דור המדבר   תלונה וריב, נסיון

ראה גם: דור המדבר-באר-בשר-חטא-חטא העגל-מרגלים, קרח)

 

ויאמרו אליהם ירא ה' אליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. (שמות ה כא)

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. (שם יד יא)

וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. (שם טו כד)

וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. (שם טז ב)

וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא... (שם יז ב)

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה... והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. (במדבר יא א)

ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה... (שם יד א)

ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל. (שם שם י)

וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר, אתם המיתם את עם ה'. (שם יז ו)

ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגוע. (שם שם כז)

ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה, ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. (שם כ ב)

וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. (שם כא ד)

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא... המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. (דברים ח ב וטז)

זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר, למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'. ובחרב הקצפתם את ה', ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם. (דברים ט ז)

וינסו א-ל בלבבם לשאל אוכל לנפשם. וידברו באלקים אמרו היוכל א-ל לערוך שולחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו. לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם עלה בישראל כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו... (תהלים עח טז)

אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר. אשר ניסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי. (שם צה ח)

מכילתא:

ויסב אלקים את העם... רבי אליעזר אומר כדי ליגעם, שנאמר עינה בדרך כחי קצר ימי וגו', המדבר - כדי לצרפו, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא, ים סוף - כדי לנסותם, שנאמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו'. (בשלח הקדמה)

...המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו אל משה ואמרו לו, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, וכי מה אמרו ישראל למשה במצרים, הרי הוא אומר ירא ה' אליכם וישפוט, היינו מצערים על שעבוד מצרים מיתת אחינו באפלה, מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפילה, שאחינו נספדו ונקברו, ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה... (שם פרשה ב)

אחרים אומרים מים שנטלו ישראל בין הגזרים (בים סוף) שלמו מהן באותה שעה, הא מה תלמוד לומר ולא מצאו מים, ושאף בכליהם לא מצאו מים. (בשלח-ויסע פרשה א)

וירב העם עם משה, עברו על שורת הדין, דרך ארץ אדם כועס בביתו ואינו נותן עינו אלא בבנו הקטן, אבל אלו לא נתנו עיניהם אלא בגדול, לכך נאמר וירב העם, עברו על שורת הדין... (שם פרשה ז)

ספרי:

...כך הלכה שכינה בו ביום ל"ו מיל כדי שיכנסו ישראל לארץ, התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבטו על דרך זו... (בהעלותך פד)

ויהי העם כמתאוננים, אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחילה, מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון. ויהי העם, אין העם אלא הרשעים, שנאמר מה אעשה לעם הזה, עד אנה ינאצוני העם... אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום... רבי אומר כמתאוננים רע, אין רע אלא עבודה זרה, שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה'. באזני ה', מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום... (בהעלותך פה)

אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה, הרי הוא אומר והאספסוף אשר בקרבו, אילו הגרים המוספים מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אם כך היו הזקנים קל וחומר לשאר בני אדם...

התאוו תאוה, יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם, תלמוד לומר התאוו תאוה, היו מתרעמים על המן שהיה יורד בכל יום, ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם... ויאמרו מי יאכילנו בשר, והלא כבר נאמר וצאן ובקר מקנה כבד מאד, יכול אכלום במדבר, והלא בכניסתם לארץ הוא אומר ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן? אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום. (בהעלותך פו)

רבי שמעון אומר מפני מה לא היה המן יורד בפעם אחד בשנה, כדי שיהפכו את לבן לאביהן שבשמים, משל למה הדבר דומה, למלך שגזר על בנו להיות מפרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו... כך ישראל היו בבית של אדם חמש זכרים או חמש נקבות היה יושב ומצפה ואומר שמא לא ירד המן מחר ונמצינו מתים ברעב, יהי רצון לפניך שירד, ונמצאו הופכים לבם לשמים... (בהעלותך פט)

בוכה למשפחותיו, היה רבי נהוראי אומר מנין שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות, מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו, ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים, בוכה למשפחותיו, לפי שגבה לבן בחטא נזדווגו משפחות משפחות, והוא אומר את הדבר ברבים. איש לפתח אהלו, מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיוצא מפתח בית המדרש, והם יושבים ומתרעמים... (בהעלותך צ)

תלמוד בבלי:

אשר נאכל במצרים חנם, רב ושמואל, חד אמר דגים וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים דכתיב נאכל, ומאן דאמר עריות דכתיב חנם... בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות שנאסרו להם לשכב אצלם, אלא למאן דאמר דגים מאי בוכה למשפחותיו, הא והא הואי. (יומא עה א)

תניא אמר רבי יהודה עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן. שנים בים, אחת בירידה ואחת בעליה, דכתיב המבלי אין קברים במצרים וגו', בעליה כדרב הונא, דאמר רב הונא ישראל שבאותו דור מקטני אמנה היו, כדרבה בר מרי, דאמר רבה בר מרי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו, מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים, כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר... שנים במרה, במרה וברפידים, במרה דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות, וכתיב וילן העם על משה, ברפידים דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן, דכתיב אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו. שנים בשליו, בשליו ראשון ובשליו שני, בשליו ראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. בעגל כדאיתיה, במדבר פארן כדאיתיה. (ערכין טו א)

עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום במדבר, שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. (אבות פרק ה ד)

אבות דר' נתן:

עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה ולא נענשו אלא על לשון הרע (הוא אחד מהם). ואלו הן, אחד על הים, ואחד בתחילת המן, ואחד בסוף המן, ואחד בשליו הראשון, ואחד בשליו האחרון, אחד במרה ואחד ברפידים, ואחד בחורב, ואחד בעגל, ואחד במרגלים, זה של מרגלים קשה מכולם, שנאמר (במדבר י"ד) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי... (פרק ט ב)

עשרה נסיונות נסה הקב"ה את אבותינו ובכולן לא נמצאו שלמים, ואלו הן, במדבר, בערבה, מול סוף וגו', במדבר שעשו את העגל, שנאמר (שמות ל"ב) עשו להם עגל מסכה, בערבה על המים, שנאמר (שם י"ז) ויצמא שם העם למים, מול סוף שהמרו על ים סוף, (ויש אומרים זה פסל מיכה), רבי יהודה אומר המרו על הים המרו בתוך הים, שנאמר (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף, בין פארן במרגלים, (במדבר י"ג) וישלח אותם משה וגו', בין תופל אל דברי תיפלות שתפלו על המן, ולבן זה מחלקותו של קרח, וחצירות על השליו, הרי שבעה, ובמקום אחר הוא אומר (דברים ט') ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה... (פרק לד א)

פרקי דר' אליעזר:

רבי יוחנן בן נורי אומר, אחר כל הגבורות והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל במצרים ובים סוף חזרו ונסו את הקב"ה עוד עשר פעמים שנאמר (במדבר י"ד) וינסו אותי זה עשר פעמים, ועוד שהלשינו על הקב"ה ואמרו עזב הקב"ה אותנו במדבר הזה ואין שכינתו בתוכנו, שנאמר (שמות י"ז) היש ה' בקרבנו אם אין... (פרק מד)

רבן גמליאל אומר ישראל אמרו לשון הרע על הקב"ה, ואמרו היש בה' כח לזון אותנו במדבר, שנאמר (תהלים ע"ח) וידברו באלקים אמרו היוכל א-ל לערוך שולחן במדבר וגו'. וראה הקב"ה שהלשינו בכבודו, וכבודו הוא אש אוכלה, ושלח בהם אש ואכלה אותם סביב... (פרק נג)

מדרש רבה:

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם וגו'... מה כתיב למעלה מן הענין, וילונו כל עדת בני ישראל, מה הלנה היתה שם, אלא הצידה שהוציאו ממצרים עשה להם ס"א סעודות, ואכלו אותה ל"א יום, נשלם אותו הבצק ובערב הלינו, היה להם לבא ולומר למשה הוי יודע שנשלם אותו הבצק, אלא באו עליו במריבה ואמרו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, אמרו רעב של לחם ורעב של מים... (שמות פרשה כה ד)

ויבא עמלק, מה כתיב למעלה מן הענין, ויסעו כל עדת בני ישראל וגו', ואין מים לשתות העם וגו', לעם לא היה ולצאן ובקר היה, מיד באו לעשות מריבה עם משה, ואמרו לו למה העליתנו ממצרים...

ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ומה מריבה היתה שם, רבי יהודה אומר אמרו אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. ורבי נחמן אומר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכים לו כלום נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. ורבותינו אמרו אם מהרהרים אנו בלבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. אמר להם הקב"ה אם בקשתם לבדוק אותי יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד ויבא עמלק. (שמות פרשה כו ב)

מה כתיב (שמות י"ז) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק, וכי מה ענין זה אצל זה. משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו וראה חברו של אביו, אמר לו ראית את אבא? אמר לו אביו, אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל, אני נשאתי אתכם על ענני הכבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו, לפיכך יבא השונא וישלוט בכם, הוי ויבא עמלק. (שם שם ג)

...מה עשו בטובה שעשה להם האלקים, התחילו אומרים ליצנות עליו, אומר זה לזה אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, אמר לו בחייך ראית אדם ניתן חטים בריחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד. אמר לו חברו מתירא אני שליום אחרון תנפח כריסי ותיבקע מפני שאין אנו מוציאין אותה. באותה שעה אמר אלקים למשה איני יכול לסבול ולכבוש... (במדבר פרשה ז ד)

מדרש תנחומא:

וידבר העם באלקים ובמשה, השוו עבד לקונו... וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מה ראה להפרע מהם בנחשים, אלא נחש הוא פתח בלשון הרע תחילה ונתקלקל ולא למדו ממנו, וידברו לשון הרע על הקב"ה, יבא נחש מי שהתחיל בלשון הרע, ויפרע ממספרי לשון הרע... (חקת יט)

ילקוט שמעוני:

וירב העם עם משה... ולא עם אהרן שהיה אהרן חביב עליהם שהיה אוהב שלום ורודף שלום... מהו לפני ה', משל לבן מלכים שלא היה לו תרבות, והיה עולה לכתלים ולאילנות כנגד אביו, הולך למקום חיות כדי שיהא אביו מצטער, כך היו אלו אומרים אנו מתים שיהא מצטער עלינו... על ריב בני ישראל, אמר רבי יהושע, אמרו ישראל אם הוא רבון כל העולמים כשם שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו... (שמות פרק יז, רסב)

באזני ה', מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום. היה ר' שמעון אומר משל למה דבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך, והיה המלך עובר, אמרו לו שתוק שלא ישמע המלך, אמר להם מי אמר לכם שלא היתה כונתי אלא להשמיעו...

כמתאוננים, מעולם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, אלו אמר הכתוב ויהי העם מתאוננים לא היה להם סליחה, אלא כמתאוננים... (במדבר פרק יא, תשלב)

ויקהילו משה ואהרן, למה כנסם, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהם, והיו ישראל רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה, ואין דור שאין בו ליצנים, והיו הנקרבין אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פקחים במים, והוא מבקש למשכנו להיכן יש מים ולומר הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו, אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו לזו... אמר להם בואו שאוציא לכם מים, אמרו ליה מזה אנו מבקשין, אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא, אי אתה מוציא אף מן האחרת... (שם פרק כ, תשסג)

מדרש הגדול:

על ריב בני ישראל, רבי יהושע אומר, אמרו אם ישנו רבון כל העולמים ברוך הוא כדרך שהוא ישנו עלינו נדע, ואם לאו לא נדע. רבי אלעזר המודעי אומר אם סיפק צרכינו במדבר נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו. (שמות ו ז)

וירב העם עם משה, למודין הן ישראל לעשות מריבה עם משה, ולא עם משה בלבד אלא אף עם השכינה, שנאמר אשר רבו בני ישראל את ה'. (במדבר כ ג)

רבנן אמרי, אמר הקב"ה בני תורעמנין בני תורעמנין, אדם הראשון כך עשה לי, אני עסוק עמו לעשות לו עזר, והוא מתרעם עלי... אף בניו עשו לי כך במדבר, אני עוסק עמהן לבור להן לחם קל כדרך שהמלכים אוכלין, שלא יהא אחד מהן גוסא ודלריא אוחזתו, והן מתרעמין לפני ואומרין ונפשנו קצה בלחם הקלוקל... (שם כא ה)

במדבר, מלמד שהוכיחן על מה שעשו במדבר, מלמד שהיו ישראל מכנסין בניהם ובנותיהם הקטנים וזורקין אותן לתוך חיקו של משה ואומרין לו, בן עמרם מה אנונא אתקניתא לאלו, מה פרנסה אתקניתא לאלו... (דברים א א)

תרגום יהונתן:

ויסעו - והרהרו עמא בלבביהון ואשתעיאו על מימרא דה' ובמשה נצו למה אסיקתונא ממצרים לממת במדברא... (במדבר כא ד)

רש"י:

ושם ניסהו - לעם, וראה קשי ערפם שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים אלא נתלוננו. (שמות טו כה)

וילונו - לפי שכלה הלחם. (שמות טז ב)

למען אנסנו - אם ישמרו מצות התלויות במן, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקט. (שם טז ד)

ערב וידעתם - כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן לכם, אך לא בפנים מאירות כי שלא כהוגן שאלתם ומכרס מלאה... שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר... (שם ז וח)

מה תנסון - לאמר היוכל לתת מים בארץ ציה. עבור לפני העם - וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני. (שם יז ב וה)

ויבא עמלק - סמך פרשה זו לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם. (שם שם ח)

כמתאוננים - לשון עלילה, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. רע באזני ה' - שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים שלא נחנו מעינוי הדרך. ויחר אפו - הייתי מתכוון לטובתם, שתכנסו לארץ מיד. (במדבר יא א)

בוכה למשפחותיו - משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן, ורבותינו אמרו על עסקי משפחות, על העריות הנאסרות להם. (שם יא י)

היקרך דברי - ...מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו... (שם יא כג)

ותקצר נפש העם בדרך - בטורח הדרך שהוקשה להם. אמר היינו קרובים לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו ל"ח שנה. (שם כא ד)

מול סוף - שהמרו בים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו וגו', וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף. ובין תופל - שתפלו דברים על המן. ודי זהב - על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם. (דברים א א)

טרחכם - היה אחד רואה בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא וכו'. ומשאכם - שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת אמרו, יושב ויועץ עליכם עצות רעות. וריבכם - מלמד שהיו רוגנים. (שם א יב)

בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. הוציאנו - למי שהמלך אוהב נותן שדה של שקיא ולשונא נותן של בעל, מצרים של שקיא שהנילוס משקה אותה, וכנען של בעל. (שם א כז)

ובני ישראל נסעו - ...ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לשוב מצרימה, וחזרתם ח' מסעות עד מוסרה, ושם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם... (שם ט ו)

אבן עזרא:

וילונו - במי מרה הלינו על משה לבדו, כי הוא לבדו הסיעם, וכל ישראל לא התערמו רק קצתם, על כן כתוב וילונו העם, ועתה במדבר סין "וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרן" כי שניהם הוציאום, ובמרה התרעמו על המים ועתה מתרעמים על בשר והלחם, שכבר אכלו רוב מקניהם וקהל גדול כמוהו לא ימצאו לחם לקנות כי אם ביוקר... (שמות טז ב)

...ופירש המסה היש ה' בקרבנו שיעשה כל צרכינו, וזאת הכת השנית הכעיסה השם יותר מן הראשונה, על כן אמר לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה. (שם יז ז)

אתם המיתם - הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. (במדבר יז ז)

לא האמנתם - בלב, ולא שמעתם במעשה. (דברים ט כג)

כיום מסה - הנכון שהוא על שליחת המרגלים, והמריבה היא נתנה ראש ונשובה, ושם כתיב "וינסו אותי זה י' פעמים". (תהלים צה ח)

רמב"ן:

וילונו - היה ראוי שיספר הכתוב תחלה טענת התלונה כאשר אמר במרה וברפידים ובכל התלונות... ועל דעתי הזכיר הכתוב "ויבאו אל מדבר סין" להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו, או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים ועתה להם יש חדש ועיר מושב לא מצאו... (שמות טז ב)

למען אנסנו - לשון רש"י, ואיננו נכון, אבל הוא... כי נסיון הוא להם שלא יהיה לאדם מזון ולא יראו להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחלה... והרב אמר במורה נבוכים לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת הא-ל ואם יש בה ספוק צורך אם לא, ואם כן היה ראוי שיאמר למען ינסה לדעת... (שם טז ד)

ויסעו כל עדת - ...אבל לא בא עתה אלא לפרש תלונותם, כי בתחלת בואם במדבר ההוא ילונו על הלחם, ועתה יריבו על המים... כי התלונות במקומות שנאמר בהם וילונו היא תרעומת שהיו מתרעמים על ענינם לאמר, מה נעשה מה נאכל ומה נשתה, אבל וירב שעשו עמו מריבה ממש ובאו עליו לאמר תנו לנו מים אתה ואהרן אחיך כי עליכם הדבר ודמינו עליכם... וכן היה הדבר בלבם לנסות, כאשר אמר "ועל נסותם את ה' לאמר" ואז רפתה רוחם מעליו ועמדו יום או יומים מספתקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום בבקשם דבר... (שם יז א)

כמתאוננים - ...והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר, מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו... כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וספר החטא ואמר כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם... (במדבר יא א)

התאוו תאוה - שלא היה להם חסרון דבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים. (שם שם ד)

אתם המיתם - יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותה נשרפים, כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת... אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו... ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה... ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות... (שם יז ו)

...כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים לו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם, וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח עבור לפני העם וגו', אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה, וכן במן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני "שמעתי את תלונות" הודיע להם חטאם בלבד, אבל כאשר יתלוננו חנם נשפוך עליהם חמת אפו, ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר "וירא כבוד ה' אליהם"... והתימה על הרב (מורה נבוכים) שהרי מקרא מלא הוא "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר... (שם כ א, וראה עוד משה-מי מריבה)

לא תנסו - כאשר נסיתם במסה, שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותם עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים לשמור תורתו, כי הכונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו, ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך... (דברים ו טז)

...טעם למען ענותך לנסותך, כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם, ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד, וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה... אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם. (שם ח ב)

...ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים, יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי, וירעיבך מתחלה כמו שאמרו "להמית את כל הקהל הזה ברעב", ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... (שם שם ג)

חזקוני:

למען אנסנו - אם בוטחים או ישאירו ממנו למחר. הילך בתורתי - אם יעסקו בתורה אחר שאני מוריד להם מאכל מוכן בלי טורח. הכל גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שמקטרגת עליהם ומדת הרחמים המבקשת עליהם יותר מדי. (שמות טז ד)

רבינו בחיי:

...וכענין הנסים בישראל כשיצאו ממצרים שרוב הנסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון, כענין קריעת ים סוף, שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו, אלא מעט מעט כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם... וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן, כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה... (שמות יג יז הקדמה)

...ודע שעיקר הנסיון שהקב"ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב"ה את הצדיקים... (שם טז ד)

ה' אלקיך מיסרך - במה שענך והרעיבך כדי שתראה ותקח מוסר ותגדל נפשך במדת הבטחון שהוא עיקר המצות כולן. (דברים ח ה)

דרשות הר"ן:

ונתייחד בהם זה הפורענות בנחשים שרפים לפי שדיברו באלקים ובמשה ללא דבר, כי ביתר התלונות חטאו לסבת דבר הצריך להם, אבל כאן לא חסרו דבר ורק הראו רוע נפשם, עד שגינו המשובח שבמינים, המן, וחטאו בלשון הרע שענינו שוה לנחש המזיק ללא תועלת... (דרוש ו)

אבל הענין אצלי כך: שישראל לא נתחרטו בכל תלונותיהם על שיצאו ממצרים, רק בענין המרגלים כשאמרו "ניתנה ראש ונשובה", ומפני זה נגזר עליהם העונש הידוע, אבל מה שאמרו בשאר תלונותיהם "ולמה העליתונו ממצרים" וגו' היה כבן מתחטא אצל אביו, שהם רואים שמשה רבינו משיג מהשי"ת מה שהוא שואל, ולכן חפצים שיוליכם לארצם בדרך סלולה ולא בערבה, או על כל פנים שיתן להם כל צרכיהם שם. וחשבו שאין משה מקפיד בצערם של ישראל כראוי, ומפני זה היו מתלוננים בו תמיד בכוונה הזאת, ולפיכך אין ראוי למשה שיכעס עליהם במה שהיו שואלים כהוגן... (דרוש ח)

עקדה:

ולא מצאו מים - הנה היו קשורים עדיין למצרים לחוקיהם ולנמוסיהם, וקשה להם להעתק לחוקים צדיקים הפוכים להם, על כן הסיעם למרה, כסבורים שירוו שם צמאונם, ויתבוננו במעשה הנפלא שקרה שם, שנהפך בן רגע המר למתוק, ללמדם שאם בחלה נפשם במי הבריכה העליונה, יש כח בהישרה האלקית להביאם שתערב להם. (שמות טו כב)

סגלה מכל העמים - אם עכשיו יקבלו עול מלכותו יושלם נסיונם שהתחיל באברהם אבינו, ולכן הביאם למקום הנורא הזה לנסות מה יענו אותו. ואז יקח אותם לחלקו מכל שרי מעלה. (שם יט ה)

כמתאוננים - בלבם ולא הוציאו בפיהם. התאוו תאוה - התאוו להתאוות לבשר, והוא מגונה מאד, כאלו הלוקחים דברים המביאים לידי צמא, ולא כמי שתרדפנו תאוותו מעצמה. ועיקר רעתם היתה שבחרו בשיחרור נפשם (מהמצוות) כבמצרים עם שעבוד גופם, ממה שיבחרו ההיפך, ומשבושו להודות זאת טפלו דברים. (במדבר יא א וד)

...והנה בב' פעמים שהתלוננו על המים אמרו, ולמה העליתונו ממצרים וגו', כי למדו ממעשה מצרים המכחישים פמליא של מעלה וחשבו שמשה בחכמתו הוציאם, וביקשו למצא ראיות לכך, ואם באו לידי חסרון התלוננו בכך, כי אם הא-ל הכל יכול הוציאם מדוע יביאם למקום בו יחסרו הצרכים ההכרחיים ביותר, אלא ודאי משה הוציאם וטעה להביאם לשם, ורבו אתו. ולבער דעה זו עשה נס המים ויקרא המקום מסה ומריבה לזכרון. וכאן חזרה התלונה בפי בניהם, והוצרך לעשות באופן יותר נפלא, כדי שלא ישתבח באותו דבר פעמים, וגם שהדור כבר היו רגילים בנסים... (שם כ ח)

אין לחם - שאין סומכין על הנס, ואחר שדברים אלו קלי ההסרה נחשב להם כאילו אין להם די סיפוקם. את הנחשים - מדה כנגד מדה, לפי שרצו לחיות על המנהג הטבעי הניח הנחשים לטבעם, ועל ידי זה הכירו שיכולים להתקיים רק על פי נס, ובקשו שיחזירהו. (שם כא ה)

אברבנאל:

על פי ה' - נסעו, ולכן הוקשה להם איך לא מצאו מים בחנייתם. ויצמא שם - כי יום או יומים התפרנסו מהמים שלקחו עמהם, ואחר כך התגברה תלונתם, ואז כשהיה הכרח בדבר צעק אל ה'. וסקלוני - כמשפט נביא שקר. (שמות יז א)

כמתאוננים - ספר שאחר שהיו שנה בסיני עוד לא נפרדו מאונתם הרעה והמדות המגונות של מצרים, על הדבר הראשון אמר מתאוננים מלשון אוון, רוצה לומר שאין השי"ת משיג העולם השפל ואינו שומע מה שיאמר משה "ויפוצו אויביך" וגו', ועל ידי האש הודיעם השגחתו... ואחר כך בכו ממדות רעות על הבשר... ועוד הראו פחיתותם לבקש קשואים וכו' שהם מאכל האכרים והפשוטים ומאכלים מעפשים או חדים ומזיקים... (במדבר יא א)

ויבואו - ומספר בגנות העדה שבמקום לנחם את משה ואהרן במות אחותם רבו אתם... ותלונתם שהביאם בדרך המדבר, ואם אי אפשר בדרך אחרת היה להם להשאירם במצרים, שהרי בכל מקום אפשר לעבוד את ה'. (שם כ א)

וידבר העם - כי ראו שתם דור המרגלים ואינם נכנסים לארץ, ולא נלחמו נגד אדום אלא חזרו לאחוריהם לים סוף, וחשבו שיתעכבו עוד מ' שנה. בלחם הקלוקל - שטבעו קל, והם עמלים וזקוקים למזון כבד. (שם כא ה)

לנסותך - להרגיל אותך, שהיית מלומד בחומר ובלבנים ולא הורגלת לסבול עמל וצער, לדעת - שהיה יודע שדור זה לא ישמרו המצות בארץ. (דברים ח ב)

ספורנו:

ושם נסהו - אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל אם שמוע תשמע וגו' לקבל עליו אותו חק ששם לך ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת וגו', אז תמלט מכל מדוי מצרים, אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק... (שמות טו כה)

למען אנסנו - כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. (שם טז ד)

כמתאוננים - על טורח הדרך לא מתאונן בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות. (במדבר יא א)

וישובו ויבכו - חזרו להיות כמתאוננים לנסות, ובכו עתה על שיצאו ממצרים כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם כאשר העיד באומרו "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו"... מי יאכילנו בשר - לנסות אם יכין שאר לעמו... (שם שם ד)

מאין לי בשר - הנה אין ספק אצלם שאין לי בשר לתת להם, ואם כן כשהם בוכים עלי ואומרים תנה לנו בשר כאלו יש לאל ידי ושעל ידי בכייתם אעשה רצונם אין זה אלא לנסות אם הנהגתי במצותך ומה אשיג מאתך בעדם. (שם שם יג)

הצאן ובקר - איך יספיק זה להסיר תלונתם, מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות, כאמרו "וינסו א-ל בלבבם", הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית, ואתה לא תסיר את בחירתם... (שם שם כב)

אתם המיתם - שאמרתם להם שינסו בקטורת, שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד, והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד. (שם יז כב)

וירב העם עם משה - הנה המריבה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה, אמנם היתה גם על הא-ל ית', כאשר העיד באומרו "אשר רבו בני שראל את ה'", וזה היה באמרם למה העליתנו ממצרים. (שם כ ג)

טרחכם - בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון. ומשאכם - בצרכי רבים. וריבכם - בעניני הדין ותביעת ממון. וזה ספר להזכירם את פשעם, שאף על פי שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת וכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב. (דברים א יב)

לנסותך - אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער. לדעת את אשר בלבבך - שיהיה מה שבלבך יוצא לפועל, כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת, ותהיה עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל. (דברים ח ב)

ובתבערה ובמסה - ואף על פי שראיתם שבהקציפכם את הא-ל ית' נשברו הלוחות והוצרכתי להתפלל בעדכם בצום ארבעים יום חזרתם להקציף בתבערה ובמסה כשבכיתם באזניו לנסות... (שם ט כב)

אלשיך:

בשבתנו על סיר הבשר - אף שלא היו נותנים להם בשר והיו מסתכנים למיתה מרוב תאוותם, בכל זאת היו מתים שבעים מלחם. (שמות טז ג)

הילך בתורתי - או יעזבנה למען קנות ממון. ועוד שלא יחשבו שאין התורה הרוחנית עבור גוף גשמי, לכך הראה להם שלחם רוחני יאכל איש גשמי. (שם טז ד)

מה תריבון עמדי - משה ראה שאתו לבד רבים, ואחר כך מדברים בנחת בלשון רבים אליו ואל אהרן, והסיק מזה שכוללים את ה' בנסיון ואינם מעיזים לריב נגדו, ושבו מדעתם וצמאו למים והתלוננו על משה לבדו, ומשראה משה כך, ויצעק אל ה'. עוד מעט וסקלוני - אמר זאת כדי שישיב לו ה' למה תוציא דבה עליהם, אלא עבור לפניכם וכו'... (שם יז ב והלאה)

כמתאוננים - כעבד העושה מצות רבו בעצב ובדאגה, שיבין כי שרותו למשא עליו. ויצעק העם - באחדות, ובראותו אחדותם התפלל בעדם, כי לא ראה כוונת לבם בחטאם, ותשקע האש - נדונו בשרפה על שפירשו מהתורה שהיא אש רוחנית ותזככם עד שיעשו מהחומר רוחניות. (במדבר יא א וב)

התאוו תאוה - עריות ובשר, אך הראשון לא הוציאו מפיהם, ומורה מה השכנים הרעים עושים, כי כאן שיד האספסוף בדבר הוציאו התרעומת בפיהם. (שם שם ד)

נפשנו יבשה - שבמצרים היו חזקים לאכול הדגה הבאושה עם הקשואים שהם כחרבות לגוף. או גם אם התורה מחזקת נפש האדם לא תוכל להתקיים בגוף חלוש כל כך, אל המן עינינו - וגם אם טעמו כטעם הבשר לא נהנה בטעם כי החוש יכזב אותו... (שם שם ו)

כי בכיתם - מחשבת עריות היתה רק בלב ולא הוצאתם בפה. או הבוכה בשאלו שאלה מראה בזה שנכזבה תוחלתו לקבל המבוקש, ואין לומר שבכיתם מגודל התאוה, שאם לא כן לא הייתם מוסיפים כי טוב לנו במצרים - מקום שליטת החיצונים, ושם יקבלו בשר גשמי, וכן הזכירו הדגה וכו' דברים גשמיים בעצם, ושם יקבלום מיד השר, אבל בארץ ישראל יהיה אף הבשר רוחני כי בא מיד ה'... וכן היה להם במדבר המן ובארה של מרים, והיה להם לזרא, ונגדו יהפך להם א-ל זר שלא ירחם. (שם שם יח)

ויהי ממחרת - כשראו המחתות רקועים במזבח, אמרו שקרח ועדתו היו מוטעים, שאם לא כן לא היו מחתותיהם קדושות, ומשה ואהרן הטעום ולא מיחו בידם להצילם. (שם יז ו)

ויבאו כל עדת - במדרש, בהיות משה ואהרן מטפלים לקבר את אחותם ראו המון ישראל באים, וחשבו שבאים לגמול חסד עם מרים, והשיב משה שאם כן היו באים וזקניהם בראשיהם וכו', רוצה לומר שהיה להם לגמול חסד, ומה גם שבזכותה שתו, והרגישו זאת מיד במיתתה, ולא היה מקום לחלוק כי היה בזמן שבארות מצויים, ובקדש שישבו שם כבר ימים רבים ופתאום נעלמו המים... (שם כ א)

ויקהילו - בעל כרחם, שהיו מתלוצצים עליו ואומרים רועה היית ואתה יודע מקומות המים, הוצא מסלע זה וזה, ומשה חשב שאחר ליצנות זו אינם ראויים לנס הגדול... (שם שם יח)

ותקצר נפש העם בדרך - לפי שנסתלקו ענני כבוד והיו בשמש ובקרח. (שם כא ד)

לנסותך - כי היית בוטח בעצמך שלא תימוט, וראית שלא עמדת בכמה ענינים. (דברים ח ב)

אם יכין - דבר מה הנמצא כבר בעולם, כבעלי חיים, אחר שנתן להם המן שהוא בריה חדשה. (תהלים עח כ)

רמח"ל:

עיין אדיר במרום דף נא.

כלי יקר:

למען אנסנו הילך בתורתי - ...וכל זה נאמר על מדת הבטחון, כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס, ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה... (שמות טז ד)

אור החיים:

וילונו וגו' במדבר - פירוש כי תלונתם היתה על הביאם דרך מדבר, כי ידוע היה דרך ארץ כנען כי ישנו לבד דרך זה... וישראל חשבו כי משה הוא שנתחכם להביאם דרך זה לסיבה ידועה. (שמות טז ב)

ביד ה' - פירוש כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת מה היה הדבר, היו מתים הרוגי ה', לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה' ממיתם בארץ מצרים על מיאונם ולא יאבו לצאת וימותו ברעב. בשבתנו על סיר - מכאן אתה למד כי מדברים לשון הרע זה העם, אותם שלא היה עליהם עול סבלות מצרים הם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים ואלו שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם... מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה' ונגד נביאו, ולזה רשם ה' ב' טענות כנגד ב' כתות שהיו בישראל, אחת תובעת בשר ואחת תובעת לחם, והוא אומרו בשבתנו על סיר הבשר, זה כת הפריצים שבהם, ואחר כך אמר באכלנו לחם לשובע כנגד התובעים לחם לאכול... (שם שם ג)

וירב העם - והמריבה היא שאמרו להם בדרך זה תנו לנו מים, וכי משה יש לו מים לתת להם, אין זה אלא מריבה, שאם היתה כוונתם לשאול כי יצעק אל ה' היה להם לומר כדרך שדברו אליו כששלח ה' בהם נחשים השרפים. או אפשר שתבעו המים כמו שתובע חוב מחברו... ואמרו לשון רבים ודבריהם עם משה לבד, כאן כללו לה'... (שם יז ב)

ויצמא שם העם - הנה הענין יוליד התימה למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא... ועוד תגדל הקושיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו', שיראה שלא חשש על צמאונם... ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש, ותמצא שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם מן יום לחדש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה... וכן היה האדון ב"ה מכריחם לצעוק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תוקף הצמאון. וכל זה השכיל משה, ולזה לא התפלל אל ה', והיה מצפה לתקות האדון מהם, וכשראה כי גדל הכאב אמר לפני ה' מה אעשה להעם הזה... (שם יז ג)

ויחר אף ה' מאד - טעם מאד לצד שכל עושה רשע לצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב הרי הם כמגרים בהם יצר הרע, ואין גדר רע גדול מזה... (במדבר יא י)

כי בכיתם - משמע כי יקפיד ה' על הבכי, וצריך לדעת מה כיעור יש בבכי מצד עצמו, ונראה כי טעם ההקפדה הוא מצד שהבכי יורה על חסרון המוחלט בשלילת ההשגה, שאם לא כן היה לכם לשאול מה' כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו... והוא מה שדקדק לומר "מי יאכילנו", לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה... באזני ה' - פירוש שלא חשו לדבר כדברים האלה הגם שה' שוכן בתוכם והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע השוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה'. כי טוב לנו במצרים - ...אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם במצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמכם לפורענות... (שם שם יח)

ולמה הבאתם - תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום הכנת מיתת צמא... כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר... ואם תשיבו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר... אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים. (שם כ ד)

וידבר העם באלקים ובמשה - הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה' ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחינתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל... זה יקרא מדברי לשון הרע, ולזה שלח ה' בהם נחשים מדה כנגד מדה. ונפשנו קצה - אולי שהרגישו לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם, והטעם כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קצת קשה להתעכל, כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל... ורז"ל אמרו כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם, מה שאינו כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר. (שם כא ה, וראה עוד דור המדבר-נחש)

אבינו מת במדבר - ...עוד יתבאר על פי דברי הזהר שאמר כי המדבר הוא מקום שליטת ס"מ הרשע, וזו סיבת פרעון עונש תכף ומיד, כי לפי שהיו דורסין עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלוט עליו עד שהיו מתרפאין מנגע עונם, והוא אומרו מת במדבר, פירוש בשביל היותו במדבר, שזולת זה היה ה' מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו... (שם כז ג)

מלבים:

וילונו - כי שלמה להם הצדה שהוציאו ממצרים שהיה בו ברכה עד עתה, והיו כמה הבדלים בין תלונה זאת לתלונה הקודמת, ששם כתיב וילונו העם שהם ההמונים, ופה אמר שלנו כל עדת בני ישראל, שכלל גם החשובים עם זקניהם בראשיהם. שם לא היתה התלונה רק על משה, שחשבו שמשה יוכל לתת להם מים על ידי תפלה, ופה היתה התלונה על משה ועל אהרן כי התחרטו על יציאת מצרים... (שמות טז ב)

ויאמר משה - אחר שדברו משה ואהרן בא משה לבדו ללמד זכות על ישראל, כי הלא באמת לא היתה התלונה על ה' לבד, שעל זה הצדיק אותם באשר זה נוגע לכבוד ה' שיתן טרף לבריותיו... אבל הלא הם התלוננו על משה ועל אהרן, ואם כן לא היתה התלונה על חסרון מזון לבד, שזה לא נמסר ביד משה ואהרן, רק שהיתה תלונה על שהוציאו אותם מארץ מצרים אל המדבר, שזה פשע ומרד גדול, אם מצד שכפרו בטובת ה' מוציאם מבית עבדים ובנפלאותיו, ואם מצד שיחסו מעשים אלה למשה ולאהרן כאלו עשו זאת מעצמם ולא ה' פעל כל זאת. על זה בא משה במאמר זה ללמד עליהם זכות... שעיקר התלונה היתה על חסרון לחם ומזון, ומה שהתלוננו על משה ואהרן היה שרצו לעורר את משה ואהרן שהם יתעוררו ויתלוננו על ה'... (שם שם ח)

וירב העם - תחלה לא התלוננו, שהתלונה הוא על העבר, שברוב התלונות אמרו למה זה יצאנו ממצרים, והם רק רבו עמו תנו לנו מים ונשתה, היינו שיוליכם למקום מים או שיתן להם מים בנס... (שם יז ב)

ויצמא - אבל אחר כך כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה' בקרבם, ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו' למה זה העליתנו ממצרים - היתה תלונה על יציאת מצרים, אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים ולא התלוננו רק העם ההמונים. (שם שם ג)

מסה ומריבה - שהמריבה עם משה היה על ידי מסה שרצו לנסות את ה', היש ה' בקרבנו, שאז ראוי שימלא כל צרכיהם בנס, אם אין, רק הנהגתם על ידי מלאך ושליח מאתו שאז יתנהגו קרוב אל הטבע... (שם שם ז)

כמתאוננים - ...וכבר פירש הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינות ומחשבת און, בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו על זה מאד, עלה בלבם מחשבת און על ה' והשגחתו, ועל כן חיפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים שבלב לא נאמר פה ובעיני משה רע כמו שנאמר במתאוים, רק רע באזני ה', כי היה דברים שבסתר ומחשבת הלב... אין רע אלא עבודת כוכבים, וכבר כתב הרמב"ם שלא נמצא חרון אף אצל ה' רק על עכו"ם ומחשבת מינות, ועל כן באש נשפט ה'... ועבר הגבול והתעבר גם על הבלתי חוטאים. (במדבר יא א)

ויצעק העם - העם שלא נאכלו מן האש צעקו אל משה, ובאשר הם לא חטאו התפלל משה עליהם... (שם שם ג)

והאספסוף - שהוא הערב רב, התאוו תאוה - מצד כח המתאוה המתענג מן הבשר בהנאת חוש הטעם, כי לא טעמו בטעם בשר כלל. וישובו ויבכו גם בני ישראל - הצדיקים שלא חסר לתאותם הנאת טעם הבשר בכו לאמר מי יאכילנו בשר לתועלת הבריאות, ולא נלחצו לזה על ידי כח התאוה שירצה בזה.. (שם שם ד)

כי מאסתם את ה' - שסבת החטא לא היתה תאות הבשר רק התמוטטות השכל והאמונה בה' ובתורתו, ואף שכפי הנגלה מדבריכם בכיתם בעבור הבשר, אבל לפניו שהוא יודע תעלומות לב לפניו בכיתם לאמר למה זה יצאנו ממצרים, ששם הייתם חפשים מעול תורה ומצות... (שם שם כ)

רש"ר הירש:

וילונו - מיד התלונן כל הקהל הנושא עמו את נבטי צמיחתו לקראת ייעודו הגדול. מה בצע בנסיון המחנך שבמרה, כל חזיונות הקודש משתכחים מן הלב מול סכנת הרעב המאיימת על אשה ובנים. וגם במובן זה יובן מאמר חז"ל (פסחים קי"ח), "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", סכנת הרעב האמיתית או המדומה מערערת כל עיקרון ומבטלת כל החלטה טובה, וכל עוד לא נגאל האדם לא מן הדאגה למחייתו אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורת ה'. אולם אי אפשר להשתחרר מסיוט הדאגה הזאת אלא על ידי הכרה מעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו. גם למטרה זו האדם רשאי וחייב לעשות רק את שלו, הווה אומר לעשות מה שה' מטיל עליו לצורך מטרה זו, ואילו ההצלחה מסורה היא לה'... כל עוד לא נשתלה הכרה זו בלב האדם כל עוד האדם נרתם לעולם פרנסתו לבדו, אין קץ לאותה דאגה, ועלולה דאגה זו להפוך את עולמו למדבר... (שמות טז ב)

בני ישראל - הווה אומר יחידים, והם החצופים שבקהל, עשו עצמם לפה להלך הרוח הכללי של אי רצון והטיחו בפני משה ואהרן דברים גלויים של תלונה והאשמה. (שם שם ג)

ואין מים לשתות העם - לא נאמר ואין מים לשתות, כי עדיין לא היה מחסור גמור במים, הם צפו בנוף הארץ ומצאו, כי אין שם די מים בשביל המון עם שכזה ולכן יהיה מחסור במים. (שם יז א)

וירב - בפסוק ג' נאמר "וילן", משורש לון, המורה על בקשת עזרה מצרה הממשמשת ובאה, כאן לא פתחו בתלונה אלא בהעלאת תביעה חוקית, מדומה או מוצדקת... (שם שם ב)

כל הנסיונות שעברו על ישראל המיועד להיות עם ה' מאז באו אל המדבר ועד הנה, מרה, השליו, המן, השבת, מי הצור, לימדוהו מה יהא בעתיד יחסו אל הטבע, הם הראו לו, כי עם השתעבדותו תחת העול הבלעדי של רצון ה' האחד והיחיד ישתחרר מעול איתני הטבע, נסיון אחד נותר עוד, שהיה עליהם להתנסות בו באותם ימי ההכנה לקראת קבלת התורה, נסיון אשר ילמדם מה יהא בעתיד מעמדו של עם ה' כעם בין העמים, ומה תהא עמדתו כלפי איתני האדם, וייעודו למען עתיד עוצמת האדם. נסיון זה אמור היה להתרחש עוד ברפידים, ובאמצעותו של עמלק... (שם שם ח)

כמתאוננים - הם היו כמתאננים, כמתאבלים על עצמם, הם ראו את עצמם כאילו מתו כבר ונהגו, כביכול, אבילות על עצמם. ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם רק נתנו להם את תחושת הניתוק מכל העולם כולו, מתנאי חייו וגילוייו, והתמורה שקיבלו על כך, הקשר היחיד במינו עם ה', התפקיד האלוקי שהלכו לקראתו, כל זה לא היה שוה להם ולא נראה להם תמורה הולמת, הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר... (במדבר יא א)

מאין לי בשר - הם יודעים יפה שאין ביכולתי למלא את דרישתם, ולא עוד אלא הם דורשים ממני דבר מיותר שאפשר להתקיים בלעדיו, שהרי הם אוכלים עתה מן שהוא מזון מספיק ומספק, נמצא שדרישתם איננה אלא עינוי קנטרני של האיש שהם רואים בו את מנהיג גורלם, ואילו היה זה מנהיג כהלכה, כבר מזמן היה מעורר בליבם הערכה ואהבה, עד שמאוויים קנטרניים כגון אלה לא היו עולים על דעתם. (שם שם יג)

וילונו - העם ראה בעונש זה רק גמול על העלבת משה, כי אהרן נבחר לכהונתו רק מהיותו אחיו של משה, ועל חטא זה לא היה מוצדק בעיניהם עונש גדול כל כך. הם עדיין לא תפשו את חשיבות עמדת משה ואהרן לכל המפעל האלקי. (שם יז ו)

וירב העם - בראותם שבאו לארץ נושבת ובכל זאת חשו בצמא הרגישו את עצמם מרומים. ולמה הבאתם - אין זה רצון ה', אלא אתם הבאתם לידי כך, ויש בכך משום בגידה בעדת קהל ה', ה' רוצה לקיים אותנו, ואילו אתם הבאתם את כל הקהל הזה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו... (שם כ ב וד)

ויבכו את אהרן - רק לפני ימים אחדים בא העם על אהרן בטענות קשות ובתלונות בלתי מוצדקות, והנה עתה כל שכבות העם ערכו לו מספד תמרורים. האבל הכבד הזה על אהרן מלמדנו, כי כל אותן התקוממויות שעכרו את חיי אהרן ומשה היו רק התרגזויות חולפות שנבעו מייאוש רגעי, אולם כשדעת העם היתה מיושבת עליו הוא ידע להעריך זכויות מנהיגיו הגדולים. (שם שם כט)

העמק דבר:

מי יתן מותנו - ...אלא כך היתה התלונה, שחשבו כי ברצון ה' היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים שהיו במצרים, ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם, אבל בלא זאת היו מתים גם המה מתוך הרבה שלא נתרצו גם אחר כך לצאת, שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל במצרים, וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת, אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מדעת עצמם, כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה' כידוע, ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר... (שמות טז ג)

למה זה העליתונו - לא אמרו הוצאתנו ממצרים כלשון התלונה לעיל, דבאמת כבר האמינו בה' שברצונו ית' יצאו, אלא התלוננו על משה שבסיבתו כולם מתנהגים למעלה מן הטבע, כאשר כן הוא באמת, ומשום הכי מי שאינו ראוי למעלה זו בה נדרשת זהירות יתירה הרי הוא חסר צרכיו, וזה גורם להמית אותי וגו'... ואת בני ואת מקני - באמת לא היו הבנים והמקנה צמאים כאשר יבואר, אלא כדי להגדיל התלונה או מפני הבושה, שאם יאמרו שרק המה צמאים יהא ניכר שהוא מפני החטא... (שם יז ג)

היש ה' בקרבנו - ...שידעו היטב שכעת ה' הולך עמם ועושה נסים, אבל כל זה אינו אלא בעוד משה חי וקיים והקב"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו... ואנו מחוייבים להאמין שגם בלי נסים נגלים הקב"ה והשגחתו שורה בקרבנו, ועל דבר זה נסתפקו היש ה' בקרבנו בלי כח משה, ומשגיח עלינו בהליכות הטבע, ובשביל חסרון אמונה זו בא מלחמת עמלק ביחוד. שנית נסתפקו אם יודע ה' מה שבקרבם אם צמאים המה או לא... ובאמת שני האופנים הללו תלוים זה בזה... (שם שם ז)

באזני ה' - ...הכונה שהיה השכינה שורה בישראל, ומשום הכי תיכף כשדברו היה כמו שמדברים באזניו כביכול, משום הכי פגע בהם העונש מיד... (במדבר יא א)

וישובו ויבכו - בא ללמדנו שזה הרעיון היה להם כבר, אלא שלא יצא מן השפה ולחוץ עד עתה... (שם שם ד)

לא מקום זרע - ...דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה, ועתה היו עומדים ליכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה', על כן התנהג הקב"ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע... כי קשה להחליף סדר החיים בפעם א'... ללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה, ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל. והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר, אלא כדי להרגילם לחיים טבעיים, והרי ההכרחי למים ימצאו בקדש... וכאשר באמת לא מצא להם מים שבקדש לכל העם ובעירם, התרעמו למה הבאתם את קהל ה', המה גדולי הדור שיכולים לחיות באופן נשגב ממנו שלא ירגישו צמאון, אבל אנחנו שאין אנו כדאין להשגחה זו, אלא בטבע פשוטה ואין מקום להסתפק במים שבקדש... (שם כ ה)

ואין מים - אף על גב שהיה הבאר הולך, כבר ביארנו שלא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים, אלא היה מים גרועים ומעטים... וכל זה עשה הקב"ה כדי להרגילם בדברים שאין בהם נס, והיו מביאים לשתיה מים מאדום ומואב, והיינו שצעקו אין מים. ונפשנו קצה בלחם - היינו כמו שכתבנו שהיה אותו הדור כמו תינוק הנגמל מחלב ומתחיל לאכול ושוב אין חלב אמו מתקבל עליו כל כך, כך היו מסתפקים הרבה מתבואת ארץ אדום ומואב, והמן לא נתקבל שוב להמון העם. (שם כא ה)

משך חכמה:

אתם המיתם - כי הרוגי בית דין אין מיתתם מכפרת, שבדין נהרגים, ואם כן היה קרבנם של אלו זבח רשעים תועבה, ומשהקריב המחתות משמע שהם הרוגי מלכות שמיתתן מכפרת, וזה על שפגעו בכבוד משה ואהרן, ואם כן הרי היו יכולים למחול להם. אבל טעו, כי קרח ועדתו שחקו על מחילתו בחשבם שכבוד משה הוא כללי מצד העם... (במדבר יז ו)

שפת אמת:

במדרש, רעך ורע אביך אל תעזוב... כי אם היה בכחן של בני ישראל להתמשך לגמרי אחר מעשה האבות הראשונים אשר כל מעשיהם היו בדביקות עליון, ובני ישראל היו מוכנים לזה אחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והיה ניתקן כל העולם כמו שכתוב שמעו עמים ירגזון, אך על ידי החטא שכתוב ברפידים שרפו ידיהם וניטל מהם אותו הדביקות... מיד ויבא עמלק והיו צריכין עצות איך לעמוד נגד הסתרות ע' אומות בעולם הזה, מאחר שנפלו קצת מדביקות הלמעלה מהטבע כנ"ל... (יתרו תרל"ח)

ברש"י מי יאכילנו בשר... אך יש לומר דכתיב התאוו תאוה, ומשמע שלא היה להם תאוה, שהיו למעלה מהטבע, חירות מיצר הרע, ולכך היה נראה להם שכמובן שיהיה להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי... אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל חס ושלום רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה על ידי זה, שזה נקרא לגרמייהו קצת... (בהעלותך תרל"א)

בפסוק ויקם העם וגו' ויש לתמוה שמצינו בכל מקום כשחטאו בני ישראל וכעס עליהם הקב"ה נתחרטו מיד בתשובה, ובכאן נאמר מקודם עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ואף על פי כן אחר כך אספו להם השלוים, והלא ידעו כי לא לרצון יהיה להם. ואפשר שכשאמר השי"ת ואכלתם בשר וגו' היה זה חיוב שצריכים בעל כרחם לאכול ולקבל העונש... (שם תרל"ז)

במדרש אספה לי... כי בודאי כמו שאנחנו בעולם הזה אחר תערובות טוב ורע בודאי היצר הרע לצורך עבודת ה' הוא... אכן ודאי דורו של משה רבינו ע"ה שנתעלו למדריגה הראשונה שקודם החטא והיה להם כל הנהגה למעלה מן הטבע לחם מן השמים וכו', אך כאשר ירדו מזו המדריגה בקשו להם תאוה, ולכן סילק משה רבינו עצמו מזה, כדאיתא בזהר הקדש ואל אראה ברעתי וגו', והתחיל בחינת התעוררות מן הארץ... (שם תרמ"ב)

בפסוק אספה לי... והנה אותן שהתאוו תאוה היו גם כן אנשים גדולים ונתכוונו גם כן לעבודת הבורא ית', זה שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים" וגו', כי על ידי גלות מצרים והוציאו הניצוצות קדושות שבמצרים נתעלו והרויחו הרבה, ובמן לא היה העלאת נצוצין כידוע, ולכן בקשו אוכל למו. אכן באמת הכל כפי הנהגת הבורא ית"ש, ובמצרים היה כך רצונו, ובדור הזה היה רצונו באופן נעלה מזה... (שם תרנ"ה)

ראה עוד דור המדבר-מסע בהעלותך תרמ"ד ותרמ"ז, ודור המדבר-מן בהעלותך תרמ"ז.

בענין מי מריבה, דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים... כי באמת בני ישראל מאמינים בני מאמינים, אך על ידי החטא ניטל מהם שורש האחדות, והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם... ולכן אמר קח את המטה והקהל את העדה, שבזה יבואו אל האחדות ויפתח להם הבאר... ומיד שראו המטה נתהפכו להיות מאמינים בני מאמינים... (שם חקת תרס"א)

שם משמואל:

באופן אחר דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל בדברי המדרש "הוא ינהגנו על מות" עלמות, דכמו תינוק בשעה שהאב מלמדו לילך כשהתנוק מתקרב אליו הוא מרחיק את עצמו ממנו כדי להרגילו לילך, ונמצא הריחוק טובה להתינוק. והנה במדבר היו במדרגה גדולה שהיתה להם התגלות אלקות וגם מאכלם היה מאכל רוחני,ולא עסקו בשום מעשה גשמי, אך זה לא היה תכלית הבריאה... וזו היתה הכונה שיעלו לארץ ישראל ויזרעו ויחרשו, היינו שיעסקו בדברים גשמיים ואף על פי כן יעבדו את השי"ת, ועתה שהיו קרובין ליכנס לארץ ישראל היו מתחילים מן השמים להראותם התרחקות מעט, וזהו "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" ולא בתוכם, כדי שיתרגלו לקרב את עצמם, והם לא הבינו זאת והיו מתאוננים... (בהעלותך עת"ר)

אלדד ומידד מתבאים במחנה... והנה באם עמדו ישראל בנסיונם והיה נכנע כל הסט"א על ידי הליכתם במדבר, אז היה גם גופם נזדכך מאד כמו שראוי לאוכלי המן שהוא מאכל מזוכך, והיו באים לתיקון הגמור כמו אדם הראשון קודם החטא... ובהכרח שגם ארץ ישראל היתה מתעלה אז והיתה יוצאת מכלל ארץ חומרית לרוחנית כמו הגן עדן, ואז היתה ארץ ישראל ראויה גם למשה... אבל מאחר שהתאוו למאכל גס ולא נזדכך גופם ונשארו בכתנות עור, וכמו כן ארץ ישראל צריכה להיות בגשמיות כדי שתהיה נאותה למושב בני ישראל שוב הוא גרעון למשה ליכנס שמה, וזה שהתנבאו עתה דוקא משה מת וגו' לעורר לבב בני ישראל בתשובה בהודיעם מה שאבדו... (שם)

ענין קברות התאוה ששאלו בשר, והקשו הלא המן נשתנה לטעם כל המינים שרצו... והענין לומר דהנה ידוע שלכל שני דברים הרחוקים זה מזה צריך להיות ממוצע שיש בו מעט מענין זה ומעט מענין זה... וכמו כן אחר שפסק המן שהוצרכו להיות ניזונין מתבואת הארץ שהיה גם כן דבר רחוק מזונות המן ממזונות הארץ, היה זמן מה ממוצע שפסק המן לירד ונסתפקו ממן שבכליהם לבד... והנה ישראל סברו שתיכף יכנסו לארץ במסע הראשון, והיו יראים מהשינוי הפתאומי היינו מאכילת המן לאכילת תבואת הארץ, על כן בקשו מאכל בשר צירוף להמן וזה שהתרעמו "בלתי אל המן עינינו"... כי בשר הוא ממדת הדין כנודע, ועל כן מראהו אדום, וכשיאכלו את המן בצירוף הבשר יתרגלו במאכל כעין תבואת הארץ. והנה לפי כונתם היתה עצה טובה, והחטא היה רק לפי גודל מעלתם שהיה להם לבטוח בה' ובמשה עבדו... (שם תער"ב)

ונראה דהנה ידוע שבארץ ישראל העבודה בעובדא, ותחת אשר עד כה ישבו במדבר ברומו של עולם אוכלין מן ושותין מבאר של מרים המסוגלת להשגות... ילכו עתה לארץ ישראל לעסוק בדברים גשמיים בחרישה זריעה וכדומה, והיו מתיראים שלא יתגשמו, היתה עצתם לבא מקודם להשגות גבוהות כנ"ל, כדי שזה יחזיק בידם שלא יתגשמו... אך היה חטא בזה, והוא כענין אמרם ז"ל כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', ואדרבה צריכין מקודם לעסוק במעשה המצות בפועל בארץ ישראל, כי שם הוא עיקר המצות... ומן העשיה לבא להשגות, ומגו נגלאה לבא לפנימאה, והם חשבו לעשות להיפך... וכן יש לפרש הא דהיו מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, היינו שהיו רוצים לפרוש מהעשיה שהיתה נראית בעיניהם בבחינת אחוריים והיו מתאוים להשגות בבחינת פנים, ואכילת בשר היתה פועל דמיוני לענין זה... (שם תרע"ד)

אך מאז שאלת הבשר פגמו במדת התמימות, הגם שהיה לוטה בשאלה זו ענין פנימי ולא תאוות בשר גשמי, וכבר דברנו בזה, והדבר מוכרח, שהרי היו חושבין אז ליכנס לארץ בעוד ג' ימים והיתכן שאיש לא יהיה ביכולתו להתאפק שלשה ימים מאכילת בשר... אבל מכל מקום היא פגימה במדת התמימות, כי יהיה מה שיהיה היה להם להשיב אמרים לנפשם שבאם טוב להם בשר בודאי היה השי"ת נותן להם... ועל כן אבדו אז את משה מליכנס לארץ, ועל כן אז דוקא התנבאו אלדד ומידד נבואה זו... ובאם היו עושין תשובה וחזרו למעלת התמימות היה נתקיים רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ושב הגוי ההוא מרעתו וגו', כי גזירת נביא נשתנית לטובה. אך לא חלו ולא הרגישו לעשות תשובה, לכן הביא השי"ת אותם בנסיון מרגלים... (שלח תרע"ז)

ראה עוד: דור המדבר-כללי בשלח תרע"ד, ודור המדבר-מן דברים תער"ב ותרע"ה.

ר' צדוק:

...וזה כל התעוררות עמלק שהוא ראשית גוים בהתחלה וראשית הכניסה דרע, ושם ברפידים רפו ידיהם מהתורה וניתן להם בארה של מרים שאז"ל מובא בס' דבש לפי דהיו טועמין בו טעם יין וכל מיני משקין, אבל כמו שהמן היה לחם שמלאכי השרת אוכלין, כך הבאר משקה שמלאכי השרת שותין, וטעם יין שבו הוא מהיין המשומר בענביו, והוא סוד טעמי תורה שאין מגלין לאומות העולם, דהתורה נמשלה לכל מיני משקין מים ויין דבש וחלב, וכל נפילה וירידה דישראל היא לצורך עליה יותר גדולה כידוע, וכן אותו ריפוי ידים היה כדי שיזכו על ידי זה לבארה של מרים, וזהו הרפואה שקדמה למכה דעל ידי זה נצחו אחר כך לעמלק להחליש כחו, שנתעורר על ידי הריפוי ידים... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קעג)

מכתב מאליהו:

וממלחמת עמלק יש התבוננות נוראה בכח הציור. הנה ידוע רום מדרגת ישראל באותה שעה, שהיו במדרגה האחרונה קודם מדרגת מתן תורה, והוא שאז"ל רפידים שרפו ידיהם בתורה צריך עיון, למה דוקא כאן רפו ידיהם? וראיתי כתוב שטעם הרפיון היה שראו שמדרגה גבוהה מאד - שיא כל המדרגות - עומדת לפניהם בהר סיני, והתשוקה למדרגה זו הביאה לרפיון בעבודתם במדרגתם הנוכחית. מכל מקום אנו רואים שמדרגתם גם ברפידים היתה גבוהה מאד... (חלק ה עמוד קמו)