(ראה גם: זקן, מחלוקת, רבי, תקנות, תלמיד חכם)
אף כך, ביום כלות משה שאנו דורשים בו כלה, ולא הוסיפו מעצמם, שהם אין להם רשות להוסיף או לגרוע אות ממנו, ולא להחליף אות זה באחר, אם כן הרי כתוב בתורה כלות מלא בוא"ו, מי נתן להם רשות לגרוע ממנו אות (ולדרוש כלת), שהרי אין כאן מלה להחליף, אלא שעל אלו מלות חסרות שדורשים כאילו היו מלאות, ומלאות כאילו היו חסרות, ועל כל מיני פירושים שיכולים לעשות, לקשט הכלה (התורה) בתכשיטין שלה, צוה לנו הקב"ה לעשות כמו שיאמרו ולהאמין אותם, זה שאמר על פי התורה אשר יורוך.
לאומן שחתך לעשות לבושי מלכות, ועשה מהם חתיכות רבות, אלו שיודעים המקומות שחסרים אותן החתיכות הנשארות, הם יכולים לעשות את הלבושים כי משימים החתיכות שנתווספו, במקום שהן חסרות. ואם תאמר אם כך הוא מה הוא שלפעמים טועה אחד מהם ואמר אני מתחרט? אלא מטרם שפוסק הוראתו באותו דבר שחלוקים בו, יכול אותו שמקשה עליו לומר אני מתחרט, כי לא כל המפרקים לעשות תכשיטי כלה יודעים לאן הולכות החתיכות, מטרם שהפסק הוא על מכונו. (פנחס תשצב)
וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה... (ברכות ד ב)
אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי... אמר מאי אעביד, גמירי דקללת חכם אפילו בחנם היא באה וכל שכן רבא דבדינא קא לייט... (שם נו א)
תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו... (שם נח א)
אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה... (שבת קח ב)
וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.... (עירובין עז א)
דרב רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו', בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה... ולהג הרבה יגיעת בשר, אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. (עירובין כא ב)
אמר רמי בר רב יודא אמר רבי מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. (פסחים סב ב)
חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע, אמר רבי נראין דבריהן מדברינו... (שם צד ב)
על חכם חולץ מימין, על אב בית דין משמאל, על נשיא מכאן ומכאן. תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל... (מועד קטן כב ב)
והתניא חכם שמת הכל קרוביו... הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה... אמר להו אביי תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרע, סבור למקרע לאלתר, אמר להו אביי תניא חכם כבודו בהספידו... אמר להו רב חסדא הא גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתח... חכם כבודו במטה ראשונה. (שם כה א)
...אמר ליה ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר, אמר ליה הין, אמר ליה ומאי טעמא שבקיה מר, אמר ליה גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס עלי דידי היכי חייס. בריה מאי היא, יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא (שכר פועלים בשדה), נגה להו ולא אייתי להו ריפתא... אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא, הויא ליה ברתא בעלת יופי, יומא חד חזיא לההוא גברא כריא בהוצא (סותר הגדר) וקא חזי לה... אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא, שובי לעפרך ואל יכשלו ביך בני אדם... (תענית כד א, וראה שם עוד)
...מאן חכמים, רבנן, יודעי העתים, שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים... אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה ממנו עצה, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות... (מגילה יב ב)
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלין מאפיקורסין, אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם, כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם... רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, כי מטו לההוא מתא אמרי איכא צורבא מרבנן הכא ניזיל וניקביל אפיה, אמרי איכא צורבא מרבנן ומאור עינים הוא, אמר ליה רבי חייא לרבי תיב את לא תזלזל בנשיאותך, תקפיה ואזיל בהדיה, כי הוו מיפטרי מיניה אמר להו אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין, תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין... (חגיגה ה ב, וראה שם עוד)
...הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואין זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זה מלאכה מותרת. (שם יח א)
...אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא... (שם כ א)
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. (כתובות ג א)
מילתא דשכיחא עבדו בה רבנן חיזוק, מילתא דלא שכיחא לא עבדו בה רבנן חיזוק. אמר אביי ודאי דבריהם עבדו רבנן חיזוק, ספק דבריהם לא עבדו רבנן חיזוק. (יבמות נו ב)
אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמה עושר, לשון חכמים מרפא... (שם קג א, וראה שם עוד)
...אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה... (כתובות קיא ב)
על מנת שאני חכם... כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום אומרה. (קדושין מט ב)
ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני... (נדרים ז ב)
משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים, משמת בן זומא בטלו הדרשנים, משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה, משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה, משמת רבי יוסי קטנותא פסקו חסידים... משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. תנו רבנן רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה... רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא... וחכמות סופרים תסרח... ועל מה יש לנו להשען, על אבינו שבשמים. (סוטה מט א)
...דאמר רב המנונא משמיה דעולא אומר היה רבי מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר... (גיטין ה ב)
דאמר רבי יצחק מנין שהפקר בית דין הפקר, שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה... (שם לו ב)
דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. (בבא בתרא קטז א)
חכם קודם למלך, ישראל חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויים למלכות. (הוריות יג א)
יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. (אבות א ד)
והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. (שם ב י)
והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. (בכורות נח א)
איפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, אמרה ליה לבריה תא חזי כמה חכימי יהודאי... (נדה כ ב)
שמעון בו ווה בשם רבי יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, כי טובים דודיך מיין, רב בא בר כהן בשם רבי יודה בן פזי תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי רבי טרפון אילו לא קרא (קריאת שמע) לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה, על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. תני רבי ישמעאל דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולין ויש בהן חומרים, אבל דברי סופרים כולן חמורין הן... (ברכות ח ב)
דבר אחר דברי חכמים כדרבנות, אמר רבי תנחומא ברבי אבא מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש בתלם שלה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם הזה לדרכיו של הקב"ה, אמר רבי תנחומא המשנה קראת אותו מרדע והמקרא קרא אותו דרבן ומלמד... כך הם דברי חכמים דרים בינה באדם ומורים דעה בהם, ומלמדים אותם דרכיו של הקב"ה. וכמסמרות נטועים, נטועים הם באדם כשהוא משמרם. ולמה נמשלו כנטיעה, כשם ששרשיו של אילן משתרשים לכל מקום, כך דברי חכמים נכנסים ומשתרשים בכל הגוף. בעלי אסופות, אימתי הם כמסמרות נטועים באדם, בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשמע... ויותר מהמה בני הזהר, יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים, וכן הוא אומר כי טובים דודיך מיין (שיר א'), למה שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה מפני שהיא סתומה וכולה סימנין... אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי מפני שהם פורשים את התורה. ולמה נמשלו דברי חכמים כדרבנות, מפני שהם מדיירים בינה באדם... (במדבר פרשה יד יב, וראה שם עוד)
דבר אחר כדרבנות, אמר רבי ברכיה הכהן כדור של בנות, כהדא ספירה של תינוקות שהן מלקטות וזורקות לכאן ולכאן, כך הם דברי חכמים, זה אומר טעמו וזה אומר טעמו... שמא דבריהם פורחים הם, תלמוד לומר וכמסמרות נטועים... המסמר יש לו שושנה נוח לשלוף, לכך אמר וכמסמרות נוטעים, שרשין של אילן הנטועים קשים ליעקר... אבל אין בהם כח ככחו של ברזל, לכך נאמר וכמסמרות...
דבר אחר וכמסמרות נטועים, המסמר הזה את קובעו, ואף על פי שתחזור ותטלנו מקומו ניכר, כך כל מי שפשטו בו חכמים יד אף על פי שחזרו וקבלוהו סופו ליטול שלו מתחת ידיהם... (שם שם יג)
...עיניך אלו זקנים המתמנים על הצבור... בריכות, מה בריכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה, כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון, שנגמרים בעצה ומחשבה, והיכן נגמרים, בבתי מדרשות על שער בת רבים... (שם שם יד)
...בדברי סופרים כתיב על פי התורה אשר יורוך (דברים י"ז) אשר תורך התורה אין כתיב כאן, אלא אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, על הימין שהוא ימין ועל השמאל שהוא שמאל שמע להם, ואפילו שיאמרו לך על הימין שהוא שמאל ועל השמאל שהוא ימין. (שיר השירים פרשה א יח)
ג' דברים הזכיר הקב"ה שמו עליהם, ואף על פי שהם לרעה... ועל העובר על דברי חכמים, שנאמר (ירמיה י"א) כה אמר ה' אלקי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת... (תזריע ט)
...כמו שזכרו רבותינו ז"ל על הרבה מהם שהיו טורחים בעניני עולמם עם הפרישות ממנו, כמו אבא חלקיה שהיה משתכר לחפור באדמה, ושמאי במלאכת הבנין, והלל שהיה חוטב ומתפרנס מן העצים. ואל תמנעך פרישותך בלבך מהתעסק בזה מפני שאתה מכוון בו לעבודת האלקים כאשר הקדמנו... (שער ט פרק ה)
ומשכילי עם - חכמים, כגון בית רבי, יבינו לרבים - ידרשו לעם התורה ויאמצו ידיהם להחזיק בה, ונכשלו - בגלותם בחרב וכו'... (דניאל יא לג)
...ואנחנו לא נניח דברי רבותינו בעבור סברותינו. (שמות יב ב
ומה שאמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד קשה מכל, חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו קלה נגד דעתם, רק אנשי דורינו יחשבו שדבריהם כמשמעם, ואינו כן... (שם כ א)
מכל הבהמה - רבי יהושע התבונן ממקרא זה שנחש מוליד לז' שנים, כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים, ובהם סודות עמוקים בתולדות (הטבע). (בראשית ג יד)
...וכבר שיבח ירמיה עד מאד בנבואתו אנשי בית שני וחסידותם וחכמתם ויראתם, ואם לא נסמוך על אלה על מי נסמוך? וכבר אנו רואים מה שנקבע אחרי משה והיה מצוה, כמו שעשה שלמה שקידש תוך החצר... ומה שהעמיד עזרא בבית שני על קהלו לתת שלישית השקל... (מאמר ג לט)
...כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן. ומי שנלאה מהשיג חכמתם ולקח דבריהם כטעמו וסברתו, יהיו נכרים בעיניו, כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בעיני עמי הארץ, והם כשמדקדקים בגבולי הדינים ויורו ההיתר והאיסור באמיתת הדין, מראים לך מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כס כס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב... (שם מט)
אמר הכוזרי, לא ראיתי אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה ולא ידעו מצות הסוכה עד שמצאוה כתובה בתורה.
אמר החבר, אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם... אם היינו מצווים היום להקריב קרבנות היינו יודעים איך נשחטם ולאיזה צד? ...הלא ראית אנשי בית שני איך בנו המזבח עד שעזרם האלקים על בנין הבית, ואחר כך על בנין החומה, התחשוב שהיו מקריבים מבלי סדר כפי שיזדמן להם?
אמר הכוזרי, אם כן מה נאמר ב"וימצאו כתוב בתורה"?
אמר החבר... רצה לומר ששמעו עם הארץ וההמון וחרדו לעשות הסוכות, אבל היחידים לא אבדה מהם מצוה קלה וכל שכן גדולה... ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי זכריה ועזרא וזולתם, ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה ולא יספרו מרוב... ובאלה הדורות זולתי אלו המפורסמים וזולת המון החכמים וזולת הכהנים והלוים שהיתה תורתם אומנותם, לא פסקו השבעים סנהדרין וחכמים על פיהם היו ממנים הממונה ומעבירים המועבר... ונמשכים אחר השבעים מאות שלא היו כמותם, ונמשכים אחר המאות אלפים, אחר שלא יתכן להוציא שבעים שלמים אלא ממאות שלמטה מהם, וכן על ההדרגה... ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו (פאה ב' ו') אמר נחום הלבלר מקובל אני מפי רבי מיאשה שקבל מאבא שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאים הלכה למשה מסיני...
אמר הכוזרי, כן אני רואה בחלקי הדברים מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, מהוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה (הסברא), ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
אמר החבר, הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, וכל שכן בענין? ...הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו? ...אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה לסימן לקבלתם... ושמא שני הפנים יחדיו יש להם בפירוש הפסוקים, או שיש שם פנים אחרים נעלמו ממנו. ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שם שום הסכמה, ואין לחשוד הבנתם לדברים אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתיישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקיצור בנפשנו.
אך ההגדות יש מהן דרך הצעה והקדמה לענין שרוצים לנחצו ולאמצו... ומהם ספורים ממראות רוחניים שראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורת מהן דמיוניות ובעבור גודל מחשבותם וזכות דעותם, ומהן צורות שיש להן ממש אמיתי מחוץ כאשר ראום הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני... ומהם מה שהם משלים מובאים על סודות החכמה נמנע לגלות, מפני שאין להמון תועלת מהם, והם מונחים לחקור ולחפש ליחידים כשיגיע אליהם מי שראוי להם אחד בדור או בדורות. ומהן מה שנראות כשקר ויתבאר ענינן עם מעט עיון...
ואני מודה לך מלך כוזר, שבגמרא דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים ולא להביאם בקשר ענין, והם שהכניסו אותם התלמידים בגמרא מהשתדלם, מפני שהיתה אצלם ששיחת החכמים צריכה תלמוד... ואפשר שלא היו מבינים ענינו, ויאמרו כך וכך שמענו וקבלנו... אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו... (שם נד-עג)
אמר החבר, והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות, עד שהכשפים והלשונות היו יודעים, ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים, אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה, ובעת שימות זקן אחד, יעמוד אחר תחתיו כמוהו. וכולם צריכים אליהם בתורה, הטבעיות, מהן צריכים אליהם בעבודת האדמה לדעת הכלאים... (מאמר ב סד)
ועל כן היתה המשנה עיקר, ולא חדל דור אחר דור מהתבונן בה ולפרשה... ולא גילו כל הדברים כי ראו שאין כל אחד ראוי, וקצת רמזו, וכשיגלה הקב"ה מסוה הסכלות יבינו הרמזים... ולכן סדרו חכמים דבריהם בדברי חידה שירחיקם הכסיל כפי מחשבתו, והחסרון ממנו ולא מהדרוש... (פירוש המשניות הקדמת זרעים)
ודע כי כשירצה אחד השלמים כפי מדריגת שלמותו לזכור דבר ממה שהבין מאלה הסודות אם בפיו או בקולמוסו, לא יכול לבאר אפילו מעט השיעור אשר השיגוהו באור שלם כסדר, כמו שיעשה בשאר החכמות שלימודם מפורסם אבל ישיגהו בלמדו לזולתו מה שמצאהו בלימודו לעצמו, רוצה לומר מהיות הענין מתראה, מציץ ואחר יתעלם... ובעבור זה כשכיון כל חכם גדול אלקי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות, והרבו המשלים ושמום מתחלפים במין ואף בסוד, ושמו ברובם הענין המכוון להבינו בראש המשל באמצעיתו או בסופו... ואם הוא ענין אחר בעצמו מפוזר במשלים מרוחקים, ויותר עמוק מזה היות המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים... (פתיחה)
וגם כן הייתי שומע תמיד מכל מי שידע דבר מחכמת התכונה, שהוא חושב לגוזמא מה שזכרוהו חכמים ז"ל מן הרחקים, שהם אמרו שעובי כל גלגל ת"ק שנה, ובין כל גלגל וגלגל ת"ק שנה... ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעוהו מחכמי הדורות ההם... (חלק ג פרק יד)
לשמע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה... ובכל דבר שיראה להם שום חזוק ותקון בדתנו, ועל זה נאמר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך"... ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו הם מדעתם, או הדבר שיוציאוהו בהיקש או בהיקשים שהתורה נדרשת בהם, או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או בכל ענין אחר שיראה להם שהדבר כן... (שופטים מצוה תצה)
שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"... השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת, שציונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום... שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם... שאפילו יהיו טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם... (שם מצוה תצו)
אבל על דרך רז"ל ירמוז כי מצוה זו מסורה לבית דין, וכי המועדים כולם תלויים בקדוש בית דין, ושהמערער עליהם בדבר מן הדברים שהסכימו, גם כי יטעו בהסכמתם, חולק על התורה... וזה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה, הנה שמאי והלל חלקו, שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים, באמת שאחד הדעות הוא אמיתי והשני הפכו, ואין לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי. אבל הענין כך, שכל התורה נמסרה למשה בסיני... דקדוקי סופרים הם המחלקות וחלוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור...
ולפי שמצוה זו התחלת התורה, נרמז זה השורש בפרשה זו... (דרוש ג וראה עוד ערך מחלוקת)
וכמו שנצטוינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה, כן נצטוינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה מאמר ההוא מצוה או לא, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מציורי המצוות הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא, כמפורש בסנהדרין פרק חלק דף ק'...
כי ישראל החולק על דברי רז"ל כחולק בעיקר התורה, שכבר העלו בפרק הנזקין (ס') שהתורה רובה ועיקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אמרו שם, אמר רבי אלעזר התורה רובה בכתב ומיעוטה על פה, שנאמר "אכתוב לו רובי תורתי". ורבי יוחנן אמר רובה על פה, שנאמר "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית"... ובאמת שאפילו לרבי אלעזר רוב התורה, רוצה לומר שבמדות שהתורה נדרשת בהן הוא רוב התורה אצלנו... (דרוש ה, וראה עוד ערך תקנות)
...שכך ציוהו השי"ת באמרו לא תסור, האחד שנצטוינו ללכת אחר הסכמתם במה שיסכימו ויכריעו במשפטי התורה, כגון טהור וטמא וחייב ופטור, והב', שלא לסור מהסייגים והתקנות שיתקנו עלינו לעשות סייג לתורה...
...וזה שאמר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, אחר שדברי חכמים יסוד למדרגת היראה, העובר על דבריהם מורה בעצמו שפורק יראת שמים, שכבר ידוע שכונת כל התורה להשיג יראת שמים, ואין התכלית היותנו משיגי החכמה... (דרוש ז)
ויש לומר בזה שהענין נוהג במצוה זאת כמו שינהגו הכחות הטבעיים בחק הטבע... על הרוב ימשך מהם תיקון, ועם כל זה לפעמים ועל צד הזרות ימשך מהם בעצמם הפסד, הטבע אי אפשר שיהיה תיקונו ביותר מזה. כן בשוה בחוק המצוה הזאת (לשמע בקול חכמים)... שהתורה השגיחה לתקן ההפסד שהיה אפשר שיפול תמיד, והוא פירוד הדעות והמחלוקת, ושתעשה תורה כב' תורות, ותקנה ההפסד כשמסרה הכרעת הספקות לחכמי הדור, שעל הרוב ימשך מזה תיקון ויהיה משפטם צודק, כי שגיאות החכמים הגדולים מועטות, ממי שהוא למטה מהם בחכמה. וכל שכן כת הסנהדרין העומדים לפני ה' במקדשו ששכינה עמהם, ועם היות שלפעמים אפשר שעל צד הפלא והזרות ישגו בדבר מה, לא חששה תורה להפסד ההוא הנופל מעט, כי ראוי לסבול אותו מצד רוב התיקון הנמשך תמיד, ואי אפשר לתקן יותר מזה... (דרוש יא)
...ולפי שאי אפשר לדת האלוקית להתקיים זולת הקבלה, צוה עליהם הכתוב ואמר, "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים ל"ב), וחייבה העובר על דברי קבלת חכמים מיתה... והזהירה על כבוד הורים... (מאמר א פרק יט)
...ולפי שאפשר שתפול מחלוקת בין חכמי ישראל בדבר שלא באה הקבלה בו, אלא שיוצא באחת מהי"ג מדות או באחת משאר דרכי ההבנה, הסכימה התורה האלוקית כדי שתהיה תורת ה' תמימה לסלק המחלוקת במה שאפשר, וזה בשנתנה ההכרעה בכל דור ודור לרוב החכמים, ואמרה אחרי רבים להטות, (שמות כ"ג), ובארו גם "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז), ובארו רז"ל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, וכוונתן בזה לומר, כי לפי שכל אדם מדרכו לחשוב מחשבות ולייחס לעצמו התבוננות וסברא והשכל יותר מכל מה שזולתו, עד שתמצא כמה פתאים מדברים תועה על החכמים, אמר הכתוב, כי אף אם יראה לחולק שהחכמים אומרים על ימין שהוא שמאל לא יזח מדבריהם לעולם, אבל תהיה ההכרעה מסורה תמיד אל רוב החכמים, ואף אם אפשר שיהיה החכם היחיד יותר חכם מכל אחד מהם, ויהיה יותר מסכים אל האמת, תהיה ההכרע ההלכה כהכרע הרוב... ובלבד שיהיה הרוב דעת חכמים ולא רוב דעות עמי הארצות, לפי שההמון ועמי הארץ נפתים לדבר שאינו, עד שיבואו להעיד עליו ולומר שכן הוא... שהרי ההמון "לא יבזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו'), ואינו כן לפי האמת, אלא ישלם שבעתים לפי משפטי התורה, "אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כ"ב)... והרי בימי אחאב ומנשה ודומיהם היו מסכימים כולם לעבוד ע"ז זולת הנביאים ותלמידיהם, ועל כן ראוי שתהיה ההכרעה מסורה ללב החכמים בלבד, כי החכמה מתת אלקים... (מאמר ג פרק כג)
...וכמו שאמרו בפסחים צ"ד חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע, וחכמי אומות העולם אומרים להיפך, נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים, ומזה נתבאר מיעוט יכולת הכוכבים, וזה נודע לאומות העולם שהשתדלו בהם מאד כי כיוונו לעבודתם, וחכמי ישראל התעסקו רק לדעת חשבון העבור והתקופות, והנותר היה איבוד זמן בענינים חיצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם... (שמות יב א)
ואין להתפלא שחז"ל מדברים בזה במשלים וחידות, כי זה היה מנהג הקדומים גם מחכמי האומות... (בראשית א ו)
ונועדתי לך - שבזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום שבו חכמי הדור... (שמות כה כב)
...ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד, ורמזו דבר זה במסכת נדרים, הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי ישמעאלים, ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם, כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה, אבל כי ישראל במה שהם ישראל נחשבים נמולים, ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם... (נצח ישראל פרק ו)
כאמרם במסכת עירובין, אמר רבי יוחנן לבן של אחרונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל וכו'... ולא הניח לנו רבי יוחנן לעשות בדורות אלו יחוס וערך מה, ודבר זה שהוא מיעוט שכלנו הסבה הוא שדברי הראשונים לנו כספר החתום, ויותר מזה במקום שדברו בחכמות שנעלם ממנו עומק חכמתם והשגתם, ואף אם נבין מדבריהם מה, אל יחשוב האדם כי באנו עד הקצה או עד האמצע, כי כבר הודה אביי, ואנן כסיכתא בגודא לגמרא, ולא השאיר לנו אביי הוראה על עצמינו. ולכן כאשר ימצא מי בדברי הראשונים דברים רחוקים מן הדעת ומן השכל אשר נטוע בנו, ויחשוב בדעתו מחשבת זר על הראשונים, אין זה רק לסכלות החושב, אשר הוא סכל בשתים יסכל במה שאינו יודע להבין דברי חכמת הראשונים, ויסכל בעצמו יחשוב עצמו חכם ובעל מדע, שאם לא כן היה אומר, כי לאשמת הדור האחרון הוא, כמו שהוא האמת...
ואלה הדברים אשר חשבו מחשבת און על חכמי העולם. הראשון אומרים כי בא במשנה ובתלמוד דברים שהם הוספה על תורת משה, כמו שתיקנו נטילת ידים וכיוצא בזה, וגם גרעו מן התורה, כי המצוה ארבעים יכנו והם אומרים ל"ט. ב' אומרים שעבור חוק ומשפט בדברים הרבה, שאינם לפי השכל, וקרבו לעשות מה שלא יעשה וכו'. ג', כי הוציאו מן התורה דברים אשר לא יסבלם השכל והדעת לפרש כך, ובכלל זה שרחקו מן דקדוק הלשון והמבטא. ד', שנמצאו בתלמוד בהגדה שאמרו על אדון הכל דופי חס ושלום. ה', כי באו בהגדה בתלמוד דברי הבאי ואין בהם ממש. ו', אמרו שהיו רחוקים מן החכמות כמו חכמת מרוצת השמים והטבע. ז', אמרו שהעבירו משפט ודין אשר אינם חכמים לנקמה בהם לביישם, וכן העבירו משפט אשר לא מבני ישראל המה... (באר הגולה הקדמה)
התלונה הראשונה שאומרים שהוסיפו על התורה הגזירות עד שגדשו הסאה, וכתיב לא תוסיפו וגו'... אם כן מרדכי ואסתר שהוסיפו ימי פוריא הוסיפו על התורה ועברו על בל תוסיף? ...אלא פירוש לא תגרע הוא שבמצוה עצמה לא יגרעו ממנה דבר, שאם לא כן הוא ביטול המצוה, וכן לא תוסיפו שלא יוסיף על המצוה עצמה דבר, דרך משל לא יוסיף יום על חג הסוכות לשם מצות חג הסוכות, אם אינו עושה לשם גדר וסייג... (שם באר א וראה עוד ערך תקנות)
התלונה השנית מה שאמרו שבמקומות קרבו מעשים אשר אין ראויים לקרב, ודבר זה גם כן לא היה ראוי לחשוב, כאשר אנו רואים שאר דברים מהם אשר נמצא בדבריהם, וכולם דברים צדיקים ומשפטי אמת... והיה ראוי להתבונן בדבריהם, ואז היה נמצא להם האמת. כי אין ספק מה שנראה דברים חכמים רחוקים בשביל חילוף מדריגת החכמה, כי חכמים ז"ל היה בידם מקובל דברי חכמת אלוקות, ועל פי החכמה הזאת מיוסדים דרכיהם. ולפיכך האדם שאין בידו דרכים אלו, רק דברים טבעיים ושכל אנושי, רחוק מהם דבריהם... ועל פי זה אמרו חכמים בפרק ב' דעירובין, אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבה בר עולא, כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת... כי דברי חכמים בנויים על השכל האלוקי, שהוא נבדל לגמרי מן האדם הטבעי... ומי שלועג על השכל הזה הנבדל מן האדם, אותו איש דבק בהיפך זה... כמו הפסולת שהוא נדחה מן האדם... (שם באר ב, וראה שם הסברים לענין קשים, ובערכים עדים זוממים, דין, השבת אבדה, זקן ממרא, כשוף, ועוד)
...כלל הדבר כי חכמים היו בתורה, ועמדו על מצוות התורה, ולא הלכו בתורה כעיוור שאינו יודע להבדיל בין דבר לדבר, כי את אשר ראוי להרחיק הרחיקו בשתי ידים, וגם הוסיפו בגזירות ובחומרות מאד מאד, כי כך ראוי בדברי תורה ובמצוותיה... מה שהחכמה והשכל נותן. אבל דבר שאינו ראוי להרחיק מצד התורה, אף כי נותן דעת ההמוני שיש להרחיק... והסכל יחשוב כאשר מוסיף בכמו אלו דברים הוא חיזוק אל התורה, ודבר זה אינו חיזוק רק ביטול התורה, ולכך הזהירה התורה על זקן ממרא המחדש דבר מעצמו, רק כי התורה נתנה הכל ביד החכמים, ואם לא כן לא יהיה כאן תורה שכלית, רק כל אחד יאמר מה שנראה לו, ויהיה חס ושלום ביטול התורה... (שם ד"ה פרק חלק)
התלונה השלישית מה שהם מליזים על מדרשי חכמים הנראים רחוקים מפשט הכתוב, ודבר זה עיקר התלמוד, וגם בזה נכלל מה שאומרים דברי חכמים יצאו מדקדוק הלשון בכמה מקומות, ובזה מטילים מום בקדושי עליון, כאילו לא ידעו דקדוק הלשון. ודבר זה נברר בראיות ברורות, כי כל דבריהם הם ברורים והם עיקר פשט הכתוב, רק אשר לא יבינו דבריהם מפני שלא נתנו לב להבין, כי דבריהם צריכים ביאור וחכמה להתבונן בו מאד... (באר ג, וראה שם עוד וערכים אלקים-וישראל, שמיעה, תורה-לשון הפסוק)
בפרק קמא דברכות שדרשו שם למה אמר משה כחצות הלילה, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה וכו', ורש"י שם פירש כחצות כמו כעלות השחר, שהוא שם הפועל... וכן הוא דעת כל המדקדקים... אמנם זהו דרך המדקדקים כי לא יביטו רק אל תמונת המלה אל המשקל וצורתו ותבניתה, ומיד גוזרים כי המלה הזאת מגזרה זאת, מבלתי שישימו על לב פירוש המלה כלל, ואז ימשכו הענין אל המלה אף בדרך רחוקה. ואין זה דרך חכמים, רק הם הביטו אל פירוש המלה וענינה... (באר ג, וראה שם עוד)
ועוד יש לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב לא היה עיקר שלמדו זה מהכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב... (שם בסופו)
...והנה הרב הגדול שהיה מלא חכמה כים בכל החכמות, הרמב"ם ז"ל בהקדמת סדר זרעים האריך בדברים היקרים... להודיע כי דבריהם כולם מחמדים והם עיקרי החכמה, ודברו בהם כאשר ראוי לחכמים להסתיר הדברים הנעלמים... אך בפרט המאמרים לא פירש, א' לאריכות הענין, ב', כי ראוי להיות נזהר שלא לחלוק על דבריהם, שהם כיסו והעלימו מאד, איך יגלה הוא ויגיע מזה חטא... אמנם המפקפקים לא ישמעו לדבריהם אלה ועדיין קמים בחזקת יד שלהם לחלוק, ולכן ראוי להוסיף עוד ולברר... ודבר זה צריכים להעיד עליו הן חכמי ישראל הן חכמי האומות, שחז"ל היו לנו לעינים בתורת משה, וזולתם היינו כעיוורים מגששים באפלה, והיינו נלאים למצא פתח מצוה על בוריה... ואם כן איך נחשוב עליהם שדברו בקצת מאמרים שנראים רחוקים מן הדעת שלא היתה כוונתן רק לשקר לספר דברים אשר לא היו... הלא הם שהזהירו והחמירו על מי שמדבר שקר... (שם באר ד, וראה שם עוד)
אמנם גם בזה צדקו חכמים ואין דבר יוצא מההיקש השכלי כלל, אבל הדברים הללו יגזור הדעת והשכל, וזה כי לא דברו חכמים מהטבע, כי בודאי שיש טבע מחייב את ההרעשה, כי אף אם יש טבע פועלת מכל מקום מן השי"ת התחייב הטבע, ודבר זה הוא בכל הנבראים... והנה אנשי חקרי לב כאשר חקרו על ענינים כאלו כמו רעידת אדמה ורעמים וכיוצא בהם היו תולים הכל בטבע, ולא הביטו אל יוצרם מרחוק, אבל חכמי ישראל, והם אנשי כנסת הגדולה ומהם כמה נביאים, והנביאים קבלו מפי משה שאין הדבר כך... ולכך גזרו שהוא יתברך פעל דבר... שתקנו על זה ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם... וכאשר ימצא שינוי וחסרון בעולם נמצא גם דבר זה שהוא הרעד בעולם, כמו שנתבאר כי עיקר בעולם הם ישראל, והם עלולים ראשונים מן השי"ת... וכאשר האומה הזאת תחת האומות, כאילו המציאות היה בטל לגמרי, כי הדבר שהוא בפועל הוא לעצמו, ועל דבר שהוא ביטול המציאות יש בכיה והורדת דמעות, ולכך אמר שהקב"ה מוריד דמעות. וכבר אמרנו כי רבים חושבים דבר זה הטחת דברים כלפי מעלה, ואינו רק כבוד שמים ביותר.
ודע כי בכל מקום שתמצא בכתוב ובדברי חכמים לשון כזה, חס ושלום שיעלה על דעתם שיהיה דבר זה אצל הבורא, כי מי מספרים כבוד א-ל יותר מהם, רק הכל הוא מצד המקבל, שהוא יתברך נמצא אל המקבלים כמו שהם מוכנים לקבל... (שם ד"ה בפרק הרואה, וראה שם עוד)
...לכך לא נמנעו חכמים מלכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי תורה, מענין אדם וצלמו אשר החוקרים מדעתם ושכלם בזו אותו, וכאשר תבין זה אז תבין מעלת צלם האלוקי שבאדם. והפילוסופים לא ראו והביטו רק הטבע כמו הרופאים, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם... כי חכמתם שכל האנושי, אבל חכמינו חכמתם חכמה פנימית סתרי החכמה, המה שידעו בקבלה מרבם עד משה רבינו... (באר ה, ד"ה ובמדרש זוהר)
...אבל מה שאמרו כי העולם הוא ששה אלפים, רוצה לומר כי מהות השיעור הזה הוא אל העולם מבלי הבטה אל שיעור הגשמי, ולא עיינו חכמים רק במהות ולא בגשמי, ודבר זה מיסודי החכמה, כי נתנו חכמים שעור קטן, ואין השיעור הזה מצד המוחש הנגלה, רק מצד מהותו... דודאי שייך שיעור אף במופשט מן הגשמות... (באר ו ד"ה אמר רבא שיתא אלפי פרסא)
...כי אין דברי חכמים ספר דברי הימים שכותבים הסופרים המעשים שהיו, שאילו היו באים לדבר מי הוא שהרג בביתר ומה שאירע לטרינוס היה קשה, אבל לא באו חכמים לספר מזה, רק מה שהגיע לישראל ולארץ ישראל...
חס ושלום שיאמר דבר כזה על האגדות, שכל סתרי תורה וחכמה צפונים שם למי שידע להבין... (באר ו, וראה עוד ערך אגדה)
...כמו שהביא רבי עקיבא ראיה כי פעולת האדם השכלי היא יותר גדולה מן הטבע, כך פעולת השכל יותר גדולה מן הנבואה, שכך אמרו ז"ל חכם עדיף מנביא, ולכך החכמים הם תיקון והשלמה אל התורה, ואף שניתנה בסיני על ידי משה שהיה נביא ה', מכל מקום מצד החכמה שהיא גדולה מן הנבואה השלמת התורה על ידי השכל שהוא מברר הכל... (תפארת ישראל פרק סט)
...ואלו הם אבות העולם בודאי, כי נחשב משה אב לעולם בודאי, ונחשב יהושע מן אבות העולם שהוא קבל התורה ממשה, וכן הזקנים והנביאים כולם בשביל קבלתם התורה הם אבות העולם... ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם... (דרך חיים פרק א משנה א)
...כי מאן דבעי למהוי חסידא יעסוק במילי דאבות, ומת חסידות היא לאהוב את החכמים ולהזכירם לשבח, ולכך אמר ברוך שבחר בהם... (שם פרק ו א)
...ומה שדנו חכמים בדברים רחוקים מאד שלא היו ולא נהיו, בפרק בהמה המקשה יצא מרחם זה ונכנס ברחם אחר וכיוצא בזה, אתה האדם אל תעשה כמו שעושין המהרהרין אחר דברי חכמים וכאלו לא היה כוונתם רק לדבר בדברים כאלו, לא כן דעת החכמים האמיתיים, כי מה שדברו וטרחו בזה הוא הטעם והכונה שיוצא מזה, כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שציוה בתורה, אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם... או שנאמר שאין כוונת התורה ברחם אלא על האם שהרתה אותו וילדו. ובזה יש עיון בחכמת התורה והוא גדול מאד בסוד הבכור... (גור אריה במדבר יט טו, וראה שם עוד)
כי אין ידיעת האחרונים קרויה ידיעה, יען כי הדברים אינם לעיניהם בבירור כראשונים, כי רבי שמעון בן יוחאי זללה"ה היו תמיד כל הדברים ברורים לפניו כאיש הרואה בעיניו דבר ונצטייר בלבבו, ולא היה בידיעתו שום ערבוב ומחשך, אך קודם לו מאחר החורבן, "ולא אתנו יודע עד מה" (תהלים ע"ד), ועד מה הוא כמו בלי מה, והיינו לא כלום... כי באמת אף על פי כן לא חסרו לגמרי איזה חכמים גדולים מישראל, אך הענין כמו מנח ועד אברהם, כי הנה היו אנשים צדיקים כגון שם ועבר ובית דינם, אך לא היו מתערבים עם שאר הדור ולא נמצא לדורם מהם תועלת גדולה, כי היו עומדים לעצמם ולא נשפע טובם לאחרים. כך משפסקה נבואה מישראל הנה על כל פנים נשארו הרבה חכמים, כי הלא בזמן התנאים היתה חכמה רבה בישראל, ועל כל פנים היו יודעים כל אחד מהם סודות, אך לא נתיישבו בלבותם היטב, כי אין כל אחד יודע מה שהשיג, והיו הדברים כדברי ספר החתום... והנה כן תראה גם אחר עלות רבי שמעון בן יוחאי לבית מנוחתו, שהיו החכמים הבאים אחריו מגמגמים בלשונם ולא אמרו בפה מלא - ועם כל זאת הנה חכמים גדולים היו, ויודעים הקבלה על מתכונתה, אך לא קבעו ישיבה לעשות חבור גדול... רק היו עומדים לעצמם ולא מתחברים לאחרים, וימצא העולם חסר ידיעה זאת... (אדיר במרום דף ו, וראה עוד דורות הראשונים)
והנה בכל שאר הפעמים היתה השכינה מתלבשת בתוך חכמי הדורות, ומשם מאיר לישראל, ואפילו משה כך היה, אלא שבכח גדול היה האור בוקע ויוצא, אבל במשיחים כתוב, (ישעיה ל' כ') "ולא יכנף עוד מוריך", כי השכינה מלבד שכנה בתוכם עוד תסובבם... (מאמר הגאולה)
...ומזה נמשך שתמצא לפעמים בחז"ל שיאמר אחד על חברו שהם דברי טעות, וזה כי לפי דעת החכם ההוא הנה השתבש שכנגדו בהוצאת הדרוש, לפי כללי ההגדה שכבר היו מפורסמים ביניהם, ואף שלא נתבאר לנו בדבריהם במה השתבש הדורש, הנה הם במלות קצרות ירמזו זה לזה מקום הטעות, או ישיבו על הקושיות הכל לפי הדרכים שהיו אצלם מפורסמים, מה שאין כן אצלנו, ועל כן יקשה לנו הבנת דבריהם בין בהנחותיהם, בין בקושיתם, בין בתירוציהם... (מאמר על ההגדות)
...וכבר אמרו ז"ל באבות שכל דבריהם כגחלי אש, כל שתנפחה יותר תתלהב ותוכל ליהנות ממנה, אבל רק כנגדה ולא לאוחזה, שכיון שנעשית לוחשת צריך זהירות שלא תכוה בה. כן בדמיון זה נמשלו כל דברי חכמים, שאף שנראים קצרים ופשוטים, אבל הם כפטיש יפוצצו, שכל שהאדם מהפך ומסלסל בהם יאורו עיניו משלהבת אורם הגדול... אבל צריך להזהר מאד מגחלתם שלא ליכנס להתבונן ולחקור בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן בהם יותר מדאי... שלא יכוה... (שער ג פרק א)
לא תוסיפו - נראה דכתב כאן בלשון רבים שהאזהרה לבית דין הגדול, שנאמר עליהם "על פי התורה אשר יורוך" וגו', עד שדבריהם כדברי התורה, היה עולה על הדעת לעשות דבריהם כדברי תורה ממש. ומזה נסתלקה התמיהה הגדולה של הרמב"ן על הרמב"ם בראשון לשרשי המצות שהיה צריך להשוות דברי חז"ל על פי הרמב"ם לכל לדאוריתא, ולמה ספיקא דרבנן לקולא... (דברים ד ב, וראה שם בארוכה)
לא תסור - ראיתי לברר בזה דעת הרמב"ם בשרשיו דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר בלא תסור, והרמב"ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות עצמו מספור, וכללי השגתו, דאם כן היה ראוי להחמיר בספיקן ועוד... ואנכי עפר ואפר תחת רגליו אומר כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחיים והקיימים לעד יתחדש ענינים סייגים ואזהרות וחומרות אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף על פי גדרים הנמסר להם, ואם יעמוד בית דין אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל, ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר לא תסור וגו', שאם לא כן יהיה תורה מסורה ביד כל אחד ויעשו אגודות אגודות... אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד בית דין אחר הגדול ויבררו טעותן או שהוא דבר שאין הצבור יוכל לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר...
ומעתה נבאר כל השגותיו. כי מספקא לן בדברי תורה, שמא הוא חזיר, אם כן אף אם לא צוה הבורא על ספק, בכל זאת שמא הוא חזיר, אם כן אכלנו חזיר דבר המתועב באמת. אבל בספק עירוב (דמדרבנן), אם כן כיון שהענין הזה אינו בפרט רצון הבורא, רק שצוה לשמוע אליהם, וכיון שעל זה לא דברו, אם כן לא נקרא מי שאינו עושה כן שאינו שומע בקולם, ומדוע לא יהיה מותר... וכן נדחה (מדרבנן) מפני דאורייתא, כי אם המה אמרו אבל לא אמרו שזה הוה נצחי, רק אם יעמדו בית דין גדול בחכמה ויסכים דעתם הנאות יותר לפי הזמן לומר היפוכו הרשות בידם, אם כן איך תבטל מפני זה דבר דאורייתא...
והנה מצאנו כמה פעמים בש"ס "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא". ונראה לבאר זה על פי מאמר תמוה מנחות כ"ט, בשעה שעלה משה וכו' ולא היה יודע מה הן אומרים וכו' כך עלה במחשבה לפני וכו'. והביאור דהבחירה חפשית, וידיעת השי"ת בשעה שאינה מתגלית לנבראים אינה מכרחת הבחירה, והשי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשויה גמורה, על זה מורה שם הוי"ה, ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו בלי קדימת אחד לחבירו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא, ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו בגלותם בעמים, וזה יהא סבה לשכחת התורה, ואז לפי העת ולקיום האומה יהא הכרח לאסור בשולי עו"ג, ועל זה רמזה התורה ב"אוכל בכסף תשברו", אבל לא שדבר זה מן התורה, רק השי"ת בידיעתו העתיד בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים רמז בחכמתו העליונה בתורה בתגין וכיוצא בזה, ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהיה הדבר רמז הענין... (דברים יז יא, וראה שם עוד)
במדרש נשא, הותיר מנר חנוכה עושה מדורה, שהוקצה למצותו, לא יאמר אדם לא אקיים מצות זקנים, אמר הקב"ה אף עלי הן גוזרין ותגזר אומר וכו', על פי התורה אשר יורוך... פירוש כשהחכמים תקנו המצוה חל עליה באמת הקדושה כאילו היה מפורש בתורה, כמ"ש ותגזר אומר וכו', ולכן אסור להשתמש לאורה... כי ברזל היא התורה עצמה שנקראת עוז, ותורה שבעל פה הוא מה שנטעו חכמים אור התורה בלבות בני ישראל, כמ"ש כדרבנות שמכוונים הפרה לתלמיה, ועל זה מברכין וחיי עולם נטע בתוכנו, היא תורה שבעל פה שהיא נטועה, וגם נטיעה היא פרה ורבה ועושה תולדות, והוא מה שמקבלין בני ישראל דברי תורה בלבם ונפשם עושין בזה תולדות, ונטיעה השרשים לעולם מתפשטין יותר ויותר, וכן הוא כח התורה שבעל פה... וכאן איתא קבעום ועשאום יום טוב, הוא ב' הדברים "מסמרות נטועים", פירוש שקבעום בשמים להיות ימים טובים, כמ"ש ותגזר אומר, שנעשה כמצות התורה ממש... וכן הוא כל תורה שבעל פה ואסמכתות שסמכוהו אקרא שבכח הדרש שלהם נסמכו ונדבקו מצות חכמים בתורה ממש... (לחנוכה תר"נ)
באבות, משה קבל תורה מסיני וכו', הגם שהתורה ניתנה לכל ישראל, אמנם יש ב' ענינים בתורה, א' היגיעה שיכול כל איש ישראל למצא על ידי יגיעה בתורה כל אחד כפי השגתו, אך יש עוד סגולה בתורה לחכמים ראשי הדורות להשיג מה שאינו על פי שכל אנושי, והוא הירושה שניתן לנו... ולכן אמונת חכמים הוא יסוד התורה, ולכן הקדימו חכמים זאת המשנה באבות לומר שאלה הדברים שהגידו אבות העולם לא יחשוב אדם להרהר בהם על פי אימוד דעתו, כי זה בירושה מסיני... (נשא תרל"ז)
קושית המפרשים בשם הרמב"ם... והכלל שכל מצות שבתורה הם כללים, והפרטים איך לבוא לקיום המצוה הוא בחינת תורה שבעל פה, לכן חביבים דברי סופרים וכו', שדברי חכמים הם הקדמות איך לבא לקיים מצוות המפורשים בתורה, כי דברי התורה נאמרים לאדם השלם שיש בו השלימות שיכול להשיג מעצמו, והוא תורה שבעל פה כנ"ל... (ואתחנן תרל"ד)
מצות ערבה בהושענא רבא... כן התורה שנקראת מים ניתן לבני ישראל, כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו, בחינת תורה שבעל פה שהוא פלא גדול שחכמים יכולין להויסף על התורה, ודבריהם עושים רושם בשמים, כמ"ש לא-ל גומר עלי... (לסוכות תרל"ד)
...כמו כן בחכמה יש טעות הזה בטבע המגונה באדם, רק חכמי ישראל ברוב שרעפם בשפלות האדם, ובעזר השם באו למדרגת מלאך, וניצולו מטבע של כחי ועוצם ידי, בלעם הרשע בגסות רוחו לא היה חושב בשפלות האדם, ונשאר בטבע כחי עוצם ידי, ונמצא כי הגסות שלו והחכמה שלו נשארה מעל... (חלק א קסז)
והנה הם היו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, ורבי יוחנן בן זכאי מתלמידיו הקטנים של הלל ע"ה... ואמר על עצמו כי אם היה כל הרקיעים גויל והימים דיו והחורשים קולמסים, לא יספיקו לכתוב תורה שקבלתי מרבותי, ולא חסרתי מהם אף כזבוב הטובל בים הגדול וכו'. והנה הלל ע"ה כשהיו לו ג' שאלות הלך לארץ ישראל אצל רבותינו שמעיה ואבטליון, הרי החזיק את עצמו כאינו יודע להוציא דין מהתורה, ושמעיה ואבטליון לא היו מאנשי כנסת הגדולה, והנה מה היתה גבורת הנביאים ע"ה עד משה רבינו ע"ה, והנה גדולתם הכל מן התורה.
ומעתה נצייר נא, לולא העיז אחד לפגוע בכבוד כל חכמי הצרפתים בעלי התוספות ומה גם לפגע בכבודם בפניהם, האם יספיקו כל העונשים שבעולם לאיש הזה? ונתבונן עוד לו פגע בכבוד כל התנאים והאמוראים... הגע עצמך כל הנביאים וכל החכמים כולם כל חכמתם הכל מן התורה, ולגבי התורה כלא המה, ומעתה מה יהיה עם האיש הפוגע בכבוד התורה עצמה... (שם קעב)
...אבל כלל יש בידי מהרמב"ם שאמר לבנו רבי אברהם ז"ל, שאם תמצא מקרא או מאמר חכם סותר ליסודות האמונה אל תזוז מאמונתך, אבל תדע, כי לא דבר ריק הוא מכם (דברים ל"ב), ופירשו חז"ל לא ריק הוא, ואם ריק הוא, תדעו מכם הוא ריק. ועל כן אם אמצא בהיותר גדול גם מהראשונים דבר הסותר ליסודות הדת לכאורה, לא אביט על זה, ואחשוב כי לא אבין את כוונתו.
והנה בזה אסביר גם שאמרו חז"ל (יבמות ע"ז) כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו וכו', יהיה מי שיהיה, גם שמאי והלל, כן הלכה! היעלה על דעתינו שהם חשודים על שהם רוצים לקיים דבריהם? אבל הלכה כן היא... ומי שלא שמע מאדם גדול אין לו ידיעה איך ליקח דברי חז"ל, כי הם רמים מעולם הזה, ודבריהם הם רק למבינים חכמתם הנדברת רק בחידות... (שם רנד)
...ובשמעון העמסוני אחז"ל שבשביל איזה קושיא שר' עקיבא באמת ישבה, ורק שבעיניו לא נראית דרשה זו, פירש מכל האתין שדרש כל ימי חייו. ולמדנו מכאן עד כמה היו חז"ל כל ימיהם במצב כאילו שזה עתה מתחילים ללמוד. שנושאים ונותנים בדבר, ואם אך ימצאו איזו סתירה יתחילו מחדש, שתמיד היו בבחינת מתחילים, וזהו כח הצומח... (דעת תורה דברים עמוד צב)
...עוד אנו למדים מדברי חז"ל כמה גדלה ידיעתם בערך צורת החכמה ההיא, עד ששערו ומדדו את מדרגות החכמה של דורות הראשונים לעומת האחרונים על פי מדת כוחם לקבל צורת החכמה. מצינו (עירובין נ"ג) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל... ואנו כמלא נקב מחט סדקית וכו'... ביארו לנו שעיקר ההפרש בין גדולתם של הראשונים לעומת האחרונים הוא בכחם לקבל צורת החכמה, ברוחב לבם להרגיש נשמת כל דבר חכמה וסברא... גם ידעו לשער ולהעריך את רוחב לב חכמים ולתת מדה וקצב, כי הלא אי אפשר לומר שכל זה אינו אלא משל ומליצה, כי אם כן יפלא למה דקדקו כל כך במדתם, וכל אחד הוסיף מדה מיוחדת... וגם הבינו איך לצייר מושגים רוחניים על פי ציורי מושגים גשמיים, מפני שהם ידעו בחכמתם העמוקה, כי לעומת המושגים הרוחניים ישנם מושגים גשמיים מקבילים... וכן למעלה למעלה נמצאים אותם הענינם בכל עולם לפי ענינו...
עוד אנו למדים מזה כמה הדורות מתמעטין והולכין... עוד רואים אנו נפלאות מכח חכמינו ז"ל, כי בשעה זו שרוחב לבם וכח חכמתם לעומת הראשונים היה קטן כל כך, בכל זאת הבינו להתבונן ברוחב לב הראשונים וכח חכמתם, והיה להם מושג בגדלותם עד כדי לדעת מדתם, וזו גדלות מיוחדת, שיכלו להתנשא מעל למדרגתם הם, ולהציץ בלב חכמה של ראשונים... ומה שחסר לבני אדם כח זה, הוא מפני חוסר ההכרה כי ישנה השגה יותר עליונה משלהם, שצריכים הם לשאוף אליה, אלא רוצים לדון בכל ענין על פי השגתם הפעוטה, וכמאמר החכם, החכם ממשיך עצמו אל המציאות, והכסיל מושך את המציאות אליו. היינו החכם מבין כי ישנה מציאות גדולה ונעלה שאינה תלויה בו, ומשתדל הוא למשוך עצמו אליה ולהתאים שכלו ולבו למען יוכל לקבלה... ובכח נפשי זה נמצא כל סוד העליה וההתפתחות של האדם, ועל ידי כח זה אנו מתנשאים להשיג מה מתורתם של ראשונים, ומגיעים על ידי זה, מדרגה אחר מדרגה, להבין כפי האפשר לנו בשכלי התורה... (חלק א חומר וצורה, וראה עוד אדם-ידיעה, חכמה)
ומכל זה רואים אנו כמה רחוקים אנו מלהבין אף קצה דרכיהם של קדמונינו ז"ל, מה גדלה הסכלות של אלו הסופרים הכותבים תולדות גדולי ישראל באופן שטחי, שאינם יורדים לעומקם של הדברים, בתארם את אלו הגדולים על פי הבנתם הפעוטה, על פי אמת המדה שלהם. ולמשל אילו היו מתארים את הלל על פי מעשה דבני בתירא, בודאי היו כותבים כי אף שהיה הלל עניו, מכל מקום בין חביריו היה מקנטר ומתיהר, וכיוצא בזה דברי בלע וקטנוניות, מפני שאין להם שום ציור בקדושת חכמינו וגדלותם, ולכן אינם יגעים לירד לעומקן של דברים, ומציירים קדושי עליון בדמות דיוקנם הם.
נתבונן בדרכי חז"ל עוד כמה דורות אחריהם, שגם בהם רואים אנו איך השתמשו בכחות שונים מתנגדים מן הקצה אל הקצה, ולא התכונה והמדות פעלו בהם, רק האמת הטהורה המוארה באור החכמה.
גם כאן אנו רואים דרך האמת ששררה בבית מדרשם, לשקול כל אחד לפי מעלותיו הרוחניות ולהושיב כל אחד במקום היאות לו לפי מדרגתו, זה אפשר רק אצל תלמידי חכמים שהחכמה מלמדתם ומנהיגתם. אולם כח נפלא מיוחד רואים אנו אצל רבם שישב על גבי קרקע, בראותו שאותו תלמיד אקשי ליה ולא ידע לפרוקי, ושלפו ממנו כל הכסתות והושיבו עליהם התלמיד (בבא קמא קי"ז), וזה לא עשה עליו שום רושם להפריעו מלימודו, רואים אני בזה כח ענוה נפלאה, ועם כל זה ראינו ברבי יוחנן עצמו איך התנהג בגבורת הדעת ואמיצות הלב, כאשר היה הדבר נוגע לכבוד שמים, כבבבא מציעא פ"ד... לא הצטער על עצם מיתתו של ריש לקיש, אלמנות אחותו והתיתמות בניה, כל צערו ואבלו היה בשביל חסרון התורה... וזה מוכיח כי לא התכונה והטבע הניעו את רגשותיהם, רק אור החכמה שהאיר את כל מהות נפשם, הוא שעורר וקבע את רגשותיהם... (שם תלמיד חכם עמוד קפד)
עוד עלינו להתבונן בגמרא זו ולהתפלא מגודל הלב ותוקף הכחות אצל חכמינו ז"ל, הלא להשתומם הוא מרבי עקיבא עד כמה היו כל כחותיו ערים וחזקים, עד כי ברגע אחד מהתבוננות מקרית אחת, נתעוררו אצלו רגשות כל כך שונים... איזה כח חזק ונפלא והרגשה עמוקה ביופי דרושים לו לאדם בכדי שיתעורר לבכות בראותו דבר נאה, ובהעלותו על לבו שזה היופי לא יהיה לעולם... ובאותה שעה שחיו ופעלו בו רגשות התפעלות כל כך גדולים מהיופי, הרגיש גם את הקצה השני במלא תקפו, את המגונה והמכוער הנמצא בבריה יפה זו, שהויתה ותולדתה הם מהענינים היותר נבזים ושפלים, עד שהביאו רגש זה לידי גועל נפש.
כחות גדולים ואדירים היו בהם, וחיו אצלם בכל מלואם והיקפם, וברוחב לבם ידעו לכלל בקרבם את שני הקצוות ולהרגיש רגשות שונים והפכיים, כל אחד במדה גדולה ובבהירות נפלאה, והם ידעו לכלכל כל כחותיהם ורגשותיהם ולהעמידם על מקומם הנכון, במדה הראויה ביחס לכל הכחות כולם... כולם התאחדו בהם נתעלו ונתרוממו ונתקשרו לשרשם, והביאום לידי ההתפעלות היאותה והשלמות האמיתית, לידי "מה רבו מעשיך ה'"!... (שם קרבנות, עמוד קצד)
...אבל מה יעשה העיוור כשהוא צריך ללכת בדרך בלתי ידועה לו? יקח לו פקח לנהל אותו, או על כל פנים ישאל בני אדם פקחים על כל פניה שהוא פונה. כן ממש הזמין לנו השי"ת ברוב חסדיו מורי דרך, הלא המה חז"ל, חכמי התורה, אשר כל המתבונן בדבריהם יראה עד כמה היתה ראייתם בהירה, בכחות הנפש של עצמם ושל כל אדם, ובדרכים אשר על האדם ללכת לטוב לו... מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים, מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה והיו לו לעינים. ולא עוד אלא בה במדה שאנו נעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי המחשבה שלהם, באותה מדה גם דעתנו מקבלת יישור. ולפיכך גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך, כתלמידים נאמנים, בדרכי מחשבתם של חז"ל, זוכים לישרות זו במדה עצומה, עד שחוות דעתם, אפילו דברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא, ברורה ואמיתית "כאשר ישאל איש דבר אלקים", כמו שרואים אנו תודה לא-ל גם בדור הזה. (חלק א עמוד נט)
קודם כל אומר למר, כי איזה מהגאונים האלה זכיתי לדעת פנים וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל, והגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב על התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם.
זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם ראה בחוש, כי על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם. ממש ראוי לומר המבדיל בין קודש לחול על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהם... וכבר אמרו לנו חז"ל לשמע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לומר חס ושלום שבודאי טעו, מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם...
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו - זהו שורש כל חטאת ותחילת כל חורבן רחמנא ליצלן, וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא אמונת חכמים. (שם עמוד עד)