(ראה גם: אדם-חייו-מדות, בטחון, עשיר)
...אך צורך אנשי התורה לנהוג בפרישות הוא שכונת התורה להמשיל השכל על תאות הנפש ולהגבירו עליהם, ומן הידוע כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות, ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה, והשיאם היצר להניח ישוב עולם הצלתם ונטה בהם מדרך אבותיהם אשר היה דרך די הצורך בעולם והספק ממנו ולהסתפק בדבר המספיק לחיות בו, ויפה להם התפארה בו והרבות מהונו וחבב עליהם להתעדן ולהתנשא בו עד אשר צללו במצולות ימיו וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעול מושל בהם ואוטם אזניהם ומעצים את עיניהם, ואין מהם אחד אלא מתעסק בתענוגו כשישיגנו ויזדמן לו והוא תורתו ודתו עד שטרד אותו מאלקיו, כמו שאמר (ירמיה ב') "תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך" וגו', ומהם מי שימנע התענוג ההוא ומחשבתו עליו ונפשו שואפת עליו ותלויה בו ושונה בבקשתו לילה ויומם... וכל אשר נוסף העולם ישוב יוסף שכלם חורבן, עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ותעותו כי היא הישרה, ושמוהו לחוק ולמוסר ויורישו אותו האבות את בניהם, והעיד עליו מכשילם וצוו בו המונם, והתקנאו עליו שריהם עד אשר נתבסס היצר בהם ונתמלאת החמת... והאוחז ממנו די ספקו נקרא עצל, והמתאחר מהרבות בו מקצר, והמסתפק במספיק ממנו חלש... ובעבור הגבול בו עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם ומוסרם חזוק משכניהם ותועים במצולות הסכלות...
וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו נצטרכנו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת אשר זכרנו גדריה בפתיחת השער הזה ולהתיצב לפניו בה עד אשר תשיבם אל גדר התוריה אשר בה תקנת האמונה והעולם. והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה עם פנות נפשותם ונטות מדות אל התאוות הבהמיות עם היצר, ויהיו רופאים לאמונה ולנפשות יעלו ארוכה להם בעת נטות מהמדות הטובות אל המדות שאחריתם מגונה... (שער ט הפרישות פרק ב, וראה שם עוד)
...וכן הניתן ברשותנו מן המותר הוא על שלשה פנים, אחד מהם קחת המאכל אשר לא יכוין בו בעליו אל תענוג ולא יוכל האדם לעמוד בלעדיו ואין לו תקנה זולתו, והשני קחת המזון מן המותר על דרך הויתור ומכוין בו אל התענוג השוה מבלי רבוי, ולא הפקד בהשלמת הצורך מן הלחם הטוב בתבשילים מתוקנים ובמלאתם ושתות היין הטוב על הדרך השוה. וכן במלבוש ובדירה ושאר הענינים. והשלישי קחת הרבה מן התענוגים המותרים המפליג בהם בעליהם עד שמביאים אותו אל התענוגים האסורים עם טרדתו בהם מעשות חובות אלקיו שעליו...
וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך עד שיהיו בעיניך בתכונת התענוגים האסורים עליך, פן תעזוב תורתך ותניח חובתך... והשתדל אחר כך לאסור חוש הטעם, שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה, והתחבולה לענין הזה שתמעיט במיני הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל ויהיה די במעט ממנו כפי שתוכל, והתכוין בו כדי להגיע הלחם אל בטנך לא לתענוג, והרגל עצמך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך הדבר... אבל משתך יהיה מים, אלא אם תהיה כוונתך בשתית היין לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך, והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו ומחברת בני אדם עליו...
וכבר נאמר ראש הפרישות תקון הפרנסה, ונאמר עוד ראש הפרישות תקון המחשבה על תקון הספוק, רצוני לומר שייגע להתעסק בספקו. ואחר כך התנהג כן ברגליך ומנעם מלכת עם הרשעים מבקשי המותרים...
אבל הפרישות הנוהגת בפנים השלישיים הוא מה שיתיחד בנו במצפונינו ומחשבותינו ויצרי לבבנו הטובים והרעים. תחלת הפרישות ההיא שתפרוש מקניני העולם במעשיך ובמחשבתך אלא למזון ופרנסה לא לתענוג מתענוגי הגוף, ולא להגיע אל המנוחות והשררות והתפאר בהון העולם הכלה מהרה, ותהיה פרישותך בהם לאלקים יתעלה לא לקנות שם ולא להותיר ממונך בפרישותך... (שם פרק ה, וראה שם עוד)
לחם לאכול ובגד ללבוש, זאת שאלת הצדיקים מאת השם, לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט"ו) "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו"...
והענין הזה הביא למשל מדת ההסתפקות וממנו יש ללמוד קל וחומר שיש לו לאדם להתפייס ולהסתפק במעט באהבת השי"ת וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס. וכן שלמה המלך ע"ה התפלל על מדת ההסתפקות הוא שאמר (משלי ח') "הטריפני לחם חקי", באר כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות... ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגובה לב, כענין שנאמר (משלי י"ח) "ועשיר יענה עזות", עד שישימנו תועבה, שנאמר (שם ט"ז) "תועבת ה' כל גבה לב"...
ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו הומה אחר תאות יתרון העושר והכבוד בעולם הזה לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקב"ה יזמינהו לידו יום ביום. וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות ט"ז) ולקטו דבר יום ביומו... (בראשית כח כ, וראה שם עוד וערך בטחון)
ותדע באמת כי האדם על שולחנו יבחן מי הוא, ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו... ועל כן יתחייב האדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות, ושיסתפק במועט. והנה התורה העידה על יעקב אבינו ע"ה שהיתה לו מדת ההסתפקות ולא היה מבקש אלא הדבר ההכרחי, שהקב"ה מזמינו לכל נבראיו... (שולחן של ארבע שער ב)
ר' אליעזר אומר עין טובה, פירש הרמב"ם ז"ל היא מדת ההסתפקות במה שיש לו לאדם והוא ממעלת המדות, ובודאי ראוי האדם שידבק בה, כי עם מדה זו יהיה שמח בחלקו במה שחננו השי"ת ולא יתאוה אל המותרות ויחיה חיי שלוה. (פרקי אבות פרק ב משנה יג)
ובפרק קמא דברכות אמר, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים וכו', ומאיזה טעם נאמר במי שנהנה מיגיע כפו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. פירוש דבר זה כי הנהנה מיגיע כפו מסתפק במה שנותן לו השי"ת, כי אם לא היה מסתפק לא היה נהנה, ולאדם כמו זה מאחר שהוא בריה שלמה בעצמו, כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות שהוא בלא חסרון, לכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלימות. ובעולם הזה גם כן כיוון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו השי"ת מסייע לו שיהיה שלם לגמרי בלא חסרון. וידוע כי המציאות היא עולם הזה ועולם הבא, ומי שנחשב מציאות ראוי לו עולם הזה ועולם הבא, שהם המציאות שאינו חסר, ולפיכך מי שמסתפק בעצמו אינו חסר, שזהו גדר ההסתפקות. ואם כן הוא נחשב מציאות, וראוי שיהיה נוחל המציאות שהוא העולם הזה והעולם הבא... (דרך חיים פרק א משנה י)
מדת ההסתפקות שהוא שונא מתנות לגמרי, כי מי שהוא שונא מתנות לא זה שאינו מקבל אלא שונא הקבלה, ולפיכך ראוי לחיים, כי המעין הנובע מעצמו נקרא מים חיים, שאינו מקבל מזולתו... (נתיב העושר פרק א)
מידה של הסתפקות היא אבן יקרה כתר ועטרה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, אשריו כי הוא עשיר, מה שאין כן הבלתי מסתפק לעולם הוא חסר... ולענין עולם הבא נמשך ממעלת הסיפוק כמה מעלות טובות לא יתאווה ולא יחמוד, ומכל שכן שלא יגזול ולא יונה את חברו, ולא ימלא רצון היצר הרע שרוצה תמיד בריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. יעקב אבינו לא בקש מהקב"ה רק ההסתפקות, לחם לאכול ובגד ללבוש, וכן שלמה המלך התפלל "ריש ועושר אל תתן לי" וגו', על כן אל יהי אדם נבהל אחר הממון לבקש תחבולות...
עוד מעלה גדולה ונפלאה הנמשכת ממעלת ההסתפקות שיבא למעלה הרמה והנשאה הדבוקה במעלת האמונה, דהיינו מעלת הבטחון, כי מי שמאסף ממון רב עד כי חדל לספור, באיש הזה אין שייך בטחון, לומר שבוטח בה' שניתן לו ריבוי הזה, כי בשלמא לכדי סיפוקו וצרכו להיות נפשו ונפש ביתו כפי ההכרח שייך לבטוח בה' אשר בראם שיתן להם, שהוא זן ומפרנס לכל, אבל לומר בוטח אני בהשי"ת שיתן לי אוצרות וסגולת מלכים האיש הזה יצא חוץ לדעת, ובודאי אין עניניו על צד הבטחון... (שער האותיות אות ס)
ונראה על דרך מה שאמרו (חגיגה י"ד) נשוא פנים למטה כגון ר' חנינא בן דוסא... ועיקר הענין על דרך מה שאמרו (ברכות י"ז) אמר רב בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. הנה מימרא זו דרב היה בזמן מאוחר הרבה מימי ר' חנינא בן דוסא והיאך יוצא הקול בכל יום שכל העולם ניזון בשביל חנינא, (ועיין ברש"י חולין פ"ו). וגם מה זה שבכל מקום גמר אומר בזה שחנינא בני די לו בקב חרובים. אך הענין הוא שהשם חנינא הוא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא מה שנחנן מן השמים, כי גם לזה אינו כדאי מצדו, כמו רחב"ד בימיו שהיה כן בעצם נפשו ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרווחים כדי להפיס דעת אשתו (כמ"ש תענית כ"ה). ובכל דור ודור יש נפשות כאלה שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם... (פסח נ)