העדר

(ראה גם: הויה, מציאות)

רמב"ן:

מי ישום אלם - ...כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם כי איננו דבר, אבל הוא העדר הדבור, ואולי בעבור היות באדם נפש מדבר והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי ישום האלמות. והרב אמר במורה הנבוכים כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך, וכן על דעתו "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע". (שמות ד יא)

רד"ק:

ולחושך קרא לילה - שאף להעדר ייקרא שם. (בראשית א ה)

טוב מאד - שעם בריאת האדם נשלמו כל שאר היצורים, ואף שנקשר ההעדר והאפיסה במציאות העולם השפל. וכן במורה חלק ג' פרק י' שמציאות זה החומר השפל לפי מה שהוא עליו מחבור ההעדר המחייב מות הגופות, כל זה להתמד ההויה בבא זה אחר זה, וכן פירש ר' מאיר, "והנה טוב מאד" זה מוות... (שם שם לא)

כוזרי:

העולם חדש כי הוא גוף, והגוף אינח נמלט מתנועה ומנוחה, ושניהם מקרים מתחדשים בו זה אחר זה... ואם היה העולם קדמון לא היה נעדר, נמצא ששניהם מחודשים, ומה שאינו נמלט מן החדושים הוא חדש... (מאמר ה יח)

מורה נבוכים:

...ואתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות שלשה, החומר והצורה וההעדר המיוחד, (כגון העדר הבית - ונעשה), אשר הוא מחובר לחומר לעולם. ולולא התחברות ההעדר לחומר לא הגיעה אליו הצורה. ובזה הצד היה ההעדר מן ההתחלות, ועם הגיע הצורה יסור ההעדר ההוא, כלומר העדר הצורה ההיא המגעת, ויחובר אליו העדר אחר וכן לעולם... (חלק א פרק יז)

בא, הביאה בלשון העברי מונחת לביאת בעלי חיים... והושאל זה השם למבוא הענין שאינו גוף כלל, "כי יבא דברך וכבדנוך"... עד שהושאל לקצת ההעדרים "ויבא רע"... (שם פרק כב)

אלו המדברים כמו שהודעתיך לא ידמו העדר אלא ההעדר הגמור, אמנם העדרי הקניינים כולם לא יחשבו בהם העדרים, ויחשבו שכל העדר וקנין דינם שני ההפכים, כעורון והראות, והמות והחיים, והם אצלם כמו החום והקור, ולזה יאמר סתם שההעדר לא יצטרך לפועל, יאמרו לפי שרשם שהשם יסמא ויחריש ויניח המתנועע, כי אלו ההעדרים אצלם ענינים נמצאים. וצריך שנודיעך דעתנו אנחנו בו כפי מה שיגזרהו העיון הפילוסופי. והוא שאתה יודע שמסיר המונע הוא המניע בצד אחד, כמי שהסיר עמוד שתחת הקורה ונפלה בכבדותה הטבעי. ובזה הצד נאמר גם כן למי שהסיר ענין אחד שהוא עשה ההעדר, ואף על פי שהעדר אינו דבר נמצא. כי כמו שנאמר במי שכבה נר בלילה שהוא חדש החשך, כך נאמר במי שהפסיד הראות שעשה העורון, ואף על פי שהחשך והעורון העדרים ואינם צריכים לפועל. ולפי זה הפירוש יתבאר מאמר ישעיה "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע", מפני שהחשך והרע העדרים. והסתכל איך לא אמר עושה חושך מפני שאינם דברים נמצאים שתתלה בהם עשיה, ואמנם אמר על שניהם בורא, שהיא מלה שיש לה התלות בהעדר בלשון העברי... ועל זה הצד גם כן הבן אמרו "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש" וגו'. ואפשר לפרש בו פירוש אחר, והוא שיאמר מי הוא אשר ברא האדם מדבר או יבראהו נעדר הדיבור, ענינו המציא החומר שאינו מקבל לקנין ההוא אי זה קנין שיהיה, כי אשר ימציא חומר אחד בלתי מקבל לקנין מן הקנינים יאמר עליו שהוא עשה ההעדר ההוא, כמו שיאמר במי שיכול להציל איש מהמות ועמד מהצילו, יאמר עליו שהוא הרגו.

הנה התבאר לך שעל כל אחד מהדעות לא תתלה פעולות פועל בהעדר כלל. אמנם יאמר שעשה ההעדר במקרה כמו שביארנו. אבל הדבר שיעשהו הפועל בעצם, הוא דבר נמצא בהכרח אי זה פועל שיהיה, ואמנם תתלה פעולתו בנמצא. ואחר זאת ההצעה עליך לזכור מה שכבר התבאר במופת, מהיות הרעות אמנם הם רעות בערך אל דבר אחר, וכל מה שהוא רע בחק נמצא מן הנמצאות הרע ההוא הוא העדר הדבר ההוא, או העדר ענין טוב מעניניו. ומפני זה אמרו גזרה מוחלטת שהרעות כלם העדרים, והמשל בו באדם שמותו רע והוא העדרו, וכן חליו או עניו או סכלותו הם רעות בחקו, וכלם העדרי קנינים...

ואחר אלו ההקדמות יוודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל, רצוני לומר שיכוין כונה ראשונה לעשות רע, זה לא יתכן, אבל פעולותיו כלם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות, וכל מציאות טוב, והרעות כלם העדרים לא תתלה בהם פעולה, רק בצד אשר בארנו, המציאו חומר על הטבע הזה אשר הוא עליו, והוא היותו מחובר בו ההעדר לעולם כמו שכבר נודע, ומפני זה הוא סבה לכל הפסד ולכל רע. ולזה כל מה שלא המציא לו השם זה החומר לא יפסד ולא תשיגהו רעה מן הרעות...

ולזה ספר הספר אשר האיר מחשכי העולם, ואמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", עד שמציאות זה החומר השפל לפי מה שהוא עליו, מחבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה גם כן טוב להתמדת ההויה והמשך המציאות בבא זה אחר סור זה... (חלק ג פרק י)

ראה עוד: אלקים-ומציאות.

דרשות הר"ן:

ידוע כי בהעדרים לא יתכן לומר על צד האמת פעולה ושימה, כי אין הענין בקנין והעדר, כענין בין ב' הפכים, כי ב' ההפכים לא תכלול אותם סבה אחת, אלא לכל אחד מהם סבה מיוחדת, ולכן יאמר שם הפועל בכל אחד מהם כאשר יאמר למשל בלובן ושחרות, כי מי שהלבין הבגד השחור פעל בו הלובן, לפי שאין סבת הלובן סור סבת השחרות לבד, אבל סבה אחרת חדשה, הלובן. ולכן יתלה בכל אחד מהם המלה פועל. ואין הענין כן בהעדר וקנין, לפי שסבתם אחת, ולכן הקנין נתלה בפועל ולא ההעדר, כי איננו נתלה כי אם בהעדר סבת הפועל - החושך, שהוא העדר האור, ולכן לא תתכן בו פעולה ובריאה, לפי שאיננו ענין בעצמו, רק העדר הענין האחר.

אמנם כבר כתבו החכמים שעל צד ההעברה הלשונית יאמר על מי שיבטל סבת הקנין שהוא חידש, וזהו מה שאמר "יוצר אור ובורא חושך", אף על פי שלא תתכן בחושך בריאה, כי אין עילתו רק העדר סיבת האור.

ועל זה הענין ייאמר במי שכיבה את הנר שהוא חידש את החושך, וזה על ג' מדרגות, א', ייאמר על מי שכבה את הנר שפעל את החושך, וזו היא קרוב להיותה נתלית בפועל על צד ההעברה הלשונית. ב', על מי שמנע מי שהוא להדליק הנר בבית ייאמר על המונע שהוא סיבב החושך. ג', ייאמר בדרך העברה גם על מי שלא הדליק הנר בביתו שלא יאיר בו, שהוא סבת העדר אור. וזה רק באדם, אך השי"ת אינו כן, כי כמו שהוא סיבת כל אופני קנין, כן הוא סיבת כל אופני ההעדר.

הנה הפועל המסודר בלי ספק מורה על פועל שסידר וחידש אותו. ובזה אין הבדל בין שיהיה הפועל השי"ת ובין שיהיה האדם. אבל ההפרש בין שתי הפעולות הוא, כי החסרון בפועל האנושי שהוא ההעדר שבו, אינו מורה על כוונת פועל, כי העדר יבא א', לכוונת מכוון בהעדר ההוא, ב', שלא עלה על לב הפועל ההוא ונשאר נעדר, ג', שעלה על לב אלא שלא הספיק יכולת הפועל אל הפועל ונשאר נעדר. אך בפעולות השי"ת אינו כן, ולכן ההעדר הנמצא בפועל האדם איננו נתלה בפועל האדם כלל, כי איננו מורה על כוונת הפועל ממנו, אחר שאפשר שבא מפני סבות אחרות, אך ההעדר הנמצא במעשה ה' מורה הוראה גמורה על כוונה ממנו, כמו הדבר הנמצא במעשיו בפועל... (דרוש ג)

מהר"ל:

ותביאהו לבת פרעה - נתעוררו רבותינו במדרש רבות שמות על הסבה שנתגדל משה רבינו ע"ה בבית פרעה... ואף מלך המשיח שעתיד להפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר "שם ירעה עגל ושם ירבץ" וגו'. והדבר מופלא מאד למבינים, כי ההעדר דבק בנמצאים, ומצד ההעדר הדבק בנמצאים תחול צורה אחרת, ונמצא כי הצורה שתחול נמשכת אחר דבר שבו ההעדר, שההעדר שיש בנמצא עצמו מביא אל צורה אחרת. לכן אמר כי מלך המשיח יושב עמהם במדינה, פירוש, הצורה שתחול, שהיא מלכות המשיח נגרר אחר הדבר שבו ההעדר, כי מצד שההעדר דבוק במלכות אדום מקבל העולם מלכות המשיח, כאילו הם דבוקים זה בזה לגמרי... שההעדר שלהם מביא לקבל מלכות אחרת... (גבורות ה' פרק יח)

...ומפני שהעולם נמצא אחר שהיה נעדר, יש חושך קודם מציאותו, וזה נקרא חושך העליון המפסיק בין השי"ת ובין העולם, שנאמר "ישת חושך סתרו". וזה כי הוא יתברך נצחי, והעולם נמצא אחר ההעדר, וזהו ההעדר דבק בעולם מצד התחלתו. ומצד זה שיש בעולם העדר מצד התחלתו בא למצרים חושך שהוא העדר האור.

ועוד יש העדר בעולם, וזה כי הבריאה שנבראה דבק החסרון בה, כי אין מציאות בשלימות הגמור, וזהו הגיהנם שהוא העדר בריאה, ולפיכך כל שראוי לו האבדון והעדר יבא אל הגיהנם, ששם העדר הבריאה וחסרון הבריאה. וכאשר הביא הקב"ה מכת חושך על מצרים הביא עליהם ההעדר מצד כי בבריאה דבק העדר וחסרון... (שם פרק לד)

ותדע, כי מצרים נחשבים כמו חומר, לפיכך לא היו מצרים מתנגדים לישראל רק בצורה, כי הזכרים הם הצורה, (ולכן רצו לאבדם), ומצרים הם כמו החומר לא היו מתנגדים לענין החמרי כלל, רק לענין הצורה, כי בדבר זה הם הפכים, כי ידוע כי החומר מתנגד לצורה, שזה חמרי וזה צורה.

אמנם כאשר בא יעקב לארם היה ארם מתנגד לו לגמרי, ורצה לעקור הכל, כי ארמי הזה אינו בכלל המציאות כלל, ואינו נכלל בו ואינו מתייחס אל המציאות כלל, אבל הוא עם שאין שם מציאות אליו, לכך ההתנגדות הזאת כאשר יתנגד ההעדר אל המציאות, שזוהי התנגדות גמורה, שהוא מבקש להעדיר את הכל. וזהו אמרם ז"ל בפרק החליל, ארבע הקב"ה מתחרט עליהם שבראם, כשדים, ישמעאלים, יצר הרע וגלות. כי כשדים אין שם מציאות עליהם, והם דומים לבריאה שהיא טפלה ונמשכת אחר בריאה אחרת כמו התולעים, שלא יחשבו כי יש בהם בריאה בפני עצמן, רק שהם נמשכים אחר בריות אחרים, ומצד עצמם אין ראויה להם הבריאה. וכן יצר הרע אינו בריאה לעצמו כלל, והוא נמשך אחרי החומר. וכן הגלות אין לו מציאות בעצמו, ולכן הקב"ה שהוא משפיע המציאות בודאי, מתחרט עליהם מצד עצמו, וכן ישמעאל מצד שהוא יושב אוהלים במדברות אינו נכלל בכלל עיקר מציאות. וכל הדברים האלה יש להם עיקר מופלג... (שם פרק נד)

...ויש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשי"ת מסלק עצמו מן הנמצא, וזה הנמצא נעדר ואין כאן פעולה במקבל רק סילוק מהנמצא. ומפני כי הדבר הוא העדר הנמצא, כי המיתה היא העדר בלבד, ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל המכה בהם, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך, וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר ואינם נמצאים. ואין העדר מפעולת פועל השי"ת במקבל, ולפיכך הוא בא מחמת סילוק העילה מן הנמצאים, ובזה הם נעדרים ונפסדים לשעה אחת, כמו כל העדר שאינו מפעולת פועל... (שם פרק נו)

...ולכך אחר שאמר שהיו משתחוים (בבית המקדש) בהרחבה, אמר ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים, כי אותם שיש להם כח על העדר יש להם כח עליון, כמו נחש ועקרב שהם ממיתים, ויש להם כח על העולם, ואלו דברים לא היו מזיקים בירושלים. (שם פרק עא)

...ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת העולם, וכתיב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" וגו', כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר יתחדש הויה, ולכן ההויה קודם הוית האור שהוא המציאות הגמור, כתוב לפני זה "והארץ היתה תוהו" וגו', ואחר כך "יהי אור" וגו', וכן לפני הוית בית המקדש שהוא קודש לגמרי צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, שאין אפשר שיתהוה דבר אלא אחר ההעדר, שאם אינו כן אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר, לפיכך גם כן אם לא היה חורבן בית המקדש לא היה כאן חסרון במקבל שיהיה מקבל הטוב והשלימות... (נצח ישראל פרק כו)

...כי מעלת הר סיני נבדל מן האדם לגמרי, ולכך אמר דהדרין ליה עקרבא (מסובבים אותו עקרבים), שהוא הממית. ודבר זה כי ההעדר הוא שמפסיק בין האדם להר סיני, כי מעלת הר סיני כאשר יבחן מעלתו כל כך גדול ונבדל מן האדם, עד שאין מגיעה לשם מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר לפי רוממות ומעלת הר סיני, וההעדר מפסיק בין האדם והר סיני עד שלא יכול לבא שם האדם... (שם פרק לא)

...ובשביל שהשכל מצורף אל החומר לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר ואינו נמלט מן המוות. ולפיכך אלמלא לא חטא אדם והיה נוטה אחר החמדה והתאוה החמריים לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מהחומר, לא נגזר על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם, וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, שהם מצד החומר בלבד, ולכך כאשר חטא ונטה אל התאוה החמרית אז נגזרה המיתה, כי ההעדר דבר בחומר כידוע.

וכאשר ניתנה תורה לישראל שאין לה צירוף וחיבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם אור, כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות והחושך אל ההעדר, כמו שאמר במדרש חושך זה מלאך המוות, כי מלאך המות הוא כח ההעדר מפני שהוא מבטל מציאות הנקרא בשם אור, שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר, כי בחשך, אף על פי שהדבר נמצא אינו נחשב נמצא, וכן העדר נקרא חושך, שהרי על ידי החושך הדבר בלתי נמצא. וכאשר ראוי אל התורה המציאות אין שולט עליו ההעדר לפי חוזק המציאות אשר יש לתורה, שהיא שכל נבדל מן החמרי לגמרי, ולכך אין דבק בה ההעדר. והיה הקול (במתן תורה) יוצא מן החושך, וכל אשר יוצא מתוך דבר אחר אי אפשר שלא יהיה גובר עליו, שאם לא כן לא היה יוצא ממנו, ושהיה ההעדר מבטל שלא יצא אל הפועל, וכאשר הקול, שהוא יציאת התורה אל הפועל, שזהו ענין הקול כמבואר, היה יוצא אל הפועל מתוך ההעדר, מזה תדע כי התורה השכלית גוברת על ההעדר... (תפארת ישראל פרק מז)

...אמנם כל הנמצאים דבוק בהם העדר, ואין דבר זה יוצא מסדר המציאות כיוון שהוא בטבע כך, ולפיכך החושך שהוא לילה שהוא העדר טבעי אין בזה דבר העדר במה שהוא טבעי, אבל כאשר יש חושך שהוא העדר בלתי טבעי, כמו ליקוי המאורות, כי אף שליקוי המאורות הוא כסדר העולם, מכל מקום הוא ביטול והפסד אל המציאות, והוא האור כמו שיקרא לקוי, לכך אי אפשר שיהיה דבר זה כי אם שהעולם מוכן בצד עצמו על ההעדר יוצא מן הסדר, מצד שיש בו חטא, ולפיכך האור שלהם גם כן בענין שיש בו העדר בלתי טבעי, כי האור מתייחס אל העולם, שכפי מדרגת העולם ומעלתו האור זורח עליו, ומפני שהאדם יש בו חסרון ובשביל זה נוטה אל ההעדר מצד עצמו, ולכך האור של העולם שייך בו העדר גם כן... (באר הגולה ו)

ההפרש שבין ליקוי חמה לבין ליקוי שאר המאורות, כי החמה היא עצם האור, וכאשר האור נלקה אז יש כאן העדר מציאות לגמרי, אבל שאר המאורות אין ליקוי שלהם נקרא העדר לגמרי רק העדר במה... (שם)

דע כי הסכמות הכל כי המציאות הוא הטוב וההעדר הוא הרע, ולפיכך אמרו כי ביום הב' נברא הגיהנם, שהגיהנם אינו נכנס בכלל המציאות רק הוא העדר המציאות, ויבואו שם הרשעים אשר הם בעלי חסרון. ודבר זה אין לו בריאה בעצם, כי ההעדר נמשך אחר העצם ויש לו בריאה בשני ולא בראשון, כי הראשון בריאתו בעצם, ולפיכך נברא הגיהנם ביום ב' דוקא ולא בראשון... (נתיב השלום פרק ב)

ויש לשאול הנסים האלו שנעשו בבית המקדש, למה דוקא אלו נסים נעשו בבית המקדש. יש לך לדעת כי העולם הזה הוא עולם הויה והפסד, ובית המקדש יש לו מעלה נבדלת מן העולם הויה והפסד, ראוי שיהיו כל מעלותיו והנסים שנעשו שם הרחקה מן ההפסד, שכבר בארנו בפעמים הרבה כי ההעדר הזה אשר אמרנו הוא דבק בחומר בלבד, אבל דברים הנבדלים אינם בעלי הפסד, ולפיכך בית המקדש שהיה בו קדושה ראוי שיהיה לו הרחקה מן ההפסד שנמשך אחר הדברים הטבעיים החמריים. ויותר מזה כי בית המקדש שהוא עיקר המציאות העולם והוא נקרא אור העולם... וכבר התבאר כי האור הוא המציאות והוא הפך ההפסד, ולכך כל הנסים שנעשו בבית המקדש ההרחקה מן ההפסד, מתחיל בגדול ומסיים בקטן, שלא היה שם הפסד והעדר מה... (דרך חיים פרק ה ה, וראה שם עוד)

רמח"ל:

עתה נבאר את אשר סידר האדון ב"ה לתיקונו ולהעבירו מן הבריאה להיות כל הנמצאות מתוקנים עד תכלית התיקון השלם שיהיה לעתיד לבא. ואמנם מה שצריך לדעת תחילה הוא, שאף על פי שחידש הרצון העליון את הקילקולים לא היתה הכוונה להשאירם, אלא אדרבא להעבירם ולהביא אחריהם התיקון השלם, ועל כן גזר שלא יהיה הקלקול ביטול גמור שלא ישאיר זכר מן המתבטל, אבל עשה שיהיו קלקולים שיכולים לתקן, כי תתקיים הוויית הנבראים אפילו בתוך הקלקולים, כחולה המתרפא, כי לא נבראו הקלקולים לאבד הטוב אלא לענות, ואחר יסתלקו וישוב הטוב לאיתנו. ראי אפילו המיתה שהיא הביטול היותר גדול שבעולם אינו ביטול גמור, שהרי יש תחיית המתים... (דעת תבונות קל, וראה עוד אלקים-ומציאות)

הכתב והקבלה:

...ונראה לי שמסבת שנויים אלה התעוררו רבותינו במדרשם לאמר על מלת "מאד" זהו המות, שיערו מלת מאד לנשוא המאמר, והמכוון לדעתם בזה, שראה אלקים להיות ענין המאד טוב בכללת הבריאה, רוצה לומר שהסכימה חכמתו העליונה ודעתו הבלתי משוערת שתחול בכללת הבריאה דבר אחד מה שלא ברא עד הנה, והוא ענין המאד אשר המכוון בה ענין המיתה, אמנם לא הוציאו רבותינו מלת מאד מכוונתה הפשוטה, המורה בכל מקום על היתרון והפלגה, כי באמת ההעדר וההפסד שבכל הנבראים הוא יתרונו, הלא תראה הד' יסודות פושטות צורתן העצמית ולובשות צורת הדומם, הדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח... הנה תראה שתכלית כל הברואים איננה להיות עומדים בענינם שהיו בו בעת מציאותם, אבל תמיד יתבטל ממציאותו הפחות במדרגה ויתעלה אל מדרגה יותר עליונה וחשובה ממה שהיה במציאותו מקודם... וכן האדם בהפסדו ובמיתתו יתעלה להיות שכל רוחני נבדל וצורה עצמית מעלותית. הנה באופן זה ההעדר וההפסד שבכל הנבראים הוא יתרונו להתעלות במדרגתם, ולכן המיתה היא המאד... (בראשית א לא)

מלבי"ם:

ואנו נאמין כי ה' ברא כל הטוב, והשאיר בחומר מקצת מכח ההעדר כך שיוכלו להשתנות, כך הגביל את האור בתנאים מיוחדים, שאם לא ימצאו יבא ההעדר, שהוא החושך. ודבר זה, מציאות כל הכחות, מרומז בשם אלקים, על כן יוליד גם מוות ורע לא כממציאם, אלא מצד שהכחות שהשפיע על הנבראים הם מוגבלים, והניח מקום להעדרם, ולזה אמרו שהוא מדת הדין... (ישעיה מה ה)