוב...

ועוד יתכן שנאמר כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון נהיה זמן, כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות שהם באור ובחשך משיהיה יש יתפש בו זמן, ואם כן נבראו שמים וארץ בעמדו כן במדת לילה מבלי אור, ואמר יהי אור ויהי אור, וגזר עליו שיעמוד במדת הראשון ואחר כך מן היסודות ויהי ערב ויהי בקר. (שם א ד)

ויקרא אלקים לאור יום - יאמר כי נברא הזמן ועשה מדת יום ומדת לילה... וזה דעת ר' אברהם, והנכון שענין קריאה באלו בכאן הוא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם... (שם א ה)

...ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה, וכן הוא בבראשית רבה, עוד כי בעבור שירצו החכמים עוד להעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה הם הנבראים מן האין אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון ממנו יצא חומר השמש בשמים, ונתן לארץ חומר אחר ואיננו בדקות הראשון והוא שלג שתחת כסא הכבוד, כי כסא הכבוד נברא וממנו היה השלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה. (שם א ח)

והנה טוב מאד - ...וטעם מאד כטעם הריבוי, והוסיף ביום הזה לאמר כן בעבור שידבר בכלל וימצא רע בקצת, ואמר כי טוב מאד מאד טוב. וזהו מאמר בבראשית רבה, והנה טוב מאד, והנה טוב מות, וכן הזכירו זה היצר הרע וזו מדת פורענות, ולזה גם כן נתכוין אונקלוס שאמר בכאן והא תקין לחדא, יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"... (שם א לא)

לשעירים - ...ודע כי כאשר הבריאה מתחלה במעשה בראשית בגוף האדם וכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות ונתחברו ארבעתם בכח אלקי להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמש ההרגשות לעביו ולגסותו, כך היתה יצירה משתי יסודות מן האש והאויר והיה מהם גוף איננו מורגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה. והגוף הזה הוא רוחני יטוש לדקותו וקלותו באש ובאויר... (ויקרא יז ז)

אפיריון - רוצה לומר משפע החכמה הבהיק האור ההוא ונאצל, וזה שאמר בבראשית רבה, מהיכן נבראת האורה, נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיוה, השלמה היא הזמנת המשכת החכמה הסובבת הכל... ואין קוצר הבורא כשלא יברא דבר מלא דבר, כפי שאינו קוצר שלא ימצא הנמנע, כמו במרובע ששוה אלכסונו לצלעו. ועל זה אמר שלמה מעצי הלבנון - משם אצילות הכל, והאצילות מחודשת, וזה שאמרו והיה אור לא נאמר אלא ויהי, כבר היה, כי כבר נאצל מאור העליון שכבר היה בכח העליון... (שיר השירים ג ט, ועיין שם עוד וכן שם ו ה)

...והנה קטן שבישראל קרא ביצירה יותר (מאריסטו וחכמי הפילוסופים), כי יראה בתורה מה נברא ביום א' וכו', ואם יסתכל בזה ויתחכם, ומפי מלמד בעל קבלה, ידע כי הקודם בבריאה דק מן השני ונאצל ממנו. וידע היסודות והדבר שקראו היונים היולי, וענינה מטרייה (חומר), והוא כח ממציא שנתלו בו היסודות, וזה מפורש בתורה, שנאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", רוצה לומר מאפיסה מוחלטת ואין גמור ברא יש, נקודה פחות מגרגיר חרדל, והוא השמים וכל אשר בם, ונקודה אחרת הארץ וכל אשר עליה ומכאן ואילך הוציא יש מיש... (תורת ה' תמימה)

כוזרי:

אמר הכוזרי, גם זה תימה אם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם... אמר החבר, בו אנו מונים והיום ארבעת אלפים וחמש מאות, ופרטם מבואר בחומש. (מאמר א מד ומז)

אמר הכוזרי, זה מחייב שלא נאמין לאריסטו בחכמתו?

אמר החבר, כן, מפני שהטריח שכלו בעבור שלא היתה בידו קבלה נאמנת, וחשב בתחילת העולם וסופו והיה קשה על מחשבתו לצייר ההתחלה, כאשר היתה גם הקדמות קשה, אך הכריע הקשותיו הנוטות אל הקדמות, ואילו יהיה הפילוסוף באומה שנחלה מקובלות ומפורסמות שאינו יכול לדחות אותן, היה מתעסק בהקשותיו ומופתיו להחזיק את החידוש עם כל קשיו, כאשר החזיק בקדמות, שהיא יותר קשה לקבל. ומאין לנו מופת בשאלה הזאת? חלילה לא-ל שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת, אך תבא התורה בנפלאות ושנות המנהג לבריאת הדברים, או להפך דבר אל דבר אחר כדי להורות על חכמת בורא העולם ויכלתו.

ושאלת החידוש והקדמות עמוקה, וראיות שתי הטענות שוות, עד שתכריע הקבלה בנבואה שהיא מאין ספק יותר נאמנת מן ההקשה, ואם היה בעל תורה מצטרך להאמין ולהודות בהיולי בחומר קדמון ועולמות רבים קודם העולם הזה לא היה בזה פגם באמונתו, כי היה מאמין שהעולם הזה חדש מזמן ידוע. (שם סד והלאה)

אמר החבר, האתה מייחס החכמה הנמצאת בבריאת הנמלה דרך משל אל גלגל או כוכב מבלתי הבורא היכול, המשער, אשר נתן לכל דבר חוקו?

אמר הכוזרי, הוא המיוחס לטבע, שהוא כח מהכוחות ואין אנו יודעים מה הוא, אבל החכמים יודעים אותו בלי ספק.

אמר החבר, ידיעתם בו כידיעתנו, נתן לו הפילוסוף הגדרה: הוא ההתחלה והסבה אשר בה ינוח וינוע הדבר אשר הוא בו בעצם ולא במקרה...

אמר הכוזרי, אם כן אני רואה שהטעונו בשמות אלה, ושמונו משתפים עם הבורא, באמרנו הטבע חכם פועל, ואפשר עוד שנאמר "בורא" על דבריהם.

אמר החבר, כן הוא, אבל יש ליסודות ולשמש ולירח ולכוכבים פעלים על דרך החימום והקירור, וההרטבה והיובש וכו', מבלי שנייחס להם חכמה רק עבודה, אבל הציור (מתן צורה לחומר) והשעור וההזרעה וכל אשר יש בו חכמה וכוונה לא יתייחס כי אם לחכם היכול ומשער. ומי שקורא אלה שמתקנים החומר בחימום וקרור "טבע" לא יזיק, כשמרחיק מהם החכמה, כמו שירחיק זאת מאיש ואשה העוזרים בהתחברם ליצירת הוולד על ידי המצייר החכם... (שם סט והלאה)

...ונאמר שאין אנו יודעים איך נתגשם הענין ההוא עד ששב דבור... כי לא תחסר לו יכולת, כאשר נאמר כי הוא יתברך ברא את הלוחות וכתב אותם כתב חרות כאשר ברא את השמים וכוכבים ברצונו בלבד, ורצה יתברך ונגשם על השיעור והמתכונת שחפץ, ונחרת בהם הכתב כאשר נאמר... (שם פט)

אמר החבר... נאמר לו, אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם לדעתך השמים סובבים תמיד, והגלגל העליון נושא את הכל, ואין מקום לו, ואין נטיה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד באמצעיתו מבלי נטיה וסבה, ושם סדר הכל מהכמות והאיכות והתמונות? ולא תוכל להמלט כי לא בראו הדברים את עצמם, ולא קצתם את קצתם... (מאמר ב ו)

...כי האומן כשהוא עושה הכלי ילך לו, ויעשו הריחים, למשל, מה שבעבורו נעשו. והבורא יתברך בורא האברים ונותן להם כחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים על לב הסתלקות השגחתו רגע אחד היה נפסד העולם כולו... ויישב בלבו צדוק הדין, שיהיה לו למסתור מהפגעים והצרות כשיתיישב בנפשו צדק בורא החיים ומטריפם ומנהיגם בחכמתו, ושאין הדעות משיגות פרטיה, אבל משיגות כליה, במה שרואות מתקון הבריאה בהם. ומה שכלל מהפליאות המורות על כוונת חכם וחפץ יודע ויכול, ששם לכל אחד הצריך לו, ושם לצבועים מדת הגבורה וכלי הטרף, ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה ומדת המורך. ומי שמחשב בבריאת האברים ותועלותיהם וערכם מן הרוח­ת, יראה בזה מהצדק והסידור החכם, מה שלא ישאיר בלבו ספק בצדק הבורא. ואם יבא שטן המחשבה להראות לו העוול על הארנבת שהיא מאכל לצבועים וכו' יגער בו השכל ויאמר, איך אייחס עוול לחכם שנתברר לי צדקו, ושאיננו צריך אל העוול... אך אני רואה החכם ההוא המנהיג הצדיק, ששם כלי הציד לאריה מגבורה ויכולת, ושם העכביש בעל תחבולה ויארוג שבכים לזבוב, וזימן לו הזבוב למזון, אומר על זה שיהיה אלא לחכמה שאיני משיגה... (מאמר ג יא)

והקדים רוח אלקים, והוא רוח הקדש ממנו נבראים המלאכים הרוחניים, ובו מתחברות הנפשות הרוחניות, ואחריו האויר המושג, ואחריו המים שמעל לרקיע שלא השיגה הקשת הפילוסופים ועל כן לא הודו בהם, ואולי הוא כדור האויר ומקום תכלית הגעת העננים, ואחריו מקום האש הטבעי... כאשר אומרים על "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", שרצונו במים האלה הוא החומר הראשון בלי איכות, אבל תהו ובוהו, וכנה אותו רוח אלקים, והחומר הטבעי דימה במים דמיון נכון ביותר, כי מה שדק ממים לא יהיה ממנו עצם טבעי חזק, ומה שיותר עבה ממים לא ישתוו פעולות הטבע בכל חלקיו מפני שהם חזקים... ואין הווה אלא מן הנוזל... (מאמר ד כה, וראה שם עוד)

אמר הכוזרי, מה הצורך אל אותיות הו"י (שברא בהם לפי ספר יצירה), או אל מלאך וגלגל וזולת זה (כאמצעי בבריאה) עם ההודאה בחפץ הבורא ובחדוש העולם, ושהאלקים ברא את הדברים הרבים בבת אחת למיניהם, ושם בהם כח העמידה וההולדה ומכלכלם לרגעים בכח אלקי?

אמר החבר, הטיבות מלך כוזר זהו האמת והאמונה... (שם כו וכז)

אמר החבר, הפילוסופים מוכרחים להודות שהנמצאים התחדשו על פי חכמה (ולא במקרה), מפני שהיסודות אינם נפרדים אחד מחברו במעט והרבה, בחזק ובחלש, אלא בצורה מיוחדת לכל אחד, ואם איננו כן נוכל לומר שהגלגל כולו מיסוד ארץ, קצתו דק יותר וקצתו מגושם יותר. והנה אנחנו רואים בפגישת יסוד ביסוד כל אחד מהם שומר עצמותו ואינם מתדמים ומקבלים צורה זה מזה, זה הביא את הפילוסופים לומר, כי יש שם שכל אלקי פועל נותן הצורות האלה... וכן הודו בעל כרחם כי הוא הנותן הצורות (בהם נבדלים הדברים כגון דלית מדקל), וקוראים אותו משכיל נותן הצורות).

אמר הכוזרי, זאת האמונה שיכריחנו השכל להודות בה, אך מה הצריכנו לומר (כי שאר הדברים) במקרה, ולמה לא נאמר כי זה ששם את זה סוס ואת זה אנוש בחכמה אשר אנחנו לא נשיג, הוא אשר שם האש אש והארץ ארץ, מחכמה שראה אותה יתברך, לא במקרה?

אמר החבר זאת הטענה התוריי, וההוכחה לה הם בני ישראל ומה שהפך להם עצמיות הדברים ומה שנברא להם מן ההוויות (אותות ונסים). וכאשר יסתלק המופת הזה, ישתוה עמך הטוען עליך בגפן למשל, שצמחה במקרה זה, וצורת הזרע היתה במה שקרה מסבוב הגלגל.

אמר הכוזרי, ואני אדבר עם הפילוסוף על הגלגל העליון עצמו, מה הוא שיגלגלהו, ההיה הדבר במקרה. ועוד הן (תנועותיו) עד אין תכלית מרוב (מצבי הגלגלים הם בלי שיעור), ואנחנו רואים שצורות הצמחים והחיים (הנגרמים ממצבים אלו לדעתם) יש להם שיעור, והיה ראוי שתתחדשנה תמיד.

אמר החבר, היא הטענה, וכל שכן כאשר אנו משיגים החכמה הטבועה בהרבה מהברואים והצורך בהם... כאשר רמז דוד עליו השלום במזמור ק"ד... "יסד ארץ על מכונה", שהמים בטבעים מקיפים מעל הארץ ויכסוה, אבל היכולת והחכמה הוציאה אותם מהטבע ההוא, והכניסם לימים... (מאמר ה ד-י, וראה שם עוד)

ואולם על דעת התורה הנה הא-ל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים וצמחיו מצויירים, ולא יצטרך להקדים מצועים ולהרכיב הרכבות. וכאשר נודה בחידוש קל כל קשה והיישר כל מעקש, ולא תצטער בחקירה איך התהוו הגשמיים, ואיך נקשרו בהם הנפשות... (שם יד)

תחלת מה שצריך להעמיד (הכלל הראשון שצריך להוכיח) הוא חידוש העולם, על ידי שנבטל דעת קדמות העולם, אם היה העולם קיים בלי ראשית, גם האישים שנמצאו עד העת הזאת הם בלי תכלית, ומה שאין לו תכלית לא יצא אל הפועל, ולאישים הנמצאים מספר שיגיע לתכלית, כי אמנם בכח השכל למנות אלפי אלפים כפולים עד לאין תכלית, אבל זה רק בכח, ולא שיוציאהו לגבול הפועל, כי המנין היוצא אל הפועל יש לו תכלית בלא ספק. אם כן יש לעולם התחלה, ולסבובי הגלגל מספר המגיע לתכלית, כי מה שאין לו תכלית אין לו ערכים מספריים, ואנחנו נדע כי סבובי גלגל השמש חלק מי"ב מסיבובי הירח, וכן שאר סיבובי הגלגלים יש להם יחסים זה לזה... ואם לא היה לברואים תכלית איך הגיע אלינו מספרם בתכלית? וכאשר יש לדבר סוף אי אפשר לו בלי תחילה...

העולם חדש כי הוא גוף, והגוף איננו נמלט מתנועה ומנוחה, וזמניהם מקרים מתחדשים עליו, באים זה בעקב זה, והחולף הוא חדש... אי אפשר למתחדש בלי סבה שתחדשהו, כי אי אפשר למתחדש בלי זמן שיתייחד בו, והתיחדותו צריכה מייחד... (שם יח)

וההקדמה השלישית (בשאלת הבחירה) כי הבורא יתברך נתן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל, והמתוקנת שבהם, ושהוא יתברך לא ימנע חנינתו וחכמתו והנהגתו מדבר, וכי חכמתו (בבריאת) פרעוש וביתוש אינה מקוצרת מחכמתו בסדור הגלגלים. אך הדברים שונים מחמת חמריהם, ואין לך לומר למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתולעת לומר למה לא בראני אדם... (שם כ)

מורה נבוכים:

...ואומר כי אמרו "ותחת רגליו" רוצה בו מסבתו ובגללו, כמו שבארנו, ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון, אשר היה מאתו יתעלה, והוא סבת מציאותו... ויחסו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההויה וההפסד, והוא מחדשו... (חלק א פרק כח)

...וממה שראוי שתדעהו שהקדמות אשר יסדום ויישבום השרשיים רצוני לומר המדברים לקיים חדוש העולם, יש בהם מהפוך העולם ומשנוי סדרי בראשית מה שתשמעו, שאי אפשר לי שלא אזכור לך ההקדמות שלהם ואופני הבאת ראיותיהם. אמנם דרכי זה הוא כמה שאגיד לך כללו עתה, וזה שאני אומר שהעולם לא ימלט מהיותו קדמון או מחודש, ואם הוא מחודש יש לו מחדש בלא ספק, וזה מושכל ראשון כי המחודש לא יחדש עצמו אבל מחדשו זולתו, ומחדש העולם הוא השם. ואם היה העולם קדמון, ראוי בהכרח במופת כך, שיש נמצא אחד מבלתי גשמי העולם כלם, שאינו גשם ולא כח בגשם והוא אחד תמיד נצחי אין עלה לו, ואי אפשר השתנותו והוא השם... (שם פרק עא, וראה שם עוד וערך מציאות)

מבואר הוא שכל מחודש יש לו סבה פועלת בהכרח, היא אשר חחדשהו אחר שלא היה נמצא, והפועל ההוא הקרוב לא ימלט מהיותו גשם או לא גשם... אבל אי אפשר לנו בהכרח אם יש דבר מחודש מבלתי שנגיע למחדש קדמון בלתי מחודש הוא אשר חדשו. ונשאר לשאול על מה חדש עתה ולא חדש זה מקודם אחר שהוא נמצא...

כן הבורא יגדל שמו כאשר התבאר שהוא בלתי גוף והתקיים שהכל פעלו ושהוא סבתו הפועלת כמו שבארנו וכמו שנבאר, נאמר שהעולם נתחדש משפע הבורא ושהוא המשפיע עליו כל מה שיתחדש בו, וכן יאמר שהוא המשפיע חכמתו על הנביאים... וזה השם, רצוני לומר שפע, כבר התירהו לשון העברי גם כן על הבורא ית' מפני ההדמות בעין המים השופע... ובעבור זה כאשר התאמת אצל קצת ההמון היות השם לא גוף או שהוא לא יקרב למה שיעשהו, ידמו שהוא יצוה המלאכים, והמלאכים יעשו הפעולות ההם בקרבות ובנגיעת גשם בגשם כמו שנעשה אנחנו במה שנעשהו... ומהם מי שיאמין שהוא יתעלה יצוה הדבר בדבור כדברינו, רצוני לומר באותיות וקול ויפעל הדבור ההוא, כל זה המשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן יצר הרע באמת... (חלק ב פרק יב)

דעות האנשים בקדמות העולם או חדושו לכל מי שיאמין שיש שם א-לוה נמצא, הם שלשה דעות. הדעת הראשון, והוא דעת כל מי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה, הוא שהעולם בכללו, רצוני לומר כל נמצא מלבד הבורא ית', השם המציאו אחר ההעדר הגמור ושהשם ית' לבדו נמצא ולא דבר בלעדיו, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואחר כן המציא כל אלה הנמצאות כפי מה שהם ברצונו וחפצו לא מדבר, ושהזמן עצמו גם כן מכלל הנבראים, כי הזמן נמשך אחר התנועה, והתנועה מקרה במתנועע, והמתנועע ההוא בעצמו אשר הזמן נמשך אחר תנועתו מחודש והיה אחר שלא היה. ושזה אשר יאמר היה הבורא קדום שיברא העולם אשר תורה מלת "היה" על זמן, וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאותו קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו, כל זה שער זמן או דמות זמן לא אמתת זמן, כי הזמן מקרה בלא ספק, והוא אצלנו מכלל המקרים בנבראים כשחרות וכלובן... ולזה לא תהיה המצאת הבורא לעולם בהתחלה זמנית כי הזמן מכלל הנבראים, והתבונן זה הענין מאד... (שם פרק יג, ושם עוד דעות הפילוסופים)

כבר התבאר לך מדעת אריסט"ו ומדעת כל מי שיאמר בקדמות העולם, שהוא יראה שזה המציאות היה מאצל הבורא יתעלה על צד החיוב, ושהוא יתעלה עלה וזה עלול, וכן התחייב, וכמו שלא יאמר בו יתעלה למה נמצא או איך נמצא כן, רצוני לומר אחד ובלתי גוף, כן לא יאמר בעולם בכללו למה נמצא או איך נמצא כן, כי זה כולו מחויב שימצא כך העלה ועלולה, ואי אפשר בהם העדר כלל ולא שנוי ממה שהם עליו. ועל כן יתחייב מזה הדעת חיוב התמדת כל דבר על טבעו שלא ישתנה בשום פנים דבר מן הדברים מטבעו. ולפי זה הדעת יהיה שנוי דבר מן הנמצאות מטבעו נמנע, ולא יהיו אם כן אלו הדברים כלם בכוונת מכוין בחר ורצה שיהיו כך, שאם היו בכוונת מכוין כבר היו בלתי נמצאים כן קודם שיכוונו. ואמנם לפי דעתנו אנחנו הענין מבואר שהם בכונה, לא על צד החיוב, ואפשר שישנם המכוין ההוא ויכון כוונה אחרת. ואמנם לא כל כונה בסתם, כי יש שם טבע הנמנעות קיים אי אפשר בטולו כמו שנבאר. וכוונתי בזה הפרק שאבאר לך בראיות קרובות למופת שמציאותנו זאת תורנו על שהיא בכוונת מכוין בהכרח, מבלתי שאעמוס עלי מה שהתגברו עליו המדברים מבטול טבע המציאות, והמאמר בחלק ובריאת המקרים בהתמדה... (שם פרק יט, וראה שם עוד וערך מציאות)

דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם. אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יתר קל הרבה והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם. ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו ב' סבות, האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת, ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת, ויודע שיש לו פירוש בהכרח, וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרעת דעת שאפשר להכריע סתרו בפנים מן ההכרעות, וזה סבה אחת.

והסבה השניה, כי האמננו שהשי"ת בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב, ואינו כנגדו כמו שבארנו אבל הוא כונת הכתוב. אבל אמונת הקדמות על צד אשר יראה אותו אריסט"ו שהוא על צד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו, הנה היא סותרת הדת מעקרה, ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו האלקים, אלא אם יפורשו האותות גם כן כמו שעשו בעלי התוך מן הישמעאלים ויצאו בזה למין מן ההזייה.

ואמנם אם יאמין הקדמות על הדעת השני אשר בארנוהו, והוא דעת אפלטון, ושהוא שהשמים גם כן הוים נפסדים, הדעת ההוא לא יסתור יסודי התורה ולא תמשך אחריו הכזבת האותות אבל העברתם, ואפשר שיפורשו הכתובים עליו... אבל אין הכרח מביא אותנו לזה אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת, אמנם כל עת שלא יתבאר במופת לא זה הדעת נטה עליו, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם. ונאמר כי התורה הגידתנו ענין לא יגיע כחנו להשגתו, והאות מעיד על אמתת טענותינו.

ודע כי עם האמנת חדוש העולם יהיו האותות כלם אפשריות ותהיה התורה אפשרית, ותפול כל שאלה שתשאל בזה הענין... והנה מענה אלו השאלות כולם שיאמר כן רצה או כן גזרה חכמתו, כמו שהמציא העולם כשרצה על זאת הצורה, ולא נדע רצונו בזה או אפני החכמה ביחד צורתו וזמנו, כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו... (שם פרק כה, וראה עוד בריאה-שמים וארץ)

ואחר שהגיע המאמר אל זה נביא פרק שנזכור בו גם כן קצת הערות על פסוקים באו במעשה בראשית, כי הנה הכונה הראשונה בזה מאמר אמנם היתה לבאר מה שאפשר לבארו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כוללות, אחת מהם זאת ההקדמה, והיא שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו על פשוטו כפי מה שדמו ממנו ההמון, שאילו היה הענין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה ולא החכמים ממריצים מליצות בהעלימו, ומניעת הספור בו בפני ההמון... ובביאור אמרו מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלקים הסתר דבר, ואמרו זה אחר שזכר ביום הששי... (שם פרק כט)

...והעולם לא נברא בהתחלה זמנית כמו שבארנו, כי הזמן מכלל הנבראות, ולזה אמר בראשית, והבי"ת בי"ת כלי, ופירוש זה הפסוק האמתי כן, בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים, זהו הפירוש המסכים לחדוש העולם. אבל מה שתמצאהו כתוב לקצת החכמים מהעמיד זמן נמצא קודם בריאת העולם מסופק מאד... וממה שצריך שתדעהו שמלת "את" הנאמרת באמרו "את השמים ואת הארץ" כבר בארו החכמים במקומות רבים שהוא כעין עם, ירצו בזה שהוא ברא עם השמים כל מה שבשמים ועם הארץ כל מה שבארץ, וכבר ידעת באורם כי השמים והארץ נבראו יחד לאמרו "קורא אני אליהם יעמדו יחדו"... ונבדלו הדברים כלם ראשון ראשון, עד שהם המשילו זה לזורע שזרע זרעים משתנים בארץ בבת אחת וצמח קצתם אחר יום וקצתם אחר שני ימים...

וכבר ידעת אתה המעיין כי ראש סבות ההויה וההפסד אחר הכחות הגלגליות האור וחשך, למה שימשך אחריהם מן החום והקור, ובתנועת הגלגל יתערבו היסודות, ובאור ובחושך ישתנו מזגיהם, והתחלת המזגות שיתחדש מהם שני (שינוי) האדים אשר הם תחלת סבות אותו השמים אשר המטר מהם, והם גם כן סבות המחצבים, ואחר כך הרכבת הצמחים, ואחר הצמחים בעלי חיים, וההרכבה האחרונה היא האדם, ושהחשך הוא טבע מציאות העולם התחתון כלו, והאור מקריי חוצה לו מתחדש עליו מחוץ... וכן בא הכתוב במעשה בראשית על זה הסדר בשוה לא חסר דבר מזה.

וממה שצריך שתדעהו אמרם כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, יאמר כי כל מה שברא אמנם נברא על שלמות כמותו ועל שלמות צורתו ובנאה שבמקריו... (שם פרק ל, וראה עוד ערך ברא)

ספר חסידים:

יש דברים שאין הלב סבור שהם עוון, כגון לשנות הבריות ממנהג שנבראו... כי הקב"ה עשה צרכי הכל... ולעיזים שקרניהם זקופות ברא זנב קצר, כי צווארם ארוך וקרניהם מגיעות לכל גופם, וגם הצפרנים והשיער הגדלים פעמים מוצא צורך ורפואה בגידולם... הרי לכל דבר עשה שצרכיו יבואו לו בקושי וניתן עליו מורא דבר אחר, שיחשוב שיש שליט עילאה... (תקפט)

רבינו יונה:

על שלשה דברים העולם עומד, רוצה לומר שבשביל שלשה דברים אלו נברא העולם, מפני שהם רצון הקב"ה, רצונינו לומר שברא העולם על אשר בריותיו עתידין להיות לרצון לפניו על ידי עשיית אלה הדברים... (אבות א ב)

רבינו בחיי:

...וממעלות התורה מה שנבראת קודם שנברא העולם, וכן דרשו רז"ל היתה התורה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, וזו אחת מן הכונות שבבראשית שהתחילה תורה באות בי"ת, כלומר שני אלפים שהוא ראשית... ודרשו רז"ל אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה בראשית ברא אלא מהחדש הזה לכם, לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומפני מה פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו". והכונה כי כיון שהמצות הם עיקר התורה לא היה ראוי להיות פתח דבריה של תורה כי אם במצוה, ומה לנו למסור חדוש העולם, היה אפשר שיהיה הענין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה. והיתה התשובה משום כח מעשיו הגיד לעמו, כלומר המשיך לנו כח מעשיו שהתפרסם מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו ממש שחדש והמציא מאין הנמצאים כלם. לא רצה הקב"ה שיהיה הענין הגדול הזה מסור ביד הקבלה רק שתעיד עליו התורה, כי מתוך אמונת חדוש העולם ישיג האדם ידיעת השי"ת מצד דרכיו ופעולותיו, וזאת היא השגה הפרטית האפשרית, כי ההשגה מצד עצמו ומהותו נמנעת היא...

וכל העקרים הגדולים האלה מתבארים מן הפרשה הזאת, הודיענו תחלה כי העולם מחודש נברא יש מאין אחר שהיה ראשיתו תהו ובהו ברא כל הנמצאים בששה ימים ובששי ברא אדם והשגיח עליו בג' ענינים ובבריאה וביצירה ובעשיה, וצוה עליו במצות עשה ובמצות לא תעשה, וכל זה עדות ומופת גמור על ההשגחה ועל הנבואה, ועם זה נתבאר השכר והעונש לצדיק ולרשע... וכל אחד ואחד מחייב את חברו, חדוש העולם מחייב ההשגחה, וההשגחה מחייבת העונש והשכר, ומחייבת את הנבואה, ומתוך הנבואה תבא התורה, ואם כן מוכרח היה להתחיל התורה בחדוש העולם.

בראשית - ...וענין הפרשה כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת, וכן מעיד לשון ברא, שהוא לשון הוצאת יש מאין, וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם... (בראשית א א)

ועל דרך השכל בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ידוע כי המציאות כלו נחלק על שלשה חלקים החלק הראשון עולם המלאכים, החלק השני עולם הגלגלים, החלק השלישי עולם השפל הזה, והכח הנסתר ברא שלשתן, ומלת בראשית תרמוז הכח הנסתר כי הוא ראשית כל ראשית בלי ראשית והוא ברא תחלה עולם המלאכים, שהם נקראים בכתובים אלקים, ועולם הגלגלים הוא השמים, והעולם השפל והיא הארץ, ומכח הענין הזה לא היה יכול להקדים ולומר אלקים ברא בראשית והוצרך לומר בראשית ברא אלקים... ואת הארץ והוא העולם השפל מגלגל הירח ולמטה הכל נקרא בשם ארץ בכלל, והכתוב שאחריו מבאר זה "והארץ היתה תהו ובהו", כלומר הארץ שהזכיר תחלה שהוא שם הכולל היתה בבריאה תהו כלומר חומר שקבל צורות ארבע יסודות הרמוזים בכתוב...

וכבר הודעתיך למעלה כי העולם נברא בתשרי שמזלו מאזנים, וכן יורה הכתוב השני שלאחר זה הוא שאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וידוע כי מזל הרוח הוא מאזנים ומזל המים הוא עקרב, ובאור הכתוב אימתי ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ, בזמן שמאזנים שהוא מזל הרוח מרחפת על פני המים שהוא סמוך לעקרב שהוא מזל המים... (שם א ג)

...ועל דרך השכל יהי אור ויהי אור, האור הזה הוא ראשית החדוש והוא נקרא עולם המלאכים, וממנו נתהוו כל שאר המעלות אשר למטה ממנו והם השמים והארץ, ולגודל מעלתו בא המאמר לרבי אליעזר בפרקיו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, באר לך שמציאות השמים הנה הוא מאמת זה האור, ואמר אור לבושו לפי שהאור הזה מפסיק בינו ובין שאר בריותיו כלבוש הזה מפסיק בין הלובשו ובין זולתו. והנה השי"ת פעולותיו בכלל המציאות באמצעות מלאך, וכל מלאך לפי השליחות, ואם כן כוונת המאמר הזה שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, כי השמים שהם בעלי החומר נבראו מכח זה האור, הוא עולם המלאכים והוא צורה בלבד, והשמים שהם חומר צריכין הם למלאכים שהם צורה, כי הצורה גורמת מציאות החומר... והנה המאמר הזה שלם איננו נוטה לדעת הקדמות כלל... (שם)

ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בג', כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר ג' כולל את הכל, שהרי יש בו אחד, ויש בו זוג הוא השנים, ויש בו נפרד והוא ג'. ודבר ידוע כי מספר ג' הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם, לכך היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות, גם הרקיע שנברא ביום ב' גם עצי עדן שנבראו בשלישי נגנזו מן הבריות, וכל מה שנעשה עד יום ג' נקרא עולם לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד' נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד, כן הארבע מחלק השנים, שאין הארבעה אלא כפל השנים, על כן שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים... וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש, וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש. (שם א יב)

ועל דרך הקבלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום ירמוז על העולמות שברא הקב"ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה, זהו "לפני מלך מלך לבני ישראל", ומכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושתף בהם מדת הרחמים. ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם... (שם לו לט)

ועשית מעקה - ועל דרך המדרש כי יפול הנופל ממנו, ראוי היה ליפל מששת ימי בראשית אבל אתה לא תגרום שתהא מיתתו על ידך. וענין המדרש הזה כי כל הנבראים כלן נבראו בחפצם ורצונם, והקב"ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כלם וכל המקרים העתידים לבא עליהם, וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה, וכן ענין מזונותם אם בריוח אם בצער, אם על ידי עצמן אם משל אחרים...והכל רצו וקבלו... (דברים כב ח)

וכתב לה - ואם תשכיל בענין הגט הנקרא ספר תמצא חייבה חכמת התורה לגרש האיש את אשתו בספר, לפי שהקב"ה ברא עולמו בכ"ב אותיות מעלה ומטה, וזווג האותיות ושקלן והמירן וצרפן וצר בהן את כל העולם ואת כל היצור ואת כל הדבור, ואין שקול אלא על ידי זווג, ועל ידי שקול האותיות שקל הקב"ה את הנבראים כלם זה ראוי להיותו בן זוגו של זה, וכיצד יהיו הנמצאין כלן זה לעומת זה בין בעליונים בין בתחתונים, בין בנפשות בין בגופות... וכיון שהיה חבור הנבראים וזווגן על ידי אותיות לכך צותה התורה שיהיה הפרידה באותיות, להודיע ולפרסם שעקר הזווג והחבור מימי קדם בבריאת העולם באותיות היה. (שם כד א)

אף תיכון תבל בל תמוט - אמרו רז"ל כי העולם הזה נברא בשתי מדות, מדת הדין ומדת רחמים. מדת הדין שנאמר בראשית ברא אלקים, ואין אלקים אלא דין, מדת רחמים שאמרו רז"ל הקב"ה ראה שאינו מתקיים במדת הדין שיתף עמו מדת רחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלקים", וכיוון שנברא העולם בשתי מדות היתה ראויה התורה שהיא קיום העולם להיות כלולה משניהם, תורה שבעל פה כנגד מדת הדין, ותורה שבכתב כנגד מדת רחמים... (כד הקמח ראש השנה ב)

מאירי:

גדלת מאד - על בריאת השכלים הנפרדים שלא יכול השכל האנושי להבינם ולכן קיצר בהם... עוטה אור - לבוש, כמלביש העולם אורה, נוטה שמים - מלאכת יום ב', שהאור הנברא ביום א' העלה אדים מהמים ונתבקעו באויר, והיא סבה לרקיע, ורקיע סבה להתגלות הארץ ולצאת ממנה הצמחים. וביום ד' נגלתה פעולת המאורות להכין חומר ראוי להתנועע ולקבל חיות... (תהלים קד א)

בחכמה יסד ארץ - בעבור החכמה, התורה, או באמצעות החכמה שהם הכלים הנפרדים, שהכל באמצעותם. (משלי ג יט)

ראשית דרכו - היא התכלית המניעה ההתחלה, בעבור החכמה. ואם נפרש שברא בחכמתו בהכרח היא קדמה למציאות, כרז"ל התורה כלי אומנות של הקב"ה. ונראה שרומז לשכל הנצחי הנפרד המוציא שכל האדם לפועל, ושכל האדם מייחל לדבקה בו... מקדמי ארץ - קודם בריאת העולם, ואולי רמזה התורה לכך במלת בראשית, באמצעות ראשית הנבראים ברא שמים וארץ, רוצה לומר שתי העולמות. (שם ח כב וכג)

רלב"ג:

קדם מפעליו - בראשית עשה את הדבר שחידושו בבינה, והם הגרמים השמימיים, ובחכמה ברא את העולם. (משלי ח כב)

שאול ואבדון - שהם יותר חסרים מלבות בני האדם ועם כל זה הם בבריאה נגד ה', כי השאול הוא המרכז שסביבו הרקיע הח'... (שם טו יא)

הרקאנטי:

ספר הזוהר בי"ת ביתא דחכמתא, והנה לפי זה הדעת הב' של בראשית אינה שימוש כי אם היתה שימוש היה נראה כי נצטרך אליה הוא ית' בבריאת עולמו, ולא היה יחוד שלם, על כן פירשנוה ב' שהוא ראשית. אמנם מה שנראה דעת רז"ל בספר הזוהר אין לתמוה אם הוא שימוש, כי הוא יתברך ויתעלה כל מעשיו עושה על ידי מדותיו, כמו הנשמה באיברי גופה והאומן בכליו, אמר בספר הזוהר בראשית ברא וכו' ביה ברא עלמא ביה אפיק נהורין... ובבראשית רבה, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה... ואולי תשאל אחרי שהחכמה היא הספירה השנייה למה נקראת ראשית... התשובה היא בעבור כי החקירה למעלה ממנו אסור, כמו שאמרו ז"ל במופלא ממך אל תדרוש, ואין אדם יכול להשיג בה דבר, על כן נקראת ראשית אף כי היא שנית למנין... ועוד כי היא המקבלת בראשונה השפע הטהור והזך, וממנה ימצא שפע הברכה והחיות לכל הספירות, כי משך הברכה הבאה מאין סוף ית' מתפשט בחכמה בלי הפסק... (בראשית)

ויאמר אלקים יהי אור, כבר פירשנו כי אלקים הנזכר במעשה בראשית הוא רמז לתשובה, ואמרו רז"ל היה מסתכל בתורה ובונה עולמות... (שם ועיין שם עוד)

ספר הבהיר, כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר בששת, מלמד שכל יום יש לו כחו. ובמלת לעשות נרמז עוד סוד ימות העולם, כמו שביאר הרמב"ן ז"ל. ותרגם יונתן דברא ה' ועתיד למיעבד, והענין כמו שפירשנו למעלה, כי בששת ימי בראשית נבראו כל הנבראים מהם בכח ומהם בפועל, ואפילו אותם שהיו בכח הרי נבראו אחרי שנמצאו סבתן שנתן להם רשות לעשות מאליהן, מה שנתמנו עליו לעשות... (שם)

לא תחמוד... אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי אלו העשר מצות רומזים לעשר מאמרות כמו שנרמוז, ועל כן יש בהן שלש מצות עשה ושבע מצות לא תעשה, כמו שרמזתי לך בסוד שבעת ימי בראשית שלא היו י' אלא ז', כי הג' ראשונות אין שם יום נתפש בהם, וכנגדן השלשה מאמרות הראשונות שהם בראשית, ויאמר אלקים יהי אור ויאמר אלקים יקוו המים, והבן, כי הג' שהם מצות עשה הם אנכי כבד וזכור, ובהן נכללו כל ההוויות וייחודן, כי דבור אנכי כנגד המוח שהוא מקור הכל, לכך הקדימו, דבור זכור כנגד הלב, וידעת כי הלב והמוח ראשית באדם העליון כמו שנרמז בסוד התפלין, כבוד אב ואם רומז לייחוד הכל, ועל כן נבחרו הג' אלה להיותן מצות עשה... (יתרו)

דרשות הר"ן:

בראשית ברא, כל המפרשים האמיתיים הסכימו בפירוש הכתובים, שכוונתם לומר, כי בראשית הבריאה נברא חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח, ואם קצתם סברו ש"את השמים ואת הארץ" רוצה לומר שני חמרים נבדלים, כולם הסכימו שהפסוק השני כולל ארבעת היסודות שהם אבות לכל הנמצא תחת גלגל הירח, והם האש הנרמזת במלת וחושך, והאויר הנרמז במלת ורוח אלקים, והמים והעפר הנרמזים במלת תהום.

ואמנם חייבה החכמה האלקית להיות חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח, להיות הרצון מאתו להמשיך טבע ההויה כפי האפשרות, לא רצה לברא דברים רבים יש מאין אחר שיש באפשרות חומר אחד לכלול את כולם. ואם נצטרך להודות שחומר השמים הוא אחר, זה מפני שהצורה הגלגלית לא תוכל לחול בחומר הארץ, אבל בארץ אין צורך ותועלת בבריאת שני חמרים, ועוד שאין ספק כי כל המציאות התחתונה לצורך האדם ובשבילו, והצורך הגדול לו בהם הוא מזונו שהוא לוקח מהמורכבים האחרים, וזה מצד השיתוף הנמצא ביניהם בחומר, ואם לא היה מחומר אחד היה זה מהנמנע, ואמנם היות העולם העליון מחומר אחר אין בזה התנגדות לאדם, כי לא ישתתף עמו רק מצד צורתו ואין לצורה היפוך (התנגדות).

והנה הודיעתנו התורה שמאלו הנבראים החסרים שבתכלית החסרון כל אחד מצד עצמו, בהתאספם יחד יתחדשו מהם מורכבים רבים בעלי המעלה ורבי השלימות... כי החסרון במרכיבים הוא מתחזק רק אם יצטרפו רבים בעלי אותה תכונה רעה, אבל אם יהיה למשל קבוץ מאנשים בעלי תכונת הכילות (קמצנות) עם אנשים בעלי פחיתות פיזור הממון, פעולות המורכב הזה יותר שלמות מפעולות אחד מפרטיו... וכל מה שאנו מדברים במעשה בראשית אינו ממה שחייבו רז"ל להסתירו ולהעלימו.

אמנם ענין מעשה בראשית מהו צריך ביאור רחב, כי הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ויש בזה סתירות גדולות, כי אינו דבר שיצטרכו הסתרה והעלמה, ואדרבא ראוי שיתפרסם שהרי ידוע שחכמת הרפואה ועבודת האדמה וכו' נמשכות מחכמת הטבע... וגם לא נוכל לומר שמעשה בראשית אינה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולו בעולם התחתון, ואם לא תהיה ידיעת טבעיו ועניניו, מהו?

התשובה: אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מהצד הנעלם מהמחקר ולא יוודע אלא בשפע אלקי. והוא כי יש לכל הנמצאים שני פעלים, אחד נמשך אחר חמרם ואחד מצד צורתם שהוא עצמותם. הפעלים הנמשכים מצד חמרם יודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעו בשום פנים מצד החקירה אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור, וגם אז לא נדע סבת פעליהם כלל, אם כי נדע שהאדם צוחק, ושהאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זאת מהנסיון אבל לא נדע סבתו, כי נמשך אחר הצורה, ובמחקר אנושי בלבד לא יפתח זה השער... לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אמיתת ידיעת עצמי הדברים, ולכן היא סמוכה למעשה מרכבה, ההבדל ביניהם הוא, כי יש בהשגת עניני השכלים הנבדלים ב' חלקים, האחד הוא ההתלות והקשר מה שלמטה מהם בהם, והשני הוא התלותם והמשכם במה שלמעלה מהם, ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל עצום, שהעיון במה שלמעלה מהם הוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שלמטה מהם, ולכן יהיה מעשה בראשית ידיעת צורות הדברים על אמיתתם שהוא הקשר המציאות התחתונה במלאכים, ומעשה מרכבה הוא ידיעת המשך והשתלשל המלאכים מהשי"ת... (דרוש א)

עקדה:

בראשית - היות וקיום המציאות הכרחי לאדם, פתחה התורה בבראשית... וזכר דוד המלך בתהילים ק"ד אחר שמנה הנמצאות העליונים והשפלים, "כולם בחכמה עשית" וגו', רוצה לומר בכוונה עצומה וברצון. וסיים "יהי כבוד ה' לעולם" וגו', לומר שפעולתו אינה מצד חסרון שקדם, כי אם כפעולות בעל הקנין השלם, שלא יורו על חסרון קודם וקנין נוסף. אם כן בריאה זו היא כסולם מאת ה' יצא, ובו נעלה לשבח לאדון הכל. ואם ישארו לנו ספקות הוא לקוצר דעתנו... וכן נתפרסם באברהם שהיה הראשון שעלה בסולם הזה...

ובבראשית רבה: אמר לו נתעטף הקב"ה בשמלה והבהיק העולם כולו באורו, כמו שנאמר "עוטה אור כשלמה", כי בבריאת האור ב' שאלות, האם מציאות נמצאים ראשונים אלו על דרך החיוב (ההכרח) כמסובב מסבה ומושכל מהשכל, ומזה תחוייב דעת הקדמות הפילוסופית, ואם כן אין לנמצאות סדר זמני - או שהיתה מציאותם מרצונו כדעת התורה. שנית: אחר שנמצאים אלו רבים, היה מחוייב שתהינה להם התחלות רבות, עד התחלת ההתחלות שתהיה חס ושלום גם כן בריבוי, או שיקשה איך יושפעו מהתחלה פשוטה אחת התחלות רבות?

והתשובה היא: התעטף הקב"ה בשלמה וכו' הלבוש הוא קנין הלובשו ומחודש לו, וכן נבראים אלו אינם מחוייבים, ואין העולם קדמון. ועוד הלובשו כאילו מסתתר תחת השמלה, וכן ימצא הריבוי לראשונה במלאכים, ומריבוי זה נמשכו כל הריבויים. וזהו גם טעם ר' אליעזר הגדול בפרקיו שצעק עליו המורה על שאמר שמים מהיכן נבראו - מאור לבושו של הקב"ה. ורוצה לומר, השכל הנבדל מצד השכילו את עצמו הושפע ממנו הגלגל. ואמר שהשמים היו נמתחים והולכים, כדרכם לפי האור ההוא, עד שנגמר לפי רצון הבורא. ואין זה סיוע בבריאה, כי בדרך זו כל המלאכה נעשית לפניו וכולה שלו, כי הוא ברא השמים על ידי שברא נוטיהם.

וכן אמר שהארץ נבראה משלג שתחת כסא הכבוד, לקח וזרק וכו' רוצה לומר הנמצא הזך והדק שתחת השמים, שהוא הכסא האלקי, זרק המציאות ומשם יפרד.

אם כן סיפור מעשה בראשית הוא להראות סדר נכון וטבע קיים בשרשי הנמצאות. ולחש לו זאת להסתירו מההמון שלא יבאו לידי הרהור.

ואת הארץ - ...וגילה לנו סוד נפלא מסודות המציאות, שגרמי השמים לא הוצרכו לתת מציאות ליסודות אלו... וצורך הגרמים האלה רק אחר כך בתנועותיהם לערבם ולמזגם להתמדת הוייתם הנפסדת, ולא יקשה לנו אם השמים נבראו קודם או הארץ, כי אין צורך להאמין שהעיגול זקוק למרכז או להיפך. (בראשית א א)

היתה תוהו - קודם שנבראו הגרמים השמימיים היו היסודות חסרי המציאות בעצמם ובמצבם. וחושך - עירוב היסודות... והנה בריאה זו לא הוזכרה במאמר נפרד, כי לא היתה שלמה, והיא רק התחלה לי' מאמרות הבריאה. (שם א ב)

אחר שיצאו למציאות קצות הבריאה שלא נקרא עליהם מאמר, השמים המורגשים רק בלבות הנביאים, והארץ מפני חסרונותיה, רחף רוח ה' על הנמצאים החסרים האלה להוציא אל הפועל המושלם, והאור מורה בראשונה ובעצם על מציאות מוחש אחר ההעדר... (שם א ד)

ומה שאמרו כל מעשה בראשית בקומתן ובצביונם נבראו, רוצה לומר בלי זרע וגידול, אבל היה להם סדר זמנים קדימה ואיחור, כדי לשמר אותנו ממחשבת המקרה. ובבריאת האור יצא אל המציאות המאמר הראשון, מאמר העצם, כי המציאות השלמה התחילה ממציאות האור, ולכן נאמר יום אחד - שהוא המיוחד שבמאמרות. (שם א ד)

ויכולו - המציאות נשלמת על ידי א', הבריאה הראשונה מהאפס המוחלט אל היש. ב', הוצאת יש נגמר מהאין הבלתי מוחלט, (נתינת צורה לחומר). וג', הווית עצם מעצם על ידי המרת הצורות, כגון אפרוח מביצה, וזו האחרונה היתה הכוונה בשאר היצירות, ולזה כיון ר' יהושע באמרו למטרונה שהקב"ה מזווג זיווגים, ובריאה זו מיוחסת מיום ז' ואילך... שעד עכשיו ברא נגד הטבע, ועתה הניחו להיות נוהג במנהגו... (שם ב א)

ומה שאמר שמתחלת בראשית עד "והנה טוב מאד" כבוד אלקים הסתר דבר לא אמר שלא יחקר בזה, אלא עד כאן ספר נפלאות ה' תת סבה ולגלות כונת מעשיו, ומכאן ואילך יתן את הסבה. (שם ב ד)

ועיקר הגדול שבו הבדל בין בעלי התורה לשאר אמונות הוא אמונת החידוש, ועל זה אמר "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו', ובאמונה זו יוכל לקבל כל שאר העיקרים, ולא כמו שכתב בעל העיקרים, שמציאות ה' העיקר הראשון לתורה האלקית, שאפילו אם נודה שחידוש העולם מאין אינו הכרחי לאמונת התורה, הנה חידושו באיזה אופן שירצה הבורא עיקר שהתורה תלויה בו, ולכן לא דקדק לומר בראשית ברא אלקים מאין, כי הקפיד רק שידע כי הוא חידשו... (ויקרא כג ב)

ספר העקרים:

כאשר עייננו ביצירת הבעלי חיים ושלמות כל אבריהם מצאנו שהשגיח הבורא ביצירתם השגחה נפלאה לתקן עניניהם וכל פרטי צרכיהם תקון נפלא, לא מה שהוא הכרחי להם לקיום המין או האיש בלבד, אבל גם מה שאינו הכרחי להם לא לקיום המין ולא לקיום האיש, אלא שנמצא להם על צד היותר טוב, כמו כפילת החושים הנמצא בבעל חי כדי שיסודרו עניניהם בענין יותר נאות ויותר שלם, ואף על פי שאינו הכרחי להם לתקון חיותם... (מאמר א פרק ו)

אמונת החידוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלקית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו לפי שנחלקו על משה, אבל איננה עקר מעקרי התורה האלקית שלא יצוייר מציאות תורה אלקית זולתה. ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חדוש יש מאין ולשומו עקר לתורה, כמו שחשבו הרבה מן החכמים, לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמין אריסטו לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה... ובזה תפול התורה בכללה בלי ספק, מכל מקום מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נברא ונתחדש העולם בעת שרצה השם וכמו שרצה לא יכחיש זה הדעת נסי התורה ומופתיה... אבל האמנת החדוש יש מאין אף על פי שהיא אמונה צריך כל בעל תורה להאמינה כמו שצריך להאמין כי משה בקע צור ויזובו מים והגיז את השלו והוריד את המן, מכל מקום איננה עיקר מעקרי התורה האלקית, ולזה לא מנאו הרמב"ם ז"ל עם עקרי התורה... ויהי אם כן מה שהתחילה התורה בפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל שהוא עקר ראשון והכרחי לתורה אלקית כמו שבארנו. (שם פרק יב)

האמונות שראוי להאמינן כל בעל תורת משה שהן נמשכות לשלשה עקרים שהנחנו אף על פי שאינן שרשים אליהם הן שש. האחת מהן היא חדוש העולם יש מאין, וזה מבואר מענינם שהיא אמונה כוללת לתורה אלקית בכלל ולתורת משה בפרט, אף על פי שאינה שורש אליה ולא עקר, כי כבר תצוייר תורה אלקית בכלל ותורת משה בפרט מבלי ציור החדוש יש מאין, כמו שבארנו בפרק י"ב, אבל הוא ענף מסתעף מן העקר הראשון שהוא מציאות השם. וזה כי אחר שבארנו שהוא יתברך מסולק מן החסרונות אם לא היה יכול לברא יש מאין יהיה זה חסרון בחקו, שאין לומר שלא יפול תחת היכולת לברא יש מאין אלא יש מיש... ואם תאמר שלא יצוייר שיברא או יפעל בעת בלתי עת ועל כן יאמרו שהוא מחוייב שיהיה העולם קדמון, יש לומר כי זה הספק אמנם יתחייב לפועל על צד החיוב אבל לא לפועל על צד הרצון, כי טבע הרצון כן חייב שיהיה פועל בעת בלתי עת, ואחר שהשי"ת להיות מבחר הפועלים ראוי שיהיה פועל ברצון ולא בחיוב, יתחייב אם כן שהוא ראוי שימציא העולם בעת בלתי עת, כי זה דבר מחויב ונמשך לטבע הרצון... (שם פרק כג)

כבר בארנו במאמר הראשון (פרק י"א) כי לכך התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על מציאות הפועל, וזה, כי ממה שנזכר שם מיציאת הדברים מן הכח אל הפועל יש ראיה על מציאות הפועל המוציא אותם אל הפועל, וממה שנזכר מיציאתם אל הפועל בזמנים מתחלפים, והם ששת ימי בראשית, יש ראיה על מציאות הפועל בכונה ורצון שהוא פועל הדברים בעתים מתחלפים, כפי מה שגזרה חכמתו, ואף על פי שהיה אפשר שימצאו בעת אחת, ואמנם נמצאו בעתים מתחלפים להורות על הכונה והרצון, כי בזה תתקיים התורה בכללה והשכר והעונש הנזכר בה כמו שכתבנו למעלה. וזה שאמרו רז"ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו' (אבות ה' א'). וגם בסדר שנמצאו בו בעתים מתחלפים יורה על הקדימה הטבעית שיש לקצת היצירות על קצתם ושכל אחת מהן נמצאת בעת הראוי והנאות לה לפי טבעה, כדי שתמצא על תכלית שלמותה שאפשר שתמצא בו כפי מה שגזרה חכמת הפועל ורצונו, ולזה נאמר בכל אחד ממעשה בראשית " וירא אלקים כי טוב", להורות על הענין הזה... (מאמר ב פרק ד, וראה עוד אלקים-מציאות)

...וזה הריבוי אי אפשר שימצא מן האחד הפשוט אלא בשנאמר כי ההתחלה הראשונה השפיעה ממציאות הפשוט בתכלית הפשיטות שכל אחד הוא העלול הראשון, שהוא נמצא עומד בעצמו ואיננו גשם ולא מוטבע בגשם, והוא התחלת הרבוי, לפי שהעלול הזה יושכל בו רבוי בצד מה, כי יש בו שני מיני השכל, כי ישכיל את עצמו ואת התחלתו, ובמה שישכיל מהתחלתו שהוא פשוט יושפע ממנו שכל אחד, ובמה שישכיל את עצמו שיש בו ב' ענינים בהכרח האחד היותו משכיל שהוא שכל פשוט, והשני היותו משכיל שהוא אפשר המציאות בעצמותו אחר שמציאותו נתלה בזולתו יושפע ממנו נפש הגלגל וחמרו כי במה שישכיל מעצמו שהוא שכל פשוט שהוא מושכל חשוב יושפע ממנו נפש הגלגל, ובמה שישכיל שהוא אפשרי המציאות יושפע ממנו גרם הגלגל החלק המניע התנועה היומית, וכן מן השכל השני יושפע ממנו שכל שלישי... (שם פרק יא)

אור ה':

ולפי שהוא מבואר שחידוש דבר מה בזולת חומר אשר קדם לו איננו דבר שתצויר המנעות מציאותו אצל השכל, הוא מבואר שאם כן הוא יתברך יתואר ביכולת עליו. (מאמר ב כלל ג פרק א)

ותחלה אומר, כי עם היות שנקיש בין ההויה החלקית להויה הכוללת, הנה אין בטענות כת מאמיני הקדמות דבר ראוי לשום לב עליו, וזה שהטענות מצד הזמן והתנועה והגרם השמיני, הנה בהנחתנו החידוש אחר ההעדר המוחלט יסורו כולם, ואם היה שנשתמש במלות מורות זמן בקודם ואיחור, וכל שכן אם יתאמת לנו, שהזמן איננו נמשך לתנועה, ואיננו מפעולות פועל. וכן הטענה האחרת אשר מפאת החומר תפול בכללה, כי בהנחתנו זאת אין שם חומר קדום... ואי אפשר מבלי שנאריך בזה לגלות טענותם.

ואומר תחלה שזה שברחו ממנו אין המלט להם ממנו בשום צד, וזה שכבר התבאר שאין דבר מחויב המציאות בבחינת עצמו כי אם השי"ת, וכל מה שזולתו איך שהונח, רוצה לומר מחודש או קדום, הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו, והוא נאצל ממנו. והנה האצילות לא ימלט משיהיה אם על צד החיוב, אם על צד הרצון, ואיך שיהיה כבר נודה על מציאות גשמית נאצלת מצורה, והצורה אם כן מאצילה מה שאין דומה לה, ולא תאציל ולא תתן למקבל, כי היא תתן המציאות למקבל, ואין הכוונה באמרו 'יש מאין' זולת זה... ואומר עוד שמהנחתנו זאת רוצה לומר חיוב המציאות ממנו יתחייב שיהיה על צד הרצון, וזה לשתי סבות, הא' כי מהנחתנו חיוב המציאות מהתחלה שכלית יחוייב שיהיה על צד הציור, ולהיותו מקנה המציאות על צד הציור השלם, רוצה לומר ציור נימוס הנמצאות וציור היותו מקנה המציאות הנימוס והנמצאות דרך כלל ודרך חלק, וזה שאין שם דבר שלא יקנה המציאות והמהות מציורו, ולהיותו התחלה שכלית ירצה במה שיצייר. והנה אין ענין לרצון זולת זה, אלא היותו מצוייר שהוא רוצה ומקנה דרך השכלה וצירו מציאותם.

והב', כי ההקדמה המוסכמת היא, שמהאחד הפשוט לא יתחייב אלא אחד פשוט יתחייב בהכרח כי אצילות הנמצאות היתה על צד הרצון. וזה שלמה שהתבאר שמציאות החומר והגשמות נאצל ממנו יתברך ולא מהתחלה אחרת, אין דרך לצאת מהספק הזה, איך נאצל המורכב בעל חומר וגשמות מהאחד הפשוט בתכלית הפשיטות, אלא כשיאמר שהמציאות בכללו איש אחד טוב בתכלית השלמות מה שאפשר לפי המקבל. והיה מדרך הטוב להשפיע על צד החנינה, והיה הטוב במה שהוא טוב הוא אחד פשוט עם היותו מורכב מחלקים, אך אין טוב והשלמות הנמצא במה שהוא רבים אלא במה שהוא אחד. ועוד מבואר ששלימות הטוב כשיפעלהו ברצון, גדול לאין ערוך מאם יפעלהו בזולת רצון...

ואחר שנתבאר שמהנחתנו חיוב המציאות יתחייב יכולת הוויית יש מאין, ויחייב גם הויה רצונית, הנה ראוי שנעיר על הספקות שחייבו בהנחה הזאת, וזה:

א', שהם אמרו תחילה שאנחנו נראה בכל מתהווה שיתהוו הצורות לא הגשמות. 

ב', שהצורה תתן הדומה לה, אבל איך תתן הגשמות?

ג', שמהנחתנו יש מאין יתחייב שיהיה הריקות נמצא, מה שהתבאר שהוא שקר. ואמנם חיוב זה מבואר אצלם, וזה שהריקים אשר בהם נמצא העולם קודם המצאו, כבר היה אפשר שימצא בהם גשם. והנה הוא מסכים לגדר הריקות שהוא מקום פנוי מגשם שאפשר שיהיה בו גשם.

ד', היות שלא היה שם טבע מיוחד קודם העולם, הנה לא היה אפשרות מיוחדת במקום ההוא אשר נמצא מיתר המקומות הפנויים, ואחר שהיחס הפנוי הוא אחד בכל המקומות אל הפועל, איך נמצא במקום ההוא ביחוד, והלא ראוי שימצא בכל הפנויים, ואם כן יהיה גשם בלתי בעל תכלית נמצא, וזה התבאר המנעו.

ה', העולם קודם הוויתו, מציאותו תהיה מחוייבת, או נמנעת או אפשרית, ואם היתה מחוייבת לא סר היותו, ואם היה נמנע לא תתכן היותו, ולכן מחוייב שתהיה מציאותו אפשרית, אבל האפשרות תצטרך אל נושא, אלו הספקות הערו בהנחתנו 'יש מאין'.

והנה ממה שהתבאר יתבאר היתרם בקלות. אמנם הא' לא בא לידי ספק, שאם אנחנו לא נראה בהויה החלקים שיתהווה הגשמות, הנה לא ימנע בעבור זה בהויה הכוללת שיתהווה הגשמות, וזה מבואר מעצמו. וכל שכן עם מה שהתבאר שאין להמלט מאצילות דבר גשמי מלא דבר ממנו, אף למאמיני הקדמות.

ב', שאין ראוי שיתן את הגשמות שאינה דומה לצורה - אם היתה ההוויה בהתהוות בחיוב, בלתי רצונית, היה מקום לספק, אבל אחר שההוויה רצונית, אין מקום לספק. ועוד שכבר קדם כי ההויה היתה על צד ההטבה והחנינה, ולכן כבר תתן הדומה לה, כי תכלית ההויה הטוב, גם ה' יתן הטוב.

ג' חיוב המצא הריקנות, היתרו גם כן יקל, שיש לומר שקודם העולם לא היו הרחקים נמצאים, ושישים את המצאם כשהמציא את הגשם יש מאין.

ד', השי"ת המציא השיעור המיוחד המוגבל הנאות לשלימות העולם. והשאלה למה בראו בזה המקום הפנוי ולא באחר, אחרי שהמקומות כולם על יחס אחד, באי זה מקום שימציא תשאר השאלה הזאת... ולא יחייב שימלא כל המקומות אם למניעות גשם בבלתי תכלית, ואם לשלימות העולם, שהוא ראוי שיהיה לו שיעור מוגבל.

הה', הוא הלצי, כי בהנחתנו יש מאין לא היה לו נושא מקבל החלוקה ממחוייב, נמנע או אפשר מצד המתפעל, אבל האפשרות היתה בבחינת הפועל בלבד, וזה מבואר מעצמו... אלא שהאמת הגמורה היא כפי מה שבא בקבלה והוא שהשי"ת חידשו והמציאו בעת ידוע, שכבר גזרה חכמתו לסבה ידועה שתהיה לו התחלת הויה מחודשת. או כפי שהביא הרב המורה את מאמר חז"ל, מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבם, ומהם אמרו מלמד שהיה סדר זמנים קודם, שהיו הווים ונפסדים בעת ידוע. או שהיה כל אחד מהם הולך מהאחר במדרגת השלימות. ואפשר שזה העולם שאנחנו בו ישאר נצחי, ואפשר שיפסד ויבא אחריו עוד עולם אחר, כי בזה דרכי החקירה נעולות, והדברים עתיקים למקבלי האמת... (שם פרק ב)

אברבנאל:

בראשית - ...ואפשר לומר שרוצה לומר כי נבראו בעת שאינו חלק מהזמן...

בביאור הפסוק: נגד הכופרים בחידוש אמר שעם הראשית וההתחלה שלהם, שהוא חמרם, ברא ה' העליונים והתחתונים. או רוצה לומר, א', שיש התחלה קבועה לזמן. ב', שיש בריאה מאין. ג', שברא בהשפעה ישרה העליונים והתחתונים, השכלים הנבדלים, הכדור השמימי וד' היסודות, ושאר הגלגלים והמורכבים מהיסודות נבראו אחר כך. וגזר בו' הימים על הנברא שיוציא את השאר, ולא אמר ויהי כן לפי ששמים וארץ לא נשארו במצבם שביום א', וזה בנגוד לדעת הפילוסופים שמהקב"ה משתלשלים הנבדלים והגלגלים וכו', וההשפעה עוברת דרך כל אלו בבריאה. (בראשית א א)

...וכבר זכרתי שנזכר בבריאה רק שם אלקים המורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט, וכן הבריאה בלי מנהג טבעי כלל. ואמרו שרצה לברא העולם במדת הדין, רמז להיותו כולו חומר בלי צורה, כי כאשר ינהיג האדם כחומר מעשיו יקרא מדת הדין, וכאשר ירחם בשלמות נפשו השכלית יקרא מדת הרחמים, וכל זאת אין לו שחר, אלא רוצה לומר שרצה לברא במדת הדין שלא ישתנה על שום צד, וכאן אמרו מדת הדין על המנהג הטבעי. ושיתוף הנהגה זו על ידי שהתנה עם הבריאה שתשתנה לעת הצורך. (שם א לא)

ויכולו - להר"ן כל מתנועע יתנועע עוד מעט אחר סור ממנו המניע... אך כאן כילה ה' תנועת הבריאה ביום ז'. ואינו נראה, כי בבריאה לא נתהוו הדברים בהכנת החומר ובמשך זמן, וגם בטבע לא יתנועע עוד החומר אחר שחלה בו כל הצורה, כי הגיע לתכלית הנכסף. ונראה שויכלו מלשון תכלית, הראשון תכלית ההווייה וטבעו, והשני, תכלית ההוה, לפעול כל דבר כצורתו וטבעו, ולזה עוד לא הגיעו הנבראים כי אם עתה, ובז' ברכם והתחיל לפעול. וישבות - ובזה פסקה ההוויה האלקית הנפלאה של ששת הימים והתחילה ההוויה הטבעית.

ומה שהבריאה בו' ימים והז' שבת, כי היה יכול לברא הכל ברגע אחד, להמורה הוא כמספר חלקי העולם, ואם כן היה ראוי שיהיה כמספר המינים. ואם הוא כלפי המאמרות היה צריך להיות י' ימים? ונראה שהוא לרמוז שקיום העולם ו' אלפים שנה, וכל יום מהבריאה ירמוז על מה שיהיה באלף שנים, כברמב"ן... (שם ב א)

ויותר נכון שכבוד ה' הרוחני העליון נאמר על העלול הראשון ממנו, כי הוא התחלת דרכיו וראשית בריותיו, ונקרא בחז"ל שכינה, שאינה האור הנברא כבמורה, ולא עצמותו כברמב"ן, ועליו נאמר "מלא כל הארץ כבודו", שבאמצעותו נמצאו הנמצאים ומשפיע עליהם... והאור מתפשט מדרגה לדרגה ברוחניים ובשכליים עד שהתגשם בשמש וכו'... (שמות מ לד)

ספורנו:

בראשית - בתחלת הזמן והוא רגע ראשון בלתי מתחלק שלא היה זמן קודם לו. ברא - עשה אינו ישנו, ובזה לא יפול זמן כלל. (בראשית א א)

והארץ היתה תהו ובהו - ואותה הארץ הנבראת אז היתה דבר מורכב מחומר ראשון הנקרא תהו ומצורה ראשונה הנקראת בהו. כי אמנם לא היה נאות לחומר הראשון זולתי צורה אחת, היא היתה ראשונה לכל צורות המורכבים בהכרח. ובזה נתבאר שהחומר הראשון דבר מחודש, ונקרא החמר של אותו המורכב הראשון תהו, להיותו מצד עצמו דבר כחיי בלבד, בלתי נמצא בפועל, כאמרו "כי תהו המה", כלומר בלתי נמצאו בפועל אבל בדמיון בלבד, והצורה הנשואה באותו המורכב הראשון נקראת בהו, כי בו בתהו שאמר נמצאת בפועל...

וחושך - הוא האויר החשוך הנאצל אז מהמורכב הראשון היה על פני תהום, על פני שני היסודות השפלים שנאצלו אז גם כן מהמורכב הראשון והיו מקיפים זת זה... (שם א ב)

אלה תולדות השמים והארץ - אלה הצמחים ובעלי חיים שאמרנו היו תולדות השמים והארץ בכח שנמצא בהם משעה שנבראו, כי מאז נמצא בהם כחות פועלות ומתפעלות להויות ההוות ונפסדות... אמנם יצאו לפועל ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים - ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד, וזה אחר ששת ימי בראשית, ואז נקרא ה' אלקים שבסדרו התמיד הווים. (שם ב ד)

טרם יהיה בארץ - אמנם הטעם שבהבראם נמצאו בכח ולא בפועל באופן שכל שיח השדה עדיין לא היה בארץ וכן כל עשב השדה עדיין לא צמח, כי לא המטיר - באופן שלא היה החומר מוכן לזה בשלמות מחסרון מטר ועבודת הארץ. (שם שם ה)

ושמר ה' - כי בהיותו לנו לאלקים בלתי אמצעי ישפיע מציאות נצחית ההוה ממנו בלתי אמצעי, כי כל שיעשה אלקים יהיה לעולם, ומציאות הנפסדים באה על ידי אמצעי בלי ספק. (דברים ז יב)

כל אשר יעשה אלקים - בלי אמצעי, והם מיני הנבראים, יהיה לעולם - כמו שכתוב "ויעמידם לעד לעולם", כי מציאותם שופעת ממציאות הבורא. עליו אין להוסיף - כי בבריאתם לא היה שום חסרון ידיעה שיצטרך אחר כך לתקנו. והאלקים עשה - השתנויות הטבע בענין מפסיד השלמות, כגון ארורה האדמה וגו', כדי שייראו מפניו - בני אדם ולא יוסיפו למרוד. (קהלת ג יד)

מהר"י יעבץ:

...אבל מה שאני רואה שיקשה עליך הוא כי מן הנראה מזה המאמר כי העולם לא נברא אלא בשביל התורה, והתורה בשביל ישראל, ויתחייב אם כן שנאמר שישראל עיקר הבריאה, ואומר כי עיקר זה הדבר ארוך מאד ואין כאן מקומו אבל כדי לשכך רתיחת השואל אכתוב הטפה מן הים ממנו. ואמר התנא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא וכו', וענין זה הכבוד הוא עשיית מצותיו ושמוע בקולו. והמלאכים והגלגלים יש להם טבע קיים בזה לא ישנו את תפקידם, אמנם האנשים הם בעלי בחירה ורצון, והוראות הכבוד בהם אפשרי לא מחוייב, ולזה יראה כבודו יותר במין האדם מבמלאכים, ולזה אמרו ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה, ובחטאו של אדם הראשון נסתלקה שכינה, וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע נתקנו... מיד וישכון כבוד ה' על הר סיני קרוב למה שהיה בתחלה... והמפקפק בדברים אלה יש בלבו פקפוק בחדוש העולם... (אבות א ב)

...וכן הענין במעשה בראשית, שאם היה הכל נברא במאמר אחד לא היינו מכירים מדרגת הנבראים, עכשו שנבראו הדברים ממאמרים נפרדים יורה כי הם במדרגה זה אחר זה, ועם זה נתעורר שיש איזו מעלה לאדם על הבעלי חיים... (שם ה א)

כי הוא צוה - ...אבל רמז סוד גדול היצירה, כי השי"ת ברא כל הדברים מהאין המוחלט, ונתן לכלם קץ וגבול ידוע, וממנו השגיח בכלם מראש ועד סוף, כי כלם ידועים אצלו מראש... על כן אמר כי מהיותו כונס כנד מי הים - ראייה מוחלטת על ב' שרשים גדולים, הא' חדוש העולם, כי הוא אמר ויהי - ולכן לא יעברו פיו, כעבד נאמן המשועבד למאמר רבו. הב', כי הוא צוה ויעמד - כי הוא שם שיעור וגבול לכל הדברים ולמשפטיו עמדו הכל. (תהלים לג ט)

מדרש שמואל:

...ואמר שבראו בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים, שאם היה בורא אותו במאמר אחד תיכף ומיד בהכעיס הרשעים לפניו היה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, ועל כן ברא בעשרה מאמרות, כי המאמר היוצא מפיו של בשר ודם הוא נעשה מלאך, מכל שכן מאמרו יתברך, ועתה ה' לא יחריב את עולמו שבראו בעשרה מאמרות מפני השוטים אלא יפרע מהם בלבד... (אבות ה א)

...ואלו לא היה מתעבה ומתגשם העולם בגשמות הזה לא היה יצר הרע ולא תאוות גשמיות באופן לא היה מקום להשכיר ולהעניש והיו כלם מלאים שאין להם שכר ועונש, על כן רצה השי"ת שלא יעמוד העולם בבריאת המאמר הראשון שהיה רק בתכלית הדקות והרוחניות רק רצה שיתפשט עוד בעשרה מאמרות אחרות עד שנתגשם בגשמות כאשר הוא ועתה שנברא בעשרה מאמרות ונתגשם יש יצר הרע בעולם... (שם)

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב שהשאלה היא שבמאמר הראשון שהוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ היה יכול לכלול במאמר ההוא השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, ומה היה צריך לספר סדר הבריאה ואופן השתלשלותה זה מזה. ובאה התשובה שרצה להודיע ולהודע שהאדם הוא התכלית האחרון בבריאה, ושכל מה שקדמו בעולם השפל בראו לצורך האדם, ואם היה בורא אותו במאמר אחד היה נראה שלכל דבר יש לו תכלית מיוחד ולא אחד בהם יהיה תכלית לאחד מאחר שאין סדר לבריאתם, ואם היה מין האדם נפסד כי ישחית כל בשר את דרכו הנה שאר המינין לא יפסדו, אמנם עתה בסדר הזה מהבריאה כשהאדם הוא האחרון בבריאה ובו נשלם הטוב שראתה החכמה האלקית שעמו היה טוב מאד, שהוא טובת התכלית, נמצא לפי זה כי בהפסד האדם שהוא תכלית כל הקודם אליו יפסד הכל...

עוד כתב פירוש אחר, שאמר התנא בדרך שאלה כי במאמר הראשון והוא ברגע הראשון אשר ברא יש מאין, אז היה יכול לברא כל הדברים בשלימותם, או היה יכול לעשות שהם ישתלמו מעצמם ומה היה צריך לצוות על כל דבר ודבר בפרט. ובאה התשובה הנכונה על זה כשרצה השי"ת לצוות על כל פרט ופרט מהנמצאים הפשוטים והמורכבים ולסדר אותם באופן שכאשר ירצה הוא יתברך להוציא אותם מטבעם יהיה לו מקום בצדק ובמשפט שלא ינגד אל הטבע שהוקבעו בו, כי אם היו כל הדברים נבראים במאמר אחד בלתי ציווי וסדר פרטי בכל אחד ואחד כשהיה רוצה השי"ת לקרוע הים לישראל עם שהיה יכול בזה היה מנגד למאמרו הראשון, אמנם כאשר יסד בחכמה מתחילת הבריאה תנאי התנה הקב"ה עמהם וכל אחד מהם לעשות בהם כרצונו הגמור והמוחלט... (שם)

שערי קדושה:

הנה בהתחלת הבריאה נבראו כל העולמות על הסדר הנ"ל מכח האין סוף, ברצון הפשוט, בתורת נדבה וחסד, אחר כך צריך עוד להמשיך מזון וחיות ושפע בכל העולמות, להעמידן על עומדן כבזמן הבריאה ולא יותר, כמו שכתוב, "ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע", וכמו שכתוב "ואין כל חדש תחת השמש", וכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו" וגו', שהוא ענין הבריאה עצמה. אכן המשכת חיותם מאז ואילך הוצרך מעשיהם שיפרנסו עצמן, כענין הבן שבהיותו גדול אינו אוכל על שולחן אביו... (חלק ג שער ב, וראה עוד ערך שפע)

אלשיך:

בראשית ברא - צריך לומר בראשית ברוא, ומזה אמרו חז"ל במה שהוא ראשית ברא, בתורה שהיא ראשית לכל, שעל ידי צירוף אותיותיה ברא שמים וארץ. בבראשית רבה: האומן אינו בונה את הפלטין מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסאות יש לו. רוצה לומר כל סדר ותיקון מעשה בראשית בכל פרטיו ונקודת זמן עשיית כל דבר ואופן עשייתו לפי פשטו הוא מכוון לכוונת הכתוב, ולפי הסוד והדברים הנאצלים עליונים הרמוזים בו. ועל ידי הבטתו יתברך אל סודות התורה, בנין אצילות העליון, היה בורא פרטי הבריאה למטה להקבילם לעליונים. ומה שאמר שהתורה אומן אינו כלי אומנות אלא שמותיו וחכמתו יתברך שאינם נפרדים מאיכותו, והוא לבדו פועל בהם.

ומה שברא בי' מאמרות הוא, כי רצה להשפיע לעולם השפל שפע מכל י' בחינות כחות העליונים, ועל ידי עסק התורה הכלולה מכולם יאירו כולם יחד, ויושפע שפע מכולם. והמאמר הראשון, רוח פיו, אור שפע רוחני, מבחינת הכח הראשון המשתלשל ומתפשט ומתלבש ומהווה מציאות ראשונה, ולגודל דקות רוחניותו לא יתהווה ממנו גשמי ממש, כי אם מציאות התלבשות גשמית. ועל כן גם השמים לא קנו הויה ממשית חזקה ביום א', וזה שאמר שהיו לחים עד שבא המאמר הג' ביום ב'. ולכן נברא האור הדק אחר כך, כי נגמר מיד...

ואמר בראשית ברא אלקים - כל פעולה תכלול דבור ומעשה, ובבחינת המחשבה ברא אלקים, מדת הדין, ולפי שהמחשבה פועלת רק בדקות אמר ברא ולא עשה, אלא שאם היתה הבריאה נגמרת במדת הדין, היתה חוזרת לתוהו בבא הדורות המכעיסים, וזה שאמר "וחושך על פני תהום". ואמר ורוח אלקים מרחפת - כי ביום עצמו שיתף והשפיע מצד מה שם רחמים בדין, להיות מרחפת על פני המים, והכל בדקות, כי היה רק במחשבה, ועל זה אמר אחר כך "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים".

ואחר כך בא דבור להוציא תולדות משמים וארץ, שהוא גשם מגשם, ולכן הוצרך התפשטות והתלבשות רוח פי המאמר להקנות בהם הויה וחוזק גשמי, וכל מה שנברא בימים הבאים היו רק כיוצאים ומתפרדים מן השמים והארץ האלו. (בראשית א א)

על פני המים - יש ב' סוגי מים, רוחניים שעליהם היתה רוח אלקים מרחפת, וגשמיים תחתונים, והטפה שביניהם בעלת מיצוע, שיש בה בחינה רוחניות וגשמיות, וממנה נעשו השמים שהם גשם ממוצע בין רוחניות לגשמיות... (שם א ב)

יהי רקיע - כל דבר גשמי מתקיים רק כאשר שפע רוחני נשב בו, אך צריך הדרגות שונות שיוכל השפע האלקי להשתלשל אל החומר ומתעבה בהשתלשלות זו. ואמרו רז"ל שהקב"ה ברא הארץ על ידי שנטל עפר מתחת כסא הכבוד וזרקו למים, וזה שאמר והארץ היתה תוהו, רוצה לומר הארץ הראשונה שנבראה בלי עולמות בינתים, ואדם תוהה בה, כי לא היתה הגשמות נתפסת בה בעצם, וכל התולדות בוהו - היו בה בכח, ויצאו כל אחד ביומו. ואמר ורוח אלקים מרחפת - היתה סמוכה ואין השתלשלות מרוחקת עד לגשמיות, והיה צריך להרחיק העליונים, שרוח אלקים מרחפת עליהם, ממים תחתונים, כדי לשלשל ולהקנות עביות בארץ, ולכן ברא השמים בין מים למים, הם הגלגלים, ושמי השמים הם המלאכים, ועל שניהם אמר "ויעש אלקים את הרקיע"... (שם א ו)

ויכולו - דבר גשמי בלי רוחני הולך ונפסד, ועתה באה שבת ונתנה שפע קדושה בכל מה שנברא, כנפש שבגוף האדם, וזה שאמר וינפש, שהקנה נפש וקיום לעולם. ועל זה אמר ויכלו - שהשלים חומרם, ויכל אלקים - שהשלימם על ידי שפע רוחניות המקיימם, מה שאינו מעשה, ועל זה אמר "ויקדש אותו"... (שם ב א)

את שבעת הימים - כדפירשנו שגדולה יציאת מצרים כבריאת העולם, שביום א' נברא הכל, ואחר כך יצא לפועל כל דבר ביומו, וביום ז' בא הקיום לכל על ידי השבת, וכנגדו היתה קריעת ים סוף ביציאת מצרים. (שמות יג ז)

ששת ימים - בשמות רבה אמרו רז"ל שני ימי פסח נגד ז' ימי הבריאה, ועיקר הבריאה ב' ימים, בראשון שבו נבראו שמים וארץ, ובהם כל הבריאה בכח, ויום ז' בו ניתנה נשמה בעולם כענין וינפש, שהושפעה בו הרוחניות. וכן ביציאת מצרים, ביום א' עיקר הגאולה ומכחו ז' הימים שאחריו, וביום ז' בקריעת ים סוף הושפעה קדושת האמונה בעולם, שגם יתרו ורחב באו על ידי כך לאמונה... (דברים טז ח)

בדבר ה' שמים נעשו - בפרקי דר' אליעזר: בלא עמל ברא ה' את העולם, אבל בצבאם יגיעם, שנאמר וברוח פיו וכו'. רוצה לומר י'מאמרות הם י' כחות עליונים, והראשון שבכולם יתייחס לדקותו למחשבה, שטרם צאת המחשבה לדבור שמים נעשו, ולשאר הבריאה משתלשל ומתעבה המאמר, וזה מייחס ליגיעה לגביה דידיה יתעלה. כונס כנד - ואם יחלוק אדם לומר שהארץ העכורה לא נבראה ממנו, הלא מי הים גבוהים מהארץ, והוא סוכר מעינות תהום ויסך בדלתים ים בנס, וכל זה כדי שייראו מפניו, וככמתרה בבני אדם. (תהלים לג ו וז)

דבר ויקרא ארץ - מוכיחם שה' ברא העולם בתורת חסד עם ברואיו, ולא שצריך להם, ובתחילה שיתף ה' ואלקים שבדבור הבריאה נשתתפה מדת הרחמים. (שם נ א)

ארץ ותבל - שקודם ברא ארץ ישראל ואחר כך חוץ לארץ. (שם צ ב)

ברכי נפשי - אמרו רז"ל י' לבושין לבש הקב"ה כשברא העולם, ענינם שברא כסא הכבוד כמסך בין גדולתו והעולם השפל, והוא אור עב מהעליון, ועדיין לא הספיק וברא המלאכים, ששני עולמות אלו נקראים אצל חכמי האמת עולם בריאה ויצירה, והם כלבושים ומסכים לאלקות. והראשון הנעלם קרא הוד, שהוא ענין התפשטות השפע, והשני המתגלה יותר לברואים קרא הדר. ואמר עוטה אור - על בריאת כסא הכבוד פרוס כשלמה לפני האצילות, וכאילו האצילות מעוטפת בו. נוטה שמים - אמר על עולם המלאכים הנקרא עולם היצירה. המקרה במים - על עולם הגלגלים. והמים שבעולם היו ב' איכויות, מים עליונים שרוח אלקים מרחפת עליהם והם רוחניים, והנקראים "על פני תהום" שהם גשמיים, וביניהם איכות ממוצעת, וממנו עשה גשם זך, עולם הגלגלים, וזה שאמר גילה טפה האמצעית, או הגדילה... או אמר "גדלת מאד" על ענין צמצום הקדושה כלפי מעלה, שזה לא להעדר יחשב, כי אם אדרבא, גדלת מאד... (שם קד א והלאה)

עושה שמים - שבורא כל יום שמים וארץ רוחניים חדשים, ומעסק התורה נעשים תמיד סודות רוחניות לצדיקים לעתיד לבא... (שם קכא ב)

מהר"ל:

בבראשית רבה אמר, מתחלת ספר בראשית עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר. כי השגת אדם מתייחסת אל האדם למה שהוא השגתו, מחוייב מזה, שהדבר שהוא מושג לא יהיה נבדל מכל וכל מן האדם המשיג... ואף שהשכל משיג הדברים הנעלמים, מכל מקום דבר שהוא נבדל מן האדם לגמרי, ראוי שלא יהיה השגתו בו, שכל השגה חיבור וצירוף למושג. והיציאה של העולם לפועל המציאות הוא נבדל מן העולם, אחר המצא העולם בפועל, שאין הדבר כאשר הוא בעת הויה מתדמה לאחר המצאו, ולפיכך ההשגה איך יצא העולם לפועל המציאות נבדל לגמרי מן האדם אשר הוא נמצא בעולם...

אמנם מעשה בראשית, שרצה לומר שהקב"ה המציא המציאות, ובאיזה ענין יצא לפועל ונמצא, לכך אמר עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר, שזה הוא אשר הוציא אותם לפועל, אבל מן ויכולו ואילך אינו מדבר במה שנמצאים מאתו יתברך, רק במה שנמצאו התולדות זה מזה, ובענין זה מותר לדרוש, שהחכמה מגיעה בזה אל זולתו... ומעשה בראשית שהוא יציאת העולם לפועל מהשי"ת, והוא מדרגה יותר נראית בעולם, דורשין לאחד ולשנים אסור, שהרי אינו אלא מה שהוציא לפועל הנבראים... (גבורות ה' הקדמה א)

ועוד ידוע כי השי"ת ברא העולם על ידי אותיות האלפ"א בית"א, וכמבואר בספר יצירה, ובאותות האלפ"א בית"א חקק את העולם הזה הגשמי, ובאותיות הפשיטות, אשר הפשיטות היא במעלה יתרה, ברא את הדברים אשר הם עליון מן העולם הזה הגשמי... (שם פרק כו)

כלומר הלל זה יש בו ה' דברים כוללים אשר היו בעולם דברים בלתי טבעיים, ודבר זה מפני שהקב"ה ברא את עולמו בה"א, שנאמר "בהבראם", בה"א בראם, וה"א אות נבדלת שנעשה על ידי נשימה בלבד, ואין צריך להוציא אותו על ידי חיתוך הלשון, ומפני זה הה"א אות רוחנית, ובשביל זה היה העולם מקבל מעלה אלקית-רוחנית בשביל שנברא בה"א רוחנית, והם חמשה דברים שבעולם, וכולם דברים עליונים נבדלים מן הטבע... (שם פרק סא)

ובפרק ד' דנדרים תניא, ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם, תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. ביאור ענין זה, כי רז"ל עמדו על ענין העולם הזה, ואמרו מאחר שיש לעולם הרכבה וחיבור מדברים מחולפים, והעולם מורכב מהם, והפשוט קודם למורכב, אם כן יש דברים יאמר עליהם שנבראו קודם העולם המורכב, והם דברים פשוטים...

וכאשר הפליגו חכמים עוד יותר בחכמה על צורת העולם הזה, מצאו כי המורכב האחרון הוא האדם, וקודם לו המורכב הבעל חי, וקודם לו המורכב הצמחים ודומם והגשם הפשוט, וזהו התחלת העולם, כי כל שבעולם הוא גשמי... ואין לך דבר בלתי גשמי רק התורה שהיא שכלית, אף על גב שכל הדברים האלה הם בלתי גשמיים רק התורה שכלית. ואם תאמר מה שייך בריאה בתורה והיא דבר אין בו ממש כלל? אין זה קשה למבין, כי הגזירה על דבר מה נקרא בריאה, וגזר הוא יתברך קודם על התורה, שהרי התורה היא ציור וסדר העולם אשר נוהג בו. ואם תאמר אם כן יהיו יותר מששת ימי המעשה? אין זה קשיא, כי אין אלו נופלים תחת משך זמן, כי כולם דברים בלתי גשמיים, וששת ימי בראשית תולה בגשם הגלגל.

וגם התשובה היא פשיטות, ואמרו שנבראה קודם העולם, כי ההתחלה שחוזר עליה בעל תשובה צריכה להיות פשוטה נבדלת לגמרי, שאם לא כן היא גשמית, ובגשמי שייך חטא, ובעל תשובה צריך להיות נבדל מן החטא... נמצא שכאשר בעל תשובה נסתלק מן החטא זה בכח התחלה פשוטה מן הגשמית, וזאת התחלה מה שגזר השי"ת שיהיה לעולם התחלה פשוטה, ולפיכך כל בעלי תשובה מתנועעים לצד מזרח שהוא התחלה... (גבורות ה' פרק ע)

...ונראה שהיה רב אשי סובר, שהראשונים היו טועים אחר העכו"ם מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היתה אחת איך יבא מזה ריבוי לעולם, ולא תמצא במציאות דבר פועל שני דברים מתחלפים, וכך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מהדבר שהוא אחד, ולפיכך גזרו שההתחלות רבות. קצת חוקרים התירו ספק זה באמרם, כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאתו שכל אחד, והשכל משיג עצמו ואת עילתו, ובמה שמשיג את עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הריבוי, וסוף סוף נשארו במבוכה. ומצאתי אנשים שמשכו לדעת זו דברי תורה, ואומר אני שהנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם ויאמר שהעולם נברא חס ושלום על ידי אמצעים... ואם כן חס ושלום גם לא ינהיג את העולם בעצמו...

אך אנו המאמינים אומרים, כי מן השי"ת שהוא אחד (נשפע דבר אחד), והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע עוד על הראשית. אם כן לא הושפע מן אחד שני דברים מחולקים, אלא חילוף וריבוי הנמצאים הוא מצד המקבל שבו שייך תוספת, כי הנברא מצד שהוא עלול הוא חסר וצריך השלמה, ואי אפשר שתברא השלמתו עמו, שאם כן היה העלול שלם מצד עצמו.

וריבוי זה שמצד המקבל מבואר בפרשת בראשית שאמרו, העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה... אין ראשית אלא תורה, בזכות משה שנאמר וירא ראשית לו, בזכות בכורים וכו'. וביאור הענין, שהכל מודים כי העולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ובשבילה נברא הכל, ושאר הבריאה נחשבת תוספת והשלמה על המקבל הזה. ורמזה התורה זאת במלת בראשית - בשביל ראשית נברא הכל להשלמתה. ופליגי מהי הראשית הזאת...

ומה שאמרו בשביל בכורים מעשרות וחלה, הבכורים הוא כאשר נגמר הפרי בעצמו, והוא ראשית אחת שאין לה צירוף, אבל במעשר יש צירוף שהעמיד כרי, וחלה היא כאשר גילגל העיסה ונדבק הכל יחד לגמרי. וכן הבריאה שברא השי"ת ראשונה הם הפשוטים, שכל אחד ואחד עומד בפני עצמו, ואחר כך הנבראים המצטרפים ויש להם קיבוץ, ואחר כך אותם דברים שיש להם הרכבה גמורה מזגית.

ובמקום אחר ביארנו, כי אלו הג' הם נגד ג' עולמות שברא השי"ת, עולם העליון השכלי שאין בו הרכבה כלל, אחר כך עולם האמצעי שאין בו הרכבה של עירוב אלא של חיבור, כי יש שם קיבוץ הגלגלים, ועולם התחתון שהוא עולם ההרכבה... (נצח ישראל פרק ג)

...ואם שכל אשר בא הכל הוא בטוב, וכדכתיב "והנה טוב מאד", מכל מקום לא ברא את העולם להיטיב לעולם, רק בגזירת דין נברא, וכדכתיב בכל מעשה בראשית שם אלקים... (תפארת ישראל פרק ו)

...וכל הנבראים הם אפשריים מצד עצמם, כי לא נבראו אלא לשמש לזולתם, אבל מצד עצמם הם אפשריים, ולא כך התורה שהיא מסודרת מן השי"ת בעצמו וכן ישראל הם מחוייבים מצד העילה בעצמה, כי כל עלול אף שהוא אפשרי מצד עצמו, הוא מחוייב מצד עילתו יתברך, אבל שאר הנבראים ומלאכי השרת אינם מחוייבים מצד העילה, כי נבראו לשמש לזולתם... (שם פרק יז)

וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפועל בכח שם אלקים שהוא מדת הדין, ואחר מעשה בראשית נשתתף שם רחמים עם שם אלקים, כי שם מזכיר הבריאה ותיקון הבריאה גם כן, כי עצם התולדה והיציאה לפועל בלבד נזכר בששת ימי בראשית, ושם כתיב שם אלקים בלבד... ולפיכך מדת הדין מיוחדת לרבוי התולדות... (שם פרק כו)

...וזה שאמר כי העולם נברא בבי"ת שהוא לשון ברכה, כי בריאת העולם הוא הריבוי שהוא מן השי"ת, וראוי שיהיה נברא בבי"ת שהוא התחלת הריבוי והברכה, ולא באל"ף, שהבריאה היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברא באל"ף שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה. והבי"ת היא תחילת הריבוי, כאשר היה בתחילת בריאת העולם התחלת הריבוי... ולכך התחלת התורה באל"ף כי התורה הפך העולם שהוא הריבוי, והתורה היא סדר וקישור העולם, עד שהיא מורה על מסדר אחד שבא מאתו סדר אחד... (שם פרק לד)

אמנם מה שהיה השי"ת פועל העולם בזמן הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד. וכמו שהזמן היה לבריאה מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם מצד המקבל... (שם פרק מ)

ומזה הטעם נקרא שבת הגדול, כי הפסח שבו יצאו בני ישראל ממצרים הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם, כאשר יצאו ישראל והיו לעם להשי"ת, וכאשר נברא העולם בששת ימי בראשית היה דבר זה בכח בלבד ויצא לפועל, כי לא היתה בעולם בריאה חדשה, רק כמו שאמרו על כל הנסים, תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, על הים שיבקע וכו', ולפיכך מה שיצאו ישראל לפועל היה גם כן בכח הבריאה, ולפיכך שבת שלפני פסח ראוי לקרא שבת הגדול, כי יציאת מצרים היא השלמה עליונה וגדולה של העולם... (שם פרק מד)

...אבל פירושו כי בתורה ברא הקב"ה את עולמו, שהיה מסתכל בתורה וברא עולמו, ובכל אות ואות שבה היתה בריאה בעולם, ואם כן אם אתה מחסר או מייתר אות כאילו אתה מחריב עולם, כי גם יהיה חסר או יתר בבריאה, ודבר זו חורבן עולם לגמרי... (שם פרק סז)

אמנם הפירוש הברור על פי החכמה הברורה על מה שאמר על ג' דברים העולם עומד הוא, דע לך שכאשר ברא הקב"ה את עולמו היה על ידי ג' דברים, שהוציא אותם אל הפועל, כדכתיב בראשית ברא אלקים וגו', שברא במדת הדין... וכאשר ברא את העולם בראו באמת, כמו שתיקנו חז"ל בברכה "פועל אמת שפעולתו אמת", כי אין בבריאה שקר, ואילו לא היה בהם חס ושלום אמת לא היה קיום לדבר שהוא שקר. והג' שכאשר גמר מעשה בראשית נתן השי"ת מנוח בנבראים, ודבר זה הוא המנוחה והשלום כמאמרם ז"ל באה שבת באה מנוחה, ואין זה מהבריאה עצמה, שהרי אין שבת בכלל ימי המעשה, אבל הוא קיום העולם, שהיה משלים כל המלאכה של ו' ימי בראשית, והוא קיום הכל, ועל השלום הזה מצות הדלקת הנר בשבת... ולפיכך העולם עומד על הדין, האמת והשלום... (דרך חיים א משנה יח)

ואל יטעה אותך אדם לומר כי פעולתו העליונים והם המלאכים, שאם היה הדבר כך למה לא סיפרה התורה בבריאה מבריאת המלאכים שהם עיקרי העולם? אלא עיקר פעולתו הוא האדם. ואל יקשה לך למה צריך לעולם הזה, כי מצד הפעולה שהיא עלולה ראוי לה ההעדר, ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא העולם הזה... (שם ד משנה טז)

ואמר הוא הבורא על דבר אלקי הדבק בנבראים, ואינו מוטבע בחומר כצורה המוטבעת, ולפיכך תמצא לשון בריאה רק באדם מפני שיש בו דבר אלקי, וכן כתיב אצל התנינים ויברא, ובודאי בבריאה הזאת דבק בה ענין אלקי, וכן על המים והארץ בכללם שייך לשון בריאה בשביל דבר זה... (שם משנה כב)

וקשה שמתחילה אמר שנברא העולם בלא עמל ויגיעה, ואחר כך אמר שנברא ביגיעה. אלא פירושו שמצד השי"ת לא היה עמל ויגיעה אלא מצד המקבל, שהיה נברא רק במשך זמן... וכבר אמרנו שמספר י' מאמרות הוא, כי יש בעולם מעלה אלקית העליונה, שכך מורה מספר י', ואין העולם כולו גשמי, שעליו לא היה שכר ועונש, ולכך נפרע מן הרשעים שמאבדין העולם, ונותן שכר טוב לצדיקים המקיימים אותו... (שם ה משנה א)

הפוך בה דכולה בה. רמזו דבר זה במדרש, "ואהיה אמון אצלו", שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם. כבר ביארנו שהתורה היא הסדר השכלי שסידר השי"ת הנהגתו של האדם, ומתחייב זה הסדר מאתו בראשונה, ולפיכך נקראה התורה ראשית, ולפי סדר התורה סדר השי"ת סדר העולם, עד שהכל נמשך אחר התורה, כי כך ראוי שהאדם שהוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשבילו נברא הכל, לפיכך אחר תורת האדם וסדרו נמשך סדר העולם, ולכן כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג כל סדר המציאות, כי דרכי העולם הזה יוצאים מן התורה... (שם משנה כב)

וענין זה חכמה נפלאה מאד, כי כאשר השי"ת ברא עולמו יש בריאה שאינה עצם הבריאה רק הם נמשכים אחר עצם הבריאה, ואינם עיקר הבריאה. ודבר זה תמצא בנבראים גשמיים ובלתי גשמיים, כמו הרוחות והשדים, והם אינם עצם בריאה, אבל נמשכים וטפלים לבריאה, ובדברים הגשמיים כמו התולעים וכיוצא בזה אין בהן בריאה, רק בשביל שאין הבריאה זולתם... (באר הגולה ב)

במסכת פסחים, אמר ר' יוסי שני דברים עלו במחשבה לבראת ערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, נתן הקב"ה בינה באדם ונטל ב' אבנים ויצא מהן האור, והביא ב' בהמות ויצא מהן פרד. דע כי חכמינו באו להגיד על ענין הטבע ומעשה האדם, כי מעשה האדם הם יותר מהטבע, וכאשר השי"ת ברא בששת ימי בראשית כל סדרי הטבע הפשוטים והמורכבים והשלים את העולם, נשאר עוד בכח לעשות הרכבה, ומפני שאין הרכבה זו לפי הטבע לגמרי, שהרי הם מינים מחולקים, לא יצאת הרכבה זו לפועל בששת ימי בראשית, והאדם המוציא לפועל הדברים אף שאינם לפי הטבע הוציא דבר זה לפועל.

והיפך זה מה שהביא ב' אבנים וטחן זה בזה ויצא מהן האש, דבר זה היפך ההרכבה, כי מה שיצא האור היה דבר נבדל פשוט, כי האור אינו דבר גשמי, והוא בודאי שלמות לעולם... וכמו שהאדם יוצא בכח שכלו אל הפועל, כך אלו שני הדברים יצאו לפועל על ידי האדם, והיו במחשבה בכח בערב שבת...

כלל הדבר שבאו לגלות, כי בששת ימי בראשית לא נבראו רק הדברים הטבעיים, אבל הדברים שעל הטבע היו בששת ימי בראשית בכח, ועל ידי האדם שהוא שכלי והוא על הטבע היו יוצאים לפועל... (שם)

בבראשית רבה, אמר ר' אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. לקצת בני אדם קשה, והלא אף לאומן בשר ודם אין ראוי דבר כזה שיברא ויתנחם? אבל לא ירדו לפנימיות המאמר, כי מתחילה ברא הנבראים ולא היתה בעולם מציאות אחרת, והיו אלו עיקר הבריאה, המציאות, ואמר דין יהניין לי יתהון לא יהניין, ובזה נחרבו שאר הנמצאים לומר שאין שם מציאות עליהם. וכן בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות, והם היו המציאות של העולם הזה, וכאשר היו ישראל לא היו נבחרים האומות עכו"ם, ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזה שאמרו בונה עולמות ומחריבן...

כלל הדבר, שביום הראשון היו נבראים שאין להם בריאה ממש, וזה בעבור תחילת הבריאה שאין להם מציאות גמור, כמו שאמר והארץ היתה תוהו ובוהו, וזה בעצמו מה שאמר בונה עולמות ומחריבן, שהיה עליהם שם מציאות בתחילת הבריאה, ואחר כך נחרבו ואינם נכללים עם המציאות שהוא מציאות גמורה, ולפיכך לא אמר יהי ערב, שהיה מדבר מתחילת הערב, ואותו זמן אינו שוה עם שאר הזמנים... (שם באר ד)

ועוד אמרו בפרקי דר' אליעזר כי רוח צפון בראו ולא גמרו. אמר מי שהוא אלוה יבא ויגמור אותו. ביאור דבר זה הוא, שלא גמרו מפני חסרון העלול, וזה מורה על שהוא יתברך יחיד בעולם, ולפיכך אי אפשר שיהיה פעולתו, שהוא העלול אשר יבא ממנו, שלם בשלימות הגמורה, כי אז צריך שיהיו כאן ב' אלהויות והיה פעולות כל אחד חסר ויושלם על ידי העילה האחרת... (שם באר ו)

והנה זכר ב' דברים, האחד שאמר שהיה מביט בתורה וברא העולם, השני שקרא את התורה אומן. וזה כי שני דברים היו בבריאת העולם על התורה, הא', כמו שאמרנו שנברא באופן שהיה מוכן לתכלית התורה, שנברא בו אדם ברמ"ח אברים נגד מצות עשה, והכל כדי שיהא האדם מוכן לשמרם, כי הם לאדם בעצמו שצריך עשיה על ידי גופו. וברא חמה שהיא ראש ועליון בצבא השמים במדרגתה שס"ה ימים שבהם איננה עוברת חוק שנתן לה השי"ת... עד שמתוך כך האדם שדר בעולם תחת השמש כמו שאמרנו נמשך אחר זה גם כן שלא יעבור חוק שלו שנתן השי"ת בשס"ה, דהיינו מצות לא תעשה...

השני הוא שסדר עבודתו היא התורה תחלה שהיא ההתחלה לעולם, והיתה התחלה זאת מוציאה הכל אל הפועל שעל כך נקראת אומן, כאומן הזה שכל שהוא פועל יוצא לפועל על ידו בגזירות המלך שעליו על זה, כך השי"ת על ידי התורה השכלית שהיא התחלה הוציא את כל לפועל, ולפיכך כתיב בראשית ברא, רוצה לומר שעל ידי הדבר שהוא הראשית שהיא התורה הנקראת כן ברא העולם... (דרשה על המצות)

ויש לפרש כמשמעו, וזה כי הכל נברא במאמרו יתברך, לא כמו שאר הפעולות אשר הוא פועל בעולם על ידי אמצעים, אף שהוא יתברך פועל הכל באמירה ודבור, ומכל מקום המעשה נעשה באמצעי (כי הכל נמסר ביד שליח), ולא יאמר בזה שנעשה על ידי דבור. אבל מה שברא שמים וארץ לא היה כאן אמצעי רק הכל בדבור נעשה ממנו, כמו שאמר (תהלים ל"ג) "בדבר ה' שמים נעשו"... (חידושי אגדות שבת קיח ב)

בתשרי נברא העולם וכו', מחלוקת התנאים בניסן ובתשרי הוא דבר עמוק מאד, כי אלו ב' חדשים הם עקרי חדשי השנה, והפרש יש בין ניסן ובין תשרי, כי ניסן הוא התחלה לחדשים, והוא בכור, וכמו שהבכור הוא קודש כך קדוש ניסן כמו שיתבאר. וחודש השביעי הוא תשרי הוא ראש השנה כי הוא השביעי בחדשים, והוא באמצע החדשים, ובזה הוא נבדל מן שאר החדשים... וסבר ר' אליעזר כי בבריאה ראוי שיהיה העולם נברא בחודש תשרי, שחודש זה קרוב אל השי"ת מצד קדושתו ומעלתו ולכך בו נברא העולם. ור' יהושע סבר כי ניסן במה שהוא התחלה ראוי אל התחלה שהוא בריאת העולם, וקדושתו הוא מצד שהוא ראשית לכל הוא נבדל במעלה ומדריגה. וזה ענין אשר החודש הזה הוא ראשון, כי הוא קרוב לאצילות מסבה ראשונה... וסבירא ליה לר"י כי בניסן נברא העולם, שרוצה לומר כי העולם היה לו התחלה והיה לו התחלה בדבר שהוא התחלת האצילות, וזהו ניסן לפי שהוא התחלת הכל. ור"א סובר בתשרי, לפי שהעולם ראוי להיות בשביל הסוף שהוא יהיה בו בשלימות הכל... (שם ראש השנה י ב)

ועוד אמרו בפרקי ר"א כי רוח צפון בראו ולא גמרו, אמר מי שהוא אלוה יבא ויגמור אותו. והדברים האלו נראים רחוקים וזרים, והם דברי חכמה עליונה. וביאור הענין זה שלא גמרו לחסרון הפעול, וזה על שהוא יתברך יחיד בעולם, ולפיכך אי אפשר שיהיה פעולתו אשר יבא ממנו שלם בתכלית, שאם היה שלם בתכלית היה כאן חס ושלום שניות, כי אז היה אפשר העולם, שהוא העלול, שלם באופן זה שכל אחד מן המעלות היה משלים חציו, והיה פעולת כל אחד חסר מן העלה וישולם על ידי האחר שהוא גם כן אלוה... ודבר זה מבואר שהוא יתברך אחד ואין זולתו במה שהעולם חסר ולא יושלם, אם כן אין עוד להשלים העולם, וזה אמרם שהקב"ה ברא העולם שלם מג' רוחות ופרוץ מצד רביעית, וכל מי שהוא אלוה יגמור אותו, ובאר זה כי לחסרון הפעול שהוא חסר יש חסרון בעולם, ואם יש בעולם עוד אלוה למה לא נשלם החסרון. (שם בבא בתרא כה א)

ויש לך לדעת כי ברך כל אותיות שלו מענין זה, שהרי ב' שנים באחדות והכף שנים בעשיריות והר' שנים במאות, ולכך לא היה אות ראוי לברא בו את העולם רק הב' מפני שבו הברכה, כי בריאת העולם יש בו רבוי והרבה מינים הם בעולם וזהו הברכה, ולכך התחיל הבריאה בב' שבו רבוי וברכה. ואלו התורה היא אחת כל דבריה ומצותיה מקושרים... (שם סנהדרין צז ב)

של"ה:

ואמרו כי כאשר רצה השי"ת לפרסם אמיתתו ולברא עולם התנוצץ ממנו כח מאורי על הבריאה יחסוהו למחשבה וקראו לו כתר עליון, כי הוא מכתיר את הכל...

עוד למעלה מזה ענין עלה ברצונו להוות כל ההוויות, וזה הרצון נעלם ונסתר, אמנם ידענו כי הכל היה ברצון הטוב לא בחיוב רק בנדבה, ובזה סרה חקירת החוקרים איך מאחדות יצא ריבוי וכו'... והבל כל חקירתם שהיא מצד חיוב הטבע, אבל לפי האמת שהבורא ית"ש ברא את עולמו ברצונו הטוב, והרצון רוצה מה שרוצה ואין בו ענין חיוב...

אחר כך אמר בסיפא דקרא וכהנה רבות עמו, רוצה לומר, אף שאמרתי לך כי נעשה הכל ברצון, לא תאמר כי הם פרדים ממנו, רק נעשה כך באין טעם ברצון, לא תאמר כך, רק אלו הרבות עמו ויצרם בחכמה, כי כל המציאות כמנורה של פרקים, זה מקושר בזה... (בית ישראל ועיין שם עוד)

...אלה החכמים רומזים על ענין בריאת הקליפות, רבי אלעזר אמר על דעת שכתב רבינו תם בספר הישר בשער הא', העולם לא נברא רק עבור חסידים ועובדי ה' ולא בעבור הרשעים, אך נבראו בטבע הבריאה כטבע הקליפה לפרי, וכאשר כוונת הזורע להצמיח בחטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החטה באשה ועם השושנים קוצים. ורבי אבא בר כהנא מוסיף שאף יש תועלת בבריאותם כמו שכתב בזוהר בענין תועלת בריאת יצר הרע הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו אם יכבוש את יצרו לפום צערא אגרא... (בית דוד)

ואלו הם אופן יחוד אף במה שהם מיוחדים מצד אצילות, רוצה לומר, כי בהיות שכוונת אין סוף ב"ה לברא עולמות בעלי תכלית ובעלי גבול, ומבלי תכלית להמציא תכלית, ומבלי גבול להמציא גבול כדי לגלות כח אלקותו יתברך לזולתו שהם בעלי גבול ובעלי תכלית, ולהשגיח עליהן בכל צרכיהן בתיקונן ובקיומן על עמדן ועל הוויתן, ועולם כמנהגו ינהוג ולא יהיה חרב ובטל חס ושלום כהרף עין, והיות זאת הכוונה אינה בגדר היכולת הפשיטות הבלתי בעל תכלית להמציא הבעל תכלית ובעל גבול כאמור, כי אם על ידי נאצליו שירדו בסוד עילה ועלול י' מדרגות, ומן י' מדרגות אצילות ירדו עוד י' מדרגות בסוד עילה ועלול... (שער הגדול)

ולשלמות מלאכת עבודת הקודש ראיתי לכתוב קבלת חכמי האמת ז"ל בענין זאת הבריאה התחתונה המוחשת, ואומר כי כשברא אלקים את השמים ואת הארץ בבת אחת נתהוו ועמדו לפניו הם וצבאותיהם, שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, וכל התולדות וצבאות וימים היו בכחם, אלא שהיה הרצון שבתנועה הראשונה של הגלגל יצא לפועל פעולה פלונית, ובתנועה השניה פעולה פלונית, וכן עד תשלום השרשים בששה תנועות... איך שיהיה לא נברא ולא נתחדש בתחילה אלא יום אחד בלבד שנולד בתנועה ראשונה, והנה מאז ועד עתה בכל תנועה ותנועה הוא יום נברא, וממחודש נמשך לתנועה. (מסכת חולין, ועיין שם עוד וערך זמן)

ועתה אבאר איך השבת מורה על החידוש. דע כי החידוש היה בעצם ששת ימי המעשה,שהיה הוא ב"ה מהווה ומחדש ואחר כך נח ביום השביעי, ואילו לא נח ופסק והיה מחדש ומהווה תמיד, אז היו סוברין שהעולם קדמון, ולא סר ולא יסור, אמנם מאחר שפסק מלבראות חדשות, רק הכל נוהג כפי מה שעשה בששת ימים וחוזר חלילה... ובאמת השי"ת מחדש בכל יום תמיד, אבל אינו אלא מעשה בראשית חוזרין חלילה... (מסכת שבת)

רמח"ל:

והנה לשיהיו במציאות הענינים השונים האלה של שלמות וחסרון שזכרנו (ראה בערך בריאה-תכלית), ותהיה הבריאה באפשרות לשני הענינים, ושימצאו לה האמצעים לדבר הזה לקנות השלמות, ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שימצאו בבריאה ויחסים רבים בין הפרטים. אך הבריאה העיקרית באמת היא המין האנושי, וכל שאר הנבראים רק בעבורו להשלמת עניניו... (דרך ה' חלק א פרק א ד)

והנה כתיב "אשר ברא אלקים לעשות", וסוד הענין הזה, כי הקב"ה התחיל הבריאה, והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה, עד שיהיה לו השכר על מעשיו... ושלמות האדם תלויה בשני דברים, הראשון הוא ענין הרע, שהרע נמצא בבריאה, והגוף עדיין בעל יצר הרע, ואלמלא השלים הקב"ה בריאתו לא היה רע נמצא כלל, ולא היה יצר הרע בגוף, ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצר הרע יתקן את עצמו בזכותו על ידי תורה ומצות... (אדיר במרום דף ב)

...והענין כי הנה כתיב "ויעש אלקים את הרקיע", ואמרו במדרש שהוא מקרא שהרעיש בן עזאי את העולם, וזה כי הנה כתיב "בדבר ה' שמים נעשו", והיינו שבריאת העולם היה בסוד דבור, והיינו כי מן הפה יצאו הדברים, אך האמת היא שזו לראשית מציאותם, אבל להשתלם הוצרכו להגיע לבחינת מעשה, וזה נעשה על ידי הידים שהם חג"ת והם באמת מגיעים הדברים לבחינת עשיה ובלא כן לא היו נעשים, וזה כי בתחלה הם בסוד אויר דלא אתפס, ואז הם בסוד הבל פה ואחר כך צ"ל דבר עשוי שיכולים להשיגו, וזה אינו אלא בכח הידים שהם העומדים ממש לצורך העשיה, ועל כן בתחלה בסוד אויר דלא אתפס מגיעים עד הרקיע, דהיינו אור מים רקיע, כי הלא כל זה הוא בסוד התעבות האורות, ורקיע הוא העבוי האחרון, ועם כל זה עדיין אינם נתפסים והיינו לחים היו ונקרשו, כי אחר כך נעשו בכח הידים ואז הם קרושים. והאמת כי הידים האלה מתחברים ביסוד ואז עאל בימא בתוקפוי, ואז הם נותנים בחינת המעשה הזה, ונמצא שבפה הגיעו למחשבה ודבור, ובכח הידים ביסוד למעשה, וז"ס ומעשה ידיו מגיד הרקיע... (שם דף כא, ועיין שם עוד)

ואפרש לך ענין ההפסד בכל הנמצאים. דע כי ראשית הנבראים התחתונים הוא העפר בסוד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, וחז"ל אמרו ואפילו גלגל חמה, כי באמת כל מה שבעשיה אין ראשיתו וחומרו אלא עפר שהוא היסוד הד' מד' יסודות ארמ"ע שכנגד העשיה עצמה, והענין כי בתחלה כשברא הקב"ה את העולם אז ברא הכל מן העפר והוא כי הכין מעט עפר מה שרצה לאותה הבריאה, והעפר ההוא כבר היה בנוי ומורכב מד' יסודות, כי אין שום נברא פשוט, ואז הוציא המאציל ית"ש הארה מאחת המאורות והאיר על אותו עפר, ובהאיר זאת הההארה אז מיד קנה העפר ההוא כמו מציאות חדש, כי נעשה מעפר בשר, או עצם, או עץ, או עשב, מה שנעשית ממנו עד שנעשית הבריאה. והוא כי הד' יסודות המורכבין שם קבלו כח להתנועע ולהתפשט בדרכים ראויים לאותה הבריאה, והיו מתנועעים עד שנעשה הצורה ההיא, וכח הארה של המאור היתה מניע אותם כך. וגם אחר שעשו הצורה ועמדו בה לפי הגבול אשר הושם להם הארת המאור היא עומדת על הנברא ומקיימת צורתו, ואלמלא הארת המאור היתה נסתרת ונסתמת בא' הצדדין מן הנברא היה הצד חסר, ואם ההארה היתה מתחלשת היה הנברא מתחלש, והוא סוד "תסתיר פניך יבהלון"... (שם דף נה)

...דע כי כל העולמות נבראו בסוד עצמות וכלים, וסוד הדבר, כי בשעה שנעשה הצמצום אז נשאר רשימו לבד מן האור הא"ס וכמפורש במקומו, וזה הרשימו היא הארה המוגבלת שאינה עוד בלתי תכלית, אך אחר כך נמשך אור הא"ס עצמו שאינו מצומצם ומוגבל בעצמו, אלא שהוא משתוה אל החלל דהיינו הרשימה הזה, ולכן הוא מאיר כמו בגבול דרך קו אחד לבד הבוקע מצד אחד לבד, כי אינו נכנס אלא בבחינת מלכות של אותו הרשימו. ונמצא שהגבול ברשימו הוא העצמי כי הוסר ממנו האין תכלית, והגבול בקו הוא מקרי כי הוא עומד בבלתי תכלית אלא שמשתווה אל הרשימו להתגלות רק בערכו. והנה הכלים הם באמת שרש לתחתונים אך העצמות הוא אור המאציל ית"ש הפועל בברואיו... (שם דף עה, ועיין שם עוד)

שהא-לוה ב"ה היה יכול לברא את האדם וכל הבריאה כולה בתכלית השלמות, ולא עוד שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי בהיותו שלם, גם פעולותיו ראוי שתהינה שלמות, אלא שגזרה חכמתו להניח לאדם שישלים את עצמו, ולכן ברא את הבריות חסרות השלימות, וכאילו עיכב את מדת שלימותו וטובו הגדול. וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא מה שאמרו רז"ל ש-די - שאמר לעולמו די, כי ודאי היה יכול לברא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמן בהם המדה והתכונה הנכונה בהם לפי המכוון יותר גדולות, אבל ברא לפי ערך הנפעל ששיער בהם... (דעת תבונות כו)

הנה מה שאנו צריכים להבין הרבה, הוא ענין החסרונות הנמצאים בבריאה, הרעות הנמצאות בה, שאינן כחוק שלמותו יתברך.

הנה כשאנו אומרים שהקב"ה יחיד, הלא מבינים אנו שאין זולתו, שאין היפך ומונע לו וכו', ולהוציא מסברות אחרות, נמצא שלא די לקיים בו יתברך הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההיפך... הרי שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע.

עתה הנך רואה, שאם רצה הקב"ה לגלות כל מעלות שלמותו, אין בהם אלא קיום הטוב, ולא היה שייך בגילויים עשיית הרע, אך ברצונו לגלות היחוד, שבגדרו ישנה שלילת הרע, הנה שייך לעשות את הרע ולשללו מן המציאות... (שם לח)

יותר ממה שאמרתי אומר לך, כי אמת הוא שהיה הקב"ה יכול לברא עולמו בדרך כל יכלתו, בלא שנוכל להבין במעשיו, בלי סבה ומסובב וכו', וכך היה סותם פי הבריות שלא יפצו כלל פה על מעשיו, כי דרך כל יכלתו אינה מובנת לבני אדם שדעתם מוגבלת. אבל רצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו, ואדרבא רצה שישתדלו על זה, ובחר להיות פועל בדרך בני אדם בסדר מושג ומובן. הכלל הוא שרצה לפעול לפי ערך הנבראים ולא לפי ערכו. והראיה לדבר מעשה בראשית, ששם מעיד על עצמו שברא את עולמו בחילוק זמנים והבדל מאמרות ולא במאמר אחד. ומעתה יש לנו להבחין בכל פעולותיו וטעמיהם. (שם מ)

ראי שיש העצמים הגשמיים והרוחנים, והגשמיות בודאי פחיתות לגבי הרוחניות, שענינה נכבד ומעולה, והנך רואה כמה מן החושך והחסרון יש בגשמים, הרי לנו שני מיני בריות: בריאה בהארה רבה והשפעה מרווחת, ובריאה בהארה והשפעה מועטת, ושתי המדות מתולדות חוק טובו, ומתולדות העלם טובו... (שם עח)

"בורא" רע כתיב ולא עושה רע, לפי שהוא ברא הרע במציאות, שאם לא היה בורא אותו לא היה נמצא, אך אינו עושה אותו בקום ועשה. (שם קו)

שמההשפעה יבראו בריות טוב, אך איך יבראו בריות מהעדר השפעה? האם לא נצטרך לומר שהקב"ה ברא את הרע בקום ועשה ממש?

כשאנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם הזה, ודאי נבין בתחילת הבריאה הכלל, ואחר כך הפרטים, פירוש, בתחילה הטבע עצמו, ואחר כך את אישיו. והנה כשרצה האדון ברוך הוא לחדש הטבע בטוב ורע, ודאי שבאה השפעה ממנו לחדש מציאות הטבע, וזהו הטוב, וזאת ההשפעה עצמה קצת ממנה נעדר, היינו ההכנות הטובות שהיו בה ותנאי השלמות שלה, שהיו עושים הטבע בתכונתו טוב. והנה מציאות ההעדר הוא הוא שחידש בטבע הפסדי המציאות הטוב שהם הם כלל הרע, וזה כי הטבע ודאי מתקלקל ממה שאין השפע מתמיד לו... (שם קיג וקיד)

אמנם צריך שתדעי הקדמה אחת גדולה, והיא, אף על פי שבחוקו יתברך ודאי היה קדום לעשות כל המעשים האלה בכח שצריכים לצאת לפועל, שהוא שבוש מאמיני הקדמות. הכלל הוא, כי כל מה שהוא בעניני האדון ברוך הוא קודם בריאת העולם אי אפשר להשיגו כלל, ואין שייך שם אחד מן הגדרים הנזכרים מעתה, לא כח ולא פועל. אמנם בשעה שרצה לברא העולם, הוא עצמו חידש מציאות הכח והפועל וכו'... (שם קטז)

כבר אמרנו שהרע הזה שנברא, לא נברא אלא בגבול שרצה בו החפץ העליון, ולא חידשו אלא להויות בלתי שלמות, ולהויות השלמות לא יהיה ביטול. על כן יהיה ביטול להויות העולם, ולעתיד לבא לא יהיה עוד, שעתה הבריאה לא שלמה היא, על כן גזר עליה הביטול. ונמצא שההשפעה הראשונה שהמציא מציאות הטבע הכללי וביטול סדרה שהמציא קלקולי הטבע, לא היתה השפעה שתוליד דברים שלמים בשמים וארץ החדשים שלעתיד לבא... והיא השפעה שמבדלת הרעות לבדם שלא יבטלו הנמצאות אלא מוגבלים בכח גזירתו של מקום ותלויים במאמרו שלא להתגבר ולבטל הנמצאות, כי אם להמצא בשיעור ובתחום שצריך לתכונת הנמצאות, להתגבר בזמן אחד ובזמן אחר להמעט... (שם קיח)

והיינו, כי בריאת העולם מתחילה היתה בדרך ציפוי עתידות, כי היה צופה מה שעתיד להיות והיה מתקן סדרים לצורך כל העתיד, והנה בצפיית מעשה הצדיקים היתה השמחה לו יתברך, ונולד מזה כל סידור השפעה הטובה, ובצפיית מעשה הרשעים - כל העדר ההשפעה והקילקול... (שם קלא)

איך הקב"ה פועל כבר הודעתיך שאי אפשר לנו להשיגו, פירוש, באיזו דרך הוא עושה פעולתו, ואין לנו לבקש אלא על מה הוא פועל, ובאיזה סדר הוא פועל. הנה החומר שחידש הוא חידוש גמור, שחידש האדון ברוך הוא ביכלתו הנשגבה, שאי אפשר לנו להבין איך חידשו. אמנם באיזה סדר חידשו נוכל להבין בזה רק הדרגת הפעולה. ונאמר כי הנה עשיית החומר הזה שעשה וודאי היה קדום בחוקו יתברך שיוכל לעשותו, ושהיה עתיד לעשותו, כי לא נוכל לחשוב בו יתברך שום תוספת או שינוי. אמנם אין זה נקרא אפילו היות העולם בכח, כי אין יחס בין פשיטותו יתברך ובין ברואיו, וכל התוארים הנופלים בברואיו אינם נופלים בו יתברך כלל. רק כשרצה לחדש ממה החומר הזה, אז חידש מיני השפעות ממנו יתברך, שהיה בחוקם ממש להוציא את החומר הזה, ויש להם יחס לחומר הזה, כי לא חודשו אלא בשיעור הגון להוציא החומר הזה. וכבר הודעתיך שהשפעות אלה הולכות בסדר הדרגה, אך לא תקרא סבה אל החומר בתכונתו כי אם המין האחרון והפחות שבהשפעות, ונמצא שמאז חודשה ההשפעה הראשונה כבר יש בחוקה עשיית החומר, אך היא עדיין סבה רחוקה,כי ענינה יותר נכבד ומעולה ממה שיצטרך למציאות החומר השפל... ומן האחרונה שבהשפעות החומר יוצא בפועל. והנה אין ההשפעה הראשונה מושפע ממנו יתברך ביתר שאת, וההשפעה השניה מושפעת בפחות כח מהראשונה, שהרי אין ההשפעות אלא מציאות נמצא אחד מושפע ממנו, ובצאת ענין ההשפעה בפועל ונעשה נמצא מן הנמצאות, אז יקרא תולדה, ונמצא ההשפעות והתולדות ענין אחד, אך ההשפעות הן כלל השגחותיו יתברך, והתולדות הן הנמצאות הנולדות מן ההשגחות, אבל השגחתו היא כשאר עניניו הבלתי נודעים מצד עצמם, ורק מצד פעולותיהם נשיגם. (שם קצד)

קבלה נאמנה ביד חכמי ישראל, שכיון שרצה האדון ברוך הוא לברא נבראים, האיר מאור כבודו בדרך ידוע לפניו יתברך, ומאותו הגילוי וההארה הוליד כל ההויות והמציאות שגזר להמציא, הן וכל חוקותיהן, כללותיהן ופרטותיהן. פירוש שהנה ברצונו ויכלתו גזר שמהיות הוא, יתברך שמו מתגלה בגילוי ההוא ימשכו כמסובב מסיבתו כל ההויות והמציאויות בכל הגבולות שרצה בם, וכן מהיותו מתמיד בגילוי ההוא, תימשך התמדת קיום ההויות ההן בגבולותיהן כולן. שאילו הוא, יתברך שמו, היה סר מהאיר בדרך הזה, מציאות כולן היתה מתבטלת ברגע אחד. ואמנם צריך שתתבונן שאין הכוונה לומר שהיה האדון ברוך הוא מוכרח בדבר הזה,שלא היה אפשר לו לברא הנבראים זולת זה, כי הנה אי אפשר לנו לדמות בו יתברך הכרח כלל, כי כל יכול הוא, אמנם בחפצו ורצונו רצה בזה.

ועומק זה הענין הוא, שהנה כיון שכל תכלית הבריאה לא היתה אלא לימצא מי שיוכל ליהנות בשלימות שבו יתברך, על כן גזרה חכמתו, שיהיה הכל תלוי בו ונסמך עליו, פירוש, שיהיה רצונו יתברך, ליעשות הוא עצמו יסוד וסמך לכל המציאויות שיסמכו עליו ותיתלה מציאותן בו. ונמצא, שלא הספיק לו להיות עם נבראיו ביחס הסיבה הפועלת עם פעולה, אבל רצה להתיחס להם כענין יחס המקור והשורש עם הנמשך ממנו, ששניהם מין אחד, והתולדה נמשכת ממולידה בהמשך טבעי. פירוש שהנה התולדה ההיא לא תחדל לצאת מהמוליד ההוא אם לא יהיה לה מעכב, וכן לא תצא מהמוליד ההוא תולדה אחרת תחתיה, כן רצה להיות הוא עצמו מקור אל הברואים שגזר שיימשכו ממנו בהמשך הטבעי הזה...

והנה המציאות הזו שזכרנו, שהוא יתברך שמו נמצא להויות, הוא מה שנקרא גילוי והארה, ובבחינה זו נקרא יתברך שמו סיבה ומקור לנמצאים, כיון שבגזירת רצונו הנה ההארה הזאת סיבה לנמצאים אלה כסיבה הטבעית אשר היא מין אחד עם תולדתה, ולא תחדל תולדתה לצאת ממנו, ולא תצא ממנה תולדה זולת המיוחדת לה... (כללי מאמר החכמה)

כלי יקר:

ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים - ולמעלה הקדים שמים לארץ, לפי שאמרו רז"ל רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים. והנה לא איש א-ל ויתנחם, ומעיקרא מאי סבר אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם, על כן האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה, כי למעלה הזכיר שם אלקים וסמכו ל"את השמים" המרבה כל צבאם, כי המה נבראו במדת הדין לבד, וכאן הזכיר שיתוף של רחמים וסמכו אל הארץ, כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה... (בראשית ב ד)

אור החיים:

...ובזה נבא אל הביאור והוא כי האדון יתעלה שמו כל מה שברא בעולם הזה שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות ושמים וארץ הכל כאשר לכל בראו ה' בדיבור אחד, וזה הוא אומרו בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ, דקדק לומר שני אתין לרבות כל הנמצא בעולם. ולהיות שהנבראים הם רבים, כי מלבד העשרה דברים הנכרים ונראים לעיל כל כמו שמנאום חז"ל... יש עוד בריות אחרים נעלמים ונבלעים בכחות היסודות, יש מהם ניכרים באמצעות החכמה, יש מהם באמצעות ההרכבה, יש מהם בהשתנות הזמנים ורבו מלספור, אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ... ברא כל צורכי העולם בדיבור אחד והכינו, והיה הכל מונח גדוש בערבוביא, ואחר כך התחיל לסדר דבר דבר על אופניו, ועשה פעלו יתעלה שמו. ותמצא שכשרצה לברא השמים אמר "יהי רקיע בתוך המים", פירוש קבע לו מקום, אבל הוא כבר נברא במאמר ראשון, וכן הארץ "ותראה היבשה"...

ואל יקשה בעיניך למה כתבה התורה עיקר הבריאה בדרך זה ולא כתבה בפירוש ברא ה' המים והעפר והאש והרוח, שבזה לא יהיה איש נבוב ילבב, דע כי התורה תודיע ותשמיע כל נסתר וחפץ ה' להודיע כח מעשיו לעמו והודיענו סדר הבריאה ואופנה, וכי הוא הא-ל הגבור נאזר בגבורה ברא בדיבור אחד כל יש וכל הוה. וחפץ ה' להודיע לידידיו כח מעשיו ולא ימנע טוב זה בשביל השוטים הטועים...

וקודם נשכיל לדעת איך יוצדק בהאדון ב"ה ראש וסוף במחשבתו, שבתחילה חשב בדין וחזר לשתף, כי האדון ב"ה לא יבצר ממנו מזימה במעט זמן ובפחות מהרף עין ידע הכל ויכוון אל האמת. אכן דע כי כוונת שיתוף הרחמים תסבול ב' ענינים, הא', כי ה' ירחם לפעמים למי שיחפוץ לרחם מבלי הביאו במשפט, כי זו היא מדת הרחמים למחול ולסלוח. ושם אלקים גם כן למי שלא ירצה למחול יביאנו במשפט. ודרך ב' הוא כי לעולם אין ה' מוותר לשום אדם בעולם וכל העולם יעמדו למשפט אין נמלט. ויש לך לדעת אומרם ז"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו בני מעיו, אלא במשפט יעמיד ארץ. וכפי זה הנה בררנו לנו דרך הב' ומעתה אופן הבריאה לפי דבריהם ז"ל הוא על זה הדרך, בתחילה ברא במדת אלקים שהוא יחוס המשפט, וכך היא התכלית שעמד הכל בדין, אלא שראה שאותו הדין לא יכול העולם עמוד בו ושיתף עמו מדת הרחמים, פירוש לא שחזר בו ממחשבה ראשונה חס ושלום, אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים, כמו שתאמר שלא ליפרע מהאדם עונשו כאחת גם שלא ליפרע ממנו תיכף ומיד בלא הארכת זמן...

עוד ירמוז "בראשית" על דרך אומרם ז"ל כי גן עדן וגיהנם נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר ועונש על התורה והמצות, והוא שרמז באומרו ב' ראשית, כי ב' דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש...

עוד ירמוז כי להיות שיש ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא, והאדם על ידי התעסקו בתורה ובמעשים טובים ישיג הטוב והחיים כאן הודיענו הכתוב כי לא ישלם לצדיקים שכר התורה והמצות בעולם הזה עד אשר יכין להם אוצר הטוב...

עוד ירמוז על פי מה שנחלקו רז"ל, אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא, ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל שבתחילה חשב ה' לבראות העולם ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל, וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להיפך, ולשניהם יתיחס לשון בריאה... כי ב' ראשית היו...

עוד ירמוז כי באמצעות התורה ברא ה' ב' הדרגות באדם, או ישוה במדרגה לשמים, או אם לא יקיימה תרד מדרגתו למטה לארץ, והוא אומר בראשית, פירוש באמצעות ראשית ברא ה' ב' הכנות אלו... (בראשית א א, וראה שם עוד)

והנה טוב מאד - פירוש באמצעות בריאת האדם נראה מעשהו בכללותו כי טוב הוא, כי אם אין אדם מה תועלת בכל התיקון ובכל הבריאה וצמח האדמה, כי אין הבחנת הטובה ניכרת אלא באמצעות האדם, כי אליו יוכר ויבחן הטוב. ואמרו והנה - כי האדם מצינו לו שקלקל מעשיו שעשה מעשה הרע, לזה דקדק לומר והנה, כי מה שהיה אז לצד מעשה ה' טוב היה מאד, ואחר כך האדם בקש חשבונות רבות לצד היות הבחירה בידו להרע או להטיב, ושלל הטוב, אבל לצד מעשה ה' לא ברא אלא לצד הטוב... (שם א לא)

ויכולו - ונראה כי יכולין לומר על דרך אומרם ז"ל הקב"ה מקומו של עולם, גם מצינו כי מלא עולם כאמור מלא כל הארץ כבודו, ומעתה אורו יתברך נמצא בהקף העולם ובפנימיותו, וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה' ככה. ומקובלני מפי זקני תורה, כי טעם שעשה ה' העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כחי חלקיו, ופירושם של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה חביבה ונחמדת... לנבראים, בפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלקים כהדבקות באורו ית' ואליו יכסופו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו ית'. ולך לדעת כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו בעלי חיים מדברים ובלתי מדברים וצומח ודומם יש לכל כח אחד מההשכל להכיר יוצרו כפי השגתו. ובזה תשכיל לדעת העמדת העולם באיזה דבר הוא תלוי ועומד מבלי התנועעות, כי ה' גילה סודו אל יראיו ובאמצעות ההערות הנאמרים הושג המורגש, הוא כי באמצעות אורו הנערב והמקווה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נוצר המקווה... וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ביותר משוך לצד הפונה אליו, ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סוביות כדוריות העולם נמצא עולם עומד וקיים וכל חלק מעמיד את חבירו... ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא עד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו... (שם ב א, וראה עוד ערך מציאות)

ויכל אלקים - ...ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבא שבת ונתקיים העולם נתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש... פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים... גם בזה הרווחנו למצא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו... (שם ב ב)

תניא:

ולא נקרא דבורו של הקב"ה בשם דבור רק על דרך משל, כמו שדבור באדם מגלה לשומעים מה היה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה באין סוף ברוך הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור. והם י' מאמרות שבהן נברא העולם... (ליקוטי אמרים פרק כא)

וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין, וכל האברים מקבלים אור וכח המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין, ככה על דרך משל עיקר גילוי כללות המשכת החיות לעולמות והברואים שבהם הוא מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך הנקרא בשם מוחין, והן מלובשין בתורה ובמצוותיה... וממקור זה נמשך לכל אחד אור וחיות פרטי הראוי לו... וכולן אינן רק מהתפשטות החיות והאור מהמקור הזה הנקרא שכינה, אבל השכינה עצמה, שהיא ראשית הגילוי ועיקרו, אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה שתשכון ותתלבש בתוכם ממש בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה, שלא יתבטלו במציאות לגמרי, כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, שאינו נראה שם. והלבוש היכול להסתירה ולהלבישה הוא רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בתורה ומצוותיה הנגלית לנו... (שם פרק נב, ועיין שם עוד)

והנה גם י' מאמרות נקראו בשם מאמרות לגבי הנבראים בלבד, כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלות במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה, כגון מדת חסד ורחמים שבנשמה, אי אפשר להן לבא להתגלות בפועל אלא כשמחשב בדעתו ומהרהר לעשותם, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה, ואם מצוה לאחרים לעשות אזי מתלבשת מדת החסד ואותיות המחשבה שלה באותיות הדבור, כך על דרך משל מדותיו של הקב"ה כשבאות לבחינת התגלותן נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו בשם מאמר וצירוף אותיות, שהרי אי אפשר שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות בלי צירופים הנקראים אותיות, כגון בריאת האור ממדת חסד נמשך ממנה פעולה וכח לפעול ולברא את האור, והמשכת כחו וחיות זו נקראת בשם מאמר, ואותיות "יהי אור" שאינן כאותיות הדבור שלנו חס ושלום, מכל מקום הם ענין המורה על התהוות האור יש מאין. (היחוד והאמונה פרק יא, ועיין עוד אגרת הקדש כ)

נפש החיים:

והענין כי התורה הקדושה היא דבורו יתברך, ובמאמר פיו יתברך במעשה בראשית נבראו העולמות כולם, שעל ידי גלגול צירופי האותיות על פי סדר הרל"א שערים פנים ואחור שבמאמר בראשית ברא נאצלו ונבראו עולמות עליוני עליונים בכל סדר מצבם ופרטי עניניהם והנכלל בהם. וכן בכל מאמר נבראו כל פרטי המינים והענינים שבאותו הסוג, שעליו נאמר המאמר, וכבזוהר תרומה קס"א א'... בתורה כתוב בראשית ברא וכו', הסתכל באותה מלה וברא את השמים וכו', לכן כל התורה בכלל וכל העולמות כלליהם ופרטיהם וסדורם ועניניהם כלולים ורמוזים בי' המאמרות של מעשה בראשית... (שער ד פרק י)

הכתב והקבלה:

וירא אלקים את האור - כלומר הוציא את האור אל גדר הגילוי, הוציאו מן גדרו הקדום שהיה מכוסה ונעלם בציורו ית' ממציאותו הנעדר הלזה הביאו אל ישות והוית מציאותו, כי חדוש העולם בכללו והנבראים לפרטיהם אינו רק יציאה מן הכח אל הפועל, דבר שהיה מקודם נעדר מציאות המורגש, כי אצלו ית' היה תמיד בפועל כי היה מצוייר בציורו, ואין ענין בריאת העולם רק כמגלה דבר שהיה מקודם מכוסה. וזהו טעם "וירא אלקים" הראה והוציאו אל גדר הגלוי הנראה... (בראשית א ד)

ויברך - ברך ה' יום השביעי במה שנתן לכל הבריות בו ביום ברכה מעליא להתמיד היותם בהולדת דומיהם, כי בששת ימי הבריאה לא היה לדברים הנבראים כי אם קנין הצורה המשלמת והמעצמת ההוה ההוא שבעבורם הוא מה שהוא, וזה היה להם שלמות הראשון לבד... אמנם ביום השביעי הגיע להם השלימות והתכלית האחרון כי אז התחיל כל דבר לפעול בעצמו להוליד דומיהם להעמיד מינם... (שם ב ג)

ראה גם ערך ברא.

מלבי"ם:

...ועל כרחך העיקר שבמה שאמר שברא את השמים היינו כל מה שמגלגל הירח ולמעלה שכולל בין המון רבי רבבות כוכבים ושמשות אשר בעולם הגלגלים, בין העולמות העליונים עליהם, עולם המלאכים ועולם הכסא וגבוה מעל גבוה, שכולם נבראו יש מאין ברגע הראשונה. וכן האחר נאמר גם כן בכלל וביחוד... כל הד' יסודות שהיה מקומם אז מן התהום עד קערורית הירח כמו שנבאר. לפני זה נכלל בזה כל הבריאה מראש עד סוף... (בראשית א א)

...אבל לפי דרך הנסתר דבר בשני פנים, ויש תפוחי זהב במשכיות כסף. וידוע שיש שמים וארץ בכל עולם, למשל בעולם המלאכים השמים שלהם הוא עולם הכסא והארץ שלהם הוא עולם האופנים... וכשאנו מדברים בדרך הפשט בעולם התחתון הארץ הוא ארץ שלנו, והשמים יתחילו מן מקום העננים ולמעלה. וכשאנו מדברים בעולם האצילות ומתחילים מלמעלה למטה, הארץ שם הוא מדת מלכות והשמים הם למעלה... ולא זו בלבד אלא שבמה שאמר בראשית ברא אלקים הודיעו לנו גם סוד הצמצום שהוא הראשית האמיתי בבריאת עולם, והוא כמו שכתוב בזהר, בריש הרמנותא דמלכא גליף גליפי בטהירו עלאה... ופירש הרח"ו בעץ חיים בתחלתו, שתחלת הכל היה מציאות אור פשוט, ונקרא אור אין סוף, ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברא וכו' צמצם את עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה. ופירוש כי להבין איך יצאו העולמות שיש להם גבול ותכלית מאת האין סוף והבלתי בעל תכלית, בעל כרחנו שלברא העולמות שער את עצמו בדרך מוגבל ושער כל העולמות שיהיו מוגבלים ושיתקוממו במקום, וזה היה ראשית הגבול והמקום של כל העולמות שנמצא בחכמתו ית' הבלתי בעל תכלית באותו צד שפנה אל העולם שהוא בעל תכלית... שזה על ידי שסלק אורו מן המקום ההוא כדי שלא יחזור להיות אין סוף כבתחלה... ובזה נעשה הראשית שהוא המקום והגבול של העולמות... (שם תורה אור, ועיין שם עוד)

והארץ היתה תוהו - ...מבואר מפשט הכתובים שהיה הבדל גדול בין השמים ובין הארץ, שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם שום דבר לתקונם... אבל בארץ נעשו תקונים בכל ששת ימי המעשה, אם במה שתקן התהו והבוהו, במה שנקוו המים ונעשה היבשה, אם מה שעשה עליה צומח ובעלי חיים והאדם, שבזה נגמר תקונו שזה נקרא עשיה...

אמנם התחתונים שהם רק קיימים במין ולא יצויר בהם הויה רק על ידי ההעדר, כי צריכים תמיד לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת, וזה יסוד קיום המיני, אם היו נבראים תיכף בכל תיקוניהם במאמר הראשון לא היה אפשר שתפול בהם שינוי והעדר והפסד וכן לא הויה, כי עצם הדבר שנברא מאין לא ישתנה לעולם, ועל כן בצאתם מרחם האפס אל היש במאמר הראשון יצאו חסרים, ונשלם חסרונם בששת ימי המעשה, שהיה יצירה יש מיש לא בריאה יש מאין, ובזה נשאר בהם תמיד האפשרות לשוב אל התהו ובהו ואל החסרון והעדר שנשאר כרוך בהם בצאתם מן האין... מפני שהם נבראו להיות בחיירים וחפשים במעשיהם ויכולים לבחר הטוב ורע, החיים והמות, המציאות וההעדר, ובהכרח שיברא חומר הארץ באופן שיקבל השינוי בין על ידי מעשה בני אדם כדי שתהיה להם בחירה, בין על ידי הטבע כדי שיהיה שכר ועונש לפי מעשיהם, מה שאינו העליונים שאין להם בחירה אין צריך שיצוייר בהם שינוי והפסד לא על ידי מעשה ולא על ידי עונש ושכר... (שם א ב)

וירא אלקים כי טוב - כי בזה הוטבה הבריאה ועלתה בסולם המעלות עד מבחר היצור שהוא האדם... (שם שם כה)

ויכלו - ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, הנהגה טבעית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית, שעולם כמנהגו נוהג על פי החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב' הנהגה השגחיית שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש... והנה ההנהגה הטבעית תתנהג תמיד בלי הפסק, וההשגחה לא תפעול רק לפי מעשה בני אדם אם יהיו זכאים או חוטאים... ובכל מעשה ששת הימים לא נזכר רק שם אלקים שכבר בארנו גדרו שהוא המודד חוקי הטבע וקבע חוקי סדרי המערכת וטבעי כל המעשים במדה ובמשקל לפי טבעם חק נתן ולא יעבור, אבל אחר שנברא אדם הראשון והתחיל לפעול בכח הבחירה אז נקבעה ההנהגה הההשגחיית שבה יבטל חוקי הטבע... שכן בפרשה שניה שמדבר מן הנהגה ההשגחיית מיום ו' ואילך כתוב "ביום עשות ה' אלקים", ששם הוי"ה מורה על ההנהגה השנית הנסית... ומפרש במה כלה ביום השביעי מלאכתו על ידי כי בו שבת מכל מלאכתו - שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה... (שם ב א)

זכור את יום - ...ולדעתי עקר העדות על החודש הוא ממה שאנו רואים שזה כמה אלפי שנים לא נתוסף בריאה חדשה ומין חדש בעולם, ולדברי האומרים שהעולם קדמון הלא יחויב שבכל עת ועת יתוספו ברואים חדשים כמו שהתחדש כן בזמן קדמון... (שמות כ ח)

ויאמר ה' - עתה הודיעו השער שהוא מצד אחד נמנע ההשגה ומצד השני אפשרי ההשגה, שהוא להשיג איך יצא המציאות שהוא בעל תכלית מאת האין סוף שהוא בלתי בעל תכלית, ואיך יצא הרבוי מן האחדות, ואיך נתהוה המקום המכיל בתוכו כל העולמות ממי שנעלה מהמקום ומהזמן ומהגבול וכל שנוייהם. שבענין הזה קבלו חכמי חרשים סוד הצמצום, וכתב בעץ חיים בתחלתו תחלת הכל היה מציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף, ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברא וכו' צמצם א"ע באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה. ופירושו שלהוציא את העולמות שהם בעלי גבול ותכלית ומתקוממים במקום מאת הבלתי בעל תכלית והאין סוף מוכרח ששאר א"ע בדרך מוגבל ושער את כל העולמות שיהיו בעלי גבול ושיתקוממו במקום. כי בהיותו בלתי בל תכלית ונמצאו בכחו כל האפשריות עד בלי תכלית ימצא בו גם כן האפשריות להמציא עולמות שהם בעלי גבול ותכלית, ולהמציא מציאות זו עזב דרכו הבלתי בעל תכלית, שזה ימליץ שצמצם את עצמו וסלק אורו ממקום זה... שעל זה אמר הנה מקום אתי - שכפי מה שהוא אין סוף ובלתי בעל תכלית בהכרח נמצא בכחו גם אפשריות הצמצום, ומקום הזה היה המרכז שבו יעמדו כל היצור... (שמות ל"ג כא, וראה שם עוד)

הוי רב - נגד השאלה מדוע לא ברא את העולם בלי העדר, או את האדם בלי גשם, זה כאילו יריב החרס מדוע לא נברא מזהב. הוי אומר - ואם תאמר מוטב היה להניח את החומר ולא לברא כלום, הבריאה טובה מן ההעדר, וה' עשה מחומר האדם את הבריאה הטובה ביותר האפשרית. (ישעיה מה ט וי)

מן השמים - מציין איך תהלת ה' יורדת מלמעלה למטה ואחר כך שוב עולה מלמטה למעלה, וככל שירדה נתעבתה ונתגשמה עד שנהיה העולם השפל, שתחילה האציל אור האצילות, ונתעבה בעולם הכסא, ושמם נתעבה בעולם המלאכים עד שהגיע לכדור הארצי, ושוב התעלה מבריאת הדומם עד לבריאת האדם וישראל... (תהלים קמח א)

ראשית דרכו - החכמה צורת כל העולמות, בה נמדדו ותוכננו ונשתכללו, וראשית דרכו היא אצילות קודש ונורא, בו גילה הנהגת העולם, ואחר כך נולד עולם הכסא וההנהגה. מעולם נסכתי - אחר כך נולדו אורות הצחצחים המלאכים המוכנים לעשות שליחות ההנהגה ולהנהיג המערכת, והוא האור הא' שנברא קודם שמים וארץ, אור השכלים הנבדלים שנוצרו גם כן על פי חוקי החכמה. (משלי ח כג)

רש"ר הירש:

בראשית - בראשית כל הויה היה אלקים הבורא, או מתחלה ראשונה ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מכל מקום "בראשית" מבטא את העובדה שלבריאת האלקים קדם האין, ושמים וארץ נבראו רק במאמר ה'. והרי כאן היסוד לאותה הכרה, שהתורה מבקשת לנטוע בלבנו, היפוכה הוא האמונה בקדמות העולם, שהוא יסוד מוסד להכרה האלילית עד עצם היום הזה. אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר והיא כופרת בכל חירות בא-ל ובאדם. אם חומר העולם היה קדום, יכול היוצר לעצב מן החומר שניתן לו לא את העולם הטוב בהחלט, אלא רק את העולם הטוב ביותר יחסית, כל רע טבעי ומוסרי היה נובע ללא תקנה מחסרונו של החומר... בראשית ברא אלקים - וכל האמור לאחר מכן תלוי ועומד במלים אלה. הכל, חומר וצורה של כל הווה, נברא על ידי בורא חפשי כל יכול. והבורא עודנו שליט בחירות על החומר והצורה של כל הווה... וכדרך שהוא שליט בחירות על עולמו, כן השליט את האדם על עולמו הקטן, מהויתו החפשית נפח בו ניצוץ, למען ישלוט האדם בחירות על הגוף וכוחותיו... העולם שנברא "בראשית" איננו הטוב ביותר במסגרת הנתונים, אלא הוא העולם היחיד הטוב. עולם זה - על כל מגרעותיו המדומות, תואם את תכנית החכמה של הבורא... האדם שנברא בראשית - על כל מגרעותיו המוסריות - מסוגל להשיג את השלמות המוסרית שהבורא הציב לפניו. האפשרות לחטא היא חלק משלמותו המוסרית, שכן היא תנאי יסוד לחירותו המוסרית, ושניהם העולם והאדם ישיגו את המטרה העליונה של הטוב שלמענה נבראו שניהם... (בראשית א א)

ברא אלקים - ...איחוד הסמכויות ביד הא-ל היחיד מעלה את הא-ל היחיד של ישראל למעלה מכל דמיון של כח טבע גרידא, שכן רק רצונו החפשי הכל יכול של יחיד יכול לברא עולם של ניגודים, רק הוא יכול לאחד את הניגודים למטרה אחת של כלל העולם... אם שם אלקים נגזר מ"אלה" הרי הוא נקרא אלקים רק אחר בריאת העולם, שכן שם זה מציין את היחס שבין ה' לבין העולם הזה, נמצא זה פירוש הפסוק, הא-ל המתגלה היום כריבון העולם, הוא הוא אשר ברא את העולם הזה ברצונו ובכחו הכל יכול. (שם)

יהי רקיע - כבר ראינו לעיל שפרשת הבריאה שבתורה איננה מגלה לנו סודות טמירים, המופלאים מתחום הבנתנו, אלא היא עוברת מהר מן הפסוק הראשון - ששמים וארץ נבראו בידי ה' - אל תחום הארץ שלנו, וגם שם אין היא מגלה היאך הכל נברא, אלא היא מציינת את עצם העובדה, שכל הרבגווניות שבארץ, על ניגודיה והסדר השולט בכולם, הכל נברא בידי ה' ונבדל לתחומיו והושם בו חוק ומשפט. פרשת הבריאה מתייחסת אל הארץ שלנו, בה אנחנו חיים ובה עלינו למלא את תפקיד חיי חלדנו, מטרתה, שנייחס את הארץ אל ה' ונבין את מציאותה מידי הא-ל הבורא... תמונת כל ההתפתחות בבריאה היא של ניגודים הנותנים ומקבלים זה מזה... (שם א ו)

ויכלו - הנבראים הובאו אל מטרתם, והמחשבה הבראשיתית שהיתה בדעת הבורא התגשמה, סבת יצירת הנמצאים אינה טמונה בהם בעצמם, כי אם מחוצה להם, ולא בכח עיוור פועל כי אם בכח חושב ופועל. לדעת חז"ל אמר הבורא לעולמו די ועצר בזה את התפתחותם בהציבו להם תחומים. השבתה זו של התהוות היש מאין היא הוכחה יותר ברורה לבורא מאשר נוכחות הבריאה כשלעצמה (שם ב א)

העמק דבר:

את השמים ואת הארץ - ...אלא נראה דשמים וארץ היינו בכלל משפיע ומקבל השפעה, והפירוש, בתחלת הבריאה עלה על רצונו ית' להיות הליכות העולם כולו משפיע ומושפע, דגם החמה וז' כוכבי לכת המשפיעים לנו, מכל מקום המה מקבלים השפעה מגבוה עליהם... (בראשית א א)

אשר ברא אלקים לעשות - לפי הפשט עוד לא נגמרו כל הדברים לתכליתן, שהרי נשתנה אחר כך כמה דברים בטבעים, אלא כך עלה במחשבה שיהיה השנוי... והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו ית', כדכתיב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו', והנה אין מתגלה כבודו ית' אלא על ידי שנעשה שנוי בבריאה, אם לשעה זו אם לרוב ימים, ומזה נודע שהקב"ה הוא הבורא והוא המקיים בהשגחתו, על כן עושה תמיד לפי צורך השעה. וכל זה נכלל בזה המקרא "אשר ברא אלקים לעשות", לשנותן לפי השעה בהשגחה פרטית, והוא גמר תיקון באשר מזה מגיע לתכליתן שהוא כבודו ית'. (שם ב ג)

ויקדשהו - ...משום טעם השני, שהקב"ה נח בו. ובפרשת ויכלו מבואר הענין יותר, ושם כתיב עוד טעם על הברכה משום "ויכלו השמים" וגו', וביארנו שהיה העולם בו ביום בתכלית ההידור שעלה ברצונו ית', וכמו שביארנו שם שכל מין וכל בריה היה באופן היותר משובח במינו, ובשביל זה גם כן ברך ה' את יום השבת, אבל בשעת מתן תורה כבר נשתנה העולם וכל מין וכל בריה נתחלק לכמה פרטים גרועים משהיה בבריאה הראשונה, משום הכי לא היה העולם משוכלל עוד. (שמות כ יא)

מוהר"ן:

...כי עיקר חידוש העולם, דהיינו לידע שהעולם מחודש, והשי"ת ברא את העולם ברצונו, הוא תלוי באמונה, כי על ידי שכל אי אפשר להבין חידוש העולם, ועל כן האפיקורסים כופרים בזה, מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל, כי עיקר חידוש העולם הוא רק על ידי אמונה, כי אנו מאמינים בה' שהוא ית' ברא את העולם מחדש, כי באמת חידוש העולם היה על בחינת אמונה, כ"ש (תהלים ל"ג) "וכל מעשהו באמונה". נמצא שעיקר חידוש העולם תלוי באמונה, ועל כן היה העולם תלוי עד קבלת התורה, כי אז זכו לאמונה שלימה על ידי רוח נבואה כנ"ל, ועל כן אז דייקא נתגלה חידוש העולם, כי עיקר חידוש העולם תלוי באמונה כנ"ל. (תנינא ח)

שפת אמת:

ואהי אמון וכו' הביט בתורה וברא העולם. ודאי היה יכול הקב"ה לברא העולם בלי התורה, אך כי כל הבריאה לטובת הנבראים, ולזאת היתה הבריאה באופן שיוכל האדם ללמוד עבודת השי"ת מכל דבר, וזה שאמר הביט בתורה וברא, פירוש שבכל דבר מהבריאה יש בו ענין התורה ללמוד איזה הנהגה או סוד... (בראשית תרל"ד)

ברש"י מה היה העולם חסר, מנוחה וכו'. כי מה שכתב וינח, אף כי לא שייך יגיעה, רק כי ששת ימי המעשה היה קיום הבריאה על ידי כח הבורא במאמר ובריאת כל דבר ביומו, אבל בשבת נשלם להיות דבר של קיימא שיתקיימו כל הנבראים, אף אחר שיסיר השי"ת התגלות מאמרו, כי אין העולם יכול לקבל התגלות כח השי"ת, ולכן בכל יום יש הסתר. אבל שבת קדש הוא פעולה להיות התקשרות בטבע אל מה שלמעלה מהטבע, ולכך נקרא שלום שהיא שלימות כל נברא וגמר תיקונו. לכן אף שימים הקודמים לשבת נראין חשובים יותר, אבל שבת משלים כל הימים להיות דבר של קיימא כנ"ל... (שם)

במדרש ויכלו, הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכו', דקשה מה שכתב ויכל ביום השביעי, הא כתיב כי בו שבת... וביאור הענין כי באמת בשבת לא היתה שום בריאה רק שביתה, ושביתה זו היא קיום כל הברואים, דכתיב "והחיות רצוא ושוב", פירוש שכל מקבל צריך להיות בטל אל הנותן, וכפי דביקות שיש לו להמשפיע כמו כן קבלתו מתקיימת, ולכן בשבת שנתעלו כל הנבראים לשורשם שעל ידי המנוחה נתברר שיש עליהם אדון מושל... והמדרש מבאר יותר כי יש בכל דבר פסולת, אך כפי התקרבות הנברא להבורא הוסר הפסולת כהמס דונג מפני האש... (שם תרל"ו)

במדרש לכל תכלה ראיתי קץ, לכל יש סיקוסים וכו' לבד התורה ארוכה מארץ מידה וכו'. כי הקב"ה אין סוף ואי אפשר להנבראים לקבל מקדושתו ית' רק במדה ומשקל, וזה היה בחינת שבת, שהו' ימים הם משפיעים לעולם אל השבת, ויכל ביום השביעי הוא לשון מדה, כמו "וכל בשליש", פירוש שהקב"ה מדד שפע חיות לכל הבריאה על ידי השבת, ששורש כל הברואים בשבת ועל ידו נמשך להם חיות. וכמו כן באדם המקבל צריך להיות לו בחינת צימצום, וזה תיקון המדות שלא יתפשטו בו ההארות לדברים אחרים, ולכן כפי תיקון המדות זוכה לקבל השפעת המקום... (שם תרל"ז)

ברש"י עלה במחשבה לבראות במדת הדין וכו', וחס ושלום שיהיה חזרה באחרונה, רק שבודאי כך צריך להיות גם למטה, כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור המעשה הכל כראוי, אחר כך שיתף מדת הרחמים, אבל הרצון צריך להיות כדין... ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא, כמו שכתוב "לא-ל גומר עלי", וזה הוא ברחמים כי במדת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו, רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים, וזה 'שיתף עמו מדת הרחמים'. (שם)

ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לברא במדת הדין... אמנם כך הוא באופן זה ברא הבורא ית' להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל על פי מדת הדין, ממש כרצונו ית', הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו ית' מטעם שעולם העשיה אין בו השלמיות, וצריך להשתתפות מדת הרחמים... ואיתא בזהר הקדש כמו שהקב"ה ברא הכל על ידי התורה, כך הצדיקים שהם מקיימים העולם הוא על ידי השתדלות בתורה, ובאמת נראה דמהאי טעמא ברא הקב"ה העולם בכח התורה... ושיתף וכו' כדי שבאופן זה יהיה גם כן קיום העולם על ידי מחשבת הצדיקים יתעורר רחמי השי"ת, כמאמרם ז"ל בא לטהר מסייעין, וסיוע זו הוא שיתוף מדת הרחמים כנ"ל... (שם תרל"ח)

ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לבראות במדת הדין וכו', ומה לשון והקדים, אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים. והענין הוא כי בודאי לא היה חס ושלום שינוי רצון למעלה, רק שהבריאה היא במדת הדין, ורק בכח האדם לעורר בחינת הרחמים שהיא עוד יותר גבוהה מהבריאה, והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה. ולכן אף שבאמת נברא במדת הדין ואין לו קיום יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדת הרחמים שלמעלה מהבריאה והוא על ידי תורה ומצות... (שם תרמ"א)

במדרש ואהיה אצלו אמון וכו' הביט בתורה וברא את העולם, פירוש בתורה שנמצא בכל דור ובכל שנה, לכן כתיב ואהיה לשון עתיד, כי התורה חיות פנימי של כל הברואים שנמצא נקודה דאורייתא בכל עת ובכל מקום, שזה ענין אומרם באורייתא ברא עלמא, אם כן הוצרך להיות הבריאה להשלמת התפשטות דרכי התורה ומשפטיה, וכדי להוציא לאור משפטי התורה נברא העולם, שהלא כך עלתה לפניו ית' שמשפט ענין זה צריך להיות כך על פי התורה, וזה קיום של כל הענין... והנה יש ב' מיני למודים שהיה בתורה, שלא הוצרך לזה הבריאה, כמו חכמה ובינה שייך בלי הבריאה, אבל לעשות חסד ודין ומשפט ושאר ענינים לזה הוצרך להיות נברא העולם כנ"ל, וזה בכלל... (שם תרמ"ד)

אחז"ל עלה במחשבה לבראותה במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים. נראה לבאר שהתורה היא מדת הרחמים כמו שאמרו חז"ל בפסוק הבן יקיר וגו' מדי דברי בו, שנתתו בו, ואמרו מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים, פירוש שעל ידי שעוסקין בתורה כדי לקיים רצון השי"ת, אף על פי שאינו יכול לגמור בפועל, מצרף הקב"ה היגיעה והרצון ומעורר עלינו רחמים, וזה עצמו ענין שעלה במחשבה לבראות במדת הדין, אבל בפועל נברא ברחמים, ובמה שברא העולם בתורה, כמש"כ חז"ל בשביל התורה וכו', בזה הקדים ושיתף מדת הרחמים. (תרמ"ז)

בפ' ויכלו כתב רש"י מה היה העולם חסר מנוחה, באתה שבת נגמרה המלאכה. והענין הוא כי כל מעשה בראשית הוא רמזים על שרשים העליונים, וזה עצמו פירוש בראשית ברא, שיהיה לכל הבריאה שורש ודביקות בראשית, וכן כל הדברים שדרשו חז"ל שנקראו ראשית, הפירוש שעל ידי אלו הדברים מעלין הדברים לשורש הראשון...

וזה הענין שנאסרה כל מלאכה בשבת, כי פירוש מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר, כמו כח הפועל בנפעל, אבל הוא נפרד ממנו, כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא כח אלקים בבחינתה הנפרדת ונקרא מלאכה, וזה עצמו הפירוש בריאה, שהוא דבר מחוץ ממנו. וכתב ג' פעמים "מלאכתו" לרמוז על ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, אבל בחינת אצילות מלשון אצלו שהוא אלקות בלי פירוד, וזה אינו מתגלה בעולם הזה רק לעתיד שיהיה יום שכולו שבת, אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם ולכן הארה הבאה בשבת מזה הבחינה... (שם תרנ"ד)

ופירוש "למען תהיה תורת ה' בפיך", וכי יש תורה שאינה מה', אבל הענין הוא דכל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל בתורה, רק שנתלבש בדרך הטבע, ויש כמה מיני חכמות, וקיום כל דבר בחכמה כמו שכתוב "בחכמה יסד ארץ", רק שמתלבש בחכמת הטבע, אבל בני ישראל כשיצאו ממצרים נעשו בני חורין מן הטבע, ושיזכו לתורת ה' ממש בלי התלבשות בטבע... (בא תרנ"ד)

במדרש אז ישיר, נכון כסאך מאז וכו', אף על פי שמעולם וכו' כסאך וכו'. כי בעת הבריאה נסתר השגחתו ית' בעולם, ובעת גאולת מצרים נתגלה, וזה שאמר נתיישב כסאך, שנתיישב ידיעת השגחתו ית' בנבראים... (בשלח תרל"א)

והנה מהר"ל כתב בהקדמת ספר גבורות ה' לבטל דברי הפילוסופים כי אין מאמינים שיעשה הקב"ה נס לשנות סדר הטבע, והשיב הוא דכמו שיש סדר לטבע כמו כן יש סדר מיוחד לנסים. ולדעתי נראה עוד כי אדרבה הטבע אינו סדר מיוחד רק לעיני בשר שהם טבעיים, אבל באמת עיקר סדר הוא סדר הנסים והנפלאות שהם מהקב"ה שאינו בדרך הטבע, ומעשה בראשית שברא בו הטבע הוא פסיעה קטנה שיצא מן הסדר... ובאמת במעשה בראשית החכמה נסתרת בלי סדר, וזה עצמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות... ובני ישראל על ידי התורה יכולין למצא הפתח לסדר הדרכים כפי מה שרצה הקב"ה בבריאת שמים וארץ, ושבת גם כן מתגלה דרך הפנימית וסדר המסודר, לכן לא אתשכח ביה מנא כי הטבע אינו בסדר הנ"ל... (החודש תרמ"ז)

והנה באמת כל הנסים והנפלאות ושינוי הטבע שנעשה אחר כך לא היה במקרה ובהשתנות חס ושלום, רק אדרבא זה עיקר סדר העולם שרצה הוא ית' לברא באופן זה, אבל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל ושהמה יהיו שלוחים להוציא מכח אל הפועל רצונו יתברך בעולם, אם כן נמצא שתכלית הבריאה היה זה הביטול של הטבע, והוא גמר הבריאה כמו שבת... (שבת הגדול תרנ"ד)

במדרש ישלח עזרך מקודש... פירוש אם כי הבריאה בששת ימים היה על פי הטבע, אך שבת קדש הוא כח חדש שכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה, למעלה מהטבע, והנהגה זו מסר לבני ישראל, וזה שאמר בשבת אות היא וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, פירוש השבת עדות שיש לבני ישראל חלק בהנהגה שלמעלה. (קדושים תר"מ)

עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, וראש השנה נגד בראשית, כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא, והוא כולל כולן, ועל זה אמרו והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית', וכמו שיהיה לעתיד כשיתוקן הכל, ועל זה אמרו חז"ל גם כן עלה במחשבה לבראות במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, והכלל כי קודם חטא אדם הראשון היה מוכן להיות בחינת מאמר אחד כנ"ל, אך על ידי התערובת נעשה בחינת השיתוף מדת הרחמים, והיה בריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה... והעצה רק על ידי תשובה, שעל זה רומז השופר להיות מבקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפני ית' במחשבה הקדומה כנ"ל, וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהיה אחר כך... (ראש השנה תרמ"ב, וראה שם עוד)

החיים שמבקשין בראש השנה, כי בראש השנה נברא האדם, והוא עיקר החיים, וכל החיים בעולם באמצעיות האדם, דכתיב "אתה עשית את השמים וכו' ואתה מחיה את כולם". פירוש כי כל הבריאה של מעשה בראשית הוא צמצום אלקות בהתלבשות הטבע, כמו שכתוב בספרים שזה ענין הבריאה יש מאין מה שהיה מקודם הבריאה מלא כבודו ולא היה מציאות שום דבר יש רק על ידי צמצום אורו ית' ונעשה יש, וכל מה שנתפשטו הברואים הרי זה בחינת מיתה. דכל ירידה והשפלה נקראת מיתה. ואחר כך ברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, פירוש שהוא הכלי שיחזור ויתמשך החיים מחי החיים אל כל מעשה בראשית, ולכן האדם קרא שמות לכל, שהוא המעלה וקשר כל הבריאה אל חי החיים, ולכן הצדיק נקרא חי... (שם תרנ"ז, וראה שם עוד)

אמרו חז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה, כי השי"ת בבריאת העולם כביכול עשה עצמו להיות נמצא בעולם. כי צריך כל איש לידע ולהאמין כי הקב"ה הוא נעלם ורחוק מכל רחוק, וכמו כן הוא קרוב מכל קרוב... (שבת תשובה תרנ"ה)

שם משמואל:

במדרש תנחומא נראה ששבת בבריאת העולם היה כעין חנוכת הבית. ונראה לבאר, דהנה במדרש רבה (פ"ט) ר' לוי בשם רחב"ח אמר מתחילת הספר ועד כאן כבוד אלקים הסתר דבר, מכאן ואילך, היינו מפרשת ויכולו, כבוד מלכים חקור דבר... ויובן זה בהקדם דברי רש"י שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. ואין הפירוש חס ושלום כפשוטו שראה אחר כך כשבראו שאינו מתקיים כאילו חס ושלום בתחילה לא ידע, חס ושלום לומר כך, אלא הפירוש הוא על פי מה שכתבו חכמי האמת כי באם לא היה במדת הדין, שהוא סוד הצמצום, היה העולם מתבטל במציאות, ורק מחמת ההסתר והצמצום היה מקום שלא יתבטל העולם במציאות. וע"כ כך עלה במחשבתו ית"ש שהבריאה תהיה במדת הדין, אבל הקיום יהיה במדת הרחמים בשתוף לה מדת הדין, והכל היתה מחשבה אחת קדומה, כי בלתי אפשר שיהיה באופן אחר, שבאם הבריאה לא היתה במדת הדין היתה מתבטלת במציאות, ואם לא הקדים מדת הרחמים להקיום לא היה העולם ראוי להתקיים. ובאותו רגע שעלה במחשבה לבראות במדת הדין אז ראה שאינו מתקיים במדת הדין ושהקיום יהיה במדת הרחמים בשתף לה מדת הדין, וזה פשוט בדברי רש"י.

והנה הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ לומר שאותן הפרשיות המדברות בבריאת העולם הן נמי בהעלים ובצמצום, שאם היו הפרשיות בהתגלות היתה הבריאה שנתהוה מכח הפרשיות האלה נמי בכח ההתגלות ולא בהסתר וצמצום. והבן הדברים כי אי אפשר לפרש יותר, ועל כן הוא כבוד אלקים הסתר דבר, שבזה שהוא מסתיר דבר הוא מורה שכל הבריאה נעשתה מכח ההסתר והצמצום, ואם לא היתה מתבטלת כל הבריאה במציאות... היינו דכל ששת ימי המעשה שהיתה הבריאה נמתחת והולכת ע"כ לומר שהיתה מסתתרת ומצטמצמת והולכת, אך בהגיע יום השבת באה חיות חדשה להבריאה היפוך ההסתר וההעלם, רק התגלות אלקית שהופיעה בתוך הבריאה, והיה עליות העולמות כנודע, ועל כן הפרשיות בהתגלות, וזה כבוד התורה, שכל ההתגלות שבשבת באה מכח התורה, וזה מורה שהוא חקור דבר... (בראשית תער"ב)

ולפי האמור, שכל ששת ימי המעשה מאחר שהיתה הבריאה נמתחת והולכת והיה זה על ידי ההעלם וההסתר, ע"כ נתגברו אז כח הסט"א וחלקי הרע, יובן מה שאמר האר"י ז"ל שחטא אדם הראשון היה שלא המתין בזיווגו עד יום השבת. ולכאורה אינו מובן, הלא חטאו מבואר בכתוב שאכל מעץ הדעת טוב ורע, ולהנ"ל יובן שמאחר שאז היה זמן התגברות הרע היה מקום לחלקי הרע להדבק עמו אז, וכעין זה יש לומר הטעם דאסור לשמש מטתו בשני רעבון כי עת רעה הוא... (שם)

בש"ס חולין (כ"ו) יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מריעין... ולהבין הענין יש להקדים דברי המדרש רבה בראשית י', רבי חמא פתח (משלי כ"ה) "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי" וכו', כך כל זמן שהיה העולם תוהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תוהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף נעשו כלים, הדא הוא דכתיב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". ואמרנו לפרש, דהנה לכאורה אינו מובן, דמשמע דכשהגיעה שבת נעקר תוהו ובהו מן העולם, ובפשטות נראה שתיכף ביום הראשון במאמר יהי אור נעקר תוהו ובהו. אך הפירוש דהנה במדרש ששמים וארץ היו נמתחין והולכין, והפירוש שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש והגשמיות היתה מכסה על פנימיות ענין שמים וארץ, וזהו הפירוש כל זמן שתוהו ובוהו היה בעולם לא נראית מלאכת שמים וארץ, שהגשמיות היא התוהו ובהו שהיה מסתיר פנימיות ורוחניות שמים וארץ. אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה שבה לשרשה, שזוהי תכלית הבריאה שתשוב לשורשה וישמח ה' במעשיו, אז נעקר תוהו ובהו מן העולם ונעשו כלים לקבל הקדושה העליונה... (שם תרע"ג)

ונראה עוד לומר דהנה רש"י פירש תוהו ובהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בוהו שבה... וע"כ המלאכים שנבראו ביום השני... והיו רואים התגשמות הרוחניות יום אחר יום, וגם המלאכים שנבראו ביום ה' נמי עד כלות כל מלאכת הבריאה היה נראה בעיניהם זר מאד, וכמו המפזר עפרות זהב באשפה ורפש, כי לא ידעו מראשית אחרית, שתכלית הכונה היא על העליה שאחר כך, ואיננו אלא כמשל הזורע גרעין של פרי בארץ ומתרקב ומתבלה, שאין התכלית הרקבון אלא שיצמיח אילן עם פירות טובים, כן ההתגשמות שלו היא לכוונה נכבדת מאד, ותכליתה תהיה ניכרת לעולם הבא וישמח ה' במעשיו... אך כשהגיע יום השבת ושבת הוא מעין עולם הבא התנוצצה במעט ההכרה מהי תכלית הבריאה, וזה נחשב שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, ונראית מלאכת שמים וארץ שהכל הוא לתכלית נכבדה מאד... (שם תרע"ח)

בחטא אדם הראשון איתא בהאר"י ז"ל משום שלא המתין בזיווגו ליום השבת, ויש להבין... ונראה לפרשה דהנה איתא במהר"ל דהנברא באשר הוא נברא אי אפשר שיהיה בשלימות בלי פסולת, ולאו משום חסרון הפועל אלא משום חסרון הנפעל. ובמקובלים בלשון אחר, שבהכרח ניתנה בהבריאה בחינת ההסתר, דאי לאו הכי היתה מתבטלת במציאות ולא היתה לה אפשרות להבראות. ויש לומר שמטעם זה היה סדר הבריאה ששת ימי המעשה צורת גוף בלי נפש, אלא שבשבת ניתנה בה בחינת נפש...ולא נבראו גוף ונפש שבו ביום אחד, דאלמלי כן היה בו כח תיכף להתפשט, ובאשר שבהכרח היתה בו פסולת או כח ההסתר היה גם זה מתפשט ואסגי מסאבותא בעלמא, על כן היה סדר הבריאה כל יום ויומו כגוף בלי נפש, ועל כן לא היה בו כח להתפשט, אלא שביום השבת שאז נתעלתה הבריאה לשורשה, ומובן שחלק הפסולת לא נתעלה, אדרבה הם ערקין לנוקבא דתהומא רבה, וחלקי הטוב שמתאוין להדבק בשורשם הם הנקראים כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', הם השיגו בחינת נפש וכח וחיות להתפשט, ושבת עצמו היה בחינת בורר כבורר אוכל מתוך הפסולת... (שם תרפ"ג)

והנה בבריאת העולם הזכיר הכתוב אחר החושך שלש בריאות אור רקיע ויקוו המים ותדשא, ונראה שהם מקבילות לעומת שלש הקליפות שבראשי תיבות חשך, לעומת חמור בקליפה שלעומתו בקדושה הוא אברהם המאיר ובא כנ"ל, נברא אור ביום ראשון מדת החסד. ולעומת שור בקליפה, שלעומתו בקדושה יצחק מדת הדין להרחיק מה שראוי להרחיק, וזה נרמז נמי במהות השור ששרשו מפני שור מהשמאל... על כן לעומתו נברא ביום שני רקיע המבדיל בין מים למים. ולעומת כלב בקליפה היוצא מהרכבת שור וחמור, שלעומתו בקדושה הוא יעקב דכלול הוה כנ"ל, נבראו ביום השלישי שני דברים, גמר מלאכת המים המורה על פירוד, וכן פירוד בין המים לבין הארץ לישובו של עולם זה מתיחס למדת יצחק שור בקדושה, ומאמר השני תדשא הארץ להכין מזון בחסדו, שזה מתיחס למדת חסד לאברהם... וממוצא הדברים דלעומת שלשת הדברים בטומאה הרמוזים בתיבת חשך, נברא התיקון בשלשה ימים. (חנוכה תר"פ)

וישב משה אל ה' ויאמר וגו'... ולפי זה היתה השליחות הראשונה (לפרעה) בתשרי והשניה בניסן. והוא כעין בריאת העולם, דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי, וכתבו התוספות (ר"ה כ"ז) דאידי ואידי דברי אלקים חיים, דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן. וכבר פירשנו דכמו שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו", דבדיבור שהוא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות, וכן משמע בזהר הקדש שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות, והרי כתיב "בדבר ה' שמים נעשו", אלא ודאי דאפנימיות קאי, וכתיב בשם האריז"ל דביום א' דראש השנה דנין על עסקי הפנימיות והשפע למטה ושם אין שום ויתור, על כן הוא דינא קשיא. ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, היינו שתיכף בתחילה כך היה הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהיה במדת הדין, ועל כן היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדת הרחמים על כן נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים. (שמות תער"ב)

ולפי האמור יבואו דברי המדרש כפשטן, אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהבאתי... וזה שבמדרש כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים, מפני שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים, כי איתא במדרש שכל ששה ימים היו שמים וארץ נמתחים והולכין עד שגער בהם הקב"ה. והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו נמתחין והולכין באשר התרחקו מהשורש, היו מתגשמים והולכין. ועל כן כל ענין הגשמיות והחומר הוא רק במספר ששה כמספר הימים שהיו שמים וארץ מתגשמים, ובשביעי שבו למקורם שהוא הפנימיות... (משפטים תרע"ז)

במכילתא (א' ח') החדש הזה לכם ולא מנה בו אדם הראשון, הנה ר"א ור"י פליגי אי בתשרי נברא העולם או בניסן, ובודאי שניהם אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים. דהנה כמו שיש עולם וסדר טבעי, כמו כן יש עולם וסדר הנסים, ועיין בהקדמה לספר גבורות ה' למהר"ל, ואם כן בודאי עולם הנסים נברא בניסן ועולם הטבע בתשרי, ועל כן ישראל שכל מציאותם היא דרך נס, שהרי לפי הוראת המזל אברהם אינו מוליד... ועל כן בפסח נולד יצחק לכולי עלמא, על כן מונין החדשים מניסן ולא מנה בו אדם הראשון שהוא מעולם הטבע... (ויקהל תרע"א)

ונראה לפרש, דהנה יצירת אדם היתה האחרונה לכל הנבראים, והטעם שכל הברואים בהתרחקם מהשורש היו מתגשמים והולכים, ונברא אדם הראשון להיות מעלה את כל הבריאה לשורשה, כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה זה מצות עשה ומצות לא תעשה, ואם כן כל יצירת אדם הראשון היתה צורך גבוה... היינו שיכירו וידעו כל הנבראים שאין להם מציאות עצמית להיות חשובים נבראים אלא הכל צורך גבוה... (ויקרא תרע"ט)

בש"ס פסחים (ה') בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון וכו', להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון וכו'... ובפשיטות שעשו הוא חמץ ושאור של כל העולם. ונראה לבאר, דהנה סדר בריאת העולם היה השתלשלות הרוחניות לתוך הגשמיות כמו נשמה בגוף, והכונה שתהיה הרוחניות נראית מתוך הגשמיות כתפוחי זהב במשכיות כסף, וכמו נשמה שאף שאינה נראית בהתגלות לעיני החומר, מכל מקום בגוף האדם נראה מתנועותיו שיש משנה בקרבו, כך היתה הכוונה שתהיה נראית ונגלית הרוחניות מתוך הגשמיות, וכן על אופן זה למעלה למעלה עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', אך כחו של עשו הגיאות שבו מכסה על הפנימיות... ועל כן כחו כל כך גדול כי הוא כח פנימי רע, ועל כן יש לו כח זה להתגאות ולומר שהוא תכלית הבריאה ופנימיותה, ועל כן יש לו כח להסתיר בפני הרוחניות שלא תהיה נגלית מתוך הגשמיות... (פסח תרע"ט)

והנה ברש"י שכל המלאכה שהיתה ראויה לעשותה ביום השביעי הקדים לעשותה בששי, כי בששי היתה בראשונה בריאת הבהמות וחיות, וכתיב וירא אלקים כי טוב, הרי שבבריאת בהמות וחיות נגמרה מלאכת היום, ואחר כך כתובה האמירה נעשה אדם, ובריאת האדם היתה ראויה להיות ביום השבת, אלא שהקדים ובראו בששי כדי שיהא יום השביעי יום נייח. ולפי זה בבריאת האדם נגמרה מלאכת כל שבעת ימי בראשית, והיתה הכוונה שאחר גמר בריאת שבעת ימי בראשית אז ימשכו אדם וחוה את כל הנבראים לקראת האלקים, ולעומתם יתקדש היום ויתעלה כל העולם עם כל הנבראים ותופיע קדושת שבת בכל הנבראים, וזה יהיה הקיום וחותם הבריאה, אך נתקלקל הענין בחטאו של אדם הראשון, אדם ביקר בל ילין, ונתגשם העולם וכל הנבראים עוד אינם בבחינת דעת והכרה עד עת קץ שתמלא הארץ דעה כנ"ל... (שמיני תרע"ד)

ונראה דהנה שבעת ימי המלואים הם בדוגמת שבעת ימי בראשית... והיינו דאחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדם הראשון ונתערב טוב ורע ונשתאב ארס של נחש בכל הבריאה, ושמים וארץ שקודם החטא היו רוחניים בערך שמים וארץ דהאידנא שנתגשמו, ובמתן תורה לולא חטא העגל היה נעשה תיקון כללי לכל הבריאה... והנה בכל יום מימי בראשית נבראה בו בריאה פרטית שייכת דוקא לאותו יום ולא היתה ראויה להבראות ביום אחר, ובמדרש יש טעמים לבריאת כל יום. וידוע עוד בדברי חכמי האמת שבכל יום ויום שימשה מדה אחת ואין יום דומה לחבירו, ועל כן הפגם שנשתאב בכל הבריאה גם כן אין לחשבו לפגם אחד אלא כל יום ויום לפגם מיוחד, שהבריאה של כל יום ויום נפגמה בפני עצמה... (שמיני תרע"ז)

ונראה לפרש, דהנה בספר גנת אגוז דעשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות, ודבור אנכי נגד בראשית דבראשית נמי מאמר הוא, והנה בבריאת העולם כתיב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה, שכל הבריאה היתה מצד חסדו ית"ש, שהרי עדיין לא היה מי שיעורר בריאת העולם אלא הכל היה בלי אתערותא דלתתא, וביותר דיבור בראשית שהוא ראשית הגילוי שלא היה יכול לכתוב ויאמר שעדיין לא היה מי שיקבל המאמר, ובאשר דיבור אנכי הוא נגד מאמר בראשית הוא נמצא באותו אופן שהדיבור לא בא על ידי אתערותא דלתתא כלל... ובדוגמת זה היה הדבור אנכי, שהשי"ת עושה עמהם הכל אף בלי אתערותא דלתתא... (שבועות תער"ב)

במדרש רבה י' איש או אשה כי יפליא וגו' הדא הוא דכתיב שוקיו עמודי אש וגו', שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, כמה דתימא ועלי תשוקתו... ונראה לפרש דהנה מה שאמר שוקיו זה העולם מפני שנשתוקק הקב"ה לבראותו אינו מובן כל כך, שמחמת זה היה שייך לכנות את הקב"ה בשם שוקיו אבל לא את העולם. אך יש לומר דהנה ידוע דבריהם ז"ל (ב"ר פ"ה) שהיו שמים וארץ נמתחין עד שאמר להם הקב"ה די, והיינו משום שרצונו של הקב"ה בבריאה היה נותן גם בבריאה רצון להבראות, והיו נמתחין והולכין, והיינו שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש. וכן אמרו ז"ל בש"ס ר"ה י"א, כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פירש"י שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן. ואף שעדיין לא נבראו ולא היה למי לשאול, הפירוש הוא שנתן בהם השי"ת כח הרצון ממה שרצה הקב"ה בבריאה, אף שזה היפוך הטבע... ועל כן כשהפסיק השי"ת הרצון להיות נמתחין עוד, והיה הרצון לפניו ית"ש שיהיה שבת כתיב ויכולו, כבמדרש הנ"ל אין ויכולו אלא לשון תאוה, היינו שהשיגו תאוה לשוב וליכלל בשרשם... וסוף המעשה במחשבה תחילה שעלתה במחשבה תיכף השתוקקות השי"ת על ישראל, בשביל זה עצמו נתהותה מדת התשוקה בנבראים מתחילה למתוח ואחר כך לשוב וליכלל בשרשו כנ"ל, על כן נקרא העולם בשם שוקיו... (נשא תרע"ד)

בגמרא כריתות ו' השתא דאמרת סימנא מילתא... נראה דהנה בב"ר י"ב איפלגי בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דהנה כתיב (תהלים ל"ג) "בדבר ה' שמים נעשו", ובודאי כמו שבדיבור ה' נעשו השמים בפועל, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות הבריאה, וזה לשון הזהר הקדש כל העולמות עלו במחשבה אחת ובמחשבה זו נבראו כולם, ובודאי כוונתו על פנימיותם, דחיצונים בדיבור נבראו, וידוע שיש פנימיות לפנימיות, ופנימיות זו היא חיצוניות לפנימיות, שהיא עוד פנימית ממנה, ועל כן בית שמאי שהם מעולם המחשבה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה שעל כן סבירה להו ריש פרק ה' דנזיר הקדש טעות הוי הקדש, אין רחוק שמה שבית הלל קוראים מחשבה בית שמאי קוראים מעשה, ומחשבה לבית שמאי היא עוד יותר פנימית, ומה שבית שמאי קוראים מחשבה שנברא בה פנימיות שבפנימיות העולם גם בית הלל מודה שהיה בלילה... (ראש השנה תער"ב)

ר' צדוק:

והנה הבריאה רצה השי"ת לברא כחות שונות ונפרדות ובהיות היחוד אין מקום לבריאה שהוא הפירוד, ונמצא בעת הבריאה נתגלו אצל השי"ת כל הכחות הנפרדות כולם שכולם נמצאים אצלו, וגלוי הכחות בפירוד זה היה בעת שעלה ברצונו הפשוט הבריאה שהיא גילוי פרטי כחותיו כל אחת בפרט, ונקרא במשל כאלו נאצל ונפרש מכח אחדותו כח אחר הנקרא עולם מלא שכולל כחות שונות פרטיים ניכר כל אחת בפרט, זהו ביאור כללות ענין העולם הנקרא אצילות שהוא כל כחות העולמיים כפי מה שהם אצל השי"ת ורצונו שהוא רוצה אותם כל אחת בפרט. (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד לט)

...וזהו כללות ההשגה דאברהם אע"ה שהוא ראש האומה ישראלית שהם מכוון הבריאה לפרסם הכרה זו דלה' הארץ ומלואה, שהיא הכרה שיש בורא ויש נברא בעל בחירה, היינו בעל כח בעצמו שהשי"ת הקנה לו אותו כח והשי"ת שליט בו, וזה היה תכלית כונת הבריאה ביום א' והשיר והקילוס העולה מאותו יום.

וביום ב' גדול ה' וגו' על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן, פירוש דההבדל בין שליט למלך דגם אדם בביתו נקרא שליט אבל מלך אינו בלא עם וברוב עם הדרת מלך, דמלוכה הוא לשון עצה, כטעם לב מלכים אין חקר, שמצד ממשלתו על ריבוי אנשים שונים שאין דעתן שוה צריך לב רחב ועצה על זה איך לאחד ריבוי דיעות שונות ההפכיות, ולכך כשרצה השי"ת להגדיל ולהוסיף הילולו ברא גם הבריאה דיום ב' שהוא ההבדלה בברואים, דהיינו שיהיו ברואים שונים, ושורש התחלת הבדלת הנבראים היה בעשיית הרקיע ביום ב' להיות מבדיל בין עליון לתחתון, ונתהוה חילוק בנבראים ומזה נמשך כל מיני הבדלות... 

...פירוש כידוע דעולם חסד יבנה, שהתחלת הבריאה הוא מצד מדת החסד לאברהם, שזהו מדת חסדו ית' להמשיך שפע להיות נברא, ומצדה הוא המשכה לכל נברא בתכלית השלימות האפשרי, ואם כן אי אפשר שיהיה חלקות נבראים שונים שהוא על כרחך מצד חסרון מעלה שיש בזה מה שאין בזה, ועל כן נברא ביום ב' מדת הצמצום ושמאל הדוחה נגד ימין המקרבת, ומזה נעשה ההבדלה, לומר עד פה יבוא השגת נברא זה ועד פה זה. ומזה באה השגת יצחק אע"ה שבא אחר אברהם אע"ה שהיה ראש המשיגים שיש בורא עולם, והוא לא נסתפק בהשגת אביו רק רצה להשיג עוד השגה נבדלת כידוע... (חלק ה רסיסי לילה עמוד ק)

במוצאי שבת קדש מבקשים על ביאת אליהו... והנה בשעת הבריאה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, והיינו בשם אדנ"י בהיפוך אתוון דינ"א, דינא דמלכותא דינא, כמו שכתב בזהר הקדש (קי"ח א') והיינו שם אלקים בתראה דמעשה בראשית, וכיון שצפה השי"ת שיהיה הקלקול ואין העולם מתקיים, שיתף מדת הרחמים למדת הדין... (פרי צדיק שמות יא)

וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם. להבין הלא מצינו שנגלה השי"ת להאבות בשם הוי"ה. אך הנה שם א-ל ש-די נגד מדת צדיק יסוד עולם, כמו שאמרנו מהזהר הקדש, והוא נגד יום הששי כידוע, שהוא גמר מעשה בראשית, והוראת השם שאמר לעולמו די, שבשעה שברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך (חגיגה י"ב), ואומרים בשם הרבי ר' בינם זצוק"ל שפירש שאמר לעולמו די, שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו ית"ש, והוא כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו, ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד, וכמו שאמרו (עירובין ק') אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה עריות מיונה וכו', והיה העולם מרחיב והולך שיוכלו להכיר יותר מלכותו, עד שאמר לו הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר כי יש די בהבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו ית'. והנה אברהם אע"ה היה הראשון שהתחיל להכיר אלקותו ית' בעולם והסתכל בהבריאה וממנה למד שהתחיל להרעים בלבו תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, וכן מכל מה שנברא בעולם למד, כי העולם נברא על ידי התורה, ובחכמתו והשגתו השיג כל התורה כולה מהבריאה שהתורה המפה של העולם... וכן יצחק ויעקב הכירו אלקותו ית' מכל הבריאה, וזה שנאמר וארא וגו' בא-ל ש-די, כי בזה השם נגמרה הבריאה להיות ממנה הכרת מלכותו... (וארא ג)

ענין הפלוגתא דר"א ור"י (ר"ה כ"ז) דר"א סבר בתשרי נברא העולם, ור"י סבר בניסן, איתא בתוספות שם שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שבתשרי עלה במחשבה לבראות, ובניסן היה הבריאה בפועל, ונמצא גם בכתבי האריז"ל שלכן אומרים בראש השנה היום הרת העולם לשון הריון, שהוא המחשבה שהוא הריון המעשה, וצריך להבין, אם כן למה עושים כל הענינים והתפלות בתשרי זכר ליום הראשון, כמו שאומרים זה היום תחלת מעשיך, כיון שבמעשה הבריאה היה בניסן היה יותר ראוי לעשות כל התיקונים בזמן שהיה הבריאה בפועל, אמנם יובן זה על פי שכתב רש"י ז"ל על פסוק ביום עשות ה' אלקים וגו', שמתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. ובודאי שאין שייכות שום שינוי רצון חס ושלום אצלו ית' וגם חילוק הזמן ממחשבה למעשה, רק הענין הוא כידוע, שבראשית הבריאה הבריאה היה כמו שנאמר והאלקים עשה את האדם ישר, שיהיה תמיד דבוק בחיי עולם, וזה מכונה בשם בחינת מדת הדין, כי כן הוא ההנהגה של צדיקים השלימים שהם במעשיהם בדקדוק גדול שלא יטה כחוט השערה מרצנו ית'... וכשראה שאין העולם מתקיים, היינו לאחר הקלקול שאין באופן שיהיה האדם מתקיים בציוויו על פי שורת הדין, לכן שיתף עמו מדת רחמים לרחם עליו אף על פי שאינו כדאי מצד מעשיו, ולעתיד לבא כשיהיה תכלית בירור הפגם הראשון בשלימות אז יחזור להיות הנהגת העולם במדת הדין כמו בראשית המחשבה... (ראש השנה ז)

שעורי דעת:

הנה כשיקרה שיפול איש מגג הספינה המימה ואין עצה בדרך הטבע שלא יטבע זולת על ידי איזו סבה חיצונה, יש אשר אם ההשגחה רוצה בהצלתו תכין שנים הרבה קודם המעשה איזה קרש שנפל לתוך הים ויזדמן באותה שעה אליו לשיאחוז בו הטובע עד שתגיע אליו הספינה להצילו... ולמה צריך הקב"ה לעצות טבעיות כאלה, הלא בידו לשנות את טבע האדם והמים למען לא יטבע, אלא רואים אנו מזה כי הקב"ה העמיד גבולים וחקים קבועים בבריאה והנהיגה על פי מערכה מסודרת ומסוימת, וכל הסבות הדרושות לטוב או למוטב נמצאות במערכה זו ואין צורך לשנותה. ואף כי הבורא ב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואין שום מציאות טבע בלי רצונו ית' ופעולתו התמידית, והם הם שמותיו הקדושים וזהו הטבע ובלעדו אין אלקים, אף על פי כן ה' בחכמה יסד ארץ ובמחשבתו הראשונה אשר חשב ליצור את בריאתו כפי הדרוש שתמלא את תעודתה לפי רצונו ית' בקץ הימין, כבר סדרה והכינה, אותה ואת כל עניניה השונים, מכותיה ורפואותיה, סכנותיה והצלותיה, קלקוליה ותקוניה הכל בסדר קבוע ומסוים, עד שבאותה המערכה עצמה וסדרי טבעה ימצאו כל הענינים מבלי שיצטרך לעשות בה איזה שנוי...

ברם רגילים בני אדם קטני הדעת, קצרי השכל לחשוב, כי טבע הוא רק מה שאנו רואים יום יום, ומה שלמעלה מזה קצת, והם הכחות הרוחניים שבבריאה, כמו קללה וברכה וכיוצא בזה, אין זה טבע, אבל באמת כל המציאות הטבע היא שלשלת ארוכה של מערכת הבריאה, שהתחלתה היא ממקור הופעת רצון ה' בבריאת עולמו ותלויה במאמר פיו של הקב"ה ועומדת תחת הנהגת שמותיו הקדושים. ולכן כשם שישנם אמצעים להשתמש בבריאה בעניניה התחתונים, שגם הם שרשם ועיקר ענינם הוא בעולמות העליונים, כמו כן ישנם כחות נעלים במערכת הבריאה, שאפשר לו לאדם המגיע עדיהם על ידי אמצעים ידועים לפעול בהם ולהביא תוצאות גדולות שנערכו ונקבעו גם כן בסדרי הבריאה עצמה. וכשם שטבע הארץ להוציא צמחה, ואם ירצה הקב"ה שלא תצמיח אינו צריך לשנות את הטבע אלא בבריאה זו עצמה הוכנו סבות שונות שתפריענה את הצמיחה, כמו כן טבע הוא שקללת אדם כבלעם הרשע על פי סגולותיו המיוחדות שהיה לו, תעשה את רשומה במערכת עם ישראל, ואין צורך לשנות הטבע ולחדש בריאה חדשה, כי הקב"ה בסדרו את מערכת העולם הכין מתחלה את הסגולות הדרושות נגד קללה כזו. ואחת מהן היא שימת חכה בפיו שעל ידי זה יהפך הדבר לטוב, וכמו שבארנו... (חלק א עמוד קיא, וראה שם עוד)

והנה בהתבוננו כי אף בהנהגה הנסית לא נבראה בריאה חדשה, אלא הכל נברא מבראשית ואין כל חדש תחת השמש, יש לנו להבין דבר חדש בטעמו של דבר, כי באמת כל הדברים שאפשר להם לבא במגע אתנו ולהשפיע עלינו כבר נבראו מבראשית, ונגד כל ענין ומושג, שיש לנו לפי טבע יצירתנו ומהות נפשנו, יש בריה וכח מיוחד מתאים לזה בבריאה הסובבת אותנו, כי כן רצתה ההשגחה בתחלת היצירה, שהכל יברא בשלמות ולא יחסר כל בבריאתו. ואלו תתהוינה בריות חדשות לגמרי, שאין להם מציאות בחק הטבע שבראשית היצירה, אי אפשר שנשיגם כלל לפי טבע עניננו, ועל כל פנים לא יהיה בכחם לעשות רושם עלינו, אם לא שאנחנו בעצמנו נשתנה בטבע מציאותנו, ונהיה לבריות חדשות מתאימות לענינים החדשים שנוצרו בעדנו. וזה ודאי שהיכולת ביד הקב"ה לעשות בריה חדשה, שמים חדשים וארץ חדשה ועמהם ישתנו כל צבאם, ואז היתה גם מציאות האדם אחרת. אבל לפי מה שרצה הקב"ה בבריאתנו באופן זה דוקא אין מקום לענינים אחרים בבריאה מלבד אלו שכבר נסדרו והותאמו ליצירתו של האדם, תכלית הבריאה, ואין בחפץ ה' לשנות את מציאותנו, כי הלא רצונו יהיה להביא אותנו ואת כל העולם לתכלית הנרצה לפי מציאות זו ולא אחרת, ושלפי טבע יצירתנו כפי שהוא עתה נכיר ונדע את מציאות ה' דרכיו מלכותו. ולפי רצון ה' במציאותנו זו אי אפשר ולא דרוש להמציא ענינים אחרים יותר מאלו הנמצאים כבר מבראשית וכל הנצרך להביא את באי עולם להכרת האמת, שזוהי תכלית הבריאה הכל כבר מוכן ומתוקן בתוך הבריאה על פי החכמה העליונה של הבורא ית', כי הכל יוכל וכללם יחד.

אולם גם הטבע הנמצאת מתחלת הבריאה אין זו אותה הטבע שאנו רואים יום יום בעינינו, כי ישנם כחות נסתרים ונפלאים המתגלים לנו מזמן לזמן, מהם כאלה אשר בהגלותם נכנסים אל רכוש הצבור כחלק מן הטבע התמידית, כמו כח החשמל, שרק בדורנו זה נגלה לנו כחו הנפלא המניע בעזוז גבורתו במרחק אין קץ, וכמו כן ישנם עוד כחות נעלים טמירים בחוק הטבע ובבריותיה לפי שרשם העליון, שחלק מהם ידוע לחכמים ונביאים וחלק מהם לבא לפומא לא גליא, וידועים רק לבורא ב"ה והוא מודיע לעבדיו הנביאים בעת הצורך מה שעליהם לעשות כדי להביאם לידי גלוי, ושעל ידם יכול לבא התקון לפי התכלית הנרצה, והם דברים שנמסרו לשליח לפעול בכח האלקי אשר לנביא ועל פי צויו של מקום. ועוד ישנם דברים שלא נמסרו לשליח, אלא כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו עושה על פי המשפט הידוע לו לבדו כפי שסדר ברצונו בתחלת מחשבתו בבריאת עולמו... (שם עמוד קכג)

ויותר מתבאר כל זה על פי מה שנמצא בספרים הקדושים, שכל הנסים שנעשו עם האבות עד יציאת מצרים היו על שם "ש-די", וביציאת מצרים על שם "הוי"ה". ובארנו הדבר, כי שם ש-די מורה על ענין הגבלת הכחות שהוגבלו כל הכחות מראשית הבריאה וניתן להם חק וגבול בכח שליטתם, וכמו שבארנו מאמר רז"ל (חגיגה י"ב) ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו... במאמר הזה נתקשו רבים, ובארנו דמה דאמרינן "בשעה שברא הקב"ה את העולם" וכו' היינו שכל כחות הבריאה אחרי שנבראו בכח הבורא ב"ה היו צריכים להיות בלתי גבול, כי כמו שהבורא ב"ה בלתי גבול ותכלית, כן בריאתו שברא בכחו, היו צריכים להיות בלתי גבול ותכלית, וזהו "היה מרחיב והולך" וכו', אבל צמצם הקב"ה יכלתו וברא אותם בגבול וחק לא יעבור, ונתן לכל כח קצב ושעור עד כמה ישלוט ולא יותר. וזהו שאמר לעולמו די, שהגביל כח הבריאה במדה וקצב. והנה כמו שרואים אנו, שכל כחות הבריאה מוגבלים הם על פי חקי הטבע הידועים לנו, כמו כן הוגבלו כחות טבעים בכלל על פי חק עליון גם בנוגע לאישים עליונים, שלא יכולו לשלוט על אלה, שיש בם כח אלוקי המאיר בהם על ידי התדבקות נפשותם ומחשבתם לה', וכל זה נסדר מבראשית בסדר וחק תמידי, על פי הגבול שנתן לבריאה. ומכלל זה הם כל הנסים שנעשו לאבות העולם, כי על פי מדרגתם הרמה וכחם האלקי לא יכלו כחות הטבע לשלוט בהם, והוא על פי מדת ההנהגה של שם ש-די, שאמר לעולמו די, והגביל כחות הטבע על פי חק עליון, וזהו שאמר הכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם", וכפרש"י לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי ה', היינו שכל ההנהגה שנראתה לאבות היתה רק על פי שם ש-די המראה על הגבלת הכחות... (חלק ב עמוד קפה)

ראה עוד אלקים-ומציאות.

רבינו ירוחם:

יסוד דברינו תמצא ברמב"ן בבריאת כל יום ויום, וגם ברש"י (ב' ד') מובא זה מחז"ל ללמדך שכולם נבראו בראשון, היינו שגמריותו והשלמתו של כל דבר נעשה ביומו הוא, בהמשך ששת הימים נמשך ונתקיים בריאתם, היינו ה"עור ובשר תלבישני", אריגתם של הדברים יציאתם מראשית נקודתם, היינו מן האפס המוחלט...

וברמב"ן... אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, ואין בו ממש, אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון הנקרא ליונים היולי, אחר ההיולי לא ברא דבר אבל יצר ועשה ממנו... את החומר ההיולי הזה אין אנו צריכים להבין כגשם, כדבר ממש, ולא אפילו יסוד דק מאד, כי אם ברוחניות שברוחניות, קודש ודק, נעלה על כל מעלה, והוא אשר קראו הכתוב תוהו, היינו כי אין כאן תפיסה בשם כלל, כי אם בתכלית הרוחניות, ולו היה היכולת לראות התחלה זו כי אז היינו קוראים אותה נפש, דבר ה', וזהו בדבר ה' שמים נעשו... (דעת תורה בראשית א ב וראה עוד ערך מציאות)

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", כל עבודתו של הנברא היא אך ורק להכיר כי הוא "נברא", "פעול", ואין זה מהדברים הקלים. בדברים גשמיים, כשאחד נותן דחיפה לחברו, הלה רואה את הדחיפה ומכיר בה, ועם זה, הנדנוד עפעף כמעט שאין אדם מכיר שיש לזה דחיפה, כי מרוב מהירות התנועה באמת אי אפשר לעמוד על הדחיפה. מה גם להכיר בכח המחשבה שיש לה דחיפה, זה נעלם כמעט לגמרי מאתנו...

זהו סוד גדול בכל הבריאה, הלא "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", הרי זה ודאי מהירות שאין דוגמתה, מהירות עצומה בלי שום עיכובים, ולכן בזה הוא אמנם המקום לטעות, שכמעט אי אפשר לתפוס ולראות את הדחיפה, כלומר לעמוד על כך שבכלל יש לכל נברא דחיפה שדוחפתו להתוות, אפילו השגתו של מלאך אינה מספיקה לעמוד על זה, צריך ממש להיות מלאך כדי לראות את הדחיפה, בני אדם טעו בזה, נעצרו ולא הגיעו לראיית ראשיתם ועילתם של אלה הנבראים וככה נפסקו ויתעכבו...

זוהי כל עבודת האדם, להכיר שיש לו דחיפה, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", לדעת ולהכיר כי הנו "פעול", כי הנו נברא, וכאשר יכיר זאת ידע שישנו פועל, דוחף, שהוא למעלה מכל מושג ומכל מחקר. ידע שמה שאין לאדם מושג מהבורא אינו מקוצר דעת המשיג אלא מפני שהוא ית' אינו בסוג של השגה, נברא ובורא אין ביניהם שום צד השוה בכדי שיוכל הנברא להשיגו ית', ולא שייך בזה להקשות קושיות ואין בזה מהלכים... (שם עמוד לח, וראה שם עוד)

ענין הבריאה היא התגלות, היינו כמו שמובא בשם הזוהר "לאישתמודען לכל" וכו'. וזהו סוד ההתגלות, להוציא מכח אל הפועל, וכשהוא נגלה אז הכל יודעים ומכירים היטב היטב, וזאת היתה בתחילת הבריאה קודם החטא, ולאחר החטא נשתקעו בתהומא רבא, וזהו בכח ולא בפועל, וכל עבודת האדם להוציא מן הכח אל הפועל, להיות דומה לבורא, שיכול לברוא, ומהו זאת, היינו להוציא מן הכח אל הפועל, ומהו סוד בפועל - שיהיה בגלוי...

ומזה יצא ענין נכבד מאד להבין ענין הנסים, היינו נסים כמשמעו, שיהיה מדת טובו בגלוי, כמו שביארנו לעיל שהיה כן קודם החטא. וזוהי הנהגה אחרת, לגלות מסתריו שיהיו הכל בגלוי, באתגליה ולא באתכסיה. וזהו סוד הנסים, לגלות מה שהיה בנסתר בכח ולא בפועל, עד שלבסוף יכירו הכל, וידעו כל יושבי תבל... (דעת חכמה ומוסר ג קכח)

מכתב מאליהו:

כי ששת ימים - ימים אלו היו קודם גמר הבריאה, שאז היתה הבחנת זמן אחרת, אולם התורה ניתנה לנו לפי הבחנתנו בגשם וגדרי מקום וזמן שלנו. וכתב הרמב"ן בבראשית א' ג' "ודע כי הימים במעשה בראשית היו ימים ממש משעות ורגעים, ובפנימיות הענין יקראו ימים הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה נקרא יום, והיו ששה, כי לה' הגדולה והגבורה" וכו'. הרי שבפשוטו של מקרא נבין לפי הבחנתנו ימים ממש, אבל לפי עצם הענין ופנימיותו הוא הבחנה אחרת לגמרי - הבחנת ו' ספירות, שהם ששה גילוים בהנהגתו יתברך. ומה שייכות ששה ימים לרמוז על ששת הגילוים, על כך כתב הרמב"ן שזה נשגב ונעלם מאתנו.

בספר הבהיר שואל, מדוע כתיב כי ששת ימים, ולא בששת? ותירץ, כי כל יום יש לו כחו, פירוש כל יום הוא בריאה נפרדת ונוצר בו גילוי מיוחד...

וכבר כתבנו לעיל שאלמלא חטא אדם הראשון היה העולם הזה נמשך רק ששה ימים ובשבת היה עולם הבא, ובזה היתה נשלמת תכלית הבריאה, אך כשחטא נתפרטו כל הנשמות שהיו כלולות בו להברא נשמות פרטיות, והימים נתפרטו לששת אלפים, ומוסיף הגר"א בסוף ספרא דצניעותא, ולכן מי שיודע מעשה בראשית על בוריו בכל יום ויום יוכל לדעת מה שיהיה בכל רגע מהשנים... (חלק ב עמוד קנא)

כבר ביארנו שיחוד מציאותו יתברך בחינת "אין עוד מלבדו" אינו מושג בבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זה אין מציאות לבריאה, שהיא אפשרית רק בצמצום השגה זאת. אפשרות הרגשת מציאות לנברא בתוך הבריאה תלויה בצורת הבריאה, דהיינו תכליתה, שהיא גילוי כבודו יתברך, כי אין גילוי בלי הסתר. בחסדו יתברך ובחפצו להיטיב לברואיו ברא את הסתר העולם ואת אפשרות הגילויים על ידי הנבראים, שעל ידם יזכו לטוב המוחלט, נמצא שבנקודה זו של בחינה אחת מגדרי חסדו יתברך תלויה מציאות כל הבריאה... (חלק ג עמוד רסד)

תכלית הבריאה היא גילוי שמו וכבודו יתברך בעולם, זהו החסד הגדול ביותר שאנו זוכים לו, וגילוי יתכן רק אחרי הסתר, אך כל הסתר ואפילו לשעה הריהו חילול, אם כן זה ממעט את שלמות קדוש ה'.

ועוד צריך עיון המושג של בריאה "יש מאין", הן כל מה שבבריאה הוא התגלות רצונו יתברך, ואם כן לא נתוסף בבריאה שום דבר חדש, כי רצונו יתברך היה קיים גם לפני הבריאה, ונוספה רק הצורה החיצונית שלבש רצונו יתברך, אם כן זו בחינת יש מיש?

מצאתי שמתרצים דבר זה, כי בבריאה נתחדש חידוש גמור בחינת מקבל, האפשרית רק במי שיש לו חסרון שצריך להשלימו על ידי הקבלה, ובחינה זו אינה שייכת אצלו יתברך כי לא שייך בו חסרון כלל, וזהו האין שלפני הבריאה, ובעולמנו נעשה יש מציאות של מקבל.

כבר נתבאר לעיל שאין לנו תפיסה כלל בעצם מדת חסדו יתברך וכל הגילוי הוא רק כלפי המקבל שכלפיו יש הסתר שלמותו יתברך, במה שנראה לפי הבנתנו, כאילו חס ושלום צריך הקב"ה סיוע, שאין אפשרות להשפעתו כי אם על ידי מציאות מקבל. ועוד שכל עצם מציאות בחינת נברא הוא הסתר כלפי מציאותו יתברך המוחלטת, שלא שייכת מציאות אחרת זולתו כלל, ומה שברא הקב"ה נברא שיכיר את עצמו כמציאות זולתו יתברך ויוכל לבחור, הרי זה הסתר של בחינת אפס זולתו, ואם כן עשה הקב"ה שנשתמש בהסתר וחילול למען נפתח מזה אחר כך גילוי! התשובה היא, שבריאת ההסתר למען הגילוי היא עצמה גילוי גדול של חסד אלקי. הקב"ה מסתיר את עצמו כדי להיטיב, שיוכל האדם לגלות על ידי כך גילויים בעמלו בעבודת ה' זה היסוד של העולם חסד יבנה. (חלק ג עמוד רסט)

למה נברא העולם באופן שיתראה לנו כאילו נתהווה בדרך השתלשלות? אכן זוהי דרך הגילוי שבהסתר, רואים שרשרת ארוכה של סיבות ומסובבים - זהו הסתר. אבל עלינו לעלות במחשבתנו מן המאוחר אל המוקדם עד שנגיע אל הסיבה הראשונה ב"ה - וזהו הגילוי. וכבר ביארנו שההסתר, בהיותו סיבה לגילוי, הנה גם הוא גילוי, כי תכלית כל דבר היא היא מציאותו. אולם בהיות הגילוי בנוי על גבי הסתר, הרי כלפי אמיתת מציאותו ית' יש בו גם מבחינת ההסתר, כי כל עוד לא באנו עדיין אל הגילוי הרי ההסתר נשאר הסתר. והנה דרך הגילוי היא שנבחר לראות איך כל השרשרת של סיבות ומסובבים מתאחדת בשורשה בסיבה הראשונה ב"ה, וככל אשר ההסתר יהיה יותר עמוק, ככה יגדל הגילוי לבסוף על ידי בחירתנו הטובה. אבל כאשר תתארך השרשרת ובני אדם רואים בשכלם רק מקצת ממנה ולא מעלים בדעתם להתחקות עד הסיבה הראשונה, הרי זוהי ההסתר העמוק ביותר, כי בחרו מדעתם שלא לראות את האמת הפשוטה והברורה. (חלק ד עמוד קיג)

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א' ל"א), ואמרו ז"ל טוב מאד זהו היצר הרע (ב"ר ט' ז'), קשה לנו להבין, אם יוצרו קראו רע (קידושין ל') איך יכול להיות טוב מאד? אבל צריכים אנו להבין שאם מצד האדם עצמו היצר הרע הוא רע, כי מקשה עליו את החיים, מצד תכלית הבריאה הוא טוב מאד, כי תכלית כל הבריאה, עליונים ותחתונים, היא קידוש ה' היוצא מבחירת האדם, וזה לא שייך אלא במלחמת היצר, ואף אם בוחר האדם ברע חס ושלום, הרי ענוש יענש, וגם זה תיקונו כי ילמדו על גבו את אמיתת משפטו ית', ואף זה קידוש ה' הוא. (חלק ה עמוד נח)