(ראה גם: ברכות-הגומל, אלקים-תהלה, דוד-שירה תהלים, הודאה, שבח, תודה)
הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'... (תהלים קיג א)
הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה. (שם קיז א)
הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה'. שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו. הללויה כי טוב ה' זמרו לשמו כי נעים... שם קלה א)
הללויה הללי נפשי את ה'. אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלקי בעודי. (שם קמו א)
ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל. ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'. (עזרא ג י)
ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללוים להלל לה' בדברי דויד ואסף החוזה, ויחללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו. (דברי הימים ב כט ל)
אמר לו יפה אמרת, אבל ידוע הוא, שכאן (בפסח) לא נקשרו ישראל כל כך בשלמות כמו שנקשרו אחר כך, משום זה בלילה הזה שנמצא בו זווג ושמחת הכל נמצא, וישראל נקשרו בשמחה ההיא, אנו עושים שלמות וההלל הוא שלם, אבל אחר כך (בכל ימי הפסח), אף על פי שכולם נמצאים (כל ז' המדרגות) עד עתה עוד לא נקשרו בהם ישראל, ועוד לא עשו פריעה שיתגלה בהם הרושם הקדוש, ולא קבלו התורה... משום זה בסוכות שלמות הכל נמצא בו ושמחה הכל ביותר, אבל כאן (בפסח) עוד לא זכו, ועוד לא נמצא בהם השלמות כל כך... (אמור קלח)
בא אדם בבקר מקבל עליו עול מלכות שמים באלו התשבחות שאומר, דהיינו תהלה לדוד, וכל אלו הללויה שהם סדר של עשר תשבחות, של עשר ספירות הקדושות של השם הקדוש, ומשום זה יש עשר פעם הללויה, ואחר כך מסיים בעשר תשבחות שהם הללויה הללו א-ל בקדשו וגו' הללוהו וגו', איפה הם עשרה הללויה, והרי רק חמשה הם, (כי אין רק ה' מזמורים שמתחילים בהללויה), אלא כל תשבחה (מתחילה) בהללויה ומסתיימת בהללויה (והם עשרה). (במדבר נז)
...דאמר ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. (ברכות ט ב)
בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק, אמרינן קל וחומר, קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף. א"ל פוסק ואין בכך כלום. אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. (שם יד א)
א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, איני, והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קאמרינן בפסוקי דזמרא. (שבת קיח ב)
והאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, (לקול המולת ההלל דומה כאילו הגגין מתבקעין)... (פסחים פה ב)
הראשון (קרבן פסח בפסח ראשון) טעון הלל באכילתו, מנא הני מילי, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל. זה וזה טעונין הלל בעשייתן, מאי טעמא, איבעית אימא לילה קא ממעט יום לא קא ממעט, ואיבעית אימא אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל. (פסחים צה ב)
איבעיא להו הללויה לרב מאי, תא שמע דאמר רב חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו הללו בחד גיסא וי-ה בחד גיסא, ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל מאי הללויה, הללוהו בהלולים הרבה. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר ריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים, בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה, גדול מכולם הללויה, שכולל שם ושבח בבת אחת.
והלל זה מי אמרו, נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן.
הלל זה מי אמרו, רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן, אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה. דבר אחר פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל...
תנו רבנן הלל זה מי אמרו, ר"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו לא לנו ה' לא לנו, משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, הם אמרו לא לנו, ומשיבה וכו'. רבי אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא, הם אמרו לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה. ר' אלעזר בן עזריה אומר חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב, הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו', ר' עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו לא לנו משיבה וכו'. וחכמים אומרים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. אמר רב חסדא הללויה סוף פרקא, רב בר רב הונא אמר הללויה ריש פירקא... (פסחים קיז א, וראה שם עוד)
מהיכן הלל הגדול, רבי יהודה אומר משיר המעלות עד נהרות בבל, רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו י-ה עד נהרות בבל, ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. א"ר יהושע בן לוי הני עשרים ושש הודו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו, ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו... (שם קיח א)
וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינו האי, משום שיש בו ה' דברים הללו, יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח... וא"ר יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו שעבוד מלכיות, איכא דאמרי אמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם, שנאמר אנה ה' מלטה נפשי. חזקיה אמר מפני שיש בו ירידתן שלצדיקים לכבשן האש ועלייתן ממנו... (שם, וראה שם עוד)
הני עשרה מלכיות כנגד מי, אמר רבי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים, הלולים טובא הוו, הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר... (ראש השנה לב א)
...מדקאמר בשעת הלל, מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רב אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. (שם שם ב)
מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבא לו מאירה, אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. מקום שנהגו לכפול יכפל, לפשוט יפשוט, לברך יברך הכל כמנהג המדינה... הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה, מכאן שמצוה לענות הללויה, הוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרין הללויה... הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה', מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים... (סוכה לח א)
מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. (תענית יט א)
...ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול, ונימא הלל מעיקרא, אבי ורבא דאמרי תרווייהו לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה... (תענית כה ב)
...וליתני נמי באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים, אמר רבא זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת, ובגולה עשרים ואחד יום... רב איקלע לבבל חזיונהו דקא קראו הלילא בריש ירחא, סבר לאפסוקינהו כיוון דחזא דקא מדלגי דילוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. (שם כח ב)
...אי הכי הלל נמי נימא, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה, כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר קרייתא (של המגילה) זו היא הלילא... (מגילה יד א)
הקורא את המגילה למפרע לא יצא... תנא וכן בהלל. (שם יז א)
כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל... דכתיב ממזרח שמש ועד מבואו, רבי יוסי אומר זה היום עשה ה'. (שם כ ב)
וכיצד אמרו שירה, כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים... רבי אליעזר בנו של ר' יוסי אומר כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. (סוטה ל ב)
שנים עשר יום בשנה מכה בחליל, מאי שנא הני, הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל... מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא, דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא, לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא, לא איקדיש בעשיית מלאכה... ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא, משום דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה לפני. והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר, משום ניסא... (ערכין י ב)
הקורא למפרע לא יצא, רבי יונה אמר תנא רב נחמן בר אדא, רבי יוסי אומר תנא נחמן סבא, והיו כדרך הווייתן יהו. תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן... בגין דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', מה את שמע מינה, אמר רבי אבון עוד היא אמורה על הסדר, בצאת ישראל ממצרים לשעבר, לא לנו ה' לדורות הללו. אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח, איסרו חג בעבותים לימות גוג ומגוג, א-לי אתה ואודך לעתיד לבא... (ברכות טז ב)
אמר רבי תנחומא בן יהודה באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר, בין על מדות הדין בין על מדות הרחמים אהלל דבר... (ברכות סז א)
אי זו היא הלל הגדולה, רבי פרנך בשם רבי חנינה הודו לאלקי האלהים. אמר רבי יוחנן ובלבד משעומדים בבית ה', למה באילין תרתין פרשיתא, רבי זעירא רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן... רבי בא ור' סימון תריהון אמרין הדא דידן (הלל הגדול הנזכר במשנתינו הוא ההלל שאנו קורין ביום טוב ובר"ח),.. חד בא אבייה עבר קומי תיבותא, אמר לון ענין בתריי מה דנא אמר, הדא אמרה לית הדא דידן, (זאת אומרת שאין זה שאנו אומרים, דאם כן מה היה צריך לומר לציבור שיענו אחריו, הלא כולם רגילים בו), א"ר מנא הדא דידן ניסא הוה רב בגין כן אמר לון ענין בתריי מה דנא אמר (לעולם הא דידן, והיה נס גדול לפיכך אמר להם ענו אחרי שיאמרו קול אחד, אי נמי עם רב היו שם והיו בהם עמי הארץ)... (פסחים לז)
כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', התנדבו ראשי עם כשהקב"ה עושה לכם נסים תהו אומרים שירה. התיבון הרי גאולת מצרים, שנייא היא שהיא תחילת גאולתן. הרי מרדכי ואסתר, שנייא היא שהיו בחוץ לארץ, ואית דבעי מימר מרדכי ואסתר משונאים נגאלו, לא נגאלו מן המלכות... (שם עא א)
וגומרין את הלל כל שמונת ימי חנוכה, בג' פרקים הראשונים אין משיבין, ואין צריך לומר לשאול (שלום), בשנים האחרונים שואלין מפני היראה ומשיבין מפני השלום ומפני הכבוד. ואלו הן שלשה פרקים ראשונים, הללו עבדי ה', בצאת ישראל ממצרים, אהבתי, שנים האחרונים, הללו את ה', הודו לה', וצריך לברך בתחילתן ולקרותן בנעימה... מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהן ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים. (פרק כ ט)
לשמוע בקול תודה אלו הקרבנות, ולספר כל נפלאותיך א"ר אבין זה הלל, שיש בו לשעבר, ויש בו לעתיד לבא, ויש בו לדורות הללו, ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג. בצאת ישראל ממצרים לשעבר, לא לנו ה' לדורות הללו, אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח, כל גוים סבבוני לימות גוג ומגוג, א-לי אתה ואודך אלקי ארוממך לעתיד לבא. (ויקרא פרשה ל ה)
השמיעיני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אברייאה (משבר העליות והתקרות). (שיר השירים פרשה ב לא)
שאתה מוצא כ"ו דורות משנברא העולם עד שנתנה תורה והיה הקב"ה מנהיג אותם בחסד, וכנגדן אמר דוד כ"ו פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול... (נשא יט)
ולמה קורין את ההלל (בחנוכה), מפני שכתב א-ל ה' ויאר לנו (תהלים קי"ח), ולמה אין קורין בפורים, כתוב להשמיד להרוג ולאבד וגו' ואין קורין אלא על מפלת של מלכות, ומלכות של אחשורוש היתה קיימת, לכן אין קורין אבל במלכות יוון שכילה אותה הקב"ה התחילו נותנים הימנון ושבח... (פרשה ב)
אזכרה נגינתי בלילה, רבי יהודה ברבי סימון אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם מזכרת אני נסים שעשית עמי בלילה במצרים והייתי מנגנת לך על אותם הנסים ואומרת שירה וזמרים בלילה, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג... התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי ועכשיו אתם בני חורין, אי אתם אלא עבדים של הקב"ה צריכים אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו, שנאמר הללויה הללו עבדי ה'... הללו י-ה מכאן שאין לומר הלל פחות משלשה, שנאמר הללו, למי אומרים הללו, לשנים, והאומר אחד הרי שלשה. (תהלים קיג תתבע)
...ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח כשם שקורין שבעת ימי החג, ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן, אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים, ואני הכתבתי בנפול אויבך אל תשמח. (משלי פרק כד, תתקס)
השמיעיני את קולך בהלל, כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא. (שיר השירים פרק ב תתקפו)
כל נפלאותיך - זה הלל, שיש בו לשעבר ולגוג ולימות המשיח. (תהלים כו ז)
ויהללו - הלמד היה ראוי להדגש, והוא קל להקל על הלשון. (בראשית יב טו)
בכל יום משמונת הימים אלו (של חנוכה) גומרים את ההלל ומברך לפניו אשר קדשנו במצוותיו וצונו לגמור את ההלל, בין יחיד בין צבור, אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו... שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו... ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל. ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן... אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהם הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תיקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
... אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינו מצוה, ומנהג זה בציבור, לפיכך קורין בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג, ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים (ראה ראב"ד)... וכן בשאר ימי הפסח קורין בדילוג כראשי חדשים... (חנוכה פרק ג ה והלאה)
כל היום כשר לקריאת ההלל, והקורא את ההלל למפרע לא יצא. קרא ושהה וחזר וקרא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו יצא. ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק, אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקורין בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק. כל יום שגומרין את ההלל מברך לפניו, ומקום שנהגו לברך אחריו מברך. כיצד מברך, יהללוך ה' אלקינו כל מעשיך... כי אתה ה' לך טוב להודות ונעים לשמך לזמר ומעולם ועד עולם אתה הא-ל, בא"י המלך המהולל המשובח המפואר חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד... (שם ז והלאה)
יש מקומות שנהגו לכפול יכפול, ומקום שנהגו שלא לכפול אין כופלין. מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללויה... וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן.
וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק הן חוזרין ואומרין מה שאמר, כיצד, כשהוא אומר בצאת ישראל ממצרים, כל העם חוזרין ואומרין בצאת ישראל ממצרים, והקורא אומר בית ישראל מעם לועז, וכל העם עונין הללויה... הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא, והם עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא, אף על פי שאינו ראש פרק, הוא אומר אנא ה' הצליחה נא, והם עונים אנא ה' הצליחה נא, הוא אומר ברוך הבא, וכל העם אומרים ברוך הבא... זה המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם ואין אחד מהם דומה לאחד. (שם שם יא והלאה)
ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו... וכנגד ד' מלכיות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול, הזכיר תחלה (תהלים קל"ו) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלקי האלהים על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדוני האדונים על מלכות מדי, והזכיר ג' הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר פסוק אחרון מן המזמור הודו לא-ל השמים כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולם... (ויקרא יא א)
מצות עשה לקרא הלל גמור בזמנים הקבועים, שנאמר הוא תהלתך, ממנין תרי"ג לסמ"ק, אבל רמב"ן כתב שהלל אינו ממנין תרי"ג, ולא נפקא מהאי קרא אלא ענף מצוה הוא, שמכלל שנצטינו לשמח ברגלים מרוב השמחה יש לנו לשיר ולהלל ולפניו. (פרק ד מצות עשה מן התורה התלויות בפה)
וזה שאמרו ז"ל כי האומר הלל בכל יום כאילו מחרף וגדף, פירוש כי ההלל תיקנו על הנסים והנפלאות שהשי"ת עושה בעולמו, ומי שאומר הלל בכל יום כלומר שהוא יתברך עושה נסים בכל יום מחרף ומגדף, שהרי אומר כאילו העולם אינו נוהג על הסדר, והכל שלא כטבע וכסדר הראוי לנבראים... (גבורות ה' הקדמה ב)
ובגמרא, מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא אמרינן להאי? אמר רבי יוחנן מפני שיש בו ה' דברים... רוצה לומר שלפי הסברא היה לנו לומר הלל הגדול כי שם נזכר חסדו של הקב"ה, אבל בהלל זה יש ה' דברים כוללים שהיו בעולם דברים בלתי טבעיים, ודבר זה מפני שהקב"ה ברא העולם בה"א, שנאמר בה"א בראם, שהוא אות רוחני, ואלו חמשה דברים עליונים נפלאים ונבדלים מהטבע, (יציאת מצרים וכו')... ובשביל שיש בעולם מעלה בלתי טבעית מחדש הקב"ה גם כן מופתים בלתי טבעיים. ורב נחמן בר"י אמר שיש בו מילוט נפשות צדיקים, פירוש כי ההלל מורה שיש לצדיקים מעלה נבדלת מה שנמלטין מגיהנם... שבאים לעולם הנבדל, ובשביל כך השי"ת מחדש להם מופתים בלתי טבעיים. וכן למאן דאמר שנזכר בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן, זה גם כן מורה שלצדיקים מעלה נבדלת, שאין הדברים הטבעיים פועלים בהם. ודבר זה עיקר ההלל מה שהצדיקים נבדלים מעניני העולם הגשמי, ובשביל כך השי"ת עושה להם נסים לשנות טבעי העולם... (שם פרק סא)
ועוד יש לפרש שבא ליתן הלל אל הקב"ה בג' דברים, א', מצד הנצחיות שאין הפסק אליו. ב', מצד שההילול שלו בכל מקום, ג', שהוא ברוממות על הכל, ונגד אלו אמר יהי שם ה' מבורך וגו'... (שם פרק סב, וראה שם עוד פירוש ההלל)
וחילוק יש בין הלל לשיר, כי הלל הוא על הטוב והחסד שעשה, אבל שירה היא לתת שירה על גבורתו יתברך, ולפיכך ביהללוך יש בו ח' שבחים של שירה, וריבוי שבחים נקראו שירה, או ט"ו שבחים של ישתבח, וכולם נרמזו בשירת הים... (שם פרק סה)
בענין ברכת הלל בראש חדש יש פלוגתא דרבוותא, י"א שהצבור מברכין עליו בתחילה לקראות את ההלל ולבסוף יהללוך, והיחיד אין מברך עליו, וי"א שאף הציבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכן נוהגין בכל מלכות א"י וכל סביבותיה. ורמ"א כתב בהג"ה לברך גם יחיד, וכתב ומכל מקום יזהר אדם לקרא בציבור כדי לברך עליו עם הציבור. ונראה בעיני שכלל וכלל לא יברך היחיד לא בתחלה ולא בסוף, ואף בציבור קשה עלי לברך, כי ראיות של אותם שאין מברכין ראיות חזקות... (מסכת פסחים בתחלה)
...איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קאמרינן בפסוקי דזמרא. וזה לשון רש"י שנביאים הראשונים תקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, וזה הקורא תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ. וז"ל רבינו יונה פרק אין עומדין... מפני שחותם בו יהללוך ונמצא שאומר ברכה לבטלה. ואינו נראה כלל, דמה טעם לומר שמפני שאומר ברכה לבטלה יהא מחרף ומגדף... ומשום הכי נראה למורי הר"ב נר"ו שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת הלל הוא על כל צרה, ואנו אומרים אותה באותה שעה כמו שאמרו דוד על הצרות שעברו עליו, וכשאומר אותה בכל יום נראה כמו שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום, ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר, ונמצא שמחרף. אבל תהלה לדוד שייך בו גם כן מהעתיד ממה שעושה בכל יום, אמרו שיאמר אותו בכל יום... ובירושלמי נתן טעם מפני שאומר עצביהם כסף וזהב, ושאומר אותו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף, ולומר שאין יכול לבטל מן העולם... ודעתי הקלושה כי זמן אמירת הלל דוקא במועדים שהם זכר ליציאת מצרים, ונקרא הלל המצרי, שאמרו דוד ברוח הקדש על יציאת מצרים, ואז כשאנו משבחים השי"ת בעת הפלא שעשה נפלאות אז נאמרו מאתנו השבחים והתארים הנזכרים שם מצד הפעולות, אבל כשאומרים ביום שאינו זכר ליציאת מצרים, נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה, או אמרם מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי, ואנחנו חסרים מזה בעונותינו הרבים, או אמרם מצד השבח מצד עצמו שמשבחו, ואין לך חירוף וגידוף בעולם מזה, לומר דבר שהוא חסרון בחקו, כי הוא בבחינת עצמותו פשוט. ומה שאומרים הלל בראש חדש משום שמקביעות ראש חדש נמשך זמן המועדים... (ענין ספר תורה ובית הכנסת, וראה שם עוד)
...ובשם הלל נכלל הוראת השבח והכבוד והגנות והקלון. על פרסום השבח והכבוד יאמר "יתהלל חכם בחכמתו", ועל פרסום הגנות והקלון כמו "לא יתיצבו הוללים"... הם האנשים המתכוונים לפרסם גנותם של אחרים ולהתכבד בקלונם... ושם הלול אם כן כשם קלס המורה פעם פרסום השבח ופעם פרסום הגנות... (ויקרא יט כז)
העצם יתהלל על ידי פעולות נרגשות ממנו ורק אם פעולותיו הם בחיריות בדבר שקנאו בבחירה חפשית, לא בדבר שהיא אצלו טבעית מלידה ומבטן, ולזה "אל יתהלל חכם בחכמתו הגבור בגבורתו" וגו', כי אלה לא קנאם בבחירתו רק מתת ה' הם... ואצל השי"ת תהיה התהילה על פעולותיו וחסדיו היוצאות לחוץ ונרגשות בהמציאות. (הכרמל)
וירוממוהו - רוממות הוא מצד מעשיו הנסתרים, שאינם ידועים, והתהלה מצד מעשיו הגלויים. (תהלים קז לב)
בהלל מעמיד את יעודנו בהכרתנו בשעת הנסיון, וימלא את פינו שירת הודיה בשעת הגאולה. בימי הזכרון אנו חיים בהכרתנו עוד פעם את הנסיון ותהלת הגאולה של ימים אלו, להורותנו שגם חיי יום יום בבחינת נס, "מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים" (ברכות צ"ז). אולי התקינו לאומרו בקיצור כל ראש חודש לשם הכרה זו. (תהלים קיג א)
אהללה - אחר תיאור השגחת השי"ת בכלל, ידבר על ההשגחה הפרטית ועל היחיד המכיר אותה. הלל רוצה לומר, החזרת קרני האור אל מוצאם, ההכרה שההנהגה באה ממנו יתברך. (שם קמו ב)
במדרש צא מן התיבה... ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהיה בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת, (ואפשר כי זה ענין הלל בראש חודש שהוא מנהג, כדאיתא בגמרא, ויש לומר הענין כי באמת בזמן המקדש היה עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש, כמ"ש אבוא בם וגו', ועתה שאין לנו בפועל זכיה זו, וההלל הוא רק זכר, אם כן גם בראש חדש יש לומר הלל שגם בו השערים נפתחים, וכמו שיהיה עוד לעתיד... ומכל מקום גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ראש חודש, ועל זה מבקשים יעלה ויבא זכרונינו וכו' ביום ראש החדש הזה, היינו הארה ושער שנפתח... (נח תרמ"ז)
במדרש קץ שם לחושך... מכל מקום בשעת איבוד מלכות יון הרשעה נעשה נסים במנורה, ואז הבינו בני ישראל כי הכל לטובה, ותיקנו הלל והודאה על ב' בחינות הנ"ל, הלל על הארת הנסים שחזרו, והודאה על שנסתר שער של הנסים בעת שליטת הרשעים... והלל והודאה הם ב' הדברים, גולל חושך מפני אור, ואור מפני חושך הוא בחינת הודאה כנ"ל. (מקץ תרמ"ד)
במדרש קץ שם לחושך וכו'... ועל ב' אלו נתקן גם כן הלל והודאה, הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום, ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד, ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל, י"א ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וי"א על כל ישועה. והכל אמת, כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים, ושם הכל אחד עבר ועתיד, ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו, כי כל הנפלאות שנעשה בעולם הזה הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבא, כי אין להם חקר, רק שהקב"ה וב"ש עשה לנו חסד להיות נמצא בעולם הזה זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות, וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות... ועל ידי אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות ועל זה נתקן הלל והודאה, כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, כי עולם הזה הוא בהסתר, רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה, כמו שהיה בקריעת ים סוף... ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתנו האמינו כי כל הגלות היה לטובה, ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה, והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה... (שם תר"נ)
עשאום יום טוב בהלל והודאה, פירוש על ידי שהכירו גודל הישועה מהשי"ת והללו והודו בכל לבבם על ידי זה המשיכו הארת הנס לעולם, וכן צריך להיות בכל אדם כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה', וכפי השבח והודיה שנותן כך נשאר אצלו לדורות... (חנוכה תרל"ב ג)
...שהלל הוא שבח וצריכין להיות מקודם אצל האמת, כמ"ש הללו עבדי ה', שלא להיות משועבד לשום דבר רק להשי"ת, אבל הודאה יכול להיות לכל איש ישראל, ואף המלוכלך בחטא על ידי הודאה ווידוי דברים מתקרב... (שם תרל"ג ו)
בגמרא כי הלל ניתקן על גאולה מגלויות... ואפשר זה ענין הלל והודאה, הלל שמשבחין להשי"ת על הגאולה הראשונה, ומודין על גלות של עתה שהוא בעונותינו, שעל ידי גאולה ראשונה מבינים שהוא מהשי"ת בעבור שחטאנו... (שם תרל"ד ד)
...ואפשר זה ענין הלל גם כן מלשון "בהלו נרו עלי ראשי", וכן כתוב בפסיקתא בחנוכה הלל על שם שכתוב א-ל ה' ויאר לנו וכו' ובני ישראל מאירין על ידי השבח להשי"ת בכל לב כדכתיב "התהללו בשם קדשו". (שם שם ה)
לשנה האחרת קבעום ועשאום יום טוב בהלל והודאה. דבמה שהקב"ה עושה לנו נסים יש לתת הודאה על גוף הנס היינו הצלה מאומה הרשעה, וגם להלל לפניו על כל המעשה, כי הרבה רווח והצלה לפניו ית', שלא היה מסבב להצטרך לעשיות הנס רק הוא חיבה יתירה שהשי"ת חפץ לעשות נסים לעמו בני ישראל. ובעת שנעשה להם הנס לא היה להם כל כך ישוב הדעת והודו להשי"ת על ההצלה, ואחר כך לשנה אחרת הבינו כל זה שיש להלל על כל המעשה שסיבב הקב"ה המלחמות כדי לעשות להם נס וקבעוהו בהלל והודאה... (שם תרל"ו ה)
בהלל והודאה, שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל שהם בחינת יוסף ויהודה, ביאור הענין, כי הלל אינו מיוחד לנס זה דחנכה, רק היא מצוה כללית על כל גאולה, ופירוש שבהלל נזכר איך בני ישראל מיוחדין להקב"ה שגאלנו ממצרים להיות לו לעם נחלה, והוא מדריגת בני ישראל בעצמותם. אך על ידי השעבוד מלכיות אין בכח בני ישראל לבא למקום המיוחד להם להתיחד לבורא עולם, אך בעת שיש גאולה יכול לקרא ההלל, ואחר כך צריכין להודות להשי"ת על אשר זכינו להתקרב למדריגתנו... (שם תרל"ז, וראה עוד ערך הודאה לכאן ותרל"ח ותרמ"א)
עוד בענין קבעום בהלל והודאה, כי הנס היה על ידי זכות הכהנים בני חשמונאי, שהיו צדיקים עם כל זה לא רצו לתלות בעצמם, ושיתפו זכות דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל, לכן הוסיפו הלל והודאה על מצות הנרות, כי נחשב להם לחטא מה שלא נתנו המלכות לשבט יהודה, ולכן תיקנו בזה... (שם תרמ"ב)
ימים טובים בהלל והודאה, שבאמת בני ישראל נבראו רק להודות לה', כמ"ש עם זו יצרתי וגו' תהלתי יספרו, ובגלות אינם יכולים לברר כבודו ית' בעולם כראוי... ובימים האלו מתנוצץ הארות מבית המקדש ויכולין לעסוק בהלל והודאה כי הנרות הם הארות ממנורה שבמקדש... שהחכמים פעלו שיהיו ימים טובים למטה בנפשות בני ישראל, שיתעורר לבבם בנקל באלה הימים, וב' אלו הם בחינת הלל והודאה, התגלות האור הוא הלל, והכנעת טהרת הלב שבגוף האדם הוא הודאה... (שם תרמ"ד)
בד' זמנים יש הלל, פסח שבועות סוכות חנוכה, כי ראש חודש רק מנהג, והם בעבור ד' שצריכין להודות, ויש ד' מיני ישועות אלו לכל איש ישראל... פסח הוא חירותינו נגד יוצא מבית האסורים וכו'. (שם תרמ"ד)
לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב בהלל דכתיב הללו עבדי ה', כי מי שמקבל באמת עול מלכותו ית"ש הוא מלא שירה וזמרה לכן הלל גימטריא שם אדנ"י, ולכן בשנה אחרת שיצאו מתחת ידי עבדי יון ונעשו עבדי ה' הרגישו שמחה בנפשותם... (שם תרמ"ח)
קבעום יום טוב בהלל והודאה, כי הנסים הללו נעשו להיות ישועה לדורות לכן תקנו בו ההלל שיש בו מעין שהיה ויהיה, ולא בכל עת יכולין לומר הלל רק כשנפתח שער הפנימי שהוא למעלה מן הטבע, לכן איתא שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, כי ארץ ישראל ובית המקדש הוא שורש כל המקומות... (שם תרנ"א)
עשאום יום טוב בהלל והודאה, הלל מיוחד לבני ישראל, כמ"ש עם זו יצרתי וגו' תהלתי יספרו, והודאה הוא אשר זכו בני ישראל ליקח חלק שאר האומות, כי באמת הכל צריכים להודות אליו... (שם תרנ"ו)
בחנוכה גומרים את ההלל, כי באמת עיקר ההלל הוא בבית המקדש, כדכתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה, לכן ברגלים שעלו בני ישראל להראות בבית המקדש היה העיקר ההלל, כי ההלל הוא בשמים, וזה הלשון 'גומרים את ההלל', כי התחתונים גומרין את ההלל ואין המצוה נקראת רק על מי שגומרה, הגם כי עיקר ההלל למעלה, אבל סיום ההלל למטה... (שם תרנ"ט)
איתא בגמרא בפורים אין אומרים הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ויש להבין דגם בשאר ימים טובים וחנוכה שהם זכר ליציאת מצרים ולמפלת מלכות יון, מכל מקום אכתי עבדי אדום אנן... אכן באותן הימים שנעשה גאולה מתעורר חירות בנפשות בני ישראל, ונקראים עתה עבדי ה' ולא עבדים אחרים, כי אינו יכול לומר הלל בשלימות רק כשיש זמן חירות ולכן אותן הימים שיחיד גומר בהם את ההלל הם ימי חירות בודאי לעולם בני ישראל מהללין את הבורא, כדכתיב עם זו יצרתי וגו' תהלתי יספרו. אבל לגמור ההלל בשלימות הוא בזמנים שיש חירות, ואז חל עלינו מלכות שמים ואז מתמלאים שיר ושבח, וזה עצמו פירוש עבדי ה' ולא עבדי פרעה... (שם תר"ס, וראה עוד ערך הודאה תר"ס ותרס"א)
וחנוכה מימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, כי הלל יש בו מכל הזמנים, עבר והוה ועתיד, ולכן אין יכולין לומר ההלל בכל עת, ואיתא האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, והטעם כי הזמן והטבע מכחיש דבריו, אבל כשנפתח הארה מלמעלה מן הזמן יש הלל, ובחנוכה שנעשה בו נסים וגם הוא פתיחת שער מלמעלה לכן רמזו המצוה על הפח, ופרסומי ניסא הוא דבר גדול, כי הנס מעולם הנסתר, רק הקב"ה עשה זכר לנפלאותיו גם בעולם הזה... וכל איש ישראל שמתפעל נפשו בחנוכה על ידי הנס ומתעורר לעבודת השי"ת ומשתוקק לבנין בית המקדש, הרי זה מפרסם הנס... (שם תרס"ד)
ונוח בי"ד, שכל הנס נעשה בדרך הטבע, ועל ידי זה נמשכת הקדושה גם לטבע... ולכן אין אומרים הלל בפורים, שנסים נסתרים הם בבחינת חוץ לארץ, ואין אומרים עליהם שירה והלל, שהוא רק על הארה פנימית... (פורים תרמ"ד)
איתא בגמרא אמרו מלאכי השרת מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה... וכן הוא במדרש דכתיב ועשיתם (עולה) בראש השנה, כשזוכין נעשין בריה חדשה. ובני ישראל שמקבלין תמיד חיות מחדש אומרים הלל בכל עת שמרגישין התחדשות החיות, לכן בכל תשועה שנעשה נס והתגלות החיות למעלה מהטבע יש הלל, וכמו כן בזמנים שמתחדש בהם החיות כמו שמברכין זמן בכל רגל ורגל, וזהו הרמז שאין קורין הלל למפרע, פירוש על הכח שכבר ניתן בטבע מימות עולם לא שייך הלל רק על הארה המתגלה מחדש כנ"ל. ולכן בימים אלו שהחיים ניתן במשפט ותלויין ועומדין לדין על זה לא שייך הלל... (ראש השנה תרנ"ג)
ענין הלל בראש חדש שהוא רק מנהגא, יש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מפרשיסחא בדברי שמות רבה, נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן... אמר לו לך ועשה בהן משכן לעדות... שיש בני אדם שאף אחר כל הנדבה עדיין לבם בוער לעשות עוד, אבל כבר נתמלא, כמו במשכן, ותוספת הנדבה היתה חביבה לפני הקב"ה יותר מכל הנדבה, שהרי היתה בלתי דרושה מהם כלל, אלא אהבה מופשטת... וזהו שאנו מברכים הבוחר בשירי זמרה, היינו שיריים של הזמרה, שעדיין הלב הומה לומר זמירות ותשבחות נוסף על מה שאמר, והשי"ת בוחר בזה ביותר. וכן יש לומר בענין הלל בראש חודש, שאיננו נדרש, ולא בא עליו ציווי, אלא שישראל בעצמם לבם הומה לומר הלל, זה חביב לפני המקום ביותר. ונראה שזה בא מחמת שהוא יום טוב של דוד המלך ע"ה שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות, וביום טוב שלו משפיע ממדותיו לכלל ישראל להיות לבם הומה בשירות ותשבחות... (נח תר"פ)
והנה יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, והיתה הפנימיות שלו משתמרת. ויש לומר דכל מי שעוסק בחכמות חיצוניות הוא מעין חטא מוציא שכבת זרע לבטלה רחמנא ליצלן, כי החכמה היא דבר פנימי והוא מוציאה לחכמות חיצוניות, וזהו היונים שהיו לעומת מדתו של יעקב, ועל כן כשגברו בית חשמונאי ונצחום היה תיקון לחטא זה, אם אך מקבל עליו להיות נשמר להבא. והנה באשר חטא זה הוא בפנימיות צריך התיקון נמי להיות בהתחזקות הקדושה ובפנימיות. ונראה שהתיקון תלוי בהלל והודאה, שהוא ענין רגש הנפש שהנפש מתפעלת ומהללת ומודה מקרב לב עמוק, כי המחשבה היא רק מלבושי הנפש כנודע... ועוד אין זה בכח לתקן את הפגם שהוא בפנימיות, אלא על ידי רגש הנפש שיש במצוה הן בנרות הן בהלל והודאה, שהרמב"ן כתב שיוצאין בהלל בשמחת יום טוב, הרי שאין מדברין באמירת הלל בפה ואפילו במחשבה, רק בהרגש הנפש שבו... וזה יסוד גדול בדרכי העבודה. (מקץ תער"ב)
ונראה דבמה שהאדם מבין ורואה את מומי עצמו מתעורר ברגש אהבה עד שמתפרץ מלבו הלל והודאה, מחמת זה נושע מכל צרותיו ומתמרק ונעשה באמת כבריה חדשה נקי וטהור. דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד ענין נר חנוכה שהמצוה באור ובראיה והלל והודאה שהם בהגדת פה, כי אחיזת היונים היתה מחמת יפת שהשתתף עם שם... ועל כן יפת שהיה מסייע בדבר זכה לחכמת יון, שהחכמה מתייחסת לעינים וכענין שחכמי העדה נקראים עיני העדה, וזכו נמי שלשונו של יפת יהיה נאמר באהלי שם. אך היונים השתמשו במתנה זו לרוע והרעו לישראל ביותר. וכשגברו ישראל ונצחום לקחו מהם שתי מעלות אלו הראיה וההגדה, ומזה זכו ישראל למצוות נר חנוכה והלל והודאה שהם בראיה והגדה... לפני זה בחנוכה שישראל זוכין להיות רואין מומי עצמן ונגעי עצמן ומתעוררין ברגש אהבה עד שמתפרץ מלבם הלל והודאה, והוא שלימות ראיה והגדה, יוצאין בהם לחירות ונתמרקין מכל עונותיהם ונושעים מכל צרותיהם, דלא גרע משן ועין שהעבד יוצא בהן לחירות. (חנוכה תרע"ח ליל ב)
אך החשמונאים במסירות נפשם נצחו את היונים והוציאו בלעם מפיהם, וחזרו לישראל שלש מדרגות אלו, ועל כן תקנו כנגדם שלש מצות בחנוכה, נרות הלל והודאה... הלל הוא הגבהת הלב בדרכי ה', וכמו שכתב הרמב"ן שהלל הוא בכלל שמחת יום טוב, שמחמת הגבהת הלב בדרכי ה', שמתיחס לרוח, מתפרץ הלב ושבח מלב האדם... ונראה לומר דענין הלל של חנוכה שניא משל הלל של יום טוב, דהלל של יום טוב בא מצד הגבהת הלב של קדושת היום, מה שאין כן בחנוכה, אלא כל עצמו של ההלל בא מחמת הכנעה והודאה שנטלנו יותר מחלקנו... וכעין שירות ותשבחות דוד המלך ע"ה, שהיו נצמחות מפאת ההכנעה. (שם תרע"ט ליל ו)
בש"ס מגילה י"ד תנו רבנן... אך לולא דברי רש"י הייתי מפרש, מעבדות לחירות אמרו שירה, על פי מה שאיתא במדרשים שישראל קראו את ההלל במצרים על הפסח, וזהו שההלל נקרא הלל המצרי. ובמדרש רבה (סוף פרשה י"ז) והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח... משמע שגם בפסח ראשון במצרים אמרו הלל, ואולי רש"י רצה לפרש אליבא דכולי עלמא, אפילו למאן דאמר דהלל נאמר בדור אחר...
והנה אמרו ז"ל (מגילה י"ד) קרייתא זו הלילא, ויש להבין איך קורין המגילה בלילה, והרי אין אומרים הלל בלילה. ויש לומר דהנה מה שאין אומרים הלל בלילה לבד מליל פסח יש לומר הטעם כי הלל הוא התעלות שמחת הנפש ורגש הנפש... ובלילה שהוא זמן השגת כל דבר לשורשו, וזהו ענין בחינת השינה שבגשמיות שהדם מתקבץ ללב, וכן הוא ברוחניות בחינות התעלמות, על כן אין זמן קריאת הלל בלילה, אך ליל פסח שאז היה היפוך בחינת התעלמות, כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, ועל כן היה אז הלילה כיום יאיר, וכן נשאר רשימו לדורות, על כן אומרים הלל בליל פסח, ועל כן לעתיד לבא נמי כתיב (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, משמע שאז יהיה השיר נמי בלילה. ועל כן ליל פורים שקל וחומר מיציאת מצרים ממיתה לחיים לא כל שכן, והוא מעין לעתיד כנ"ל, על כן שייך קרייתא גם בלילה. (פורים תרע"ז)
ולפי האמור יובן טעם הלל ברגלים אבל לא בשבת ולא בראש חודש, ובש"ס ערכין י' שבת משום דלא איקרי מועד, ראש חודש משום דלא אסור בעשיית מלאכה, ויש להבין אם כן שבת וראש חודש יחד דאיכא תרווייהו נימא הלל. ולפי דרכנו יש לומר דענין הלל הוא הודאה להשי"ת, כי הלל והודאה בני בקתא חדא נינהו, וכמו ארבעה שצריכין להודות שניצולו מהסכנה, כמו כן איש המסתכל ומתבונן על שפלות עצמו מפאת מעשיו אשר לא טובים שאין בו מתום מכף רגל ועד ראש... ואף על פי כן השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מושיט לו יד, מיד נתמלא רגש תודה והלל להשי"ת... ומובן שבשבת אין להסתכל בשפלות עצמו כלל, אלא יהיה רק בעונג ורצון ולא יזכור מצבו ולא יתמרמר על עצמו... על כן אין שייך בו כל כך הלל, ועל כן אפילו שבת וראש חדש יחדיו לא שייך בו הלל. ויש להעמיס זה בכוונת הגמרא 'שבת לא איקרי מועד', כי מועד הוא לשון התועדות עליונים ותחתונים, ובבחינת האדם הוא הסתכלות בשתי עינים כנ"ל, ובשבת הוא יומא דנשמתא ורק עונג ואין בו הסתכלות בשפלות עצמו, על כן אינו נקרא מועד. ראש חודש איקרי מועד אבל לא איקדש בעשיית מלאכה, ואיננו מופנה כל כך להרגיש טעם מתיקות קרבת אלקים שיהלל וישבח על זה. ושבת וראש חדש יחדיו נמי אין בהו הסתכלות בשפלות עצמו על כן אין בו הלל... (קרח תער"ב)