(ראה גם: אלקים-אמירה, אמר, לשון הרע, תורה-לשון הפסוק)
ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת, ולא יכין לדבר כן. (שופטים יב ו)
מכסה שנאה שפתי שקר, ומוציא דבה הוא כסיל. (משלי י יח)
ברוב דברים לא יחדל פשע, חושך שפתיו משכיל. כסף נבחר לשון צדיק, לב רשעים רבים. שפתי צדיק ירעו רבים, ואוילים בחסר לב ימותו. (שם שם יט וכ)
יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא. שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר... תועבת ה' שפתי שקר, ועושי אמונה רצונו... דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה. (שם יב יח והלאה)
נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו. (שם יג ג)
מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף. לשון חכמים תיטיב דעת, ופי כסילים יביע איוולת... מרפא חיים לשון עץ חיים, וסלף בה שבר ברוח... (שם טו א והלאה)
חושך אמריו יודע דעת, וקר רוח איש תבונה. גם אויל מחריש חכם יחשב, אוטם שפתיו נבון. (שם יז כח וכט)
שפתי כסיל יבואו בריב, ופיו למהלומות יקרא. פי כסיל מחיתה לו, ושפתיו מוקש נפשו. דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן. (שם יח ו והלאה)
מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה. (שם שם כא)
שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו. (שם כא כג)
שפתים ישק משיב דברים נכוחים. (שם כד כו)
תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו. באורך אפים יפותה קצין, ולשון רכה תשבר גרם. (שם כה יא וטו)
אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשוה לו גם אתה. (שם כו ד)
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברים מעטים. כי בא החלום ברוב ענין, וקול כסיל ברוב דברים. (קהלת ה א וב)
ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. דברי חכמים בנחת נשמעים, מזעקת מושל בכסילים. (שם ט יז ויח)
דברי פי חכם חן, ושפתות כסיל תבלענו. תחילת דברי פיהו סכלות, ואחרית פיהו הוללות רעה. והסכל ירבה דברים, לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו. (שם י יב והלאה)
ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה, ותקם ותדבר (השמידה) את כל זרע הממלכה לבית יהודה. (דברי הימים ב כב י)
אמר דומה, רבונו של עולם דבר אחד יש לי אצלו, כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת, והוא דן את עצמו למות, על כן כח יש לי עליו (להמיתו). אמר לו אין לך רשות, כי הודה לפני ואמר חטאתי לה', ואף על פי שלא חטא. אבל במה שחטא (בהריגת) אוריה, כתבתי עליו עונש וקבלו...
ומשום זה צריך האדם להשמר שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר (למלאך דומה) כי שגגה היא כמו שהיה לדוד שנצחו הקב"ה בדין, למה יקצוף אלקים על קולך (קהלת ה') , היינו על אותו הקול שאמר, וחבל את מעשה ידיך, היינו בשר קדש, (שהוא) ברית קדש שפגם, ונמשך לגיהנם על ידי דומה... (הקדמה קלו וקלח, ועיין שם הפירוש)
אמר רבי חייא משמע שהכל תלוי בדברי הפה, כי כיון שנתבלבל שפתם מיד ויפץ ה' אותם משם, אבל לעתיד לבא מה כתוב, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. (נח שפח)
רבי אלעזר אמר, הנה הערנו וידבר ויגד ויאמר יש לכל אחד טעם מיוחד, וידבר פירושו בגלוי, (שה"ס מלכות שנקראת עלמא דאתגליא), והוא מדרגה חיצונית (לכולן), ואינה מדרגה פנימית כאלו מדרגות העליונות ממנה, וזה הוא דובר צדק, (שהיינו המלכות שהיא בחינת דבור כמבואר).
ויגד רומז למדרגה פנימיות עליונה ממלכות, שהיא שולטת על הדיבור שהיא מלכות, וזה הוא מגיד מישרים, מי הוא מישרים, זה הוא מדרגה עליונה אשר יעקב שורה בה, (דהיינו ת"ת), וזה שאמר אתה כוננת מישרים, ועל כן כתוב כאן מגיד ואינו כתוב דובר, (להורות שהכונה הוא כאן על ת"ת ולא על המלכות. ור' אלעזר מביא בדבריו אלו ראיה לדברי ר' חייא).
אמר ר' יצחק, והרי כתוב ויגד לכם את בריתו, ואם כן כמו שכתוב הגדה אצל ברית יכול לומר גם כן אצל צדק, אמר לו כן הוא ודאי, שהגדה הוא גם בחינת ברית, (דהיינו יסוד, כי ת"ת וברית חד הוא, אבל יסוד) הוא מדרגה השולטת על התחתונה, שהוא דובר צדק, ועל כן יתכן לומר גם בה לשון הגדה. והכל הוא להסתכל כאן. תא חזי, אף על פי שאמרנו שדבור הוא תחתון מכולן, אל תאמר בשביל זה שהוא אינו מדרגה עליונה וחשובה אלא ודאי דבור יורה שהוא מלא מכל המדרגות, ומדרגה עליונה היא, והסימן שלך שכתוב כי לא דבר רק הוא מכם. (פירוש, כי הגם שדבור היא מדרגה החיצונה מכולם, דהיינו מלכות, אמנם אין המלכות נקראת בשם דבור, אלא בשעה שהיא נבנית ונעשית פרצוף פנימי עליון בשוה עם ז"א פנים בפנים, שאז נקרא ז"א קול והנוקבא דבור, הרי שמצד אחד דבור פירושו מלכות, שהיא חיצונה ותחתונה מכולן, ומצד הב' יורה על בנינה השלם פב"פ עם ז"א שאז היא מדרגה עליונה). (לך לך רכח)
ותא חזי, לעולם אל יפתח אדם פיו לרע, כי הוא אינו יודע מי מקבל המלה, וכשאדם אינו יודע הוא נכשל בה. והצדיקים כשפותחים פיהם כולם שלום. תא חזי, יוסף כשהתחיל לדבר לפרעה, מה כתוב, אלקים יענה את שלום פרעה. (מקץ נז)
נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, היינו שכתוב, ומדברך נאוה, משום שהקול (שהוא ז"א) מנהיג את הדבור, (שהוא הנוקבא), ואין קול בלי דבור, וקול הזה נשלח ממקום עמוק שלמעלה, (דהיינו מבינה), שנשלח מלפניו להנהיג את הדבור, כי אין קול בלי דבור, ואין דבור בלי קול (שאין פעולה לז"א בלי הנוקבא, ואין פעולה לנוקבא בלי ז"א)... (ויחי תשסז, ועיין שם עוד)
תא חזי, כל זמן שהדבור (שהוא מלכות) היה בגלות, נסתלק ממנו, (מן הדבור) והקול (שהוא ז"א) והמלה היתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, (כי היה מרכבה לז"א שנקרא קול), ומשה היה קול בלא מלה, משום המלה היתה בגלות, וכל זמן שהדבור היתה בגלות הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה, בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור, (דהיינו ז"א עם המלכות), ואז דיבר דבר, ז"ש וידבר אלקים את כל הדברים (בבחינת) קול בלא דבור, וכך הלך עד שקרבו האלה, ואז נמצא משה לשם בדבור כראוי, כי קול ודבור היו ביחד בשלמות. (וארא סח, ועיין שם עוד)
ומשום זה אזהרה הוא לאדם, המעטר בעיטור הקדוש שלמעלה (ביום השבת), שלא יוציא מפיו דבור של חול, משום שאם יצא ממנו הוא מחלל יום השבת. (בשלח תיח)
ומי שמדבר בבית הכנסת דברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה שאין אלקים, ואינו נמצא שם, ואינו מפחד ממנו ונוהג בזיון בתיקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתוקן כנגד המלכות העליונה). (תרומה צב)
ואלו ארבעים (הממונים), הם העומדים ומנזפים ומטילים חרם על כל אלו שהוציאו מפיהם דבר שאינו צריך, ואחר כך תיכף הוציאו מפיהם מלה של תורה, ומטנפים פיהם בה. ואלו עומדים בחרם הזה ארבעים יום, שתפלתם אינה מקובלת. (פקודי תקסח)
הסוד הוא לחברים שילכו בדרך הישר, מחשבה רצון קול ודיבור, הם ארבע המקשרים קשרים (שהם כנגד חו"ב תו"מ, מחשבה ורצון הוא חו"ב, קול ודבור הוא תו"מ), ואחר שקשרו כולם יחד קשרים נעשו כולם מרכבה אחת, לשרות עליהם השכינה, (שה"ס הדבור), וכולם נעשו אחר כך ארבעה עמודים להתעטר בהם, והשכינה נסמכת עליהם בכל אלו הקשרים העליונים. (שם תתלג, ועיין שם עוד)
ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף, שהאדם מוציא מפיו, ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש, אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים דבר טומאה הזה (שהוציא מפיו), וכשהאדם מוציא אחר כך מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר טומאה ההוא ומטמאים את דבר קדושה ההוא, והאדם אינו זוכה בה (בדבר הקדושה), וכביכול חלש כח הקדושה...
ולמעלה מאלו יש ממונה אחד, שמו ספסיריט"א וכמה מעוררי חוק ומשפט עמו, וממונה זה שעליהם לוקחים אלו דברים הרעים (שהאדם הוציא מפיו), וגם כן לוקחים כל אלו הדברים שזרק האדם בידיו בשעה שהכעס שורה עליו, כי אז ממונה הזה אוחז בדבר הזה שזרק האדם בכעסו, ועולה ואומר זה הוא קרבן של פלוני שהקריב לצד שלנו... (שם תקמט, ועיין שם עוד)
שאין לך דבור ודבור שיוצא מפי האדם שאין לו קול, קול ההוא עולה למעלה, וכמה מלאכי חבלה מתחברים בקול הזה, עד שעולה ונתעורר המקום של תהום הגדול, (ששם הקליפות), וכמה מהם מתעוררים על האדם (להענישו), אוי למי שמוציא דבור רע מפיו. (קדושים צ)
...ובמקום שאין מעשה יש דבור, ובדבור הפה תלוי לעורר המעשה למעלה. וכמו שצריכים לעורר קדושה עליונה במעשה ובדבור, כך אלו הבאים מצד הטומאה צריכים לעורר הצד שלהם במעשה ובדבור פה. (בחקותי ה)
תא חזי, סוד הדבר, אף על פי שהתפלה תלויה בדבור, ובדבור הפה, והכל תלוי בעיקר בתחילה במעשה, ולאחר כך בדבור, ובדבור הפה, מהו המעשה, אלא מעשה ההוא שעושה אדם תחלה הוא כעין התפלה, ולא יתפלל אדם תפלה עד שיראה מעשה תחילה כעין התפלה... (במדבר סט)
וכשהמלה ההיא שהאדם הוציא מפיו היא כראוי, שהיא מלה קדושה של תורה ותפלה, אז מלה ההיא עולה ובוקעת רקיעים, ועומדת במקום שעומדת, עד שמגיע הלילה. והנשמה עולה ואוחזת למלה ההיא ומכניסה אותה לפני המלך.
וכשהמלה ההיא אינה כראוי, והיא מלה מהמלים הרעות, מלשון הרע, המלה ההיא עולה למקום שעולה, ואז נרשמת המלה ההיא ואותו העון על האדם... (נשא ז)
ותא חזי, בשעה שהגוף נשלם למטה, (דהיינו שיש עשרה ביחד), באה קדושה העליונה ונכנסת בגוף ההוא ונעשה התחתון כעין של מעלה ממש, אז צריכים כולם שלא יפתחו פיהם לדבר בדברי העולם, משם שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון... (שם קח)
קם רבי חייא פתח ואמר, ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי דבר וגו', וכי ירמיה לא היה יכול לדבר, והרי כמה דיבורים יצאו מפיו בטרם שאמר זה...
אלא כך למדנו, מה בין דבור לאמירה, אמירה היא שאין צורך להרמת קול ולהכריז הדברים, שכתוב וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, ולמדנו שכל העולם שמע הדיבור ונזדעזע... אף כאן כתוב לא ידעתי דבר, היינו להכריז דבר ולהוכיח ברוח הקודש אל העולם. (נשא אד"ר קכג)
על כן לא צריך האדם בעת ששרוי בכעס לקלל את עצמו, כי כמה (מקטרגים) עומדים עליו שמקבלים דבר זה... (בהעלותך קלח)
מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם היודעים לעורר, והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקראו, ולעורר דבר כראוי, שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. (חקת עח)
והרי כתוב יהללך זר ולא פיך, (שפירושו) שאם אין זר שיהללך יהיה פיך, אינו כן, אלא אם אין מי שמכיר לך, פתח פיך לדבר דברי תורה, ולהודיע דברי אמת בתורה, ואז פתחון פיך בתורה ישבחו דבריך וידעו מי אתה... (בלק קסד)
אמר אותו רשע, הראשונים השתדלו ולא יכלו, דור הפלגה השתדלו ולא יכלו, משום שעשו מעשה והפה היה חסר מהם, כי לשונם נתבלבלה, אבל אתה (בלעם) הרי פיך שנון... ועל כן במעשה הנחש אני אתקן, ואתה תשלים הכל בפיך. והוא לא ידע שהקב"ה מסיר שפה לנאמנים וגו' והכל עומד ברשותו... (שם רעט)
כשעולה הדבור (כלומר בתחילת התהוות הדיבור באדם) על כנפי הריאה, הוא נעשה שם קול, בעת ההיא נאמר כי עוף השמים יוליך את קול, קול ה' על המים, (משום שהוא עולה) מצד המים, (שהם ימין), שהוא מוח, ששם עולה בכנפי הריאה. קול ה' חוצב להבות אש הוא מצד הלב, (שהוא שמאל, שהוא אש, כשהקול) יוצא מן הפה, (שהוא סוד מלכות), הוא נקרא דבור.
וכנגד ב' כנפי הריאה, (דהיינו ב' חצאי הריאה) שפותחות כנפיה לקבל את הקול, שזהו שכתוב ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, (שכנפי הריאה פרודות זו מזו), כך השפתים (הן שתים) שלוקחות את הדבור ומעיפות אותו למעלה.
וכעין שהן חמש כנפי ריאה, (דהיינו חמשה פיצולים שבב' החצאים שבה), כולן פתוחות בלי סרכא כדי לקבל קול הזה, כך צריך להיות חמשה תקונים שבפה, כולם פתוחים בלי סרכא, שהם חמשה תקונים, (האותיות) אחה"ע יוצאות בגרון, (האותיות) בומ"ף יוצאות בשפתים, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסשר"ף בשינים.
והדבור יהיה בהם (בה' מוצאות הפה) בלי סרכא ועכוב כלל, זה שאמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, (אשר רבקה) היא התפלה, שהיא דבור, ומשום זה למדנו אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובלת, ואם יש סרכא, ויוצאת בעיכוב, יודע אני שתפלתי מטורפת, משום שיש סרכא בריאה שהיא טרפה... (פנחס רע"מ רעו)
שלשה הם הגומרים רעה לעצמם, שנים הם בעולם הזה, ואחד בעולם האחר, ואלו הם, מי שמקלל עצמו, שלמדנו ממונה אחד לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו ממונה הזה ושבעים אחרים הממונים תחתיו לוקחים מלה ההיא ואומרים אמן, ומעלים אותה למעלה ודנים אותו, וממונה ההוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים לו המלה ההיא... (פנחס תרמב)
אלא ודאי כל מה שחושב האדם וכל מה שיסתכל בלבו, אינו עושה בזה דבר, עד שמוציא בשפתיו, והוא לא נתכוון בו, ואותה המלה שהוציא מתבקעת באויר והולכת ועולה ועפה בעולם, ונעשה ממנה קול, ואותו הקול לוקחים אותו בעלי הכנפים ומעלים אותו אל המלך ונכנס באזניו, ז"ש וישמע ה' את קול דבריכם, וישמע ה' ויחר אפו.
ומשום זה כל תפלה ובקשה שמבקשה אדם לפני הקב"ה צריך להוציא המלים בשפתיו, שאם אינו מוציא אותן בשפתיו אין תפלתו תפלה, ואין בקשתו בקשה, וכיון שהמלים יוצאות מתבקעות באויר ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח ומאחד אותן למקום קדוש בראש המלך... (האזינו אד"ז קנד)
אמר רבי יוסי, מה ראה אונקלוס שתירגם ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא, ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, אם כן למה אינן מדברות.
אמר רבי יצחק משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם, ומשום שאינן זוקפות ראשיהן ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם, שאילו נילושו מעפר נקי ומסתכלות ברקיע היו מדברות. אמר רבי יוסי הלישה מעפר עכור ושאינן זוקפות ראש יפה, אבל ההסתכלות ברקיע למה (תמנע כח הדיבור). אמר לו היא עזרה רבה לבני אדם. (זהר חדש בראשית תכג)
אמר הילד אני מפחד לדבר עמו ולהתקרב אליו, כי איני יודע אם יש לו נשמה קדושה, כי כך לימדני רבי ביום הזה, שכל מי שאין לו נשמה קדושה אסור לדבר עמו ולהתקרב אליו... (שם תנו)
תא חזי ג' שותפין הם, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה. אדם דבריאה היא נשמה שאדם חושב בה, וזו נקראת ודאי עולם המחשבה, הרוח הוא אדם דיצירה, והוא עולם הדבור, כשהמחשבה מתלבשת בדבור, הדבור חושב בה, ומצייר ציורים של קוים וצורות, ואף על פי שחושב בהם אין כח אל הדיבור להוציאם מאותו כח, שנאמר בו שהוציאם מהכח אל הפועל, עד שהנשמה והרוח מתלבשים בנפש, ובה מוציאים הכל לפועל, משום שנפש היא עולם המעשה. (יתרו קסג)
אלא כך היא ההלכה, שאסור לו לאדם לדבר דברי זנות אפילו עם אשתו, משום שאברו יתקשה, ויבא להרהורים רעים אחרים, ויהיה דש בגרנו ויזרע חטים אחרות, (יזדווג עם אשתו ויהרהר בנשים אחרות). (שיר כד)
וכי מה היו הפסקות משמשות, ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקודש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוט. (ויקרא פרק א)
וידבר אהרן אל משה, אין דבור אלא לשון עז, וכן הוא אומר וידבר העם באלקים ובמשה. (שמיני-יין ושכר פרק ב)
ותדבר מרים וגו' אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר, ויאמר אל נא אחי תרעו... (בהעלותך צט)
שמעו נא דברי רבי שמעון בן יוחאי אומר מה תלמוד לומר שמעו נא, אלא שביקשו להכנס לתוך דברי המקום, אמר להם המתינו לי עד שאדרוש, קל וחומר שלא יהיה אדם נכנס לתוך דברי חברו. (שם קג)
דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז. (ברכות ד א)
וא"ר יוחנן משם ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, מנא לן, ממשה רבינו שנאמר הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום, אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפילו הכי אוקמה בזרעיה... (שם ז א)
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, רבי יוסי אומר לא יצא... מאי טעמא דרבי יוסי משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, ותנא קמא סבר בכל לשון שאתה שומע... (שם טו א, וראה שם עוד)
בעל קרי מהרהר בלבו (קריאת שמע)... אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי, דאי סלקא דעתך לאו כהרהור דמי, למה מהרהר, אלא מאי הרהור כדבור, יוציא בשפתיו, כדאשכחן בסיני (שהפרישם מאשה, ועל זה סמך עזרא לתקן טבילה), ורב חסדא סבר הרהור לאו כדבור דמי... (שם כ ב, וראה שם עוד)
...הרי הוא אומר כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול... וכל כך למה, לפי שהנשים דברניות הן... (שם מח ב)
...שלחה ליה ממהדורי מילי, (ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים)... (שאם נא ב)
ואמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים... (שם סא א)
תנו רבנן כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר... (שם)
בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי... (שם סב ב)
פתח ר' יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש... (שם סג ב)
...אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו... (שבת סג א)
רבי אומר בתחילה פירש עונשה, דכתיב וישב משה, דברים שמשבבים דעתו של אדם, ולבסוף פירש מתן שכרה, דכתיב ויגד משה, דברים שמישבין לבו של אדם כאגדה. ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרה, דכתיב וישב משה, דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה, דכתיב ויגד משה, דברים שקשין לאדם כגידין. (שם פז א)
א"ר יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, תני דבי ר' ישמעאל וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות... וא"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וכיון שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך, הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון... ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו... ואמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צב-אות ידודון ידודון. (שם פח ב)
ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, דבור אסור, הרהור מותר. (שם קיג א)
אמר רבי אלעזר מנין שהדיבור כמעשה, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. (שם קיט ב)
מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות... רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבה, מי אמר ר' יוחנן דיבור אסור הרהור מותר, אלמא הרהור לאו כדיבור דמי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שאני התם דכתיב והיה מחניך קדוש וליכא... ודבור מי אסיר, והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוויהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ואמר רבי אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת... אמר קרא ממצא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים, חפצי שמים מותרים... (שם קנ א)
ר' זירא אמר מהכא, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו, ל"א אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב. (עירובין נד א)
א"ר אידי אין אלו אלא דברי נביאות... (שם ס ב)
דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה... רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה, שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב, ובאשה קראו מושב, ואומר ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו... כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה... הנה תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד אמר שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדיה דהאיך... רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי אמרו ליה זיל בדוק מאי דיניה, אתא אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה ובכי ואתי, אמרו ליה נח נפשיה, אמר להו אנא לא קאמינא, ומוציא דבה הוא כסיל... (פסחים ג א, וראה שם עוד)
...ורבי יוסי הוא דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, דאי רבי מאיר הא אמר תפוס לשון ראשון... (שם נט ב, וראה שם עוד)
...ובהא פליגי, דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין, ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין... (שם סג א, וראה שם עוד)
אמר ליה רב לרב כהנא הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי... (שם קיג א)
והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע... (ראש השנה כז א)
ויקרא אל משה וידבר, למה הקדים קריאה לדבור, לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו... אמר רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר... (יומא ד ב)
...מנעי לשונך מדברים בטלים, כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה... (שם עז א)
אמר ר' יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באתה בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך... (שם פז א, וראה שם עוד)
תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר הגדול ששבת בגליל העליון, ושאלוהו... ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי לעולם. אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין... (סוכה כח א)
תנו רבנן קטן... יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא, אמר רבי המנונא תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, קריאת שמע מאי היא, פסוק ראשון... (שם מב א)
ואמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי... (מגילה טו א)
כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין. (שם יח א)
אמר ליה אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואיתרע ביה מילתא בשמואל. על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה, אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים... (מועד קטן יח א)
...אמר היינו דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני... רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. מאי מה שיחו, אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו... לא קשיא כאן דצריך לרצויה הא דלא צריך לרצויה. (חגיגה ה ב)
דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. (שם יד א)
...אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך... (יבמות סה א)
מאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן בר רב הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה... (כתובות ח ב)
...ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף... חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש... (נדרים כ א)
...דאמר רב יהודה דיבורא קשיא לעינא ומעלי לאישתא. (שם מא א)
...והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש. (שם פז א)
בית שמאי סברי לה כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ובית הלל סברי כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס... (נזיר ט א)
וכמה תוך כדי דיבור, כדי שאילת שלום. וכמה כדי שאילת שלום כדי שאומר שלום תלמיד לרב... (שם כ ב)
...אלא דאי מפשת ליה לדיבוריה אתי למגזייה (אם תרחיב לו הדבור יבא להשמיט), השתא נמי אתי למגזייה, חדא מתלת גאיז, חדא מתרתי לא גאיז. (גיטין ג א)
דתניא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי קרא עליו המקרא הזה, שפתים ישק משיב דברים נכוחים. (שם ט א)
...דהא קיימא לן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו... (שם יג א)
דרש רבי יהודה בר נחמני מתרגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב... (שם ס ב)
עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים וכו'. (קידושין מט ב)
רבי יוחנן אמר חוזרת, אתי דבור ומבטל דבור, ריש לקיש אמר אינה חוזרת, לא אתי דבור ומבטל דבור... מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא, דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק, שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי... (שם נט א, וראה שם עוד)
...וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל... אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא, או אתרוג כדקריוה רבנן, או אתרוגא דאמרי אינשי... נשדר ליה מר שלמא לילתא, אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה... (שם ע א)
דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו, במסכת, ובפוריא ובאושפיזא. (בבא מציעא כג ב)
אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור ההפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו... (שם מד א)
...ואידך דברים נינהו, ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. דאיתמר, דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה. מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה, אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. (שם מט א, וראה שם עוד)
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים... אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ורבי אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אומר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. תני תנא קמיה דרבי נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים... אלא אימא כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו... (שם נח ב, וראה שם עוד)
אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא... (שם סה ב)
...וקל מאורח (המכניס אורח אחר) משיב דבר בטרם ישמע, שנאמר משיב דבר בטרם ישמע איוולת היא לו וכלימה. (בבא בתרא צח ב)
אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מידי דכדי (דברים של חנם) לא דכירי אינשי... (סנהדרין כט ב)
כי פליגי בדיבורא (לעבד ע"ז), רבי מאיר סבר דיבורא מילתא היא, ורבי יהודה סבר דיבורא לאו מילתא היא. הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי, דאפילו לרבי יהודה בדיבורא נמי מחייב... (שם סא א)
בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה... (שם סה א, וראה שם עוד)
...אלא שדברו חכמים בלשון נקיה... (שם סח ב)
ואמר רבי אלעזר כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים... (שם צב א)
...למימרא דכל דיבור לשון קשה, אין כדכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, והתניא נדברו, אין נדברו אלא לשון נחת, וכן הוא אומר ידבר עמים תחתנו. דבר לחוד ידבר לחוד... (מכות יא א)
אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתים... (שבועות כו ב, וראה שם עוד)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, מהכא, דאילו בכירה (בת לוט) שקרייה מואב, אמר ליה רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו, ואילו צעירה דקרייה בן עמי אמר לו אל תצורם ואל תתגר בם כלל. (הוריות י ב)
ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם. (אבות א ה)
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל. (שם שם יא)
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. (שם שם יז)
רבי אליעזר אומר... והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש. (שם ב י)
חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת וחילופיהם בגולם. (שם ה ז)
...שתק (אהרן) וקבל שכר שנאמר וידום אהרן, וכן בדוד הוא אומר דום לה' והתחולל לו אף על פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק, וכן בשלמה הוא אומר עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור... (זבחים קטו ב)
אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך... (מנחות לו א)
דאמר רבי יוחנן כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין. (שם פז א)
...נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'. (ערכין טו א, וראה שם עוד וערך לשון הרע)
אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון... (חולין פט א)
אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי... דברה תורה לשון הואי, ערים גדולות ובצורות בשמים, דברו נביאים לשון הואי, ותבקע הארץ לקולם... אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן תפוח גפן ופרוכת... (שם צ ב)
...והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה... (נדה לא א)
היכי דמי מתנמנם, אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר. (שם סג א)
דרבי שמעון בן יוחאי אמר, אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהו לעי באורייתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה, חזר ומר, ומה אן חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה. (ברכות ח א)
שאלו את בן זומא מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אמר להן לפי שאין בית הבליעה פנוי. אמר רבי מנא הדא אמרה אהן דעטיש גו מיכלא אסור למימר ייס, בגין סכנתא דנפשא. (שם מט ב)
רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין... (שם סח א)
המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה... לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שווין... (תרומות יז ב, וראה שם עוד)
תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא. (שבת ט א)
אמר רבי אבהו שבת לה', שבות לה', מה הקב"ה שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר... אמר רבי חייא בר בא רבי שמעון בר יוחאי כד הוי חמי לאימיה משתעיא סגין, אמר לה אימא שובתא היא. (שם עח א)
תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים, וכן שלמה אומר גם אויל מחריש חכם יחשב, ואין צריך לומר חכם מחריש. (פסחים סז ב)
אמר ר' יונה דבית גוברין ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם ואלו הן, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאיליה עברי לדיבור, ויש אומרים אף אשורי לכתב, אשורי יש בו כתב ואין בו לשון, עברי יש בו לשון ואין בו כתב... (סוטה ל א)
רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה, אמר לא אברא אותה... מן הפה שלא תהא דברנית... אלא ממקום שהוא צנוע באדם... אף על פי כן ותפרעו כל עצתי... (בראשית פרשה יח ג)
מכל הבהמה הטהורה וגו', רבי יודן בשם רבי יוחנן ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר ורבי יעקב בשם רבי יהושע בן לוי, מצינו שעיקם הקב"ה שתים ושלש תיבות בתורה, כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו... (שם פרשה לב ה)
...ולמה לא גילה לו, כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. (שם פרשה לט יב)
ויאמר השלום לו, השלום בינכם לבינו, ויאמרו שלום, ואין פוטטין את בעי והנה רחל בתו באה עם הצאן, הדא אמרה שהדבור מצוי בנשים. (שם פרשה ע י)
אמר רבי שמואל בר נחמן ארורים הם הרשעים, להלן (רות ג') ופרשת כנפיך על אמתך, אבל זו כבהמה, ותאמר שכבה עמי. (שם פרשה פז ה)
...ואין מדבר אלא דבור, שנאמר (שיר ד') ומדברך נאוה... (שמות פרשה ב ה)
זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים. אודקין עליה. רבי ינאי הוה יתיב ופשט בתוקרילניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, אמר ליה תא סם להכא זבין לי, אמר ליה לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך. אטרח עליה סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק, מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה, נצור לשונך מרע. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים... (ויקרא פרשה טז ב)
רבי יוסי בן זמרא אומר, רמ"ח אברים יש בו באדם, מהן רבוצין מהן זקופין, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ואמת המים עוברת תחתיו, ומכופל כמה כפולות, בא וראה כמה שריפות הוא שורף, היה זקוף על אחת כמה וכמה... (שם שם ד)
...ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, ר' שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה. (שם פרשה כד ז)
גם במדעך מלך אל תקלל, אמר רבי אבין לא במדע שנתתי לך יתיר מן הבהמה חיה ועוף תהיה מחרף ומגדף לפני... א"ר לוי יש קול יוצא לטובה ויש קול לרעה, לטובה וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי... יש קול לרעה וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף... (שם פרשה לב ב, וראה שם עוד)
שלומית, דאמר רבי לוי דהות פטטא בשלמא, שלם לך, שלם לכון... (שם שם ה)
אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה פוק זבין לי צדו טבא מן השוק, נפק זבן ליה לישן, אמר ליה פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן, אמר ליה מהו דין... אמר ליה מינה טובתא ומינה בישא, כד הוה טב לית טבא מיניה, וכד ביש לית ביש מיניה.
רבי עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכים ומניחין את הקשים. אמר להן דעו מה אתם עושין, כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו. (שם פרשה לג א)
...לא נעלה, שפתי כסיל מחיתה לו (משלי י"ח), פתחו פיהם לפורענות, לומר שהן מתין בירידה ולא בעליה... (במדבר פרשה יח ג)
ויפתח ה' את פי האתון, להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו... (שם פרשה כ יב)
אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון, מנין שכן כתוב (משלי ט"ו) מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג'), ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך לעתיד לבא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים שהן מרפאין את הלשון, שנאמר (יחזקאל מ"ז) ועל הנחל יעלה שפתו מזה ומזה וגו', מנין שהוא רפואה של לשון, שנאמר (שם) והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר לתרפיון, וחד אמר כל שהוא אילם ולועט ממנו לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה... רבי לוי אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד') לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. (דברים פרשה א א)
ראה עוד ערך מתן תורה שיר השירים פרשה א וה.
...וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר למה לא היו שומעים, לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא והלך אצל משה ועשה לו הקב"ה שביל שבו יוצא הקול עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר (איוב כ"ח) לעשות לרוח משקל, שכל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה הכל במשקל... (ויקרא א, וראה שם עוד)
ארבעה הדיוטות, בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נדחפו לגיהנם, בלעם על ידי לשונו, שנאמר (במדבר כ"ג) מן ארם ינחני בלק, מן הרמים הייתי, ממחיצת האבות הנחני בלק וזרקני לגיהנם... וכן דואג על לשונו נטרד... (מצורע א)
זאת תהיה תורת המצורע, זה שאמר הכתוב, (משלי י"ח) מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, זכה לחיים נתחייב למות, עסק בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, והיא רפואתו של לשון... ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע כשפיכות דמים... (שם ב)
אוי לאדם שמוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע היאך מוציאו, שאברהם על מה שאמר במה אדע, השיבו ידע תדע וגו' ועבדום ועינו אותם (בראשית ט"ו), מי שמדבר בפני כל אדם מתחייב בנפשו, ומי שמדבר בפני הקב"ה על אחת כמה וכמה שמתחייב בנפשו ובבניו ובבני בניו עד סוף כל הדורות... (קדושים יג)
אמור אל הכהנים ואמרת וגו', אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר אמור ואמרת צריך לדרוש, ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר, ויאמר ויאמר למה לי... (אמור ג)
ויאמרו לא נעלה, הכשילם פיהם לרשעים, וברית כרותה לשפתים... (קרח ו)
...אמר לו שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה, שאם יבא אדם ממקום אחר מדברים עמו בלשונו, ואני הולך בשליחותך והם בודקין אותי, וגלוי לפניהם שאיני יכול להשיח עמהם, אין שוחקין עלי, לומר ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע, לא איש דברים אנכי וגו'. אמר לו הקב"ה והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע שבעים לשון, שנאמר ויקרא האדם שמות וגו' (בראשית ב'), בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון... (דברים ב)
...ויעקב לא ידע בכל אלה, ואמר כל מי שגנב את התרפים ימות בלא עתו, והיוצא וגו' כיוצא מפי המלאך, וילדה רחל ומתה... (פרק לו)
דבר אחר הוו מתונים בדין, כיצד, מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהי מקפיד בדבריו, שכל המקפיד בדבריו משכח את דבריו... (פרק א ד)
אמור מעט ועשה הרבה, כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום, אבל באחרונה ראה מה עשה, שהלך ועשה להם שלשה שורים ותשע סאין סולת... שכן מצינו עפרון שאמר לאברהם ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו', אבל באחרונה כששקל לו את הכסף, וישקול אברהם לעפרון וגו'. (פרק יג ג)
שיחת הילדים כיצד, מלמד שלא יתכון אדם בשעה ששונה בתוך ביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו, שנמצא בטל מן התורה, שנאמר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'. (פרק כא א)
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, אם לחכמים יפה שתיקה, קל וחומר לטפשים. לא חכמה מביאה דברים ולא דברים מביא חכמה אלא מעשה, כל המרבה דברים מביא חטא, שנאמר (משלי י') ברוב דברים לא יחדל פשע... (שם פרק כב ב וג)
חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, זה משה, שנאמר וידבר אהרן וגו', וכי מי ראוי לדבר משה או אהרן, הוי אומר משה, שמשה שמע מפי הגבורה ואהרן שמע מפי משה, אלא כך אמר משה, אפשר שאדבר במקום שאחי הגדול ממני עומד שם... ואינו נכנס לתוך דברי חברו זה אהרן, שנאמר (ויקרא י') וידבר אהרן וגו', הן היום הקריבו וגו', אלא ששתק עד שסיים משה דברו ולא אמר לו קצר דבריך...
ואינו נבהל להשיב זה אליהוא בן ברכאל הבוזי, שנאמר (איוב ל"ב) אמרתי ימים ידברו, מלמד שהיו יושבין ושותקין לפני איוב... (פרק לז יב ויג)
רבי אליעזר בן יעקב אומר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, משלו למה הדבר דומה, לטרקלין גדולה וביב של בורסקי קבוע בתוכה... (פרק ג)
תן דעתך עד שיצא מפיך, חשוב מעשיך בדרך ארץ, למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. (פרק ג)
מות וחיים ביד לשון, שהכל תלוי בלשון, אם יבקש אדם לומר לשון הרע אומר, ואם בקש לשון טוב אומר, לכן אל יאמר אדם הואיל וניתנה רשות ללשוני הריני מדבר מה שאני מבקש, כבר הזהירה תורה ואמרה נצור לשונך מרע (תהלים ל"ד)... דבר אחר ראה כמה קשה לשון הרע, שאין אדם מוציאו מתוך פיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר (תהלים י"ב) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ומי יעמוד כנגדם, גיהנם, כביכול הקב"ה צווח מן בעלי הלשון ואומר (שם צ"ד) מי יתייצב לי עם מרעים ומי יכול לעמוד בהם, גיהנם. ואף גיהנם חוזרת ואומרת לו איני יכולה...
דבר אחר כלכלה של תאנים אכל ולא בירך, זהו מות ביד לשון. אכל ובירך זה חיים ביד לשון. דבר אחר זכה לתורה זכה לחיים, לפי שהתורה נקראת עץ חיים, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, והתורה רפואה ללשון, שנאמר (שם ט"ו) מרפא לשון עץ חיים... (מזמור נב)
למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא, זה שאמר הכתוב (משלי י"ח) מות וחיים ביד לשון, לשונו של אדם מביאתו לחיי העולם הבא, ומי גרם לדוד שבא לחיי העולם הבא, פיו שאמר חטאתי... (מזמור נא)
שוחר טוב יבקש רצון, אם ראית אדם שהוא מדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברין עליו זכות טוב לפני הקב"ה, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ג) וחנותי את אשר אחון, ודורש רעה תבואנו... (פרשה יא)
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון, אם זכה ונצח מחייתו, ואם לאו ממיתתו, שהרי הוא אומר מוות וחיים ביד לשון. (שם פרשה כא)
אל תען כסיל כאיוולתו וגו', במקום שיש מכירין אותו ואותך למה תשוה לו, שלא יהיו אומרים כאן חכם נושא ונותן עם הכסיל. ענה כסיל כאיוולתו במקום שאין מכירין, פן יהיה חכם בעיניו, שלא יהיו אומרים אלולי שהוא חשוד על הדבר שהוא מדבר עליו לא היה שותק לו... (פרשה כו)
...אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחיש ומשקר, ואם עושה אדם את עצמו לנהוג במדה בינונית מוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך במדה בינונית... (פרק ג)
דבר אחר א'פתח ל'לשון פ'ה, ופ'ה ל'שון א'פתח, שאין נאה במאתים ושמונה אברים שבאדם לומר לפניו שירה אלא בפה ולשון, שנאמר (תהלים ע"א) פי יספר צדקתך וגו', שלא נמשלו פה ולשון אלא בים ובגליו, כשם שהים מרחיב ופותח, כך הפה מרחיב ופותח, כשם שהים מלא מרגליות כך הפה מלא מרגליות של עצמות, כשם שהים מביע מים כך הפה מביע מים, כשם שגל מתוך הים מתגבר ועולה כך הלשון בתוך הפה מתגבר ועולה, כשם שהים מטביע ספינה בתוכו כך לשון מרשיע את הרביה בדבור, וכשם שהים מצפצף כך הפה מצפצף, וכשם שגל הים מרגיש כך לשון מרגיש, כשם שגל הים מסעיר ברוח סערה כך לשון של אדם מסעיר ברוח עבירה, כשם הים פולט המים כך הפה פולט מים, כשם שגלי הים הורגין את הבריות כך הפה ולשון הרע הורג את הבריות, וכשם שהים יש לו שפה מזה ומזה כך לשון יש לו שפה מזה ומזה. וכשם שהים מבאיש ומסריח כך הפה מבאיש ומסריח, כשם שגל הים פעמים זוקף פעמים מוטל כך הלשון פעמים זוקפת ופעמים מוטלת, כשם שגל הים הכל מתייראין ממנו כך לשונו של אדם הכל מתייראין ממנו. מה הים לסוף מימיו מתגרשים רפש וטיט, שנאמר (ישעיה נ"ז) ויגרשו מימיו רפש וטיט, כך הפה סוף דבריו לתהו והבל, שנאמר (תהלים י"ב) יכרת ה' שפתי חלקות וגו'.
צ"ד אל תקרא צד אלא צדק, זה צדקו של הקב"ה שהוא עושה עם בשר ודם, זו דעת ותבונה וחכמה ופתחון פה ומענה לשון שהוא נותן לבני אדם, שכל העולם כולו מתקיים בהן, שאלמלא פתחון פה ומענה לשון אין כל העולם כולו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים נזדעזעו כל בריות שבעולם, ואמרו, ומה משה שהוא עתיד לדבר עם שכינה במאה ושבעים וחמש מקומות והוא מבאר כל אות ואות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בשבעים לשון, הוא אומר לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים, אנו על אחת כמה וכמה... ובשביל שאמר משה כי כבד פה וגו', זכה שאמר לו הקב"ה פה אל פה וגו', ובשביל שאמר לא איש דברים אנכי זכה לבסוף אלה הדברים אשר דבר...
...והוריתיך... דבר אחר אני יורה דברי לתוך פיך כחץ, ואין והוריתיך אלא לשון ירה יירה. (שמות פרק ד, קעא)
ותדבר מרים, זהו שאמר הכתוב ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל. מי שחושך שפתיו מלדבר בחברו משכיל... אמרו רבותינו שני דיקולוגין היו עומדין לפני אדריינוס, היה אחד מהן מלמד על הדבור שהוא יפה... אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות, והיאך היה משא ומתן בעולם, והיאך היו הספינות פורשות לים. מיד אמר לו לאותו שיהיה מלמד על שתיקה שהיה יפה, עמד לו אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו, אמר לו המלך למה סטרת אותו, אמר לו מרי, אני למדתי מן הדבור על הדבור, וזה בא ללמד משלי על שלו... (במדבר פרק יב, תשלח)
דבר אחר אלה הדברים, משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז ואומר הרי ארגמן, הקיץ המלך ושמע קולו, קרא אותו אמר לו מה אתה מוכר, א"ל לא כלום, א"ל אני שמעתי שאתה אומר הרי ארגמן ואתה אומר ולא כלום, א"ל מרי אמת ארגמן הוא אבל אצלך אינו כלום, כך אמר משה אצל הקב"ה שברא את הפה ואת הדבור אמר לו לא איש דברים אנכי, אבל אצל ישראל אלה הדברים. (דברים פרק א, תשצה)
דרך ארץ באדם כשהוא מוכיח נותן פניו בקטן, וכשהוא מפייס עיניו בגדול, כן עשה דוד כשדבר דברים טובים ונחומים הפך פניו לשאול, ואמר למה זה אדוני רודף אחרי עבדו וכשאמר דברים קשים הפך פניו לאבנר, לא טוב הדבר וגו'. (שמואל א פרק כו, קלט)
נצור לשונך מרע וגו', קשה לשון הרע שהוא קשה מעבודת אלילים, כשעשו ישראל את העגל לא נחתם גזר דינם עליהם אלא כשחטאו בפיהם שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם, ואומר חי אני וגו', כאשר דברתם באזני, אינו אומר כאשר עשיתם אלא כאשר דברתם...
מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה. ענה אחד ואמר אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך, ותנו לי עשר עזים. הלך לגוב של אריות והיתה שם לביאה מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה, יום שני נתקרב מעט והשליך לה אחרת, עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה באמצע הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל אברים דומה לנו, אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח חלב. הידים אומרים אין כמותנו... ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה. השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך ואין בך עצה כבשאר האברים. אמרה להם היום תאמרו שאני שולט עליהם. שמע האיש הדברים והלך אל המלך. אמר לו אדוני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וציוה לתלותו. כשהלך התחילו האברים לבכות, אמרה להם הלשון לא אמרתי לכם שאין בכם ממש, אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם. אמרו לה הן. אמר לתולין אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל, השיבוהו אליו... ועוד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה... ראה הלשון גדולה מן הקרבנות, שנאמר אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר. (תהלים לד, תשכא)
סוף דבר הכל נשמע, סוף דבורו של אדם הכל משמיע את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני הזה... שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת, ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (קהלת פרק יב, תתקפט)
שוחר טוב יבקש רצון (משלי י"א) אם ראית אדם שהוא מדבר טובה על חבירו אף מלאכי השרת מדברים זכות להקב"ה, הה"ד וחנותי את אשר אחון (שמות ל"ג), ודורש רעה תבואנו (משלי שם) אם ראית אדם שהוא מדבר רעה על חבירו, אף מלאכי השרת מדברים רעה וחובה לפני הקב"ה, כד"א (תהלים ז') ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו וגו'. (תהלים ז)
עוד אשמרה לפי מחסום (תהלים ל"ט) וכי יש מחסום לפי, אמרו הן מרפא עץ זו התורה, מכאן את למד שלא נתן הקב"ה תורה לישראל אלא כדי שלא יהו עסוקין בלשון הרע וכן בדברי הבטלה... (שם לא)
...זה הוא שאמר הכתוב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד') כנגד מי אמרו עמוס למקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד שבחו וגדולתו של הקב"ה, שבשעה שאדם עולה במחשבה ליברות גוזר עליו כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברות הוא ידבר, וכן דוד אומר (תהלים קל"ט) כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה... (שמות ז ח)
בת דברי, שהיתה דברנית, ומתוך הדיבור עינה אותה, מכאן שהשיחה רעה לאשה. (ויקרא כד יא)
דבר אל אהרן, צו את אהרן אין כתיב כאן אלא דבר אל אהרן, לשון פיוס, כענין שנאמר וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ') ואומר (ישעיה מ') דברו על לב ירושלים, ולמה דיבור ואמר כך אמירה, שתהא אזהרה עליו... (במדבר ח ב)
זה הוא שאמר הכתוב יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא (משלי י"ב), כנגד המרבה דברים הכתוב מדבר, מלמד שאין ראוי לאדם להרבות דברים שרוב דברים מביאין את האדם לידי עון, שנאמר ברב דברים לא יחדל פשע, ולפי כך שלמה מזהיר ואומר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים (קהלת ה'), שלא תהפך בלשונך ותספר בלשון הרע, ותחשב בדעתך שהדברים רוח שאין בו ממש... חפש בדבריך קודם שתוציאם מפיך, ודע שאתה עתיד ליתן את הדין אפילו על שיחה קלה, שנאמר ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד')... ולשון חכמים מרפא (משלי י"ב) לפי שהן עוסקים בדברי תורה הן מביאין רפואה לעולם, שנאמר (שם ט"ז) צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם. דבר אחר יש בוטה כמדקרות חרב, הכתוב מדבר בשבועות ובנדרים שמבטא אדם בשפתיו, שהוא דומה כמי שנוטל חרב ודוקרה בגופו... (שם ל א, וראה שם עוד)
וכל שיח השדה, כל שיחתן של בריות אינן אלא בשביל הארץ, היאך שדה פלוני, היאך כרם פלוני. (בראשית ב ה)
לא טוב הדבר, מלמד שהיה אדם חשוב יתרו, שעיקם בדבורו ואמר לא טוב. (שמות יח יז)
...שיחה (מיוחסת) ליהודה דכתיב הפעם אודה ה'... (שמות)
ר' יוסי אמר דברה תורה בלשונות הרבה וכולם צריכים להדרש, תדבר על עשיית המצוה ההיא לאלתר, אמור אל בני ישראל אזהרת מצוה, אמור כגון אמור אליהם לדורותיכם, דבר אל בני ישראל לשון זירוז מיד... (קדושים)
ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן עניני זולתו, והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו והיה כבהמה, ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקים ועבדיו, ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר כי האדם הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם, רצוני לומר הדבור, כי גדר האדם חי מדבר מת, ובו נבדל מן הבהמות. (שער ב הבחינה, פרק ה)
...אבל הדבור והשינה הקיצור בהם משובח, הדבור מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה, כמ"ש החכם (קהלת ה') אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים... (שער ג עבודת האלקים פרק ד)
אבל המנהגים שראוי להנהוג בהם בעל הכניעה הם עשרה... והעשירי שיהיה במעט דברים וקולו נמוך, ומעט שחוק ומעט שבועות בשם על האמת, ולא יעביר על לשונו כזב, ולא ישב בסוד משחקים ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם וזה מכניעה ושפלות, לא מצד גדולה והתנשא... (שער ו הכניעה פרק ו)
והשבעה עשר השתכלותו בעת שתטה נפשו לחברת בני אדם ולהשתעשע בהם במעלות הבדידות והפרידה מבני אדם, וברוע חברת כסיליהם מבלי דוחק שיביאנו לכך. ומרעת חברתם מותרי הדברים, ואמר ונאמר, ובלבול אורך אין צורך אליו, ואמר החכם (משלי י') ברוב דברים לא יחדל פשע וגו'. ואמר אחד מן החכמים אצור מותר דבריך וחסום מותר לשונך ומדבר בבני אדם והזכיר רעותיהם וספר בגנותם... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)
וראוי לך שתשתדל לאסור חושיך ותנועות אבריך הנראים כמו שאספר לך. והוא שתתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך ותפרוש מן הדברים הבטלים עד שתהיה בעיניך הנעת האבר הכבד שבאבריך יותר קלה מהנעת לשונך, כי הלשון מהיר בתנועתו לחטוא וחטאיו רבים מכולם בעבור קלותו ומהירות תנועתו ושהשלמת מעשהו נקלה, ויכלתו על הטוב והרע בלי מצוע. וכפי זה אחי יש מן הדין עליך להשתדל לבלמו ולמשול בו, ואל תתיר לו מן הדבור אלא מה שלא תוכל לעמוד בלעדיו לצורך התורה או לצורך העולם. וקצר מותרי לשונך בכל יכלתך אולי תנצל מנזקו, כמו שאמר החכם (משלי י"ט) "מות וחיים ביד לשון", והקדימהו (והקדמנו הלשון) על שאר החושים והאברים לקושי הדבר בו יתר משאריתם, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ד) "מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע" וגו'...
וכאשר תרצה לעמוד על בירור מה שזכרתי מרוב חטאי הלשון קבל על עצמך לזכור מה שיצא מלשונך ביומך בהתחברך עם בני אדם והתערבך בם ואם תוכל לכתבו עשה, ואחר כך העבירהו על לבך והעלהו במחשבתך בעת אתה פנוי מן העסקים בלילה, ותראה מה שיש ממנו צורך ומה שיש ממנו מיותר לא יועיל לך, ומה שממנו מביא ההיזק עליך כמו הכזב והרכילות והשבועות ולשון הרע, ואז יתברר לך חסרונך ותראה בו מעוותך... ושים תמורת רוב דבריך אורך מחשבתך והתמדת בחינתך והחשבון עם נפשך, כי המחשבה נר שתכניסהו אל לבך והחשבון שמש תאיר באורו מצפונך לגלות לך מה שהוא צפון בו מן הטוב והרע. והלשון שער המצפון, ואם הלשון יהיה מופקר ולא ייטיב לשמור מה שיש במצפונים, יהיה שער האוצר פתוח ויצא מה שאינך חפץ בצאתו ויראה מה שאין הראותו טוב בעיניך, וכשתשמור השער אתה שומר האוצר ומה שיש בו... (שער ט הפרישות פרק ד)
ודברת בם - שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל. (דברים ו ז)
לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר למדנו תורה ציוה לנו משה שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן כאילו קוברו. (שם יא יט)
מערכי לב - האדם עורך תשובתו בלבו, אך הדיבור בא מה'. (משלי טז א)
תחנונים - ללמדך דרך ארץ, ואף על פי שהעשיר ידבר עזות על העני לענות תחנונים, וכן רב ותלמיד. (שם יח כג)
החלום ברוב דברים - ודרך כסיל לרוב ברוב דברים. (קהלת ה ב)
וירד ה' - ...ואין בעולם השפל מדבר כי אם האדם, וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות האדם, וכאשר ידבר אדם לאדם יבין דבריו, אך אם ירצה לדבר על שפלים ממנו יצטרך להגביהם למדרגת האדם, על כן שמו ראש לארץ, וראש לעפרות תבל ופה, "ותפתח הארץ את פיה"... והנה הכל בדברי משל כי אין לים לב... וכאשר יבקש האדם לדבר על נכבדים ממנו שהם מהעולם העליון מוריד מעלתם עד שידמה לאדם כאילו הם דמות אדם כדי שיבין השומע, אמר "והאיש גבריאל", וזרועותיו ומרגלותיו וקול דבריו כקול המון, והדרך הזאת תפשו בעליון העליון, אמר "וכובע ישועה על ראשו"... (שמות יט כ)
ותדבר ב - הוא לגנאי, וימצא גם לשבח בנבואה. (במדבר יב א)
כאשר תדור - כמו שהזהרתיך שתשמור דבריך בבית האלקים, כן תשמור בכל עת ומקום כשתזכיר את שמו או תדור לו נדר. (קהלת ה ג)
אמור - ...וטעם אמור כמו דבר, ודבר ואמרת נאמר בפרשיות שירצה להזהיר בהן מאד, או מחומר הענין או להיותם מורגלים לחטא בהנה, וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם. ויש אומרים דבר אל בני ישראל היא הקריאה שיתאספו אליך. (ויקרא כא א)
שבלת - היו מנסים אותם בכל מלה שיש בה שי"ן, והאפרתים קוראים אותה סי"ן, ואולי אויר ארצם גורם לכך, כבני צרפת הקוראים שי"ן כתי"ו רפה. (שופטים יב ו)
רחש לבי - שמקור הדבור בלב. (תהלים מה ב)
הנדברים בך - דבר ב הוא לגנאי, אם לא שפירש ההיפך, כמו "נכבדות ידובר בך", והנבואה הבאה בלשון רוח ה' דבר בי וכדומה. (יחזקאל לג ל)
האדום האדום - דרך הממהר לכפול דבריו. (בראשית כה ל)
...ושהוא רואה ושומע, ושהאויר וכל הגופים נפעלים לרצונו, ומצטירים בדבורו, כאשר הצטיירו השמים והארץ, ונקרא כותב ומדבר... (מאמר ב ד)
אמר החבר, כי המכוון מהלשון הוא שיכנס מה שיש בנפש המדבר לנפש השומע, וזאת הכוונה לא תגמר אלא פנים בפנים, מפני שלדברים הנאמרים מעלה על הדברים שבכתב, וכאשר אמרו "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור וברפיונו, וברמיזות ובקריצות מתמיה ושאלה והגדה, ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו להבין הכעס והרצון, והתחנון והגאוה על השיעור שהוא רוצה. ובשארית הזאת של לשוננו הנוצרת הברואה ימצאו ענינים דקים ועמוקים, נטבעו בה להבין הענינים להיותם במקום המעשים שהם פנים בפנים והם הטעמים... (שם עב)
...וכבר היה לנו רוחב הפיוט אשר איננו מפסיד לשון כשנשמר החרוז, אבל השיגנו מה שהשיג את אבותינו במה שנאמר עליהם (תהלים ק"ח) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם"... (שם עח)
...ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי את כל האברים המשמשים אותו בזריזות ושמחה... ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה, לא יוסיף עליה, ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר, אלא עם כל מלה מחשבה וכונה... (מאמר ג ה)
...ורצה לומר "בספור" הדבור והקול, אבל הוא דיבור אלקי תהיה בו מציאות התכונה והצלם שדובר בה, כמו שאמר "יהי אור ויהי אור", ולא יצא הדבור עד שכבר נמצא המעשה... ודבר האלקים הוא מכתבו, ושיעור האלקים הוא דברו, הנה שב הספר והספור והספר בחק הא-ל דבר אחד, ובחק האדם הם שלשה, מפני שמשער בשכלו, ומדבר בפיו וכותב בידו הדבור ההוא... ויהיה שיעור האדם ודבורו ומכתבו אותות מורים על עצם הדבר, לא גוף הדבר, אבל שיעור האלקים ודברו הוא הדבר בעצמו והוא מכתבו... ואילו היינו יכולים כשנדבר מלת "אדם" או נחקק גוף אדם להמציא צורתו, היינו יכולים על דרך הדבור והכתב האלקי...
אך הלשונות והמכתבים, יש לקצתם יתרון על קצתם, מהם ששמותיהם נאותים הרבה בקרואים (מתאימים להם), ומהם רחוקים, והלשון האלקית הברואה אשר למדה אלקים לאדם שומה על לבבו ובלשונו, היא מבלי ספק השלמה מכל הלשונות והנאותה לקוראיה יותר מכולם... (מאמר ד כה)
...אם כן אין לבחירה מצד שהיא בחירה סבה הכרחית, שתשוב הבחירה ההיא הכרח ויהי הדבור האדם הכרחי כמו תנועת דפקו, וזה תכחישהו הראיה, כי אתה מוצא את עצמך יכול על הדבור והשתיקה, בעוד שתהיה בממשלת השכל, ולא ימשלו בך מקרים אחרים...
וכמו החלקים האלה גם בדבור, כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלקי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו. והדבור הטבעי הם הרמזים והתנועות הראויות לענינים שרוצה להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת על כך (באים בלי מחשבה מיוחדת וכונה), אבל הלשונות המוסכם עליהם הן מורכבות מענינים טבעי ומבחרי (בחירה). והדבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שגעונם, לא יסודר ממנו ענין, ולא יגיע אל חפץ מכוון. והדבור המבחרי הוא דבור הנביא בעת נבואתו או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצותיו ובוחר דבריו כפי שיראה ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ואם היה רוצה היה מניח ענין ולוקח זולתו... (מאמר ה כ)
לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או דבר חכמה או בדברים שצריך בהם לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה מימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים מביא חטא. וכן בדברי תורה וחכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים, והוא שציוו חכמים לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. אבל אם היו הדברים מרובים והענינים קצרים הרי זו סכלות. (דעות פרק ב ד)
סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון. (שם שם ה)
אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב... ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי... ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח, וכל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי וגניבת דעת אסורה, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות. (שם שם ו)
תלמיד חכם לא יהיה צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח. ומקדים שלום לכל אדם, כדי שיהיה רוחן נוחה ממנו. ודן כל האדם לכף זכות. מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל. אוהב שלום ורודף שלום. אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר, ואם לאו שותק. כיצד, לא ירצה חברו בשעת כעסו... ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן, כללו של דבר, אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן. ולא יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו או בתו. (שם פרק ה ז)
אין משיחין בסעודה, שלא יבא לידי סכנה... (ברכות פרק ז ו)
ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו שהן מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטל, תלמוד לומר לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין. (נדרים פרק ד ד)
המתכווין לומר תרומה ואמר מעשר... לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים... (תרומות פרק ד טז)
במה דברים אמורים (שמחזירים אבידה בטביעות עין) בתלמיד וותיק שאינו משנה בדיבורו כלל, אלא או בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכתא דנדה ואמר מקואות אני שונה, כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר... (גזלה ואבדה פרק יד יג)
כשם שיש הוניה במקח וממכר כך יש הוניה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך. כיצד, היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים... היו חמרים מבקשין תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני, והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זו, או מה דעתך בדבר זה. (מכירה פרק יד יב והלאה)
כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בשלשה לאוין... (שם שם טו)
גדולה הוניית דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. זה בממונו וזה בגופו, והרי הוא אומר בהוניית דברים, "ויראת מאלקיך", שהדבר מסור ללב. הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך, וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד, שנאמר "כי אני ה'". (שם שם יח)
מותר לעבוד בעבד עברי בפרך, ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו... וכן לא יבזהו בדברים, לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו... (עבדים פרק ט ח)
...רוצה לומר כי אין האחדות ענין נוסף על עצמו אבל הוא אחד לא באחדות, ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות, אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה, כי י צר בו הדבור מאד מאד בכל לשון, עד שלא יצייר הענין ההוא אלא בהקל הדבור... (חלק א פרק נז)
...ואמנם כוונת זה הפרק, כי הדבור והאמירה מלה משותפת נופלת על הדבור בלשון, כאמרו "משה ידבר", "ויאמר פרעה", ונופלת על הענין המצוייר בשכל מבלתי שידובר בו, אמר "ואמרתי אני בלבי", "ודברתי בלבי"... וזה הרבה, ויפול על הרצון, "ויאמר להכות את דוד"... וזה גם כן הרבה. וכל אמירה ודבור שבאה מיוחסת לשם הם משני הענינים האחרונים, רצוני לומר שהם אם כנוי על הרצון והחפץ, או כנוי על הענין המובן מאת השם... (שם פרק סה)
...ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו, כמו שזכר אריסט"ו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהשמר מהן והצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר... ואמנם המשגל איני צריך לאמר בו יותר ממה שאמרתיו בפירוש אבות, ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו, ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סבה...
וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחוייב שזה הדבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים, כמו שאמר "מי שם פה לאדם", ואמר הנביא "ה' אלקים נתן לי לשון למודים", ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הגוים הסכלים הזונים בשירים ודבריהם הנאותים בהם, לא כמי שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"...
ולי גם כן טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשבוה שהיא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לזרע ולא ליציאה, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיה הכונה בזה שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שישום להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם, וכשיבא הצורך לזכרם יעשו לו בתחבולה בכנויים ממלות אחרות כאשר נסתר מהם מעשותם בעת הצורך בכל יכולתנו... (חלק ג פרק ח)
וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסובבת אותו, וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה, וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים באבות, "כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברים מעטים"... (שם פרק נב)
לעולם יהא ערום ביראה, ידבר שלום עם אחיו ואפילו עם נכרי בשוק, שיהא אהוב למעלה ומתקבל על הבריות... וירא שמים לסוף דבריו נשמעים. (יג)
ויעזב שיחת בני אדם ושעשועי ילדים, ומלהשיח עם אשתו אלא בשעת המעשה... (כט)
המספר לשון הרע ככופר בעיקר, ולמד ממרגלים, וכל שכן המדבר על האדם שנברא בצלם. אמר הקב"ה ללשון, אתה בפנים ושתי חומות לפניך וכו'. לעולם ירבה בשתיקה, וידבר רק בדברי החכמים או דברים הצריכים לו. רב לא שח שיחה בטלה, שהשח שיחה בטלה עובר בעשה, "ודברת בם" ויש אומרים בלאו. וגם בדברי תורה יהיו דבריו מעטים ועניניהם מרובים, שאם לא כן הוא סכלות. ואל ימהר להשיב, וילמד לתלמיד בשובה ובנחת בלא אריכות. (לד)
המדבר ואינו חושש ואינו חושב בבוחן כליות אינו בדרך טובה, כי משפט האדם לחשוב ולשוות את בוראו תמיד נגד פניו... ברוב השתיקה יהיה המורא, והשותק ממורא לא במהרה חוטא. (לה ולו)
עת לחשות כשמחרפים אותו ומדברים דברי הדיוטות, ועת לדבר כשמדברים בדברי תורה. עת לחשות כשידעת שבשום דבר לא יקבלו תוכחה, כי מוטב שיהיו שוגגים. (לט)
אל תגביה קולך להשיב עזות אלא בענוה, באו לצים אל תוכיחם שישנאוך, אלא לך, שהליצנות שניה לערוה. (עה)
...בלילה השפל קולך וביום הבט סביבותיך והזהר מהכותל שאחריך, כי ימות האדם בכשלון לשונו ולא בכשלון רגליו. (פ)
כשתירא מחרטה אמור לאו קודם להן, כי לאו אחר הן הוא מגונה. (פא)
אהוב את ה"שמא" ושנא ה"מה בכך"... (צח)
אל ידבר בשבח מאוהביו שמתו או שהם בצער, ובדברים בטלים, ואמר ר' אמי בקושי התירו שאלת שלום בשבת. (קי)
אל יעמוד עם מלמדי תינוקות פן יבטלם. (קכד)
העוצר ברוחו משפיל עיניו ורוחו מנשים, אינו מדבר דברים בטלים... יהיה לעתיד לבא לפנים ממלאכי השרת. (שם)
...ואל תדבר עם אדם לפני שתתפלל, אלא אמור דברים המכניעים את הלב... (קנח)
שומר פיו ולשונו וכו', לכך אל יפתח פה לשטן... לא יאמר אתה עושה כנכרי, אלא לא יתכן כך לזרע ישראל... והטובים היו מצווים לזרעם שלא ידורו באותה עיר מפני הקללות, שעל זה רבים המירו שם... (תעט ותפ)
אשה מקשה ללדת וחולה וכדומה לא ידברו בעוון שעשו, אלא יחשוב לעצמו הענין, כי עליונים מזכירים דברי התחתונים. (תפו)
...והיראים לענות לך על שאתה מדבר אתם קשות, ה' יבקש נקמה ממך. (תקמה)
כתיב לב יודע מרת נפשו... יספר רק למי שיש לו חלק בצערו, וכן בשמחה. (תרכז)
אדם מספר רע ואל תאמינהו חוץ מרב לתלמידיו, כדי שלא יעשו כך, שכל המספר רע תוכל לחשדו בעצמו, כי לב הפוסל לא יוכל לחשוד אלא במה שיש בו. (תרלב)
שוחר טוב יבקש רצון וגו', אדם שמדבר טובות מחברו אף מלאכי השרת מלמדים עליו זכות, ולהיפך. (תרלג)
לעולם אל ידבר אדם דבר משם גאות, כי באותה מדה יכשל, כבחזקיה ובדוד, שאמר "הגבר הוקם על" וגו', ולבסוף "נפלה נא" וגו'. (תרלד)
ואל יאמר אם אעשה כך איני יהודי, כי דבר רע אין לאמרו אפילו על תנאי. ואם מספר לחברו על נכרי יכנה, ולא יאמר אמרתי ארור אתה. (תרלז ותרלח)
אין משיבין על הקלקלה דווקא אם אין נפקא מיניה, ולא אם יצא מזה תקנה כשיגיד הקלקלה, כגון "ויבא הפליט ויגד לאברם" וגו'. (תתג)
אם תראה מרבה וכופל בדברים אל יהיה לך עסק עמו כי יבטלך. (תתרג)
לא יאמר שאל לחכם פלוני ויאמר כדברי, שמא לא יאמר כן, וכן בכל דבר שברשות אחר. (תתרס)
אם יאמר לך אחד דבר סתר אני יודע, תן לי אמונתך ואספר... אל תהי להוט אחר סתרים וחידושים, כי מסירין הלב מהתורה. (תתשז)
והתבונן וראה עוון הלשון וכובד פשעו, כי המקלל אביו ואמו חמור מהמכה... (שערי תשובה ג סג)
החלק הרביעי, הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה כיושבי קרנות, כי אחת המרבה דברים מביא חטא, והשנית שבטל מדברי תורה... אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא... (שם קעז)
העצה הנכונה אליו שיאכל פריה, שלא ידבר אלא בדברי תורה חכמה ומוסר, והבאת שלום בין אדם לחברו, ולהצדיק את הרבים ולשבח הטוב, ולגנות את הרע, ולקנא אל האמת, כי זכויות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו... (שם רי)
ועוד אמרו רבותינו כי חייב אדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינה של כבוד, גם כי איננה מגונה, בין בדברי התורה ובין בשיחה עסקי העולם, ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה, כי חייב אדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה. וענין לשון כבוד הוא דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות... (שם רל)
ויקם אברהם - ...ולמדנו הכתוב דרך ארץ כי המדבר ברבים צריך לעמוד, וכן חזר למטה "ויקם אברהם וידבר אתם לאמר". ונראה כי המנהג היה כשידבר היחיד בפני רבים מדבר מעומד, ובכלותו לדבר ישב במקומו... וכאשר רצה לדבר שנית עמד ודבר... (בראשית כג ג)
בחלומי - ראוי לאדם שיזהר בתחלת דבורו בספור חלומות, כי שר המשקים זה היה תחילת דבורו "בחלומי", שהוא לשון חלימות ובריאות... אבל שר האופים התחיל באף, שאמר "אף אני בחלומי", ונידון למיתה... (שם מ ט)
"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו), שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעליבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה. ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו, והוא עיקר הוית האדם, כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה", באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס "לרוח ממללא". ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נ"ז) "בורא ניב שפתים", כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל, שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים...
ויש בדבור שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי י"ח) "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה". וזה אזהרה לפי שהוא בעל דברים או בדברי תורה ועניני המצות, שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודם הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה. ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה...
וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים, ואף על פי כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אף על פי שהיה ראוי להם לכעוס... (שם מד יח הקדמה)
וידבר ה' אל משה לאמר - על דרך הפשט מה שהוסיף "לאמר", כלומר לאמר לישראל. או על הנסתר, לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר שאין דעת ההמון ראוי לו... והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא וידבר ה' אל משה לאמר באמירה גמורה כלומר אמירה נראית לא מסופקת... ועל דרך הקבלה וידבר ה' אל משה הוא הכח הפנימי הנעלם לאמר על ידי שכינה, וזהו שכתוב "אשר כתבתי להרתם" חסר וא"ו, וכבר ידעת כי הדבור פנימי יותר מן האמירה, כי הדבור הוא התורה שבכתב והאמירה היא התורה שבעל פה, וזה ידוע לחכמי הקבלה... כי ויאמר מלשון אמרא, שהוא שפת המעיל שאדם לובשו בצד שמאל... וזהו שכתוב (תהלים ק"ד) "עוטה אור כשלמה", וזהו מדת הדין אבל וידבר מלשון דבורה, והיא תורה שבכתב, שהיא כוללת מדת רחמים ומדת הדין, לפי שהתורה שבעל פה נאצלת ממנה, וכן הדבורה כוללת מתיקות ועקיצה... (שמות יג א, ועיין שם עוד)
"שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב" (משלי ט"ו). שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה, כי האיש בדבורו כשהוא מדבר דבריו בחכמה יש לו שמחה על זה, לפי שהדבור הוא מצד השכל בסיבת הנפש השכלית שבאדם, אשר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, ועל כן נתייחס הדבור להקב"ה, הוא שכתוב (ישעיה נ"ז) "בורא ניב שפתים"... ואמר כי כאשר יכוין האיש לדבר דברים נכוחים ומתוקנים ומסדר אותן בחכמת השכל ישמח על זה, לפי שלא הוציא הדברים בשפתיו עד שסדרם בלבו. וידוע כי סדור הדברים במחשבת האדם הוא ביד האדם, ולא כן הדבור כי הדבור יבא מאת השם, וכענין שכתוב (משלי ט"ז) "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון". וכאשר כוון במענה לשון והוציא דבריו בשפתיו על הנכונה, הנה זה דבר ברור כי הוא בסבת סיוע אלקי, ותגיע לו מזה שמחה... אף על פי שכל דבריו שהוא מדבר כולן מיושרים, אין ראוי לו לדבר רק דבר בעתו, כי מי שהיה מדבר שירים בבית האבל או עניני אבל בבית שמחה מה מאד יהיה ענין בלתי מסודר וראוי, והוא דבר שלא בעתו... (ויקרא יב א הקדמה)
"מפרי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע" (משלי י"ח), שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה גודל כח הלשון הן לטוב הן לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה עונשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו... והוא שאמר "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה" (שם), יאמר מאחר שיש מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון והוא החפץ לדבר תמיד, ישתדל להרבות אליו שכר וידבר בעניני חכמה ותוכחת חיים והאמת והשלום, ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב, כי חיים ביד לשון... ובענין ההפך גם כן אם אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע, הלא עונשו גדול ויאכל פרי העונש, ועל כן יש לו להזהר בזה, כי מות וחיים ביד לשון, והתורה תודיע אותנו בעונש לשון הרע... (שם יד א הקדמה, וראה עוד לשון הרע)
מוצא שפתיך תשמור - על דרך הפשט יחזור לנדר... ומן הראוי שיאמר כי תדור נדר ועשית וכו'... ועל דרך הקבלה מוצא שפתיך כנגד פי ה', וזה החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו אפילו שלא בשבועה כלל, ואמרו רז"ל לאו לאו תרי זמני שבועה היא... ומזה אמרו על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו מי שפרע. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים, והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה, שני אזנים שני עינים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי... וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו, וזהו (ויקרא כ"ב) "ולא תחללו את שם קדשי", אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו, וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב (תהלים מ"ד "ולא שקרנו בבריתך"... (דברים כג כד)
בפיך ובלבבך לעשותו - הזכיר בכאן שלשה דברים הפה והלב והמעשה, והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זה בפיך... וידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע... והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות... (שם ל יד)
ועל זה אסרה תורה חברת יושבי קרנות שאינם מדברים אלא דברים בטלים, וכענין שכתוב, וקול כסיל ברוב דברים, כשם שהחלומות רובן דברים הבלים ובטלים כן רוב דברי הכסילים, וידוע כי הרגיל לדבר דברים בטלים, מתוך אותם דברים בטלים יבא לספר לשון הרע מהמון העם, ומתוך כך יבא לספר לשון הרע מהצדיקים, ומתוך שהרגיל עצמו לספר בגנות הבריות יספר בגנות של מעלה לכפור בעיקר...
יתחייב אדם לשמור דרכיו מחטא בלשונו, ושלא ישתמש בדבורו בחד מדרכי החטא, כי הדבור באדם מצד הנפש המשכלת שבו, וצריך להזהר שיציל את נפשו שלא יענישנה בלשונו. (כד הקמח לשון הרע)
"משכיל על דבר ימצא טוב" וגו' (משלי ט"ז), בא להזהיר האדם שישכיל בלבו תחילה באיזה דבר שירצה לדבר או לפעול, על איזה דרך יעלה בידו ותזדמן לו מזה הצלחה... ואמר "ובוטח בה' אשריו" (שם), כשישכיל מה לעשות ולדבר אין לו לסמוך על מה שהשכיל, אלא יבטח בה' שיבא הדיבור ההוא לפועל ולגמר הצלחה... (שם רשות ה)
"חושך אמריו יודע דעת" וגו' (משלי י"ז) בא להזהיר האדם שיחשוך אמריו, כי מניעת הדיבור תורה על הדעת, שהרי עד שלא דיבר הדיבר בידו, לפיכך חייב שישקלנו תחילה במאזני שכלו, ואחר כך יוציאנו במשקל, וכיון שדיבר הוא כמי שזרק אבן שאין בידו להשיבה, ועל כן ישבחו חכמים מדת השתיקה... ואמרו חכמי המוסר, אם הדיבור כסף השתיקה זהב (ראה מגילה י"ח א')... (שם רשות ז)
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה - אינו משבח אלא השתיקה מדיבור רע, שהוא חלק הדיבור האסור שהגוף נענש עליו... ואין לומר ששבח מצד השתיקה מן הדיבור בחכמה, ומדבור בשבח מדותיהם של צדיקים ובגנות מדת הסכלים, ולא השתיקה מדבור בחיי הגוף וסיפוק מזונותיו, כי ג' אלו מחוייבים אצל חכמים, והא' מצוה, הב' נאהב, והג' מותר. לכן פתח ואמר כל ימי גדלתי בין החכמים, כדי להקדים פתח לג' חלקי הדיבור המחוייבים אצל החכמים.
אם כן השתיקה הנשארת היא בחלק הדיבור האסור כלשון הרע, ושתיקה מהחלק הנמאס שאין בו לא מצוה ולא עבירה כאמרו מתי נבנה מגדל זה, מאיזה זמן נתעשר פלוני, הנקרא "שיחה בטלה"... והרבה שיבחו חז"ל מדת השתיקה אפילו למי שעולבין אותו, ואין צריך לומר בשעה שמוכיחין אותו... (פרקי אבות פרק א משנה יז)
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השי"ת לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מגדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה... (משפטים מצוה ע)
ומשרשי המצוה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה... ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים בדבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובצדקות, וביתר כל עניני העולם ציוו חכמים והזהירו שלא ישנה אדם בדבורו... (בחקותי מצוה שנ)
משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השי"ת... ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו, ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם... (תבא מצוה תרו)
ונאמן - אמרו חז"ל ביומא על האומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור, ואחד גילה סודו לחברו ואמר לו הבנת, אמר לו הן, אבל כבר שכחתי... (משלי יא יג)
בפסוקים אלו יאמר שלא יתבייש התלמיד לשאול, שאם לא כן היא איוולת. ישכיל פיהו - על ידי ההוצאה בשפתים ישכיל הלב. (שם טז כג)
אויל מחריש - רוב הדיבור מרגיל הלשון לדבר טעות או שגיאה או טפל. (שם יז כז)
נעים - אם תשמרם בבטנך ואחר כך תוציאם בשפתים, כי הלשון יברר הדברים הנבחנים בלב. (שם כב יז)
לשון רכה - חכמי המוסר אמרו, הלשון אין בה עצמות - ותשבר עצומים. (שם כה טו)
וההפרש בין אומר ודבור אצל אבי העזרי האומר הוא הדבור הנשלם, והוא הרכבת השם והפועל, והוא הנקרא טעם, והדבור גם כן יאמר על חלקי הטעם, והוא הדבור הבלתי נשלם. הבדלים אחרים שדבור יאמר על דבור כללי בלי שיפרט איזה ענין כמו "משה ידבר", ולא גילה איזה דבר דיבר. ואמירה יאמר רק בהודעת הנאמר. ושניהם אמר ודבור יאמרו על יצורי הלב, כמו "לדבר אל לבי", או "אמרתי אל לבי", ועל זה הצד הושאלו גם על הרצון, והתייחסו גם אל השי"ת... (משיב נפש מאמר ב פרק ב)
חוה - על שם שמחוה, וזהו שאמרו (קידושין מ"ט) י' קבין שיחה ירדו לעולם, ט' נטלו נשים. (בראשית ג כ)
ויאכלו - ואחר כך ויאמרו אליו וגו', רמז למה שאמרו (תענית ב') אין משיחין בסעודה. (שם יח ח)
ויקם אברהם וגו' וידבר - מלמד שאסור לספר לפני המת. (שם כג ג)
כל דבר רע כי תועבת - לומר לך כל המנבל פיו נקרא תועבה ושנאוי. כל דבר רע - ואחר כך כתיב "ויעבוד אלהים אחרים", לומר שהדיבור והמחשבה מצטרפין בע"ז למעשה. (דברים יז א)
לכל דבר נקי יהיה - שיהיה נקי בדבור, כמאמר חז"ל הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו'. (שם כד ה)
ולתפארת - אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת מקיפין כל גופו בקוצים... (שם כו יט)
אמרו בספר הזוהר (ח"ג דף רצ"ד א') בפסוק "כי עוף השמים יוליך את הקול" בלשון הזה, כל מה דחשיב בר נש וכל מה דאסתכם בלביה לא עביד מלה עד דנפיק בשפוותיה והוא אתכוון ביה. וההוא מלה דאפיק מתבקע באוירא ואזלא וסלקא וטאס בעלמא, ואתעביד מיניה קלא... וכיוצא בזה אמרו רז"ל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, כי מתוך הקריאה הנאמרת בכונה והמשכת הדברים מתרבים ומתוספים ושמחים. ובשם רב סעדיה גאון ז"ל מצאתי כי האותיות ביוצאם מן הפה ויפקידם ויניחם באויר פלחוהו כפלח ונתחדש ממנו דמויות מכוונות מפורדות מבוארות כנגד כח כל אות מהן. הלא תראה במתן תורה הוריד השם יתעלה על ההר אש גדולה בהר... וראו העם הדבור ודמות האותיות שנאמר "וכל העם רואים את הקולות" וגו', והנה נראה האנוש ידבר ביום קר ביציאת האות מהפה יחתוך באויר ויתחרט בו דמות כדמות האותיות וכו'. ואם תתבונן במאמר זה עד תכליתו תבין עוד טעם לכמה ענינים הנעשים על ידי שם טהרה או להפך... (וירא)
ויאמר ה' אל משה וגו' כבר רמזתי לך ההבדל שיש בין ויאמר ה' לוידבר ה', כי ויאמר הוא מעניני תורה שבעל פה, וכן מלת לאמר, וידבר הוא תורה שבכתב... (משפטים)
איש כי ידור נדר וגו', כבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון, והפה שברא הקב"ה באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד, והוא שנאמר "תהלת ה' ידבר פי". ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה. והנה המקיים נדריו פותח הפה העליון לדבר טובה על ישראל וההפך הפך... (מטות)
ושננתם לבניך וגו' כבר הודעתיך כמה גדול כח הדבור הן לטוב הן להיפך, ועקיצת שפתיו הוי מעשה ופועל למעלה דוגמא לדבר, אמרו רז"ל כל דיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא בו מלאך, וזהו שנאמר וברוח פיו כל צבאם, ואם הדבור הוא ברחמים נבראים מלאכי רחמים, ולהפך הפך, כך כשאדם עוסק בתורה נברא מלאך אחד ומליץ בעדו זהו ותלמוד תורה כנגד כלם, ואם מנבל פיו נברא בסבתו מקטרג וזהו סוד לא תלך רכיל וגו'. (ואתחנן)
כי שנא - למדנו מזה שתסור השנאה אם ידבר השונא עם חברו. (שמואל ב יג כב)
לב חכם - הוא מדבר מה שלבו חושב, ובדבריו מושך האנשים כי דבריו מושכים, ועוד הם מרפא לנפש בשכלם, ומרפאים הגוף על ידי תיקון המדות. (משלי טז כג)
ולזאת הסבה נשלם משה בכל שלמות הנביא... והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יחשב שכלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו מפני צחות דבריו, שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב לאמת, וזה להיפך במי שהוא כבד פה, שגם האמת ממנו לא יקובל כי אם כשיגלה בחוזק... (דרוש ג)
אחר העמיקו להשכיל בגלגל כוכב שיש לו כח על הלשון, וראו איך צריך להזהר בשימושו, ויבא עליו הדיבור "לא תענה", שישתמש בדיבור לתועלת האנשים וישמר מכזב, גילוי הסודות ולשון הרע... (שמות כ יג)
המעיל מורה על הפרישות והנקיות, ועל שוליו פעמונים שיהיה פרסומו מתאים למלבושו, אמנם הם רימוני תכלת וארגמן בתוך פעמוני זהב, שאין קולם רם, רוצה לומר שלא ישתדל לפרסם דבריו, ואפילו המעט שיפרסם יהיה המעט ממה שיש בו, ולא יעשנו עיקר... וילמדו שאין לדבר בגנות האנשים שאפילו הריקנים מלאים מצות כרמון. (שם כח ד)
אחר שמותר האדם מן הבהמה הוא בדיבורו, מחוייב שלא יצא משפתיו אלא דבר שבו יישמר הגבול הזה, ואונקלוס תרגם ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא, וכונתו שם בעיקר על הדיבור הפנימי, המחשבה, שעליו נקרא חי מדבר, אך גם הדיבור החיצוני שייך לזה, שבו ישתתפו בני האדם זה עם זה, ושואל ומשיב בו כדי להשלים את מציאותו. ואם ישתמש בדיבור לדברים בלתי מיוחדים אליו, הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות - והלבישו לחמורו. ולכן השתבחו חכמי ישראל במסכת סוכה כ"ח שלא שחו שיחה בטילה מימיהם, וכמו שכתב הרמב"ם באבות סוף פרק א' על חכם שישב ושתק, ואמר שהדיבור נחלק לד', רע כקללה, רכילות ונבלה, רע וטוב כדבור בשבח בני אדם כדי לקבל מהם שכר, לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורים וכדומה, וכולו טוב כדבור בחכמות, ורק אז הוא מדבר. והוסיף עליו הרמב"ם הדיבור שצריך למסחרו וכו'. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" הוא על ד' הראשונים... ומשה רבינו ע"ה הפליג לסלק מהם הדיבור הרע לגמרי, ואמרו מצורע חשוב כמת (נדרים ס"ד) כי מפסיד הסגולה האנושית הדיבור... (ויקרא יד א)
שני צפרים - לרמוז שהשי"ת נתן לו הדיבור לשני ענינים, ללמוד תורה ומוסר, ולנחוץ מצרכיו, ושני שימושים אלו טהורים... (שם שם ד)
...והנה הדיבור מיוחד לבעלי השכל, כי הוא שליח השכל המעיד על שולחו, וראוי שיהיה כמותו בתכלית הדיוק והזהירות, ולא יטמא פיו בדברי נבלות וחסרונות... ומאד מאד צריך להזהר בדיבור נגד פני עליון, ומזה ענין גדול בנדרים שימנע מהם... (שם כז א)
הא-ל יתברך שם פה לאדם בשירגילהו בדברים שיש בהם תועלת לגוף ולנפש. לגוף במה שצריך למחיתו, מסחורתו ופרנסתו ומאכליו... ולנפש מה שמצוה בו, כגון קריאת התורה שבכתב ובעל פה, שהיא יסוד וקיום כל המצוות, וגם כן להודות לא-ל יתברך על כל הטובות... אבל הפה שנברא לזה, מן הדין לא היה צריך להזהיר לאדם שלא יתעסק בו בדברים בטלים, שהיום קצר והמלאכה מרובה, ואין לו לאדם לאבד את ימיו בדברי הבאי, וכל שכן שלא היה צריך להזהיר לאדם שלא יוציא דבורו בדבר אסור ונמאס, כי אפילו הבהמה בוחרת בטוב ומואסת ברע...
הקובעים עצמם תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות נקראים כסילים, כדכתיב (קהלת ה') "וקול כסיל ברוב דברים", ובאים לידי פשע, כדכתיב (משלי י') "ברוב דברים לא יחדל פשע", וגם כן מחטיאים את הרבים, שמסבבים אותם להרבות בליצנות... (נר ב הקדמה וחלק ראשון פרק א)
נמצא, שדבור האדם מעיד עליו ועל שרשו, כי הבורא יתברך שם פה לאדם לדבר בו דברים קדושים ובלשון קודש ובמקום קדוש, ואל יטנף את פיו בדברים מכוערים וכל שכן בדברי נבלות המסבבים למרגילים בהם עצמם אבדון בעולם הזה ולעולם הבא... (שם)
כל הקובע עצמו בשיחה בטלה ולהרבות בה דברים בלי תועלת, מדמה עצמו לבהמה שאין לה דבור, מאחר שמוציא דבורו בשאין צורך, וברבות דברים יבא לדבור של חטא, שאי אפשר שלא יהא בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו... ואמרו שמיעוט דברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס... (נר ב כלל ו חלק א פרק א)
תלמידי חכמים כשיהיו ביחד מוכרחים לדבר בדברי תורה ולהניח כל שיחה אחרת... (נר ד כלל א חלק ג פרק א)
ולא המדרש, ב' חלקים יש בנו, חלק המלאכים והוא השכל, וחלק א-לוה ממעל (ישעיה נ"ו) "כי רוח מלפני יעטוף". והדבור שליח השכל, והמעשה שליח החלק האלקי, ושניהם צריכים לעבודת השי"ת... (אבות פרק א יז)
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להשמע, זו היא גרסת הרמב"ם ז"ל, ופירושה אל תאמר דבר שבתחלתו יהיה מכוער וסופו נעים ומקובל, אלא דבר בלשון צח ומובן לכל. וסמך זו האזהרה לכאן, כי היושב ברב עם צריך הוא לה מאד... (שם פרק ב ה)
מפי עוללים ויונקים - ...והיותר נכון מדבור העוללים והיונקים, כי יעמוד אדם כמה שנים ולא ילמד לשון אחרת, והנער מתחיל לדבר ועד שנה או שנתים ידבר כל צרכו ויבין כל דבר, וזו היא ראיה גדולה על השגחה פרטית במין האדם על כרחם של מינים, כי הפלא הזה לא יתיחס אל הטבע לבד רק אל יוצרו, וזהו "אתה חונן לאדם דעת"... (תהלים ח ג)
נצור - כבר בחנו הדבור ומצאוהו נחלק לד' חלקים, הא' כולו נזק, הב' קצתו נזק וקצתו תועלת, הג' דברים כזבים, הד' דברי הבאים. על הב' הראשונים אמר נצור לשונך מרע, איזה שיהיה בין כולו בין מקצתו. הג' באומרו ושפתיך מדבר מרמה, ויש אומר שגם הד' בכלל לשון מרמה. (שם לד יד)
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, כלומר לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון, ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינו, כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך, ושמא יטעו ויצאו לאפיקורסות על ידך. (אבות פרק ב ה)
אי נמי אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, כלומר אל תאמר ותוציא דבר גנאי מפיך שאתה בעצמך לא היית רוצה ששום אדם ישמע אותה מפיך מרוב גנותה... אל תאמר אותה אפילו בחדרי חדרים, לפי שסופו של אותה הדבר להשמע ולהכריזו בפני כל ברואי עולם, ואוי לה לאותה בושה... ולגודל גנות חטא הדבור אמר דוד המלך ע"ה "אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני"... (שם)
...ואמר ושיחת הילדים, לפי שכל מה שיוציא האדם מפיו אותו הבל של פיו בוקע ועולה עד לרקיע ועושה רושם למעלה, אם טוב ואם רע. ושמעתי רמז לזה בפסוק "לא יחל דברו" וגו', כלומר לא יעשה דבריו חולין ולא יצא מפיו רק דברים של קדושה, וזה לפי ש"ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר ככל היוצא מפיו בזה העולם כי יעשה מעשה ורושם למעלה... (שם פרק ג יד)
דע לך כי פיך אבי אבות הטומאה ומטמא רמ"ח אבריך ונפשך, ומיד שכינה מסתלקת מעליך ולא תדע ולא תרגיש, הרי אמרו בזוהר כי על ידי הכעס נטמאת, וכל שכן על ידי לשון הרע, שתיהם עקרם בפה. גם אמרו כי בהוצאת שכבת זרע לבטלה נטמא, ונראה דהוא הדין כמו שבברית המעור זרע לבטלה מטמא, כן בברית הלשון הדברים בטלים מטמאין, ונבלות הפה מטמא כמו הזנות... ונראה דהוא הדין שאר התועבות התלויות בפה נמי מטמאות, כגון דבר שקר מרמה חנופה גאוה ליצנות שתיקה לצורך מצוה, וכל שכן שתיקה מדברי תורה ותפלה, וכן הדבור בעזות מטמא, הרי שנים עשר טומאות תלויות בפה...
אם ירגיל אדם לדון לכף זכות ולדבר תמיד טוב ולא רע כלל יהיה כלי וצנור אל הקדושה, ואם להיפוך בר מינן... (פרק ד' דברי כבושין)
הח' - פיו לא יוציא אלא טובה, וגזרת אמריו תורה והפקת רצון תמיד, ולא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז וכעס כלל, ולא דברים בטלים, ויהיה דומה לאותו פה העליון שאינו נסתם כלל, שלא יחשב ולא ימנע טוב תמיד, ולכן צריך לדבר טובה על הכל ולהוציא מפיו טובה וברכה תמיד. (פרק ב)
ואולם היאך ירגיל אדם עצמו במדת היסוד, צריך האדם להזהר מאד מהדבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבא לידי קרי, אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבור טהור המביא לידי הרהור ראוי להשמר ממנו... (פרק ח)
שיחה בטלה גורמת לידי עבירות גדולות, כי הרי אפילו ישב בטל הרי זה מושב לצים, ונענש עונשים גדולים, כנ"ל בענין הליצנות, מכל שכן השח שיחות בטילות בפועל, ולא עוד אלא שמביא לידי לשון הרע ורכילות וליצנות ומספר בגנות חברו, ואמרו רז"ל השח שיחה בטלה עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם"... ואמרו רז"ל שתיקותו של אדם מביאתו לידי ענוה, והענוה היא ראש לכל יראת שמים... (חלק ב שער ה)
מעיל האפוד - מכפר על הקול שרבה רעת האדם בו, ועל כן הציבו לו הראשונים ציונים, א', תפלה ולימוד, ב', איסורי רכילות עדות שקר קללה וכו'. ג', שיחה בטלה, ד', דיבור בשבח המעלות השכליות והמדותיות ושיעורר על ידי זה הנפש לשלימות. ה', מה שצריך לדבר מסחורתו ומאכלו. והלא רוב עבודת האדם לבוראו בפיו, ואפילו אשר אין תורתו אומנותו לא יעדר מג' תפילות וברכות ולימוד, ואם כן יזהר בכלי שרת המלך לבל יתגאלו.
והנה ז' תועבות מסתבכים בדיבור: גניבת דעת וחונף, שמע שוא והוצאת דבה, ליצנות, דברי ריבות, לשון הרע וספור בגנות חברו, רכילות לשלח מדנים, נבלות פה, ואימן של כולם: שיחה בטלה.
וכל זה רמז במעיל: כליל תכלת - שהדבור יתייחס רק לדברים האלוקיים שהתכלת רומזת עליהם. ופי ראשו בתוכו - שיהיה תוכו כברו ולא יחניף. שפה לפיו - לבלום פיו מלהוציא דבה, וגם אם יקניטנו חברו לא יוציא דבה. לא יקרע - ועל ידי זה לא יבא לידי פירוד. פעמון ורימון - בין ב' רימונים פעמון, לומר שידבר חצי מהשתיקה, וכן נתן לאדם פה אחד ושתי עינים שחצי מה שיראה יגיד, ומלבד מה שדבריו מועטים יהיו בנחת ובקול נמוך, יעשם מזהב שקולו נמוך, ויהיו דבריו יקרים כזהב, ולא ידבר היתול וליצנות המרגילים לשחוק, ונותן לעצמו טעם לפגם על כך באמרו שלשמחת מצוה הוא עושה, ומה הזהירו רבותינו כי במקום גילה שם רעדה בל תת מקום לשטן לקטרג, כדרכו לערבב כל שמחה.
ושם את הקול למטה בשולי המעיל שלא ימהר להשיב ויריב, כי אם ימתין עד שינוח מרוגזו וישיב בראש כפוך ובקול נמוך, ואז יבוש על שרב אתו. ועל הולך רכיל אמר פעמון ורימון וכו', שאפילו סוד של עצמו לא יגלה, כי יתן לבן בריתו מכשול שיגלהו, ורוצה לומר גם אם הסוד מקשקש בקרבך כעינבל בזוג אל תגלהו, אלא יהיה כרימון שגרעיניו כמוסים בתוכו.
ועל הדובר נבלה אמר "והיה על אהרן לשרת" וגו', ואיך יהפוך כלי שרת לאחד הביבין, ויבקש מלפניו יתברך בפה טמא. (שמות כח לא)
ולקח למיטהר - אולי רומז בשני הצפרים לשני מיני דיבורים טובים, דבור בתורה ובמצות הנכבד, והדיבור בעניני פרנסתו וחיי גופו ההכרחיים, שאם הם בדרך טובה הם גם כן טובים בעיני ה'. ועץ ארז - נגד הדיבורים הרעים כרכילות ולשון הרע, כי הארז אינו עושה פרי, וגבוה ומורה על גסות הרוח... (ויקרא יד ד)
ויצא הכהן - כמו שכתב בזוהר הקדש בתחלת פרשה זו, שהשכינה ומלאכי השרת שבאדם מסתלקים ממנו בהתחילו לספר לשון הרע, ותקנתו היא והסגיר את הבית - שיסגיר פיו זולת הדיבור בתורה, וכן יעשה ז' ימים. וחילץ את האבנים, ירחיק כל כחות הטומאה והגורם להם כגון שיחה בטלה... (שם שם לח)
לא איש דברים אנכי, יש להקשות, שמשה שהיו לו כל המעלות והשלימות, איך לא היה איש דברים, שזו שלימות. דע כי מפני שהיה משה רחוק מהחומר ואין כח בלתי נבדל מן החמרי, כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה, רק במנוחה, וזה ענין שכלי, כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי. ואם יקשה מה שיתבאר לקמן אצל פה להם ולא ידברו, ששם משמע שהפה הוא עיקר האדם, אין זה קשה למבין, כי הדיבור בעצמו אין ספק כיון שהוא על ידי תנועה הוא פועל גשמי, אבל הוא על ידי שכל הידוע לצרף הדיבור, כמו התינוק שיש לו כל הכלים המחתכים הלשון, ואין לו דיבור, ולא היה חסר למשה אלא חיתוך הדיבור שהוא פועל גשמי.
ובזה תבין מה שאמרו רז"ל בפרק המפלת, כשהוולד יוצא לאויר העולם מלאך סטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. כי בעוד שלא יצא לאויר העולם נשמתו נבדלת ושכלית לגמרי, וידע כל התורה, ובשעת יציאתו הנשמה תתחבר לחומר, וזה שמשכח את התורה שאינו עוד שכלי לגמרי. וחיבור נשמה עם הגוף הוא עצמו כח המדבר שהיא גמר צורתו, וזו ההכאה על פיו, כענין "מכה בפטיש", שהוא גמר הצורה של הכלי, ובא לומר שגמר צורתו של האדם נעשה בגמר פיו שבו כח הדיבור.
ואמרו חכמים מרבה דברים מרבה שטות, כי הדיבור פועל גשמי, כי ברוב דברים ירחק מהשכל... (גבורות ה' פרק כח)
ואל תרבה שיחה עם האשה... ופירוש ענין זה כמו שאמרנו כי האשה היא יותר חמרית מן האיש, כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאיש... והאשה בערך מעלת האיש דבק בה החסרון וההעדר, וזה שאמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, כאשר האדם הוא נמשך אחר האשה שדבק בה ההעדר שאין יותר רע מן ההעדר. ואין זה פחיתות באשה עצמה כלל, רק כי דבר זה מה שהאדם יורד ממדריגתו להיות נמשך אחר האשה ברבוי שיחה, הנה הוא נוטה מן המציאות אל ההעדר ודבר זה חסרון ורעה אליו כאשר נוטה האדם ממעלתו היא מעלת הזכר אחר דבר שהוא חסר בערך מעלתו. ובשביל זה לא בא התנא למעט אהבת האיש לאשה, דודאי יש לאהוב אשתו כגופו, ומזה אינו מדבר כלל, רק רבוי השיחה עם האשה שבמה שיש לו רבוי שיחה עם האשה יורד ממעלתו של זכר ונמשך אחר החומר שבו דבק ההעדר, ובשביל זה גורם רעה לעצמו... ולפיכך כל המרבה שיחה עם האשה מבטל מדברי תורה, כאשר הוא פונה לשיחת האשה החמרית, שהוא הפך דברי תורה, ואין דבר זה דומה כאשר הוא פונה לשאר שיחת חולין או שאר דבר שאין דבר זה מבטל אותו מדברי תורה, ותיכף שפוסק מדבר זה חוזר אל התורה, אבל השיחה עם האשה בזה הוא פונה אל האשה החמרית ומתדבק בה, כי האדם מתדבק באשה, ודבר זה נקרא הסרה לגמרי מן התורה... (דרך חיים פרק א ו)
...פירוש לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, רוצה לומר, במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה, וזה כי הדיבור הוא נפש המדברת, שהוא כח גופני ואינו שכלי לגמרי, לכך ראוי לו השתיקה שלא יבא לידי טעות ושיבוש, כי כאשר פועל בכח הדברי מבטל הכח השכלי, לכך ישתוק ויפעול בכח השכלי, שכאשר האדם שותק אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים, השכל והגוף... ובפרט שהדיבור הוא פועל גדול, מה שלא נמצא בשאר בעלי חיים, ואין ראוי לגוף פועל זה, והשתיקה בודאי יפה לו...
ולפיכך המרבה דברים בא לידי חטא וחסרון, בפרט כאשר החסרון הוא בדבר שנמשך אחר הכח הגופני, והוא חסרון שימשך אחריו עוד חסרון.
ועוד יש בדבר זה דבר עמוק מאד, כי אין הכח הדברי דומה לשכלי, שאין גבול לשכלי, רק הכח הדברי הזה הוא כמו צורה, כי צורת האדם חי מדבר, והצורה אין בה תוספת כלל, ולפיכך כל המרבה דברים יוצא מן הראוי, והיציאה מהראוי בדבר כזה מביא חטא... שבשביל רוב דברים אי אפשר שלא יהיה פשע שידבר דברי סכלות והוללות. (שם שם משנה יז)
...וידוע כי לשון דיבור אינו כמו לשון אמירה, כי האמירה באה על ענין פרטי, לכך כתיב בכל מקום וידבר ה' לאמר, והדבור הוא בא על חתוך הקול בלבד, כמו 'חי מדבר' ואינו בא על ענין פרטי, והאמירה שנזכר אחריו הוא בא על דבור פרטי מה שהיה הענין, ולפיכך כתיב "בדבר ה' שמים נעשו", כלומר שהשמים נעשו בדבורו שהוציא הקב"ה מפיו, אבל אמירה פירושו שאמר ענין זה, ומשמע שיש ענין אחר, ואין הדבר כן, כיון שהכל נברא ביום הראשון אין כאן אמירה אחרת... (שם פרק ה א, וראה שם עוד)
...ואמר וענקים לגרגרותיך, הוא הגרון שממנו יוצא הדיבור של אדם, והדיבור ביארנו לך פעמים הרבה הוא החיות של האדם בעולם הזה, שהרי הוא בעל חי מדבר, וכמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא, שמזה תדע כי עיקר האדם מה שהוא חי מדבר. ואמר שהתורה תתן לאדם שני דברים, שתתן לנשמה שהיא בראש מדריגה נבדלת, והיא לוית חן, שעל ידי זה יש לאדם חיבור אל השי"ת, והתורה תתן לכח הדברי שבאדם, שהוא חיות האדם, גם כן מדריגה נבדלת... (שם פרק ו משנה ז)
והקיצות היא תשיחך לעולם הבא, כבר ביארנו כי החיות נקרא דיבור, ורמז לזה גם שהמתים נקראים 'יורדי דומה', מלשון דממה, ויותר מזה שהמלאך הממונה על הרוחות שהם מתים דומה שמו, כפרק חלק, וכל זה כי הדיבור חסר מהמתים. ובמדרש, אמר רב אשיאן אין בין צדיקים לבינן אלא דיבור בלבד... הרי כי המתים אין להם דבור, טעם זה ידוע למשכילים, כי על ידי הדיבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו, ועל זה רמזו חכמים כי האבל אין לו פה, שהגיע אליו מיתה ואין ראוי שיהיה מוציא הדיבור לפועל שיהיה בשלימות, כי אין דבר שהוא יציאה מהכח לפועל כמו הדיבור, שפותח פיו ומוציא הדיבור לפועל, וכאשר פיו סתום הוא בכח בלבד. והדיבור ראוי למי שיש לו שמחה... ועל ידי התורה האדם זוכה לתחיה, ולכך אמר היא תשיחך, שהתורה תתן אליו הדיבור, ועל ידי הדיבור הוא בשלימות בפועל. (שם שם משנה ט)
ידוע כי מיתת אסכרה מתחילה בפה ומסיימת בגרון, וכל החוטא בתורה ראוי למיתה זו, וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין, אסכרה בא על בטול תלמוד תורה, כי מיתה זו מבטלת מן האדם עיקר החיות, כי הדיבור הוא חיות האדם, ולכן מיתת אסכרה היא מיתה עצמית מכל המיתות... (נתיב התורה פרק יב)
...ולכך אמר שאין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, כי מאחר שאלו שני דברים מחולקים לגמרי, הסעודה מצד הגוף שהוא חסר ומקבל אכילה, והדיבור הוא לאדם מצד השלמתו במה שהוא חי מדבר, ולכך יש להם כלים מיוחדים, דהיינו הושט לקבלת הסעודה, והקנה שהוא לדיבור, האחד כלי לגוף, והשני כלי לצורה שהיא הכח הדברי. ואדם זה עושה אותם כאילו הם ענין אחד, ולכך יהיה גם שמשמשים זה במקום שראוי שישמש זה, וזה ראוי ליוצא מן הסדר... ועתה שנוהגים לדרוש בסעודה אין ראוי שיהיה זה אלא אחר גמר הסעודה. (נתיב העבודה פרק יז)
בספר משלי "החיים והמות ביד הלשון ואוהביה יאכלו פריה". לפי קלות פעולת הלשון אינו דומה לשאר האברים, שאף אם רצה להכות את חברו, אם אין כאן כח המתעורר על זה אין היד פועלת, ואין הדבר בידו בלבד, אבל הלשון אינו צריך לשום התעוררות, כי תכף ומיד שימצא לדבר מדבר... והנה במדרש בא לבאר כח הלשון, שהדבור מוציא החיים והמות לפועל, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות, ואחר כך פועל החיים, אף שכבר נמסר לתלות אותו, ורק הלשון מסוגל לזה, כי הוא מוציא הכל לפועל. ומפני כך הלשון במקום נסתר, כי על ידי הלשון יוצא הדיבור מן ההסתר אל הגלוי...
ואמר ראה כמה גדול כח הדיבור, שעל ידי הדיבור הוא נותן היראה להשי"ת, וההודאה היא על כל הקרבנות. וכל זה כי יותר נחשב הדיבור שהוא שכלי, מן הקרבנות עצמם שהם על ידי דברים גשמיים, ולפיכך כתיב "ותיטב לה' משור פר"...
ואין התורה סם חיים לגמרי אל האדם כמו הלשון, כי במה שהלשון קרוב אל האדם, לפיכך היא סם חיים לגמרי אל האדם, שהחיים דבק באדם על ידי הלשון, כי הלשון אינה מוטבעת לגמרי בחומר, דכתיב "ויהי האדם לנפש חיה", ולא ויהי האדם נפש חיה, וגם אין הלשון כמו השכל שהוא רחוק נבדל מן האדם, לכך אין ספק שהלשון הוא החיים, שהוא סם נבדל, והוא על האדם לגמרי, ונקרא האדם בשביל הלשון נפש חיה, שאם ישמור הלשון בודאי שדבר זה חיים אליו... (נתיב הלשון פרק א)
...כי האדם יש בו שני חלקים, שהוא בעל גוף ובעל שכל, והדיבור שכלי, כי בעלי חיים אין בהם דיבור, רק האדם השכלי, וזהו צורת האדם. ולכן המוציא שם רע נותן מאה כסף, מפני שחטא בדבור שהוא צורת האדם, ועל ידי זה הוא אדם שלם. ואילו המאנס שהוא מעשה המתייחס לגוף, נותן רק חמישים...
ומה שאמר שלא נחתם דינם רק בשביל לשון הרע, כי מדרגת הדיבור ראוי שיהיה בו החתימה, כי כאשר הגזירה נחתמה אז הגזירה יוצאת לפועל, והדיבור הוא שיוצא לפועל מן המדבר, ולפיכך דוקא על ידי לשון הרע יוצאת הגזירה לפועל. ועוד ראוי שבעבירה זו יהיה נגמר העונש, כמו שהדיבור השלמה וגמר האדם, ולפיכך מיוחד הדיבור לכל השלמה... (שם פרק ב)
בספר משלי "חושך אמריו יודע דעת" וגו'. רצה לומר כי מי שמונע הדיבור שלו מורה שהוא יודע דעת, כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו הנפש המדברת, שיש לה חבור וצירוף אל החומר ואינו נבדל לגמרי, וכאשר מונע הדיבור אז מורה שהשכל שלו אינו מוטבע בחומר, והשכל הנבדל עיקר אצלו... ומפני ששכלו נבדל לגמרי מן הגשמי קשה עליו הדיבור, שהדיבור הוא צירוף השכל אל הגשמי, כאשר הוא על ידי כלי גשמי, הלשון...
כלל הדבר, הדיבור הצריך לאדם שמוציא האדם לפועל, דיבור כזה ראוי לאדם, אבל זולת זה אין הדיבור ראוי כלל. אבל מדברי המדרש "חשוך שפתיך מלדבר בחברך", משמע רק דיבור כמו זה, אבל שאר דיבור מותר, וסובר שהשתיקה לגמרי כאשר הוא בין הבריות גם כן מגונה, שנראה אינו מעורב בין הבריות, וגם דיבור זה לצורך הוא, אבל ריבוי דברים בודאי מגונה ואסור.
והרמב"ם כתב בפירוש הפרקים וזה לשונו: כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע, שרוב הדברים תוספת ומותר וחטא, כי כשירבה דברים יפשע על כל פנים, שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דיבור שאין ראוי לאמרו. וממופתי החכמים מיעוט דברים, וממופתי הסכלים ריבוי דברים. וכבר אמרו חכמים שמיעוט הדברים ראיה על היות האדם מיוחס... ואני אומר שהדיבור יחלק לפי חיוב התורה לה' חלקים, מצוה, נזהר, ונמאס, ונאהב ומותר. הראשון הוא קריאת התורה ולימודה, זו מצות עשה השקולה כנגד כל המצות. הב', האסור, כעדות שקר, ושקר, ורכילות, וקללה, ונבלות פה ולשון הרע. הג' הנמאס, אין בו תועלת לאדם ולא עבירה, כרוב סיפור ההמון במה שקרה, מנהגי המלכים, סבת מות פלוני וכו', וקוראים אותה החכמים שיחה בטלה, והחסידים השתדלו להניח חלק זה. הד' החלק הנאהב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמדות ובגנות הפחיתויות של שניהם, להעיר הנפש למעלה בספורים ובשירים, לשבח החשובים להורות מנהגיהם שילכו בני אדם בדרכם, ולגנות הרשעים. החלק ה' המותר, במה שמיועד לאדם מפרנסתו ומאכלו ולבושו, ובזה החלק ישובח האדם כשימעיט בדיבור, והזהירו אנשי המוסר מלהרבות בו, אבל באסור אין צורך להזהיר.
וצריך להזהר בשני דברים, שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, והב' הקיצור, וראיתי זקנים וחסידים כשיהיו בחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו ענינו הנדיבות וכו' מהחלק האהוב בדיבור ירחיקוהו, וכשישיר פיוט עברי לא ירחיקוהו עם היותו מהדברים הנמאסים, וזו סכלות...
ומה שכתב הרמב"ם שהשתיקה תורה על היחוס, באומרם מיחסותא דבבל שתיקותא, לפי הסוגיא בעשרה יוחסין, במערבא, בארץ ישראל, כאשר רבו שנים הקודם ושותק מיוחס יותר וכו', ופירש"י מפני שסתם בני מריבה פסולים, ולא מדבר מריבוי דברים. ונראה הטעם לפי שמואל, כל הפוסל במומו פוסל, שאם לא היה פסול לא היה מוציא דבר כזה לפסול את האחר, רק אם הוא פסול מוצא את מינו. כי הלשון נחשב כפרי האדם, שכן יקרא "ניב שפתים", מלשון תנובה, וכמו שאין פרי רע יוצא משורש טוב, כך הדיבור באדם כשרב עם חברו.
ומה שתלה הרמב"ם ביחוס, כי מיעוט דברים מורה על צניעות, כבשאול "ואת דבר המלוכה לא הגיד", ואמרו במגילה, בשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר, דכתיב בה "אין אסתר מגדת" וגו'. וביארנו בנתיב הצניעות שצניעות גורם להוליד בנים קדושים, לפיכך מיעוט הדיבור שהוא צניעות מורה על יחוס, שנולד מצנועים ולכך הוא צנוע גם כן בדיבורו, ואינו מוציא דברים לגילוי. (נתיב השתיקה פרק א)
ואמר ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה. בא לומר כאשר מחזר אחר לשון נקיה מורה בזה שהוא מסולק מן הפחיתות לגמרי, ומורה שהוא שכלי, ולא רק בתורה שהיא שכל אלוקי, אלא אף בדברי חכמים שהוא שכל אנושי, ואף בדברים בעלמא, שהדיבור שהוא פרי האדם מורה על עצם האדם מה שהוא, ועוד שהדיבור נקרא שכל דברי, ובמה שהוא שכל דברי צריך שיהיה נקי כראוי לשכל... ואותו כהן שהיה ראוי לפי קדושת כהונתו שיהיו דבריו גם כן בקדושה, והוציא בדבריו ענין מאוס לומר 'זנב הלטאה' על קדשים, היה זה שנולד על ידי דבר ערוה שהיא מאוסה, ולכך היה מוציא לשון כזו...
ולפיכך יש לכל אומה לשון בפני עצמו, כמו שלכל אילן יש פרי בפני עצמו. אמנם לשון הקודש הוא לשון שיש לאדם מצד קדושתו, לכך יש לאדם ב' לשונות, הקודש שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם, והב' ההמוני, כי יש באדם צד חול גם כן. והחילוק שביניהם, שבלשון הקודש נברא העולם, והוא לשון מלאכי השרת, לכך ניתן אל חלק הקודש שבאדם, ולכך התורה וכתבי הקודש נכתבים בלשון זה דוקא, ועל ידי לשון הקודש האדם יוצא לפועל לגמרי, ולכך אין בו לשון ערוה וגנאי כי הוא קדוש... (נתיב הצניעות פרק ג)
...ואמרנו כי הדיבור שנקרא האדם 'חי מדבר' הוא הכח הרביעי הכולל כל האדם בג' כחותיו, שהדיבור על ידי הלשון הגופנית, וצריך לפעול הדיבור על ידי הנפש, וכל דיבור צריך גם כן אל השכל, שהרי הבהמה שאינה שכלית אין לה דיבור... (נר מצוה)
ויאמר ממוכן - אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שהדיוט קופץ בראש. לא כמו אדם גדול שיש לו שלימות גדולה ולכך אין ממהר לצאת אל הפועל, כי הדיבור באדם הוא יציאה אל הפועל, וההדיוט ממהר לצאת אל הפועל... (אור חדש)
ומדרשו, דאג לו על שראה שיש בהן דלטורין. כי מי שיש בו מדה זאת אינו ראוי לגאולה, לפי שהגאולה נמשכת ממדריגה פנימית עליונה, שהיא אינה בגלוי, ומי שמגלה דברים הפך זה שדבק במדריגה תחתונה, והיא נקראת מדריגה גלויה וחיצונה... ותדע ותשכיל כי האומות יש להם מדריגה גלויה וחיצונית, ולישראל מדריגה פנימית עליונה, ודבר זה רמזו ז"ל בפרק הזרוע והלחיים, שאמרו שם סתם גוי מרבה דברים. וכן בעירובין, והטעם הוא שמדריגות של גוי מדריגה חיצונה ואינה פנימית נעלמת, לכך תמיד מדבר ואין לו רוח פנימי, ומזה הטעם גם כן תבין מה שהנשים יש להם רבוי דברים בשביל מדריגתם השפלה התחתונה והגלויה שלהם. וכאשר ראה בישראל שהם נמשכים אחר גילוי הדברים, אמר עתה ידעתי מפני מה הם משועבדים יותר מכל האומות... כמו שהגוי הוא חמרי ודבר זה מביא לו שפלות ופחיתות, אף על גב שאינו מביא לו דברי שעבוד מביא לו שפלות, וישראל שיש בהם דלטוריא לגלות סוד, וזה יותר רע, ומביא השעבוד... (גור אריה שמות ב יג, וראה שם עוד)
וידבר אלקים - ...ויראה לומר מפני שכתוב וידבר אלקים והוי למכתב וידבר ה' או ויאמר אלקים, אבל וידבר אלקים לא מצאנו רק כשהוא מדבר במדת הדין, כי כל דבור לשון קשה. והטעם לפי שהמדבר מחתך הקול בכח, לכך כל לשון דבור הוא קשה, וגם חתוך לשון הדבור הוא דבר מבורר ושפה ברורה, וכל מי שמדבר במשפט מדבר מבורר בשפה ברורה, ולכך גם כן בא לשון דבור כשהוא מדבר עם האדם פנים אל פנים, כי הדבור פנים אל פנים הוא גם כן דיבור מבורר, לכך כאשר נזכר אחר הדבור אמירה הוא בא על דבור מבורר פנים אל פנים, שהרי כתיב לשון אמירה אחריו שהוא לשון רכה, לומר לך, כי מקבל הדבור מקבל אותו בלשון רכה... (שם שם ו ב)
...רק הלשון היא יחידית באדם, ודבר זה כי אין הלשון ראוי שיהיה שנים, כי הדבור הוא האדם בעצמו, שהאדם הוא חי מדבר, וזהו גדר האדם, ואלו היו שני לשונות באדם היה האדם שהוא אחד שנים, ודבר זה לא יתכן. ומזה נראה מעלת הלשון שהוא האדם, וכן הפחיתות אשר הוא בלשון... (דרשה לשבת תשובה ד"ה ועוד הצ"די גדולה)
ואמר רב חסדא שמעמיקין לו גיהנם, ופירושו כי צורת האדם הוא הפה, ועל ידי הפה הוא מציאות האדם, שהרי מציאות הדבר כאשר נגמר צורתו... וזהו מציאותו בפועל כאשר נשלם האדם, ומאחר שמציאותו בפועל במה שהוא רוח ממללא, לכך החוטא בזה מעמיקין לו גיהנם, שהגיהנם אבוד והפסד של אדם כי יחשב בלתי נמצא כאשר הוא בשוחה... (חידושי אגדות שבת לג א)
...וכן האמירה אין האמירה היא בפה כמו באדם, שכך תמצא בדברי חכמים 'אמרה שבת' (ב"ר פי"א), ובכמה מקומות שהדבר הנמשך מן אחר נקרא אמירה, שהאמירה הוא ענין הנמשך מבעל המאמר נגזר בשפתים, וכל דבר שנמשך מן אחר נקרא אמירה... (שם כתובות עז ב)
עשרה קבין שיחה וכו', ידוע כי הנשים מדברות הרבה, ודבר זה להם שכל אשר יש לו מדריגה עליונה יותר הוא פנימי ולא חיצוני, ולכך אינו מרבה דברים כמו הכסיל שהוא מרבה דברים כי החכמה שמדריגתה עליונה פנימית, ולכך החכם אינו מרבה דברים, אבל הכסיל שאין בו החכמה הפנימית מרבה דברים, וכן הנשים לפי שפלות מדריגתם אשר יש להם מדריגה שפלה נגלית, הם מרבים דברים. וכן הגוים אמרו חכמים (חולין קל"ג ב') סתם גוי מרבה דברים, וכל זה שאין לו מדריגה העליונה הפנימית, רק המדריגה גשמית נגלית ולא פנימית... (שם קידושין מט ב)
ועוד תדע כי כל כח גשמי הוא פועל במישוש, כמו שהוא ידוע, כי הגשם פעולתו במישוש, ולפיכך חוש הטעם וחוש המישוש פועלים כשימששו את חושיהם... והקשת פועל במקבל מבלי שימשש אותו, ולכך מדמה הלשון שהוא כח נפש המדברת שהוא כח נבדל, מדמה אותו לחץ שחוט לשונם... כי כח הלשון שהוא נפש המדברת הוא נבדל... (שם ע"ז כה א)
נמצא האומר בפיו וכו' המשנה הזאת בארה כח הלשון. דע כי האדם הוא בעל גשם, לכך השכל העיוני אינו צורת האדם כי האדם נברא שכל גמור, אבל השכל הדברי שהוא על ידי אבר גשמי הוא הלשון, הוא צורת האדם, כי האדם יש בו שני חלקים, שהוא בעל גוף והוא בעל שכל גם כן, והדבור הוא שכלי, כי אין אל הבעלי חיים הדבור רק האדם שהוא שכלי יש לו הדבור, ואי אפשר שיהיה הדבור רק על ידי כלים גשמיים, ואין הדבור נבדל לגמרי, וזהו צורת האדם שהוא חי מדבר...
ומה שאמר שלא נחתם גזר דינם, כי מדריגת הדבור ראוי שיהיה בו החתימה, וזה כי כאשר הגזירה נחתמה אז הגזירה יוצאת לפועל להיות נמצא בפועל הגזירה, והדבור הוא שיוצא לפעל מן המדבר, והוא דומה לגוזר הגזירה שמוציא הגזירה לפועל, ולפיכך על ידי לשון הרע דוקא יציאת הגזירה לפועל... (ערכין טו א)
צריך האדם ליזהר מדבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבא לידי קרי, אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבור טהור המביא לידי הרהור צריך להשמר ממנו. והכי דייק לישנא דקרא, "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך"... (בעשרה מאמרות מאמר ז)
...ולא דוקא מעשה אלא הוא הדין דבור לא יצא שום דבר מפיו לרעה, ואפילו לטובה עד שיהרהר בתחילה תכליתו ויראה את הנולד ממנו. (שער האותיות אות מ)
...ידוע שמעלת האדם שהוא מדבר, כי מעלת הדבור הוא משתוה עם המלאכים, כי הדבור החיצוני נמשך מהדבור הפנימי, כי מדריגות האדם ברוחניות שכלו הוא נפש רוח נשמה, שהוא מעשה דבור ומחשבה. ופירש הרבי שמעון בר יוחאי ע"ה שהדיבור הוא מחיות הקודש, שהוא מדרגת הרוחות, ועל ידי הדבור יש כח באדם לידבק בקדושה... (שם אות שי"ן, ועיין שם עוד)
ואפילו דבור שאינו של איסור אלא הוא של בטלה הוא פוגם בפיו, שלא נברא אלא להיות כלי שרת שבו יניח קדושת התורה והתפלה... (שם)
על פי ה' יסעו וגו' , יש רמז מוסר בכאן על כל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר אם ירצה השם או בעזרת השם... נמצא שם שמים שגור בפיו בשעה שעולה במחשבתו ובשעת מעשה בכל פעולותיו. (תורה שבכתב בהעלותך)
כי בזה נבדל האדם מבעל החי... על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו... כי דבור החיצוני נמשך מדבור הפנימי, לשון שהקב"ה ומלאכי השרת משתמשים בו, ובלשון הזה משתמש השי"ת עמנו... וכתיב לאמר, אזהרה לנו שיהיה בנו האמירה הפנימית מצד נשמותינו שהוא חלק א-לוה ממעל, על כן עמל האדם לפיהו, ומי שמטמא את פיו בדברי נבלות הפה ובשקרים וכיוצא בהם אוי לו ולנשמתו... והדבור החיצוני נמשך אחר הדבור הפנימי, ודור המבול ודור ההפלגה לא עמדו בדבורם הפנימי, על כן מי שאינו עומד בדבורו צריך לקבל על עצמו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'.
ויען כי כדי לתקן אדם את כל מה שקילקל מורגל בפי קדמונינו תשובה תפלה וצדקה, ותמצא שלש אלה תלוים בפה... (שם כי תצא וראה שם עוד)
והנה סידר האדון ב"ה שכל הענינים שתיפול בהם בחירתו של האדם יגיעו להניע בתנועה הבחירית את הכחות ההם, בשיעור ומדריגה שחקק להם, והיינו כי לא מעשיו לבדם יניעום, אלא אפילו דיבורו ומחשבתו... (דרך ה' חלק א פרק ה ה)
תדע שהסטרא אחרא אוחזת בבשר האדם, ואף על פי כן אין לה רשות להכנס לשם אלא אם ניתן רשות דרך הפה, שמוציא מפיו דברים לא טובים, כי ודאי הפה הוא מקום הכניסה לגוף, ואי אפשר להכנס אלא בו. (אדיר במרום דף כג)
ואשלים לפרש לפי הפסוק "ותגזר אומר ויקם" וגו', ואחר כך אבוא לפרש ענין האוזן לפי הצורך. והוא הנה לפי מה שאמרנו שמבטא האותיות הוא הדבור והוא דבר עצמי, והוא מה שאמרנו שפירש הרשב"י זללה"ה שכל קול יש לו מקום, כי באמת הקול איננו אלא כמו הארה והתנוצצות של הכ"ב אותיות הנמצאות בבנין הנשמות, וסוד זה הוא פירוש התרגום על "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא, כי המילול מן הרוח נמשך ודאי בסוד התנוצצות כנ"ל. והנה התנוצצות הזה בוקע באויר ומגיע למקום שמגיע לפי בחינתו.
ואומר לך ענין התפלות ותבין שאר מיני הדבור, בצאת זה ההתנוצצות מן האותיות שעושה הדבור עולה בדרכים האלה שאמרנו, והדרכים הם לפי הדבור ומגיע ונקשר במל' דאצילות, והענין כי אין שום עליה בעולם אלא בכח מל' בסוד "בזאת יבא אהרן אל הקדש", ולכן עולין ונקשרים שם, ואז מתעוררים לקראתה המאורות להתחלף בהנהגתם לפי העולה להם... (שם דף מה, ועיין שם עוד)
אמנם הענין כך הוא, למעלה יש דבור ומעשה ביחד, שאין המעשה נעשה אלא בכח הדבור, אבל למטה שהוא הפרט איננו כך, כי הכל יכול להיות בפני עצמו. והנה בדבור עצמו יש ראיה ושמיעה, וכן כתיב "וכל העם רואים את הקולות", והוא כי אפילו המתנוצץ אינו אלא אותיות ואי אפשר לשום מציאות למצוא אלא בכח חכמה, וזה הראיה המגעת אל הקול עצמו, אך סגולת האותיות הם להוציא הפעולה, וזהו רק בסוד השמיעה מצד בינה כנ"ל. אך המעשה אין שם אלא ראיה, והוא כי המעשה למטה לא יעורר אלא בחינת המעשה למעלה, ואף על פי שאין מעשה נעשה בלא דבור אבל העיקר בהתעוררות לפי האדם יהיה המעשה לבד, וכן דבור האדם יעורר הדבור, והוא המעורר לפי האדם. והנה הדבור הוא יותר כח מן המעשה, כי הוא דביקות יותר גדול יען ההתנוצצות עצמה של הנשמה עולה ומתדבק למעלה. והנה זהו הטעם מה שארז"ל בענין תפלה, שאין לך גדול במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה ולא נענה אלא בתפלה... והאמת הוא, כי המעשים טובים מעוררים המעשה למעלה, אבל אינם יכולים לעשות דביקות כל כך גדול למעלה כמו הדבור, ובאמת המצות הם כלם לנשמה עטרות, והם נקראים כנפים שבה תוכל הנשמה לעלות, אך העליה עצמה אינה אלא על ידי התורה שהיא בחינת הדבור של כל המצות, ולכן המצוה היא בה "והגית בו יומם ולילה", כי בחינת הדבור הוא תיקון התורה. וכן אמר "לא ימוש ספר התורה מפיך", כי הוא מסוד פה ששם גלוי האותיות בסדר דבר כנ"ל.... (שם דף מו, ועיין שם עוד)
...אך הענין הוא, כי יש לפה ב' שמושים, א' לסוף הראש וא' להתחלת הגוף, כי היא סוף החושים ותחלת המזון, והענין כי ג' החושים האחרים כולם הם מקומות קבלה, והפה הוא מקום השפעה, כי הלא האוזן מקבל הקול, והחוטם הריח, והעין מקבל דבר הנראה המצטייר בו, אך הפה היא המוציאה, וזהו בסוד הדבור, כי תולדות מה שנראה בעין ונשמע באוזן ונתקבל בחוטם יוצא אחר כך בפה שהיא מלכות... וסוד הדבר הוא, כי אף הדבור איננו יוצא מן הפה לבד או מן הגרון, אבל באמת כל ה' איברי הפה שהם הה' מוצאות כולם צריכים לצורך הדבור, והנשמה פועלת שם בכל האברים ההם להשלים הדבור, וזה כי הה' מוצאות הנה הם העשר ספירות אשר בפה, וכולם צריכות לפעול להשלים הדבור... (שם דף עז, ועיין שם עוד)
ויאמר אל האשה - פירוש בצפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים בכל ציפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דבור, לטעם אשר ישבח את קונו, כאומרו "כל פועל ה' למענהו", וצא ולמד מפרקי שירה. ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה, כאומרים ז"ל אמרו עליו על ריב"ז ע"ה, ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך. (בראשית ג א)
זה פתרונו - טעם אומרו כן בפתרונו החלומות נתכוין להשליט הדיבור של הפתרון על המחשבה, שבזה החלומות הולכים אחר הפה, כי המחשבה מתהפכת כפי הדיבור השולט עליה, ודוקא אם יאמר "זה פתרונו" שבזה משליט הדבור... (שם מ יח)
ואתה תדבר - בפיך, שכל זה סימנים שהדבר נעשה בהשלמת הדעת ורצון הלב, וידבר בפני רבים שזה סימן שהדיבור בשמחה, כי הדבר פחיתות למשה שאינו ראוי לשמש לפני המלך בכהונה... (שמות כח ג)
ישאהו על אברתו - יש כת מלאכים הנושאים כל דיבור טוב וברכת ה' הבאה מפי יהודי. (דברים לב יא)
לדברי הקשיבה - דבור הוא דבור התורה עצמה ותיבותיה כמו שהיא, ואמירה היא הפנימיות של התורה, כוונותיה, טעמיה ותכלית של כל דבר, וזהו "וידבר ה' אל משה לאמר", כי למשה לא היה צריך לאמר רק לדבר התורה ככתבה, והוא הבין מעצמו כוונותיה ודקדוקיה, אבל לישראל היה צריך "לאמר" עם כל כונותיה... (משלי ד כ)
חושך דבריו - מי שמונע אפילו דבריו הנצרכים לו הוא יודע בינה. (שם יז כז)
שומר פיו ולשונו - כי שני ראשי עבירות יש, והם התאוה והדיבור, ונגדם שני דינים, גיהנם וכף הקלע, גיהנם בעד התאוה וכף הקלע בעד הדיבור... וזה שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, משתי צרות. (שם כא כג)
והנה דיבור לא שייך רק על תורה שבכתב, שבתורה שבכתב מצינו "וידבר" וגם "ויאמר", אבל אמירה שייך רק על תורה שבעל פה, כמו שמצינו אמר אביי אבל לא וידבר... (דברי אליהו תהלים קיט קסא)
ועוד יש לכל נפש אלקית ג' לבושים, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, שכשאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדיבור עוסק בפירוש כל תרי"ג המצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה... (לקוטי אמרים פרק ד)
...ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, שהמצות הן לבושים לבד, והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבש בה בעיונה ולימודה, וכל שכן כשמוציא מפיו בדיבור, שהבל הדיבור נעשה בחינת אור המקיף, כמו שכתב בפרי עץ חיים. (שם פרק ה)
והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם, שכשמדבר האדם דיבור הרי הבל הדיבור שבפיו מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, שהן י' בחינות הנפש עצמה. אבל הקב"ה אין דיבורו מובדל ממנו יתברך חס וחלילה, כי אין דבר חוץ ממנו... ולא נקרא דיבורו יתברך בשם דיבור רק על דרך משל, כמו שדיבור התחתון שבאדם מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה באין סוף ב"ה יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דיבור... (שם פרק כא)
...וכן כח הנפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה, הוא מתלבש גם כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך, ובטל באור אין סוף ב"ה. וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינם בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה, מכל מקום קיימא לן שעקימת שפתיו היא מעשה, כי אי אפשר לנפש האלוקית לבטא בשפתים ופה ולשון ושינים הגשמיים, כי אם על ידי הנפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש, וכל מה שמדבר בכח גדול יותר, הוא מכניס ומלביש יותר כוחות הנפש החיונית בדיבורים אלו. וזה שאמר הכתוב "כל עצמותי תאמרנה" וגו'.
ועוד אחרת, שכח הנפש החיונית המתלבשת באותיות הדיבור בתלמוד תורה או תפלה או מצות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלים ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב, ונכללת בקדושה על ידי כח הנפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך... (שם פרק לז)
והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה דהרהור לאו כדיבור, ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו בכל כח כוונתו לא יצא, ואם הוציא בשפתיו ולא כיוון לבו יצא בדיעבד, ואין צריך לחזור לבד פסוק ראשון של קריאת שמע, וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה. והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצוות, רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף על ידי אותיות הדיבור שהנפש מדברת בה מוצאות הפה, וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף... (שם פרק לח)
והנה גם עשרה מאמרות נקראו בשם מאמרות לגבי הנבראים בלבד, כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלות במעשה הן באות באותיות המחשבה, כגון מדת החסד ורחמים שבנשמה אי אפשר לבא לידי התגלות בפועל ממש כי אם על ידי שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה וחסד לעשות, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה, ואם מצוה לאחרים לעשות אזי מתלבשת מדת החסד וגם אותיות המחשבה באותיות הדיבור, וכן כשמדבר דברי חסד ורחמים לרעהו... (שער היחוד והאמונה פרק יא)
כי הנה התהוות אותיות הדיבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל ולא מוטבע בטבע מוצאות אלו להוציא מבטא האותיות על יד ההבל והקול המכה בהן, לא על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל. כגון השפתים שאותיות בומ"ף יוצאת מהן, אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים, שמתנועעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה, ואדרבא שינוי התנועות בשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא כרצונה ולומר אות ב' וכדומה, ולא להיפך, שיהיה רצון הנפש וכוונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנועעות עתה כדי לבטא האותיות. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו. ועוד יותר בנקודות, כשהנפש רוצה להוציא קמץ ממילא נקמצות השפתים, ולא שרצון הנפש לקמוץ השפתים... (אגרת הקדש ה)
וכן בענין ההתעוררות שלמעלה על ידי בחינת הדיבור, אמר עמוס הנביא ע"ה (עמוס ד') "ומגיד לאדם מה שיחו". הזהיר כאן את האדם מחמת היותו בזה העולם השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה בעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו לומר חס ושלום במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו אינו הולך לבטלה חס ושלום, וכבזוהר... ועיין באורך בפרשת ויקהל סימן רי"ז נוראות נפלאות ענין הדיבור של מילין קדישין דאורייתא... ובפרשת קדושים שמכל דיבור וקול והבל דאורייתא או תפלה נבראים כמה מלאכים קדושים, ובהיפך בדיבור אשר לא טוב חס ושלום הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא, וגורם חס ושלום חורבן העולמות סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדיבור... (שער א פרק יג)
ואלו הג' בחינות, מעשה דבור מחשבה, הן כלל הפנימיות של האדם, הם הג' בחינות נשמה רוח נפש. כי המעשה מבחינת הנפש... והדיבור הוא מבחינת הרוח, כמו שאמר (שמואל ב' כ"ג) "רוח ה' דיבר בי" וגו', וכמו שתירגם אונקלוס לנפש חיה לרוח ממללא. וכן נראה לעין שכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא רוח והבל מהפה, ומשכן הרוח עיקרו בלב, כי רוח והבל הדיבור עיקרו וראשיתו עולה מהלב... (שם פרק יד)
במיעוט שיחה - כמו שאמרו חז"ל שכל שיחה בטלה שנכנסת לתוך אזנו של אדם יוצא כנגדה דיבור של תורה. (רוח חיים פרק ו משנה ו)
כאשר דבר ה' - לא היה כאן דבור ה' ממש רק מקרה מאת ה', וכמו שאמר בתפלתו "הקרה נא לפני", שרוצה לומר שבעל המסבות יתברך בהשגחתו העליונה המוליך והמנהיג כל דבר שבעולם אל התכלית המכוון יתברך, אף בלי השתדלות האדם וחריצותו אליו, הוא יביא גם זווג זה אל התכלית הנרצה, ועל הנהגה העליונה אמר כאן "כאשר דבר ה'", ולשון דבור ישמש גם על הנהגה כמו "ידבר עמים תחתנו"... (בראשית כד נא)
...כי בלשון יצחק לעשו לא הזכיר קרא רק לשון אמירה, ויעקב הזכיר "כאשר דברת", כי הבדל גדול יש בין דבור ואמירה, דבור הוא בכלל, ואמירה הוא בפרט, ולשון יצחק לעשו הוא דבר פרטי מפורש באר היטב מה שיש לו לעשות, לכן כינהו הכתוב בלשון אמירה, ואם היתה כונת יעקב לרמות את אביו להודיעו שעשה הדבר הפרטי היה לו לבחור בלשון אמירה "כאשר אמרת אלי"... (שם כז יט)
וידבר אלקים - ...ובתלמוד אמרו (מכות י"א) כל דבור לשון קשה, ואין כונתם דבכל המקומות יהיה דבור לשון קשה, כי מקומות אין מספר יורונו הפך הכלל הזה, ומהם "וידבר על לב הנערה" (בראשית ל"ד), ואין מדרך החושק לדבר רק דברים רכים משמן... אבל כוונתם בזה שלשון דבור משמש תמיד להפלגת ענין, לפי שהוא מבנין הכבד, לכן יתכן לשמש בו בין בלשון קשה בין בלשון רכה, דהיינו גם כן להפלגת תכלית הרכות והתחנונים, ובאורו תמיד לפי ענין המכוון במאמר. (שמות ו ב)
...יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו גם כן הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש... והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו... וכן כתב הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה, כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיות שבתורה כוונותיה וטעמיה... (ויקרא א ב)
דבר ה' עמכם - ברוב המקומות מחובר לדבור מלת אל... ופעמים מחובר לדבור מלת עם ואת... ועל דרך הפשט נראה שאין הבדל ביניהם כי מצאנו מלת את שהוראתו כמו אל (ש"ב ט"ו כ"ג) "דרך את המדבר" כמו אל המדבר... אמנם כשנדייק יש לדבור המחובר במלת את או עם הוראה מובדלת מהתחברו במלת אל ולמ"ד, שהדבור באל ולמ"ד נשאר הדבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב את התשובה, אמנם כשדבור מחובר בעם או באת ירמוז על מין דבור שהיו שנים מחליפים הדבור זה לזה, פעם זה ופעם זה מדבר... אלא שהוא מייחס תמיד הדבור אל זה שהיה דבורו ראשון או סבה ראשונה בדבור, כמו (בראשית כ"ט) "עודנו מדבר עמם"... (דברים ה ד)
אשר יאמר ה' אלקינו ואת תדבר - למשה אמרו לשון אמירה ולעצמם לשון דבור, שהדבור הוא הענין הגשמי החיצוני שבדבור, והוא הדבר הפשוט, והאמירה הוא הענין הרוחני שבדבור, שהיא הכונה המכוונת בו, ולזה נאמר בכל מקום "וידבר ה' אל משה לאמר", שהדבור הוא פשטות הענין, לאמר להסביר להם שיבינו. הנה משה למדרגתו הגדולה מיד בבא הדבור אליו הבין תוכן ענינו, אבל ישראל לא הבינו בדבור לבד עד שמשה הסביר להם... (שם שם כד)
וידבר - כבר בארתי ההבדלים בין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור באורך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר "וידבר ה' אל משה לאמר" מציין במלת וידבר שדבר עמו באורך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בעל פה, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב... (שמות ו ב)
וכבר פרשתי שדבור הנקשר עם מלת את או עם מורה ששני המדברים מחליפים דברים זה עם זה, וגם בזה יש הבדל בין את ובין עם, שכבר התבאר אצלי שמלת עם מורה על השויי, ואם כן מורה ששני המדברים שוים... כי מלת אתו מורה ששניהם מדברים ובכל זאת אחד הוא העקר, מה שאינו כן מלת עמו שמורה על השויי... (שם יט ט)
הדיבור הוא כמו סוג וכולל כלל הדיבור, ותחתיו כמה מינים, אמירה עניה שאלה ציוי הגדה. ולכן כשאמר דבר ואמרת יציין במלת דבר שעסק עמו בעסק הדיבור סתם, ובמלת ואמרת מציין מה שיאמר לו בפרטות כזה וכזה תאמר... אבל כשאמר אמור ואמרת הוא כפל לשון ויש בו דרוש, ולחז"ל יציין הלכה למשה מסיני שאין לו יסוד בהכתוב.
והדיבור יבא גם על מלה אחת יחידית, אבל אמירה הוא רק על מאמר שיש בו הבנה. במלת דבר מציין הרחבת הדברים בדרך הדרוש ומאריך ומרחיב דבריו, ועל כן יציין בזה מה שדבר השם עם משה פנים אל פנים ולמדו תורה שבעל פה ופרטי ההלכות באורך. ובאמירה מציין תורת הכתב כפי הלשון שנאמר לו... ועל כן לא נמצא וידבר ה' לאמר רק אצל משה שהיה נביא תורה, לא בשאר נביאים, וכל מקום שאמר וידבר לאמר הוא מצוה לדורות.
במקום שבאו דיבור ואמירה שלא אל הזולת תהיה האמירה בלב, ולא כן בדיבור, רק כשמפרש ודברתי אני עם לבי. וכל הפעלים הבאים על הדיבור ישאלו גם על הלב, ונמצא דבור ואמירה על ידי אמצעי...
הדיבור כשיסמך אל הזולת יתקשר עם מלת עם או אל ועם למ"ד השימוש, אבל האמירה לא תתקשר רק עם מלת אל ועם למ"ד השימוש. והטעם בזה כי הדיבור כשיתקשר עם מלת עם או את הוא הדיבור המשותף ששני המדברים מחליפים הדיבור זה עם זה, וזה לא יצדק באמירה על פי שנתבאר. ויש הבדל בין דיבר אתו ובין דיבר עמו, שדיבר אתו א' מתחיל והוא העיקר, ודיבר עמו המדובר משיב ומנצח. דיבור שאחריו ב' הוא דיבור של תלונה ושלא לכבוד, ומזה אמרו שדיבור קשה. כל לי ולו הסמוכים אצל דיבור פירוש בשבילו כדעת רש"י.
יש הבדל בין מגיד ובין אומר ומספר, המגיד מודיע דבר שלא ידע השומע ושרוצה לדעתו כי הדבר נוגע אליו, מה שאינו כן האומר יהיה גם בדבר בלתי חדש, והמספר יהיה גם בדבר שאין תועלת להשומע בידיעתם... (ויקרא אילת השחר, וראה שם עוד)
דברת בפיך - לשון זה נאמר רק על הבטחה בפה מלא ובלב שלם, כמו "פי המדבר אליכם"... (דברים כג כד)
בני החי - ספר דבריהם כי באדם הוא מקדים לומר עיקר דבריו, והנה להאחת היה העיקר שיהיה החי בנה, ולשניה היה העיקר שיהיה המת בן חברתה... (מלכים א ג כב)
...כל אומר צופה להגשמה מידית של מאמרו, ולא כן המדבר, משום כך אנחנו מדברים על "עשרה מאמרות" ועל "עשרת הדברות", מאמרות הבריאה של ה' היו מיד למעשה, ההגשמה באה בעקבותם מיד, ואילו דברות החוק של ה' מבטאים בראשונה רק את הרצון האלקי, הם הם דברות קדשו, גם אם בשעתם אין שומע ואין מקיים. וזו גם משמעותה של תיבת "לאמר", היא מורה שהדברים ייחרתו על הלב ויובנו לכל עומק משמעותם, תוך הכרה מלאה או שעבוד גמור של הרצון. "אמר בלבו" להביא דבר אל תודעת עצמו, לשנן אותו לעצמו או לקבל אותו בלבו, וכן גם משמעות לאמר אצל המדבר אל עצמו, עת האדם מאזין לדברי עצמו. וזו הוראת "לאמר" אצל דברות החוק של ה', הדברים שנאמרו בקיצור ובצמצום יובנו ויגשמו בכל עומק משמעותם הרי זו התורה שבעל פה בצד התורה שבכתב... (בראשית א כב)
הנותן אמרי שפר - הרמוניה ויופי... שפר ביחס לדבור הוא הדבור השקול והיפה, נפתלי יכול להלביש את רעיונות האחרים במלבוש יפה ולהוציאם לפועל. (שם מט כא)
כי לא הרי דבר כהרי אמור, המדבר מבטא רעיון אפילו אין שומע לדבריו, ואילו האומר מוסר דברים לזולת. אדם כשהוא לעצמו יכול לדבר אך אין הוא יכול לומר, המדבר נותן ביטוי מדוייק למחשבתו, ואילו האומר מעביר רעיון ללב אחר, מבארו ומפתחו בשלימות. ומכאן בדברי תורה דיבור הוא הביטוי הקצר והנמרץ של המצוה, כפי שניתן לנו בתורה שבכתב, ואילו אמירה היא הביאור השלם כפי שהגיע לידינו בתורה שבעל פה... (ויקרא כא א)
וידבר - בבבא בתרא קכ"א אמרו, מכאן שכל הזמן היו נזופים, כי אמירה היא רק מסירת תוכן ולא דבור מלה במלה, כמו "ידבר איש אל רעהו". (דברים ב יז)
לשון - הלשון משחיתה יותר מכח הזרוע והיא פועלת נגד האושר והמוסריות. (תהלים יב ד)
זורו - עתה מאשים את דבור הכזב כיסוד להשחתה הכללית... (שם נח ד)
שמרה לפי - מתפלל על שמירת דיבורו כצעד ראשון לשמירת לבו. (שם קמא ג)
דבר ואמרת - נראה שהראשון הוא על תורה שבכתב, ואחר כך יאמר הקבלות שבעל פה, ובלאמר נכלל חידושי הלכות שלא היה משה מקובל וחידשם בפילפול. (ויקרא א ב)
דבר את - קאי בכל מקום על הפילפול. (במדבר ג א)
כי לא כל דבור נקרא דבור, כי דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור, בחינת (תהלים י"ט) "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". ועיקר מה שנתקבל הדבור הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים, ועל כן כשיש טוב בהדיבור אזי הדיבור נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדיבור אינו נתקבל. ואיך עושין הטוב בהדבור, הוא על ידי שלוקחין הדבור מהדעת, אזי יש בו טוב, אבל כשהדבור בלא דעת אזי אין בו טוב, בבחינת (משלי י"ט) "גם בלא דעת נפש לא טוב", נפש הוא הדבור, כמ"ש (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו לרוח מללא. (כט א)
וזהו (קהלת ח') "יש הבל נעשה על הארץ" וגו', זהו בחינת גלגולי נפשות, כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת היינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה, ולפי התשוקה לפי הנפש לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם, אם התשוקה בא מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, בבחינות יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ואם להיפך, להיפך. והכל נעשה על ידי ההבל פיו שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל, שעיקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך עד שמגיע לחבירו, ושומע חבירו האותיות, וכשהוא מקבל דיבורו הוא מקבל נפשו ונתעורר לדבר הזה. (לא ח)
ואי אפשר לבא לבחינת תפילין, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו, כי הדבור שהוא רוח פיו של הקב"ה שהוא בחינת מלכות פה, הוא בחינת ים, שכל הנחלים הולכים לתוכו, כמ"ש (קהלת א') "כל הנחלים הולכים אל הים", והוא בחינת אד-ני, כמ"ש (תהלים נ"א) "אד-ני שפתי תפתח", וכשפוגמין הדבור שהוא אד-ני אז על ידי הפגם נעשה מרוח פיו רוח סערה, כי כ"ז אותיות כ"א כלול מעשרה, גימטריא ר"ע, ונעשה מבחינת הדבור, היינו מבחינת אד-ני ר"ע אותיות סערה, ס"ה הוא אד-ני, ור"ע אותיות, וזה בחינת (תהלים קמ"ה) "רוח סערה עושה דברו", שעושים ומתקנים את הדבור ומעלים אותו מבחינת רוח סערה... (לח ב, ועיין שם עוד)
ותיקון הדבור הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם, בעניות ובדחקות, שהיא בחינת לילה, שאז שולטנותא דקץ כל בשר, כמ"ש "קץ שם לחשך", וכתיב (בראשית א')" ולחושך קרא לילה", וחז"ל אמרו (חגיגה י"ב ב') הלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום... אזי נופלים כל המקטרגים השולטים על הדבור, ואז הדבור יוצא בשיר ושבח והלל להקב"ה... (שם ד ועיין שם עוד)
דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת מולידים ניאוף בהשומע, כי הזווגים נמשכים מהדעת, כמ"ש (בראשית ד') "והאדם ידע את חוה אשתו"... אך יש שני מיני זווגים, היינו זווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השי"ת, זה נמשך מדעת דקדושה, וזווגים של עבירה נמשכים מדעת דקליפה. והדבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת אלא על ידי הדבור... וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף, והשומע ממנו הדיבורים ונושם נשימות מכניס בגופו אלו האוירים... (מג)
ולהעלות ניצוצי הדבור צריך לתענית, וזה בחינת (תהלים ק"ז) "מדרך מפשעם ומעונותיהם יתענו" וגו', אזי "ישלח דברו", כי עיקר תיקון הדבור הוא על ידי התענית, כי עיקר יניקת הקליפות אינו אלא מאחורי הקדושה, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור... וכשראשי התאוות שהם הקליפות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה שלא יינקו, ודביקות אחורי הקדושה היא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחוריים, שכותבים מתחילה יוד, ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א חוזרים לאחוריים וכותבים יוד הא וכו', כן התענית שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל הוא בבחינת דביקות אחורי הקדושה, כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות... (סב ה, וראה עוד ערך תענית)
ולהוציא מכח אל הפועל הוא על ידי שלימות הדבור, וצריך שיהיו אותיות הדבור בשלימות, וזה נעשה על ידי בחינות עלמא דאתי, שעל ידי זה נשלמין אותיות הדבור, כי לעתיד לבא יהיה הדבור בשלימות, כי אפילו העכו"ם יקראו את השי"ת עם הדבור, כמה שכתוב (צפניה ג') "כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'" וכו'. נמצא שיהיה להדבור שלימות, כי עכשיו הדבור חסר ואינו בשלימות, מאחר שאין כל העולם קוראין להשי"ת עם הדבור... (סו ג)
...וכשאדם זוכה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפלה, ומכניס כל מוחו וחכמתו ודעתו בתוך הדיבורים דהיינו שמקשר מחשבתו היטב להדיבורים ומבין ושומע מה שהוא מדבר, זהו בחינת קודש, ויש להשי"ת תענוג גדול מזה, וזהו בחינת שלום, שהוא בחינת התחברות חו"ג, כי הוא מחבר ומקשר החכמה והמוחין שהם בחינת חסדים כנ"ל, להדבור שהוא בחינת גבורות כנ"ל... (פ וראה שם עוד)
כל הדיבורים הם בחינת גבורות כמ"ש (תהלים קמ"ה) "וגבורותיך ידברו", וכמ"ש בכתבים שהה' גבורות שבדעת בוקעין ויוצאין בהפה ונעשה מהם ה' מוצאות הפה, נמצא שכל הדיבורים הם בחינת גבורות, וצריך להמתיקם, וההמתקה הוא על ידי לימוד התורה ודיבורים טובים שמדברים, על ידי זה ממתיקים הדיבורים שהם בחינת הגבורות.
ודע שלפעמים יוצאין גבורות קשות רחמנא ליצלן, והם באים בזה העולם לגדולי הדור מחמת שיש להם דעת גדול, על כן כשיוצאין חס ושלום גבורות קשות באים בדעת הגדולים ושם בוקעין ויוצאין מהפה, ונעשה מהם דיבורים כנ"ל, ואזי הדיבורים הם בחינות גבורות קשות, וצריך לראות להמתיקם, וכשאין ממתיקים הגבורות הקשות חס ושלום, מחמת שאין להם כח להמתיקם, או שהם אז במדריגה קטנה שאי אפשר להמתיקם מחמת שפגמו אז באיזה פגם וחטא, כי אפילו צדיקים וגדולים לפעמים הם פוגמים ושוגים באיזה דבר, כי אין צדיק בארץ וכו' (קהלת ז'), ומחמת שהם אז בבחינה זו אינם ממתיקים הגבורות הקשות שהם הדיבורים, ואזי כשאינם ממתיקים הדיבורים שהם גבורות קשות, אזי מתחילין לדבר באלו הדיבורים דיבורים רעים על הכלל או על הפרט, או שמדברין על צדיק הדור, ואזי כל הדיבורים שלהם שהם גבורות קשות באים ונופלים על צדיק הדור חס ושלום, והצדיק הדור צריך לראות להמתיק אלו הגבורות קשות שהם הדיבורים הנ"ל ועל ידי שהוא דן אותם לכף זכות בזה שמדברים עליו, נמצא שהוא מטה כלפי חסד ובזה ממתיקם, או על ידי שמקבל היסורים שהם מדברים עליו מקבלם באהבה... (רז)
על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר, כי עיקר הדבור הוא משלום, כמ"ש (תהלים קכ"ב) "אדברה נא שלום", ועל כן צריך כל אחד קודם התפלה לקבל על עצמו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, כדי שעל ידי זה שיש אהבה ושלום על ידי זה יוכל לדבר בתפלה, אבל כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר...
והנה כל הדיבורים הם משלום כנ"ל, ועל כן מי שהוא בבחינת שלום יכול לדעת כל הדיבורים של כל העולם, כמו הקב"ה שנקרא שלום, שהוא יודע כל הדיבורים של כל העולם...
כל הדיבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות הרבה מדבר הרבה, וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות אין יכול לדבר, כי הדיבור הוא מחמימות, כמ"ש (תהלים ל"ט) "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני". והוא שלהובא דנורא וכו'. (רלט)
האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת (תהלים פ"ט) "אודיע אמונתך בפי", היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה, ומחמת זה צריך ליזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות, אף על פי שאינו אומרם מלבו, היינו שהוא בעצמו מאמין ואינו כופר חס ושלום, רק שהוא חוזר ואומר דברי אפיקורסות ששמע בשם אחרים והוא מתלוצץ מהם... (תנינא מד)
והנה בפרשה זו נאמר ענין דור המבול ודור הפלגה, והם ענין ב' הבריתות שניתן לבני ישראל, ברית המעור וברית הלשון, וכיון שנקראו בריתות הם דברים שיש להם התקשרות באחדות הנ"ל, ולכן צריכין סיוע להוציאן מכח אל הפועל, וצריכין שמירה, ולא לחנם נכשלו דורות הראשונים בזה. והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור, והתורה לתיקון הלשון, כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו.
ודור הפלגה היו שפה אחת והיה להם כח הלשון שנקרא מדבר מלשון מלכות והנהגה, שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות, וכתוב "הבה נבנה" וגו', ואחר כך כתוב "וירד ה' לראות וגו' אשר בנו", ולא נזכר עדיין בנין, משמע שבזה הדיבור עשו בנין... וכונתם לא היתה לטובה, לכן ניטל מהם כח הלשון וניתן לבני ישראל בכח התורה, ולכן היו הראשונים מתפללים ונענים, שהיו מתפללים בשם... (נח תרנ"ד)
בענין דור הפלגה שהיה בכח הדיבור שהוא עיקר מעלת האדם המדבר... ודור הפלגה שלא היה כוונתם לשם שמים ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות, מוכח מזה כשהיה הלשון מסודר דברים אחדים, היו יכולין לבנות הבנין להיות ראשו בשמים. ובני ישראל בכח התורה כתיב "ואשים דברי בפיך", שימה הוא לשון סידור, שבני ישראל יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות מכח סייעתא דשמיא... (שם תרנ"ו)
במדרש בפסוק וידבר אלקים... דהנה מתחלת בראשית עד עתה לא מצינו דיבור, שהדיבור היה בגלות כמו שכתוב בזהר הקדש ביציאת מצרים שהיה הדיבור בגלות עד דכתיב "וידבר אלקים" עשרת הדברות, כן בזמן אדם ונח על ידי החטא לא היה נגלה הדיבור, ולכן לא התפלל נח על דורו, כי כח הדיבור היה סגור עד שבא אברהם ושרי צלותין, כמ"ש בזהר הקדש... (שם תרס"ב)
בפסוק והנה באר בשדה וכו', זה הבאר היא בכלל ובפרט כל איש ישראל, והיא כחן של ישראל בפה, רק והאבן גדולה על פי הבאר, פירוש שהיצר הרע מתגבר ומתגדל ביותר על פי הבאר, כענין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול, ולכן בעת התפלה מתגבר ביותר לבלבל במחשבות זרות... (ויצא תר"נ)
כתיב עדות ביהוסף שמו וכו' שפת לא ידעתי אשמע... כי ירידת יוסף למצרים היה הכנה אל גלות מצרים, ותכלית גלות מצרים היה הכנה לקבלת התורה לתקן הדיבור, ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך וגו', וכן כשיצא יוסף מבית האסורים זכה לשבעים לשון, הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא, ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות... (מקץ תרנ"ט)
בפסוק ויקרא יעקב את בניו וכו' האספו ואגידה. ובמדרש מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, מיעקב, דכתיב "וזאת אשר דיבר להם אביהם", שמסר להם כח הדיבור, שבזה הכח מעידין בני ישראל על הבורא, וכתיב "שפת אמת תכון" וכו', יעקב הוא האמת, והשבטים הם שפת אמת, כי הדיבור נשלם על ידי השפתים, ומקודם היה שפה אחת, ובדור הפלגה על ידי שלא היו דבוקים באמת ניטל מהם כח הדיבור ונשאר רק לבני ישראל... (ויחי תר"ס)
במדרש יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו וכו'... אכן הדיבור מיוחד לבני ישראל, כמו שכתוב "מגיד דבריו ליעקב", וזה היה שורש הגלות של מצרים, כדאיתא בזהר הקדש שהדיבור היה בגלות, וזה שאמר "אכן נודע הדבר" ובודאי התחילו בני ישראל לתקן זאת... (שמות תרמ"ה)
בפסוק וארא אל האבות... וזה החילוק בין קול ודיבור, כמ"ש בזהר הקדש שהדיבור היה בגלות, כי קול הוא חירות שאין שם מגע סט"א, והדיבור הוא להנהיג כל המעשים אחר דרך התורה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מה שכתוב בהמכות אחר כך ויעתר משה, ויצעק וגו', כי על ידי המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה, וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים היה כדי לבא לבחינת התפלה, כמ"ש חז"ל שהיה חביב צעקתם לפניו ית' במרום... (וארא תרמ"ג)
בפסוק הן בני ישראל לא שמעו וכו' ואני ערל שפתים... כן בברית הלשון שהוא פתח הדיבור בתורה יש ערלה, כי ב' בריתות אלו הם פתיחות הפנימיות, כי כל האברים סתומים, זולת ב' אלו, וכל מקום שיש פתיחות פנימיות יש ערלה והסתר, שלא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול, וכמו כן בכלל הוצרכו בני ישראל לעבור כל מה שעבר עליהם במצרים לזכות להסיר ערלת הפה לזכות לברית הלשון והתורה. ולא עוד אלא שבכל יום צריכים להסתייע בזכירת יציאת מצרים כדי לזכות לפתיחות הפה וזה סמיכות גאולה לתפילה... (שם תרנ"ד)
במדרש כובד אבן וכו'... וההפרש שבין מאמר לדיבור, כי דיבור לשון מלכות והנהגה, אשר יהיה ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי וכו'... (בא תרל"ב)
החודש הזה לכם, פירשו חז"ל על קידוש החדש, ומה ענין זה ליציאת מצרים, אכן זה כח הדיבור שניתן לבני ישראל וביה מתקדשין החדשים ומועדות כשבית דין אומרים מקודש החודש, וביציאת מצרים זכו בני ישראל לברית הלשון, וזה מצות פסח פה סח, ולמען תספר, ולכן המצוה באכילת קרבן פסח, והגם כי אין אכילה מעכב, מכל מקום צריך להיות ראוי לאכלו, והוא תיקון הפה, וזה שאמר "בעבור זה עשה ה' לי" בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'... (בא תרנ"ו)
במדרש ב' ירושות וכו', יעקב מתגאה בירושתו הקול קול יעקב וכו', דקשה מה זה שחזרו בני ישראל לפי החירות כדי לקרוע הים. ויש לומר כמ"ש בזהר הקדש שיציאת מצרים היה להוציא הדיבור מהגלות, כמו כן היה נצרך אחר כך גאולה לבחינת הקול שלמעלה מן הדיבור, והפרש יש בין הקול להדיבור, שדיבור יוכל אדם לדבר כרצונו, לכך נקרא דיבור שהאדם מדבר בקולו מה שרוצה, אבל הקול הוא מפנימיות האדם, וכן בפנימיות הדברים דיבור הוא הנהגת הקב"ה כל העולמות, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכו', והנהגה זו נסתר בגלות ונודעת על ידי יציאת מצרים כמ"ש לעיל מזה. וכן בני ישראל מה שמקבלין עול מלכות שמים שמבטלין רצונם נגד רצונו ואין עושין רק כפי גזירתו ית' זה נקרא דיבור... ואחר קבלת עול מלכות שמים ניתן להם התורה, והיא למעלה מהדיבור, ונתדבקו בני ישראל בפנימיות התורה, וזה הקול שבני ישראל מתגאים בו, פירוש שדבר הבא מעצמו מורה שהקול מיוחד לבני ישראל... (פסח תרל"ג)
בפסוק שתי צפרים חיות וכו', ברש"י לפי שהנגעים באים על לשון הרע וצפרים פטפוטי קול... דכתיב מות וחיים ביד לשון, ולפי שכח הלשון גדול מאד צריכין להזהר מדברים בטלים, והם מעכבין הפה ולשון להוציא בהם דברי קדושה, כמו שכתוב "ודברת בם" ולא בדברים אחרים, שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם, ולכן השח שיחה בטילה אינו יכול לקיים ודברת בם ועובר בעשה... (מצורע תרס"א)
במדרש מות וחיים ביד לשון וכו', להיות לשונכם רך אלו לאלו, דהנה עיקר יתרון המדבר מבעלי חיים מה שיש להם צוותא זה לזה על ידי הדבור, כמ"ש בחובת הלבבות, והוא מכח הנפש, וצריכין לשמור זה הכח שלא ישתנה על ידי כחות הגוף, כי מצד הנפש כל הנפשות יש להם שורש אחד, ולכן בהר סיני שנעשו בני ישראל אחדות אחת, כמ"ש כאיש אחד בלב אחד וקיבלו התורה... שהיה גובר כח הנפשות על הגוף... (בהר תרס"ד)
במדרש הצור תמים וכו', שלא הניח פתחון פה לאומות העולם לומר שאתה ריחקתנו וכו', הענין הוא דכתיב זכור ימות עולם וכו' בהנחל וכו' שחלק הקב"ה לשון הקודש ונתנו לבני ישראל, והוא הנבואה שעיקרו כח הדיבור, כדכתיב ניב שפתים וכו'... והיינו שרצה בלעם הרשע להחזיר כח הדיבור לאומות... ובאמת אין האומות מוכנים לקבל לשון הקדש... וזה היה הרמז בפי האתון, דאיתא במדרש שהיה כדי להראות למה לא ניתן הדיבור לבהמה שלא היו יכולין לעבוד עמה, וזה הענין עצמו הוא בין בני ישראל ולהבדיל ביניהם, כי אם היו מכירין את מקומם להיות משועבדין לבני ישראל אפשר היה יוכל להיות להם איזה יניקה מלשון הקודש שכולל כל הלשונות, אבל הם אין מוכנים לזה... (בלק תרמ"ו)
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כי כחן של ישראל רק בפיהם, כי כתיב "ויפח באפיו נשמת חיים", ולכן בכח האדם על ידי דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית', ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב' פעמים, וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל, אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל, לא יעשה דבריו חולין, מכלל שדבריו הם קודש בעצם על ידי קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל, וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה, שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהיה כן. (מטות תרל"ד)
במדרש ונשבעת חי ה'... וזה שאמר ככל היוצא מפיו יעשה, ואמר היוצא ולא אשר הוציא, הוא הדבר אשר דברנו, כי העובד ה' שגורה תפלתו בפיו, היינו כפי מה שמכין עצמו משפיעין לו דעת להוציא מילין בתורה ותפלה, וכמו כן צריך לקיים אחר כך כל היום במעשה... מכלל שאמר לא יחל לא יעשה דבריו חולין, משמע שיש קדושה בדיבור איש ישראל, רק ששמירת הדיבור על ידי תיקון המעשים כנ"ל. (שם תרמ"ב)
אחז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסיף עליהם משה בזה הדבר, ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות, כי מאמר הוא רק לחוץ להודיע הרצון יהיה רקיע, ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור, כענין שם מדבר, שנקרא האדם מדבר ולא אומר, כי הדיבור הוא בעצם לא במקרה כמו המאמר... (שם תרנ"א)
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, מכלל שכח הדיבור קודש, והוא כח הפה שזכו בני ישראל בכח התורה, וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקדש, לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין, כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם, והיה ניתקן על ידי התפלה שיודעין איך להתפלל... (שם תרס"א)
ומ"ש משה רע"ה לא איש דברים... וזה נקרא דברים, שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח, כמו דבר מלך שלטון, שהדיבור הוא להיות נעשה כן, ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות, מה שאינו כן דיבור הוא גזירה להיות כך... (דברים תרל"א)
במדרש מרפא לשון עץ חיים וכו', כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי, שמדבר כאן ומזיק מרחוק, קל וחומר מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומשה רע"ה לא רצה לדבר עד שיהיה כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל, כיון שהיה הדעת של כל בני ישראל לא היה יכול לדבר עד שדבורו יכנוס בכל ישראל, וז"ש לא איש דברים אנכי... (שם תרל"ג)
במדרש תורה מרפה הלשון... אך אדרבא הוא הדבר לאשר משה רע"ה כלל הדעת של כל בני ישראל לכן כל זמן שלא היו בני ישראל מתוקנים לא היה איש דברים, כי דיבורו כולל כללות הדיבור של בני ישראל... (שם תרל"ז, וראה שם עוד)
מוצא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה, על כן צריך שמירה יותר. ונראה דמלות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מצות עשה נגד אבר מיוחד, ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה, כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל, כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי, וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים, שכל המעשים תלוי בשמירת הפה, כי יתרון בריאת האדם על הבעלי חיים כי הוא מדבר... (תצא תרל"ג)
בפסוק מוצא שפתיך תשמור, ודרשו חז"ל מצות עשה ולא תעשה, כי הנדר והקבלה של מצוה היא מסייעת הרבה אל האדם, לכן איתא שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה, וכן מקבלין בני ישראל ב' פעמים בכל יום עול מלכותו ית', וקבלה זו מסייעת אל האדם, אך זה תליא כפי שמירת הפה מדברי הבלי עולם הזה... ולכן מאד צריכין לשמור הפה, וכפי השמירה מלא תעשה כן מסייע הפה לקיים המצות עשה, ולכן צריכין לקיים הנדר, ואז מקבלין שכר על הקבלה בפני עצמה ועל הקיום בפני עצמו... (תצא תרמ"א)
במדרש אשרי אדם שומע לי וכו'... וכמו שהמזוזה קבוע בדלת כמו כן ברית מילה קבוע בפתח האדם, ויש ברית הלשון וברית המעור, שני שערים ולהם ב' דלתות, שהרי לא כתוב דלתי שהיה משמע גם כן שנים דלתותי, רק שיש לכל פתח ב' דלתות במילה ופריעה, וגם בפה השפתים והשינים, וברית מילה נקרא בית הכנסת שהוא התקשרות כל הגוף, וברית הלשון בית המדרש, והנה דלת החיצון הוא תיקון הגוף שהגשמיות מסתיר ומכסה הפנימיות, ובשבירת הטבע והגשמיות הוסר המכסה, ואז נקרא אדם וצריך להיות שוקד לשמוע דבר ה', והיא פתיחת הפנימיות... (תבא תרנ"ד)
קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה, כי כחן של ישראל בפה, וערבה דומה לשפתים ופה כמ"ש חז"ל, והנה יש ב' שפתים, ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה, כמ"ש מלה בסלע משתוקא בתרין, והרמז ב' ערבות ב' שפתים הם בחינת אהרן ומשה, כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה, ואהרן כתיב ביה וידום אהרן, והוא כח השתיקה. ומאחר שמצינו כי גדול לשון הרע מכל העבירות נמצא הבולם פיו בשעת מריבה גדול כחו... ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה, כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה... (סוכות תרנ"ד)
ערבה היא דומה לפה, ורומז לדורות הללו שאין לנו רק כח הפה, כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, וזה הכח מיוחד רק לבני ישראל... והיינו שבני ישראל יש להם גם עתה כח הקרבנות בפה, ובאלה הפרים שעל ידי הפה אין אחיזה לאומות העולם... (שם תרס"ב)
והנה שרה אמנו אמרה לאברהם חמסי עליך (בראשית ט"ז), פירש רש"י דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוני ושותק, הרי דמניעת הדבור במקום שצריך לדבר נקרא חמס... (נח תער"ב)
וידבר אלקים... שאמירה מורה על עצם המאמר, ודבור על צירוף המדבר והנדבר עמו, ועל כן במשה כל מ' שנה שהיו ישראל נזופין בעון המרגלים לא נאמר אלא ויאמר... (שם תרע"ג)
אך יובן על פי פירש"י (שמות ז' א') שלשון נבואה הוא המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות... ויובן על פי מה שכתב מהר"ל במה שמשה היה כבד פה, מפני שהדיבור בא מצד הרכבת גוף ונפש, ומשה רבינו ע"ה היתה נפשו נבדלת מגופו על כן לא נשלם בו כח הדיבור, והיה צריך לאהרן שלא היתה כל כך נפשו נבדלת, על כן היה בו כח הדיבור בשלימות, וכמו הנשמה שלענין דיבור היא צריכה לגוף... וזה גם כן נראה בחוש שבשעה ששופעת החכמה בלב החכם קשה עליו אז הדיבור, כי לדיבור צריך יותר צמצום והמשך זמן והשכל משכיל ברגע אחד מה שהדיבור צריך לדבר זמן רב... (חיי שרה תער"ב)
ויש להוסיף בזה דברים ולבאר יותר היאך דבור זה (של יעקב, ("למה הרעותם לי") היה הסבה לגלות... דהנה בכנען היה החטא דכתיב ביה וירא ויגד, ובודאי על הראיה לבדה אין עליו תפיסה, שהרי ממילא באה לידו שאירע דרכו במקום שהיה נח שוכב, וכל התפיסה עליו היתה בשביל שהגיד, שפגם בדבור שהוא מתנה טובה מהשי"ת מה שלא נמצא בשאר בעלי חיים, כי כל שאר כשרונות באדם נמצאים גם בשאר בעלי חיים, אבל הדבור אינו בשום בעל חי זולת האדם, כי ענין הדבור הוא חותם חבור הגוף והנפש שמהעליונים... ושאר בעלי חיים אין להם נפש מהעליונים, ועל כן גדר האדם מיתר בעלי חיים הוא, שזה נקרא חי וזה מדבר... (וישב תרפ"א)
ובסגנון זה יש לפרש הא דאמר משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה... ויש לפרש שמשה רע"ה חשב שהוא בעצמו אשם בזה, והיינו דמשה רע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכתיב (ישעיה נ"ה) "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו", כי דיבורו של הקב"ה עושה רושם, וכענין שכתוב (תהלים ל"ג) "בדבר ה' שמים נעשו", כן היה צריך הדיבור להיות עושה רושם לטוב בלב פרעה. וגדולה מזה איתא בספרים הקדושים אשר אף בצדיקים הגדולים נמצאת מדה זו אשר בדיבורם עושים רושם להכניע לב עושי רשעה ולהטותם לדרך השי"ת... ומשה רע"ה חשב שקל וחומר הדברים, שדיבור השכינה שמדברת מתוך גרונו היה צריך לעשות רושם לטוב בלב פרעה... אלא ודאי הוא מחמת שהוא אינו ראוי לשליחות הזאת... (וארא תרע"ח)
ומזה לימוד לכל אדם אף כשהוא במצב רע נורא מאד רחמנא ליצלן, אל יקטן בעיניו שום הגה ודיבור ואפילו מחשבה טובה אף שאין בכחו להשאר על דרך טוב, מכל מקום עוד היום, ויהיה לו לתועלת עצומה מאד, שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב עד כמה מגיעים הדברים. (פורים תר"פ)
בספר יצירה, המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתב וצרפן זה בזה וכו'... נראה לפרש, דהנה בזהר הקדש שהדיבור היה במצרים בגלות, ואף כי הדברים האלה הם סתרי תורה, מכל מקום בודאי יש בהם ענין על פי פשוט רמיזי דחכמתא, דהנה ענין דיבור הוא המוציא ומגלה את מצפון הלב לחוץ, והנה הדיבור בא על ידי חמשה מוצאות הפה, אך צריך להיות מקושר למצפון הלב, שיהיה פיו ולבו שוין, ובאם מדבר ולבו בל עמו, הרי אינו מגלה מצפון הלב כלום, ונקרא לשון רמיה. אך הנה ידוע שבכל שני דברים שבעולם המחוברים יש דבר אמצעי המחברם באשר יש בו קצת מזה וקצת מזה... ועל כן בין מצפון הלב שהוא רגש הלב לבין דיבור בהכרח שיש דבר אמצעי, ויש לומר שזה הוא הבל הלב שיש בו מרגש הלב, ומבחינת דיבור היוצא לחוץ והיא אות ה' אתא קלילא דלית בה ממשא, שאין בה ממוצאות הפה אלא הבל הלב לבד...
אבל למען יתגלה מצפון זה גם בעולם הטבע עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, נצרך לדבר אמצעי, והוא האותות והמופתים שנעשו לישראל שהם בעולם הטבע והם למעלה מהטבע, על כן הם מקשרים את עולם הטבע למה שלמעלה מהטבע... והוא כמו בחינת אות ה' הבל הלב שבאדם, ועל כן כשישראל בגלות נקרא שהדיבור הוא בגלות, שאין כאן מגלה את המצפון הזה, ועל זה נאמר (תהלים ל"ט) נאלמתי דומיה, ונראה כאלו חס ושלום אין הבריאה קשורה ברצון השי"ת ורבו הכופרים האומרים עזב ה' את הארץ, וכמו לשון רמיה שבאדם שאינה נקשרת עם רגש הלב. וכשיצאו ישראל ממצרים נקרא שיצא הדיבור מהגלות ונצטוינו במצות פסח, ודורשי רשומות אמרו פסח הוא פה סח, וסיפור יציאת מצרים והלל... כי קרבן פסח שמורה על השגחת השי"ת על העולם וגם עולם הטבע הוא מקושר ונפעל לרצון השי"ת...
ועל פי האמור יובנו דברי הספר יצירה, המליך אות ה' בשיחה, היינו מה שהוא שח ויהי איננו דבר נפרד, כמו אומר הבונה בית שאין לו עוד צירוף וקישור אל הבית אלא השיחה נשארה מקושרת עם רצונו ית"ש על ידי אות ה' שהוא ענין אלקי שהוא בנבראים, והוא שהטביע בהבריאה כח ישראל שלרגליהם באו האותות והמופתים שהוא כעין אות ה' כנ"ל... (פקודי תער"ב, וראה שם עוד)
ולפי הדברים האלו תובן תשובת השי"ת למשה רע"ה דיבורך חביב עלי יותר מהכל, והוא על פי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין אמירה לדיבור, שאמירה היא עצם המאמר הבא מזה לזה, ודיבור הוא חיבור המדבר עם מקבל הדיבור, ועל כן תאמר ראובן אמר לשמעון, אבל לא תוכל לומר ראובן אמר עם שמעון, אבל בדיבור תוכל לומר ראובן דיבר עם שמעון, שזה מורה חיבור ראובן עם שמעון... (ויקרא תער"ב)
במדרש העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת דיה להם, אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע הלואי לשתי אמירות יעמדו. ביאור הדברים, דהנה כתיב (תהלים ל"ג) "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד", נראה מכפל הלשון אשר התהוות הדבר וקיום הדבר תרי מילי נינהו, על כן להתהוות הדבר היתה אמירה מיוחדת ולעמידת וקיום הדבר ציווי מיוחד. ויש לדקדק שבזה נאמר לשון אמירה ובזה ציווי. ויש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה (בפסקה הקודמת). ויש להוסיף עוד שאמירה שייכת אפילו לבלתי שומע, ועל כן שייך לומר אף על המחשבה בלתי נסמך, כמו "כי אמר אלקים", שפירושו חשב. אבל דיבור לעולם הוא נסמך להנדבר, ואפילו במחשבה כשנזכר הלשון דיבור הוא נסמך, כמ"ש (קהלת א') "דברתי אני עם לבי". ולפי זה יש לומר שלשון ציווי הוא מעין לשון דיבור, שגם הוא לעולם סמוך אל הנצטוה, ולא יתכן לצוות בלתי כשיש נצטוה, על כן מורה נמי על חיבור המצוה להנצטוה. ועל כן יובן כי בהתהוות הדבר לפועל יצדק יותר לשון אמירה, היינו בלתי חיבור, כי כל התהוות הנבראים היא על ידי צמצום, שבלאו הכי היו בטלים בממציאם, ועל כן נקראו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולא דברות. אך אחר שכבר הוא בפועל ונצרך לכח הקיום והעמדה, שהטבע משתנה בכל עת פושט צורה ולובש צורה, ולמען יתמיד בקיומו שייך לשון דיבור, שעל ידי שהנבראים יש להם חיבור להשי"ת יש בהם נמי כח הקיום בצד מה... (אמור תרע"ד, וראה שם עוד)
ונראה לפרש, דהנה ידוע דכח הדיבור שבאדם בא מחמת שהוא מורכב מן העליונים והתחתונים, שהוא השכל והגוף, והוא חותם האדם, וכמ"ש מהר"ל, והיינו כמו מהות הדיבור דאין בו ממש, ומכל מקום עקימת שפתיו הוי מעשה, וכל מעשה הוא גשמי, אם כן מהות הדיבור הוא מורכב מגשמי ובלתי גשמי, על כן הוא ממוצע בין הגוף הגשמי לנפש הבלתי גשמית כמשפט כל דבר הממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה, ובאשר האדם מצד הגוף והחומר שבו נמשך אחר החלק הרע שבו, ומצד הנפש אחר החלק הטוב שבו, על כן כח הדיבור יש בו דו פרצופין, וזהו מות וחיים ביד לשון, וזהו מיצטרא מוכירין, מות מכאן וחיים מכאן, והיא באמצע שבידה להטות את האדם לכאן או לכאן. (בהר תרע"ו)
והנה במדרש מאריך בחטא לשון הרע. ונראה שבא לרמז על ענין המיתה שבאה לעולם מחמת פגם הדיבור, והיינו דהנה כבר הגדנו שחטא אדם הראשון היה במחשבה דיבור ומעשה... בדיבור מה שקיבל לשון הרע של הנחש על בוראו, ונכנסו בו כחות רעים שתקפוהו בכח לחטא הדיבור, שאמר אכלתי ואוכל עוד. וכאשר נסתכל בקללות שנתקלל נראה כי בשלשתן לקה... כי עפר אתה ואל עפר תשוב מקביל לחטא הדיבור, והיינו דהנה ידוע מ"ש מהר"ל שהדיבור באדם הוא מחמת הרכבת גוף ונפש, והדיבור הוא חותם בריאת האדם, וזהו שאמרו ז"ל (נדה ל') כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו. ועל כן מחמת פגם הדיבור בא עונש הפירוד בין גוף לבין הנפש. וגם בפשיטות יש לומר דלשון הרע הוא המפריד ומבדיל... והיא המיתה שהיא פירוד בין הגוף לבין הנפש, ובין יסודות הגוף... דכל החיבור הוא באמצעות כח הדיבור, ועל ידי פגם הדיבור נסתלק כח זה ושורה במקומו כח מפריד, והוא ענין טומאת המת שמחשכת את העינים... (חקת תרע"ו)
ונראה עוד לומר, דהנה ידוע ששלימות ישראל היא במחשבה דיבור ומעשה... והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דיבור ומעשה שהדיבור מעורר בעליונים יותר מן המעשה, אך על ידי המעשה ממשיך מן ההתעוררות ההיא למטה. ולפי זה אף אנו נאמר שהמחשבה דיבור ומעשה הם בסיגנון זה, שהמחשבה מעוררת התעוררות למעלה למעלה, והמעשה ממשיך מן ההתעוררות למטה מטה, והדיבור הוא ממוצע בין מחשבה למעשה, כי בלתי מחשבה וכח שכלי אין דיבור, כי תינוק אף שיש לו כלי הדיבור, וכן בהמה אף שיש לה כלים לדיבור, מכל מקום באשר נעדר מהם כח השכלי הדיבור אין בהם, וכן הדיבור צריך לעקימת שפתיו דהוה מעשה, ואם כן יש בדיבור כח מחשבה וכח מעשה והוא כלול בתרין, ועל כן באמצעות כח הדיבור ממשיך כח המעשה למטה מטה את התעוררות כח המחשבה... (בלק תרע"ד)
בילקוט בשם ספרי זוטא ישראל בבל יחל ואין אומות העולם בבל יחל. להבין הטעם יש לומר על פי מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם הנדרים שיהיה בכחו של אדם לעשות בדיבורו את הדבר קודש שתיעשה הויה וצורה חדשה בדבר, על פי דברי רבינו יונה, דמי ששומר פיו נעשה פיו כלי שרת, על כן כמו שכלי שרת מקדש את המנחה הניתנת לתוכו כן הדיבור היוצא מפיו הוא קודש, ובכן יוכל לקדש את הדבר, והוא כעין דברי המדרש (שמ"ר ט"ו) בענין שישראל בכחם לקדש חדשים, וזה לשונו, רצונך לידע, צא ולמד מכלי שרת וכו', היה הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש על אחת כמה וכמה ישראל שהן קדושים ומקדשים את החודש...
וצריך להבין מדוע דוקא כשמקדש פיו נעשה כלי שרת, למה לא שאר אברים למשל, כשיקדש ידיו או רגליו יעשו כלי שרת. אך יובן על פי מאמר הכתוב (ישעיה מ"ג) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", הרי כי כל בריאת האדם היתה בשביל זה שיספרו תהלות השי"ת, ודוקא ישראל, ואם כן אומות העולם שאינם נעשים כלי שרת ודיבורם אינו נעשה קדש, על כן לא שייך בהו לומר שלא יעשו דבריהם חולין, על כן אינם בבל יחל. (מטות תע"ר)
במד"ר מרפא לשון עץ חיים, משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים... ויש להבין למה לא דייק המדרש שנתרפא לשונו במה שאמר כל התורה כולה עד הנה? הנה כבר כתבנו (פרשת חקת) בשם המהר"ל ז"ל שכבידות הפה לא היתה גרעון למשה, רק באשר כח הדיבור בא מכח הרכבת גוף ונפש... ועל כן משה רע"ה באשר היתה נפשו נבדלת איננה מוטבעת בגוף, על כן היה כבד פה. וכתבנו שם שמאחר שזכה לתורה ונזדכך גופו יותר ממלאכי השרת, על כן לא היה גרעון לנפש להתאחד עם הגוף, ועל ידי כן נשלם אצלו כח הדיבור. והנה במ"ש מהר"ל והנפש לבדה אין לה כח הדיבור לכאורה יקשה ממעשיות שהובאו בש"ס שהמתים מספרים זה את זה וכן הרוחות, וכמו כן מצינו במלאכי השרת וקרא זה אל זה... אבל הפירוש הפשוט שאף שהנפש בעצמה יש לה דיבור הוא רק נשמע לנפש כמותו...
ולפי זה יש לומר שכל דור המדבר באשר היה דור דעה ואחר שקבלו את התורה נעשו מזוככים כמ"ש בפדר"א, והיו במדרגת הנפש על כן היו יכולין לקבל הדיבור ממשה אף אם לא היה לשונו מתרפא, ועיקר הראיה שנתרפא לשונו הוא ממה שדור באי הארץ היו יכולים לקבל הדיבור ממנו, וזהו ספר משנה תורה... (דברים תע"ר)
ונראה דהנה בש"ס קידושין כ"ה) דאבר הלשון לכולי עלמא גלוי הוא אצל שרץ... ונראה לפרש פלוגתתם על פי מה דאמרו ז"ל (חובת הלבבות שער הבחינה פ"ה) לישנא קולמוסא דליבא, היינו שמגלה את מה שטמון בלבו של אדם שהוא פנימיותו, ובאמצעות הלשון מתגלה ונראה לחוץ, אם כן נראה שאבר הלשון הוא ממוצע בין פנימיות האדם לחיצוניותו, ועל כן בקצת ענינים הוא כגלוי ובקצת ענינים הוא כטמון, כמשפט כל ממוצע שיש בו קצת ענין מזה ומזה. ויש לומר דכמו אבר הלשון כן הוא דיבור האדם שהוא פעולת הלשון ונקרא בשמו. ועל כן בש"ס (ב"מ צ') איפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בחסמה בקול, ר"י מחייב, עקימת פיו הויא מעשה, ור"ל פוטר, דקול לא הוי מעשה. וידוע דגדר המעשה שיהיה נגלה ונראה, אם כן מר אזיל בתר קצת הענינים דהוא כגלוי, ומר אזיל בתר הענינים דהוא כטמון, וכולי עלמא סבירא להו דהוא ממוצע בין פנימיות האדם לחיצוניותו.
ולפי האמור יובן דהתפשטות הפנימיות לחיצוניות האדם ולמשכהו אחר הפנימיות וכן חס ושלום להיפוך למשכהו אחר החיצוניות הכל הוא באמצעות הלשון, שהוא עלול ביותר להמשך לכאן או לכאן... וכן מצינו בחטא הראשון בעץ הדעת טוב ורע שהתחיל מפגם הלשון שהוסיפה על הציווי... (שם תרע"ו, וראה שם עוד)
...ולכך התחלת מסכת פסחים אור לי"ד ללמד שלא ידבר לשון מגונה כדאיתא בגמרא עיין שם, והיינו כי שלימות הלשון מורה על שלימות היחוס, כמו שאיתא שם בכהן שאמר כזנב הלטאה ומצאו שמץ פסול, ואית דאמרי שחץ פסול, ופירש רבינו חננאל על זה זה מורה גם כן העדר היחש כידוע מדברי הרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש... ובקדושין: מיחסותא דבבל שתיקותא... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד כה)
...וכן הברת הבי"ת שהוא מן השפתים גם הוא מסכים לזה לפי שהשפתים הם ראשית כלי הדבור הנראה לנו מה' כלי הדבור שבפה, ולפי שהדבור הוא ראשית כח ההרכבה, כי המחשבה הוא א', ולכן יכול לחשוב כמה אלפים רבבות מחשבות ברגע אחת, מה שאינו כן בדבור, שלכן נאמר בדבר ה' שמים נעשו, ואמרו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, רוצה לומר בעשרה הרכבות כי המאמר ודבור הוא כח ההרכבה, והשפתים הם ראשית כח ההרכבה וכן הבי"ת ראש ההרכבה, ולכן פתח מעשה בראשית בראשית, רוצה לומר בי"ת הוא הראשית מבריאת שמים וארץ, כח הבי"ת שיהיה כח הזיווג והרכבה... (שם עמוד מ)
והמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד, והוא מעלת הנבואה שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים שרוצה לומר דברן, והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל... (שם שיחת מלאכי השרת עמוד לד)
דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומיה הוא דברי תורה ממש אפילו אצל איש ההמוני מישראל, וכמו שנראה הרבה בתלמוד מביא דאמרי אינשי, והוא דברי תורה... כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה בדברי תורה מיוחדת כנודע ובדבור שמרגלא בפומיה זהו שורש נפשו, (כי הדבור הוא יסוד הנפש, תרגום נפש חיה רוח ממללא, וכמ"ש בפסיקתא אין בין צדיקים החיים למתים אלא הדבור זהו יסוד החיות), ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו לדעת מה ענינו בזה העולם, וכה"ג בריש פסחים ההוא דהוה אמר וכו' שמע מינה מדן קאתי. (חלק ב צדקת הצדיק נג, עמוד טו)
...רק על דברים בטלים יש עשה ולא תעשה, כמ"ש ביומא י"ט כי בדבור יש מצות תלמוד תורה שהוא תמידי לא ימוש וגו' ויוכל להיות כל דבוריו תורה, מה שאינו כן מעשה אין כאן עשיית מצוה בתמידות, ואדם שיש לו כח הפעולה אי אפשר שלא יפעול. וכמו ששמעתי גם כן על הדבור על פסוק זאת תורת המצורע, משז"ל (ערכין ט"ו) דתקנתיה דבעל לשון הרע יעסוק בתורה, לפי שהאדם שנברא בכח הדבור אי אפשר לו לעצור עצמו שלא ידבר, רק העצה שידבר אבל שיהיו כל דבוריו תורה... (שם רלד עמוד קיא)
וענין קדושת פה בנפש הוא ביחוד גם כן בקדושת שבת, כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט) על פסוק כי אדם לעמל יולד, הוי אומר לעמל פה, ובודאי גם היוכל לעמל מלאכה היינו על מלאכת שמים, כמלאכת המשכן, כמעשי המצות בפועל וגם לגדל בניו לתלמוד תורה, ועם כל זה אין עוד זה תכלית מכוון הבריאה רק לעמל פה לקדש פיו דתורה ותפלה, והוא ביחוד ביום השבת... שעצם קדושת יום השבת הוא לדבר דברי קדושה שהמה נקראים בשם דבר בסתם, כמו הלוך ודבר, אז נדברו, ואיתא בגמרא (שבת קי"ג) על ודבר דבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול... מצד הרגשת קדושת שבת שהוא קדושת פה, מפני שהוא תכלית מכוון בריאת שמים וארץ. ואמרו ז"ל (חולין פ"ט) האמנם אלם, מה אומנתו של אדם יעשה עצמו כאלם בעולם הזה, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, ובסוף הפסוק נאמר אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דבר, כי על ידי קדושת פיו כאמרו באים להעונג שבקדושה ולהתודע שכל אלו הדברים המה פי ה' ממש... (פרי צדיק שלח ה)
בזוהר הקדש פרשה זו תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש בין השמשות וכו', אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'... וכבר אמרנו דאין הפירוש שאז נברא הפה בנפש, שהרי אדם הראשון כשנברא בערב שבת נברא גם כן עם כח הדיבור, שהרי קרא שמות והשיב להשי"ת על שאלתו איכה, רק הפירוש הוא שבשבת דסליק פי ה' כנ"ל, אז נעשה הפה בנפש היינו שיהיה האדם בכוחו לדבר דבר, ושיהיה דבר ה' פי ה', והיינו בחינת תורה שבעל פה, דברי אשר שמתי בפיך, וזאת אקרי דבור, כמ"ש (שבת קל"ח) דבר ה' זו הלכה... (שם בלק ב, וראה שם עוד)
פקודי ה' ישרים משמחי לב, דברנו למה אנו מוזהרים שלא לדבר דברים בטלים בשבת יותר מבחול... הנה כח הדיבור יקר ונכבד מאד, נתעלה האדם במעלת מדבר, ואם האדם משתמש בו לדבר בטל, מבזה המכונה של כח המדבר... ואם כן בשבת שהוא עד על הבורא, שהכל בו במתכוון ולתכלית נרצה, כאשר מדבר דברים בטלים בשבת הוא חס ושלום ככופר בבורא רחמנא ליצלן. (חלק ב כב)
ענין תוקף השמירה של הדיבור, כי הדיבור הרע הוא הפתח לעבירה, כנאמר בקין ויאמר קין וגו', ויקם קין וגו'. והענין כי השי"ת ציוה לו "אם תיטיב שאת", פירוש, בדבורך להבל מקודם רק בפה, ומזה תפיג קנאתך. והוא לא כבש דיבורו הרע נגד הבל, ומזה לחצתו קנאתו והרגו. (שם רה)
הראנו לדעת כי דרכי החכמה מחייבים לדבר עם האדם היותר גדול יותר בגלוי, בלי כסות של כבוד. והראנו כי לא רק שיכולים לדבר עמהם ככה מטעם מדות, אלא שמחויבים לדבר עמהם כך כי החכמה מחייבת זאת. הלא נראה איך הראשונים דברו זה על זה בגלוי מאד, ראה הרמב"ן בהקדמתו על בעל המאור, וגדולים מהם כבעלי התלמוד והתנאים מצינו, מצינו בתלמוד כמה פעמים הביטוי "כמדומה שאין מח בקדקדו", כמה היינו מקפידים על כך, והם קראו אחד לחברו (פסחים פ"ח) פתיא אוכמא... (שם רחצ)
אנחנו רואים כי האדם נשתנה בזה מכל הברואים שבעולם, כי למי שניתנה דעה ניתן הדיבור, כי זה תלוי בזה, משה רבינו ע"ה אילו לא היה לו דיבור מאין לנו התורה... ולכן נתייחד הדעה והדיבור רק לאדם, כי מלבד שהדעת גוזרת שהם תלויים זה בזה, גם למען יקרא בשם השי"ת בכל דור... (שם שנא)
טבע האדם הוא כי דבר המוסכם אצלו בודאות הוא מוציאו בלשון ברורה ומסוימת, ואם חסרה ברירות במבטאו, אות הוא כי רצונו והחלטתו לא הגיעו למדה השלמה. אמנם גבי נדרים חידשה לנו התורה שדי מדת החלטה כזו המובעת בדיבור קלוש, אמנם בקידושין מסתפק הש"ס אם מספיק במדת החלטה כזה כבנדרים...
רואים אנו שבאדם רגש שכזה, שנקל לו לשנות את דבריו אם הוא יכול לתת אמתלא לכך, אף שידוע לכל כי בשקר יסודה, יותר מאשר ישנה את דבריו בלי כל טענה והצטדקות. ולכן כאשר אדם עושה מעשה כבר מרגיש הוא אם אפשר יהיה לו לדחות או לשנות את דבריו, או אם אין לו פתחון פה, ולפי זה נמדדת גמירות דעתו והחלטתו.
ועוד שבאמת אינה דומה מדת ההשחתה שהשקר גורם לאדם בנפשו בשעה שאומר שקר מוחלט, שאין לתרצו בשום אופן, כבשעה שיש לו איזה פתחון פה לתרץ את דבריו, אף שגם אז מרמה את חברו. ואף במקום שמותר לשנות, טוב יותר להביע את השקר באופן שאפשר להעמיד את דבריו גם לפי האמת... (חלק א עמוד מא)
ואמנם יש להתבונן ולהבין מהו ענין ע' לשונות שנמצא בחז"ל... למה דוקא ע'. ואולי בחנו חז"ל ברוח קדשם את כח המדבר שבאדם ומצאו כי יש בו ע' כחות שעל ידם יביע את מחשבתו, כי בע' אופנים יש בכח המחשבה שבאדם להרגיש את נשמת כל רעיון, ובכל אופן יש בו הרגשת צד מקורי מיוחד, המתבטא גם בדבור באופן המתאים לו. ואלו שרשי הלשונות שהתפתחו בעולם. ורק כאשר נמצא הרעיון אצל האדם בע' אופניו הוא שלם ומושלם, ולכן נבין שהסנהדרין היו צריכים להבין בעצמם הלשון המקורית של כל הבא לפניהם, כדי להבחין אילו כחות חיים פועלים בנפשו... וכן משה באר התורה בע' לשון, למען הביע את צורת התורה על פי כל אנפי המחשבה שבנפש האדם. (שם עמוד קסא)
למשפחותיהם - וברש"י קבלו עליהם לידבק במינם. לכאורה מוזר אצלנו מה שייך בבעלי חיים קבלה, אולם כן הוא האמת, אבל הוא באופן אחר לגמרי מכפי שהוא אצלנו, דבורם באופן אחר, כי כל עולמם וחייהם על אופנים אחרים. אנו רואים שיש להם יחס זה עם זה, אין אנו יודעים אופני שיחתם ודיבורם... גם אצל האדם העיקר לא הדבור בשפתים רק הכחות המה המדברים, ואצל האדם מתלבש זה על ידי הדבור, ואצלם באופן של עולם חייהם... (דעת תורה נח עמוד נה)
כל עצם ענין האמירה שוני שהוא לפני המקום, מה לו לאדם באמירותיו לעשות, מה תועיל ומה תתן האמירה, אם חשב על איזה ענין לעשותו הלא יעשה, ומה לו לכל האמירה... (שם עמוד קיז)
ונקח עוד דבר לציור, כשמסתכלים אל כח הדבור, רואים בהיר כי גם זה החוש יש לו את ה"אל תמלא כרסך" שלו, מה שאמרו חז"ל (אבות א' ה') אל תרבה שיחה עם האשה, הלא פשוט כי אין זה הענין נאמר דוקא עם האשה, חז"ל מגלין לנו בזה סוד ויסוד בעצם מציאת הדיבור, כי במתכונתו הוא מצומצם גדול, ומוזהר אתה לשמרו מן הריבוי, ועד כדי כך עד שאם יש לך צורך לדעת את הדרך ההולכת ללוד תשאל במלים ספורות כמו "באיזה ללוד" ולא יותר (עירובין נ"ג)... כי הרי גם במיעוט הדברים גם כן מובן כבר כל הענין, ומה לך בריבוי...
והנה כל זה כשמביטים בצד החומרי של הגוף רואים ודאי את כל הצמצום הגדול שבו, אולם כשמעמידים אותם החושים עצמם לצד השני, לצד הרוחני שבגוף, שמה כבר רואים בתכלית ההיפוך, שמה אמנם כולם פועלים לבלי סוף ולבלי תכלית, לעומת הצמצום של "ישים עצמו כאלם" אמרו (חולין פ"ט) יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר (תהלים נ"ח) "צדק תדברון", ועל כל דיבור ודיבור נותנים שכר... (דעת תורה במדבר עמוד קעג)
וכן בדיבורנו, חשיבות גדולה יש בזה שנתרחק מביטויים גסים, לא מדובר כאן בניבול פה ושאר דיבורים אסורים חס ושלום, אלא בעדינות הביטוי גם במה שהוא היתר גמור, כמו שביארה הגמרא בריש מסכת פסחים, עיקם הכתוב... שש עשרה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו (שם ג'), וכן הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי... חד אמר... ואין מוסקין בטהרה, וחד אמר... ומוסקין בטומאה... מובטח אני בזה (שנזהר מלהזכיר מלת טומאה) שמורה הוראה בישראל... הרי שהגמרא רואה בזה שורש גדלות בתורה. כן מרמזת הגמרא שאי זהירת בדבר זה מורה על פגם פנימי, שמביאה מעשה בהנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני (מלחם הפנים) כזנב הלטאה (שרץ טמא), בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
כל זה בא ללמדנו כי דקות הבחנת העדינות שבדיבור באה ממקור פנימי שבנפש, והיינו מכח הדוחה את הטומאה שבעומק פנימיות הלב, והרוצה לעלות במעלות התורה עליו לשמור בכל כחו על עדינות זו. (חלק ד עמוד רכ)