(ראה גם: קדשים, קרבן)
ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, כערכך הכהן כן יהיה... ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו. ואם משדה אחוזתו יקדיש איש והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף... ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר, לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם, לכהן תהיה אחוזתו. ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, יקדיש לה'. וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל, ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לה'... (ויקרא כז ט)
ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה. (במדבר ה י)
אדם אחד הקדיש את בנו, אמר, בן הזה שנולד יהיה מקודש לאלקים. שמע רבי חייא והטיל עליו חרם, אמר לו וכי משום שהקדשתי את בני להקב"ה יהיה אותו האיש בחרם. אמר לו לא משם זה עשיתי זאת, אלא משום שהקדשת אותו אל השם הנקרא אלקים... (זהר חדש בראשית רסא)
קרבן לה', כשיקדום הקדשו להקרבתו, דברי רבי יהודה, אמר רבי שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' אלא יאמר עולה לה', מנחה לה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה. (ויקרא פרק ב)
מקדשי ה', המיוחדים לה', יצאו קדשים קלים שאינם לשם... (ויקרא-נפש פרק כ, וראה שם עוד וערך מעילה)
מיכן אמרו המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה, ומנין אף בלא תעשה, תלמוד לומר וידבר ה' אל משה לאמר, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה. (אמור פרק ז ח)
אמר רגלה של זו עולה יכול יהא כולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' קדש, אין כולה קודש, יכול תצא לחולין, תלמוד לומר יהיה קודש, כולה, מה יעשה לה, תמכור לחייבי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותה הרגל, דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים מנין אפילו אמר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש, לרבות את כולה. יכול אף בדק הבית יעשה תמורה, תלמוד לומר קרבן, יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן... (בהר פרק ט, וראה שם עוד)
ואם כל בהמה (טמאה), יכול בטמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה, הרי בהמה טמאה אמורה, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול שיפדו על מום עובר, תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה', יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב מחר... (שם פרשה ד, וראה שם עוד)
...מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל ואם הקדישה מקודשת, תלמוד לומר אם משנת היובל יקדיש שדהו... (שם פרק י, וראה שם עוד)
אילו נאמר בכור לא יקדיש, יכול לא יקדיש אדם בכור הקדשות, תלמוד לומר אותו, אותו אין אתה מקדיש, מקדיש הוא אדם בכור הקדשות... (שם פרשה ה, וראה שם עוד)
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ... (שבת לב א)
ואלו שמיחו בידם (של אנשי יריחו), מתירין גמזיות של הקדש... של חרוב ושל שקמה. (פסחים נה ב)
תנו רבנן בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב... ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים והקדישום לשמים... ועוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן גרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כריסו מקדשי שמים... כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש. (שם נז א)
...אשר דברת אלו קדשי בדק הבית... (ראש השנה ו א)
...א"ל העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל... (תענית כד א)
המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הצבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע, אמר לו בן עזאי אינה היא המדה, אלא מפרישין מהן שכר האומנים, ומחללים אותן על מעות האומנין, ונותנים אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה.
המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות, רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית, רבי יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית... תנינן יש בקדשי בדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית, הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהן ואין בהן הנייה לכהנים... (שקלים יב א, וראה שם עוד)
דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד... (יבמות סו ב)
המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, המותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין... דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם... (כתובות נח ב, וראה שם עוד)
אמרו עליו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה... (נדרים ט ב)
הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות, טלית זו קרבן אם אינה נשרפת, יש להם פדיון. הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון... (שם כח א, וראה שם עוד)
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה... אמר אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים, אמר לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים, אמר לו נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשו. אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. (שם מח א)
ראשי המטות (שנאמר) בשחוטי חוץ למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש... (שם עח א)
למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורמינהי המקדיש מעשה ידי אשתו... ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר, אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם... אלא אמר רב יוסף שאני קונמות, הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו, אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו... אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם, דידים הא איתנהו בעולם... (שם פה א, וראה שם עוד)
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים אין הקדש, כיצד, אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן, בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש... (נזיר ל ב, וראה שם עוד)
לימא כתנאי, מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה... (שם מח א, וראה שם עוד)
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא, וניפשטו לה קידושי בכולה, מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, ואפילו למאן דאמר אין כולה עולה, הני מילי היכא דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הויה כולה עולה. מי דמי, התם בהמה הכא דעת אחרת (המעכבת בדבר, אם אין אשה רוצה בקדושין), הא לא דמיא אלא להא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה, קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה, שמע מינה בעלי חיים נדחים, ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי, ושמע מינה יש דחוי בדמים. (קדושין ז א)
רשות הגבוה בכסף... אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תנו רבנן כיצד רשות הגבוה בכסף, גיזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בהמה בסוף העולם קנה... כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה... (שם כח ב, וראה שם עוד)
המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת, במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קידש, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בשוגג לא קידש במזיד קידש, ובהקדש במזיד קידש ובשוגג לא קידש, דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש... נימא מתניתין דלא כרבי יוסי הגלילי, דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי, כי קאמר רבי יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא, מאי טעמא, כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו. (שם נב ב, וראה שם עוד)
...מאי קל וחומר להקדש, אילימא דנגח תורא (שור) דידן לתורא דהקדש, שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש, אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, לא יהא אלא בעל חוב... (בבא קמא ו ב, וראה שם עוד)
שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור, שנאמר שור רעהו ולא של הקדש... (שם לז ב, וראה שם עוד)
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, גנב והקדיש ואחר כך טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אימת, אילימא לפני יאוש מי קדוש, איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא, מה ביתו שלו אף כל שלו... אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שהקדישו בעלים ביד גנב, ומי קדוש, והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו... (שם סח ב)
...ותנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין, א"ל אביי אין דעתו של אדם על תפילין, המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא ואין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו משום איבה... אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא. (שם קב ב)
אלו דברים שאין להם אונאה... וההקדשות, אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם. רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה... (בבא מציעא נו א, וראה שם עוד)
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא, קדשים שחייב באחריותן (וכפר ונשבע והודה) חייב (קרבן שבועה), שאני קורא בהן בה' וכחש, ושאינו חייב באחריותן פטור, שאני קורא בהן בעמיתו וכחש, אמר ליה כלפי לייא, איפכא מסתברא... (שם נח א, וראה שם עוד)
האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו (להשאיר לו כלי אומנות וכו'), רבי יעקב משמיה דבר פדא ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרי קל וחומר מבעל חוב, ומה בעל חוב שמחזירין (שמלוה מצווה להחזיר לו העבוט) אין מסדרין, הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין. ורבי יוחנן אמר נדר בערכך כתיב, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין... (שם קיד א, וראה שם עוד)
אמר ליה תניתוה, שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין... (בבא בתרא כו ב, וראה שם עוד)
המקדיש את השדה הקדיש את כולה, רבי שמעון אמר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה... (שם עא א, וראה שם עוד)
תנן התם, כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בהן ומה שבתוכן. כיצד, הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים... מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר הקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגידוליהן שהן גידולי הקדש... (שם עט א, וראה שם עוד)
תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לו לבית חומר שעורים חמשים שקל כסף, היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהין י' טפחים אין נמדדין עמה, פחות מכאן נמדדין עמה, ואמאי, ליקדשו באנפי נפשייהו... (שם קב ב, וראה שם עוד)
תא שמע דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי קם אקדשא... תנו רבנן מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל, מה עשה יונתן בן עוזיאל, מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש, בא עליו שמאי במקלו ותרמילו... (בבא בתרא קלג ב, וראה שם עוד)
ההקדשות בשלשה, מתניתין דלא כהאי תנא, דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה... (סנהדרין יד ב, וראה שם עוד)
...וההקדשות שבה (בעיר הנדחת) יפדו. תנו רבנן היו בה קדשים, קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו... (שם קיב ב, וראה שם עוד)
סלקא דעתך אמינא הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, קא משמע לן.
ואלו דברים שאין נשבעין עליהן... וההקדשות... רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן... הקדש, רעהו כתיב. (שבועות מב ב)
האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש, שלשה, בינוני שבהן הקדש. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי או שאמר לי אבא ואיני יודע מה, הגדול שבהן הקדש, אלמא מקדיש בעין יפה מקדיש... (מנחות קח ב, וראה שם עוד)
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ... אבל לא במקודשין... מאי טעמא לא, אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש... הא לאו בני גיזה נינהו, דכתיב ולא תגוז בכור צאנך, אי בקדשי מזבח הכי נמי, הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית... (חולין קלה א, וראה שם עוד)
...אמר ליה אביי ודלא איתיה בערכין מי נידון בכבודו, והתניא, ראש עבד זה הקדש, הוא והקדש שותפין בו. ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם... ולא עוד אלא אפילו ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה, ואמר רב פפא דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא... במאי אוקימתא בקדשי מזבח, אימא סיפא, ולא עוד אלא אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה, אמאי, תפשוט קדושה בכולה, מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה. יכול תהא כולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ממנו קודש ולא כולה קודש, יכול תצא לחולין, תלמוד לומר יהיה בהוייתה תהא, הא כיצד, תמכר לצורכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה, דברי ר"מ, רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אומרים, מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, לרבות את כולה... לא קשיא הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים... (ערכין ד ב, וראה שם עוד)
תניא כוותיה דרבא, נדר צדקה ואין הקדש צדקה... אלא לאו הכי קאמר צדקה הרי היא בבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה. (שם ו א)
בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד, אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי נותן זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, ובשדה מקנה נותן את שוויו... אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות, כשהוא פודה פודה אילנות כשוויין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל, אלמא קסבר רב הונא אדם מקדיש בעין יפה מקדיש... (שם יד א, וראה שם עוד)
האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב... הא קא משמע לן טעמא דפירש, הא לא פירש פטר נפשיה בכל דהו... חסורי מחסרי והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא אף על גב דלא פירש לפי כבודו... (שם יט א, וראה שם עוד)
המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה, במאי קמיפלגי, רבי אליעזר סבר אדם עושה קינוניא על ההקדש (שגובה כתובתה מן ההקדש, ויחזירנה), ורבי יהושע סבר אין אדם עושה קינוניא על ההקדש... (שם כג א)
המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל, אומר לו פתח אתה ראשון (לפדותה), שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש... (שם כז א, וראה שם עוד)
והרי הקדיש בעלי מומין למזבח, דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו, ותנן המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי... (תמורה ה ב)
אמר רבי יהושע בן לוי הקדש ראשון מוסיף חומש ואין הקדש שני מוסיף חומש... (שם ט ב, וראה שם עוד)
אמר מר סתם הקדשות לבדק הבית וחל על הכל, מאן תנא, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דלא כרבי יהושע, דתניא המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח... (שם לא ב, וראה שם עוד ולעיל שקלים יב א)
אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן ואם מתו יקברו. רבי שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו... (שם לב א, וראה שם עוד)
חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה... (מעילה יב ב, וראה שם עוד)
קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה ולחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא. קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה... (שם טו א, וראה שם עוד)
הקדיש קמה ופדה קמה חייב, הקדיש עומרין ופדה עומרין חייב, הקדיש קמה ופדה עומרין פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה... (פאה כב א)
המקדיש את כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים... תמן תנינן מתירין בגמזיות של הקדש, אמרו להם חכמים אין אתם מודים לנו בגידולי הקדש שהן אסורין, ואמרו הן אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף שהיו באין ונוטלין בזרוע... (שם לד ב, וראה שם עוד)
המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים... לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין. תמן תנינן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ואמר רבי ירמיה בא לומר חולין ואמר עולה קדשה, אמר רבי יוסי במתכוון להקדש אנן קיימין, אלא שטעה מחמת דבר אחר... (תרומות יז ב)
...דתני האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה... ולא הקדשן הקדש, אם אין הבעלים מרדפין אחריהן תרומתן תרומה... והקדשן הקדש, רבי יוסי בשם רבי יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם... (בכורים ב א)
המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת... רבי מאיר אומר הקדש בשלו, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין בשלו, רבי שמעון בן לקיש אומר במותר מה' סלעים פליגין... (כתובות לד ב, וראה שם עוד)
עד כדון עצמו, מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם... (נדרים ג א, וראה שם עוד)
שמואל אמר הגומר בלב אינו חייב עד שיוציא בשפתיו... (נזיר כ א, וראה שם עוד)
הניזקין שמין להן בעידית... קל וחומר להקדש... אלא כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש, שלא תאמר יעשה בעל חוב ויגבה בבינונית... (גיטין כו א, וראה שם עוד)
רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה, כיצד, גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא, שנאמר לה' הארץ ומלואה, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כיצד, לקח פרה מן ההקדש במאתים ולא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה מביא מאתים... פרה מן ההקדש במנה לא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים מביא מאתים, הדא היא דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. שור זה עולה ובית זה קרבן קנה הקדש בכל מקום שהוא, דכתיב לה' הארץ ומלואה. (קדושין יט א)
רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום הרי זו מכורה והקדישה הקדש, חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה. (שם לא ב)
...ר' יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב (יפתח), ור"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב, דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה... (בראשית פרשה ס ג)
מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר (משלי כ') תבא מארה לאדם שהוא אוכל קדשים בלועו, תני ר' חייא תבא מארה לאדם שהוא נהנה מן ההקדש, ואין הקדש אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב') קדש ישראל לה'. (שם פרשה פא א)
...ועל גוזל את הרבים משבנא שהיה נהנה מן ההקדשים, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה, ואין ועוטך אלא צרעת... (ויקרא פרשה יז ג)
...אבל שקלי הקדש ישרים, שקלן כל אחד ואחד וחזר ושקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט. (במדבר פרשה ד י)
בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם ירדתי ולא נטלתי... (שם פרשה יח ט)
כל אשר יתן ממנו - אמר רגלה של זו עולה דבריו קיימין, ותמכר לצרכי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר. (ויקרא כז ט)
קדש לה' - לא שישוב השדה לבדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הנתון לכהנים. (שם שם כא)
כל חרם - נחלקו רבותינו בדבר, יש אומרים סתם חרמים להקדש, ויש שאמרו סתם חרמים לכהן. (שם שם כח)
נדבה תעשה אותו - לבדק הבית ולנדר לא ירצה למזבח, אי זהו הקדש שבא לרצות, הוי אומר זה הקדש מזבח, לשון רש"י. ולפי זה צריך שנדרוש "נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית, אבל לא לרצון על המזבח, כי אין בין נדר ונדבה בענין הזה כלום, שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח. וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה, "לכל נדריהם ולכל נדבותם", ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה". וכך מדרש רבותינו בתורת כהנים. ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא, כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית, כמו שאמר במשכן "כל נדיב לב הביאו את תרומת ה'", וכן במקדש, "אני ביושר לבי התנדבתי", וכן בבית שני "עם הנדבה לבית אלקים", וכן כתוב בבדק בבית, "כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה'", והוא הנדבה. והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש, ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו, הרי זו לבנין, לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים. והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח, "לך אזבח זבח תודה וגו' נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה'"... (ויקרא כב כג)
הערכין הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'", לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה... (ערכין וחרמין פרק א א, וראה שם עוד)
שדה שירשה אדם ממורישיו היא הנקראת שדה אחוזה, ושדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה, והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה...
המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותם אינן יוצאין לכהנים, שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל", ואין אלו שדה. אבל המקדיש את הטרשים והגיע יובל ולא פדו אותן הבעלין הרי אלו יוצאין לכהנים, שנאמר "והיה השדה", וזו נקראת שדה.
כיצד דין המקדיש שדה מקנתו, שמין אותה בדמיה ורואין כמה היא שוה עד היובל, ופודה אותה כל מי שירצה, ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
המקדיש את ביתו או את בהמה טמאה שלו או שאר מטלטליו הרי אלו נערכין בשוייהן בין טוב ובין רע, ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש, וכופין את הבעלים לפתוח ראשון והדמים לבדק הבית...
המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית, אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה והדמים יפלו לבדק הבית, ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה, שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית, שנאמר "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו", מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית...
המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים, והדמים יפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית... (שם פרק ה ג והלאה, וראה שם עוד)
המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה, כיצד, האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב. הקדיש אחד מאיבריה לדמיו, ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח, הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה, ולפיכך תקרב ולא תפדה. וכיצד עושין, מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה, ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר. ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה...
וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח, או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו, ורואין כמה ישוה אותו אבר אילו היה נמכר, ויביא בדמיו קרבן.
במה דברים אמורים בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית האומר דמי ראש חמור זה או כבדו הקדש או דמי ראש עבד זה או כבדו הקדש, הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה חייב בדמי כולו, שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא... (שם פרק ה יד והלאה, וראה שם עוד)
אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית או חרם לבדק הבית או חרם לשמים, וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית, אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים, שסתם חרמים לכהנים, שנאמר "כל חרם בישראל לך יהיה"...
וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו שהכל הקדש או חרם.
מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים, שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוייהן, ויפלו הדברים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין, וחרמי כהנים אין להן פדיון לעולם אלא ניתנין לכהנים כתרומה, ועל חרם כהנים הוא אומר "לא ימכר ולא יגאל", לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים... (שם פרק ו א והלאה, וראה שם עוד)
אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.
אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולים להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא...
אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קודש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום...
יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים...
הקדש טעות אינו הקדש, כיצד האומר שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש... (שם שם כא והלאה, וראה שם עוד)
ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות שאין גופן ממון, שנאמר "ונתן הכסף", אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין.
כל הפודה קדשיו מוסיף חומש, ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש... (שם פרק ז א, וראה שם עוד)
אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פרות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן...
מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדוה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שביארנו.
ומי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים הנמצאין באותו מקום. אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים.
אף על פי שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף את יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים "כבד את ה' מהונך", אף על פי כן אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא".
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" ולא כל אשר לו, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וביוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש... (שם פרק ח ח והלאה, וראה שם עוד)
וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי מזבח עובר בלא תעשה ולוקה... אפילו הקדישו לדמי (נסכים) לוקה, שבזיון קדשים הוא. (איסורי מזבח פרק א ב)
המתכוון לומר שלמים ואמר עולה, עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים. (שם שם ג)
המקדיש טוטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא לדופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן... (שם פרק ג י)
מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקרבן העצים"... (מעשה הקרבנות פרק יד א, וראה שם עוד)
אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מדברים הקרבין על גבי המזבח בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל... (מעילה פרק א א, וראה שם עוד וערך מעילה)
המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה, ואמר בעשרה, אפילו היה שוה מאה אינו יכול לחזור בו, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה... וההקדש אינו נקנה אלא בכסף, ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע. (מכירה פרק ט א וב)
אלו דברים שאין להם הוניה... וההקדשות אפילו מכר שוה אלף בדינר אין בהן הונייה. (שם פרק יג ח)
דין ההקדש והעניים והנדרים אינו כדין ההדיוט בקניתו, שאילו אמר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או יהיה אסור עלי, או אתננו לצדקה, אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דברו. (שם פרק כב טו)
ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות. (שכירות פרק ב ב)
המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש, שההקדש מפקיע השיעבוד... (מלוה ולוה פרק יח ז)
ואם מך הוא - ...אבל הפרש זה ביניהם, שהרי בבעל חוב חייבה תורה להחזיר המשכון כסות יום וכסות לילה ולא חייבה כן במעריך, שאין בית דין חייבין להחזיר לו כסות יום וכסות לילה. טעם הדבר מבואר בגמרא בבא מציעא, דאמרינן התם אמר קרא (דברים כ"ד) "ושכב בשלמתו וברכך", מי שצריך ברכה, כלומר דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה. ושם מקשה ולא והכתיב (שם ח') "ואכלת ושבעת וברכת", ושמע מינה דהקדש צריך ברכה מדקא מזהיר וברכת, ומתרץ אלא היינו טעמא משום דכתיב (שם כ"ד) ולך תהיה צדקה, מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאינו צריך צדקה, שכל הצדקות שלו. ויש לך להשכיל איך העלה שם בגמרא שהקדש אינו צריך צדקה אבל ברכה צריך, וזה מבואר למשכיל. (ויקרא כז ח)
וענין זה דומה להקדש שמצאנו בתורה שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו, ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם... (יתרו מצוה ל)
שלא נקדיש בעלי מומין להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם... ומן הנראה שלא יהיה בזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ראיתי ברמב"ם ז"ל שכתב המקדיש בעל מום לוקה... (אמור מצוה רפה)
להיות התמורה קודש... משרשי המצוה, שרצה השי"ת להטיל מורא בלב האדם בכל עניני הקדש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו... ציוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיוון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה... (בחוקותי מצוה שנב)
...מדיני המצוה מה שאמרו רז"ל שהמקדיש ביתו וכן בהמה טמאה או מטלטלין שכל אלו נערכין בשוייהן בין טוב ובין רע. וכשבאין הכהנים להעריך אותן כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי, והדמים נופלין לבדק הבית. אבל בזמן הזה אמרו רז"ל שאין מקדישין, ונראה ודאי שאם עבר והקדיש ביתו בזמן הזה שמעריכין אותה בשויה ועושה כתקנה של שמואל או משליך כל שויה לים המלח... (שם מצוה שנד)
המקדיש שדהו ורצה לפדותה שיתן בערך הקצוב בפרשה, זרע חומר שעורים בחמשים שקל לכל שני היובל שהם מ"ט שנה, ולפי חשבון מכוון יהיה סלע ופונדיון לשנה... (שם מצוה שנה)
...ובסוף מסכת מכות אמרו חז"ל, מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרתה "ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה'". שורש המצוה נגלה, כי בגשת ישראל אל הקדש באימה מתוך כך יכניסו בלבם הפחד והיראה הגדולה להשי"ת. (ראה מצוה תלד)
והשיאו אותם עון אשמה - הם עצמם כשהקדישו ההקדש עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים לו ליהנות ממנו, ולא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם, שכיון שהקדישו את הדבר אני ה' מקדשו, ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו. (ויקרא כב טז)
אל רעהו - רז"ל אמרו ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר, שהוא לטעם עצמו שצוה ה' לפטור בבעלים, ושפיר יקרא האדון "בעליו של הקדש עמו" של כל נפקד, שאין לך שעה ורגע שאין ה' עושה פעולה עם האדם, בין בבחינת גופו בין בבחינת צרכיו. (שמות כב ו)
פן תקדש - ולשון הרלב"ג קדושה זאת היא שתהיה נבדל מהנאתם, כי הקדש יאמר על ההבדל, ולזה יאמר גם כן על הטומאה, כמו "אל תגע בי כי קדשתיך"... ועקר הוראת שרש קדש לתאר תכונת דבר שהוא מובדל ומופרש מזולתו, אם מצד מעלתו להיותו נשגב ומרומם מכל, או מצד פחיתותו הוא נבדל ונפרש מכל, אמר "קדושים תהיו", כלומר פרושים ומובדלים מפחיתיות חומריותם, "בקרובי אקדש" אהיה מופרש ומובדל במעלה ורוממות, "לא תהיה קדשה" המופרשת מדרכי הצניעות ומובדלת להיות מיוחדת לגנות... (דברים כב ט)
...החומש מגין בפני ההקדש, ומזהירנו לבל נשלח בו יד. הקדש מחולל בשוגג ולא במזיד. אין המקדש ירא מפני פשע אלא מפני אדישות. הנה זה הרעיון המתבטא בהלכה שהקדש בשוגג מתחלל, במזיד אינו מתחלל, כי המקדש נעלה ממזימות הפושעים, ולעולם לא יוכלו לפגוע בקדושתו, אכן עצם מלחמתם בו מעידה על קדושתו. אך שגגה הבאה מתוך אדישות, שכחה קלת דעת של קדושת המקדש ושל זכויותיו כלפי מעשינו הן הן החותרות תחת קדושת המקדש, כי רק תודעת המכירים בו תתן לו מלוכה ותשליטנו בכל שטחי החיים... (ויקרא ה כה)
...דין אחר נוהג בבהמת קרבן המסמלת את הנפש המתקרבת לה', בהמה זו אין לה פדיון, אלא היא עצמה קריבה על המזבח. גדולה מזו, אפילו הוקדש רק אבר של הבהמה יש לדאוג לכך שהבהמה כולה תקרב קרבן... כבר הערנו לעיל (כ"ב כ"ג) קידוש המעשים, שיושג על ידי הקרבן, חשוב מן הדאגה לקיום המקדש, משום כך אסור להקדיש תמימים לבדק הבית, ואם עבר והקדיש, הרי "כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם" (תמורה ל"ג ב')... הקדשת המעשה היא המקיימת את המקדש. (שם כז ט)
ואיש כי יקדיש את ביתו - לדברי תורת כהנים ביתו האמור כאן איננו רק בית דירה, אלא מדובר כאן במקדיש נכסיו, דבר זה נדרש מן החזרה "יגאל את ביתו", חזרה זו מרבה את כל נכסיו המהווים את "ביתו" ואת תחום שלטונו. ואכן למדו מכאן גם הלכה כללית, אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולא דבר שאינו ברשותו... התורה ייפתה את כחו של אדם להקדיש חפצים להקדש, אך אין זה כוח מיסטי-מאגי בלתי ניתן לביטול. בדין תורה הקדש איננו אלא אישיות משפטית, שכוח קנינו איננו יפה מכוחה של אישיות פרטית חילונית, ובדינים רבים וחשובים אף הורע כוח הקדש מכוח הדיוט, אין הקדש יכול לקנות דבר אלא אם כן הוקדש לו על ידי בעליו החוקיים, ולא רק הקדש שלא כדין, אלא גם הקדש בטעות היא בטלה. ולמדנו מכאן מה טיב המושג היהודי של הקדש, אין הוא מייחס כח מאגי למלה המקודשת, לתפוס את החפץ ולהשאר בודק בו, אלא הקדושה תלויה תמיד ברעיון הבהיר והמודע... רק זכות מותנית (שעבוד) יכולה להיות מופקעת על ידי הקדש, מצד זה שהבעלות המוחלטת עודנה בידיו, ועיין רש"י ותוספות גיטין מ' ע"ב. (שם שם יד)
לכהן - למשמר הכהונה המכהן עם כניסת היובל... אך אם נשאר השדה ביד הקדש עד היובל אין הוא עובר לרשות הכהנים אלא תמורת תשלום הסכום המלא של חמשים שקל לשטח חומר. אל לכהנים לזהות את עצמם עם המקדש, עד שטובת הכהנים וצורכי המקדש יהיו חופפים בעיניהם, רק מבחינה סמלית הם מייצגים את רעיון המקדש, ויש להם זכויות מסויימות המגיעות להם "משולחן גבוה". מכל שאר הבחינות דינם כדין זר ביחס למקדש. (שם שם כא)
כל חרם - ...החרם הוא קודש שאין לו פדיון, עיקר הוראתו היא רשת (ראה חבקוק א' ט"ו, יחזקאל כ"ו ה'), מורה על מצב של הסגר והפקעה מוחלטת. דוגמה להפקעה מוחלטת היא השמדה, כך "החרם תחרים אותה" (דברים ז' כ')... כך הדרגה החמורה ביותר של איסור הנאה, איסור ע"ז קרויה "חרם" (דברים ז' כ"ו). כל הקדש כולל שתי בחינות, בחינה שלילית, הפקעה מהנאה של חולין, ובחינה חיובית, מסירה למטרה שבקדושה. בהקדש רגיל הרי הבחינה החיובית, המסירה למטרת הקודש, הוא העיקרית, ואילו הבחינה השלילית, ההפקעה מהנאת חול היא רק תוצאה מזו. ואילו בחרם הבחינה השלילית, הפקעה מחול היא המטרה הראשונה, ואילו הקדושה החיובית נראית רק כתוצאה של אותה הפקעה... כשבעל הנכס הועידו להיות חרם, כבר וויתר על כל זכויותיו בנכס והוא חזר ונתנו לה', וה' קבע "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר י"ח), יימסר לבעלותם המלאה של הכהנים... וכן הדין סתם חרמים לכהנים, שונה הדין אם הוסיף לייעוד השלילי גם את התכלית החיובית כגון חרם לבדק הבית, זהו בכלל הקדש בדק הבית וכמוהו יש לו פדיון, ולשון חרם שם הוא שם נרדף להקדש... (שם שם כח)
מוצא שפתיך תשמור - במסכת שבועות כ"ו ב' למדו מלשון "כל נדיב לב" (שמות ל"ה כ"ב) שנדרי הקדש חלים כבר משעת קבלה בלב, אפילו לא ביטא אותם בפיו, וכן הדין גם בנדרי צדקה הדומים לענין זה לנדרי הקדש, ואילו שאר נדרים חלים רק משעה שביטא אותם בפיו, "גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו". אולם גם בנדרי הקדש בעינן פיו ולבו שוים, אם ביטא את הנדר בפיו ולא רק קיבל אותו בלב, יש צורך שלא תהיה סתירה בין מאמר הפה לבין מחשבת הלב... (דברים כג כד)
המקדיש יגאל - תיבת המקדיש מיותרת, שהרי לשון גאולה אינו אלא במי שהיה שלו מתחלה, ומשום הכי איתא בב"מ נ"ד א"ר המקדיש ולא המתפיס, ומזה למדנו דהקדש שני אינו מוסיף חומש... אבל עדיין קשה אמאי אינו כתוב הכי בבהמה הקודם... נראה דמזה למד רבא עוד בכל מקום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, ואם כן משכחת שם 'גאולה' במי שהיה משועבד לו והקדישה בעלים ופקע שעבודו של זה, וסלקא דעתך שאם המלוה פודה מן הקדש בשוה דינר הרי זה חייב חומש, משום הכי כתיב המקדיש דיקא... (ויקרא כז טו, וראה שם עוד ובהרחב דבר)
כי קדשו - שהם הקדישו המחתות מספק, וכמו באשם תלוי, שאם נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב, ולא ירעה בעדר כחולין, שמספק גמר והקדישו. (במדבר יז ב)