וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם, למטה ראובן שמוע בן זכור... אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, ויקרא משה להושע בן נון יהושע.
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ויאמר אליהם עליו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים.
ויעלו ויתורו את הארץ, ממדבר צין עד רחוב לבא חמת... ויבואו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכל ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרמונים ומן התאנים... וישובו מתור הארץ, מקץ ארבעים יום... ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן... והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. (במדבר יג א והלאה)
ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה...
ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו... ויאמר ה' סלחתי כדבריך. ואולם חי אני, וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה... והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף...
אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עלי. אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון... ופגריכם אתם, יפלו במדבר הזה. ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם, עד תום פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, וידעתם את תנואתי... והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ. וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'... (שם יד א והלאה)
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אותה. ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו, וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו. ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ה' אלקיכם. ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אתנו ביד האמורי להשמידנו. אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם. ואמר אלכם, לא תערצון ולא תיראון מהם... וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר. אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם... ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף... (דברים א כב והלאה)
תא חזי, משה אם תאמר שהוא לא היה יודע, שלא יכנס לארץ בעת הזאת, אינו כן, אלא ידע, והיה רוצה לדעת ממנה בטרם שיסתלק, ושלח אלו המרגלים, כיון שלא השיבו לו דבר כראוי לא שלח עוד בזמן אחר, עד שהקב"ה הראה אותה לו. שכתוב, עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ...
כיון שהתחיל משה לשלוח, מה אמר להם, היש בה עץ, כי מה הוא שאמר זה, וכי תאמר שלא ידע אם (יש בה עץ), אלא כך אמר משה, אם יש בה עץ אני יודע שאכנס שמה. מהו עץ, זהו עץ החיים, והוא לא היה שם אלא בגן עדן הארץ, אמר אם יש בה עץ הזה אני אכנס שמה ואם לא איני יכול ליכנס. (שלח לך ט)
תא חזי, שלח לך אנשים, (לך פירוש) בשבילך, ר' יהודה פתח, כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו, ונפש אדוניו ישיב... ציר נאמן לשולחיו אלו הם כלב ופנחס, שהיו שליחים נאמנים אל יהושע, (בעת ששלחם לרגל את ירחו), ונפש אדוניו ישיב, שהחזירו השכינה שתשכון בישראל ולא נסתלקה מהם.
ואלו (המרגלים) ששלח משה, גרמו בכיה לדורות האחרונים, (כי ביום הזה נחרבו בית המקדש הראשון והשני), וגרמו להסתלק מישראל כמה אלפים ורבבות, וגרמו לסלק השכינה מן הארץ מבין ישראל. (שם טז)
וישלח אותם משה וגו' כלם אנשים, היינו שכולם היו צדיקים וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, למה נטלו עצה זו, אלא שאמרו, אם יכנסו ישראל לארץ יעברו אותנו מלהיות ראשים, ומשה ימנה ראשים אחרים, כי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם מתו, הם וכל אלו שקבלו דבריהם.
אמר ר' יצחק משה הסתכל וידע שלא יצליחו בדרכם, אז התפלל על יהושע. היה אז כלב בצרה, אמר מה אעשה, הרי יהושע הולך בעזרה עליונה של משה ששלח בו אור הלבנה, (שהיא המלכות), והוא האיר עליו בתפלתו, משום שהוא בחינת השמש, (שהוא ז"א), מה עשה כלב, נשמט מהם ובא לקברי האבות והתפלל שם תפלתו... (שם ל)
ויבאו עד נחל אשכול וגו', ר' אבא אמר כרתו את האשכול, באו להעלות אותו (עליהם) ולא יכלו, באו להסיעו (ממקומו) ולא יכלו. באו יהושע וכלב לקחו אותו והעלו אותו ונזדקף על ידיהם, ז"ש וישאוהו במוט בשנים, בשנים בשני היחידים (שלא חטאו, שהם יהושע וכלב). זמורה, מה נצרך להם, אלא האשכול היה תלוי עליו, ובעוד שהיה מחובר במקומו נקרא זמורה. אחר (שכרתו אותו) נקרא מוט, שכתוב וישאוהו במוט, אותו הנודע, דהיינו אותו שכרתו.
מכאן ידעו יהושע וכלב שהם ראויים להכנס לארץ, ושיהיה להם בה חלק ונחלה. בעוד שהיו הולכים (המרגלים) לקחו כולם עצה עליהם, (על יהושע וכלב, שקנאו אותם על שיכלו לקחת האשכול, ולקחו עצה להורגם), קם כלב על הפרי, אמר פרי פרי אם בשבילך אנו נהרגים מה אנו בחלקך. מיד (האשכול) הקל את עצמו (שיוכלו כולם לשאת אותו) ונתנו להם...
ר' יצחק אמר,כשהמרגלים הגיעו לאלו הענקים היו משימין מטה של משה לפניהם ונצולו. ומאין לנו שנתן להם המטה, ז"ש ויאמר אליהם עלו זה בנגב, כתוב כאן עלו זה, וכתוב שם ואת המטה הזה וגו', ובשביל המטה נצולו, כי אם תאמר שהענקים עזבו אותם לא כן, אלא באו לתפוש אותם, והיו שמים לפניהם את המטה, ונצולו מהם. ר' יהודה אמר מסורת שם הקדוש מסר להם משה, ובשבילו נצולו מהם. (שם סט)
באנו אל הארץ, הלכנו היה צריך לומר, אלא באנו (פירושו) נכנסנו שמה בארץ ההיא שהיית משבח בכל יום והיית אומר שאין כמוה, וגם זבת חלב ודבש היא, ר' יצחק אמר מי שרוצה לומר שקר, אומר בתחילה דבר אמת, כדי שיאמינו לו כזביו, (ועל כן אמרו תחילה וגם זבת חלב ודבש היא).
ר' חייא אמר, כך אמרו, באנו אל הארץ שהיית משבחה בכל יום ואמרת שאין כמוה, וגם זבת חלב ודבש שהיא, והרימות שבחה על כל (הארצות) ואינו כן, כי זה פריה כי אשכול אחד מן הקטנים כרתו (והראו להם). אמרו אם ארץ זו מנחיל הקב"ה לישראל וסבלו עליה כל אלו הצרות והיגיעות הרי בארץ מצרים יש אשכולות ופירות הארץ החשובים מהם פי שנים.
אפס כי עז העם, (אמרו), כי מדרך העולם הוא שהגבורים עורכי מלחמה יושבים מחוץ לערים לשמור הדרכים, וכאן אפילו יושבי העיר הם חזקים, גבורים. והערים בצורות, שאפילו כל מלכי העולם יתאספו עליהם לא יוכלו לעשות בהם משהו קלקול. א"ר יוסי כל מה שאמרו בלשון הרע אמרו, והקשה מכולם הוא שכתוב, עמלק יושב בארץ הנגב, בדומה לאדם שנשכו נחש, כשרוצים לאיים עליו אומרים לו הרי נחש כאן.
ר' אבא אמר, ודאי זה קשה מכל מה שאמרו, כלומר אותו העורך מלחמה עם הכל, הנה נמצא כאן, ובאיזה מקום, בארץ הנגב, שהוא המקום (שדרך שם) נכנסים (לארץ). מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם, שקבעו בכיה לדורות לעולם באותו לילה, (שהיה ליל תשעה באב, שבו נחרבו ב' המקדשים).
א"ר יוסי עצה לקחו לעצמם להוציא שם רע על הכל. מהו על הכל, היינו על הארץ ועל הקב"ה. א"ר יצחק על הארץ נכון הוא, על הקב"ה מאין לנו, אמר לו זה משמע משכתוב אפס כי עז העם, מי יכול להם. כי עז העם הוא בדיוק, (כלומר שאפילו הקב"ה לא יכול להם, והוציאו שם רע על הקב"ה). וכתוב עמלק יושב בארץ הנגב, אז גרמו כל זה כמו שלמדנו, ורצה הקב"ה לכלותם מן העולם, ז"ש ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. (שם עח)
דבר אחר ידמו כאבן, כיון שנכנסו מרגלים לארץ, כל מי שאומר אלו מרגלי ישראל היה דומם כאבן... (בשלח-שירה פרשה ט)
רבי שמעון בן יוחאי אומר, גנות גדולה היתה בידן של ישראל בשעה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם המקום, אם כשהייתם בארץ ערבה ושוחה זנתי ופרנסתי אתכם, כשאתם נכנסים בארץ טובה ורחבה בארץ זבת חלב ודבש על אחת כמה וכמה שאזון ואפרנס אתכם. (בהעלותך פב)
ותקרבון אלי כולכם - בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם, ילדים מכבדים את הזקנים, זקנים מכבדים את הראשים, וכאן הוא אומר ותקרבון אלי כולכם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים זקנים דוחפים את הראשים... וישיבו אותנו דבר - באי זה לשון הם מדברים, את הדרך אשר נעלה בה - אין דרך שאין בה עקמומיות, ואין לך דרך שאין בה מקומות, ואין לך דרך שאין בה פרשות. ואת הערים אשר נבוא אליהם - לידע באיזו דרך אנו באים עליהם. (דברים כ)
וייטב בעיני - ולא בעיני הקב"ה, ואם בעיניו היה טוב למה נכתב על דברי תוכחות? משל לאדם שאמר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותן אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בא אתה ואני אראך כמה הוא נושא בהר וכמה הוא נושא בבקעה, כיון שראה שאינו מעכבו כלום אמר לא בשביל לשאת מעותיו, לכך נאמר וייטב בעיני הדבר. ואקח מכם שנים עשר אנשים, מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם. שנים עשר אנשים, מגיד הכתוב שלא היה שבט לוי עמהם. (שם כא)
ויקחו בידם מפרי הארץ - אמר רבי שמעון עלובים בני אדם שכך נטלו בידם, כאדם שנוטל באיסר תאנים באיסר ענבים, כך נטלו בידם... ויאמרו טובה הארץ, וכי לטובתה אמרו, והלא לא אמרו אלא לרעתה, מי אמר טובתה, יהושע וכלב, ואף על פי כן ולא אביתם לעלות. (שם כג)
ותרגנו באהליכם ותאמרו - מלמד שהיו יושבים בתוך משכנותיהם ואומרים דברים כמתלהמים, שנאמר דברי נרגן כמתלהמים, אבל סכין ירדה משמים ובקעה את כרסן, שנאמר והם ירדו חדרי בטן. דבר אחר שהיו יושבים בתוך משכנותיהם ובוכים כמתלהמים, ונוטלים את בניהם ואומרים להם, אי לכם דווים, אי לכם סגופים, למחר יהיו הורגים מהם, ושובין מהם, ומעמידים אותם בקלון. בשנאת ה' אותנו, איפשר שהקב"ה שונא את ישראל, והלא כבר נאמר אהבתי אתכם אמר ה', אלא הם שונאים את הקב"ה, משל הדיוט הוא, מה דבליבך על רחמך, מה דבליביה עלך. (שם כד)
שלח לך אנשים, אמר ריש לקיש שלח מדעתך, וכי אדם בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב וייטב בעיני הדבר, אמר ריש לקיש בעיני ולא בעיניו של מקום. ויחפרו לנו את הארץ, אמר ר' חייא בר אבא מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ, וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'.
ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור, אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה.
ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבאו מבעי ליה, אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן, אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע, י-ה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו... (סוטה לד ב)
וישובו מתור הארץ וילכו ויבאו, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה. ויספרו לו ויאמרו באנו וגו' וכתיב אפס כי עז העם, אמר רבי יוחנן משום ר"מ כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. ויהס כלב את העם אל משה, אמר רבה שהסיתן בדברים, פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה דין ראש קטיעה ימלל, אמר אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי. אמר להן וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו, אמר להו הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו, עלה נעלה וירשנו אותה וגו'. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל וגו', אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.
ארץ אוכלת יושביה היא, דרש רבא אמר הקב"ה אני חשבתיה לטובה, והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה, דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, ואיכא דאמרי איוב נח נפשיה ואטרידו כולי עלמא בהספידא. הם חשבו לרעה, ארץ אוכלת יושביה היא. ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו וגו', אמר רב משרשיא מרגלים שקרי הוו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים לחיי, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי. ולא היא, כי הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו סלקי יתבי באילני, שמעי דקאמרי קחזיין אינשי דדמו לקמצי באילני.
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות. ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכתיב וכבוד ה' נראה באהל מועד, אמר רבי חייא בר אבא מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה. וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה, אמר רבי שמעון בן לקיש שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם ומטיבורם ונכנסות בלשונם. ורב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו. (שם)
...אמר רב המנונא לא נגזרה גזירה על שבטו של לוי, דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם מבן עשרים שנה ומעלה, מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מן שלשים... אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים... (בבא בתרא קכא ב)
מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', וימותו בעולם הזה, במגפה לעולם הבא. (סנהדרין קט ב)
תניא אמר רבי אלעזר בן פרטא, בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה... אלא אמר רבא אמר ריש לקיש אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו. (ערכין טו א)
וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן וגו', אתון אשכחון עסיקין בהלכות חלה וערלה, אמרו להן לארץ אין אתם נכנסין, ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה, מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה, אמר להם אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות היו עתידין אתם לבכות בכייה של ממש, בכה תבכה בלילה... ולא עוד אלא דאמרתון ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם, ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון. א"ר שמעון בן לקיש דיברו דברים כלפי למעלן, כי חזק הוא ממנו, אמרו כביכול לא יכול להון. (תענית כג ב)
...אלו נקראו כסילים, אלא על שהוציאו דבה על הארץ, שנאמר (משלי י' י') ומוציא דבה הוא כסיל, אף על פי כן בני אדם גדולים היו... שנבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה, שנאמר וייטב בעיני הדבר וגו', מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד, ואמר לו ראויים הם, שנאמר על פי ה', ואחר כך לסוף מ' יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה. (במדבר פרשה טז ד)
זה שאמר הכתוב (ישעיה מ"ד) לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יהיו אומרים לא היינו יודעין עונש לשון הרע, לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה... ואף על פי כן לא רצו ללמד, לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם. (שם שם ה)
דבר אחר שלח לך וגו', אף על פי שאמר הקב"ה שלח לך, לא היה מן הקב"ה שילכו, למה שכבר אמר להם הקב"ה שבחה של ארץ ישראל... אלא ישראל בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו לירש את התחומין אמר להן הקב"ה ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ (דברים א'). באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר ותקרבון אלי כלכם, זהו שאמר עזרא (נחמיה ט') ולא שמעו אל מצותיך וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך... אלא אמרו (דברים א') נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, שלא האמינו. וכן בדוד הוא אומר (תהלים ק"ו) ולא האמינו לדברו... וכן הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ, ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו, אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו, ובשבועה שאין אחד מהן נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר י"ד) אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה, אלא לבניהם אני נותנה.
כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים לפנינו התחיל משה עומד ותוהא, אמר אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקב"ה, הלך ונמלך, א"ל כך וכך בניך מבקשים, א"ל הקב"ה אין זו תחלה להם, עד שהם במצרים הלעיגו לי, שנאמר (הושע ז') זו לעגם בארץ מצרים, למודים הם לכך, איני צריך לנסותם, שכתיב (דניאל ב') ידע מה בחשוכה ונהורא עמה שרא. א"ל הקב"ה משה יודע אני מה הם, אלא אם בקשת שלח לך לעצמך, מנין שכן כתיב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור. (במדבר פרשה טז ו)
ויקרא משה להושע בן נון יהושע, מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד... ויהושע נטל שכר עשרה אנשים של מרגלים שנתוסף בו יו"ד יתיר... דבר אחר כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמר ליהושע י"ה יושיעך מן הדור הרע הזה.
אלה שמות האנשים, מה היו שמותן, סתור בן מיכאל... יש בני אדם ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים... שמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים אלו המרגלים, מה כתיב בהן סתור, שסתרו מן העולם. (שם שם ז)
ויאמר אליהם עלו זה בנגב, עם שהם עולים א"ר ברכיה הכהן ברבי מצאו ג' בני ענקים שם אחימן ששי ותלמי... כשראו אותן מרגלים נתייראו, לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו, אמר ר"ל הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו עון נגזר עליהם גזירות קשות. מה הקב"ה אמר לירמיה, לך אמור להן אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, (ירמיה י"א) לקול המולה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם, הציתם אש עליכם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. אמרו ונהי בעינינו כחגבים, אמר הקב"ה ויתרתי עליהם, אלא וכן היינו בעיניהם יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאים. מה גרמתם לעצמכם, במספר הימים אשר תרתם את הארץ, לא דיים כך, אלא שלא נכנסו לארץ. א"ל הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שהיו שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעולם הבא אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך, שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו. (שם שם ח)
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען וגו' עלו זה בנגב, שכן התגרין מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח. וראיתם את הארץ ג' פעמים, בראשון וראיתם וגו' א"ל היו מסתכלים בארץ ישראל, יש ארץ שמגדלת גבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים, ויש שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין... מנין אתם יודעין כחם, אם במחנים הם שרוין הם גבורים בוטחין על כחם, אם במבצרים חלשים הם ולבם רך. ומה הארץ השמנה היא אם פירותיה קלים אם שמנים, א"ל הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים, אם של חרסות הם רזים הם....
ויעלו ויתורו את הארץ, כיצד, היו נכנסים לעיר הדבר נוגף את הגדולים ומתעסקים בני העיר בקבורתן, ובריה לא היתה רואה אותם, לכך אמרו הארץ אשר עברנו בה וגו', בנסים שהיה עושה להם הקב"ה בו הוציאו דבה... (שם שם י)
ויבאו עד נחל אשכול, לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל אילולא כלב ששלף את הזיין וירץ לפניהם ואמר להם אם אין אתם נוטלים או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם לא היו נוטלים, לפיכך (יהושע י"ד) אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה. וישאוהו במוט בשנים, אין פחות משני מוטות, לפי שאין אומר במוט שנים אלא בשנים, וי"א ג' במוט אחד בשנים הרי ג', וכמה היה משוי של כל אחד ואחד... מכאן אתה מחשב לאותו אשכול אדם נושא משוי לעצמו מגביה סאה, מגביה עליו חבירו נושא סאתים, ואם מגביה סאתים נושא עם חבירו נושא שלש הוי מכאן מחשב. (שם)
וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, והלא אתה מוצא שהלכו מן הדרום לצפון מ' יום, ומ' יום היו מהלכין את כולה, אלא שגלוי היה לפני הקב"ה שהן באים ואומרים לשון הרע על הארץ ונגזר על אותו הדור שנים של צרה יום לשנה, וקפץ הקב"ה לפניהם את הדרך...
ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ וגו' כך דרכן של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה. עמלק יושב בארץ הנגב, מה ראו לפתוח בעמלק, משל לתינוק שסרח ולקה ברצועה, וכשמבקשין להפחידו מזכירין לו הרצועה שלקה בו, כך היה עמלק רצועה רעה לישראל, ומה ראה לישב לו על הספר על דרך כניסתן של ישראל לארץ, כך צוהו עשו זקנו...
ויהס כלב, שבתחלה אמר להם אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר אמת, שנאמר (יהושע י"ד) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ואחי אשר על עמי המסיו את לב העם... כשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה, שנאמר ויהס כלב. והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע לפיכך שתקו, פתח ואמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, מיד חלקו כנגדו ואמרו לא נוכל לעלות אל העם וגו'. (שם שם יא)
ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זש"ה דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן, דברים שרננו אחר הקב"ה גרמו להם צרה גדולה, שאילו לא נשתוו למרגלים לא היו לוקין עמהם, אלא השלימו אחריהם... ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זש"ה (ירמיה י"ב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואין. ועל אותו הדור אמר ישעיה (ישעיה י"ז) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי, ביום שאמר ליטע אתכם בארץ נעשיתם סיגים... וכאב אנוש זה הפורענות ששלחתם ירושה לדורות, שבכו בליל ט' באב, וא"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הוא אומר (תהלים ק"ו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול. (שם שם יב)
וילונו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם כל העדה, אלו סנהדראות... ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו וגו', אמרו להם אין אתם נאמנים עלינו אחינו חוששים בנו יותר מכם... ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, ומי הם משה ואהרן, וכבוד ה' נראה וגו', מלמד שהיו זורקין אבנים והענן מקבל. (שם שם יג)
ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה, אמר הקב"ה ב' צווחות צווחתי מפניכם, סופכם לצווח ארבע בשעבוד מלכיות, (תהלים י"ג) עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי... (שם שם יד, וראה עוד משה - תפלה במרגלים)
...הלכו המרגלים וראו את הארץ, ואת מוצא בכל מקום שישראל הולך ניכר הוא, שנאמר (ישעיה ס"א) כל רואיהם יכירום וגו', אמר הקב"ה אם רואים להם האמוריים מכירים הם אותן שהן ישראל והורגים אותם, אלא מה אני עושה על כל מדינה ומדינה שהיו המרגלים נכנסים היה ראש המדינה ניגף או מלכה היה ניגף, כדי שיהו עסוקים להוציא מתיהם ואין נותנין דעתם למרגלים שלא יהרגו אותן, והן הכעיסו בו, כשבאו אצל משה ואצל ישראל אמרו מה הארץ בכל מקום שנכנסו מתים היו רואים, ומה הנייה ארץ אוכלת יושביה... (שם שם טו, וראה עוד משה-תפלה במרגלים)
וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, במה הומתו, רבנן אמרי אסכרה עלתה בגרונם ונחנקו ומתו, ורבי שמעון בן יוחי אמר בנשילת אברים מתו. (קהלת פרשה ט יג)
אלא כשבאו המרגלים והוציאו דבה על הארץ ואמרו ושם ראינו את הנפילים (במדבר י"ג), ואמרו כי חזק הוא ממנו, כעס עליהם משה, אמרו לו כל ישראל משה רבינו אילו היו ב' ג' בדין הוא שנאמין, שנאמר על פי שנים וגו' (דברים י"ז), והן הן י'. אנה אנחנו עולים (דברים א') כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם, מה עשה הקב"ה נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם... (מסעי ד)
לעולם יבדוק אדם בשמות לקרא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או רע, כמו שמצינו במרגלים, שמוע בן זכור, על שם שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו, שפט בן חורי על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ, יגאל בן יוסף על שהוציא דבה על הארץ לכך נאסף בלא עתו... נחבי בן ופסי החביא האמת וספה האמונה מפיו, כמו פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב), לומר כזבים על הקב"ה ונעשה מך, וכן נמצא בספר רבי משה הדרשן. (האזינו ז, ראה שם עוד על שמותיהם)
דבר אחר בגדול זרועך ידמו כאבן, כיון שנכנסו מרגלי ישראל לארץ כל מי שרוצה לאמר אלו מרגלי ישראל היו דומין כאבן. (שמות טו טז)
ויקנאו למשה במחנה, אמר רבי שמעון בן ינאי נמנו ישראל במדבר למנות את דתן במקומו של משה, ואבירם במקומו של אהרן, שנאמר (במדבר י"ד) נתנה ראש, הוי ויקנאו למשה, ומה גרמו לעצמם, תפתח ארץ ותבלע דתן וגו'. (מזמור קו)
...מכאן אמרו כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהן הרי זה רשע גמור, שהיה להם לישראל שיאמרו לנשיאים שלהם אין אנו שומעין לכם, שהרי ממצרים העלנו בשלום כספם וזהבם של המצרים, וגם את בכוריהם הרג ואנו שכבנו בשלום. אבל הם לא עשו כן, אלא כיון שעלו מן הים היו לוחצים את משה בדברים, ואחר כך אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו, היה משה מתיירא מפני ה', ואמר שמא אין רצונו של הקב"ה באותן הדברים, שהרי בכבוד עצמו הולך לפניהם... באותה שעה אמר הקב"ה למשה שלח לך אנשים, שלח מדעתך ולא מדעתי... אמר משה להם אל תכנסו כמו גנבים, ואם יאמרו לכם על מה באתם, תאמרו להם על חמשה תאנים ועל חמשה רמונים... ואם יאמרו לכם שמא להכרית אילנות של ע"ז... תאמרו להם לא. נכנסו כשלוחים ויצאו כחמורים. הגיעו לחברון ונטלו משם חמשה תאנים... שמעו מהן אחימן ששי ותלמי ויצאו לקראתם, צווח בהם ששי צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, והתחילו הן מנפחין להם באפיהם עד שנתיישבה דעתם עליהם, ואחר כך אמרו להם על מה באתם, שמא להכרית אילנות ואשרה של ע"ז, והלא כל העולם של אלקיכם, למי שהוא רוצה נותנה, שיגרום בשלום ולא הרגום, שייר הקב"ה מן הכנענים עד כלות הבית האחרון...
כיון ששמע משה וישראל שבאו המרגלים נכנס וישב בבית המדרש הגדול... מיד פתחו את פיהם ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכו', מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם... בשביל אותה בכיה של חנם שבכו ישראל נקבע להם בכיה לדורות, מעיד אני עלי שמים וארץ שלא היה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאים הללו מישראל, אלא משום שהיו רצים אחר משה ואהרן לרגום אותם באבנים, עד שנמשכו ונכנסו תחת ענני הכבוד... (פרק כט)
אמרו ישראל משה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקב"ה ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב, שנאמר ובתים מלאים כל טוב וגו', והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסים ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו ויחפרו לנו, ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ. כיון ששמע כך נלכד בידן, שנאמר ויטב בעיני הדבר, זהו שאמר הכתוב וישימו באלקים כסלם... (במדבר פרק יג, תשמב)
ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, מלמד שנטלו אבנים וזרקו כלפי מעלה, לרגום אותם באבנים, ומי הם, משה ואהרן, וכבוד ה' נראה באהל מועד, מלמד שהיו זורקין אבנים והענן מקבלם, מיד נגלה עליהם הקב"ה בענן, שמא יחזרו בהם, אמר רבי אבא בר כהנא כיון שראו השכינה התחילו מרגמין בהם באבנים... באותה שעה אמר הקב"ה למשה מי יכול לסבול כך. (שם תשמג)
וישאהו במוט בשנים, משקל אשכול ענבים שהוציאו מרגלים ששלח משה חמשת אלפים וארבע מאות וארבעים רטלים. דבר אחר וישאוהו במוט, לקחו מוט אחד ושמו האשכול באמצעיתו, ועשו בו שני מוטים ובמוט ב' אנשים בכל מוט ומוט שני אנשים בכל צד, והיו שני מוטות מזה הצד ושני מוטות מן הצד האחד, נמצאת למד כי שמונה נשאו האשכול, ואחד נשא רמון ואחד נשא תאנה, כי לא היה יכול לישא שתים, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום... (במדבר יג כג)
וגם ילידי הענק ראינו שם, אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, שהם לא הלכו לחברון, וכדי לייראם אמרו כן. (שם שם כח)
והאנשים אשר שלח משה, וכתיב וישובו וילינו עליו את כל העדה, מלמד שעשו עצמם חולין ולבשו את תכריכיהן, והיו מתאבלין, וכשהיו ישראל נכנסין לבקרם והיו שואלים להם למה עשיתם כן, והם היו אומרים כן הלואי אם כל ישראל מתים כן בתכריכיהם, ולא היו מתים במדבר גם הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, ישראל רואים כך היו סוברים אמת הם עושים מיד לאלתר וילונו אל משה הכל. (שם יד לו)
והיו תולעים יוצאין מפיהם ונכנסים לתוך טבורם והיו כל ישראל רואים את המשפט שעשה הקב"ה על ידו שהוציאו דבה על הארץ, בלשונם לקו ובפיהם לקו. (ש)
וייטב בעיני הדבר, דרך ארץ מי שמכר בהמה לחבירו ואומר לו על דעת לבדוק, והוא אומר לו צא ובדוק אותה בין בהר בין בגבעה, כששומע הלוקח שהוא אומר כך בוטח על דבריו ואינו מנסה אותה, אבל אתם אף על פי שאמרתי לכם שהיא טובה בעיני, היה לכם שלא לשלוח שתסמכו על דברי, ואתם לא אביתם ורציתם שאשלח אנשים וכן עשיתי. (דברים א כב)
ולמה צרך משה לשלח מרגלים, והלא עד שלא יצאו ממצרים לא בישרן אלא על ביאת הארץ, שנאמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שמות ו')... אלא שעמדו בעזות ואמרו למשה פתאום את מכניסנו לארץ, רגל אותה תחלה ואחר כך ניכנס לתוכה... (במדבר יג א)
איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו, כל אחד ואחד ילך וירגל חלקו, שאם יוציא לעז על חלקו הוא מוציא. (שם שם ב)
וראיתם את הארץ מה היא, אם היא חמה או צוננת. ומה הארץ אם יש בה רוחות רעות או טללים רעים אם לאו... היש בה עץ, אמר להן ראו אם עדיין איוב קיים... הכי קאמר להן משה לישראל ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות ומגין על דורו כעץ... (שם שם יח והלאה)
אם יראו את הארץ, עליהם נאמר, (ירמיה י"א) הצית עש עליה ורעו דליותיו, באותה שעה נתרועעו דליותיהן שלישראל, ונגזר על הגבורים שבהן ועל החכמים ועל הגדולים כגון ר' עקיבא וחביריו שיהרגו וידלדלו בעולם, להודיעך כמה קבעו בהן המרגלים מסמרים רעים בישראל, שהטילו מריבה בין ישראל לאביהן שבשמים... (שם יד כג)
ויחפרו לנו את הארץ, ר' יודה בר' אלעאי אומר אמרו לו העננים הללו תיירין היו לפנינו את הדרך... ועכשו שאינן נכנסין עמנו אנו צריכין מי שיתור לנו את הארץ. ר' נחמיה אומר, אמרו לו עכשו כנעניים מתיראין ומטמינין כלי חמדתן, אלא עד שהן יושבין בשלוה צריכין אנו מי שיתור לנו את הארץ לידע היכן מטמינין כליהם. וחכמים אומרים מדבר תורה באו עליו, אמרו לו לא למדתנו רבינו ע"ז שביטלוה עובדיה מותרת, אם נכנסין אנו סתם אין אנו יודעין איזו ע"ז שנעבדת ואיזו ע"ז שבטלה אלא צריכין אנו תירין שיתורו לנו את הארץ לידע איזו נעבדת ותהי אסורה איזו בטילה ותהי מותרת. ויש אומרין אמרו לו למדתנו רבינו מעט מעט אגרשנו מפניך (שמות כ"ג), הואיל וכך הוא הדבר צריכין אנו לידע אלו ערים יפות לכבשן תחלה. (דברים א כב)
מרגלים חטא שלהם על ידי קליפת ערב רב היה. בסודם אל תבא נפשי זו מעשה מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי זו קרח. (שלח לך)
שלח לך אנשים - חריפין... (במדבר יג ב)
וימותו - בשבעה יומין באילול, והוו מורני נפקין מן פרתהון ואזלין עד בית לישנהון ואכלין ללישנהון עם מוריגיהון ואתקברו במותנא מן קדם ה'. (שם יד לז)
על פי ה' - ברשותו, שלא עכב על ידו. כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. (שם יג ג)
ממדבר צין עד רחוב לבא חמת - הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב דרך גבול דרומית מזרחית עד הים שהים הוא גבול מערבי, ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים עד לבא חמת שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית. (שם שם כא)
וישאוהו במוט בשנים - ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים, מה תלמוד לומר בשנים בשני מוטות. הא כיצד, שמונה נטלו אשכול, א' נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה... (שם שם כג)
נתנה ראש - מלך, ולרז"ל לשון עבודת כוכבים. (שם יד ד)
ארבעים שנה - לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות ל"ב) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם"... (שם שם לג)
ותקרבון אלי כולכם - בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים... (דברים כ כב)
וישיבו אותנו דבר - באיזה לשון מדברים. את הדרך - אין דרך שאין בה עקמימות. ואת הערים - שנכבוש תחילה. (שם שם כב)
שלח לך - כתוב שהשם אמר לישראל עלה רש, והם אמרו נשלחה אנשים, אז אמר השם שלח לך אנשים, וטעם אנשים שהם ידועים גבורים. (במדבר יג ב)
ויבא עד חברון - שכל אחד מהם הלך לבדו. (שם שם כא)
הנועדים עלי - שאמרו לרגום באבנים עבדי השם בעבור שאמרו כבוד השם. במדבר הזה - יתום קץ כל אחד ששם קץ ככל אחד. (שם יד לה)
שלח לך - ...לשון רש"י מדברי אגדה. ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר "וייטב בעיני הדבר", ולמה אמר להם "הטובה היא אם רעה" אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה... ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם? ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם ארץ אוכלת יושביה בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם... והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם...
אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים... ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ... וכן עשה עוד משה עצמו, שנאמר "וישלח משה לרגל את יעזר", וכן ביהושע... ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב כאשר בא הכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. ואז נמלך משה בשכינה ונתן לו השם רשות, ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו וגו', וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש. והנה משה אמר להם עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבאו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים...
ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו "אל ארץ טובה ורחבה" וגו' בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ...
והנראה בעיני בלשון הכתוב כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג שישלחו ב' אנשים מרגלים חרש לאמר, ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם "על פי ה'" שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל.
והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים, ולא הסכים משה עמהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים וגו', אבל היה הענין, ששלחו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם שלח לך אנשים, וזה טעם "ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", כי הוא מדבר בענין חדש לא סיפר לו כלל, והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם וגדוליהם למען ינצלו.
וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והוא חיפושה בדברים... אבל השם צוה ויתורו את ארץ כנען, והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר... ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול...
ועל דעת רבותינו חטאו באומרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ומשה קבל מהם למלאות תאוותם, והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו. כענין שנאמר בשמואל "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים ובחלוק הארץ, כי מצות ה' לא תבא בה תקלה לעושיה ושומריה ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו', ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם... (במדבר יג ב)
הטובה היא - אמר ר' אברהם אם הארץ טובה שהאויר שלה טוב והמים טובים, וחזר ואמר השמנה היא לעשות חטה ופירות רבים. והנכון כי הטובה כוללת כל הטובות ורעה כל הרעות בכללן. אבל יתכן בארץ הטובה שתהיה שמנה ופירותיה שמנים וימצאו בה הדברים השמנים פנג ושמן ותמרים ותאנים וכיוצא בהם, או שתהיה טובה ורזה וצריכה גשמים תדיר ולהעדר והזדבל מאד, ויהיו פירותיה נוטים ליובש, ואף על פי שהם טובים ומתקיימים יותר מן השמנים... אבל אונקלוס תרגם העתירא היא אם מסכנא, יש ארצות אשר יושביה עשירים מפני הזול המצוי ביניהן... ויש ארצות צריכות לשכניהם ויושביהם קצרי יד והם טובות לא רעות כלל. (שם שם יט)
וגם זבת חלב ודבש היא - בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש, ועל שאלתו היש בה עץ אם אין השיבו לו וזה פריה, כי כן צוה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם "החזק הוא הרפה" אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין... ואמרו עוד עמלק יושב בארץ הנגב לרמוז שאין שם ריוח לבא לארץ משם, כי כולם גבורים, כי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח והאמורי בהר, הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני מוראם ממשה ואהרן... וכן לא הזכירו טובה כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך "ארץ אוכלת יושביה היא"... והנה העם הבינו כונתם, ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן. (שם שם לז)
ויוציאו דבת הארץ - כי הלכו מלפני משה ואהרן, והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה, כי מתחלה כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר כי יכול נוכל לה, היו העם פוסחים, מהם בוטחים בכחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגבורים, אז הוציאו להם דבר בפני עצמם, דכתיב "הארץ אשר עברנו בה" עד שילינו כל העדה. וזה טעם מה שאמר "וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ", והיה זה כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות, ויהושע וכלב מחזיקים את לבם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים...
ארץ אוכלת יושביה - ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכל, אבל דבת המרגלים לאמר כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים, ויגדלו גדול רב מאד ולא יסבלו אותם מיני בני אדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם... (שם שם לב)
ויבכו העם בלילה ההוא - כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה, ובבוקר השכימו וילונו כלם על משה ואהרן. וכך אמר משה "ותרגנו באהליכם", כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן... (שם יד א)
ולמה ה' - ...והעם מרו את פי ה' כשלא ירצו לעלות מפני אמרם כי עז העם ויש בהם לעזור ולהכשיל, וכאשר יפרש שם "ה' אלקיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם", כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף יד העם היה להם לבטוח בשם ה', כי לה' המלחמה. ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן, כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה... (שם שם ג)
אך בה' אל תמרודו - כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, כי לא בכחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא, והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן תאמינו ותצליחו... (שם שם ט)
ובאלה לא היה איש - כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלו, לפי שהיו מששים שנה ומעלה, ואין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים שנה כי הם עיקר ימי האיש, ואז הוא יוצא צבא... (שם כו סד)
שלח לך - עיקר פשוטו כך, תקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת, שתכוין את העם מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ, ומאותם שיאמרו ללכת תקח ותבחר מהם שנים עשר, ולפי שהאנשים גבורים שאינם יראים ורך לבב ראוי ללכת בארץ נכריה וגם להתחזק ולקחת מפרי הארץ, לכך הוצרך להכריז... (שם יג ב)
הארץ מה היא - אם היא בתחלתה ארץ יערים או חלקה או ארץ מטונפת ולחה כי לפי מה שתראו את הארץ תכינו לו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכות חיילותיכם, כי בטוחים היו שה' יתן להם את ארץ כנען, אך לא בלא טורח כי אם בענין ערכי המלחמה. החזק הוא - להודיע באיזה ענין יערכו אתם מלחמה. (שם שם יח)
ועליתם את ההר - וכיון שתדעו איך לכבוש את ההר העמק יהיה נח לכבש. אם רעה - משכלת יושביה, כפי שהשיבו ארץ אוכלת יושביה היא. והתחזקתם - לפי שהימים ימי בכורי ענבים והשומרים מצויים עליכם להתחזק. (במדבר יג יז והלאה)
עמלק יושב - עד שאתם שואלים על ז' אומות שאלו מה יושב על הגבול שכבר נזדווג לנו... (שם שם כט)
...ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע. ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת, לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע, כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה, ואחרי כן למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם... והוא הטעם עצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה... (שלח לך הקדמה)
ומה שהיו המרגלים י"ב ודי שיהיו ב' או שלשה כענין שנאמר ביהושע, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל איש אחד מכל שבט ושבט כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות, ואם לא יצליחו יהיו כלן שותפין בעונש כמו שאירע בהם... (במדבר יג ב)
...סוף דבר התנכרו בנפלאות השי"ת וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק... עוד הפליגו לדבר סרה באמרם "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" וגו'... (שם שם כו)
במדבר הזה יפלו פגריכם - נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, מהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו "לו מתנו", מהם אמרו "נתנה ראש", וכנגדם הזכיר הכתוב פגריכם שלשה פעמים, והזכיר לשון פגריכם כדי שלא תבין בהם אבדן הנפשות, רק הפגרים לבדם מתו ויש להם חלק לעולם הבא. (שם יד כט)
שלח לך - סדר השליחות באופן שיועיל לך, ולהסיר ממך כל אשמה במה שיקרה. אשר אני נותן - ואיני נאמן עליהם, או אם לא יזכו בה האבות יזכו בה הבנים. כל נשיא - הקרובים להיטיב פעולותיהם מפני חכמתם, ויוסיפו אמונה ובטחון ואומץ, ויחפצו בהצלחת השליחות, ודבריהם מקובלים. (שם יג ב)
...וזהו החטא של המרגלים, שמאסו בחיים המוגבלים המאושרים שעל ידי התורה וארץ הקודש, כי אינם חפצים לעלות בסולם אל החיים הנפשיים, חוץ מיהושע וכלב שאמרו ארץ זבת חלב ודבש היא, שכל אחד מהם מזיק בפני עצמו, ויחד הוא מזון שלא יזיק. ובאמת ישיבת הארץ כישיבת גן עדן להגבלת החיים, ובמאסם בה מאסו בעקרי התורה והתייאשו מהשלמות האמיתית, והתישו כח הגבורה האלוקית מהפיל גוים עצומים תחתם... והורע בעיני משה על שרצו לשלוח מרגלים, כי אמירה זו כסירוב ומיאון לבא אל השלמות, ואין נפשם רק למלאות תאוותם הבהמית כבאשה זונה, ואם היה מונע אותם כל שכן דפקרי יותר, וקבעו בזה בכיה לדורות כי מיאוס הארץ כפי שפירשתי הוא הענין שעמד עלינו לכלותינו בכל הדורות, ובעבורו גלינו... (שם)
ואלה שמותם - לא שלח את נחשון וחביריו העומדים על משמרתם בראש השבט, אלא שלח חשובים כמותם. (שם שם ד)
וראיתם את הארץ מה היא - מגדלת חזקים ובריאים, ומה הארץ הטובה - ליישוב וקלה לעבודה. הבמחנים - על יופי וחוזק הערים, ואם שוקטים שיוכלו לבא עליהם פתאום. אם במבצרים - שכבר נפל לבם עליהם. והתחזקתם - שהימים ימי בכור והבעלים מקפידים על לקיחה, ובכל זאת לא יפחדו, כי לא יתייצב איש בפניהם, כסימן להם. (שם שם יח והלאה)
ואל כל עדת - ולא באו אל משה תחילה, כדי שלא ידבר על לבם, ומשה לא נשמר מהם בראותו הפרי בידם. באנו - כמו שאמרת באנו בלי מכלים. (שם שם כו וכז)
אפס כי עז - בזה הגדילו אשמה, שהוציאו עצמם מכלל מרגלים להיות יועצים, ולכן חטאו השומעים מהם. ואמרו כי עז - החליפו "החזק הוא" שאמר משה בעזות, שרוצה לומר כי הם מרי נפש כנמרים לפוגעים בהם. עמלק יושב - וגם שמו שומרים חזקים מד' צדדי הארץ... (שם שם כח)
ויוציאו דבת הארץ - אחר שפיקפקו ביכלתו יתברך באו להוצאת דבה כוזבת שהארץ קטלנית לרשעים, וכל יושביה אנשי מדות - טובות, שלא חששו שלקחנו פירות ורגלנו, ואם כן אין ניתן להשמידם מצד היושר האלקי. או אוכלת יושביה - באמת זבת חלב ודבש היא, אבל בעמל רב עד שמכלה בזה את יושביה, וכל שכן תכלה אותנו החגבים. (שם שם לב)
לרגום אותם - כי נסתתמו טענותיהם נגדם וחזרו לכלי מלחמה כבעלי חיים בלתי מדברים ומשה ניסה לחזקם בדברים כמו שהזכיר במשנה תורה, ולא קרא מי לה' אלי כי ירא פן יחלק העם או שיאבדו כולם. (שם יד י)
שלח לך - יש אומרים ששליחת המרגלים היתה לנסות אם ישראל ראוים לירש הארץ, ואינו, כי ה' לא יתן לפני עיור מכשול, וגם חפץ לתת להם הארץ. ויש אומרים שה' ציוה לשלוח מרגלים כפי המנהג הטבעי, וציוה על משה שהוא מלך לשלחם, ואם כן מה פשעם של ישראל, הרי בזה נתן להם מקום להאמין במרגלים? ועוד שמשה הוכיחם אחר כך על שליחתם, "ובדבר הזה אינכם מאמינים" וגו', והרי הענן נוסע לפניהם לנחותם?
ונראה שמשה אמר להם לשמחם "עלה רש וגו' אל תירא". ומזה למדו שעליהם להלחם ולכבוש, וקרבו אליו לשלח על זה מרגלים, ורצו שהם ולא משה ישלחום, וה' לא רצה למנעם מזה כדי שלא יטעו שהארץ רעה, וגם לא נתן שהעם ישלחו, אלא אמר למשה שישלחם, וגם שישובו אליו ועל ידי זה יהיה עליהם מורא שמים. ובדברים תלה משה השליחות בעצמו, כדי שלא יתמה הדור הזה מדוע נתן ה' להם לטעות. וציוה לשלח נשיאים ולא ריקים, ומכל שבט שלא יריבו ביניהם... (שם יג ב)
עלו זה - ציום על הדרך שילכו ולא שהם יחליטו על הדרך בה יעלו בני ישראל, ושיראו את כמות ואיכות הארץ והעם, ושאל על הארץ המיושבת ועל הבלתי מיושבת שיראו למה היא ראויה, ושאל על האילנות כי אינם במצרים, הנה לא שאלם על דבר משאלות העם על הדרך והערים המוכנות לכיבוש, כי ידע מה חפצים באמת. ומה ששאלם על העם וטוב הארץ היה כדי לייראם, שידעו שצריכים לבטח בה', והיתה כשגגה היוצאת מפי השליט, ונענש על זה. (שם שם יז)
ואל כל עדת - זה השחתתם הראשונה, שמשה שלחם חרש שישיבו רק אליו. שנית, שאמרו "הארץ אשר שלחתנו" ולא הארץ אשר ה' נותן לנו או נשבע לנו, שהיה בדעתם שלא יזכו בארץ. שלישית, השיבו על האחרון ראשון, שסדר שאלות משה היה העם, הערים והארץ, והם התחילו בשבח בארץ שיוכלו לקצרו, ולהאריך אחר כך בדברי הגנות. (שם שם כו)
עז העם - גם בכמות וגם בחוזק וזה אינו נכון כלל בכנעני, וכן מה שאמרו בצורות - לא תמצא מבוצרות כל כך אלא יריחו, וכן היו רק בארץ המישור, וגם קבצו יחד סתירות, בצורות-גדולות, חמישית שהוסיפו מלת "אפס", שישית, שאמרו ילידי הענק ראינו שם, כאילו מלאה הארץ מהם, ולא ראו כי אם שלשה. שביעית, שהזכירו את עמלק שלא שאלם עליו כלל, ורצונם לומר שאפילו אי אפשר לעלות עד לשם. ומה שמשה אמר להם "ערים גדולות ובצורות בשמים" וגו' היה אחרי מלחמת סיחון ועוג שכבר בטחו בה'. (שם שם כח)
ויוציאו דבת - מפחדם שישמעו לדברי משה וכלב שיקרו שהארץ משכלת מטבעה, אף שתושביה אנשי מדות - בסדר ומשטר, ועל כן אין כדאי להלחם אף אם ינצחו. וזאת שיקרו אחר כך באהלים כדי שלא יכחישום... (שם שם לב)
ותשא כל העדה - עד עתה פסחו בין טוב הארץ וחוזק יושביה, וכששמעו דבתה שהיא אוכלת יושביה נתרעמה העדה - ראשי העם והוכיחו את משה, והעם בכה, ובבוקר התלוננו על משה מה תועלת בכל יציאת מצרים ונסי המדבר אחר שימותו, ואפילו אם ינצחו למה ה' מביא אותנו - שהרי הארץ אוכלת יושביה. (שם יד א)
עד אנה - אחר שבמצרים מרו, וכן על הים ובמדבר, שבכל מקום היה להם תירוץ, עכשיו כשמרו גם כשהבאתים לארץ ישראל לאיזה מקום אוליכם עד שיאמינו? ינאצוני - נגד אלו שלא רצו לשמור המצות אבל האמינו. לא יאמינו - נגד אלו שלא האמינו כלל. (שם יד יא)
ואולם חי אני - איני חושש לטענת מצרים שאמרת, כי כבודי ימלא כל הארץ. (שם שם כא)
וידבר משה - כשראה שהעונש האלוקי התחיל כבר במרגלים ואי אפשר להתפלל עוד, הודיע להם העונש. (שם שם לט)
ולא אביתם - ספר שחטאו בשלשה, לא מסרו עצמם על קדושת ה', שהיו פחדנים, ושנרגנו על ה', ומודיע כאן מה שהוכיחם אז. (דברים א כו)
ויקצוף - רק על הטחת הדברים, שמורך לבם בא משפלותם במצרים. ואמר וישמע ה' - מה שדיברו בינם לבין עצמם באהליהם. וישבע - כדי שמשה לא יתפלל לבטל את הגזירה. (שם א לד)
גם בי התאנף ה' - כדפירשנו נענש משה על מה שגרם לקלקול המרגלים בשאלות שהציג להם... (שם א לז)
שלח לך - אל תניח שישלחו הם כמו שאמרו לעשות באמרם "נשלחה אנשים לפנינו", שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה, באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה ולא ישובו בתשובה, כמו ששבו אחר כך באמרם "חטאנו לה'". וזה כי המרגלים ששלח משה אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם בא-ל ש-די, מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ, באמרם "וגם זבת חלב ודבש היא"... אלא שאמרו שיהיה נמנע לכבשה, וכאשר הכירו ישראל טעותם על שלא בטחו בישועת הא-ל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא שבו בתשובה ואמרו "חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו", והתפללו כאמרו "ותשובו ותבכו לפני ה'", אלא שלא קבל הא-ל ית' תפלתם מפני חלול ה' שעשו שאינו מתכפר אלא במיתה... (במדבר יג ב)
וראיתם את הארץ מה היא - אם היא ארץ נושבת ברוב ערים ופרזות. ואת העם - לדעת אם מושב הארץ טוב, כמו שהורו חכמי הרופאים בבחירת המשכנים שנביט אל יושבי הארץ אם הם חזקים ושלימי הגוף או הפך זה, וכן נביט אם הם רבים או מועטים, כי אמנם רבוי העם וחזקם יורה על היות אויר הארץ והמזונות טובים, וההפך יורה על הפכם. (שם שם יט)
השמנה היא - בעושר ונכסים... והתחזקתם - להחזיק בה, ואל תיראו שיתנו עיניהם בכם למרגלים... (שם שם כ)
וגם זבת חלב ודבש - לא בלבד שהיא טובה אבל היא גם כן זבת חלב ודבש נותנת בלי טורח רב מקנה מרבה חלב ורב דבש ומעדני מלך. (שם שם כז)
ויהס כלב וגו' אל משה - שישמעו מה ישיב משה, ואולי אז אמר משה מה שהעיד אחר כך באומרו "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם", וכלב חזק דבריו באמרו עלה נעלה, ראוי לנו לעלות כי לא יתקוממו נגדנו למנוע עלייתנו. וירשנו אותה - כי אחר שנעלה שם ינוסו מפנינו, כי כבר נמוגו כל יושבי כנען.. (שם שם כח)
ארץ אוכלת - אף על פי שהעם היושבים בה חזקים אין זה בשביל שבח הארץ, אבל הוא מפני שלא ישארו בה זולתי החזקים שהם חזקי המזג והשאר מתים בה מפני רוע האויר. (שם שם לב)
ולמה ה' מביא - מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך, כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת, כאשר העיד באמרו "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו". (שם יד ג)
וכל מנאצי לא יראוה - וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה כל אותם שינאצוני לעתיד לא יראוה, כמו שקרה למתים על דבר קרח ועל דבר פעור ובנחשים ובשרפים. (שם יד כג)
כן אעשה להם - בזמנים מתחלפים, ובזה נשבע מה שהעיד המשורר באמרו "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר", וכן יחזקאל באמרו "וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם". (שם יד כח)
וישובו וילינו עליו את כל העדה - שהם הסנהדרין וראשי העם כשאמרו כי חזק הוא ממנו, וזה עשו להוציא דבה על הארץ, כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ, וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם. (שם יד לו)
וימותו - באותה מגפה שאמרו הם שתקרא ארץ אוכלת יושביה, והנה פעולת אויר הארץ היתה להם לזרא ומתו תיכף. (שם יד לז)
ותקרבון אלי כולכם - אף על פי שהיו לכם ראשים ממונים עליכם לצרכי רבים באתם כולכם... (דברים א כב)
וייטב בעיני הדבר - כי חשבתי שלא היה ספק אצלכם בדבר הא-ל ית' שתכבשו הארץ ושהיא טובה, אבל שהייתם רוצים לבחור את החלק ממנה היותר טוב לכם עתה, וזה כי ידעתם שלא תכבשו בשנה אחת את כולה, כאמרו "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת". (שם שם כג)
גם בי התאנף ה' - וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות, כמו שיעד באמרו "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם"... שהיתה הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז, כמו שבאר המשורר באמרו "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות"... וזה בעצמו העיד המשורר באמרו "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" וגו'... (שם שם לז)
...והתיר לשלוח המרגלים לבל תגדל רעתם שיפקפקו באמיתת דבריו. שלח לך - לטובתך, שאם יפלו במדבר גם אתה לא תכנס לארץ. אנשים - חשובים וצדיקים להיות עזר נגד הבחירה... (במדבר יג ב)
וישלח אותם משה - בחרם לפי הכרת פניהם, ומששמעו שהנשיאים הולכים ומסתכנים משכו ידם, ומשה שלחם. לתור את ארץ - מתחלה אמרו שחפצים רק לראות את הדרך, ואמר להם שיודע את כוונתם שהיא לראות אם צריך לפחד מהאויבים, ואם הארץ שמנה, והודו לדבריו. ואמר להם שלשם כך צריכים רק לעלות בנגב ששם עמלק וענקים ויראו שנפלה עליהם חיתת ה'. (שם שם יז)
ויבא עד חברון - אולי הזכיר ברמז כי התגנב לשם שלא יראו חבריו שאינו בעצתם, ושם אחימן - ולא פחד מהם. לפני צוען מצרים - ואל תחשוב שלא חשדוהו כמרגל כי העיר רק פסולת. (שם שם כב)
ואל כל עדת - למשה אמרו באנו אל הארץ וזה פריה, ולבני ישראל הוסיפו הפירוש. (שם שם כו)
אשר עברנו בה - ולכן לא שלט גם בנו האויר הרע, מן הנפילים - אינם בני אנוש, ואין להביא ראיה מחייהם הארוכים. וכן היינו בעיניהם - ואם כן אין לומר שה' שלח בהם מגפה שלא ישימו לב אלינו, כי בין כה וכה לא נחשבנו בעיניהם. (שם שם לב ולג)
וילונו על משה - ולא על ה' כי הוא צדיק שמענישם על חטאיהם כפי שמתו בחושך מצרים ובמדבר, והתלונה על משה ואהרן שלא התפללו עליהם. ועוד על נשינו וטפנו - שלא חטאו בע"ז במצרים למה יהיו לבז, ואם יהיו בעבדות מוטב במצרים. או אמרו אם ה' חפץ להשלים גלות של ארבע מאות שנה היה טוב להשלים במצרים ולא תחת יד האמורי הקשה. (שם יד ב וג)
עד מתי לעדה - וגם שאר משפטו במשקל, ולא יאריך למרגלים כלל. מלינים עלי - ובאשר שמעתי כל כוונתם וראיתי ללבם, לכן יפלו פגריכם - יפלו ממצבם, ולא כמשה ואהרן שגדולת ערכם ניצבת תמיד כי הם לא הלינו. ופגריכם אתם - כברמב"ן שעל ידי החטא נעשו נפשותיהם כאיכות הפגר, הגוף, ובכל זאת לא יפלו הנפשות כי אם הגוף. ובניכם יהיו רועים - שתאכלו המן רק בזכותם, וגם יסייעו למרק עוונם. (שם יד כז והלאה)
ותקרבון אלי כולכם - בל יאמרו שהיה צריך לדבר על לבם ולמנעם מהשליחות, אמר שלא נתנו לו לדבר, ובאו בהסכמת כולם ומי ידבר נגדם. וישיבו אותנו דבר - ...וכן בתנא דבי אליהו שאמר להם תלמי ידענו שכל הארץ של אלוקיכם ונתנה לכם, ובכל זאת לא אביתם לעלות. (דברים א כב)
וישמע ה' - עתה מבאר מדוע כל שבועתו היתה שהם לא יראוה ושטפם יבואו שמה, כי ה' לא מסר אתכם ביד מדת הדין, ושמע קול דבריכם - ולא מחשבותיכם, וישבע - לבל תוכל מדת הדין להכביד יותר. אם יראה איש - בא למעט גם את משה, כמו שאמר "גם בי התאנף" וגו', וכברז"ל שנשאר עמהם כדי להביאם לארץ לעתיד לבא. המה יבואו - ולא ישימו לב לדבריכם שאמרתם כי לבז יהיו. (דברים א לד והלאה)
שלח לך - ...ונראה לפרש שודאי ישראל בקשו לשלוח מרגלים שאמרו לתור לנו את הדרך ואת הערים אשר נבא בהנה, כלומר כי מי שאינו מכיר הדרכים דרכו לשלוח מרגלים ואין זה בלתי מאמין, שאדרבה אין לסמוך על הנס, ויש להשתדל לעשות כל דבר שראוי לעשות, ויהושע גם כן עשה כזה ששלח ב' אנשים מרגלים... ולפיכך היה טוב בעיני משה, והיה נמלך בהקב"ה שאין לעשות בלא עצה, והקב"ה ראה מה שבתוך לבם הרע שלא היה זה בלבבם רק תואנה, וכוונתם שלא היו מאמינים שהארץ טובה ושמא חזקים הם ולא יוכלו לכבוש אותם, והיו יראים מהם, אלא שלא רצו לדבר מזה דבר, ותלו את הדבר שישלחו מרגלים לתור להם הדרך. אמר הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך וכו', כי הבא לטמא פותחין לו, ואז מעתה הבין משה כוונתם הרעה הזאת.. ולפיכך אמר להם משה שישלחו המרגלים ולראות הטובה היא אם רעה וכל הענין הכתוב בפרשה, אולי יחזרו בהם ולא ישלחו כשיראו שאני מצוה להם לשלוח ולראות, אלמלא לא היתה טובה לא הייתי אומר להם לראות על כל דבר ודבר, וכן הוא המשל שהביא רש"י באלה הדברים... (גור אריה במדבר יג ב)
באיזה לשון הם מדברים, ואם תאמר מאי אכפת להו, וירא כי ע' לשונות הם כנגד ע' אומות, וכל אומה נתן לה לשון, והלשון מתיחס אל האומה לפי מה שהיא נתן לה הקב"ה לשון, כי לשון הקדש נתן לעם הקדש, ולפיכך היו רוצים לדעת באיזה לשון הם מדברים והם ידעו כבר ענין כל לשון, כי אותם שיש להם לשון זה ענינם כך, ורצו שיעמדו על ענין האומה מה הם. (שם דברים א כב)
לתת אותנו - ...אלא על כרחך פירושו שישראל אמרו שכל כונתו של הקב"ה להוציאם ממצרים שאין ראוי להם הארץ הטובה היא מצרים, ומכל מקום אינו כל כך שונא אותם שיהיה רוצה להשמיד אותם לגמרי, אלא ששנאתו היא להוציאם ממצרים שלא להניח אותם במצרים וליתן להם הארץ כנען שהיא אינה טובה כל כך... ומשום אותה שנאה שאינו רוצה להניח אותם בארץ מצרים אינו מקפיד אף אם הוא מוסר אותם לסכנה של האמורי... (שם שם כה)
...אמר רבא אמר ר' יוחנן מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן, מפני המרגלים שהקדימו פה לעין. ורוצה לומר שהמרגלים הוציאו דבת הארץ בשקר, וכתיב יכרת ה' שפתי חלקות וגו', ולכך החטא שהוציאו דבה על הארץ גרם להיותם נכרתים מן הארץ ללכת בגולה... (נצח ישראל פרק ט)
כבר התבאר ענין זה, כי בשביל המרגלים גלו, שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים ומאסו בארץ חמדה, שבזה ראה שאין לישראל חיבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו, ואם היה כך אצל ישראל לא היו מואסים בה, אבל מה שנרגנו באהליהם ובכו בכיה של חנם, מזה נראה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכן גלו... (שם פרק יט)
בענין שילוח המרגלים היו ג' דעות, צדיקים בינונים רשעים. א' צדיק ה' בכל דרכיו, והיתה רשות מפי הקב"ה למשה רבינו ע"ה לשלוח מרגלים, כדי שיראו ישראל חוזק הכנענים, ואז יכירו כי לה' התשועה... ואי אפשר בדרך הטבע לכבוש אותם, וכל הכונה שישימו אל לבם הבטחון בו יתברך. ב', בבינונים לא היה בלבם על שום דבר שקר, רק כונתם לרגל לידע האמת אם אפשרי בדרך הטבע ולא סמכו על מעשה נסים, ועל כן ציוה לרגל ולראות הדרך ילכו אשר משם נוח לכבוש, והנה בכל אלה לאו משנת חסידים היא... ועל כן תמצא בדברי ישראל "ויחפרו לנו", כי כונתם היתה לגלות חרפת הארץ, והמרגלים עצמם כונתן להוציא דבת שקר. ג', המרגלים הם כת רשעים, וכונתם היתה ברע לעשות עיכוב לישראל במדבר, וטעמם היה כי הבינו למה לא נשלחו נשיאים הראשונים נחשון וחבריו, אלא ודאי גדולתם שמורה להיות בארץ ישראל... וחשבו כל זמן שישראל בחוצה לארץ ישארו המה בנשיאות, דכיון שעלו לא ירדו, ואחר כך מצאתי בזוהר... והנה המרגלים הפכו הקערה על פיה באמרם אדרבא, יושבי הארץ הם אנשי מדות, והלכו מעבירה לעבירה עד שכפרו במדותיו של הקב"ה... (תורה שבכתב שלח לך)
ויתורו - מצינו ג' לשונות בענין זה, ויתורו, ויחפרו וירגלו. כי ישראל אמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו", והקב"ה אמר "ויתורו את ארץ כנען", ובמרגלים כתיב "וירגלו אותה", לפי שג' דעות היו באותה עצה, כי הקב"ה אמר ויתורו, שיש במשמעותו גם לשון יתרון, כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות, וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים, כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית... אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם, כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה, ועל כן אמר ויחפרו, שיש במשמעותו לשון חרפה, כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. אבל מכל מקום לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחית התעיבו יותר ממה שבקשו מהם, והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל, לכך נאמר וירגלו אותה, כי רגל לשון רכיל... (במדבר יג ב)
ארץ אוכלת יושביה - ...ונראה שהיה להם לכל הפחות לתלות הקבורות בחטאם, כי כבר נודע להם שמעשה ארץ כנען מקולקלים יותר מכל האומות, והם אמרו בהפך זה, שכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות טובות המה וצדיקים, ותלו הדבר ברוע מזג אויר הארץ... (שם יג לב)
ותקרבון אלי כולכם - ...והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא ייחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים, לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם. ועוד היום כך המדה בישראל, שדוקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו, ועל כל פנים כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל, כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה, אלא כל דאלים גבר... (דברים א כב)
שלח לך - ...אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל, שאמרו בתחילה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחנו ה', ואמרו לו כי העמים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם, וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום, ונמצא דברי ה' בטל חס ושלום, ואז וייטב הדבר בעיני משה... הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל ואמרו נלכד בידם יורה כי במרמה דברו, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו. אכן ב' מיני ריגול הם, הא' הוא ריגול לדעת דרך אשר יעלו בה, גם לדעת אם יטרחו כל ישראל לעלות... וריגול זה לא ירגל אלא את העיר אשר יבואו שמה... וריגול ב' הוא ריגול כללי, זה יורה כי רוצים לראות ולשער אם יש כח בהם לכבוש, והוא הריגול שהסכימו ישראל לשלוח לרגל הוא לכללות ארץ כנען, וזה יגיד מיעוט האמונה בה' וביקשו תואנה, ולזה אמרו במדרש שלא רצה משה עד שנתחכמו במרמה, שלצד הטמנת הממון הם שולחים, וטעם זה צודק בכל ארץ כנען... ולזה בא דבר ה' אל משה ואמר שלח לך - פירוש למה שאתה סובר השליחות שהיא בשביל הטמנת הממון, אבל לא לטעם שחושבים הם, והעירו כי לא מחשבותם מחשבותיו. ומשה אפשר שלא הבין הכוונה עד סדר והבין דרך אחר, או נוכל לומר שהבין אלא כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך... ואם תאמר למה לא מנע הדבר מהיות כן, לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת המרגלים...
...או אפשר לצד שכונת המשלחים היתה רעה תפעיל פועל בשליח, ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קודם, כדרך שתולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה... עוד ירצה שלח לך - שיהיה השליחות מתכנה על שם משה ולא על שמו ית' לצד מה שיצא מהדבר...
ויתורו - ...עוד תנאי אחר, אנשים שצריך שיהיו צדיקים, עוד בא והוסיף תנאי אחר שהריגול הוא "אשר אני נותן", פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשים, כי זה ודאי כי אין יכולת בהם לעמוד אפילו כנגד עיר קטנה שבהן, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה על הנותן להוציא עשוקיה, כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם... ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול כשיראו עמלק וגו' וילידי ענק וגו'... (במדבר יג ב)
את הארץ מה היא - שיש ארץ שהבלה ואוירה זך ובריא... גם יש ארץ שהיא מלאה מעיינות ומימיה נקיים ומולידים מזג טוב באדם ויש להפך... ולזה צוה ואת העם וגו' פירוש מהפעולות יודעו הכוחות, מהעם היושב בה יתגלה כח הארץ אם העם חזק או רפה... (שם שם יח)
וילכו ויבואו - ...ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושיא הנרגשת למה לא הגינה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה, דכתיב וישלח אותם משה על פי ה' להצילם מהפורעניות אשר סובב להם. ואמרו וילכו ויבאו, פירוש להקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה, אם כן אין כאן מצוה כל עיקר ואדרבא שלוחי עבירה הם...
ואומרו ויבואו אל משה - בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם אל משה וגו', פירוש חש ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו עוד כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה', כי אנשים מעט עלו בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה' עמהם להטיל אימתם על כל העמים, וישרים דרכי ה'. (שם שם כו)
עד אנה ינאצוני - ...ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם, כי זה יהיה ניאוץ הגוים פעם אחת, וניאוץ של ישראל אין לו קצבה... (שם יד יא)
עד מתי לעדה הרעה - הם המרגלים, ואומרו עד מתי נתכוון לומר שעדיין היו מפחידים ישראל לסור מאחרי ה'... (שם יד כז)
ופגריכם אתם יפלו - אפשר שנתכוון לומר שלא יכניסו בניהם עצמותם לארץ. עוד נראה שיכוין לומר שמלבד שיפלו פגריהם כמו שאמר למעלה אמר עוד שהגופות גם כן תהיה להם נפילה במדבר שיהיו ביד ס"מ שר המדבר, שאין לך נפילה גדולה מזו כידוע ליודעי מדע... ולזה אם לא היו מתים משה ואהרן במדבר לא היו חיים דור המדבר. (שם יד לב)
שלח לך אנשים - כבר ביארתי כי יש שני מיני מרגלים, א' העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחלה לתור את הארץ הטובה היא, ב', אחר ששבו התרים והודיעו שמושב הארץ טוב והסכימו לרשת אותה ולכבשה, שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ לכבשה משם. הראשון נקרא תר והשני מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל את הרע. ויש הבדל בשליחותם, את התרים ישלחו כל העם כי להם נוגע הדבר, ואת המרגלים ישלח שר הצבא כי הדבר נוגע לו לדעת מאיזה מקום ילחם, ולרוב יעלימו תשובת מרגלים אלה מן העם לבל יגלה סתרי המלחמה וסדריה... והנה מבואר במשנה תורה (דברים א') כאשר אמר להם משה "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ וגו' ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה" וגו', שמזה מבואר שהיה דעתם לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ מהיכן קל לכבשה... ובעיני משה הוטב הדבר, באשר חשב גם כן שיהיה הכבוש בדרך הטבע, כי לא ירבה ה' נסים בחנם. אבל ה' גלה לו שאין צריך לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע, שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ ואי אפשר לכבשם, רק שיהיה הכבוש נסי על ידי ה'... רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכמו שכתוב "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו", ועל זה התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, ועל זה אמר "שלח לך אנשים ויתורו", אם כן צריך שכל שבט ישלח תר מיוחד מצדו לראות אם טובה היא לפני בני שבטו, וכן צריך שהשליח יהיה איש גדול במעלה שבני שבטו יסמכו עליו. (במדבר יג ב)
לתור את ארץ כנען - לא לרגל, וברר זה מפרטי הדברים שצוה אותם בעת השליחות, א', עלו זה בנגב, הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש, כי עמלק יושב בארץ הנגב, ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם ליכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר ליכנס משם. וכן אמר ועליתם את ההר - וההר היה גם כן המקום היותר קשה לכבוש, כמו שכתוב בספר יהושע. (שם שם יז)
ויבאו עד נחל אשכול - אחר שיצאו מחברון שוב התחברו יחד, כי לא היה פחד עוד כי היו ערי פרזות, ובאו בחזרתם עד נחל אשכול, ושם היה סוף מהלכם... ומבואר כי עד עתה הלכו כפי שליחות משה לתור את הארץ לא לרגל, כמ"ש אחר כך "וישובו מתור הארץ", וכן אמר "במספר הימים אשר תרתם את הארץ", כי עד עתה לא מצאו שום טענה להוציא דבה, וגם בהיותם בחברון ששם ראו ענקים וערים בצורות מכל מקום אחר ששם הלכו אחד אחד לבדו לא נתאספו עדיין להשלים עצתם אל הרגול והוצאת דבה, עד שהתקבצו יחד בנחל אשכל, ושם דברו ביחד מן הענקים וערים בצורות שראו בחברון, אז פרח הזדון וגמרו ביניהם להוציא דבה, כמ"ש במשנה תורה "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה", שמ"ש ויפנו היינו בעת שפנו מדרכם ואז ויבואו ההרה הוא חברון, ומשם באו עד נחל אשכול, ואז וירגלו, אז הסכימה דעתם על הרגול והוצאת דבה. (שם שם כב)
והאנשים - השיבו שלא לבד שלא נוכל לרשת את הארץ כי גם לא נוכל לעלות אל העם אף לעבור את הגבולים. והנה דבור המרגלים ותשובת כלב הכל היה אל משה לא אל בני ישראל, כי מה שנוגע מענין הכבוש ששיך לשר הצבא כנ"ל, והם ידעו שמשה לא שלח אותם על זה לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי, וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן, ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה ותרי כמאה. וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, ולכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו, והוא בטובת הארץ עצמה. (שם שם לא)
וזה שאמר ויוציאו דבת הארץ - כי לשון הרע שספרו תחלה מצד הרגול דברו אל משה שזה שייך אל שר הצבא, אבל דבה זו שהיתה מצד מה שתרו זה שייך אל כלל ישראל, ועל זה אמר "אשר עברנו בה לתור אותה", והשיבו אוכלת יושביה - שמרוב החום וחריפות המזג לא יתקיימו בה אנשים פשוטים רק אנשים עצומים וחזקים... (שם שם לב)
עד אנה ינאצוני - רוצה לומר אם הם מאמינים בה' ובכחו הגדול וחטאם אינו מצד חסרון אמונה רק מצד הנאוץ יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו. ואם סבת חטאם הוא חסרון אמונה שאין מאמינים בה' ובכחו הגדול להוריש גוים מפניהם, עד אנה לא יאמינו בי - אחרי שראו אותות הרבים שעשיתי בקרבו הלא היה ראוי שיאמינו בי אמונה שלמה. (שם יד יא)
והנה חז"ל אמרו שמאז נגזר עליהם גליות וחורבן בית המקדש, כמ"ש ויבכו העם בלילה ההוא שקבעו בכיה לדורות... כי קודם חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש, והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי שלא היה המקדש נחרב לעולם, ולא היה עוד שום גלות. אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ, כמ"ש חז"ל שנקבר משה בחוץ לארץ כדי שיביא אתו דור המדבר לעתיד לבא... וגלו ונתפזרו ביניהם כפעם בפעם עד שחרבו המקדש וישראל נתפזרו לארבע רוחות השמים, וכל זה היה הכנה לצורך התקון הכללי שיהיה באחרית הימים, שאז יהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, וזה נעשה על ידי גליות ישראל ופזורם בין העמים, שעל ידם נודע לכל העמים האמונה האמיתית... (שם תורה אור, וראה שם עוד)
במספר הימים - עתה יאמר דעו כי העונש הזה הוא לטובתכם להשאיר לכם שארית ופליטה, ואינו מצד הדין רק מצד מדת הרחמים, כי בכל מקום מדה טובה מרובה ממדת פורענות... ועל כן שזה שנעו במדבר לטובה יחשב, ולרחמים גדולים, שעל ידי הגלות כפר להם עונש המות והכליון, ועל כן סבלו שנה ליום... (שם יד לד)
ויתעבר ה' בי למענכם - שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים... אחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא על ידי מלחמה, רק על ידי ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים, ועוד אמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין... אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לארץ ישראל אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו, ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ... (דברים ג כו)
שלח לך - בשאלת העם לא היה רע, שכן הכיבוש היה צריך להיות על פי הטבע, ואפילו במדבר כשהלכו על פי הענן בקש משה מיתרו "והיית לנו לעינים", אך בתוכן השליחות באו שינויים, העם רצה ויחפרו - לגלות חולשות הארץ, ומשה שלחם לתור - לחפש מקומות וצדדים טובים... לראות את הארץ כמקום התפתחותו של העם, ולהסתכל עליה במבט כפול, כארץ כנען העכשוית מקום השחיתות, והארץ אשר אני נותן - כמקום התפתחות של חיים על פי רצון ה'. (במדבר יג ב)
יהושע - בזה נתן להם רמז על תפקידם בשליחותם, מי שהושיע בעבר יושיע אתכם בעתיד. מקומו של הפסוק מראה על תפקידו כהקדמה לשליחות, עליהם להיות בטוחים שיכבשו את הארץ, ובהתפתחותם בארץ, ומשוכנעים שיקבלו תשועה ושפע. (שם שם טז)
וראיתם את הארץ מה היא - ...לא לצורך הכבוש, אלא כדי ללמוד מוסר השכל לדורות, אם ימצאו חסרונות בארץ וביושביה, יספרו עליהם לבניהם אחריהם, שיזכו ויבחינו, כי עתידה הארץ לפרוח ויושביה עתידים לשגשג על ידי שמירת ה' וברכתו. אם ימצאו בארץ שפע ועושר, יבינו מאליהם לאיזו ברכה היא עוד תגיע כשה' ישים בה את עיניו לטובה, ומעל לכל, כשיראו את עוצמתו של הכנעני יושב הארץ תהיה זו להם אזהרה לדורות, כי הכח ועוצמה לא יצילו אומה מאבדון אם תעבור על חוק המוסר האלקי... (שם שם יח)
ומה הארץ אשר הוא יושב בה - איך סגולות הארץ משפיעות על יושביה ומעצבות את אופיים, מה מעלת הארץ כמקום מטע של התפתחות לאומית, הטובה היא אם רעה מבחינה זו, האם היא מקדמת או מעכבת את חיי הרוח של עם... (שם שם יט)
וילכו ויבואו - הם לא נתכוונו לדבר תחילה עם משה ואהרן, אלא מיד עם שובם סיפרו לכל העם את תוצאות שליחותם, ודבר זה מבטא את זדון לבם, אלמלא כן היו מודיעים למשה ולאהרן תחילה ושואלים מהם עצה והוראה, אך הם לא רצו בכך אלא הם ראו בהתנגדות למשה ולאהרן את התשועה היחידה לעצמם ולעם... (שם שם כו)
כי כל האנשים - שהסליחה איננה יכולה להיות מוחלטת, כי האנשים האלה ראו את כל התגלויות ה' שעד כה, ואף על פי כן לא היה די באלה כדי לרכוש את רוחם ואת לבם להתמסר לה' בלא הגבלה, ועל ידי כך כבר גילו שאין הם ראויים ומוכשרים לרשת את הארץ... (שם יד כב)
שלח לך - ...אבל אם הכבוש הוא למעלה מהטבע כאשר הלכו עד הנה במדבר, אין מקום שליחות כלל, שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית'. והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לארץ ישראל ואין צריך לשליחות כלל, אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן, באשר על פי גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה', כמו שמדברים בפלטין של מלך, ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו... על כן הסכימו לשלח מרגלים ותהיה הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף על פי מאמר חז"ל דנבואת אלדד ומידד היתה, משה מת ויהושע מכניס, ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כל כך, ולא עלה על דעת משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה, אבל מה שהתנבאו שיהושע מכניס לארץ הוא גזירה לטובה על יהושע, ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם... מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם... שיהא בהליכות הטבע... ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו, כי לפי כחם ההכרח להיות כך, כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוהה ועליונה כל כך, והקב"ה גם כן צוה כמשמעו שלח לך אנשים, היינו לפי דרכם שאינם מוכשרים ויראים המה לעמוד בהר ה' ובמקום קדשו, הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע... (במדבר יג ב)
על פי ה' - שהקב"ה בחר באנשים אלו, ולא מצדקתם ויושר לבבם, אלא מתכונתם שידע הקב"ה שמוכשרים לענין הנדרש לעמוד על ידיעת הדרך והערים. (שם שם י)
ואת העם - אנשי החיל, החזק הוא - משמעו אם חזק הוא בדעתו או נרפה בלבו. ומה הארץ - חיל המדינה, הטובה היא - יש ליזהר לכובשי המדינה לדעת מעמד רגלם במקום מוזר להם, אולי הוא רפש וטיט או בורות... (שם שם יח ויט)
וכל העם - היינו אנשי חיל ובעלי מלחמה אנשי מדות - מצוינים ומלוקטים אחד לאחד מכל הארצות, ואין מקבלים כי אם אנשי מדות. הנפילים - גם הם לא נולדו ונתגדלו בארץ ישראל אלא שכורי מלחמה המה... ונהי בעינינו כחגבים - שנפל לבבנו, וזה אות לנו שלא נכבשנה... (שם שם לב ולג)
עד אנה ינאצוני - משמעות נאצה הוא בזיון... ומי שמסיר מעליו השגחת ה' הרי זה מבזה אותו כביכול... ואמר הקב"ה למשה זה הלשון גם על הכת שאמרו שאין הבעל הבית יכול להוציא כליו, גם על הכת שרוצים להנתק מהשגחתו ומעול עבודתו ית'... ועל הכת שאמרו והסתפקו במעוט היכולת אמר, עד היכן מגיע נאצה זו, דגם עד כה הסתפקו במעוט היכולת אם לחם יוכל תת, וגם זו נאצה אבל אינו כל כך, שהרי באמת הוא דבר פלא למעלה מהליכות הטבע. אבל היכולת להגבירם במלחמה בדרך הטבע אינו מן הפלאות כל כך, ואם כן הנאצה רבה בזה. וכן על הכת שמרדו בהשגחה אמר, עד היכן מגיע נאצה זו, דגם עד כה בקשו להנתק מתחת השגחה בדרך תפארת, עד שמשום זה שלחו מרגלים, אבל אינו נאצה כל כך, שהרי באמת הוא דבר קשה ולמעלה מכח אנוש, אבל שעבוד מלכות שמים והשגחתו ית' על פי דרך הטבע אינו קשה כל כך, ואם כן הנאצה רבה בזה.
ועד אנה לא יאמינו בי - זה אמר נגד הכת שאמרו בשנאת ה' אותנו מביא אותנו לנפול בחרב, על זה אמר ה' עד היכן אעשה להם כל האותות שלא כן הוא אלא רצוני שיכבשו ארץ ישראל... (שם יד יא)
וימלא כבוד ה' את כל הארץ - כשיתמלא כבוד ה' כל הארץ מקצה הארץ ועד קצהו, ורמז בזה להודיעו כי על פי גזרה זו תהיה סיבה שימלא כבוד ה' את כל הארץ, שזהו התכלית, ומשום הכי אי אפשר לוותר על הגזירה ולמחול לגמרי מחמת המדות. ולא נתבאר כאן מהו ואיך יהיה סיבה לזה, ובא דוד המלך ברוח הקדש בתהלים ק"ו ואמר "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות"... שמזה שנגזר פזור ישראל בכל הארצות נגלה באמת כבוד ה' על ידי ישראל, ומזה יצא שחלפו עבודת אלילים עד שיגיע שכליל יחלופו ויעברו ויגלה כבוד ה' בכל הארץ... באמת אם לא סירבו מתחילה על הנהגה נסית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה, ואם היו חוטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר, אז היה נשמע גם בהיותם בארץ ישראל איזה משך בכל העולם כבוד שמים ועבודתו, שהרי בקריעת ים סוף לבד נודע לכמה אומות העולם מסביב, מכל שכן שהיה בזה האופן בארץ ישראל ישובם באופן נעלה מטבע כל הארצות, והרי היה מגיע על ידו לזה התכלית באיזה מאות שנים. מה שאינו כן כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת ולא ניכר בחוצות אומות העולם השגחתו ית"ש וכח עבודתו אלא לעמו, ואם כן לא היה מגיע לזה התכלית אם לא על ידי פזור ישראל ועם ה' נמסרים על קדוש שמו ית', והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים בהם, ושהיא רק השגחתו ית' להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים, ובזה מגיע בדור דור לזה התכלית... (שם יד כא)
וכל מנאצי - אפילו פחות מבן עשרים שנה, אבל מי שלא האמין ברצון ה' לא נענש אלא מבן עשרים שנה, באשר להם ביחוד הראה את כבודו ואותותיו לכך ולא השגיחו. (שם שם כג)
וכל פקודיכם - באשר היו כמה מסנהדרין המלינים אשר לא היו בכלל הפקודים לצאת בצבא, אם מצד שהיו יותר מבן ששים או שלא היו ראוים לצאת, והיו בכלל הגזירה כדין מחטיאי הרבים... (שם שם כט)
במדרש, שלוחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם... דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה', רק כי היה עצה להנצל על ידי שהשי"ת עשה מזה מצוה, והיה להם לילך בתורת מצוה, אף כי היה רצונם מעצמם לשלוח מרגלים, מכל מקום עתה שהיה להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת, וממילא היו ניצולים, ובאופן זה היה טוב השליחות... וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד, נקרא שנותן נפשו בהשליחות, כי אם נצרף חפצו אינו שליח... וזכו גם כן ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע, שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות וכו', ולא היה שום עול אחר עליהם, והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע... וז"ש "ויתורו את ארץ כנען", להמשיך בחינת התורה לתוך הטבע כנ"ל... (שלח תרל"א)
ולא תתורו אחרי וגו' עיניכם, ברש"י ב' מרגלי הגוף וכו', וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך, רק להיות בטל אל השי"ת, להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל... ובאמת גם חטא מרגלים היה חסרון אמונה, כמ"ש אא"ז מוז"ל, כי ודאי היה נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו, אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת, היה זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע, כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאצטגנינות שלך... (שם)
במדרש חביב לפני הקב"ה שלוחי מצוה שדוחה השבת וכו'. בא לומר כי מצות שליחות מרגלים היה עצת השי"ת, לפי שחטאו בני ישראל באמרם נשלחה היה זו עצה טובה אם היו מבטלים רצון עצמם לרצון המקום ב"ה לא היו מוציאין דיבה, ובאמת מצוה כזו שהאדם משיג טעם המצוה קשה ביותר לקיים המצות לשם שמים כראוי, כמו חוקה שאדם עושה לשם שמים בלבד, ומכל שכן זה שהיה עומד השליחות לחטא, כי היה חוסר אמונה בדבר, אך לפי מדריגת הדור ההוא היה דרכם להבטל לרצון המקום, כאשר הקדימו נעשה לנשמע, לכן היה ראוי שכששמעו שנשתלחו בציווי המקום ב"ה היו צריכין לבטל כל דעתם לגמרי ולילך רק לשם שמים, וז"ש ונותן נפשו בשליחותו... (שם תרל"ה)
ובמדרש, יבש חציר וכו' משל למלך שהבטיח מתנה לאחד ומת ונתן לבנו וכו'... וכמו כן יש לומר בעסק המרגלים, כי מסתמא אמרו אמת שנראה להם שלא יוכלו לעלות, פירוש מצד מעשיהם וזכיותיהם, אכן השי"ת היה מכניסם בדרך נס וסיוע מצד הבטחת אבות, אך הם רצו להדמות גם כן לאבות ולעשות הכל מעצמם, וזה היה החטא שלהם, כי אין להתחכם על הנהגת הבורא ב"ה וב"ש. (שם)
במדרש, יבש חציר וכו' ודבר אלקינו יקום לעולם, משל למלך שהבטיח לאוהבו מתנה וכו'... אכן ביאור הענין כי האבות זכו לבחינת ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחינת ארץ הקדושה, כמ"ש "ארץ מגוריהם" וגו', וגם אמת הדבר כמו שהיו בני ישראל אחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו מוכנים גם כן לבא לארץ ישראל מצד מעשיהם כמו האבות, והיה תיקון שלם, אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחינת ארץ ישראל. אך השי"ת רצה להכניסם מצד הבטחת אבות, כמ"ש אשר נשאתי את ידי וגו', ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ שהיה נכסה מהם על ידי זה שלא היו מוכנים לזה מצד מעשיהם, אמנם היה זה רק הסתר, ואם היו מאמינים בהשי"ת היו נכנסין בזכות זה הנסיון עצמו, וכתיב ויתורו את ארץ כנען, כי עדיין היה תחת יד כנען, והיה להם להבין זאת כי כשיבוא העת ויתהפך מתחת יד כנען להיות ארץ ישראל, אז יתברר להם כי טוב הוא ושייך להם, וזה שאמר יבש חציר נבל ציץ וכו', כי כל אלה הסתרות הם רק הבל וקש ובהתגלות נקודה הפנימיות מהנהגת הבורא אז יבש חציר וכו' ודבר אלקינו יקום. ובאמת יש לתמוה מה זאה שאמרו "עז העם וגו' עמלק יושב" וגו', והלא ראו גבורת הבורא ונפלאותיו בכל יום, אך כי באמת הבינו כי הם צריכין לרשת ארץ ישראל בשובה ונחת ובלי מלחמות כלל, אם כי בימי יהושע היה מלחמות ל"א מלכים כל זה היה דור אחר במדריגה אחרת מן דור המדבר... אך הכל גרם החטא אשר כל זה היה על ידי העמלק הרשע, ועם כל זה אם היו מתחזקים באמונה היה ניתקן הכל כי לא יפלא מה' דבר. (שם תרל"ז)
איתא בזהר הקדש כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. אכן לכאורה נראה כי ודאי מה שאמרו המרגלים היה בעבור כללות בני ישראל, וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור, ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם. אבל נראה לבאר הענין, כי דור המדבר בכלל היו בחינת ראש, כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות... ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה, והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל, ודור המדבר היה להם התגלות כבודו ית' כדמיון התגלות הנשמה בראש, ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה, ובעל כרחו אדם נברא, אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא ית' ולהבין מאמר חז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. (שם תרל"ט)
בפסוק כי לחמנו הם, דאיתא ברש"י "וכן היינו בעיניהם", שהיו אומרים נמלים יש בכרמים וכו', ובמדרש איתא החטא שלהם, כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים. אבל הכל אמת, כי על ידי שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם, כי הכל תלוי בעבודת האדם... וז"ש כי כל כחות הסט"א רק כדי שיהיה לישראל במי להלחם, וכדי שיהיה בזכותם, שהכל מרוב טובות הבורא, ואיתא דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, לכן עשה השי"ת שיזכו בני ישראל בכח מעשיהם ונקרא לחמנו שלנו. ובודאי היה בידו ית' לתת מיד ארץ ישראל לבני ישראל, רק נתנו מקודם לכנען כדי שיקחו בני ישראל בכח מעשיהם ומעשה אבותיהם, לכך נקרא ארץ ישראל על שמם, כי זכו במעשיהם לכך... (שם תר"מ)
במדרש יש ששמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים אלו המרגלים, נראה כי המדרש בא למעט ולהקטין החטא שלהם, כי היה שליחות שלהם בהתלבשות והסתרות כנראה בפסוק שניתן להם שמות אלו על שם השליחות... כן הכא משמותיהם מוכיח המדרש כי היה שליחות קשה, רק אם היו נותנים נפשם ממש להדמות למלאכים היו מצליחין בשליחותן, ואין זה דבר נקל לאדם להיות כמלאך. (שם תרמ"א)
בענין חטא המרגלים כתבתי במקום אחר כי היו רוצין להשיג הכל בדעתם להיות מוכנים לכך. ובאמת בחינת ארץ ישראל היא בחינת דוד המלך ע"ה דלית ליה מגרמיה כלום. אבל האמת כי מה שמוכנים לקבל הנהגה עליונה הוא גדול מאד מהשגת האדם, ועל זה רמז המדרש בפסוק יבש חציר וכו', כמ"ש מקודם כל הבשר חציר וכו' ודבר אלקינו יקום לעולם, נראה כי אם היה בחסד עליון כרצונו ית' לא היה הפסק לדבר, כמ"ש יקום לעולם, לכן חז"ל אמרו כי על ידי בכייתם בכיה של חנם נקבע לדורות, וחלילה שיעניש השי"ת לדורות בנקמה בלבד, רק הפירוש כי על ידי שרצו שיהיה ביאת הארץ בזכותם פגמו בבחינה הנ"ל, ולכן היה הפסק לדבר, ולפי זה נראה כי אפשר הם היו יכולין לכנוס בדרך זה, רק השי"ת בעבור דורותינו השפלים רצה שיהיה רק בחסדו ית'... (שם תרמ"ב)
בפסוק אם חפץ בנו ה' והביא וגו', כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ ישראל, כמ"ש במקום אחר דכתיב "לכל זמן ועת" וגו', ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ' שנה, אבל דור המדבר דורו של משה רבינו ע"ה היה כל תהליכות שלהם למעלה מן השמים... וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה - אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים וכו', כי אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע, היה גם משה רבינו ע"ה נכנס עמהם. וכן כתוב בגאולה העתידה בעתה אחישנה, זכו אחישנה וכו', והכל תלוי ברצון בני ישראל שעל ידי תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית', ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע... ולכן יש לנו ללמוד מזו הפרשה, שהגם שבאמת לא היה הזמן מכל מקום אם היה הרצון בלבות בני ישראל להשי"ת כראוי היו באין, וכמו כן בגלות הזה אם היה לנו תשוקה של אמת לשוב אליו ית' יחיש וימהר גאולתינו אמן. (שם תרמ"ג)
בענין נסיון המרגלים, כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני, וכניסת ארץ ישראל היה תיקון הבריאה... ולכן קשה מאד לתקן מלה דקיימא בעובדא, כדאיתא בזהר הקדש תרומה, והראיה שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם, ולבחינת ארץ ישראל היה קשה להם לבא. ובאמת עדיין היה הארץ תחת יד כנען, ולכן היה עוד הקליפה מסתרת הקדושה. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ, כדכתיב אם יראו וכו', משמע שהמרגלים לא ראוה זולתי יהושע וכלב אמרו טובה הארץ וגו' ונתנה לנו דייקא, הגם שעדיין אינו בהתגלות הבינו שיש בה טוב הגנוז, כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם, ונראה להם שחס ושלום יהיה ירידה בכניסתם לארץ. אכן באמת בני ישראל נבראו להעולם להעיד על הבורא ית' ולתקן כל הבריאה, וזה היה צריך להיות המכוון לעשות שליחות ה' בעולם לא לגרמייהו, וממילא כשעושין רצון השי"ת זוכין ביותר שאת, גם בכניסתן למדריגה שפלה בעבור כבוד שמו ית'. וזה מעלת הארץ דכתיב בה עיני ה' אלקיך וגו' מראשית וגו' ועד אחרית... (שם תרמ"ה, וראה שם עוד)
במדרש לך אכול בשמחה לחמך וגו', המשך פרשת נסכים וחלה אחר המרגלים עיין שם, כי הנה בודאי כיבוש הארץ היה דבר גדול מאד שנתחבטו עליו אבות הראשונים, והשי"ת נשבע להם להורישם הארץ, והוא בודאי תיקון כל החטא לברר הטוב מהרע, להוציא הארץ מתחת יד כנען, להיות נחלת ה', והוא אינו בכח אנושי, רק כמ"ש ברצות ה' דרכי איש וכו' אויביו ישלים וכו', לכן פנה כנען ופינה את הארץ כאשר הגיע העת, וכל טעות המרגלים היה במה שרצו לכבוש בכח עצמותם, ואותו הדור היו גבורי כח צבאות ה', אבל מלחמת ארץ כנען אינו בכח האדם כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ, ולכן מפורש חטא המעפילים... כי כל נתינת ארץ ישראל הוא בביטול כל השגת האדם רק ברצות ה', כמ"ש כי ימינך וגו' ואור פניך כי רציתם... (שם תרנ"א)
בס' זאת זכרון פירש "ויתורו את ארץ כנען" מלשון התרת הקשר, שארץ כנען הוא היה מקושר תחת שבעה עממין, והיו צריכין המרגלים בהליכתם להתיר זה הקשר. וכן אמרו חז"ל כי ארץ ישראל תליא בבני ישראל, כמ"ש פשטא לה גמדא לה, וכשבני ישראל דורשין אותה היא נדרשת להם... שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בני ישראל להיות מבינים למצא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה... ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה, ולכן ניחם הקב"ה אותם במצות נסכים וחלה שלא יפול לבבם כאשר אותן הגדולים חפשו ולא מצאו, כי על ידי אלו המצות ימצאו מתנת ארץ ישראל...(שם תרנ"ב)
בענין חטא המרגלים, ומצינו אחר שאמרו חטאנו וגו' אנחנו נעלה ונלחמנו, ומכל מקום לא נתקבל תשובתם... והנה ארץ ישראל שבחר לנו הקב"ה וב"ש בודאי היא הטובה לנו מכל הארצות, כמ"ש עמד וימודד ארץ וכו', והמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, והרמז כי ארץ ישראל על דינא קיימא, כדאיתא בזהר הקדש... ובאמת ארץ ישראל אין כל אומה יכולה לקבלה רק בני ישראל, ולהם מתהפך מדת הדין לרחמים, ולכן בא סמיכות פרשת ציצית ותכלת אחר מעשה זו, כי התכלת רומז למדת הדין, אף על פי כן כתיב פתיל תכלת להיות מחובר מדת הדין בחסד שלא להפריד ביניהם... והמרגלים חטאו בזה שיראו מפני מדת הדין השולט בארץ, ואחר כך כששבו בתשובה ואמרו נעלה היה כוונתם לקבל דין שמים אף על פי שלא היה טוב בעיניהם, אבל בזה לא בחר ה', רק שהיה להם להאמין כי הוא הוא הטוב להם מכל הטובות... (שם תרנ"ג)
וענין שלח לך לדעתך, אם תרצה שלח, כי בחינת ארץ ישראל היא תורה שבעל פה, שצריך האדם לעמוד עליה בכח יגיעה שלו. ולכן כיבוש ארץ ישראל תליא ברצון בני ישראל עצמם, והקב"ה מסכים ומסייע להם. ולכן כשמיאנו בארץ שוב לא היו יכולין לכנוס, ובאלו המ' יום אם היו עומדים בנסיון היו מתקנים בחינת תורה שבעל פה, וכמו שהיה משה רבינו ע"ה בהר מ' יום לקבל התורה, כן היה מ' יום הכנת תורה שבעל פה וארץ ישראל... וכשחטאו הוצרכו אחר כך לחזור ולתקן להיות מוכן לארץ ישראל מ' שנה, יום לשנה, ומה שהיו מתקנים מקודם ביום אחד הוצרכו אחר כך שנה. (שם)
בפסוק עלה נעלה, פרש"י אפילו בשמים ואומר עשו סולמות נצליח בכל דבריו... אכן אם היה נכנס דור המדבר בכח משה רבינו ע"ה היו כובשין מקודם ארץ ישראל שלמעלה, ובכח זה היה נמסר להם ארץ ישראל שלמטה, ולכן הגם שלמטה לא היה עדיין הזמן כמ"ש כמה טעמים למה איחרן מ' שנה במדבר, הכל כפי דרך הכיבוש שלמטה, אבל למעלה מן הזמן, שהוא דרך התורה שרמזו על זה אין מוקדם ומאוחר בתורה, לכן היו יכולין לכנוס בכל עת... וזה היה עיקר השליחות לראות אם יתמשכו אחר זה הדרך ויוכל משה רבינו לכנוס עמהם... (שם תרנ"ו, וראה שם עוד)
המשך מצות ציצית אחר מעשה המרגלים, וברש"י ז"ל העינים והלב מרגלים ומזנים את הגוף. והיה הם מרגלים לתור את הארץ והגשמיות כדי לתקן ולהוציא הניצוצות קדושה הנמצאים בעולם, שכח הנפש מתפשט בעין ולב בכל המקומות החומריות והגשמיות ביותר, ולכן הם במקום סכנה, וכמו כן היה במרגלים שהיו אנשים גדולים רק שנשתלחו למקום סכנה, ונקראו מרגלים על שם שהלכו עד דרגא תחתונה שנקראה רגל, ולכן מתחלה כשרים היו, וכתיב ויבוא עד חברון, בלשון יחיד שהיו דבקים באחדות... ואחר כך כתיב ויבואו עד נחל אשכול, לשון רבים, שזה היה מקום מסוכן ולא יכלו לעמוד באחדות... ולפי שלא זכו לגמור התיקון הוסיף הקב"ה מצות ציצית שהיא עזר וסעד במדריגה תחתונה... ומסייע אל האדם שלא לתור אחר הלב והעין... (שם תרנ"ט)
בענין המרגלים וסמיכות פרשת ציצית... וזו היו"ד הנלחמת עם עשו וסט"א, והוא מלחמת ימי המעשה, ושליחות המרגלים היה בבחינת מלחמה זו, ונשתלחו ערב ראש חדש תמוז, וכתיב והימים ימי בכורי ענבים, גימטריא עק"ב, שהוא הסוף שמשם יש אחיזה לסט"א... וראו בעין מפלת הסט"א אך בשעת המלחמה נתגברו, וזה שאמרו "חזק הוא ממנו, ודרשו כלפי מעלה, פירוש שראו שניתן להם חיזוק והתעצמות ממנו ית"ש, ולכן נפל עליהם פחד, אבל זה היה בחינת לאום מלאום יאמץ, וזה שאמר כלב לחמנו הם, שזה הכח רק להתחזק נגדם במלחמה, והמרגלים היו ראשי בני ישראל, ושליחות זה היה בחינת רגלין, כמ"ש גם בחי' מו"ז ז"ל, וזהו רמז המדרש שחביב שלוחי מצוה לפני הקב"ה שדוחה את השבת, שהגם ששורשן של בני ישראל בחינת לי ראש, אבל רצונו ית"ש שבני ישראל ילחמו מלחמת מצוה... (שם תר"ס)
ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י (א' מ"ט) אך את מטה לוי לא תפקוד - צוה הקב"ה שעתיד לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר וכו', ויש להבין כי לכאורה אין המנין גורם, ויהושע וכלב שנמנו ומכל מקום חיו מהאנשים ההם. ולהנ"ל יש לומר דגזירת המרגלים נמי היתה לפי שהם היו ממונים על אישור העולם, ובביאתם של ישראל לארץ היה אז נגמר כל התיקון ונתקדש גם חומר הארץ, וכמו שיהיה הענין לעתיד, והיו שמים וארץ על מכונם, אבל הם לא רצו ללכת לארץ ישראל אלא לישב על התורה ועל העבודה במדבר לאכול מן ולשתות מי באר כמ"ש המפרשים, והנה פשעו בשמירת דבר שהם ממונים עליו, והביטו רק על השלמת נפשם, על כן היה עליהם עונש, ואילו יצויר שלא היו ממונים כנ"ל לא הגדיל עליהם כל כך העונש, באשר כוונתם היתה להשלמת נפשם. והנה לא מצינו בשבט לוי שלא השתתפו במרגלים, אך מכל מקום לא בא עליהם העונש באשר הם לא נפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה ענין זה במשמרתם, ומשמרתם היה רק ענין אוהל מועד וגם לחבר את ישראל באביהם שבשמים, מלשון לוי שהוא חיבור, אבל לא משמרת אישור העולם, ואישור העולם ניתן ביד ישראל... על כן לא בא עליהם עונש של מרגלים. (במדבר תער"ב)
והנה ענין המרגלים איתא בספרים שרצונם היה להתענג על התורה במדבר וימאסו בארץ חמדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם. ולכאורה אינו מובן, שהרי מפורש בכתוב שהיו מתיראים מפני חוזק האמורי יושב הארץ. אך לפי הנ"ל יובן, דמאחר שהם היו נמשכים אחר עריבות ומתיקות התורה להשלמת הנפש בחרו לשבת במדבר, והיתה העשיה נחות דרגא להם וטפלה בעיניהם, אך לא כן היה הרצון העליון, כי עיקר צורך גבוה נעשה על ידי עשיה כנ"ל, וידוע כי עיקר מעלת העשיה היא בארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן, שהוא משפט אלקי הארץ, ואם כן הם שרצו בחכמה בלי עשיה הוא בכלל חכמתו מרובה ממעשיו, שהרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, ועל כן נזדווגו להם רוחות רעות כמ"ש הזהר הקדש... והנשיכין הם הרוחות הרעות שנזדווגו להם ליראם ולפחדם מהכנענים, והיו נבהלין מחמת גובה קומתם והיו מבלבלין את מחשבתם עד שנדמו להם באמת שארץ אוכלת יושביה היא מחמת שבכל מקום שעוברין מצאו אותם קוברי מתים... והרוחות הרעות החשיכו עיניהם עד שלא השכילו להבין זה, וחשבו שארץ אוכלת יושביה היא.
ובזה יובן מה שכתיב (שמות ל"ב) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם בעגל. ומשמע דחטא העגל היה גרם בחטא מרגלים, ובני בקתא חדא נינהו, דאי לאו הכי, אין שייך לגלגל זה על זה. ולהנ"ל יובן, כי ישראל שאבדו נעשה בחטא העגל וניתן להם לתקן חטא זה על ידי שמירת נשמע ולחזור למעלתם הראשונה לעשות הכל צורך גבוה, ואם היו עומדים בנסיונם בחטא מרגלים, היינו שהיו משתוקקים לעשיה לצורך גבוה לא היתה באה להם הזדווגות רוחות רעות ליראם ולהבהילם מהכנענים, והיה בזה תיקון חטא העגל, אך באשר לא עמדו בנסיונם כיון שחטא העגל היה עדיין מכשכש בקרבם, נמשכו לחטא הקודם ונזדווגו להם רוחות רעות ונפלו במדבר, ועל כן נפקד עליהם נמי חטא העגל שחטא זה היה הגורם לחטא מרגלים, ועוד כיון דהוה להו למלוייה לתקן חטא העגל ולא קא מלייה כמען דכרייה דמי... (במדבר תרע"ג)
להבין ענין המרגלים ששלחו ישראל ומאין באה טעותם, ומדוע שלח אחר כך יהושע מרגלים אחר שכבר ראה העונש מן המרגלים הראשונים... ונראה עוד דהנה הרמב"ן ז"ל כתב שכוונת ישראל היתה לתור ולחפור את הארץ באיזה מקום נוחה לכבוש ואם יצטרך לבנות דיק סוללות, כי התורה לא תסמוך על נס. ודבריו מפליאין, כי אלמלא שלחו המרגלים לא היה צורך לכלי זיין. ויש לומר דהענין הוא על פי מה שמבואר במד"ר (ט"ז), אמר הקב"ה לישראל, בעולם הזה על ידי שהיו שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעולם הבא אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך, שנאמר "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני" וגו'. מבואר דעבודתם היתה לפנות את הדרך, והיינו דכמו שהמסעות במדבר היו להכניע את כל כחות הסט"א שמשכנם במדבר, כמ"ש בזהר הקדש, כמו כן היו צריכין להכניע את כל כח קליפות מלכי כנען מקודם, ואחר כך ממילא היו נכבשים בקל...
והנה ידוע דעיקר חיות החיצונים היא ממה שנמצאים בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים. ומובן שלהכניע את החיצונים צריכים להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם ימצא אף באחד מעשים לא מטהורים שוב יש להם אחיזה על ידו לינק מן הכלל כולו... ולפי האמור יובן היטב כל ענין המרגלים, שהיו הראשים שבכל ישראל וגדוליהם, ויהושע לעד, למען בכח קדושתם ובמה שהם שלוחי משה רבינו ע"ה ושלוחו של אדם כמותו היה נחשב כאילו משה רע"ה בעצמו הלך לשם. ובכתבי האריז"ל שנתעברו בהם נשמות י"ב השבטים, על כן היו צריכין להכניע את כל קליפות מלכי כנען כנ"ל, ולא המתין עד ביאת כולם כאחד לכבוש את הארץ, כי בכל הכלל אי אפשר שלא ימצא אף איש אחד בלתי מזוכך, ובאמצעותו יהיה בכחם עוד לינק מהקדושה ולהתחזק יותר ולא יתכנעו, כי כאשר יבואו כולם לארץ ישראל יתערבו כולם והיו כולם נחשבים כאיש אחד, ואינו דומה לבמדבר שנסעו כולם יחד להכניע את הסט"א, שעדיין לא נתערבו ולא היתה להם אחיזה בכלל כולו באמצעות הפרט כנ"ל...
ויש ליתן טעם מדוע שינו המרגלים שלא רצו להיות שלוחי משה רק שלוחי כל ישראל. ויש לומר דכבר שמעו מאלדד ומידד שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ואם כן חשבו שלכיבוש ארץ ישראל נצרך דוקא כח כנסת ישראל ולא כח משה, אך לא היו יכולים לאמור זה למשה כמובן, וכנראה שמשה לא ידע מנבואת אלדד ומידד, שהרי התנבאו שלא מאצילות משה... ואולי זו היא עצת המרגלים שכלב ביקש רחמים שלא יהא ניסת לעצתם, והיינו שהם חשבו שעצתם טובה שיהיו שלוחי ישראל, ולא היה לכלב טעם לדחותם רק בפשיטות שלא רצה לשנות מכפי אשר נשתלח, ולזה היה צריך חיזוק גדול כמובן... אך להנ"ל יובן שפיר בשלמא אם היה משה רע"ה המשלח ובו לא נמצא חסרון, ואם כן שלוחו של אדם כמותו, אם כן היו יכולין לפעול הפעולה שהיה משה רע"ה עושה אם היה הולך שמה, והיו יכולין להכניע הכל, מה שאינו כן כשהלכו בשליחות ישראל, ובהם הלא נמצאו הרבה שעדיין לא תקנו כל המדות הרעות שיהיה ביכולתם לעמוד נגדם, דהלא היה נמצא בהם דתן ואבירם, ומי שרוצה לעמוד ולהלחם מלחמה כזאת הלא צריך להיות בעצמו נקי מכל פסולת. ובכן כיון שהיה חסרון במשלח, לכן כשנכנסו לארץ כנען והיה אז אתקדרותא דשחרית שנעשה אפל, כמו כן התאספו כל הכחות ממדות רעות ועמדו נגדם... ולכן היה מוכרח יהושע לשלוח מרגלים להכניע אותם, ובחר בפינחס וכלב שהיו צדיקים גמורים, והם כיון שהיו אצל רחב הזונה שהיא היתה הקליפה העיקרית זוהי לילית, ושמעו שאמרה נמוגו כל יושבי הארץ שכבר נכנעו, לא היה להם עוד מה לעשות שם... (שלח עת"ר)
במ"ר (ט"ז) ר"א הגדול פתח, יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם, משל למה הדבר דומה... מת אברהם, אמר הקב"ה אף על פי שמת אברהם אינני חוזר בי, וזה שאמר ודבר אלקינו יקום לעולם. והוא פלאי, איך סלקא דעתך שיחזור בו... וכ"ק אאמו"ר זצל"ה אמר, כי כל זמן שהיתה נמצאת אצל ישראל מדת התמימות מדתו של אברהם אבינו ע"ה שקיבל מאמר לך לך אל הארץ אשר אראך בתמימות ולא שאל אנה ילך, היה נקרא שעוד אברהם קיים, ועתה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ואבדו מדת התמימות, נחשב שמת אברהם, והיה סלקא דעתך לחזור במתנה, כי המתנה לא היתה רק כשיהיו ישראל בתמימות, על זה אמר הקב"ה אינני חוזר בי... (שלח שם)
והנה בפרשת דברים (א' כ"ט) כתוב שמשה רבינו ע"ה טען עם ישראל אז "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם" וגו'... ולא כתוב שם שהשיבו לו מאומה, כי באמת זאת טענה נצחת שאין עליה תשובה, כי אפילו יהיו הכנענים כארזים גבהם וחסונים כאלונים אין הניצוח אותם נס גדול כמו הקטן שבנסים שהיה בהם שינוי הטבע לגמרי... ואם לא היתה להם תשובה נצחת על דברי משה מדוע לא קבלו את דבריו?
אך נראה דהנה אלדד ומידד התנבאו במחנה ואמרו ז"ל שהיו מתנבאים משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. ובאשר היו דור דעה הבינו כי ענין חידוש אותות ומופתים שינוי ממנהגו של עולם לא יתכן אלא על ידי משה, שהיה מרכבה לשם הוי"ה ב"ה, ויהושע המכניסם אינו במעלה זו, ופני יהושע כפני לבנה, לא יתכן שתהיה ההנהגה בכללה אלא על ידי נסים נסתרים שהוא במדת הדין רפה כנ"ל. ויתכן שהנסים שנעשו על ידי יהושע באמת היו מחמת משה שהיה בזה שלוחו של משה... וכפי דברינו לעיל צריכין להיות זכאים וראויים לעומת שבימי משה שהיתה ההנהגה בנסים נגלים בשמו הגדול שהוא רחמים, שהשי"ת גמלם כרחמיו וכרוב חסדים אפילו כשהם בלתי זכאים, ולא היה יכול שום מקטרג לקטרג כנ"ל, אבל על ידי הנהגת יהושע שתהיה במדת הדין רפה והמקטרג תהיה לו רשות לקטרג צריכין להיות זכאים וראויים, והם שהיו דור דעה הבינו היטב כמה צריכין להיות זכאים וראויים, וכאשר העריכו ובחנו את מסתרי לבבם של כל ישראל מצאו את עצמם ואת כל הקהל עוד בלתי זכאים וראוים לזה... וזה הוא שאמרו כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא את כליו משם (סוטה ל"ה)... כי באשר השי"ת אוהב משפט ולא יעבור על מדת הדין, ובאשר שרי ז' האומות למעלה יעמדו בקטרוגם בכל כח ועוז, והשי"ת לא יעוות משפט, ולא יעבור עליהם את הדין, שוב הם בסכנה גדולה... אך לא היה להם פה לבאר דבריהם לפני משה, כי כבר אמרנו במקום אחר שמשה לא ידע מנבואת אלדד ומידד...
והנה חשבונם היה חשבון צדק, אך זאת היתה חטאתם שהיו צריכין להשליך את נפשם מנגד ולהאמין בדברי משה מפי השי"ת שאמר להם ללכת לארץ ישראל, ומה שירצה הקב"ה יעשה עמהם והיה להם להאמין שבודאי לא יבוא להם מחמת ציווי משה על פי השי"ת רק טוב אף שהוא נגד שכלם, יהיה מה שיהיה הבטחת השי"ת לא תשוב ריקם... והנה הם שהיו דור דעה וכל מה שעשו היה בחשבון ודעת שלמה, היה להם זה לנסיון גדול שיתבטלו מכל מהותם וישליכו ממחשבתם כל דעת וכל חשבון ולקיים מה שאמרו ז"ל (ויק"ר כ"ז) אף על פי שאדם אנחנו כבהמה אנו נמשכין אחריך, ואם היו עושין כן בודאי היה נתקיים בהם (תהלים ל"ו) אדם ובהמה תושיע ה', ואמרו ז"ל (חולין ה') אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה, שזה עצמו היינו האמונה והבטחון בו יתברך היה להם לזכות גדולה מאד, ובזכותם זו היו מנצחין את מלכי כנען... (שלח תער"ב)
ויקרא משה להושע בן נון יהושע... ויש לבאר הדברים, שהנה המרגלים אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, ואיתא בשל"ה בספרים שמצאו אותם בעלי מדות נפשיות, ויש לתמוה איך מלאו לבם לאמור שקר מוחלט כזה... היפוך מה שהעידה עליהם התורה כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם?
ונראה דהנה איתא ברח"ו שלעומת אברהם יצחק יעקב בקדושה, היו אחימן ששי ותלמי בקליפה... כי הנה ידוע שכל מדה יש בו טוב והיפוכו, כגון חסד לעשות חסד עם זולתו, וכאשר נשתלשל למטה נתהוו אהבות חיצוניות וחסד דקליפה, ואברהם לקח צד ימין בטהרה היינו מדת חסד בטהרתה, ולא נשתלשלה ממנה חס ושלום שום אהבה חיצונית, שהרי עם כל מדתו חסד ואהבה נאמר "כי ירא אלקים אתה"... ועל כן אחימן ששי ותלמי שהם נגד ג' אבות אבל היה שרשם בעולם התוהו, היינו למשל אחימן היתה לו מדת החסד וכו' אך היתה בלי התמזגות, ועל כן נתהוה ממנו חסד דקליפה עד עשותו כל התועבות, וממנו תקיש על השאר.
ומעתה יובן מה שאמרו המרגלים אנשי מדות, היינו שמצאו בהם מדות כגון מדת החסד לאחימן, אבל לא דקדקו אחריהם אם המדה היא בטהרתה כנ"ל, ואולי מחמת שנטלו לעצמם עצה רעה והכתוב קראם רשעים, אין כל כך פלא אם טחו מראות עיניהם שלא להשכיל עד מצוי המדות, ועל כן אמרו אנשי מדות... (שם)
ומעתה יש לומר שכדוגמא זו היה נמי חטא המרגלים, דהנה אמרנו בשבת קודש שנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס נמשכה מפאת החטא של קברות התאוה, שאבדו מדת התמימות וחשבו מחשבות שתהיה להם אכילת בשר לאמצעי בין מזונות המן למזונות של תבואות הארץ שחשבו ליכנס אליה מיד, ואילו היתה בהם מדת התמימות להיות בטלים לרצון השי"ת לא היה להם צורך לחשוב מחשבות כאלה, כי השי"ת הבין דרכם יותר מהם... ובאם היה דור דעה כמותם מחזיקים במדת התמימות היה בזה יחוד מוח ולב, והיה משה שהוא בחינת מוח גם כן נכנס לארץ ישראל, שהיא בחינת הלב, אך באשר אבדו התמימות ונעשה פירוד בין המוח והלב, לכן אבדו נמי ביאת משה לארץ. והנה ה' ארך אפים ונחם על הרעה נתן לפניהם מקום לתקן את חטא העדר התמימות, והביאם בנסיון המרגלים, שבאם יעמדו בנסיון זה יהיה תיקון על לשעבר, והיינו דהנה אלדד ומידד היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, ובאשר הם היו דור דעה וצדיקים וענוים תלמידי משה רבינו ע"ה אמדו את עצמם שמבלעדי משה אין להם חשבון ברור לנצח את מלכי כנען, כי היו כחות רעים מאד, שכמו בגשמיות שהיו ענקים כן היו ברוחניות, ומזה נמשך מה שכתוב (דברים א') "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו", והינו המרגלים יבחנו את מהות הארץ כמה כחות רעים נשתאבו בקרבה ובאיזה מקומות חלקי הרע נשתאבו מעט מזולתם...
והנה לפי מעלת דור זה דור דעה היו דבריהם טובים נאותים להם לפי מדתם דור דעה, אבל באם היו הולכים בתמימות והיו בטלים לרצון השי"ת כמו שהיה המבוקש מהם כנ"ל... היה להם להשיב אמרים לנפשם, שבודאי השי"ת יסבב סיבות לטוב להם... ומכל מקום אף שאבדו מעלת התמימות ולא תקנו את חטא העדר התמימות, עדיין לא יצאו מגדר הכשרים, וכן המרגלים שהלכו לדעת כן לבחון את מהות הארץ אם נאות להם ללכת למלחמה מבלעדי משה אין עליהם תפיסה אם לא הגיעו לתכלית הנדרש... אך כמו אז במעשה העגל שמחמת העדר התמימות נסתלקה מהם ההארה האלקית וכחות הרע מצאו קן למו, והם משכו אותם לעצה לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם, כמקרה הזה קרה גם לעדת מרגלים, שנשתאבו בקרבם כחות רעים של המדבר שהיו מתנקשים אחריהם, והם הכניסו בלבם לחשוב עצה אולי כבואם יראו שבלעדי משה לא יוכלו לעלות אל העם כי חזק ממנו, מה יאמרו אז תירוץ למשה, ומה יעשו כדי שישארו על התורה ועבודה בצלו של משה במדבר... (שם תרע"ג)
והנה הם לא החטיאו את המטרה, וכן היה כשנכנסו לה נכנעו אז כל כחות הטומאה ולא היו הכנענים יכולים לעשות להם דבר. והרי במרגלי יהושע כתיב (יהושע ב') ויוגד למלך יריחו וגו', ואיתא בספרים שהתרפים שלו הגידו לו, ולמה לא נתודעו הכנענים בימי משה? אך הוא הדבר שכחו של משה שהיה עמם הכניע כל כחות החיצונים אז.
ויש לפרש הא דאמרו ארץ אוכלת יושביה, פירש"י בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם... ויש להבין כי לא היו חסרות להשי"ת עצות אחרות להטרידם זולת נגיפת הגדולים שבהם, והלא אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה... והנה ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, ועל כן קאה את הגוי אשר לפניכם, אך בודאי מעלתה זו שאינה מקיימת עוברי עבירה לא היתה לפנים טרם באו ישראל לתוכה, ותדע שלא קאה אותם מקודם... אך כאשר נכנסו לה המרגלים בשליחות משה וישראל, ונכנעו כחות החיצונים, לעומתם נשאה היא ראש והשיגה מעלתה שלא לקיים עוברי עבירה, ובודאי גדוליהם של הכנענים היו שוקעים ברעה יותר, כי היתה יכולת בידם ביותר להיות שטופים בכל התועבות... על כן קאה אותם הארץ ונגפו בראשונה... ושוב ממילא היתה תועלת למרגלים כדי שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב לאלה.
ואך המרגלים טעו בדבר ואחרת חשבו, אף שבעיקר הדבר הבינו שנגיפת גדוליהם היא משום שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה... ולא עלה על דעתם שגדוליהם הרעו לעשות עוד יותר, שמטבע אנשי המעלה שקשה להם להאמין שנמצא כל כך רע בעולם, על כן תלו הדבר בהיפוך, שגדוליהם היו במעלה יותר מהמון עם... שהמון העם מחמת גסותם אינם נפגעים ואין ארץ ישראל עושה בהם דין אלא דוקא באנשים שיש בהם מעלה קצת להם היא אש אוכלה, על כן נפל פחד ארץ ישראל עליהם שמא לא יהיו ישראל כל כך זכאין ויתקיים בהם חס ושלום הכתוב (ישעיה ס"ג) "ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם", כי אינה סובלת עוברי עבירה... (שלח תרע"ד)
והנה בחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג') "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וגו', אם כן תחילת הקילקול היה בחוש הראות... כן נמי התיקון היה צריך להתחיל בכגון לזה, היינו שסטרא דקדושה המלובש בארץ ישראל ימצא חן בעיני המרגלים, זה היה פתח התיקון, כי העינים הם שערי הלב ונקראים שערי גן עדן, ועל כן הכל תלוי בראיה, שבראיה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו חס ושלום בהיפוך... וכנראה לעולם זוהי תחילת הקילקול, וכן הוא דרך כל המסיתים בימינו אלה בחיבורים הטמאים להמאיס בעיני הקוראים את דברי תורה וכל סטרא דקדושה וכבוד ישראל... ולו השכילו המרגלים ותקנו את בחינת הראיה היה פתח פתוח ליכנס לארץ ישראל והיה נגמר התיקון בכל ההרגשות, אך לדאבון לבנו היה להיפוך... וזה נשאר לדורות ובכל פרט ופרט, ואם חס ושלום אינו נזהר הוא חס ושלום להיפוך כענין המרגלים... (שם)
ולפי האמור יתפרש נמי מה שלכאורה נראה כסתירה, שבתחילת השליחות כתיב כולם אנשים, פירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו, ובפסוק וילכו ויבואו פירש"י להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן... אך יש לומר דבאמת תחילה כשנבררו כשרים היו, ובתחילה לא נתכוונו לרעה, אלא בזה שנעשו מעצמם שלוחי כל הקהל, שזה גרם כל הצרה, זה עשו תיכף בתחילת הליכה, וזוהי העצה הרעה, והטעם שלא רצו להיות שלוחי משה לבד אלא שלוחי כל ישראל, יש לומר נמי לפי דרכנו, שמאחר שגם הם בכלל ישראל שפגמו במדת התמימות היה רצונם שיהיו כאנשים עומדים מחוץ בלתי שום נגיעה, למען יהיה ביכולתם לראות גם החסרון אם ימצא בה, אחר שהיו כמסופקים אם טובה היא, אבל באם היו שלוחי משה בודאי יהיה כח משה אתם, ואהבת משה לארץ תפעל גם עליהם להיות נמשכים רק אחר המעלות ולא יראו את החסרונות... (שלח תרע"ה)
ונראה על פי מה שאמרנו כבר, שכדוגמת החטאים שהיו ביד ישראל שלא נתכפרו לגמרי והם חטא העגל וחטא מרגלים דוגמא ועונש דידהו היה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני... ומקדש שני היה קיומו בזכות כנסת ישראל, על כן בשביל שנאת חנם שהיא היפוך כנסת ישראל נחרב בית שני... וכן במרגלים היה החטא שמאסו בארץ חמדה שהיא ארץ ישראל המאחדת את כל ישראל לעשותם אחד, וכאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והם במאסם בארץ ישראל והוציאו דבה על הארץ פגמו בכנסת ישראל, ומחמת רושם החטא שנשאר לדורות משך את לב ישראל אחר כך בימי בית שני להתפרד זה מזה ונתהוה שנאת חנם בישראל, ונחרב הבית השני, ובעונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו עד יתמרק החטא וישובו לב ישראל אחד אל אחד אז תוחזר לנו הארץ בב"א. (שם)
והנה ענין המרגלים ששלטו בהם כחות חיצונים להטעותם כנ"ל. ויש לתמוה שמאחר שהיו אנשים צדיקים וכשרים למה ניתנה רשות לכחות החיצונים להטעותם, הלא כתיב (ש"א ב') "רגלי חסידיו ישמור"... אך הנה כתיב (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", פירש"י אז תהיה עמו ולחלקו, ומתנאי התמימות שלא יחקור על העתידות ולא יתחכם לילך אחר דעתו אלא להיות בטל לרצון השי"ת... ומובן שבמה שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", זו היתה נטיה מדרכי התמימות, וממילא נסתלק מהם שם ה' שהיה עמם. וידוע טעם הזהר הקדש בטומאת מת ובנגף שעל ידי מנין, שבהסתלק הנשמה הקדושה או ברכת ה' שורה לעומתה כח חיצוני שגורם להיפוך, והכא נמי יש לומר שבהסתלק מהם מעלה זו שהיו עמו ולחלקו שורה בהם לעומתה כח חיצוני לחשוב חשבונות רבים היפוך התמימות ורוח עועים ומתעה לעומת רוח נכון ונדיב ואמת... ועל כן כל כחות החיצונים שנשתאבו אז בקרב ישראל נפלו על ראש המרגלים ששלוחו של אדם כמותו... וכידוע שמחשבות ההמונים נופלות על הראשים וצריכים אומץ לב גדול מאד שלא יתפגמו, וזהו מה שמרגלים אלו לא עצרו כח ויצאו לחשוב מחשבות עד שנפלו ברשת בקשת הכבוד והשררה ומכרו את כל תקות ישראל עבור נגיעת עצמם...
ולפי האמור יש ליתן טעם שלא התפלל משה רבינו ע"ה עליהם... וממוצא הדברים דלהתפלל על ישראל צריכין מקודם להחזירן למוטב, והנה בפרשת דברים טען משה עם ישראל להחזירן למוטב ולא חזרו, ועל כן לא היה יכול להתפלל עליהם, ובהכרח נפלו עליהם כחות חיצונים וכל המחשבות של כל העדה נקבצו באו במרגלים והביאום למה שהביאום. אך יהושע שהיה ענו ולא היה מוצא בעצמו שום מעלה, אף שהיתה בו מעלה רמה ונשאה, פני יהושע כפני לבנה... על כן התפלל משה עליו שיתלוה עמו שם יו"ד ה"א עלמא דאתכסיא, ועל כן זה השם הושיעו שלא יפלו עליו כחות החיצונים כנ"ל. ולפי זה יתפרשו דברי תרגום יונתן, וכד חמא משה ענותנותיה דיהושע וכו'... (שם תרע"ז)
אך מאז שאלת הבשר פגמו במדת התמימות, הגם שהיה לוטה בשאלה זו ענין פנימי ולא תאות בשר גשמי, וכבר דברנו בזה, והדבר מוכרח, שהרי היו חושבין אז ליכנס לארץ בעוד ג' ימים, והיתכן שאיש לא יהיה ביכלתו להתאפק שלשה ימים מאכילת בשר... ובהכרח לומר שהיה לוטה בו ענין פנימי. אבל מכל מקום היא פגימה במדת התמימות, כי יהיה מה שיהיה היה להם להשיב אמרים לנפשם שבאם טוב להם בשר בודאי היה השי"ת נותן להם, ונקל ליתן להם בשר שאיננו יוצא מהיקש הטבע לגמרי מליתן להם מן... ועל כן אבדו אז את משה מליכנס עמהם לארץ, ועל כן אז דוקא התנבאו אלדד ומידד נבואה זו בעתה ובזמנה לעוררם על האבידה שאבדו, אולי יתנו את לבם לעשות תשובה, ובאם היו עושין תשובה וחזרו למעלת התמימות היה נתקיים (ירמיה י"ח) "רגע אחד אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ושב הגוי ההוא מרעתו" וגו', כי גזירת נביא משתנה לטובה.
אך לא חלו ולא הרגישו לעשות תשובה, לכן הביא השי"ת אותם בנסיון מרגלים ואם הלכו בתמימות או על כל פנים קבלו תוכחת משה, אף שבעיניהם היו דבריו נחשבים בלתי צודקים, מכל מקום אם קבלו דבריו בתמימות, והיו אומרים לנפשם אין לנו אלא דברי בן עמרם, והיתה אמונה זו נחשבת אמונה בתורה שבעל פה, והיה תיקון על פגם התמימות בשאלת הבשר, ושוב היו דור דעה עם תמימות יחוד עליונים בתחתונים כנ"ל, והיה משה נכנס עמהם לארץ ולא היו צריכין לכלי זיין כלל... (שם)
והנה הם ששמעו נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ היו נבוכים וחששו לנפשם מי הוא ואיזה הוא אשר יוכשר להגבהת הארץ באופן שתקיא את יושביה ויירשוה בלי מלחמה כלל כנ"ל, והיתה עצתם שהם ישלחו מרגלים ראשי בני ישראל, והם בשליחות כל ישראל יהיה להם כח משלחם כל ישראל יחד, ובכח כנסת ישראל יגבהו את הארץ... כי יפה כחו של משה להמשיך אליו את הארץ ולהעלותה משפל מצבה אף בעודו במדבר... באם היה משה נכנס לארץ... אך בלתי משה רק בכח כנסת ישראל אין להם כח גדול הזה וצריכין מקודם ליכנס בתוכה... ומכל מקום לא הוטבה עצתם בעניני המקום, כי הכונה היתה שיותר טוב שיקיימו תמים תהיה עם ה' אלקיך ולא יחקרו אחר העתידות, ואם יצטרך שיהיה כן בודאי יצוה ה' לעשות ככה. ובאמת באם הלכו בתמימות היה נתקיים בהם... אך באשר פגמו במדת התמימות נהפוך הוא, שאפילו ביאת השלוחים שמה בשליחותם לא תפעל על הארץ מאומה ועודנה נשארת תחת רשות הכנענים, ועל כן שוב היו צריכין למלחמה וכלי זיין...
והטעם רצו דוקא להיות שלוחי העדה לא של משה לבד, גם זה נסתעף מהפגם במדת התמימות של ישראל אלא באו בהתחכמות יתרה, זה פעל על המרגלים נמי להתחכם על דברי משה ולחשוב שבאשר הוא לא יכנס לארץ שוב כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי... (שם תרע"ח)
ויקרא משה להושע בן נון יהושע... ויש להבין למה לא התפלל גם על כלב, בשלמא על יתר המרגלים שקלקלו בבחירתם והבחירה לעולם חפשית, אפשר שראה ברוח הקדש שלא תועיל תפילתו עליהם, אבל על כלב שבחר בטוב... שוב בודאי היתה מועלת לו תפלתו... ונראה דהנה יש להתבונן ביו"ד שהוסיף ליהושע... דהנה המרגלים לא היו בפשיטות מורדים ופושעים חס ושלום כי היו ראשי בני ישראל, אלא שהיתה להם טעות דקה... היה החשש פן מחמת שליטת הרע יחשכו חס ושלום עיניהם מראות נכוחה, ויבואו גם המה לטעות שתיטב בעיניהם עצת המרגלים, ולזה צריכין חכמה יתירה... ועל כן הוסיף יו"ד ליהושע, דידוע דיו"ד היא בחכמה, דשם של אדם הוא מהותו, ונתוספה בו חכמה יתירה להבין ולהבדיל מה שלא ידע מקודם...
ולפי האמור יובן מה שלא התפלל על כלב, כי בליקוטי תורה מהאריז"ל שנתעברו בהם נשמות השבטים, ובכלב נתעברה נשמת יהודה. והנה אמרו ז"ל (סוטה י') יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, ועל כן יש לומר נמי לפי דרכנו דמחמת קידוש שם שמים בפרהסיא זכה נמי שיהיה מאיר בו שם זה שהוא התגלות בלתי צמצום והסתר, על כן באשר ידע משה שנתעברה בו נשמת יהודה שוב לא היה חושש לו מטעות וחשכת עצת מרגלים... (שם תרע"ח)
ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו', היינו שבאשר ידעו גודל ההפרש שבין הנהגת משה להנהגת יהושע, והוא שינוי פתאומי שלא יסבלהו הטבע, כי חשבו להכנס תיכף לארץ, על כן היתה עצתם שתהיה ביניהן הנהגה ממוצעת למעלה מהטבע וקצת מלובשת בטבע, ושליחות המרגלים היתה לה מקום במלחמה שבהתלבשות הטבע... ודחקו לעשות זה בעוד משה קיים שהנהגתו למעלה מהטבע, כדי שיהיה ענין ההנהגה ממוצע ומעורב מהטבע וממעלה להטבע.
ומעתה מיושב למה היו צריכין מרגלים, הלא הענן והארון היו נוסעים לפניהם... אבל באשר היו דור דעה וכל מעשיהם היו בהשכל ודעת היה להם זה לנסיון, ובאם היו עומדים בנסיון והיו מקובצים אצלם שני הכחות יחד, דור דעה ובתמימות, לעומתם היה גם משה רבינו ע"ה נכנס לארץ, שהוא בחינת הדעת, וארץ שהיא מדת האמונה והתמימות... אך ידוע שפגם אפילו זוטא מושך לפגם יותר גדול ממנו, ועל כן על ידי מה שפגמו שבשבילם לא יכנס משה רע"ה לארץ נמשך עוד פגם שחשבו שהם מופרדים ממשה, שהם יכנסו והוא לא יכנס, על כן אמרו נשלחה אנשים לפנינו, שהם בעצמם יהיו המשלחים ולא משה... (שם תרע"ט)
ונראה שבחטא מרגלים באשר לא שמעו לתוכחת משה רע"ה אבדו גם מדרגת נשמע, ועל כן אחר חטא העגל נסתלקה מהם החירות ממלאך המות, באשר אבדו נעשה שבשבילו זכו לחירות ממלאך המות כנ"ל, אבל החירות משעבוד מלכיות יש לומר שעדיין לא נסתלקה מהם, שהרי עדיין היו האומות מתפחדים מהם... אך אחר חטא המרגלים שאבדו גם נשמע, כתיב (תהלים ק"ו) "וישא ידו להם וגו' ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות", ונראה מכפל הלשון להפיל זרעם בגוים רומז לחורבן בית ראשון, ולזרותם בארצות רומז לחורבן בית שני וגלותנו המרה הזאת... (קרח תרע"ט)
אך בעיקר הדבר שהיו (מואב) יראין מפני בני ישראל ושהיו צריכין לבטוח בסיחון ועוג אינו מובן, שהרי לא עליהם היו הולכים. ונראה... שנצטוינו עליהם שלא לתגר בם מלחמה היינו שזהו אחר חטא המרגלים, ואלמלא שלחו את המרגלים היה נגמר כל התיקון והיו יורשין תיכף אף קני קניזי וקדמוני, הם עמון ומואב ושעיר... ויש לומר עוד טעם לזה, דהנה ידוע דעשרה כחות הם באדם, שבעה במדות שבלב ושלשה בשכל, וכנגדן עשר אומות שניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מלכי כנען מקבילים לשבע מדות שבלב, וקני וקניזי וקדמוני מקבילים לשלשה שבשכל. והנה ענין המרגלים היה נסיון גדול לדור דעה כמוהם, שלפי דעתם היה מן הנמנע לעלות, והיו צריכין לבטל את דעתם ושכלם להמשך אחר אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, ואם היו עושים כן היו זוכין לעומת ביטול דעתם ושכלם לשלימות הדעת והשכל, והיו כל עשרה הכחות שבאדם לאחדים נאחזים באור פני מלך חיים, על כן היו זוכין לירש כל עשר האומות... (בלק תרע"ה)
שלח לך אנשים וגו' ראשי בני ישראל המה, ובמ"ר בני אדם גדולים היו אלא שעשו עצמן כסילים... וצריך להבין שאנשים גדולים כאלו שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה והקב"ה אמר שהם ראוים, איך יוציאו דבה ויאמרו שקר, ובזהר הקדש אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלהוי רישין וכו', וצריך להבין מנא ידעי שבארץ ישראל לא יהיו ראשים, גם איך יתכן שאנשים צדיקים כמותם ישקרו מפני נגיעה כזו. אך הענין שהננו רואים שאחר מ' שנה שהיו במדבר שאכלו מן ושתו מי באר כדי שיבלע דברי תורה במעיהם... ועם כל זה כתיב "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". והנה המרגלים שידעו שהם ראשי בני ישראל, וכשבאו לארץ ישראל והרגישו שבצדקתם אינם כדאי לרשת את הגוים, ומזה דנו קל וחומר לשאר ישראל שבודאי אינם כדאי, ורשעת הגוים גם כן עדיין לא שלם עון האמורי, לכן לפי סברתם זו אמרו שאי אפשר לכנוס לארץ מיד. אבל זה היה החסרון שהיה חסר להם האמונה בשלימות... רק יהושע וכלב עמדו בנסיון והאמינו בזה, שבאמת כתיב "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה", שהשי"ת רצה על ידי כח התורה שהוא ארון ברית ה' לברר אותם בקדושת ג' האבות שהם נגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד, לתור להם מנוחה שיכנסו לארץ ישראל שנקרא גם כן מנוחה, ושיתרבבו בשלימות, ועל זה אמרו יהושע וכלב, "אם חפץ בנו ה'" קב"ה לא בעי מינן אלא לבא, והיינו שהשי"ת יכול להכניס ללב כל הקדושות כדי לתור להם מנוחה... והמרגלים שהיה חסר להם אמונה שלימה זו לכן כיון שהרגישו בעצמם שהם אינם ראוים לרשת בצדקתם, אם שהם ראשים הבינו שמהס"ת ישראל בודאי אינם ראוים, ואם יכלו לכנוס והחסרון הוא רק מהם אז בודאי ימני משה רע"ה רישין אחרנין... (שלח א)
להבין ענין שילוח המרגלים שעל פי פשוטו לרגל הארץ היה צריך לשלוח אנשים גבורים בקיאים במלחמה, וכאן בירר חכמים וראשי בני ישראל. אך הענין דכתיב "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים", ואמרנו הפירוש דרך שלשת ימים היינו הג' מדות חג"ת שנקראו ימים, שהאבות מרכבה להן, והם נגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד, וזה היה על ידי תורה שבכתב שהוא ארון ברית ה' שרצה הקב"ה לטהרם מכל הג' קליפות ויכנסו תיכף לארץ ישראל, אבל הם קלקלו, לכן רצו ישראל אחר כך לתקן זה על ידי אתערותא דלתתא, והוא על ידי שישלחו אנשים גדולים תלמידי חכמים שהם גם כן בחינת ארון... ורצו שהם יבררו אותם בג' מדות אלו לטהרם מן הג' שכנגדם... וזה מעין תורה שבעל פה... וצוה להם לראות ו' דברים... והיינו דשורש הקליפות הם שנים, קליפת עשו שהוא הפסולת ממדת הגבורה, ופחד יצחק והוא מדתו קליפת הקנאה ורציחה, ועל זה אמר להם החזק הוא הרפה, וקליפת ישמעאל הפסולת ממדת גדולה של אברהם אע"ה, והוא לקח זאת להתפשטות בתאוה, ועל זה נאמר המעט הוא אם רב...
ואמר אחר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והיינו דלזה צריך חיזוק וגבורה, והיינו מדת היראה להיות גבור הכובש את יצרו ליקח מפרי הארץ... והיינו שהיה להם לתקן כל המדות מבחינת עץ הדעת טוב ורע שיהיה טוב מאד, ולזה נצרך חוזק וגבורה שהוא היראה, והוא מדה ז' דאיהו יראה, שזה נצרך לכניסתם לארץ ישראל... והמרגלים היו סוברים שלפי רוב חכמתם לא נצרך להם להתגבר כל כך במדת היראה, וזה שנדרש עליהם הפסוק שולח דברים ביד כסיל, שהיו שלוחים טפשין... ואין בהם יראת שמים, שמי שנחסר לו היראה נקרא כסיל, ומשום הכי לא יכלו המרגלים ליקח מפרי הארץ, רק יהושע וכלב, וכמו שכתוב בזהר הקדוש... (שם ב)
וזה היה הענין של המרגלים, כי באמת יש לעשות סדר המלחמות בדרך הטבע, רק היה החטא שלא כיוונו המדה, והיו נחפזים יותר מדאי, כי מיהרו לבקש ממשה ולא היו ממתינים עד שישלח מעצמו... (חלק א מט)
וזה הענין במרגלים, כי גם הם מסרו נפשם בהלוכם לתור את הארץ, רק הם סמכו על הנס, ולכן לא מנע הקב"ה מלשלחם, אף שידע שסופם לחטא, כי אם היה הקב"ה מונעם מזה הרי זה היה דרך נס, ויען שסמכו על הנס אין עושין להם נס. רק יהושע וכלב התפללו מאד לה' שיעזרם, ולא סמכו על מה שהם מסכנים את עצמם לתור את הארץ שיקרה להם נס, ועל כן עזרם שנעשה להם נס ולא נפתו מהמרגלים, והיה קידוש ה' גדול מהם. (שם צא)
הנה ענין המרגלים כבר תמה הרמב"ן ז"ל מה פשעם, הלא גם יהושע שלח לרגל, ועוד. גם מוקשה האיך עלה על דעת משה רבינו ע"ה שיהושע תלמידו שלא מש מתוך האהל יתפתה בחטא חמור בשביל כבוד מדומה. אמנם עיקר הדברים הם עשו הדבר במהירות, כנאמר "ותקרבון אלי כולכם" (דברים א') ופירש רש"י בערבוביא, והיה להם להמתין על משה רבינו ע"ה, שאם נצרך הוא ישלח, ונראה מזה שהיו מפחדים, ועל כן היה במהירות ובערבוביא, והנראה כי רצון ה' כך הוא, כדי שיזכו אחר כך לנס, שאם לא היו מכינים בכל כחם והכל היה בא להם בדרך נס, לא היתה רבותא מהם כלל, ולכן הוצרכו להכין בכל כחם הכיבוש, ועם כל זה לא יאמרו כחי ועוצם ידי, ובזכות זה יזכו לעשות חיל שלא כדרך הטבע. והנה מפאת מהירותם לבקש ממשה נשלחה, נתנו פתח לשטן, ובדרך שאדם רוצה מוליכין אותו, והבין משה רבינו ע"ה שנתנו פתח לשטן להתגבר, ולכן התפלל משה על יהושע תלמידו, וכלב נשתטח על קברי אבות, ונתגבר השטן על המרגלים שלא כערכם בשביל המדה "בדרך שאדם רוצה" וכו', וגרם למרגלים בשביל כבוד מדומה שיוציאו דבה על הארץ שעיני ה' בה תמיד, ולהמית את עם ה' במדבר... והכל בא לדור מרומם כמותם בשביל הקדימה, וקרבו הדבר לדרך הטבע, ורקד השטן בם. הרי כמה שצריך האדם להזהר שלא יבא במחשבתו דרך הטבע, רק הכל מאת השם... (חלק א קלח)
ואמרתי שמזה זכות גדולה לישראל על שבכו במעשה המרגלים כי פחדו מאד מהאמורי, אשר כגובה ארזים גבהו (עמוס ב'), ופחדו פן יפלו מעט ממדרגתם הגבוהה ולא יעשה עמהם נסים... (חלק ב רלו)
כי הנה בתחלה כשאמר משה לבני ישראל על פי ה' "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עלה רש" (דברים א') נתעוררה אצלם הדרישה לאחוז באמצעים טבעיים אשר יקלו עליהם את כבוש הארץ. ואף שכבר היו מנוסים בהנהגה נסית, וראו כבר כמה פעמים כי אין דבר שיעמוד נגד רצון ה', והקב"ה הלא הבטיח להם להוריש להם את הארץ, מכל מקום לא היתה עדיין האמונה הזאת שלמה אצלם במדה הראויה, ולכן מצאו לנכון לבא אל משה ולדרוש ממנו שישלח מרגלים לפניהם, וביחד עם זה נשלמה בנפשם האמונה שתכבש הארץ לפניהם, ולכן באו כולם לפני משה בדחיפה ובבהלה... ודרשו לשלח לפניהם אנשים לחפור את הארץ, ובראות משה את אופן דרישתם ידע והבין שלא ממקור טהור מוצאה, אלא שורש המרי הוא וניגוד לרצונו ית'. כי אמנם העצה כשהיא לעצמה, לשלח מרגלים לתור את הארץ אין בזה שום רעה, כי גם משה ויהושע שלחו מרגלים, וכן ראוי ונכון שלא לסמוך על הנס ולאחוז גם באמצעים טבעיים, אבל יש לדעת תמיד שלא האמצעים הטבעיים המה מועילים ופועלים כי אם רצון ה' הוא הפועל. וכאשר מרגישים בידיעה זו ומוחדרים בה אי אפשר לבא בהתפעלות ובהתלהבות בדרישת האמצעים האלה כאלו הם העיקר ורק בהם צפונה אפשרות ההצלחה. וכאשר ראה זאת משה בחן מיד את שורש הדבר והבין כי אמונתם בה' רפויה, ולכן נתירא ופחד למלא את דרישתם, כי ידע שרוח זה יכול להביאם עד כדי לסור לגמרי מאחרי ה'... עד שנשלמה הרעה באמרם "נתנה ראש ונשובה מצרימה", וכל זה בא להם מפני שבתחלה היתה חסרה להם במדה הראויה בהירות האמונה בגבורת ה' אשר אין דבר העומד בפני רצונו ית', ובקשו להם עצות ונכשלו. (חלק ג התגברות הדעת על הטבע עמוד מד, וראה שם עוד)
ונפלא לראות עד כמה כחו של "מבט האמת" מגיע, וכמה אדם אחראי אפילו בעד טעות דקה מן הדקה, מכיון שיכול לבררה על פי מבט האמת. בענין המרגלים כתב הילקוט ריש שלח שאמרו ישראל כי אם יטמינו הכנענים ממונם נמצא דבר הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים וכו'. הלא דור דעה היו ולא בנקל טועים, ואף על פי כן חשבו שחפצם לשלוח את המרגלים הוא רק למען קדוש השם. גם משה רבינו לא היה יכול לעמוד בזה שאין כוונתם לשם שמים, כדמסיק בילקוט שם, אף שבעצם חכמתו היה מכיר כל אדם בתוך תוכו, על כרחנו שהטעות היתה דקה כל כך שאפילו משה רבינו לא היה יכול להרגיש בה, כי הקב"ה תבע חטא המרגלים מישראל ולא ממשה. ואם כן איך נתפסו עליה ישראל, מכאן לנו לימוד גדול, שהם בעצמם יכלו לראות אותה במבט האמת שלהם אם אך רצו. (חלק א עמוד סב)
מפורש בתורה שאפילו משה רבינו ע"ה לא נתגלה לו איה הנקודה האמיתית בכל ענין בין הבטחון וההשתדלות. וזהו ששאל משה רבינו ע"ה את הקב"ה בדבר שליחת המרגלים, ואמר לו שלח לך - לדעתך, פירוש מנע ממנו בירור הענין על פי נבואה, כי היה צורך לתת מקום לנסיון לכלל ישראל. ולכן שלחם, כי כשם שהיה טעות בשליחתם כן היה שייך טעות באי שילוחם.
ואף שטעותן של ישראל בשליחת המרגלים היתה דקה מאד, רמזה תורה שאפשר היה להכיר מראש שאין הדבר מצד הטוב. וזה שכתב "ותקרבון אלי כולכם" וגו', ופירש רש"י בערבוביא, מהתחלת התעוררות כל ענין צריך שיבחין אדם מאיזה צד לו, ואם בא מתוך בהילות ראוי שיפרוש ממנו...
אמנם משה רבינו ע"ה הבחין שמהתחלה כזאת יוכלו להשתלשל קלקולים עצומים, ועל כן נזהר מאד בשילוחם, וכבילקוט נמלך על כל אחד בהקב"ה, וכן הלא התפלל על יהושע, והמהר"ל הביא בשם המדרש שישראל בקשו כבר קודם לשלח מרגלים, אך הקב"ה לא התיר אלא אחר מעשה מרים, שתהיה התעוררות לשלוחים להזהר מלשון הרע... (חלק א עמוד קפט)
ומה היה עצם החטא ששגגו בו? לדברי הרמב"ן היו בני אדם כאלו צריכים להשתמש בבטחון בלבד ולא בהשתדלות כלל, אך מכיוון שהגיעו לטעות זה, אות שהיתה נקודה דקה בלבבם שנטתה לקצת השתדלות, ולפי מדרגתם זו כבר לא מנע אותם משה רבינו מההשתדלות. נמצאנו למדים שחטאם היה רק בחינת טעות דקה במשקל שבין ההשתדלות והבטחון.
ובודאי לא עלתה על דעתם לשלח מרגלים לדעת את הדרכים, כי בודאי בטחו בהשי"ת ששלח להם הענן לפניהם, אלא שלחם כדלעיל, כדי להנצל מחסרון קידוש השם אם יטמינו הכנענים את ממונם. ובאמת היתה נטיה קטנה אל ההשתדלות, שדור מקבלי התורה על כל הבנתם בתורה ובעבודת ה' והבחנתם מכחות היצר והנפש לא יכלו לעמוד על טעות זו, הרי זה לאות כמה נסתר היה בתוכם שורש הטעות. עד כמה תוכל נטיה פנימית לאיזה חסרון להטמין את עצמה, עד שאפילו משה רבינו ע"ה לא יוכל להבחינה!
וגם אחר כך כשהתפתח החטא ואמרו "בשנאת ה' אותנו" וגו', שלכאורה היה בזה חטא גס וגלוי, אבל גם זה אינו, להספורנו גם זה היה נראה כיראת שמים במדריגה גדולה מאד, שפירש בשנאת ה' אותנו על שעבדנו ע"ז במצרים, לתת אותנו ביד האמורי - אף על פי שיש בידו לכבוש את האמורי יתן אותנו בידו להנקם. לכאורה זו מחשבת תשובה עמוקה, כי כך דרכו של היצר הרע, מראה לנו מחשבות של תשובה, ובאמת אינן אלא טענות של חסרון בטחון.
וגם כשבכו בכיה של חנם, הלא חשבו שבוכים בהתעוררות תשובה, ובאמת בכו מפני פחדם של הענקים. הענין מתחיל בטעות דקה של מותר ההשתדלות, ומסיים בחורבן וגלויות... (שם עמוד קצ)
ובנקודה זו היה גם חטאם של המרגלים. ישראל היו מיועדים לכבוש את הארץ בלי מלחמה, אך כדי לזכות בה, היו צריכים להסתכל בהשקפה העילאית - למעלה מהטבע. במקום זה ראו את כל הענין במבט הטבעי, עד שהצליחו מעשה שטן, והביא גם את ישראל לאותה השקפה מסולפת, עד שאבדו את מדרגתם לגמרי, כיון שרואה אדם במבט זה הוא רואה כל הדברים במבט הפוך מן האמת, וגם אם מראים לו נסים גלויים, הוא מתרץ אותם בדוחק על פי השקפתו הטבעית. המרגלים ראו את פירות הארץ הגדולים למעלה מהטבע, והיו צריכים לראות גודל חסדיו יתברך המשפיע על הארץ הקדושה שפע נפלא כזה, והם אמרו כשם שפריה משונה כך עמה משונה. וכן ראו שמתו הרבה מהכנענים כשבאו לשם, והיה לראות יד ה' שהגין עליהם, והיה להם ללמוד שאין גבורה לפניו יתברך, אך הם למדו מזה רק "ארץ אוכלת יושביה היא". נמצאנו למדים עד היכן מגיע עורון המבט החמרי, שנשאר בעיוורונו גם כשההנהגה הרוחנית שבטבע נראית בגלוי. (חלק ג עמוד קמב)