דור המדבר   חטא העגל

(ראה גם: אהרן, משה-תפלה בעגל)

 

וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן, ויאמרו אליו, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק... ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה. ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא. ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.

וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש... ויגוף ה' את העם, על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. (שמות לב א והלאה)

ובחרב הקצפתם את ה', ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם... ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. (דברים ט ח)

וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך, אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו... (שם לג ח)

יעשו עגל בחורב, וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם, בתבנית שור אוכל עשב. שכחו א-ל מושיעם עושה גדולות בארץ מצרים... (תהלים קו יט)

זהר:

כעין זה כל עוד לא חטאו ישראל, מעת שעמדו על הר סיני הוסרה מהם הזוהמא של נחש הזה, כי אז היה ביטול היצר הרע מן העולם, שדחו אותו מהם... אז היו יודעים ורואים את האספקלריות העליונות, והאירו עיניהם, והיו שמחים לדעת ולשמע... כיון שחטאו בעגל נעברו מהם כל אלו המדרגות והאורות העליונים, ונעברו מהם אלו חגורות המשורינות שנעטרו מהשם העליון, והמשיכו עליהם את הנחש הרע כבתחילה, וגרמו המות לכל העולם... בתחילה מה כתוב, וירא ישראל את היד הגדולה, וכולם ראו האורות העליונים... אחר שחטאו אפילו את פני הסרסור לא יכלו לראות, שכתוב וייראו מגשת אליו. (בראשית ב רצ)

תא חזי מה כתוב בהם, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שנעבר מהם הזיון שחגרו בהר סיני כדי שלא ישלוט בהם נחש הרע. כיון שנעבר מהם עדיים מה כתוב, ומשה יקח את האהל וגו', אמר הרי ברור שמכאן והלאה יבא נחש הרע לדור ביניהם, ועל כן אם יקום כאן בית המקדש הוא יטמא.

וקרא לו אהל מועד, מתחילה היה נקרא אהל סתם, ועתה קרא לו אהל מועד, רבי אליעזר מפרשו לשבח, כי מה מועד היינו יום טוב שהוא שמחת הלבנה, דהיינו השכינה, כי נתווסף קדושה בהשכינה, ואין שום פגם שולט ביום הזה, אף כאן קרא לשכינה בשם הזה, להראות כי האוהל שהיא השכינה נתרחק מהם בשעת חטא העגל ולא נפגם,

ורבי אבא מפרש לרע, כי מקודם לכן (אחר מתן תורה) היתה השכינה סתם אהל, (דהיינו בהארה תמידית), ועתה נעשה אהל מועד, (דהיינו שמאיר מזמן לזמן). מקודם היה האהל נותן חיים ארוכים להעולם, שלא ישלוט בהם המות, ומחטא העגל והלאה נעשה השכינה אהל מועד, כמו שאתה אומר ובית מועד לכל חי, עתה ניתן בו זמן והחיים קצובים להעולם. בתחלה (מטרם חטא העגל) לא נפגם (האהל), ועתה נפגם, (בתחילת החיבור והזווג של לבנה עם השמש), ועתה נקרא אהל מועד,  כי הזווג שלהם הוא מזמן לזמן, מחמת שנפסק הזווג מכח קרבת הנחש לינק), ומשום כך נקרא אהל מועד. (שם רצד)

רבי שמעון היה יושב לילה אחד ועוסק בתורה, והיו יושבים לפניו ר' יהודה ור' יצחק ור' יוסי. אר"י הרי כתוב ויתנצלו וגו' ואמרינן על ידי חטא העגל גרמו המות לעצמם מזמן ההוא ומעלה, ומשל בהם אותו נחש הרע שכבר הסירו אותו מקודם, כמ"ש חרות על הלוחות שהיה להם חירות ממלאך המות... (שם רחצ, וראה עוד יהושע)

כיון שישראל חטאו בעגל חזרה הלבנה להפגם כמקודם מתן תורה, ושלט בה נחש הרע ונאחז בה ומשך אותה אליו. וכאשר ידע משה שחטאו ישראל ונעבר מהם אותם עדיים הקדושים העליונים, ידע בבירור אשר הנחש נאחז בה בהלבנה שהיא הנוקבה להמשיכה אליו ונפגמה, אז הוציא אותה לחוץ, דהיינו כמ"ש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, ואהל היא השכינה... (שם שג)

ועל זה כתוב ויאמרו אלה אלהיך ישראל, וכל זה הוא התוך של פסולת הזהב. אהרן הקריב זהב, שהוא הצד שלו, (דהיינו צד שמאל), שהוא כלול בתוקף האש. והכל אחד, כי צד זה (נבחן) לזהב ולאש, (ופסולת הזהב היא הקלפות והטומאה). ורוח הטומאה הנמצא תמיד במדבר מצא מקום באותו זמן להתחזק בו (ולהתאחז בישראל).

ומה שהיו ישראל טהורים מזוהמא הראשונה (של הנחש) שהטיל בעולם, וגרם מות לעולם (בחטא של עץ הדעת שנטהרו ממנה) כשעמדו על הר סיני, חזרה שוב, וגרם להם הנחש כבתחילה לטמא אותם ולהתגבר עליהם, וגרם להם מות ולכל העולם לדורותם אחריהם, ז"ש אני אמרתי אלקים אתם וגו' אכן כאדם תמותון וגו', כי מחמת העגל חזר עליהם גזירת המות כמו באדם הראשון. (ויחי שפג)

כיון שנעשה אותו מעשה גרמו הכל, גרמו מות, גרמו שעבוד מלכויות, גרמו שנשתברו לוחות הראשונות, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים, וכל זה משום התחברות הערב רב. (בשלח לו)

תא חזי, בשעה ששבר משה את הלוחות, שכתוב וישבר אותם תחת ההר, צף אוקיינוס ממקומו ועלה להטביע העולם, מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו' ויזר על פני המים. קם משה על מי אוקיינוס, ואמר מים מים מה אתם רוצים, אמרו הרי לא נתקיים העולם אלא על התורה דלוחות, ועל התורה ששקרו בה ישראל ועשו עגל הזהב, אנו רוצים לשטוף העולם. מיד אמר להם הנה כל מה שעשו בעוון העגל מסור לכם, ולא די כל אלו האלפים שנפלו מהם, מיד ויזר על פני המים. ועוד לא היו משתככים המים עד שלקח מים מהם, והשקה אותם, מיד נשקע האוקיינוס במקומו, כי במדבר ההוא לא היה מים... ואם תאמר שלבארה של מרים השליך, חס ושלום שישליך שם משה זכרון הרע הזה, ועוד דעד עתה עוד לא היתה להם באר עד שבאו למדבר מתנה... (משפטים שסא)

בני החטא שעשו העם שבחוץ (דהיינו הערב רב), ונשתתפו בו העם הקדוש, חטאו באמא, (שהיא המלכות), שכתוב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי, (דהיינו שיעשה להם אלהים אחרים תחת המלכות הנקראת אלקים, תחת) כבוד ישראל זה, דהיינו המלכות), שהיתה שורה עליהם כמו אם על הבנים. וזה הוא סוד וימירו את כבודם בתבנית שור, זהו כבודם של ישראל, (דהיינו) העם שלהם, (שהיא המלכות), וזה שאמר גלה כבוד, דגרמו אל השכינה שהגלתה בגלות עמהם, ועל כן וימירו את כבודם במה, בתבנית שור.

כאן הוא סוד הדבר (של תבנית שור). תא חזי, למטה, בתוך שמרי היין שמרים הרעים יצא פגע אחד מקטרג, מזיק הראשון והוא בסוד צורת אדם, כשקרב אל הקדש כיון שנעבר משם (מן הקדושה) רוצה לרדת למטה צריך להתלבש בלבוש אחד להזיק העולם, וירד הוא ומרכבותיו, ולבוש הראשון שלוקח הוא תבנית שור, (דהיינו) צורת שור. והראשון לארבעה אבות נזיקין הוא שור... ועל כן כתוב וימירו את כבודם בתבנית שור (אוכל עשב).

מהו אוכל עשב, כבר דרשנו בו, אבל עיקר הדבר הוא שמתמצית הלחם ושבעה מיני דגן אין לו חלק בהם, (אלא אוכל עשב), ומשום זה (שפגמו באמא שהיא המלכות), אמא לא היתה שם ולא היה יפה לה להיות שם, (מחמת שפגמו בה), ומשם שאבא (ז"א) היה יודע הרחמים של אמא והדרך שלה, אמר למשה, בני אהובי, העצה לזה, (שלא יענשו ישראל) נמצא תמיד בשנים, (שאחד מגביה הרצועה והשני אוחז בה ומעכב, וכיון שאמא אין כאן מוטל זה עליך). וזה הוא שאמרו לי בחשאי, כי אינו ראוי לגלות כדי שהבן לא ידע מזה. ויראה הרצועה מתתקנת ויפחד תמיד, אבל שניהם הם בעצה זו ובעצה אחת. (תשא נו, ועיין שם עוד)

תא חזי, וירא העם וכו' מי הם העם, הם הערב רב. ומי הם הערב רב, וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים היו, שקוראים אותם ערב רב, והלא מצרים היו וממצרים נסעו. ואלו היו ערב של עמים רבים, היה צריך לומר כך ערב רב עלו אתם (לודים כושים וכדומה), לפי הערב רב שלהם.

אלא (שהכתוב אומר) ערב רב עלה אתם (ואינו מפרש שמות העמים), כי עם אחד ולשון אחד היו, אבל כל המכשפים של מצרים וכל החרטומים שלהם היו, שכתוב בהם ויעשו גם הם חרטומי מצרים, שרצו לקום כנגד הפליאות של הקב"ה, (ולהראות שגם הם יכולים לעשות כמוהו). כיון שראו הנסים והנפלאות שעשה משה במצרים, חזרו אל משה. א"ל הקב"ה למשה, לא תקבל אותם. אמר משה רבון העולם כיון שראו הגבורות שלך הם רוצים להתגייר, יראו גבורתך בכל יום וידעו שאין אלקים זולתך, וקבלם משה...

...והחכמה שלהם (של הערב רב) היתה גדולה, והם הסתכלו בשעות היום,והסתכלו במדרגת משה, וראו כי בכל הצדדים בשש משה, בשש שעות הראשונות של היום, שהם לא היו יכולים לשלוט בהם, בשש מדרגות עליונות (שמשה) היה אוחז בהם, ובכל הצדדים בשש היה, (דהיינו שהיה כלול מששה קצוות חג"ת נה"י), ובאלו ששה עטרות (של ששה שעות היום שהם חג"ת נה"י) היה עתיד לרדת מן ההר, שכתוב, כי בשש משה לרדת מן ההר.

מיד ויקהל העם על אהרן, למה על אהרן, כדי להכלל בצד ימין, (כי השמאל יוצא מן הימין), אלא שהם רצו ממנו שמאל (ולא ימין), אלא כדי שיתכלל בצד ימין (דהיינו במקום מוצאו), נקהלו על אהרן (שהוא ימין חסד), ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים.

תא חזי, כל זמן שהיה משה במצרים לא הזכיר את השם אלקים, אלא שם הוי"ה, והוא משם שלא יהיה תוקף לסטרא אחרא שלא יתחזק בעולם, (כי הס"א נקראת גם כן אלהים אחרים), עתה רצו (הערב רב) דבר ההוא, (דהיינו לכח השמאל שנקרא אלהים), והיינו קום עשה לנו אלהים, לנו הוא מדויק, (שהערב רב אמרו) אנו צריכים לדבר זה לחזק את הצד שלנו שהיה נדחה עד עתה, (משום שמשה לא הזכיר את השם אלהים).

אשר ילכו לפנינו, מה אמרו בזה, אלא כך אמרו, ראינו שאתם ישראל כל טוב וכל יקר העולם יש לכם, ואנו נדחים לחוץ, כי לכם והוי"ה הולך לפניהם יומם, אף אנו (רוצים כן), אלהים אשר ילכו לפנינו כמו שלפניכם הולך הוי"ה, כי יש רשות להצד שלנו ללכת גם כן לפנינו, אם נזמין לו מעשה...

ואהרן התכוון לטוב, אלא היו רבים מישראל, שנשתתפו עם הערב רב בלב, ומשום זה כשבא משה היה צריך לברר וללבן את העם הקדוש מאותו החטא, והשקה אותם שקוי, עד שנבררו כולם ולא היה בהם פסולת כלל.

אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב, וכי לא היה להם זהב אחר, אלא אמר אהרן בעוד שיהיה להם ריב עם בניהם ונשיהם יתעכבו, ובתוך כך יבא משה. תא חזי, למדנו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כל שכן אלו ערב רב שלא היו גרים כראוי, הם מה עשו ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, כמה אלפים ורבבות נזמים היו שם מנזמיהם (של ערב רב).

מה כתוב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו', אהרן לא נשמר מאלו שני חכמים שהיו ראשיהם של הערב רב, אחד מהם היה מלפניו והאחר היה עושה כשפיו, כיון ששניהם נתיעצו יחד לקחו זהב ההוא ב' שלישים ביד האחד, ושליש ביד האחד, כי כך צריך להיות במין ההוא של הכשוף.

בכה ר' שמעון אמר, אי חסיד הקדוש אהרן משיח הא-ל הקדוש, בחסידותך נפלו כמה מעם הקודש, ואתה לא היית יודע להשמר. מה עבדו, כשהגיעו שש שעות והיום היה במאזנים (דהיינו בצהרים שהשמש באמצע הרקיע ואינו נוטה לא למזרח ולא למערב), לקחו הזהב ההוא שפרקו מאזניהם, מהו הטעם, משום שמי שרוצה לעשות כשוף אין עינו צריך לחוס על ממון, והם אמרו השעה עומדת לנו, אם אנו בעצמינו לא נעכב, אין השעה לחוס על זהב, מיד ויתפרקו כל העם, מהו ויתפרקו, הוא כמש"א מפרק הרים משבר סלעים, כי חבלו ושברו אזניהם. בכה כמקודם, ואמר אי עם הקדוש, אי עם הקדוש של הקב"ה...

מה עשו, חלקו הזהב ההוא בין שניהם (ינוס וימברוס) אחד לקח שני שלישים ואחד לקח שליש, קמו כנגד השמש בשש שעות (של היום), עשו כשפיהם וכשפו בלהטיהם, בכשפים שבפה. כיון שהגיע תחלת שעה שבע הרימו שניהם ידיהם על ידיו של אהרן, שכתוב ויקח מידם, שנים היו ולא יותר, כיון שהוא קבל מידם יצא קול ואמר, יד ליד לא ינקה רע, שכתוב, כי ברע הוא, (דהיינו ויאמר אהרן וגו' אתה ידעת את העם כי ברע הוא). כי הביא רע לעולם...

הסוד של הדבר, אלו הרשעים החטאים המכשפים היו בניו של בלעם הרשע, בני בניו של לבן הרשע, ראו שכוס של ברכה, (דהיינו המלכות) הוא בימין, ומן הימין, (דהיינו מחסד) הוא מתחזק תמיד, אמרו, אם יהיה בצד הזה דהיינו בסטרא אחרא ראש ההוא של ימין, (דהיינו אהרן) יהיה העצמה והכח שלנו כראוי...

כיון שהגיעו שבע שעות של היום, נתנו מיד לאהרן, אם הוא היה אומר להם שימו תחילה (הזהב) על הארץ ואני אקח, לא היו יכולים לפעול בכשפיהם כלום, אבל לקח מיד, והמקרא מתרעם ואמר ויקח מידם, ראו מה עשה אהרן איש נביא איש חכם לא ידע להשמר, שאלו לקח מעל הארץ, כל הכשפים שבעולם לא היו יכלים להצליח, אבל במה הצליחו במעשה הזה, משום ויקח מידם ולא מהארץ.

ויצר אותו בחרט, אין (הפירוש) כמו שחושבים בני אדם, שעשה ציורים במחוגה או בדבר אחר, אלא המקרא בא להוכיח דבר, אשר אהרן לא ידע להשמר, כי אם כשלקח הזהב מידם היה משליכו לארץ, ואף על פי שיקח אותו אחר כך (מן הארץ) לא היה מצליח מעשה רעה הזה, אבל בכל היה עזרה רעה, שלקח הזהב והסתירו מעין, (שמפרש ויצר אותו בחרט שצרר אות בסדין), רעה אחר רעה, ששם את כל הזהב בכיס אחד ונשמר (מראיה של) העין, אז עלה הכל והיה למעשה...

עתה בני אהובי נפשי, מה אעשה, ודאי אני צריך לגלות... בצד הקדושה ההוא אלקים אמת, שהוא מלך על העולם נתחזק בג' עולמות, בבריאה ביצירה בעשיה, וכאן (המשיכו הערב רב מכל ג' עולמות אלו). כנגד הבריאה, ויקח מידם, (דהיינו שלקח דבר), מה שלא היה לו ממנו עד עתה כלום, (דהיינו הזהב, וזה יורה על עולם הבריאה, כי בריאה פירושו דבר חדש מה שלא היה בו מקודם לכן). כנגד יצירה ויצר אותו בחרט, וכנגד עשיה ויעשהו עגל מסכה, מי ראה בכל העולם מכשפים כאלו.

עתה יש לומר, וכי לא כתוב ואשליכהו באש, ולא (עשה) יותר, ויצא העגל הזה, ועתה אתה אומר ויעשהו עגל מסכה. אלא חס ושלום שאהרן עשה (העגל), והכתוב מוכיח, שכתוב ויקח את העגל אשר עשו, (ולא כתוב אשר עשה), אבל ממה שכתוב, ויקח מידם, וכתוב, ויצר אותו, היינו שמכח שנים אלו (יונוס וימברוס) נעשה הכל, (דומה) כביכול (שאהרן) עשה אותו. ואם אלו שנים לא היו לא היה נעשה ולא יצא לאומנות. אבל מי גרם שיעשה, אלו השנים, כי בעוד שאהרן לקח מידם הם עשו כשפיהם ומלחשים בפיהם ומשכו רוח למטה מן הסטרא אחרא.

ומשכו ב' רוחין ביחד, אחד מן דכר ואחד מן נוקבא, הזכר נתלבש בצורת השור, הנקבה בצורת החמור, ושניהם היו כלולים יחד, ולמה ב' אלו, אלא שור כבר למדנו (שהוא משום שהמזיק הראשון של הס"א נקרא שור, חמור למה, הוא משום שבמכשפים אלו המצרים כתוב בהם אשר בשר חמורים בשרם.

ועל כן כל אלו מישראל שמתו נתחברו עמהם (עם הערב רב) בלבם, ומשום שהיו ב' צורות (שור וחמור) כתוב, אלה אלהיך ישראל ולא כתוב זה, אשר העלוך מארץ מצרים כתוב (לשון רבים, ולא העלך.

ויעשהו עגל מסכה ויאמרו, לא כתוב ויאמר אלא ויאמרו, כי אהרן לא אמר כלום, למדנו מאה ועשרים וחמשה קנטרין היו בו, פירוש, מסכה בגימטריא קכ"ה, כי מן אלקים דקדושה עד אלהים אחרים מתפשטים ק"כ צירופי אלקים, שאחריהם מתחילים אלהים אחרים, ועל כן לקחו כנגדם קכ"ה קנטירין, ק"ך כנגד ק"ך צירופים וה' כנגד ה' אותיות אלקים.

איך כתוב ויקח מידם, וכי בידם היו כל אלו קכ"ה קנטרין. אלא מכלל של אלו קנטרין לקחו מלא ידיהם, ומעוט ההוא נחשב כהכל, כאלו הכל היה בידיהם. תא חזי מה כתוב, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, אי חסיד הקדוש, כמה היה רצונך לטוב, ולא ידעת להשמר, כיון שהשליכו באש, נחזק הכח של הסטרא אחרא, שם באש, ויצא צורת השור כמו שאמרו בב' המשכות של הס"א, (דהיינו בשור וחמור), מיד וירא אהרן היינו שראה שהסטרא אחרא נתחזק, מיד ויבן מזבח לפניו, ולולא שהקדים ובנה מזבח הזה היה העולם חוזר לחורבנו...

כך וירא אהרן, שהסטרא אחרא נתחזק אחז ברפואה, ונתחזק, (והמשיך) את הצד הקדוש ושם אות (עומד) לפניו, כיון שראה הסטרא אחרא שצורת המלך עומדת לפניו, מיד חזר לאחור ונחלש תקפו וכחו, (כי אהרן) נתחזק, ומזבח זה (שה"ס המלכות) נתגבר, והסטרא אחרא נחלש.

תא חזי, מה כתוב, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לה' ולא לעגל, ולצד הקדושה עשה ולצד הקדושה קרא ואמר, וזו היא הרפואה שהקדים, ולולא עשה זאת לא היה נשאר העולם על קיומו, ועם כל זה לא נח כעסו על אהרן, אף על פי שלא התכוון לרע.

א"ל הקב"ה, אהרן, ב' מכשפים אלו משכו אותך למה שרצו, חייך ב' בניך יפלו, ועל חטא הזה יהיו נתפשים, ז"ש ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, מהו להשמידו, אלו הם בניו, כש"א ואשמיד פריו ממעל, כי פירות האדם הם בניו.

תא חזי, אהרן שם למזבח ההוא (שהוא המלכות) לפניו, והעגל (שהוא מסטרא אחרא) שם לאחוריו, (שעיקר חטא העגל היה, מה שהפכו השמאל שמקומו באחורים, ושמו אותו בפנים, ועל כן עתה החזיר אהרן הקדושה לפנים והעגל לאחורים). ובניו שמו את הסטרא אחרא לפניו וצד הקדושה החזירו לאחורים (כדמיון חטא העגל), שכתוב, ויקריבו לפני ה' (אש זרה), ששמו (האש הזרה) שהוא הסטרא אחרא לפני ה', (לבחינת פנים), הרי שבניו נתפסו בחטא זה (של העגל).

אהרן חשב שבתוך כך יבא משה, (שעל כן אמר חג לה' מחר), ועל כן מזבח ההוא שעשה לא נתץ אותו משה, שאלו היה כמו שחושבים בני אדם (שבנה המזבח לפני העגל), הרי דבר ראשון שמשה היה צריך (לעשות הוא שהיה לו) לנתוץ את מזבח ההוא, כמו שניבא עדו על המזבח של בית אל, ונבואתו היה על מזבח ההוא, אבל כאן דבר אחר היה, כמו שאמרנו, (ועל כן) כתוב ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתוב וינתץ את המזבח.

תא חזי, היינו שהכריז בקול ואמר חג לה' מחר, כתוב כאן, ויקרא ויאמר, וכתוב ביונה ויקרא ויאמר, מה שם היה כרוז לדין, אף כאן היה הכרוז לדין, חג לה' מחר, ניבא ברוח ההוא של המזבח, (שהוא המלכות), שהדין עתיד לשרות עליהם. חג לה' (פירושו חגא ושבירה, דהיינו) לעשות בכם דין.

ושלשה דינים היו, אחד, ויגוף ה' את העם, אחד, בבני לוי (שהרגו בישראל), ואחד, שהשקה לבני ישראל, והיינו (חג לה' מחר, כי חג יורה על הריגת) בני לוי, לה' (יורה על) ויגוף ה' את העם, מחר (יורה על) שהשקה אותם משה (עם אפר העגל), שהלכו לשכב באותו לילה, ולמחר מצאו נפוחים ומתים, ועל זה אמר חג לה' מחר, וכל הרפואה שעשה אהרן היא במה שכתוב ויבן מזבח לפניו.

תא חזי, שכתוב, וירא את העגל ומחולות, ואלו מזבח לא כתוב, כי אהרן היה יודע שכתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ודאי ניצל אהרן בעצה טובה שנתן לעצמו, (לעשות מזבח לה') והכל היה ברצון שלם וטוב, שלא נתכוין לרעה.

א"ל ר' אלעזר, אבא ודאי כך הוא, וישראל לא עשו (העגל), אבל ירבעם שעשה העגלים, הרי ישראל היו ועשו העגל. א"ל ודאי (כך הוא) והעמידוהו, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולא כמו שאמרו (בפירוש הכתובים שעשה העגלים רק למראית העין שלא ילכו ישראל לירושלים, אבל לא היה בהם ממש), כי ודאי חטא רע עשה ובמלכות חטא, (כמו הערב רב בחטא העגל)...

ועל כן היו עגלים, כי לבוש הראשון שמתלבש סטרא אחרא הוא שור, כמו שאמרנו לעיל. ואם תאמר, למה הוא עגל ולא שור, אלא ודאי כן ראוי להיות וכן בכל הצדדים, כי התחלת התלבשות הוא קטן, (דהיינו עגל), וכבר העמדנו.

ועל כן בני אהובי, כיון שרצו להמשיך השם אלהים, (שהוא שם המלכות), ובצד אלהים נבנה המעשה, על כן אלהים קדוש, שהוא אמא, (דהיינו המלכות) שאוחזת תמיד בזרוע המלך ומסלקת הרצועה לא היתה שם, ונצרך לו למשה להיות שם במקומה, כיון שרמז לו הקב"ה הסתכל (והבין). (תשא נט עד קב)

כיון שחטאו בעגל נעבר מהם כל אלו המדרגות והאורות העליונים, ונעבר מהם חגורות מזוינות שנתעטרו מן השם הקדוש העליון. וכשהמשיכו עליהם את נחש הרע כבתחילה, וגרמו שוב מות לכל העולם, ואחר כך מה כתוב, וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו, (שאפילו מאור פני משה היו מתיראים)...

ותא חזי מה כתוב בהם, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שנעבר מהם הזיין שקבלו בהר סיני כדי שלא ישלוט בהם נהחש הרע, כיון שנעבר מהם מה כתוב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, אמר ר' אלעזר מה מקרא הזה, אלא כיון שידע משה שנעבר מישראל הזיין העליון, אמר הרי ודאי מכאן ולהלאה יבא נחש הרע לדור ביניהם, ואם יעמוד כאן המקדש, (דהיינו אהל מועד) ביניהם יטמא, מיד, ומשה יקח את האהל וכו', כי ראה משה שהנחש הרע ישלוט עליהם מה שלא היה מקודם לכן. (שם קו)

בשעה שעשו ישראל את העגל ומתו כל אלו ההמונים היה מלאך המות נמצא בין הנשים בתוך מחנה ישראל, כיון שראה משה שמלאך המות נמצא בין הנשים ומחנה ישראל ביניהם, מיד הקהיל את כל האנשים בפני עצמם, ז"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלו הם הגברים שהקהילם והפריד אותם בלבד. ומלאך המות לא היה נפרד מן הנשים עד שהוקם בית המקדש... (ויקהל לו)

פתח ר' יצחק אחריו ואמר, ויקהל משה את כל עדת, למה הקהיל אותם, כדי למסור להם שבת כמקודם, כי מקודם מטרם שעשו ישראל את העגל מסר להם את השבת, וזה הוא שלא שמרו הערב רב, כיון ששמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו, אנו נמנע ממנו דבר הזה, מיד ויקהל העם על אהרן (דהיינו לעשות העגל), ונמשכו אחריהם רבים, ואחר שמתו אלו שמתו (מעובדי העגל) הקהיל משה את בני ישראל לבד, ונתן להם השבת כמקודם, זהו שכתוב ששת ימים תעשה מלאכה. (שם קנז)

...ורצה הקב"ה בזמן ההוא להעביר המשחית ההוא מן העולם, (דהיינו שיבולע המות לנצח), אבל ישראל חטאו לימים מועטים בזמן ההוא ועשו את העגל, ואז מה כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ועדים הוא סוד השם הקדוש שהעטיר אותם הקב"ה (במתן תורה) ונלקח מהם, אז שלט המשחית על העולם וחזר כמקודם, כזמן ההוא שהיה שולט בעולם ועושה דין (בבני אדם). (פקודי קטז)

...ותא חזי, בעיקר היה צריך אהרן להטהר, כי לולא הוא לא יצא העגל, מהו הטעם, משום שאהרן הוא ימין והוא תוקפו של השמש, והזהב הוא מהשמש, (כי השמש שהוא ת"ת כלול מימין ושמאל, וע"כ משמאל יוצא הזהב, אבל תוקפו ושליטתו של השמש הוא ימין). ירד רוח הטומאה ונכלל שם (בהזהב, שנעשה העגל), ונטמאו ישראל ונטמא הוא (אהרן) עד שיטהרו.

מהו הטעם שנטמא, משום שיצא עגל, שהוא מצד השמאל שהוא שור, וממנו יצא העגל, (כי ד' בחינות הם בשמאל, שור, פרה, עגל עגלה, שהם חו"ב תו"מ דשמאל), הוא שמאל כמו שלמדנו, שכתוב ופני שור מהשמאל לארבעתם, ואהרן שהוא ימין, נכלל בו השמאל ויצא על ידו, ועל כן ניתן לו עגל (לחטאת) כמו שהוא גרם.

ומשום זה, כשרוח הטומאה הזה נתחזק (וחזר) לשלוט על העולם כבתחילה, כי בזמן שחטאו ישראל (בעגל) המשיכו עליהם יצר הרע הזה כמקודם, לכן כשנטהרו ישראל ורצו להטהר צריכים להקריב שעיר, משום שהשעיר הוא חלק של יצר הרע ההוא רוח הטומאה ההוא שאמרנו.

כתוב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מה תבנית שור, זה הוא עגל, שור הוא מצד השמאל אהרן ימין נכלל בו השמאל ונתחזק בו ויצא על ידו. תא חזי, וימירו את כבודם זו היא השכינה שהלכה לפניהם והחליפו אותה במקום טומאה, אל אחר, ומשום זה לא נעברה זוהמא זו מן העולם עד הזמן ההוא שהקב"ה יעביר אותה מן העולם, כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ... (פקודי שיד)

וכאן (במעשה העגל), הכל היה מתוקן לרוח הטומאה לתת לו מקום לשלוט, כי מצא מדבר שהוא חרוב מכל, כמ"ש נחש שרף ועקרב וגו', שמשם הוא השליטה שלו, מצא די זהב כראוי, מצא את אהרן להתחזק בימין ולהכלל בו, אז נשלם מקומו (של הסטרא אחרא) כראוי ויצא ונשלם המלאכה.

ומאין לנו שהיה רוח הטומאה, כי כתוב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, זה הוא רוח הטומאה נחש הקדמוני, כמו שאמרנו בכמה מקומות, ובשעה שרצה אהרן להטהר, הקריב עגל (לחטאת) מצד ההוא לעשות בו דין (על ידי השחיטה והקרבה על המזבח), בתחילה עשה לו לשלוט, ועתה יעשה בו דין להכניע אותו, כי כשנעשה דין בהצד הזה נכנעים כל אלו השולטים מצדו. (שם שכא)

מה השינוי שבכהן כתוב, עגל לחטאת, ובישראל לא כתוב שור לחטאת, אלא ישראל קבלו עונש מתחילה, ומשום שקבלו עונש בכמה מקומות, (כלומר בכמה אופנים, על ידי בני לוי והשקאה וכו') על כן לא רצה הקב"ה להזכיר להם עונם כבתחילה, ועל כן לא כתוב כאן לחטאת, אלא לשלמים, כדי להראות שלום, שהקב"ה הוא בשלום עם ישראל על זה.

אבל אהרן שלא קבל עונש על חטא העגל מחמת תפלתו של משה, שכתוב, ובאהרן התאנף ה' וגו' וכתוב, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד עתה היה העון תלוי, על כן כתוב ועגל בן בקר לחטאת ודאי, כדי שיתכפר עונו ויטהר ויהיה נשלם לגמרי. (שמיני לג)

מכילתא:

דרש רבי פפוס וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, שומע אני בשור של מעלה, תלמוד לומר אוכל עשב. אמר לו רבי עקיבא דייך פפוס, אמר לו מה אתה מקיים בתבנית שור אוכל עשב, בשור של מטה, יכול בשור של ימות השנה, תלמוד לומר אוכל עשב, אין לך מנוול ומשוקץ יותר מן השור בשעה שהוא אוכל עשב. (בשלח פרשה ו)

מכאן אמרו ראויין היו כל ישראל לאכל בקדשים עד שלא עשו העגל, משעשו העגל נטלו מהם ונתנו לכהנים, שנאמר שה פזורה ישראל אריות וגו'. (יתרו-בחדש פרשה ב)

ספרא:

קח לך עגל, מלמד שאמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, אף על פי שרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש. ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה, שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים וגו', וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם, אתם יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף, עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. (שמיני הקדמה)

ספרי:

ודי זהב, אמר להם הדבר הזה יתרה לכם לכל, מה שעשיתם בעגל קשה עלי מן הכל... כך אמר משה לישראל, ודי זהב למשכן, ודי זהב לעגל. רבי בנאה אומר עבדו ישראל לעבודה זרה הרי הם חייבים כליה, יבא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. (דברים א)

תלמוד בבלי:

דבי רבי ינאי אמרי מהכא, ודי זהב, מאי ודי זהב, אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר... (ברכות לב א, וראה שם עוד)

...ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. (שבת יז א)

דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב... (שבת פח א)

איתמר רב ולוי, חד אמר זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן, וחד אמר עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן. אמר רבי יהודה שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. (יומא סו ב)

...לטובה כל נדיב לב, לרעה, ויתפרקו כל העם וגו'... אמר ר' חייא בר אבא אכן השכימו השחיתו, וכל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה. א"ר אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופיא של אומא זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תנא ריב"ח הדא מתניתא ועשית כפרת זהב טהור, יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל. (שקלים ב ב)

ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין. (שקלים ו א)

מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, פשיטא, מהו דתימא ניחוש לכבודן של ישראל, קא משמע לן כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה... מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם, איזה מעשה עגל השני, מן ויאמר משה עד וירא משה. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערעים, שנאמר ויצא העגל הזה. (מגילה כה ב)

...והוא חטא רבים נשא, שכיפר על מעשה העגל, ולפושעים יפגיע שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה... (סוטה יד א)

דאמר ר' תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה. (סנהדרין ז א)

אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. אמר רבי חנינא לאחר עשרים וארבעה דורות נגבה פסוק זה, שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו. (שם קב א)

וא"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. (עבודה זרה ד ב)

...אמר לו משם ראיה, הרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות. (שם מד א)

...אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים (ובנו ע"ז בארץ ישראל) שליחותא דידהו עבדי... (שם נג ב)

תלמוד ירושלמי:

אמר להן משה ארבעין יומין אנא מיעבד בטורא, כיון שהגיע יום ארבעים ולא בא, מיד וירא העם כי בשש משה, וכיון שהגיע שש שעות ולא בא, מיד ויקהל העם על אהרן... קול ענות אנכי שומע, אמר רבי ייסא קול קילוס עכו"ם אנכי שומע, רבי יודן בשם רבי ייסא אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטא של עגל. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וגו', רבי חלקיה בשם רבי אחא מיכן שלא יהא אדם דן אומדות. דרש משה קל וחומר, מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו כל ערל לא יאכל בו, התורה שכל המצות כלולות בה על אחת כמה וכמה, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות... (תענית כב ב)

רבי אבא בר כהנא בשם רבי אליעזר, כל מי שהיה לו עדים והתרייה היה מת בבית דין, עדים ולא התרייה היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי תריהון אמרין, זיבח קיטר ניסך היה מת בבית דין, טיפח ריקד שיחק היה נבדק כסוטה, שמח בלבו היה מת במגפה. (סוטה טז א)

תני ר"ש בין יוחי שלשה עשר עגלים עשו ישראל ואחד דימוסיא לכולן, ומה טעמא ויאמרו אלה אלהיך ישראל הרי לשנים עשר שבטים, זה אלהיך הרי דימוסיא אחת לכולן. (סנהדרין נ ב)

פרקי דר' אליעזר:

...וכשקבלו ישראל את הדברות לאחר מ' יום שכחו את אלקיהם ואמרו לאהרן המצרים היו נושאים את אלהיהם והיו משוררים ומזמרים לפניו, ורואין אותו לפניהם, עשה לנו אלהים וכו'. הלכו להם אצל חבריו של משה אהרן וחור בן אחותו... ולפי שהיה חור משבט יהודה ומגדולי הדור התחיל מוכיח לישראל בדברים קשים, והבזוים שבישראל עמדו עליו והרגוהו. וראה אהרן לחור שנהרג, ובנה מזבח, שנאמר וירא אהרן, מה ראה שנהרג חור בן אחותו, דן אהרן בינו לבין עצמו, אמר אם אני אומר להם תנו כסף וזהב מיד הם מביאים, אלא הריני אומר תנו נזמי נשיכם בניכם ובנותיכם, ומיד הדבר בטל. שמעו הנשים ולא רצו ולא קבלו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם, לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא נשמע לכם, ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים.

ראו האנשים שלא שמעו הנשים ליתן נזמיהן לבעליהן, מה עשו, עד אותו השעה היו נזמים באזניהם כמעשה המצרים וכמעשה הערביים, פרקו נזמיהם ונתנו לאהרן, ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב שכתוב עליו שם הקדש וחרות עליו צורת עגל, ואותו לבד השליך בכור של אש, שנאמר ואשליכהו באש, ואשליכם באש אין כתיב כאן אלא ואשליכהו, ויצא העגל הזה גועה, וראו אותו ישראל. רבי יהודה אומר שטן נכנס לתוכו והיה גועה להתעות את ישראל, שנאמר ידע שור קונהו, וראו אותו ישראל והשקוהו והשתחוו לו ויזבחו לו...

לקח משה הלוחות והיה יורד, והיו הכתובין סובלים את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות, ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ואת הלוחות, והשליכן מידיו ונשתברו.

אמר משה לאהרן מה עשית לעם הזה, פרעת אותם כאשה פרועה מזנות, אמר לו ראיתי מה שעשו לחור ויראתי הרבה מאד.

רבי אומר כל הנשיאים לא נשתתפו במעשה העגל, שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ואין אצילי אלא הנשיאים, לפיכך זכו לראת פני השכינה, שנאמר (שמות כ"ד) ויראו את אלקי ישראל. רבי יהודה אומר אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל, שנאמר (שם ל"ב) ויאספו אליו כל בני לוי. ראה משה ששבט לוי לא נשתתף עמהם, מיד נתחזק ונתגבר, ולקח את העגל ושרפו באש וכתתו כעפר הארץ, והשליך את עפרו על פני המים והיה משקה לישראל, וכל מי שהיה נושק את העגל בכל לבו היו שפתיו נעשין של זהב, ושבט לוי הורגין אותו, עד שנפלו מישראל כשלושת אלפי איש...

שלח הקב"ה ה' מלאכים להשחית את ישראל, ואלו הן קצף אף חמה משחית חרון, שמע משה ויצא לקראת אברהם יצחק ויעקב, ואמר אם אתם מבני עולם הבא עמדו לפני בשעה הזאת, שהרי בניכם ניתנו כצאן לטבחה. ועמדו שם ג' האבות, אמר משה לפניו, רבון כל העולמים, לא כך נשבעת לאלו להרבות את זרעם ככוכבי השמים, שנאמר זכור לאברהם וגו', ובזכות ג' האבות נעצרו ג' מלאכים מישראל, קצף אף וחימה, ונשתיירו ב', אמר לפניו רבונו של עולם למען השבועה שנשבעת להם עצור משחית מישראל, שנאמר אשר נשבעת להם בך, ונעצר המשחית, שנאמר (תהלים ע"ח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית, ועוד אמר משה לפניו, למען השבועה שנשבעת לי עצור חרון מישראל, שנאמר שוב מחרון אפך, מה עשה משה, חפר בארץ בבית דירה גדולה בנחלת בני גד, וטמן חרון אף בארץ כאדם שהוא חבוש בבית האסורים, ובכל זמן שישראל חוטאין הוא עולה ופוער את פיו לנשוך ברוחו ולהשחית את ישראל, לפיכך נקרא שמו פעור. והיה משה מזכיר עליו השם והורידו למטה בארץ. וכשמת משה מה עשה הקב"ה, נתן את קברו כנגדו, כל זמן שישראל חוטאין והוא פוער את פיו הוא רואה את קברו של משה כנגדו הוא מתפחד וחוזר לאחוריו. (פרק מה)

מדרש רבה:

רבי יהודה אומר, אמרו ישראל להקב"ה הרבה דיני מצות יש כאן, כי יגנוב איש שור או שה, לפי ששור גנבנו ועשינו עגל, לפיכך ה' בקר שילמנו תחתיו, שמתו אבותינו במדבר, וארבע צאן תחת השה, ד' מלכיות שמלכו בנו. ושגנבנו ליוסף עשינו ד' מאות שנה משועבדים במצרים... (שמות פרשה ל ה)

כיצד בטלו ישראל לא יהיה לך ומחל להם, שאין בעבודה זרה ממש אלא קנאה, שנאמר יקניאוהו בזרים (דברים ל"ב), וכן כתיב (תהלים ק"ו) וימירו כבודם בתבנית שור, וכשחטאו ישראל בשטים בזנות נפלו מהם כ"ד אלף... (שם שם יז)

הנה אנכי שולח מלאך, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם, אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היתה עכו"ם ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות (שמות ל"ב), מהו חרות, רבי יהודה אומר חירות מן הגלויות, ורבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות... (שם פרשה לב א)

דבר אחר... כשעמדו ישראל בסיני וקבלו את התורה, אמר הקב"ה למלאך המות על כל העכו"ם יש לך רשות, ועל אומה זו אין לך רשות בה שהם חלקי, כשם שאני חי וקיים כך בני קיימין... ולא רציתם אלא חבלתם מעשיכם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל, לכן (תהלים פ"ב) אכן כאדם תמותון... (שם שם ז)

דבר אחר ואתה הקרב אליך, אמרו בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה, הביט באהרן והיה מקיש עליו בקורנוס, והוא לא נתכוון אלא לעכבם עד שירד משה, ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהן והיה בלבו עליו, אמר לו הקב"ה יודע אני כונתו של אהרן היאך היתה לטובה... (שם פרשה לז ב)

מהו קול ענות אני שומע, קול חירופין וגידופין אני שומע. אנשי כנסת הגדולה עמדו ופירשו אותה, (נחמיה ט') אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו וגו', חסר כלום, מהו (שם) ויעשו נאצות גדולות, חירופין וגידופין שהיו שם, ואחר כל מה שעשו לא היה המן צריך לירד, אלא מה כתיב (שם) ומנך לא מנעת מפיהם, הוי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר רבי יהודה ברבי שלום ודייך, עד כאן ולא עוד, אלא שהיו נוטלין מן המן ומקריבין לפני עבודה זרה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ולחמי אשר נתתי לך... ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח, וחוזר וירד ביום האחר, הוי לך ה' הצדקה.

דבר אחר לך ה' הצדקה, אמר רבי לוי ישראל עומדים למטה וחוקקים עבודה זרה להכעיס ליוצרם, כדכתיב (שמות ל"ב) ויצר אותו בחרט, והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים. (שם פרשה מא א)

וישב העם לאכול ושתה וגו', אמר הקב"ה למשה, הם קמו לצחק בעבודה זרה ואתה יושב כאן, רד. אותה שעה בקש משה לירד ומצא מלאכי חבלה ונתיירא מהם ולא ירד, כמו שכתוב (דברים ט') כי יגורתי מפני האף והחמה, מה עשה משה, הלך ואחז את הכסא, שנאמר (איוב כ"ו) מאחז פני כסא וגו', פרש והגין עליו הקב"ה. אמר לו קום רד מהר מזה, אמר לו מתיירא אני, בא וראה כמה גדולים העונות, אתמול מנגח אותם ועתה מתיירא מפניהם. ה' מלאכי חבלה היו שם, אף וחמה וקצף והשמד והשחת, אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלשה מהם, נשתיירו אף וחמה, אמר משה, רבון העולם בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד. (שם שם יב)

...ולא עבודה זרה בלבד, אלא גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין שחוק האמור כאן אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... ולא היה שם גדול מחור והרגו אותו... (שם פרשה מב א)

דבר אחר לך רד, אמר רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן נתנדה משה ונזעף... ומה כזבים דברו על הקב"ה, דרש רבי עקיבא, אמרו וכי עמנו היה עסוק עם עצמו היה עסוק, לעצמו פדה ולא פדה אותנו, שנאמר (ש"ב ז') מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו. רבנין אמרין זה אלקיך פדה אותנו, רבי חגי בן אלעזר אומר זה אלהים אין כתיב כאן, אלא אלה אלהיך, שיתפו אותו עמהם, אמרו א-לוה והעגל פדו אותנו... אף אני אומר שאינך עמי, לכך נאמר כי שחת עמך. (שם שם ב)

שחת עמך, העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה רבון העולם מנין הם עמי. אמר לו הקב"ה עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז') והוצאתי את צבאותי את עמי, לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, והם הם שעשו את העגל שהיו עובדי עבודה זרה. ראה מה כתיב כאן, אלה אלהינו אין כתיב כאן, אלא אלהיך, שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך... אמר רבי שמעון בן יוחי י"א יום היו עם הקב"ה, וכ"ט יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל, כמו שכתוב (דברים א') אחד עשר יום מחורב, ורבי אלעזר בן יעקב אומר כ"ט יום היו עם הקב"ה וי"א יום מחשבין היאך לעשות העגל... (שם שם ו)

עגל מסכה, רבי תנחום בר חנילאי אמר קכ"ה קנטרין של זהב היו בעגל, מנין מסכ"ה, רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר ק"כ קנטרין, מנין מס"ך, שהוא מעביר ה"א... (שם ח)

דבר אחר ויחל משה, הה"ד (משלי כ"ט) אנשי לצון יפיחו קריה, אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו, דאמר רבי אסי אין דור ודור שאינו נוטל אוקיא ממעשה העגל. (שם פרשה מג ג)

אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה רבון העולם מהיכן הוצאת אותם, לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים, א"ר הונא בשם ר' יוחנן משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו יצא לתרבות רעה... היה שם אוהבו א"ל אתה למדתו אלא בשם והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות... דע מהיכן הוצאת אותם. (שם שם ח, וראה עוד משה-תפלה בעגל)

...והיה משה בסיני מקבל את התורה, הלכו אצל אהרן ואמרו לו עשה לנו אלהים וגו', אמר להם אהרן אתמול אמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ועתה אתם אומרים עשה לנו אלהים. ראה שהרגו לחור ונתיירא, אמר להם פרקו נזמי הזהב, מיד ויתפרקו והיו כל העם נותנין לו עד שאמר להם דייכם... כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די, שנאמר (שמות ל"ו) והמלאכה היתה דים, אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל... (שם פרשה נא ו)

רבי ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא פתר קריא באהרן. בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחלה הלכו אצל חור אמרו לו קום עשה לנו אלהים, כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו, הה"ד גם בכנפיך נמצאו דם וגו' זהו דמו של חור, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, על אשר עשו אלה אלהיך ישראל. ואחר כך הלכו אצל אהרן, א"ל קום עשה לנו אלהים, כיון ששמע אהרן כן מיד נתיירא, הה"ד וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, נתיירא מהזבוח לפניו, אמר אהרן מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגין אותי שאני כהן מתקיים עליהם המקרא אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הם גולין. דבר אחר וירא אהרן, מה ראה, אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו, רבינו משה יורד ומעבירה לע"ז, ותוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה, הה"ד ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר.

דבר אחר וירא אהרן, מה ראה, אמר אהרן אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל... א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע ומותר פתורי את אכיל כ"ד אנינס (מתנות) את נסיב... א"ל הקב"ה לאהרן אהבת צדק, אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן, על כן משחך אלקים אלקיך, א"ל חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה. (ויקרא פרשה י ג)

רבי יעקב בר זבדי פתח ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וכתיב שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפים שש כנפים לאחד... ובב' יכסה רגליו דלא יראו פני שכינה, דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, וכתיב עשו להם עגל מסכה, על שם ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון. תמן תנינן כל השופרות כלן כשרין חוץ משל פרה, ולמה חוץ משל פרה אלא מפני שהוא קרן עגל, כתוב עשו להם עגל מסכה, על שם ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון... שור או כשב וכי שור נולד והלא עגל נולד, אלא משום עשו להם עגל מסכה, לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל... (שם פרשה כז ג)

וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות, אמר רבי לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות, ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך, עשה סעודה והושיבו אותו האיש בראש של מסובין... כך אומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש, לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות... (שם שם ח

כל צרוע... נמצאת אומר שהרי נתרפאו כולן... אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין, שכן משה רואה אותן, שנאמר (שמות ל"ב) וירא משה את העם כי פרוע הוא, ואין פרוע אלא לשון צרוע... (במדבר פרשה ז א)

דבר אחר כי תשטה וגו', רבנן פתרין קריאה במעשה העגל, איש זה הקב"ה... כי תשטה אשתו אלו ישראל שסרו מאחריו... (שם פרשה ט נד, וראה שם עוד)

...כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד לארבעים יום, כיון ששהא לירד, שנאמר (שמות ל"ב) וירא העם כי בשש משה, ואין בשש אלא לשון שיהוי, נכנסו כל ישראל אצל הזקנים ואמרו להן משה התנה עמנו שירד לסוף מ' יום, והרי ו' שעות יותר ולא ירד, קום עשה לנו אלהים וגו'. כיון ששמעו כך, אמרו הם מה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן נסים והנפלאות, ולא שמעו להם והרגום, ולפי שעמד חור כנגדן בדברים קשים עמדו עליו עוד והרגוהו. נכנסו כל ישראל לאהרן בטקסים גדולה, שנאמר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום וגו', ואם לאו כי זה, כזה אנו עושים לך כשם שעמדנו חור והרגנוהו, כך אנו עושים לך... אחר הזמן כשסלח להם, אמר למשה אספה לי שבעים תחת אבותם שבעים שנהרגו על קדושת שמי... (שם פרשה טו יז)

ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה, א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. (שם פרשה יט ד)

רבי יוסף בשם רבי אחא אמר חרטומי מצרים עשו להם כשפים, והיה נראה כמרטט לפניהם, הדא מה דאמר (ירמיה מ"ט) רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט החזיקה. (שיר השירים פרשה א מז)

עד שהמלך במסיבו, ר"מ אומר עד שהמלך מלכי המלכים הקב"ה במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל... (שם שם נה)

רבי יהושע פתר קרא במעשה העגל, מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשה משה מדת הדין, שנאמר (שמות ל"ב) עברו ושובו משער לשער במחנה, שמה הרשע, שמה כתיב ויגוף ה' את העם, ורוח הקודש צווחת ומקום הצדק שמה הרשע, מקום שצדקתים וקראתם אלהות, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', שמה הרשע, שמה הרשיעו ועשו את העגל... (קהלת פרשה ג כא)

מדרש תנחומא:

...ורבנן פתרי קרא באומות העולם, רבים אומרים אלו אומות העולם, שכתוב בהם הוי עמים רבים (ישעיה י"ז) שאומרין לישראל אומה ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלקיך לא יהיה לך וגו' ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, יש להם תשועה, אין תשועתה לו באלקים סלה... ואתה ה' מגן בעדי, בזכות אבות, כבודי, שהשרית שכינתך בתוכינו, ואמרת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ומרים ראשי... על ידי משה, דכתיב כי תשא את ראש. (תשא ד)

וירא העם כי בשש משה, בא שש שעות, נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם ושמותם יונוס ויומברוס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותן כשפים, כמו שכתוב (שמות ז') ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם, ונקהלו כולם על אהרן... אמרו להם אהרן וחור עכשיו יורד מן ההר, לא השגיחו, ויש אומרים שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, ממה שאמרו כי זה משה האיש, מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך נתירא, והתחיל מעסקן בדברים... אמר רבי ירמיה כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכ"ג), אתה יודע את כל המחשבות שבעל כרחי אני עושה, השליך לאש, ובאו החרטומים ועשו בחרטמיהם, ויש אומרים שמיכה היה שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים, נטל את הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף, השליכו תוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל נוער כשהוא מקרטע, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל, פתחו מלאכי השרת ואמרו שכחו א-ל מושיעם עושה גדולות במצרים (תהלים ק"ו). מה עשה אהרן, אמר ידחה הדבר למחר, שנאמר ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר... (שם יט)

לך רד... כששמע משה כך אמר שוב אין להם סליחה, ידע הקב"ה מה בלבו של משה, אמר ליה הקב"ה לא כבר אמרתי לך בסנה ראה ראיתי (שמות ג'), אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, שאני רואה שבאים לסיני ומקבלים תורתי, ואני יורד בסיני בטטראמילים שלי, שהם מתכונים בו ושומטין אחד מהם ומכעיסין אותי בו, שנאמר (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל וגו'... (שם כא)

וידבר ה' אל משה לך רד וגו', זה שאמר הכתוב כי אעלה ארוכה לך וגו' (ירמיה ל') מהו ממכותיך ארפאך, אריב"ל כשחטאו בעגל חטאו על ידי אהרן,שאמר להם למי זהב, וכשנתרצה הקב"ה ובקש להודיען שאין בלבו כלום בעגל נתרצה על ידי אהרן, שנאמר ויאמר אל אהרן קח וגו'...

מה עשה, ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו', מיד דן את הסרוחין והושיב סנהדראות מבני לוי שלא נשתתפו במעשה העגל, כל מי שהיה לו התראה ואין לו עדים היו בודקין המים כסוטה והורגן, שנאמר ויזר על פני המים וישק, וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד, שנאמר הרגו איש את אחיו, ומי שאין עליו לא עדים ולא התראה ניגף, שנאמר ויגף ה' את העם וגו'. לאחר שבער את העגל ואת עובדיו בא לו אצל הקב"ה בתחנונים ובבקשה... ואדעה מה אעשה לך, אנא יהב לכון יומא דכפורא ויכפר עליכון... (שם כו)

דבר אחר משכן העדות, עדות לכל האומות שנתרצה הקב"ה לישראל על מעשה העגל. כיצד, כשעשו אותו מעשה עמד משה ולמד עליהם סנגוריא עד שנתרצה להם הקב"ה, אמר משה, רבונו של עולם ומי מודיע לאומות שנתרצית, א"ל לך אמור להם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... (פקודי ב)

פסיקתא:

דבר אחר כי תשא את ראש בני ישראל כך פתח ר' תנחומא בי רבי יונה ממצוצרא, כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה), מהו כי אלקים שופט, אלא בשעה שעשו ישראל אותה המעשה מיד ירד משה ושחקה וזירה אותו על פני המים וישק, אמרו רבותינו כל מי שהיה לו עדים והתראה היה נהרג, עדים ולא התראה היה שותה מאותם המים ונבדקו כסוטות, וכל מי שלא היה לו עדים ולא התראה היה מת במגפה, שנאמר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים משפיל לכל מי שנשתתף במעשה העגל, ומרומם לכל מי שלא נשתתף במעשה העגל. (פרשה י כי תשא)

מדרש תדשא:

ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע, לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל, שהוא צרעת הרוח, לפיכך דינו שוה. (פרק יז)

תנא דבי אליהו זוטא:

אמרו חכמים כשירד משה מהר סיני וראה את הסרחון שסרחו ישראל, נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהם ושברם... מאותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו את התורה מתוך הצער, ומתוך השעבוד, ומתוך הטלטול, ומתוך הטירוף, ומתוך הדוחק, ומתוך שאין להם מזונות... (פרק ד)

מדרשים:

וכיון שיצאו ועשו את העגל בקש הקב"ה לעשות להם מה שעשה לדור המבול, שנאמר הרף ממני וגו' (דברים ט'), ובדור המבול כתיב אמחה את האדם וגו', והיה מדבר עם משה האיך מאבדן, וכיון שאמר לו משה (שמות ל"ב) זכור לאברהם וגו' זכר הקב"ה ואמר אם כן חוזר אני בי, מיד וינחם ה' וגו'. מיד קרבו שרי אומות העולם ואמרו להקב"ה, ועל פניך אם אכזב, אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים... ואין אתה עושה מה שאתה אומר, א"ל הקב"ה לאו, וכן משה אומר (דברים ט') וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וגו', שאפילו אמרתי חוזר אני בי, ממי אני מתירא ומי ממחה על ידי שנאמר לא אעשה חרון וגו', ולמה שהוא בני יחידי... עוד נזכרתי זכות אבות וסלחתי בשבילם... (אגדת בראשית פרק ה)

ילקוט שמעוני:

ארבעים יום אמצעיים נוטל משה את האהל, והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן, עד שאמר הקב"ה למשה, משה מה יעשו אותן העניים, מנודים לי מנודים לך... ושב אל המחנה, מלמד שהתיר לו הקב"ה נדרו והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית, ויום אחרון גזרו תענית ולנו בתענית, למחר השכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה... אמר להם בני, נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה, ויהא לכם יום כפרה וסליחה. (שמות פרק לב, שצא)

...כיון שעשו ישראל אותו המעשה מיד יצאה כעס על משה שהעלה הערב רב עמם, א"ל קום רד מהר מזה כי שחת עמך... אמר לו ומי מפייסני שעמי חטאו, אמר לו מי שנעשה בו המעשה מפייסך, אמר לו משה ויודע הוא, אמר לו הקב"ה ידע שור קונהו, ידע הוא תורא מאן הוא קנאיה מאן הוא נפחיה, בא השור אמר לו הקב"ה לפני משה מי עשאך, אמר לו חמור אלו המצרים אשר בשר חמורים בשרם, אמר לו הקב"ה שמא ישראל, א"ל ישראל לא ידע עמי לא התבונן. אמר לו וממנו אני קופץ לסניגוריא, עמי חטאו ועמך לא חטאו אל תשחת עמך... (דברים פרק ט, תתנב)

מדרש אגדה:

ויצר אותו בחרט, התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, לפי שהיו ישראל אומרים עשה אותו כדמות מה שראינו ביום מתן תורה, כי ראו המלאכים שהיה רגליהם ככף צורת עגל... (שמות לב ד)

ילקוט המכירי:

ראה מה היין גורם... וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו (ישעיה כ"ח) מה תעו, אלה אלהיך ישראל וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק, מתוך היין... שגורם לארבעה דברים, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע... (משלי כג)

מדרש הגדול:

ויקהל על אהרן, אמר ר' לוי היכן נקרא בתורה ולא נבוש, בוא וראה בשעת מתן תורה מה כתוב, ויוצא משה את העם לקראת האלקים (שמות י"ט), אבל כאן כתיב ויקהל, נעשו קהלות קהלות מעצמן. העם, אמר ר' אלעזר נתכנסו ארבעים אלף גרים שעלו עם ישראל ממצרים ונקהלו על אהרן וחור, ואמרו להן משה עלה וישב במרום ואתם רוצים להמית כל הקהל הזה, תדע לך שהיו גרים, שנאמר כי שחת עמך, אותן שגיירתה... משל למה היו ישראל דומין, לבת מלך שהלך שושבינה להביא כתובתה, באו השפחות אצלה אמרו לה, עד שיבוא השושבין שחקי עם הסריס הזה, אמרה להן מתיראה אני שמא יכעוס עלי, אמרו לה והלא סריס הוא. כך ישראל עלה משה להביא להן תורה, והטעו אותן גירי מצרים, אמרו להם משה עלה לרקיע עשו להם מי שינהיג אתכם, וטעו אחר דבריהן, ועליהן נאמר אולת שורה בלב נער וגו'...

אמר ר' לוי עלוב הוא הפקח ששכר את הסומה שילך לפניו בדרך, כך עשו ישראל, הניחו את הקב"ה שכתוב בו וה' הולך לפניהם יומם (שמות י"ג), ותפסו ע"ז שכתוב בה (תהלים קט"ו) רגלים להם ולא יהלכו. אמרו לאהרן המצריים היו נושאין את און אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה אתה לנו כאלהי המצרים ונראה אותו לפנינו, שנאמר אשר ילכו לפנינו. כי זה משה האיש, מהו כי זה, אמר ר' זכאי ראו את משה שהוא תלוי באויר ועומד, אמרו אפילו הוא יורד אין אנו סומכין אותו. לא ידענו מה היה לו, אמרו שמא הניחו הקב"ה אצלו ליטול בו עצה, או שמא חברו עליו מלאכי חבלה וחבלוהו. (שמות לב א)

ויאמר אליהם אהרן פרקו, אמר להם פרקתם מכם עולו שלהקב"ה, בנוהג שבעולם אדם שומע קול זמר מחבירו אינו הולך מאזנו ארבעים יום, והרי אין שם ארבעים יום מיום שאמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ועכשו פרקתם עולו שלהקב"ה ומנין לכם זהב שתעשו ע"ז, אלו מצאו אבותיכם פריטין של חרובים בארץ כנען לא היו יוצאים משם, אם אתם רוצים החזירו כסף לבעליו... (שם שם ב)

ויקח מידם ויצר וגו', מלמד שמצא בין הנזמים ציץ אחד זהב וכתב עליו שם, ונטלו וכרכו בשירין והטילו לאור, והוא לא ידע שעשו לו דפוס בכשפים ויצא עגל גועה, ר' יהודה אמר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה כדי להתעות את ישראל, אמרו לו לאהרן אתה אומר אין זה אלוה, אם אינו אלוה מאין יצא זה, מיד נטל אהרן קורנס והיה מכהו על שוקו ועל קדקדו, אמר להן בודאי זה אלוה, אם אלוה הוא יציל את עצמו, אמר לו הקב"ה מה זה אהרן מפני מה עשית לבני כך, כמעט שהיו שוגגין ועשיתן מזידין, כמעט שאינן מותרין ועשיתן מותרין, מעלה אני עליך כאילו אתה עשיתו. וכי אהרן עשאו, והלא כבר נאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, מהוא ויעשהו, אלא אמר לו הקב"ה מעלה אני עליך כאלו אתה עשיתו. (שם שם ד)

ודי זהב, אמר להן הא ותירא כל מה שעשיתם לפני, מעשה העגל קשה עלי מן הכל, מושלו משל למה הדבר דומה לאחד שעשה לו חבירו צרות רבות ובאחרונה עשה לו אחת, אמר לו הוא ותירא כל מה שעשית לי, זו קשה עלי יתר מכולן. (דברים א א)

ילקוט ראובני:

ואייתי ה' אלקים תלתיהון לדינא... ואיבה אשית זה כ"ד מיני מסאבא שהתעוררו ישראל בשעה שעשו את העגל, שזה היה גם כן חטא העגל תבנית שור של אדם הראשון, ולא הותרה לו לאכול בשר רק ירק עשב. (בראשית)

תרגום שיר השירים על הפסוק צרור המור, בשביל עקידה נמחל חטא העגל. (וירא)

על כל דבר פשע על שור על חמור וגו', על כל דבר פשע מדבר באהרן שהפשיע ישראל בדבור לא יהיה לך, על שור, כמ"ד וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ועל חמור אלו מצרים שנקראו חמורים, כמד"א אשר בשר חמורים בשרם, הם הסיתו לישראל לעשות את העגל, על שה, אלו ישראל שטעו אחריו, שנאמר שה פזורה ישראל, על שלמה, שהמליכוהו עליהם, כמד"א שמלה לך קצין תהיה לנו, על כל אבידה שאבדו, מה שאמרו בסיני כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו לעגל זה אלקיך ישראל, עד האלהים יבא דבר שניהם זה משה שנקרא אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה, אשר ירשיעון אלהים זה אהרן, ישלם שנים אלו שני בניו ששילם לו הקב"ה שהוא ריע ישראל, שמתו שני בניו נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה'. (משפטים וכן בערך במדרש תנחומא אחרי מות ח)

ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו', אמרו באגדה העגל מחציו וכלפי ראש היה כתבנית שור אוכל עשב, וכלפי זנב היה חמור, והן ב' מדות בקליפה יונו"ס ויומברו"ס בניו של בלעם, ועל כלאים זה אמרו אלה אלהיך ישראל, שכנגדן אהרן וחור בקדושה, אכן לאלה היתה הכרעה מן הזקנים ולאלה לא היתה הכרעה, וכשמת חור בנה אהרן מזבח להגביה מדת החסד, הקדש. (כי תשא)

טעם שעשו ישראל עגל ולא דבר אחר היינו משום שעשאוהו של זהב, והזהב הוא מתוקף השמש, וההוא ממונה דהוה ממונה על תוקף השמש עגל שמו, והוא קטב ישוד צהרים...

אברהם צפה ענין העגל, מבקש להפוך פני השור לכרוב, וזהו הסוד ואל הבקר רץ אברהם ויתן אל הנע"ר זו כרו"ב כרבי"א...

מיכה העלה צורה הזאת, כי היה מסתכל בצפיות המרכבה כשעברו הים ושם על לב ונטל מן העפר אשר תחת מערכת השור והניח אצלו עד בא העת, וזה נוח להבראות יותר מאד"ם ואר"י ונש"ר מפני שהיה ראשון לבריאה, כי תחילה כל הבריות נברא ארץ והתהום יוצא בסף רגל עגל, ושר התהום דומה לעגל...

פרעה היה ידע מן ה' אותיות י"ם של אלהי"ם... וזה הסוד גם כל אלה אלהים ישראל שכתוב בזוהר וכן ארז"ל כי שנים מהערב רב גרמו בזה, שהשליכו באש שם שהעלה בו משה הארון של יוסף שהיה כתוב בו עלי שו"ר, כין שנתנו הזהב בידו של אהרן והוא השליכו באש והוסיפו בזה כח הטומאה ונעשה שור... והעגל עצמו היה אומר אלה אלהיך ישראל לא שהדבר בקרבו וכו', גם לא יכול לדבר שקר אלא אמת, כלומר אליה אותיות של שם בקרבי הם אלהיך ישראל...

המצריים בחרו להם העגל לאלוה לפי שהשה מנהגם בלכתם למלחמה לצייר על השריון צורת בהמות רבות, ובשובם מהמלחמה האיש שעשה ניצוח גדול היו עובדים צורת שריונו, ופעם א' היה איש שעשה נצחון גדול היה עליו צורת עגל, ועל כן עבדו לעגל, וישראל למדו ממנו לעבוד לעגל וכו'.

דע כי מעשה העגל הוא כמו חטא אדם הראשון ודור הפלגה, ואף על פי שיש הפרש מזה ומזה אפילו הכי קרובים הם, כי היו ישראל במדבר ולא השיגו רק בקול היא העטר"ת, והיא היד הגדולה שהשיגו על הים, וירא ישראל את היד הגדולה, והיא רומזת למ"ה שמשה השיג למעלה מהם והם לא השיגו אלא באותו קול, וכאשר נסעו במדבר מקום חרב ושממה עלה במחשבתם כי ההר ההוא טוב להם ללכת לפניהם מקום החורב כי שם גבורתו והוא הלוחם והוא בעל המלחמה והחורבן... וכיון ששמו שור מטעם שינק משור הגדול והחזק והאמיץ אם כן יש לנו לעשות צורת שור כשם בעל צורה ההיא, ואזי יערה רוח ממרום על הצורה, והנה כונתו גם לשם הנכבד באמרם חג לה' מחר, וחשבו להיות בעבודה ובזבחים לשם המיוחד שיצא ממנו רצון אל בעל הצורה להערות רוח אל הצורה, ומעולם לא שכחו שם הגדול אשר מלת לה' רומז עליו כי הוא בקרבו של שר המנהיג, כענין כי שמי בקרבו, והוא שהוציאם ממצרים, כענין שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים בכח גדול, ולא אמר בשום מקום שהעגל הוציאם ממצרים, בעבור שמודים בשם שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי השם הגדול הוא שהוציאם ממצרים, ואל יקשה לך באומרם אשר העלוך, כי כוונו ביד הגדולה אשר היא החריבה הים ועברו, ואם כן במחשבתם לעולם גם שניהם התפארת והעטרת, וקרבנותיהם יוכיחו, שהקריבו פרים הרומזים במדת הדין כוונתם במקום הדין, ועשאם שלמים להשלים הדין עם הרחמים שלא תהיה מדת הדין שטוחה לפניהם, והנה כוונתם טובה האמת קצתם חשבו לרעה וכוונו לקצץ בנטיעות ולא שתו לבם רק לזאת...

כשעשו ישראל העגל אתקדרו פניהם כבני כושים, וכד עבדו תשובה סגיא זיו יקר אפיהן כמלאכים עד דעבדו יריעתא למשכנא ושרה ביניהם השכינה...

כשעשו ישראל העגל נסתלקו ענני יקרא מהם ואשתארו מפרסמין, גם אתרוקנו תיקון זייניהן דחקיק ביה שמא רבא מפרש בשבעין ותרין שמהון, ובעא הקב"ה לכלותן אילולי דאדכר אברהם יצחק ויעקב ותקרובתיה דקריב אברהם ית יצחק...

ויעשו בני לוי וגו', מה כשלשת וכי בחשבון מועט כזו יאמר כמסופר, אלא יונו"ס ויומברו"ס היו שהיו שקולים כשלשת אלפים איש. (כי תשא ועיין שם עוד)

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אמרו באגדה העגל היה מחציו כלפי ראשו שור וכלפי זנבו היה חמור, ולכן זה הסוד לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. (תצא)

תרגום יונתן:

וירא את העגל - וחנגין בידיהון דרשיעיא מחנגין ומגחנין קדמוי וסטנא הוה בגויה מופז ומשוור קדם עמא... (שמות לב יט)

...וטלקתיה בנורא ואעל סטנא בגויה ונפק מניה דמות עגלא הדין. (שם שם כד)

רש"י:

בשש משה - כתרגומו לשון איחור... כי כשעלה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו' שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין, והוא אמר שלמים ארבעים יום ולילו עמו ויום עליה ואין לילו... נמצא כלים ארבעים בשבעה עשר בתמוז. בי"ו בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא...

אשר ילכו לפנינו - אלהות הרבה אוו להם. (שמות לב א)

וישכימו - השטן זרזם כדי שיחטאו. לצחק - יש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים... אף כאן נהרג חור. (שם שם ו)

ויקחו אליך - משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם. פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח בצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל... לא עלה עליה עול - כשם שפרקו מעליהם עול שמים. אל אלעזר הכהן - כשם שנקהלו אל אהרן שהוא כהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה את העגל לא נתנה לו עבודה זו על ידיו, שאין קטיגור נעשה סניגור... עץ ארז ואזוב ושני תולעת - שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל... למשמרת - כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, ואין לך פקידה שאין בה מפקודת העגל... וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו כך פרה תטמא כל העסוקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר ויזר על פני המים וגו', כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. (במדבר יא א-כב)

ארבעים שנה - ...לפי שמשעשו העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שמלאה סאתם... (שם יד לג)

נרדי נתן ריחו - חילוף להבאיש, בעוד שהשכינה בסיני קלקלתי בעגל, ודבר בלשון חבה ובלשון נקיה. צרור המור - דודי נתן לי צרור המור שריחו נודף מן הראשון שאיבדתי, כן מצא כפרה על זהב העגל בזהב המשכן. בין שדי - אף שמעלתי בו אמר לשכן שם. (שיר השירים א יב ויג)

ונסו הצללים - חטאנו בעגל ובמרגלים ונסו הצללים - הזכויות המגינות. (שם ב יז)

אבן עזרא:

לא תעשון אתי - ...וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד השם עשה כאשר אפרש, ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. (שמות כ כ)

...ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה, אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח... גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לה' מחר... ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד, חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז, גם ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פי', כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל... ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה, וככה אמרו "אשר ילכו לפנינו", ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר צום... רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו "כי ברע הוא", ולא אמר רע הוא, וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל.... והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז, שאמרו אלה אלהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים, והנה הם חצי עשירית המחנה... (שמות לב א)

וישק את בני ישראל - ... והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם, כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו, וכבר אמרנו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעה ומחשבת הכל לטובה היתה. (שם שם כ)

רמב"ן:

אשר ילכו לפנינו - ...אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, וזה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשין משה אחר... הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ועל פי ה' בידו. וזה טעם הזכירם "משה האיש אשר העלנו", לא הא-ל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלקים... וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש...

והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת כי הם לא אמרו לו מה יעשו שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזו הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה מפני שישראל היו במדבר חורב שממה והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב "מצפון תפתח הרעה" שאין הכונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר "פני שור מהשמאל לארבעתם", ולכן חשב אהרן כי המחריב יורד דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לא-ל יערה עליו רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג לה' מחר" שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעלי הצורה, כי בהיותו לפניהם יכונו אל ענינם.

ורבותינו למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו, אמרו "ראה ראיתי את עני עמי" אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר "רכב אלקים רבותים אלפי שנאן" ושומטין אחד מטטראמטולין שלי, שכתוב "ופני שור מהשמאל", ומכעיסין אותי בו... (שם לב א, וראה שם עוד)

פרקו נזמי הזהב - בחר זהב ולא כסף בעבור שהוא מורה על מדת הדין ומראהו כמראה אש, וכמו שאמרו עוד זהב פרוים שדומה לדם פרים... וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף. (שם שם ב)

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - גם זה הכתוב יורה אותך כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים "אשר העלוך", כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים. וזה שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", ושם נאמר "שכחו א-ל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף שכחו דברו אשר צוה". והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני כאשר רמזתי שם. (שם שם ד)

וירא אהרן - טעם זה הכתוב שראה אותם ברע מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח לה' וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כוונתם בזבחים בלתי לה' לבדו... ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין מפני שהיו מהן מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל, ועל אלה אמר הקב"ה למשה "וישתחוו לו ויזבחו לו", כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות אמר בהם ויעלו עולות וגו' כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין.

וישב העם לאכול ושתה - שישבו כלם לאכול כאחד לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים ובמועדים, אחרי כן קמו לצחק בעצביהם לשמחה. וספר זה בעבור מה שאמר "קול ענות אנכי שומע", כי משה מצאן משחקים לפניו, ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לפניהם וישק אותו להם...

ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות, והשני כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו. והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי. והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב", ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטאת במחשבה רעה כמו שפירשתי. (שם שם ה)

ויזר על פני המים - אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותם מאותן המים, ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך אבל הוא שרוף ונטחן עד אשר דק קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט ושואב ומשקה להם טרם ישקע, או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, והנה טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה. ועל דעת רבותינו עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת. (שם שם כ)

כי פרוע הוא - כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה... כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאילו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה כפי סברתם ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו. ואמר לשמצה בקמיהם - כי אפילו אותם אשר אין מחשבותם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה... וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון, ולפי שאמר בדריהון נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת, ואף אנחנו נעשה כן כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם...

ועל דרך הפשט יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם למלחמה עם אויב... (שם שם כה)

ויעמוד משה בשער המחנה - כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם ויתקדש שם שמים מהם תחת החלול שעשו. (שם שם כו)

אלקי ישראל - בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלקי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות, ועוד כי המשפט לאלקים הוא... שימו איש חרבו על ירכו - היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לבית דין, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו. ועל דעת האומר עדים והתראה בידי אדם כמו שכתב רש"י, יאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוס אותם ולהביאם לבית דין לפני משה או סנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת. והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו...

כה אמר ה' אלקי ישראל - אינו ממצות זובח לאלהים יחרם, כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר ניחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש"... (שם שם כז)

ועתה לך נחה - ...אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם - אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז ממנה לעת הגלות, או למה שאמרו רבותינו שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל. (שם שם לד)

ויגוף ה' את העם - לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי... אולי לא מתו במגפה אחת אבל נגפם השם למות בלא עתם... ואולי לא חשש למנותם כי כן לא מנה המתים במגפה בתבערה ובקברות התאוה, אבל הנגפים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם, כי על ה' בטחו.

על אשר עשו את העגל - שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים אל אהרן והמביאים לו הזהב... שעשה אהרן להם במצותם. ואונקלוס תרגם על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה... והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים, התפלל עליהם ואמר "ואם אין מחני נא", כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה ואמר לו להעלותם אל הארץ... ורצה לנכות להן מן העון הגדול כדי שיהיו ראוים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם או שגזר עליהם כן והחל הנגף, ואחרי זה חזר ואמר לו "עלה מזה אתה והעם", לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם... והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית ישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר (לשמרך) "בדרך". ועל כל זה אמר "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" כאבלים, והנה השם רחמן מלא רחמים וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים "אמור אל בני ישראל", כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם... (שם שם לה)

...אבל הענין ברור, שחשבו ישראל שמשה רבינו ע"ה שהוא להם אמצעי ושליח בינם לבין בוראם נסתלק מהם, ואמרו לאהרן שיעשה להם גוף מקבל כח אלקים שיקרא להם בשם משה, שכתוב בו "ואתה תהיה לו לאלהים", ויורה להם הדרך שיעלו בה כאשר היו עושים למשה, שנאמר "ויסע משה את העם", ובתחלה לא אמרו לעבדו כלל, ומיד שראו שהיה על צורת עגל אמרו כי זה הגוף סייע להם במזלם ביציאת מצרים ועד עתה, ושאלתם שילך לפניהם מכאן ואילך.

ובשמות רבה: אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שתי ראיות, שאני נגלה אליהם בטטראמולין שלי, והם מתבוננים בו ושומטין אחד מהם ומכעיסין אותי בו. פירוש, כי השמאל הכתוב למעלה (ופני שור מהשמאל) היא מדת הדין, וכן מראה הזהב האדום מקבלי כחות מאדים, והם היו במדבר מקום החורבן, שהוא הארץ של מאדים ומחלקי מלאכי החיבול. התבונן אהרן בכח שור ועשה להם גוף בצורה זו, מקבל הכח הזה במזלות ושעות, שיורה דרך ויסיע אותם... ומיד שראו שנעשה שור שמחו ואמרו שיהיה תייר טוב לפניהם, שעד עכשיו סייעם והעלם, ועם כל זה לא השתומם אהרן ולא נמנע לעשות מזבח ואמר חג לה' מחר, ולא אמר לעגל, ולא לאלקים, שהוא כולל כחות ועבודה זרה. והיה סבור שיקריבו במזבח על פיו ויעשה קרבן לה'. והם השכימו והעלו עולות ושלמים, וחסר הלשון "לו", ונעשה בידם לעבודה זרה. ואמר אהרן כי "ברע" הוא, בדעת רעה, אבל לא אמרו רעה, ואני לא עשיתי רעה... (תורת ה' תמימה)

רשב"ם:

אשר ילכו לפנינו - כעין תרפים שיגידו צרכיהם. (שמות לב א)

ויצר אותו בחרט - צררו בבגד עד שעשו דפוס חומר ושעוה, והשליכו הזהב לתוכו. אלה אלהיך - כל עכו"ם יודעים שאלקים בשמים ברא העולם, וטעו שהתרפים יש בהם טומאה כמו בנביאים רוח הקדש, וסבר שהעגל שדבר ברוח הטומאה כדי לנסות את ישראל, מדבר ברוח הקודש. (שם שם ד)

מבעלי התוספות:

ויצר אותו בחרט - שהיה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה, וכל כוונתו היתה לשם שמים, כמו שמצינו שהכתוב משבחו, דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת", וכתיב "ורבים השיב מעון" זה עון העגל, ואילו הרגוהו לא היתה להם תקוה... (שם)

חזקוני:

...ופירוש (עשה לנו) אלהים שופט ודיין ומנהיג ודבר, כמו "ראה נתתיך אלהים לפרעה", ונתינת טעם תוכיח, כי אמרו "כי זה משה האיש", אלמא במקום משה בקשו להעמידו... וישתחוו למסכה לכבדה ולא לשם עבודת כוכבים. דבר אחר עשה לנו אלהים שתהא שכינת הקב"ה בתוך גויה. אשר ילכו לפנינו - לכבוד הקב"ה, ושתפו אהרן עמו, ובכך טעו שהיו סוברים שיכול להנהיגם, לפי שהיו מחזיקין אהרן מלומד בנסים. (שם לב א)

חג לה' מחר - למחר נעבדהו ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג, וסלקם בדברים עד המחרת. (שם שם ה)

כוזרי:

אמר הכוזרי, הזהר החבר שלא תטה בספור שבחי עמך, ותעזוב מה שנתפרסם ממריים, כי שמעתי שבתוך זה עשו עגל ועבדוהו.

אמר החבר, חטא שהגדילוהו עליהם מפני גדולתם, והגדול הוא מי שחטאיו ספורים.

אמר הכוזרי, זה מנטותך ועזרך לעמך, ואי זה עוון גדול מזה?

אמר החבר, הרפה לי עד שאבאר גדולת העם, ודי לי שהשם בחרם לעם מכל האומות, וחול עליהם הענין האלקי עד שהגיעו כולם למעלה הנבואה... והאומות היו עובדות כולן בזמן ההוא צורות, ואילו היו הפילוסופים מביאים ראיה על היחוד והאלוקות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה, ואומרים להמון כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלקי, וכי היא מיוחדת בדרך מופלא. ויש מהם מי שמייחס זה אל האלקים, כאשר אנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו, עד שאנו מתברכים בהם ובעפרם. ומהם מי שמייחס אותו לרוחניות כוכב או מלאך או מערכת מזל וזולת זה. וההמון לא היו מסכימים על תורה אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. והיו ישראל מצפים שמשה יוריד להם ענין מה' שיראוהו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, שמביטים אליו ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לאלקים... ועלה משה להוריד להם הלוחות כתובים, ולעשות להם ארון להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו. ונשארו מצפים לרדת משה, לא שינו תארם ועדיים ובגדיהם שעמדו בהם ביום מעמד הר סיני, ובושש מהם ארבעים יום, והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון הגדול, והתחילו להחלק מחלקות ומרבים עצות ומחשבות, עד שנצטרכו אנשים מהם לבקש נעבד מורגש שיכוונו נגדו כשאר האומות מבלי שיכחשו באלקות המוציאתם ממצרים, אבל שיהיה מונח נגדם להקביל עליו כשיספרו נפלאות אלקיהם, כאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלקים בלא מקרה ולא רצון אדם וטבע.

וחטאתם היתה בציור שנאסר עליהם, ושיחסו ענין אלקי למה שעשו בידם וברצונם בלי מצות אלקים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ושלא הגיעו עובדי העגל לשלשת אלפים מכלל שש מאות אלף. והתנצלות הגדולים שעשאוהו היא שסייעו בעשותו כדי שייראה הממרה מן המאמין, כדי להרוג את הממרה העובד אותו. ובכל זאת נחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכח והמצפון אל גבול המעשה. ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים, אך היה מרי לקצת מצותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים והאצטגנינים, וחשבו שיהיו פעולותיהם שמסברא קרובות מן המעשים האמיתיים.

והדבר הזה מרוחק היום אצלנו ומגונה, מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברוב האומות, ואילו היתה חטאתם שעשו בית ברצונם לעבודה, כדי לכוון אליו ולהקריב בו הקרבנות ולכבדו, לא היה דבר גדול בעינינו, מפני שאנו נוהגים בזה גם היום, ונאמר שהשכינה חלה בבתים אלו והמלאכים חונים סביבותיהם, ובימי המלכים היו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה, ונקראו במות, והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר האלקים. ולא פסק המן לרדת למזונם, והענן לסוכך עליהם, ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם... (מאמר א צב-צז)

רבינו בחיי:

ויעשהו עגל - ...והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר "קום עשה לנו אלהים" הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה. ומסע הראשון הוא מה שכתוב "ויסע מלאך האלקים" וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן, ואמר אינו נכון בעיני, שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם, כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה, שהוא מן השמאל מדת הדין, כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין. זאת היתה כונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות, אלא שהיתה כונתו בקרבנות לשם המיוחד...

ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם דמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות י"ד) ויסע מלאך האלקים", אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו, כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים ק"ו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו'... והנה הוא בהפך כונתו (של אהרן), שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה ההכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים, והם חטאו בו וקצצו... (שמות לב ד)

פוקד עון - ... ומה שאמר בעגל "וביום פקדי" הוא רק לשון זכירה, אבל פוקדו רק בחורבן בית המקדש, שאז נמחה לגמרי, וזהו שדרשו רז"ל בפרק אין דורשין, כשחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות שמכסות בהן את רגליהן... ומה שהעון נזכר היה למנוע מהם מדת הרחמים, ולעתיד לבא ישכחנו לגמרי. (שם לד ז)

בעל הטורים:

כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו - בגימטריא הראה להם השטן מטתו של משה רבינו. (שמות לב א)

ויעלו עולות - בגימטריא בכורות, שהבכורות העלו לפניו. (שם שם ו)

ברעה - כתיב בה"א בשביל חמשה דברים שעשו, אכלו ושתו, ויקמו לצחק וישתחוו ויזבחו ומחולות. (שם שם יד)

ברע - אותיות ערב, שערב רב גרמו להם לעשותו.

עקדה:

אמרו חז"ל במסכת ע"ז ע"א אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. ואם היה הדבר בגזירת מלך יהיו מוכרחים לחטא, וגם קשה על הכעס הגדול עליהם, והריגת ג' אלפים מהם, ותחינת משה הרבה. ואם הם בעצמם חטאו כדי להיות לדוגמא, הרי אמרו ביומא פ"ה האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה?

...ואבותינו עשו צורת שור הצורה ההולכת לפניו באפודה (במזלות), שהוא מלך בהמות, ועל ידו רוב תבואות, ולא בחרו באריה שהוא במבט איבה (מאה ושמונים מעלות מגלגל המזלות) על הגדי שהוא מזל ישראל... לפני שהמטיר ה' גשם נדבות מצות ותורה האמינו האנשים כי עזב ה' את הארץ, והיא מתנהגת על פי חוקי הטבע, ונקבעה בלבם האמונה שרק על ידי העבודה לצבא השמים יצליחו, וזה עד שנשלמה האמונה על ידי משה רבינו והמופתים הגדולים, ובכל זאת נשארו שתי מבוכות, מצד גודל האמונה והתשוקה לבחון מעשה ה', ומצד קוטן האמונה. וכן היה במדבר, משה מבקש לדעת דרכיו יתעלה, ובני ישראל מנסים ה' בעגל, כי היו מורגלים במצרים להכחיש פמליא של מעלה ולעבוד ע"ז ולכשף. וגם לאחר שראו האותות המרו ואמרו, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" וגו', והמרו גם על ים סוף, ואחרי קריעת ים סוף עוד אמרו "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים". אם כן יחסו יציאת מצרים למשה, שעשאה בחכמת מצרים יתרה. וכאשר בושש לבא יצאה מחשבתם הרעה לפועל לראות אם יוכלו לעשות כמוהו, ונקהלו על אהרן ימים רבים שיעשה להם שור העומד לפני מזל טלה במזלות, וחשבו שבכחו ניצח משה את מזל מצרים הטלה. ולא הזכירה תורה הפצרתם זו, כמו שלא הזכירה אותה בשילוח המרגלים. ואהרן נאלץ להסכים להם למראית עין, וקיוה שבקרוב יראו שאין בו ממש, ועכבם על ידי שדרש נזמי הנשים שלא רצו לתיתם, ועל כן קבע להן הקב"ה שבטלות ממלאכה בראש חודש, בזמן שבעליהן מקריבים שעיר חטאת לה', כבפרקי ר' אליעזר. ואהרן צייר וחקק אותו בחרט, שהוא דפוס, כדי שיראו שאין בו ממש, ורצה לעכבם על ידי המזבח, אלא שג' אלפים השכימו ועבדוהו מיד, ושאר העם המתין לראות אם יש בו ממש, ובשכר שאהרן עיכבם זכה להקריב את קרבניהם. (שמות לב א)

למה ה' יחרה אפך - גודל החטא הוא אם המעשה מגונה מאד, ולפי מעלת החוטא, ולפי מעלת המצוה, ובשלשתם חטא, כמו שאמר משה "חטא העם הזה חטאה גדולה". ואמר למה ה' - שאמיתת גדלך גלויה, יחרה לך על שניסו אם ה' בקרבם, וקצתם השתחוה לדבר בטל, כלום מתקנא גבור אלא בגבור כמותו וכו'. (שם שם יא)

וינחם ה' - אחרי טענות משה החזקות, אבל לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם הארץ עד שעשה משה משפט בחוטאים כדי להכניע לבם לתשובה. (שם שם יד)

וישרוף באש - אבן עזרא הוצרך לבקש תחבולה לשרוף את הזהב, אך אין ספק שבנו בימה לעגל ותלו עליו בגדי תפארתם, וכל זה שרף, והעגל בעצמו טחן. (שם שם כ)

לשמצה בקמיהם - שיאמר כי בעצמם עבדו לעגל, ואהרן אחי נביאם עשהו, לכן עמד בפרץ להודיע שלא הסכים, והעם קבל עליו את הדין. (שם שם כה)

ואתפלל אל ה' - ...והועילה תפלתו ואמר לו פסל לך וגו' ולא אבדו הטוב ההוא. שם מת אהרן - וגם מיתתו והפסד ענני כבוד נדחו עד לסוף שנת הארבעים. הבדיל ה' את שבט הלוי - וגם העבודה לא נפסדה מהם לגמרי, וניתנה ללוים. (דברים י כו והלאה)

אברבנאל:

העגל: נראה שהיתה ע"ז גמורה, כבתהלים: "וימירו כבודם בתבנית שור" וגו'. אך זה דעה זרה, שימרדו בה' ושאהרן יעשנו. לרמב"ן רצו מנהיג במקום משה וכו', ור"י הלוי ולרלב"ג רצו צורה שישתחוו לה בכוונה אל ה', כמו שאנו עושים לשמים. ובאבן עזרא שרצו כבוד חונה בצורת גויה כעמוד האש והענן, ורק הערב רב חשבוהו לע"ז. ולהרלב"ג עשה דמות שור כי רצה להתמהמה, וצר אותו בחרט ובנה מזבח ודחם למחר, ועשה שור כדי שלא יטעו אחר טלה מצרים, ובכל זאת צריך לברר מדוע לא בחר אהרן שיהרגוהו?

ונראה שתמיד היו נוטים אחר אמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם, עד שבמעט הסבה חזרו אליהם למרות נפלאות ה', וקרח הוכיח שתמיד הרהרו במה גדול כח משה, ויחסו היציאה למשה ולאהרן ולא לה', ורק לפני משה לא העיזו לומר, ועתה נאספו על אהרן, ואמרו שאינם רוצים לבחר עוד באיש שיוכל להעלם כמשה, אלא יעשה להם אלהים, הכונה בו לטלסמאות בעלי כח עליון להגיד העתידות ולעשות כשפים. ואין ספק אצלי שבקשו מאהרן ימים רבים ודחה אותם, עד שהרגו את חור, ובאו בערבוביא גדולה, ואמר להם שצריכים להביא הדברים החביבים עליהם ביותר, כדי שיקבל כח עליון, ואחר שהביאו צר בחרט כדי להראות שעושה אותו בשלימות האפשרית, ובסוף אין בו ממש. וכן עשה אליהו לעובדי הבעל, ובכל זאת כשראו יופי המלאכה אמרו הבוערים אלה אלהיך ישראל, מבלי שינסו את כחו, ורצונם לומר שמשה הוציאם ממצרים בצורה כזאת מושפעת מעליונים. (שם לב א)

לך רד - ה' ראה שמעשה העגל על ידי הערב רב, ובכל זאת רצה להשחית את העם על שלא מיחו בידם, ואמר לו שירד כי יתמו ואינם צריכים התורה. שחת עמך - כברש"י, ועוד שחטאו נגדך שאתה מנהיגם, ולי על ידי שסרו מהדרך. (שם שם ז)

ואשליכהו באש - ולא שמר בעשייתו שעות ידועות או עירב דברים אחרים כדרך עשיית הטלסמאות, ושלא במתכוון יצא איפוא העגל. (שם שם כג)

בשרירות לבם - שעשו העגל כי היו מוטבעים באמונות מצרים, ומפני כובד חטאם הוצרכו למצות קרבנות. ואשלח - ולדורות הבאים לא הספיקו הקרבנות והוצרכו עוד לנביאים. (ירמיה ז כד)

ספורנו:

אשר כתבתי - כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא ית' כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש וגו'", ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה כמצותו, כאמרו אחר כך "כתב לך את הדברים האלה", ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה. להורותם - אתנם לך כדי שתורה אותם, כי אף על פי שהכל בכתב, כאמרם מי איכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמזה משה באורייתא, וכמאמר קצתם רוב בכתב ומעוט בעל פה, הנה הרמזים אשר בה בעיון ובמעשה לא יובנו אצל רוב ישראל זולתי על ידי מורה צדק... (שמות כד יב)

וכן תעשו - אתם כדי שאשכון בתוככם לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו "בכל המקום וגו' אבא אליך". (שם כה ט)

עברו ושובו - לכפר על שלא מיחו בחטא העגל, כי גם בהורגים לא ימחו. (שם לב יז)

אמחנו מספרי - את זכויותיו כדי שיזכה לסליחת העון כנגדם, ולעולם הדין שישא כל אחד עונשו ויקבל זכויותיו, כי אין עבירה מכבה מצוה. (שם שם לג)

וביום פקדי - שיוסיפו לחטא, כבמרגלים, ואז לא אוסיף לעבור לו כי מאחר ששנו בחטא הם מוחזקים. (שם שם לד)

רגע אחד - טוב שלא אעלה בקרבך כי אכלך בהיותך עם קשה עורף, עם היותך מוכן לשלימות בהכנה רוחנית קנויה בסיני. הורד עדיך - את ההכנה הרוחנית הזאת, ואדעה מה אעשה לך - ואז לא תהיה ראוי לעונש גדול כל כך. (שם לג ה)

זאת הבהמה - אחר שהוריקו עדיים הרוחני ממתן תורה, שהיו ראויים לשכינה בלי אמצעי כפי שיהיה לעתיד לבא, ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן ליאור בחיים הנצחיים על ידי תיקון המזונות והתולדה... (ויקרא יא ב)

שחת לו - מומם בעגל שיחת לה' את המכוון, שכיוון לקדש את ישראל ועל ידם את שמו בעולמו, שיהיו למאורות בעולמו להבין ולהורות. (דברים לב ה)

אלשיך:

כופר נפשו - ...והנה ידענו מהזוהר שכל הנפשות בצאתן למעלה יצאו זוגות, ועל שניהם יחד אומר "ויקרא את שמם אדם", והזכר לבדו הוא מחצית. ולחז"ל לא חטאה אשה בעגל, ואפילו פירשו מבעליהן על רגל העגל באמרם שנשתמדו, ואם כן נפגם רק חצי אדם וצריך חצי כופר... (שמות ל יב)

ונתת אתו על עבודת - בל תחשוב שעל ידי מחצית השקל נתכפר העגל לגמרי, רק תצורף כפרתו לכפרת אהל מועד, כי הקרבנות מסוגלים להעביר המקטרגים... (שם שם טז)

וירא העם - ופלא איך ה' לא הצילם מהחטא, ואיך באו אחר מתן תורה לחטא כבד כזה. והנה חז"ל אמרו שהערב רב עשוהו, כי סמא"ל השתדל בכל יכלתו להכשיל את אדם הראשון ובני ישראל, והשתמש כסרסור בנחש ובערב רב, ולכן כתב "ויקהל העם על אהרן", הוא הערב רב שרצו להרגו, ואמרו לו עשה לנו אלהים - רק לנו ולא לבני ישראל, שרצו רק במנהיג בלתי רוחני ולא אנושי במקום משה, פן ימות כפי שחשבו שמת משה. (שם לב א)

פרקו - רצה לדחותם עד מחר שיבא משה, וחשב שתהיה מריבה עם הנשים וימשך הדבר, אבל הם פרקו נזמי עצמם. ויצר אותו - שיראו שהוא מעשה ידי אדם, שאם יראו שיוצא מעצמו על ידי כשפים יאמרו שיש בו ממש. וכאשר יצא העגל אמר ערב רב לישראל אלה אלהיך - לא רק מנהיג, אלא המרידום בדבור הראשון להכחיש את ה', ומשראה אהרן התאזר נגדם וקרא חג לה' מחר - ועד אז יבא משה. (שם שם ב והלאה)

כי פרוע הוא - ראה שנתגלו מענני כבוד שנמשכים מעל החוטאים בעדים והתראה. לשמצה בקמיהם - ועתה יוכלו לחזור אף וחימה שסילקם משה בתפלתו על ידי שהטיל האשמה על הערב רב. (שם שם כה)

ויהי ממחרת - אחרי שכילה החוטאים אמר שיעלה לבקש רחמים על שלא מיחו בחוטאים, ואם ה' לא יכפר יקריב עצמו בעדם לכפרה. וה' אמר לו מי אשר חטא לי - שעדיין נשארו המזידים בלי התראה, שימחם מספרו, ועל השאר שלא מיחו לא יפקוד עכשיו. (שם שם ל)

ואת חטאתכם - המלאך שנוצר מהחטא לקחתי עם העגל ואשרוף באש - באש הר סיני מעין אש של מעלה השורפת כח הטומאה של החטא השורה על קרבן החטאת... וכן כאן ימות החוטא על ידי רוח הטומאה, ואשר לא חטא אלא שלא מיחה תעזרנו האש משמים שלא ידבק בו מהחרם. (דברים י כא)

רמ"ע מפאנו:

ראה לעיל דור המדבר.

מהר"ל:

תרומה - אמרו ז"ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו'... אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלשה תרומות שייכים זה לזה, אין האחת בלא האחרת, וכלם הם כאחת, והענין הוא כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם, אם בחלק הנפשי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובע"ז אמרו חז"ל למען תפוס ישראל בלבם במחשבה בלבד הוא נענש, ואם במעשה שהיו זובחים לו, וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל, ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה, אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג שחוטא האדם בלא מחשבה וכלי הגוף אשר הם גומרין המעשה, וישראל חטאו במחשבה ובמעשה העגל וחטאו בממונם כמו שנתבאר בפרשת כי תשא... והיו ישראל בשביל זה ראוים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכין כפרה לשלשתן, ויצוה להם לתת ג' תרומות נגד הנפש והגוף והממון... (גור אריה שמות כה א, וראה שם עוד)

כרובים - ...ופירשו רז"ל כי יחזקאל בקש רחמים על הדבר כדי שלא יזכור חטא העגל לישראל שעשו שור והפך אותו לכרוב, וטעם הפכו לכרוב כמו שאמרנו כי כלם משתתפים בכרוב רק שמחולקים הם בפניהם, עכשיו הפך את פני השור לכרוב, כלומר שלא נראה בו רק הצורה המשותפת לכלם... כאשר יהפך את פני השור לכרוב אז לא נמצא חטא ישראל, והוא ידוע לחכמים. כי אל תאמר כמו שחשב הראב"ע שחטא העגל היה מקרה, ולפיכך הקשה והלא בימיו לא עשו העגל, רק כי חטא של עגל מסוגל אל ישראל, וראיה שיש חסרון בישראל, והוא חטא עצמי, ומאחר שהוא חטא דבר עצמי אף על גב שלא נעשה בימיו הוא קטרוג על ישראל, וזה שאמרו אין פקידה שאין בה מחטא העגל, כי חטא זה עצמו קשה הסרה. וכאשר נהפך השור לכרוב, אז לא היה נמצא הדבר ההוא אשר ישראל מתיחסים אל החטא. ודברים אלו דברי אמת ועמוקים ואין ספק בהם... (שם שם כה יח, וראה שם עוד)

והיה מורה לנו הדרך וכו', אבל אין פירושו אשר העלנו כמשמעו אשר הוציאנו ממצרים, דמאי דהוה הוה... אלא פירושו שיהיה מורה לנו הדרך, ועכשיו אנו צריכין לאלהות, ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלהים אשר יעשו יהיה במדריגתו, מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם. (שם לב א)

עגל בן בקר - ...ויש לומר לפי שאהרן חטא במעשה שעשה את העגל לכך הקריב חטאת שבאה על המעשה. אבל ישראל שחטאו בהרהור שטעו אחריו הביאו עגל לעולה, שעולה באה על הרהור הלב... כי אותם שחטאו במעשה דנם משה בדין שלהם. ואהרן הביא איל לעולה אף על גב דחטא אהרן במעשה, יש לומר דאהרן גם כן במחשבה חטא, שהרי הסכימה מחשבתו לעשות עגל, ותמיד כשהוא מביא חטאת מביא גם כן עולה, כי החוטא במעשה אין ספק שהוא חוטא במחשבה גם כן, שהרי מסכים מחשבתו למה שעושה... אבל אהרן אף על גב שחטא במחשבה, זהו שחשב לעשות להם ע"ז, אבל לא היה מכון דוקא על עגל, ולא שייך שיביא עגל לעולה כי אם לחטאת, דסוף סוף עגל עשה בפועל... (ויקרא ט א)

...ובמדרש אמר שלכך מכסים רגליהם, כדי שלא יהיה נזכר חטא העגל, שנאמר ורגליהם רגל עגל, פירוש שכאשר עשו ישראל העגל בחרו דמות שור שהוא מהשמאל מן המרכבה, שכל רצונם שהשור שהוא משמאל אינו דבק באחדות השי"ת כשאר החיות שבמרכבה, ולכך אמרו שצורה זאת יכולים לשמט מהמרכבה ולעבוד אותו... (נצח ישראל פרק כב)

אחר שהתבאר לך המדרגה הגדולה שהגיעו ישראל אליה הנה לפנינו שאלה עצומה, איך תכף ומיד סרו מהדרך ועשו להם עגל מסכה? ואמרו חז"ל בעבודה זרה ד' אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ורש"י פירש כי גזירת מלך היתה לשלוט בהם יצר הרע, כדי ליתן פה לבעלי תשובה, ותימה איך יהיה גזירת מלך שיחטאו ויבא עליהם כל המעשים הגדולים המבוארים? אלא דעת רש"י ז"ל כי גזר השי"ת שיחטאו בני אדם ויעשו תשובה, ולא שגזר על אדם פרטי זה שיחטא. ועדיין קשה שיגזור השי"ת לחטא על מי שאינו ראוי שיחטא מצד עצמו ועוד...

אבל ודאי הפירוש שגזר שתמצא התשובה בעולם ולא גזר על הפרטים האלה שיחטאו, ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר לא היה החטא בהם, רק מפני שאחר שקיבלו התורה והגיעו למדרגה העליונה הזאת, היה היצר הרע והשטן מתגרה בהם לחטא, על דרך שאמרו חז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כי יותר דבק ההעדר כאשר יש לאדם מדרגה העליונה שאין ראוי לכל אדם המדרגה הזאת, ממה שדבק ההעדר למדרגה הפחותה הנמצאת לכל, וכמו שאמרו חז"ל שם: ובישראל (מתגרה היצר הרע) יותר מהכל. ומכל מקום אין לומר שזהו סבת החטא לישראל, דכיון דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם" וגו' היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך, ולמה נתן אותם ביד השטן, רק מצד התשובה שרצה השי"ת שתהיה בעולם. 

ובפרק ר' עקיבא (שבת פ"ט) אמרו, מאי כי בושש, אלא באו שש... בא השטן ועירבב את העולם וכו', הראה להם דמות מטתו. הנה ביארו שהיה מעשה שטן, הוא היצר הרע שהיה מגרה במדריגת ישראל ומזה בא להם החטא, ועל כן היה גובר השכל עד שהראה להם מטתו, ורואים הדבר בלי שום אמצעי. אבל אם לא היה בשביל לתת פתחון פה לבעלי תשובה היה השי"ת עוזר להם מן היצר הרע, כי היצר הרע הוא ההעדר מבקש להעדיר ולהחסיר את האדם לגמרי, אם לא השי"ת שהוא מעמיד הנמצאים ומקיים אותם. התבאר לך ענין החטא שהיה בשביל קטרוג במדרגת ישראל העליונה, שלא היתה כדאי לעולם.

וכן אמרו בירושלמי דשקלים, ר' שמואל בר נחמני אומר הלוחות ארכן ו' טפחים... בקש הקב"ה לחטפן, גברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהקב"ה משבחו, "ולכל היד החזקה" וגו'... עיקר הפירוש בא לומר, כי בשעה שעשו את העגל כבר התחילה קבלת תורה, ולא היה עדיין גמר קבלת התורה, והתחלת הדבר אינו עיקר הדבר, ולא יצא עדיין לפועל לגמרי, והוא שאמר שהיו טפחיים ביד הקב"ה, והיה חטאם בזמן עצם הנתינה, כי אם לא נתן להם לא היה השטן מגרה בהם כי עיקרי הגירוי מצד עצם הנתינה, ואם כבר ניתנו להם לא היה שולט בהם... (תפארת ישראל פרק מח)

...ואמר שאין כאן סילוק והסרה, כמו שאין סילוק לפרי בטנו של אדם שאינו מסולק מהאם לרוב הצירוף והחיבור שיש לאם אל בנה, כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשי"ת מצד שהם כמו בנים. ומפני שיש לחשוב שיש הסרה וסילוק לישראל מצד מעשיהם, כי העגל שעשו גורם להם סילוק שמיד שהוציאם ממצרים עשו העגל... העגל מורה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מהשי"ת מצד עצמם, שאילו היה לישראל חיבור לגמרי אל הקב"ה לא היו עושים העגל בראשית שלהם, כשהוציא אותם ממצרים... כי אב ובן הם מחולקים, ולכך יש הסרה לחיבור זה... (באר הגולה באר ג)

שאין בה אחד מכ"ד וכו', רוצה לומר כי כל פורענות שבאה על ישראל, עגל ראשון הוא ניתן הכרע להיות בא הפורענות, כי חטא עגל הראשון הוא חטא ישראל במה שהם ישראל, כי עשו עגל הדור הראשון שיצאו ממצרים כאשר היו לעם ישראל, ולפיכך נראה כאלו היה חטא זה בכל אשר נקרא בשם ישראל, וכמו כאשר בחטא אדם נקנס מיתה על כל באי עולם עד סוף כל העולם, אף כאשר חטאו ישראל בעגל יש עונש על כל ישראל, ומה שאמר אחד מכ"ד כי כאשר ההכרעה אחד מכ"ד נראה הכרעה, וההכרעה הוא אחד מכ"ד. (חידושי אגדות סנהדרין קב א)

בשביל כסף וזהב וכו' פירוש כי הכסף והזהב גורם להם הגאוה, ואז לא היה עליהם עול שמים ובשביל כך סרו מאחרי ה'. (שם)

של"ה:

וכמו שאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון וגו', והוצרך העולם לתיקון דוגמא ממש כמו שאירע בבריאת עולם בענין חטא אדם הראשון, כן אירע עתה במתן תורה, שהוא בריאת עולם חדש, בחטא העגל, עד שעמד דוד המלך והתחיל לתקן חטא העגל... (מסכת פסחים)

ונראה שרמזו חז"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב "וירא את העגל ומחולות", שהיה להם שיר ועוגב לע"ז, בא דוד ע"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו, כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר... (הלכות תשובה, ועיין שם עוד)

וכשחטאו בעגל נחלשו ג' מתנות אלו, תורה, מצד שבירת הלוחות באה שכחת תורה... ארץ ישראל נחלש, כי אילו לא חטאו היה הקב"ה בכבודו ובעצמו מוליכם ולא על ידי מלאך, ואף שמשה רבינו ע"ה לא קבלו, מכל מקום בימי יהושע חזר ובא... עולם הבא כבר דקדקו בספר הבהיר... למי שזוכה בו רואה עולמו בחייו, אך בחטא העגל כתיב "ועתה הורד עדיך מעליך", ובטלו שני הכתרים... (תורה שבכתב ויקהל)

רמח"ל:

...ואז לא די שלא שלטו האומות בישראל, אלא שישראל לקחו הממשלה, אם לא שחטאו בעגל, והנה בעגל חזר הרע שכבר יצא ונדבק בהם, ואז נאמר (שמות ל"ג) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", והבן מהו זה העדי, כי מה שלקחו מעשו ומישמעאל נעשה להם עדי יקר סביבם, כי באמת לבוש הוא על גביהם... והנה אז התנצלו אותו, ולכן ניתנה עוד ממשלה לאומות העולם, ומאז שלטו בהם... (מאמר הגאולה)

אמר רבי לוי, וכי לא היה יודע הקב"ה שאם מראה כבודו לישראל ומשמיעם את קולו שאינם יכולים לעמוד, אלא צפה שעתידים לעשות העגל, שלא יאמרו, אילו ראינו כבודו ושומעין את קולו לא היינו עושין ע"ז... ומה ענין ראית כבודו ושמיעת קולו עם עשיית העגל, או האמינו אחדותו וקבלו אלקותו או לא האמינו?

אמנם שני תירוצים נמצאים לישראל, האחד (ע"ז ד') לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, והשני (שבת פ"ח) מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.

אמנם על התירוץ הראשון יש קושיא, אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. אך על זה יכולים לתרץ, כי עדיין לא ניתנו לוחות ואין חטאם חטא גמור, ואם משום שכבר נאמרו הדברות, יכולים לתרץ מה שאמר משה לקב"ה, אני נצטוויתי, הם לא נצטוו, לא אמרת אלא אנכי ה' אלקיך. אמנם זה אם ישראל לא היו שומעים קולו של הקב"ה, אבל אי דרשינן להאי אלקיך כרבי לוי... כך הקב"ה כשהיה מדבר כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, אדרבא, יותר מחוייבים.

ועל התירוץ השני יש להקשות, דלפי זה איך בכלל מעניש את ישראל אם אינם מקיימים את התורה... אלא שרבא תירץ הדר קיבלוה בימי אחשורוש.

ובאמת נוכל לתרץ, כי ודאי המקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת... לפי זה נוכל לתרץ, דאף על גב דבקבלת התורה הויא באונס, כיון שלא עשו את העגל מיד אלא לאחר ארבעים יום, ובאותם ארבעים יום שמרו את התורה, הוי ליה נתרצתה ושוב אינה יכולה להחזיר הקדושין. וניחא אם ראו כבודו, אבל אם לא היו רואים יש להם לתרץ, כי ידוע מאמרם בירושלמי דראש השנה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רוצה הוא מקיימה... אבל הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה... והנה באדם ודאי, כי לא זרקה הקדושין מיד הויא מקודשת, אף על גב שחשבה לזרוק, אבל כמי קב"ה, אם היו חושבים בני ישראל לחטא בעגל, אף אם לא היו חוטאים, נוכל לומר דמי כאילו חטאו, דהא הקב"ה בוחן לבות, והוה ליה מחשבה כמעשה, ואיתא במדרש רבי מאיר אומר אף לא יום אחד עמדו, אלא עומדים בסיני ואומרים נעשה ונשמע, ולבם מכוון לע"ז...

אם כן המדרש אילו ראינו את כבודו ושמענו את קולו לא היינו עובדים ע"ז, בשלמא אם לא ראינו את כבודו אף אם שמענו קולו היינו יכולים לעבוד דקידש באונס, ואף אם לא זרקנו הוי זרקנו, לפי שלדידיה מחשבה כמעשה, אי הכי אמאי לא בא בכבודו, ואי לא שמענו וראינו, היינו אומרים שעשינו ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, מה תאמר אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, הם אומרים אין לנו חטא, דעדיין לא נתת הלוחות, ואנכי ולא יהיה לך למשה נאמר... (על גדולת לשון הקדש, בילקוט ידיעת האמת ב עמוד רפו)

כלי יקר:

וזאת התרומה - לדעת רז"ל היהת תרומתם זו לכפרה על זהב העגל, ולדעה זו נוכל לפרש שג' תרומות שנזכרו כאן הם על ג' עבירות שעשו במעשה העגל, בשנים היו כל העובדים שווין, ובג' נתחלפו בפחות ויתר, על כן הביאו ג' תרומות, ורק בשנים היו שוין. א', מה שקבלו את העגל לאלוה, ובחטא זה היו כל העובדים שוים, על כן הביאו תרומה ראשונה שהיו כלם שוים בה, ונעשו מהם כל האדנים, כי זה נגזר מלשון אדון לכפר על מה שקראו לעגל אלוה... ב', מה שזבחו לו, ובזביחה זו היו גם כן כולם שוין בה, על כן באה תרומה שניה שהיו כולם שוין בה ונעשו ממנה קרבנות ציבור, לכפר על ויזבחו לו. ג', הוא מה שנאמר ויתפרקו נזמי הזהב וכו', כי עשו נדבה אל מלאכת העגל, ולא היתה יד כל אדם שוה בהם, כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה, כי אם איש לפי עשרו.... (שמות כה ג)

כי תשא - ...שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכיותיו, ומסבה זו יזכירו לו עון העגל שכבר נמחל, כי לא נמחל כי אם אל רבים ולא ליחידים, והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו, לכך נאמר "וביום פקדי", והוא לשון מספר, ורוצה לומר כשיהיו נמנין לאיזו צורך, אז יעלה זכרון כל איש פרטי לפני, ואז ופקדתי עליהם את חטאתם, כי החטא חוזר וניעור, על כן צוה כאן על כופר נפש זה לכפר על מעשה העגל... (שם ל יב)

מחצית השקל - ...וטעם למחצית השקל נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות, ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים, האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים, על כן יתנו בקע, דהיינו שקל בקוע לשנים... ואומר אני לפי שמצינו במעשה העגל עברו ישראל על ד' ראשי עבירות, והם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, כמו שפירש"י על פסוק "ויקומו לצחק", ולשון הרע הוא מה שנאמר "קול ענות אנכי שומע", היינו חרופים וגידופים, וזהו מ"ש זה לזה אלה אלהיך ישראל... דעת ר' יהודה בר אילעי שמשה חשב מסתמא כופר זה יהיה על ע"ז ואז יהיה ודאי ככר כסף שלם... אמנם דעת ר' יוסי שמשה חשב שכופר זה הוא על לשון הרע, ודעת ריש לקיש הוא שמשה חשב שכופר זה הוא על גילוי עריות, לכך אמר מן האונס אתה למד... ודעת רבי יהודה בר סימון שמשה חשב שמא כופר זה הוא על שפיכות דמים שהרגו את חור, כשור נגח שהמית עבד... ואמר הקב"ה לא ככר וכו'... כך אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש, דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו, וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל ויעשו להם אלהי זהב, אמר משה לפני הקב"ה אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם וכו'... ובקשו להם צורת שור כי פני השור מהשמאל במרכבה, וכתיב "מצפון זהב יאתה", וחשבו שמזל שור מעשיר והוא שיפיע להם עוד רוב זהב... ועל כן ציוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית... (שמות ל יג, על פי מדרש תנחומא תשא יא, וראה שם עוד)

ויקומו לצחק - דרשו רז"ל רמז לגלוי עריות ושפיכות דמים, ולי נראה מדקאמר לצחק ולא אמר וצחקו שמע מינה שלא היה שם צחוק של גילוי עריות ושפיכות דמים ממש, אלא לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו על לא תרצח ולא תנאף, כי היו הדברות ה' מול ה'... כי מאן דעביד הא נפיל בהא. (שם לב ו)

פרה אדומה - ...משל לבן מלך שטנף פלטין וכו'... על כן צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ואז לא ישובו לכסלה. ובפרשת כי תשא הארכנו לדבר מזה, ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה, ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה, על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה...

וענין עמוק זה והמשל ושברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חירות על הלוחות, חירות ממלאך המות, ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דוקא ממלאך המות, שלא ימותו כי אם בנשיקה על פי ה', ואז לא היו המתים טמאים... ועל ידי העגל חזרו לקלקולם, והשליטו עליהם המלאך המות, ואם כן העגל גרם טומאת המת, על כן תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה על ידי אפר הפרה. (במדבר יט ב)

אור החיים:

זה יתנו - ...כי שכינתו ית' שהיא בחינת כסא כבודו ית' על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדתה, והוא אומרו "ובפשעכם שולחה אמכם", גם אומרו "ונרגן מפריד אלוף", ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשרשו, בחינת כל נשמות ישראל, ולזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו, כי שם בחינת שרשי נשמות בני ישראל... (שמות ל יג)

אשר ילכו לפנינו - דקדק לומר לפנינו, פירוש כי לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלה וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם. ולעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, אלא שרצו באמצעי. ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה. ואפשר כי טענת טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש וגו', הרי לך ראיות כי צריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח... (שם לב א)

ויאמרו אלה אלהיך - קשה אין יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו', ולו יהיה שדבר העגל באמצעות מעשה כישוף... אכן הנכון הוא, כי אדרבא בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה, אלא להמוציאם מארץ מצרים, ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא, ותהיה העבודה לחלק מהכל, והרי הם כעובדים לכל, והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להניקח ממנו... ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים ויהיה מצוי תמיד לפניהם, ולעולם לא עקרו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך, לשון רבים, לרמוז לכח תחתון כעליון חס ושלום, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה' בהם שפטים.

ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם אלהיך ולא אמרו חס ושלום אלהינו וגו' הוציאנו, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם, ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק. ורז"ל אמרו שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה, שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבות פועלות בע"ז, וגם לא מיחו, ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטים היכולים שבחן ה' לבם שלא נטו אחר הרע והמפורסמים בדבר הם בגילוי. והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש, ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאומרו "הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו"... (שם שם ד)

וישכימו ממחרת - קשה למה לא עשה ה' ב"ה הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד... ונראה כי לצד שקדם ואמר ה' למשה כי שם ישב ארבעים יום ואחר הארבעים יתן לו הלוחות, כמאמרם ז"ל בפסוק "כי בשש משה", שבאו שש שעות ביום הגבול של מ', הא למדת כי נאמר לו מה' ששם ישב מ', אשר על כן לא אמר לו ה' לרדת מן ההר קודם המ' יום עד סופם...

ואם תאמר למה לא חשב ה' מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגת הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית קצת מהטעמים המושגים אצלנו... ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו, כי בהכרח שיהיה שם משה מ' יום לקבלת הלוחות, ויש טעמים נסתרות לה' והנגלות לנו כנגד יצירת הולד... (שם שם ו)

לך רד - ...אכן טעם דברי ה' הוא כי חס ושלום לא לדלטור על אותו עון בא האלקים, אלא לצדק דינו הצדק, והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדולתך הוצרך לומר על מה הוכה בית מאהבו מה פשעו כי יורידנו... וסדר ג' דברים, א', עשו להם וגו', ב', וישתחוו לו ויזבחו וגו', ג', ויאמרו אלה וגו', והם כנגד דיבור מחשבה ומעשה... ולצד זה תשש משה בג' בחינות שהם נפש רוח נשמה, ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה. וממוצא דבר אתה יודע כי קודם שעברו ישראל על ג' פרטים עדיין היה משה יוכל עמוד באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם... (שם שם ז)

סרו מהר מן הדרך - יתבאר על פי דבריהם שאמרו המודה בע"ג כופר בכל התורה כולה. עוד ירצה לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מא-ל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים פירוש לבל עשות אמצעיים...

עשו להם - פירוש אחרים עשו להם העגל, כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו. והודיע ה' כי לא מעצמו יצא אלא על ידי מעשה, והוא מאמר רז"ל כי יינוס וימברוס עשו.

ויאמרו - קשה למה היפך הסדר, שהיה לו להקדים אמירת אלה אלהיך קודם הזביחה... והנה לפי דבריהם ז"ל שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל, יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל, לא בערך ערב רב. ואמר הדרגה אחד עשו להם, פירוש ערב רב לעצמן ולא מיחו ישראל. עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מיחו ישראל, ועוד אמרו בפירוש אלה אלהיך ישראל ושתקו ישראל, וזו קשה מכולם. ולפי פשט הכתוב טעם שאיחר אומרו אלה אלהיך... לצד שיש בו בבחינת דיבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם, והוא פגם מופלא, לזה סדרו באחרונה בדרך לא זו אף זו... (שם שם ח)

וירא את העגל ומחולות - אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתה מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע. ולזה אמרו וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות, מה מחולות דומם אף עגל דומם...

או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום...

ויחר אף משה - צריך לדעת טעמו של משה בשבירת הלוחות... ונראה כי קודם שעבדו ע"ז פסקה זוהמתן, כמאמרם ז"ל, ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות, כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא, אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם, ומעתה צריכין למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה, אף על פי כן שברם, כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות... (שם שם יט)

ככל אשר צוה ה' - ...אולי לצד שחטאו בעגל במחשבה ובדיבור ובמעשה וכמו שפירשתי שם, ובבחינה כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה'... (שם לט מב)

קח לך - ...עוד ראה כי אומרו "לך" כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה חס ושלום ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאינו כן ישראל לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד, ולא יבא העגל לחטאת להם, והוא אדרבא קטיגור. ותמצא שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכפורים בבגדי זהב לצד שעשה העגל זהב... ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב, שאמר להם למי זהב ולקח מידם ויצר אותו בחרט, ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה, והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להם הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכונה, אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכונה המכוון, אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטיגור סניגור... (ויקרא ט ב)

ליראה אותי ולשמור - שמצד היראה יכול לבא רע, כגון העגל שעשו מפחד פן ידבר ה' שוב עמם בלא אמצעי... (דברים ה כו)

הכתב והקבלה:

וירא העם כי בשש - ...לשון בשישה נופל על עכבה של בושה ושל אונס... והם חשבו כי משה חלה או מת בהר, לכן בקשו מה שבקשו... והיה זה מחשבת און לחשוב מחשבה רעה כזאת על השי"ת, ואות על חסרונם כי לא ידעו דרך ה' ומה רב טובו וחסדו, וחלילה שהיה בושש אבל השתעשע בהר... אמרו "אלה אלהיך" מבואר שהם זולת בני ישראל כי אם ערב רב אשר עלה אתם מארץ מצרים, הם נקהלו על אהרן והם עשוהו, לכן לא התאמץ אהרן כל כך למחות בידם ולמסור את נפשו על קנאת ה' צב-אות, כי אלה בני נח הם, ואף שמוזהרים על ע"א אינם מוזהרים על השיתוף, ובעשיית פסל אין איסור כי אם להיותו נעבד, לישראל אפילו בשיתוף ולבן נח בלי שיתוף... וגם אם נחזיק בדעת קצת המפרשים שבמאמרם עשה לנו אלהים היתה כונתם הראשונה לע"א ממש, מכל מקום נראה לומר דלא חטא אהרן כלום, כי אף שבני נח היו מוזהרים על ע"א מכל מקום ממתן תורה ואילך נטלה מהם אזהרה זו, ולישראל נאסר ולא לבני נח... רק בתר דגלי לן קרא אחר מתן תורה דלא ימצא בך וגו' ובגלל התועבות וגו' מזה ידעינן כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו מבני נח, אמנם קודם דאתגלי הך קרא דלא ימצא שפיר הוי אמרינן דלישראל נאסרה ע"א ולא לבני נח, וכיון דבשעה זו לא היתה על בני נח אזהרת ע"א לכן לא היה צריך אהרן למחות בידי ערב רב, ולא עלה על דעת אהרן קדוש ה' שישראל קדושים יגררו אחר שבוש דעת המונים שאינם מעדת ישראל. (שמות לב א)

מלבי"ם:

וירא העם - ...אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העטיפה שהיא ההנהגה הנסית, ותחת פני שור ראו פני כרוב (שמות כ"ד). אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכבר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה', רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה' בקדש הקדשים... וההמוניים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור, שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת... (שמות לב א)

נזמי הזהב - ... שעל ידי שיתנו הנאהב והיקר בעיניהם תחול עליו ענין הרוחני, וחשב שעל ידי שהנשים ובניהם לא יתרצו לתת ימשך הדבר ויתבטל. וגם רמז להם דברי מוסר באשר שמעו בסיני שלא יהיה להם פסל וכל תמונה וקבלו עליהם דברי ה' וזה עדי אזניהם... (שם שם ב)

וביום פקדי - ...ובדרך הדרוש יש טעם נכון בזה, כי מה שהניח ה' שיבא מעשה העגל לידי גמר, ולא הודיע למשה תיכף שירד מן ההר וישבית מעשיהם, ומה שהצליח מעשה שטן הוא מפני שבעת שהקדימו נעשה לנשמע פקע יצר הרע מלבם, ולא היה להם אפשרות לחטא, כי נעשו כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע ונעשו חירות ממלאך המות. וזה נגד הכונה בבריאת האדם, שהאדם נברא שיהיה לו יצר הרע המסית אותו לחטא, והוא ינצח המלחמה... ועל כן לא השבית ה' מעשה זאת, שעל ידי העגל חזר יצר הרע ללבם, ומעתה יש להם בחירה ושכר על מעשיהם. וזה תירוץ ואמתלא על מעשה העגל שלא להענישם. אבל אמתלא זאת לא תועיל רק אם ינצחו המלחמה ולא ישמעו לעצת היצר הרע בעתיד, שאז היה מעשה העגל לזכות להם לזכותם בעתיד, אבל אם בעתיד ישמעו לעצת היצר הרע וינוצחו מאתו, אם כן אין להם אמתלא וזכות במה שעשו את העגל, ועל כן ביום פקדי על חטאים אחרים ופקדתי עליהם, שאז יתחייבו על חטא העגל... (שם לב לד)

רש"ר הירש:

וירא העם - ...והנה אותה שעה התרחש לרגלי ההר מעשה, אשר יעיד לדורי דורות, על המרחק שבין מציאותו ההיסטורית של העם בשעת מתן תורה, לבין רום מעלתה האידיאלית של התורה שהעם עמד לקבלה. על דבר המרחק הזה הושם לב העם במלא הרצינות, ועל ידי מעשים בעלי משמעות סמלית עמוקה בשעת ההכנות לקבלת התורה, "לך אל העם וקדשתם" וגו', "והגבלת את העם" וגו' ועוד... העם הזה שלא יכול היה לסבול העדרות של משה מנהיגו במשך ארבעים יום, שהיה מסוגל לעשות לו עגל זהב בטרם נתקררו הברקים והאש של מתן תורה, וכשעדיין הדהד באזניהם הקול הגדול והצלול של "לא תעשה לך פסל" וגו', כה רחוק היה העם הזה עדיין מן האמיתות והדרישות של התורה הזאת, עד שלא יתכן שהתורה הזאת יצאה מתוכו כפרי רוחו ורוח הזמן חלילה, כשאר החוקים והדתות להבדיל.

בו בזמן מוכיח מעשה העגל את החלטיותה של התורה הזאת, הן מצד מוצאה האלקי הן מצד תעודתה הקבועה והנצחית, להגיע לידי הגשמתה ולכבוש מרחב קיים ותוקף עלי אדמות. ברגע הראשון של ירידת התורה אל העם ובראשית דרכה נמצא שהעם שהוכן ראשונה לקראת קבלתה - שוב אינו ראוי לכך. אז היה צריך לבחור בין שתי אפשרויות... וההכרעה לא בוששה לבא, מוטב להפקיר את כל אותו הדור וליצור דור חדש בשביל קבלת התורה הזאת, ולחכות, "ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (ל"ב י')... לעולם לא יעלה על הדעת להתאים את התורה הזאת לנסיבות של זמן כלשהו, נהפוך הוא, כל דור ודור יהיה זכאי להווה ולעתיד רק בה במידה שיעצב את נסיבות הזמן בהתאם לתורה הזאת...

על יסוד הגורמים הכלליים שרמזנו עליהם למעלה, והגורמים המיוחדים שנסקור לקמן, מצטייר לפנינו המאורע הזה כבעל חשיבות כה גדולה, עד שמותר לנו להניח, שכל אותה התרחקות של משה למשך ארבעים יום היתה אמורה להיות נסיון לעם, למען ילמד לדעת את דבר האמת בדרך החוייה ההסטורית קודם לירידת התורה אל העם והקמת מקדשה... (שמות לב א)

כי זה משה - לא רצו לעשות אלהים כי אם משה, וגם זה שגעון המנוגד לתורה, כי העם אינו מסוגל ליצור לעצמו "משה"... עליהם להשמע לאלקים מתוך רצונם החפשי ולהתמסר לו לגמרי. דור המדבר חשב כי קשרם אל ה' והשגחתו עליהם מותנים במתווך משה ובפעולתו, והוא הוא המשפיע על האלקות... (שם)

ויקומו לצחק - ...הנה חזה עם ישראל בבשרו ולמד לקח לדורי דורותיו, בה בשעה שתורת המוסר האלוקית אמורה היתה לרדת אל קרבו ולשכון בתוך מקדשו בארץ כערובה היחידה לקשר זיקתו אל ה' - למד שהסטייה הקטנה ביתר מן הכניעה הבלעדית לפני ה', דהיינו פולחן אלילי בכל צורה שהיא, יביא בהכרח לידי כפירה בחוק המוסרי של ה'. וגם האיש, שנועד להיות הכהן הגדול הראשון לעם ישראל, למד אותה שעה לקח לעצמו ולדורי דורות, אל יתחכם כהן בישראל, על יעשה בדברי האמת של תורת ה' כבתוך שלו, ואל ישא ויתן בהם ולמענם כדרך שנושאין ונותנים בדברים, מוותרים על חלקם כדי להציל את השאר... (שם שם ו)

וירא את העגל ומחולות - כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבא הדעת, ובמקום אמונת ההבל האמת, ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, או אז מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת... כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי, כדרך העולם, כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות... וישלך מידו - על ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת ועליו להכינם מחדש לקבלתה. (שם שם יט)

ויקח את העגל - פעולתו הראשונה היתה להמחיש לעיני העם את אפסותו הגמורה של אליל ההבל, לא זו בלבד שנתץ את פסל העגל, אלא כל אחד מבני העם צריך היה לסייע בגופו במעשה החיסול הגמור, העם היה צריך לגמוע את אלילו שעליו השליכו את בטחון גופם... ואיש מבין העם לא הרים את ידו להציל את האליל מידי האיש משה, ואיש לא קמץ את פיו מלשתות את עפר אלילו, והיה זה הסימן הראשון לתשובה, ומכאן הוכח הדבר, שאילו התייצב איש לפני העם במשנה מרץ ותוקף אולי היה עולה בידו מלכתחילה לעצור את העם בשגיונו. (שם שם כ)

ארבעה ועשרים אלף - לעומת ג' אלפים שנפלו בעגל. חטא ע"ז החושני התפשט יותר מן החטא הרעיוני. (במדבר כה י)

העמק דבר:

וירא העם - הם דלת העם מבני ישראל אשר מאז יצאו ממצרים חשבו שהם אינם ראוים לעמוד בהנהגה עליונה זו שיהיו מושגחים בפרנסה ממנו ית', ומשום הכי לא רצו לצאת כלל... וזה העם חזרו והאמינו כי כל עוד משה חי עמם יהיו מושגחים בזכותו למעלה מהטבע ככחו של משה...

עשה לנו אלהים - איזה כח שיהיה מנהיגנו במדבר בדרך הטבע כפי כחנו... אשר העלנו - שהעלה את כחנו שנהיה ראוים ליציאת מצרים והנהגה נסית... ואלו היו מתנהגים במדבר בדרך הטבע לא היו נבוכים גם אם היה מת משה, שהרי כבר הראו לדעת בעת מלחמת עמלק שהקב"ה בקרב ישראל בהשגחה נסתרת גם כן. (שמות לב א)

פרקו נזמי הזהב - הענין יבואר על פי מה שפירשנו למעלה כ' י"ט שבאה אזהרה אחר מתן תורה "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב", שלא יעשו איזה צורה שיהא נוח לפני ה' להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם... וזה אינו ע"ז ממש שהוזהרו בעשרת הדברות "לא יהיה לך" וגו', דשם הוא בתורת משגיח בכחו שנאמין חס ושלום שהקב"ה מסר ההנהגה לאיזה אמצעי... דרק בזמן שהקב"ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן, מה שאינו כן כשהוא משגיח עלינו על ידי מלאך אף על גב שאפשר לבקש ממנו ית', מכל מקום אין חטא חס ושלום לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו ית'. אבל כל זה אינו אלא בקשה בעלמא ולא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה' וליתן לנו. ואזהרה זו עוד לא נודע לאהרן ומכל שכן לכל ישראל, שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פרשת תרומה ותצוה... על כן אמר להם אהרן לפרוק נזמי זהב כדי לעשות צורה מזהב אשר הוא דוגמא לאמצעי שהוא קרוב להקב"ה. ודייק באזני נשיכם בניכם ובנותיכם - ללמד כדרך אשה וטף שאין רוצים לקבל על עצמם עול פרנסה ומטילים עצמם על הבעל והאב, אף על גב שאפשר שאם היו רוצים היו מתפרנסים על ידי מעשי ידיהם... כך דרך המון העם אף על גב שיכולים בעצמם לצעוק אל ה' על פרנסה והוא שומע תפלה מכל בשר, מכל מקום המה רוצים להיות נדבר עם ה' על ידי אחר שהוא אלהי זהב... (שם שם ב)

ויעשהו עגל - הוא תבנית שור, באשר כי לפרנסה היו צריכים ובכח א' מארבע חיות שתחת הכסא הוא השור אשר רב תבואות בכחו, על כן עשה כצורתו שיהא הוא האמצעי לצורך פרנסה. ויאמרו אלה אלהיך - הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול, שהאמינו שהקב"ה מסר בזה הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו, וזהו ע"ז ממש... (שם שם ד)

וירא אהרן - מה שנתקלקל הענין ונשתומם, והתחכם לקרא בשם ה' עליו, לא כמו שסבורים שהקב"ה כבר מסר לזה הכח הנהגתו ושוב עזב ה' את השגחתו מהם, אלא מחר נקריב קרבנות לפני ה' שישפיע על ידי זה הכח פרנסה, וכבר ידענו דחג בא לצורך מלוי פרנסה... ובאמת היה לאהרן בראותו שבא מזו הצורה למחשבות ודעות זרות ליטול את העגל ולבטלו ולשברו אפילו אם בדעתו לא היה בזה איסור לפי כונתו, אך הלא כמה גרועים בעם דבהפקירא ניחא להו לפרוק על ידי זה עול השגחת ה' לגמרי, אבל ירא מכל העם שכונתם לשמים וגם ההכרח לפי דעתם לעשות כן, דאם לא כן הרי הם מסוכנים וירא להלוך נגד דעתם שמא יהרגוהו ויהיו נשחתים כולם בע"ז, שעבירה גוררת עבירה, על כן תפס הרע במיעוטו לקיים את העגל, ואף על גב שידע שגם הוא לא ינקה, שגרם לכמה אנשים לבא לעון ע"ז, מכל מקום מסר אותו צדיק נפשו ונשמתו בשביל אהבת ישראל... (שם שם ה)

ויקומו לצחק - בשמחה רבה שנפטרו מהשגחת הקב"ה שהוא מגיע על ידי תורה ועבודה דוקא, ודבר זה היה קשה לקבל מתחלה. (שם שם ו)

כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם - קמיהם משמעו אנשים גדולי הדור שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם, ודרך עם ה' להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם... והקדים זה הפסוק למעשה משה דבר נפלא מאד ומסוכן, ולא היה ראוי לעשות כן אם לא שראה משה צורך השעה והכרחי לעשות כן. והפלא הוא בשני דברים, א', מה שצוה את הלוים שהם בעצמם יהרגו על פי דעתם שאותו האיש עבד ע"ז... והיה ראוי לעשות להושיב בית דין ולדון כל אחד, ואפילו לדעת חז"ל שדנם בסנהדרין על פי עדים, מכל מקום לא היה על פי דעת תורה להרוג שלשת אלפי איש ביום אחד. ב', דאפילו אם יצא גזרת המלך להרוג כל הבא ביד אנשי חילו לא ישלח במדינה רבת אנשים מעט חיל וחרב בידם, שהרי ירבו עליהם אנשי המדינה ויהרגו את החיל... משום הכי הקדים הכתוב כי צורך היה לעשות כן, כי ראה את העם כי פרוע הוא - אפילו מי שלא עבד עבודת כוכבים עדיין היה פרוע בלי שום מורא שמים ומורא בית דין, וקרוב להגיע לע"ז ולכל דבר תועבה כשיעלה על רצונו, ואם כן ראוי לעשות דבר נפלא להרוג ביום אף הרבה אנשים ויפול בזה פחד בית דין עליהם... רצה משה להראות בזה המעשה שאין מורא לעובדי ה' מהמון רבה, כמו שלא נגע אדם רע בלוים שהלכו במסירות נפש... (שם לב כה)

ויתאבלו - כבר העירו במדרש שיר השירים על זה שלא מצינו לשון אבילות בכלל ישראל כמו בשעה שרצה הקב"ה לסלק שכינתו מהם, ואף על גב שהקב"ה הסביר שזהו טובתם לפי דרכם, מכל מקום הרי זה דומה לתינוק שרוצה אמו לסור ממנו וצועק התינוק על זה... מכל מקום כשרוצה היא לסור ממנו בוכה בלי הפוגות ונוח לו להתייסר כמה פעמים ולא שתסיר אמו השגחתה בעינה הטוב ממנו... (שם לג ד)

משך חכמה:

ויהי כאשר קרב אל המחנה - הענין כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות א"י וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחוצה לארץ (לבד מצות התלויות בארץ)... והנה דל השכל להשיג מציאות מחוייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות, וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו... והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים, וזה היה גם חטא עגלי ירבעם.

ועל זה צוח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית והוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול... ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה... 

ולפי זה גם זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלם... (שמות לב יט, וראה שם עוד)

כי ברע הוא - פירוש כי היו במצרים עובדי ע"ז ונתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, ונשאר עדיין מעט רע קלוט... וכאשר ראה אהרן שכן הוא חלילה ימשך הדבר ויתגלה מעט מעט השורש פורה ראש ולענה, על כן התחכם לעשות עגל ולהוציא מכוח אל הפועל, כדי שיצאו כל הניצוצים הרעים ויוודע מה אתם, וזה "כי פרעה אהרן", נתגלה שמצו וקלונו... (שם שם כב)

בעו"ג ד' לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכו', כלומר גבורים ושולטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היה לשלוט בהם. ועוד יש בזה כונה מועלת כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ה' ושמעו איך היה מצוה שישמעו למשה... לכן להראות כי לא היה למקבלי התורה מסיני שום ספק במה שראו במעמד הנורא, אחרי כי ירד משה וצוה להלוים לעבור משער לשער ולהרוג, הלא הלוים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא, ובכל זה הניחו אותם אלפי בני ישראל ולא עמדו נגדם, אילו היה אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה האם לא עמדו על נפשם... ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא היה להם שום ספק... כי ראו שהמות כרוך בזה שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם, ולכך זכו לחיי העולם הבא. שם שם כג)

שפת אמת:

ואיתא בטור הלכות ראש חודש... וכתב המהר"ל בנר מצוה כי מה שאמרו מלכי יון כתבו על קרן השור וכו' הוא הזכרת חטא העגל, וכתיב ביום פקדי ופקדתי שנשאר לדורות זה החטא, ובכל עת גאולה נתקן קצת מזה החטא, וזה יש לרמוז עד שתכלה רגל מן השוק, על פי מ"ש במדרש ראיתי את עני עמי וכו' שומטין רגל ממרכבה, וצריכין להדליק נר חנוכה עד שתכלה אותו רגל מן השוק, פירוש בזמן משיח שיכלה כל חטא הנ"ל... (חנוכה תרל"ט)

במדרש רבים אומרים לנפשי וגו', שאחר החטא נאמר כי תשא את ראש וגו', ועוד במדרש כי על ידי החטא זכו למצות שקלים, עבירתן של ישראל מביאתן לידי זכות וכו', והוא כענין שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולין לעמוד, כי כשאדם חוטא אי אפשר להתתקן עד שיתעלה למדריגה עליונה שלא נפגם שם החטא... (שקלים תרנ"ה)

במדרש אף סוררים לשכון וכו', דכתיב אמרתי אלקים אתם וכו' אכן כאדם תמותון, כי היו בני ישראל מוכנים בקבלת התורה לתקן כל החטא מאדם הראשון, ואחר שחטאו מכל מקום נשאר להם הדביקות על ידי התורה... דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה, לכן אדם הראשון שהיה לו רק מצוה נתבטלה ממנו, ובני ישראל שהיה להם אחיזה בתורה נשאר אצלם גם אחר החטא... (תרומה תרמ"ה)

במדרש עלית למרום וכו' מתנות באדם וכו' אף סוררים לשכון וכו', פירשו כי בזכות התורה זכו בני ישראל להשראת השכינה בתוכם, ואיתא בזהר הקדש פנחס כי היו מוכנים בני ישראל שיוריד להם הקב"ה המקדש שלמעלה כמו שיהיה לעתיד, ועל ידי שירדו מזו המדרגה על ידי החטא הוצרך להיות השראת השכינה מצמצום המשכן ובית המקדש שלמטה... (שם תרמ"ח)

במדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וכו'... פשוט כונת המדרש שבני ישראל זכו במעשה המשכן לשמוע דבר ה' כמאמר ויקרא וכו' לצוותן על מצות הקרבנות, וקודם החטא היו למעלה מבחינת עשיה, ממש כמלאכים עליונים, כמאמר חרות חירות, ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל, וזה דבר קשה ביותר, ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא, ונקראו גבורי כח שעל ידי הגבורה שכובשין יצרם מושכין כח... ובודאי חטא העגל בא על ידי הקדמת עמלק הרשע, שהוא גרם זה שיצטרכו בני ישראל לברר העשיה בפועל, ואי אפשר לגבור נגדו רק על ידי המעשה שבא מכח ידי עשו... (זכור תרל"ה)

ואיתא הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו', ותוספות הקשו הא הקדימו נעשה לנשמע, אבל יראה כי על ידי חטא העגל אבדו נעשה, כדאיתא במדרש הזהרו בנשמע, ואף על פי כן היתה לבני ישראל עמידה אחר החטא... והדר קבלוה בימים האלו, כמ"ש קימו וקבלו וכו' להיות עושים וכו', אם כן נראה שנתקן חטא העגל בנס דפורים, והאמת כי כל חטא העגל בא על ידי הרשע עמלק, אשר עירבב אותנו קודם קבלת התורה וזרק ארס ושאור בעיסה, לכן כפי מחיית עמלק נתקן זה החטא. (פורים תרל"ו)

בפסוק אך את שבתותי תשמורו... ויש לומר דבישר להם הקב"ה אחר החטא שנשאר להם קדושת שבת, וביאור הדברים דפרה היה תיקון העגל, ואיתא במדרש מי יתן טהור מטמא וכו', דיש ב' בחינות, קדושה וטהרה, כמ"ש בזהר הקדש, ובני ישראל נבראו להיות קודש לה', כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית, וכו', והיינו שלא יהיה להם שייכות לעולם הזה כלל, כפירוש קדוש נבדל, וכן היה בלוחות הראשונות חירות וכו', ואחר החטא היה התיקון על ידי בחינת טהרה, טהור מטמא, שעל ידי היגיעה בעולם הזה לברר האמת ולהנצל מסט"א על ידי זה יבא כל אחד על מקומו... (פרשת פרה תרל"ד)

בענין טהרת פרה... וכמו כן בחטא העגל היה גם כן שרצו להשיג בדעתם את האלקות, ומזה בא הפירוד, כי אין דעת כל בני אדם שוה, ורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להם, ולכן כתיב כי פרוע הוא, שנפרשו מן אחדות האמת שהיה להם, ולכן אחר התיקון כתיב ויקהל משה, שחזרו אל האחדות... (שם תרנ"ו)

במדרש צאנה וראנה וכו' שעטרה לו אמו... ואחר החטא ששבו בתשובה ואמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והטעם כי על ידי תשובה נתקן דרך חדש, מכש"כ כלל ישראל כשעשו תשובה המשיכו מא"ס המשכה חדשה, וזהו בחינת משכן שעטרה לו אמו... (פקודי תרנ"ב)

משכן העדות עדות הוא לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם. ומה צריכין עדות, אך כי נשפלו מאד בני ישראל על ידי החטא, ונתן להם הקב"ה עדות על ידי המשכן לחזק את לבם ולהראות שתיקנו כל החטא... ובודאי בני ישראל שנבראו להעיד על אלקותו ית"ש שהוא אחד איך יתכן שיהיו הם עובדי ע"ז חס ושלום. ולכן נתרשלו בני ישראל בעדותן עד שהראה להם הקב"ה שלא היה זה החטא בעצם רק במקרה על ידי הערב רב, ושהם ראוין להעיד עליו ית"ש כבראשונה, וכדאיתא לא היו ראוין בני ישראל לאותו חטא רק להורות תשובה, פירוש להודיע לכל בר תשובה שלא יהיה נופל ביותר בעיניו, וידע כי על ידי התשובה ניתקן כבראשונה... (שם תרנ"ז)

ויתורו... האבות זכו לבחינת ארץ ישראל מצד מעשיהם, וכן היו בני ישראל מוכנים לה אחר יציאת מצרים ומתן תורה, אלא שגרם חטא העגל ויתרחקו, ועל ידי נסיון זה היו נכנסים בזכות האמונה... (שלח תרל"ז)

שם משמואל:

והנה כבר אמרנו שפגם שמירת הברית נמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו במדת צדיק יסוד עולם, כנ"ל. ויש לומר עוד אשר גם חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף, כי מבואר בספרים שענין חטא העגל שנסתפחו להם כחות רעים בגשמיות וברוחניות, בגשמיות זהו הערב רב, וברוחניות שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה חושך ואפילה לומר ודאי משה מת, אבל ישראל מצד עצמם לא היו ראויין לאותו מעשה... ובזה יובן שבלתי חטא מכירת יוסף, שהיה ביכלתו של יוסף להשפיע מקדושתו על כל עדת ישראל. היו כל ישראל במעלתו זו שלא היה ביכולת שום רע להדבק להם ולא היו באין כלל לאותו מעשה. והנה חטא זה היה נמי פגם בכפלים, שע"ז הוא פגם במחשבה, ועל כן אין מחשבה מצטרפת למעשה אלא בע"ז, והוא נמי פגם בכנסת ישראל כמבואר בספרים הקדושים, שהיו רוצים למשוך מבלעדי כנסת ישראל, ולכן נמי צריך תיקון בכפלים, והוא על ידי שקלים כנ"ל. (משפטים תער"ב)

קיצור הדברים, שבדיבור אנכי נסתלק מהם שעבוד מלכיות, ובדיבור לא יהיה לך נסתלק מהם ענין המיתה, אך במעשה העגל שפגמו בשתי דברות אלו התנצלו את עדים מהר חורב, ואפשר להם לבא על ידי עבירות בדומה פגם דיבור אנכי לשעבוד מלכיות, ונצרכים לתיקון המיתה... (שם תרע"ו)

ונראה דהנה בחטא העגל הסכימו כל הראשונים שלא היתה כוונתם חס ושלום לצאת מתחת רשות השי"ת, אלא היו חושבין את העגל ששורה עליו ענין אלקי ובאמצעותו יתקרבו אל השי"ת, והכוזרי משלו משל לרואה בית ע"ז וכסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לו. ויש להבין מדוע מהרו כל כך תיכף אחר שבאו שש שעות... ולמה לא המתינו עד למחר, אולי יבא דבר ה' על ידי אהרן או שאר נביאים כדת מה לעשות. ונראה שזה היה כעין החטא הראשון של מכירת יוסף, שברצונם עקרו שור, על פי פירושנו הנ"ל, שמחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד, ושגו ברואה לעוות משפט, כן היה נמי בענין העגל שמחמת שהיו להוטים מאד אחרי הענין האלקי ובלעדיו לא עצרו כח לעמוד כרגע, והשטן הראה להם שמשה מת ואין להם עוד מי שיסמכו עליו להיות עומד בין ה' ובינם, על כן קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד, ושגו ברואה, להאמין שבאמצעות העגל ישיגו את הענין האלקי שאותו היו מבקשים בכל לבבם ובכל נפשם...

ולפי האמור יתבאר מדוע ניתנה רשות להשטן והביאם ה' בנסיון הגדול הזה, דמאחר שחלק זה מחטא מכירת יוסף לא נתמרק במצרים ניתן לפניהם נסיון ענין העגל, שאם היו עומדין בנסיונם והיה ישוב דעתם עוצר בעד הרצון, היה זה תיקון לחטא מכירת יוסף, ועל כן היה אז גמר התיקון כמו לעתיד, וכך היתה הכונה שיהיה אז אחר מתן תורה גמר התיקון, אבל באשר בחירה לעולם חפשית, ולא עמדו בנסיון, על כן נתקלקל הענין... (שם תר"פ)

ונראה דהנה ידוע שארבעה יסודות הם... והיה העולם מתמוטט עד שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ומצוות חוקים ומשפטים ד' אלה היו תיקון לד' אלה כידוע למבינים. ובחטא העגל שהיה דומה לחטא עץ הדעת טוב ורע, כבמדרש (ל"ב) בפסוק אכן כאדם תמותון כאדם הראשון, היה הקלקול בד' אלה, וירא העם כי בושש הוא קלקול בראיה, ומה ששמעו להערב רב באמרם אלה אלהיך ישראל הוא קילקול בחוש השמיעה, וישב העם לאכול ושתו הוא קלקול בחוש הטעם, וישתחוו לו ויעלו עולות ויגישו שלמים הוא קלקול בחוש המשוש, ויקומו לצחק הוא כולל ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים כברש"י שם, וכאשר נתרצה להם המקום צוה להם לעשות המשכן... ולדעת רמב"ן והזהר הקדש שציווי מלאכת המשכן למשה קודם למעשה העגל, מכל מקום הוא כאמרם ז"ל שהקב"ה בורא לישראל רפואה קודם למכה... הכונה שיהיה המשכן גשמי מקום להשראת השכינה הוא תיקון למעשה העגל, והוא בכלל לתקן מה שנפגמו בחטא אדם הראשון כל ארבעת היסודות שירדו פלאים עד שנמשכו מהם ארבעה כחות רעים מקור מוצא לארבע המלכיות המתנגדים למלכות שמים, והמשכן מקום השראת כבוד ה' בהתגלות... (תרומה תרע"ו)

ומעתה יובנו דברי המדרש, שישראל עומדים למטה וחוקקים ע"ז, והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו שבשביל שהיו ישראל עומדין, שהוא באקראי, אבל בפנימיותם שהיא הקביעות לא היה חטא, על כן הקב"ה יושב שהוא בקביעות וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו אף שהלוחות נשתברו, מכל מקום הרי היו לתועלת שהיו נושאים האורות הרוחניים, היינו האותיות, ובאמצעות האבנים זכה משה עבור ישראל באורות, ובזה נתן להם חיים, ומעתה מיושב שבח משה שחטף את הלוחות, שהרי זכה בפנימיותם, ובפנימיותם לא שייך מוטב שידונו כפנויה ולא כאשת איש, שהרי לא היה שם חטא כלל... (תשא תרע"ג)

ברש"י, עדים והתראה בסייף וכו', יש להבין עדים ולא התראה במגפה, עדים אלו מה טיבם לענין מגפה שהיא בידי שמים, אם מזידין היו אף בלי עדים ובלי התראה נמי, דכלפי שמיא גליא. ואם שוגגין היו מה הוסיפו העדים? ואולי יש לומר דהנה בגוף החטא מוטעין היו, כמו שהאריכו המפרשים וכמו שדיברנו בדיבור הקודם, והנה בעדים והתראה שמחויב מיתה בידי אדם על פי דין לא שייך עוד לומר מוטעין היו, כמו בכל חייבי מיתות דעלמא, שאחר התראה אין לו עוד שום התנצלות שלא האמין להמתרים, אך בלי התראה יקשה לכאורה למה נידונו במיתת מגפה כלל אחר שמוטעין היו? וע"כ לומר דחטא העגל היה חילול כבוד ה', ובזה שנענשו במגפה וראו הכל שיד ה' במכעיסיו נתקן זה כי שב כבוד ה', ובזה אין טענה שהיו שוגגין... וככה נמי היו הנידונין במגפה בעגל אף שהיו מוטעין מכל מקום אין מציאותן מציאות נגד כבוד ה', ומאחר שבמגפתן נעשה קידוש ה' ויתקן החילול על כן מתו. והנה זה נייחא כשהי' בעדים והיה מפורסם החטא, ממילא כשנגפו היה קידוש ה' כנ"ל, אבל בלי עדים שלא נודע אם חטאו ולא היה במגפתן קידוש ה', שוב לא נענשו במגפה אלא בהדרוקן, ומשום השקאה כסוטות שהמים היו בודקין אותן מה המה בסתר לבבם. (שם)

ואשליכהו באש ויצא העגל. ויש להבין למה השליכו באש כלל. ונראה דהנה אהרן היה מתבונן בעיקר החטא מדוע היתה שליטה להשטן על עדה קדושה כזו להטעותם ולהחשיך את עיניהם הלא כלל ישראל לעולם נשמר, והבין אשר כל הצרה הזאת באה מצד העדר כח המאחדם, שהוא משה, שהיה אז מרומם ומבדל מהם... וישראל מצד עצמם לא היה להם חיבור, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן ולא היה להם באותה שעה כח ציבור ועדה כלל, על כן היתה עצתו של אהרן שבראשונה צריכין לאחד כח ישראל, ואז ממילא יתבטל כח השטן ונפקחו עיניהם לראות נכוחו. ורצה לעשות פועל דמיוני להתאחדותם, והוא קיבוץ הזהב מכל ישראל ולהתיכהו באש לעשותו גוש אחד, ובאמת היתה זו עצה טובה ראויה לאהרן שמדתו לעשות שלום בין איש לרעהו וכו'... אך עיקר החסרון בזה שלא עלתה עצתו יפה היה הערב רב... משום דזר שבתוך האגד מבטל את כל האגד, ונרגן מפריד אלוף, על כן הערב רב שנערב בהם קילקלו את כל האגד, ונסתלק כח האחדות ושוב שרה בו כח חיצוני, וזהו "ויקח מידם", שכל החסרון היה מה שלקח מידם שהם הערב רב, כמו שפירש בזהר הקדש, מידם ממש... (שם תרע"ד)

ובמה שאמרנו מענין שני מיני הכנעות יש לפרש הענין מה שהביא השי"ת את ישראל בנסיון העגל, אחרי שגלוי וידוע היה לפניו ית"ש שלא יעמדו בנסיון למה נתן רשות להשטן להטעותם ולהראות להם דמות משה במטה ולעשות חושך וערבוביא בעולם, ונצמח מזה חילול שם שמים וכל הצרות מאז והלאה עד עת קץ במהרה בימינו, ומה תועלת היה בעמדם בנסיון.

ונראה דהנה ישראל במתן תורה הקדימו נעשה לנשמע, והיינו שהכניעו את שכלם לרצון השי"ת לעשות אפילו בלי הוראת השכל, ולעומת זה נתעלו במדרגת שכלם עד מאד וזכו לכל ההשגות הגדולות מאין כמוהן... ועדיין היו צריכין להשתלם בגוף ונפש, וזה היה על ידי הלוחות שהיו גוף קדוש מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים דומה לגוף ונפש האדם. וכמו בהשגות הגדולות של מתן תורה נשתלמו במעלת השכל, כן היה ראוי שבלוחות ישתלמו גם במעלת קדושת הגוף והנפש. אך באשר אין השלמה אלא אחר ההעדר, וכמו להשלמת השכל היו צריכין מקודם להכנעת השכל כנ"ל, כן נמי להשלמת גוף ונפש היו צריכין להכנעת הנפש וביטול הגוף, ועל כן הביא השי"ת אותם בנסיון הזה, וניתנה רשות להשטן להטעותם ולעשות חושך וערבוביא בעולם לומר מת משה, והם נשארו לבדם במדבר הגדול והנורא, וכל כחות החיצונים בהתלבשות נחש שרף ועקרב עומדים עליהם לבלעם ולכלותם כרגע, והיו רואין את עצמם אבודין, ובאו הערב רב והטעו אותם לעשות העגל למנהיג במקום משה, ולו חכמו השכילו לעמוד בנסיון ולמסור את עצמם בגוף ונפש ושכל לרצון השי"ת ולומר ה' הטוב בעיניו יעשה... היו זוכין להלוחות מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים, ולעומת הביטול הכללי היו זוכין לשלימות הכללית.

אך לא עמדו בנסיונם, ומכל מקום אחר כך כשעשו תשובה גדולה שאין כמהו, שהפקירו עצמם להיות למדרס מלאך המות ולהיות דיש למלכיות, והכל היה שוה בעיניהם כדי להפיק מחילה וסליחה וכפרה, והיו נדכאים ונכנעים עד מאד, הנה סוף המעשה כן היה במחשבה תחילה, וזו ההכנעה שהיא הכנעת הנפש נתבקשה מהם. והגם שלא חזרו עוד למעלה הגדולה שהיו מעותדים אליה אלמלי עמדו בנסיונם, שהיו זוכין לשלימות הכללית כנ"ל, אבל מכל מקום זכו לשלימות הנפשית על ידי הכנעת הנפש, ושלימות השכלית כבר היתה להם ממתן תורה, אך השלימות הגופנית שיהיה גם גופם קודש קדשים תהיה בעת התיקון הכללי לימות המשיח... (שם תרע"ה)

ובדוגמא זו יש לומר נמי במה דכתיב "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק" וגו', וברש"י שנתכוון לבודקן כסוטות, ואינו מובן מה ענין זה למים המאררים... דהנה איתא בכוזרי שישראל התכוונו בכל הענין לשמים, אך באשר היה הדבר אסור... אם כן היה דבר העגל כענין אמרם ז"ל הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים. והנה מצינו בעדת קרח שאחר שנשרפו כתיב "קח את המחתות וגו' כי קדשו", ואף שהיה חטא מכל מקום באשר היה לבם לשמים כתיב בהו "כי קדשו". כן נמי יש לומר בעגל, הואיל והיה לבם לשמים היתה בו קצת קדושה, אלא שהיה מלא כישוף וכחות חיצונים, על כן היתה עצת משה רבינו ע"ה לשרפו באש, וחלקי הרע יכלו באש... והאפר נשאר כדמיון אפר הפרה, ואחר כך ויזר על פני המים כדמיון טהרת האפר משריפת האש על ידי מים החיים, וכדמיון גיהנם של שלג כנ"ל, ואם כן היו כדמיון מי חטאת שמטהרין טמא מת. ועל כן האנשים שלא היה להם אלא קצת חטא שלא מיחו בהן ולא נשתאב החטא בגופן אלא היה החטא מרחף עליהם היה כענין הנוגע במת, שמי חטאת מטהרין אותו, כן הם נמי פרח החטא מהם, אך העובדין אותו שנשתאב החטא בגופם נחשבין כמו המת עצמו שאין לו טהרה על ידי מי חטאת, ואדרבה כח המים פעל בהם להפרד לגמרי מכלל ישראל וצבו בטנם כסוטות, שהרי פעולתו להפריד כח החיצונים, והם נעשים לגמרי חיצונים נהפך להם לרועץ. (שם)

ולפי האמור יש לפרש למה הביא ה' את ישראל בנסיון חטא העגל, כי מה חטאו ישראל שיצטרכו מירוק הנסיון הגדול הזה, שלבסוף לא עמדו בנסיון ונעשה מה שנעשה. ולהנ"ל יש לומר דהנה ישראל כל מעלתם שזכו היה הכל באמצעות משה רבינו ע"ה, כמו שדברנו מזה, וכמו שכתוב "ויוצא משה את העם לקראת האלקים", ומצד עצמם לא היה ביכלתם להגיע לדרגין גבוהין כאלו, והביאם השי"ת בנסיון זה, שבאם יזכו לנצח את השטן ולברוח מהרשת אשר הכין לרגלם, היו זוכין לבוא לעומת זה בקדושה לדרגין גבוהין שלא היה ביכלתם להגיע על ידי מצות ומעשים טובים שלהם, כי כמו שהעגל היה נעשה תמורת משה, אם היו בורחין ממנו היו זוכין לעומתו לדרגין גבוהין של משה על ידי עצמם ולא באמצעות משה, כי משה היה נתעלה מהם באותה שעה, וזו היתה הכוונה שהביאם לידי נסיון, אך באשר הבחירה חפשית לא זכו לזה. (שם תרע"ח)

אך יש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין מי סוטה, שהשקה אותה הכהן איש החסד, היינו שבאשר היו מים קדושים ומהעפר אשר בקרקע המשכן ונמחק לתוכן השם הקדוש, העלה אותה למדרגה גבוהה שאם נטמאה לא היתה יכולה לסבול, ואירע לה מה שאירע, ועל כן אם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמאחר שטהורה ויכלה לסבול קדושת המים שוב היתה לה תועלת מהם... ואף אנו אמרנו שכך היתה השקאת מי שריפת העגל שבדקן כסוטות, שמי שלא היה בו התראה או אפילו שבלבו לא היה יכול לסבול ומת בהדרוקן, וממילא מי שהיה נקי מכל אלה היו לו עוד לתועלת... שאותם שנשתאבה הטומאה בתוך תוכם נתבערו יחד עם הטומאה, אבל אותם שלא היה עליהם אלא חטא קל שלא מיחו בפושעים היו להם המים לתועלת להדיח את החטא הקל הזה... (שם)

ובזה יש לפרש דברי המדרש (מ"ג) שמשה לימד זכות על ישראל, ואמר לא אמרת אנכי ה' אלקיכם אלא אלקיך, לי צוית... ואיפה מצות פרישה והגבלה וכל השליחות שנשתלח משה לישראל עם כל היעודים הטובים? וישראל השיבו נעשה ונשמע, היתכן שנאמר שלא להם צוה אלא למשה לבדו? אך לפי דברינו הנ"ל יש לומר, שטענת משה היתה שהציוווי להם היה רק כשהיה משה בקרבם כנשמה בגוף, וכמו שכל המצות שנצטוה אדם הוא רק להנשמה שבו, וכשמת האדם נעשה חפשי מן המצות, כן כלל ישראל שנצטוו היה רק כשהנשמה דהינו משה בקרבם, וכשנסתלק משה מקרבם הם כאחרים, ואינם אותם האנשים שהיו בעוד משה בקרבם... ובמקום כחו של משה רבינו ע"ה שהיה מקודם בקרבם שהיה כוללם יחד ומאחדם ומאספם נדבקו בהם כחות חיצונים ורוח עועים לעומתו שגרם חיבור רע גדול מאד, והוא שתקפם להתחבר ולקשור קשר מרידה ולהרוג את חור ולהקהל על אהרן.

ולפי האמור יש ליתן טעם למה הוצרך אהרן לזהב של ישראל ולהשליך אותו באש. על פי מה שראיתי כד הוינא טליא מכתב הרב הקדוש ר' אהרן מטשערנאביל זצללה"ה שנתן ביד שלוחו לחזור בערי ישראל לקבץ ממון, וכך כתב, לא ממון אני צריך כי הכסף בביתי מצוי כאבנים, אלא שאני צריך להעלות תפילת ישראל לאביהן שבשמים, ולדבר הזה נצרך לי כסף מקובץ מכל ישראל. והסברתי על פי מאמרם ז"ל (ירושלמי תרומות סוף פ"ח) הלב תלוי בכיס, הלב הוא הרצון, ואם כן בכסף המקובץ תלויים בו רצונות רבים, והוא לפועל דמיוני לרצונות התפלה לאחדם ולהעלותם. ולפי הדברים האלה יש לומר שמעין זה היתה כוונת אהרן לקבץ זהב מכל קצוות ישראל ולעשותם גוש אחד, וזה היה לפועל דמיוני להתאחדות רצונות ישראל... ועל כן היתה עצת אהרן שהזהב הזה שהוא לפועל דמיוני להתאחדות והתחברות רצונות ישראל אחרי אשר הנחש הקדמוני הטיל בו ארס, וממנו נסתעפה התאחדות לרעה רחמנא ליצלן לקשר קשר של מרידה להרוג את חור ולהקהל על אהרן יובא באש, והאש תשאב ממנו את הארס הזה והרשעה כולה כעשן תכלה... ואז ממילא כאשר תשוב אחדות ישראל לקדמותה לא יהיה לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכחות חיצוניים... אך מכשפי ערב רב הכניסו גם בזהב הלז מרבית כחות הטומאה והכישוף ולא הרגיש...

מכל מקום משה רבינו ע"ה היה כחו גדול יותר, ועל כן כשבא שרף את העגל באש לכלה פשע ולהתם חטאת, ובאפר השקה את בני ישראל לבדקן כסוטות, וגרש את כחות הטומאה וחיבור רע מקרב ישראל, ושב לחבר את ישראל לעשותם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים, וזה עצמו היה ענין המשכן שהיה מחובר מנדבות שונות מכל חלקי ישראל... (ויקהל תרע"ו)

וכענין הזה יש לומר שהיה לישראל במעשה העגל, דאף שעבירה גדולה היה שם, מכל מקום שם נראתה צדקת ישראל ומעלתם הגדולה, וזה עצמו שהביאם לחטא זה, והוא ממש כחטא מכירת יוסף שהוא בסיבת הרצון והתשוקה הגדולה לאלקות כנ"ל, והיינו דהנה מפורש בספר הכוזרי ויתר הראשונים ז"ל שהיתה כוונתם לשמים ולא חשבו חס ושלום לצאת מתחת כנפי השכינה... ואם כן יש להבין דברי חכז"ל (שמ"ר מ"ב) שאמרו שישראל בטלו גם דיבור אנכי... ובשלמא דיבור לא יהיה לך יש לומר על פי מה שפירשו הראשונים ז"ל, שהציווי הוא שלא יקבל שום דבר לאמצעי אפילו להפיק רצון מהשי"ת על ידו... אבל מה שמיחסים ביטול לדיבור אנכי צריך פירוש.

ונראה שהנה יש לתמוה למה מהרו כל כך שתיכף אחר שבאו שש שעות שחשבו שמשה יצטרך לבא נקהלו לעשות העגל, ואפילו אהרן לא היה לו פתחון פה לפתותם להמתין אולי תבא לו נבואה מהשי"ת לידע כדת מה לעשות, כי נאמן היה להם אהרן לנביא עוד במצרים והשתתף עם משה בגאולת ישראל... מזה נראה בעליל גודל צדקת ישראל שהיו להוטין מאד אחד דיבוק שכינה, ולא היו יכולין לחיות אפילו רגע מבלעדי האלקות, והרצון והתשוקה שלהם לענין האלקי עבר כל חוק וגדר וגבול, והיתה האהבה דוחקת מאד, על כן מהרו כנ"ל. והנה במקום עבירותם שם תמצא את גודל צדקתם ורצונם. ויש לומר שזה עצמו רמז ה' למשה זכות על ישראל במאמרו ית"ש "סרו מהר מן הדרך", היינו שכל החטא היה פרי המהירות, והמהירות עצמה מראה גודל זכותם... ובזה יובנו דבריהם ז"ל שמיחסים ביטול לדיבור אנכי, היינו דהנה ידוע דכל מצות עשה שרשן באהבה ונכללו בדיבור אנכי, וכל מצות לא תעשה שרשן ביראה ונכללו בדיבור לא יהיה לך, ובודאי בדיבור אנכי ניתוספה לישראל אהבה עזה מאד להשי"ת, כי הוא שורש האהבה, והם באשר גודל האהבה היתה סיבה לחטא היה זה פגם בדיבור אנכי, שורש האהבה, וכמו בחטא מכירת יוסף שנחשב פגם הרצון, באשר הרצון היה הסיבה לעבירה, כן נמי נחשב בישראל פגם דיבור אנכי באשר זה הביאם לחטא. ומכל מקום עיקרו של דבר מעיד על גודל מעלת ישראל היפוך דברי אומות העולם... (ויקהל תרע"ו)

ונפש כי תחטא... אבל מכל מקום יש לדקדק, אחר שישראל עמדו אז ברום המעלה ממתן תורה, למה ניתנה רשות לכחות החיצוניים להטעותם כל כך. ונראה שזה נמשך מן החטא הקדום, ויובן על פי דברי המדרש דאמר ר"מ אפילו בשעה שאמרו נעשה ונשמע היה לבם לע"ז, וחס ושלום לומר שהדברים כפשטן, אלא שהיה לבם לעבודה שזרה להם, והיינו כי המבוקש מישראל שתהיה כל עבודתם צורך גבוה ולא לתועלת עצמם כלל... והנה ישראל שהיו להוטין אחר השכינה אפשר שנתערבה בהם כוונת תועלת עצמם לרוות נפשם השוקקה כעין קיבול פרס כענין שאהיה בן עולם הבא, והם היה להם קורת רוח של עולם הבא עוד בעולם הזה, והיינו שהיה לבם לעבודה שהיא זרה להם לפי גודל מעלתם... ולפי האמור יש לומר שכל ענין חטא העגל נמשך מזו העבודה שהיא זרה להם, שמהחטא הקל נמשך חטא בדוגמתו ושגגה יותר חמורה, והיינו כי באם היתה כל עבודתם צורך גבוה לא היה מקום לכחות החיצוניים להטעותם ולומר ודאי מת משה והם צפויים להיות נתונים למלתעות שיני נחש שרף ועקרב וכחות רעים השולטים במדבר, כי ישראל משיבין לנפשם, מאחר שכל מהותם ועבודתם צורך גבוה השם הטוב בעיניו יעשה... אבל מחמת החטא הקדום, שכוונתם בעבודתם לצורך השלמת נפשם, וכעין קיבול פרס כנ"ל, נמשך שהיו חוששין לנפשם, ובאו לכלל טעות ושגגה גדולה כזו... (ויקרא תער"ב)

ולפי האמור יש לפרש נמי דברי הפייט עוד שם, שאחר חטא העגל אמרו אומות העולם שאין ישועה וכפרה עוד לישראל חס ושלום, מהאי טעמא הוא, שהם חשבו שישראל בחטא העגל הפכו את מעלת בחינת השור דקדושה שיש בו חמש בחינות לטובה, כנגד חמשה חומשי תורה ונגד חמשה חלקי הנפש, לשור המזיק דקליפה, ואם כן שוב אין מועילה שום תשובה, כי תשובה היא מבחינת נשמה כמו שכבר הארכנו בזה, ועל כן לחטא שנגע נמי בבחינת חיה יחידה שהם למעלה מבחינת נשמה אינה מועילה התשובה שהיא מבחינת נשמה, אבל חס ושלום באמת לא כך היה, כי מוטעין היו, ועל כן לא נגע חס ושלום בכל חמש בחינות אלו אלא בקטנה שבהם, שהיא עגל, וגם זה היה מחמת שהיו להוטים אחר הקדושה כשור לעול, שהיתה להם טעות לחשוב שהעגל גם כן מסטרא דקדושה, וכמו שכבר הארכנו בזה במקום אחר... (פסח תר"פ)

ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו', פירש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה על מעשה העגל שעשה, ואינו מובן למה האריך ולא פירש בפשיטות לכפר על מעשה העגל... ונראה דהא דאמרינן ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון הוא רק בעוד העון עדיין יש בו ממש, אבל העון שנמחל לגמרי עד שלא נשאר רושם חטא לא שייך זה, אדרבה איננו מזכיר עון אלא מזכיר זכות, כי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות, ועל כן לא מצינו זה בחטא שנמחל אלא בחטא העגל שלא נמחל לגמרי, דכתיב "וביום פקדי ופקדתי" וגו', אך הא גופא צריך להבין, הרי ישראל עשו תשובה גדולה מאד וקבלו עליהם ברצון נפשם להנתן למרמס למלאך המות ולהיות דייש למלכיות, למה באמת לא נמחל לגמרי, ומשה רבינו ע"ה למה לא פעל ועשה תיקון לזה. ויש לומר... והנה ידוע שמקום שמשם בא התיקון צריך להיות במדרגה גבוהה מן המקום שנפגם על ידי החטא, ועל כן חטא פגם המוח הוא קשה יותר להתתקן, מה גם אלו דסליקו גוונא דרעותא מיניה, שהוא פגם הרצון שהוא עוד יותר נעלה מהשכל, כי הרצון הוא בגלגולת המקיף על המוח, על כן התיקון קשה מאד. וידוע שמשה רבינו ע"ה זכה לבחינת חיה שהיא בחכמה, ומשיח יזכה לבחינת יחידה שהיא בכתר, על כן גם משה רבינו ע"ה לא היה יכול לתקן את החטא הזה לגמרי, וביום פקדי וגו', עד משיח שיזכה לבחינת יחידה, הוא יעשה תכלית התיקון.

והנה כל זה היה בישראל שהיה החטא ברעותא, אבל אהרן שהמחשבה שלו היתה טובה וזכה בשבילה להיות כהן גדול, אלא שהמעשה היה לא טוב, שהטעו אותו מכשפי ערב רב, ועשה תשובה מאהבה כדאיתא בתדב"א, על כן נהפך בודאי לזכות, ואין כאן עון כלל, ולא שייך שלא יהיה למזכיר עון, על כן שפיר הקריב עגל לחטאת, וזהו שפירש"י להודיע שמכפר לו... אבל בישראל אם היו צריכין לחטאת על מעשה העגל לא היה שייך שחטאתם יהיה עגל, אלא שלא היו צריכין אלא עולה ולא חטאת, ועולה איננה מזכרת עון אלא ריצוי בעלמא ואינו ענין להני דלכפרה קאתי דאית בהו משום מזכיר עון. (שמיני תרע"ד)

ואל בני ישראל תדבר לאמר... ובתורת כהנים שבא לכפר על חטא מכירת יוסף... ויש להבין מה ענין מכירת יוסף לכאן. ונראה הפירוש דהנה חטא העגל היה מחמת שהשטן הטעה אותם, ויש להבין מאין נטל הרשות לשלוט בישראל להטעותם, אחר שישראל היו נרצים מאד להשי"ת מחמת קבלת התורה. ונראה דהנה במדרש (ויק"ר ט') כיון שבאו ישראל לסיני ונעשו כאיש אחד אמר הקב"ה, הרי הגיעה השעה ליתן תורה לבני. ויש להתבונן למה נתלה נתינת התורה בהתאחדות ישראל. ויש לומר דהנה מחמת חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע, וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבא גם השטן בתוכם, והעצה לזה היא התאחדות ישראל, כי כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחין לזר להכנס לבין השורות... והנה י"ב שבטים שהם נגד י"ב גבולי אלכסון הם שמירה לכנסת ישראל לבל יבא בה ערל וטמא שהם כחות חיצונים מחמת עירוב טוב ורע. אך בחטא מכירת יוסף נעשה פירוד בין הדבקים, ונכנסו דרך הביקוע והתחילה הגלות. ועל כן כל עוד שלא נתחברו להיות כאיש אחד לא הגיעה העת ליתן התורה שצריכה שמירה מפני עירוב טוב ורע... אבל במתן תורה היתה כוונת כולם צורך גבוה, אך כאשר אמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", הרי חזרו לחשוש על נפשם, דהעושה הכל צורך גבוה לא שייך לחוש פן נמות... ובהכרח שנפלו ממדרגתם וחששו לטובת עצמם, ושוב התגבר חטא מכירת יוסף ונעשה פירוד לגמרי, על כן דחק השטן ונכנס דרך הביקוע עד שחזר ונתערב טוב ורע, ומחמת זה היה לו כח להטעותם...

ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהיה נקרא שם המתנדב על דבר אחד, וזה היה לפועל דמיוני להתאחדות ישראל... (שם תרע"ה)

והנה ישראל בעת הזאת אחר מתן תורה שהשיגו מה שהמלאכים התאוו ונעלמה מהם, והיו רואין את עצמם במעלה יתירה מכל העולם, חירות ממלאך המות, חירות משיעבוד מלכיות, אי אפשר שהיו אז כל כך שפלים ומדוכאים בעצמם יותר מכל העולם... על כן היתה עצת ה' להביאם בנסיון חטא העגל, והיינו שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה, והנם נשארים גלמודים במדבר הגודל והנורא... והנה אם היו עומדים בנסיונם לאמר לנפשם יהיה ממנו מה שיהיה, ואפילו חס ושלום להיות אבודים במדבר, ואפילו על מנת כן אין לנו לזוז מציווי ה' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, (שפירש"י אפילו לשמים), ואם כן היו מדוכאים בעיני עצמם ושפלים שהיו רואין את עצמם אבודים חס ושלום ומחמת זה עצמו היו זוכין להשראת השכינה כנ"ל, אך לא עמדו בנסיונם. ומכל מקום עצת ה' היא תקום, אלא הדיכוי והשפלות באו באופן אחר, היינו מפאת תשובתם הגדולה שהיו מקבלים על עצמם להיות משועבדים למלכיות ודייש למלאך המות, ועל כן נעשו מוכשרים להשראת השכינה... (שם תרע"ח)

ונראה דהנה הרמב"ן בפרשת שמיני כתב... וממוצא הדברים, שחטאתו של אהרן שהוא הפר לכפר על מעשה העגל ושעיר הנעשה בפנים לכפר על חטא מכירת יוסף, ואף שבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ושאר עברות ההוים, מכל מקום שורש כל החטאים הוא מעשה העגל, ושורש שרשם הוא חטא מכירת יוסף, כמו שהארכנו במקום אחר, ואין צורך לכפול הדברים. והנה חטא העגל הוא ע"ז שהיא טעות בשכל, והיא שורש כל החטאים הנצמחים מפאת עקימת השכל ועקשותו, וחטא מכירת יוסף הוא פגם בצדיק יסוד עולם שומר הברית, והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפגם ברית, ובאמת שכל החטאים בכללם נמשכים מחמת קלקול השכל... וכן כל החטאים בכללם נמשכו ממנו מחמת פגם ברית כבזהר הקדש... קיצור הדברים, שקרבנו של אהרן מכפר על חטא ע"ז וקרבן העם על חטא פגם ברית, וזוהי הכפרה ביום הכפורים... (אחרי תרע"ו)

ועם זה יובנו דברי המדרש (דב"ר פ"ג) כשחטאו בעגל אבדתם נעשה שמרו נשמע. ולכאורה במעשה העגל אבדו הכל יחד הן נעשה והן נשמע, ולמה מיחס האבדה לנעשה לבד, אך יש לומר דהנה כתבו המפרשים שמעשה העגל לא היתה בו שום כוונת ע"ז ופריקת עול מלכות שמים אלא שהיו מוטעין שהראה להם השטן חושך וערבוביא בעולם... אך באם היו ישראל במדרגתם לעשות הכל צורך גבוה מבלי להביט על שלימותם כלל, לא היה מקום כלל לעשיית העגל.. ועל כן העגל אפילו לפי השערתם שכך ראוי וצורך לעשות ואין בו שום צד עבירה חס ושלום, מכל מקום הרי לא נצטוו עליו לעשותו, ושוב אין בו צורך גבוה כלל, אך הם נפלו ממדרגתם והביטו אז על שלימות נפשם והנה אבדו מעלת נעשה, שהוא לתפוס עיקר צורך גבוה, אבל נשמע שהוא החלק העיוני והחכמה שהוא ביותר לשלמות נפשם, זה לא אבדו כלל, שהרי לא היתה כוונתם על צד המרי כלל... (במדבר תרע"ג)

והנה במעשה העגל נפלו ממדרגה זו, שהרי כאשר היה משה מרומם מהם בעת קבלת הלוחות עשו מה שעשו, כי משה היה הנשמה של כלל ישראל, וכמו שהנשמה בעודה בגוף היא מאחדת את כל חלקי האדם וכל האברים להיות אחד ובהסתלקותה כל יסוד נפרד ליסודו, כן בעוד משה ביניהם היה הוא מאחדם, והתרומם מהם נתפרדו, ועל כן היה מקום לשטן להטעותם... ומכל מקום אם היתה מעלתם גם מצד הפרט וכל אחד היה נרצה בפני עצמו היתה לכל אחד מעלה בפני עצמו כמו הכלל כולו, בודאי לא היה אפשר לשום דבר רע להזדווג לו, אם כן נראתה מהותם בפועל שכל מעלתם היתה מפאת משה שכוללם יחד ולא מצד מעלתם הפרטית, ומכל מקום מחמת תשובתם הגדולה שבו למעלת הכלל אבל לא למעלת הריצוי מצד הפרט, ועל כן נאסרה להם מצבה ולא היה לה עוד היתר... ונצטוו לעשות משכן הבא מנדבת הפרטים ונעשה מהכל משכן אחד... (שם תרע"ה)

והנה בחטא העגל כתבו כל הראשונים ז"ל שהיו לבם לשמים... ויש להבין אם כן למה נדונו למיתה, ועוד התינח השתחואה, זביחה, דכתיב ויזבחו לו מאי איכא למימר, ועוד הרי כתיב ויקומו לצחק דמשמע ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים כבמדרש. והגדנו במקום אחר דתחילה היה לבם לשמים, אך מכל מקום באשר נפלו ממדת התמימות שאילו היו מקיימים תמים תהיה עם ה' אלקיך ולא תחקור אחר עתידות היה להם להשיב אל לבם לו יהיה כדברי השטן שמת משה, מכל מקום אם רצון ה' הוא שיהיו בלי משה בודאי כך טוב וכך יפה להם... אך באשר נפלו ממדת התמימות באו לחקור ולהושיע להם זרועם, ולעומת התמימות שאבדו נשתאבו בהם כחות חיצוניים והם הם הביאו מורך בלבבם לבקש להם מנהיג אחר במקום משה, ונשתאבו בהם בכל פעם יותר כחות חיצונים עד שהביאם לעבוד ע"ז בשוגג, ועל ידי זה נשתאבו בהם כחות חיצוניים עוד יותר עד שקצת מהם עבדו במזיד ויקומו לצחק, ואף שהכל היה מהערב רב, מכל מקום נשאר רושם החטא על כל ישראל שצריכים כפרה... 

יש לדקדק הרי כבר נרצו ישראל אחרי מעשה העגל ונצטוו על מלאכת המשכן... למה הוצרכו עוד לכפרה, וגם ישראל עצמם הקריבו את קרבנם בשביל חטא זה ביום שמיני למלואים, והקרבת הלויים היתה אחר כך... ונראה דאדרבה אחר שעלו ישראל למדרגה גבוהה שוב אפילו פגם קטן לגדול יחשב, כמ"ש וסביביו נשערה מאד, וכמו שידוע בספרים הקדושים... וכן נמי אחר ריצוי ישראל במשכן והקריבו את קרבנם ועלו במדרגות גבוהות ונגלה עליהם כבוד ה', היו צריכים לכפרה על פגמים קודמים שנשארו עוד רושם מן החטא ההוא... (בהעלותך תרע"ה)

ונראה דהנה כתיב (ירמיה ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר, וזוהי זכותם הגדולה של ישראל שבטלו עצמם לרצון השי"ת ולא חקרו אחר העתידות... והנה אם ישראל היו עומדין תמיד באותה מעלת התמימות לא היה מקום לשטן לבא עליהם בעקיפין לומר שבודאי מת משה, שהיו משיבין לנפשם הלא ה' הטוב בעיניו יעשה... אבל כנראה שאבדו אז מעלת התמימות, ובאשר היו דור דעה שהכל היה בחשבון ודעת, היתה מהותם לחקור אחר כל דבר ודבר ולעשות בדעה שלימה, ולפי שהיו צדיקים גמורים תלמידי משה רבינו ע"ה שהיה ענו מאד היו גם הם ענוים מאד, והיו תולין כל מעלתם הכל בשביל משה, ועל כן כשהראה להם השטן משה מת נתרשלו ידיהם ופחדו מאד מכחות המדבר כנ"ל, ולולא שהיו ענוים ביותר לא היה להם לפחוד כל כך מכחות המדבר, כי לאו קטלי קני באגמא הוו וידם רב להם אף מבלעדי משה רבינו ע"ה אבל הם בענותנותם היתירה פחדו ויראו לנפשם. והנה החטא נמשך בסיבת מעלתם... אך באשר מכל מקום כאשר אבדו מדת התמימות כנ"ל שוב לא היו כל כך עמו ית"ש ונסתלק מהם ההארה האלקית שהיתה שופעת עליהם... (שלח תרע"ג)

ויש לומר דמאחר שהשטן הראה להם דמות חושך ואפלה בעולם ושמשה מת ומוטל במטה והפחיד אותם מפני הכחות הרעים שבמדבר נחש שרף ועקרב וצמאון והם בסכנה גדולה מאד, הורו היתר לעצמם שלאו זה של לא תעשון אתי וגו' שאיננו לאו דע"ז ממש, שוב הותר מפני פקוח נפש כל ישראל... ומכל מקום באשר היה באמת ע"ז ממש נחשב להם שפגמו בדיבור לא יהיה לך כבמדרשים, ואף שהיה בשוגג, מכל מקום נשתאבו בהם כחות רעים בכל עת יותר ויותר, עד שהביא לקצת מהן או לערב רב לשלש עבירות חמורות במזיד ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים... וכבר הגדנו שכמו שהעונש שמור לדורות כמו כן גוף העבירה עדיין לא נסתלקה ועודנה גוררת עבירה, והיא הביאה חורבן מקדש ראשון, מחמת שהביאתם לידי שלש עבירות חמורות אלו... קיצור הדברים שבחטא העגל פגמו בתורה שבכתב אוריין תליתאי, ובשביל זה נשתאבו בקרבם כחות רעים שהביאום לידי ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, היפוך קדושת שלשת האבות... (שלח לך תרע"ח)

ונראה לפרש, דהנה ידוע דבאדם נפש רוח ונשמה, (בלשון מהר"ל גוף נפש ושכל), חיה יחידה. נפש רוח ונשמה הן בתוך הגוף, אבל חיה יחידה אינן בתוך הגוף אלא שהן מקיפות את האדם, ואין כל אדם זוכה להן אלא משה רבינו ע"ה זכה לחיה ומשיח בן דוד במהרה בימינו יזכה ליחידה. והנה בחטא העגל כתיב וישתחוו לו ויאמרו וגו', הנה פרט בכאן שלשה מיני חטאים שכל אחד הוא חטא בפני עצמו, השתחואה, זביחה, אמירת אלה אלהיך.

ונראה שמשלשה חטאים אלה נתהוה קלקול שלש הבחינות שבאדם, גוף ונפש ושכל, היינו שהשתחואה היא כפיפת קומה, ומה שהאדם הולך בקומה זקופה מה שאינו כן ביתר בעלי חיים הוא מפאת השכל שמשכנו במוח שמושך למעלה וזוקף את הקומה, על כן זקיפת הקומה מתיחסת לשכל, ועבודת השתחואה להשי"ת היא שמורה ביטול השכל והנעתו לרצונו ית"ש... ואם כפיפת הקומה לעגל היה קלקול השכל, אמירה מתיחסת לנפש... והאדם נברא להודות ולהלל לפני השי"ת, ובאמירתם לפני העגל אלה אלהיך הרי היה קלקול הנפש, זביחה מתיחסת לגוף, והמצוה בזביחת הקרבנות לה' להורות שהאדם מצא את עצמו כאילו הוא ראוי להיות נזבח, ומכלל שבזביחה נשתנה הגוף... ועל ידי הקרבן משיג גם הגוף לעצמו חיים חדשים ממקור החיים, ובזביחה לעגל הרי נתקלקל הגוף.

ונראה שבשביל קלקול גוף ונפש ושכל נמשכו לג' חטאים ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, כבמדרש... ונראה שמצד קלקול ג' אלה נתהוו ג' מיני מלאכי חבלה, קצף משחית ומכלה, ואלה מקבילים לנוכח אלה, בשביל קלקול השכל נתהוה קצף, שכל קצפון הוא היפוך כח השכלי וישוב הדעת... בשביל קלקול הנפש נתהוה משחית, כי השחתה היא קלקול הצורה שהיא הנפש של החומר... ובשביל קלקול הגוף נתהוה מכלה, כי כליון מתיחס לגוף וחומר וגשם...

ולפי דרכנו הנ"ל יתפרש בטוב, דעד כה לא ידע רק מהשתחואה וזביחה ואמירה שסיפר לו השי"ת, שהם בגוף ונפש ושכל, הוה ידע שפיר שזכות ג' האבות תעמוד להם, ועל כן התאמץ בכל עוז לחטוף את הלוחות, באשר חשב שסוף כל סוף יתרצה הקב"ה להם בזכות ג' האבות, ואז ימסרם להם, אך כאשר ראה את העגל ומחולות, והיינו השמחה שהיתה להם, אז נתיאש מלתקן שיהיו ראויים ללוחות אלו, והיינו דהנה ידוע ששמחה באדם באה מחמת התפעלות עצומה ותוספת חיות עד שכוללת כל חלקי האדם... ונראה שבאה מבחינת חיה יחידה שבאדם שהם מקיפין וכוללין כל הבחינות שבאדם... ועל כן נתרגש משה ונתפעל מאד שהבין שבזה פגמו בבחינת חיה יחידה שבנפש, ולזה לא תועיל זכות שלשת האבות, ועל כן נתיאש... (עקב תרע"ה)

ונראה דכאשר נסתכל בכתובים נראה דכל האיחור של בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה הכל נסתעף מחטא העגל, וכמו שאמרו בשירת הים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', שהיה ראוי להיות תיכף הבנין מעשה שמים... והנה מצד הסברא הפשוטה יש לומר שאלמלא החטא לא היו צריכין להתעכב במדבר כלל, אלא משה היה נכנס אתם תיכף לארץ ישראל והיה בית המקדש יורד מלמעלה, כי צורך הסיבוב במדבר שהיו צריכין למיהך במדברא תקיפא אתר שלטונו דסמאל חייבא בגין לתברא תוקפיה... אבל אלמלא חטאו בעגל היה נעשה כל התיקון ונגמר הכל כמו לעתיד ולא היו צריכין לסבוב כלל במדבר...

והנה מבואר בכתוב שבחירת הלוים היתה מחמת החטא, ואלמלא חטאו בעגל לא נתרחקו ישראל מעבודת המשכן... ונראה עוד דגם למלחמת הכנענים בא"י לא היו צריכין, שהיו הכנענים בורחים מאליהם כרגע מפני פחד ה' ועמו ישראל...

והנה לפי הצעות אלה בואו חשבון מה היה אלמלא חטאו בעגל, והנה עשיית המשכן היתה בהמשך הזמן ממחרת יום הכפורים י"א תשרי עד כ"ה כסלו, שהם שני חדשים וחצי, והם ע"ב ימים כנגד מילוי השם הגדול שבו נברא העולם שהמשכן היה בדומה לו... והיה מצוה להם על מלאכת המשכן ביום י"ז בתמוז יום בואו עם הלוחות... נמצא שאז היה נגמר המשכן באחד בתשרי, ובו ביום היתה התחלת החנוכה של הנשיאים, והיה גמר החנוכה בי"ב לחודש תשרי... והיו נוסעים תיכף לא"י, והנה המהלך מחורב עד קדש ברנע שהלכו אחר כך בשלשה ימים קל וחומר אלמלא חטאו היו מגיעים בשלשה ימים עד מקום בית המקדש... ותיכף היה יורד להם המקדש מהשמים, וזה היה בט"ו בתשרי יום חג הסוכות... (סוכות תרע"ד)

ר' צדוק:

...כי העגל עשו ערב רב שהם נקראים עמך, עמו של משה שהוא קבלם, כי בני ישראל נקראים עם ה' שעיקר אמונתם בהשי"ת, רק משה המלמדם לזה וכפדגוג המגדל את בן המלך, ולכך הם רבו עם משה ואמרו כל העדה כולם קדושים וגו', אבל הערב רב הם רק האמינו במשה שראו נסים ונפלאות שעשה, ונקראים עם משה ולא עם ה' כי לא ידעו את ה' כי הם גשמיים ואין משיגים רק דבר גשמיי נגלה ונראה למראית עין, ולכך אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' והוצרכו לתמונה אחרת שיאמינו בה, כי בלא תמונה נגלית לעין לא היה מושג אצלם אמונה... ואחר כך בקשו תמונת להם ועשה דמות שור אלה אלהיך, פירוש כמש"נ בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים וגו', כי ההוצאה היא כדי לקבל עבדות ועול מצות, וזהו פני השור, אלא שבמרכבה יש ד' פנים, כענין פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, ויש גם כן פני אריה להיות כמלך פורץ גדר לכבוד שמים ושאר הפנים כי זה כל התורה שלא יהיה גדר וגבול ידוע, שזה נקרא גם כן פסל ותמונה... אבל הערב רב המה יבקשו רק בדבר מוחש ומורגש ולכך שמטו פני השור שבמרכבה, פירוש עשו תמונה מוחשיית על שם עבודת המצות כשור לעול, שזהו העיקר אצלם, שאין משיגים יותר, וזהו ע"ז כשצריך פסל ותמונה להשגת השי"ת ולהשגת תורתו... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רלט)

...ומן המצר קראתי הקריאה הוא התחלת הכניסה לדברי תורה, דצריך לזה צמצום ומיצר, ואחר כך כשהשי"ת עונהו ועוזר לו אז הוא במרחב. והם טעו וחשבו דרצון השי"ת הוא בצמצום גמור והפרידו מדת הגבורה מקו האמצעי, ועל כן אמרו קום עשה וגו', דגם ע"ז נקרא אלהים אחרים שהם נמשכים מצד הפסולת שלעומת מדת הדין דקדושה שרצה השי"ת שיהיה צמצום והעלם בעולם כדי שיהיה מקום לבחירה והשתדלות אדם שיבא מהחשוכא לנהורא... אבל בני ישראל הדבוקים באמת חלילה להם לטעות בשקר ולרצות להפריד עצמם מאמת, רק שטעו וחשבו שזה הוא דרך האמת בעולם הזה שנברא במדת הדין צריך צמצום, ועל כן היה ההנהגה על ידי משה רע"ה ולא השי"ת בעצמו כלעתיד... ולפי שחשבו דמשה רע"ה שעלה למרום נשאר שם ולא ירד עוד ונשארו בלא רב ומנהיג, והם הרגישו דעדיין לא הגיעו למדריגת "כולם ידעו" וגו' ועדיין צריכים לרב ומורה ואיך יעזבם השי"ת כך אחרי שכבר התחיל להאיר עיניהם במתן תורה, והשיגו דאהרן הוא כח העבודה ולא כח התורה דהוא דרגא דמשה רע"ה ודימו כי רצון השי"ת בעבודה בלבד. (שם מחשבות חרוץ עמוד לז)

בירושלמי (פ"ב דשקלים) ובתנחומא (תשא י') יש מחלוקת דיש אומרים שמכפרים השקלים על עון העגל, וי"א על שמכרו בכורה של רחל. ושניהם אמת, דהכל א', דשורש פגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה, ועל ידי שנתחבר לה אדם הראשון גרם הזוהמא באדם הראשון וזרעו, וגרם פגם הק"ל שנה שהוא הפגם דמכירת יוסף כידוע, ובשעת מתן תורה היה מתוקן כל קלקול הנחש, דכתיב אני אמרתי אלהים אתם, רק על ידי העגל חבלתם מעשיכם... וכן עון העגל שמור לדורות, כש"נ וביום פקדי ופקדתי, וכן חטא מכירת יוסף היה שמור עד עשרה הרוגי מלכות, ושניהם נדרשו בזוה"ח תשא מב' פסוקים כל העובר על הפקודים... פרי צדיק פרשת שקלים ט)

חכמה ומוסר:

כבר הראו פסוקים מפורשים בפרשת העגל כי לא היה הקב"ה מקפיד כל כך על העון הגדול של העגל אם לא היתה בהם מדת "קשה עורף", כי כיון שהיו ראויים לתשובה, ואין חמור עם בקשת המחילה, אמנם קושי העורף גרם שישאר חומר העון בתקפו לכלותם בן רגע חס ושלום לולא משה עמד בפרץ. ואף על פי כן לא הועיל לגמרי, שהרי חזרה זוהמת נחש, וגם פרקו מהם שני הכתרים שקבלו נגד נעשה ונשמע, והכל בשביל קשיות העורף, שאינם עומדים ללמד... (חלק א טו)

הביטו וראו בעוון העגל, אמרו חז"ל בא שטן ועירבב העולם, אמר משה רבכם היכן הוא וכו', ולא השגיחו עליו, וברש"י שהראה דמות חושך ואפלה לומר ודאי משה מת, ואף על פי כן לא השגיחו עליו, שכל כך שכלם חזק, עד שהראה להם דמות מטתו, וזה שאמרו כי זה משה האיש וגו' (שבת פ"ט), ולמדנו מזה ב' דברים כמה ניתן לו רשות להטעות הבריות כדי לנסותם, וכמה צריך אדם לעמול להיות לו שכל חזק עד שגם החוש לא יזיזנו ממקומו, ואחרי שנתברר להם שמשה נביא נאמן לה' אי אפשר שלא לקיים דברו.

ראו עוצם העונש של אי בעל שכל חזק, שידוע דברי הראשונים שלא היה ע"ז ממש, וגם הראינו בפסוק בפירוש שרק ערב רב חטאו בעגל, ועוון ישראל היה שלא מיחו בידם, ומהסתם כחוט השערה דק נפל דמות ספק רחוק מאד מאד בהם, ובעבור חוט השערה שהיה חסר להם בשכל חזק, לעשות יסוד שאין שום מקום ספק כלל שודאי משה יבא נענשו כל כך שחזרה זוהמת נחש, וחזרו כל העמל והנסיונות שאחר החטא.

התבוננו כמה צריך להיות בעל שכל חזק, ציירו נא אילו חס ושלום היינו רואים עגל של בשר מדבר, כמה הרהורים היו חס ושלום עולים על הלב פן יש בו חס ושלום ממש, ומכל שכן שעשאוהו מנזמי הזהב, וראו כולם שהוא מדבר, היש אות ומופת יותר מזה? ולכן אין חידוש להערב רב השרשתם הראשונה בע"ז. וגם ישראל אם כי לא עבדו אותו, אבל אם דמות הרהור עלתה בם לכאורה אין כל כך חידוש, ועם כל זה נענשו כל כך, ובשביל הרהור כל דהו חזרה זוהמת נחש עם כל הנסיונות. היש עונש גדול מזה?... (שם מט)

מצינו בפרשת העגל בכי תשא, "לך רד", ובפרשת עקב "רד מהר מזה" וגו'. הענין הוא כי עיקר חטאת היה קשיות העורף, והנה מדה רעה באדם יש קץ וגבול כמה עומדת להרפא, ואם יעבור הגבול אין רפואה למכתו, ולכן אמר הכתוב, רד מהר וכו', שלא תאחר ירידתך, פן חס ושלום בין כך יאבד מהם כח רפואת קשיות העורף, היינו שנאת התוכחה, אם תתאחר יאבד כח אהבת התוכחה, ואין רפואה למכתם... (שם סה)

...והקל וחומר שאמר משה, ומה פסח וכו', אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, ישראל מומרים על אחת כמה וכמה (שבת פ"ז). והקשינו, הלא מבואר במדרש "שור או כשב" שרק הערב רב עשו את העגל, והיאך אמר ישראל מומרים? אבל הענין הוא שלא מיחו בידם, והרי זו מדת חניפה, וחניפה עלולה מאד על הריבוי בה, ובפעם הראשונה נעשה חמור, ולכן עד היום אנו סובלים מעוון עגל ערב רב, כי חנופה שלשלת חטאים... (שם קטז)

וזהו הענין של עגל שעשו בו זכרון של חומר להפשיט הצורה של ענין "ידע שור קונהו" (ישעיה א' ג'). כי בשעה שראו את משה רבינו ע"ה היה הוא להם זכרון הקב"ה, אבל כשסברו שלא יבא עוד, רצו לעשות זכרון שלא לשכח את הקב"ה, ועשו עגל לזכר "ידע שור קונהו". אבל בני לוי ידוע שלא עבדו את העגל, שלא היו צריכים לזכרון, כי היה מופשט אצלם השכל מהחומר... (חלק ב רסח)

כוכבי אור:

וזהו המבואר במדרש (איכה פ"א) חטאו ב"זה", ולקו ב"זה", ומתנחמים ב"זה"... ואפשר לומר כי עיקר כוונת העגל היתה שבחרו הנהגה טבעית על דרך המזלות, ואלקים הוא הנהגה נסית, ומאסו בהנהגה הנסית, ועל כן לקו בזה, שאם היתה ההנהגה נסית אי אפשר היה להיות שבהר ציון שועלים הילכו בו... (חלק א מח)

הנה משה רבינו ע"ה שהה בהר מ' יום רק לכפר בעד ישראל, והלא בכל מקום מצינו שמשה רבינו נענה מיד? אולם כשהבקשה היתה על ענין גשמי נענה מיד, אבל כאן סליחה על העון אי אפשר בלא תשובה גמורה, ובאמת עשו תשובה שלמה כל הזמן במדרגה גבוהה מאד, ומשה רבינו ע"ה בקש לפני הבורא שיקבל תשובתם. והנה על תשובה אין תימה שתתמהמה ימים רבים... (שם עב)

מכתב מאליהו:

ומהו קשיות העורף? יש בני אדם שגם אם יראו את האמת בעיניהם לא ישנו דרכם הרעה, רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה... כתבנו שכל עונש הבא ממנו יתברך לאדם הוא רק ללמדו ולהחזירו למוטב, וכל גזירת כליון פירושה שאין לאדם ההוא תקנה להביאו לידי תשובה, וממילא תיקונו כלייתו. במעשה העגל אמר הקב"ה למשה "ואכלם", ולפי דברי הספורנו משום שאין תקוה שישובו, למדנו כי מדרך הטבע אין שום אפשרות לקשה העורף לשוב ולבחור בטוב, ולא היה משה רבינו ע"ה מוצא שום פתח עד שפתח לו הקב"ה פתח חדש באמרו "הניחה לי", והיינו שבכל עוצם גדולת משה רבינו תפעל תפלתו במסירות נפש להגן עליהם. וכל זה הועיל רק לשעה. ומה עשה כדי שבכל קשיות העורף ישובו? קודם שבר הלוחות לעיניהם, שבירת הלוחות ואותיות הפורחות בקעו דרך קשי העורף ואיפשרו התשובה, בזה גילתה התורה שיש רפואה אפילו לקשיות עורף על ידי התעוררות חזקה וקיצונית מאד... (חלק א עמוד סג)

אם אך יסיח האדם דעתו מן התורה אפילו רגע הוא נמסר ביד יצרו, פירוש שניתן ליצר הרע להכנס לקרבו. כתבנו שעל ידי "וירא העם כי בשש משה", שתמהו על איחורו במקום לתמה על עצמם שלא הבינו דבריו יפה, שהיה צריך להיות ברור להם שדברי משה מפי הגבורה אי אפשר להם להיות משתנים, היסח דעת קטן כזה כבר גרם שתנתן לשטן לעשות ערבוביא בעולם ולומר מת משה... (שם עמוד פט)

הרי לנו דוגמא לתיאור חטא על פי קנה מדת התורה הקדושה. וכן מצינו בעגל שכתוב בו "שחת עמך", ולמעשה אנו מוצאים שרק שלשת אלפים איש חטאו בפועל, ואף על פי כן מצאנו בדברי השי"ת שנתחייבו כל ישראל כליה חס ושלום, אלא שגם כאן היה החטא בדקי דקות, כבאבן עזרא, וברמב"ן שם. שישראל בקשו עגל לשם שמים להתרכז על ידו להתבונן שגם הטבע נס הוא, ורק ערב רב - שלשת אלפים, פגמו במחשבתם על דרך ע"ז, היינו שרצו הנהגת הטבע דווקא. אלא שחטאם של ישראל היה לפי מדרגתם, שלא היה להם לבקש סיוע כזה. (שם עמוד קסב)

להרמב"ם ב' גדרי ע"ז: דור אנוש שכוונתם לגמרי לשם שמים, שחשבו שרצון ה' שיכבדו את שלוחיו הכוכבים והגלגלים, אך הבל הוא, כי רצון ה' שיפנו ישר אליו. ב', בהשתדלות היצר ושלוחיו נביאי השקר וכו' מתחילים לעבוד את השלוחים עצמם (הטבע עצמה), בחשבם שה' מסר בידם להרע ולהיטיב, כי ה' רם על כל אלה, ג', ובסוף שכחו את שם ה' לגמרי, ויחשבו שאין אלקים זולת הכוכבים והגלגלים וכדו' (הטבע).

וזה שכתב אבן עזרא בחטא העגל: חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז, גם ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה... ואמרו... אשר ילכו לפנינו... אלקים, כבוד חונה בצורת גויה, (פירוש ללמוד כבוד א' על ידי התבוננות בצורה הרומזת על כחות הטבע - שלוחי ה')... והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'... רק בעבור... ערב רב... כי ברע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז ואמרו אלה אלהיך ישראל... ועוד באבן עזרא (שמות כ' כ') "לא תעשון אתי"... אני דברתי עמכם, לא על ידי אמצעי... לא תעשה לך פסל... צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו שלכבודי אתם עושים, כי אלו יהיו אמצעים ביני וביניכם, (פירוש להכיר השי"ת על ידי ההשתמשות בהם), כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד ה' עשה... על זה הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב.

והנה בקבלת התורה היו ישראל במדרגה עליונה מאד, מדרגת גילוי שכינה, שכל הנהגתו ית' עמהם היתה בנסים גלויים. אך כשלא ידעו מה קרה למשה, חשבו שלא יוכלו לעמוד עוד במדרגה הגבוהה ההיא, כי בלי סייעתא דשמיא שבאה להם בזכות משה, שמא יפלו חס ושלום ביד היצר, וכיון שיפלו בידו פעם אחת תינתן לו רשות להפילם מטה מטה. ועל כן אמרו לרדת אל ההנהגה על פי דרך הטבע, וללמוד מתוך הטבע עצמה שהשי"ת הוא הפועל בה. והנה מי שהוא במדרגת הנהגה זו הטבעית, אדרבא, זוהי מצותו, להכיר בתוך הטבע את השי"ת, שהרי ראינו שבשעת עונש הנחשים השרפים צוה השי"ת בדבר נחש הנחשת, כדי שיסתכלו בו לראות שהנחשים באו בשליחות ה', וגם בצורת שור אין איסור מצד עצמה, (עיין ע"ז מ"ג דדוקא בד' פנים ביחד אסור). אלא מכיון שהיו במדרגה שלמעלה מדרך הטבע, היתה אצלם הירידה לדרך הטבע אפילו לשם שמים, בבחינת ע"ז. וזה היה טעותם. ומצינו שרצה השי"ת שיהיו ישראל במדרגת למעלה מדרך הטבע, והניח לשאר אומות את הנהגת הטבע לראות בה את מעשה ה', וכמפורש "אשר חלק ה'... לכל העמים", (שבודאי אין הכונה שהאומות יעבדו ע"ז), ועל כן נקראת עבודה זרה ולא עבודת שקר, שאם היא רק זרה להם על פי מדרגתם, כבר היא אסורה.

אמנם מכיון שירד אדם לדרך הטבע קל מאד שיסתבך בע"ז פשוטה, לחשוב שכח הטבע הוא הפועל, וכאשר באמת חטאו הערב רב, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנהגת הטבע נסיון גדול הוא לאדם, והיינו נסיון של "בזעת אפיך תאכל לחם", כי האדם בגאותו בנקל משתף את עצמו עם הטבע, וסובר כחי ועוצם ידי וגו', וזה נכלל באמרם ז"ל שאיוו להם אלוהות הרבה, "אלה אלהיך" לשוו רבים, וכן "כל המתגאה כאילו עובד ע"ז", כי גדר אחד הוא הגאוה והע"ז, ואשר יעמוד בנסיון זה, הוא רואה את כח ה' בתוך הטבע. אמנם מי שזוכה למדרגת למעלה מדרך הטבע, אסור לו לרדת לנסיון זה, והיינו מעין חטא דור אנוש...

ויש בענין הפרש דק מאד בין פירוש הראב"ע לפירוש הרמב"ן. כי הנה כתב הראב"ע אם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה (מהו כבוד חונה בצורת הגויה)... שראו במה שהוליכם משה את כח ה', וכיון שבכאן כתוב גם כן "אשר ילכו לפנינו", הכונה היא גם כן כבוד אלקים שיראוהו בעיניהם הטבעיים אשר ילכו בהם. אבל הרמב"ן כתב "ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד... רק שעשו הצורה לכוון בעבודתה אל ענינה"... ובפרשת בשלח כתב על דברי הראב"ע "והאמת שהוא כדרך מוליך לימין משה, אבל לא כאשר יבין ר"א ממנו"...

ביאור ב' שיטותיהם הוא בהפרש דק מאד. כי הנה המדרגה הגבוהה היא כשעושה מעשים גשמיים וטבעיים, ולבבו יכיר כי הכל בא אליו אך מאיתו ית'. אמנם גם בזה יש ב' מדרגות, כבר כתבנו בשם מו"ח ז"ל ציור כמו האדם שמסתכל דרך חור המפתח ורואה עט כותבת ולא את האדם הכותב, אבל אם הפתח פתוחה, רואה שהאדם הוא הכותב ולא העט עצמה. כך העוסק במעשים טבעיים, יש אשר יראה רק את הטבע וחושב שהיא הפועלת, אבל מי שפתח האמת פתוחה לפניו, רואה שהקב"ה הוא העושה... אבל יש מדרגה גבוהה מזו היינו שרואה שהסבות ביד ה' אינן כעט ביד הכותב, כי העט על כל פנים כלי כתיבה, אבל הסבות אין ואפס הנה, ואין הקב"ה משתמש בהם אלא עושה הכל בלי אמצעים וכלים, ומה שאנו רואים כסבות אין זה אלא טשטוש בכח הראיה שלנו...

וזה מה שתפס הרמב"ן על הראב"ע בפרשת בשלח, שמדברי הראב"ע ז"ל יש מקום לחשוב שכוונתו אל המדרגה הנמוכה, כי הזכיר בחינת מוליך לימין משה, דהיינו על ידי משה שהיה משה בבחינת כלי... וחילוק זה עצמו הוא גם בענין חטא העגל, כי לראב"ע רצו לעסוק בדרך הטבע ללמוד שהשי"ת הוא העושה, והטבע היא רק כלי בידו, ועל זה תפס הרמב"ן שאיננו נכון, "שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות... רק שעשו הצורה לכוון בעבודתה אל ענינה". פירוש שעשאוהו על פי המדרגה הגבוהה, היינו שהאדם צריך לעשות, אבל להרגיש שבמעשיו אין בהם שום ממשות. והנה עוד ענין דק מאד רמז בזה הרמב"ן ז"ל, עיי"ש שכתב שכיוונו לצורת שור שבמרכבה, שזהו בחינת ההנהגה הטבעית כידוע...

וזהו שכתב הרמב"ן שהיתה בכונת אהרן כי במדבר, שהוא מקום החורבן ושם כחו הגדול, אם יעמדו בנסיון וישיגו שאין ממש בכחות הטבע, אז יגיעו אל המדרגה העליונה, להכיר שהטבע מחרבת ורק השי"ת לבדו הוא הבורא והמקיים את הכל, ובזה יערה ה' עליהם רוח ממרום כאשר נאצל על משה...

נמצא בין לראב"ע בין להרמב"ן עיקר חטא כלל ישראל במעשה העגל היה במה שטעו לרדת ממדרגתם הגבוהה למדרגת הטבע, אם גם בכוונה לשם שמים, בכדי שיוכלו עמוד בעבודת ה', על פי מחשבתם שלא יהיה עוד משה עמהם.

וזהו מערמת היצר תדיר, שאומר לאדם לקחת מדרגה פשוטה יותר (למשל מה שמדמה בבחינת תורה ודרך ארץ כי כשיעמוד בה בנסיון יקדש שם שמים). וכבר ביארנו שכזה היה חטא אדם הראשון - ירידה לשם עליה. וקשה מאד התשובה לחטא זה, שיש בה מבחינת אחטא ואשוב... ויכול האדם להכיר את ערמת היצר בזה, כי עם כונתו המדומה לשם שמים, ילך שלוב יד גם רצון התאוה... (שם עמוד רעג והלאה, וראה שם עוד)

וכן בעגל, כבר ביארנו שעיקר כוונתם היתה לשמים, כמו שאמר אהרן "חג לה' מחר" (שמות ל"ב) ולא חג לעגל... על כל פנים גם כאן הלשם שמים היתה כל כך גדולה עד שהביאה למצות מחצית השקל וכופר נפש. בחינת "כופר נפש" היא שאיפה עמוקה להקריב את עצמו לפני ה', ומכיון שזה אי אפשר הריהו מחליף בדבר האפשר... (חלק ה עמוד קלז)