(ראה גם: יציאת מצרים-זכר, עמלק-מחיית, פקד, שכח)
ויזכר אלקים את רחל, כי בנים תלויים במזלא, (שה"ס הנהר היוצא מעדן המזיל ומשקה את הגן, שה"ס ז"א), ומשום זה כתוב בה זכירה, (כי זכירה הוא מזכור, זה"ס ז"א, ופקידה היא מנוקבא. ושואל), וה' פקד את שרה, שלא ממזל הוא, כי לא כתוב בה זכירה), ואם תאמר שבנים תלוים דוקא במזל ולא למטה (בנוקבא), הרי כאן בשרה לא היה במזל. (ומשיב) אלא והוי"ה כתוב, (שכתוב והוי"ה פקד וגו'), שכולל הכל כאחד, (כי והוי"ה יורה הוא ובית דינו שפירושו ז"א עם הנוקבא ביחד), הרי יש כאן בשרה גם זכירה מז"א שה"ס מזל).
אם כן (אשר והוי"ה כולל ז"א ונוקבא ביחד שה"ס זכירה ופקידה), למה כתוב פקידה, (הרי והוי"ה כולל כבר גם פקידה, ומשיב) אלא ודאי שזכירה כבר היתה מקודם לכן, וכבר נמסר מפתח הזה של בנים למטה, כמו שכתוב ואת בריתי וגו' אשר תלד לך שרה וגו', וכן לאחר כך (כתיב) מעין זה, (דהיינו ויאמר וגו' למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן), וכיון שכבר היתה זכירה (בסוד של מעלה של ז"א, כי שכתוב ואת בריתי שפירושו יסוד דז"א, נאמר אחר כך בסוד) פקידה שהיא הנוקבא, כדי שתהיה כללות הכל ביחד, דהיינו שתהיה בה זכירה ופקידה ביחד.
ויזכר אלקים את רחל, ר' חייא פתח ואמר, וגם אני שמעתי וגו' ואזכור את בריתי, ואזכור הוא זכירה כי הוא למעלה בז"א, כי מזל זה שהוא למעלה בזכר בא על פקידה, שהיא הנוקבא למטה, שהיא בגלות, (לגאול אותה), וכעין זה ויזכור אלקים את רחל הוא כמ"ש ואזכור את בריתי. (פירוש שהכתוב ויזכור הוא זכירה, דהיינו ז"א כמו בכתוב ואזכור וגו', את רחל היא הנוקבא, שהיא פקידה, ויורה שהזכירה המרומז בויזכור וגו' באה על רחל שה"ס פקידה, והשפיע לה שפע הבנים, והשם אלקים שכתוב ויזכור אלקים ה"ס בינה שנקראת אלקים). (ויצא רסז, וראה עוד יציאת מצרים-פקד יפקוד)
בעוד שהיו הולכים, אמר ר' יהודה למדנו, יש זכירה לטוב ויש זכירה לרע, יש פקידה לטוב ויש פקידה לרע. יש זכירה לטוב, הוא כמו שבארוהו, שכתוב וזכרתי להם ברית ראשונים וגו', ויזכר אלקים את נח וגו', ויזכור אלקים את בריתו. ויש זכירה לרע, שכתוב ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, פקידה לטוב שכתוב פקד פקדתי אתכם, פקידה לרע, שכתוב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וכולם הם סודות העליונים.
כל אלו זכירה ופקידה לטוב, אלו הם מדרגות ידועות סוד האמונה, זכר ונקבה בסוד אחד, הם זכירה ופקידה, (זכירה ה"ס זכר ופקידה ה"ס הנקבה כנ"ל) ואלו הם לטוב, זכירה ופקידה לרע, אלו הם סוד הצד האחר הנמצא בסוד אלהים אחרים זכר ונקבה כאחד, זכירה בזה (בזכר), ופקידה בזה (בנקבה), (אלו הם העומדים תמיד לרע, והם זה לעומת זה (זכר ונקבה דס"א לעומת זכר ונקבה דקדושה), מכאן, (מזכירה ופקידה דקדושה) יוצאים כל סודות האמונה וכל (מדרגות) קדושות העליונות, כמו שבארוהו, ומכאן (מזכירה ופקידה דס"א) יוצאים כל מינים הרעים וכל המות, וכל הצדדים של מינים הרעים שבעולם, ובארוהו, וזה להיפך מזה...
תא חזי זכירה ופקידה לטוב, היינו בעת שהם כאחד בסוד האמונה (שהיא הנוקבא, כלומר כשז"א שה"ס זכירה והנוקבא שה"ס פקידה הם בזווג), ואשרי הוא מי שמשתדל אחר האמונה, (לזכות בה), כמו שאתה אומר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו', אמר ר' חזקיה כן הוא ודאי.
ותא חזי, כשאדם מתפלל תפילתו לא יאמר על עצמו זכרני ופקדני, משם שיש זכירה ופקידה לטוב, וזכירה ופקידה לרע, ועתידים המקטרגים לקבל המלה זכרני ופקדני מפיו, ויבואו להזכיר חטאיו של האדם ולענוש אותו, דהיינו שיביאו עליו זכירה ופקידה לרע, זולת אם הוא צדיק גמור, שאם אותו זכירה ופקידה לרע, (שהם זו"נ דקליפה), יבדקו אחר חטאיו ולא ימצאו אותן, אז מותר לו לומר זכרני ופקדני, כמו עזרא שאמר זכרה לי אלקי לטובה. כי בכל מקום שאדם מתפלל תפלתו יכלול את עצמו בין הרבים... (שם רעח והלאה)
זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש. אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר, זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת, לקדשו בברכה... (יתרו-בחודש פרשה ז)
וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמורה, הוא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר, יכול בלבך, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את עשה ה' אלקיך למרים... וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק... (בחקתי הקדמה)
ולמה נאמר באברהם ויעקב זכירה וביצחק לא נאמרה זכירה, אלא רואין את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח. (שם פרק ח)
מזכירין יציאת מצרים בלילות... תניא אמר להם בן זומא וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, אמר לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו... (ברכות יב ב)
בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר (נשכח) להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה... (שם יח ב)
וכן תנא מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו... (שם לא א)
אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה ראשונה, אתה עזבתני ושכחתני... אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך... (שם לב ב)
ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים... (שם נה א)
אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. (שם נח ב)
בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא. (שם נט א)
כתנאי, פחז כמים... רבא אמר ואמרי לה רבי ירמיה בא אבא, זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול... (שבת נה ב)
אמר לו זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך... (שם קטו א)
...ראה מעשה ונזכר הלכה... (פסחים סו א)
תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין... (שם קו א)
הכי דמי מתנמנם, רב אשי אמר נים ולא נים, תיר ולא תיר, כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר. (שם קכ ב)
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם... (ראש השנה טז א)
אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות... אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן... (שם לב א וב)
על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב... (יומא לח א)
מאימתי מזכירין גבורות גשמים, רבי אליעזר אומר ביום טוב הראשון של חג, ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג... (תענית ב א)
דא"ר יוחנן נהירנא כד הוו קיימי ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר. (שם יט ב)
אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא, אמר ליה בינקותיה לא דכירנא בסיבותיה דכירנא... (שם כ ב)
...אשכחן עשיה, זכירה מנלן, אמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים, איתקש זכירה לעשיה. (מגילה ב ב)
תנו רבנן רחב בשמה זינתה... אביגיל בזכירתה... (שם טו א)
קראה על פה לא יצא, מנלן, אמר רבא אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים, וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך, דכתיב זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה. (שם יח א)
...אמרה לו (בתו) זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו, מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי... (חגיגה טו ב)
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים, אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, רבי יוחנן אמר אף על פי שאינה זוכרה מעצמו... אמר רב חסדא שמע מינה מרבי מאיר האי סהדותא עד שתין שנין מידכר, טפי לא מדכר, ולא היא התם הוא דלא רמיא עליה, (אינו מוטל עליו לזכור), אבל הכא כיון דרמיא עליה אפילו טובא נמי. (כתובות כ א, וראה שם עוד)
ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן, נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי, זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וראשה פרוע, ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ושהיה חולק עמנו בגורן, ועד כאן היינו באין בשבת, אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה... (שם כח א)
...ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו... (קידושין מ ב)
...אלא לאו הכי קאמר, בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה, מאי טעמא, כיון דקאי גבה הויה ליה חצרו וזכתה ליה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה... (בבא מציעא יא א)
...אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה... (שם נח ב)
...ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב... (שם ס א)
דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל... (בבא בתרא כא א)
והא אמר רבי יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל... (סנהדרין יג ב, וראה שם עוד)
הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי (של חנם) לא דכירי אינשי. (שם כט ב)
...נדייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא, מינשו טעמייהו, אף על גב דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבים דברי המזכין ודברי המחייבין, נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי. (שם לה א)
אמר ליה רבא לרב נחמן כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. (שבועות לד ב)
א"ל רבא קצותא דתרעא (השער) מידכר דכירי אינשי. (שם מב א)
ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה, שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם, ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו. (עדיות א ד וה)
...אמר לו (ר"א) עקיבא הזכרתני... (עבודה זרה יז א)
תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובבשמים, והשותה ממים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל... (הוריות יג ב, וראה שם עוד)
...כדתניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו, זו קריאת שמע... ואיזו זו מצות כלאים, דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, גדילים תעשה לך... ותניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם, ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה... (מנחות מג ב)
...כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי אינשי... תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי. (חולין עה ב)
...דכירנא כד הוה יתיבנא אחר י"ז שורן אחוריה דרב קמיה דרבי ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב ולית אנא ידע מה הן אמרין... (שם קלז ב)
אמר אביי שמע מינה צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה מידכר. (נדה כד ב)
ויזכר אלקים את נח וגו', מה זכירה נזכר לו, שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש בתיבה... (בראשית פרשה לג ד)
אמר רבי אייבו בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים, וכעולה שהיא כליל לאישים, אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ולידי מעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם. (שם פרשה מז ט)
רבי יצחק פתח, (משלי י') זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, אמר רבי יצחק כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מאי טעמא זכר צדיק לברכה, וכל מי שמזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מאי טעמא ושם רשעים ירקב. (שם מט א)
...מה זכירה נזכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא והיה יודע ושותק. (שם פרשה נא ח)
מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות, ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם וגו'. (שם פרשה ס ב)
ויזכור אלקים את רחל, מה זכירה זכר לה, שתיקתה לאחותה, בשעה שהיו נותנין את לאה היתה יודעת ושותקת... (שם פרשה עג ג)
...וכשהן שבים באין להזכיר החוב שעשו בראשונה, והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות... (שמות פרשה לא א)
...א"ל רבון העולם הזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה וישראל קבלוה, שנאמר ויענו כל העם יחדיו וגו'... א"ל הזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך מיד האמינו והשתחוו לשמך... א"ל הזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים, שנאמר (שמות כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות... א"ל הזכר להם מה שאמרת בסיני אנכי ה' אלקיך... (שם פרשה מב א)
דבר אחר זכור לאברהם, הדא הוא דכתיב (קהלת ד') ושבח אני את המתים שכבר מתו... ורבי שמואל בר נחמן אמר על משה אמרו, כיצד כיון שראה משה עומד ומתפלל מ' יום ומ' לילה על ישראל שימחול להם הקב"ה על אותו מעשה שעשו ומזכיר זכותו, ולא היה האלקים מתרצה להם, כיון שהזכיר את המתים מיד נענה... (שם פרשה מד ב)
למה מזכיר כאן ג' אבות, אמר אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך, ואם הריגה הם חייבים זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גבי המזבח לישחט על שמך... (שם שם ה)
...כך אמר הקב"ה לישראל, בני אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה תהיו מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין, באחד זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם, זכרון תרועה זה יצחק שנאמר והנה איל, מקרא קדש זה יעקב, שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחודש השביעי. (ויקרא פרשה כו ו)
מנחת זכרון, שומע אני זכות וחובה, תלמוד לומר מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לפורענות, דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר אף זו לטובה, שנאמר אם לא נטמאה האשה וגו', אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין, תלמוד לומר מנחת זכרון מכל מקום... (במדבר פרשה ט לט)
למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואחר כך מזכיר שמותם וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואחר כך מזכיר שמותם, לפי שנחשון היה מלך ונתנאל היה מלכה של תורה... ובכל מקום המלך מקדים לעמו... (שם פרשה יג טז)
חזר ואמר למען תזכרו, נתן ראיה ונתן זכירה, זכירה למי שאינו רואה ראייה למי שרואה, וראיתם אותו וזכרתם, המראה מביא לידי זכרון, וזכרון מביא לידי מעשה, שנאמר למען תזכרו ועשיתם... (שם פרשה יז ז)
א"ל (הקב"ה למשה) אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותם ממצרים ואמרת לי (שמות ד') והן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך. (דברים פרשה ט ד)
א"ר יצחק אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצויה בנו אבל אין שכחה מצויה בך ואין שכחה לפניך, לפיכך את זכור, (תהלים קל"ז) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים... (איכה פרשה ה א)
כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וגו' הכל נשכח, למחר ישראל נכנסים לצרה ואומרים (ישעיה ס"ב) ויזכור ימי עולם משה עמו וגו', שמא אומות העולם אומרים ויזכור ימי עולם בלעם עמו... (קהלת פרשה ב יז)
זכור את אשר עשה לך וגו', רבי תנחומא בר חנילאי פתח זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם (איוב י"ג), אמר הקב"ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן, תמחה את זכר עמלק, זכור את אשר עשה לך עמלק... (תצא ה)
כתיב כאן זכור ובשבת זכור, שניהם שוין. אמר שלמה אמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני... ואמרתי כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם. אף על פי שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין, משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב, אמר זכור פלוני אוהבי. משקנח את הקערה אמר זכור פלוני שונאי... אמר להם לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב, ולזה הזכרתי על קערה ריקם. כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה וכו', ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה וגו' תמחה את זכר עמלק. (שם ז)
...לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה, שכן שנינו בתורת כהנים יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר אשר פדית, מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת... (האזינו א)
חמש עשרה מדות נאמרו בתלמיד חכם, ואלו הן, נאה בביאתו... כונס וזכרן... (פרק ג)
......אדם אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו, אמר שלמה זכר צדיק לברכה... אבל כשיבא להזכיר הרשע הוא מזכירו לרעה, ומי היה זה זה היה עמלק... אמר לו משה רבון העולמים הצדיקים כתב בהם זכרון, אמר לו הקב"ה חייך זכרונם של צדיקים כדי ליתן להם מתן שכר לעתיד לבא, זכרונם של רשעים כדי ליפרע מהם ולמחות את שמם... (פרשה יב זכור)
...וכשהיה הקב"ה מבקש להזכיר ישראל החטא שחטאו ברפידים היה אומר זוכרים אתם לאותו עמלק שבא עליכם, זכור את אשר עשה לך עמלק... (שם)
...כך על ידי שאבדו ישראל זכור במדבר נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור. אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל, אמר רבי אייבו זכור נתן ליורדי הים שאינם יודעים אם באיסור הם מטלטלים ואם בהיתר, שמור נתן ליושבי היבשה.. (פרשה כג י' הדברות תליתאה)
...וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוי זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בת זוגך, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. (שם)
אר"א בשכר שהם מזכירין אותי אני מושיבן אצלי, שכל זמן שהן מזכירין אותי מעי הומים עליהם, שנאמר הבן יקיר לי אפרים וגו', אמר דוד אם כן אני מזכיר ותצילני, למנצח לדוד להזכיר אלקים להצילני. (תהלים ע, תתב)
א"ר שמואל בן נחמני מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר ה' זכרנו יברך. (שם קטו, תתעג)
חנניה בן אחי רבי יהושע אמר זכר צדיק לברכה א"ל נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיקו של עולם אתם תנו ברכה, רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלקינו. (משלי פרק י, תתקמו)
ונזכרתם לפני ה' אלקיכם, וכי חצוצרות מזכירות, אלא שאם יכולין להריע ולא הריעו מעלה עליהם כאילו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, מלמד שכל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לתשועה. (בהעלותך)
ונזכרתם לפני ה', נאמר כאן זכרון ולמטן זכרון, מה זכרון האמור כאן הושעה והטבה, אף זכרון הנאמר למטן הושעה והטבה, שנאמר ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. (במדבר י ט)
...וביחס להצלת העולם ממצב המציק להם קוראים את זה זכירה, כאמרם "ויזכר אלקים את נח" (בראשית ח')... וכל הדומה לכך, אומרים בשתי השפות זכרון, ואין אחת משתי השפות משתמשת בהפך הזכירה שהיא השכחה לבטוי אי ההצלה... (מאמר ב פרק יב)
בשם אלוקינו נזכיר - לשון הקטרה, כמו "מזכיר לבונה". (תהלים כ ח)
ודע שבאחרית מח הראש הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והזכירה כוללת השמירה... (שמות כ א, וראה שם עוד)
ולזכרון בין עיניך - שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהיא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהן והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר לזכירה... (שמות יג טז)
זכור את אשר עשה - ...ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו "זכור את יום השבת לקדשו", "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", "זכור את אשר עשה לך עמלק", כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול נפשה, ולא דברה בפניו... ולשון ספרי... וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, יכול בלבבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שמירת הלב אמורה, הוא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך... (דברים כד ט, וראה שם עוד)
כזכור בניהם - יש מפרשים לשון הקטרה, שמקטירים בניהם, והנכון כרש"י כאדם שיש לו געגועין על בנו... (ירמיה יז ב)
יזכר - יריח, כמו "אזכרתה לה'". (תהלים כ ד)
...ואחריו הכח השומר, מזכיר לענינים מה שהשיג (בחושים), כמו שהזאב שונא, והבן אוהב. והאהבה וההיזק וההאמנה וההכזבה למחשבי (מפעולת הכח השופט), אבל השומר המזכיר הנה ישמור מה שמאמין בו המחשבי... ההצטיירות בפני המח, והיצרי באמצעותו, והזכרון במאוחרו (בחלק האחורי)... (מאמר ה יב)
כל העושה זכר לא יהיה לו זכר, אחד היה בונה בית הכנסת יפה ורצו הקהל לתת עמו ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ולשם, וכלה זרעו. (תקג)
שני חבירים או שני אחים או האב והבן ויש להן מלאכה שאחד יכול לעשותה ואחד יעסוק בתורה... אותו שישכח יעסוק במלאכתו והזכרן יעסוק בתורה, ואם הזכרן בטלן ושכחן עסקן, העסקן יעסוק בתורה. (תתקנז)
כשמזכירין תלמידי חכמים אין צריך לומר זכרונם לברכה, כמו שאין אומרים כשאנו קורין בתורה על משה ואהרן... וכן אין כותבים ז"ל שהרי מר בר רב אשי היה אומר אמר רב אשי, ולא היה אומר ז"ל... אם אדם מדבר בשבח צדיקים בין יהודים בין גוים, כגון אותו פלוני עשה לישראל אותה הטובה, רשאי לומר זכור לטוב. (תתקפ ותתקפב)
והלומד תורה זקן... שמהרה נפסד הכתיבה, כן תורה שבזקנותו משתכחת מהרה, ומשל כזה אמרו במבחר הפנינים, הלמד תורה לילד למה הוא דומה כפתוח על האבן, והלמד תורה לזקן דומה ככותב על החול... מכל מקום שכרו אתו אשר למד וטרח... (פרקי אבות פרק ד כו)
ממהר לשמוע וממהר לאבד יצא שכרו בהפסדו, ההפסד מרובה אחר ששוכח תלמודו, ומה תועלת לענין הידיעה כי מהרה מבין הדברים, כי הכל ישכח מלבו, ועם כל זה לא ירפה ידיו מללמד. (שם ה יג)
באדם ג' מיני פעולות, טבעיות, מדותיות ולימודיות, הטבעיות הוטבעו בו בתחלת הויתו ואין בהם למוד אזהרה שכחה וזכירה, כי פועלות תמיד בלא רצון הבעלים, כגון תנועות הלב. בלימודיות יצטוה מלימודו גם אם לא יסכימו לטבעו, כגון המצות האלוקיות שקבל מרבו, ובאלה יפול מצוה ולמוד זכרון ושכחה. המדותיות, בתחילה היו כלימודיות, אך אחר התרגל האדם בהן נעשו למין טבעיות, וכמו שאמר החכם, לא ישכח אדם את המעלה כפי שלא ישכח אם זו יד ימין...
ומכאן ספק על מצות הזכירה שבתורה, שאם הוא מהדברים המוטבעים, הציווי מיותר, ואם מהאחרות, אם יפסד אצלו כח הזכרון מה פשעו? אך באמת לא ציותה התורה לזכר כי אם על ידי מעשה בו תקשר הזכירה, כגון חידוש העולם שנקשר בשמירת השבת... וכלל המצוות על ידי הציצית, וקבעו אנשי כנסת הגדולה יום לזכור מחיית עמלק, אם כן נתן לנו דרך בו יגבר האדם על כוחותיו הטבעיים... (שמות כז כ)
ולא זכר - שיוסף בקש ממנו שיעשה לעצמו איזה סימן כדי שלא ישכחו, כי הזכרון אינו בשליטת האדם, והוא לא עשה סימן זה. (בראשית מ כג)
...וכן השמיענו מוסר אחד בחכם, כי הלא תראה שלא אמר ממהר לשמוע ואינו מאבד חכם, רק אמר וקשה לאבד, להזהיר לחכם שלא יסמך על זכירתו בחושבו שלעולם אין לפניו שכחה, כי זה לא ימצא רק במלאכים, אמנם האדם היותר זכרן יהיה אך קשה לאבד אבל אם יתייאש מלחזור על לימודו בסומכו על זכירתו ושאינו מאבד כלל פשיטא שגם עליו תעבור כוס השכחה. (אבות פרק ה טו)
הזכירה היא מעלה עליונה, והיא כלי שמחזיק כל המצוות וכל התורה. בציצית נאמר "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" (במדבר ט"ו). בתפילין נאמר "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות י"ג), וכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה" (דברים ט"ז), וכיון שהכל תלוי בזכירה יש לי לכתב שלשים דברים, שתזכר בכל יום שתי פעמים, ותכניסם בעמקי הלב ובמחשבותיך... ואז תהיה עבודתך מקובלת לפני המקום ב"ה ותשא חן וחסד לפניו.
הזכירה הראשונה, שתזכר איך הוציאך הבורא יתברך מאין ליש, וזכר הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה... בחנם עשה לך כל זה, ומרוב חסדיו גמל לך... השניה, שיזכר חסדי השי"ת עמו שהוא שלם באבריו, ואם היה חולה אבר אחד ובא רופא ורפא אותו כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא... השלישית, שיזכר חסדי השי"ת שנתן בו חכמה ודעת...
הרביעית, שיזכר הטובה שעשה לו הא-ל יתברך שנתן לו תורתו הקדושה להורות לו דרכיו הישרים, כדי להגיע אל המעלות לעבדו עבודת הא-ל יתברך... החמישית, שיזכר רחמי הא-ל יתברך שרחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו, ואלו מלך בשר ודם שלח לו כתב, וקרא כל הכתב, והיה בו דבר שלא הבין, כמה היה מצטער על זה... ואין ספק, אם היה במקומו אפילו קטן שבקטנים שהיה יודע לפרש לו מה שלא הבין היה ממהר ללכת אליו...
השישית, שיזכר אם יש בו שום אבר שעבר בו על מה שצוהו יוצרו. ויחשוב על זה שכל מה שברא האלקים, הכל לכבודו נברא... ואין אף יום שמורדים באדוניהם, השמש עושה בכל יום מה שצוה הא-ל יתברך... ואיך לא יתביש האדם להרגיל אבריו שנבראו לשמר התורה והוא משנה אותם ומרגיל אבריו לעבור על התורה. השביעית, שיזכר בעניני העולם הזה, עבד, שראה אשר אדוניו מיטיב עמו ומספיק לו כל צרכיו, כמה צריך אותו עבד לקבל עליו מורא אדניו ואהבתו ושיכנע לפניו ושישתדל בכל כחו שימצא חן בעיני אדוניו... השמינית, שיזכר כל עבדי המלך איך הם זריזים ומשתדלים בעבודתם... הנה יפנו לבם מכל דבר וישימו כל מחשבותיהם וחכמתם לעשות ענין המלך בתבונה ובחכמה ובכוון ככל אשר יוכלו לעשות...
התשיעית, שיזכר אדם שיש לו אשה שאוהב אותה כנפשו, או בן שהוא אוהבו בכל לב, הוא טורח תמיד להיטיב להם ולעשות כל רצונם, ואינו עושה זה עבור שירא מהם, או שהם ייטיבו עמו עבור שהוא עושה רצונם, אלא מרוב אהבה שהוא חושק בם עושה, קל וחומר שיעשה כן לפני הא-ל יתברך... העשירית, שיזכר מה היו כל מעשיו עד היום הזה אם עסק בעבודת יוצרו או יצרו, וכן צריך שיזכר בכל יום, במה עשה עבודת השי"ת ובמה מרד נגדו. ולעולם יתן לבו שיעסק יותר בעבודתו ית' ממה שיעסק בצרכיו... האחת עשרה, שיזכר איך הוא זריז וממהר בעניניו לאסוף הון וחושב בזה יומם ולילה, ואינו חושב לאוהב אלא למי שיעזרהו לקבץ כסף וזהב... ואם כן הוא טורח עבור הגוף, אם כן מה יעשה לנשמתו הקיימת לעולם ועד...
השתים עשרה שיזכר שהקב"ה רואה מחשבות לבו... השלש עשרה, שיזכר אשר חכמתו יותר ממעשיו שאינו עושה כפי חכמתו, ויש לו ממון ואינו עושה טובה עם ממונו כפי עשרו... הארבע עשרה, שיזכר אדם המסביר פנים לחברו איך לבו נוטה אליו לאהב אתו, כל שכן אם רואה מלך שמקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו שהוא אוהבו כמה יאהבנו... השש עשרה שיזכר שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך להם, והוא אינו יודע אם יחיה עד שיהנה מהם אם לא. וההולך בדרך רחוקה איך הוא מזמין צדה לדרך... השש עשרה שיזכר האדם, אשר ראה בימיו בחורים וגבורים יותר ממנו שהיו בהנאה גדולה ולא האריכו ימים... ויחשב הנשמה היא פקדון בידו, ואינו יודע מתי יבוא בעל הפקדון ויתבע פקדונו, הלא צריך שימהר לנקות את הפקדון...
השבע עשרה, שיזכר מעלה אחת טובה מאד להסתלק מבני אדם, כשיכול להנצל מהם וישב בחדרו יחיד, כי רוב העברות אינן נגמרות אלא בשנים... השמונה עשרה, שיזכר חסדי המקום שהוא מציל אותו מפגעי העולם... התשע עשרה, שיזכר ויחשב אם יש לו ממון שהוא פקדון בידו, כי כשירצה השי"ת יקחנו מידו ויפקידנו ביד אחר, לכן לא יצטער לפרע מה שהוא חייב... העשרים שיזכר ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים ויבין שהוא קטן ושפל נגד דברי העליונים, ויבין שחלק לו הקב"ה חלק טוב כי השליטו על כל העולם...
העשרים ואחת שיזכר תמיד כל מצוות המלך... וישאל מאלקים עזר שיעזרהו ויודיעהו חכמה ויחזק אבריו לסבל מצותיו... העשרים ושתים, שיזכר לעולם לעשות טובה עם חבירו... העשרים ושלש שיזכר תמיד גדולתו של הא-ל יתברך, ויבחין בבריאות העולם, גדולים וקטנים... העשרים וארבע שיזכר ויחשב אדם שעיניו רכות אינו יכול לראות בכלי כסף וזהב המצוירים בציור דק, אף על פי שרואה יפי הכלי... כך אם למד אדם תורה וחכמה בנעוריו ונראה לו שהוא מבין אותם כראוי, לא יסמוך על אותה ההבנה, כי החכמה מתחזקת כשמגיע לימים ומבין יותר ממה שהבין בנעוריו... העשרים וחמש, שיזכר תמיד נעימות העולם הבא, ויוציא אהבת העולם הזה מלבו...
העשרים ושש, שיזכר אותם העומדים במצות המלך היאך הם יראים ונבהלים מעונש המלך... העשרים ושבע, שיזכר את מי שהכעיס המלך ונתחייב מיתה וחמל עליו ויסר אותו מעט והחזירו על כנו, כמה ישמח אותו המכעיס לסבל מעט יסורים תחת המיתה... העשרים ושמונה, שיזכר מי שנתן ביתו לאדם במתנה גמורה, ורוצה המקבל להרוס ולבנות לפי דעתו, שלא יכול הנותן לעכב, כך ימסור אדם את נפשו ואת אשתו ואת בניו וכל ממונו ביד השי"ת, ויהיה הכל נתון לו במתנה... העשרים ותשע, שיזכר ויתבונן על בני אדם ויראה שיש אדם אחד שקול כאלף אחרים, ואין זה מחמת הגוף אלא מחמת תבונתו וחכמתו וצדקתו, לכן תזהר על תקנת נשמתך, כי כל המעלות הן ממנה... השלשים, שיזכר אם אדם בא אל ארץ נכריה, ולא הכיר שם שום אדם ואין שום אדם מכירו, וחמל עליו אדוני המדינה ונתן לו מזונו בכל יום ויום, והזהירו שלא ימרוד בו ולא יעבור על מצותו, והודיעו גמול טוב על עבודתו... באמת העבד הזה חייב להכנע ולעזב הגאוה, ויחקור על עבודת המלך...
ראה מדת הזכירה כמה היא חביבה לפני המקום, כי בשעה שעשו ישראל את העגל ונתחייבו מיתה, ואמר משה "זכור לאברהם" וגו', "וינחם ה' על הרעה" (שמות ל"ב). ראה מדת הזכירה כמה היא רחבה מאד, כי בה יזכר כל המדות הטובות, ולולא הזכירה, היה שוכח הכל והיה נשאר ריק מכל. לכן, התחזק בזאת המדה, החזקה בכל המדות, וזוהי תקנה גדולה לקנות כל המדות... (שער הזכירה)
ואמר ר' אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה, שבח אותו בכח נפשי שיש לו תכונה טובה בכח הנפשי, ואמר שיש לו כח הזוכר, שכח הזוכר הוא כח נפשי, והוא המשובח מכל, שבו עומד קנין החכמה, ודבר זה בעצמו מורה שנפשו הוא נבדל בלתי מוטבע בחומר, כי הדבר אשר הוא נבדל לגמרי הוא בלתי השתנות... (דרך חיים פרק ב ח)
...ואם תאמר ומה ענין המשל אל הנמשל, שמדמה הזקן לניר מחוק, ומה מחיקה יש אצל האדם? יש לך לדעת כי כח הזוכר מקבל ציור הדברים עד שהם חקוקים בכח הזוכר, כמו שנחקק הכתב על הלוח, וכאשר הנושא הוא כח הזוכר, נקי ומסולק מן המותרות, אז כח הזוכר מקבל את הרשימה מבוארת, שהוא קשה ההסרה... אבל הזקנים יש להם מותרות הליחות אין כח הזוכר שלהם נקי רק מטושטש, ואין מקבל ציור מבורר, ולכך הוא קל ההסרה, ומדמה אותו לדיו הכתובה על ניר מחוק ומטושטש.
ומה שאמר לדיו כתובה וכו', ולא אמר לכותב על נייר וכו', כי הרב רק מלמד החכמה לתלמיד, והאדם מקבל בעצמו, ודומה למי שמראה לו ציור על הכותל, שאף על גב שמקבל הציור בדמיון שלו, לא יאמר שמראה הציור הוא החוקק אותו בציור דמיונו של המקבל, וכן המלמד תורה לאחר לא יתייחס אליו שהוא חוקק אותו בכח הזוכר שלו אבל הוא נחקק מעצמו, אבל הכותב פועל הכתיבה במקבל... (שם פרק ד כ)
ואחר כך הזכיר ג' פעמים "ויזכור וירא וידע", ופירוש זה כי הזכירה שזוכר הדבר, אבל אין ענין זה דיבוק גמור, כי זכירה נקרא רק שזוכר הדבר אף על גב שאין ידוע לו לגמרי, רק שאינו נשכח... אבל הידיעה השכלית תבא על דבר פנימי שידוע לו לגמרי כאשר הוא על ידי נגלה ונסתר... וכאשר תבין כי לשון זכירה נאמר בלשון עלה, כמו 'עלה זכרונו', והראיה בלשון הבטה והשקפה, שהוא לשון המכה על דבר בכח ויורד עליו, ומזה תבין ההפרש שיש בין זכירה לראיה, כי ראיה יותר חבור לדבר מן הזכירה, אבל הידיעה עוד יותר, כי מי שידע הדבר מתחבר לגמרי עם הידוע, שכל דבר שכלי יש לו חבור במושג... (גבורות ה' פרק כא)
והנה הם כאחד, מלכיות הוא מצד הכתר... כי כל זכירה אחר דבר הנשכח, ולפיכך כאשר אמרו מלכיות שהוא מולך עליהם, אז צריך זכירה, פירוש שהמלכות הוא שמולך עליהם לדין, ואומרים אחר כך שהוא זוכר הכל ומצד אותה הזכירה שהוא דבר עמוק פנימי זוכר אותם לטוב. הרי לך ג' מדריגות, מלכות עליהם והמלכות הוא מצד הדין, והזכירה אין כאן דין אדרבה שהוא זוכר דבר הנשכח, וזה כי מדת הדין הוא דבר הנמצא והנדון, אבל הזכירה שהוא זוכר הכל, ומאחר שהוא זוכר הכל יזכור אותנו לטוב, ובזה אנו ניצולין מן הדין, כי בזכירה הוא נצול מן מדת הדין... (חידושי אגדות ראש השנה טז א)
דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בגאולה העתידה להיגלות במהרה בימינו. ועל אלו שני הזמנים נאמר הפסוק (מיכה ז' ח') "אל תשמחי אויבתי לי" וגו', זה הזמן הראשון הנקרא פקידה, "כי אשב בחושך ה' אור לי", הוא השני ונקרא זכירה, ובהרבה פסוקים נרמזו אלה שני הזמנים... זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב')... ונמצא שבהגלות פעולות המאורות האלה לגמרי, אז תהיה הזכירה, וקודם לכן נמצאת הפקידה... (מאמר הגאולה, ועיין שם עוד וערך גאולה)
זה שמי וזה זכרי - שם הוא שם התואר, וזכר הוא שם העצם, וזה שמי מוסב על שם א-היה, שהוא כדמות תואריו ית', וזה זכרי מוסב על שם הוי"ה ב"ה, והוא שם העצם הבלתי מושג לעולם... (שמות ג טו)
זה שמי - שכבר התבאר אצלי בכל מקום שיש הבדל בן שם ובין זכר, שהשם מורה על שם העצמי, והזכר מורה על התארים שיתארו אותו לפי מעשים פרטיים שעשה... ועל כן אמר ששם הראשון שהוא שם הוי"ה וא-היה שמורה על עצמותו והוא שמי עצמי, זה לא ישתנה בשום דור, אבל זה זכרי שהוא שם אלקים, שמורה על דבקות האלקית במונהגים מאתו וצדיקי הדורות, זה משתנה לדור דור... (שם)
לא תזכירו - פעל זכר בקל מציין הזכירה בלב, אם לא כשכפל זכור אל תשכח, ובבנין הפעיל מציין הזכירה בפה בין בפני עצמו בין בפני אחרים, ועל כן במה שכתב "לא תזכירו" היינו שלא ישבעו בשמם ושלא יעשנו בית ועד... (שם כג יג)
זכר נקשר תמיד עם את, וזכר שאחריו למ"ד הוא אם זוכר לו איזה דבר זכות או חובה, שזכירת האבות עצמם היה צריך לומר את אברהם וכו'... (שם לב יג)
ואפקד - ...הנה ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בר"ה (ל"ב) שיש הבדל בין פקידה לזכירה, וחולק עם ר' יוסי שסבירא ליה שזכירה ופקידה א' הוא, ורוצה לומר כי הפוקד הוא על ידי בקרת המעשים, ובזה משתתף עם ענין פקדון... (ויקרא יח כד)
זכרון לבני ישראל - גם לדורות הבאים אחרי מיתת אהרן, שזה ההבדל בין אות ובין זכרון. (במדבר יז ה)
האות - הוא שיהיה לסימן לדור הזה, והזכרון הוא שיזכרוהו לדור אחרון, כי בדור הזה שראו את הנס בעיניהם לא היו צריכים זכרון רק אות, רוצה לומר בל יחשבו שקריעת הירדן היתה בזכותם, ולכך האבנים אות שנקרע הירדן בכח קדושת הארון שנושאיו עמדו על אבנים אלה. (יהושע ד ו)
לזכרון - נראה שמלת זכרון מתייחסת לדבר הנזכר ולא לאמצעי המזכיר, וכאן מתייחסת המלה אל הקרבנות שיהיו נזכרים. (במדבר י י)
שנתים ימים - ...מבואר שהיה גם זה בהשגחה פרטית, היינו שנה א' שהיה עוד בוטח בשר המשקים כי עוד תגיע שעת הכושר ויזכרהו, ולבתר תריסר ירחי שתא אדם מסיח דעתו מענין כדאיתא ב"מ כ"ד... (בראשית מא א)
קשה עורף - דעת החלטי של האדם הוא בכח מח העורף, כבאבן עזרא בפתיחה לי' הדברות שכתב כי שם הזכירה, וזה אינו נוח לשבור את טבעו... (שמות לב ט)
בזהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים... ומפרש שעל ידי שנעשה פגם בזכרון, שאמר יוסף לשר המשקים שיזכרנו, לכן הביא את יוסף לשכחה, והיה ירידה למדריגת יוסף. ובכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפוך, על ידי שכתוב להשכיחם תורתך לכן נתוסף עוד זכרון לבני ישראל. כן שמעתי ממו"ז ז"ל כי ימי חנוכה נותנין זכרון, ונראה לומר שלזה רמזו חכמים בחידותם, מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית האמצע, כי מצות אלו מביאין זכרון, שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית', ובציצית כתוב "למען תזכרו". ושכחה אותיות חשכה, וזכירה הוא אור, לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית. (מקץ תר"מ)
במדרש קץ שם לחושך וכו'... ובזהר הקדש על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, מפרש כי החושך הוא השכחה, והאור הוא הזכירה, ועל ידי שאמר יוסף "כי אם זכרתני", והרע אינו בר זכירה, לכך ניטל בחינת זכירה מיוסף, וקם החושך ונתכנס האור... (שם תרמ"ג)
בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום, דמכלל דכתיב זכור את יום השבת, אם כן שבת יומא דזכירה, ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם, דעולם הזה עלמא דשכחה, דהטבע משכח, ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע וזה זכור ושמור, שכולל מצות עשה ומצות לא תעשה, שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו... מצות עשה מסייעת אל הזכירה ומצות לא תעשה אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בני ישראל ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם, ולכן יצאה נשמתן... ונשאר מזכירה זו בשבת קודש. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע, זה שאמר כי ששת ימים עשה וגו' וינח ביום השביעי... כדי להיות מקום חירות שלא לטבע תוך הטבע... (יתרו תרס"ב)
אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מה שכתוב תמחה את זכר עמלק, ומאין יש לעמלק זכר, כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי, ורק שגונב מישראל. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נקרא שיש לו זכר... (תצוה תרל"א)
במדרש ואתה הקרב אליך...כי הגוף יש בו שכחה כי הוא בטבע, שאין לו קיום לעולם, וזכירה הוא דבר קיים לעד, אכן בני ישראל בכח התורה והמצות זוכין לזכירה, ובזה יתקיימו בתחיית המתים, ועל ידי זכירת עמלק דכתיב זכור וגו' תמחה את זכר עמלק וגו' פירוש על ידי זו המצוה זוכין לזכירה, כי עמלק שורש השכחה, שלא יהיה לו לעתיד שום זכר, כי לכל הדברים יהיה נמשך משהו זכירה ממנו לעתיד, הואיל והכל נברא בתורה... אבל בעמלק כתיב אמחה וגו' מתחת השמים... ובאמת בני ישראל בם בחינת זכירה ולא היה צריך להיות להם שכחה כלל, ואז לא היה לעמלק שום זכר בעולם... ולכן לעתיד שיהיו בני ישראל מתוקנים לגמרי ולא יהיו נטבעין בטבע שהיא בחינת השכחה, אז לא יהיה לעמלק שום זכר... (תצוה תרנ"ה)
במדרש ברכו ה' מלאכיו וכו'... ועיקר פירוש זכירה הוא פנימיות החיות, מקום שאין שם שכחה, כיון שהוא עיקר החיות נקרא זכרון, כמ"ש אזכרתה הוא עיקר מכווין ומהות הדבר... (זכור תרל"ב)
שבת יומא דזכירה, ועל ידי השבת זוכין בני ישראל לזכירה, וכמו כן על ידי מחיית עמלק בא זכירה, לכן כתוב תמחה וגו' זכר עמלק לא תשכח, שכשימחה שמו של עמלק יהיה הזכירה בשלימות, כי כל מלחמת עמלק להשכיח מבני ישראל התורה ולהתדבק בהבלי עולם שזה בחינת השכחה... (שם תרס"ב)
אא"ז מו"ר הגיד פירוש נקהלו ועמוד על נפשם... וזה גם כן פירוש זכירה, כמ"ש בפרשת זכור, שהיא זכירה בעומק הלב שקרוב למעשה, כי יש ידיעה בכלל שאין האדם נתפעל על ידי הידיעה, אבל ידיעה פנימיות נקרא זכירה, כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים... ונקרא זכירה שאי אפשר לשכוח זה על ידי שהידיעה דבוקה בנפשו, כן פירוש זכירה, כתיב נזכרים ונעשים... גם כן פרשנו כנ"ל כי זכירה בכלל שאינו נוגע בעומק חיות האדם ויוכל להיות נשכח, אין זה קרוב לעשיה, כי יוכל העשיה להשתנות מידיעה זו על ידי השכחה, שלא נתפעל על ידי זכירה כזו... (פורים תרל"א)
לפרשת ציצית... שצריך האדם להשתמש במדת זכירה ושכחה, לשכוח הבלי עולם ולזכור בחלק אלקות שהיא בו בעצם, וזהו זכור ושמור. והנה שבת היא מעין עולם הבא, ולעתיד ישתכח כל עולם הזה ויתדבקו בשורש העליון, ומעין זה כל שבת קודש... (שלח תרנ"ט)
תקעו בחודש שופר וכו'... דכל החדשים נקראו ראשים ובכולם יש זכרון, כמו שמתפללין יעלה ויבא וכו' זכרונינו, וכ"כ בגמרא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ולכן אין צריכין להזכיר בראש השנה של ראש חודש, אם כן הזכרון של ראש השנה למעלה מזכרון דראשי חדשים, והי"ב חדשים הם בחינת י"ב השבטים... ובראש השנה צריכין לעורר זכרון של יוסף שהוא למעלה מזכרון השבטים... (ראש השנה תר"ס)
וכבר ביארנו בשער בת רבים מהו ענין הזכירה, לא כמו שאנו סוברים במורגל הלשון לזכרו בפיו, כי לזה אין שם זכירה חל עליו, ויכול להיות כי שכוח הוא ממנו לגמרי, וענין זכירה מבואר אצלנו במצות ציצית. וכבר נאמר "ויבטחו בך יודעי שמך" (תהלים ט'), וענין שמו הוא הנהגותיו ומדותיו, וזהו ידיעת שמו, דהיינו מדותיו ולהתנהג בהם... כענין שביאר הגר"א על פסוק "ויקרא בשם ה'" (בראשית י"ב), כי האבות כל מה שהיו עושים היו מיחסין להקב"ה. וזה ענין זכירת השם, כמו "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח" (דברים ח'), לא לזכור אותו בפיו ובלבו הוא שכוח לגמרי, כי אם לזוכרו בלי שכחה כלל וכלל, ולדעת כי ממנו הכל ומידו... (דעת חכמה ומוסר ג כד)
ענין זכרונות היינו מפני שכל המכוון הוא להגלות בפועל, והיפך הפועל היינו שיתכסה וישתקע הדבר מפועל רק אל הכח, היינו שיש דבר מה בכח, ונמצא בהכח איזה שמץ דבר, אכן לא בגילוי. וענין הזכרון היינו שלא ישתכח הדבר, ושכחה מצויה רק בענין החומר, ולא בשכלים, וכח הזוכר הוא להחזיק הדבר בפועל ולא לשכח זאת. והשכחה היא אבדה, שנאבד ממנו הדבר, וזהו ענין "וזוכר חסדי אבות", שהקב"ה עושה לפניו עצות לבל ישכח ויאבד ממנו חסדי אבות, כמו ענין לבנת הספיר, וכן הוא ענין אשרי איש שלא ישכחך וגו'... (שם רי)
...האדם חפץ בצילומי קרוביו, אף שזוכרם בלאו הכי, מכל מקום הצילום המוחש עדיף לו מהנתפס בזכרון בלבד... אין הציור חי כמו כאשר הוא מסתכל בתמונה... משום זה המציאו את העצה הזאת שהיא מסודות כחות הנפש, לצייר לעצמו במחשבתו במנוחה ובפרטיות את הדבר אשר צריך להשיב אל לבו... וזהו עיקר למוד המוסר... (חלק א עמוד רצו)
וביותר יובן מדוע הביאו רז"ל את המשל של מאה ומאה ואחת פעם (בין עובד ה' לאשר לא עבדו), שכן מאה ואחת פעם (שחוזר על למודו) היא בחינת השלימות של כח הזכרון, ששוב אינו שוכח, והרי מי שחוזר על לימודו עושה זאת למען לא ישכח, ואם חיסר פעם אחת, ולא שנה אלא מאה פעמים, על ידי חסרון צעד קטון זה הפסיד את שלימות הזכרון. דבר זה הוא דוגמא לכל הענינים הרוחניים בכל דרגותיהם... (חלק ג עמוד קז)