(ראה גם: ארץ ישראל-כבוש וחלוקה, עבר הירדן)
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה... ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן, האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה... ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפינו. ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם, וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. לא נשוב אל בתינו, עד התנחל בני ישראל איש נחלתו... (במדבר לב א)
ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה... ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'... בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם, והיוצא מפיכם תעשו... ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן, הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב. ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות, ואת ערוער... ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים... (שם שם כ והלאה)
ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר, זכור את הדבר אשר ציוה אתכם משה עבד ה' לאמר... ויענו את יהושע לאמר, כל אשר ציויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך רק יהיה ה' אלקיך עמך כאשר היה עם משה. (יהושע א יב)
ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חמושים לפני בני בני ישראל כאשר דבר אליהם משה. כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה אל ערבות יריחו. (שם ד יב)
אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר ציוה אתכם משה עבד ה'... ועתה פנו לכו לכם לאהליכם אל ארץ אחוזתכם... רק שימרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה'... ויאמר אליהם לאמר בנכסים רבים שובו אל אהליכם... הרבה מאד, חילקו שלל אויביכם עם אחיכם... ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן... ויענו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה וידברו את ראשי אלפי ישראל. א-ל אלקים ה', א-ל אלקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע, אם במרד ואם במעל בה' אל תושיענו היום הזה. לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה', ואם להעלות עליו עולה ומנחה ואם לעשות עליו זבחי שלמים ה' הוא יבקש. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר, מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלקי ישראל. וגבול נתן ה' בינינו וביניכם בני ראובן ובני גד את הירדן אין לכם חלק בה', והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה'. ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח, לא לעולה ולא לזבח. כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובשלמינו, ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה'... (יהושע כב א והלאה)
רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם, וכתיב ואם לא יעברו. רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו... (קדושין סא א)
...אלא בשעה שהיו ישראל מכבשים ומחלקים את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהם, ועשו י"ד שנה, נטלו רשות מיהושע ללכת לאהליהם, ושהו שם עוד ימים אחדים, וחזרו ונטלו ממנו רשות עוד פעם, לכך נאמר כי שלחם וגו'. אמר רבי יודן שבט ראובן וגד בני פמליא של יהושע, וליוה אותם עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה בני פמליא שלו חזרו וליוו אותו עד ביתו, הברכה האחרונה (שברכם) היתה גדולה מן הראשונה... (בראשית פרשה לה ד)
גד גדוד וגו', בשעה שהיו ישראל מכבשין ומחלקין את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהן, והניחו את בניהם קטנים, מי שהניחוהו בן י' מצאו אותו בן כ"ד. נזדווגו להן ג' משפחות רעות יטור נפיש וקדמה, הדא הוא דכתיב ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים וגו', אמר רבי יהושע ברבי נחמיה בימי שאול זה יהושע שהיתה המלכות שאולה בידו, והיו אלו מגדלים שער ואלו מגדלים שער, אלו מגדלים שער עד שיראו את בניהם ואלו מגדלים שער עד שיראו את אבותיהם, וישמעאלים מגדלים שער, ונתן הקב"ה בלבם והיו בנים אומרים עננו ה' עננו, עננו אלקי אברהם יצחק וישראל עננו, הדא הוא דכתיב (דהי"א ה') ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגראים, באיזו זכות, רבי לוי ורבנן, רבנן אמרי מברכתו של יעקב... ורבי לוי אמר מברכתו של יהושע. (שם פרשה צח כא)
...וכן אתה מוצא בני גד וראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. (במדבר פרשה כב ו)
דבר אחר לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו... אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, עליהם נאמר (משלי כ') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. (שם שם ח)
רבי יצחק פתר קרייא בשבט גד וראובן שבאו לארץ ישראל וראו כמה בית זרע יש בה, כמה בית נטע יש בה, אמרו טוב מלא כף נחת בארץ ישראל, ממלא חפנים עמל בעבר הירדן, וחזרו ואמרו מה לא אנן גרמינן לן. (קהלת פרשה ד יא)
...אמרה לו ומאותה שעה עד עתה מה הוא עושה, אמר לה יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה, תדע לך כשבקש שיתעשרו בני ראובן ובני גד הפיל את המדינים... (במדבר פרק לב, תשפו)
אמר רבי יהודה קשה היא המחלוקת, אפילו לעשות סייג למצות, שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, ומפני מה בחרו בה, מפני שהיה להן מקנה הרבה והיו מבקשין להתרחק מן הגזל, ולפי שפירשו הן מישראל תחלה, לפי כך הן גלו תחלה, שנאמר ויער אלקי ישראל את רוח פול מלך אשור וגו' ויגלם לראובני ולגדי (דהי"א ה'), והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שפירשו מחביריהן כדי להתרחק מן הגזל כך נענשו, הפורשין מחביריהן מפני השנאה והמתחרות על אחת כמה וכמה. (במדבר לב ה)
ויאמר משה אם תעשון את הדבר הזה, אמר להן אם עשיתם כמה שאמרתם ונלחמתם עם אחיכם בלבב שלם המקום ב"ה עוזר על ידיכם, שנאמר ונכבשה הארץ לפני ה', ולא עוד אלא שאין אתם חוזרין לאהליכם אלא בממון גדול יתר ממה שהיה מגיע לכם אלו הייתם בארצכם, ואתם זוכין לברכה מאחיכם, שנאמר ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל, וכך היה... (שם שם כ)
ומקנה רב וגו' ממה שהביאו מן המדינים העשירו בני ראובן ובני גד, להודיע מה גרם... ומפני מה נתחברו בני גד ובני ראובן בדבר זה לשבת מעבר לירדן מזרחה, מפני שהיו בני גד עם ראובן בדגל אחד, ושמעון לפי שנפלו מהם במעשה זמרי ארבעה ועשרים אלף לא רצו להחלק מישראל. וחצי שבט המנשה לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרע בגדיהם על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם, חציה בארץ וחציה מעבר לירדן. (מטות)
למה לא זכו ראובן וגד וחצי שבט מנשה לבא לארץ ישראל, ראובן לפי שנולד בחשאי, שיעקב חשיב שהיא רחל והוה קצת פגם בלידתו, גד שמסרה לאה לזלפה בחשאי ליעקב ולא נמלכה ביעקב תחלה כמו שעשו שרה ורחל שריצו שפחותיהם לבעליהם, וחצי שבט מנשה הטעם אמו אסנת ידוע, כי היתה בת דינה הנולדה משבט החוי, אלא פוטיפרע גדלה כבת, וחצי נפגם וחצי נכשר, לכן נפגם חציו וחציו הוכשר, ודוק מנשה הבכור, ומאחר שחציו האחרון הוכשר לא היה באפרים שום פסול. (ויצא)
נבנה למקננו פה - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם. (במדבר לב טז)
לפני בני ישראל - בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים ל"ג) "וטרף זרוע אף קדקד"... וביריחו כתיב (יהושע ו') "והחלוץ הולך לפניהם", זה ראובן וגד שקיימו תנאם. (שם שם יז)
והיוצא מפיכם תעשו - לגבוה שקבלתם עליהם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו. (שם שם כד)
ויבואו בני גד - הם היו בעלי העצה בתחלה על כן הקדימם הכתוב. (שם שם ב)
כי באה נחלתנו אלינו - כבר קבלנוה, לשון רש"י, ואינו הגון שידברו כן לפני משה, כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי, ולא קבלוה עד שיתננה להם, אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם, כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה, ולנו המקנה יותר משאר השבטים. והיא דרך בקשה לא דרך מריבה, או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו, אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל. (שם שם יט)
וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם - כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה, והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם ושאר הארץ הניחוה חרבה, ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם, ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם. ורבי אברהם אמר ואם לא יעברו ברצונם תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם. (שם שם כט)
ויענו בני גד - אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול, חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה, כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו. (שם שם לא)
נחנו - מפני שהיו בני גד בעלי כח וגבורה מיעטו עצמם בלשון ענוה. אמנם קיבלנו כי י"א פסוקים מתחילים ומסיימים בנו"ן, וידוע ששם המפורש יוצא מהם, והוא מי"ג אותיות, ואם תזכיר הפסוקים עם השם היוצא מהם לא תירא מפחד. וכן בני גד וראובן בטחו בגבורתם ובזכות המצוה שבידם. וכברז"ל, "וטרף זרוע אף קדקד", בזכות תפילין שביד ושבראש. (במדבר לב לב)
...וכן גם באומה אם יתעסקו בבואם לארץ בעיקר בישובה במקום לעשות עיקר מעבודת ה' במקדשו, כי אז יגעל בהם, ועל זה הוכיחם... ומזה הטעם היתה תוכחתו לבני גד וראובן... (במדבר ל א)
ומקנה רב - משה הוכיחם כי הרגיש שכוונתם או מורך לב ממלחמת העמים, או שמץ מינות, והעיקר להם המרעה הטוב. והוכיחם על הקלה, שנפל מורך בלבם. אמנם בתשובתם על כך נפלו אל הפחת הגדולה, שאמרו "גדרות צאן" וגו', ולא זכרו את ה' בכל דבורם, כי אם ייחסו הכל לכוחם ועוצם ידם, וגם בנחלה אמרו "עד התנחל בני ישראל וגו' עד אם הביאונום אל מקומם וגו'"... ולכן הוכיחם משה ואמר להם, "אם תחלצו לפני ה' וגו' לאחוזה לפני ה' וגו' ונכבשה הארץ לפני ה' וגו', לאחוזה לפני ה'" וגו', כי לה' המלחמה. ואמר "בנו לכם ערים לטפכם", ולא שתסמכו על המבצרים כי אם בה'. והם ענו אחר כך "טפינו וגו' ישבו בערי הגלעד", ולא הזכירו המבצרים, ואמרו "לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר", להרגיל הלשון להזכיר תמיד שם ה', אמנם התנו שיתן להם הארץ מיד, ועל חשד זה סמכו פנחס והזקנים כאשר הוכיחום על הע"ז בבנותם המזבח על הירדן, שחשדום כי רצו לשבת חוץ מאחוזת ה' ולהסתר מעיני כבודו... (שם לב א)
ומקנה רב - נראה שקנו מקנה רב חוץ מחלקם בבזה, ועל כן סמך הפרשה לשלל מדין, כי מאלה קנו מלבד ביזת סיחון ועוג. או שחשקה נפשם יותר משאר שבטים להיות רועי צאן. ומפני חמדתו של גד נזכר ראשון, וגם נשען על גבורתו. ולחז"ל מפני שחיבבו ממונם כל כך גלו תחילה.
או ראובן קץ לגור עם אחיו אחרי שירד מבכורתו וימשלו בו אחיו הצעירים, ונלוה אליו גד מבני זלפה שהיה עמו בדגל, ובאו אל משה ולא אל יהושע, שחשבו שהוא ירצה להנחיל דבר מה בחייו. ואמרו אשר הכה ה' - ואם כן בודאי רוצה להנחילה להם, ואי אפשר להנחילה לכל השבטים, על כך רמזו בדבריהם ומשה שתק לזה, על כן הסבירו בפירוש מה שרוצים, ואז גער בהם. ויגשו אליו - שפחדו מגערתו, והסבירו לו שלא כך רצו, אלא רק שלא יירשו בארץ ישראל, ועל ידי זה ירויחו שיגדל השטח המתחלק לאחרים. (שם שם א והלאה)
ויתן להם משה - חיבר להם את חצי שבט מנשה כי היתה ארץ גדולה והם עם מועט, ולהתחזק שם בנו הרבה ערים. (שם שם לג)
אז יקרא - יהושע ברכם על ששמרו תנאם ועל הכבוד שעשו לו ושמרו דבריהם בתחילת מינויו, ועל האהבה לאחיהם שעזרום, ועל העבודה הנכבדה ששמרו הארון... (יהושע כב א)
ויצו להם משה - צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכבוש הארץ... והם לא קבלו זה ואמרו "נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתנו", שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן. ויתן להם משה - כדי שלא להכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם. (במדבר לב כח ולג)
עצום מאד - על ידי תוספת שלל מדין נעשה עצום מאד. או לבני גד היה עצום מאד, ועל כן הקדימו לבא לפני שבט ראובן. ויבאו בני גד - הם הקדימו לבא לבטל הטענה שמפחדים ממלחמת כנען, כי בני גד גבורים מאד. עטרות - מנו את כולם, לומר שלא רק ארץ יעזר וגלעד המנויים למעלה הם מקומות מרעה, ולא יספיקו להם, אלו השנים רק המפורסמות ביותר. אשר הכה ה' - ואם כן כוונתו שננחל אותה, שאם לא כן היה מספיק שנכה רק הצבא ולא כל התושבים. ולכן הזכיר גם נבו, קבורת משה, שלא יתכן שתהיה חוץ לנחלת ישראל. ארץ מקנה היא - ואם כן בודאי מתייחסת אלינו, כי לנו מקנה. (שם לב א והלאה)
ויגשו אליו - בתחילה פנו אל הנשיאים שידברו עבורם, כי כך יגיע לכל אחד מהשבטים חלק יותר גדול בארץ. וכשראו שמשה אינו נגד התנחלם בעבר הירדן, ולא ידעו מה בפי הנשיאים, נגשו רק אליו, או מפני שהוא רחום ויניח להם זמן לבנות עבור הנשים והטף. (שם שם טז)
כל חלוץ צבא - יעברו רק כדי שלא להטריח את העם לחכות עד שיבנו ערים, אלא שחלק מהם ישאר לשמור והשאר יעברו חלוצים. וכן אמר להם יהושע "כל גבורי החיל". והיתה הארץ - וירויחו בזה שיירשו הארץ מעתה, ולא שיעברו תחילה כולם לארץ ישראל ואחרי הכיבוש יחזרו וינחלו. ואם לא תעשו כן - אלא יבנו הערים מיד ויצטרכו להמתין לכם, זה מצד חטאתכם אשר תמצא - מה שאמרתם אל תעבירנו את הירדן, וחטא גורר חטא. (שם שם כז והלאה)
נחנו נעבור - השיבו שבלבם לעבור החלוצים מיד ולא להתעכב עד בנין הערים, ובכל זאת ישארו עד התנחל בני ישראל, כי אחר שחלקם ישאר בעבר הירדן לשמור אין צורך לבנות מבצרים. ואם לא יעברו ציוה שלא יכעסו עליהם ולהענישם, כי הודו שמה שלא רצו לעבור היה בחשבם כי בין כה וכה לה' הישועה, ואז יקבלו חלק בארץ ישראל. (שם שם לב)
...וזה שאמרנו כי דבר שהוא תוספת נחשב לחסרון, ובפרט העושר שהוא ריבוי קנינים, ודבר זה הוספה בלבד, לא כמו החכמה והגבורה שאין בו ריבוי והוספה... ולפיכך בני גד וראובן שהיה להם רבוי קנינים בחוץ לארץ, אין זה כסדר שנתן השי"ת לישראל, כי לפי הסדר ראוי שיהיה לישראל הארץ שנקראה ארץ ישראל, וכאשר בשביל אהבת הממון בחרו בחוץ לארץ, דבר זה הוא עושר שלא כסדר הראוי, ולכך נאבד העושר קודם שאר ישראל. ועוד שהיה ראוי להם שיהיה להם חיבור עם שאר ישראל, ולא שיהיו פורשים מאחיהם, לכך גלו קודם, ונאבד העושר שלהם... (נתיב העושר ב)
ומקנה רב - מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה, שמע מינה שכל אחד מילתא באפי נפשיה, כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, ועל כן בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים נגד עיניהם פן יקחו הזאבים מקניהם. ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו, ואחר כך בתוך הארץ נבנה ערים לטפינו, שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות הצאן, וביני ביני ימלטו הטף. ומכל מקום הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה'. אלא כך תעשו, בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר, ואחיכם כל בית ישראל יראו כי את בוטחים בתשועת ה', ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם. (במדבר לב א)
ויבואו בני גד ובני ראובן - היה לו להקדים בני ראובן הבכור, ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן, ועל כן אמרו דבריהם קודם לבני ראובן לפי שהיה צערן גדול על של ראובן. ואני אומר שאם כן הוא ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו, ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות... ועל פי דרכנו הזכירו רוח מזרחי, (כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה), כי אמרו שעושר זה בא להם ממוצא, דהיינו ממזרח, ממה שאדם יוצא ממזרח למערב בסחורה, על כן הביא פסוק זה להכחיש דעתם, וכמו שאמר "כי לא ממוצא" וגו'. והזכירו עבר הירדן לרמוז שדעתם היה שהעושר בא ממה שהאדם פורש בספינות בים וממה שהוא הולך ביבשה ממזרח למערב... (שם שם ב, וראה שם עוד)
ומקנה רב - טעם הודעה זו להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג, כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים. (שם שם א)
ויאמרו אל משה ואל אלעזר - אולי הכונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' לעשות הנחלות הארץ, דכתיב "אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא" וגו', שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים, לפי שכל אחד יש לו כח... (שם שם ב, וראה שם עוד)
עטרות ודיבון - ...כאן הכוונה היא על זה הדרך, כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם, מה שיש להקשות בענין א', כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים... על כן נתחכמו במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים. במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא, אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים, ומנכסי גבוה אנו באים לשאול. גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמה וכו', סתרו במאמר זה "אשר הכה ה'", כי פרשו בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה, אבל כיון שה' הוא המכה מה מקום לחשש סכנת מלחמות... ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ. גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר "אשר הכה ה'", על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות, ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל... והוא מאמר בני גד ובני ראובן "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל", פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה, טעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה. ולטענת מה שדייקו בספרי שכיבוש חוצה לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל, שללו טענה זו במאמר "אשר הכה ה'" פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה', כי הוא אמר אל משה החל רש...
ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת, והיא אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ, לזה אמרו אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם, לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב. (שם שם ג)
האחיכם יבואו - ...פירוש אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכים להזדמן במלחמה, והוא מה שדיק "יבואו למלחמה", ולא אמר האחיכם ילחמו... שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל... גם נתכוון במאמר "תשבו פה" כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה' כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל, שזכות כלן עמד להנחילם, וכשהם נוטלים חלקם בארץ יגרע מערך זכות הרבים... (שם שם ו)
אשר נתן להם ה' - ...אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה', מה שאינו כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם, דתניא "לתת לך" פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך... גם מצינו שאמרו רז"ל בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה... ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים. (שם שם ט)
ויגשו אליו - אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם, לזה היה להם אבירות לב לגשת אליו ביותר.
גדרות צאן - ...ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם, כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו, שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה, שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימה זכייתם בארץ קודם התנאי שהיא מציאות שכתב בו רמב"ם, ואמרו גדרות צאן נבנה, פירוש נחזיק בארץ לזכותינו מעכשיו, ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ. ואם תאמר למה הוצרכו לומר הדברים, הנה כתב רמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה במה דברים אמורים שהחזיק בפני המוכר או הנותן אבל שלא בפני המוכר וכו' צריך שיאמר לו לך חזק וקני... ולסברת הרמב"ן וסיעתו שחולקים עם הרמב"ם בדין זה וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל אין בו דין אסמכתא משום שהמקנה גמר והקנה, צריך ליישב טעם מאמר בנין הגדרות והערים כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים. (שם שם טז)
אם תעשון - ...אכן כוונת משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה, כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' ותקרא מלחמת חובת מצות ה'... על כן האנשים ההמה כין שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר יהיו ניזוקים מהם. על כן נתחכם משה ואמר לכם "אם תחלצו" וגו'... דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב"ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר "עד הורישו את אויביו", פירוש אויביו של הקב"ה... עוד נתכון באומרו "אם תחלצו לפני ה'", להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ לפני בני ישראל, שזה יגיד שישראל צריכים עזר טבעי, לזה אמר לפני ה' תחלצו, פירוש להרבות זכותם לפני ה', שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד. (שם שם כ)
ועבר לכם כל חלוץ - ...אכן כונת משה בזה היא הבטחה והודעת דיוק הנשמע, מבטיח כי לא יפול מהם אחד... שהתנאי כבר אמר "אם תעשון הדבר הזה", ואמר "לפני ה'" שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה'... וכפי זה שיעור הכתוב, אם תחלצו ותהי כונתכם לפני ה' וגו' אז אינם צריכים למלחמה אלא העברה לבד לפני ה', והוא יוריש אויביו... (שם שם כא)
...ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחלת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו', הגם שהיא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה', וזו היא קדושתה... באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה. (שם שם כב, וראה שם עוד)
הארץ אשר הכה ה' - רוצה לומר אחר שה' הכה את הארץ הזאת לפני בני ישראל בודאי רוצה לנחלה אל שבטי ישראל, דאם לא כן למה הוריש את יושבי הארץ משם, והיה די בשנצחו את סיחון לבד עד שיתן אותם עבור בגבולו... (שם שם ב)
ויגשו אליו - הנה הודו כי צדקו דברי משה, וחדלו עוד מבקשה השניה שבקשו אל תעבירנו את הירדן, כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני בני ישראל למלחמה, רק שלפי זה צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר. (שם שם טז)
אם תחלצו לפני ה' - הנה הם אמרו לפני בני ישראל, וכן דייק בכל דבריו "לפני ה'". ויש בזה שני הבדלים ש"לפני בני ישראל" מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכח ידם ובגבורתם, והם יהיו ההולכים בראשם בכח גדול וביד חזקה. אבל "לפני ה'" מציין שה' הוא הלוחם, והם הולכים לפני ה' ההולך בראש ויפיל אויביהם חללים בדרך נס.
ב', ש"לפני ה'" מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים ואין בטוחים על גבורתם רק על ה'. ושני אלה תלוים זה בזה, כי ההשגחה האלקית תהיה לפי ההכנה... (שם שם יט, וראה שם עוד)
ונכבשה הארץ - גם הודיע להם שבצד זה לא יהיו צריכים להיות חוץ מביתם רק עד אחר הכבוש לא עד אחר החלוק, אחר שה' הוא הכובש, אם כן אחר הכבוש אין פחד אויב עוד. ובזה והייתם נקיים מה' ומישראל - מה שלא יקרכם עון במה שעשיתם את העיקר טפל והטפל עיקר, ובין מישראל אחר שעברתם את הירדן ונלחמתם... (שם שם כב)
בנו לכם ערים - אם כן אחר שאתם אין יכולים ללכת בכונה ראויה עד שתהיה המלחמה לפני ה', ותרצו ללכת כמו שאמרתם נחלץ חושים לפני בני ישראל, אם כן צריכים אתם להקדים תחלה לבנות ערים לטפכם ואחר כך גדרות צאן לצאנכם... (שם שם כד)
ויענו בני גד - הם רצו שינתן להם ארץ הגלעד תיכף, אמנם השיבו בזה תשובה נצחת, כי כבר בארתי שקשה מאד על האדם לעשות לשם שמים מצוה שהוא מקוה ממנה שכר וריוח תכף. וזה טענו שאחר שאתה רוצה שנעשה מלחמה לפני ה' היינו בכונה הראויה רק לשם שמים, אי אפשר שנעשה זה בעוד שאנו מקוים של ידי המלחמה נשיג מבוקשנו שינתן לנו, כי הלא יעלה על לבנו התועלת שנקבל מההליכה, ולכן צריך שתתן לנו ארץ הגלעד במתנה תיכף, ובזה יקל לנו ללכת בכונה מיוחדת רק לשם שמים... (שם שם לא)
וישובו - מתמנת סרח מאצל יהושע. משילה - שהלכו להפרד מהמשכן ומישראל שנאספו בשילה. למראה - בנו המזבח בלי מעלות לעלות עליו לזבח. (יהושע כב ט)
א-ל אלקים - נגד מה שחשדום בע"ז, ה' הוא יודע - נגד שחשדום שיעלו עליו זבח. אם במרד - נגד אחדות ישראל, ואם במעל - בה'... (שם שם כב)
לעבדיך לאחוזה - שאם לא היה ניתן עבר הירדן לבני ראובן ובני גד היה מתחלק ארץ ישראל לי"ב חלקים וכל שבט היה לו איזה חלק בעבר הירדן בשביל מרעה. (במדבר לב ה)
ולמה תניאון - הוא מחשבת עון בינם לאביהם שבשמים, כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך, אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען. או שאין אתם חפצים בהשגחת ה' שהיא חזקה בארץ ישראל... (שם שם ז)
לפני בני ישראל - הוסרה הטענה הראשונה של משה איך ימצאו לב שהם יבואו למלחמה ואנחנו נשב, וגם הטענה השניה שיאמרו שאנו יראים ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית"ש, אדרבה בשעה שנלך חושים אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו ית' עליהם... דבלא השגחה פרטית לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם. (שם שם יז)
ונכבשה הארץ לפני ה' - כי קדושת הארץ תלויה הרבה בחילוק ובבירור כל אחד על נחלתו, כידוע שבזה תליה דיני יובל ועוד כמה דינים, והרי זה עיקר רצוי ה' שתהא הארץ מיושבת בקדושתה לפניו, ואז תהיה הנהגתו והשגחתו ביחוד עליה. והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' - גם עבר הירדן, אף על גב שבאמת קיל קדושתה מגליל ויהודה, מכל מקום תהיה הארץ לאחוזה לפני ה' בקבלת השגחתו ית' וכל מנהגי ארץ ישראל. (שם שם כב)
ודעו חטאתכם - תזכרו מה שאתם עלולים לחטא אפילו יעשו כמה שהם מצווים, כאשר כן באמת סרו תחלה מה' בע"ז, וגם גלו תחלה לעשרת השבטים, והיינו משום שקדושת הארץ הועילה הרבה מעבר הירדן. (שם שם כג)
חלוצים תעברו - אחר שה' הסכים נגמר הדבר, ואינו תנאי כי אם חיוב, כי מקנה רב לכם - ואי אפשר להעבירם לארץ ישראל או להניחם לבד, שאם כן יאבדו, לכן הרשה להם לעגן נשותיהם לזמן הזה, מה שאסור בלא זאת, אבל לשמירת נכסים מותר לצער האדם. (דברים ג יח)
ומקנה רב - באמת כל המעשים שאדם עושה הכל מוכן לו, ועיקר עבודתו היא לכוון עשייתו לשעה הראויה לכך. ובודאי חלק זה היה מוכן לבני גד ולבני ראובן, אבל רק לאחר חלוקת הארץ, ועל ידי שהקדימו לשאול נענשו לבסוף. (מטות תרל"ח)
במדרש ג' מתנות וכו', כבר כתבנו מזה כי בודאי מוכן היה חלק זה לבני גד ולבני ראובן, אבל הרצון שגם אותו החלק המוכן לאדם יחפוץ לקבלו על ידי התורה, וזהו עיקר עבודת האדם, כי הבורא ית' ברא העולם בטבע ומוכן לכל אחד לפי מזלו, אבל בני ישראל צריכין להעלות הכל אליו ית' למעלה מן המזל, וצריך שיהיה הרצון לקבל מתנת שמים ובכח התורה, ואז הוא דבר של קיימא... וכמו כן בחלק בני גד ובני ראובן אף על פי שהיה מוכן להם, הואיל ולא הוטב בעיני משה רע"ה שהוא שורש התורה מוכח שלא היה הרצון שלהם דבוק בשלימות בכח התורה, ולכן לא נתקיים בידם. (שם תרל"ט)
במדרש ג' מתנות... ובודאי חלק עבר הירדן היה מיוחד לבני גד ובני ראובן, והיה להם כל המתנות, איזהו חכם המכיר את מקומו והם הכירו מקום שלהם, ועושר וגבורה מפורש בתורה שהיה מהם, ומכל מקום מדחזינן שלא הוטב הדבר בעיני משה רע"ה שהוא שר התורה בודאי שלא היה עדיין שלהם בכח התורה, רק משה רע"ה תיקן הדברים על ידי התנאי שהתנה עמהם. וכל נחלת ארץ ישראל שנתן לנו הקב"ה היה בכח התורה... (שם תרמ"ט)
בענין בני גד ובני ראובן... ולכן הגם כי בני גד וראובן מצאו חלקם למטה, כאשר מרע"ה ידע כי עוד לא זאת המנוחה ומציאות חלק שלמעלה רק למטה בלבד, לכן קשר אותו ותלאו כשיכבשו בני ישראל כל ארץ כנען, אז יהיה להם חלקם למפרע, כדי שלא יהיה חלקם נפרד מהשורש שלמעלה כנ"ל... (שם תרנ"א)
ומקנה רב וגו' במדרש רבה... עליהם נאמר נחלה מבוהלת וגו'. נראה מלשון המדרש דאם לא היו מבוהלים לא היה חסרון בזה, ואם היו ממתינים עד אחר הכיבוש והחילוק בארץ ישראל לא היתה שום קושיא עליהם... והנה בכאן אין שייך לומר שלא יפה עשו במה שכבשו את עבר הירדן קודם כיבוש ארץ ישראל, דהיו מוכרחים לעשות כן, דאם לא כן לא היה ביכולתם לבא לארץ ישראל, שלא נתן סיחון אותם וכו'... ומוכרחים לומר שכאן היה החסרון החילוק והישיבה שנתישבו שם קודם כיבוש ארץ ישראל, ואם היו ממתינין עד לאחר כיבוש וחילוק ארץ ישראל, ואז היו מתישבין שם, היתה גם למקום הזה קדושת ארץ ישראל... ולפי האמור יש להבין מה שאמרו אחר כך "לא נשוב אל בתינו עד התנחל" וגו', מה שלא תבע משה רבינו ע"ה מהם, כי רצו לתקן בצד מה החסרון שעשו, וכדי שיהיו החילוק והישיבה של ארץ ישראל קודם ישיבת ארצם לגמרי. (מטות תרע"ו)
ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו', ובספורנו צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ, והם לא קבלו וכו'. אך יש להבין טעמו של דבר מה נפקא מינה להם אם תינתן להם תיכף על תנאי או יזכו בארץ אחר קיום התנאי, כי אין כאן חשש חזרה חס ושלום... ונראה לפרש דהנה בפרשת הברכה "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק", ובתרגום וברש"י שבנחלתו שם קבורת משה, שטעם קבורת משה לא יכלו לומר מפורש למשה רבינו ע"ה, כי הסתלקותו היתה בשביל חטא מריבה, ולא יתכן להזכיר למשה חטאו, גם בפשיטות לאו אורח ארעא להזכיר למשה מיתתו, על כן העלימו דבריהם ותלו במקניהם הרב. ובפנימית דבריהם היה רמז על תוכן הכוונה, וכמו שהגיד הרבי הקדוש מלובלין ז"ל בפסוק ומקנה רב, היינו שהיה להם קנין בהרב ולא יכלו להפרד ממנו. וכן יש לפרש ארץ מקנה היא, היינו אשר שיש בה קנין, היינו קבורת משה שהוריד התורה שנקרא קנין כמאמרם ז"ל...
ולפי זה יש לומר דהוא הדין בנידון דידן, שבקבורת משה חלה באמצעותו קדושה וענין אלקי על הארץ הזאת, אם בעת חלוקת הקדושה היא מרשות בעלים, ומסתמא חלה גם על בעליו באמצעותה. אבל כשנעשה לה בעלים לאחר מכאן שלא בעת חלות הקדושה, אין הקדושה חלה גם על הבעלים. ועל כן היה רצון בני גד ובני ראובן שהארץ תיכנס תיכף לרשותם, ואז בעת קבורת משה כשתחול הקדושה תחול גם עליהם... (שם תרע"ח)
ויש להבין מה היה טעמו של משה רבינו ע"ה מעיקרא שלא יתן להם עד אחר שישובו, כי אין סברה לומר שחשש שמא לא יקיימו תנאם ואף על פי כן יחזיקו בארץ... ועוד יש לדקדק מה תועלת היה במה שהמתינו גם שבע שחלקו. ונראה דהנה עבר הירדן אינה כשרה לבית שכינה, ואיננה קדושה לגמרי כמו ארץ ישראל, ואף דכתיב (סוף עקב) "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה", ובספרי דכל מקומות מחוצה לארץ שיירשו ישראל יהיו קדושים בקדושת ארץ ישראל, וכן ברמב"ם וברמב"ן במקומו... ואם כן יש לשאול למה נופל מזה עבר הירדן, ויש לומר משום דנכבשה קודם ארץ ישראל, והיינו טעמא דסוריא כבספרי (שם)... אבל עבר הירדן שהיה מוכרח לכבוש מקודם שהרי לא נתן אותם סיחון לעבור בגבולו, למה לא תקדש כמו העבר המערבי. ויש לומר דאף דהכיבוש היה מוכרח להיות קודם ארץ ישראל, מכל מקום בחלוקה ובישיבה היה צריך להמתין עד שיתחלק ויתכשר העבר המערבי מקודם. ומעתה יובן טעמו של משה רבינו ע"ה שלא רצה ליתן להם את הארץ עד שיתקיים התנאי מקודם, כדי שתתקדש בקדושת ארץ ישראל לגמרי... ובזה תובן נמי התועלת שלא ישובו לביתם עד אחר החילוק כדי לתקן בצד מה שתהיה ישיבת העבר המערבי מקודם... (שם תרפ"א)
כשרצו בני גד וראובן נחלה בעבר הירדן, חשד אותם משה שאומרים כן מפחד הכנענים, והוכיחם בדברים מרים וקשים, אחר שנענש לא מכבר בקצפו על פקודי החיל, ונעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, ועל בני גד וראובן לא נענש, אם כן אם לא היה מוכיחם היו באמת באים לידי כך. וגם חשד ששאר בני ישראל ימשכו אחריהם, כמו שאמר "ושחתם לכל העם הזה", כי מחלת הנפש מדבקת מאד, ולא נתן אמון בהם עד שהוצרך לתנאי כפול, ואם לדור דיעה כך, איך לא יחושו קלי דעת לבדק נפשם. ומבואר שמשה רבינו ע"ה הכיר מחלתם אהבת הבצע, ולמענו רצו להפריש עצמם מאחיהם ולהזניח דיבוק חברים, שמחבבין ממונם יותר מתועלות נפשיות, ואם כן אין הממון מתנת שמים, והבין שבסוף יטם הבצע מללכת עם אחיהם למלחמה ויתרפו כולם... (חלק א רלב)
ומקנה רב - הנה היו דור דעה, שהיא מדרגה מסוימת בהשגת הרוחניות, ודעת היא ההשגחה הקובעה אצל האדם בבירור ואימות גמור ומחשבתו דבוקה בה תמיד, וכן היו דור המדבר דבקים בה' תמיד, ולא מצינו עליהם תביעה על ביטול תורה. וצריך לברר איך שאיפה לנכסי עולם הזה של בני גד וראובן לא גרמה לפירוד בדביקותם.
עבודת האדם היא להרבות קדוש השם, וכל הבריאה היא כלים לכך. לכל אדם כלים, ניצוצות מיוחדים שצריך לגאלם, ובעבור כך קבל את כחותיו המיוחדים. לחלק בני גד וראובן בקדוש השם הוצרך מקנה רב, והבינו שעליהם להוציא את כל אפשרויות קדוש השם שטמונים ברכושם זה. כן הבינו שהמקום לזה הוא עבר הירדן, כי גם המקום הוא כלי לכך, והיתה בזה מסירות נפש שויתרו על חלקם בארץ ישראל כדי שישלימו את עבודתם לגמרי. ומשה רבינו ע"ה לא טען בזה נגדם כלום, אלא על מאמרם "אל תעבירנו את הירדן". בכל זאת מצינו בחז"ל בקורת קשה עליהם, ראה רש"י משלי כ"ח כ"א שהפסוק "נחלה מבוהלת" וגו' נאמר על שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן, ולכן גלו לפני השבטים. ובמדרש רבה מטות, אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה. כי הנוגע בעניני העולם הזה, גם אם כוונתו לשם שמים, צריך זהירות רבה שלא תתפתח אצלו אהבת העולם הזה. דבר זה תבעו חז"ל מבני גד וראובן, כי לפי רום ערכם ומעלתם נחשב להם לפגם על שמיהרו ליטול חלקם. למה היה להם לבקש לפני שנצטוו. זו בהלה שבאה על ידי נגיעה דקה מן הדקה בעניני העולם הזה, שהתבלטה עוד יותר כשהקדימו צאנם לטפם. אם כן כבר אין ברכה, כי הברכה היא התפשטות הכלים לעבודה הרוחנית בסעייתא דשמיא. ואם אין המקבל ראוי מונעים את התפשטות הכלים, כדי שלא להרבות טומאה בנפשו. לכן אבדו את ברכת הארץ, וגלו לפני שאר השבטים.
גדולת בני גד וראובן היתה נוראה, בילקוט יהושע סימן ל"א אמר ר' יודן שבט ראובן וגד היו בני פמליא של יהושע, ולוה עמהם עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה פמליא שלו חזרו וליוו אותו עד ביתו. הרי שהם היו העיקר בפמליא של יהושע. וכן התנדבו להשאר עוד ז' שנים עד שיתחלקו נחלות שאר השבטים. כאן אנו רואים את מדרגתם הגדולה בעשיית חסד ונשיאת עול עם יהושע וישראל, מתוך הרגש דק שאינם יכולים ליטול נחלה לעצמם כל זמן שאין בני ישראל מסודרים בנחלותיהם התנדבו להשאר עוד ז' שנים ולהיות מנותקים מבני משפחותיהם, וגם בעברם חלוצים ראו שהוא קידוש השם הנדרש מהם, ונתעלו עד שנעשו בני פמליא של יהושע, והשתתפו אתו בדאגת כבוש וחלוקת ארץ ישראל, עד שהגיעו לשיא מעשה החסד.
על אף גדולתם בחסד לימדונו רז"ל כמה הושפעו בבחינה דקה ברוחניותם על ידי העסק בעניני העולם הזה. כבר העיר הר"י אברבנאל שבכל דבריהם לא הזכירו שם ה'. ובדורות אלו הזכירו שם ה' רק בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ולכן כשפגם המגע בעניני עולם הזה בבחינה דקה בדביקותם השלמה, הרגישו שהזכרת שם שמים תהיה כאילו לבטלה. ומשה רבינו ע"ה העירם על כך, והרבה להזכיר בתשובתו שם ה', והזכיר רק "ערים" ולא ערי מבצר כדבריהם, להעירם על מדת הבטחון. ואמנם הם התרוממו שוב על ידי דיבורו לומר "ועבדיך יעברו וגו' לפני ה' וגו' טפינו יהיו בערי הגלעד", ולא הזכירו ערי המבצר, הרי ששבו לבחינת שויתי ה'.
עוד דבר נורא מצאנו בסוף ענין בני גד וראובן שחשדום בבנין מזבח לע"ז (יהושע כ"ב). המתקרב לעניני עולם הזה אם בא לידי הרהור תשובה עלול להפגע ביותר, ולהתייאש מקושי התשובה. וכדי שיתברר לבני ישראל שרק מרגש ההתרחקות התעוררו להתחזק בקשר נצחי לארץ ישראל, נשבעו בכל גילויי ה' שבבריאה לחזק דבריהם, לאות כמה קשה להנצל אם מתקרבים לדביקות בעולם הזה. (חלק ב עמוד רנד)