(ראה גם: יום, מועד, עת, שעה)
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע... (קהלת ג א, וראה שם עוד)
רבי חזקיה פתח ואמר, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, תא חזי, כל מה שעשה הקב"ה למטה שם לכל זמן, וזמן קצוב, זמן שם לאור וחשך, זמן שם לאור שאר העמים, חוץ מישראל שהם שולטים עתה על העולם. וזמן שם לחשך שהוא גלות ישראל תחת שליטתם, זמן שם הקב"ה לכל, ועל כן לכל זמן, ועת לכל חפץ, מהו ועת לכל חפץ, זמן ועת לכל, לכל חפץ שנמצא למטה, כלומר לכל הטוב שנמצא למטה יש עת וזמן קבוע.
דבר אחר ועת לכל חפץ, מהו עת, הוא כמו שכתוב, עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש, והיא מדרגה הממונה על (הנהגת העולם דהיינו הנוקבא), וכבר בארוה, ועל כן (פירוש הכתוב הוא עת שהיא הנוקבא היא) ממונה לכל חפץ תחת השמים. (מקץ כה)
ר' חזקיה היה יושב לפני ר' אלעזר, לילה אחד קמו בחצות לילה לעסוק בתורה, פתח רבי אלעזר ואמר, ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגו', ביום טובה היה בטוב, בזמן שהקב"ה מרבה חסד בעולם צריך האדם ללכת בשוק ולהראות לפני כל, כי כשטובו של הקב"ה שורה בעולם, שורה בכל ועם הכל עושה חסד ומרבה אותו בעולם, ומשום זה יתראה האדם בשוק בגלוי, ויעשה חסד כדי שישרה עליו חסד אחר (שלמעלה), ז"ש ביום טובה היה בטוב, היה בטוב ודאי.
וביום רעה היה ברע... כי בשעה שהדין תולה על העולם, אין אדם צריך להתראות בשוק וללכת יחידי בעולם, כי כשהדין שורה בעולם, שורה על הכל. ומי שפוגע בו, (במלאך המשחית), ונפגש לפניו נדון באותו הדין, ואז כתוב ויש נספה בלא משפט... ועל כן ראה והיה שמור, היה משגיח ומעיין לכל צד, והוי יודע שבכולם שורה הדין, ואל תצא לחוץ ולא תתראה בשוק, כדי (שהדין) לא ישרה עליך... (מצורע לג, ועיין שם עוד)
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך אמר רבי אבא עתים יש לפני הקב"ה למצא רצון ולמצא ברכות ולבקש בקשות, ויש עתים שרצון אינו נמצא, וברכות אינן באות, ודינים קשים מתעוררים בעולם. ולעתים שהדין תולה. תא חזי, עתים יש בשנה שהרצון נמצא, ועתים יש בשנה שהדין נמצא, ועתים יש בשנה שהדין נמצא ותלוי, (כלומר שהדין תלוי ומאיים על העולם אבל אינו פועל), עתים יש בחודש שרצון נמצא בהן, ועתים יש בחדש שדינים נמצאים ותלויים על הכל.
עתים יש בשבוע שרצון נמצא, ועתים יש בשבוע שדינים נמצאים בעולם, ועתים יש בימים שהרצון נמצא בעולם והעולם מתבסם, ועתים יש בימים שדינים תלוים ונמצאים, ואפילו בשעה (יש עתים שונות), ועל כן כתוב ועת לכל חפץ וגו', וכתוב, ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכתוב דרשו ה' בהמצאו... וכתוב מרחוק ה' נראה לי, ולעתים הוא קרוב שכתוב, קרוב ה' לכל קוראיו, משום זה ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. (אחרי לט)
בימי בחורותיך, היינו ימי השנה שהם ברורים לך ושמירה עליונה עליך, והם ד' חדשים בשנה, אדר ניסן אייר סיון (שבהם נס פורים ויציאת מצרים וספירת העומר ומתן תורה), אלו הם ימים שהקב"ה בחר בישראל ובהם עשה עמהם נסים, וכנסת ישראל (שהיא המלכות) מתעטרת בבעלה (ז"א), ומתקרבת אליו.
עד אשר לא יבאו ימי הרעה, היינו ימי הזקנה, ימי הרעה ממש שהם תמוז אב טבת, (שבהם מתענים על חורבן בית המקדש), ושבט, (הוא גם כן ימי הרעה), אף על פי שלא נגלתה בו כל כך, וסימנך ושבט לגו כסילים ינוח... (זהר חדש איכה פב)
ומנחש... והאומר אל תתחיל בו שהרי ראש חודש הוא, שהרי ערב שבת ומוצאי שבת הוא... (שופטים קעא)
תנו רבנן ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי, רבי נתן אומר שלש... ודוד מי הוה ידע פלגא דלילה אימת, השתא משה רבינו לא הוה ידע, דכתיב כחצות הלילה אני יוצא... דוד סימנא הוה ליה, דאמר רב אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו... (ברכות ג ב)
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין... אמר רבי חנינא לעת מצא זו אשה... רבי נתן אומר זו תורה... רב נחמן בר יצחק אמר זו מיתה... רבי יוחנן אמר זו קבורה... מר זוטרא אמר לעת מצא זה בית הכסא... (שם ח א)
קריאת שמע פשיטא, מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות... (שם כ ב)
...עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה... אבל הכא תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו. (שם כו א)
ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות, מאן תנא להא דתנן וחם השמש ונמס בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש בארבע שעות... (שם כז א, וראה שם עוד)
ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא, ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא, אבל קביע ליה עידנא מידע ידיע דלעידניה קא אזיל. (שם מג ב)
אמר רבי אבין הלוי, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו... (רש"י: דוחה את השעה כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה). (שם סד א)
...והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד... (שבת י א)
...עתיך זה סדר מועד... אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה... (שם לא א)
דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו, הוסיף יום אחד מדעתו... מאי דריש, היום ומחר, היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו... ופירש מן האשה, מאי דריש, נשא קל וחומר בעצמו אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן, אמרה תורה והיו נכונים וגו' אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה... (שם פז א)
תנן התם אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה בחודש עדותן קיימת, שזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע. אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה' עדותן בטלה. אחר אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת, אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר עדותן קיימת. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום, לדברי רבי יהודה אדם טועה בחצי שעה... מעשה כי הוה במיפק תרתי ומיעל תלת, והא דקאמר בשתים בסוף שתים, והא דקאמר בשלש בתחלת שלש... (פסחים יא ב, וראה שם עוד)
תניא אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים... (שם קט א)
איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי... איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה... (ראש השנה יא א)
מיתיבי, עיני ה' אלקיך בה, עתים לטובה עתים לרעה, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמן על הארץ הצריכה להן... (שם יז ב)
...שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם, בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו... (שם כה א)
כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו, וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים, אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה... (יומא עא א)
אמר רב אחא בר יעקב בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה. (שם עה ב)
מיתיבי, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה הכל לפי השנים הכל לפי המקומות הכל לפי הזמן... (תענית יד ב)
...וקבע לו זמן, כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים בשחרית שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא... מיד נפזרו העבים וזרחה החמה... (שם יט ב)
(גשמיכם) בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח... (שם כג א)
...אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו... (שם כד א)
מאן חכמים רבנן, יודעי העיתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים... (מגילה יב ב)
אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה... (שם טז ב)
אמר רבא מנלן... דקבעינן זימנא (לבית דין) דכתיב מחר, זימנא בתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד... (מועד קטן טז א)
...אמר ליה רב ביבי בר אביי אית לכו רשות למיעבד הכי, (להמית אדם לפני בא זמנו), אמר לי והלא כתיב ויש נספה בלא משפט, אמר ליה והכתיב דור הולך ודור בא, אמר ליה דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא... אמר ליה סוף סוף שניה מאי עבדת, אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה...
רב אידי אבוה דרב יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב, והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא... נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרושון, וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה, וכן במדת פורענות, דכתיב במספר הימים אשר תרתם... אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה. (חגיגה ה א וב)
אמר רב פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ולא מסכרינן ביה... שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו', מאי תלמודא, הא קא משמע לן, דעת רצון מילתא היא... (יבמות עב א)
אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בעל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו. (כתובות נ א)
עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת, אשר פריו יתן בעתו, אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת... (שם סב ב)
דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. (שם סז ב)
שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה (שייכת לשעבר), חדש זה אסור בכל החודש וראש חודש להבא, שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבא, שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית שעברה. ואם אמר יום אחד שבת אחת... אסור מיום ליום. עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא, עד לפני הפסח, רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע, רבי יוסי אומר אסור עד שיצא... (נדרים ס א, וראה שם עוד)
אמר רבי יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא (סוטה כא א)
איתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין, רבי יוחנן אמר משום בת אחותו (יחפה עליה אם זנתה), ריש לקיש אמר משום פירות, (שלא יטרפו לקוחות שלא כדין)... (גיטין יז א, וראה שם עוד)
רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה לותבן מן בעידנא (יושיבני אדוני ללמוד בעת קבוע), א"ל אית לי עידנא לדידי (לגירסא), ולותבן מר בליליא, א"ל אית לי מיא לאשקויי... (שם ס ב)
תנו רבנן לאחר שבוע שנה (אם אמר לאחר שבוע ממתינן כל שנה שמינית), לאחר שנה חודש, לאחר חודש שבת, לאחר שבת מאי, יתיב רבי זירא קמיה דרב אסי ואמרי לה רב אסי לקמיה דרבי יוחנן וקאמר חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא... (שם עז א, וראה שם עוד)
כתב (זמן הגט) לשום מלכות שאינה הוגנת, לשום מלכות מדי לשום מלכות יון, לבנין הבית לחורבן הבית, היה במזרח וכתב במערב... תצא מזה ומזה... (שם עט ב)
אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשים ותרתי הוא. (שם פח ב)
אמר לו רבי תן לי זמן (לפרע), ונתן לו זמן... ומי יהבינן זמן, והאמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות, כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא, אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. (בבא קמא צ ב)
אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני, זמנא וזמנא בתר זמנא, ולמחר כתבינן... אמר רב יהודה לא יהבינא זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא, אבל מניסן לבתר יומי ניסן וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן. ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן, מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד... (שם קיג א, וראה שם עוד)
...נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן פטור, לאחר הזמן חייב... (בבא מציעא קיז ב)
קרי עלה אני ה' בעתה אחישנה (בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם)... (בבא בתרא קלג ב)
איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן (תוך שנת שמונה עשרה או עשרים שנה), או כלאחר זמן... (שם קנה ב, וראה שם עוד)
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, אמר לו ומה יום מיומים, (בין שבת לחול), אמר לו ומה גבר מגוברין (שאתה שר), אמר ליה דמרי צבי (רצה), שבת נמי דמרי צבי. אמר ליה הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא, אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, (שאינו עולה בשבת), קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת...
מעונן... ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות (העוקר קטניות ואין קוצרן אינן מתליעות). (סנהדרין סה ב)
...שלחו ליה (לנבוכדנצר) כבר קבע להן זמן, שנאמר ליום הכסא יבא לביתו, אין כסא אלא זמן, שנאמר בכסא ליום חגנו. (שם צו ב)
אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. (שם צח א)
רבי יהושע בן לוי אומר כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שינוי וסת תחילת חולי מעים. תנו רבנן הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, שהתורה חוגרת שק... העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה טוב. (שם קא א)
תנא משום רבי יוסי עת היא מזומנת לפורענות, (ירמיה נ"א) בעת פקודתם יאבדו... בעת רצון עניתיך, תנא משום רבי יוסי עת מזומנת לטובה... (שם קב א)
כמה עונה, אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה. רבי חנא שאינה ואמרי לה ר' חנא בר שאינה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה. א"ר שמואל בר יצחק ולא פליגי, הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת. (עבודה זרה עה א)
...עלתה ניצה הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות... הגיע זמנן של ישראל ליגאל... הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה... (חולין צב א)
אמר ליה (מר בר רב אשי לרוח) את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית, את הוא דשנית זיל שלים. אמר ליה השתא נמי ליקבע לי מר זימנא ואפרע, קבע ליה זימנא כי מטא זימנא איעכב... אמר ליה כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיניה עד דמשכחינן מידי דהפקרא. (שם קה ב)
תא שמע רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב... (ערכין יא ב)
יום שלשים כלמטה הימנו, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם... רבי אליעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חדש ויום אחד... (שם יח א, וראה שם עוד)
...דתנו רבנן דבר יום ביומו, מלמד שכל היום כשר למוספין, ביומו, מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן... משום דבקדשים לילה הולך אחר היום... (תמורה יד א)
רבי אומר ארבע משמרות בלילה, העונה אחת מעשרים וארבע בשעה, והעת אחת מעשרים וארבע בעונה, והרגע אחת מעשרים וארבע בעת. (ברכות פרק א)
אמר רבי יהודה ברבי סימון, יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. (בראשית פרשה ג ח)
דבר אחר כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ (קהלת ג'), זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו לצאת ממנה, שנאמר צא מן התיבה... (שם פרשה לד ה)
...זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה, שנאמר (בראשית י"ז) בעצם היום הזה נימול אברהם, זמן היה להם לבניו שנימולו שתי פעמים, אחד במצרים ואחד במדבר... (שם פרשה מו ב)
רבי אבהו אומר התאנה הזו בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ובשעה שהיא נלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה... כך הקב"ה יודע אימתי היא עונתן של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקן... (שם פרשה סב ה)
לראש אשמורות, רבי אומר ד' אשמורות בלילה וד' משמרות ביום, העונה א' מכ"ד לעת, והעת א' מכ"ד לעונה, הרגע א' מכ"ד לעת, וכמה הוא רגע, רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר כדי לאמרו, ורבנן אמרי כהרף עין, שמואל אמר אחד מה' רבוא וששת אלפים וה' מאות ומ"ח לשעה זהו רגע... (איכה פרשה ב כז)
לכל זמן ועת לכל חפץ, זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן, וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר (שם ג') ויגרש את האדם... (קהלת פרשה ג א, וראה שם עוד)
דבר אחר עת ללדת מעת ללדת היא למות, משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה, אם זכה הוא משלים את שנותיו, ואם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה... דבר אחר עת ללדת וגו' משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד כ' שנה, הגיע לכ' ולא נשא אשה הקב"ה אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות. (שם שם ד)
עת לבקש בשעת שלום, ועת לאבד בשעת מלחמה, עת לשמור בשעה טובה, ועת להשליך בשעה רעה... (שם שם ח)
ר' יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת ועת למות, אמר הקב"ה לשעה קלה הייתי אני מילדת לבני, דכתיב (יחזקאל ט"ו) ומולודתיך ביום הולדת אותך וגו', ועת למות, דכתיב (במדבר י"ד) במדבר הזה יתמו... (שם שם י, וראה שם עוד)
את הכל עשה יפה בעתו, אמר רבי תנחומא בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא... (שם שם יג)
רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו... (שם שם טו, וראה שם עוד)
בארבעה דברים נמשלה גאותן של ישראל, בקציר, ובבציר, בבשמים, וביולדה. בקציר הדא חקלא כד היא מחצדא בלא ענתה אפילו תבנא לית הוא טב בענתה הוא טב, הה"ד (יואל ד') שלחו מגל כי בשל קציר... נמשלה כיולדה הדא איתתא כד ילדה בלא ענתה לא חיי ולדא, כד ילדת בענתה חיי, כד כתיב (מיכה ה') לכן יתנם עד עת יולדה ילדה... (שיר השירים פרשה ח בסוף)
ויקרא לבנו ליוסף, למי שהשעה עומדת לו, והנביא מצווח לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כ"ו), אמר הקב"ה אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה כי סוקל נבות וימות (מלכים א' כ"ג), מרדכי עמד כנגד השעה, והיה לו להחניף לרשע, ולפי שעמד כנגד המן הרשע קמעא כבר היו ישראל כלים מן העולם, דוד ברח... ואף אבות העולם נתנו מקום לשעה, והחניפו למי שהשעה בידו, אברהם נטפל בשרה - למען ייטב לי בעבורך, יצחק החניף לעשו, שנאמר ויאהב יצחק את עשו... (ויחי ו)
דבר אחר ויצא יעקב, כתיב לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כ"ו כ') בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול, שראיתי השעה חצופה בעוונותיהם לא עשיתי, אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב'), שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה השעה נופלת בידו. נבות עמד כנגד השעה, שאמר לו אחאב תן לי כרמך ויהי לי לגן ירק, (מלכים א כ"א), מה עשה, אמר חלילה לי מה' וגו', מה נעשה לו נפל ביד השעה... אברהם נתן מקום לשעה וברח מפני נמרוד מלך כשדים, וחזרה השעה ונפל בידו, והרג ששה עשר מלכים... (ויצא ה)
בכל עת, יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לי"ב שנה, יש עת לשבעים שנה, יש עת לעולם. יש עת לשעה, ואל יבא בכל עת, יש עת ליום, ומים במשורה תשתה וגו' (מעת לעת תשתה)... (ויקרא פרק טז, תקעא)
ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וגו', אמר הקב"ה דוד בשביל שאתה יחידי אמרת עת רצון, אבל תפלת צבור אינה חוזרת ריקם. (תהלים סט, תתא)
ויהי בימים הרבים ההם, בזמן שהן עוברים באנחה נקראים רבים, אבל בזמן שהן עוברין בשמחה נקראים אחדים... (שמות ב כג)
...שכל פרשה שהקב"ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם... (במדבר)
ויהי ערב ויהי בקר יום שני, מלמד שהזמן מכלל מעשה בראשית. (בראשית א ח)
...והראיה הרביעית (לבריאה) מן הזמן. והוא, אנכי ידעתי כי הזמנים שלשה, עבר והוה ועתיד. ושההוה הוא הפחות מכל עת, ולכן קבעתי את ההוה כנקודה, ואומרים כיון שהאדם אם חשב בלבו לעלות בזמן מנקודה זו למעלה לא יוכל, מפני שאין לזמן תכלית, וכל אשר אין לו תכלית לא תוכל המחשבה לצעוד בו למעלה ולעברו, והרי סבה זו עצמה מונעת שתלך ההויה בו למטה ותעברנו עד שתגיע אלינו, ואם לא תגיע ההויה אלינו הרי אנו בלתי מצוים, והרי דבר זה מחייב כי אנו קהל ההוים בלתי הוים והמצוים בלתי מצוים. והואיל ומצאתי עצמי מצוי ידעתי כי ההויה עברה את הזמן עד שהגיעה אלי. ואלמלא שיש לזמן תכלית לא היתה ההויה עוברתו. והנני בדעה שגם הזמן העתיד כמו שדעתי בזמן העבר בלי פקפוק... (מאמר א פרק א, וראה שם עוד)
ושמא יחשוב גם על הזמן ויאמר, ולפני שיתחדשו גופים הללו היאך היה אות והזמן ריק מכל מצוי, וגם זה לא יאמר אותו אלא מי שאינו יודע הגדרת הזמן, וחושב שהוא דבר מחוץ לגלגל ושהעולם כולו בתוכו, ואין אמתות הזמן כך, אלא אמתותו קיום הנמצאים הללו מצב אחרי מצב מן הגלגל וכל מה שלמטה ממנו, וכאשר לא היו כל הנמצאים הללו הרי אין לומר זמן בשום אופן. (שם פרק ד)
ועל הזמן - לא יתכן שיהא לבורא זמן מפני שהוא בורא כל זמן, ומפני שהוא הקדמון לבדו ועדיין אין זמן, ולא יתכן שיעתיקהו הזמן וישנה אותו, ומפני שאין הזמן אלא משך קיום הגופות, ושאינו גוף הרי הזמן והמשך מסולקים ממנו, וכאשר אנו מתארים אותו במשך וקיום אינו אלא על דרך ההסבר, כפי שהקדמנו, וזה שאנו מוצאים הכתובים אומרים "ומעולם עד עולם עתה א-ל" (תהלים צ')... הרי כל נקודות הזמן הללו מוסבים על מעשיו, וזה שאמרו "מעולם עד עולם אתה א-ל" הכוונה בו לא חדלת להיות מושיע מראשית הזמן לעבדיך... (מאמר ב פרק יא)
...אבל היאך יהיה זמן, שהוא תשובת השאלה הרביעית, נאמר, שהוא זמן שכולו אור ואין בו חושך, כלומר לא יהיו שתי משמרות מתחלפות של לילה ויום, כי הלילה ויום היו נקודת החכמה במה שהשכין בני אדם בארץ במקום שיהיו בו על ידי מהלך השמש ותנועתה, כדי שיהא היום לעסקיהם בכלכלתם ואורחתיהם, והלילה למנוחה ולנחת ולתשמיש ומפגשי התיעצות וכל הדומה לכך. אבל העולם הבא כיון שאין בו מאומה מכל זה הרי בלי ספק אין צורך בו ללילה ויום, וכך לחלוקת החדשים והשנים, כי זה אינו אלא בעולם הזה לחשבונות ולמשכורות ולצמחי האדמה וכל הדומה לכך, פרט לחלק מסויים מן הזמן שאינו מוגדר (בסימני יום ולילה) יהיה עליהם בו עבודת ה' כמו שאבאר. (מאמר ט פרק ו)
ויכל אלקים ביום השביעי - רבי שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כלה בו ביום... (בראשית ב ב)
לכל זמן - ואל ישמח האוסף בהון שבידיו, שעוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן. (קהלת ג א)
עת ללדת - לט' חדשים, ועת למות - קצב שנות כל דור, עת לטעת - גוי וממלכה, עת להרג - אומה שלמה בבא פקודתה, ועת לרפא - שברם... (שם שם ב)
חמשים ומאת יום - ...והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים, וזה לנו לאות שהם חדשי החמה, והנה לא דברו נכונה על דבריהם, כי שנים ימים יחסרו. גם האומר כי בחשבון העבור היה עושה וישים בחדש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה, ולמה כל זה, ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחלת השנה מתשרי לא נתנו המועדים על יד נח... (בראשית ח ג)
כחצות הלילה - ...וידוע שאין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחושת וחצי הלילה יותר קשה... (שמות יא ד)
מן הבקר - דע כי בקר האמת הוא כזרח השמש, גם יקרא בקר כעלות עמוד השחר שיחל להראות אור בעבים כמו שכבר זכרתי, וזה הבקר הוא דרך מקרה, והערב האמתי הוא בשקוע השמש, גם יקרא ערב על דרך מקרה עריבת האור... על כן "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ראוי להיות מערב האמת עד ערב האמת, רק חז"ל הוסיפו מחול על הקדש, ואמרו כי יציאת יום השבת תהיה עד צאת הכוכבים. והנה ראוי להכניס השבת מן התורה מהשקע השמש. וכל חכמי התולדות וכל חכמי המזלות מודים כי גבול היום מרגע היות עגולת השמש כנגד שטח הארץ בכל מקום, וזהו מעת צאתו עד בואו. (שם יח יג)
לעולם - בלשון הקודש הוא זמן, וכן לזמנו של יובל שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו... (שמות כא ו)
...ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש, ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור, כי חכמי הודו מוסיפים על רביעית היום חומש שנה, ותלמי וחביריו אומרים כי יחס חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור, והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש, ואחרים מאה ועשר, ואחרים מאה ושלשים, גם מאה ושמונים, כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל, ואנחנו צריכים לקבלה. ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי... על כן חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה, על כן העתיקו חז"ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל המחזור הלכה למשה מסיני... (ויקרא כה ט, וראה עוד ערך קדוש החודש)
לכל זמן - יש מפרשים שחייב אדם לעשות כל דבר בזמנו, ויש אומרים שהכ"ח עתים (הכתובים כאן) נגד כ"ח צורות הגלגל שהלבנה נראית בהן כל חודש, גם זה הבל. והנכון שיש לכל חפץ זמן, כי בהשחתת המתכונת המולידה ימות הולד הילוד, ובהתחדש מתכונת תעשירנו או היפך העושר, כי עתים קצובים, ובבא העת יתנועע האדם לאשר הוא מוכן לו, ואם כן אך הבל יהמיון לקבץ ממון. (קהלת ג א)
יבקש את נרדף - יבקש שהזמן ירדוף זמן ולא יפסק, כגלגל שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית.. (שם שם טו)
ועת - יודע החכם שעת לכל דבר ולא יכנס להלחם עם איש שהשעה משחקת לו. רעת האדם רבה - שאינו יודע מתי תגיע עת טובה ורעה. (שם ה ו)
...ודע כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש מחוברים משעות ורגעים, והיו ששה כששת ימי המעשה כפשוטו של מקרא. ובפנימיות הענין יקראו ימים הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תקרא יום, והיו ששה... (בראשית א ג)
בעשירי - הזמנים ידענו בדרך הנבואה... ודע שאחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, מנו את החדשים מתשרי עד ליציאת מצרים. (שם ח ה)
בשם ה' א-ל עולם - פירוש הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ עולם כלשון הבא בדברי רבותינו... והרב אמר במורה הנבוכים שהוא רומז לקדמות הא-ל כי הודיע היותו קודם לזמן... (שם כא לג)
כי לא שלם עון האמורי - כי יאריך אפו, ולכל זמן קצוב כפי חכמתו... (בראשית טו טז)
כעת חיה - ...ותלה החיות בזמן להתמדת החיים בו... (שם יח י)
אמר הכוזרי: גם זה תימה, אם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם.
אמר החבר, בו אנו מונים, ואין בין היהודים בזה מחלוקת מהודו ועד כוש... ארבעת אלפים וחמש מאות ופרטם מבואר בספר החומש שלנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח, עד שם ועבר אל אברהם ויצחק ויעקב עד משה... ואנחנו קבלנו מנין שני הקדמונים ממשה, ונדע מה שיש ממשה ועד עתה...
אמר הכוזרי, ואיך לא תפגום עליך אמונתך זאת מה שאומרים על אנשי הודו, כי מקומות יש אצלם ובנינים, וברור אצלם כי יש להם אלף אלפי שנה?
אמר החבר, היה זה מפגים על אמונתי אילו נמצא זה באומה מוחזקת, או בספר שמסכימים עליו הכל בלי מחלוקת במנין, ולא ימצא זה, אך הם אומה מופקרת ואין אצלם דבר ברור, והם מכעיסים אותם בצלמיהם ואליליהם...
אמר הכוזרי... ומה תאמר בפילוסופים, באשר הם מן המחקר והדקדוק והסכימו על הקדמות הנצחות והקדמות לעולם...
אמר החבר, הפילוסופים אין להאשים אותם, מפני שהם עם לא נחלו חכמה ולא תורה מפני שהם יונים, ויון מבני יפת השוכנים בצפון, והחכמה שהיא ירושה מאדם, והיא החכמה המוחזקת בכח אלוקי, ואיננה כי אם בזרע שם שהוא סגולת נח... (מאמר א מד-סג)
...ומה תאמר בהמון סגולה, היו ראויים להקרא עם ה'... ובעתים קבועות ממנו יתברך לא מהסכמה עליהם (מעצמם) ולא נלקחים מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו מועדי ה'... ודע כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'... ואין השבת נכנסת אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה עד אחרית המערב... ותקרא השבת לצין (סין) אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב... והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחילת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרא שם לימים... שהתחלתם מחצות יום סוף הישוב במערב, והוא בא השמש בארץ ישראל... מפני שהיה אור ובא לעתו (אחר זמן קצר), והיה לילה לישוב, והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר (בראשית א') "ויהי ערב ויהי בקר"... (מאמר ב טז-כ, וראה שם עוד)
...ותהיה העת ההיא (זמן התפלה) לב זמנו ופריו (של האדם), ויהיו שאר עיתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא... ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההן של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להדבק בענין האלקי... (מאמר ג ה)
...כן הפקח באור האלוקי יש לו עתים ומקומות בהם רואה האור ההוא, והעתים הן עתות התפלה, כל שכן בימי התשובה...
אמר הכוזרי, אם כן אני רואה אותך מודה ברבי השעות והימים והמקומות כחוזים, (שיש יתרון לשעות ומקומות ידועים)?
אמר החבר, וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה (השפעה) בארציות?... ואנו מכחישים החוזה, ונגזור שאין בשר ודם משיג לזה, ואם נמצא מן החכמה ההיא (חכמת הכוכבים) דבר סמוך אל חכמת אלוקית-תוריית נקבלהו, ובזה תנוח דעתנו על מה שנזכר מחכמת הכוכבים בדברי רבותינו, מפני שאנו סבורים שהוא מקובל מכח אלוקי והוא אמת... (מאמר ד ז)
ואמר על יום השביעי וישבות-ויברך-ויקדש, בעבור שנשלמו המעשים הטבעיים אשר ישלמו בזמן, והגיעו באדם אל מעלת המלאכים אשר אינם צריכים לכחות הטבעיים, מפני שהם שכלים אינם צריכים בפעליהם אל זמן, כאשר אנחנו רואים השכל יצייר ברגע אחד השמים והארץ... (מאמר ה י)
ואף על פי שנראה מעשהו (של השכל) בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הנה הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן... (מאמר ה יב)
אמנם שהשם יתעלה אין יחס בינו ובין הזמן והמקום זה מבואר, כי הזמן מקרה דבק לתנועה, כשיביטו בה ענין הקדימה והאחור, ותהיה נספרת, כמו שהתבאר במקומות הנפרדים לזה הענין, והתנועה ממשיגי הגשמים, והבורא יתעלה אינו גשם ואין יחס בינו ובין הזמן, וכן אין יחס בינו ובין המקום... (חלק ראשון פרק נב)
החמש עשרה, כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה ודבק עמה, ולא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר, לא תמצא תנועה כי אם בזמן, ולא יושכל זמן אלא עם תנועה, וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן...
הששה ועשרים, והיא אמרו שהזמן והתנועה נצחיים תמידיים נמצאים בפעל, ולזה יתחייב אצלו בהכרח לפי זה ההקדמה שיש גשם מתנועע תנועה נצחית נמצאת בפעל, והוא הגשם החמישי, ולזה יאמר שהשמים לא הווים ולא נפסדים, כי התנועה אצלו לא הווה ולא נפסדת, שהוא יאמר שכל תנועה תקדם לה תנועה בהכרח... (חלק ב הקדמה)
דעות האנשים בקדמות העולם או חדושו לכל מי שיאמין שיש שם א-לוה נמצא, הם שלשה דעות, הדעת הראשון והוא דעת כל מי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה, הוא שהעולם בכללו, רצוני לומר כל נמצא מלבד הבורא ית' השם המציאו אחר ההעדר הגמור, והשם ית' לבדו נמצא ולא דבר בלעדיו... ושהזמן עצמו גם כן מכלל הנבראים, כי הזמן נמשך אחר התנועה והתנועה מקרה במתנועע, והמתנועע ההוא בעצמו אשר הזמן נמשך אחר תנועתו מחודש, והיה אחר שלא היה, ושזה אשר יאמר היה הבורא קודם שיברא העולם, אשר תורה מלת "היה" על זמן, וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאותו קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו, כל זה שער זמן או דמות זמן לא אמתת זמן, כי הזמן מקרה בלא ספק, והוא אצלנו מכלל המקרים הנבראים, כשחרות וכלובן, ואף על פי שאינו ממין האיכות אלא שהוא בכלל מקרה דבק לתנועה, כמו שהתבאר...
ונבאר הנה ענינו ואף על פי שאינו מכוונת מה שאנחנו בו אלא שהוא מועיל בו, והוא שאשר חייב בהעלם הענין הזמן מהרבה מאנשי החכמה עד שערבבם ענינו, היש לו אמתות במציאות או אין אמתות לו, הוא היותו מקרה במקרה, כי המקרים הנמצאים בגשמים מציאות ראשונה כמראים (צבעים) וכטעמים הם יובנו בתחלת מחשבה ויצויירו עניניהם, ואמנם המקרים אשר נושאיהם מקרים אחרים כלהט במראה והנטיה וההקף בקו יעלם ענינם מאד, ובלבד כשיחובר אל זה שיהיה המקרה הנושא בלתי עומד על ענין אחד אך ישתנה מענין אל ענין יעלם הדבר יותר. ונקבצו בזמן שני הענינים יחד, שהוא מקרה דבק לתנועה, והתנועה מקרה למתנועע, ואין התנועה כדמות השחרות והלובן אשר הם ענין מיושב, אבל אמתת התנועה ועצמותה שלא תתיישב על ענין ואפילו כהרף עין, וזה ממה שחייב העלם ענין הזמן, והכונה שהוא אצלנו דבר נברא מתהוה כשאר המקרים והעצמים הנושאים למקרים ההם. ולזה לא תהיה המצאת הבורא לעולם בהתחלה זמנית כי הזמן מכלל הנבראים... (שם פרק יג, וראה שם עוד)
...והעולם לא נברא בהתחלה זמנית כמו שבארנו, כי הזמן מכלל הנבראות, ולזה אמר בראשית, והבי"ת כבי"ת כלי, ופירוש זה הפסוק האמתי כן, בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים... אבל מה שתמצאהו כתוב לקצת החכמים מהעמיד זמן נמצא קודם בריאת העולם מסופק מאד, כי זהו דעת אריסט"ו אשר בארתי לך אשר יראה שהזמן לא יצויר לו תחלה, וזה מגונה. ואשר הביא האומרים אל זה המאמר הוא מוצאם יום אחד ויום שני, והבין זה המאמר הענין על פשוטו, וחשב שאחר שלא היה שם גלגל מקיף ולא שמש באי זה דבר שוער יום ראשון. ואמרו בזה הלשון, אמר ר' יהודה בר סימון מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן... סוף דבר לא תביט באלו המקומות למאמר אומר... (שם פרק ל)
...יש עת שמיני חולאים יוצאים לעולם לילדים, כגון אבעבועות ביד מלאכים משולחים, נפקא מנה כשמגידות הנשים זו לזו (מעשיהן הנסתרים), ויש ילדים שם יש מן המלאכים המשלחים על הילדים אותן החלאים... (תסג)
וצריך שתתבונן כי יש במזוזה השם המיוחד מבפנים ושם ש-די מבחוץ, והיה זה מפני שאומות העולם חושבין שאין ההצלחה מצויה בבתים כי אם מקרה כפי מערכת הכוכבים והמנהיגים את העולם השפל, כגון האומרים מיום שקנה פלוני בית זה, או נשא אשה זו, מאותה שעה נתעשר ונתעלה מזלו כפי המזל והרגע שהיה בתקפו ומעלתו. וידוע כי אין להסתכל בזה, כי הרגעים ועתות היום אינם אלא להקב"ה, והוא שאמר דוד "בידך עתותי" (תהלים ל"א)... אך מה שהעולם נוהגים שאינם נושאים נשים בחסרון אלא במילוי הלבנה אין איסור בזה, ואינו מן הענין, שהרי אינו אלא לסימן בעלמא שיעשו הנישואין במילוי ולא בחסרון... וכל המסתכל בענין הנישואין ובהצלחת הבתים לדבר אחר זולתי לסימן הרי זה מדרכי האמורי, שחושבין שהצלחת הבתים תלויה במערכת הכוכבים... (כד הקמח מזוזה)
ואפשר שרמז באומרו כי מי יכול לתקן את אשר עיותו, על קצר חיי האדם, אמר שיתבונן בחייו ויבין כי הזמן חולף מהר ולא יוכל עוד לתקן מעותו. וכמזהיר על זה אמר החכם הזמנים שלשה, העומד והעובר והעתיד, העובר לא ישוב אליך עוד, העומד הנה מגמת פניו ללכת, העתיד לא תדע אם תגיע אליו... ומה נכבד מאמר חכמי המוסר בהערה על זה, אמר אחד מהם לתלמידיו, מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף, אחר אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה... ועל דרך זה כיוון דוד בפסוקים אשר החילונו, "גל עיני ואביטה" וגו' (תהלים קי"ט), שהוא עליו השלום לסבת טרדותיו ומלחמותיו היה מעביר זמנו ומוציא ימיו לדברים יגיעים, והיה מבקש עזר אלוקי להגיע לידיעת נפלאותיו בחלקי הזמן המועטים שהיה מתבודד בהם כפי מה שהיה גונב לשאר הטרדות... (משיב נפש מאמר ב פרק ט)
עדיין יש לשאול במה השלימה ענינינו כשאסרה לנו דרכי העוננות גם בחירת העתים הנאותים לכל דבר... והנה לדעת הרמב"ם אין זו שאלה כלל, כי הוא נמשך לדעת החכמים הטבעיים שסוברים שאין בכוכבים כוכב טוב או רע כלל, וכל מה שיחשבוהו האמוריים בדברים ההם דבר בטל, אבל הוא נמשך אחר דמיון האדם. ויש בדבריו ספק שאינו כן דעת רז"ל, שהרי הסכימו בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה) מעשים רבים שהעולה מהם הוא שהמזל פועל בעדם, אם לא שישנהו בסבת המצוות, ואם כן צריך ביאור, למה אסרה התורה המעשים ההם, ולמה לא חששה להשלים ענינינו במה שנחסר כשלא נשתמש בדרכים ההם? התשובה שהתורה אסרה כל הענינים ההם כלן, ואף על פי שאפשר שימשך מהם תועלת, מפני שהשימוש בדברים ההם יביא לרומם הכוכבים ויהיה אפשר שימשך מזה שיעבדם, וזה כולו טעות גמור, שגם כשנודה שהכוכבים מזיקים ומועילים אינם עושים כן בבחירתם, אלא מצד הטבע שהטביע השי"ת שאי אפשר שישתנה... ולכן אסרה תורה עלינו גם בחירת העתים, אף על פי שאי אפשר שימשך מזה איזה תועלת והתועלת ההוא כבר השלימתו בכל מצותיה ואזהרותיה... (דרוש יא)
...וזה אף אם יהיה הזמן המשך בלתי משוער המדומה במחשבה, שהוא נמצא תמיד קודם בריאת העולם ואחר העדרו, אלא שלא היה באותו המשך הסדר הנראה מצד תנועת הגלגל, אחר שלא היה הגלגל מתנועע ולא נמצא, וזהו דעת רז"ל שההמשך הוא הזמן בשילוח, כי הם יקראו הזמן המשוער או הנספר בתנועת הגלגל סדר זמנים לא זמן סתם, ויהיה הזמן לפי זה שני מינים, ממנו נספר ומשוער בתנועת הגלגל ויפול בו הקודם והמתאחר, והשוה והבלתי שוה, וממנו בלתי נספר ומשוער, והוא המשך זמן שיהיה קודם מציאות הגלגל שלא יפול עליו השוה והבלתי שוה. והוא אשר קרא הרמב"ם ז"ל "דמות זמן" בפרק י"ג מהחלק השני, וזה המין אפשר שיהיה נצחי, המתהווה או המתחדש הוא סדר הזמן לא הזמן, ובזה הדרך יסתלקו כל הספיקות והמבוכות שיש במהות הזמן, אם הוא הוה בזמן אם לאו, (אם הוא נברא הרי נברא בתוך זמן אחר שהיה קודם לו, שאי אפשר שלא היה זמן, ואם כן למה היה צריך להבראות), כי אף על פי שהזמן לא יתחדש ולא יתהוה, מכל מקום סדר הזמן כבר יהיה בזמן.
וגם במה שספקה על העתה, (המלה עתה), כי העתה הוא שיחלוק בין הזמן הקודם מן המתאחר, וכבר יהיה זמן קודם לעתה הראשון, ויתחייב שיהיה הזמן והגלגל נצחי, (היה זמן קודם לעתה, אם כן בזמן ההוא היה גם עתה, וכן לאין סוף), איננו מה שיקשה לפי זה הדרך, כי הזמן שיש בו תנועה יש בו קודם ומתאחר אלא בהעברה מן הלשון...
על כן אמרו רז"ל לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור (חגיגה י"א), ירמזו על ההמשך שהוא קודם בריאת העולם ואחר העדרו, ויאמר שלא ישאל אם יפול בו קודם ומתאחר אם לאו, ואל תקשה עלי מאמר רבי יהודה ברבי סימון ויהי ערב וגו' מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן (ב"ר פרשה ב')... שלפי המובן מהפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד היום הרביעי שבו ניתלו המאורות, אמר כי מיום הראשון שנברא הגלגל היה מתנועע, והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי... ולא נזכר תליית המאורות ביום הרביעי אלא לבאר שמציאותם מתנועעים בתנועות מתחלפות עד שיהיו לאותות ולמועדים, כדי שימשך מהם שפע בעולם השפל... ויתבאר לפי זה מדברי רבי יהודה ברבי סימון כי הזמן המשוער בתנועת הגלגל נקרא סדר זמנים אחר שאין בו תנועה... (מאמר ב פרק יח, וראה שם עוד ואלקים-זמן)
כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפועל, כי העבר אינו נמצא, והעתיד לא יצא עדיין לפועל, וההוה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד, ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת שיקבל חלוקה כמו שהוא מדרך הזמן שיקבל חלוקה להיותה מהכמה המתדבק, (סכום של גדלים דבקים זה לזה, כמו במדות האורך), אבל יחס העתה אל הזמן הוא יחס הנקודה אל הקו, ואם כן אין הזמן נמצא בפועל, ואף על פי כן הוא נותן שלמות המציאות לכל הדברים הנמצאים בזמן... (מאמר ג פרק כז)
ויבדל אלקים - ...ועל ידי בריאה זו נתחדש זמן שתשערהו הנפש בכל מה שישוער ברישומיו, ואם כן התחלת הבריאה והזמן נמצאים כאחד, ואף לפני שהתנועעו הכדורים. וכבר הודה הרב אבן חסדאי מציאות הזמן קודם הבריאה בהשערת ההמשך בלבד, או אף על פי שלא יצוייר הזמן בלי תנועה גלגלית לא ימנע הכתוב מלשערו על שם העתיד, ושתי דעות אלו במדרש...
ועם זה היתה מציאות הזמן בפועל, כי כמו שהיתה התחלת מציאותו בתחילת הבריאה, כן היה בתשלום מציאותו נגמר והולך בו' ימי המעשה. (בראשית א ד)
והיו לאותות - לענין חידוש הלבנה, ומזה תלקח מדת החודש, וזה שאמר והיו ...ולמועדים, ובמלאכה זו יצא לפועל מציאות הזמן המפורסם הבא מהתנועה היומית, והוא מאמר ה"מתי". (שם שם יד)
אחר ששלמות האדם תלויה בזמן וימי חלדו, טוב שיהיה המספר המורה על פרטו וכללו תמיד לנגד עיניו, והנה הזמן נמצא בעת בא דברו יתברך להוציא העולם מהאפס אל היש, ומאז והלאה לא יצוייר פועל בטבע זולתי בזמן, וזה שאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת ג') כי זה יתחייב לכל הנמצאים הנופלים תחת שינוי ותנועה, ולא באלו הנמצאים למעלה מהטבע. והזמן יקר בעיני השלמים בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם, כמו שאמרו "יפה שעה אחת של תשובה וכו' מכל חיי העולם הבא", לכוון על ערך הזמן והוצאתו בענינים היותר יקרים... וכדי להעיר בני אדם על כך עשתה התורה ממנו עיקר, למנות ימינו על פי השמיטות והיובלות, שנתעורר להוציא זמננו כראוי, ולא כהעצלים המפקירים שנותיהם להבל, ומתלוננים תמיד על יומם שהוא קצר ותלאותיו רבות, ובאמת הם המפסידים אותו... (ויקרא ט א)
...כי בעליונים שאינם גוף לא תמצא תנועה, ולכן אין זמן במערכותם ואינו שולט בהם, כי אם להיפך הם שולטים בו, והנמצאים השמימיים שלתנועתם נמשך הזמן, הם שוים לזמן, כי בהתחדש תנועתם יתחדש הזמן, והנמצאים התחתונים וכל סוגי תנועותיהם מוקפים בזמן, ויש לו עליהם ממשלה עצומה, שהזמן יספיק להווית הדברים ולהפסדם, וזו הממשלה הטבעית אשר למערכות השמים על ההוים ונפסדים.
ובאדם יחוייב שימצאו שניהם, מצד חומרו הוא תחת ממשלת הזמן, כי התנועה הכרחית בו, וכל מעשיו בחומר מוגבלים על ידי הזמן, אך מצד השכל אינו תחת הזמן, ומה שזקוק לזמן להבין דבר הוא, כי כחות ההיולאניות צריכות לזמן עד שיפשיטו היולאניות המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה, ואז ישכילם בפתע בלי זמן. ולכן הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה במצוותיה, כהמועדים, השמיטות וכו', אף שמצד עצמם הענינים האלוקיים הם למעלה מהזמן... (במדבר ל ב)
בביאור הקדמה הט"ו, האומרת כי הזמן שקרה נמשך לתנועה ודבק עמה, לא תמצא תנועה כי אם בזמן, ולא יושכל זמן אלא עם תנועה, וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן.
ההקדמה הזאת כוללת ד' הקדמות, האחד היות הזמן מקרה, והב', היותו דבק לתנועה באופן שלא ימצא האחד בלתי האחר, והג', שלא יושכל זמן אלא עם תנועה, והד', שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת גדר הזמן... הנה גדרו שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה, וזה שאין ספק הצטרכו אל נשוא להיותו בלתי עומד כלל, וכל שכן שיהיה עומד בעצמו כמו הדברים שלא יצטרכו אל נושא, וזה שהזמן יחלק אל עבר ואל עתיד, כי ההווה הוא עתה, והוא בלתי נמצא ואיננו זמן, והעבר כבר נפסד, והעתיד איננו עדיין, ולזה יצטרכו אל נשוא מבואר בעצמו, והיא ההקדמה הראשונה.
ולפי שאנחנו נראה שאנחנו נשער התנועה המהירה והמאוחרת בזמן, וזה שהתנועה המהירה היא אשר יתנועע המתנועע בה שיעור ידוע בזמן יותר קצר מבתנועה המאוחרת, הנה התבאר שהזמן איננו תנועה, כי לא ילקח הזמן בגדר עצמו, ולהיות המהירות והאיחור בתנועה מקרה דבק בה ובלתי נפרד ממנה, והיה שנשער אותם בזמן, נתאמת שהוא מקרה דבק לתנועה, וזו ההקדמה הב'.
וכאשר היה זה כן, יהיה הזמן משער לעולם התנועה איך שלוקחה, אם בבחינת מהירות ואיחור, אם בבחינת הקודם והמתאחר, כבר יצדק אמרנו בגדרו שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה, ולפי שלוקחה התנועה בגדרו נתבאר ההקדמה הג', והוא שלא מושכל הזמן אלא עם תנועה.
ואמנם ההקדמה הד' שהיא שאמרנו שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן היא מבוארת בעצמה, כשיתבאר ענין הנפילה תחת הזמן. והוא הדבר שיגבילהו הזמן ויעדיף עליו משתי קצותיו, ולזה הדברים הנצחיים אינם נופלים תחת הזמן בעצם, כי לא יגבילם הזמן ולא יעדיף עליהם... (מאמר א כלל א פרק יד)
בחקירה בהקדמה הט"ו... אומר שכאשר נדקדק בגדר הזמן נמצא ההקדמות הד' הנכללות בהקדמה הזאת כוזבות, כי למה שהוא מבואר בעצמו, כשכבר יאמר במנוחה גדולה כאשר נח דבר מה זמן גדולה, וקטנה כאשר נח זמן מועט, הנה מבואר שהזמן ישוער במנוחה ובזולת תנועה בפועל... והמנוחה בזולת ציורנו בתנועה כבר תתחלף בפועל הרב או במעט, וכאשר היה זה כן, הנה מי יתן ואדע למה ישוער הזמן בה בזולת ציורנו התנועה.
ולזה הגדר הנכון בזמן יראה שהוא שיעור התדבקות התנועה או המנוחה בין שתי עיתות, וכבר יראה שהסוג העצמי ביותר לזמן הוא שיעור, כי להיותו מהכמה המתדבק והמספר המתחלק היה הניחנו המספר סוג בלתי עצמי וראשון. ואמנם שוער בתנועה ובמנוחה למה שציורנו בשיעור התדבקותם הוא הזמן, ולזה יראה היות מציאות הזמן בנפש, וכאשר היה זה כן, הנה ההקדמה הראשונה האומרת היות הזמן מקרה כשרצינו בו שאיננו עצם, היא אמיתית, ואם רצינו בו היותו מקרה נמצא חוץ לנפש היא כוזבת, למה שהזמן נתלה במנוחה כמו בתנועה, והמנוחה היא העדר התנועה, ואין מציאות להעדר, ולזה יתחייב שיהיה הזמן נתלה בציורנו שיעור התדבקות אם בתנועה אם במנוחה.
ההקדמה הב' האומרת היות הזמן דבק לתנועה, באופן שלא ימצא האחד מבלתי אחר היא כוזבת, מאחר שכבר ימצא זמן בזולת תנועה, והוא המשוער במנוחה, או בציור תנועה וגם אם לא תמצא בפועל.
וכן ההקדמה הג' האומרת שלא ישוכל זמן אלא עם תנועה גם כוזבת מזה הצד, ואולם ההקדמה הד' האומרת שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן, הנה הנבדלים ואם היו בלתי מתנועעים כבר נפלו תחת הזמן, כאשר יתאמת שנתהוו כשהזמן היה קודם להם, למה שאין מהכרח הזמן מציאות התנועה בפועל, אלא רק ציור שיעור התנועה או המנוחה, ולזה יתאמת מאמר רבי יהודה בר רבי סימון כפשוטו, והוא אומרו מלמד שהיה סדר זמנים קודם... (שם כלל ב פרק יא)
...ואולם בדרשו בדרוש הג', והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן, הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר, אמרם בד' פרקים העולם נידון וכו'. ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החילוף הזה בזמנים, ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח, וזה שבחילוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה, אם מפאת הזמן בעצמו, אם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים ההם, כאילו תאמר הפרקים הד' שנתייחדו לעבודות מיוחדות מתייחסות לזמנים... (מאמר ב כלל ב פרק ו)
טענות מאמיני הקדמות... מפאת הזמן יעשו שלש טענות, הא', אם הזמן נצחי הנה שם בהכרח מתנועע נצחי... למה שהזמן מקרה דבק לתנועה, ולא תצוייר תנועה בזולת מתנועע, ואמנם הקודם יתבאר גם כן, אם היה הזמן הווה, היה בהכרח הווה קודם הוויו, והוא שקר מבואר. ואולם איך יתחייב זה, הנה כפי מה שאומר אם היה הזמן נעדר קודם שיהיה נמצא, ואמר כי קודם הוא מהבדלו הזמן, הנה היה הזמן נמצא ונעדר יחד, והנה התבאר שאי אפשר שיפתר (שיפסד) בדרך הזה בעצמו, ואם איננו הווה ולא נפסד הנה הוא בהכרח נצחי.
והנה חזק הפילוסוף זאת הטענה כשאמר שהיא גזרה מוסכמת שכל הוה הוה בזמן, והב' אם היה הזמן הזה יתחייב שיהיה שם עתה אין לפני זמן, והוא שקר, כי העתה תחלוק הקודם והמתאחר, לפי שכבר ידמה שיהיה הענין בעתה כענין בנקודה אשר תחלוק את הקו, וזה שהנקודה יש ממנה בפועל, כנקודה אשר בתכלית הקו, וממנה בכח לבד, והיא הנקודה אשר תחלוק הקו, והנקודה שזה דרכה היא התחלה ותכלית אחד, אבל העתה למה שלא תמצא בפועל לפי שהזמן עצמו בלתי נמצא בפועל, וכל שכן בעתה, ועוד, שאם היה נמצא בפועל יהיה נמצא בזמן המתחלק, ולזה מבואר שהוא בכח, ולזה יתחייב שיהיה העתה הראשון יחלקו הקודם והמתאחר, וכבר היה הראשון ההפך.
הג' זה ענינה: אם היה העולם הווה, יחוייב שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפועל בזמן, למה שהכח והפועל סותרים, ואי אפשר שימצאו בזמן אחד מצד אחד, ואם היה הזמן קודם הנה שם תנועה ומתנועע קדום, שאם היה מחודש יתחייב גם כן מציאות הכח קודם בזמן, וזה לבלתי תכלית.
ולכן חייבו מפאת הזמן היות שם מתנועע נצחי... (מאמר ג כלל א פרק א)
...והנה אחר שנתאמת לרמב"ם זה, (שהגלגלים נתחדשו בבחירה וברצון), חייב גם כן בזמן שהוא מכלל הנבראים, ונתבאר לו מזה ביטול דעת קצת הקודמים, שיאמינו שהיה בכאן עולם אחר עולם בלי תכלית.
ואופן הביאור הזה, רוצה לומר היות הזמן מחודש, תחילה הניח מה שהתבאר בספר השמע, שהזמן מהכמה המתדבק, והוא בנושא בלתי מיוחד, כאילו תאמר התנועה שהוא, ואם היה מיוחד לתנועה היומית היה זה בהנחה לא בטבע, וזה שכבר ישוער באיזו תנועה שתהיה הקודם והמתאחר, והוא הזמן. והתבאר גם כן שמציאותו בין הכח והפועל, ושהזמן החולף יש לו דין מה שבפועל, והזמן העתיד דין מה שבכח יאמר לעולם בבחינת העתיד. והוא מבואר גם כן שאין בו ריבוי בעצמו, היו נמצאים בו תכליות מוגבלים בענין האישים, והיה נמנע בהם שיהיו אמצע, אבל התכליות הנמצאים בזמן, אפשר בהם שיהיו אמצע, ולזה מה שיחוייב בו שיהיה האחד בעצמות.
וכשהונח זה כן התחיל לבאר שהזמן בעל תכלית, ובאר זה מפנים, מהם שכבר הונח שהזמן מהכמה, והכמה הוא בעל תכלית לפי שהוא משער ומגביל בעל חכמה. ועם שההקדמה הזאת מבוארת בעצמה, יעיד על אמיתותה, שכשנעבור מיני הכמה, נמצאם כולם בעלי תכלית, כאילו תאמר גם הגשם והשטח והקו והמקום. ואם היה שהמספר יתווסף אל מה שיתווסף וזה אל לא תכלית, הנה הבלתי בעל תכלית בו בפועל ההוספה או בפועל החלוקה, אבל בשאר המינים התכלית בהם לעולם שמור. ולזה היה מבואר בזמן בעל תכלית, וכאשר התבאר לו זה, חייב בו שיהיה מחודש. וזה שאי אפשר שיאמר שהיה לפני זה הזמן בעל תכלית זמן אחר בעל תכלית וכן לבלתי תכלית, שכבר הונח שהוא אחד ומרובה, ואין בו ריבוי בעצמות... ונשוב למה שהיינו בו מסידור מופתיו לבאר שאי אפשר שיהיה הזמן בבלתי בעל תכלית, ומהם לפי שהוא מבואר שבגרמים השמימיים יש חילוף תנועות במהירות ואיחור, שהתבאר שהגלגל היומי יותר ממהר מגלגל הכוכבים הקיימים, הוא מחוייב, שאי אפשר בזמן החולף שיהיה בלתי בעל תכלית, כשנצרף אל זה הקדמה אחת ידועה בעצמה, והוא שאין בלתי תכלית גדול מבלתי בעל תכלית, וזה שכל אחד מהמהיר והמאוחר סבב סבובים בלתי בעלי תכלית, יתחייב אם כן שלא יהיה שם מהיר ומאוחר, היפך ממה שנראה בחוש, ומהם שאם היה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, היה מחוייב שיהיה הירח לוקה זמן אין תכלית בו, וכן השמש, ולהיות הבלתי בעל תכלית שוה לבלתי בעל תכלית חיוב שיהיו המאורות לוקים תמיד...
ומהם שאם היה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, היתה התנועה המתנועעת בו בלתי בעלת תכלית, ולפי שהוא מבואר מענין הזמן שהוא מספר תנועות הגרם השמימי בקודם ובמתאחר, והתבאר מהגרם השמימי היותו מחודש, אם כן בהכרח הזמן מחודש... (שם פרק ג, וראה שם עוד)
נבאר הצודק מהבלתי צודק... וכל שכן חידוש הזמן שלא יתחייב ממנו, שכבר יתבאר בקלות ממה שקדם לנו במאמר הראשון שהזמן אינו מפעולת פועל, עם שנודה היות העולם מחודש מן האפס הגמור... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת, ועל כן עשה השי"ת נס זה, כן אתה האיש הזהר בדבר שאין לו תמורה, כמו אם בא לידך שום מצוה עוברת עשה אותה ולא יעבור הזמן, כענין עבר יומו בטל קרבנו, וכן הזהר באבידת הזמן בדברי בטלה שאין לו תמורה, שאם תעסוק בתורה למחר הוא חיוב היום עצמו, ומה שהיית חייב ביום שנתבטלת אין לו תשלומין... (אבות פרק ה ד)
ראה השלם הזה להזהיר לאדם על ענין איבוד הזמן, כי אין אבידה כאבידת הזמן שאין לה תמורה כלל, ולכן סידר עניני האדם ומעשיו ועניניו כפי שניו, ואמר בן חמש שנים למקרא, כי בהיות שאז"ל כל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה בלימודו בחמש שנים שוב אינו רואה, על כן חוק וזמן נתן לאדם שלא ישנה את תפקידו בכל לימוד ולימוד חמש שנים... (שם שם כג)
בראשית - בתחלת הזמן הוא רגע ראשון בלתי מתחלק שלא היה זמן קודם לו. ברא - עשה אינו ישנו ובזה לא יפול זמן כלל. (בראשית א א)
ויקרא אלקים לאור יום - אף על פי שלא היה אז זמן האור והחושך מתנהג על אותו האופן שמתנהג אצלנו הזמן שאנו קוראים עתה בשם יום ובשם לילה. ויהי ערב - אף על פי שהבדיל האור והחושך שיהיה משמים בזמנים מתחלפים נבדלים בלתי סבוב גלגל הבדילם בהדרגה באופן שהיה ביניהם זמן ערב בבא הלילה וזמן בקר בבא היום. (שם שם ה)
ויכל אלקים ביום השביעי - בתחלת היום השביעי שהוא הרגע בלתי מתחלק אשר הוא ראשית לזמן העתיד ואין חלק ממנו... (שם ב ב)
א-ל עולם - קרא והודיע לרבים שהא-ל יתעלה הוא א-לוה הזמן וממציאו נגד דעת אפיקורסים חדשים גם ישנים. (שם כא לג)
שבת היא לה' - הוא היוצר אור ובורא חשך קובע אותה בכל מושבותיכם, אף על פי שתשתנה תחלת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות, ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח, מכל מקום תהיה תחלת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא. (ויקרא כג ג)
ומתחת זרועות עולם - ולמטה מן השמים הוא אלקי זרועות ומנהיגי הנמצאים העולמיים והם ההווים ונפסדים הנופלים תחת הזמן, כמו איכיות היסודות והטבע הזמן והמגדל והמוליד והמצייר בצמחים ובבעלי חיים. (דברים לג כז)
אולי אוכל נכה בו - ...כי בלעם היה יודע השעות ובלק המקומות, ויחד אולי יצליחו. (במדבר כב ו)
כי שאל נא לימים - ...ולמדנו מהזוהר כי הימים שעושים בהם מצות ומעשים טובים קונים קדושה והויה רוחנית קיימת, ועל כן נאמר ויקרבו ימי ישראל וגו', והימים שמראש חודש סיון עד מתן תורה שחיים וקיימים לפניך ישאל אותם. (דברים ד לב)
אלמה תנן ר"א אומר האורג ג' חוטין בתחלה וא' על האריג חייב. וכבר אמרנו כי העת הוא חוט אחד והרגע שני עתים הוא שהם שני חוטין, ומשפט המלה אורג ונוגע הרי צירוף שתי הפעולות יחד יקרא רגע, כי חוט האריג הזה מדובקים ונוגעים אהדדי לא כמחשבת אנשי המחקר המגדירים את הזמן שהוא כמות מתפרר ואינו אלא מתדבק באמת.
עוד המה חשבו שלא סר מעולם משך בלתי משוער וזהו שקר, כי מה שאין לו שיעור אף אין לו משך ואין להזמן מציאות אלא במשך תנועת הגלגל. תדע כי כל י"ב חודש של משפט דור המבול לא שמשו המזלות ולא באה אותה השנה בחשבון ימות עולם... והנה זאת הנגיעה והדביקה לחוטי האריג שזכרנו היא המחייבת לחשב הרגעים ולא יספיק לנו חשבון העתים שהרי אין ריקות נמצא ולעולם חציו האחרון של זה הרגע מתדבק עם חציו הראשון של הרגע הבא אחריו, ושני החצאין כי הדדי הן הם רגע מחובר מחציו של זה ומחציו של זה.
ותחלת האריג הנכבד ההוא שיצדק לקרא לו אוירא דאיתפס על גבי השתי אוירא דלא איתפס והוא עצם האור שזכרנו שעורו שלשה חוטין בתחלה, כי העת הראשון אי אפשר לעמוד עליו לקלות מחצבתו, והוא מתדבק אל הרגע הבא, וכבר עבר אותו עת ראשון והרגע חציו הווה וחציו עתיד, הרי תחלת הזמן הוא הווה בין עבר ועתיד שאין לו השערה מושלמת אלא בכך, אבל מכאן ואילך כל עת לבדו מוסיף והולך, לפיכך העושה מלאכה בשבת שהוא כנגד אחד משני המאורעות האלה דהיינו שלשה חוטין בתחלה או אחד על האריג חייב חטאת לדעת ר"א. אבל חכמים השוו תחילתו לסופו כי הרגע הכולל שני העתים הוא להם אריג מושלם דקסברי שההווה הראשון המושך עצמו ואחר עמו מופלג בעתו הקודם לכולם מן העת השלישי ואינו צריך לו, שהרי השני מפסיק ביניהם... (מאמר העתים סימן יד)
...והנה מביא ראיה ממין על שאינו מינו, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פועל טבעי המשך זמן, אבל פועל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן, כי הטבעי כח גשמי, ולכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתן בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולכך ברגע אחד יתהפכו המים לדם, שהוא פועל ברצונו בלבד, וברצונו נתהוה החומר והצורה לפי רגע אחד, ואין זה פועל טבעי הפועל בזמן, והוא צריך אל הכנת החומר, וזהו פועל הנבדל שפועל בלי הכנת חומר כלל... (גבורות ה' הקדמה ב)
ויהי בימים הרבים וגו', דרשו רז"ל לפי שהיו ימי צער קראן רבים... רוצה לומר כי כאשר הימים ימי שמחה והברכה באה מן השי"ת לעולם, אז העולם נוהג על פי סדר השי"ת אשר הוא מסדר העולם, ואין כאן ריבוי לפי שכל דבר שהוא מסודר מן השי"ת סדור שלו מתאחד ומתקשר. אבל כאשר הקב"ה נותן אותם למקרים אין כאן סדר, וימי הזמן נחשבים רבים בעבור שאין להם התקשרות... (שם פרק כא)
ודע כי אלו ב' מכות מיוחדות בזה, שנודע להם השם המיוחד, כי אמר "התפאר עליו למתי אעתיר לך" וגו', ועל זה אמר "כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו". וזה כי על ידי מעשה הטבע או גזירת שמים אין לומר שכל שעה ושעה אשר מיוחד יהיה דבר זה, כי הטבע פועל לפי מנהגו בזמן אשר טבעו לפעול. וכן גזירת שמים לפי מהלך המזל. וכאן אמר למתי אעתיר לך, ובשעה שהיה קובע נעשה, נראה ברור כי הקב"ה מיוחד לעשות בשעה שהוא מייחד ומברר... כי הטבע וגזירת השמים אינם מיוחדים בדבר מיוחד, אף על פי שיש לגזירת השמים זמן מיוחד לפעולתם, דבר זה אינו נקרא זמן מיוחד, לפי שהוא פועל בזמן הראוי לו לפי מצב הכוכב, ולא נקרא מיוחד, אבל נקרא מיוחד כאשר הוא מייחד הזמן משאר זמן, אף על גב שכולם שוים הוא מייחד זמן מיוחד, ואי אפשר שיבא יחוד זה כי אם מן השי"ת שהוא מיוחד, ובשביל כך מייחד הזמן, כי מצד הזמן והמקום אין כאן ייחוד... (שם פרק לב)
החדש הזה לכם וגו', במדרש: משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, משבחר ביעקב ובניו קבע ראש חודש של גאולה... ביארו בזה כי ראוי להיות נגאלים בחדש ראשון במה שהוא ראשון, וטעם זה יתבאר לקמן אצל מצה שאנו אוכלים, ומפני כך נאסר החמץ שנעשה באריכות הזמן ששוהה להחמיץ, וכל ענין הגאולה כך היה, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שמזה תראה שכל ענין הגאולה היה מבלי המשך זמן, ולפי שישראל יצאו במדריגת קדושה אלוקית שאין שייך בה זמן, שהרי יצאו על ידי אותות ומופתים, ולכך ראוי לגאולה דבר שהוא ראשון מצד אשר עדיין אין בו משך זמן... (שם פרק לה)
ועוד דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד הזמן, ולא בשום צד זולת זה, ולפיכך לא יצאו במדריגה שיש בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן, זולת השי"ת שאינו נופל תחת הזמן, ולכך אסר עליהם החמץ שהווייתו נעשה בזמן... (שם פרק לו)
הזמנים המקודשים בתורה מצאנו שלש מהם חבר אותם הכתוב יחד, חג המצות, חג השבועות, וחג הסוכות... גם מצאנו שלש רגלים קבעה התורה זמנים בתבואת הארץ, האביב והקציר והאסיף, ודבר זה צריך תלמוד מה ענין המועדים אצל התבואה?
דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם, ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה, כי ההמשך והחילוק אשר יש לזמן הוא דומה להמשך וחלוק הגשם, שכל גשם יש לו משך והוא נחלק, ועוד כי הזמן נתלה בגשם, כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם, והמעיין ידע, כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתייחסים בכל דבר. וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ששה צדדים, וכל ששה צדדים אלו מתייחסים אל הגשמיות, בעבור שכל צד יש לו ריחוק (ממדים), אמנם יש בו שביעי והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד, דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק, לפיכך יש גם כן לזמן המתייחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול, אבל השביעי קדוש. אמנם השנה המושערת מן השמש שהוא מהלך בצבא השמים, וראוי למנות למלך מפני שהוא מקיים ומסדר המשך המציאות, וכן הירח שהוא גם כן מלך.
ודע שכל שנה ושנה בפני עצמה יש בה הויה מיוחדת כאילו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה, ולכך השנה מתייחסת ומתדמה אל העולם, וזה כמו שיש לעולם התחלה שנמצא נברא, כך יש בשנה התחלה, וזאת ההתחלה היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים, וכמו שיש לעולם שלימות הויה, וכך יש לשנה שלימות הויה, וזהו בזמן הקציר, ויש לעולם חזרה ואסיפה שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים, שאין עמידה לעולם עצמו, כן בצאת השנה הוא תקופת השנה... (שם פרק מו)
וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדשים ניסן ותשרי, כי שני אלו הזמנים הוא זמן ממוצע, זמן שוה, שהרי היום והלילה שוים הקרירות והחמימות בשוה, ואין הזמן הזה יוצא לשום קצה מהקצוות, ולכן מוכן לקבלת הקדושה ביותר, אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה אינו מיוחד לקדושה האלוקית, אבל הוא מוכן להיות הפך הקדושה, כמו ט' באב וי' בטבת, שאלו החדשים מתנגדים לקדושה האלוקית, כי כבר אמרנו לך כי הזמן והגשם משתתפים בכל דבר, וכמו שהתפשטות הגשם מורה על הגשמות, והאמצעי מורה על הקדושה, וכך הוא בודאי בזמן, כי הזמן שהוא בשווי מיוחד להיות בהם זמן קדוש, אמנם שבועות אשר אינו בזמן שוה, היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחודש, אבל תלה אותו בפסח וקדושתו, שהימים מתעלים עד חמישים, כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם היא המעלה האלוקית... ובחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחודש זיו שהוא מוכן לקבל אור התורה... (שם)
...ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה "לכל זמן ועת לכל חפץ", וזה שאמרו חכמים אין לך אדם שאין לו שעה, כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו, וכל המציאות הוא תחת זמן, וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הוויית הנמצאים, וכמו שהזמן בו הוויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים, ולפיכך שנינו ה' דברים ארעו לאבותינו וכו', כי הזמן הזה מיוחד אל אותם שהם מתנגדים אצל ישראל... (נצח ישראל פרק ח)
בחבור הזה התבאר, כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת לפועל בכל הדברים אשר בעולם, כי הכל תלוי בזמן, ומפני שהם תלויים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. ובמדרש: זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר "ויקח ה' אלקים את האדם" וגו'... ואף נתינת המצוות, לפי שהמצוות דהיינו עשייתם נמשכת אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה לאברהם. אבל התורה מפני שהיא שכלית בלבד לא תפול אחר זמן, אבל שייך בזה עת, כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למבין, ולכך אמר שלמה המלך ע"ה "ועת לכל חפץ", ובעתה אשר היה מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה...
ןבפרק חלק תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא, ב' אלפים תוהו, וב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח וכו'. ואין ספק שצריך טעם שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים... וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה לאמצע ולסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים, וכל אחד יש לו שם בפני עצמו, ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לג' חלקים אלו... (שם פרק כז)
...והבן מה שאמר "ועת לכל חפץ", כי הדברים שהם גופניים, כמו כניסת האדם לגן עדן ויציאתו משם... נופלים תחת הזמן, אבל דבר שהוא שכל בלבד, והוא קבלת התורה שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן, על זה אמר "ועת לכל חפץ", כי העת שהוא מחבר העבר והעתיד אינו זמן, ורוצה לומר כי הדבר שהוא מושכל שאינו נופל תחת הזמן הוא נעשה בעתה... ומפני כי העתה הוא שלישי, כי העתה מחבר הזמן והוא שלישי, ולכך בחדש השלישי ניתנה התורה... כי השלישי הוא בין שנים ומחבר השנים, הרי בכל השלישי יש שתים כי הוא מתחבר לזה ולזה... (תפארת ישראל פרק כה)
...מכל מקום יש לומר כי מצינו שזמן ג' חדשים הוא מחולק לעצמו... לענין הבחנה, וכך אצל ישראל זמן שלשה חדשים מחולק לעצמו שיהיו נכנסים לרשות שכינה... כי הזמן הוא מדובק ומחובר ועד ג' חדשים נחשב הזמן אחד, אבל יותר משלשה חדשים לא נחשב אחד רק מחולק לעצמו. והטעם כי כל דבר שהוא מחובר יש בו ראשון ואמצע וסוף, ולפיכך הזמן שהוא מחובר חבור שלו הוא בשלשה... (שם)
...והקדושה גם במן, כלומר מה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הויה היא בזמן, וכל זמן תולה בתנועה וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש, ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו, וכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוויית מן... (שם פרק מ)
...ומה שאמר שהזמן (שה' זועם) הוא כאשר יש סורייקא חיוורא בתרנגול, והדברים האלו אמיתיים, כי התרנגול עושה בו שינוי הזמן רושם בסגולה, ובשלש שעות ראשונות, שהיא התחלת עולם הטבע, ויש להתחלה זאת פירוד ממנו יתברך, ודבר זה גורם סילוק רצון השי"ת מן העולם, ונמשך מזה שינוי, ויש לו הבחנה בסגולה, כמו שיש לו הבחנה בסגולה בכל שינוי זמן, ודבר שהוא בסגולה אין קשיא ותמיה כלל, כי הוא סגולה בלבד... (באר הגולה ד ד"ה בפרק קמא דע"ז)
...וזה שאמרו במדרש גם כן שהיה סדר זמנים קודם לבריאה, ולא אמר שהיה זמן קודם, כי כל זמן וזמן מאלו ששת ימי המעשה כל אחד ואחד זמן מיוחד, שזה נקרא יום ראשון וזה יום שני, וכל אחד מיוחד בפני עצמו שאין זה כזה, אבל הזמן שהיה קודם לכן הוא סדר זמנים, לא שהיה זמן מיוחד, שאם היה זמן מיוחד היה הכתוב מספר ממנו, רק סדר של זמנים, כלומר ענין הזמן, כי הזמן יש בו קודם ומתאחר, אבל לא זמן מיוחד לאמר שהיה לפניו ערב ובוקר, שזה אינו, רק שהיה סדר זמנים קודם, דהיינו קודם ומתאחר... (שם ד"ה במדרש יהי ערב אין כתיב)
אבל אין שיעור חכמים כך, שהרי לענין הקרבת תמיד של בין הערבים אין נחשב שהחמה במערב רק מחצי שביעית... לא כאשר עברה השעה השישית, ודבר זה על פי החכמה, כי הזמן הוא מדובק, ואין הזמן נחלק רק מדובק, , ולפיכך דבקו סוף שש אל תחלת שבע, ואין כאן עדיין השתנות זמן, ואין חילוק בזמן בין סוף שש וסוף שבע, כי זה נחשב ריחוק, ולכך אחר חצי שבע הזמן מתחלק... (שם באר ו ד"ה עוד ת"ש עגלה בצפון)
ועוד נראה פירוש יודעי העתים, שיודעין כל הדברים באמיתתן, כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חילופי הזמן, ולכך אמר יודעי העתים, כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים, ודבר זה ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב (קהלת ג') "לכל זמן"... (אור חדש ד"ה ויאמר המלך לחכמים)
תהא בעיניך כאלו נתנה לו בו ביום וכו'... וכן לענין יציאת מצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. אבל עיקר הטעם כבר אמרנו למעלה, כי הדברים שהם חשובים במדריגה עד כי לעלוי מציאותם אינם נופלים תחת הזמן לגמרי, וזכרנו לך למעלה כי ישראל יצאו ממצרים בדביקות המדרגה העליונה שהיא למעלה מן סדר הזמן, ובזה עצמו נתינת הארץ, כי עם יציאת מצרים זכו בארץ... וכן התורה היא על הזמן למדריגת התורה, כי הזמן הוא תולה בשמש בתנועת הגלגל, והתורה היא למעלה, כמו שאמרו חז"ל "מה יתרון לאדם תחת השמש", תחת השמש הוא דאין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו יתרון, והוא התורה. וכל הדבקים אשר הם על הזמן כל ענין הזמן שוה ואינו בזמן זולת זמן... (גור אריה שמות יג ד)
החוגגת ג' רגלים. ואם תאמר מאי שנא מצוה זאת שרמז לו משאר מצוות? ויש לומר כי הזמן יש לו ראשית אמצעי וסוף, ובא לומר לך כי ישראל הם תחילה ובאמצעי ויהיו לבסוף, וכנגד זה נתן להם הקב"ה ג' רגלים בתחלת הקיץ הוא פסח, ושבועות הוא התחלת אמצע הקיץ, רוצה לומר תוקפו של קיץ וידוע זה על פי הטבעים... וחג הסוכות הוא תקופות השנה, והחורף אינו בכלל הזמן, כי הוא העדר והפסד הצמחים, ולפיכך אמר וכי אתה רוצה לאבד אומה שלימה החוגגת ג' פעמים בשנה, המורה על נצחיות האומה שיש להם זמני שמחה בראשית הזמן ואמצעי וסופו כי הרגלים הם זמן שמחה, והשמחה מורה על שלימות ועל המציאות... (שם במדבר כב כח)
...ולפיכך אמר אחריו ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, כלומר אל תאמן בעצמך עד יום מותך, כלומר אל תאמר שאין אתה בעל עבירה, כי האדם הפרטי בעל שינוי ונופל תחת השינוי, ואפשר לו להשתנות כל שעה וכל רגע כאשר הוא נופל תחת הזמן אשר הוא משתנה... (דרך חיים פרק ב ד)
...וכך המשתמש בדבר שהוא נבדל מן הגוף, שכל דבר שהוא קודש ונבדל מן הגוף אינו תחת הזמן כלל, שהזמן הוא נמשך חלק אחר חלק, אבל לא כן הדבר הנבדל ולכך הוא חלף בפעם אחד... (שם פרק ד ה)
...ויש עוד זמן בין השמשות מיד אחר שקיעת החמה והוא יותר רחוק, ומכל מקום כיון שהוא אחר שקיעת החמה יש להוסיף אותו גם כן על בין השמשות, והוסיפו על זה הצבת שהיא גם כן נבראת בין השמשות, ודוקא עד ג' הוסיפו על בין השמשות שהוא אחרון, וזה מפני כי אחר שכבר עבר היום שלפניו מתחיל למקרב אל השבת, וכל דבר שהוא מתקרב נחלק לשלשה חלקים, התחלת הקירוב ואמצע הקירוב וסוף הקירוב, חוץ מן בין השמשות האחרון שהוא נחשב כאלו אין בו זמן כלל, ונחשב כמו העתה, שהעתה מחברת הזמן העבר וזמן העתיד ביחד. וכן בין השמשות האחרון אינו רק כמו העתה שהוא תכלית בזמן העבר והתחלת הזמן העתיד, ואין כאן המשך הזמן כלל. ובאולי יקשה לך אם כן אין שייך בו בריאה כלל, כי אין הויה רק בזמן כי זה אין קשיא, שאם היתה הבריאה דברים גשמיים כל הויה גשמית צריך לה זמן בודאי, אבל אלו דברים אינם גשמיים שצריך אליהם זמן כלל, כי אף שהם דברים גשמיים אין עיקר שלהם רק מה שהם בלתי טבעיים... (שם פרק ה ו)
ואם יקשה לך מה שאמר כל שלשים יום, ואין שייך ימים בשאול, אין זה קשיא למבין, ויתבאר דבר זה במקום אחר, שכמו שיש בימים ממש לבני אדם גשמיים, כך יש זמן לדברים שאינם גשמיים, ואינו זמן ממש, והוא שייך לדברים בלתי גשמיים. (חידושי אגדות בבא בתרא עד א)
...איך שיהיה לא נברא ונתחדש בתחילה אלא יום אחד בלבד שנולד מתנועה ראשונה, והנה מאז ועד עתה בכל תנועה הוא יום נברא ומחודש נמשך לתנועה, ובששה ימים הראשונים יצאו מן הכח אל הפועל כל שרשי הדברים, וביום השביעי לא נתחדשה פעולה אחרת זולתי התנועה לבד, וכן כל התנועות שבאו אחריהן כולן מחודשות אחת אחת... (מסכת חולין ד"ה גם צריך ביאור, ועיין שם עוד)
...התבאר לנו ממה שפירשנו השעות הם צינורות וענפים של אור מושפעים מהימים, והימים הם צינורות של אור נשפעים מהשבועות, והשבועות הם צינורות של אור נשפעים מהחדשים, והחדשים הם צינורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים הם צינורות של אור מושפעים מהשמיטות והשמיטות צינורות של אור נשפעים מהיובל הגדול והקדוש... (שם ד"ה עת יתבארו זמני)
בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, רצונו לומר היקף הימים אשר אירע בהן קדושות בודאי בחזרת הימים מתעוררים קדושות ההם, יתחיל מיום ט"ו ניסן, היום הקדוש שבו בחר בנו מכל העמים וכו', ויתעורר בזה אחר כך... (בהלכות תשובה ד"ה צור לבבי וחלקי)
אם שכיר יום המשועבד לחברו אדם כמוהו כך, קל וחומר בעבודתינו לשי"ת שהוא נאמן לתת לנו שכר, שצריכין אנו לשמור עבודתינו ביום ובלילה, כי שכיר יום ושכיר לילה אנחנו. ויש סוד גדול בדבר שלא יאבד זמן מן הזמנים לישב בטל, כי כל זמן וזמן הוא ענין בפני עצמו בסוד התפשטות ענף מענפי שם ידו"ד... (תורה שבכתב ויצא ד"ה תורה אור, ועיין שם עוד)
ואולם לכל עניני המשפטים האלה, בכללם ובפרטיהם, חוקים ודברים מסודרים, כמו שגזרה חכמתו ית"ש, לזמני המשפט לבחינותיו, כמו שאמרו חז"ל בארבעה פרקים העולם נידון... (דרך ה' חלק ב פרק ו ה)
בבחינת ההשפעה הנפשית שזכרנו נמצאו עוד גבולים, בבחינת הזמן והמקום, כי הנה חקק וסידר האדון ב"ה להיות נמצא ומתגלה בעתים מן העתים בדרכים ידועים, זולת מה שיתגלה בעתים אחרים, וכן במקום... ובזה נתלות קדושות הימים והמקומות הקדושים, שבהם יושפעו בני האדם שפע יותר גדול, ויקבלו יותר הארה, זכות ומעלה. (שם פרק ח ה)
סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכוחות הטומאה, להתפשט בכל מרכבותיהם, וכיוון שבאותו זמן יאספו בני האדם אל בתיהם... וצריך שתדע, שאף על פי שעל דרך כלל נאמר שהלילה זמן שליטת הכחות האלה, הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה, אך בחצות הלילה נשפעת הארה ורצון מלפניו יתברך בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע... וזה ששיערה החכמה העליונה, שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי, שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה, צריך שיהיה העולם בחוקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו... ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היות ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק אחד שינתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו, והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם... (שם חלק ד פרק ו א)
וצריך שתדע, שהנה בסדרי ההנהגה היום יתחלק לשני חלקים, הבוקר ואחר חצות שהוא בין הערבים, וגם הלילה מתחלק לשנים, וכמו שכתבנו, ואמנם בכולם צריך שתמשך הארה והשפעה לעולמות כפי בחינת חלק הזמן ההוא, ועל זה סודרו התפילות במנינם... ואולם לחלק השני של הלילה לא קבעו סדר לכל, שלא להטריח את הצבור, אבל הניחו הדבר לחסידים שיקומו וירונו... והנה בימי הקודש נוספת תפלה כנגד המוסף, והיא בבחינת השפע הנוסף ביום ההוא כפי בחינת קדושתו וענינו. (שם טז ויז)
ענין השבת בכללו... הוצרך גם כן שמצד אחד ינתן קצת קדושה לברואים, כדי שלא יגבר בם החושך יותר מדאי... ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קודש, ובימי הקודש עצמם מדרגות זו למעלה מזו כפי הנאות, ולא יהיה קודש אלא השעור המצטרך.
ואולם גזרה שיהיו כל הימים מתגלגלים בשיעור מספר אחד, שיסובב כל הזמן בסבוב, והוא מספר השבעה ימים שבם נברא המציאות כולו, וראוי שיקרא שיעור שלם. אמנם יהיה מספר זה מתגלגל והולך וחוזר בסיבוביו עד סוף כל ששת אלפים. ולא עוד אלא שימות כל העולם כולו גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות הגדול, והיינו ששת אלפים שנה, ואלף מנוחה. והנה כיונה שסוף הסבוב יהיה תמיד בקודש, ונמצא זה עילוי גדול לכל הימים, שאף על פי שרובם חול כפי המצטרך לעולם, בהיות חלק הקודש סוף הסיבוב וחתומו, נמצא כל הסבוב כלו נתקן ומתעלה על ידי זה, עד שנמצאים כל ימות האדם מתקדשים. (שם פרק ז ב)
ואולם מלבד הקידוש הזה, הנשער במדרגותיו כפי מדרגת קדושת הימים, עוד יש ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו, ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל יתרון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו... (שם שם ו)
והנה אפרש לך עתה בחינת התיקון כראוי, והוא מ"ש ולבתר זמנא הוי מסתכל בהאי פרסא, ואומר לך מהו ענין (ולבתר זמנא), והוא באמת סוד גדול להבין ענין הזמן, כי באמת למעלה אין זמן אלא הכל אורות, אבל להתקבל המקבלים צריך זמן, אך סוד הכל הוא חיי עולם וחיי שעה, כי העולם הזה הוא תחת הזמן, אבל לעתיד לבא לא יהיה עוד זמן כי יהיה הכל נצחי, וכל הדברים האלו צריכים ביאור גדול.
דע כי הנה כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והענין כי כל הימים שהאדם חי על האדמה הם כלם מדרגות נתקנות אחת אחת, והם כל כך צינורות שנשארים פתוחים להשפיע שפע טוב על הנשמה ההיא ועל כל הבריאה, כי כן הסדר שכל המאורות יהיו נפתחים על הנשמה ונשארים נפתחים לצורך הבריאה. והנה הימים הנגזרים על האדם לחיות הם המדריגות שהוא צריך לתקן לפתוח כל כך צינורות, שכאשר פותח כולם השלים תיקונו, ואז תהיינה כל המדריגות ההם פתוחות עליו, שכולם תהיינה משפיעות בכל רגע קטן עליו לנצח נצחים. וזהו ענין הנצחיות שהדברים שהיו מאירין זה אחר זה בעולם הזה שם כולם כאחד מאירין בכל רגע... והענין הוא כי הם ב' מיני הארות, המין הא' הוא שאור א' בהתפשטו אינו מניח גילוי לשאר האורות, והמין הב' הוא ששום אור אינו מעכב זה על זה. וסוד הענין הוא כלל ופרט, כי הכלל כולל הכל כאחד, והפרט מבדיל כל דבר בפני עצמו. והמין הא' גורם הזמן, כי הרי אור האחד יעכב על חבירו, ובעוד שהוא מתגלה אין האחרים מתגלים. והמין הב' גורם ההשוואה, שהרי כל האורות מאירים בבת אחת. ואפרש לך כל זה מהיכן נמשך... (אדיר במרום דף ל, ועיין שם עוד)
ואפרש לך עתה בזה הענין סוד עמוק מאד, והוא ענין השית אלפי שנין וכו'. דע כי שורש העולם הזה הוא ז' ימים, וסודם שריותא וסיומא, והנה כל המאורות האלה צריכין להתקין כי הם שורש כל הנמצא בזה העולם. אמנם אם היה אדם הראשון עומד במצותו היו נתקנין כלם ברגע א', אך כיון שהוא חטא הנה נשארו מיד בבחינת הזמן, והענין כי נשאר זה הדבר בין בכלל ובין בפרט, פירוש כי כל התיקונים שהיו צריכין לנוקבא מן הנסירה ואילך שנעשית עתה עד שמיני עצרת היו נעשין אז ברגע א', וכיון שחטא הנה הוצרך שכל שנה תקבל תיקונים בפני עצמה, וגם שפרטיות התיקון יהיה נעשה בכל מדריגה בפני עצמה עד שהענין מתארך עד שמיני עצרת. והבן היטב. נמצא לפי זה ששליטת החיצוניות גורם הזמן ושורש הכל הוא הרשימו והקו שסודם ו"ה, כי שליטת הה' עושה הזמן ושליטת הו' עושה הנצחיות. והנה זהו סוד לכל זמן ועת לכל חפץ כי מן המלכות נמשך זה הענין, וה"ס חיי שע"ה. והנה העת היא המל' המגלה כל אור בפני עצמו, וה"ס הלבנה שמסבבת בכל חדש לגלות אור כל ההויו"ת מן הי"ב הויו"ת הנכללות בשמש כל אחד בפני עצמו, ומצדה לכל זמן כי האורות אינם מתגלים אלא זה אחר זה, ונעשה הזמן לתחתונים. והבן היטב... (שם ועיין שם עוד)
הנה הדרך הזה הב' הוא עתיד להתקיים לנצח, ולכן אפילו עתה שהוא שליטת הזמן צריך שיהיה שליטת הנצחיות שיהיה נעלם שלא ינהיג אלא שיהא נמצא להיות נקבעים בו התיקונים שיתגלה אחר כך בסוף הזמן, וז"ס צדקתו עומדת לעד, כי כל המעשים טובים הולכין ונקבעים במציאות הנצחיות להתגלות אחר כך. וסדר הענין כך הוא, כבר אמרתי שהשתא אלפי שנין הם השורש לכל הנמצאים וזמניהם וחקותיהם, ואלה הם כ"ב מאורות שפרטיותם הוא פרטיות הרגעים הקטנים שבשית אלפי שנין אלו, ואלה מאירים עתה תמיד כמ"ש. וזה הדבר הראשון המוכן להיות כך שהוא באמת סוף המעשה, ולפי מציאות זה נסדרו הדברים בהנהגת הזמן, כי אין שורש אלא א' אלא שהוא פועל בב' מיני פעולות. והבן היטב עומק הדברים כי זהו קשר כל עניני המציאות והנהגתה. והנה מה שמתגלה עתה אינו אלא מה שהוא בסוד הנהגת הזמן, אבל היא עצמה תלויה בסוד הנהגת הנצחיות וענינה...
ותדע שסוד ההנהגה הזאת בעתיק היא עומדת ברדל"א, כי הז"ת המתפשטין בא"א כבר אמרתי שהם לפי הנהגת הזמן, אך רדל"א היא עומדת למעלה מא"א, וה"ס חיבור הנהגה הנצחיות בהנהגת הזמן. כי כבר שמעת איך הנהגת הזמן נמשכת מהנהגת הנצחיות שהיא עיקר הבריאה, אך הנהגת הנצחיות עומדת לתקן מכח הנהגות הזמן בקבלה מן הזמנים המעשים הנעשים בהם לקבוע אותם בנצחיות כמ"ש.
והנה בהיות הנהגות הזמן מתחלפות בסוד זמן שאור א' מעכב על חבירו, הנה לא תמצא זמן א' אלא הארה א'. אבל כבר שמעת איך אין שום פעולה נאבדת בין התיקון שקודם הקלקול ובין התיקון שלאחר הקלקול ובין הקלקול שלאחר התיקון ובין הקלקול שקודם התיקון, כי לכולם יש פעולה מיוחדת שונה מחברתה, על כן כל הזמנים בכל פעולותיהם נקבעים כולם בנצחיות, וה"ס כי אין שכחה לפני כסא כבודך כמפורש במקום אחר. וגם הזמן הבא אחר הזמן הא' הוא מקבל הפעולות מכל כל הקודם אליו, ואפילו מכח מה שעתיד להיות שה"ס "אתה זוכר מעשה עולם" וכו' כמפורש במקומו. ונמצא לפי זה שצריך להמצא שינוים רבים בזמן, שבזמן א' עצמו ימצאו ענינים רבים מכח פעולה א' ומכח פעולה אחרת ומכח כמה פעולות שכל אחת מהם מעכבת על חברתה כל זמן שליטת הזמן... (שם דף נב, ועיין שם עוד)
...ואפרש לך עתה ענין זה העת איך הוא, כי הנה כבר שמעת מה דכתיב דבר בעתו מה טוב, וכן ואתה נותן להם את אכלם בעתו, וסוד הענין כי הזמן כבר שמעת מהו שמהאורות מעכבין זה על זה, ועל כן יצטרך הזמן להוציא פעולתם למטה, אך האמת כי כיון שהושם זה הענין הנה נמסר הדבר למלכות, והענין כי המלכות היא העת המתגלגלת תמיד ולפי גלגוליה כך מאירין האורות למעלה. ובאמת כל הרגעים שיש בשבוע הם כלם מיני גלגולים למלכות ונמסר לכל רגע פעולותיו... (שם דף סט, ועיין שם עוד)
...שהא-ל יתברך מנהיג העולם במדת משפטו זאת תמיד ויקיים כל חוקות הבריאה התלויים בדרכי משפטו, אבל בהגלות יותר או בהתעלם, וכאן נמצאו ההבדלים שבין ימים לימים בכל ימות השנה, שיש ימי הקודש וימי החול, וההבדל ביניהם, גילוי פחות או יותר מהשגחתו בבחינת הקדושה... (דעת תבונות קנ)
...והנה כאן הוא ביחוד מקום התחלף הזמנים לחול ולקדש, כי ברבות ההרכבה מן ההשפעה הרוחנית בהשפעה הגשמית, תרבה ההארה על החומר בבני אדם, כיום שבת קודש הוא מכל הימים, יען בו ירבה האדון ברוך הוא להשפיע בהשפעות רוחניות ואלוקיות שזכרנו וכל שאר הימים הטובים במדרגותיהם כך, הם ימים שההשפעה הרוחנית רבה בהם בסדר המדרגה הראויה... (שם קנב)
...והנה עיקר השבוע הוא השבת, ושאר השבוע אינו אלא השלמת מה שתלוי בשבת עצמו, והנה יתחדש שפע בשבת ובשאר ימי השבוע יוציא השפע ההוא תולדותיו למה שצריך לכל הנמצאות דבר יום ביומו לפי שיעורו וסדרי הסיבוב. (שם קס)
עוד יש לי לבאר לך ענין הזמן ההולך בהיקף על כל האישים בשוה, ומצאנו בו שינויים בחלקיו מטעם הזמן עצמו, פירוש לא מטעם מעשים שיחודשו בו, אלא מטעם העת ההוא. והוא מה שאמר קהלת, "לכל זמן ועת לכל חפץ"... ראו הכוכבים והמזלות משפיעים כל אחד ואחד על דבר פרטי בעולם השפל הזה... אמנם מלבד הפקודה הזאת אשר להם, הנה יש להם ממשלה ושליטה בסיבוב הזמן, שכל אחד שולט בשעה ועת אשר הוחק לו. ואמנם יש הפרש גדול בין שתי השליטות האלה, כי השליטה שיש להם כל אחד על הדברים המיוחדים לו, היא שליטה מגעת בעצם המקבלים שכל ענינם תלוי בהם, ומתפעלים מתוכיות עצמותם מן ההשפעה שהם משפיעים להם. אך השליטה של ההיקף היא שליטה כללית, שכל השולט שולט על כל העולם, בין על הבריות המיוחדות לו, בין על שאינן מיוחדות. אך מצד אחר אין השליטה ההיא שליטה גמורה על שום אחד מהם, ואין מקבלים ממנה אלא איזה התפעלות... ובכל יום שולט בהנהגה מין ממיני ההשפעות, והיא שליטה כללית על הבריאה, אך אין פעולתו בשליטה זאת פעולתו העיקרית במציאות, אבל עם כל זה יחודשו ענינים בכל הבריאה לפי ענין ההשפעה ההיא, ובזה תלויה גם קדושת ימי המועדות מימים ימימה, וכל שאר הדברים התלוים בזמן...
ועל פי זה ענין יצירת האדם וכל זמניו, שכבר שמעת היותם מקבילים אל סדרי ההשפעה העליונה, כי ודאי הוא שבכל זמן מזמניו יתנהג על פי סדרי ההשפעות שהזמן מקביל להם... (שם קעב והלאה)
ואמר (שיר השירים ב' י"א) "כי הנה הסתיו עבר" וגו', ואתה הבן מאד כי סודות גדולים נכללו באלו הפסוקים, וצריך שתדע כי ארבעה זמנים יש בשנה, ובאמת הם שנים, כי יש הקור הגדול שבסתיו, והחום הגדול שבקיץ, ושני זמני הרויה ניסן ותשרי. ותדע שכל ההנהגה נמשכת מדרכי המדרגות שלמעלה, ונמצא שארבעה זמנים אלה נחלקים, שנים לזמני הדין ושנים לזמני החסד.
ותדע שפעולות הגבורה נמשכות בשני דרכים, האחד הוא לעצור מהלך האורות ולסתום את הפתחים ומן הדרך הזה נמצא הסתיו ויש דרך אחר בהתגבר הגבורה ברוב יכלתה נתחזקה מאד, והיתה לאש אוכלת מלהטת, ומן הדרך הזה יצא הקיץ. ומפני שאין הקב"ה רוצה להניח לגבורה שתצא מגבולה יותר מדי פן תחריב את העולם, על כן אפילו בתוך שליטות הגבורה יערב כחות מן החסד, ונמצא העולם מתבסם, על כן בהסגר הדרכים בזמן הסתיו, הקב"ה מגביר הימין, ונפתחו הפתחים ויצאו הגשמים, ולא יהיה הקור כל כך, כי משליטת החסד הם יוצאים, ומהם יתבסם העולם. וגם בתוך החום הגדול לפעמים ימטיר הקב"ה... (מאמר הגאולה)
יהי מאורות - מארת חסר כתיב, פירש"י שהוא לשון מארה וכו', אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה אצל המאורות דוקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער, כארז"ל כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ומסיק במסכת מגילה דוקא במקום שנאמר בימי הוא לשון צער, וטעמו של דבר שכל דבר התלוי בימים דהיינו הזמן יש לו צער, אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם אין בהם שום צער. לכך נאמר יהי מארת חסר, שכל הדברים שתחת השמש יש להם מארת צער כי הזמן מבלה הכל... (בראשית א יד)
והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר, וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה, וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריך הכנה זו לפחות, כנודע, שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחילת הלימוד בבינונים... וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו בכל שעה ושעה על כל פנים, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים, כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא בי"ב שעות היום, וצירופי של אדנ"י בלילה... (ליקוטי אמרים פרק מא)
...ושם המורה על מדת מלכותו יתברך הוא שם אדנות, כי הוא אדון כל הארץ, ונמצא כי מדה זו ושם זה הן המהווין ומקיימין העולם להיות עולם כמות שהוא עכשיו, יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו, ואינו בטל במציאות ממש, כי בהסתלקות מדה זו ושם זה חס ושלום היה העולם חוזר למקורו בדבר ה', ובטל שם במציאות ממש, ולא היה שם עולם עליו כלל.
והנה גדר ובחינת שם עולם נופל על בחינת מקום ובחינת זמן דוקא, בחינת מקום הוא מזרח ומערב צפון ודרום מעלה ומטה בחינת זמן עבר הוה ועתיד. והנה כל בחינות אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות, כי אם במדת מלכותו יתברך לבדה שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ... וכן בבחינת זמן ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, ונמצא שחיות המקום והזמן והתהוותם מאין ליש וכל קיומם כל זמן קיומם הוא ממדת מלכותו יתברך ושם אדנות ברוך הוא.
ולפי שמדת מלכותו יתברך מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, הלכך גם בחינת המקום והזמן בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך, כביטול אור השמש בשמש, וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה, כי שם הוי"ה ב"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הוה ויהיה ברגע אחד, וכן למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהוה תמיד את כל בחינת המקום כולו. והנה אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום ומהזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהוה המקום והזמן, וזהו יחוד תתאה, דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא, מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכל מלא מאור אין סוף ב"ה בשוה ממש, כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל, כי הכל הוא בחינת מקום הבטל במציאות באור אין סוף ב"ה, המתלבש בו על ידי מדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר להסתיר אור אין סוף ב"ה, שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי, ולא יהיה שום זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים... (שער היחוד והאמונה פרק ז)
הלבישה על ידיו - כבר אמר החכם "עת לכל חפץ", כי לכל הדברים בין בחיוב בין הסותר יש זמן קבוע, שאם בא בזמנו הוא משובח ושלא בזמנו הוא מגונה... וכאמרם פעמים שאתה מתעלם בהשבת אבדה, ואמרו גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה, וככה הוא בענין זה דרבקה ויעקב... (בראשית כז טז)
כי ידעתי את יצרו - ...ויתכן לפרש שהסביר להם לא יאמרו אחרי שה' הודיע על ידי נאמן ביתו שיחטאו הלא הם כמוכרחים, לכן יבאר להם שידיעתו הוא שיבחרו כן ולא תהיה בחירתם שלא לחטא היתה ידיעתו שלא יחטאו, וכשם שידיעתו בהוה אינה מכרחת את האדם לחטא ככה ידיעתו בעתיד אינה מכרחת את האדם לחטאת, כי ה' בורא הזמן והוא למעלה מן הזמן והעתיד אצלו כמו ההוה... (דברים לא כא)
בכל עת - אחר שברא את הזמן והמציא על ידו מעשה בראשית. (משלי ח ל)
כעת חיה - זמן מציין את הזמן באופן כללי, ועת מציין נקודה מסויימת בו. (בראשית יח י)
ימי שני חייך - בשאלה זו מביע פרעה את הכרת ערכו של יעקב, הוא חי ימים ולא רק שנים. כך בתפלת משה, בה ההסטוריה כולה גזה ועוברת כחלום, הוא אומר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", אין הימים נחשבים לכלום, רק במקום שהתורה איוותה לה משכן ומעשי האדם מיועדים ומוקדשים לעבודת ה', שם יחיה האדם ימים, "למנות ימינו כן הודע"... (שם מז ח)
החודש הזה - ...ובכן לא התופעה האסטרונומית ולא החישוב האסטרונומי כי אם אנו, נציגות כלל ציבורנו יוצרים את החודש שלנו וקובעים את יום המועד שלנו, יום בו אנו מתוועדים עם ה', מכאן ההלכה "מצוה לקדש על הראיה"... הקידוש הוא משפט, אין עד אחד נאמן בו כבאיסורים, אפילו ראו כל ישראל את הירח ולא הספיק בית דין לומר מקודש הרי הוא מעובר... (שמות יב ב, וראה שם עוד וערך קדוש החודש)
לא תעוננו - בסנהדרין ס"ה ב', זה המחשב עתים ושעות. כפי שהמקום הוא שכנות הדברים, כן הזמן הוא סדרם זה אחר זה. סדר זה הוא פיזי, וחוץ מהתנאים הפיזיים תלויה הצלחת מעשינו בדעת התורה ועזרת ה', ולא בסדר זמנים של מעוננים. (ויקרא יט כו)
חירותו של אדם ניכרת בכך, שהוא זכאי לשלט בעיתותיו. מי שעיתותיו בידיו הוא בן חורין, מי שעיתותיו מסורות לרשות אחרת, הוא עבדה. במצרים לא היה לנו רגע משלנו, וחוסר זכות שליטה על זמננו היה אות לעבדותנו. בעצם שעת הגאולה הוא שהפך את המצה לסמל עבדותנו, עיתותינו מסורות לידי ה', הוא מוציא ימים ושבועות מתוך מחזור השנה וקובע לנו היאך ננהג בהם, בכך הוא מבטא את אדנותו עלינו, ומסירת זמננו לרשות ה' היא סימן מובהק לכך, שיצאנו מכלל עבדי אדם והיינו עבדים לה'... (ויקרא כג א)
מועדי ה' - חגי ישראל וראשי חדשיו אינם נקבעים מאליהם על פי גרמי השמים. אין היום מתקדש לחג ולראש חודש משהגיעה שעתו על פי החשוב האסטרונומי, אלא אנחנו קובעים זמנים לחגים ולראשי חדשים, ואנחנו מקדשים אותם למועדים שישראל ייוועד בהם עם ה'... מוציא את זמני ההיועדות של ה' עם ישראל מכלל יחס הקניין בין אדון לעבדו ומעלה אותם ליחס האהבה שבין אב לבנו, זמני ההיוודעות נקבעו על פי בחינת שני הצדדים והם באים לספק געגועים הדדיים של אהבה... (שם שם ב)
הלוח העברי מכיר שתי התחלות של שנה, כשם שיש בו שתי התחלות של יום, התחלה אחת חלה בסתיו, כאשר השנה נאבקת וחותרת מבעד לחורף אל האביב, והקיץ, ומגיעה שוב לקיצה עם בא הסתיו. ההתחלה השניה היא בניסן, באביב, שאז השנה עוברת על פני הקיץ, הסתיו והחורף, ומתחדשת שוב באביב הרענן. כיוצא בזה מתחיל היום עם רדת הלילה נאבק וחותר מבעד לחשכת הלילה אל אור הבוקר, ומגיע שוב לקיצו עם שקיעת החמה. על אף כל התקוות שנתלו בזריחת הבוקר ובשמש הצהרים היום גם מתחיל עם אור הבוקר, ועובר על פני שמש הצהרים, וחותר מבעד לחשכת הלילה שוב אל אור הבוקר.
היום המתחיל עם רדת הלילה הוא יום הבריאה, לפי מנין זה מונים את זמן היותנו עלי אדמות בכל מקום שהוא, ואילו יום האור הוא יום המקדש, הוא היום המלוה את האדם מבוקר ועד בוקר, הכל מתחיל עם אור הבוקר ומסתיים עם אור הבוקר. כיוצא בזה שנת הסתיו המתחילה בתשרי ומסתיימת בתשרי היא שנת הבריאה, לפיה מונים את שנות אומות העולם, את השנה הגשמית שענינה בעסקי העולם הזה, ואילו שנת האביב, המתחילה בניסן ומסתיימת בניסן היא שנת היהדות, שנת הגאולה של ישראל ושל העמים, לפיה מונים את חיי היהודי, חדשי הלוח היהודי וחגי ומועדי ישראל... (במעגלי שנה חלק א עמוד מו)
והנה אימה - ראה מלכיות שולטים בזרעו ותלה בשני תנאים, א', שהגיע השעה לכך, ב', ותרדמה וגו', וכך הוא הדבר שאף על גב שעונות ישראל גרמו לגלות, מכל מקום הרבה פעלה השעה להצלחת אותה אומה... שהרי עדיין קשה על מה פגע הדין בימי צדקיהו ולא בימי אחז ומנשה שהרשיעו הרבה... אלא הנסתרות לה' אלקינו שלא הגיע שעת הכושר לגלות מטעם ידוע אצלו ית', ומכל מקום תלוי הרבה במעשי ישראל, וזהו הנגלות לנו ולבנינו וגו'... (בראשית טו כב)
ותרועת מלך בו...ובאמת נראה דהגמרא בדוקא נקטיה, והכי נהיג בסידורי (מלכיות), דתפסו סדר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, שההוה קודם ואחר זה העבר ואחר זה העתיד, לכן ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו שהוא ההוה הקודם, ואחרי זה ויהי בישורון מלך שהוא העבר, ואחר זה ה' ימלוך בעתיד. והטעם שהוא מושג במצב הנוכחי המבט המוחשי, ומזה יש לו דין קדימה על העבר, שאינו רק בכח הזוכר המצייר במח מה שכבר היה, והעבר קודם להעתיד אשר אינו מוגדר בהשכל בציור מדוקדק ואמיתי כהעבר רק משוער ועקרו בכח המדמה, וזה ברור מצד השגתינו, שהוא רק על ידי השכל הנקנה המתוסף על עצמותינו, והשגתינו מובאה באמצעיות החושים המובילים התנועה והידיעה המועתקת ממסובב להסבה, ובאמצעיות הזמן המוחש המוגדר על ידי הגלגלים, אשר אז ההוה מוחשי והעבר מושכלי מאשר שלט עליו החוש, והעתיד מצויר בלי חלה עליו המבט המוחשי כלל, לכן הקדימה להוה מפני שההשגה בו נתעצמה יותר ומדויקת ואמיתית מאשר בהשגת העבר, וכן העבר להעתיד...
אולם אצל הבורא יתעלה שאצלו אין השגתו מתוספת על עצמותו, ועצמותו עם השגתו אחד, כמוש"כ רבינו בספר המדע הלכות יסודי התורה פ"ב ה"י, ואצלו אין הזמן המשוער מביא עליו הידיעה, שהזמן אצלו כנברא מן הנבראים, שהמצאם תלוי במציאותו וברצונו, שהוא חדשם אחרי ההעדר והאפס, והוא מביט על כל דברים העתידים במבט והשגה נכוחית כעל ההוה בהשואה גמורה... לכן מצדו הסדור הקדימה להעבר והעתיד לההוה, מצד שהוה הוא נקודה קטנה בלתי מתחלקת והעבר והעתיד הוא נצחיות... (במדבר כג כא, וראה שם עוד)
השי"ת הוא למעלה מהזמן, כמובא, וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן, כי כל מה שהשכל גדול ביותר הזמן נקטן ונתבטל ביותר, כי בחלום, שאז השכל נסתלק ואין לו רק כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד, ואחר כך כשנתעוררים מהשינה אזי רואים שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום הוא זמן מועט מאד באמת. וזה מחמת שאחר כך בהקיץ אז חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה אצלו. רק שבעים שנה ממש, הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו. ובאמת בהשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלינו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות... רק שאין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה בודאי לא היה מאמין לו כלל, כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש, כמו כן ממש, אף על פי שאצלינו לפי שכלינו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה, בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה, וכן למעלה מעלה... עד שהזמן נתבטל לגמרי. (תנינא סא)
ותקנו בקדוש היום "זכרון למעשה בראשית"... וזה זכרון למעשה בראשית הוא המאמר של בראשית "ויברך את יום השביעי ויקדש אותו", פירוש להיות קדוש ונבדל מן הזמן, כי גם הזמן נברא, ושבת הוא למעלה מן הזמן, כמ"ש וקדשתו מכל הזמנים... (בראשית תרנ"ה)
במדרש שמעי בת וכו'... דיש עולם שנה נפש וכלם אחדות אחד, שכל נפש יש לו מקום מיוחד בעולם וזמן מיוחד בשנה, כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה, אכן הצדיקים הם שולטים על המקום והזמן, כדמצינו הוא הודה הוא זיוה, שהמקום מתעלה בזכותם וכן הזמן... ומקודם היה אברהם אבינו ע"ה מתקן מקומו ושעתו, אחר כך הגביה אותו הקב"ה שימצא לו בכל עת מקומות חדשים... (לך לך תרמ"ה)
במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו', כי הזמן נברא, וחיות פנימיות שיש במעשה בראשית שהוא כח הפועל הוא למעלה מן הזמן, והצדיק מקרב הכל אל השורש שלא יתדבק בחיצוניות הדבר רק בפנימיות... (חיי שרה תרל"א)
במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם וכו', כי האדם נברא בעולם הזה לתקן הזמן, כי חיות הנשמה למעלה מהטבע והזמן והשגחת השי"ת מקיים ומחדש חיות העולמות... ובכלל יש עולם שנה נפש, ויש מצות שתלוין בגוף האדם, ויש בזמן, ויש בכל המעשים שבעולם הזה כדי לתקן ג' בחינות הנ"ל. ונרמזים בזה הפסוק, ימי תמימים הוא שנה נפש, ונחלתם לעולם בחינת עולם כנ"ל, וידיעתו ית' הוא כפי ההארות שמעורר האדם בג' בחינות הנ"ל, שעושה שיהיה גם הזמן מקושר להבורא ית', כמ"ש כך שנותיהם תמימים. גם שבת קודש מקשר הזמן, וכתיב בו "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ומתעורר בו ידיעתו ית' על ידי העדות שבני ישראל מעידין עליו בשבת קדש כנ"ל. (שם תרל"ה)
ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אף כי לפניו ית' אין שינוי, רק הפירוש שהזמן מסתיר רצונו ית', אך בזמנים מקודשים בש"ק שיש להקב"ה נייחא מהבריאה, ועל ידי שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע, כדכתיב וירא ה' וגו' טוב מאד, ועל ידי זה מזדכך הזמן, ולכך יכול כל אדם למצא רצון אמת אז, ולכן הוא זמן בקשה... (שם)
במדרש יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים... וכתיב "ויקרא אלקים לאור יום", ואמרו חז"ל קריה לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא וכו', היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות, ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה' ממשיכין אור התורה בהטבע, וזה מספר ימיך, היינו האור של הימים, ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ"ל... (שם תרמ"א)
במדרש יודע ה' ימי תמימים... ואמר כשם שהם תמימים כך שנותיהם, כי המה למעלה מן הזמן, כענין שאמרו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, כי הגם שיש בכל יום התחדשות והארה חדשה לא ראי זה כראי זה, לכן יש שינוי בכל יום ושנה לטובה ולרעה, אבל הצדיקים הם למעלה מן הזמן, והם מביאים התמימות גם בזמן, וזה שאמר "אשריך ארץ שמלכך בן חורין", זה החירות לצאת מן הטבע והזמן... (שם תרנ"ו)
במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו', כי האדם הוא למעלה מהזמן, ותהלוכת הזמן תלוי בעבודת האדם, וכפי זיכוך מעשיו כך מזדכך הזמן, והוא נותן חיות אל הזמן והמקום... (שם תרנ"ט)
במדרש קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, כל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם וכו', כי הכלל כל שתחת הזמן יש בו עירוב טוב ורע, והן המה ו' ימי המעשה אשר בכל הארה מהימים יש לכל אחד נגדה איזה חשכות זה לעומת זה וכו'. אמנם השי"ת נתן לנו מצות השבת שהיא מעין עולם הבא למעלה מהזמן, ושם אין מגע סט"א כלל... (מקץ תרל"ז)
במדרש קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה... לכן עשה הקב"ה שיהיה השפעה הבאה מלמעלה מתלבשת בטבע במדה וזמן, ומצד זה ההתלבשות יש כל השינוים והכ"ח עתים שבקהלת שיש לכל דבר זה לעומת זה. אבל הנהגה המיוחדת לבני ישראל הוא למעלה מן הזמן, לכן ניתן השבת לבני ישראל שהוא נחלה בלי מצרים, וששת ימי המעשה הם במדה... (שם תרמ"ט)
במדרש קץ שם לחושך וכו'... ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו, כי כל הנפלאות שנעשה בעולם הזה הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבא, כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש עשה לנו חסד להיות נמצא בעולם זה זמנים שמתגלה בהם רמז ושבב מההנהגה הפנימיות, וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות, ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות, ואלה השבתות וימים טובים הם ישועה לבני ישראל... (שם תר"נ)
במדרש קץ שם לחושך... כי הנה הזמן עצמו הוא האבן אופל, כי הטבע מסתיר הפנימיות והטבע והזמן הוא שורש כל השינוים בעולם כל הכ"ח עתים, כמ"ש "לכל זמן ועת וגו' תחת השמים", וכשיש איזה פתיחות שער והארה מלמעלה מן הזמן זהו בחינת גאולה מן החושך. ובני ישראל שיש להם נשמת חיים שהיא מלמעלה מן הזמן יכולין להמשיך הקדושה תוך הזמן... (שם תרס"ד)
בספר קדושת לוי פירש "בזמן הזה" שגם עתה מתעורר הנס, ע"ש. ויש לומר כי הנס למעלה מן הזמן והטבע, כי הזמן תוך הטבע שנסתר חיות השי"ת הפנימיות וכשנתגלה חיות הפנימי נקרא זמן הזה... (לחנוכה תרל"ב ז)
איתא לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה... כי לא בכל עת יכולין להודות ולהלל, רק יש עתים שנפתחים השערים בלבות בני אדם... (שם תרמ"ו)
במדרש גר אנכי עמך וכו' כצל ימינו עלי ארץ, כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבני ישראל, אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמי, ועל זה נאמר מחדש בכל יום מעשה בראשית... (ויחי תרל"ז)
בפסוק והיה לאות על ידך וכו'... וחז"ל דרשו מי שצריך אותות, להוציא שבתות וימים טובים שהם עצמם אות, יש לפרש כי עיקר ההסתר בעולם הזה הוא הזמן שכל ימי המעשה הם התלבשות הארה עליונה בימים התחתונים, אבל שבת הוא עצמו אות ואין בו הסתר... (בא תר"מ)
בפסוק אז ישיר... והענין הוא כי בעולם הזה אין השמחה והשירה בשלימות, כמ"ש חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד, אכן יש זמנים שבני ישראל יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה... ועל ידי שבני ישראל שומרין ומצפין לזו השמחה, מתגלה להם הארה מזה. ובאמת לפניו ית"ש עבר ועתיד והוה הכל אחד, לכן באמת זו השירה והשמחה הוא דבר ההוה תמיד, אך הזמן והטבע מסתיר שאינו יכול להתגלות שמחה העתידה, אבל כשיש זמנים שיש להם עליה למעלה מהטבע, וכמו שהיה בקריעת ים סוף... לכן אז ישיר... (בשלח תרנ"ב)
במדרש זית רענן וכו'... וכבר כתבנו כי דורו של משה רבינו ע"ה היה בחינת מגרגרו בראש הזית והוא מאיר לכל הדורות, כמ"ש להעלות נר תמיד, אבל יש מעין זה בכל דור, ואפילו בכל פרט ופרט שיש זמנים שנמצא בו מחשבות טהורות, ולעת מצא זאת המחשבה טהורה צריכין להתדבק בה להיות מאיר לזמנים אחרים, לברר בכח מחשבה זו גם המחשבות אשר אינם מבוררים... (תצוה תרנ"א)
איתא כל המועדים בטלים לעתיד לבא ופורים לא יתבטל, כי כל המועדות הם למעלה מהזמן, לכן הזמן נשתנה כפי קביעות המועדות, שביציאת מצרים נתן הקב"ה הזמן ברשות ישראל, כמ"ש החודש הזה לכם, ואפיק להו מחיובא דכוכבי ומזלי, כמ"ש בזהר הקדש. אבל בפורים נעשה הנס תוך הזמן בעצמו, כמ"ש "והחודש אשר נהפך להם", והוא מעין מה שיהיה לעתיד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'"... ולכן אמר גם כן שיום הכפורים לא יתבטל שהוא גם כן ההיפוך... (לפורים תרס"ב)
ובמדרש החודש הזה וכו' בני ישראל מונין ללבנה וכו'. הטעם שהזמן הוא בתוך הטבע כי התורה היא למעלה מהזמן ובכל עת שנמשך התחדשות להזמן מלמעלה נתקן על ידי זה גם העשיה וכל הטבע גם כן. ולאשר בני ישראל מבטלין עצמם תמיד להשי"ת הזמן משתנה להם בכל עת, לכן הלבנה שמתחדשת בכל חודש היא לחלק בני ישראל... והענין (כמ"ש אני ישנ"ה ימות החמה שס"ה ולבי ער) הוא התחלקות הי"ב חדשים שזה מביא התחדשות תוך השנה שהוא התלבשות הזמן והטבע, וזה שנה שיש עמה חדשים כנ"ל. (פקודי תרל"ו)
במדרש חכמות בנתה ביתה וגו'... כי האדם נברא להמשיך חיות השי"ת לכל הנבראים, ולעורר בכל דבר שורש החיות שלמעלה מהטבע, כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, ובני ישראל צריכים לברר זה שהכל ממנו ית', ועל ידי זה ממשיכין תמיד התחדשות מהשורש. וזה שאמר החודש הזה לכם, כי הזמן הוא הטבע, וחודש זמנים שנחלק השנה לי"ב זמנים הם הסתר וטבעי יותר, זמן תוך זמן כנ"ל, רק חודש הזה הוא חידוש הברור, כי הוא ראשון ודבוק בשורש, לכך נקרא החודש הזה... והוא הבירור להיות כל מעשה דבוק בהאמת... (החודש תרל"ב)
איתא בגמרא אילו שמרו ישראל שבת א' מיד נגאלים, דכתיב בעתה אחישנה. והטעם דכתב לכל זמן ועת תחת השמים, התורה למעלה מתחת השמים והכל נברא בתורה, והזמנים והעתים הם כלים איך לקבל התפשטות התורה בכל עת וזמן, אבל התורה בעצמה למעלה מהזמן והכלים... וכאשר בני ישראל דבקים בתורה הגאולה קרובה אפילו בלא עת המיוחד לה, וז"ש "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כי אם מקיימים התורה אין צריך לתקן העת... (שבת הגדול תרנ"ז)
בענין השמיטה ושבתה הארץ, כי בני ישראל נבראו לתקן העולם והזמן... וכמו כן בזמן שהזמנים מקודשין היו מעורבין ואחר כך נבררו שבתות ומועדים מכלל הזמנים. וכל זה נתברר על ידי גאולת בני ישראל, לכן המועדים זכר ליציאת מצרים, כי על ידי יציאת מצרים יצאו הארתן מכח אל הפועל, כי כך היה בריאת עולם הזה, ודבר זה נהוג בעולם שנה נפש שצריך להתברר על ידי אור תורה. ובני ישראל שיצאו ממצרים וניתן להם התורה יש בידם כח החירות ולהביא גאולה לכל המקומות והזמנים... (בהר תר"נ)
בענין שמיטין ויובלות... וזה עצמו הסמיכות שמיטין להר סיני, לומר שבכח מצוה זו נתעלה כל הטבע והארציות להיות דבוק בשורשו כמו שהיה קודם החטא וכמו שיהיה לעתיד, וישבתם לבטח הוא להיות גם הישיבה בטבע דבוק בבטחון בשלימות, והיא מעלה גדולה, וכתיב בטחו בו בכל עת, כי יש כ"ח עתים אשר כל הטבע מתנהג בהם, כמ"ש בקהלת י"ד עתים לטובה וי"ד וכו'. אכן יש הנהגה שלמעלה מאלו וכולל כל ב' אלו... ובני ישראל מבטלין כל העתים אל הנהגה העליונה. ובאמת אין כל בני אדם מוכנים לזה רק בני ישראל, והוא בכח התורה שנמסר להם, שעל זה נאמר כח מעשיו הגיד... ואם כן יש נקודה ממוצעת שמחבר הגשמיות אל השורש הרוחני, וזו הנקודה בעולם היא בארץ ישראל, ובנפש בבני ישראל, ובזמן היה על ידי שמיטין ויובלות, וכולן תלוין זה בזה. וכפי תיקון הנפשות כך בזמן, כמ"ש במדרש יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים, לכן סמך הכתוב פרשת לא תונו לשמיטין ויובלות, שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל כך נתאחד הזמן על ידיהם... (שם תרנ"א)
בפסוק וביום הבכורים וגו' מנחה חדשה וגו', דכתיב אין כל חדש תחת השמש, והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר... ומדרש לכל זמן ועת לכל חפץ דורש, זמן היה לנח ולאברהם וכו', ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם. כי זמן ועת הם ב' בחינות, דיש זמן למטה בטבע, ועת הוא השורש של הזמן למעלה, כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע ויש הנהגה תוריות... ובני ישראל צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל, ועל זה כתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים... (שבועות תרנ"ב)
במדרש קח את הלוים, כמה נימין היה בכנור... כי השירה תליא בזמן, ולכן בכל יום יש שיר אחר, כי ההתחדשות שיש בכל יום נותן השירה, כמ"ש ז"ל כי השמש אומרת שירה וזורחת... כי בכל יום יש הארה אחרת, כדאיתא בשם האר"י ז"ל כי אין כל יום דומה לחבירו מבריאת העולם. ונראה דהלוים מיוחדים לבחינת הזמן, דיש ג' בחינות עולם שנה נפש, דצריך כל אדם בפרט ומכל שכן כלל ישראל לתקן המקום והזמן שמיוחד לו בתיקון נפשו, ובני ישראל תקנו המקום בכח ארץ ישראל... ולשבט לוי לא היה חלק, והלוים מוכנים לתקן בחינת שנה, לכן הלוים נפסלים בשנים ולא במומים... (בהעלותך תרנ"ג)
בפסוק ויהס כלב... הענין הוא כי בודאי המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ כאשר באמת כך היה צריך להיות עוד מ' שנה במדבר... אבל למעלה בשמים כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה מן השמים, והנהגה זו היא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי על פי הטבע לא הגיע העת, ובמדריגת משה רבינו ע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע... (שם תרמ"ד)
איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה, והענין כי קידוש הזמנים שנמסר לבני ישראל הוא עדות כי בני ישראל למעלה מן הזמן, וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם... שכל הכח שלהם (שדים) לקרב הדברים לזמן, אבל בני ישראל שהם למעלה מן הזמן אין הקללה שולטת בהם. (בלק תרנ"ה)
בענין המנין בפרשה זו... וכמו כן בזמן יש מצות עשה שהזמן גרמא שאינם יכולים להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים, וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבני ישראל... (פינחס תרמ"ו)
במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים וכו'... אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבועה בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר, והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן... ועל זה תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית, ועל זה הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע, לכן זמני התפלה כשנשתנה הזמן ערב ובוקר וצהרים, והוא עצמו סמיכות גאולה לתפלה, שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא גבולות תוך הטבע וזמן, וכשיוצא מזה הגלות על ידי עבודת בני ישראל... (ואתחנן תרל"ד)
במדרש אם שמע... ויש זמנים שפותחין משמים כמו באלול ועשרת ימי תשובה שהם ימי רצון, ולפי מה שאדם דופק כל ימי השנה כך נפתח לו באלה הימים... ובימים אלו מבקשין בשמים שיתעוררו בני ישראל בתשובה... (תבא תרמ"א)
במנחה בשבת עת רצון וכן בחודש אלול ימי רצון, והלא השי"ת אין בו שינוי והוא למעלה מן הזמן, רק הפירוש שהשינוי הוא בהזמן, שיש עת רצון שהזמן יכול לקבל הרצון והשפע מהנקודה שלמעלה מהזמן, ובשבת קדש שיש השפעה מהשי"ת לכל ימי השבוע מתקשר הזמן במה שלמעלה, וכן בחודש אלול קודם התחדשות שנה החדשה, ולכן אז עת רצון שיכולין להתדבק גם בעולם הזה במה שלמעלה... (אלול תרל"ד)
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, כי עיקר חשכות הטבע הוא הזמן, וכיון שבראש השנה נשתנה זמן חדש ניטל הסתרות זמן העבר ונמשך חיות לזמן החדש ממקום שלמעלה מהטבע והזמן... (ראש השנה תרל"ד)
...ולפי האמור יובן דכל ענין הפסח הוא משום שנמסר הזמן ברשות ישראל, ואילו יצויר שמתנהג סדר הזמנים לפי החשבון לא היה אפשר לישראל לעשות את הפסח, ועל כן הקדים למצות הפסח מצות קידוש חדשים ועיבור השנים... (ויקהל תרע"ח)
...אך מכל מקום עדיין אינו מובן, דהתינח התחדשות עצם הנפש שהיא למעלה מהשמש, אבל הרי החידוש הגיע גם לגופים שהיו תחת הזמן, והזמן הוא גשמי מסודר בסדר התולדות. ונראה שלזה היה תיקון מה שישראל מונין ללבנה, והזמן נמסר לישראל למלא ולחסר ולעבר, כבירושלמי כתובות פ"א סוף ה"ב, לאחר ג' שנים אין בתוליה חוזרין, נמנו בית דין לעבר את החודש או לעבר את השנה בתוליה חוזרין, ועל כן גם זמנם הוא למעלה מסדר ומשטרי המזלות, ועל כן שייך גם בגופים שהם תחת הזמן ענין התחדשות. ובזה יש לפרש דברי המדרש, אמר רבי יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה, ולמה נבראת לבנה, אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, והיינו שכל עצמה של הלבנה נבראה כדי להעלות את הזמן מתחת השמש להיות ברשות ישראל. ובזה יש לפרש הלשון קידוש חדשים ולא קביעות חדשים, שקדושה היא הבדלה, היינו שמבדילין את זמן החודש מהיות תחת השמים והשמש. ולפי האמור מובן שכל עצמו של ענין פסח שישראל נתעלו למיכל אפתורא דמלכא בדילוג וקפיצה שלא על פי סדר השתלשלות אלא מבירא עמיקתא לאיגרא רמה בבת אחת, הכל נמשך מפאת שהזמן נמסר לישראל לקדש ולעבר, וכל עצמו שנמסר קדוש החודש לישראל הוא, כדי שיהיה כל ענינם בהתחדשות, על כן שתי מצות אלו קשורות זו בזו. (שמיני תרע"ט)
ויש לומר שכן הוא סדר החדשים, שלשה החדשים הראשונים הם מלמעלה למטה בכדי ששלשה החדשים השניים יעלו ממטה למעלה עם כל בחינות הנמוכין שבהם. וכידוע מצירופי הוי"ה שבחדשים שלשה הראשונים מתחילים ביו"ד והשניים בה"א, שיו"ד היא כמו נקודה הניתנת ממעלה למטה בחינת דכרין, והה"א היא אור החוזר ממטה למעלה בחינת נוקבין, והיינו שבניסן היו התגלות הנסים בעולם הזה, ובאייר הוסיף ליתן המן... והרי בכל החדשים האלה היתה הנתינה מלמעלה למטה, אך עדיין אין זה התכלית אלא הכוונה היא שעל ידי זה יתעלה התחתונים מעלה מעלה אור חוזר, ושלשה החדשים הראשונים אלו הם כדמיון הזורע, כאמרם ז"ל כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, והם שלשה חדשים השניים, שהם העליות ממטה למעלה, ואלמלא החטא היו גם הבחינות הנמוכין שבעולם עולין ממטה למעלה, אך מחמת החטא היתה העליה רק לחלקי הקדושה שניתנין מלמעלה למטה... (שלח תרע"ד)
ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום, כדאיתא בריש ברכות, כי בכל דבר ההעדר קודם להויה, וכי אשב בחושך אדע כי אחר כך ה' אור לי. כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה, כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי, חוץ בקדשים קיימא לן הלילה אחר היום כי מי שכבר בא אל הקודש היום קודם, כמו מי שעומד תוך הפרי אצלו הפרי קודם לקליפה... (חלק א צדקת הצדיק יא, עמוד ג)
...כידוע דכל קומה כלול מי' והם י' קדושות, דתנן בפ"א דכלים בעולם, וכן הם בשנה, דרך משל קדושת שבת ויום הכפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני, וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו', וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח', וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה, וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב, ומנהג ישראל תורה... ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו ד' הנהוג כמו בדברי תורה. והעשירית היא הקודש שיש בכל ימי החול בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצוות שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה הוא קדוש לאלקיו ומכניס קדושה באותה שעה והיא מושכת עמה שאר היום... (שם ישראל קדושים עמוד מא)
...וכ"א בשבת דג' ימים מקמי שבתא וג' ימים לבתר היינו שהמשכת קדושת השבת הוא כן בג' ימים שלפניה ושלאחריה דבזה מתקדשים ימי המעשה על ידה וכן לכל קדושת המועדים... וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו, ואין רגע ריק מהמשכת קדושה מקדושת הזמנים המקודשים... והנה ביום הלידה אינו יודע עוד מה יהיה ואין שמשו זורח, אבל מכל מקום כבר קדושתו העתידה להתגלות אחר כך בו שופעת ומאירה לפניה מיד מיום הולדו. וימי האדם משנולד עד שיהיה בן כ' הם בערך ימים שלפני הקדושה, ומבן כ' עד בן ס' הוא זמן השתדלות האדם בעבודת השי"ת ולהתקדש בקדושה עליונה, ומבן ס' לזקנה והלאה עד יום המיתה הם ימי הירידה ובהם הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם. וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין. כי נראה דחלוקת ג' זמנים אלו הם גם כן נגד כלל ג' קדושות הנז"ל, עד בן כ' במעלליו יתנכר בקדושה שבו בתולדה מאבותיו, והאחר כך עד בן ס' קונה קדושה מצד עצמו בהשתדלותו, ואחר כך הוא מה שהשי"ת משפיע לו קדושה מלמעלה כל אחד כפי מה שראוי לו ולהרגילו בקדושה עליונה כדי שיוכל אחר מיתה ליכנס לעולמות העליונים... (שם שם עמוד קד)
...וכך בשנה אין רגע דומה לחברתה, וכמשז"ל (סנהדרין ק"ב) דיש עת רצון וכן בהיפוך יש עת מוכן וכו', וזהו דרך כלל ובפרט מסתמא אין שום רגע דומה לחברתה כמו בנפשות, ובכל רגע התפשטות ענין מיוחד בעולם, וכל אחד משתמש בו כרצונו לטב או וכו'. וחלוקת השנה בכלל לי"ב חדש שאז"ל נגד י"ב שבטים שהם צאצאי יעקב שנמשל בתורה לשמש, וכך י"ב חדש הם י"ב הקפות הירח להשלים מדת שנה שהוא היקף אחד של החמה. והענין כי שמש ומגן ה' הוא שם הוי"ה הרומז למדת יעקב הוא דוגמת שמש המאיר לכל העולם כולו, ומצידו ית' ההארה תמיד שוה... ושינוי הזמנים הוא מצד חילוקי המקומות. וכך עשה האלקים האדם ישר לענין השגת הארתו ית', רק שהמה בקשו חשבונות רבים מזה בא שינוי הנפשות כענין שינוי עת השנה שהוא מצד המקבלים. ואין אדם שאין לו שעה, היינו דחלוקת הזמנים הוא כנגד חלוקת הנפשות מסתמא כל שעה ידועה הוא נגד נפש ידועה. ולפי שכל העולם כולו כאדם אחד לפיכך כל אחד מרגיש גם כן כחות של כל הנפשות, והוא על ידי השתנות הזמנים שבכל רגע משמש כח אחר של נפש אחר, ובאותה שעה שהוא שלו שמדתו משמשת בעולם אם יזכה לכוין השעה להיות עסוק ומשתדל אז בהשגת הארתו ית' יוכל לעלות ולהצליח אז דקיימא ליה שעתא בין בהצלחה רוחניות של אורו ואמיתו בהשגתו ית', ובין הצלחה גופנית בעניני עולם הזה מהתנשאות וכדומה, כי באותה רגע הוא ראש ההנהגה בעולם, וזהו דרך פרט בכל רגע... (חלק ה רסיסי לילה עמוד סח, וראה שם עוד)
ידוע בקדושת הזמנים דבכל שנה באותו יום מתעורר הענין הנעשה אז באותו יום, והיינו כשהענין נקבע וקיים לדורות, כי כל דבר טובה הנעשה לישראל מהצלה וישועה הכל במשפט מצד איזה זכות שנתעורר באותו זמן, וכאשר אותו זכות נקבע קדושתו בישראל בכל הדורות, אז גם קדושת אותו הזמן קבוע וקיים לדורות להיות מתעורר כח אותו זכות ואותה ישועה פרטית בכל שנה ושנה... (שם שם עמוד קיז)
...ועל כן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שלא רצה שום חודש ויום לקבל פור להרע לישראל כמ"ש בתרגום, כי הזמן גם כן נברא מכלל הבריאה, והוא גם כן לצורך ישראל, וכמו שכתוב החודש הזה לכם ואיך יקבל על עצמו להרע בו לישראל, וכל שכן לאבדן מן העולם לגמרי חס ושלום, כי אם כן יאבד כל הבריאה ויאבד גם הזמן והיום והחודש עצמו מן העולם גם כן. עד שהגיע לחודש אדר שבו נפל הפור ושמח לפי שבו מת משה רע"ה, הענין כי כל חודש יש בו אור מיוחד בפני עצמו, כפי האורות שנבראו בו... בכל חודש השגת התגלות מיוחד מה שכנסת ישראל מקבלת מדודה כלבנה המקבלת מהחמה כנודע, ובניסן הוא התגלות גמור להאיר גם בחשכת לילה, וראתה שפחה על הים וכו' בראיה גמורה על ידי שמאיר כל הלילה ולכל בני ישראל היה אור גמור במושבותם... (שם עמוד קעו)
ואברהם שזכה לבחינת זקן, בחינת אריכות ימים, על ידי זה זכה לעשירות, בחינת (בראשית כ"ד) "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל", וזה בחינת (תהלים קי"ט) "מזקנים אתבונן", שעל ידי בחינת זקן הנ"ל בא להתבוננות, שהוא בא על ידי עשירות, שנמשך לתוך אריכות ימים, שהוא בחינת זקן כנ"ל.
ובחינת זקן, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל הוא על ידי יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום, שעל ידי זה נתארכין ונתרחבין הימים בבחינת (משלי י') "יראת ה' תוסיף ימים", וזה בחינת (ישעיה ל"ג) "יראת ה' היא אוצרו", בחינת (ברכות ס"א) עשאה כאוצר שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כי התחלת הימים הם קצרים ואחר כך מתרחבים והולכין בתוספות קדושה על ידי היראה כנ"ל, שנמצא שזוכין על ידי היראה לאריכות ימים, שהם בחינת זקן, בחינת תיקוני עתיק שעל ידי זה זוכין לעשירות, כי היראה שומרת מההיפך של עשירות, דהיינו עניות, שבא על ידי בחינת שקר החן והבל היופי... (ס ב וג)
ודע שזה המצח הנחש, יניקתו מזקני הדור, ממאריכי ימים שבדור, כשאין בהם שלימות, מזה יונק מצח הנחש הנ"ל. כי זקן זה קנה חכמה (קידושין ל"ב ב'), וצריך האדם כל זמן שמזקין, כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום שבא אחר כך תוספות אור קדושה ודעת. וכשרז"ל (קינים פ"ג) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן. כי צריכין בכל יום ויום שבא אחר כך להוסיף בו קדושה ודעת... אבל כשהזקנים המאריכי ימים שבדור פוגמים את ימיהם, ואין מוסיפין אור קדושה ודעת בכל יום ויום, מזה יונק מצח הנחש, חכמת הטבע הנ"ל... ומתגבר חס ושלום דעת חכמת הטבע שכופרים ברצון, על ידי נפילת הדעת והימים שנופלים מהזקנים המאריכי ימים שאינם כראוי כנ"ל... שאין מוסיפין קדושה ודעת בכל יום, שזהו עיקר הזקנה והאריכות ימים כנ"ל... אבל כשהזקנים כראוי בחינת זקן זה קנה חכמה וכו' כנ"ל, על ידי זה מתגבר התגלות הרצון, בבחינת (ישעיה ט') "זקן ונשוא פנים", כי נשיאת פנים הוא בחינת רצון... (תנינא ד ח)
...ועל כן התחלת גאולת ישראל היה במצוה זו הראשונה שמסר להם דהחודש הזה לכם, והוא התחדשות הזמנים למועדים, כי הזמן מסור גם כן לישראל, ובזה תלוי גאולת ישראל בחשבון הזמנים כי לכל יש קץ וזמן שקבע השי"ת, אבל הזמן מסור לישראל, ועל ידי זה יכול בשביל ישראל לעשות חשבון וסדר זמנים בענין אחר... (פרי צדיק מקץ י)
הערה גדולה הערנו מהלכה מפורשת, ידיעה נפלאה בכחות הנפש, והוא כי יכול להיות כי האדם הנוסע לרב לזמן קצר מצליח לפעמים יותר ממי שהוא יושב אצל רב זמן ארוך, והוא דאיתא בשבת י' תפלת מנחה דלכולי עלמא חובה, קיימא לן אין מפסיקין, ומשני מנחה קביעא לה זימנא, ערבית כיון שכולא ליליא זימנא, אתי למפשע, הרי שלעצל כיון שיש לו זמן מתחיל מלאכתו ברפיון ידים... זהו קצת דרכי העצל היושב אצל רב זמן ארוך, התחיל בעצלות ומסיים בעצלות, עד שמאבד זמנו חס ושלום.
ולמדנו מזה שחובה על האדם שלא ידחה זמנו בלך ושוב למחר כדרך העצל המגונה, ומה נפלא דברי חז"ל אשר חשדו את תלמידיהם לעצלים, ואמרו שוב יום אחד וכו', למדנו עוד כי עצה לאדם לחשוב כאילו רק יום אחד לפניו ורק דף אחד... (חלק א פז)
הענין כי אנו רואים דברים שאדם מחזיק לעצמו שקשים הם מאד, ובאמת אינם אלא "ליצנות" למעלה. למשל ליקח פנאי לקביעת עתים לתורה קשה לאדם מאד, כי אין לו פנאי. ואם ימשך מעט זמן התפלה הוא כועס על הש"ץ כי אין לו פנאי. אך כאשר איש מוטרד בעסקים רבים נתחייב למלכות לישב במאסר, אז יש לו פנאי הרבה, והיה שמח אם יניחו לו לישב בביתו אפילו פנוי מבלי שיעסוק בעסקיו... ומה טוב היה לאיש הבודד ואין לו מה לעשות אם יתנו לו דבר להשתעשע בו, כגון מכתבי העתים להעביר זמנו, וכל שכן אם היו מניחים לו ללמוד חכמה... ואם כן האדם אשר עזרו השי"ת לישב בביתו בהשקט, ועוסק בעסקיו הרבים ועל לימוד התורה הקדושה שעה אחת אין לו פנאי, הלא למעשה שחוק יחשב...
מכל מקום עושה השי"ת חסד עם האדם שכאשר מקבל עליו עול התורה לקבוע עתים לתורה בעת שאין לו פנאי, וקשה לו ושובר את יצרו, הקב"ה מחשב לפום צערא אגרא... (חלק ב קעה)
...באמת יש לנו דרך לתפוס במחשבתנו אפשרות ידיעה ובחירה, שלא תהיינה סותרות זו לזו לפי מושג יותר עליון, על פי מה שנתבאר בדברי חכמי אמת ובעת האחרונה הוסכם זה גם אצל חכמי העולם, כי מציאות מקום וזמן היא רק הבחנה במציאות הענינים לפי מושגינו אנו, אבל באמת אין להם מציאות לעצמם, ובספרים הקדושים מבואר שזמן הוא ענין נברא לפי גבולי הבריאה, ובזה ביאר הגרש"ז ז"ל בשו"ע שלו בענין מה שהשבת והמועדים מתחילים במקומות שונים בארץ בזמנים שונים, אף שקדושת הימים שרשה למעלה, והיינו כי למעלה לא נמצא ענין זמן ולכן ענין קדושת שבת ויום טוב בשרשו הוא למעלה מהזמן, ומשפיע בעולמנו בכל מקום לפי זמנו ומקומו, והנה ידענו כי כל ענין זמן הוא נברא ונמצא לפי מושגינו אנו, אבל לפי המציאות היותר עליונה אין ענין זמן במושג עבר, הוה ועתיד, כי אם הוה תמידי, ולפי זה נמצא, שבאמת אין הידיעה מוקדמת לבחירה, אלא שתיהן נמצאות באחת, ועל פי מושגינו אנו יש לנו לצייר זאת, כאילו מבראשית נבראו כל בני האדם וכבר נעשו כל המעשים ובאותו רגע ממש כבר בחרו כל אחד דרכו... (חלק ב ידיעה ובחירה עמוד צח)
והנה כמו ששואלים על הרגשת הבחירה שאיננה מובנת על פי הבחנה של הפיזיקה (סבה ומסובב), כן ממשה הרגשת הוה שבזמן מופרך מהפיזיקה, כי כמו שבמדידה אומרים שקו הוא דבר שיש לו אורך אבל לא רוחב, ונקודה אין לה לא אורך ולא רוחב, (היינו שנמצאים במקום ידוע, אבל אינם ממעטים את המקום), כמו כן אם תחלק את הזמן בין העבר והעתיד, לא ישאר עבור ההוה אלא נקודה מידית (מדידתית), כלומר בלי המשך זמני, ובתוך הרגע הצריך לאדם להרגיש את ההוה, ההוה ההוא כבר נעשה עבר. ואם נבא לאמר שההוה טעות, אם כן איך היה מציאות היותנו בזמן? שהרי הזמן מוכרח להיות הצטרפות של הרבה רגעים של הוה, ואם לא היינו מרגישים שאנו נמצאים עכשיו, גם העבר והעתיד לא היה להם מציאות עבורנו. אלא אנו אומרים שהרגשת ההוה אינה על פי חוקי הפיזיקה שאנו דנים בהם על העולם החיצון, אלא הרגשה זו יחסית אלינו, אשר באופן כזה נבחין הויתנו, ואמת היא לפנימיותנו, אם גם לא תתאים לחוקים של המבט החיצוני ממש, כן היא הבחירה... (חלק א עמוד רפא)
זמן מתן תורתנו, שמעתי ממו"ר ז"ל כי אין הזמן עובר עלינו אלא אנו הולכים בתוכו, למשל כל השבתות הן שבת אחת, אלא אנו הולכים בעיגול השבועי ומגיעים שוב אל השבת. כן כל חג השבועות אחד הוא, ומידי עיגול הילוכנו שאנו קוראים לו שנה, אנו שבים לבא אל זמן מתן תורתנו, אותו הזמן שבו הוא כח מתן תורה, אותו זמן ממש (לא כמו שנחשוב שהוא רק מזכרת יום מתן תורה), ואנו שוב מקבלים בו ממש את התורה אם נשתדל בזה. (שם עניני תורה עמוד קג)
ויברך אלקים את יום השביעי... וצריך עיון, כי הרי יום בחינת זמן, הוא גדר ומספר, והיא בחינת הגבלה, וברכה פירושה התפשטות, שהיא היפך הגבלה, ואם כן איך תתכן ברכה ליום? אלא שבת היא בחינת הדביקות והרוחניות, ושלימותה היא בתוך עצמה ולא חסר בה כלום מבחוץ, ועל כן לא שייכת בה בחינת זמן, שהיא הגבלה וחסרון, כבחול, כי ככל אשר תתאמת השבת באדם, בה במדה הוא יוצא אל בחינת למעלה מהזמן... בצאת האדם מעולם ההגבלה אל בחינת חוץ לזמן, פירוש חוץ להבחנות העולם הזה, אז ויקדש אותו - השבת מתקדשת... (חלק ב ברכת השבת עמוד טו)
גדר קביעת זמן מיוחד מן השמים לכל ענין שיהיה יש בו דברים עמוקים... ולפי ענין זה ענין זמן חירותנו הוא השפעה מיוחדת של חירות הניתנת לכל נפש מישראל בזמן ההוא... נמצא כי הזמן ההוא אינו תאריך הסטורי גרידא לחוג בו חגיגת שמחה שעברה, אלא שמדי שנה בשנה הנו זמן בו מסוגלים אנו ללחום למען חירות נפשנו... (שם הגאולה העתידה עמוד יח)
אמר מ"ור זצ"ל כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן, למשל בשבת הראשונה כאילו נקבעה 'תחנה' ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה 'תחנה' עצמה, ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית, וכן במועדים... (שם שורש נצחיות ישראל עמוד כא)
הזמן מורגש לאדם ביחס להתחדשות הרשמים שהוא מקבל, ככל שמתרבים הרשמים מרגישים את הזמן כארוך יותר, ידוע ששנה משנות הילדות נחרתת בזכרון כזמן הרבה יותר ארוך משנות העמידה, משום שאצל הילד הכל חדש, וקולט הרבה רשמים...
קודם חטא אדם הראשון כל הבחנת הבחירה התרכזה בנקודה אחת לבד, ורק בה היתה שייכת השגה מחודשת... נמצא שהבחנת הזמן אז היתה דלה מאד, כי לא היה מקום להתחדשות ושינוי שהם עצם מהות הזמן. הרי שהיתה אז הרגשת הזמן לגמרי אחרת מהבחנתנו אנו בו.
כי ששת ימים עשה ה' וגו' ימים אלו היו קודם גמר הבריאה, שאז היתה הבחנת הזמן אחרת. אולם התורה ניתנה לנו לפי הבחנתנו אנו, "דברה תורה כלשון בני אדם", וכל מה שמסופר בתורה מענינים קודם הבריאה הוריד לנו משה על פי ה' במושגים שיש לנו הבחנה בהם, כמו שמסבירים לעיוור ציורים בחוש המישוש... הרמב"ן כתב בבראשית א' ג': ודע כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו... ימים ממש מחוברים משעות ורגעים... ובפנימיות הענין יקראו ימים הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תקרא יום...
הרי שבפשוטו של מקרא לפי הבחנתנו נבחין ימים ממש, אבל לפי עצם הענין, דהיינו פנימיותו הינהו הבחנה אחרת לגמרי, הבחנת ששת הספירות שהם ששה גילוים בהנהגתו יתברך, ורק בשבילנו נכתב בצורת ששה ימים. ומה שייכות ששה ימים לרמוז על ששה גילוים - זה נשגב ונעלם, כדברי הרמב"ן.
בספר הבהיר לר' נחוניה בן הקנה שואל, מדוע כתיב כי ששת ימים וגו' ולא בששת ימים. ותירץ מלמד שכל יום יש לו כחו. פירוש כל יום הוא עצמו בריאה נפרדת, ולכן אמר כי ששת ימים, שהימים עצמם נעשו אז. ומלמד שכל יום יש לו כחו, היינו תוכנו-גילויו, שאז נוצר הגילוי המיוחד המוסבר לנו בתורה בשם יום פלוני, והמרמז על ענין אותו גילוי.
ועיין עוד ברמב"ן שם שכתב, (בראשית ב' ג') ודע כי נכלל במלת "לעשות" כי ששת ימים הם כל ימות העולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה... ויש לציין שפעמים כותב הרמב"ן שיום פלוני "רומז" לאלף פלוני, פעמים כתוב ש"הוא" פלוני, היינו יש שכתוב לפי הבחנתנו, לפי זה הם רק רמז לתוכנם, ויש שכותב לפי תוכנם ממש, שתוכן הימים ותוכן גילויי האלפים הם ענין אחד.
וזה לשון הגר"א סוף ספרא דצניעותא... ולכן מי שיודע מעשה בראשית על בוריו בכל יום ויום, אז יוכל לדעת מה שיהיה בכל רגע מהשנים. וכבר כתבנו לעיל (חטא אדם הראשון) שאילו לא חטא אדם הראשון, היה העולם הזה נמשך רק ששה ימים, ובשבת היה עולם הבא, אך כשחטא נתפרטו כל הנשמות שהיו כלולות בו להרבה נשמות פרטיות... והימים נתפרטו לששת אלפי שנין... ששת ימי בראשית הם עצמם ששת אלפי שנין ממש, שתוכנם וגילויים חד הוא, אלא שאופן ההשגחה השתנה, משום שאופן הבחירה השתנה על ידי חטא אדם הראשון... מה נואלו התמהים על קוצר ששת ימי בראשית, שהרי לא שייכים שם לא קוצר ולא אריכות כלל.
כבר כתבנו שהחגים וכל הזמנים הם השפעות שונות שמשפיעים עלינו משמים, עתה נתבונן על בחינת זמן מצד האדם, היינו איך האדם קובע את ההשפעות בתוך נפשו, כי כל רגע אינו חולף עליו, אלא מעצב את מהותו. האדם רגיל לחשוב כי כשעובר הזמן אין זה נוגע למהותו, ואינו משנה בו כלום, אבל תפיסה זו טעות היא. חז"ל אמרו (נדה ל') שהאדם קודם לידתו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, פירוש, שרואה במבט האחרית ומבחין שהכל אחד, ומהכל יוצא אך כבודו יתברך. אך משנולד הוא נכנס תחת הסתר הזמן, שחושב שרק ההוה ישנו, העבר כבר אינו והעתיד עדיין לא הגיע. אבל באמת אופן השגה זה משקף רק את הויתנו בעולם העשיה, שהוא מקום עיצוב מהותנו על ידי בחירתנו, כל רגע שעובר משאיר רושמו ביצירת מהותנו, דהיינו שעל ידי תורה ומצות נקבע ונעשה חלק ממהותנו לרוחני, וכן גם בשלילה, חס ושלום, כאשר עובר רגע באי עשיה או בעבירה חס ושלום... אותו חלק ממהותנו המתגלה באותו רגע נקבע לאור או לחושך על ידי בחירתנו. וכשעובר הזמן הרי כבר נקבע בנשמתנו ואינו בטל לעולם, אף על פי שהעבר נסתר ונשכח מעינינו... וכשיבטלו מהאדם את הסתר הזמן לאחר מיתתו ויסירו את מכסה העולם הזה, יראה את הכל בבת אחת, כל מהותו הרוחנית על נקודות האור והחושך שבה כחטיבה אחת... זהו עולם הנצח שאין בו עבר ועתיד.
נמצא שגדר הזמן עבורנו הוא קביעת מהותנו, לעשותה מציאות רוחנית הדבקה בהקב"ה או חס ושלום מציאות של הסתר, חושך, ודיחוי מדביקות ומרוחניות. (שם ימי בראשית וימי עולם עמוד קנ)
...אבל למה שם השי"ת את ההגבלות של הזמנים השונים? למה אנו מוצאים את זמני הרחמים - עת הקרבות ושפע רוחני, וכנגדם זמני דין - עת ריחוק וצמצום ההשפעה?
כתוב בספרים הקדושים שאלה הם בחינת המדות ששם השי"ת בבריאה, למען יהיה הכל בגבול, כדי שלא בנקל יצא האדם מן בחירה לגמרי. הזמנים בהשפעתם הם כלים לכך, למשל, האדם העולה ומתלהב ומדבק בהקב"ה עשה לו השי"ת גבולים שיכבידו עליו וידחפוהו בחזרה מזמן לזמן, כדי להאריך ימי בחירתו, וכן למען לא יפול האדם בנקל כל כך, קבע השי"ת זמני רצון שההשפעה רבה בהם יותר, ואם יתחזק הנופל בזמן ההוא עלול הוא יותר להצליח...
לעומת שני אופני השפעה אלו מצאו צדיקי הדורות לנחוץ להשתמש בשתי דרכי עבודה שונות ומקבילות להם. כשמצב ההשפעה בצמצום, על הצדיק לאחוז בזהירות יתרה מן הרגיל במעשיו... מצד השני כשהגיע זמן ההשפעה הרחבה, היה מתחזק לעומתה לפתח עבודתו בכל הכיוונים... (שם לכל זמן, עמוד רמט)
על פי ציורי החוש שלנו בעולם הזה, אנו מבחינים שכל רגע, לאחר שעבר הריהו מת, הווה חי, ורגע העתיד - עומד להיוולד. על פי מבט זה, אנו מאמינים שאחר פרידתנו מגופנו, כשכל היותנו בעולם הזה יהיה רק בעבר, נגיע למקום אחר וזמן אחר, ושם, בעולם ההוא, יהיה שכר או עונש עבור מעשינו בעבר. ושוב נאמין על פי דעת התורה הקדושה שלאחר זמן מסויים בעולם ההוא, נשוב לעולם הגופני ונתחבר אל גופנו, והיינו תחיית המתים.
אבל הבה נסתכל על הענין במבט אחר, על פי ההבחנה הרוחנית האמיתית, אז נמצא תמונה לגמרי אחרת.
העבר והעתיד - אחד הם עם ההווה, אלא שעל ידי היותנו בגוף מסתתרים מראייתנו העבר והעתיד כי נראה את המציאות אך לחלקים דקים מאד, וסדר ראיותנו נקרא עבר הווה ועתיד, כמו שביארנו לעיל.
כל גדר השגתנו בזמן ומקום מושרש במסגרת זו של סדר ראיות, במבט האמיתי העליון אין זמן ולא מקום, גם לא מיתת רגע ולא לידת רגע, אלא שכך מצוייר לנו בדמיוננו על ידי כח הגוף המסתיר את הכל חוץ מן החלקים הקטנים הנגלים לנו בזה אחר זה...
אז נמצא שלא באנו בהפרדנו מהגוף, מהעולם הזה אל עולם אחר שהוא כעין העולם הזה אלא שיש בו בחינות מקום וזמן שונות מאשר העולם הזה, לא באנו אל "מקום" אחר כלל, אלא השגתנו היא שנשתנתה, אנו מה שהיינו, אלא שאנו מוצאים את עצמנו בלי הסתר הגוף שצמצם את ראייתנו לראייה חלקית... (חלק ד עמוד קיא, וראה שם עוד)
הזמן - מציאותו רק בהבחנתנו, כל ענין בריאת העולם הוא למעלה מעולמנו והשגתנו, ובכן "בריאה" היא למעלה מן הזמן, והנה כל ענין "למעלה מן הזמן" כיון שאינו נתפס בהשגתנו כמו שהוא בעצם, נראה לנו כזמן אחר זמן עד בלי סוף, ומשום כך נראים לחוקרים השתלשלות העולם כאילו במליוני שנים.
ויש לשאול, אם כן למה קבעה התורה זמן הבריאה ששת ימים? משום שרצתה לבאר לנו שמציאות כל דבר היא לפי הערך הרוחני שבו, כי דבר שיש בו הרבה גשמיות ומעט רוחניות - ערכו ומציאותו האמיתיים הם מעטים, כי מציאות כל דבר היא לפי מדת רוחניותו...
כבר ביארנו לעיל שגדר הבריאה הוא למעלה מן הזמן, ורק בהשגתנו היא מצטיירת לנו כבתוך הזמן, כזמן אחר זמן בלי סוף. ואם כן קודם למציאות מבחין זמן, (היינו אדם) לא היה צורך למציאות זמן כלל וגם לא לסדר זה אחר זה, אלא הכל אחד, כי הרי סדר זה אחר זה הוא האופן שניתן לנו להשיג את העולם הזה בחושינו לצורך הבחירה. כשאנו מתבוננים במה שהוא "קודם" למבחין זמן, (היינו אדם הראשון), על כרחנו אין זה אלא דמיון שאנו מציירים בשכלנו כאילו היה שייך גדר זמן וזה אחר זה גם במצבים בהם שאליבא דאמת אין זה שייך בהם.
אבל היות וכל מציאות סדר זה אחר זה אינה אלא יחסית, היינו שמציאותו אינה אלא ביחס אל האדם המוגבל בהשגת חושיו כנ"ל, ומה שהוא משיג בהיקש השכלי בלבד הריהו רק ציור דמיוני, נמצא שאין הציור הזה אלא דמיון לדמיון החושי, אין לזה כל ערך אלא לפי התוכן הרוחני שבו, ועל פי יסוד זה נתחלקה הבריאה לו' בחינות - ששת ימים...
ולפי הנ"ל מה שמתראה לחוקרים כאילו הבריאה נמשכה מליוני שנים, טעם הדבר הוא שכל דבר חיצוני שאנו רואים הריהו מרמז בפנימיותו אל בחינה תוכנית, (היינו בחינה בתוכן הבריאה ותכליתה הרוחנית). ובכן מה שנראה כשבילים מחולקים בשרשרת הסיבות והמסובבים החיצוניים בעצם אינו אלא בחינות ומדרגות רוחניות בתוכן הבריאה, אלא שנראות כך לעיני הגשמיות, וכל תהליך סיבה ומסבוב הנראה אינו אלא כקליפה לבחינות התוכניות ההן. (שם עמוד קיג)