(ראה גם: גלות מצרים-כללי-הבנים)
ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. (שמות א ח והלאה)
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. (שם ב כג)
ויצו פרעה ביום ההוא, את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר. לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו, כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר. (שם ה ו)
והנוגשים אצים לאמר, כלו מעשיכם דבר יום ביומו, כאשר בהיות התבן. ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר, מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום... (שם שם יג)
וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו... (דברים כו ו)
אמר רבי יודאי אמר רבי יצחק מה היתה מחשבתם של המצרים למנע מישראל פריה ורביה, הממונה עליהם שהביא זאת בלבם, אמר להם היו יודעים שבן אחד עתיד לצאת מישראל שיעשה דין על ידו באלהיכם. (שמות שיז)
כמעשה לבנת הספיר וגו', כי ירשם תחת מקומו לבנה אחת מאלו הלבנים שהיו בונים במצרים. שלמדנו אשה אחת הולידה במצרים, והיו באים שרי פרעה (להשליכו בנהר) והכניסה אותו (במקום לבנה אחת), ובאה פיסת יד ואחזה בו, ונרשם תחת רגליו של השכינה... (בשלח תפא)
ראה עוד גלות מצרים-כללי, וגלות מצרים-ישראל במצרים בלק תצג.
ולמה הראה הקב"ה למשה כנחש שרף במטה? אלא מפני שהנחש נושך וממית לבני אדם, כך היו המצרים נושכים וממיתים את ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש... והביא ידו בחיקו והוציאה מצורעת, ולמה הראה הקב"ה למשה בדבר טמא? אלא מה המצורע הוא טמא ומטמא, כך היו המצרים טמאים ומטמאין את ישראל, וחזר ונטהר, אמר לו כך יטהרו ישראל מטומאת מצרים... (פרק מ)
...אמר להם הואיל ונולד, מכאן ואילך אל תשליכו הילדים היאורה, אלא תנו עליהם עול קשה למרר את חיי אבותיהם... (פרק מח)
הבאים מצרימה - וכי היום הם באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים. (שמות פרשה א ד)
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצריים בישראל. (שם א ז)
ויאמר אל עמו, הוא התחיל בעצה תחלה, לכך לקה תחלה, הוא התחיל בעצה תחלה כדכתיב ויאמר אל עמו וגו' והוא לקה תחלה, דכתיב (שמות ז') ובכה ובעמך ובכל עבדיך. הבה נתחכמה לו, להם לא נאמר אלא לו, א"ר חמא ב"ר חנינא אמר בואו ונתחכמה לאלקיהם של אלו, נדונם בחרב כבר כתיב (ישעיה ס"ו) ובחרבו את כל בשר, לא נדון אותם אלא במים שכך נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם... והם אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא... (שם א יב)
וישימו עליו, עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי ר"א ב"ר שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה, שאם היה אחד מישראל שאומר להם אסטניס אני, אמרו לו כלום איסטניס את מפרעה. שרי מסים, דבר שמשים עליו לבנים, למען ענותו בסבלותם, למען ענות פרעה בסבלותם של ישראל. ויבן ערי מסכנות לפרעה, רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שמסכנות את בוניהם שכל העוסק בבנין מתמסכן, ורבנן אמרי בתי אוצרות... את פיתום ואת רעמסס, רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס, וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון פי תהום בולעו... (שם א יד)
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ר' אלעזר אמר בפה רך, ר' שמואל בר נחמן אומר בפריכה, וכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשו הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כנגדן בכל יום ויום. וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו', בתחלה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה, ולבסוף את כל עבודתם, מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, ר' שמואל בר נחמן א"ר יונתן, מלמד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. א"ר אויא מודה ר' אלעזר שהוא בפריכה. ד' גזירות גזר פרעה עליהם, בתחלה גזר וצוה לנוגשים שיהיו דוחקים בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ולא יהיו ישנין בבתיהם, והוא חשב למעטן מפריה ורביה, אמר מתוך שאינן ישינין בבתיהן אינן מולידין. אמרו להן הנוגשים, אם אתם הולכים לישן בביתכם עד שאנו משלחין אחריכם בבקר היום עולה לשעה ולשתים ואין אתם משלימין את הסכום שלכם, שנאמר והנוגשים אצים לאמר וגו', והיו ישנין על הארץ, א"ל האלקים אני אמרתי לאברהם אביהם שאני מרבה בניו ככוכבים, דכתיב (בראשית כ"ב) כי ברך אברכך והרבה ארבה וגו', ואתם מתחכמים להן שלא ירבו, נראה איזה דבר עומד, או שלי או שלכם, מיד וכאשר יענו אותו וגו'. (שם א טו)
ויאנחו בני ישראל, למה נתאנחו, לפי שאמרו חרטומי פרעה אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבקר ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזרה קשה התחילו מתאנחים וקוננים... (שם א מא)
והנוגשים אצים לאמר, אלו המצריים, השוטרים אלו זקני ישראל, לא תוסיפון וגו' ואת מתכונת הלבנים וגו', מכאן אתה למד שחשבון היה על כל אחד ואחד כמה לבנים יעשו ביום ולכך העביד בהן בתחלה בפה רך כדי שיעשו הלבנים בכל כחם ולראות כל יכולת שלהם, ולפי מספר שעשו ביום הראשון גזרו עליהם לעשות כל הימים... תכבד העבודה על האנשים מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת, לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, א"ל פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ולא יהו נפשין ביום השבת. (שם ה כב)
אלא מפני מה א"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, ללמדך שבשעה שאמר פרעה (שמות א') הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים, קיבץ את כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, בפה רך, נטל סל ומגריפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שחשכה העמיד עליהן נוגשים, וא"ל חשבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותם, וא"ל כזה אתם מעמידים בכל יום ויום. מינה את הנוגשים של מצריים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם (שם ה') לא תוסיפון לתת תבן לעם, היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר ויוכו שוטרי בני ישראל, והיו השוטרים מוכין על יתר העם ולא היו מוסרים אותן בידי הנוגשים, ואומרים מוטב אנו ללקות ואל יכשלו יתר העם... (במדבר טו טז)
...א"ר פנחס בר חמא מלמד שהיו במצרים יותר מע' אומות, ומכולן לא היו משעבדין אלא בישראל, ומי עשה להם דין, עושה משפט לעשוקים... (דברים ד ט)
ובא אליה מלך גדול זה פרעה, וסבב אותה וגו', שגזר גזירות קשות זו מזו, שמנען מתשמיש המטה, משך להם בערלה וגדל להם בלורית... (קהלת ט יח)
הבאים מצרימה, וכי היום באים, אלא כל זמן שיוסף קיים לא היה עליהם משאוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משאוי... (שמות ג)
ורבי יונתן אמר ותמלא הארץ אותם, מלאו את הארץ כחרשים של קנים, כיון שראו המצרים כך, חדשו עליהם גזירות, שנאמר ויקם מלך חדש וגו', שחידש גזירות פורעניות עליהם. דבר אחר ויקם מלך חדש, והלא פרעה הוא, אלא שאמרו לו המצרים בא ונזדווג לאומה זו, אמר להם שוטים, עד עכשיו אנו חיים משלהם, אלולי יוסף לא היה לנו חיים, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם עושין הריני עמכם והעמידוהו... (שם ה, וראה עוד ישראל במצרים)
עיקר שעבודן של ישראל לא היה אלא שמונים ושש שנים משעה שנולדה מרים, ולמה קורא אותה מרים, אמר רבי יצחק לשון מירור... (פרשה טו החודש)
רבי ינאי אומר לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה, פ"ו שנה, שאמרו החרטומים אל פרעה עתיד נער להוולד והוא יוציא את ישראל ממצרים, והשיב פרעה השליכום ליאור, ג' שנים ושליש שנה השליכום... (שמות פרק ב, קסה)
רבי עקיבא אומר ספקלטורין של פרעה מחנקין את ישראל בקירות בתים לבנין, והיו צועקין מתוך הבנין, צועקים מתוך הקירות, והקב"ה שומע נאקתם. ועוד שהיו שורפין את בניהן בכור אש זבח לאלהיהם, שנאמר (דברים ד') ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים... (שם קסט)
כיון שישראל יוצאין להביא קש לעשותו תבן היה המצרי מכה אותו בזמן שרואהו בתוך שדהו, לפיכך ויפץ העם בכל ארץ מצרים, ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם, היו ישראל מקוששין את הקש במדבר ורומסין בחומר ובקש היה נוקב את עקביהן והדם מתבוסס בחומר. רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת, ורמסה בחומר עם בעלה, ויצא הוולד ממעיה ונתערב בתוך המלבן, וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד, ובאותו הלילה הכה כל בכורי מצרים... (שם פרק ד קעו)
דבר אחר כי כל ימיו מכאובים אלו מצריים וכו', גם בלילה לא שכב לבו, מאחר שבן ישראל גמר מלאכתו היה אומר עדור לי שתי עדירות, בקע לי שתי בקעיות. (קהלת פרק ב, תתקסח)
ומנין שהיה שיעבודן של ישראל קשה מכל שיעבוד שבעולם, שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ומה תלמוד לומר ראה ראיתי שני פעמים מאחר שהיו משקיעין את בניהן במים היו חוזרים וכובשים אותם בבנין. (שמות ג ב)
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ר' אלעזר אומר בפה רך, אמרו כל מי שהוא עושה לבינה נוטל שקל, כדי לפתות את ישראל, והיו מיגעין עצמן יותר מדאי כדי ליטול שכר הרבה, חוץ מעמרם שלא נתפתה לבו אלא היה עושה לבינה בכל יום, ולבסוף מהוא אומר, ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו, ואפילו תבן לא נתנו להם כל שכן שכר.
דבר אחר בפרך, ר' שמואל בר נחמני אמר בפריכה, דבר אחר בפרך, אמר ר' טוחנן שנתנו מלאכת האיש על האשה ומלאכת האשה על האיש. דבר אחר בפרך, איזו היא עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה.
בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, רב ושמואל דאמרי נאמר כאן עבודה בפסוק זה ארבעה פעמים מלמד שהיה שעבוד מצרים קשה מארבע מלכיות. ובכל עבודה בשדה, מה תלמוד לומר בשדה, וכי בעיר לא היו עובדין, אלא אמרו להן האנשים ילינו בשדה והנשים ילינו בעיר, כדי למעטן מפריה ורביה. והיו הנשים מחמות חמין ומוציאות לבעליהן ומנחמות אותן ואומרות להן לא לעולם מצרים משעבדין אתכם, סוף שהקב"ה גואלכם מידם, ומתוך שמתנחמין אוכלין ושותין ונזקקין להן ופרין ורבין... ומה היה שכרן, אמר ריש לקיש זכו לשתי בזות, בזת מצרים ובזת הים... (שמות א יג ויד)
כאיזה צד היה אותו נוגש עשוי על מאה ועשרים אנשים והיה מוציא אותן למלאכתן מקריאת הגבר, ומתוך שהוא רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן, ראה לשלומית שהיא יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה... כיון שידע הנוגש שהרגיש בו חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו, ראה משה ברוח הקדש מה עשה באשתו והיאך הוא מכהו, אמר לו לא דיך שאת מענה את אשתו אלא שאת מכהו. (שם ב יא)
בלבת אש מתוך הסנה, ר' שמעון בן יוחאי אומר מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, מה הסנה הזה קשה מכל אילנות שבעולם וכל צפור שנכנסת לתוכו אין יוצאת הימנו בשלום, אלא נחתכת איברים איברים, כך שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל שעבודין שבעולם, מעולם לא יצא עבד או שפחה בן חורין ממצרים אלא הגר בלבד... (שם ג ב)
...אף כל עפר שהיה טוח בבתיהם נעשה כנים, שנאמר בכל גבולם, והיו נעשין בבשרם כמחטין שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה, באותה שעה בטלה עבודה מאבותינו ואבדו הלבנים. (שם ח יב)
בפרך, ר' אלעזר אומר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים, בתחילה אמר בניי עשו מלאכתי ובנו לי בנין קטן, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שנשתעבדו לו ולבסוף בפרך, כמו לא תרדה בו בפרך.
וימררו את חייהם בעבודה קשה, אמר רבא שלשה גזירות גזרו עליהם, בתחלה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כגון חרישה וקצירה ודישה וזירה ובצירה וגדירה ומסיקה, ולבסוף כל הבן הילוד... (שמות א יג ויד)
למה משה ואהרן, אמר להם למה תבטלון ממלאכתם, לכו לסבלותיכם, לפי ששבטו של לוי לא היו משועבדים במצרים אלא פנוי היה... ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם, כל נוגש על עשרה שוטרים, וכל שוטר על עשרה ישראלים. (שמות ה ד וז)
וישימו עליו שרי מסים, לאכפאה כנסת ישראל תחות ההוא סטרא היינו ויבן ערי מסכנות לפרעה, דההוא סטרא אחרא דמסכנתא היא וימררו חייהם דההוא סטרא אחרא דמירוריתא הוא והא הכא שיתא וימררו חד בעבודה תרי בחומר תלת ובלבנים ארבע ובכל עבודה ה' בשדה רמז לשדה תפוחים את כל עבודתם הא שית רמז לשית ספירין וכו'. (שמות)
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וגו', שמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שהיו במצרים ועבדו בפרך, ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם ל"ט מלאכות ארבעים חסר א', וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ל"ט מלאכות...
לא שלותי מגזירה ראשונה שגזר פרעה עלי, שנאמר וימררו את חייהם, והעמיד לי גואל זו מרים, על שם המירור, ולא שקטתי מגזירה שניה, אם בן הוא והמיתן אותו, והעמיד הקב"ה גואל אהרון על שם הריון, ולא נחתי מגזירה השלישית שגזר ואמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והעמיד הקב"ה גואל זה משה, שנאמר כי מן המים משיתיהו... (שם)
ושוון עליהון רברבנין מפלחנין מן גלל למצערא יתהון בשעבודהון, ובניין קירין תלילין לשום בית אוצרוי דפרעה ית טאניס וית פילוסין. (שמות א יא)
...ותחות אפיפורין דריגלוי דמייצע תחות כורסיה הי כעובד אבן ספירינון מידכר שיעבודה דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין, והוון נשייא בטשן ית טינא עם גובריהון, הוה תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא ואתבטש עם טינא, נחת גבריאל ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גילונדק תחות אפיפורין דמרי עלמא... (שם כד י)
בפרך - בעבודה המפרכת הגוף ומשברתו. (שמות א יג)
ושני חיי לוי - למה נמנו שנותיו, להודיע כמה ימי השיעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, ולוי האריך ימים על כולם... (שם ו טז)
הבה נתחכמה - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון, וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתיעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה, אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשהו בהם ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה, ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים... (שמות א י)
שרי מסים למען ענותו - שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה חליפות חדש או יתר יהיו בבנין המלך ושאר הימים בביתו, והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה במס... וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם. וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נתנו העם בעבודה וצוו שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יתנו להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כן עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם, וזה טעם "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך... ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים, אם כן ויעבידו מצרים כמו לשרי המסים אשר לפרעה. (שם א יא)
ערי מסכנות - שהעוסק בבנין מתמסכן, שאומנים בסכנה על הבנין, רעמסס - שתהום בולעם ומתרוסס... (שם א יא)
בחמר - חסר, והוא אותיות ברמ"ח, ברמ"ח אברים, וארבעה מיני עינויים בפסוק, וימררו בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה, את כל עבודתם, לכן היתה כל מכה של ד' מכות. ולמאן דאמר של ה' חושב גם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. (שם א יד)
אתם צועקים - ואידך דמי אחיך צועקים, שאמר להם פרעה מה שחסר מסכום הלבנים תקבעו עצמכם בבנין. (שם ה ח)
הבה נתחכמה לו - נראה שהיתה כוונתו לכבשם לעבדים ולמכרם לכל הארצות, כפי שהיתה מצרים מקור הסוסים. וכאשר יענו - לא נכנעו על ידי העבודה, כי אמרו לנו עשר ידות במלכות שאנו מחזקים בדקיה. (שם א י ויא)
בילדכן - רצה שיהיו רק נקבות שיתנם לעבדיו ויולידו מהם עבדים. ולא רצה לצוות בפרהסיא, כדי שלא ימנעו מלהוליד לגמרי. (שם א טז)
לא תוסיפון - לא הוסיף בפירוש על מתכונת הלבנים, כי לא יקבלו עליהם ויכרעו תחת משאם, אלא בא בדברי אונאה שיקבלו עליהם באין מבין, ואחר כך יבקשו מהם ברצועה מה שקבלו על עצמם, וכאילו כל כוונתו לתת להם קצת מרגוע שיוכלו לשוטט ויהיה להם לטיול. (שם ה ז)
והוצאתי - שבמצרים היו להם ג' עינויים, נגד המסים והוצאתי אתכם מסבלות, מעבודת פרך בלבנים, ולכל מצרים והצלתי אתכם מעבודתם, ומגזירת הבנים הקשה מכולם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. (שם ו ו)
ונוסף גם הוא - בהיותם נבדלים מאתנו במילה, בלשון ובדעות, עד שלא יוכלו לאכל אתנו לחם ותגלה שנאתם במלחמה. ועלה מן הארץ - מבלי שנגרשם, ונהיה לשמצה. (שם א י)
למען ענותו - שיסכימו לצאת לארץ אחרת, והמס היה לבנות הערים. (שם א יא)
וימררו - כאשר הוסיפו לחטא בדעות ובמעשים, כן היתה יד מצרים עליהם הלוך וקשה. (שם א יד)
את הנוגשים - לא רצה לומר הדבר בעצמו, כי גם עליו רע המעשה, ולכן יעשו הנוגשים כאילו מצרים מונעים מהם התבן, והשוטרים יאמרו הדבר לעם... (שם ה ו)
ראה גלות מצרים-ישראל במצרים גבורות ה' פרק ג.
...וכאשר תדקדק להבין עוד תדע, כי היו מצרים גוברים על ישראל מצד עיקר צורתם שעליה נקראו ישראל, וגם בצד אשר הם עם במדרגת החומר, כי לכל אומה ב' בחינות, מצד שהם עם בלבד במדריגת החומר, ומצד שהם עם מיוחד מדריגת הצורה... ויגיע לחומר דבר מצד שפלותו והיינו שהיו תחת ידם משועבדים לעבודתם, ויגיע לצורה דבר מפני חשיבותה, כי מצדה יגיע להם קנאה והתנגדות והתגברות. וכאשר היו ישראל במצרים תחת רשותם ועבדים להם הוא דבר אחד, ומה שמוסיפים עליהם עינוי ענין שני. העבדות באה להם מצד החמרי, שהחומר עבד תמיד והוא תחת רשות אחר. ומצד הצורה שהם עם מיוחד, עם ישראל, יבא להם העינוי שגוברים עליהם המצרים, כי הצורות הגוברות זו על זו מתנגדות זו לזו. ולכך נאמר בברית בין הבתרים ועבדום ועינו אותם... כלל הדבר, כי מצד הפחות שבישראל שהוא ענין חמרי היו עבדים לפרעה מצד עצמם, ומצד החשוב שבהם שהוא ענין הצורה היו מצרים שולטים עליהם בכח ופועלים בהם. וכנגד שני אלו אמר "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז". (גבורות ה' פרק ד)
וישימו עליו - ...ורמז לך הכתוב ענין נפלא, כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחת, וזה אין ספק שהיה יותר ממה שהיו משעבדים כל אחד בפני עצמו, מפני שהיה השיעבוד כלל, וזה מורה על שהיה נגזר על כללותם בגזירה אלוקית, שהדברים המקריים הם פרטיים ולא כלליים. (שם פרק יד)
ויבן ערי מסכנות - רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר בעליהן מתמסכנים. בארו חכמים בזה הסבה שגזר עליהם להיות בונים, שהוא שיעבוד שהוא סכנה לאדם. וכן למאן דאמר שאדם מתמסכן וכו', כי הדבר הזה יש בו טורח גדול ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות כמה שירצה... ועוד יש בזה דבר עמוק, שהבנין היפך הברכה, כי בברכה אין גדר וגבול, לכך נאמר בה ופרצת וכו', והבנין הוא ההיפך שבונה גבולים וגדרים.
את פיתום ואת רעמסס - רב ושמואל, חד אמר רעמסס שמו ופי תהום בולעו, וחד אמר פיתום שמו וראשון ראשון מתרוסס. נרמז בזה, כי הבנין שבנו ישראל לא היה ראוי, ודברים שאינם ראויים להיות נמצאים אין להם קיום, והיו רק מפני שנגזר שעבוד על ישראל. ואם נאמר פי תהום בולעו רוצה לומר שבא לו ההפסד מבחוץ, ואם ראשון ראשון מתרוסס פירושו שהיה האבן בעצמו מתרוסס נמוח ונשבר.
ותדע עוד שכל מלך משעבד בעמו, ואם היה השעבוד כמו שראוי אין כאן דבר, אבל מפני שהיה מוסיף עליהם נחלק הבנין לשני חלקים, האחד אין לו יציאה מהראוי, והשני מה שהוא תוספת ויוצא מהראוי, ולפיכך מחלוקת באיזה שם נקרא הבנין עצמו...
וכאשר יענו כן ירבה - כי השיעבוד היה למעטם, ועל ידי זה החומר שלהם נחלש, ואז מתדבקת הנפש והרוח בכח קדוש. וזהו דוקא בישראל שהיו דביקים בכח קדוש, ואז באה להם הברכה בודאי.
בפרך - ר' אליעזר אומר בפה רך... שני עניני בפרך הם, כאשר המעביד מדבר דברים רכים ומתוך כך מכריעו לשיעבוד של פרכא, זה גם נקרא בפרך, ואחר כך בפסוק השני הוסיף וימררו את חייהם וגו', שהיו משעבדים אותם בקושי בלא דברים רכים. ולר' שמואל בר נחמני בפרך - בפרכא, שניהם בקושי, אלא שבפסוק השני אומר שגם עבודת חומר ולבנים וגם עבודה בשדה היו בפרכא.
וימררו את חייהם - בפסוק הראשון אמר למען ענותו מצד העבודה בעצמה שהיא קשה, אחר כך אמר בפרך מצד המעביד שמעבידו בחזקה גם אם אין העבודה עצמה קשה, ובפסוק השלישי אמר וימררו וגו', שהמלאכה היתה כנגד חיי האדם, שהיא שפלה ופחותה עד שקצו בחייהם.
כל עבודתם בשדה - הוסיפו שעבוד, כי מי שהוא בביתו אף על גב שעושה עבודה קשה במה שהוא בביתו נוח לו. ועוד הוסיפו לשעבדם בפרך, שהחליפו מלאכת אנשים לנשים, שכל הנזכרים בפסוק הם נגד טבעו של אדם. וכאשר תשכיל מאד תמצא בכל דבר מאלו דברים גדולים מאד, רק שאי אפשר לפרש יותר.
אחר כך הוסיפו לשעבדם בבניהם, שהוא גדול מכל, כי בניהם נקראים כחם ואונם, ויותר פנימי ממה ששלטו בעצמם, כי זרע הפרי יותר פנימי מהפרי. והיו גם כן ג' גזירות בבנים, תחלה ציוה למילדות, ואחר כך ציוה כל הבן הילוד, ואחר כך גזר אף על עמו כל הבן הילוד וגו', וכל גזירות גדולות היו משולשות כדי לחזקם, כלל הדבר, שהיו שולטים בישראל עד מקום שאפשר להגיע. (שם פרק טו, וראה עוד גלות מצרים-המילדות)
וירא ישראל את היד הגדולה - במדרש: באותה שעה עמד עוזא לפני הקב"ה ואמר לו רבונו של עולם שב במדת רחמים עליהם, עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט וכו'. ביארו בזה כי לכך כתיב היד הגדולה, כי לא היו ראויים לרחמים, כי שיעבדו את ישראל בדבר קשה בלא רחמים, כי אין לך דבר קשה ממלאכת הטיט, ולכך לא היו גם כן ראויים לרחמים. (שם פרק מז)
וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ וכו', לפי פשוטו נראה עמלנו העמל שהיה להם במלאכה, ולמה פירשו על פרישות דרך ארץ ועמלנו על הבנים, דע כי הפסוק ג' דברים, העינוי הוא העדר הטוב, ואילו אמר ענותנו היה פירושו כמו למען ענותו בסבלותם, אבל ענינו פירושו עוני שהוא חסרון הטוב. ועמלנו הוא דבר שהוא עמל ואין נפשו נחה בו, והוא טורח ומשא עליו, ולחצנו כמשמעו, לכן פירשו ענינו על חסרון הטוב שהיו פורשים מנשותיהם, כי גזרו עליהם לעבוד בשדה ולא היו לנים בבתיהם. ואת עמלינו אי אפשר לפרש על המלאכה, שהיא ודאי שעבדו יותר מעמל, לכן דרשוהו על הבנים כשזרקום ליאור, שהוא דבר קשה על האדם ואינו נח בו. והשלישי הוא לחץ ודוחק גדול, עד שהוא רוצה לדחות את מציאותו ולאבדו, וזה בודאי יותר, והוא לחיצת נפש לעקור נפשם ממקום מדרגת הנפש... (שם פרק נד)
וישימו עליו שרי מסים וכו', גם כן כאן דקדקו במלת עליו שאין לפרש אותו על העם, מפני כי בכל מקום שכתב מלת עליו הוא בא למעט, ואינו כמו שאר לשון יחיד... ולכך דרשו על פרעה שתלו מלבן על צוארו של פרעה... וגם זה נראה שאינו רוצה לומר כי וישימו עליו פירושו על פרעה, דלא נזכר בכתוב, וכבר אמרנו למעלה כי המלך המולך עושה העם כאיש אחד כי כולם תלוים במלך, ופירוש וישימו עליו, שעל כל העם כאחד שמו עליהם שרי מסים, כי גם המלך המאחד העם היה מסייע בבנין, ומפני זה היו כולם משועבדים כאחד. ורמז לך הכתוב בענין זה דבר נפלא מאד, כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחת, וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו, כי מפני שהיה השעבוד כללי מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית, לכך באה הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין מצרים לא היה פרטי רק גזירה אלקית, ולכך היה על הכלל לא על הפרט. (שם חד"א סוטה יא א)
אמר רבא בתחלה בחומר ובלבנים וכו', פירוש כי שלשה מרירות חיים היה להם, האחד העבודה הקשה בחומר ובלבנים, והוא נגד חיי האדם כמו שהתבאר, ואחר כך לשעבד אותם בשדה, וזה ענין בפני עצמו, כי מה שהוא בביתו אף על גב שהוא עושה עבודה קשה במה שהוא בביתו הוא נוח לו, ואלו מה ששעבדו בהם שלא במקום שלהם הוא דבר שאינו מורגל, וזהו מרירות חיים יותר, ואחר כך הוסיפו עוד יותר לשעבד בהם בפרך, דבר קשה שלישי להחליף מלאכת אנשים לנשים. כל הנזכרים בכתוב כולם הם דברים שאינם ראוים לאדם והם נגד טבעו, ולפיכך נקרא מרירות, ומפני זה הוצרך לרבי יונתן לפרש פרכא דהכא שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים, שיהיו כל השלשה מרירות חיים. וכאשר תשכיל מאד בחכמה תמצא כל דבר מאלו דברים הם נתלים בדברים גדולים ועמוקים, האחד הוא השיעבוד מצד אחד ששם השעבוד בחומר ובלבנים וכנגד זה היו משעבדים בהם כל עבודה בשדה, וכנגד האמצעי היו מחליפים מלאכת נשים לאנשים ואנשים לנשים והבן זה. (שם שם ב)
שנתמכמך בבנין, פירש"י ז"ל כמו שהביא רש"י האגדה לפרש דבר זה. ונראה כי פירוש האגדה הזאת, שרוצה לומר כי אף שמצרים היו כונתם לשעבד בישראל ולמעט אותם, היה הדבר הזה לטוב לישראל, כי אותם שנתמעטו במצרים אם היו באים לעולם רשעים היו אם נולדו. וזה שאמר שנשתקעו הבנים בבנין, כי מכח טורח ומשא הבנין נשקעו ולא היו יוצאים לעולם. וזהו פירוש שנתמכמך בבנין, שלא יצאו לעולם. ומיכה זה היה מאותן שהיו ראוים לבא אל העולם אם לא נתמכמך. ומיכה זה יצא לעולם להודיע ישראל כי שעבוד ישראל במצרים שהיה למעטם הוא טוב להם, שלא יהיו קוצים ביניהם, ומקובל היה להם ממשה דבר זה... (שם סנהדרין קא ב)
מצאתי בקונטריס הנ"ל ענין פסח ויציאת מצרים... ישראל שבאותו דור שהיו בגלות מצרים הוא סוד אותן ניצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותן ק"ל שנה, והם סוד דור המבול שהיו גם הם משחיתים את זרעם על הארץ להיותם באים משורש ההוא עד שנימוחו... אחר כך נתגלגלו בדור ההפלגה, ועליהם כתיב לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ממש בנוי דאדם קדמאה... כבר הודעתיך שכולם נשמות קדושות ועצומות רק שאחיזת החיצונים בהם הם המקלקלים אותם, ואחר שיצרפו ויזדככו יהיו נשמות קדושות אחר תום מהם חלאת טומאתם. וכבר ידעת כי אדרבא אין החיצונים אוחזים אלא בנשמות היותר קדושות... ואמנם גלות מצרים כל ענינו לא היה רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו השעבוד הגדול וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים נגד הלבנים והחומר שהיו עושים דור הפלגה, והבן זה... (מסכת פסחים מצה עשירה)
הנה עם בני ישראל - הוסיף מלת "עם", גם מה שכתוב "ויאמר אל עמו", אלא כך אמר להם פרעה שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר ויאמר אל עמו, בשביל עמו, לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב... ומה שאמר "על שונאינו" כמי שתולה קללתו בשונאיו, ואמר שיהיו רבים על שונאינו, ועיקר כוונתו לומר שיהיו רבים עלינו, ולא רצה לומר עלינו לתלות הקללה בעצמו, ותלה בשונאיו...
הבה נתחכמה לו - ליתן ריוח בין הדבקים, כי על ידי שנעשה אותם רעים וחטאים לה' סר כחם, כמו שפרשו המפרשים בפסוק "וירעו אותנו המצרים ויענונו" (דברים כ"ו), שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' ועל ידי זה ויענונו. והנה דברי המפרשים אמת, שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים, כמו שכתוב ביחזקאל כ' "ואיודע להם בארץ מצרים וגו' איש שיקוצי עיניו השליכו" וגו', אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה. על כן נראה לפרש פסוק זה וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש... לכך נאמר למען ענותו בסבלותם, דומה ממש, למה שנאמר "וירעו אותנו המצרים ויענונו", שעל ידי שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו, כי אז יכלו לנו... ואולי שעל זה נאמר "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", כי כל פסוק זה נראה מיותר, ויכול להיות שרמז בזה שעל ידי שהטילו עליהם שרי מסים דומה כאילו העבידום לע"ז, לכך נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, שהעבידום לע"ז מתחילה בפה רך על ידי הסתה ופיתוי, ואחר כך בפרך לעבודה ממש על ידי הכרח, לפיכך וימררו את חייהם... ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה, על כן הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, ובזה הותר הספק אשר נתחבטו בו הראשונים בענין קישוי לב פרעה. (שמות א ט)
עתה תראה - ...והשיב לו הקב"ה עתה תראה וגו', כי מהידוע שכך היא המדה שבכל יום סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה ואחר כך אור השחר בוקע ועולה... וזה דבר טבעי, כי כל דבר טבעי המרגיש שבא כנגדו איזה דבר הפכי לו הרוצה לבטל מציאותו, אז הוא מתחזק ביותר כנגד מתנגדו וימאן לענות מפניו, ופועל בטבעו כל אשר ימצא בכחו לפעול, ולסוף הוא מנוצח, כי גבר עליו ההפך. כמו כן מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יתר ממה שעשה לשעבר זה מופת חותך שקרב קצו, וזמן הגאולה קרובה לבטל כל פעולותיו של פרעה, על כן הוא רוצה להתחזק בפעולותיו... לפי שעתה הגיע הזמן שיהיה מוכרח לשלחם ולגרשם, על כן הוא רוצה להתקומם עליהם ביד חזקה... (שם ו א)
והוצאתי - כנגד ד' דברים שעברו עליהם, שנאמר (בראשית ט"ו) כי גר יהיה זרעך הרי הגרות, בארץ לא להם הרי ריחוק השכינה, כי הדר בחוצה לארץ דומה כאין אין לו א-לוה וכו', וסמך ריחוק השכינה לגרות, כי הא בהא תליא, שריחוק השכינה נמשך מן הגרות, שיהיו כגרים בחוצה לארץ במקום ריחוק השכינה, ועבדום זה דבר נוסף על העבדות, כי סתם עבד אין מענין אתו חנם. ובהצלה ראה הקב"ה להצילם בהדרגה מעט מעט, מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ואחר כך הצילם גם מן העבדות, ואחר כך הצילם מן הקל שבכולם והוא הגרות... ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר "בארץ לא להם", המורה על סילוק השכינה... (שם ו ו)
וימת יוסף - ...אכן ב' כתובים הבאים כאן להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו והם במספר ד', הא' מיתת יוסף שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצרים הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים. ב', מיתת האחים, שכל זמן שא' מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן, וכמו שפירשו ז"ל בפסוק "וישב יוסף וגו' וכל אחיו וגו', אחר קברו את אביו". ג' מיתת כל הדור פירוש כל הע' נפש שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד הם או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצרים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן. ד', ובני ישראל וגו', כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאד וגו' ותמלא הארץ וגו', לא היו נותנים לב לבקש תחבולות, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור. ובזה נתיישב אומרו ובני ישראל, ולא אמר ויפרו וגו' כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות. ועוד ויקם מלך חדש וגו' וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד...
ואולי כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר, כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם שהיו מעולים יותר ממצרים ונעשו שוים להם, ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם, ובמותם כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבוי של ישראל שנתמלאה ארץ מצרים בהם... ואם תאמר והלא רז"ל לא אמרו אלא כל זמן שא' מן השבטים וכו', ולדברינו אפילו מן הע'? דע כי דבר זה לא הוחלט לרז"ל, וזה לשון רז"ל בסדר עולם: משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה, אין שעבוד יותר עליו ולא פחות מפ"ו, ושנותיה של מרים שנקראת על שם המרור, על כן הרי כי אין הכרעה לדבר, שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד. ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו הבה נתחכמה לו אלא אחר מיתת כל הדור ההוא. (שמות א ו)
הנה עם בני ישראל - ...יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפסוק "עכרתם אותי", שצלולה היתה החבית וגו' כי מסורת היתה ביד וגו' שעתידין ליפול ביד ישראל, ולכן אמר מלך מצרים הנה עם בני ישראל, הידוע בתוקף ועוז הנה הוא רב ועצום ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, ויעשה מה שהוא מסורת בידם שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה נתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת, לזה נקראת מצרים בית הכלא, כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'...
עוד ירצה באומרו רב ועצום ממנו, פירוש שגדולתם וריבוים מהם היה, והכונה בזה כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכון להקדים טענה לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכרים כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד, לזה אמר הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא, כי אנו החיינו אותו בשני רעב, וכל מה שנתרבה ממנו הוא גם כן... (שם א ט)
וישימו עליו - ...ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים, והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו, כי סוברים שיכולין להשתעבד להם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח תכף ומיד שעבדום וישימו עליהם שרים, ואז היו מועטים בערך המצרים ונטו ערפם. ומה שאמר הכתוב הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד, אלא על פרט אחר וכמו כן אמרו ז"ל שהיא על שקוע הבנים בים.
עוד נראה בדקדוק למען ענותו... כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים... ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן, וכונתם בזה הוא לערמה, למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבודתם כשלא יוכלו לעבוד עבודת אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם... (שם א יא)
בעבודה קשה - פירוש בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפילו במועט ממנה, והוא עבודת חומר ולבנים ועבודת שדה... והוסיפו להם כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החומר והלבנים מוכנים לפניהם, הוסיפו עליהם לעשות הכנת החומר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין... (שם א יד)
ויש לומר שהשעבוד היה אחר מיתת לוי, אבל העצה היתה תיכף אחר מיתת יוסף, ומעת שירדו למצרים עד מיתת יוסף היו ע' שנה... (קול אליהו ויגש)
וימת מלך מצרים וגו' ויזעקו - שאף על פי שהמלך אכזר גדול אין בידו לצאת מחוק המשפט ולעשות עולה מפורסמת... אבל לאחר שמת פרעה איש הישר בעיניו יעשה אפילו בלא משפט, לכן ויאנחו ויזעקו. (שם וארא)
ויאמר אל עמו - ועיקר כונת הסיפור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם. רב ועצום ממנו - אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר "פן ירבה", והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצרים שהיו גוי גדול ועצום, רק פירוש רב שיתרבה יותר מן המצרים. (שמות א ט)
הבה נתחכמה לו - שלבסוף יתרבו במספר יתר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצרים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכל זאת יש לדאג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם, רק ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם, רק שהמצרים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה... (שם א י)
וישימו עליו - אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמה שאמר "ועבדום" היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך... רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העניים, וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אפם כל כך... וכבר ביארתי בפרשת לך מה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות. ואחר כך התחילו לשעבד בגופן... וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד. (שם א יא)
ויעבידו מצרים - ואז כבשום לעבדים לעבוד בם בתמידות, ולא לבד לעבודת המלך רק לכל מצרים, בענין שהיו עבדים לעבדים והיו הפקר לכל, וזאת שנית שלא לבד שהעבידום לצרכם רק היה עבודת פרך עבודה בלי מנוחה ובלי צורך רק לפרך את גופם. (שם א יג)
ויהי בימים הרבים ההם - ...וכל הימים היו מקוים כי כשימות מלך הזה הצורר אותם יוקל מעליהם עול השעבוד, ועתה שמת המלך ונשארו בשעבודם כשהיו התחילו להרגיש בצרתם ולצעוק אל ה'. וידוע שכל מלך שעמד במצרים היה בונה לעצמו בנינים רמים ונשאים, ובמותו נשבתה העבודה הזאת, רק שהמלך החדש אשר עמד התחיל בעבודות חדשות לבנות טירות ועמודים לפאר מלכותו ומקום קבורתו, ולכן הרגישו בצרתם ויאנחו מן העבודה החדשה... (שם ב כג)
וישמע אלקים את נאקתם - נאק ואנק בא על אנקת חלל, וזה נכון מאד לפי חז"ל ששחטו ילדי ישראל ונפש חללים תשוע, ולמפרשים שמת ממש בא נאקתם על אנקת עני וגוע כי הפילו מהם חללים ורבים נתמעכו בבנין... (שם שם כד)
ויפץ העם בכל ארץ מצרים - רוצה לומר אבל תיכף נודע רשעת פרעה והנוגשים וכל מצרים, שכל זה היה שקר ומרמה וכמו שכתוב במדרש כשהיה איש ישראל בא אל בית המצרי או שדהו לקחת תבן היה מקפח את שוקו, ואם כן לא מצאו תבן חתוך נכון למלאכה, כי הצטרכו לפוץ בכל הארץ לקחת מן ההפקר ששם לא נמצא רק קש הבלתי חתוך... (שם ה יב)
ראה גלות-מצרים-ישראל במצרים לשמות א ח וט.
וישימו עליו שרי מסים - היהודים הפכו עתה נושא, שענין בו לאוצר המדינה, שומה עליו לסחוט מהם כספים ככל האפשר. הרי "זרים ממוצא לא מקומי" היו, וכל מחיר אפשר היה לשית עליהם, תמורת האויר שהורשו לנשום.
למען ענותו בסבלותם - סבלות הם היטלים, הנושאים גושפנקא של צורכי מדינה, אולם תכליתם האמיתית היתה "למען ענותו", אל נא יגבה לב היהודים. ומכאן כל מיני אמצאות של התעללות במסווה החוק. (שם א יא)
ויעבידו מצרים - ההתעללות הגיעה עתה לשלב שני, עד הנה הטילו עליהם כעל זרים סבלות באמצעות תקנות רשמיות על פי חוק המדינה. אולם מעתה הוכרזו כעבדים, בעקבות גרות באה עבדות. בפרך - הפכו לעבדים משוללי זכויות ועל ידי כך הקימו חיץ מוחלט, שהפריד ביניהם לבין היהודים. הללו הוכרזו כאינם שייכים לגזע האנושי, מכאן נבע כאילו מאליו יחס של קשיחות ללא רחם... עתה נתווסף שלב שלישי, וימררו וגו', יש עבד שעבדותו קשה, אבל היא תואמת את כוחתיו, ואינו הפקר להתעללויות מקניטות, אבל כאן, פרך מציין קשיחות מפוררת ומתשת כוחות. העבודה חולקה תוך אי התאמה מכוונת לכחותיו של כל אחד מבין העובדים, וזאת כדי "לפרך" כמשמעו, לפורר את כוחותיהם בעבודה. ועל קשיחות מרושעת זו, שכבר השביתה כל חדוות העבודה, עוד הוסיפו מרירות בתחבולות מרגיזות ומקניטות.
בכך נתמששו כל שלושת הבחינות, גירות, עבדות ועינוי שנמסרו לאברהם במחזה בין הבתרים, שנגדם בפסח באיסור חמץ: אכילה, הנאה ובל יראה... (שם א יג, וראה שם עוד)
וימת מלך מצרים ויאנחו - כל זמן שהמלך חי ידע העם המצרי את מקור העוול, והיתה תקוה שיתקומם נגדו, ואולם בהתחלף השלטון יעבור גם מוסד זה, שהושתת על עול משווע לידים אחרות, והללו אשר את מקורו לא ידעו, יחשבוהו למשפט המדינה, להסדר מקובל, מקודש ומאושר על ידי המסורת. הממשלה החדשה מנהג קודמיה בידיה ולא תראה את עצמה מוסמכת לשנות ממטבע שטבעו קדמונים...
מן העבודה - לא נאנחו על קושי העבודה, כי היו חזקים, כי אם על עצם העוול שבשעבודם. (שם ב כג)
את נאקתם - הצעקה האחרונה המודיעה שאדם הולך לאבדון אם לא יעזרוהו. (שם ב כד)
ואת מתכונת הלבנים - לא את מספר הלבנים בלבד, כי אם גם את האיכות, היחס השוה בקש שימסור כל אחד בפני עצמו, כדי שלא יוכלו לחלק את העבודה ביניהם. וזו רשעות מופרזת. (שם ה ח)
כי תקראנה מלחמה - ואז יהיו אנשי חיל שלנו טרודים במלחמה, ונוסף וגו' לאחר שיבזו אותנו כדרך הלוחמים וכובשים, ואלו היו רוצים לעלות מן הארץ עתה לא היה חשש כלל, שהרי לא היו עדיין משועבדים, אבל זה אי אפשר שיעלו מן הארץ כשהם עניים ורק פרנסתם במדינה, אבל כשילחם בנו ויבוזו אותנו ואז ועלה מן הארץ. (שמות א י)
בני ישראל בפרך - נתכונו להעביד את החשובים שבישראל בעבודה, וזה היה מפרך את גופם שלא נסו בעבודה כלל, וגם היה משפיל נפשם וכבודם. (שם א יג)
וימררו את חייהם - אחר שהחלו להשתעבד בגדולי וחשובי הערך באיזו עבודה הוסיפו עוד למרר חייהם בעבודות נמבזות וקשות, כמו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, שהם עבודת האכרים ולא נעשו כלל על ידי גדולי הערך... בפרך - אופן עבודתם מפרך גופם ודעתם. (שם א יד)
ויאנחו בני ישראל מן העבודה - שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהאנח על זה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל בזה היום היו מתאנחים הרבה מה יהיה בסופם. (שם ב כג)
וישמע אלקים את נאקתם - הוא דבר אחר היינו שצעקו כל אחד בכל הימים בשעת קושי עבודה ועינוים, וזהו הסבר המגיד על המקרא "וישמע ה' את קולנו"... (שם ב כד)
וירא אלקים את בני ישראל - ראה גם מה שלא שמע, היינו פרישות דרך ארץ, שלא מצאו לבבם לצעוק על זה לפני ה', אבל הקב"ה ראה, היינו שהסביר המגיד זו פרישות דרך ארץ... (שם ב כה)
לכו קחו לכם תבן - טוב שתקחו במחיר מאנשי מצרים. (שם ה יא)
והנוגשים אצים - דוחקים עוד יותר מאשר גזר פרעה... ובאשר על פי גזרת פרעה שלא לגרע מתכונת הלבנים היה אפשר לילך ביום אחד לקשש תבן על ימים הרבה ואחר כך ימלאו עבודת אותו יום, והיו מרויחים שעת הליכה והבאת התבן, אבל הנוגשים דחקו לומר דוקא באותו יום. (שם ה יג)
וירעו אותנו - עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו וגו' מה שלא עלה על דעת ישראל. ויענונו - במלאכות שאין בהם הנאה לבעלים כי אם לענות את העושים, והיינו עבודת פרך, מלאכת אנשים לנשים ושל נשים לאנשים. ויתנו עלינו עבודה קשה - כמשמעו, היא קשה ומעמלת את עובדיה. (דברים כו ו)
בפסוק הבה נתחכמה וגו'... ולכן רצו לענות את בני ישראל בעבודת הפרך שלא יהיה להם כח להוציא בלעם מפיהם, והיינו דכתוב "פן ירבה", דכשמתרבה הטוב על הרע מתבררים ניצוצות הטובים מהתערובות... (שמות תר"מ)
במדרש אוהבו שחרו מוסר... ועל הכל קיבלו שכר, וכמו שכתוב ויעבידו מצרים וגו' בפרך, שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה, כן היה אחר כך הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה, וכן יש לאיש ישראל מאלה הדרכים בכל יום, לכן מזכירין יציאת מצרים... (שם תרמ"ב)
בענין תוקף השעבוד שהוסיף פרעה לבני ישראל אחר שבאו משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה, כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם ולכן אחר שמוציאין מהם בחינות הניצוצות קדושה נעשים רעים לגמרי, ואז הוא זמן מפלה שלהם, לכן כתוב גם כן וימת מלך מצרים, הוא הסתלקות כח ניצוצות קדושות שהיה בו, ולכן הרע לבני ישראל ביותר, ולכן בכלל גם כן בגלותינו עתה שכבר הוציאו בני ישראל מהם הרבה ניצוצות קדושה, לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהיה להם מפלה בשלמות במהרה בימינו אמן... (שם תרנ"ג)
בענין ד' לשונות של גאולה, כי הגלות היה בכל העולמות, ויש מקומות שאין הגלות שולט כל כך לכן נחלק לכמה לשונות. מתחת סבלות מצרים הוא הגלות בעשיה ממש, שהיה שליטת הרע מאד, והצלתי אתכם מעבודתם הוא מקום שלפעמים יש מנוחה ולפעמים עבודה, וגאלתי אתכם שלא להיות משועבד כלל... ולקחתי אתכם הוא עולם שאין שם שליטת סט"א, אך על ידי השעבודים שלמטה אינו יכול לבא למדרגה זו, נמצא עיקר הגאולה לבא לבחינה זו. גם בהשעבוד יש כמה בחינות, א' מצד שפלות המשועבדים להיות נכנע תחת הרשעים, וזהו מתחת סבלות מצרים, ב' מצד הגבהת כוחות הסט"א להיות שולטים על בני ישראל, והג' מצד הגנת הבורא ית' שבשעת הגלות אין זוכין להיות להם הגנה זאת... (וארא תרמ"ז)
להבין מה שנראה במדרשים חילוקים בענין התחלת השעבוד... ונראה דהנה ידוע שכל הדברים והענינים והגזירות שיורדים מן העולם העליון בראשונה הם ברוחניות ואחר כך משתלשלים ויורדים בגשמיות, כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום, ואחר כך וגו', וכעין זה היו גזירות השעבוד במצרים, מתחילה היו חלים ברוחניות ואחר כך נשתלשלו וירדו עד שהיה השעבוד הגשמי. וידוע דשרשי הרע הן ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, וממילא קודם שהיה השעבוד הגשמי היה השעבוד הרוחני, שהיו מוטלות עליהם שלש הקליפות משלש העבירות והיתה עליהם עבודה רבה לדחות מעצמם אלו הקליפות שלא להיות נמשכים אחריהן, וכל זמן שיעקב אבינו היה קיים היתה קדושתו משפיעה על כולם, ולא היה כח בכל הקליפות לנגע בהם, כי כולן נדחו מפניו. והנה ע"ז היא טעות בשכל, ולכך כשנפטר יעקב אבינו ע"ה שהיה עיניהם ולבם של ישראל היתה נמשכת עליהם הקליפה שמושכת לע"ז והקליפות האחרות לא היו נמשכות עליהם מחמת שהיה יוסף קיים, והוא היה שומר הברית והגן על ישראל. וכשמת יוסף נתנו עליהם משוי של מצרים היינו שהיתה נמשכת עליהם הקליפה של גילוי עריות, והקליפה של שפיכות דמים לא היתה נמשכת עליהם כל זמן שאחד מן השבטים קיים, שהיו מתנגדים לשפיכות דמים, כי ראובן אמר אל תשפכו דם, ויהודה אמר מה בצע... וכשמתו השבטים נמשכה עליהם הקליפה משפיכות דמים, אך עדיין לא היה שעבוד בגוף כל זמן שאחד משבעים הנפש קיים, דכתיב (דברים ל"ב) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שכל שבעים האומות מקבלים משבעים הנפש כנודע, ואם כן אחר שהם מקבלים משבעים הנפש אם כן אי אפשר שיהיו שבעים הנפש תחתם בשעבוד, ואחר שמתו כל יורדי מצרים היה מתחיל שעבוד הגוף... (שמות תרע"א)
והנה במדרש רבה (פרשה א') ד' גזירות גזר עליהם פרעה, וזו היתה הגזירה הרביעית, "לא תאסיפון לתת תבן", והיא היתה גזירה קשה מאד שלא ניתן להם מנוח להשיב את רוחם אליהם. וידועים דברי הרה"ק מלעלוב לא תאסיפון נאמר באל"ף, שהוא מלשון אסיפה, שלא יתאספו יחד, כי על ידי האסיפה היה מחזק אחד את חברו, וגם זה ניטל מהם. ולפי הנ"ל יש ליתן טעם בפשיטות מדוע אחרו פעמי גזירה זו עד אחרי השליחות הראשונה, כי באם היתה גזירה זו טרם שהיה הגאולה שבהעלם, היה חס ושלום בלתי יכולת לסבול גזירה רעה כזו... (שם תער"ב)
וימררו את חייהם... ונראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין עבודת פרך הוא שאין כוונת המעביד לתועלת עצמו שצריך אל הפעולה אלא להעביד את העובד לבד... ובזה תובן דרשת רשב"נ אר"י מלמד שהיו מחליפין וכו', היינו דהצריך אל הפעולה לעולם לא יחליף כנ"ל, שהרי על ידי זה אין הפעולה נעשית כל כך בשלימות ובמהירות כהוגן כמובן, אלא באשר כוונתו להעביד את העובד לבד לאכזריותו הוא מחליף למען תהיה יותר קשה על העובד, ואם ככה הוא עושה נתגלה כוונתו ולא נשארת לו התנצלות שלתועלתו הוא מתכוין...
והנה מבואר שהיתה גזירה משולשת, א', בחומר ובלבנים, ב', ובכל עבודה בשדה, ג', בפרך. והיינו כי וימררו את חייהם בתחילה בחומר ובלבנים, דהיינו בעבודה קשה מאד, כבמדרש שאין לך מלאכה קשה כמלאכת הטיט, ולבסוף ובכל עבודה בשדה... וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם, ועוד הוסיפו בפרך, היינו שהחליפו כנ"ל לגלות רוע כוונתם שאינם מתכוונים לתועלת עצמם רק לענותם בסבלותם.
ונראה ענין הצורך שהגזירה תהיה משולשת, דהנה אמרו ז"ל (יבמות ע"ט) ג' סימנים יש באומה זו, ביישנים רחמנים גומלי חסדים. ויש לומר ששלשה אלה הם משלשת האבות... והנה ישראל נצרפו במצרים כצרוף את הכסף, היינו שלעומת כל מדה טובה שבהם היה המירוק בצד ההיפוך, ובזה נבחן אם הוא קנין עצמי על טהרת הקודש, ובכן יש לומר שג' מדות אלו ביישנים רחמנים גומלי חסדים נצרפו בגזירה המשולשת הנ"ל, היינו לעומת מדת אברהם ותשוקתו להעניק מטובו לזולתו אף שאינו חייב לו כלום, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך למרר חיי אנשים בעבודה היותר קשה למי שאין להם עליהם חוב של כלום, ולעשוק מהם את חיי נפשם, והוא ממש היפוך גמילות חסד. ולעומת מדת יצחק ביישנים עשו המצרים הרשעים עמהם להיפך בעזות... ולעומת מדתו של יעקב רחמנים שהוא רק לטובת זולתו בלי שום נגיעה וטובת עצמו כלל, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך שנתנו עליהם עבודת פרך כנ"ל, שאין הכונה לתועלתם אלא לאכזריות לבד... (שם תרע"ג)
וימת יוסף וכל אחיו וגו', במד"ר (א') ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהן קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצרים בישראל. ויש להבין הלא יוכבד השלימה מנין שבעים נפש ובימיה היה עיקר השעבוד, ולכאורה יש להקשות נמי מסרח בת אשר וכן אפרים בן יוסף שהאריך ימים... ונראה שדקדקו ז"ל לומר מאותן שירדו למצרים, היינו שירדו מארץ ישראל למצרים לאפוקי יוכבד שנולדה בין החומות, והיא היתה רק מבאי מצרים ולא מיורדי מצרים. והטעם יש לומר על פי מה שאמרנו כבר, שארבע גזירות נגזרו בין הבתרים, א', גר יהיה זרעך, היינו שלא להיות להם מושב קבוע אלא פעם פה ופעם שם, וזה נתקיים תיכף משנולד יצחק... ב', בארץ לא להם, היינו אף שלא היה חסר להם מאומה וישבו בכבודו של עולם כל ימי יעקב במצרים, מכל מקום נחשב לגזירה באשר היו בארץ לא להם, שאינה שייכת להם ואינה לפי מהותם... וזה נמשך כל ימי היותם במצרים בני חורין. ג', גזירת ועבדום, ד' גזירת ועינו אותם. והנה הגזירה השניה "בארץ לא להם" שייכת רק במי שטעם טעם הארץ הקדושה ובא אחר כך לארץ טמאה ערות הארץ, זה מרגיש הגזירה ונחשבת אצלו לגלות אף שיושב בכבודו של עולם... על כן יוכבד שנולדה בין החומות, אם לא היה מתחיל השעבוד בימיה לא היתה נחשבת אצלה גלות כלל, שהרי לא הרגישה את גלות ארץ הטמאה. על כן התחיל השעבוד בימיה, דאם לא הכי לא היה לה מירוק הגלות כלל... ובאמת שהתירוץ הלז שייך נמי באפרים, שהרי נולד במצרים ולא ראה מעודו את אויר ארץ ישראל... (שם תרע"ה)
במדרש א"ר אלעזר בן אבינא (ב"ר מ"ב)... הנה מפורש יוצא כי כשהמלכות בתוקפה ובגדולתה היא מסך מבדיל בפני תפלת ישראל שלא תעלה השמימה, נפלה המלכות מגאותה נסתלק המסך. והנה במדרש (פרשה א') וימת מלך מצרים שנצטרע, ואמרו החרטומים שאין לו רפואה אם לא ישחוט מקטני ישראל ק"ן בבוקר ובערב וירחוץ בדמם. ויש להבין לאחר שנצטרע ונפל מגאותו ונסתלק המסך המבדיל היתה צריכה להתמעט התפשטות כחו על ישראל, וכאן נראה להיפוך. ונראה שגזירה זו לאו מפני גודל כחו היה, אדרבא שהרי נפל ממעלתו, אלא מחמת שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה כבמדרש, על כן עם מפלת שר של מצרים נפל עמו כחן של ישראל והיו בשפל המצב מאד עד שגזר עליהם גזירה כזו. אבל לעומת זה גרמה נפילת השר של מצרים הסתלקות המסך המבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל והתפללו ונגאלו. והנה מדה זו נוקבת והולכת בכל הגליות... וכדי להקל ענין זה מישראל עושה הקב"ה התגרות האומות זו בזו... (שם תרע"ז)
ובזה נבין סדר ד' הגזירות שגזר פרעה על ישראל, וימררו את חייהם בחומר ובלבנים, הוא כנגד גלות בבל, כמו שכתוב הבה נלבנה לבנים. אם בן הוא והמיתן אותו זה כנגד גלות פרס ומדי שגזרו להשמיד להרוג ולאבד. כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון הוא כנגד גלות יון, תבעל לטפסר תחילה. והגזירה הרביעית תכבד העבודה וגו', ונטל מהם שבת שאז היו קורין במגילות והשתעשעו בהן, ועל ידי זה נטל מהם השמחה, היא כנגד גלות אדום כנ"ל... (וארא תרע"א)
ונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דהנה ידוע במקובלים שכל הנשמות היו תלויים באדם הראשון, ושבחטא אדם הראשון נפגמו הנשמות וירדו למטה ובאו בגלגול דור אנוש והוסיפו לחטא... ועל כן הנשמות שנשתאבה בהם רעת ארבעה דורות אלו ונתגלגלו במצרים להתמרק היה נמשך עליהם שעבוד במצרים לעומת ארבעה אלו, אבל כל עוד שיעקב אבינו ע"ה היה קיים לא היה אפשר לכחות הרע להתפשט, וידוע שיעקב אע"ה הוא הרוח חיים שבישראל... ועל כן כשנפטר יעקב אע"ה נסתלק מישראל אור השכל ורוח החיים, ולעומתו נמשכו על ישראל כחות חיצונים שהם להיפוך... והיה לישראל לנסיון וצרוף שהיו צריכין חיזוק מאד לבלי המשך אחריהם, וזהו שבמדרש שכיון שנפטר יעקב אע"ה התחילה שעבוד מצרים על ישראל, שאין הפירוש השעבוד הגשמי אלא השעבוד הנפשי שהיו צריכים ללחום בכל עוז נגד הכחות ההם...
ולאחר שמת יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית נמשכה עליהם קליפה לגילוי עריות, וישראל היו צריכין ללחום עמה בכח גדול, וזה היה לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור המבול, ולאחר שמתו השבטים שהיה ענינם וצדקתם לחבר שמים וארץ העליונים והתחתונים ועל כן נקראו מטות, שהיו מטים העליונים לתחתונים... והוא היפוך ענין דור הפלגה לעשות פירוד בין הדבקים, שזהו ענין שפיכות דמים כנ"ל, על כן בעוד אחד מהשבטים קיים לא היתה קליפת שפיכות דמים שולטת, וכאשר מתו נמשכה על ישראל והיתה מושכת לחטא שפיכות דמים ולחטא הידוע ולהלבנת פנים של חבירו שהוא כאילו שופך דמים, ובמה שישראל לא היו נמשכים לחטאים אלו והיה להם מלחמה קשה עם כחות חיצוניים אלו היה זה להם לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור הפלגה.
והנה עד כה לא היה שעבוד של מצרים עליהם בפועל לשעבד את הגופים אלא היה שעבוד הנפש בלבד, והוא מקביל לשלש המלכיות הראשונות שהן מתנגדות לשלש האותיות הראשונות של שם הוי"ה ב"ה. אך שבעים הנפש שהם מקבילים לשבעים השמות של ירושלים ושבעים השרים העליונים הסובבים את הכסא... בעודם קיימין היו ישראל מתאחדים כאיש אחד חברים, אבל לאחר שמתו נמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד הלבבות ושנאת חנם, והוא פגם בכנסת ישראל ובחטא זה נכלל הכל, וכענין סדום הנ"ל... ולעומת שבשלש הקליפות הראשונות שנמשכו עליהם שהיו מתנגדות לשלש האותיות הראשונות והיה הדבר נוגע רק לנפש רוח ונשמה לבד, שהם דוגמתם באדם, לא היה שעבוד הגוף כלל, עתה שנמשכה עליהם קליפה רביעית זו שהיא נגד אות ה"א האחרונה שבשם, היה חל השעבוד גם על הנרתיק שהוא הגוף שהיא דוגמתה באדם, ודבר זה ידוע למבינים... (ויקרא תרע"ז, וראה שם עוד)
ולפי האמור יש ליתן טעם על שתי המצות שנגאלו ישראל בזכותן פסח ומילה... וכן היו המצרים מטמאין את ישראל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, עיניהם הוא השכל שיש לכל אחד ואחד בפני עצמו, כאמרם ז"ל שאין דעתם של בני אדם שוות, ולבם הוא השער שהכל נכנסין בו, כאמרם ז"ל (סוכה מ"ה) ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ולעומת שתי אלה היה ענין הגזירות, שלש הגזירות הראשונות המרירות בעבודה קשה, אם בן הוא והמתן אותו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לעומת פגם השכל של כל אחד ואחד ביחוד, והגזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעומת פגם הלב שבו מתאחדין ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים... והוא דומה לשלש המצוות שבמצורע בכתוב הראשון, והרביעית בדד ישב בכתוב השני... (תזריע תרע"ט)
...ואיתא בכתבי האריז"ל ששעבוד מצרים היה לברר הנפשות של דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום, ויש לומר שהם גם כן נגד ג' בירורים של הג' גואלים הנ"ל, גזירת היאורה תשליכוהו הבירור של דור המבול הוא בירור של תורה שבכתב על ידי משה רבינו שהם פגמו בזה שהיה ראוי משה רע"ה ליתן להם התורה בדור המבול... וגזירת וימררו את חייהם בחומר ובלבנים שבא על חטא דור הפלגה הוא נגד בירור תורה שבעל פה על ידי מרים שנקראת על שם המרור, ועיקר התייסדות תורה שבעל פה היה בבבל... וגזירת אם בן הוא והמיתן אותו הוא לברר פגם אנשי סדום שהיה בהן צרת עין על העניים ולא גמלו חסד, ובזה היה בירור על ידי אהרן שנקרא איש חסידך שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות וכו'. ולאשר ששני הפגמים של דור המבול ודור הפלגה היו עוונות חמורים לכן נצרך לסבול קושי הגזירה זמן רב כדי לברר וללבן הנפשות מהפגמים הגדולים, מה שאינו כן פגם דאנשי סדום שהיה רק מצרות עין שבין אדם לחבירו, לכן לא התמיד גם כן גזירת אם בן הוא וגו', רק היה די להם בצער לפי שעה... (פרשת זכור ו)