גלוי עריות

(ראה גם: הסטוריה בית ראשון-חטא, זנות, נאף, סוטה)

לא תנאף. (שמות כ יד)

כל שוכב עם בהמה מות יומת. (שם כב יח)

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה... אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה... (ויקרא יח ו, וראה שם עוד)

ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם, אני ה' מקדישכם... ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת... ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם... (שם כ יא, וראה שם עוד)

כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה, ובערת הרע מישראל. (דברים כב כב,, וראה שם עוד)

ארור שוכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו, ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם כל בהמה ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם אחותו בת אביו או בת אמו ואמר כל העם אמן. (שם כז כ)

זהר:

ומגלי עריות כולם דרכם להסתר בחושך, דהיינו שכתוב ועין נואף שמרה נשף, לאמר לא תשורני עין, ועל זה יורה דם השחור שבטחול, שקליפה דגילוי עריות שוכנת בדם השחור הזה הדומה לחושך, מי שעבר על שפיכות דמים וע"ז וגילוי עריות מתגלגלת נשמתו בג' כחות הקליפה, כבד, מרה טחול, ודנים אותם בגיהנם ג' ממונים עליהם שם, הנקראים משחית אף וחימה. 

ט"ו עריות הן כחשבון י"ה דשם הוי"ה, ושש עריות אחרות, דהיינו ו' שניות כחשבון וא"ו דהוי"ה... (בראשית רסז, ועיין שם עוד)

מאי ערות דבר, הוא דבר עריות, שזה הוא דבר שהקב"ה מואס בו יותר מהכל. כיוון שאמר ולא יראה בך ערות דבר, למה לו לומר דבר, אלא אלו רשעי עולם המגעלים ומטמאים עצמם בהדבר שהם מוציאים מפיהם... (נח שפב)

הפתח השני בו עומד ממונה אחר טסקיפ"ח שמו, וזה ממונה על כל אלו שמשחיתים דרכם ואינם שופכים זרעם על הארץ אלא בבהמות או באיסורים החמורים שבתורה, כגון עריות... וכל אלו הרוגי בית דין או שנענשו על עבירות האלו, כולם נעקרו מאלו צדדי הטומאה, ואין להם חלק בהם ובכוס הזה שנקרא כוס התרעלה, משום כוס אחר ששתו תחילה (לפני מיתת בית דין), וכל אלו שלא שתו כוס ההוא של בית דין... ממונה הזה וכל אלו שעמו אוחזים בו, וזה הוא יום המר, ורוותה נשמתה ההיא מכמה דינים משונים אלו מאלו... (פקודי תתנו, ועיין שם עוד)

בהיכל זה עומדים כל אלו נשמות הטמאות היורדות לכל אלו שמתדבקים בצד הטמא הזה, ורוח הטמא היורד לכל אלו שהם מצד הזה יוצא מכאן. כמו שהעוו דרכם בעולם הזה ועסקו בזנות, במקום שלא צריך, להתרחק מדרך האמת, אז כמו שהוא נדבק בצד יצר הרע בזנות, כך יוצא מהיכל הזה רוח הטומאה לטמא אותו ואת הבן היוצא משם. ובן הזה נקרא ממזר, כי בא מצד אל זר, כמו (האדם) נמצא בצד יצר בתשוקה ההיא ובזנות ההיא, כך מושך לבן ההוא רוח אחר טמא המטמא... (שם תתקכו, ועיין שם עוד)

שלמדנו כאשר נתגבר יצר הרע באדם אינו מתגבר אלא בעריות, וכל החטאים אחוזים בערוה ההיא, וכתוב לא תגלה, וכשנתתקן מתתקן כנגד זה שגילה, וזה נקרא תשובה... (ויקרא רנה, ועיין שם עוד)

רבי אבא היה הולך לקפוטקיא, והיה עמו רבי יוסי. בעוד שהיו הולכים ראו אדם אחד שהיה בא ורושם אחד בפניו. אמר רבי אבא נטה מדרך הזה, כי הפנים של זה מעידים עליו שעבר על עריות שבתורה, אמר לו רבי יוסי אם היה בו רושם ההוא מעת שהיה ילד, איזו ערוה היתה נמצאת אז עמו. קרא אותו רבי אבא אמר לו, אמור בדבר, רושם הזה שבפניך מה הוא. אמר להם בבקשה מכם שלא תענשו יותר לאדם ההוא, כי עונותיו גרמו לו רושם הזה... יום אחד הייתי הולך בדרך אני ואחותי, והיינו שורים במלון אחד, והשתכרנו מיין, וכל אותו לילה אחזתי באחותי. בבוקר קמתי ובעל המלון היה לו מריבה עם אדם אחד, נכנסתי ביניהם וסדרו אותי זה מצד זה וזה מצד זה, ורושם הזה נכנס במוחי, ונצלתי על ידי רופא אחד שיש ביננו. אמר לו מי הוא הרופא. אמר לו רבי שמלאי הוא. אמר לו איזו רפואה נתן לך. אמר לו רפואת הנפש, ומיום ההוא חזרתי בתשובה... (אחרי שמג, ועיין שם עוד)

אמר רבי אבא מהו הטעם שפרשת עריות ופרשת קדושים סמוכות זו לזו. אלא כך למדנו, כי מי שנשמר מאלו העריות, הוא נעשה בודאי בקדושה, (שהוריו קדשו עצמם בשעת תשמיש), וכל שכן אם גם מקדש עצמו בקדושת אדונו. (קדושים יז)

על גילוי עריות (מאין שלוקים בצרעת), שכתוב ושפח ה' קדקוד בנות ציון, וכתוב (בצרעת) ולשאת ולספחת... (בלק שצא)

ועיין עוד ערך נאף.

ספרא:

מה תלמוד לומר איש איש, להביא את הגוים שיהיו מוזהרים על העריות כישראל. לא תקרבו מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא איש ממש שהוא מוזהר על ידי אשה, אשה מוזהרת על ידי איש מניין, תלמוד לומר לא תקרבו, הרי כאן שנים. לא תקרב לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא תקרב, תלמוד לומר לא תקרב. אין לי אלא נדה, מניין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות וגו'... ותטמא הארץ מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלו, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, מלמד שהארץ חייבת גלות על ידי הדברים האלה... העושות מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא תקרבו, יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה, תלמוד לומר העושות ולא הקריבות. מקרב עמם, ועמם שלום. ושמרתם את משמרתי שמרו לי משמרת, ושמרתם משמרתי, להזהיר בית דין על כך... לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם, מלמד שכל העריות קרויות טומאה. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אם מטמים אתם בהם נפסלים אתם מאחרי, מה הנייה יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כלייה, לכך נאמר אני ה', אני ה' אלקיכם... (אחרי פרק יג)

אם כן למה נאמר איש איש, להביא את הגרים שבאו אל עריות האומות שידונו בדיני האומות, ושבאו על עריות ישראל שידונו בדיני ישראל. (קדושים פרק ח)

תלמוד בבלי

אמר רבי חנינא גדר גדול גדרו בה (על ידי טבילת עזרא), דתניא מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה, אמרה לו ריקא, יש לך מ' סאה שאתה טובל בהן, מיד פירש... (ברכות כב א)

א"ר יצחק טפח באשה ערוה, למאי, אילימא לאסתכולי בה, והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאה. אמר רב ששת שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים. (שם כד א)

תא שמע אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור שמע מינה. ופליגא דר' פדת, דאמר ר' פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו, ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא אפילו שום קורבא אסור משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב... (שבת יג א, וראה שם עוד)

בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותם ואחרים באין ויושבין במקומן, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', וכתיב ותטמא הארץ וגו', וכתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה... אמר רבי אושעיא כל הממרק עצמו לעבירה חבורות ופצעין יוצאים בו, שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע, ולא עוד אלא שנידון בהדרוקן, שנאמר ומכות חדרי בטן. אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן... (שבת לג א)

ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, אמרו לו לא נפקד ממנו איש. אמר להן אם כן כפרה למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עינים מן הערוה... (שבת סד א)

אבוה דשמואל... ולא שביק להו (לבנותיו) גניאן (לישון) גבי הדדי... דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, לא, סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה. (שם סה א)

תניא רשב"ג אומר... וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. (שבת קל א)

דרש רבא מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות... (עירובין כא ב)

אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול... ועריות מיונה... (שם ק ב)

שלשה דברים א"ר יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים, אל תרבה בגנות (לעשות דבריך בפרהסיא) משום מעשה שהיה (דוד ובת שבע), בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון, מאי טעמא רב חסדא אמר משום ערוה רב כהנא אמר משום ממון, הא והא איתנהו... שלשה הקב"ה שונאן... והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי... דחזיא ביה דבר ערוה, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' (שונאי) רע... ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן... וזקן מנאף... חמשה דברים צוה כנען את בניו... ואהבו את הזמה... (פסחים קיג א וב)

אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה, מפני שהיו בה שני דברים, גילוי עריות ובזיון קדשים, גלוי עריות דכתיב ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד... מתוך ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום... מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו, ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים... גלוי עריות, דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה... (יומא ט א וב, וראה שם עוד)

יתן בכוס עינו יתהלך במישרים, ר' אמי ור' אסי, חד אמר כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור. (שם עד ב)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, רב ושמואל, חד אמר דגים, וחד אמר עריות... ולמאן דאמר עריות הא כתיב נאכל, לישנא מעליא נקט, דכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און... (שם עה א)

בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני. (מגילה יב א)

...אי זהו מעוות שאינו יכול להתקן, זה הבא על הערוה והוליד ממזר... (חגיגה ט א)

הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה... (שם י א)

אין דורשין בעריות בשלשה... מאי טעמא, אילימא משום דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש תרי, שאר בשרו חד, ואמר רחמנא לא תקרבו לגלות ערוה... אלא הנהו מיבעי ליה לרבות את הנכרים שמוזהרין על ברכת השם... הני נמי מיבעי ליה לרבות את הנכרים שמוזהרין על העריות כישראל, אלא מדכתיב ושמרתם את משמרתי... אלא אמר רב אשי מאי אין דורשין בעריות בשלשה, אין דורשין בסתרי עריות, מאי טעמא סברא הוא, בי תרי כי יתבי קמי רבייהו חד שקיל וטרי בהדי רביה ואידך מצלי אודניה לגמרא, תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו, ואתו למישרי איסורא בעריות. אי הכי כל התורה נמי, עריות שאני דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם, אי הכי גזל נמי, עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה. (חגיגה יא ב)

...לפי שנאמר יבמה יבא עליה, שומע אני אפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה, מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח... (יבמות ג ב, וראה שם עוד)

אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, האל קשות, מכלל דאיכא רכות, ומאי נינהו שניות...

תנו רבנן מה הם שניות, אם אמו ואם אביו, ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו, וחורגו מותר באשתו ובתו... (שם כא א, וראה שם עוד)

דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום... (שם לט ב)

אמר עולא מנין להעראה מן התורה, שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה, מכאן להעראה מן התורה, אשכחן נדה, שאר עריות מנין... (שם נד א, וראה שם עוד)

רבים היו פצעי רוכל, המרגילים לדבר ערוה... (שם סג ב)

...אמרו לו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם, אמר להן אין אפוטרופוס לעריות... (כתובות יג ב)

...ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף. רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה הוויין לו בנים שאינן מהוגנין... (נדרים כ א, וראה עוד ערך נאף שם צא ב וסוטה ד ב, ומז ב)

דתניא האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו והאשה שני פרקים אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, אמר רבה הכא טעמא מאי, שמא תצא מבית דין זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה... (סוטה ח א)

אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. (גיטין ו ב)

וקסבר טעמא מאי, כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים... (שם מו א)

בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר... תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותיהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא... ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם, עם בני אדם סלקא דעתך, אלא במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה... (שם צ א)

...אמרו ליה שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס. גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו, כגון רבי צדוק וחבריו. רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה חלש ליבאי ולא מצינא, אמרה ליה איכא דבר טמא (לאכול), אמר לה מאי נפקא מינה דעביד הא אכול הא, שגרת תנורא קא מנחא ליה, סליק ויתיב בגוויה, אמרה ליה מאי האי, אמר לה דעביד הא נפיל בהא. אמרה ליה אי ידעי כולי האי לא צערתיך. רב כהנא הוה קמזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה איזיל איקשיט נפשאי, סליק ונפל מאיגרא לארעא, אתא אליהו קבליה, אמר ליה אטרחתן ד' מאה פרסי. אמר ליה מי גרם לי לאו עניותא. יהב ליה שיפא דדינרי. (קדושין מ א)

לא ילמד אדם רווק סופרים, ולא תלמד אשה סופרים, רבי אלעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא יישנו שני רווקין בטלית אחת, וחכמים מתירין. מאי טעמא, אילימא משם ינוקי, והתניא אמרו לו לר' יהודה לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה, אלא רווק משום אמהתא דינוקי, אשה משום אבהתא דינוקי.

כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים, ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים... תנו רבנן כל שעסקיו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים והסריקים והנקורות והרוכלים והגרדיים והספרים והכבסים והגרע והבלן והבורסקי, אין מעמידים מהם לא מלך ולא כהן גדול... תנו רבנן עשרה דברים נאמרו בגרע... וחשוד על העריות... (שם פב א)

אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל, ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע... (בבא בתרא קסה א)

תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה... (סנהדרין לח א)

ויקבר בביתו במדבר... אמר רב יהודה אמר רב... דבר אחר מה מדבר מנוקה מגזל ועריות, אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. (שם מט א)

תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות... (שם נו א)

לאמר זו גילוי עריות, וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר. (שם שם ב)

תנו רבנן איש, מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הכותים שמוזהרין על העריות כישראל, והא מהכא נפקא מהתם נפקא, לאמר זה גילוי עריות, התם בעריות דידהו, והכא בעריות דידן, דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל... תניא כוותיה דר' יוחנן כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה, אין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן ובן נח מוזהר עליהן... (שם נז ב, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. (שם סג ב)

...אמרי הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה, בעו רחמי אימסר בידייהו, חבשוהו תלתא יומי, איבעי ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו, אמרו היכי נעביד, ניבעי פלגא, פלגא מרקיעא לא יהבו, כחלינהו לעיניה, אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה. (שם סד א)

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה, אבל הרודף אחר בהמה... אין מצילין אותן בנפשן... ונערה מאורסה גופה מנלן, כדתנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע... (שם עג א)

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים... גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי, דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח נותן להצילו בנפשו, ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור... (שם עד א)

אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו, תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, חד אמר אשת איש היתה, וחד אמר פנויה היתה... משום פגם משפחה, רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות... (שם עה א)

ואמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערת, שנאמר עריה תעור קשתך. (שם צב א)

...אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו (לאבות) לא הודעתינהו, ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו', אמר רב יהודה שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע... (שם קז א)

...גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות... (מכות כג ב)

...תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה.. (ע"ז ג א)

ר"ע אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. (אבות ג יג)

גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים... (שם ה ט)

אמר רבי שמואל בר נחמני על שבעה דברים נגעין באין... ועל גילוי עריות... דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים וגו'... מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה... (ערכין טז א)

שלשים ושש כריתות בתורה, הבא על האם ועל אשת אב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואשה המביאה הבהמה עליה, הבא על אשה ובתה, ואשת איש, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה... (כריתות ב א, וראה שם עוד)

מה בין שפחה לכל העריות שלא השותה להן לא בעונש ולא בקרבן, שכל העריות בחטאת, ושפחה באשם, כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, ובשפחה לא השוה האיש לאשה במכות ולא אשה לאיש בקרבן, כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, וחייב על כל ביאה וביאה, זו חומר החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג... כל עריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור, אחד ער ואחד ישן ישן פטור, אחד שוגג ואחד מזיד שוגג בחטאת ומזיד בהכרת... (שם י ב, וראה שם עוד)

ותאנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו... (בכורות נז א)

תלמוד ירושלמי:

...וכנגדן ד' דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע... גילוי עריות מנין, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים... (פאה ד א)

דמר רבי אבהו בשם ר"י כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרת, אחותו בכלל היתה, ויצאה מן הכלל לחלוק על הכלל. התיב רבי אלעזר והכתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה, אמר ליה לצורך יצאת לידון בערייה... (שבת מה ב, וראה שם עוד)

רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן בכל מתרפין חוץ מעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים... לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש, אלא אפילו לשמע את קולה. כהדא בר נש רחם איתא ביומי דרבי אלעזר וסכן, אתון שאלון ליה מהו תיעבד קומוי ויחי, אמר ימית ולא כן. מהו ישמע קולה, ימית ולא כן. מה הוות, רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן חד אמר אשת איש וחורנה אמר פנויה... תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש... (שם עו ב)

...עאל ואמר קומיהון זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל כ"ד אלף, ואנו כמה זמרי יש בדורינו ואתם מתרעמין... (תענית יד ב)

דתני אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות. (כתובות ז א)

אמר דוד בעוון ד' דברים הגשמים נעצרים, בעוון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ופוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין... בעוון מגלי עריות מניין, ותחניפי ארץ בזימותיך וברעתך, מהו עונשו של דבר, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה וגו'. (קידושין מב ב)

מדרש רבה:

וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן, א"ר נחמן בר חנין כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילים אותו מבשרו. א"ר יוסי בר חנינא כל הפסוק הזה לשון ערוה הוא, המד"א (בראשית ל"ט) ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו'. וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה, המד"א (משלי ו') כי בעד אשה זונה עד ככר לחם... (בראשית מא ט)

...שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו כל האומות וגדרו עצמן מן הערוה, הדא אמרת שאנשי מזרח גדורים מן הערוה. (שם ע יב)

...אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עוון, או שאני מגפפה ואין לי עוון, אני נושקה אין לי עוון, אמר הקב"ה כשם שאם נדר הנזיר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים וכו', אף אשה שאינה שלך אסור לך ליגע בה כל עיקר, שכן שלמה אומר (משלי ו') היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה וגו', כך הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, לכך סמך הקב"ה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהן דומות זו לזו, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו... (שמות טז ב)

דור המבול נמחו מן העולם על ידי שהיו שטופין בזנות. אמר רבי שמלאי כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים... שלשה הם שברחו מן העבירה ושיתף הקב"ה שמו עמהם, ואלו הן יוסף ויעל ופלטי. (ויקרא כג ט וי)

רבי מנשיא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמר, מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני שכינה, מאי טעמא ועוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב בתריה, מלך ביפיו תחזינה עיניך תראנה ארץ מרחקים. (שם שם יג)

אמר רבי יהודה בן פזי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה... (שם כד ו)

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, רמז להם שאם יעברו ישראל על ג' עבירות הללו עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים יתחייבו גלות... זב זו גילוי עריות, שאלו ואלו מטמאין על ידי שכבת זרע... ועל גילוי עריות כיצד, א"ר ישמעאל ב"ר יוסי כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם, שנאמר (דברים כ"ג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך... (במדבר ז י, וראה שם עוד)

...הזהירם שיתרחקו הזנות מהם, ואל תקרב אל פתח ביתה, הזהירם על העריות, שנאמר בהן (ויקרא י"ח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. פן תתן לאחרים הודך (משלי ה') שיאבדו מלכותם, ושנותיך לאכזרי, נתנו שנותיהם למלאך אכזרי שקרבו ימיהם ושנותיהם ליאבד... פן ישבע זרים כחך שגלו מארצם וישבו זרים במקומם ואכלו כחם ויגיעם... (במדבר ט ד)

דבר אחר אמר האלקים והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת על ששמרו עצמן מן הזנות, וכן את מוצא שכל נסים שעשה האלקים לישראל במצרים לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה. (שם ט יב, וראה עוד ערך נאף)

ולא נמצא אחד מהן פרוץ בערוה, שנאמר (ויקרא כ"ד) ויצא בן אשה ישראלית וגו', להודיע שבחן של ישראל לא נמצא בהם אלא זו ופירסמה הכתוב. א"ר אבא ב"כ שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשים נגדרו בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו, ר' פנחס בשם ר' חייא כדאי היתה גדירת ערוה עצמה שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים, מה טעם, גן נעול אחותי כלה, מה כתיב בתריה שלחיך פרדס רמונים... (שיר השירים ד כד)

זאת קומתך דמתה לתמר, רבי חוניא בשם רבי דוסא בר טבת, שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו, יצר ע"ז ויצר זנות, יצר ע"ז כבר נעקר, ויצר זנות הוא קיים, אמר הקב"ה כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן... (שם ז יג)

מדרש תנחומא:

וירא ה' כי רבה רעת האדם, שנו רבותינו בעוון זימה אנדרלמוסיא באה לעולם וספה הטובים והרעים, ורבי עזריא אומר הכל הקב"ה מוותר חוץ מהזימה... (בראשית יב)

וחם על שראה בעיניו ערות אביו נעשו עיניו אדומות, ועל שהגיד בפיו נעשו שפתותיו עקומות, ועל שחזר פניו נתחרך שער ראשו וזקנו, ועל שלא כסה הערוה הלך ערום ונמשכה לו ערלתו. (נח יג)

...רבי שמעון בר יוחאי אומר שרפה חמורה, שכן ניתנה לבת כהן שזינתה, ראה כמה קשה הזנות שהיא בשרפה. אמר רבי יהושע בן לוי בשם בר קפרא, על הכל הקב"ה מוותר חוץ מן הזנות, אמר רבי יהודה בר נחמיה אף בסדום לפי שנפרצו מעשיהם בזנות המטיר עליהם אש וגפרית מן השמים ושרפם... (וירא ט)

ששה הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו (משלי ו') רבי יוסי הגלילי אומר ז' דברים בסוטה הן אמורות, עינים רמות, שהסוטה תולה עינים לאיש אחר, לשון שקר שהיא מנאפת עם איש אחר ומתעברת ממנו ומשקרת לבעלה ממך אני מעוברת, וידים שופכות דם שהנואף נכנס על מנת שאם יתפס יהרוג או יהרג, לב חורש מחשבות אוון, שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא אוון, ואומרים זה לזה באיזה יום וכו', רגלים ממהרות לרוץ בודאי שממהרין לעשות החטא, יפיח כזבים עד שקר, שאם יתפסו הם מכזבים ומשקרין ונשבעין ואומרים משיחין היינו בדברים אחרים, ומשלח מדנים בין אחים, שכל ישראל אחים ורעים הם, והנואף הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו. (נשא א, ראה עוד ערך סוטה)

מדרש תנחומא הקדום:

...ראה כמה קשה הזנות, שהיא בשרפה, ר' יהושע בן לוי אמר משום בר קפרא על הכל הקב"ה מכפר חוץ מזנות, שנאמר לא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו'), אמר ר' יהושע בר נחמיה אף הסדומים לפי שפרצו בזנות נתחייבו שרפה... (וירא יד)

ילקוט שמעוני:

דבר אחר וימאן ויאמר אל אשת אדוניו, למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על בית אבא בלילה... אשמע לך שמא יגלה עלי הקב"ה וימצאני טמא. הן אדוני, מתירא אני מאדם הראשון על ידי שעבר עבירה קלה נטרד מגן עדן, וזו גלוי עריות שהיא עבירה חמורה על אחת כמה וכמה. (בראשית פרק לט, קמה)

אמר ר' ישמעאל חמורות עריות שפותח בהן ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א... רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות, לכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלקיכם, דעו מי הוא הגוזר עליכם. וכן מצינו שניתקו בעריות, שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, וכן מלאכי אמר להם, וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו'. אמרו לו ולא אחד עשה ושאר רוח לו, מי שברא את ישראל לא ברא את אומות העולם, אמר להם מה הוא אחד מבקש זרע אלקים, ענו כולם ואמרו יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. (ויקרא פרק יח, תקצ)

מדרש אגדה:

...את אביו זו אחות אביו, ואת אמו זו אחות אמו, ודבק באשתו ולא בזכר, והיו לבשר אחד למקום שנעשים בשר אחד, מיכן אמרו הבא על אשתו שלא כדרכה והוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שעבר על אזהרה שלהם. ויהיו שניהם ערומים מלמד שלא ברא להם הקב"ה לבושים והיו כבהמות, ולא היו מתביישים מראיית ערותן לפי שלא היה להם יצר הרע. (בראשית ב כ)

מדרש הגדול:

תנו רבנן קשה יצרה שלעבודה זרה יותר מיצרה שלעבירה, יצרה שלעבירה לפי הנאתו הוא עושה, אבל יצרה שלעבודה זרה עד שלוקח בניו ובנותיו ושורפן באש לא לעזר ולא להועיל, והוא מראה לו שהוא טוב, אפילו עד שחובל בעצמו הוא מראה לו טוב שנאמר ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם (מ"א י"ח). יצרה שלעבירה פעם שומע לו ופעם עומד בפניו, אבל יצרה שלעבודה זרה בכל יום הוא גדול ומתקשה. יצרה שלעבירה אינו עושה אלא בסתר וביחיד, אבל יצרה שלעבודה זרה ברבים ובפרהסיא... יצרה שלעבירה אינה אלא על האיש העומד בחמאו, אבל אם הזקין ותשש כוחו בטל ממנו, אבל יצרה שלעבודה זרה על הקטנים ועל הגדולים, על הנערים ועל הזקינים, על הנשים ועל האנשים, ואלמלי עמדו אבותינו והתפללו עליו לא היה העולם יכול לעמוד בו... (בראשית ד כו)

חטאה גדולה, מכאן לגלוי עריות שהוא חמור מכל, וכל שכן אשת איש... (שם כ ט)

...וכן עזרא אומר, הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי הארצות האלה הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה וגו' (עזרא ט'), מלמד שבעון גילוי עריות מתחייבין כלייה עד סוף כל הדורות יתר על הכרת... מדת הטוב שהיא מרובה על אחת כמה וכמה שהפורש מן העריות ומקדש נפשו שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות. (ויקרא יח ל)

לקח טוב:

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, זה הפסוק צווי לדורות להתרחק מן העריות, שנאמר על כן יעזב איש את אביו, אלו קרובי אביו, ואת אמו אלו קרובי אמו, ודבק באשתו ולא בארוסתו, אמר אבא מרי ז"ל מיכן סמכו רבותינו לומר ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו, משום שנאמר ודבק באשתו, ולא בארוסתו. והיו לבשר אחד, מה שנהיו בשר אחד איש ואשה, יצאו בהמה חיה ועוף ומשכב זכר שאין עושין בשר אחד ואין מהם פריה ורביה. (בראשית ב כד)

ילקוט ראובני:

דע שמצד חטא אדם הראשון נעשה עריות, שקודם שחטא אדם היה כולו קדש וגם הנחש היה טוב אם לא היה משנה מקומו. אין דורשין בעריות בשלשה, מאי עריות דא סמאל ונחש, לא היה צריך למהוי בשלשה דאינן משחית אף וחמה למהוי תליתאי בינייהו דלא מתקשרי בהו אלא דיהוון תרווייהו בפרודה, ובגין דא אין דורשין בעריות בשלשה. (בראשית)

ויהיו שניהם ערומים... אילו לא חטא אדם היה ערום ומשמש ואין יצר הרע שולט בעבירה, ומעתה גרם ליצר הרע וגרם לערום הולכים בלי לבוש, אילמלא לא חטא אדם איש אחד היה הולך בין הנשים ואינו חוטא, ומאז והלאה עין נואף שמרה נשף וגו', אילו לא חטא אדם הראשון היה נותן עינו באחד הנערות האסורות לו ואינו חוטא, ומעתה שאכל, מי שנשים מצויות אצלו פסול לעדות, וגרם לא ילבש גבר שמלת אשה... (שם)

הבא על א' מעריות משתמש בשרביטו של מלך, כי מרכבה העליונה מצוי יחוד הקרובה, על כן יעקב שאמר לו הקב"ה אני א-לוה בעליונים ואתה בתחתונים הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך וליקח ב' אחיות. (ויצא)

טעם איסור עריות יש מן האחרונים שאמרו בסוד עריות כי הטעם הוא כטעם סוד העיבור, שלא יכרת שם המת ממשפחתו, וראה השי"ת איזה מקום מנוחתו ואמרו לקרוביו כי לפעמים יבא בזכר ואם לא זכה יבא בנקבה, ושמא יבא על אביו ובנו ואחיו ודודו, וזהו הטעם ערות אביך וערות אחי אביך המדבר בזכרים. 

הבא על אמו פוגם בבינה הנקראת אם הבנים, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב ערות אמך אמך ב' פעמים. הבא על אשת אביו פוגם בהו"ד בת זוגו של נצח הנקרא אב לצדיק, והבא על אחותו פוגם בעדת ישראל הנקרא אחות, שנאמר באתי לגני אחותי כלה, והבן...

קצת מחכמי הקבלה האחרונים אומרים העובר על עריות סופו להתלבש בבהמה טמאה או בשרצים ורמשים ולזה רמז קצת ולא תשקצו נפשות"יכם וכל הרמש וגו'. והבא על חמותו סופו להתלבש בגויה, נתגיירה זה דדו"תך, היא כלומר שסופה לשוב לדת"ך. והבא על אשת אחיו סופו להתלבש בפרד, שנאמר "ועיר פרא אדם יולד", על שהפריד בנין שלמעלה. והבא על אשת איש יתגלגל בחמור, וזהו כי תראה חמור שנאך עזב תעזוב עמו...

בסוד עריות שאם התורה התירה שאר בשר לא יבא רחמים לעולם, והיה הדבר נשאר בטיפה ראשונה הצדיק מצדיק והרשע מרשע, ואם יחטא אדם חטא קל לעולם לא יתנקה, וכן הרשע אם יצדק, ולא יבא משיח אלקינו, כי על ידי עירוב משפחות יתערבו הכוחות ויתעוררו צינורי הגאולה... (אחרי, ועיין שם עוד)

מנין שנקראו ישראל קדושים בגין ששומרים עצמם מן הניאוף ומן הזימה, שכן כתיב "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם", מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לאלקים, מה כתיב אחריו "ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם", אימתי הב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים חוקיו, ומה הם החקים אלו העריות...

כל אינון עריין סמ"אל ונחש דתבעין למעבד דינין ומגלין לון קדם ה', ובגין דא אתקרי עריות, ודא הוא רזא וסוד אחר אל תגל, דהא גרם גלות ואתגלי בין עממיא מאן דגלי ערייתא תמן הכי אתגלי בין עריין דאינו אלקים אחרים, ומאן דמכסי עלייהו הכי איהו אתכסי בנייהו, ובגין דא ולא יגלה כנף אביו דא שכינתא דגלת בין עממיא בגין חובא דא... (קדושים ועיין שם עוד)

רש"י:

ותשחת הארץ - לשון ערוה ועבודת אלילים, כי השחית כל בשר - אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. (בראשית ו יא ויב)

וחטאתי לאלקים - בני נח נצטוו על העריות. (שם לט ט)

ערות הארץ - גלוי הארץ, מהיכן נוחה להכבש, כמו "את מקורה הערה", וכן "ערום ועריה", וכן כל ערוה שבפסוק לשון גילוי. (שם מב ט)

לא תגלה ערותך עליו - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש, שהרי היו להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה... (שמות כ כג)

אני ה' אלקיכם - ...ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה, אני ה' אלקיכם, דעו מי גוזר, דיין להפרע... (ויקרא יח ב)

לא תקרבו - להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר בלשון רבים. (שם שם ו, וראה שם עוד)

ואיש - פרט לקטן. את אשת איש - פרט לאשת קטן, למדנו שאין קדושין לקטן. אשת רעהו - פרט לאשת עובד כוכבים, למדנו שאין קדושין לעובד כוכבים. מות יומת - כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק. (שם כ י)

תבל עשו - גנאי. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן. משכבי אשה - מכניס כמכחול בשפופרת. (שם שם יב ויג)

חסד הוא - לשון ארמי, חרפה חסודא. ומדרשו, אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו. (שם שם יז)

הערה - גילה... והעראה זו נחלקו בה רבותינו, יש אומרים נשיקת שמש, ויש אומרים הכנסת עטרה. (שם שם יח)

וערות אחות אמך - שנה הכתוב אזהרתן, לומר שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב. (שם שם יט)

נדה היא - השכיבה הזאת מאוסה ומנודה. ורבותינו דרשו לאסור בה הערה כנדה, שהעראה מפורשת בה. (שם שם כא)

ומתו גם שניהם - ...להוציא מעשה חדודים, שאין האשה נהנית מהם. גם - לרבות הבאים מאחריהם... ומצאה איש בעיר - לפיכך שכב עמה, פרצה קוראת לגנב, אילו ישבה בבית לא אירע לה. (דברים כב כב וכג)

אבן עזרא:

בת לוי - והיא אחות אביו, ולא דבר נכונה האומר כי תבואת השדה הנזרעת בשדה אחרת תצליח רק באותו שדה עצמו לא תצליח כראוי, כי עיקר איסור ערוה היה להיות ישראל קדושים. (שמות ב א)

לא תנאף - רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו... ואין פירושו כאשר חשבו... וככה אשר ינאף את אשת רעהו להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, והוא חייב לאהב לרעהו כמוהו. ומלת נאוף כמו זנות. והנה כתוב "ותנאף את האבן", ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת.

אמר רב סעדיה גאון כי הזנות על מעלות רבות, ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה, ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה, כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו, ולמעלה מזאת אשת איש, כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו. ולמעלה ממנה העכו"ם, שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע, כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה, רק עם נתן לה זרע עובד הוא עבודה זרה בעצמה. ולמעלה ממנה משכב זכור שאין לו זמן היתר לעולם, ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין, כמו אם ישכב האדם עם הבהמה. והגאון ידע איך החלוק, כי על כל עריות כרת בפרשת אחרי מות, והניח מזה החלוק האם והאחות והבת. (שמות כ יג)

איש איש -...ובעבור שלא הזכיר "מבית ישראל" לא נעזב את הגר שיעשה אחת מהתועבות הנזכרות בארצנו, שלא יטמא את הארץ. אל כל שאר בשרו - שם כלל לכל העריות, ואחר כן פרט. ורבי אהרן הכהן אמר שפירושו להוציא שכבת זרע לבטלה. ערוה - דבר מגונה נחשף צריך להתכסות... ובעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת... והנה כל המתגאל ירחק משם השם המקובל על כן הזכיר אני ה'. (ויקרא יח ו)

אשת עמיתך - להוציא השבויה, ויש אומרים שכבר היתה אסורה (משום נשג"ז), ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם טעו בפירוש המלה "לזרע". וידענו שהמשגל נחלק לג', לפריה ורביה בלא תאוה, להקל מלאת הגוף, ולתאוה כבהמה. ואחר שאמר הכתוב אפילו לזרע, אסרה איסור חמור. והוסיף לטמאה בה - שלא ינקה כל הנוגע בה והוא טמא לעולם... (שם שם כ)

אל תחלל את בתך - בעבור שרט לנפש שלא תתגלה לעיני הכל, כי קול שבאשה ערוה ואף כי שרט. (שם יט כט)

וידבר - ...ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בארץ ישראל אזרח או גר תשובה. והחל מהקשה שבכולם, והוא אשר יתן מזרעו למולך, והטעם לשכב עם עובדת ע"ז... (שם כ א)

רמב"ן:

לא תקרבו - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר במורה הנבוכים כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט. והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן... וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, והתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח, וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה. ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפשה, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו... והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכמה בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו. (ויקרא יח ו )

מולדת בית או מולדת חוץ - בין שאומרים לאביך קיים את אמה בין שאומרים לאביך הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה, לשון רש"י. ואינו נכון, כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכללה איסור הזה, והן כולן בכרת חוץ מן הנולדת משפחה ונכרית, ואני תמה על הרב שהרי בגמרא יבמות בפרק שני מפורש ואימא פרט לאחותו מחייבי לאוין... ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות... והנה פירושו, שאומר לו הוציא שתוציאנה מביתך שאינה אשתך ואין קדושין תופסין בה, ואף על פי כן חייב עליה משום אחותו, אבל אחותו מן השפחה ומן הנכרית אינה בכלל האיסור הזה מפני שהולד כמוה... ועל דרך הפשט... הזהיר בבת אמו בין שתיולד מן הנשואין או מן הזנות... (שם שם ט, וראה שם עוד)

ואל אשה בנדת טומאתה - אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי, שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע, והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו, ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד והוא סם המות... ומכל הפנים האלה ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה... ויתכן שזהו טעם ואת מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה - כי המקור המושחת ההוא ראוי להאסר לא שיגלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים מאד, והנה נאסר זרע הקדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי. (שם שם יט)

לזרע - ...ואפשר שאמר "לזרע" להזכיר טעם באיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם, ולא הזכיר זה בעונש, כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב. ולכך אמר ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה קנאתו... והנכון בעיני כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי לא ינקה כל הנוגע בה, הוצרך לומר לזרע, שאם אמר לא תתן שכבתך בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק, וכאן בחייבי כריתות יזהיר, על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע, לפרש כי במשגל יזהיר, והוא הטעם בשפחה חרופה... (שם שם כ, וראה שם עוד)

ותקיא הארץ - החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן, ותקיא הנפשות העושות... והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו... והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיות לשמו, ולכך אמר "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא הארץ אתכם"... והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות... והנה הזכיר הכתוב כי אנשי כנען נענשו בעבור העריות, ורבותינו אמרו שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח, שלא ענש אלא אם כן הזהיר... (שם שם כה)

ונכרתו - ...ובכללן פושעי אומות העולם בגופן, ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה, נידונין י"ב חודש בגיהנם ואחר כך גופן כלה ונשמתן נשרפת... וכבר פירשתי שכל היעודים שבתורה בהבטחות והתראות כולם נסים נסתרים, וכן הכרת... והנה הכריתות שבתורה שלשים ושש, מהם רבים באיסורי הערוה, רוצה לומר על בעילה אסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה, ואין באיסור המאכלים מיתה כלל, והטעם בהיות העונשין הגדולים במיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגלוי עריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב, וחכמים מזכירין לעולם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, ויזכירו אותה אחר ע"ז ולפני שפיכות דמים, וכמו שאמרו אלקיהם של אלו שונא זמה הוא, ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר במורה הנבוכים בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם, וגם זה אמת. (שם שם כט)

כי איש איש - ...ועל דרך האמת בעבור שאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם, ואמר אני ה' מקדשכם, כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו, כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו, אם כן המחלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה, וזה משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות. והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה, והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה, והוא הדין אשה ובתה ובת בתה, כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם באזהרה. וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים, ואין צריך לומר בתו. ובכל זה עוד מדרשים רבים לחייב אותם. וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה. והזכיר כרת אחר בנדה לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה, הוא שאמר "את מקורה הערה", וכן באחות אם... 

ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" לומר שהמות בנוער נעשה בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת... טעם עונו ישא - שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת... (שם כ י)

אשר יקח את אחותו - הזכיר הכתוב קיחה באחותו אף על גב שאין לו בה קידושין בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכבים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו ואינו צריך לבא אליה כבא אל אשה זונה... ואמר וראה את ערותה - דרך מוסר, כי הכתוב יכנה בעריות, פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה כאשר יאמר ברובן, ופעם יכנה אותה ביאה "ובא אליה ושנאה"... ובכאן יכנה אותה בראיה, כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שוליה... (שם שם יז, וראה שם עוד)

קדשה - ...ונראה שמזהיר לבית דין שלא תעמוד זונה בדרך, כי תוכל לבא לביאות האסורות. והוזהרנו רק בישראל ובגוים בענין עבודה זרה. לשון קדש להמפרשים הוא מזומן, ולדעתי מלשון קדושה, שהפרוש מזנות נקרא קדוש, והיפוכו קדש. (דברים כג יח)

אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים... אלמא ג' עבירות אלו לא שנא בעבירה גופא, לא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל, ואפילו להנאתו של מעביר אסור... ומצאנו גם במרדכי שסיכן נפשו וכל ישראל לגבי המן שהיה נעבד (לע"ז), ושם להנאת עצמו וכבודו הוא. ואי קשיא לך אסתר גילוי עריות הוה, שם המסקנא להנאת עצמן מותר, לא קשיא, שארמי הבא על בת ישראל בזנות גזירת בית דין של שם בלבד הוא, ואין פסוק לאיסור. ושם דרך זנות היה שמקבץ כולן מחליף ובועל. ואם תאמר שהיה דרך חיתון, דכתיב וישם כתר מלכות בראשה, חיתון באונס ליכא. ועוד חתנות של ארמי כשאר עבירות הוא, ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש של ישראל. אי נמי ישראל הבא על ארמית שחייבי מיתות הוא, שקנאים פוגעין בו, ומחייב כריתות גם הזכירו, אבל חתנות של ארמי בבת ישראל כשאר עבירות של לא תתחתן בם... (תורת האדם ענין הסכנה)

כוזרי:

ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה, אבל מצוה גרידא מאת הבורא, וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהשמר מקורבתה אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עמה, אבל חובות הטומאה בטלו מאתנו... (מאמר ג מט)

משנה תורה:

במה דברים אמורים בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים, וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל ג' עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור. (יסודי התורה פרק ה ב)

כענין שאמרו באונסין אמרו בחלאים, כיצד, מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו עונש הראוי לו, שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך"... ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". (שם שם ו וז)

מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו כך, וימות, שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. (שם שם ט)

אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים... (דעות פרק ז ג)

ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא וידמה שאין זה חטא. ואלו הן... המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, הוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... (תשובה פרק ד ד)

כל שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאתו כרת, והם האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראות עריות, וכל אחת מהן נקראת ערוה, כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן.

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן, אם אמו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה, אם אבי אמו בלבד, אם אביו וזו אין לה הפסק... אם אבי אביו בלבד, אשת אבי אביו וזו אין לה הפסק... אשת אבי אמו בלבד, אשת אחי האב מן האם, אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב. כלת בנו וזו אין לה הפסק, אפילו כלת בן בן בן בנו עד סוף כל העולם... כלת בתו בלבד, בת בת בנו בלבד, בת בן בנו בלבד, בת בת בתו בלבד, בת בן בתו בלבד, אם אם אבי אשתו בלבד, אם אב אם אשתו בלבד, אם אם אם אשתו בלבד, אם אב אבי אשתו בלבד, נמצאו השניות שאין להן הפסק ד', אם האם עד למעלה, ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה... (אישות פרק א ה והלאה, וראה שם עוד)

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת, שנאמר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות" וגו', שניהם הבועל והנבעלת, ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה, ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין יתר על הכרת השוה בכולן.

אותן העריות שיש בהן מיתת בית דין אם היו שם עדים והתראה ולא פירשו ממעשיהם ממיתין אותן מיתה האמורה בהן...

ואלו שמיתתן בסקילה, הבא על אמו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאשה המביאה את הבהמה עליה.

ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה, הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתו ועל בת בנו. אין לך ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד... ואם היתה בת כהן היא בשריפה ובועלה בחנק... ואם היתה נערה מאורשה שניהם בסקילה...

שאר העריות כולן בכרת בלבד ואין בהם מיתת בית דין, לפיכך אם היו שם עדים והתראה בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כריתות לוקין...

המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה, מלשון "את מקורה הערה", והמכניס כל האבר הוא נקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף על פי שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת בית דין או כרת או מלקות או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה), משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות, בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים, על הכנסת העטרה הוא החיוב...

הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים... הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין... (איסורי ביאה פרק א, וראה שם עוד)

עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינו שאר בשר. ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל...

דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו, אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת... כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו"ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו, ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן. גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מדברי סופרים, ומותר בשאר האב... (שם פרק יד יא, וראה שם עוד)

כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחיבק או נישק דרך אותה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" וגו', ונאמר "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו מן העריות או לשחוק עמה, או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכות מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות, כמו שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמע קול הערוה או לראות שערה אסור...

ומותר לאדם להסתכל באשתו נדה, ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראיה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול. אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה...

המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן, או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה, ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא ומעשה טפשים, שאין קריבין לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאם לבנה והאב לבתו. (שם פרק כא וראה שם עוד)

מורה נבוכים:

ואמנם אסור העריות הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער, אם אסור זכור ואסור בהמה מבואר מאד, אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך, כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד. והעריות הן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד, והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו. ואלו היה דין הערוה כדין הפנויה, רצוני לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האסור רק שאינה אשתו, היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד. וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה, רצוני לומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין שם שום צד היתר על בעילתם, יש לבטוח בזה שלא יכוון האדם עליהם ושלא יהרהר בהם כלל... כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו... ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר.

ואמנם הענין השני הוא אצלי להזהיר במדת הבושת, כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד, רצוני לומר לבעול האם או הבת, ונאסר על שרש וענף שיבעול אחד מהם את חברו, ואין הפרש בין שיבעול השרש או הענף או שיתקבצו שרש וענף בבעילת גוף שלישי, רצוני לומר שיתגלה גוף אחד גלוי משגל לשרש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן...

וכבר ידעת שאסור לנו ליהנות בערוה על אי זה צד שיהיה, ואפילו בראיית העין, והוא שיכוין ליהנות, כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה, ושם ביארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקושי כלל... הזהירו חז"ל מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שנזקקין זה עם זה, וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמה, כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים... (חלק ג פרק מט, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

ויש דברים הקלים בעיני אדם ולא ישוב, כהרגיל בסעודה שאינה מספקת... והמסתכל בעריות וחושב מה עשיתי, כי גורם לגופן של עריות, וקול באשה ערוה, ואפילו בגדי צבע האשה שטוחים ומכיר בעליהן אסור להסתכל... (יט)

ג' יצרים לוחצים על דבר האשה... ליראות ולהראות, הרהור תאוה, וחימוד של חימום ולא יכבה. חושב כל שעה אחר אשה עד שיהא אצלה. יש שנעשה על ידי כשפים, ומה שאמרו חז"ל אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות זה רק יצר חימוד של חימום התאוה, אבל יצר הבוער הוא כאדם המשתגע... (קעב)

מעשה בחסיד שלא ישן על מטתו כשאשתו נדה, ועומד בלילה ועוסק בתורה. מי שאינו יכול למנע הרהורים ילך בחוץ, או ידבר עם בני אדם, או ינעץ גודלי רגליו בארץ ויתלה גופו עליהם. מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לשכב עם אשת איש, או אשתו נדה או עם שאר עריות אם יוכל להוציא זרעו שלא יחטא, והשיב לו באותה שעה יש לו להוציא, שאם אי אפשר מוטב שיוצא ש"ז ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה, ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה. (קעה וקעו)

...לפי שצריך האדם להסיר ממנו הרהור עבירה כאלו אין לו ערוה, שנאמר (קהלת ג') רוח בני האדם העולה היא למעלה. כל היום אין להרהר אלא מרצון מעלה, והרי יהא בלא הרהור כעליונים שאין ביניהם תאוה, רק לאשתו יבא בצנעה לקיים פריה ורביה. (שנד)

...השלישי הנואף עם אשת איש, כמו שכתוב (משלי ו') "הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה"... אלו עונות אם יעשה אדם אותם ויעשה מהם תשובה יפרע ממנו היוצר בעולם הזה בפרעון קל, בשביל שנאמר בהן "לא ינקה", ואחר כך ינצל מדינה של גיהנם... (תריג)

שמשון גבור שבגבורים, ודוד חסיד שבחסידים, ושלמה חכם שבחכמים, ונכשל שמשון על ידי אשה, ונכשל דוד על ידי יפת תואר ואשת אוריה... להודיע תוקף אהבת נשים שיותר מדי הוא... לכך אמר שיהיו נזהרים מאשה נכרית ואשה זרה... אין להקשות כיון שעיוורו עיני יצר הרע של תאוה אם כן למה לא יתייחד עם קרובתו... אלא תלוי בראיית עינים, ואינו שולט תחילה באם ואחות ובהמות... (תתשלח)

ראה עוד ערך נאף.

מבעלי התוספות:

את יוכבד דודתו - ולכבודו לא נכתב כרת בדודתו... (שמות ו כ)

רבינו יונה:

"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" (ויקרא י"ח), כי קירוב בשר אסור, כגון הנגיעה בידי אשת איש, כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר איפה נמצא כי התורה גדרה גדר, נשיבך במצות הנזיר, אשר עיקר נזירותו פן ישתה... אוסרתו תורה מכל אשר יעשה מגפן היין, וכן זה להרחקה ממשתה היין. (שערי תשובה שער ג פ)

וכן לענין גילוי עריות, ימות ואל יתרפא מן האבק של גילוי עריות, כגון שחשק באשת איש ואמרו אין לו רפואה... או שתספר עמו מאחורי הגדר... והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש. (שם קלח)

רבינו בחיי:

...והזהיר לא תנאף בשביעית, כי איסורי עריות ז', אשת איש, אשתו נדה, אלמנה, בתולה, בהמה, זכור וכותית, ושבעה ענינים אסורים בה, והן הראיה והשמיעה והיחוד הדבור המשוש הנשיקה והמעשה. (שמות כ יד)

איש איש אל כל שאר בשרו - הכתוב הזה יאסור המשגל בשאר הבשר, ושאר הבשר הוא מה שמונה והולך בפרשה, לפי שאין קיום המין מן השאר ואין התולדה ראויה, ועל כן יאסור הכתוב ביאה כזאת. ומכאן אתה למד שענין המשגל אסור מדין התורה זולתי לקיום המין בלבד... כך כתב הרמב"ן ז"ל, ומה יאמר הרב בפצוע דכא שהוא מותר לבא בקהל ה' כגון גיורת ומשוחררת, וזה ראיה שכל שאינו לקים המין אינו אסור. והנה הראב"ד פירש בספרו בשער הקדושה, כי התשמיש על חמשה חלקים, האחד חובה לקיום המין, והשני מצות עונה, והג' לרפואה, והד' להנצל מן ההרהור, וחמישי והוא אסור דרך תענוג ותאוה כתאות הבהמות...

והנני מבאר לך טעם איסור העריות. דע כי הקורבה על ט' חלקים, האחד קורבה שלא היתה שם פרוד מעולם, השני נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם, השלישי קרובים בשאר בשר שהיו נפרדים כבר. קורבה שלא היתה בה פרוד מעולם מותרין לבא זה בזה כעין קורבת אדם הראשון עם בניו ובנותיו שהיו כלן מותרין לבא זה בזה כעין השרש המתאחז בענפיו, והוא שדרשו רז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה... וקורבה זו שמעולם לא היתה שם פרוד היו מותרין אלו באלו, לפי שהיתה בריאתם כאחד כעין השרש שהכל מתאחד בו. נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם מותרין לבא זה בזה גם כן, שכיון שהיו רחוקים ונפרדים מותרין אלו באלו כעין הענף הנכרת מהאילן שנוטעים אותו להחזירו לשרש, כן הרחוקים ראוים להתאחד ולהעשות שורש. הקרובים שהם קרובים יותר מדאי אסורין לבא זה בזה, לפי שהיו נפרדים כבר, ועל זה נכתב פרשה זו של עריות שהתורה תאסור הקרובים שהיו נפרדים כבר קודם הקורבה ההיא, לפי שאי אפשר לנפרדים שיהיו אות וסימן ליחוד כיון שהיה פרוד ביניהם כבר. וכלל הדבר, הותרו הרחוקים לבא זה בזה כדי להראות סימני היחוד, ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבא זה בזה לפי שהיה ביניהם פרוד, ואין בתולדות אלו סימני היחוד כיון שלא נבראו בריאה אחת כענין באדם וחוה והבנים.

ושא עיניך וראה כי הענפים צריכים שיתאחדו עם השרש, וזה ועם היתר הרחוקים וכן השרש שיתפרדו הענפים ממנו, כי לא תתפרסם מעלתו כי אם על ידי הענפים, וזה טעם הקרובים. וזה טעם הפרשה באיסור העריות שכל הבא עליהן כאלו מקצץ ביחוד, ועל כן נזכר ה' המיוחד בתחלת הפרשה של עריות... (ויקרא יח ו)

ספר החינוך:

שלא להתעדן באחת מכל העריות והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה... ונכפל הלאו באיסור זה באמרו "ולא תעשו מכל התועבות", כלומר שהעושה אותן יתרחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ב"ה... ועוד אמרו רז"ל שאסור להתייחד עם כל העריות דבר תורה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה... (אחרי מצוה קפח, וראה שם עוד עד מצוה רו, וגם מצוה רט-ריא)

בעל הטורים:

הוציאוה ותשרף - לר' יהודה החסיד שישרפו לה סימן זונה בפניה... ועוד קשה איך דן שם, והלא מלך אינו דן? וגם היה קרוב? ומתרץ שיצחק ויעקב דנו, והתחילו ביהודה מן הצד, וזה שאמרו בעבודה זרה שבית דינו של שם גזרו על הפנויה. (בראשית לח כד)

מכשפה לא תחיה - וסמיך כל שוכב עם בהמה, שרוב עריות על ידי כשפים... (שמות כב יז)

לא תקרבו לגלות ערוה - סמוך ל"וחי בהם", לומר שאף על פי שציויתי וחי בהם, לא תקרבו לגלות ערוה, שבגילוי ערוה יהרג ואל יעבור. (ויקרא יח ו)

הרקאנטי:

איש איש אל כל שאר בשרו, טעם איסור העריות אין לבעלי הקבלה דבר מקובל בו, רק קצתם אמרו כי הטעם שלא להשיב דבר הנפרד לשרשו והענף לעקרו, כי מאחר שאנחנו כולנו סבה אחר סבה נמצאים זה מזה, אין לעשות הענפים המתפשטים אילך ואילך שורש בפני עצמו כי הקרובים הם הענפים המתפשטים מן השורש ויש להם לקבל לחות מן הענפים אחרים לא מעצמם, כי היה מתייבש, והבא על הערוה גורם יבשות הענף ההוא מהמרכבה העליונה, אבל קין לא נאסר באחותו, כי לא היו סבה אחר סבה, כי מכח עליון נוצרו ז' כנגד ז' ימי בראשית.

ויש מן האחרונים שאמרו בסוד העריות, כי הטעם הוא כטעם סוד העבור שלא יכרת שם המת ממשפחתו, וראה השי"ת ברוב חכמתו איזה מקום מנוחתו ואסרו לקרוביו, כי לפעמים יבא בזכר, ואם לא זכה יבא בנקבה, ושמא יבא על אביו ובנו ואחיו ודודו... אמנם הנראה לי מדעת רז"ל בספר הזוהר שכבר הבאנוהו עוד למעלה, כי הטעם הוא בעבור שאצילותו ממ"ה אין לנטות אחרי הפעולות הנאצלות משם, וכבר רמזנו זה בענין אלופי עשו.

ויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות ענינים אחרים, וזו היא כוונתם, כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף יתעלה וית', והן קרובות אליו ית' ומשפיע בהן ומתיחד בהן. גם הודעתיך כי הפעולות של מטה פוגמין למעלה, והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה מצוי ייחוד הקורבה איש באחיו ידובקו. ואמר כי הבא על אמו פוגם בבינה הנקראת אם הבנים, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב ערות אמך אמך היא שני פעמים, ולא ניתן להשפיע בהן רק למלך הכבוד יתעלה, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהוד בת זוגו של נצח הנקרא אב לצדיק, והבא על אחותו פוגם בכנסת ישראל הנקרא אחות, שנאמר באתי לגני אחותי כלה, והבן אמרו מולדת בית או מולדת חוץ, רמז לב' אחיות שיש בבתי גוואי שהם בינה וגבורה, ולשני אחיות אחרות שהם בבתי בראי, שהם הו"ד ומלכות. והבא על בת בתו פוגם בהוד שהוא בת הגבורה, הבא על בת בנו פוגם במלכות שהוא בת נצח, הבא על שתי אחיות פוגם בהוד ומלכות... ואמר בהם לצרור לשון צרור המור, כי הבא עליהם עושה קשר בצינורות המרכבה שלא ישפיע לבת זוגה. הבא על כלתו פוגם בהוד שהוא בת זוגו של נצח בנו של חסד, וגם פוגם בכלה העליונה. הבא על חמותו פוגם בגבורה שהיא חמות נצח. הבא על דודתו פוגם בגבורה והוד, הגבורה דודתו של נצח, והוד דודתו של מלכות, והם אחות אביו ואחות אמו הנזכרים בפסוק. הבא על אשת אחיו שיש לו בנים פוגם בהו"ד שהיא אשת נצח אח לתפארת ובנו צדיק ובתו מלכות. הבא על אשת אביו פוגם בגבורה אשת החסד. ואמר בעריות לא תגלה, שהבא עליהם מגלה בת זוגו מחברתה. והנה העריות כלם רומזות לכחות של מעלה המקבלות מבת זוגם, ולחכימא ברמיזא.

ועל מה ששואלין העולם מפני מה אחי האב מותר באשת בן אחיו, ובן האח אסור באשת אחי אביו, ועוד מפני מה האדם מותר לישא בת אחיו ואסור באחות אביו תיאסר האשה להנשא לדודה כמו שנאסר האיש לישא דודתו, הטעם בכולן כי המשפיע הוא למעלה מן המקבל, וזה מותר, אמנם בהפך ישתנו סדרי בראשית. (אחרי)

עקדה:

מכשפה - הפיתוי לזנות והכישוף קרובים זה לזה, ואין ספק שמעשה עכו"ם יכללו כל הפעולות המגונות המעוררות כח הטומאה שהורגלו בהם עכו"ם יושבי ארצנו לפנים. וכן הזכירו רז"ל בסנהדרין ק"ה על בלעם שעשה עם אתונו מעשה אישות, ולכן סמך לכאן שוכב עם בהמה. (שמות כב יז)

ומעשה ארץ כנען - האוחזים יותר בעריות ותאוות, וכתב הרמב"ן כי טעם איסור עריות אינו מפורש, ואני תמיה, כי עריות שאר בשר הרחיק הטבע האנושי הבריא, עד שלא נמצא אומה פרוצה בזה. ולכן הזכירה התורה אותם אצל הזכור וההרבעה, להראות הפסד הטבע וקלקולו באנשי הארץ, וברוך ה' שהחכים הטבע אנושי בזה, שלא תהיה הזימה מצויה כל כך ותרבה הקנאה והקלקול. (ויקרא יח ג)

אור ה':

ואולם החמירה התורה מאד בביאות האסורות למה שנשתמש בכלי המיוחד לעבודת השי"ת, שבו אות ברית קדש, ומרה בו פי ה', ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. (מאמר ב כלל ו פרק ב)

ספורנו:

את ערות - הבזיון שעשה לו כנען... וערות יאמר על דבר מגונה. (בראשית ט כב)

לא תקרבו - התולדות משאר בשר הקרובים במזג ראויים להיות הגונים וממוזגים, כמו מעמרם ויוכבד, וכחז"ל על הנושא בת אחותו. אך זה רק כשיכוונו להפיק רצון קונם בלבד, והוא על המעט, והרוב מתכוונים לתענוג, כמו שאמר "בעוון חוללתי" וגו', ובהיות השאר מוכן מאד והרהורו רב, ירבו להתענג בלבד ולא יפרוצו ומלאה הארץ זימה, לכן אסרה התורה בשאר בשר כל יוצאי ירך והקרובים במדרגה אחת. (ויקרא יח ו)

לצרור - לולא זה לא היה אוסר, כי אינה יוצאת ירך, ולכן אסרה רק בחיי אחותה. (שם שם יח)

מהר"ל:

ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורים, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, כי ענין הזנות הוא מתאוות הגוף, וישראל שהם קדושים ונבדלים מן העריות זהו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, שהיא קדושה ונבדלת מן החומר... (גבורות ה' פרק ד)

...דכל עבירות אין מצטרף מחשבה למעשה חוץ מן ע"ז, ואם כן החטא הזה בלבד הוא לנפש. וגלוי עריות הוא לבשר, שמחמת יצרו שבגוף מתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף... (שם פרק סו)

ביאור ענין זה, כי דבר זה שהקב"ה יושב וסופר רביעותיהן של ישראל מורה, כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה, רק כאשר יש כאן גילוי, שלכך נקרא ערוה, כמו ערות הארץ באתם לראות, מקום תורפה שיש לו גילוי, ולא כאשר הוא פנימי אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים, רק שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה בדבר זה, אבל מי שהוא קדוש וטהור אין נחשב אליו דבר זה ערוה, כמו שלא היה גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי... (נצח ישראל פרק נז)

...יש לך לעשות שלא יהיה המזבח נוטה לשום צד חיצונית, כי חרבך הנפת עליה וגו', נוטה לצד שמאל אשר שם כח החרב, ודבר זה כח חיצון, "ולא תעלה במעלות וגו' אשר לא תגלה ערותך", שלא יהיה לו חיבור אל הערוה, והוא צד שני הפך החרב, שהערוה מצד ימין, ופירוש הכתובים ברור למי שמבין דברי חכמה.. (תפארת ישראל פרק מו)

וכמו שאמרו בפרק ב' דחגיגה "ולא בעריות בשלשה"... אמנם סדר חיבור העולם זה עם זה, שדבר זה אין קרוב אל השי"ת, רוצה לומר חיבור האדם, והעריות חיבור הנמצאים זה עם זה כפי מה שהוא חיבור המציאות על זה נבנה סוד העריות, כי העריות הוא חיבור האדם אל אשר ראוי לו, והוא יוצא מסדר חיבור המציאות, ולכן הוא בשלשה... חכמת סידור וחיבור המציאות זה עם זה באיזה ענין ראוי להם החיבור, וזה נקרא חכמת עריות... (באר הגולה באר ה)

ולפיכך כתוב "וידע", כי נח בחכמתו היה יודע המעשה הגדול הזה שעשה חם אבי כנען שראה ערות אביו, כי בראיה זו רבעו, כי הזנות בכל מקום נקרא ראיה, וראה את ערותה וגו', הרי כי החיבור בזנות ראיה, כי אין כל הראיות שוות, כי חם לפי גודל כחו, שהיה דבק בזנות היתה ראיה שלו מעשה זנות לגמרי, ונחשב זה שרבעו, ולמאן דאמר סרסו, כי בראיה הזאת סרס את נח והיה מבטל כחו מלהוליד, כי עצם האבר הזה ראוי לו שלא יהיה לו גילוי, וגילוי ערוה הוא ביטול הכח שלו, וכן אמרו בפרק חלק, כל הרואה בערותו קשתו ננערת, שנאמר "עריה תעור קשתך", ופירשנו שרוצה לומר אדם הרואה בערותו נוטל ממנו חוזק וכח האבר, כי ראוי שיהיה האבר במכוסה... (שם)

ויש לפרש כי מה שאסרה תורה העריות, כי על ידי הזיווג העולם מתחבר ומתקשר, ורוצה השי"ת שיהיה העולם מקושר על ידי הזיווג, ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד בכלל, ולפיכך אסרה תורה העריות, שלא ישא העריות הקרובות אליו עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים אין כאן חילוק ופירוד. וזה שאמר כל מי שיש בו גסות רוח כאילו בא על כל העריות, כלומר גס רוח שמתחבר לעצמו ואין לו חיבור עם אחרים רק עם עצמו, ובזה דומה כאילו בא על העריות, כי כאשר בא על העריות אין זה רק החיבור לעצמו, כי הקרובים הם בשר מבשרו, וכל ערוה היא בשר מבשרו, והיא קורבה של מה, שכל ערוה קורבה מיוחדת בפני עצמה... (נתיב הענוה פרק ד)

בפרק קמא דע"ז מפרש כי הכתוב "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" נאמר על המינות, שאין בעל חטא זה שב בתשובה, ואם שב הוא מת. וכן מי שאדוק לגמרי בעבירה שהיא ערוה לא ישוב, ואם שב מת, והטעם ידוע לנבונים, מפני שהמינות דבק בו לגמרי, ונחשב כאילו היה איש אחר, דומה לאדם שסר מן הדרך ונופל לבור עמוק, שהוא נבדל לגמרי מבני אדם, עד שאין אפשר לשוב ולהיות חוזר אל מקומו הראשון. והנוטה לע"ז יוצא מן היושר והאמת, והחטא הזה אל הנפש שבו השכל, והערוה היא לגוף, יוצא לצד אחר מן היושר, והם כנגד שני יצרא, דהיינו יצרא דערוה ויצרא דע"ז, שעל ידי מינות דבק לגמרי בע"ז, ועל ידי ערוה דבק לגמרי ביצרא דערוה, ואי אפשר לצאת משם בחייו... (נתיב התשובה פרק ח)

ומה שאמר כל מי שיש בו עזות סוף נכשל בעבירה, העבירה שבכאן היא ערוה, וכן בכל מקום קראו חכמים הערוה עבירה סתם, והטעם כי אצל עריות כתיבה "את חוקותי תשמורו", וקראו חכמים את העריות חוק, כי השי"ת נתן חוק לאדם שלא יקרב לערוה, ומי שבא על הערוה עובר על החוק. וכבר התבאר במדת עזות שהוא יוצא בעזות מהחוק ומהשיעור, וכאשר התחיל בעזות פנים לצאת מן השיעור, בסוף יוצא מן החוק המוגבל לגמרי עד שנכשל בעבירה.

ויש לך להבין שגם הבא על הערוה יש בו המדה הזאת של תוקף העזות, שהרי אמרו חכמים קשה עונשן של מדות יותר משל עריות, שזה נאמר בהן אל, וזה נאמר בהן אלה, ואל לשון קשה, דכתיב ואת אילי הארץ לקח. מבואר לך שהערוה דבר תקיף וקשה. וכאשר עובר דבר שיש לו תוקף סוף נכשל בערוה. ולמאן דאמר בידוע שבא על הערוה, דעתו כי תוקף עז פנים הוא יותר מתוקף ערוה, כי לשון עז הוא יותר מלשון אל שהוא קשה, ואם בא אל העזות בא קודם אל מדת הערוה. ויראה שאינו תלוי בזה שבא על הערוה, רק שרוצה לומר שדבק במדה המתועבת הדביקה במי שבא על הערוה.

ובמסכת כלה: עז פנים - ר' אליעזר אומר ממזר... ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה... כמו שאמרנו כי העזות והערוה הם שני דברים המשתתפים לגמרי, רק שהיה ר' אליעזר סובר כי העזות תכונה רעה הבאה מצד הערוה, וזה שהוא ממזר נוצר מן הערוה. ור' יהושע סבר כי העזות תכונה רעה בנפש האדם שהנפש פועלת עזות, ולפיכך אמר שהוא בן הנדה, כי יש לו פחיתות בדם שהוא הנפש, וכאשר בא על הנדה נולדה תכונה רעה בנפש הוולד. ור' עקיבא סובר שהעז פנים פחיתות שלו בשני דברים, הן בכחות הגוף והן בכחות הנפש, לכן אמר שהוא ממזר ובן הנדה. ויש לך לדעת שנקרא עזות פנים בשתי מלות, שמורה על ב' בחינות אלו, שהוא קשה לקבל התפעלות מאחר, שעל כך יורה מלת עז, ונקרא עז פנים שמעיז פנים נגד אחר, שהוא כמו פועל באחר כאשר עומד נגדו בעזותו. ותכונה שהוא קשה ואינו מקבל התפעלות מאחר מגיע אליו מצד הזנות והערוה, שהוא קשה. ור' יהושע היה אומר לא מצד שאינו נכנע, רק מה שעושה גנאי לחכמים, שהולך כך לפני חכמים, דבר זה, שמעיז פניו בפני אחר בודאי מצד תכונה רעה בנפש הפועלת עזות נגד אחר, ולפיכך אמר שהוא בן הנדה, כי הדם הוא הנפש וממנו תכונה רעה זו. ור' עקיבא דריש שנקרא עז מצד שאינו מקבל יראה על פניו, לכך הוא מהערוה, ונקרא עז פנים המעיז פנים נגד אחר, כי יש בו שני דברים רעים, שמעיז פניו ואינו מקבל התפעלות, וגם עומד לפעול נגד אחר... (נתיב הבושה פרק ב)

קץ כל בשר - דניתן רשות למשחית, ולכן נבדל נח מהם בתבה, וזה על ידי זנות, כדפירשנו, שהיא השחתה, וכל השחתה משחית את הכל... ועוד שגילוי עריות בגופו של אדם, ומזה בא לכלות את הגופים, ומצד הגוף אין הבדל בין טוב ורע רק מצד הנפש ההבדל בין צדיק לרשע. (גור אריה בראשית ו יג)

קדושים תהיו - שהפורש מהערוה פורש מתאוות הגוף החמרי, ופורש מעניני העולם הזה שהוא גוף, אלא שאם אינו פרוש גם משאר עבירות הוא מבטל קדושת העריות. (ויקרא יט ב)

בעון גילוי עריות וכו'. דע לך כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת קדושה, והשי"ת הוא אלקי הארץ... והנה גלוי עריות הפך הארץ, כי הארץ היא קדושה, והערוה הפך הקדושה, שכל מקום שתמצא גדר ערוה תמצא קדושה, כמו שהאריך רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת קדושים. ולפיכך אם יש גילוי עריות בארץ הארץ תקיא אותם, וכאשר יש ע"ז גם כן הארץ תקיא אותם, כי השי"ת בלבד אלקי הארץ... ותדע עוד כי הארץ הקדושה היא באמצע, וכמו שבא דבר זה בדברי חכמים הרבה מאד, ודבר שהוא באמצע מרוחק ממנו הדברים אשר הם נוטים אל הקצוות, כי הם הפך האמצע, וגילוי עריות הוא היוצא מן הוויה להדבק בערוה, ולפיכך גילוי עריות הוא נקרא טומאה, שכל טומאה הוא יוצא חוץ לאמצע לקצה אחד.... (חידושי אגדות שבת לג א)

תועבה, תועה אתה בה... ועוד להודיע כי אלו דברים אשר עשה בר קפרא בשביל השמחה, שאינו עושה אותם כמו שאר הליצים אשר ילכו אחר הליצנות שאינם רק שחוק בלבד, רק שעושה זה לשמח חתן וכלה, שהרי יודע הוא כי הדברים הגופניים הם הבל, ולכך רמזה תורה אצל עריות שהם תאות הגוף שהם הבל ואין בהם ממש, ואין דומה חטא עריות לשאר חטאים, כי הרוצח שהרג אין זה נחשב מעשה הבל, כמו שנחשב הזנות, שאפילו כאשר הוא בהיתר הוא גנאי וחרפה, ומה יהיה כאשר הוא באיסור. וג' מיני עריות הם. ובפרשת אחרי מות נכתבו ג' לשונות מחולקים בעריות, אצל שאר בשר כתוב "ערות אשה ובתה לא תגלה שארה הנה זמה היא", ואצל הדבר שאינו ערוה כמו שאר עריות כתיב "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא", ואצל בהמה שהוא גם כן דבר בפני עצמו כתיב לשון מיוחד, "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא". הרי לך ג' לשונות בפרשה הזאת מחולקים לג' חלוקי ערוה, כי אצל קורבת עריות אמר "זימה היא", כלומר זו מה, כלומר שאין בזה ממש כלל. ואצל זכר שהוא יותר זר אמר "תועבה היא", כי הוא טעות גמור ענין כזה, ואצל בהמה שהוא עוד יותר זר שאין זה מין אדם לגמרי, אמר "תבל הוא", ודרש תבלין יש בה, כלומר כי מצד עצמו אין דבר זה ראוי כלל, כי מה שייך תאוה אל בהמה שאינה אדם, וכי תבלין יש בה כמו מאכל שאין ראוי לאכול מצד עצמו רק שתבלין מעורב בו... (שם נדרים נא א)

כאלו בא על כל העריות. יש לך לדעת דבר זה, כי הגס רוח יש לו נפש שהיא נוטה אל החמרי המתועב והמגונה, כמו שאמר הכתוב (משלי ט"ז) "תועבת ה' כל גבה", לכך נחשב כאלו בא על כל העריות, שאין כל העריות רק מעשה חמרי מתועב, וכן אמרו ז"ל מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, היא עשתה מעשה בהמה ולכך קרבנה מאכל בהמה, והפך זה אשר הוא נבדל מן העריות נקרא קדוש, שהרי בכל מקום שתמצא גדר ערוה תמצא קדושה. וזה אמרם כל מי שיש בו גסות רוח ונוטה אל מדת החמרי, נחשב כאלו בא על כל העריות... (שם סוטה ד ב)

קשה עונשן של מדות וכו', פירוש אף כי עריות הוא דבר קשה מאד, כי לכך כתיב בעריות "התועבות האל", וכל אל לשון קשה, וקושי שלהם מה שכתיב בעריות "את חקותי תשמורו", שנתן הקב"ה חוק שלא יתחבר האדם אל שאר בשרו, וכאשר הוא עושה זה עובר החוק שסדר הקב"ה, ומי שעובר חוק וגדר וגבול שנתן השי"ת הוא דבר קשה מאד, כאשר משנה החוק, ולכך כתיב בהם לשון אל שהוא לשון קשה, כי השינוי ממה שחקק הקב"ה הוא קשה... (שם בבא בתרא פח ב)

של"ה:

אמנם הנראה לי מדעת רז"ל בספר הזוהר, כי הטעם הוא בעבור שאצילתו ממ"ה אין לנטות אחרי הפעולות הנאצלות משם, וכבר רמזנו זה בענין אלופי עשו. ויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות ענינים אחרים, וזו היא כוונתם. כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף יתברך ויתעלה, והם קרובות אליו יתברך ומשפיע בהן ומתיחד בהן. גם הודעתיך כי הפעולות של מטה פוגמין למעלה, והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה מצוי יחוד הקורבה איש באחיו ידובקו, ואמר כי הבא על אמו פוגם בבינה הנקראת אם הבנים, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב ערות אמך אמך היא שתי פעמים, ולא ניתן להשפיע בהן רק למלך הכבוד יתעלה, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהוד, בת זוגו של נצח הנקרא אב לצדיק, והבא על אחותו פוגם בכנסת ישראל הנקראים אחות, שנאמר באתי לגני אחותי כלה... (תורה שבכתב פרק ותורה אור אחרי בחקותי, על פי הרקאנטי, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

ונדבר עתה מהעריות שכן הם חמורים במדרגה שניה לגזל, כברז"ל (ב"ב קס"ה) רובם בגזל ומיעוטם בעריות. והנה מי שירצה להנקות מחטא זה יצטרך לו מלאכה לא מועטת, כי אין האיסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו. ומקרא מלא הוא, (ויקרא י"ח) "לא תקרבו לגלות ערוה", ואמרו חז"ל בשמות רבה ט"ז, אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופסה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון, אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים וכל היוצא מהגפן, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, והנוגע מביא מיתה לעצמו וכו'. הנה המשיל האיסור לנזיר, וזה לימוד לעשות סייג, ולאסור בעבור העיקר כל הדומה לו, והוא רצונו של מקום כשאוסר לנו אחד מהאיסורים לאסור כל הקרוב לו. ולכן אסרו בענין של העריות כל מה שממין הזנות או קרוב לו, בין במעשה בין בראיה בין בשמיעה ואפילו במחשבה. 

ועתה אביא לך ראיות על כל אלו... ועוד בענין זנות הפה והאוזן, שהוא הדיבור או השמיעה לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו (ירושלמי תרומות פ"א) "ולא יראה בך ערות דבר" - ערות דיבור, זה ניבול פה. ואמר (שם ב' ל"ג) בעוון ניבול פה צרות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים... ובענין השמיעה הרעה אמרו גם כן (שבת ל"ג) אף השומע ושותק, שנאמר (משלי כ"ב) "זעום ה' יפול שם"... שניבול פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר, שנאסרו איסור עצמם מלבד היותם גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו... (מסילת ישרים פרק יא)

כלי יקר:

שלש מאות אמה אורך התיבה - ...השניה להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות, כמו שכתוב "ויראו בני האלקים את בנות האדם" וגו' וכאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ח) ברבה קלקו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שעל ידי הזנות חללו קדושת שם י-ה המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש... וזה שאמרו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים"... וכל מספר ט"ו אלו מורה שאף על פי שחתם דינם על הגזל, מכל מקום עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של י-ה העולה ט"ו. (בראשית ו טו, וראה שם עוד)

זעקת סדום ועמורה כי רבה - ...וראיה לדברינו ממה שנאמר "האף תספה צדיק עם רשע", לפי שהבין ממאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה עסק הזנות, וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, לפי שהיה להם לצדיקים לצאת מן המקום הטמא ההוא, כי אין לך עון המטמא גם הארץ כמו הזנות... ועל שלא יצאו הצדיקים מתוך מקום טמא זה, דין הוא שיענשו עמהם... (שם יח כ)

ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה, כי ניאוף זה יש בו צד רציחה, והיינו דם זרעיותיו... וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם, ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה. (שמות כ ט)

אור החיים:

לא ידון רוחי - ...וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש, ואין צריך לומר רוח הקדש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו מדור המבול ונתן ה' טעם לדבר זה "בשגם הוא בשר", פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר, כאמרו בענין ה' שונא זימה ומאס מדבר אליו... (בראשית ו ג)

דבר ואמרת - ...ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות גם ממה שאמר בסוף הפרשה אל תטמאו בכל אלה וגו' כי בכל אלה נטמאו הגוים, הדברים מוכיחים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען הוא מעשה עריות. ובזה נבא לפרש הכתוב. הנה ידוע כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחינת החושב. ואם ב' אלה לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותם ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו... ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאותו. מעשה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנה ב' דברים... והוא טעם אמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות...

ובזה נבא אל הביאור, הנה האדון ה' צב-אות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוס טבעי למשול בתאותו... ואמר כמעשה ארץ מצרים וגו', הגם שישבתם במקום שאנשים בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב... וזה יסובב תגבורת החפץ בכם, ואף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם. ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען וגו', אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצא בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם. ולצד שיאמר האדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחלת דברו הטוב, ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכוחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאינו כן אתם בני ישראל, לצד היותי ה' אלקיכם, והיא השגת אלקות בכח האלקי, ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלקיו ישלוט בטבעו, והוא כמאמרם ז"ל שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם... כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם והרצון הוא במוחו, והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם, וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדת, ואין גמר בחימוד זה, ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יענשו... וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאות בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה... ולכן כי אני ה' אלקיכם, פירוש בהיות שבחינת הנשמה בם, ה' משרה אור שכינתו באדם, כסוד אהל שכן באדם, ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי...

נחזור לענין שבאנו עליו, כי בהיות בחושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקת הדבר מדעתו וממחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו. אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן, וכמעשה דוד המלך ע"ה, כשנסבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו, ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבע החפץ ותגבורתו... (ויקרא יח ב)

את משפטי תעשו - ...ונראה לפרש לפי מה שכתבנו בסמוך שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה... לזה צוה ה' ואמר את משפטי תעשו - שהוא ממין עצמו שאסרתי לך, אני מחייבך לעשות, ואף על פי כן את חקתי תשמרו, שהם העריות שאסר. או יאמר כי באמצעות שמירת העריות ימצאו הכנה בנפשותם לקיים מצות עשה ושמירת כל לאוין, מה שאינו כן אם יתעיב מעשיו בדרך ההוא תחל נפשו בתחלואי הטומאה ולא יקיים אחת מהנה, כי טומאת חטא זה משרה טומאה על כל אברי האדם וכחותיו... ואומרו ללכת בהם - יכוין לומר לדרכינו כמין חומר, כי כאשר יהיה האדם טהור וקדוש מהתיעוב יוליד בטבעו לקיים המצות תמיד, על דרך אומרו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך... שמעצמו ילך, שהם בטבעו... (שם שם ד)

תניא:

...מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן מג' קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים ביד החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח, כמו שכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", או עד שעשה תשובה גדולה כל כך, שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא... שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה, אלא בתשובה מאהבה כנ"ל. ובזה יובן מאמר רז"ל איזהו מעוות שלא יוכל לתקון, זה שבא על הערוה והוליד ממזר, שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם. (ליקוטי אמרים פרק ז)

הכתב והקבלה:

...והודיע הכתוב שהאנשים האלה הרשיעו מעשיהם הם החלו לפרוץ גדר העריות, כי עד הנה כל הנולדים היו תאומים זכר ונקבה, ותהי האחות אשה לאחיה הנולד עמה, לכן היו גדורים מעריות, ולא היה איש שם על לב לתת עיניו באשה אחרת כי הורגלו באחיותיהם שהיו עצמם ובשרם, כמו שבדורות אשר אתנו לא יעלה על לב איש לתת עיניו באחותו וליקח אותה לו לאשה אף שהיא יפת תאר, כי תועבה היא בעיניו ונגד טבעו, ככה היה אז להפך טבע בני אדם שלא היו נותנים עיניהם על יופי אשה שאינה אחותו. אמנם אלה הכומרים החלו לפרוץ גדר זה... (בראשית ו ב)

ערות הארץ - ...ולי נראה דיותר נכון לפרשו לשון חורבה ושממה, כמו "ערו ערו" (תהלים קל"ז), באתם לראות באיזה אופן יוכל האויב להחריב את הארץ... (שם מב ט)

ערוה - לרש"י לשון ערוה גלוי הוא... לראב"ע דבר המגונה, והוא שם דבר לאותו המקום, או לשון שפיכה מענין "ותער כדה"... ולדעתי שם ערוה פירוש אבר הזווג והדבוק, כי שרש ערה הוראתו גם כן ענין דבוק וחבור כמו "ערות על יאור (תהלים ל"ז), והוא רגיל מאד בדברי רז"ל (חולין מ"ז) נדלדלה הכבד ומעורה... ושפיר הונח על אותו מקום שהזווג בו שם ערוה... (ויקרא יח ו)

רש"ר הירש:

למינו - ...מצוות אלה מזהירות אותנו לשמור על חוק זה גם ביחס למיננו, להשליט את החוק שה' נתן לנו גם על כחותינו ויצרינו ולהגשים אותו בכל מעשינו... לא נוכל להשיג את ייעודנו המיוחד אלא בתוך הגבולות שה' קבע לנו, כדוגמת כל היצורים, נשיג חירות ועצמאות אינדיבידואלית רק בשמירת הסייגים של החוק האלקי. כל התורה כולה איננה אלא מצות למינו שניתנה לאדם מישראל... בראש החוקים האלה המסדירים את כחות האדם ויצריו עומדים איסורי עריות, בשמירתם תלויה טהרת האדם - במין האדם, וטהרת היהודי - במשפחת ישראל, וככל שהסוג עולה במעלתו, כן מתווספים סייגים על חיי האישות. גם בני נח נצטוו על עריות, אך שאר, אחוה ונידה הותרה להם. בקדושה יתרה נתקדשו ישראל על ידי איסורי כרת אלה. למעלה מהם עומדים הכהנים, והם נתקדשו על ידי איסורי לאו דכהונה, ובראש כולם הכהן הגדול... קיום המין תלוי בטהרת המינים, וכל זלזול בחוקי המין מביא חורבן על המין, פריצות מינים הורסת יחידים ואומות, ושמירת הסייגים על חיי המין היא יסוד למעלת המין האנושי. איסורי ביאה המגבילים את חיי המין קובעים את מעלתם הרוחנית והמוסרית של מין האדם ושל משפחת ישראל. חומרת האזהרה של חוקי המין מוכחת על ידי עקרות בהמות הכלאים, ולהיפך חיילי רומי שבזזו את יהודה סיפרו בהתפעלות על כליל יפי פירותיה, עדותם שנמסרה בידי טקיטוס ופליניוס מאשרת את המקובל בידינו לכל ספקן מתעקש... (בראשית א יא)

והיו לבשר אחד - ...פסוק זה רומז לדעת רבותינו להלכות עריות של בני נח (סנהדרין נ"ז ב'). הרי הוא אומר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". בעת בחירת אשתו אל יבקש לו אשה הקרובה לו קרבה יתרה... אולי יתבהר במקצת טעמם של חוקי עריות. תפקיד האשה להיות "עזר" לאיש, ומשום כך עליה להיות "כנגדו", שומה עליה להשלים אותו, ולשם כך היא זקוקה לסגולות אחרות. אם יש ביניהם קרבה יתרה אולי נחנו באותן מעלות, אך גם לקו באותם חסרונות. אם ינשאו, רק יחזקו את סגולות שניהם, בין לטוב ובין לרע. אך נישואיהם לא ישלימו את סגולותיהם המיוחדות. רק אם אין ביניהם קרבה יתרה, ימצאו ביניהם הבדלי תכונות, בזכות ההבדלים האלה הם יהיו יחדו לאדם שלם... טעם זה אולי יספיק לעריות בני נח, לא כן בישראל, שם לדוגמא, נוצרת קרבה על ידי קדושין, והטעם הוא אפוא נעלה יותר... (שם ב כד)

לא ידון רוחי - ...מכאן החשיבות היתרה, שהתורה מייחסת לחוקי האישות והצניעות, פרשה זו מלמדתנו, שבהם תלויה העירנות של רוח ה' באדם... (שם ו ג)

ותשחת הארץ - תחילה היתה זו השחתה מוסרית, פשעים שאין החברה האזרחית חוששת להם, אם הנוער פרוץ וחיי הנשואין רקובים, עדיין, כך סבורים הבריות, יכול המסחר לשגשג, ומשא ומתן יתנהל ביושר. אולם משנשחתה הארץ לפני האלקים, לא יועילו כל תקנות הציבור להציל את החברה מאבדון... אין הגנה מפני חמס אם אין מצפון האדם מייסרו לפני ה', ההשחתה המוסרית הורסת את המצפון, ועמו נהרס גם השלום האזרחי... (שם ו יא)

לגלות ערוה - כל מגע מיני שנאסר על פי הבורא כבר נשלל ממנו אופיו המוסרי וניטלה קדושתו כמעשה של עבודת ה', ושוב אין זה אלא עירום בהמי, מכאן הכינוי הכללי של כל מגע אסור "גילוי עריות". חיבור איש ואשה בחירות מוסרית הוא הניגוד לחיי היצר הגופניים העיורים של הבהמה, על חירות זו כונן ה' את עמודי כל התפחות האנושות - את הנשואין, המשפחה והחברה. ולפיכך ביום שניתנה האשה לאדם ייעוד האשה להיות "עזר כנגדו". כבר נאמר ביחס לנישואי האדם "על כן יעזב" וגו' (בראשית ב' כ"ד) בכך נצטוה האדם לבל יבקש את אשתו בחוג הצר של קרובי הדם, ורק אם יקיים גזירה זו תושג המטרה הנעלה של הנישואין...

טעמיהם של איסורי עריות נובעים בלא ספק מעומק הטבע האנושי, שהוא נעלה מבינת האדם, גלויים וידועים הם רק לזה, הרואה כל הווה מראשית הוויתה, והמפליא לארוג את קשר המיסתורין שבין הנשמה לבין הגוף. לא על טעמים אלה אלא על התוצאות הפיזיולוגיות האפשריות של עבירות אלה העזנו להביע השערות אחדות בפירוש בראשית. כאן באיסורי עריות שנאמרו לישראל, יש להוסיף על אותם הדברים, שהרי הקירבה האוסרת יחסי אישות נתפסת כן כאן במשמעות רחבה יותר, יש עריות שאין ביניהן קירבת דם, אלא קירבה מחמת קידושין, ומשנתקדשה אשה לאיש כבר נאסרו קרובי שניהם על שניהם. יש להתחשב כאן גם בשיקולים מוסריים חברתיים התלויים בנישואין ובמשפחה. יורשה לנו לרמוז על השערות אחדות בכיוון זה.

בין הדברים המוציאים את הזיווג מכלל ערוה של חיי בהמה, ומעלים אותו לכלל מצוה קדושה ומקדשת, יש להזכיר גם את זה כבעל חשיבות לא מועטת, כי החיבור הגופני יאחד אותם גם ברוח ובנשמה, ישכין ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות... ואמיתה של אותה אחדות היא היסוד לכל אושר משפחתי ומדיני. מן הראוי איפוא שאיש ואשה יהיו רחוקים זה מזו, בטרם ינשאו ויחיו חיי אישות. אל יהא ביניהם קשר של חיבה, הנובע מאהבת קרובים, כי העז שבקשרי האבה - קשר הנישואין - בדין שיצמח רק מתוך הנישואין עצמם... לא כן יהי אם כבר היו הלבבות קשורים זה לזה באהבת הורים אחים ובנים. וככל שחיי המשפחה יעצבו את דמותו של עם ה', כן יגדל כוחה של אהבת קרובים בישראל. מעתה נישואי קרובים יוסיפו רק אהבה מועטת על אהבתם... גם אין זה רצוי שגורמים אלה ידחו זה מפני זה, אין האם יכולה להיות רעיה, אלא אם כן תחדל להיות אם, אין האחות יכולה להיות רעיה, אלא אם כן תחדל להיות אחות... (ויקרא יח ו)

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב - ...זב וזבה קשורים לתחום הטהרה המינית, אולם טהרה מינית היא החובה הראשונה המוטלת על כל אלה המבקשים להתעלות ברוחם ולהתקרב אל ה'. בתפיסת היהדות מעלה רוחנית איננה מעניקה חנינה על השחתה מוסרית, אלא כל הגדול מחבירו בכשרון ובייעוד רוחני, גם הטהרה המוסרית הנדרשת ממנו היא חמורה יותר ומקיפה יותר. הפייטנים שלנו, המשוררים שלנו, אנשי החזון וכו' אל יקדישו את רוחם לא-ל ואת גופם לחושניות של תאות בשרים. לנו נאמר ששכינה מסתלקת מפני הערוה... (במדבר ה א)

העמק דבר:

עוד כל ימי הארץ - דזנות באה מבטלה הבאה משפע ברכה ורוב בריאות הגוף, אבל מעתה יהיו כל ימי הארץ זרע וקציר וכו', וכל זה מביא לידי עבודה ולידי חולאים על ידי שינוי אוירים... (בראשית ח כב)

וכפר את מקדש - ...שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות, ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. (ויקרא טז טז)

וחי בהם - ...נגד אופן הא' שכתבנו לעיל שעלולים להגיע לידי פרעות התאוה להפר חוק כמו מצרים וכנענים, על זה הזהירה תורה שיהיו עוסקים בחקות התלמוד, ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות. וכדאיתא במסכת ע"ז י"ז ב' על המקרא "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה", מדבר זמה תשמור עליך תורה. ובאבות דר"נ פרק כ"ה תניא כל הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי זנות, וכן כתב הרמב"ם שלהי הלכות אסורי ביאה, יתירה מכל זה אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וכו'... מכל מקום כך דרך התורה להזהיר במקום שצריך להזהר ביותר... והנה בא מקרא הקודם לזה נגד מכשול עריות מצד חקי המדינה, וזה המקרא נגד פרעות התאוה... (שם יח ה)

לבלתי עשות - כי כמו שתורה משמרת מן העריות, כך להיפך עריות מזיק לתלמוד תורה ומטמא את האדם שאינו זוכה לה... אם עריות באות על ידי חקי המדינה, אזי גולים לחוצה לארץ, וממילא כשל כח התורה.. ומכל מקום בזה האופן עדיין אפשר ללמוד בחוץ לארץ אלא שבא במחשכים... אבל אם איזה יחיד נכשל בעריות על פי תאוה אזי היא מחלישה כח התורה שבו והשכל מתגשם, ועל זה כתוב לבלתי עשות וגו'... (שם יח ל)

שפת אמת:

משכו ידיכם מע"ז וכו', כי פסח ומילה הם מצות עשה שיש בהם כרת, ומילה הוא תיקון ליצרא דע"ז, שאי אפשר להתקדש בזה בלי סייעתא דשמיא בכח בריתו שחתם בבשרנו, ופסח תיקון ליצרא דע"ז... (שבת הגדול תרמ"ח)

בפסוק כמעשה ארץ מצרים... ויתכן לומר כי עיקר טומאת מצרים היה בע"ז וטומאת ארץ כנען היתה בעריות, כמו שכתוב כל התועבות האל עשו וגו', לכן הקדים לפרשה זו "כמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו". וכשבני ישראל עוברין אלה המקומות זוכין אחר כך למדריגות בקדושה המכוונים מול אלה ההסתרות... אבל במלכי כנען חטאנו ולא החרימו כולם, לכן חרב בית המקדש ולא נתבטל כל יצרא דעריות כנ"ל... (אחרי תרמ"א)

כתב ב' פעמים אני ה' אלקיכם, שממשיכין כח אלקות על ידי שמירת לא תעשה ועל ידי מצות עשה... והקדימו הפסוק קודם עריות שעל ידי העריות דכתיב ונכרתה שמפסיק הקשר ודבקות הנפש באלקות, והנשמר מעריות זוכה לדבקות הקדושה... (שם תרס"א)

במדרש קדושים ואתה מרום לעולם... וברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה וכו' קדושה. כי עריות הוא לשמור חק השי"ת להיות דבוק כל דבר במקומו הראוי לו. וזה מביא קדושה, כמו כמ"ש הרי את מקודשת שמתיחדת אליו, כן יש לכל דבר בן זוג, ובני ישראל בפרט מקודשין ומיוחדין להשי"ת... (קדושים תרל"ד)

בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... ומסתמא הג' עבירות שצריכין למסר נפש עליהם הם מכוונים מול אלה הג' קדושות, ע"ז היא מבטלת קדושה הנמשכת בעזר השי"ת, וגילוי עריות מבטל כח התורה, כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה, וניתנה ראשונה, לומר שעל ידי מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה.... ולכן גילוי עריות מבטל כח התורה... (אמור תרנ"א)

שם משמואל:

במד"ר וכן הוא ברמב"ן... וכן נראה לדורות לזרעו אחריו, תחילה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלמים, גן נעול אלו הנקבות, גל נעול אלו הזכרים, ובכח זה היה כח בידם לסבול כל הגלויות של יטמעו בהן חס ושלום. וממוצא הדברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו היא שעומדת להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד המלחמה האחרונה, שאין בני עשו נופלים אלא ביד משוח מלחמה שהוא בן יוסף שומר הברית צדיק יסוד עולם, וכל כמה שהאיש נקי בענינים אלו ועושה תשובה על העבר בגלגול זה, לעומת זה אין כח המלכיות מושל ושולט עליו... שאין דבר תיקון לחטא זה כמו שעבוד המוח בלמוד הגמרא, כי באשר הפגם במוח מוכרח התיקון נמי להיות במוח, וזוהי יגיעה בעיון ההלכה והדבר כמבואר. (לך לך תער"ב)

ומעתה יש לפרש הא דהקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן אמר ישנו עם אחד, ואמרו ז"ל (מגילה י"ג) ישנו מן המצוות... וכבר אמרנו שכן היה ונמשך מפאת פגם ברית בבבל שנשאו נשים נכריות, ואין לך דבר שכופף את הקומה ומקרר את הנפש מעבודת ה' כמו פגם ברית, ששמירת הברית נקראת חי, ומובן שלהיפוך פגם ברית הוא סילוק החיות... (ויקהל תרע"ו)

ויש לומר עוד דהנה ידוע דצלם האלקים שבאדם הוא לעומת שמירת הברית, ויוסף באשר היה שומר הברית היה לו צלם האלקים בשלמות... לא היתה בו מדת השכחה, על כן היתה לו מדת הקיום יותר מכל השבטים היפוך מדת השכחה. (פסח תרע"ד)

ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. המפרשים דקדקו הארץ מה נטמאה. ונראה לפרש, דהנה ידוע דכל סדר העולמות הוא בדרך משפיע ומקבל... ואם האדם מתנהג בענין הזיווג בסדר הנכון, מתנהג לעומתו כן כל סדר העולמות. אך בחטא עריות שבני אדם מעוותים נתיב היושר גורם לעומתו שהמשפיע איננו משפיע במקום שצריך להשפיע, והמקבל איננו מקבל ממי שצריך לקבל. וכן הוא גם בעולם הגשם, השמים לא יענו את הארץ, כאמרם ז"ל (ר"ה י"ז) הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן... והנה ידוע שארבעה גוליירין בישין הם, עון משחית אף וחימה, ובחטא עריות שכתיב ביה לשון עון, כמ"ש (תהלים נ"א) הן בעוון חוללתי, נפקדת הארץ מגולייר הנקרא עון, וזהו פירוש הכתוב "ותטמא הארץ", היינו שמקבלת מכחות החיצונים כחות הטומאה... (אחרי תרע"ז)

במד"ר (כ"ד) כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. להבין היאך אפשר על ידי זה שאין עושין עבירות להקרא תיכף קדוש. אך הענין דכשאדם עושה גדר לערוה על ידי זה באין לקדושה, וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ו) לאמר זו גילוי עריות, דלאמר הוא חיבור, כי ערוה היא חיבור לרע, וכשאדם סר מזה ועושה עוד הרחקה על ידי כן זוכה להיפוך ובא אל הקדושה, וכל כמה שאדם מרחיק את עצמו מהערוה כמו כן מגיע אל הקדושה... ולזה ניתנו להם מצוות פרישה והגבלה שיזכו לעשרת הדברים, וכמו כן הוא תמיד דכל כמה שאדם פורש את עצמו מהפחיתות כמו כן מגיע לעומתו בקדושה. (קדושים תע"ר)

חכמה ומוסר:

דברנו בשבת קדש פרשת צו "אמר ר' שמעון בר יוחאי ביותר צריך זריזות במקום שיש חסרון כיס"... וזה באהרן ובניו קדושי עליון, והחסרון כיס הוא עשירית האיפה סולת בכל יום, ובניו רק ביום חינוכם לעבודה... למדנו שהיותר גדול בעם, בטבעו גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה אליהן. וכמו בעריות אם לא יהיה זהיר ברפואתו, שכתב הרמב"ם שיסיח דעתו מהם שלא יכשל, ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר, כן בחמדת הממון... לכן צריך האדם להזהר הרבה שלא יכשל בחמדת ממון, יותר מעריות, כי עריות הלא יכול להסיח דעתו, מה שאינו כן בעסק הממון, הלא עוסק בזה בעל כרחו, אם כן הרי העבודה קשה מאד, ולכן אמרו רז"ל רובן בגזל ומיעוטן בעריות, כי בעריות קלה הרפואה יותר.

וכבר ידעת בלוט מה שדיברנו עליו, שכל חטאו היה כי נכנס בו מעט, לפי ערכו הרם, חמדת הממון... ואז נכנסה בו לפי ערכו הרם, חמדת עריות, כי לא לחנם יחברו רז"ל גזל ועריות... (חלק א עו)

מכתב מאליהו:

...אבל במקום שההנהגה היא בחסד, הכל ברחבה ואין דוחק, דרך ארץ והעדינות מתרבים, עוסקים באמונה... נראה שגם בזה בחינה של "בצלם אלקים עשה את האדם", שבמדות האדם משתקפת ומצטלמת הנהגתו יתברך.

אמנם כשההנהגה בחסד גם התאוות מתרבות, כי כשהעולם בריוח הם נוחים למלא את תאוותיהם, וכמו שכתב בעריות (ויקרא כ' י"ז) "חסד הוא", כי עריות תולדות מדת חסד בסילוף מצד הטומאה. (חלק א עמוד רלו)