(ראה גם: דור המדבר-חטא פעור, מדין, פנחס)
וידבר ה' אל משה לאמר. צרור את המדינים, והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר ניכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור. (במדבר כה יז)
וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך... וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם, ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו. ואת כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש... ויאמר אליהם משה, החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' בעדת פעור, ותהי המגפה בעדת ה'. ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, החיו לכם...
וחצית את המלקוח בין תופסי המלחמה היוצאים לצבא, ובין כל העדה. והרמות מכס לה', מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן... וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה, ונתתה אותם ללוים שומרי משמרת משכן ה'. (במדבר לא א והלאה)
ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'... ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות, ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'. (שם שם מח)
עבדיך נשאו את ראש, ולמה הוצרכו הכפרה, לפי שזנו עיניהם מן הערוה. (פנחס קלט)
מאת המדינים, שהיו מדיינים עם ישראל, שהיו מתייעצים על ישראל. ואחר תאסף אל עמיך, מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך ועשה בשמחה, שנאמר וידבר משה אל העם לאמר החלצו וגו', ואין החלצו אלא איזדריזו. ויהיו על מדין, אמר להם לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם. אלף למטה - ארבעה ועשרים אלף דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלף למטה אלף למטה שנים עשר אלף, מה תלמוד לומר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, להביא את שבטו של לוי. וימסרו מאלפי בני ישראל, מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר. רבי נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא, איש פלוני צדיק יצא למלחמה...
מפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר, לפי שהלך פנחס לנקום נקמת אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו למצרים. וכלי הקודש, זה ארון, שנאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו...
ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבעה רוחותיה, רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו... ואת כל עריהם במושבותם זו עבודה זרה שלהם, ואת כל טירותם מקום שהיו בטיריון, דבר אחר בטירתם מקום שהיו נוטירים שלהם. ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל... (מטות קנז)
אלף למטה - יש אומרים ב' אלפים מכל שבט שלח, ויש אומרים ג' אלפים מכל שבט שלח, ויש אומרים ג' אלפים מכל שבט ושבט, י"ב אלף משמרים את כליהם, עליהם נאמר (שיר ה') כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות, וי"ב אלף לתפלה, ומנין שכן, שנאמר אלף למטה אלף הרי כ"ד אלפים, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה הרי י"ב אחרים... דבר אחר וימסרו בעל כרחן, לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין, אמרו נלך למדין וימות משה, ונמנעו מלילך, אמר לו הקב"ה הטל גורלות על השבטים והם מוסרין מאליהן. (במדבר פרשה כב ג)
וכלי הקדש זה הארון, רבי יוחנן אומר אלו בגדי כהונה שהם אורים ותומים... ויקחו את כל השלל להודיע שבחן שלא נטלו כלום מן הבזה שלא ברשות. (שם שם ד)
דבר אחר נקום נקמת, זה הוא שכתוב (איוב ל"ז) לא יגרע מצדיק עיניו, אין הקב"ה מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעיניו, ללמדך שמשה היה מתאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות... אמר משה לפנחס ולאנשי הצבא, יודע אני שבלעם הרשע הוא שם ליטול שכרו, עד שהזאב בא לצאן פרשו לו מצודה... (שם שם ה)
רבי יצחק פתר קרייה במלחמת מדין, את מוצא בשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אל האשה, והיה אחד מהן מפחם פניה, ואחד מפרק נזמיה, והיא אומרת להם אין אנו מבריותיו של הקב"ה שאתם עושים לנו כן, והיו ישראל אומרים להם לא דייכם שנטלנו שלנו מתחת ידכם... (שיר השירים פרשה א מא)
רבי יצחק פתר קרייה במלחמת מדין, שערך כעדר העזים וגו', עדרים שהלכו למלחמת מדין לא הלכו אלא בזכות משה ופנחס, שגלשו מהר הגלעד, הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאומות העולם, ומה הגלשה הגלשתם מתוכו, שניך כעשר הקצובות, מילין קצובין, י"ב אלף בנדבה, י"ב אלף במסירה. אמר רבי חנניה בר יצחק בי"ב אלף הלכו למלחמת מדין. שעלו מן הרחצה, רב הונא אמר שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד, שאילו הקדים לא היה משה משבחן, ולא היו עולין משם בשלום...
אמרו לו רבינו משה זוגות זוגות היינו נכנסין אצל האשה, והיה אחד ממנו מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה, אפשר שלא הזיע יצר הרע קמעה, על אותה זיעה של יצר הרע אנו אומרים להביא קרבן, באותה שעה התחיל משה משבחן... (שם פרשה ד ה)
אנשים - צדיקים, לתת נקמת ה' במדין, הקב"ה אמר נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ה', אלא אמר הקב"ה הריני ואתם זיקו שלכם מתבקשים שגמרו לי להזיק אתכם. אמר משה רבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודת גלולים או כופרים במצות לא היו שונאים אותנו, אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך... (מטות ג)
והלא קברי גוים אינם מטמאים, ולמה היו צריכים הזאה בשלישי ובשביעי, אמרו חז"ל משומד אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל, ואף על פי שחטא ישראל, ולא נודע מי הרגו, על כן היו כולם צריכים הזאה יום ג' ויום ז' מספק. (במדבר לא יט)
וישבו בני ישראל, היו שורפין את המטלטלין ובוזזים את הכסף ואת הזהב, וכן הוא אומר (נחום ב') בוזו כסף בוזו זהב. (מטות)
לתת נקמת ה' במדין וגו', במלחמת עמלק עשה משה מלחמה בשר של מעלה ויהושע עשה מלחמה בלמטה, וכן במדין עשה משה מלחמה עם השר של מעלה לתת נקמת ה' במדין, ופנחס שלח לעשות מלחמה עם המדינים...
יש להקשות למה סיבב הקב"ה כל אלה הסבות למה לא שלח משה שילך הוא בעצמו כמו ששלחו במלחמת סיחון ועוג, ואם נאמר שמלחמת סיחון ועוג הלכו כל ישראל לשם ומשה שהיה מלך עליהם לא היה ראוי שילכו בלתי מלך, ושתחילת כבישת הארץ היה ראוי שיהיה על משה, וגם בכאן היה ראוי שילך הוא עם שרי החיל כדי שלא יחשדוהו פריצי הדור שלא נכשר בעיני משה מעשה מדין כי נתיישב עמהם כ"ב שנים. וגם בעבור קרובי אשתו שהיו גם כן שם, לא נמצא בכתוב שהקב"ה אמר למשה שישלח לפנחס... וגם כן במלחמות מדין ששלח לפנחס עם שרי החיל ולא נמצא בכתוב שנצטוה לשלוח לפנחס, ולכן על כל פנים צריך לומר שיש בו סודות נוראים ומשה למד אלו הסודות כשעלה למרום... וגם כן פנחס הוא היה ראוי ללכת לעשות נקמת ה' במדין, וכשהלך סטרא אחרא לבית דין העליון והיה צועק על מה שעשו ישראל למדין שלא נתן ארץ מדין לישראל להורישה והיה מבקש דין למה עלו ישראל על מדין במקום שלא ניתן להם לירושה, והיה אומר כך, ואם הוא שחטאו ישראל עם בנות מדין בנותיהם אני הפקרתי אותם שיחטיאו בהם דא מלאכתי להשיאם עם בנותי, שכן עשיתי עם יעקב אביהם הוא בקש ממני בת זוג א' ואני נתתי לו ד' אחיות, הם פשעו שעברו על מצות קונם, ועתה באו להשמיד את ארצי ואת עמי, הדין יקוב ההר. א"ל בית דין העליון, מי הוא זה שר צבא שבא כנגדך, השיב דא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, א"ל ולמה באת אלינו הנה נגדך בת פוטיאל אין לנו עסק עמו, הנה מהרסיך ומחריביך ממך יצאו... (מטות ועיין שם עוד)
ולמה נתפרט במלחמות מדין טהרת כלים ובמלחמת סיחון ועוג לא נתפרש ובו הוא סוד נסתר, כי נכתבו לפרסם טומאתם בעולם, וכדי להראות גרעונם של מחשבתם של מדין נתפרסם כאן ולא במקום אחר, וכמו שבקשו הם לתת פגם גרעון ישראל ועל ידי עצות בלעם הרשע כך רצה הקב"ה שיתפרסם ולהכשיל ישראל בטומאתם ובזוהמתם בעצת בלעם נתקנא הקב"ה על ידי בני ישראל כי א-ל קנא הוא... (שם ועיין שם עוד)
מאת המדינים - ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שיהיו שוללים אותם, ומדינים נתעברו על ריב לא להם... (במדבר לא ב)
וכלי הקודש - זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, הראה להם הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. (שם שם ו)
נקום - נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה' ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם "אחר תאסף אל עמך". ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה, ועשאו משוח מלחמה. ואין ראוי שילך אלעזר כי הוא הכהן הגדול. (במדבר לא ב)
וישלח אותם משה - לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד, והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים, ואינם ראוים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם "לתת נקמת ה' במדין", וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה, גם לדין התורה "ואת הבהמה תהרוגו". וכיון שראה שהעם חפץ לשלול מחל על הטף בנשים ועל השלל.
ויתכן עוד שנאמר כי משה נצטוה צרור את המדינים ונקום נקמת בני ישראל, ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל, וכל מעין מים לסתום, וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם. והשי"ת אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה, והנה קצף על פקודי החיל וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי, אמר לו פינחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו שלא פקד אותם דבר בכתוב, ואלו פקד אותם ועשו האיך יכעוס. ואם פקד אותם חלילה שיעבור פינחס על מצותו. אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין, ואמר פינחס נקמה גדולה עשינו בהם.
ואפשר לפרש שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדיני התורה כי תצור אל עיר וגו' כך עשינו, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל, והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה. (שם שם ו)
והרמות מכס - גם המכס הזה מפני שהיה שלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם, אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכהנים וללוים מהם כלום, אבל הוזהרו מהם, שנאמר "וחלק לא יהיה לך בתוכם", אפילו בבזה. (שם שם כח)
עבדיך נשאו - לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא, ולפיכך הננו חפצים להקריב קרבן ה' המציל אותם לתת לו כופר נפשותינו אשר פדה אותנו ממות ובמלחמה מידי חרב. ורבותינו דרשו ולא נפקד ממנו איש לדבר עבירה... (שם שם מט)
צרור - לשון יחיד, והכיתם - לשון רבים, שעל ידך היה, כי אביה של כזבי אמר לה אל תבעלי אלא לגדול, וההכאה לא היתה על ידי משה כי נתגדל במדין. (שם כה יז)
אלף - לכל מטה ב' אלפים, הרי כ"ד אלף נגד כ"ד אלף שהפילו מישראל. הפסוק מתחיל ומסיים באל"ף לומר שכולם היו לב אחד לאביהם שבשמים. (שם לא ד)
וימסרו - מסרו עצמם על קדושת השם להצלת ישראל. וישלח אותם - והנשיאים לא שלח עמהם שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבטו. (שם שם ה וו)
כי צוררים הם לכם - משמעותו שעדיין הם צוררים, ואולי יודע ה' מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות רשע, ואולי יותר מבראשונה, לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם, לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר, לומר שמעולם הם צוררים שלכם, כי מתחלה והמדינים מכרו אותו לפוטיפר, אחר כך עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אחר כך הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועה מרדות לישראל, על כן אמר כי הם צוררים שלכם.
וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים, א', צרור את המדינים לצערם תחלה ימים רבים, ואחר כך והכיתם אותם. וכל כך למה, לפי שצוררים הם לכם, והיא נתינת טעם על צרור כי גם המה צערו אתכם על ידי שהזונות השקום יין... כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור... ועל מה שאמר "והכיתם אותם", נתן טעם ואמר ועל דבר כזבי וגו' לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם, על כן השכימו להכות אותם... (שם כה יח)
החייתם כל נקבה - נראה שטעות זה באה להם לפי שכבר ידעו ציווי לא יבא עמוני ומואבי ולא עמונית, לפי שאין דרך נשים לקדם בלחם ובמים. וידוע שעיקר טעם רחוקם הוא בעבור שהחטיאו את ישראל בזנות, ותלה הדבר במה שלא קדמום בלחם ובמים כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחין לאכול מזבחי אלהיהם... ואף על פי שבענין הזנות היו הנשים עיקר, מכל מקום לא נתרחקו הנשים לפי שכל עיקר פעולה זו עשו האנשים, שהם הפקירו את בנותיהם והכריחום על הזנות. ומכאן יצא להם טעות זה לומר שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבא בקהל ה', אף על פי שהם היו פועלי הזנות, כך במלחמת מדין לא נצטוו להרוג הנשים, כי היו מוכרחים בכל מה שעשו. ואמר להם משה הן הנה היו וגו', בשלמא מצות עמון ומואב לדורות דין הוא שלא לקנוס הנשים מן הטעם שנתבאר, אבל במדין שנצטויתם להרגם קל וחומר שהנשים בכלל כדרך שנאמר "ואת הבהמה תהרוגו" לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, כך הנשים... (שם לא טו, וראה שם עוד)
נקום נקמת - משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם. והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום לא שישלח פנחס במקומו... אכן כונת מאמר נקום סובלת ב' דרכים, א' הוא השתדלות סדר המעשה, פירוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון בין בשיעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה. ב', המלחמה עצמה שהיא פעולת הנקמה. והבין משה פירוש צודק כי כונת נקום וגו' שאמר ה' היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה, ופירוש זה הצדקתו הוא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש הלחם במדין... מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות מהם במעשיהם, מהם במחשבה, והגם שנגף ה' כמה וכמה סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבא יקטרג המקטרג להפילם במלחמותיהם לצד שמץ העון... ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס, ולזה כשאמר ה' למשה נקום, אמר ודאי כונת ה' היא התחכמות בסדר הענין להרים המיחוש האמור, וזהו היא עיקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה' כאשר אבאר בסמוך.
ואומרו אחר תאסף אל עמך - נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון ליאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין, וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה, שיקרה עמיו כידוע עד שיעמידנו במשפט, והמנוע הוא לפי השלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר... ואחר שישלים התיקון יאסף אל עמיו באין שטן וכו', וזה מחסדי א-ל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק. (במדבר לא ב)
החלצו - ...אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק, ולזה בא האלקים בנועם דבריו למשה נקום וגו', להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה', לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו, ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פירוש הם מעצמן כל מי שיודע בעצמו שהוא בר לבב ונקי כפים...
ואומרו ויהיו על מדין - יתבאר על פי מ"ש אנשי אמת שבחינת הקדושה היא יסוד העליה, ובחינת הקליפה היא יסוד הירידה, וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו... והוא אומרו ויהיו על מדין, פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין, אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה. ואומרו לתת נקמת ה' - גם זה מהתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו ית', ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותם להנקם מאויב. והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקיים הנקמה של ישראל שנצטוה עליה... (במדבר לה ב)
ראה עוד דור המדבר-חטא פעור.
צרור - רוצה לומר שהדין הוא אם קרבים להלחם לקרא תחלה לשלום, ואני מצווכם צרור את המדינים ואל תפתחו להם בשלום. ב', הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד א' פתוח שימצאו מקום מפלט, ואני מצוה והכיתם אותם כלם שלא יהיה להם שום פליטה. (במדבר כה יז)
בנכליהם - שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו רק מדין, והראיה שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שאי אפשר שתתנו להם פלטה בעתיד, כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין, והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה. (שם שם יח)
וימסרו - הנפעל מורה שנמסרו על ידי אחרים, ופירש בפירוש א' שהיה בזה מסירת נפשם כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מן נפש אדם ששבו, ורחוק מן הטבע שי"ב אלף יכבשו אותם, והיה בזה מסירת נפשם. ור' נתן סבירא ליה שבא הנפעל כי בחרו לזה צדיקים... (שם לא ה)
וישלח אותם משה - רוצה כי מלחמה זו היתה בצד אחד דרך מלחמה, כי יצאו י"ב אלף חלוצי צבא, ועל זה אמר נקום נקמת בני ישראל, שמצד א' היתה מיוחסת אל בני ישראל שהם הנוקמים, ומצד א' היתה בדרך נס, כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מסך הטף שהחיו, ולא היה אפשר שי"ב אלף יכבשו אותה, רק שהיה הכבוש נסיי על פי ה', ועל זה אמר משה לתת נקמת ה' במדין... (שם שם ו)
בענין המכס של המלקוח וגם אשר הקריבו שרי האלפים... אכן להיות שנקרא נקמה כמו שכתוב "נקום נקמת בני ישראל", ומשה רבינו ע"ה אמר "נקמת ה'", היינו שהיה סיוע משמים לנקום מהם שלא במדריגה, ויתר מכח זכותם לכן הוצרך השלל תרומה ומכס, כי הנה איתא יגעתי ומצאתי תאמין, היינו שעל ידי היגיעה מוצא האדם מציאה שאינו על פי קו המשפט, ולכן נקרא מציאה, ובפרט במלחמה שהיה במסירות נפש... והם היו אנשים גדולים על כן הבינו שצריכין לתקן השלל והמציאות אשר מצאו וכו'... (מטות תרמ"ג)
במדרש אילו רצה משה רבינו ע"ה לחיות כמה שנים היה חי, שכתוב נקום וגו' אחר תאסף... אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו, וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה, וחלילה להסתפק שהיה משה רבינו ע"ה מתעכב בשביל שיחיה, רק הכונה שאם לא היה גובר בו נקמת בני ישראל יותר מכל חיי נפשו, היה ממילא בו קצת נגיעה, ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה... וכן כתבו המפרשים, פירוש הפסוק החלצו מאתכם, שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למסירות נפש למלחמות ה', וכתוב וימסרו מאלפי ישראל וכו', פרש"י ששמעו במיתתו של משה שהם היה להם נגיעה בזה, אבל משה רבינו ע"ה באמרו "החלצו מאתכם" ביטל מהם כל הנגיעות... (שם תר"נ)
החייתם כל נקבה... ולהבין כונת פקודי החיל איך עברו על דין התורה, יש לומר הנה השי"ת אמר למשה רבינו ע"ה נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ה', והנה אם היה מצד נקמת ישראל בודאי היו צריכין להרוג את הנקבות, כדי שלא יאמרו פלוני נכשל בפלונית, ולא יהיו למזכרת עון לבית ישראל, אבל באם היה רק עבור נקמת ה' יש סברא לומר שאין לענוש את הנקבות, כמו שמצינו בבנות מואב שהזכרים נתרחקו עבור חטא זה והנקבות לא נתרחקו, כמו שאיתא בספרים הטעם מפני שהיו אנוסות. וכדי להורות שלא עשו הנקמה בשביל עצמם היינו בשביל ישראל, רק הכל עבור כבוד השי"ת על כן החיו את הנקבות... ויש לומר שהם הבינו זאת מדברי משה רבינו ע"ה שאמר להם "החלצו מאתכם", הכוונה שירחיקו מלבם את נגיעת עצמם, וזהו מאתכם. ובאמת גם משה רבינו ע"ה ידע כונתם הטובה מה היתה, אך באשר היא מצוה מדיני התורה, לא היה להם להתחכם ולעשות מה שכנגד דין התורה, אף שלפי כונתם היה נצמח מזה כבוד שמים, כי אין לאדם להתחכם על מצות התורה, רק לעשות בתמימות כמו שנצטוה...
ולפי האמור יש להבין מה שאמרו פקודי החיל "ונקרב את קרבן ה'" וגו', דהנה הדין (סנהדרין מ"ח) הרוגי מלכות נכסיהם למלך, הרוגי בית דין נכסיהם ליורשים. ולפי זה אם המלחמה היתה מצד נקמת בני ישראל היה השלל שייך להם, מה שאינו אם היתה מצד נקמת ה' היה השלל שייך לגבוה, מצד שהם הרוגי מלך. ובמלקוח לא היתה שום הוכחה אחר שהיה ציווי מהשי"ת למי לחלקם, ואם כן יש לומר דהם ישראל משלחן גבוה קזכו, ואם כן לא היתה הוכחה למי שייך. וזה שרצו להורות, במטלטלין שלא נצטוו לחלק רצו לתת לגבוה למען להורות שכוונתם הטובה היתה רק למען כבוד השי"ת, והיו הרוגי מלך ונכסיהם למלך. (מטות תע"ר)
ומעתה יובן שפינחס זה אליהו שהוא הגואל האחרון הלך למדין לנקום נקמת אבי אמו שמכרוהו, היינו שקליפת מדין גרמה כל זה, ופתח פתח בזה לגאולה העתידה שישבות ריב ומדון מישראל, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכן יש לפרש הנאמר למשה נקום וגו' ואחר תאסף אל עמיך, שהגואל הראשון הוא יהיה הגואל האחרון... מכל מקום כמו שנצרך פינחס זה אליהו למלחמה זו, כן נצרך משה. (שם תרע"ג)
ונראה על פי מה שהגדנו כבר שכח מדין הוא כח חיצוני רע מאד המשלח מדנים בין אחים, והוא שלט מאז במכירת יוסף אחרי שכתוב וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו, משכו עליהם את הכח הרע הזה עד שיצא לפועל דבר המכירה... וכח רע זה שלט בנשיאי ישראל בחורבן בית ראשון...
והנה למלחמה עם כח רע זה היו צריכין ישראל להיות להיפך מזה, אלא להיות כולם כאיש אחד בלב אחד, אלא לא מצינו זה זולת במתן תורה, אבל שאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקת, הגם כי כבר אמרנו בשם מהר"ל, שזה למעלת ישראל, שהם שכליים והיו דור דעה, ואין דעתן של בני אדם שוות, ועל כן אין נוח להם כל כך להתאחד זולת בביטול גמור להשי"ת... מכל מקום דור באי הארץ היה יותר נוח להם להתאחד כידוע למבינים, ומכל מקום היו כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, ונראה שזה בא מצד הכח הרע של מדין, וזה היה עיכוב למלחמת מדין.
אך הנה אמרו ז"ל שקול משה ככל ישראל, אם כן משה רבינו ע"ה בפני עצמו היה נחשב כלל ישראל, והוא היה המשלח אותם לצבא, וכח המשלח בשליח, אם כן יחשב כאילו הוא בעצמו נלחם עמהם, ואם כן כח משה רבינו ע"ה שהוא כח כולל כל נשמות ישראל כאחד, הוא רק היה ביכלתו לנצח את כחו של מדין, אבל זולתו לא היה באפשר, על כן תלה הכתוב מיתתו במלחמת מדין, ואם היה מאחר את המלחמה בהכרח שהיה חי עוד, כי זולתו לא היה ביכלתו לנצחם, והיה קיומם של מדין עיכוב בביאתם של ישראל לארץ, שהיתה נצרכת אחדות ישראל, אמרו ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ועל כן נצרך להחליש מקודם את כח מדין. ובאמת כי שלימות ירושת הארץ תהיה לעתיד אחרי שתכלה קליפת מדין לגמרי כנ"ל, אז ירשו כל שאר העמים... (שם תרע"ז)
והנה יש להבין בזה גם כן סמיכת הפרשה שלאחריה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, כידוע שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה הדור הזה נקראים דור דעה שורש משה רבינו ע"ה, בחינת תורה שבכתב, ואם היו נכנסים לארץ עם משה רבינו ע"ה היה אז תכלית הבירור בשלימות ולא היה שום גלות לעולם. אמנם בסוף ארבעים שנה בשטים בעון פעור על ידי עצת בלעם הכניס ארס הקליפה בתוך כלל ישראל, עד שהיה חלילה נתקלקל כל שורש קדושת ישראל חס ושלום, ואלמלא עצת משה רבינו ע"ה שהיה בנקמת מדין להרוג כל זכר וכל אשה יודעת איש וגו' מה שהם לא הרגישו בזה היה חלילה התגברות הקליפה של היצר הרע עד שלא היה ביכולת להכניעו חס ושלום רק דייקא על ידי משה רבינו ע"ה שהוא בחינת דעת שבקדושה הוא המנגד והמבטל הקליפה של פעור שבשטים... על ידי קדושתו בחינת הדעת כנ"ל. ולזה נאמר לו בפרשה זו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, כי על ידי זה יתיש כח קלפת היצר הרע, ויהיה כח לבאי הארץ היינו הדור שאחריו לעשות עצמם גדרים וסייגים כנגד היצר הרע. (מטות ב)
וזה ענין מלחמת מדין שנצטוו לנקום נקמת ה' במדין, הגם דאמת החטא כמו דאיתא (ספרי תצא) שהמחטיאו קשה מן ההורגו, אך מהו זאת תכלית הנקמה ולקיחת השלל שנכתב בתורה המספר בפרט ומספר מחצית המלקוח והמכס... אך ענין המלחמה הוא מסוד ה' שהעסק בהמלקוח שלקחו היה נצרך, שבזה לקחו בחינת הכח והחיים שלהם שבכולם יש ניצוצות קדושה, שעל זה נאמר "ואתה מחיה את כולם"... כן גם כאן נצטוו על המלחמה וליקח המלקוח היינו הרוח חיים שלהם, ועל ידי זה נתבטלה הקליפה מכל וכל, שהוא קליפת נחש אשת זנונים ועל ידי זה היה תיקון להחוטאים בבנות מדין וכאמור... (מסעי יד)