(ראה גם: ארץ ישראל-כיבוש, סיחון, עבר הירדן, עוג)
וישלח ישראל מלאכים, אל סיחון מלך האמורי לאמר. אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך. ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה, וילחם בישראל. ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנון עד יבק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון... (במדבר כא כא)
ויפנו ויעלו דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד, ויירשו את ארצו. (שם שם לג)
קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש, והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון את שמעך ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמר... ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו, החל רש לרשת את ארצו. ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה... ונלכד את כל עריו בעת ההיא ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף, לא השארנו שריד, רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל ועד הגלעד לא היה קריה אשר שגבה ממנו, את הכל נתן ה' אלקינו לפנינו. (דברים כ כד)
ונפן ונעל דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתינו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי... ויתן ה' אלקינו בידינו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו, ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד. ונלכד את כל עריו בעת ההיא לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם, ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוד בבשן. כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח, לבד מערי הפרזי הרבה מאד, ונחרם אותם כאשר עשינו לסיחון מלך האמורי החרם כל עיר מתים הנשים והטף... (שם ג א)
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי מלך חשבון, ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי. ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה וילחם עם ישראל.... ויירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר ועד הירדן... (שופטים יא יט)
סיחון סייח המדבר היה ובטחונה של מואב עליו, כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. תא חזי, בשעה שהחריבו ישראל עיר סיחון עבר הכרוז במלכות השמים, (בין ע' שרים), התאספו גבורים המושלים על שאר העמים, ותראו מלכות האמורי איך חרב מלכותו. בשעה ההיא, כל אלו השליטים של ז' אומות נאספו ורצו להחזיר המלוכה של סיחון לקדמותה, כיון שראו גבורתו של משה חזרו לאחור. זה שאמר על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן כבתחילה, ותחזור המלוכה לקדמותה.
אלא שלהבת של מלך השמים יצאה והחריבה הכל. ובשעה שהיו אומרים תבנה ותכונן עיר סיחון סתם, ולא אמרו חשבון, משום שחשבו שבשביל זה תבנה למושב של האמורי, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים. מהו הטעם, הוא משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של רב העליון שלהם, ואם נחזור ונאמר ונזכיר חשבון שתבנה, הרי אש יצאה מחשבון, ואם נחזור ונאמר קרית סיחון, הרי ודאי להבה יצאה מקרית סיחון, כיון ששלהבת אש הזו שורה שם עליה אין מי שיכול להחזירה לקדמותה, כי מכל הצדדים אין לנו רשות. (פירוש כי נתבאר לעיל שמשה הרג למלכי האמורי על ידי התעוררות החכמה דקו שמאל דקדושה, שעמה נמשכת ב' דינים על ראש הרשעים והחיצונים הממשיכים החכמה ממעלה למטה... (בלק ט, ועיין שם עוד ובפירוש)
דבר אחר וישב ישראל בשטים, במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר, לא מקום זרע וכו', באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהם, מלכות זו מתגאה ומשתחצת אין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות, ואילו הם, אביא ואלכסנדריא וקרטגיני ואנטוכיא, ואילו היו להם ששים עיר וכולם ראויות למלכות, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן, ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם, אבל משנתמלאו ישראל מן הביזה התחילו מבזים את הביזה מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים, לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. (בלק קלא)
סיחון מלך האמורי היושב בחשבון, אילו לא היה סיחון קשה ושרוי בחשבון קשה, שהרי המדינה קשה, ואילו לא היתה המדינה קשה וסיחון שרוי בתוכה קשה היה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה. ואת עוג מלך הבשן, ואילו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות היה קשה, ואילו לא היתה מדינה קשה ועוג שרוי בה קשה היתה שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה ומדינה קשה. בעשתרות, שהיה קשה כעשתרות, ואדרעי זה מקום המלכות. (דברים ג)
...אמר (עוג) מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו, אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה, הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למישלפא, והיינו דכתיב שני רשעים שברת, וכדר' שמעון בן לקיש, דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת, אל תקרי שברת אלא שרבבת. משה כמה הוה, עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין, שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה. (ברכות נד ב)
אוכל בכסף תשבירני וגו', דרכן של מים ליתן בחנם, ואנו ניתן דמיו. דרך המלך נלך וגו', משל למה הדבר דומה, לשומר שנטל שכרו לשמור גפן או תאנה, בא אחד ואמר לו עבור מכאן שאני בוצר את הכרם, אמר לו אני איני יושב לשמור אלא בשבילך, ואתה בא לבוצרה? כך סיחון נטל שכרו מכל מלכי ארץ כנען, והיו מעלין לו מסין שהיה ממליך אותן, הוא ועוג שקולין כנגד כולן, שנאמר (תהלים קל"ו) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן, ולכל ממלכות כנען. אמרו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכות, אמר להם איני יושב אלא לשמרם מפניכם.
ויאסוף סיחון, במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידו שלא בצער. אשר יושב בחשבון, אילו חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכבשה, ואילו היה סיחון בבקעה אין כל בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר. אשר יושב בחשבון, אילו ישב בעיירות שלו הוא ואוכלוסיו היו ישראל מייגעין בו לכבוש כל עיר ועיר, אלא כנסן הקב"ה לפניהן למוסרן בידם בלא צער, וכן הוא אומר ראה החילותי תת לפניך (דברים ג'). הרגו את כל גבוריו שיצאו לקראתן, וחזרו על הנשים ועל הטף שלא ביגיעה, לכך כתיב ויאסוף סיחון. (במדבר יט יז)
ויקח ישראל את כל הערים האלה וגו' כי חשבון עיר סיחון, זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) כי ה' אוהב משפט, א"ל הקב"ה למשה אל תצר את מואב וחשבון של מואב היתה, שנאמר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי וגו', באו ישראל ונטלו חשבון שהיתה של סיחון וכל מה שנטל ממואב, שאילו נטלוהו ממנו היה בידם גזל של עולה, אלא נטל סיחון מן מואב, ונטלו ישראל מן סיחון, שהיו פטורין מן הגזל, לכך כתיב כי חשבון עיר סיחון... (שם שם יח)
וישב ישראל בכל ערי האמורי, נשתייר יעזר, וישלח משה לרגל את יעזר, אותן מרגלים זריזין היו, אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מרגלים והביאו תקלה, אנו לא נעשה כן אלא בהקב"ה נאמין ונעשה מלחמה, עשו כך והרגו את האמורי אשר בה.
ויפנו ויעלו, יש אומרים מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל מלחמת עוג, כד"א (דברים ט"ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך. (שם שם יח)
ויצא עוג מלך הבשן, שכנסן הקב"ה לפניהם למוסרן בידם. ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד, וכן הוא מדת הצדיקים, אף על פי שהקב"ה מבטיחן אין פורקים מיראה... ולמה נתיירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, א"ל הקב"ה אל תירא, כולן השלימו בצדק. אל תירא אותו, שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו, שנאמר (דברים ג') כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים... שנאמר (בראשית י"ד) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, זה עוג, וכאן עושה אותו שירים, שנאמר (דברים ג') מיתר הרפאים, וכוונתו היה שיצא אברהם ויהרג, נתן הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, וגבה ממנו שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות מלחמה נתיירא הימנו, אמר אני בן ק"כ שנה, וזה יותר מת"ק, אילולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים האלו. א"ל הקב"ה למשה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, בידך הרגהו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון וגו', (דברים ג') ונחרם אותם והלא כתיב (שם) וכל הבהמה ושלל העיר בזונו לנו, אלא הגופות החרימו שלא ליהנות מהם, ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב, שהיה לו בן קשה הימנו. (שם שם יט)
...ומשה לא עשה כן, אלא אמר עכשיו אני הולך ומכה, איני יודע מי חטא ומי לא חטא, אלא בשלום אבא עליהם, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' דברי שלום לאמר, כיון שראה שלא בא בשלום הכה אותו, שנאמר ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו. אמר לו הקב"ה אני אמרתי כי החרם תחרימם וגו' ואתה באתה עליהם בשלום, חייך כשם שאמרת כך אני אעשה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום... (צו ה)
ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו, וכתיב (עמוס ב') ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו, בזכות מה, בזכות התורה שהחכמים מורים אותה. אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומר היה גובהו, והיה קשה מכל הבריות וארוך מכל מגדל שבעולם ורגליו מגיעות לארץ, ואין כל בריה יכולה לעמוד לפניו, כמה שהוא אומר ואשמיד פריו ממעל וגו', מה עשה הקב"ה כפת שר שלו ושל ארצו, והפילו ממקומו, ומסרו לפני ישראל. אמרו רבותינו קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויין לומר שירה על מפלתן, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם וגו' (תהלים קל"ו), למכה מלכים גדולים וגו' לסיחון מלך האמורי וגו'. (דברים ה)
אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה... ומה עשה הקב"ה כפת את שרו של מעלה והפילו ומסרו ביד משה, שנאמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב') זה זרעו, למה שצפה הקב"ה את בניו ואת בני בניו עד תחיית המתים, שאין אחד מהם ירא שמים, מיד הכרית זרעו. וכיצד היו האמוריים מתים, אמר רבי לוי זימן הקב"ה שתי צרעות לכל אחד ואחד מהם, שנאמר וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם (דברים ז'), והצרעה פורחת ומכה אותו לתוך עינו, ומיד היתה עינו יוצאה ומת. וזהו שאמר דוד, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וגו' (תהלים מ"ד), אילולי לא עזרת אותם לא היו יכולים להם, ולכך כשראה אותם משה נתיירא מהם, עד שאמר לו הקב"ה אל תירא אותו... (הוספה לדברים ח)
אמרו רבותינו, קשה היה סיחון כמגדל וחומר והיה קשה מכל הבריות, וארוך מכל המגדל ורגליו מגיעות לארץ... קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויין לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה...
אמר רבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא פליט היה שמו, שנאמר (בראשית י"ד) ויבא הפליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא אברהם שעוסק בעוגת הפסח, כשבא משה וישראל לתחומא דאדרעי, אמר להם משה נחנה כאן, למחר אנו נכנסין בשחרית וכובשין אותה. עמדו שחרית ועדיין לא היתה העין רואה, תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ, אמר משה איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו הלילה, אמר לו הקב"ה זה שאתה רואה עוג הוא. אמר רבי יוחנן אורך רגליו היה י"ח אמה. עוג היה תולש הר וזורקו לישראל, אמר לו אל תתירא משה, היה נוטל צרור ומזכיר עליו שם המפורש וסומכו... (תהלים קלו)
עוד זה שאמר הכתוב אלקים באזנינו שמענו כי לא בחרבם ירשו ארץ, את מוצא בשעה שהיה משה וישראל מבקשים לעשות מלחמת סחון ועוג היו רואים את האמוריים ואת מלכיהם ואימה נופלת עליהם, והיו מתחלחלים מהראיה למה שהיו רואין את סיחון שהיה גבור והכל משיחין בגבורתו, ולמה נקרא סיחון, שהיה מתמלל בעולם שהוא גבור שהוא יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ. והיו רואין את עוג ואת גבורתו, והיה לבם נופל וראו אותו משה וישראל ונרתעו, והיו אומרים יכולין אנו להלחם, יהי שמו מבורך. מה עשה הקב"ה, כיון שראה משה אמר ממי את מתיירא, מזה אל תתירא ממנו, כבר נתחתם גזר דינו, כבר השר שלהם הפלתי לפניך, כי בידך נתתיו. כשראה משה כך אמר לישראל ראיתם נסים שעשה עמנו הקב"ה, היאך יצא סיחון כנגדנו, והיאך נתנו הקב"ה בידינו, ויצא סיחון לקראתנו ויתנהו ה' אלקינו בידינו, אמרו בני קרח, רבון העולמים כל אותו הנצוח שנעשה לא בכחן נעשה, ולא בזרוען ירשו הארץ, אתה עשית להם כל אותם הנסים, והם לא היו כפויי טובה שלא להודות לך, אלא מהו אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם, ב' פעולות פעלת, נלחמת בשונאי אבותינו ועוד הורשתם את הארץ אתה ידך גוים הורשת, ותטעם תרע לאומים ותשלחם כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם... (תהלים מזמור מד)
כיון שבאו משה ואהרן לעשות מלחמה עם סיחון ועוג, ראה אותם משה ונבעת, והיה עוג רואה את משה והיה שוחק ומלעיג אותו, וכן סיחון, והיו אומרים אלו נלחמים כנגדנו, הרי אני תולש הר וזורק עליהם וקוברן במקומן, והיה לאדרעי בתוך האומה שני פרויגין עומדין משני צדי פתחה של עיר, ראה אותם מבערב והיה שוקד ומחשב עליהם כל הלילה היאך לכבשן שחרית עליהם, עד שלא תהא עינו של אדם רואה יפה. השכים עוג ועמד בפתח המדינה לראות משה, ומשה תולה את עיניו ורואה את עוג יושב בין ב' הפורגין והיה משה סבור שמא סתמו הפתח, וכיון שהאיר ראו אלו את אלו, והיה עוג מגלגל הר שירד על משה ועל ישראל לקברן, ומשה נטל צרור וזרק תחת אותו ההר ומתגלגל וסומך עליו, והיה משה רואה גבורתו ומתיירא, מיד קפץ עליו הדיבור וא"ל אל תירא אותו. וכיון שראה דוד שנפלו סיחון ועוג לפני ישראל ויירשו את ארצם שבח להקב"ה ואמר לפניו, רבון העולם, כל מה שעשית עם אבותינו בחסד עשית עמהם, וכן הוא אומר בהלל הגדול, למכה מלכים גדולים וגו'. (שם קלו)
אשר ישמעון את שמעך - היך קמון שמשמא וסיהרא אמטוליך יפסקו מן למסמר שירתא כמיסת יומא ופלגא וקמו במדורהון עד דאגחת קרבא בסיחון ויזעון וירתתון מן קדמך. (דברים ב כה)
אל תירא אותו - שהיה משה ירא שתעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים שהיכו כדרלעומר וחבריו. ויכו אותו - משה הרגו, כדאיתא בברכות פרק הרואה. (במדבר כא לד ולה)
החילותי תת - כפה שר אמוריים שלמעלה תחת רגלי משה, והדריכו על צוארו. (דברים ב לא)
ויצא סיחון - לא שלח לעוג, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה. ואת בניו - בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו. (שם לב ולג)
וישלח ישראל מלאכים - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו אעברה בארצך זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה, כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם, אלא שתהיה לחרבה... ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם להלחם. (במדבר כא כא)
אל תירא אותו - רש"י מדברי רבותינו. נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה' אלקינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם... אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו. והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם, אז הודיעו השם ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש, כי מכאן תתחיל בכבוש שבעה עממים, אבל עוג אסף כל חילו אדרעי, והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו, והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו... (שם שם לד)
תעבירו באש וטהר - ...ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר "רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו", והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל הוא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותינו קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה, "ואתם חנו מחוץ למנחה שבעת ימים" וגו', כי מלחמת סיחון ועוג היו בה כל ישראל וטומאה הותרה בצבור... (שם לא כג)
דברי שלום - לפי שרוב ארצו משל מואב, אבל עוג שארצו מארץ כנען לא קראו לו לשלום, שאין קוראין שלום לכנענים. (דברים ב כו)
גבולך - לא רצו לעבור דרך הארץ אלא לסובב מבחוץ כמו באדום ובמואב. (במדבר כא כא)
ממדבר קדמות - ...ומפני שרוב ארץ סיחון היתה קודם של מואב הקדים לו שלום, ולא לעוג שהיה בארץ רפאים, שהיא מז' עממין... דבר אחר שלחו ב' אגרות, של שלום מלמעלה ושל מלחמה מלמטה. (דברים ב כה)
את והב בסופה - סיפר מה שעברו בשלום בארנון ולא התקומם סיחון נגדם, שהעמיד הא-ל סופה ומשפך נחלים רבים שמנעו את סיחון. ואשד הנחלים - ובספר נאמר שמשפך הנחלים הגיע עד ער שהיו ישראל נגדה, ולא הגיע אליהם אלא נדחק לגבול מואב. (במדבר כא יד וטו)
אשר הכה משה וגו' בצאתם ממצרים - קשה והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון. ואולי שנתכוין לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו, שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים. עוד נתכוין לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים אימות מות נפלו עליו מהם, והיה מוכה ועומד... (דברים ד מו)
אעברה בארצך - לא אמרו אעברה נא, כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש ארץ עבר הירדן תחלה... (במדבר כא כב)
ישמעון שמעך - ואפילו היה סיחון מתרצה לתת להם הדרך היה גם כן אותו פחד ומורא שמזה היו מבינים כי נפל פחד ישראל על סיחון שהוא אביר מכולם. (דברים ב כה)
לא אסור ימין ושמאל - לא אמר בלשון לא אטה כמו שאמר למלך אדום, אלא נכלל בזה הלשון עוד כונה, היינו תדע שאעברה בברור בארצך אפילו כשלא תרצה, לא אסור למקום אחר לצד דרום או לצד צפון, וזהו ימין ושמאל. (שם שם כז)
כי הקשה וגו' את רוחו - שלא לחשוב מי ינצח והפסד המלחמה נגד ריוח המיאון מלתת העברה בעלמא. ואמץ את לבבו - לחשוב כי ינצח בברור. (שם שם ל)
ויצא סיחון - בפרשת חקת כתיב "ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל", ובעוג שם וכאן כתיב "ויצא עוג" וגו' ולא ויאסוף, דסיחון מתחלה לא הכין עצמו למלחמה ולא היה עמו מאוסף מכל צד, שלא עלה על דעתו אחר שראה שישראל מבקשים חסד מאדום ומואב וכסבור שאין להם כח ללכת בעל כרחו, מכל שכן שיהיו יראים ממנו, וכשבאה השעה שאמר משה כי יעברו בעל כרחו החל לאסוף עמו, אבל עד כה יצא הוא לבדו עם החיל אשר עמו... אבל עוג כשראה מה שאירע לסיחון מכבר אסף עמו ויצא בשעת מעשה. (שם שם לב)
ואת בניו - ושם לא נזכר הבנים, דשם מיירי במכה הראשונה שהוכה הוא לבדו, ובניו שהיו ראשי הצבא עוד לא הגיעו למלחמה עד לבסוף הוכו גם המה. מה שאינו כן בעוג כתיב גם שם את בניו, שמתחלת המלחמה היו כבר נאספים והוכו כולם יחד. (שם שם לג)
בזזנו לנו - רש"י דקדק על פי הספרי... וביאר דבמלחמת עוג כבר היו שבעים מביזה על כן בזו וקרעו. ויש להקשות הרי מלחמת מדין היתה מאוחרת גם למלחמת עוג ולא כתיב בלשון בזיון, אלא בזזו איש לו, ויש לומר דכאן שתי המלחמות היו תכופים זה אחר זה, על כן היה עדן עיניהם שבעים ממלחמה הראשונה, מה שאינו כן במלחמת מדין שהיה איזה משך ביניהם כבר שכחו את השבע משלל העבר... והנה במלחמת סיחון נלחמו כל ישראל בשוה, על כן חלקו הבהמות כמו שעשו במדין, ושלל הערים היה באופן אחר וכמו במדין, משום הכי הפסיק הכתוב בין בהמה לשלל, מה אינו כן במלחמת עוג לא לחמו כולם בשוה שהרי יאיר ומכיר לחמו לעצמם, וכמו כן לא הקפידו בכלל דבר המלחמה על כן גם בזה הבהמה ושארי דברים היה לכל דאלים גבר... (שם שם לה)
ונפן ונעל - לשון ונפן משמעו כמו שעולה ומביט לאחוריו כמסתפק אם ראוי וישר לעלות או לא. וכבר נתבאר שלא היה ההכרח לבא לידי מלחמה עם עוג, ואדרבה ברצון משה היה שלא לכבוש ארצו עד אחר כבישת ארץ ישראל, אבל ישראל לא נזהרו בדבר, והגיע שעלו דרך הבשן, ובאמת היה זה סיבה מהמסבב ית'. אל תירא אותו - גם זה נתבאר שם שזה היה מוראו של משה באשר המה הסבו מלחמתו בלי הכרח כל כך. (שם ג א וב)
וירא בלק וגו', דכתיב הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי, כי עיקר הפחד שלהם היה כשראו שבני ישראל הולכין ומתקנים כל המקומות הרעים והמשיכו ארץ סיחון ועוג לכלל נחלת ה', כמ"ש "ונתן ארצם לנחלה" וגו', וזה היה דבר גדול, כדאיתא על סיחון מלך קשה ומדינה קשה, שהיו מקומות שנאחז בהם כחות הסט"א... ועתה שראו שתיקנו בני ישראל ארץ האמורי, עשה הוא לשון תיקון, וזה היה כל הכעס שלהם... על ידי שבני ישראל מסתירין ומגינין להבדיל בין הגשמיות אז שורה בתוכם ה', וממילא יש הארת ניצוצי קדושה שמאירין למרחוק... (בלק תרמ"ד)
בשם מו"ז ז"ל על פסוק "אחרי הכותו" שקודם זה לא היה יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל, שהמה היו קליפות גדולות, סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות, ונגד זה תפילין של ראש, עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תפילין של יד. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות קריאת שמע, וכן היה בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא, כמו שבני ישראל משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית', כן הקב"ה כביכול מבטל כל כחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבני ישראל, וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל. (דברים תר"מ)
וכתיב אחרי הכותו, פירש מו"ז ז"ל כי קודם הכאת אותן הקליפות לא היו יכולין בני ישראל לקבל אלה הדיבורים של משה רבינו ע"ה. ויתכן עוד להוסיף על דבריו, כי באמת עתה נתגלו אלה הדברים ופירש התורה בע' לשון, כי ודאי סיחון ועוג היו השורש מע' אומות ונקרא עם הארץ, שכל מלכי כנען סמכו עליהם. והע' אומות הם מתנגדים לקדושת התורה, וכפי הכאת אותה הקליפה והאומה כך נגלה באותו הלשון שמיוחד לאותה אומה קדושת התורה, ולכן אחרי הכותו וכו' נגלה באר ומעיין חדש בתורה... (שם תרמ"ד)
כתיב למען ידעו... כמ"ש חז"ל הוא סיחון הוא ערד שדומה לסייח ולערד במדבר, היינו שהם החיות רעות שנמצאין במדבר, כמ"ש נחש עקרב וצמאון, ולכן הוצרך הקב"ה להגן עליהם במקומות הללו בענני כבוד. ואיתא בספרים כי בסוכות אבדו בני ישראל את סיחון וארצו, ע"ש פרשת חקת, ומסתמא כן הוא בימים הללו אחר יום כפורים שנעשין כבריה חדשה, וצריכין לקבל התורה מחדש, וקודם שבאין לכלל ישוב יש רדיפות וצריכין הגנה, ואחר כך יש שמחת התורה שנעשים ישרים בימים אלו... (לסוכות תרמ"ה)
...והנה ז' מלכי כנען הם שבע המדות הרעות כנודע, שהיו צריכים ישראל לנצחם ולשרש המדות הרעות האלה, וזה על ידי חשבון הנפש לשרש מתוכם את המדות הרעות, וזהו סיחון מלך האמורי שיושב בחשבון. ואמר כ"ק האדמו"ר מגור זצלל"ה זי"ע שזה הוא שיושב בקרב כל איש ומונעו לחשוב את עצמו, והנה לכבוש את סיחון הנ"ל נצרך משה רבינו ע"ה דוקא בכחו הגדול שהיה מופשט מכל חמריות לכבוש אותו... (חקת תע"ר)
בגמרא (ב"ב ע"ח) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם וכו', וצריך להבין לפי דרשה זו לשון על כן שהוא כנתינת טעם, ומה שייכות יש לענין זה למלחמת סיחון, גם כן ענין מלחמות סיחון ועוג שנקרא שני מלכי האמורי, והאמורי הוא אחד משבעה אומות, ולמה נסתפק משה אם לכובשם. שנראה שאם היה מניח סיחון לעבור ישראל בגבולו לא היו כובשין אותו כלל... אך הענין הוא דהשבעה אומות הם כנגד הז' מדות בטומאה, שהם כנגד הז' מדות בקדושה, ואיתא בספר דברי אמת מהרבי מלובלין זצ"ל בשם הבעש"ט ז"ל דקליפת מלכות האמורי שהוא השלישי להז' עממין הוא כנגד מדת תפארת בקדושה, ובקדושה מורה על את ה' האמרת וה' האמירך, שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל, וזה לעומת זה האמורי בקליפה הוא התפארת וגאות, והוא כנגד יעקב אבינו ע"ה מדת ת"ת שהוא היה קטן ושפל בעיניו... כן לעומת זה בקליפה קליפת האמורי שהוא הגאוה והכבוד כולל גם הקנאה והתאוה, ומשה רבינו ע"ה ידע שעדיין אין הזמן לכבוש קליפה זו לגמרי, וכן אף אחר כך מצינו (נדרים כ"ב) ההוא שעתא לא עברינן ירדנא, שבעבר הירדן היה עוד שליטת קליפת הקנאה והרציחה... וזה הוא הענין דכתיב בפרשת דברים "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון" וגו', היה צריך לומר אשר ישב לשון עבר, אך מפני שבאמת עדיין לא נעקר לגמרי כל קליפת האמורי לכן נאמר בלשון אשר יושב בהוה בחשבון, רק זאת הועיל, מה שהיה נקרא מתחלה מלך חשבון, והיינו כיון שקליפתו כוללת כל הג' קליפות כנ"ל, היה הוא מלך על החשבון, חשבונו של עולם, שלא הניח כלל לחשוב החשבון, ועל זה כבשו משה רבינו, רק מכל מקום נשאר קליפתו ולא כבשו לגמרי, שעדיין יכול לפתות שלא יחשבו חשבונו של עולם... ואחר שנכבש, שלא יהיה עוד מלך חשבון, על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם וכו'. תבנה בעולם הזה, ותכונן בעולם הבא, שכיון שמתחיל רק לחשוב חשבונו של עולם כבר יכול לתקן שיבנה ויכונן בעולם הזה ולעולם הבא... ובקליפה נקרא סיחון על שם הגאוה שמגביה דעתו כארז כנ"ל, ועוד נקרא סיחון על שם קליפת התאוה, שהולך אחר שיחה נאה שזהו קליפת התאוה, ע"ש הכתוב כי נופת תטופנה וגו'. ועוג היה קליפתו רק הגאוה כמו שנאמר ויבא הפליט, ואיתא (נדה ס"א) זה עוג שפלט מדור המבול, וחטא המבול היה חמס וזנות, והוא ניצול מכלל שהוא לא היה פרוץ בקליפת הקנאה ותאוה, והיה קליפתו רק הגאוה... והתוספות כתבו דסיחון נמי נפלט, הביא המהרש"א מדרש שסיחון נולד בתיבה מאשת חם בזנות, והיה כולל כל הג' קליפות וכמו שאמרנו... (חקת ד, וראה שם עוד)
...והענין על פי מ"ש בפירש"י חקת אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכובשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכובשו, ויש להבין מה היה חזקו של חשבון אם היתה מלאה יתושין הלא היו יכולין לעלות על החומה ולפתוח השער ולהרוג היתושין... אך המכוון על הכח של הקליפה שהיה בהם, דכמו שבקדושה יש קדושת דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות, ויש גם כן קדושת המקום קדושת ירושלים, כן זה לעומת זה בקליפה יש גם כן קליפת המלך, וזה היה סיחון, וכן יש גם כן קליפת המקום וזה היה חשבון... ושם בארץ ישראל מקום התשעה קבין חכמה שנטלה ארץ ישראל, והיה כוחו גם כן מכח תורה שבעל פה חכמת ארץ ישראל, ועוג איתא בזהר הקדש דכל מלכי עלמא לא יכלין לאגחא קרבא ביה בגין תוקפא דבשן... (בלק א וראה שם עוד)