(ראה גם: אב-בן, למוד, תורה)
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. (בראשית יח יט)
רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. (דברים ד ט)
ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. (דברים ו ז)
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. (שם יא יט)
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. (שם כא יח)
שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה... שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר... (משלי ד א, וראה שם עוד)
חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר. (שם יג כד)
יסר בנך כי יש תקוה, ואל המיתו אל תשא נפשך. (שם יט יח)
חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. (שם כב ו)
איולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו. (שם שם טו)
אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל. בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני... שמע אתה בני וחכם, ואשר בדרך לבך. אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו... אמת קנה ואל תמכר חכמה ומוסר ובינה... (שם כג יג, וראה שם עוד)
יסר בנך ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך. (שם כט יז)
עוד פותחת ואומרת, אולי ימצאון שם עשרים, שמא יגדלו בנים לתלמוד תורה ויש להם שכר, לעשרת הדברות שתי פעמים בכל יום, דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה, ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים התורה ב' פעמים בכל יום. (וירא קצז)
כי האדם חייב ללמד בנו תורה, שכתוב ושננתם לבניך, ואם אינו לומד אותו תורה ומצות, הוא כאילו עושה לו פסל, ומשום זה כתוב, לא תעשה לך פסל, ועתיד להיות בן סורר ומורה, ומבזה אביו ואמו, וגוזל ממנו כמה ברכות, כי משום שהוא עם הארץ חשוד על הכל. (יתרו תקנד)
ואם הוא יודע הוא צריך לחנך את בנו, ולתת לו כוס שיברך. ומי שמונע אותו שלא יתחנך יקבוהו לאום, מונע בר שלא לברך להקב"ה ולא יתחנך במצוות יקבוהו לאום. יקבהו היה צריך לומר (לשון יחיד), או יקבוהו לאומים, כי לאם הוא אחת... אלא לאם כתוב (שפירושו) לאם הקדושה, (שהיא מלכות) יקבוהו לאותו האדם שמנע את הבן מלברך את הקב"ה, (דהיינו שיהיה מקולל למלכות, שלא תשפיע לו ברכות)...
מונע בר יקבוהו לאום, היינו מי שמונע הבן כמו שלמדנו, יקבוהו לאם, הוא כש"א ויקוב בן האשה הישראלית את השם, (ויקוב פירושו מפרש), אף כאן יקבוהו ויפרשו אותו לאם, דהיינו שיפרשו חטאיו לאמא קדישא (שהיא המלכות). וברכה לראש משביר, היינו לאותו אדם שיחנך בנו לברך אל הקב"ה ולחנך אותו במצות התורה... (בלק קכא)
אמר רבי יצחק אני יודע אותו כפשוטו, כי למדנו, אמר רב יהודה אמר רב זה מי שנולד לו בן, כשמתחיל לדבר, הוא מחוייב ללמדו פסוקי התורה שהם מעוררים היראה לפני ה', כדי שכאשר יגדל יזכור אלו הפסוקים לירא מפני אדונו. (זהר חדש בראשית תתכג)
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקביא, מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, אם למדתם אותם את בניכם ירבו ימיכם וימי בניכם... (עקב מו)
התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם, ההוא בדברי תורה כתיב, והכי קאמר רחמנא, אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו. (ברכות יג ב)
אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן... (שם יז א)
מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות... (עירובין עא ב)
...וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה, מאי היא, אמר רבא ואיתימא רב משרשיא בחדתא, שבשתא (טעות) כיוון דעל על... (פסחים קיב א)
...בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה... אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי עולם הבא, אלו הן הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה... שבעה מנודין לשמים... ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה... (פסחים קיג א וב)
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו... אמר רבי אלעזר אפילו בשבת... לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך, (מתעסקין וכל שכן שאין מעכבין), כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. (ראש השנה לב ב)
שמעת מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, אמר ריש לקיש משום רבי ינאי באלף בית (כתב רק ראשי תיבות)... (יומא לז ב)
התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים שיהיו רגילין במצוות... אמר רב חסדא לא קשיא הא בחולה הא בבריא. אמר רב הונא בן ח' ובן ט' מחנכין אותו לשעות, בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן, בן י"ב משלימין מדאורייתא, בתינוקת. ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' מחנכין אותן לשעות, בן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן, בן י"ג משלימין מדאורייתא... והא תניא אי זה חינוך, היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלש, בשלש מאכילין אותו בארבע, אמר רבא בר עולא תרי חנוכי הוו. (שם פב א)
קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה, מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על המטה בשביל קטן... והתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה, לא קשיא, כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. (סוכה כח א וב)
תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא, אמר רב המנונא תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, קריאת שמע מאי היא, פסוק ראשון. היודע לשמר גופו אוכלין על גופו טהרות, לשמור את ידיו אוכלין על ידיו טהרות... (שם מב א)
ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר. (שם מו ב)
תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו... (ביצה טז א)
...דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עיוור לא תתן מכשול... (מועד קטן יז א)
איזהו קטן (הפטור מראיה), כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים... אמר מר כל זכורך לרבות את הקטנים, והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן, אמר אביי לא קשיא, כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא, אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא. (חגיגה ב א וד א)
תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך... (יבמות סב ב)
...סוקלין אותה על פתח בית אביה, כלומר ראו גידולים שגידלתם... (כתובות מה א)
אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו (לרדותו ברצועה ובחוסר לחם), איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל, בר שית קביל וספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה, ואי בעית אימא לא קשיא, הא למקרא הא למשנה, דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא, בר עשר למשנה, בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת בת תריסר... אמר רב קטינא כל המכניס את בנו פחות מן שש רץ אחריו ואינו מגיעו, איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו, ותרווייהו איתנהו חליש וגמיר, איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא... אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. (שם נ א)
האיש מדיר את בנו בנזיר... ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצוות, אי הכי אפילו אשה נמי, קסבר איש חייב לחנך בנו במצוות ואין אשה חייבת לחנך את בנה... ויתי חינוך מדרבנן ודחי הקפה דרבנן. (נזיר כח ב)
...מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות... (סוטה כ א)
תנו רבנן איזהו עם הארץ... רבי יונתן בן יוסף אמר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה... (שם כב א)
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. (שם מז א)
אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל... (גיטין ו ב)
...כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא דלא אישתכח דדייק כוותיה. (שם לו א)
בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה... אמר ליה אין כותבין... (שם ס א)
תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים, רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות סלקא דעתך, אלא כאילו מלמדו ליסטות... ללמדו תורה מנלן, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם... איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד... ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו...
אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך, (בעוד ידך תקיפה על בנך השיאהו או למדהו תוכחות), משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי, חנוך לנער על פי דרכו, רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.
עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מיתיבי, למדו מקרא אין מלמדו משנה... כזבולון בן דן שלימדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן דאילו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא בלבד. ואבי אביו מי מחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות... אם כן מה תלמוד לומר בניכם, בניכם ולא בנותיכם. אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מסיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב... (קידושין כט א, וראה שם עוד)
דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה, מאי דרוש ולמדתם אותם, ולמדתם אתם, התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולומד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא (כשור). ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לתינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא (שרוך נעל). דקארי קארי, דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה, (ישב עם האחרים וסופו לשים לב).
מיתיבי, אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו, הכא במאי עסקינן בתינוקות דעכו"ם... אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא (מעיר לעיר), אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן. ואי מפסיק נהרא לא ממטינן. ואמר רבא סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין מותבינן תרי, ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא. ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה, דלמא אתי לאיתרשולי... ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא, רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס, שבשבתא כיון דעל על... (בבא בתרא כא א)
מיתיבי רבינא לרבא, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה, התם אף על גב דגמיר מצוה, דכתיב יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך... האב גולה על ידי הבן, והאמרת יצא האב המכה את בנו... בשוליא דנגרי, שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה, דגמיר אומנותא אחריתי. (מכות ח א)
והתניא אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים... ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות... (עבודה זרה טו ב)
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה... (אבות ה כא)
...מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה, רבי יוסי אומר ג' שנים שנאמר ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים. ואידך שאני לשון כשדים דקליל, ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפין. (חולין כד א)
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן תן חיים לנערותיך, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין. (שם פד א)
...ראה את רבי יהושע וקרא עליו את מי יורה דעה, זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה... (יבמות ח ב)
הוא היה אומר (ר"ע), האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ... (עדיות ב ט)
בנים זה צער גידול בנים, אמר ראב"ש נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. (בראשית פרשה כ טו)
אמר רבי אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנים, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. (שם פרשה סג יד)
ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה יעקב אבינו ליוסף וישנאו אותו וגו'. (שם פרשה פד ח)
ואלה שמות וגו', הדא הוא דכתיב חושך שבטו שונא בנו (משלי י"ג), בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר חושך שבטו וגו', ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם... כיוצא בו ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו... כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה... (שמות פרשה א א)
...אמרה לו שאיני יודעת לי אב אלא אותך, שהמגדל נקרא אב ולא המוליד... (שם פרשה מו ו)
...אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם (התורה)... בשעה שהלה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש, לא הערב, הוי מה שנאמר (הושע ד') ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני, אמר רבי אחא גם אני כביכול בשכחה, מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך, לא היונקים... לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם, שנאמר (משלי ט') כי בי ירבו ימיך. (שיר השירים פרשה א כד)
ודע שכן הוא, אמר רבי אסיא למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון, לפיכך אמר הקב"ה שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות, יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, לפיכך אני מעלה עליהם כאלו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות... (צו יד)
ונטעתם וערלתם, הכתוב מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש, שאביו מקדיש את פריו משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה, מכאן ואילך להוסיף לכם תבואתו, מכאן שכנו רבותינו בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה לפי שבעולם הזה אדם מישראל מוליד בן מוליכו לבית המדרש יגע עמו ומלמדו תורה... (קדושים יד)
מעשה בבנו של גורגוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו והלך ואבד עצמו בבגד... מכאן אמרו חכמים אל יראה לתינוק באזנו, אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום. (פרק ב ד)
...לעולם ילמד אדם את בנו תורה ומלאכה שיתפרנס בה ואל יחוש לעושר, שאין לך עושר בעולם כעושרה של תורה, שנאמר (משלי ג') אורך ימים בימינה וגו', וכתיב (שם ג') יקרה היא מפנינים. לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הישרה, ואף על פי שטורח גדול בנים קשה עד מאד אפילו הכי אל יתרשל בו, ואם עשה כן אשריו וטוב לו שכרו הרבה מאד. (מדרש לעולם פרק יא)
...אמר לה (אברהם לשרה) תקני לנו מאכל ומשתה ונשמח היום, אמרה ליה מה טעם של שמחה זו, א"ל זקנים שבדמותנו נולד להן בן דין הוא שנשמח. בתוך השמחה א"ל את יודעת כשהייתי בן ג' שנים הכרתי את בוראי, והנער גדול ולא נתחנך, ויש מקום ששם מחנכין התינוקות אוליכנו לשם, א"ל קחנו לשלום... (בראשית פרק כב, צח)
...אמרו לו רבי כלל זה דרש, אתם נצבים היום כולכם וגו', טפכם נשיכם, וכי טף זה יודע להבין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר בנים לאבות... (שמות פרק יג, רטז)
דבר אחר קח את המטה, זה שכתוב איולת קשורה בלב נער, אלו ישראל, שנאמר כי נער ישראל ואהבהו, שהיו מכעיסין בכל שעה לפני הקב"ה, ומי מרחיק אותה מהם, שבט מוסר ירחיקנה ממנו, לפיכך אמר הקב"ה למשה מרדות הם צריכין, כשם שהנער הזה סורח והסופר הזה מכה אותו ומביאו לידי חיים...
ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, אמר לו כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדהו, כיון שהגדיל בדבור הוא מייסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים... (במדבר פרק כ, תשסג)
...א"ל (לאברהם) חייך שאתה יושב ואני עומד, כך עתידין בניך בני ג' שנים ובני ארבע שנים לישב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואני נצב עליהם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל... (תהלים פב, תתלא)
חושך שבטו שונא בנו, וכי יש אדם ששונא בנו, אלא מתוך שאין מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ עתיד לשנאתו, אבל אם מוכיחו נעשה אוהבו, שנאמר ואוהבו שיחרו מוסר... (משלי פרק יג, תתקנ)
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון צריך אדם להטפל בבנו להעסיקו בתורה ובמצוות עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. (בראשית כה כז)
כל מי שאינו מלמד בנו תורה עובר על לא תעשה לך פסל, לבסוף נעשה בן סורר ומורה. (יתרו)
ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, שפירש ממנהג העולם להתבודד בעבודת קונו, ולפי שאין אדם רשאי לפרוק עול הבנים והקרובים עד שחנכם בדברים בתורה וביראת שמים, אמר כי שמרו אמרתך, כבר. (הברכה)
...ויתנהו אלקים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, שלא יכבד עליהם גידולו, וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה, ויקל בעיניהם כל טרחו ועמל גדולו מרחיצה וחיתול ולנהלו לאט, ולדחות מעליו כל נזק על כרחו. ואחר כך יעתק מענין הילדות אל הנערות, ולא יקוצו בו אבותיו ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומיעוט הכרתו מה שהם סובלים מטרחו וספוקו ומשאו, אך תגדל הדאגה לו מלבם עד שיגיע לימי הבחרות, וכבר למד לדבר על סדר ודלוג, ויחזקו כחות חושיו וכחות נפשו ויקבל החכמה והדעת... (שער ב פרק ה)
ולא חנכו - ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה. (דברים כ ה)
חניכיו - חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת אדם או הכלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנכת המזבח... (בראשית יד יד)
ולא יכלה עוד הצפינו - ...ומחשבות ה' עמקו, רצה שיתחנך בבית המלכות, להיות נפשו במדרגה עליונה בלימוד ורגילות, ועל כן שנא החמס מאד... (שמות ב ג)
ולא חנכו - כמו חנוכת המזבח, וכן "חנוך לנער", והטעם כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו ולא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים. (דברים כ ה)
פן תשכח - וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם מראיה ובשמיעה, והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצוינו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים... (דברים ד ט)
כי כאשר ייסר איש את בנו - שיתן עליו לטובתו עול מוסר, כענין שנאמר "יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו" וגו', כן ה' אלקיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה... (שם ח ה)
...ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן "לדבר בם", כי שם צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך, וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה, וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם, כי ושננתם שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים... (שם יא יט)
ובניהם אשר לא ידעו - הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם "ילמדו ליראה" בעתיד... (שם לא יג)
ויולד נח - כמו שהתעסק בעבודת הא-ל כן למד והרגיל את בניו לסור מדרכי הרשעים ולעבוד ה', שאם לא כן לא ינצלו בזכותו, כביחזקאל י"ד ט"ז. (בראשית ו י)
במה יזכה - רוצה לומר שאין דרכו זכה בלמוד בלבד בלי מעשה, ואמרו רז"ל שצריך לחנך הקטנים במצוות ואז יהיה ארחו זך. (תהלים קיט ט)
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואין האשה חייבת ללמד את בנה... כשם שחייב ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך". ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר "ושננתם לבניך", מפי השמועה למדו אלו התלמידים... אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו.
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו בחנם. מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן, הוא קודם לבנו, ואם היה בנו נבון ומשכיל ללמוד להבין מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם, ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד עצמו...
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה ציוה לנו משה, ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות. היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו, וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר, שנאמר "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלקי" וגו', מה אני בחנם למדתי, אף אתם למדתם בחנם ממני, וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם. לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר, שנאמר "קנה", יכול ילמד לאחרים בשכר, תלמוד לומר "ואל תמכור"...
ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. (תלמוד תורה פרק א א והלאה)
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחרימין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כח הבן ובנין גופו. ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה. ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה, ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים, ובימים טובים, אבל בשבתות אין קורין בתחלה, אבל שונין בראשון. ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבנין בית המקדש.
מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן, או שהוא מתרשל בלימודן, הרי זה בכלל עושה מלאכת ה' רמיה, לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק...
עשרים וחמשה תינוקות למדים אצל מלמד אחד, היו יותר על עשרים וחמשה עד ארבעים מושיבין עמו אחר לסייעו בלימודם. היו יותר על ארבעים מעמידין להם שני מלמדי תינוקות. מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק, במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ולא היה נהר מפסיק ביניהם... (שם פרק ב א והלאה)
כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבן, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא. התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו... וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב... (שם פרק ה יב)
...ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות. (ציצית ג ט)
התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן, ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר, ואין עונין אחריהן אמן... (ברכות פרק א טו)
...אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות. (שם פרק ה א)
קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות, כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש... לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות, בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים כדי לחנכו במצוות... קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה. (שביתת עשור פרק ב י)
קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות. (לולב פרק ז יט)
אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו" וגו'. (מאכלות אסורות פרק יז כח)
קטנים שנשבעו והם יודעים טעם השבועה אף על פי שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן, כדי לחנכם ולאיים עליהם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזוק... מכה אותו אביו או רבו וגוער בו, ומראין לו שהותר שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.
צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות. (שבועות פרק יב ז וח)
כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות, שנאמר "יראה כל זכורך". ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שאילו היה גדול והוא כך היה פטור. (חגיגה פרק ב ג)
ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגנבה, כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין... (גנבה פרק א י)
האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילות, כללו של דבר כל מצות עשה שיש לה קצבה, בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים עושין להם, אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצוות אלא כדי לחנכן... (נחלות פרק יא י)
כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה. (אבל פרק ג יב)
כל דבר חסידות לנהוג בו בכל יום דברים שיצרו קשה עליו, כגון רכילות ויצר הרע ודברים בטלים ושלא לראות בנשים... וכן שלא ישבע כלל... וכן כל כיוצא בזה שנוהג תמיד ויצרו מתגבר עליו ואין יכול לעמוד בפניהם אלא אם כן מילדותו החזיק בהם, לכך יחנך בניו באלה בקטנותם, גם כשיזקין לא יעזבם... (י)
עשרים וארבע דברים מעכבים את התשובה... והרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו... ובנו ברשותו, ואלו היה מוחה בידו היה פורש, נמצא מחטיאו... (יט)
...ולכן אתה בן אדם הזהר ושמור נפשך מאד פן תרום ידך לא על איש ולא על אשה, הן קטנים הן גדולים, אם לא על בנך להוכיחו. (מט)
וכשיהיה לו בן שיעסוק ללמדו אולי יהיה חכם בישראל, וההולך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד... (נ)
ראשית חכמה קנה חכמה, כשיגיע בנך ללמדו אל תקנה לו אלא רב חכם וירא שמים, שנאמר (משלי א') "יראת ה' ראשית דעת", וזה כדי להכניסו ביראת ה'... (קנה)
ואם לחכם תלמידים, ואחד עוסק לקנטר את הרב ואת התלמידים חבריו, מוטב לגרש את האחד לתקנת האחרים הטובים, שנאמר (משלי כ"ב) "גרש לץ ויצא מדון"... ואם יש לו לאדם בנים ואחד בעל מחלוקת, או שירא פן יחטיא אחיו, מוטב שידחה את הרשע בשתי ידים... (קפט)
"ובכל קניניך קנה בינה" (משלי ד'), שיהא לו רב שידע ויבין מה הוא לומד אף על פי שאינו לומד אלא עברי, צריך שיהא מבין מה הוא לומד. כשלומד מקרא צריך להבין לו כשהגיע לדברי יראת שמים, כגון לכבד את התורה, ולומד לו שהבורא בשמים והוא הנותן והוא המפרנס, ויראה לו שבשבמים הוא, ואם יגדל ילמדוהו שיש גן עדן וגיהנם, כי הילדים לבם כלב הגדולים בחלום, סבורים שהכל אמת, כך הילדים סבורים שכל דבריך אמת, קודם שירגילוהו חברים רעים לדברים רעים. (דש)
תחילה צריך שיהא לו רב וחבר ירא שמים להזהירו שלא יהיה זולל וסובא ולא יחלל שבת. ושיהא לו רב טוב וחבר טוב להזהירו מן הנשים, וכשלוקח אשה להזהירו מן הנידות, אם יש לו בנים להזהירם מן הגזל ומכל איסורי ממון, ולהיות קבוע בתורה הוא וזרעו... (שה)
אל יתן אדם את בנו ללמוד לפני כעסנים, כי יכום או יענישום... (שו)
אל יעשה אדם חסד במקום עבירה, כגון שיש בנים לראובן ושמעון, ואומר ראובן לשמעון אתה עשיר ואני עני, ואין לי במה להשכיר מלמדים, אלא עשה עמי חסד ותעזוב לבני עם בניך לפני הרב שהשכרת לבניך, אם בניו של ראובן אינם הגונים ובטלנים ויוציאו בני שמעון לתרבות רעה, אל יניח בני ראובן ללמוד עם בניו. (שז)
מי שמלמד תינוקות ואחד חריף מחברו, והאב שלהם רואה שאין תקנה שילמדו יחד, וצריכין החריפין רב לבד, אל ישתוק, ויאמר לאביהן אלה צריכין רב לבד, ואלה לבד, אף על פי שיפסיד אם יפרידם.
אם תראה שיצליח במקרא ולא בתלמוד אל תדחוק לו השעה ללמדו תלמוד, ואם יבין תלמוד אל תדחוק אותו ללמדו מקרא, במה שיודע תחנכהו. בן חמש עשרה לתלמוד, למאי נפקא מינה, אלא כיון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה. (שח)
חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות, כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו מלמדה תיפלות, זהו עומק תלמוד וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת? וכן כל מצות, כדי לעשות להזהר במצות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים... אבל לא יתכן לבחור ללמוד לבנות, ואפילו האב עומד שם ושומר פן יתייחד לא יתכן, פן יתגבר יצרו עליו או יצרה עליה, וקול באשה ערוה, אלא האב ילמוד בתו ואשתו. (שיג)
המגדל יתומים ורואה בהם תרבות רעה, ואומר יתומים הם האיך אכה אותם, יצא שכרו בהפסדו... ואם אדם רואה שבניו חוטאים או שאר בני אדם לא ישא להם פנים... (תקמד)
איש אמו ואביו תיראו... שהאם והאב בכלל תיראו, שלא יכעיסו את הבן כל כך שלא יוכל להתאפק עד שימרוד בהם...
איש אמו ואביו תיראו, תירא לא נאמר אלא תיראו, לאב ולאם מזהיר שאם בא הבן לכלל איש שיראו פן יכוהו ופן יקללוהו עד שיענה להם ויקללום ויכם. ועוד לאב ולאם מזהיר שלא יניחו לבניהם לחלל שבת...
...כך לא יצוה האב לבנו דברים הקשים וכבדים עליו לעשות, וכן הרב לתלמיד, פן ימנע מלעשות ונמצא מחטיאו, ולא יתן אדם לבנו ממון הרבה אלא לשם שמים, האב שמצוה לבנו מעשים, מה שחפץ שיעשה תחילה יאמר לו באחרונה, שהרי מלאכת המשכן נאמרה לו למשה תחלה ושמירת שבת באחרונה, ומשה הקדים לצוות את השבת תחלה... (תקסה-תקסח)
אדם שיודע שבניו בני מריבה, לא יגרום שיבואו לידי מחלוקת בעבור הירושה,יחלוק בחייו וימנה אפוטרופוס על שלו בפני עדים, כדי שיהא שלום לאפוטרופוס ולזרעו... (תקסט)
אדם שיש לו בנים ומתקוטטים יחדיו כשהן קטנים, אם אהוב לו אחד מהן ביותר, והאהוב ביותר פושע, לא יעזור לו אלא יגעור בו ויכהו ומיסרהו. ואם הגדולים מכים זה את זה... לא יוכל האב לומר להם הכוני או הכו אמכם, וכן כשמקללים זה את זה... אף על פי שיותר היה שמח האב שיקללו אותו, אינו רשאי לומר להם כן... (תקע)
כתיב "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א') וסמוך לו "שמע בני מוסר אביך" וגו', מן הדין לא היה לאהוב את הבנים אלא מעת שהבנים נכנסים ביראת ה'... אבל אדם יש לאהוב דעת בניו לשם שמים, שהרי אם הולך בנו או בתו בחושך במקום שיש לירא מהם שלא יהא תקלת גופם, אומר לעבדו או לשפחתו ללכת עמהם, או הוא בעצמו ילך עמהם פן ינזק הגוף, ויותר צריך להיות נזהר מדעת בניו ובנותיו פן יחטאו למי שבראם, ויותר צריך להיות מתפחד פן יחטאו במעשיהם ובגופם ובהרהור לבם. (תקעז)
כשם שצריך אדם שיהיה עניו מן המחרפים אותו, כן יש לו לעשות שבני ביתו וחבריו ותלמידיו לא יענו קשות... (תרנ)
אחד זקן נכנס בבית אחד, שמע שבנו של בעל הבית אמר לאביו בן הזונה, והכהו אביו על זה, והיה בן ארבע שנים, והיה הילד מחלל שבת ולא אמר לו דבר. אמר לו הזקן למה אתה מקפיד שקראך בן הזונה, אם אין בו דעת למה קשה לך, ואם יש בו דעת... היה לך למנעו מלחלל שבת, כי אם יש בו דעת להבחין מה בן הזונה, כך יש בו דעת להבחין שלא יחלל שבת. (תתסד)
ילד קטן שאינו מבין על מה מכין אותו, אם הוא יושב אצל אביו וספרים לפניו, והקטן כורע להשתין או לעשות צרכיו אל יגער בו, כי לא ידע להבין שבשביל הספרים מנעו, ויעצור עצמו משום פחדו ויבא לידי סכנה. (תתקיט)
אם יש לאדם עושר להשכיר אחרים אל ילמד בניו כדי שלא ימעט בלימוד שלו, וישכיר מלמדים לבניו, ואם חפץ אומן הוא (אם הוא אומן בלימוד) ואי אפשר על ידי אחרים אין פיקוח נפש עדיף מלימוד. (תתקמב)
כשיש לאדם תלמידים חנוך לנער על פי דרכו, אם מבין בסתומות דבריך כפי מה שהוא תגיד לו, ואם אינו יודע בסתומות תפרש לו... ולמה אין שונין לחכם ולמה אין מפרשין לחכם, לפי שכתוב (משלי א') "ישמע חכם ויוסיף לקח", וכיון שהוא חכם, אם היו מפרשים לו לא היה משים לבו להבין דבר מתוך דבר. ובזמן הזה שאין חכמה יתרה צריך לרב לפרש הכל... (תתקפג-ד)
אל יגדל אדם יתום רכיל, כי אין לו זכות, ולא יניח בין תלמידיו רכיל, כי לעולם לא יהא להם שלום מפני רכילותו. (תתקפז)
כה תאמר לבית יעקב וגו'... ולמה נצטוה לדבר עם הנשים תחילה, מפני שהן שולחות את בניהן לבית הספר, ומשיבות עיניהן עליהם שיתעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות לבם בדברים טובים כדי שיהיו חפצים בתורה, ושומרות אותם שלא יבטלו מן התורה, ומלמדין אותם יראת חטא בילדותם, שנאמר (משלי כ"ב) "חנוך לנער על פי דרכו" וגו', ונמצא לפי זה הנשים הצנועות מסבבות התורה והיראה. (אגרת התשובה עב)
ואם לא עכשיו אימתי, ועוד יש בכלל זה הלשון אם לא עכשיו בימי הנערות, אימתי, אם עד זקנה ושיבה יניחנה לא יוכל לעשותה, ועל ענין זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ד) "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם", רוצה לומר כי הנטע בעודנו קטן יכול אדם לגדלו להיות עצו ישר ולא יהיה עקום, אך אחר שגדל בעקמתו קשה הוא מאד לתקנו, כן האדם בעודנו נער נקל הוא להיות גדל בדרך טוב ולסור מן הרע, אך אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה... (פרקי אבות א יד)
בן חמש שנים למקרא, אחר שיש לו חמש שנים ונכנס בשש הגיע עתו קרא מקרא... (שם ה כג)
...ועיקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (משלי ו') "ודרך חיים תוכחות מוסר", שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה, כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם... ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר, הוא שאמר (משלי כ"ב) "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו", יאמר אפילו כשתהיה האיולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים, אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, כי דבור המוכיח רך, ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח. כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה... "ואוהבו שחרו מוסר" זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו, וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת, ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם, והיה לשבטים אוזן שומעת, על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם, והיו בני אביהם... (שמות א הקדמה)
כה תאמר לבית יעקב - ...ועוד שהאשה הטובה היא סבה לתורה, שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש, לפי שהיא מצויה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו, וגם כי יזקין לא יסור ממנה, ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה... (שם יט ג)
שמואל הקטן אומר בן חמש שנים למקרא וגו', הכל מתפרש מן הכתובים... התינוק כדמיון הנטיעה, כל שלש שנים דבורו מכוסה, שהרי שתי שנים צריך לינק חלב שהן תבש"ל ימים, ונתנו סימן בזה תבש"ל גדי בחלב אמו, וזה למעלותה ברוב התינוקות שיספיק להם זמן זה כדי שיהא כחו וטבעו מוכן לקבל התורה יפה... ואחר שנגמל מן החלב יצטרך בשלישית לחזקו במאכלים ערבים דקים וזכים, ועדיין דבורו מכוסה שאינו יכול להשיח ולא לדבר, אבל בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה', יתחיל לחנכו על הספר כדי שיהיה פריו קדש כיון שהוא מהול לה', ובשנה החמישית שכבר נתחנך והוא מתחיל וקורא בתורה דרך קביעות, להוסיף לכם תבואתו.
בן עשר למשנה, ולמדנו זה מן הלוים... סימן הוא ללוי שילמוד תכסיסי לויה משיהיו לו חמש ועשרים עד שלושים... וכן בכאן משישלמו לו חמש ועד עשר לימוד מקרא באותן חמשה, וכשיהיה בן עשר וכבר למד מקרא יתחיל משנה, וילמוד המשנה חמש שנים, ואחר כך יתחיל בתלמוד עד שיהיו לו עשרים... (אבות ה כא)
מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שמנענו הא-ל ממנו... מדיני המצוה מה שאמרו רז"ל מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה ציוה לנו משה ופסוק ראשון מקריאת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע, שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלימוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותוקף אבריו ועצמותיו ימלאו מח, ויכול לסבל יגיעת הלימוד ולא יקרנו חלי ההתפעלות בסבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחויב להביא צוארו בעולה של תורה ולא ירפוהו ממנה כחוט השערה, וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה...
אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצווה מדין תורה, ושכר טוב יש לה בעמלה... והעובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר התורה ויבין פרוש הכתובים כפשטן בטל עשה זה... (ואתחנן מצוה תיט)
במעלליו יתנכר - יוכר הנער וישתדל אביו בלמודו... אוזן שומעת - הערה שינהיג בנו כפי טבע יצירתו. (משלי כ א)
שבט - יש נער שמספיקה לו תוכחה, ויש שצריך שבט. (שם כט טו)
...וסוף דבר אין האדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה, וכמו שאמר גם כן "ועיר פרא אדם יולד", אלא שמכל מקום צריך להרגיל התינוק מעט מעט במעלות, שהתינוק בקטנותו מוטבע במדות אשר ירגילוהו בו קרוביו ומנהיגיו, כאמרו "איש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד", רוצה לומר שהאיש נבוב וצריך להלבב מעט מעט, כי בהוולדו הוא על טבע הבהמה, לא פחות ולא יותר, כי אין לשכל מוצא כלל... צריך שירגילו הקטן מעט מעט ויחנכוהו וידריכוהו במעלות וירחיקוהו מן הפחיתיות קצת הרחקות, עד אשר ישובו המדות הטובות אצלו קנין ושאר המדות מתכנת... מתכנת יאמר על התכונות הבלתי משתרשות, בן לילה היו בן לילה יאבדו... (משיב נפש מאמר ב פרק יא)
ראה למדתי - ט'ו פעמים "למוד" במשנה תורה, רמז בן ט"ו לגמרא. (דברים ד ה)
בן חכם ישמח אב - המשער בענין שלמות חכמתו יותר מהאם, ורוע המוסר ייחסו לאם שהוא אצלה בקטנותו... (משלי טו כ)
חנוך לנער על פי דרכו - שמנהגו וטבעו ללכת בה וחושב שכאשר יגדיל יקבל מוסר, לא יוכל להסירו מהדרך הזאת אחר כך. (שם כב ו)
מפנק - הערב שלא יתן אדם תענוגיו בקטנו לכח המתעורר לתאוות גופניות, הראויות לשרת לשכל. (שם כט כא)
לעולם ישתדל אדם את בנו מקטנותו ללמדו תורה כפי כח הנער וכפי שניו, כמו שיוכל הנער לסבול עול התורה... ויהא ראשית דבורו בעבודת הא-ל יתברך. וצריך לפייסו בדברים שיראה שאוהבם התינוק ומתאוה להם, לפי שילך בסבר פנים יפות ללמוד, וכשיגדל וימאס במתנות הקטנות הראשונות, יתן לו אחרות כפי תאותו. וכשיהא גדול וימאס בכל זה, יחזור לומר לו, למד תורה כדי שתשב בראש ויקראוך רב ויכבדוך, וכשלא יתפייס בזה יאמר לו, למד תורה ותהא זוכה בגן עדן, ולבסוף אם ידריך בתורה הוא ישיג בדעתו אמיתת כוונתה ועדונה ואהבתה וילמדנה לשמה... וכן כתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב), רוצה לומר כשיהיה לו הלימוד וחנות המצוות והרגל המדות הטובות בטבע בנערותו, כל שכן בזקנותו שלא יסור מזאת המדה, לפי שההרגל נעשה לו טבע, ויותר בזקנותו שמתקררת רתיחת הטבע ורדיפת התאוה. דבר אחר אם תעזב לנער שיחנך את עצמו על פי דרכו לישב בטל ולרדוף אחר יצרו ולא תמחה בידו להחזירו למוטב, גם כי יזקין לא יסור ממנה, לפי שנעשו לו הנבלות בטבע ולא יוכל לפרוש מהם... (נר ג כלל ב חלק א פרק ב)
וצריך אדם להזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה בפני בנו, וכל שכן שלא לעשותו, כדי שלא ילמד בנו ממנו, אבל ישתדל להרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו, אפילו שלפעמים נוגע בו האב, יזהר יותר מפני בנו, אבל יקרבנו למדת החסידים וירחיקנו מן האיבה והקנאה והמריבה... (שם פרק ג)
מי שהוא מלמד תלמידים גדולים או קטנים לא יכוף אותם תמיד בשוטים ובייסורין של דברים קשים, אלא פעמים יכוף, פעמים יגזים, ופעמים יפייס, כפי טבע התלמידים וכפי השעה. ועם כל זה לעולם יטיל פחדו עליהם כפי שהיו רבותינו נוהגים, כמו שמצינו שציוה רבינו הקדוש לרבן גמליאל, זרוק מרה בתלמידים, כבכתובות ק"ב ב'. (שם חלק ב פרק ב)
וצריך שיבחרנה משכלת ויודעת לייסר את בניה שיהיו הגונים וילמדו מטבעה וממדותיה, שבזה חייבת האשה יותר מבעלה, כמו שמצינו בבת שבע בפרק בן סורר (סנהדרין ע' ב') שכפתתו אמו על העמוד... (שם כלל ו חלק ב פרק א)
שלשה בנים - שעליהם יכול להשקיף ולחנך, מה שאינו כן במרובים יותר, ולכן לא היתה לו (לנח) בת שהיתה נמשכת אחר בעלה. (בראשית ו י)
חוה - שצריכה לחיות ולגדל הבנים בחטאה. (בראשית ג כ)
וברכתיה - בהריון ובלידה ובגדול הבן שלא בצער הפך קללת חוה באמרו בעצב תלדי בנים, ואמר ששרה תהר תוליד ותגדל את בנה שלא בצער, כאמרם אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים. (שם יז טז)
אלה ראשי בית אבותם - ... אבל לוי שהאריך ימים על כלם גדל גם את בני בניו להבין ולהורות, וכן קהת ועמרם באופן שיצאו מהם משה אהרן ומרים. (שמות ו יד)
...ד', אחר שיגדלו בניו צריך להיות ירא לנפשו מאד ולהדריכם לעבודתו יתברך, כאומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', כי אם יחטאו בניו יהיה נתפס עליהם, אם לא ימחה בידם, וזה נקרא ירא חטא... (אבות פרק ב י)
אשרי יולדתו - ברך את אמו לזה יותר מן האחרים, לפי שאפשר שהיה בעל מוסר ודרך ארץ וקנה זה דרך קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו. (פרקי אבות ב י)
ואפשר לי לפרש עוד, ממה שכתוב ששיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם, הכוונה לפי שהאדם מחוייב לחנך את הילד במצוות ולהדריכו בדרכי ה', כי כן כתיב חנוך לנער על פי דרכו, ולהסירו משיחה בטלה ומנבלות פה אשר הם הילדים מתפקרים בעבירה זו יתר מכל עבירות שבעולם, ולכן עבירה זו שביד הילדים שהיא השיחה היא מוציאה את האדם, אביו של הילדים, מן העולם, על אשר לא ייסר את ילדיו במקל וברצועה. (אבות פרק ג יד)
...ועוד ירמוז בהשבתת שאור שלא ימתין בביעור יצר הרע עד היותו בן י"ג, אלא כשהגיע לחינוך כבן ט', וביום הראשון מקרא קדש, שאם אדם מקדש עצמו בעשור הראשון מובטח שלא יבא בו שאור היצר הרע עד היום הז', כי עד סוף ע' שנים יהיה קדש, וזה שרמז לנו התנא אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, שבמלאת לו י"ג שנה ויום אחד, שאז יתחיל יצר הטוב לפעמו, והנשמה היא נרו, יבער היצר הרע מכל מצפוני לבו... וכל זמן שאדם עוסק בעיסה, בגופו לעשות בו מצוות, אינו בא לידי חימוץ. (שמות יב יז)
...ויזכה לעשות שנים כרובים, ילדים זכר ונקבה, מקשה - תייסרם לבל יסורו מן הדרך, משני קצות - שלא תקלקל האם בגעגועיה על ידי מוסרי האב. על שני קצותיו - שיעלו במעלה על האב והאם, וזכותם תרחף עליהם... (שמות כה יח)
...וסוכה גבוהה מג' פסולה, שלא יאמר עד כ' שאינו בן עונשים ירווה דודי העולם הזה ואחר כך ילך באורחות אלקים, כי לא ישוב ממנה... (ויקרא כג לט)
והודעתם לבניך - אם משוקעים בלבך יכנסו גם ללב בנים כשתלמדם. (דברים ד ט)
והיו הדברים - כדי שהדברים יכנסו ללב הבנים עליך לקבלם קודם על לבבך אתה בשני יצריך. (שם ו ו)
כי יהיה לאיש - על ידי נשואיו הרעים, שהלך אחרי יצרו, יצא העגל הזה, ולא על היותו בן גיורת. ובפשט ענין הכתובים ללמד את העם שטרם יגדל הנער בשבט יכנו, שלא ימרוד בו בגדלו. (שם כא יח)
...כי הראשונים אשר היו בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת עד שיגיעו אל מה שראוי, ועתה גדר הפחות הזה עניותא בתר עניותא אזלא, סרו מן הדרך הישר... והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל כי למה יחפור מתחת לארץ ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון מתרוסס, וכך בארצות אלו, כאשר היה בדורות הראשונים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה... והכל כדי לתת לנער משא כאשר יכול שאת לפי טבעו... כמו שסדר השי"ת אוכל לילד חלב אמו שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו... וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו בן ה' למקרא, ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו ויגדל את שכלו גם כן, ומה שלמד קבל אותו קבול חזק עד שיגדל יותר, ואז יתחיל המשנה דבר שהוא לפי ערכו... ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, קולע אל השערה ולא יחטיא... כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השי"ת ומצותיו, ואף כי יזקין וכחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים... אך הטפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער כי נשכח ממנו הראשונה... מאומה לא ישא בידו יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים, שלא היה להם ספרים והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו מיד אל הגמרא, מדי יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... עד שכמעט בעונותינו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה ויראת אלקים בינינו... (גור אריה ו ו, וראה שם עוד)
...לכך גירסא דינקותא אינו מועיל, כמו שנראה לעינים, כי כאשר יצאו מבית רבם כבר הוסר מהם הכל עד שאינן יודעים מאומה. וכל זה הוא המנהג היותר רע, וכאשר הוא גדול והגיע לגמרא, היה ראוי שיהיה לו יסוד קיים המשנה, שהיא היסוד שעליו נסמכת הגמרא כמו שאמרנו, כי זה מחוייב מן השכל... ויותר על כל שאינו מבקש ואינו חפץ שיהיה קיום אל תורתו שאינו חוזר על לימודו. והראשונים, עם גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה כמו שאמרנו, היו גורסים יום ולילה בתורה עד שקנו התורה... ומה הם עושים לקנות דיני המצוות, הם עוסקים בחבור אחד מן הפוסקים למען יקנה הדינים בדרך קצרה, ובזה הם להיפך מה שיסדו חכמים, כי המשנה היא קודם, ומן המשנה יבא האדם אל הגמרא, ובדרך הזה קונה התורה שתהיה אצלו כאילן אשר הוא שתול על פלגי מים... (תפארת ישראל פרק נו, וראה עוד ערך למוד)
אבל מקרא משנה ותלמוד, שאין הדבר מגיע מעצמו, שצריך לו רב אשר ילמד אותו, אין צריך להמתין עד עשרה שנים, רק חמש, כי דל פלגא על המלמד ופלגא על עצמו, שאפשר ללמד אותו כאשר עבר רוב עשרה, דהיינו חמשה שנים ומיד יכול ללמדו מקרא, וכן משנה היה ראוי שיתחיל י' שנים אחר מקרא, רק כי הרב מועיל פלגא... ועוד כי כל אלו שלשה, מקרא, משנה ותלמוד אינם מחולקים לגמרי, ומקרא עצמו מועיל למשנה ומשנה לתלמוד, ולפיכך אין החילוק ביניהם עשרה לגמרי, כמו שהוא בשאר... ועוד כי כל אלו שלשה, מקרא משנה ותלמוד אף על גב שמתחיל בחכמה, אין זה חכמה גמורה, דהא בן ארבעים לבינה, רק שיכול לקבל קצת בחכמה, ואין הדבר בשלימות גמור כבשאר... והא דאמרינן עד בר שית לא תקבל... יראה דאיירי התם להכניסו לבית המדרש, לפי שמכריחין אותו ללמוד, ומפני כך פחות מבר שית לא תקבל.
ואמר בן שלש עשרה למצות, מפני שכל זמן שהאדם קטן אין ראויים לו המצוות שיהיה מחוייב בהם עד שבא לכלל איש, והמצות גזירות על האדם שמחויב בהם, ולא שייך ציווי ואזהרה אלא למי שהוא איש... אבל יש מצוה לדבר עם התינוק בלשון רכה ולחנך אותו, והזמן הוא בן י"ג שמביא ב' שערות, ודבר זה מורה על שהוא איש, וראוי להיות מקבל גזירה ואזהרה, כי כאיש גבורתו... (דרך חיים ה כא)
כי הדבר נראה לעינים, כי אין התינוקות קונים שום תורה כשיוצאים מבית רבן מן המקרא, וכשם שלא היה דבר בידם בכניסתם לבית רבן, כך לא קנו דבר במקרא כלל כשיוצאים מבית רבן, וכל זה כי אינם חוזרים על לימודם, ותחלת למודם הוא לשכחה, ושלא יהיה נשאר אצלם דבר כמו שאנו רואים בעינינו. ודבר זה בעצם בלמודם בגמרא, ועוזבים את המשנה שהיא היסוד ועיקר לכל התורה כולה... הכל שאין מוכיח ואין מקבל תוכחה והנהגה, כי המלמד שם תכליתו לעצמו, והאב מפני שבחסרון ידיעתו רוצה לקנות כל התורה כולה לבנו בזמן מועט, וכאשר גדל קצת והוא בנערותו, אז שולח אותו למרחקים להביא לחמה של תורה ולשאוב מים עמוקים, ובשובו מי יתן שתהיה חזרתו כהליכתו, עד שבעוונותינו הרבים רבים חללים הפילה... (נתיב התורה פרק י)
...והוסיף רבי יהונתן אף אם יש לו אלו, אם אין מגדל בניו לתלמוד תורה, הרי בניו שהם שייכים אל האדם, כי בניו הם כרעיה דאבוה, והרי אין מגדלם לתלמוד תורה, והנה הוא חמרי מצד בניו, כי צריך שיהיה האדם דבק במדרגה נבדלת מכל צד, ואם לא כן נקרא עם הארץ... (חידושי אגדות סוטה כב א)
וידוע כי אדם עיר פרא יוולד, ויצר לב האדם רע מנעוריו, על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר... האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יכול שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר... וכל המדות הרעות שראוי לאדם השלם להתרחק מהם, כגון השבועות והקללות והכעס והאכזריות והגאות... ודברי המותר כיוצא בהם. וכן המדות הטובות שראוי לאדם השלם להתדבק בהם... ועל כולם ידיעת השי"ת כפי כחו ולהיות תמיד דברי קדושה יוצאים מפיו, והרבה כאלו בכל שאר המדות, צריך למסור גופו שיעשה אותן קנין בנפשו, ויוכיחו תמיד בכל יום ויום אפילו מאה פעמים, לא ינוח ולא ישקוט עד שיהיו נקנים בנפשו, ויתחיל בו מבן ב' או ג' שנים להדריכו בכל, ויתחיל להדריכו מקטנותו מצד שני טעמים, הא', כי אמרו רז"ל ינקותא כלילא דוורדא, כל מה שקונה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו... הב', כי כשמתחיל האב בבנו להוכיחו בשבט מוסר ובמורא גדול בעוד הנער קטן, שיהיה לו עמו תוכחת מגולה ואהבה מוסתרת, אז יהיה לו לעולם מורגל במורא אב, ולהיות ירא וחרד, כי ישמע מוסר אביו גם כי יזקין, אבל אם בנערותו הראה לו אביו חיבה יתירה ולא עצבו, חס ושלום אחר כך כשנתגדל האילן בעקמימות אי אפשר לו ליישרו...
והטעם כי יפה כח הבן, רוצה לומר יפוי כח הבן מתורתו ומעשים טובים ומדות ישרות בא לו מכח אביו שהדריכו בזה, על כן אשרי לאב המוכיח בניו בכל עת ובכל רגע בכל פסיעה ודבור וראיה ותנועה שעושה, והנשים מצוות על הוכחת בניהם כמו האב ויותר מהם, מטעם שהן פנויות ומצויות בבית יותר... ויען כי טבע הנשים רכות, על כן החיוב מוטל על הנשים ללבוש כלי גבר, רצוני לומר להיות לה לב אביר לב להוכיח בשבט מוסר ולהכות אותו הכאות בטוב, גם כי יזעק וישוע לבלתי שמוע אליו עד שיסור מדרך הרע וילך בדרך הטוב והישר...
כלל גדול יהיה לאב המייסר בנו ושהיה בטוח שהוא הולך בדרך הישר אף בסתר שלא בפני האב, יראה בכל כחו להדריכו במדת אמת... אפילו בשיחה בטלה...
עתה אדבר מכתר תורה, לקיים "ולמדתם אותם את בניכם", על זה ימסור האב נפשו וגופו ומאודו ויוציא הוצאות הרבה על בניו לתלמוד תורה, לא יחשב בעיניו לכלום, ויוליכנו בדרך המוסר לספות לו כתורא, וגם בדרך פיוס לפי הבנתו, וישתדל מקטנותו ללמדו תורה כפי כח הנער וכח שניו וכפי שכלו... ויזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא, כמו לומר חתול או כלב או גוי יקח זה התינוק, כי ברית כרותה לשפתים... ויש חשש היזק לתינוק בעולם הזה, וגם כתם לנשמתו, על כן קדוש יאמרו לו... (שער האותיות אות ג)
ולמדתם את בניכם כסדר הזה, הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורה ונביאים וכתובים היטב היטב, לא ידלוג מפרשה לפרשה של שבוע, רק זה אחר זה, ולא יזוז משום פסוקים עד שידע הנער פירוש המלה עם הפעולה והחבור, דהיינו ביאור הפסוקים, וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמדו בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו תמיד. אחר כך משניות כולם מן שתא סדרי משנה שיהא שנונים בעל פה, ואחר כך התלמוד באורך ורוחב ופוסקים, ואז מלאה הארץ דעה. ועיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של "בין הזמנים", לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו כמנהג אחד לתורה, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". וענין החילוקים (פלפולים) יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא היו בעולם, ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו, ומגיד הרבה ענינים אמיתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת אוסר במשהו... (מסכת שבועות)
הפרשה הראשונה בה יתכוון האדם להתחזק באהבתו יתברך בכל תנאיה, דהיינו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ולהמשיך הארת קדושתו יתברך ועול מלכותו יתברך לכל צאצאיו. והיינו ושננתם לבניך... (דרך ה' חלק ד פרק ד ח)
ונשלים ענין ההנהגה, שכבר שמעת איך המוסר עצמו נולד מן האהבה, כענין הכתוב שזכרנו למעלה, "ואוהבו שיחרו מוסר", כי האב האוהב את בנו לא יחפוץ שיתמלא הבן מדות רעות, אבל מאהבתו אותו יסדר לעצמו סדר הנהגה להתנהג עמו בתבונה טובה עד שיישיר דרכיו, ומשם והלאה יולד חכם ישמח בו והוא כאב את הבן ירצה, להיות הבן מתחטא אל אביו ועושה לו רצונו, ונמצא שמאהבתו אותו ירצה ודאי לחבבו, כשילך בדרך טובים ולתת לו שכר גדול, ומאהבתו עצמה, שרוצה בטובתו ולא ברעתו, ירצה ליסרו אם יקלקל מעשיו, ומאהבתו עצמה ירצה להתהלך עמו בדרך הממוצע, שמאל דוחה וימין מקרבת, הרי שממקור האהבה עצמה נובעים כל מדות המוסר, דהיינו החסד, הדין והרחמים הממוצעים, ומתולדות האהבה להיות המוסר אפילו בזמן שהוא נעשה ממותק ולא באכזריות חימה ושטף אף, ולהיות קשה לכעוס ונוח לרצות... (דעת תבונות קנד)
ואפרש לך זה למטה, כי בירור הדין הוא לדחות ממנו הרע, ולכן אף על פי שאין הבן בר עונשין מיסרים אותו בשבט מוסר, וגם זה נמשך משם י"ה, וזה סוד גדול, כי הנה כתיב אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה, וזהו כי יש יסורי הרשעים שהם עונשי העבירות וזה לא ניתן אלא למי שהוא בר מצוה, כי הם לתקן הקלקולים שעשו העבירות, אך מוסר הנערים הוא להפריד הרע ממציאותו, וזה כי הל"ב אלקי"ם הוא סוד ש"ך דינין בסוד ל"ב נע"ר, והס"א מתדבקת שם, ובכח הגבורה היורדת משם י"ה, דהיינו או"א, מתרחק הרע, וזהו נקרא יסורין, כי יסורי הרשעים באים מן הו"ה של מצוה לתקן הקלקולים, ועם כל זה יש גם כן חינוך בסוד נער, חנוך, וענינו חנוך לנער על פי דרכו, ובסודו יש המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הכנענים, בסוד "משפטים בל ידעום", ונמצא שיש בזה הזמן התפשטות הגבורות בסוד שס"ה, אך לא כמו שיהיה אחר כך, כי אחר כך יהיה המצוות עשה ולא תעשה כולם בסוד מצו"ה, ועכשיו אינה אלא בחינת השבט מוסר של אהבה דבחינת י"ה... (אדיר במרום דף צז)
כאשר ייסר איש את בנו - ...שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות ברע, מה שאינו כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה מטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה, ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו... (דברים ח ה)
בן חכם מוסר אב - מה שהבן חכם, הוא מחמת מוסר אב, שאביו היה מייסרו ומדריכו בדרך ישרה ולא חשך שבטו ממנו. ולץ לא שמע גערה - ומה שהבן לץ, הוא מחמת שלא שמע גערה מאביו מעולם, כי דרך הנער שלא יקבל עליו דרך טוב עד שייסרוהו... (משלי יג א)
חושך שבטו שונא בנו - מי שמונע את שבטו, מה שראוי להכותו בשבטו, ומחפה עליו ואינו מייסר אותו בשבטו, הוא שונא בנו, כי לסוף יצא לתרבות רעה. ואוהבו שחרו מוסר - כלומר אבל מי שאוהב את בנו לא רק שמייסר אותו על הראוי לו, אלא שחרו מוסר, שדורש אחרים אם עשה נדנוד קל של איסור ומייסר אותו על זה... כן האוהבו יותר דורש יותר על אולתו אשר עשה ומייסר אותו על זה בכדי שלא יעשה עוד אף הדבר הקטן. ולכן אמרו במסכת מכות (ח') אף על גב דגמיר, נמי מצוה קא עביד, מה שמכה אותו, והיינו שלא יהיה בו נדנוד רע כלל. (שם שם כד)
גדל חמה נושא עונש - ואם תראה כי רבה חמתך עליו ולא תוכל להכותו מעט, כי אם שתעיר כל חמתך עליו, נשא עונש - מחול לו כל וכל פן תמיתהו בהכותך אותו. כי אם תציל ועוד תוסף - כלומר, שהכאתך לו לא תהיה אלא להצילו מהעתיד, לבל ימעד עוד בדרכיו, אבל לא על העבר, ולכן אל תרבה להכותו להמית... (שם יט יט)
חנוך לנער על פי דרכו - ...והענין כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו, שנולד בו, כמו שאמרו (שבת קנ"ו) האי מאן דבצדק יהיה גבר צדקן וכו', אלא שניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו ולהעמידו כפי שירצה, או צדיק או רשע או בינוני, וכמו שאמרו (שם) האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא, אמר רב אשי אי אומנא, אי גנבא אי טבחא אי מוהלא. וזכר אלו השלשה, לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו השלשה, אי מוהלא, והוא צדיק שעושה מצות עשה, אי טבחא הוא בינוני, אי לסטים והוא רשע... וזה שאמר חנוך לנער על פי דרכו, לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה. אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו. (שם כב ו)
...אמנם יש לבאר, כי יש ב' הנהגות באב עם הבן, יש שמכהו ורודהו על כל עון תיכף ביום אשמתו, ויש שאינו מייסרו תיכף, רק ימתין ויתעכב עד שיתמלא סאתו, על דרך "וביום פקדי ופקדתי" וגו', וההבדל הוא, כי זה אשר אביו מייסרהו תיכף אחר החטא, בהכרח יגיע אליו מן המוסר התפעלות יותר מאשר יגיע אל הנער השני אשר אביו יעיר לייסרו לעתים רחוקות... (קול אליהו וילך)
מוסר אב - חוקי החכמה קשים ללב שבו ציורי תאוה, וצריך קודם לנקותו על ידי המוסר שמודיעו עונשי ה', ובעודו נער ייסרהו. (משלי יג א)
חנוך לנער - מנעוריו ירגילהו לשלמות בדעות ובמעשים ובמדות, כי הרגל הנעורים ירשם בנפש, ויחנכו לפי טבעו מה שהוא לכך. (שם כב ו)
אל תמנע - הגם שהנער אינו יכול לקבל אמרי דעת אלא לירא מעונשי ה'. (שם כג יג)
פרו ורבו - אין די בהולדת ילדים כדי שמין האדם יתרבה, הטיפול בוולדות הוא תנאי להתרבות, גם ברבים מבעלי החי, והוא הכרח גמור במין האנושי, ולו רק מבחינה פיזית גרידא. ולד האדם יאבד מיד, אם הורים לא יטפלו בו משעת לידתו ולא ישקדו על קיומו והתפתחותו הגופנית. לא הלידה, אלא הטיפול הוא הגורם האמתי של התרבות האדם. אולם "רבה" כולל למעלה מזה... לא רק מבחינה גופנית, אלא מבחינה רוחנית ומוסרית על ההורים לשתול ולפתח בבניהם את מיטב כחותיהם הרוחניים והמוסריים. עליהם לעצב ולחנך את בניהם, רק אז יקומו ההורים בדמות בניהם ויקיימו את מצות "ורבו"... (בראשית א כח)
כי טובות הנה - כנראה טובות מראה, הם לא נתנו עיניהם במשפחה, אלא נתנו עיניהם בנוי, הנשים מצאו חן בעיניהם, הם לא חשבו על עתיד בניהם שיתחנכו אל ידי נשים כאלה, הרע לא היה בנשים אלא במשפחתן... (שם ו ב)
וירק את חניכיו - משמעות חנך היא תמיד להכשיר ולהקדיש (בית או אדם) לייעודם הטהור, האנושי והקדוש. כאן מתייחס "חנך" לאדם, חניכיו הם אנשים שהוכשרו על ידי אברהם לייעודם האנושי הטהור.
חנך קרוב לשורש חנק, המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים, הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם, ולחנך רוצה לומר לפתח את כחותיו במסגרת הגבולות הללו. החינוך איננו מחניק, אלא לבוש רוחני בו ינוע האדם. אם החינוך הוא נכון, הרי הוא בבחינת "ענג"... על ידי החינוך נעשה הגוף למעטה לרוחניות, שבו אפשר להתנועע ולקבל עונג... (שם יד יד)
לעשות צדקה ומשפט - החינוך צריך להיות בדרך זו, קודם ענינים שבין אדם למקום, ואחר כך יבא על ידי כך למדות שבין אדם לחברו, קודם החוקים ואחר כך המשפטים... המצוות שבין אדם למקום הן תנאי מוקדם ושורש למצוות שבין אדם לחברו, דור המושחת מבחינה מוסרית אף איבד את עתידו הסוציאלי. (שם יח יט)
ויסע משם - ...אם לא טעינו הרי אנו מעיזים לומר שגם הצפיה הקרובה להולדת הבן היא היא שהביאה את אברהם ושרה לכלל ההחלטה לשנות את מקום מושבם. יצחק חייב להתחנך בבדידות, בריחוק מקום מכל השפעה מזיקה. ברם הבידוד המוחלט, המונע מן החניך כל מגע עם חיים אחרים, עם מחשבות ושאיפות אחרות, אף הוא אינו מעולה. צעיר שמעודו לא ראה חיים השונים מחיי הוריו, מימיו לא למד לכבד את מוסר אביו, בהשוואה עם ערכים זרים ומנוגדים, צעיר כזה וודאי יפול קרבן, עם פגישתו הראשונה לכל השפעה קלה. כדרך שהמתיירא מהאויר ומסתגר בחדר, מובטח לו, שילקה בנזלת עם יציאתו הראשונה לאויר החופש. בן אברהם, העתיד לשאת מורשת אברהם, חייב מזמן לזמן, להכנס לעולם הזר לרוח אברהם, יעריך שם את השונה והמנוגד ויחסן את עצמו להחזיק בהליכות אברהם - בתוך עולם המנוגד להן. לשם כך בוחר אברהם בבירת מלך פלשתים, כדי להתחזק במשא ומתן עמהם. דומה כי שם לא פשתה השחיתות באותה מידה, שאליה הגיעה בכנען, ולכן לא תלה על פלשת גזרת הכלייה שנגזרה על האמורי לאחר שנשלם עונו. (שם כ א)
מצחק - כאן בא תיאור אופיו של ישמעאל, שבו שלובות שתי תכונות, הוא היה בנה של אם ממשפחת חם, ונועד להוולד לאברהם. שרה היא יזמה את דבר לידתו, וקיוותה שיעלה בידה, בדרך ההשפעה המחנכת, להכניע את תכונות-חם כליל תחת רוחו של בית אברהם. תקוותה היתה שכבעלת הבית תצליח להחניק כליל את השפעתה של הגר. כבר סופר לנו למעלה כיצד נכזבה תקוותה. ניסינו לרמוז כיצד נשתמרו שתי התכונות גם יחד בזרעו של ישמעאל, (ראה בפרק ט"ז י"ד ובערך ישמעאל). מרעיונותיו של אברהם הוא קלט רק מדה זעומה, שהספיקה לו כדי לבזות ולשים אותם ללעג (מצחק)... (שם כא ט)
וישלחם - הנה רק מעטים, רק בחירי זרע אברהם ויצחק, הוכשרו לנחול נחלה לרשת מידי האב את כל אשר לו, את כל ירושתו הרוחנית... ובניגוד לדורות האחרונים, בהם נדרש אדם מישראל להכניס את כל בניו לברית הרוחנית, הרי לא עלה הדבר גם בידי אברהם, לחנך את כל בניו לרוחו. אין להתפלא על כך, שכן אברהם ויצחק נלחמו כבודדים עם כל בני תקופתם. בכוח חינוכם היה עליהם להכריע את כובד משקלה המנוגדת, שניתנה מידי כל אנשי הדור. מה קשה תפקידו של אב יהודי היום, לחנך את כל בניו לרוחו, קשה לאין ערוך מאשר לפני מאה שנה. והן גם מחוץ לסף בית אביהם נפגשים בנינו כיום בבתים הקרובים לרוחם... (שם כה ו)
ויגדלו הנערים - ...כל עוד היו קטנים לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו להם (ליעקב ולעשו), ושכחו כלל גדול בחינוך, "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות... איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מ"ט כ"ח)...
דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים, מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו העמיקו לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו, היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז לא היה הופך לגבור ציד, אלא לגבור בדרך ה'... מראשית דרכו היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב, ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך... (שם כה כז)
ויאהב יצחק - רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם - אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, גם אל הלקויים במדותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך... (שם שם כח, וראה שם עוד)
כוחי וראשית אוני - ...הצלחה או כשלון בחינוך הבן או הבת הבכירה כמעט קובעים את החינוך לשבט או לחסד, גם אם רבו אחריהם עוד בנים צעירים. (שם מט ג)
ויאמן העם - ...האמונה, או להאמין במשמעותו המקראית, מובנו להכיר במה שנאמר לו שהוא אמן, שהיא אותה נקודה יציבה, עליה אנו נשענים ובה אנו נאחזים, אשר תהיה לנו ל"אומן", תחנכנו ותדריכנו... (שמות ד לא)
והגדת לבנך - בחידוש בנין האומה מזהיר שוב על החינוך, לא די להרגיל את ילדינו בדרך שקטה לקיים נאמנה את מצוות התורה, וגם הטפת מוסר בלבד לא תספיק, כי אם דוגמה חיה נהיה להם בקיום המצוות, ויחד עם זאת נעורר את לבם ובינתם על ידי שנבאר את עשייתנו, למען יתרגלו אל המצוות תוך הבנה והכרה ויתלהבו לקראת התפקיד היהודי במלא הכרתם. (שמות יג ח)
...כדי שהאדם בגיל העמידה יצליח לפתח בלבו את המידה העליונה של דעת ה' ויראת ה', ויזכה להתמלא רוח ה', צריך לטפח אותה מידה של דעת ויראת ה' בתקופת הילדות הרכה, ולהטמין בה את שורש ההתפתחות הרוחנית ואת יסוד הגידול הרוחני על כל גילוייו... "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח' ג'), והפרח הזה ניתן להעלותו מתוך הגרעין שבנבכי מעמקי רוח הילד - ללא הכשרה עיונית - בדרך של חינוך. שלב ראשוני זה של "דעת ויראת ה'" בילד הרך אינו צריך עדיין להביא לידי מעשה ההפרייה וההבשלה של זרעוני "עצה וגבורה", שכן אלה אינם עדיין בנמצא... רק בתקופת הנערות מתהוות באדם הצעיר ההתחלות של אותם שלושת הגילויים של חיי הרוח, ורק אז הוא רוכש את הכושר לשאוב חכמה ובינה, לפעול בעצה וגבורה ולקנות דעת ויראת ה' המביאות לידי מעשה... לאחר מכן, בתקופת הבחרות ישקיע האדם את כל כוחו בעצמה וגבורה כדי לפתח את רוחו על כל שלושת גילוייו בנפרד... לבסוף יפנה האיש המבוגר את כל הכיוונים האלה ויחזיר אותם אל נקודת המרכז האחת... (שמות כה לט והלאה)
להעלות נר - ...עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כ"א א'), תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר. אל יעמיד ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח, ולא לקבע ניגוד בין המלומד לבין עם הארץ. (שמות כז כ)
ונעלם ממנו - ...ונעלם - מכלל שידע, אמנם "ידיעת בית רבו" מספיקה. עם זאת מניחים שכל יהודי יודע מבית רבו את האופי ההלכתי של מגע נבלה וכו', ומוכח מכאן שגם נשים למדו הלכות אלו בצעירותן, שהרי דיני קרבן זה נוהגים בנשים כבאנשים... (ויקרא ה ב)
ימי הטומאה הכפולים בלידת בת מזהירים את האם, כמו המילה אצל הבן, להתמסר בכל הרצינות והכח לחינוך הבת לאשה יהודית, שהרי ההשפעה המחנכת של האם על הבת גדולה פי כמה מהשפעתה על הבן. חינוך הבן מוטל בראשונה על האב, שעליו לתת לו דוגמה כאישיות תורנית, וכן הוא הוא המל את בנו. חינוך הבת מוטל בעיקרו על האם, וזה מתבטא בזמן הטומאה הכפולה בלידתה... (ויקרא יב ד)
איש אמו ואביו תיראו - מורא אם ואב וקדושת השבת מחנכים את היהודי לקדושת החיים - מיום היוולדו ועד יום מותו. יראת אם ואב היא הצעד הראשון לקדושה, אין זו יראה מפני ההורים, שהיה עולה על הדעת, שנחוש בה רק במעמד ההורים, אלא זו יראה 'את' ההורים, עלינו לשוות את אישיותם לנגדנו תמיד ולזכר את רצונם המחייב אותנו. ראשית יראה היא הציות, שיעבוד הרצון לרצונו של זה... ביטול רצון הבן מפני רצון הוריו היא ההכשרה הראשונה לשליטה עצמית, היא תוציא את הצעיר משיעבוד חיי היצר, ותשליט אותו על יצרי רצונו. היא תשחרר את הכוחות האלוקיים שבאדם, ותביא אותו לידי חירות מוסרית...
ואת שבתותי תשמורו - ...אף היא אות עולם להשלטת רצון ה' על כל מעשינו בתחום הטבע והחברה. כאשר ילד יהודי רואה את הוריו שומרים את השבת, ילמד גם הוא מדוגמת ההורים לשית את עולמו לרגלי ה', והשמיעה בקול ההורים מביאה לידי שמיעה בקול ה'. כיבוד אב ואם הוא "שבת" חיה לבנים, והשבת היא בבחינת "אב ואם" לכולם. שניהם מחנכים את היהודי לה'... (ויקרא יט ג)
ובת כהן - ...מענין כאן תפקיד האשה, ביתו זו אשתו, היא מגלמת תמיד את אופיו של הבית, והיא מייצגת אופי זה גם לאחר מות בעלה, כאם או כסבתא של זרע בעלה. עליה לקבל על עצמה את מקצע בעלה, ואף אחרי מותו, אם היא מחנכת את צאצאיו, היא עומדת איתנה בתפקידה... (שם כב טז)
האנכי הריתי - אם אב ואם אינם מסוגלים למלא את תפקיד החינוך, הרי זה באמת אסון להורים ולילדים כאחד... מלכתחילה יש יחסים טבעיים של אהבה הערכה ואימון מצד הילדים כלפי ההורים, ויש בכך כדי להקל על מלאכת החינוך, אך אני אינני המחנך הטבעי שלהם, אתה בחרת בי להיות מחנכם, והנה בחרת לך אדם שאין כח השפעה לדבריו ואישיותו... (במדבר יא יב)
הרגו כל זכר בטף - פעולה זו באה למנוע שישראל יקלוט יסודות של זנות אלילית, משום כך עלינו להניח שההשחתה הלאומית היתה מושרשת בעיקר בזכרים, ואילו הנקיבות, אם הופקעו בילדותן מהשפעות ומרשמים לא טהורים - היו מסוגלות לבא לידי מוסריות שלמה. כעין זה אנחנו מוצאים בדברים כ"ג ד' ההלכה ביחס לקבלת עמונים ומואבים, הזכרים אסורים ואילו נקבותיהם מותרות... (במדבר לא יז)
כי יביאך - הפרשה המסיימת את הפרק הקודם עסקה בחינוך הבנים... האפשרות להוריש את התורה ולחנך את בנינו לתפקיד חיינו היא בטלה מעיקרה אם הבנים נולדו ונתחנכו תחת השפעה לא יהודית, אם יצאו מבטן אם לא יהודיה ויולדו על ברכי אב לא יהודי... (דברים ז א)
ולמדתם אותם - 'לימוד' מקיף יותר מ"ושננתם", שהוא הוראת תוכן המצוות במשפטים קצרים. על פי זה יש להבין את מקורו של מדרש ההלכה "בניכם ולא בנותיכם" (קידושין כ"ט ב'). הלכה זו פוטרת את האב מללמד את בתו תורה, אך היא נלמדת מלשון "ולמדתם אותם את בניכם", ולא מלשון "ושננתם לבניך", שכן האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה, כי התפקיד לקנות ולמסור את מדע התורה מוטל על האיש היהודי. אולם אותה הבנה של ספרות היהדות ואותה ידיעה של המצוות הדרושה כדי לקיים את "וייראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (להלן ל"א י"ב) - אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו... גם המשנה בנדרים ל"ה ב' מדברת על הוראת התנ"ך לבנות, "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא"... (וראה שם עוד, ובית יוסף או"ח סוף סימן מ"ז וט"ז ליו"ד רמ"ו ו'). וכן נהגו בישראל מאז ומתמיד, ועדות לכך היא ספרות שלמה באידיש שנכתבה בעיקר לצורך הנשים, כדי לאפשר להן את הבנת המקרא והתפילות ולהקנות להן ידיעה עממית של ההלכה ושל תורת המוסר של החכמים... ((דברים יא יט, וראה שם עוד)
בן סורר ומורה - כפי שהסברנו בישורון שנה ח' לדעת חז"ל בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות (סנהדרין ע"א א'), הענין ישאר תמיד בגדר בעיה, על כן נשאר כדי לדרוש ולקבל שכר על עניני החינוך בכלל.
לאיש בן - הוא בן שהאב כבר היה זכאי לראות בו את יורשו ואת ממשיכו שלעתיד, ראוי היה שילך בעקבות אישיותו של אביו, ויהיה "בן" כמשמעו, אבן הבנין... ואילו כאן הוא רואה בבן הזולל והסובא את מי שעתיד לבזבז את ירושת אביו... על פי ההלכה הרי אלו שלשת החדשים הראשונים אחרי הבאת סימני בגרות... בהגבלה זאת נותנת התורה רמז גדול לכל המחנכים הדואגים לעתידם המוסרי של חניכיהם. בחדשים הראשונים שלאחר גיל בר מצוה רואה התורה את התקופה המכרעת על עתידו המוסרי של האדם. על פי ההשקפה המקובלת הרי בתקופה זו של התעוררות החושניות מתעורר כח הרע שבאדם, ואילו התורה מצפה דוקא בתקופה זו לנצחונו המכריע של הטוב, היא מצפה שהטוב יתעלה תוך כדי מאבק עם החושניות ויגיע ל"גבורתו" המוסרית של האיש. הבורא ית"ש נתן לאדם הצעיר את תקופת הסער והמלחמה הזאת, בה מתעוררת הדעת, והוא מתלהב עבור הטוב והיפה והנשגב, ומתעב את הנבזה ואת השקר. אם תגדלהו על ברכי התורה והמצוה, נאמר עליו: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קדושין ל' ב). התורה מצפה שהבן שבגר והיה לעלם ישמע בקול הוריו עם כניסתו לימי העלומים ויתרחק בתקופה זו מן החושניות והגסות ויפנה אל ערכי הרוח והמוסר. כח השפעת רוח ה"מצוה" על הבחור נמדד על פי מידת הענותו לציפיות אלה, שהרי זה עתה הוא נקרא להצטרף אל דגלה בכובד ראש של איש ובשמחת נעורים. נראה לנו שאין זה רחוק לומר שזו גם כוונת המשנה (סנהדרין ס"ח ב') שאיננה אומרת קטן פטור שלא בא לכלל עונשין, אלא קטן פטור שלא בא לכלל מצוות, כי התורה מצפה שלא מיראת העונש אלא מתוך שמחה של מצוה ועוצמת רוח המצוות יפנה העלם אל אורחות המוסר...
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו - רק אם יש לילד גם אב וגם אם, ורק אם גם אביו וגם אמו הפעילו עליו את השפעתם המחנכת. ורק האב והאם מדברים בקול אחד, כאמור בפסוק כ' "איננו שומע בקולנו". ורק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל, רק אם יש ביניהם אחדות דעות ורצון משותף - רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם חסר אחד מכל אלה, ובייחוד אם אין הסכמה בין האב לבין האם ואין הם מחנכים בכיוון אחד, הרי קלקלת הילד עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו... (דברים כא יח)
ותפשו בו אביו ואמו - "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם רוצין" (סנהדרין ע"א א')... לשיטה זו בן סורר ומורה מתחייב רק אם הוריו שוים אפילו ברישומה החושני של הופעתם הגופנית, "אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, דאמר קרא איננו שומע בקלנו, מדקול בעינן שוין, מראה וקומה נמי בעינן שוין" (שם). כי הילד הנידון כאן הוא בעל נטיות חושניות, ולפיכך יש משקל גם לרישומה החושני של ההופעה הגופנית, ואם אחד ההורים מרשים יותר הרי כאן שוני של רושם ויש מקום לחשוש שגם הרושם המוסרי על הנפש המתחנכת לא יהיה שוה. גם מומים גופניים עלולים להחליש את ההשפעה החינוכית... ותפשו, והוציאו, ואמרו, בננו זה וגו' נתפסות על ידי ההלכה והיא מלמדת בהן שההורים הנזכרים כאן אינם משותקים ביד או ברגל ואינם אילמים סומים וכו'...
זולל וסובא - בן סורר ומורה מתחייב בדיינים רק אם המרה את פי הוריו וזלל בשר וסבא יין כדרך בהמה, ורק אם עשה כן בניגוד לרצון הוריו, ותוך ביצוע מעשה גניבה מהוריו, שכן אין להניח שבן שלוש עשרה יש לו ממון משלו, ואחר כך זלל וסבא בחבורת אנשים ריקים מסוגו... במקום שיפנה בהתלהבות לכל אידיאל רוחני ומוסרי, הרי הוא מתמסר לזלילה ולסביאה... אזהרה להורים שהאוירה בביתם תהיה מופנית לערכים רוחניים ומוסריים ולא לאכילה ושתיה וכדומה... (שם שם יט וכ)
כן בני הנעורים - בבטחונו הוא מתחתן בגיל צעיר, כי הורים צעירים מצליחים יותר בחינוך הילדים, ההבנה ההדדית גדולה עדיין יותר, וכן הסבלנות והעליזות. כחצים ביד גבור - עליהם לתת לילדים את הכיוון ביד בוטחת, ובטחון זה נחוץ גם "לשלמה", בימי שלמה המלך שאין כסף וזהב נחשבים למאומה. (תהלים קכז ד)
ועוד יכול היחיד לפעול לטובת הכלל, בחנכו את בניו להיות יהודים טובים ונאמנים, כפי שחנכו אלקנה וחנה את בניהם. על האיש ואשתו לדעת, כי עבדי ה' הם, כפי שחנה כינתה את עצמה "אמתך" (שמואל א' א' י"א), וכי ילדיהם הם "כל הימים אשר היה הוא שאול לה'", (שם כ"ח), הילדים מושאלים לנו מאת ה' ועלינו לשמור על הפקדון היקר הזה שמירה מעולה. מנקודת מבט זו על ההורים להתייחס אל בניהם. כאשר ה' מפקיד ילד בידי משפחה יהודית, הריהו ממנה בזה את ההורים לחנך נפש מישראל, העתידה לחזק את מלכותו בעולם, ללחום את מלחמתו ולעבדו במקדשו... "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהלים ח' ג'), ה' יסד את עוזו על נשמות האדם ואת עתיד מלכותו על רוח ילדינו. עוד בגילם הרך ביותר הודות לחינוך ילדינו נוכל להתגבר על אויבי מקדשנו ולנצחם. לא מן ההכרח ששנתם תידד בלילות מתוך דאגה אם "נר ה' טרם יכבה" (ש"א ג' ג'), שקול ה' ידובב בלבם, ושלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יעשו את כל המוטל עליהם, כדי שנר ה' יוסיף להאיר לישראל... (במעגלי שנה חלק א עמוד קעט)
חנוכה, מלה זו מביאה בכנפיה משב רענן של רוח אביב עם זריחת בוקר, תקופת החנוכה - החינוך, מקיפה את כל שנות הילדות וההתבגרות, בפרק זמן זה מלבלבים פרחי התבונה השכל והרוח, ובו מתפתח קודש הקדשים של הנשמה, אשר בשנות הילדות הראשונות הוא אפוף, כעין ערפל, האדם הנתון בשלב של התפתחות והתעוררות מקבל אז את כל ההכשרה וההדרכה לעיצוב דרך חייו, הן בבגרותו והן בזקנותו... (שם עמוד ר, וראה עוד ערך נעורים)
...חינוך, זוהי חנוכת האדם מישראל, אין אנו מלעיטים את הילד היהודי באגדות כזב וסיפורי בדים שלא היו ולא יהיו, ואין אנו מציגים לפני הנער המתבגר עלילות דמיוניות. אין אנו מחנכים את הילדים ואת בני הנעורים בהשקפות סרק, ואין אנו מנסים למשוך אותם לאיזה צביון חיים בלתי ממשי. כבר מתחילה אנו מקרבים אותם לתורה, לחיי המציאות שלנו, למקור האמת, כך שכל אלה ילוו אותם כל ימיהם ויהיו תכלית כל חייהם, גם כי יזקין. אנו מעוררים בהם התלהבות לה' ולחיי תורה ומצוה, למען יאירו להם ככוכבי השמים לאורך כל חייהם, ולמען יתמידו לחדור יותר ויותר לתחום עבודת הבורא. הנער מרבה לקיים מצוות יותר מאשר הילד, המבוגר מרבה ללמוד יותר מאשר הנער, והבא בימים מנחיל את אוצרות הכרת החיים לדור הצעיר. התלהבותו התמימה מימי ילדותו נשתמרה בו, והוא הוסיף התלהבות לפי מידת הבנתו המתפתחת והולכת, כך מסיים הוא את דרכו עלי אדמות, ועובר לחנוכה החדשה שלו, שהיא מותו, המביאה אותו בשערי הנצחיות... (שם עמוד רב)
תנו רבנן, מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד (שבת כ"א), חז"ל אומרים לנו בזה, כי לא די שאתה עצמך חדור הכרת היהדות, אלא עליך להנחיל הכרה זו לכל בני ביתך, ואם תיטיב להעריך את תפקידך, תדע גם, כי לא די אפילו בנר כללי המאיר בתוך בית יהודי, אלא עליך להקדיש תשומת לב מיוחדת לחינוכו של כל אחד מבניך, לגדלו ברוח התורה והיהדות, למען יוסיף הנר לדלוק גם בלבו הוא...
כל אשר הנך עושה בביתך בצינעה יאיר חוצה, נר אלקים שהדלקת בביתך ישפיע גם על שכנך, להעלות את אור התורה גם בביתו. היה גאה על ביתך שהוא בית יהודי אמיתי... (שם עמוד ריג)
ברם לא נוכל להתפאר כי עשינו את המוטל עלינו בשלמות, כל עוד אנו מחנכים את בנינו ובנותינו ברוח הבידוד וההסתגרות, כל עוד שהננו מסתפקים בשמירתם מפני מגע עם העולם החיצוני ומלמדים אותם לפחד ולחשוש מפני החיים המסוכנים של הסביבה הנכרית אך לא להבינם(?). ילדינו יושלכו בין כה וכה, על כרחם, אל תוך זירת החיים הבינלאומיים, ומצבם יהא איפוא רע וחמור פי כמה, בהיותם בלתי מאומנים ומוכנים לקראת הנסיונות שיפגשו בדרכם, כאשר החיים הכלליים לא יהיו מובנים להם, ויפתיעו אותם על כל שעל, באמת ובשקר כאחד, הצפונים בתוכם ומתגלמים בהתגשמותם יום יום. נבצר יהא מהם להבחין בין אמת ושקר, להבחין בין מה שגמל והבשיל כבר על יסוד האמת היהודית ובין כל ערך שעוד הוא שרוי במערכי מלחמה עם פרי תעתועי אנוש. מה גדולה הסכנה האורבת לרגליו של מי שלא הורגל די הצורך לאהוב אהבה עזה את יהדותו, וביותר את החיים האידיאליים בתוככי היהדות, בבואו במגע חפשי ומיפגש פנים אל פנים עם חיי התרבות האירופאית... (שם חלק ב עמוד נא)
...אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה (הגדה של פסח). אל תתחיל את החינוך לתורה ולמצוות על ידי דרשות מופשטות, אלא על ידי קיום המצוות מתוך שמחה וחדוות חיים. והנה כל עוד הילד הוא בבחינת שאינו יודע לשאול, הריהו עוקב בעינים פקוחות לרוחה אחרי התנהגותך בקיום המצוות, הוא משתאה ותמה על השינוי שחל בשולחן הזה, אבל איננו יודע בבירור מה טיבו של שינוי זה, אם כן את פתח לו, למדהו להבין את סיבת שמחתך בקיימך את המצוה ואת הכוונה העילאית הצפונה בכל מעשה ומעשה שלך... (שם חלק ג עמוד צז)
זהו יסוד כל החינוך היהודי, חינוך על ידי מצוות קדושות, חנוכת המקדש וכליו לא נעשתה על ידי נאומים והכרזות, אלא על ידי הקיום המעשי של תפקידם, על ידי הקרבן הראשון שהוקרב על המזבח. הכהן מתחנך על ידי העבודה, חנוכת בתי הכנסת שלנו מתקיימת על ידי התפלה הראשונה בציבור שמתפללים בהם, והוא הדין לחינוך הבנים. ישראל הקדימו נעשה לנשמע וכן הוא גם בחינוך ומצוה זו של חינוך הבן ליהדות מוטלת על האב, אין האב יכול להשתמט מחובה זו על ידי כל תחליף אחר, כל ספרי הלימוד, שיעורי הדת, התודעה היהודית, חגיגות הבר-מצוה, ואפילו המורים המסורים ביותר ובתי הספר המעולים ביותר, אינם יכולים לשמש תחליף לשולחן, אשר לידו רואה הבן את אביו בקיימו את מצוות ה' בשמחה וביראה, באמרו אליו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
כל הרוצה לראות את בניו הולכים בדרך התורה והיהדות, עליו להיות בעצמו יהודי שלם, לא בלמדנות כי אם בדוגמה חיה של נאמנות לה' ולמצוותיו, יעורר האב את בניו ללכת בדרכי ה', עליך לקיים את מצוות ה', כך שתוכל להיות למופת לכל אחד ואחד... (שם עמוד ק)
רצון הבורא הוא, שאתה תהיה דוגמה ומופת לבנך בחנכך אותו לקיום המצוות. אבל יחד עם זאת עליך לפתוח פיו ולשאול, ולהשיב לו תשובות מספקות, כך תביא אותו לידי הבנת משמעותן וערכן של המצוות. הוא יבין הבן, כי קיום המצוות בא לבטא את ההתמסרות לה' והציות לקולו. יחד עם זאת בא קיום המצוות לעורר את שכלו ואת רגשותיו, למען יבא לכלל הכרה מושרשת שכל תורת ה' היא אמת לאמיתה, זהו תפקידך בחינוך למצוות הקרויות אות או עדות, שהן מלוות את האדם כל חייו, ומהוות את העדות אשר ה' מעיד בנו ומזכיר לנו תמיד את תפקידנו ויעודנו עלי אדמות. (שם עמוד קח)
תורה זו היא חלב ינקותנו, כשם שחלב האם הוא חיוני להתפתחותו הגשמית של האדם, כך התורה חיונית להתפתחות חייו הרוחניים, היא מציתה בלב הילד את הניצוץ של הכרת הבורא. היא מסגלת את מחשבת הילד להבחין במושג יצור הכולל את כל מה שנכנס בתחום אופקו בשמים ובארץ, היא מלמדת לכבד ולהיות ירא את הבורא, את האדון, האב, קונה השמים והארץ, לאהוב אותו ולהעריצו בלב ונפש. התורה מלמדת אותנו לראות את עצמנו כיצירי כפיו של הבורא כבניו וכעבדיו. היא מלמדת אותנו לראות את היקום כולו, ובפרט את עולמנו הקטן מנקודת ראות התורה ומצוותיה... (שם עמוד רפח)
...וכיוון שהפיצול המחשבתי קונה לו שביתה בחיי ההורים, איך יוכלו הבנים להתחנך לעבודת ה'? הלא שיעורם הראשון יהיה, שלא לברך על התורה תחילה. ההורים ישמחו אם בניהם לא יהיו בורים ועמי הארצות גמורים, די יהיה להם אם הבנים ירכשו מעט תודעה יהודית, ויהיה להם מושג מה בחומש ובסידור התפלה. הם לא ימריצו את בניהם לשקוד על התורה ולחיות על פיה, ולא עוד אלא יקפידו על כך, שלא ילמדו "יותר מדי" תורה, כי ידיעת התורה מהווה מתחרה לאותן ידיעות, המבטיחות יתרונות ונכסים גשמייים, במיוחד חוששים הם, פן יתחילו לדקדק במצוות ויתנגשו עם השקפות הוריהם, ונקל איפוא לשער עד היכן יגיע דור צעיר מתקדם כזה... (שם חלק ד עמוד ס)
לקח לו מבנות - היתה לעזר גדול בהליכות עולמו ולהיות איש המעלה, ולכן לא דקדק על היחס, ולכן זכתה להוליד לו כראוי לו, כברז"ל, דהני נשי זכיין באתנויי גברי, מה שאינו כן בצפורה שהיתה צדקנית, אבל לא הועילה לגדולת משה כלל. (שמות ו כה)
ופניתי אליכם - בברכות שעד כה לא כתיב "ופניתי אליכם", שכל זה בא בהשגחה פרטית בשעה המיוחדת לזה, שברכת התבואה באה בר"ה ברגלים, וברכת נפילת האויבים בעת מלחמה, ואין צריך להתברך בכל יום. אבל מכאן ואילך מדבר בברכת הבנים וגידולן, וזה צריך השגחה פרטית וברכה בכל שעה, ולכך הקדים ופניתי אליכם... (ויקרא כו ט)
כל הימים - נכלל בזה מצות חינוך לבנים שיהיו מקיימים המצוות אחרי כן... (דברים יא א)
בקול אביו ובקול אמו - דכתיב בספר משלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", הביאור בזה, דהאב דרך ללמד לבנו תורה ה' שנקרא מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב ונקרא תורת אם, מעתה הבן אשר איננו שומע למוסר אב נקרא סורר, ואשר אינו שומע לתורת אם נקרא מורה... (שם כא יח)
ולמדו ליראו - שמיעה בזה המקום הנבחר ובמעמד כל הקהל יהיה גורם עד שהבנים ילמדו איך ליראה. כל הימים - התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינו מגיע אלא כל זמן שהמה בארץ ישראל ולא כשהם בחוצה לארץ... (שם לא יג)
למען אשר יצוה את בניו - הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה דולמדתם את בניכם הוא בתלמוד תורה, ואמרו בנזיר כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות, פירוש דהוי כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה, ויעויין או"ח סימן שמ"ג בביאורי הגר"א ובמג"א, ומקור מצות חנוך במצות עשה מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו, שיצוה את בניו בקטנם על המצוות, וקרא דחנוך לנער על פי דרכו שהביא רמב"ם בסוף הלכות מא"ס הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם, וכאן משמע שאף לבנות מצות על האב, ויעויין מג"א דרק בנזיר אין מצוה על בתו... (בראשית יח יט)
תורה ציוה - קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה, אמר רב המנונא תורה ציוה לנו משה, בסוכה מ"ב א'. והביא המרדכי מירושלמי סוכה שנוסחא שלפנינו משובשת, תורה מאי היא, שמע בני מוסר אביך, רוצה לומר שישריש בלב התינוק הרך מעלת וקדושת התורה. (דברים לג ד)
טף למה באין... אך בודאי גם טף אין חידוש שיוכלו לקבל הארה בנפשותם על ידי התורה, הרי הוא אומר "אתם נצבים היום וגו' טפכם". אך כי לכל דבר צריכין התעוררות האדם והשי"ת הבטיח כי "לא תשכח מפי זרעו", שאין התורה משתכחת וגו', ומכל מקום נאמר "מפי", פירוש שיוכל איש ישראל בכחו בפיו למצוא הארה מדברי תורה ותפלה. והכלל כי אין שום דבר נגמר בלי עזר עליון, וגם כל המצות ועבודת האדם הכל מהשי"ת, כמאמר "ממך הכל", אך בודאי יש גם להאדם חלק קצת, והוא על ידי הרצון וההתעוררות שלו... ועל זה התשובה לתת שכר וכו', כי טורת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו ית' היא גורמת שכר שיתן השי"ת הארה לבניו, ודבר זה נוהג בכל פשוטי בני ישראל שאין להם שכל ורצון כראוי מכל מקום על ידי הביטול לגדולים וטובים ממנו יכול להועיל רצון הצדיק לתת שכר להדביקים בו... (וילך תרל"ד)
הנה מצות חינוך היא להתרגל במעשי המצוות ובתורה, ולכאורה הלא כאשר מתרגל נעשה כמצות האנשים מלומדה, ועל כן שמצות חינוך ענינה להתרגל שיהיה מוסיף והולך בכל עת ובכל יום יהיו בעיניו כחדשים, וזה חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, היינו שלא יסור מענין החינוך, שבכל יום יהיה לו חינוך והתחלה מחדש, וזהו ענין חנוכה, שאחר שפטרו מעליהם עול היונים הארורים, עשו חינוך והתחלה לעבודת השי"ת, וחינכו את המנורה והמזבח, וזה מאיר בלב ישראל רצון וחינוך להתחיל מחדש העבודה, אך באופן זה שיהיה בכל יום בעיניו כחדשים, ושלא יסור מהחינוך, וזה שאמרו בית הלל מוסיף והולך בנרות... (מקץ תער"ב)
...אך הענין על פי מה שכתב בעדיות פרק ב' משנה ט', האב זוכה לבן וכו' ובחכמה, דהשפעות החכמה בא לבן מהאב, והאם שאינה בת תורה ואיננה מחויבת ללמד בנה תורה, היא מכנסת יראת ה' בבן, שנקראת אשה יראת ה', וזה שאמר הכתוב "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו", דעיקר החכמה לבן מהאב, ובן כסיל, היינו שאין בו יראת שמים, נקרא מחיר ביד כסיל וגו', ולכן הוא תוגת אמו שלא הכניסה בו יראת שמים... (קדושים ג)
ואמר אחר כך וכל בניך למודי ה' וגו'... ונראה מזה שמה שאיתא (ע"ז ג') בד' (שעה ד') מה עביד (הקב"ה), יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר "את מי יורה דעה וגו' גמולי מחלב", ופירש"י שמתו כשהן קטנים. אבל מהזהר הקדש נראה, דקאי על תינוקות של בית רבן בחיים, שהשי"ת מלמדן שנותן להם כח לסבול. ומייתי מפסוק את מי יורה וגו' גמולי מחלב, כמו שנאמר (סוכה מ"ב) שתיכף שנגמל מחלבו ומתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וגו', וזה שאמר "וכל בניך למודי ה'", שנמצא דברי תורה בכם בכל תינוקות של בית רבן. ואמר עוד בזהר הקדש שם דמהאי טעמא נתנה נבואה לתינוקות, וכמו שאיתא גם בגמרא (ב"ב י"ב), ואמר והא קרא שלים הוא וכל בניך למודי ה' אינון ודאי למודי ה', ונבואה מנהון נפקי... (ראה י)
...ועוד למדנו כי חינוך המדות צריך להיות בדברים קלי ערך לבא על ידם לכליל המעלות, והנראה כי הדבר הזה היה חסר מן הפילוסופים. ועוד - כמה יקר בעיניו יתברך החינוך.
ועוד למדנו כי כל ימיו צריך האדם להתחנך, כענין שאמרנו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין" וגו', צאו וראו מי הם שני הגדולים משה ודוד, והם עסקו בחינוך, ומה נאמר אנחנו... (חלק א ב)
מה שכתב לי מצער גידול בנים אני תמיה, כי לדעתי אינו צריך האדם לקרב המדה הזאת הראויה לנשים, ובפירוש אמרו ז"ל שחורות כעורב, אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב, וד"ל... (שם כב)
ויען התעוררתי אז בזכות הגדול לרעות צאן קדשים על הררי אמונה, רציתי אז לנחם את כבוד ידידי על טיפולו בבנים קטנים שלא לפי כבודו, רצוני היה לנחמו כי מצד אחד זכותו יהיה גדול אם ירביצם במרעה אמונה ודעת לפי ערכם... (שם עא)
אמרו חז"ל (סוכה מ"ו) לא לימא אינש לינוקא... משום דאתי לאגמורי שיקרא. הרי כי גם בפעם אחת הזהירו חז"ל שלא ירגיל התינוק מזה לדבר שקר, ומה אם הוא רואה זאת מאביו או מאחרים פעמים רבות, ומה אם התינוק שאין לו דעת להתלמד מאחרים מה שהוא רואה, עם כל זה חששו חז"ל שלא יעשה רושם בתינוק לדבר שקר אפילו מפעם אחת, ובלא ספק ידעו טבע האדם שגם בתינוק עושה רושם כל דהו.
וניחא על פי דבריהם בחגיגה ג'... טף למה הם באים, כדי ליתן שכר למביאיהם, אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. מעולם לא הבנתי מה שייך בזה שכר למביאיהם, הלא על כרחך אינם באים להתלמד, אם כן למה ליתן שכר למביאיהם, אדרבא הם מבלבלים דעת השומעים? ולמה אמר ר' יהושע על זה מרגלית טובה וכו'? ועל פי זה ניחא, נהי דאינם מתלמדים, אבל יעשה רושם הכנה על הזמן הבא בעת שיבינו להתלמד, ואז יתן להם תוקף עוז זה הרושם, מצא מין את מינו וניעור, וזו מרגלית יקרה מאד, כי יצא מזה שיש לאבות להשקיף על בנים גם בינקותם לעשות להם חינוך טוב על כל צעד וצעד... (שם עד, וראה שם עוד)
מעודי השתוממתי מדוע לא יתאימו הפעולות עם הדעות אף לבעלי מוסר אשר יתבוננו מעט לפי ערכם, ולמה נשתוו אצל אבות העולם... נקדים מה שאנו מוצאים טבע באדם, כי כל דבר שיתרגל בו קשה לו הפרידה מזה, ובאמת הוא ענין גדול להתחנך בדברים טובים ובהנהגות טובות, וכל הקודם בהן זכה, עד שאמרו תינוק שיכול לדבר אביו מלמדו תורה... למען יעשה לו טבע ויקשה להפרד ממנו, עד שאנחנו רואים אף בעל הדת היותר גרוע יסבול ויסתגף מעט בפקודת דתו, יען כי נתחנך מנעוריו וקשה לו ההיפוך, אף שהוא כפתי יאמין לכל דבר.
אך כלל בידינו אין לך דבר בעולם הזה שכולו טוב, על כן רובץ תחת מעלת החינוך הנעורי רע גדול מאד, והוא שכבר ידעתם מה שאנו אומרים, למה איני רוצה שיכנסו לבית המדרש קטני הבנה, והכתוב אומר "אל תמנע טוב מבעליו" (משלי ג' כ"ז), ואמרנו כי אחרי שעדיין אינו מסוגל להבין היטב הדקות, יעשה לו היזק רב, כי שוב לא יעשה הדבר רושם עליו אף כשתתרבה הבנתו, כי ימשיך תמיד הבנתו וידיעתו על הבנתו הקודמת ולא יותר. על פי זה מצאנו רעה רבה רובצת על החינוך, שכל הדברים שנתחנך מילדותו בידיעתם, כמו שיש אלקים בורא שמים וארץ, וכי הוא משגיח על ברואיו וכו', ויסודות הדת כיציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו', נוראות שיש להשתומם עליהם מאד, ותמהתי למה לא נשתומם אנחנו מכל אלה. אך אחרי שנשתרשה בנו ידיעת כל אלה מנעורינו בילדותינו, אשר אז השכל חלש מאד, ואחר כך כשיוסיף ימים על ימים ישתמש תמיד ביסודות הדת בידיעתו הקלושה מילדותו, ונעשה הידיעה הרזה והדלה הזאת כטבע, וקשה להפרד ממנה אם לא על ידי עמל ויגיעה רבה, להשתמש בידיעה חדשה ובחשבונות רבים בשכל חדש וידיעה חזקה.
ולכן מדרך בעלי בתים לאחוז בחומרות המנהגים יותר מדינים חמורים, כי כל יראתם וקיומם המצוות הוא מהחינוך הנעורי, והדינים שלא נתרגלו בהם כהיתר יחשב להם... ועל כן באה לנו הפקודה כל יום יהיו בעיניך כחדשים, לחדש מדי יום ביומו התבוננות חדשה, ואז שלשתם כאחד, חנוך הנערות, גירסא דינקותא, וידיעה המחודשת ביסודות הדת ובקיום המצוות זהו חוט המשולש אשר לא במהרה ינתק...
והנה האבות חקרו כל האמונה מעצמם בשכלם, ולא רק מחינוך ההרגלי, על כן עלו למדרגת גדולתם, וכן כל ההולכים בעקבותיהם... ולזה נתקנו כל ברכות המצוות והנהנין למען יתבונן תמיד יותר, ולכן צריך לראות כאילו הם חדשים. ותראה דבר נפלא כי הנסיון יאמת כל זאת. אנחנו רואים כי כמה מלות אשר יאמר אדם בלשון הקודש אינם עושים עליו רושם כלל, ואם יתרגם בלשון אשכנז יעשה עליו רושם יותר... מפני שהמלה בלשון הקודש קבלנו אותה בילדותינו בלי טעם וריח, כמו מלת "תורה" כשאנו אומרים אותה בלשון הקדש... כי בנעורינו לא ידענו נעימות החכמה, ורק מושרש אצלנו כעין פקודה וגזירת המלך.... (שם פג)
...בפירוש אמר הכתוב הטעם שהחמיר בבת כהן, "את אביה היא מחללת" (ויקרא כ"א), פירוש כי חינוך כהנים נעלה מאד, כי בשמירתם בטומאה ובשמירת מקדש וקדשים הורגלו מאד בזהירות ובזריזות, וזה אי אפשר מבלי שיהיה דעתם עליהם ערה תמיד, ובדעת נעורה יכול האדם, ומחוייב בטבע השכל, לבא בכל יום למדרגה יותר מאתמול, כמו האדם בשעה שהוא נער והגידול בתקפו, אין לך יום שלא יתגדל יותר מאמול, ואם כי איננו נראה לעין... והנה גידול הגוף רק עשרים שנה, אבל גידול השכל, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעה נתווספת בהם (שבת קנ"ב), למה כי משתמשים בשכל, וטבע השכל שכל זמן שמשתמשים בו יגדל... (שם ק)
הודיעה לנו התורה מעלת החינוך של זרע יעקב אבינו ע"ה נורא מאד. יוסף בן שבע עשרה שנה יצא מאביו, הכתוב קראו נער, יותר מעשר שנים עמד בבית פוטיפר... תמורה כזו במי שבא מבית האסורים לבית מלך אדיר, לא פג ריחו הטוב מחינוכו של אביו, ואמר תיכף ומיד לשאלת פרעה שמעתי עליך וגו' השיב בלעדי, תרגום - בר מן חכמתי, מי הכריחו לזה, אפילו על פי מדת ענוה... אבל לא רצה כי יטעה פרעה אפילו שעה קלה על כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... (שם קז)
עד היכן יגיע חיוב החינוך לבנים בעין פקוחה מאד למעלה מדעת האדם, עד שאמרנו שמזה מוכח כמה האדם צריך לרב, כי אי אפשר לדעת זאת אם לא ראינו מעשה רב. ואמרנו שאם היה האדם דחיל חטאין היה מתיירא מלישא אשה להוליד בנים טרם ידע ויתלמד דרכי החינוך... וביותר יש לפחד פן לא יחנך את בניו כראוי - את אביה היא מחללת (ויקרא כ"א)... וגם להתבונן מזה עומק הדין כמה הוא מכוסה מבני אדם, עד שאם לא מצאנו מפורש בתלמוד לא יאומן כי יסופר, כי אין אתנו יודע מה בגדלות השי"ת וברוב קדושת התורה... מצינו בסוף סוכה נ"ו מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה וכו'... וכאשר שמעו חכמים דברי מרים קנסו כל המשמר בבזיון גדול לדורי דורות, ונכתב בתלמוד לדורי דורות... ואמר אביי אין, כדאמרי אינשי שותא דינוקא או דאבוה או דאימיה, ופירש רש"י אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה העבודה לא אמרה כן. והנה בלא ספק כי אביה לא היה מדבר דברים כאלה לוקוס לוקוס וכו', רק לא שמעה ממנו כל כך לשבח העבודה כראוי להם לחנך בניהם בזהירת ושמירת קדשים בחיבה יתרה... לכן באה למדה זו.
בא וראה כי בשביל אשה אחת שלא חינכו אותה כראוי לכהנים קנסו בבזיון גדול לדורי דורות ובהיזק ממון לכמה אלפים אנשים, יצייר אילו היינו רואים אחד שיצא לתרבות רעה, ואנחנו היינו מבזים כל המשפחה, מה היו אומרים עלינו על זה מעמי הארץ, הרי הם אכזרים גדולים וכו'...
יצא מזה חיוב החינוך, ולהזהר מלחפות על קרובים, ועומק הדין עד כמה הוא ה' יצילנו... נצייר נא אילו יש אנשים שמאחרים לבא לבית הכנסת או לשאר מצות, האם גם אנחנו היינו קונסים אותם קנס גדול כל כך, הלא כרוצחים היינו נחשבים, אבל זהירות ושמירת החטא מזולזל אצלנו. (שם קיד)
...ועיקר הכל להשתדל שתהיה הראשית טובה... עד שאדם גדול כאלישע בן אבויה, והוא היה מד' שנכנסו לפרדס, ואף על פי כן לסוף יצא לתרבות רעה, כבחגיגה ט"ו א', ובתוספות שם מבואר כי ראשיתו לא טוב, כי ביום מילתו קרא אביו גדולי ירושלים... אמר הואיל וכל כך כח התורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיים. הענין מבהיל, כמה צריך האדם להזהר שיהא ראשיתו בכוונה רצויה לשמים. הנה אדם גדול כאלישע עשתה עליו רושם גדול כוונתו של אביו שלא היתה רצויה, הלא אמר אם כך גדול כח התורה... ועם כל זה עשתה מחשבת האב, שהוא רק שליח לשכור מלמד לבנו, רושם כזה על בנו באחריתו, כמה רושם תעשה מחשבת מלמדו על המתלמד אם חס ושלום אינה טובה, ומכל שכן מחשבת האדם על עצמו... (שם קיט)
ראינו שהתורה מרחקת אותנו מהדברים המשקצים את הנפש ומכלים הגוף... וראיתי מראשי המחנכים שהזהירו לבל ישריש בלב הנער המתחנך תאוה, שבעבורה ייטיב דרכו, כגון כבוד, שבסוף תטבע חכמתו בים תאוה וכבוד, וכן במעשה של אלישע במדרש רבה רות ו', שאביו התעורר ללמדו כשראה הכבוד של התורה, וחז"ל הזהירו בפסחים נ' לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, "שמתוך" הוא תנאי, פירוש בתנאי שיוכל לבא מזה לשמה... (שם רח)
...ובאמת להתאים שלמות היהדות ומדיניות גם יחד זה מהעבודות הקשות, רבים מרבים לא ירצו להשלים שתי השלמיות. כידוע בעונותינו הרבים הירוס החינוך בצאן קדשים, ומרוב עוני דוחק נהרס אף ידיעת חכמת החינוך, שישנה במציאות חכמת חינוך, לחנך נער על מבועי החכמה והמדע, להיות טוב לשמים ולבריות. ובין כך אנו רואים פה אף נערי נדיבים הבאים אצלנו, שכמעט אין אחד שלא יהיה שובב בדרכו, ונעור וריק מדרכי החכמה, חכמת האדם וחכמת התורה. הבנים הבאים לפה לא ידעו שום דרך בלמוד, לא בתלמוד ולא בדרך ארץ. הבית הנשגב נוסד לסלול לנערי בני ישראל המסוגלים דרך התורה ודרך ארץ גם יחד, על פי מיטב הפדגוגיה, אשר לא נשמע כזאת בקצות הארץ אף אפס קצהו. ומפאת חסרון ידיעת החכמה הנ"ל בעולם ימעטו אף המבינים, מי יבין קושי הענינים להשריש בלבות הנערים יסודות היהדות, היינו יסודות הדת בהשכלה עיונית וחוקי הדרך ארץ המחוייבים לאדם על פי התורה, אשר אין אנוש עלי ארץ, ואף מבחירי הפילוסופים, אשר ישמור חוקי הדרך ארץ המוטלים עלינו על פי התורה, להתקבל על לב האדם בלב שלם ובנפש חפצה.
והנה אנחנו לא עשינו זאת לעסק, רק עול על צוארנו, לטפל ברוב טפול מאד, בגדול בנים שובבים כמעט פראים לפי ערך החינוך דפה. וקשה עלינו הדברים כקריעת ים סוף להתאים שכל הנער עם נפשו הבהמית. וזהו הזיווג היותר קשה. והכל סבלנו למען הדבר הגדול הזה, אשר לא נשמע משנים רבות אמון פילוסופי לנערי בני ישראל בדור השו"ב הזה, ולסלול להם דרך בכחות נפשיות ובכחות שכליות, מפתח חכמה נפתח בהבנים על פי חכמת החינוך, הבית הנשגב הזה ב"ה כל רואיו יאמרו עליו, חכמת לבבם תאיר פניהם. (חלק ב רלח)
עוד בא שם ענין בן סורר ומורה... אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. הענין קשה מאד, הלא מבואר (שמות רבה ג') אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו, ועוד הרי קיימא לן אפילו הרג במזיד, אם לא ראו עדים כשרים יצא זכאי מבית דין, ואיך הורגים אותו בית דין כאן על שם סופו, שמא כשילסטם הבריות לא יהיו עדים?
אבל פתר הדבר כך הוא, התורה רצתה לגלות איך ישימו אב ואם עין השגחתם על חינוך הבנים מקטנותם, לא רק שלא יעשו דברים אסורים, אלא גם דברים המותרים אם בגדר תאוה, כמו תרטימר בשר וחצי לוג יין, שאף כי אכילת היתר הם, הכירה התורה כי גדר תאוה הוא, וכך דרכן של בעלי תאוות, ראשיתם מצער מאד, ועתה כבר הוטבעו בכל דבר איסור... והחמירה התורה בחינוך הבנים בשמירה מן תאוה אשר רגליה יורדות מות, עד שאם האב והאם יתרצו להתירו לבית דין להמיתו עבור הדבר הקל הזה, הרשות בידם, ואין עליהם חטא... כי אינו דומה ללסטים שהרג את הנפש דוקא בעדים כשרים, ששם נהרג על מעשה פרטי וצריך ראיה ברורה, וכאן נהרג על סימני התאוה המתנוצצת בו, ומהקל אל החמור, ועל כן טוב מותו מחייו. ועל כן תלוי באב ובאם, להורות להם כי החנוך מוטל עליהם ובהם תלויה הריגתו, ואין עליהם עוון מאבד נפש.
והנה בדלותנו בגלות המר אין בנו דרכי החינוך, וכמה מן האבות לא רק לא יעיינו על בניהם להגדילם בדרכי החינוך ולהפרישם מתאוה, אלא אדרבא כמעט יושיבום בבתי זונות, רצוני לומר כי יסוד הגידול להיות בעל תאוה, ומה יעשה הבן שלא יחטא, על כן התעוררנו ליסד בית תלמוד בית חינוך לנערים לזכות את הרבים בדרכי החינוך... ידעתי כי יש בנים אשר לא קבלו החינוך, ותאותם עודנה ספוחה בהם, מספחת היא, אוי להם ואוי לחלקם... והבנים האלה אנו מחכים ומצפים ליום נסיעתם, ואני מבקש ומזהיר אותם שלא יבואו עוד הנה, ילכו חלילה בשרירות לבם בביתם כראשית חינוכם אשר נתחנכו בבתיהם... (שם שה)
...והנה כל זמן שיש לו לאדם שכל ורצון גם יחד, מטבע השכל להמשך אחרי הרצון, כי התאוה עוזרתו, ואינו עומד על האמת כי מעורבת דעתו בשוחד רצונו ונקל לו לעמוד בדעות משובשות. ועל כן התחכם הטבע לברא האדם מתולדתו בער ולא איש, למען לא יפול במחלת סכלות הקניני וחס ושלום אין תרופה למכתו, ולכן נברא בלא שכל, ויהיה סכל העדרי ויקבל חכמה מרבו שכבר עמד על האמת, ואחר כך כשיתגדל ויתגבר שכלו יתחזק בהאמת.
ועל פי זה מבואר לפניך כמה קשה לנער אשר למד מרבו הסכל בסכלות קנינית... על כן הזהר בני מללמוד ספרי הבדחנים המלאים בסכלות העדרית וקנינית גם יחד. (שם שכב)
"חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיה ד'). הכלל הוא כפי הנהגת האדם בעיני עצמו, כן חל עליו החוב בעניני העולם הבא. כדומה לפנים בישראל כל איש היה מחזיק בנו לתלמוד תורה עד איזה שנים לאחר החתונה, מבלי לדאוג כלל לתכלית בעד בנו. בדור הזה כל אחד, בעוד בנו קטן כבר ידבר מה יהיה התכלית... ולא ידעו כי כמו כן הלא מחוייבים המה לדאוג לתכלית לעולם הבא, זה שאמרו חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו.
אשרי מי שהוא חכם להיטיב בימי בחרותו, כי יראת שמים צריך שיהיה נשרש בקרב האדם בימי נעוריו... (חלק א עמוד לב)
...מצאנו עונש ושכר יחדיו בהנהגת האב עם בנו, אשר מצוה לילך בדרך טובים ואם ישמע יבטיחהו מגדנות, ואם לא ישמע נכונו לו שפטים... אולם האב המכה בנו מפני שלא יחפוץ ללמוד, אין זה בדרך נקמה, כי מה עשה והוא עודנו נער, אבל הוא רק למען העתיד, כי יירא ויפחד וידע לשמע לקול אביו. וכן אם נותן מתנות לבנו, אין זה שכר עמלו רק למען חזק לבנו... לכך יש מקום לשניהם לעונש ולשכר. (שם עמוד לד)
על הפסוק (בראשית י"ד י"ד) "וירק את חניכיו" כתב רש"י חניכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות... הנה כתב רש"י בפירוש שחינוך לשון התחלה. והוא דבר פלא, שהכתוב יתאר את אליעזר בזה שהיה חניכו של אברהם אבינו, והלא על אליעזר אמרו חז"ל (יומא כ"ח) דמשק - שהיה דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים, הנה היה מתורגמנו של אברהם אבינו והיה כבר "רשכבה"ג", והלא היה יותר נאה לקרותו תלמידו... ולכאורה היה מכאן ראיה שמקרי דרדקי חשוב יותר מן רב, אבל הלא הדין מורה להיפך לענין כבוד רבו? ועל כן מוכרח מזה שלעשות התחלה אומנית צריכים אמנם לכגון אברהם אבינו. ומבואר מזה מה שנתבאר בדברינו לעיל ביסוד של התחלה שהעיקר והגמר של כל הדבר הוא ההתחלה, עד שעיקר תואר גדלותו של אליעזר היה מה שאברהם אבינו עשה בו התחלה... והיוצא מזה שלמקרי דרדקי צריכים באמת לכגון "אברהם אבינו". ור' ישראל זצ"ל אמר באמת שלמקרי דרדקי צריכים לגאון הגאונים... כל כך גדול סוד של חינוך שאין כל העולם יכולים אף להשיג כל דהו מסוד זה, ורק תורה הקדושה היא יכולה לגלות לנו סוד כזה בחינות... הסב"א זצ"ל היה תמיד מבקר פתגם העולם "שאם לא יהיה לו מה לעשות יהיה מלמד דרדקי", שלמלאכה זו מוסכם אצלם שהכל מסוגלים לה, וכן כי לישא אשה הכל מסוגלים, והיה תמיד מבקר ואומר, האם יודע הנך איך לחנך ואם כן איך תגדל בנים? וגם איך תהיה מלמד דרדקי, האם הנך יודע מסוד החינוך?... (דעת תורה דברים א עמוד פו, וראה שם עוד)
הקהל את העם וגו' וברש"י וטף למה באו, לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג'). מצינו באמת כעין זה בר' יהושע בן חנניה אשר נאמר עליו (אבות ב' ח') אשרי יולדתו, ואמרו בירושלמי (יבמות א' ו') שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. והנה אחרי שללמוד אין כאן ולשמוע גם כן אין כאן, ואם כן על מה זה כל השכר? אלא לראות מכאן עד היכן מגיע ענין החינוך ומאימתי כבר מתחלת העבודה, גם יונקי שדים מרגע יצירתם וכבר עומדים תחת השפעם חינוכם, כבר עומדים מופעלים ומתרשמים מכל המתרחש איתם... (שם דברים ב עמוד צו)
...וכן הוא בענין החינוך, יש אשר יתחנך האדם להרבה מן הטוב עד שהוא בטוח בו מן היצר הרע, ונמצא שנקודת בחירתו (ראה אדם-בחירה) היא בענינים יותר גבוהים. למשל, מי שנתחנך בחינוך התורה בין צדיקים ואנשי מעשה, יועיל לו החינוך אשר נקודת בחירתו לא תהיה בעשיית עבירה במעשה, אלא בדקות עבודת הלב והכונה. ויש אשר יתחנך בין רשעים ופחותים, אצלו לא תהיה בחירה כלל אם לגנוב או לחדול, ויתכן אשר נקודת בחירתו תהיה רק כשיזדמן לו לרצח נפש בעת אשר יתפס בגניבתו, ושם היא מלחמת יצריו... (חלק א נקודת הבחירה, עמוד קיג)
רוב מעשה האדם מדותיו והנהגותיו הם פרי חינוכו. המושג חינוך משמש כאן במובנו הרחב, וכולל כל מה שהאדם לומד מסביבתו וממגעו עם הבריות. האדם מסתגל לסביבתו, ומחקה גם בלא יודעין את אנשי סביבתו. הכל משפיע עליו בלי הפסק, רבותיו, חביריו, כל שאר הבריות שפוגש, וכן הספרים שהוא קורא, וכל אשר הוא רואה.
אמנם אפשר לאדם, אם סביבתו טובה היא, לבא בדרך זו לידי מעשים גדולים, וגם לידי צדקות מצויינת, ולפעמים אף עד כדי מסירת נפש. אבל מדרגה זו בהיותה מחונכת, אינה משקפת את עצמותו האמיתית של האדם. מדרגתו האמיתית משתקפת באותם המעשים הנובעים מתוך עצם פנימיותו, שם הוא נלחם עם יצריו המיוחדים שלו ולא באותם מעשים אשר הורגל בהם או מחכה את האחרים...
ולתוספת ביאור, ישנם אנשים שמפזרים ממון הרבה לצדקה, וגם עושים כך בצנעה, ואף על פי כן במשאם ומתנם הנם גנבים ורמאים. ולכאורה הדבר תמוה, הרי דברים אלו נוגעים שניהם לדיני ממונות, ולמה מתנהגים כשורה באחד ולא בשני? ההסבר הוא, משום שלמדו מסביבתם את מדת הצדקה והורגלו בה, אולם את מדת הנאמנות לא למדו... (חלק ג חינוך ומדרגה עמוד קלא)
...וזה הדבר, מאז ידעתי יקרת כבוד מעלתו... בראותי כמה מן ההשתדלות והעבודה שם לחנוך בניו היקרים, דבר בלתי מצוי במדינות החמרניות הללו, וארא את מסירות נפשו על שדה חינוכם, על כן דבקה נפשי בו. ועתה ב"ה הם ילדים יקרים ונחמדים, כי שמעו בקולו, וידבקו בלמוד התורה בנפש חפצה... עכשיו הגיעה השעה אשר צריך לדייק מאד מאד בתוכן חינוכם... הלא כל חפץ כבוד תורתו היה כחפץ יחידי סגולה, אשר ידעו לשאוף שבניהם יהיו לא רק שומרי דת, אלא אנשים גדולים בתורה ממש, וגדולים ביראת אלקים...
אמנם שונה הוא זה מכל אשר עשה עבור חינוכם עד הנה. אם מקודם היתה נצרכת מסירות נפש, הנה עתה היא צריכה להיות כפלי כפלים, אם מתחילה היתה נצרכת מסירת נפש האבות, עתה נצרכת היא שתהיה גם משל הבנים... צריך ללמד לבנים מסירת נפש זו, וזהו ראשית חנוך הפנימי של תורה. הן באמת יש הרבה "ואם תאמר" כמו מה נאכל, איך נסדר את חיינו... אבל לצד השני יש ואם תאמר אחד... ואיך הוא באמת חפץ השי"ת?
בדורנו נראה לנו כאילו שני ענינים סותרים לפנינו, א', ההכנה אל הפרנסה, ב', ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה, ואם גם כן, מה נדחה? על זה באה התשובה (אין התורה מתקיימת) אלא במי שממית עצמו עליה. זו היתה דרך אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השניה, בהיותה רק לצורך עולם חולף, עשו כענין דרך אגב, כראוי לצורך דירת ארעי. על כן חפץ ה' הצליח בידם, ותהי התורה חלקם וחלק בניהם מדור דור.
ותעמוד השטה המאטערילית (החמרנית) שלמדוה מן העמים, לבנות להם יסוד בטוח להיות מוצא לפרנסתם כראוי... וימכרו תחילה את הלומדות הגבוהה ואחר כך גם את הפשוטה, ויסתפקו בשמירה קלה של הדינים, ומזה יצא עד אשר רק צל של מנהגים נשאר בידם. ויהי כראות השי"ת כי גברה עבודה זרה זו, ויתן צו כי לא יועילו עוד ההכנות הללו, ויעש את חסרון מקומות המלאכה לפועלים, וישארו בהכנותיהם בלא כלום. ובראותו כי העוורים עדיין לא יראו, ויוסף להראות מדינה שלמה, אשר כמעט לא היו בה עניים מאחינו בני ישראל, וכולם היו מכינים עצמם אל החיים כביכול מנעוריהם, וישלח את הצר הצורר, כלומר, איה הכנותיהם עכשיו? האם למד הפרופסור את מעשה ניקוי החלונות? ורבים כאלה. לא לחנם ציער ה' את עמו, אך ורק לגלות על ידי זה את הדרך הנכונה... (שם תוכחה לידיד שישלח בניו לישיבה, עמוד שלז)
פרנקפורט התירה את המדע והכניסה את הלימוד באוניברסיטה לכלל ה"לכתחילה" של הלימוד. המחיר ששלמו בעד זה היה שנתמעט מספר גדולי התורה מבין חניכיהם, ואפילו מאלה שלמדו תורה בישיבות ליטא ופולין ואת המדע באשכנז, רק מעטים מאד מהם אשר נהיו ללומדים גדולים. אמנם הרויחו בזה, אשר מספר המקוקלים אצלם היה קטן מאד...
אבל שיטת הישיבות, להעמיד למטרה יחידה לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד, ובשביל זה אסרו את האוניברסיטה לחניכיהם, כי לא ראו שום עצה איך לגדל גדולים בתורה, אלא אם כן ירכזו את כל מגמת חניכיהם אך לתורה בלבד. אמנם לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זה חס ושלום יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה, אמנם זהו המחיר אשר ישלמו בעד גדולי התורה ויראת שמים אשר יתחנכו בישיבותיהם. כמובן שהם עומדים על המשמר לעשות מה שאפשר כדי לתקן את אשר לא יוכלו להשאר בני תורה, אך לא בדרך אשר תמשוך אחריהם את השאר. למשל אלה שהוכרחו להניחם לצאת, ראו במקצת שישארו חנוונים או שאר ענינים שאינם מקצוע, אשר איננו צריך הכנה וגם אינו מושך את לב התלמידים, אבל אלה אשר חפץ לבבם היה ללמד מקצוע, וכל שכן אשר בחרו במקצוע אקדמאי לא טפלו בו כלל. שלא לקלקל את האחרים משום תיקונו של זה. ושמעתי שסמכו את זה לאמרם ז"ל אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, אמר הקב"ה בזה אני חפץ וכו'. וגם מזכירים דברי הרמב"ם ז"ל, ימותו אלף סכלים ויהנה ממנו חכם אחד. ומעתה צורת הבעיה שלנו אחרת לגמרי, אם גם נתיר לבנות מוסדות על פי שטת פרנקפורט להציל הנחשלים, אבל אנו צריכים לדעת מראש, כי במדינה בה נשכין חינוך זה לא יתרבו בה ישיבות בטהרת השקפותיהן, ולא יקל לחנך במדינה ההיא גדולי תורה מצויינים, מכל שכן שאין אפשר להתיר לכאורה להעמיד מוסד כזה בו במקום שעומדים ישיבה וכולל... (שם בענין סמינריון למורים, עמוד שנו, וראה שם עוד)
אשר כתבת שיש לחוקרים החדישים בזה תשובה עקרונית (בענין הכאת הבנים), שהרי מדרך הילדים לחכות את מעשי הוריהם, ואם כן גם המה ילמדו להכות את העושים נגד רצונם וכו', אמנם שתי טעויות גרמו לחוקרים שלא לרדת לעומקו של דבר.
הם סוברים שהאדם נברא בלי מדות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן... אבל אין הדבר כן, "לפתח חטאת רובץ", וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע, וכמו שאמרו רז"ל בעשו, כשעברה רבקה על פתחי ע"ז פירכס לצאת... פרטיות האדם, דהיינו מדותיו נבראים עמו... כמובן שהסביבה מחזקת מדות ולומד גם מאחרים.
הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי אני ואפסי עוד זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה.
עיין באיגרת הגר"א ז"ל, ויש זורע על האבן, והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך. הרי מכאן ענין אחר לגמרי בהכאה, דהיינו לעשות לבן לב נשבר ונדכה, וברמח"ל זצ"ל שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חיבוט הקבר.
והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הקדושים, כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת... וכאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעתו לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו. אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים, ומכיון שכן, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'... (שם בענין הכאת הבנים, עמוד שס)
הנה קבלתי מכתב ממר ר. בענין לימוד הקריאה... בשם מרן הגאון החסיד איש האמת החזון איש זצ"ל, לאסור מתודות חדשות, וכי צריך ללמוד קמץ-א א וכו'... הנה בודאי יש ענין של קדושה בלימוד האותיות והנקודות, וענין של פרצה בכל התחדשות. אילו היו צריכים ללמד רק את הידיעות, בודאי היה צורך לחפש אחר הדרך הקצרה, אבל המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות, שהם עושים את היראת שמים ואת האהבה, שאין כמוהו בכל הלמודים האחרים שבעולם... זהו טעמם של אלו שדבוקים בלמוד קמץ-א...
אמנם צריך לדעת שכבר נפרץ הכל, ראשית כל עשו בתי ספר שמלמדים בהם למודי קודש ולימודי חול, וכך קוראים להם בשוה, ואין הילד מוצא מקום להבדיל בין הקודש ובין החול, דהיינו שהקודש אמת והחול איננו רק בעולם השקר בלבד... ועוד יותר מה שעושים עיקר מלמודי חול בבתי ספר של הגוים או של יהודים חילוניים, ולעת ערב בא התינוק אל התלמוד תורה עיף ויגע, ועל אפו וחמתו מיגעים אותו עוד יותר במשהו למודי קדש... דהיינו יהדות של מפטיר ונפטר, קדיש במקום קדוש... והייתם קדישניקים במקום קדושים. מה יש להתחשב בכאלה אם ילמדו קמץ-א או מלים שלמות? אדרבא אם ילמדו ילמדו בדרך קצרה, אולי יעלו בזמן לימודם בתלמוד תורה גם אל איזו משנה במשניות, ואולי על ידי שיהיה פנאי יותר יהיה אפשר לדבר עמם שיחות ביראת שמים יותר... ויאבו ללמוד גם גמרא, וגם ילכו לישיבות אחר כך, אשר זו דרך ההצלה היחידה בדור הזה.
אכן בודאי אם יעשו חדר בגייטסהד אשר הילדים לא ילכו כלל לבית ספר חילוני, או אפילו אם יקימו בית ספר חרדי, אשר רוב היום ממש ילמדו לימודי קודש, אז צריך לדקדק בכל דקדוק אשר יחזק את הקדושה, וחובת המלמד ללמד לילד את חביבות אותיות הקודש... ולשון הקודש משום קדושתה שנתקדשה על ידי הבורא ב"ה בתורתו ובריאתו, ולרחק ממנו כל אופני החילוניות בנוגע לאותיות ולנקודות, בזה בודאי יצליחו יותר אם ילמדו אותם קמץ-א א , ותוקבע בבנים יראת שמים טהורה במהירות יותר, וזה עדיף מאשר ללמוד במהירות את הקריאה...
הלא גם אנו צריכים להכין את מחשבותינו לחשוב בדרך זו האמיתית, גלוי לפנינו כי עיקר הלימוד בלמודי קודש אינו לימוד הידיעות אלא לימוד ההשקפה, לימוד יראת שמים ועבודת ה'. ולזה יש מתודיקה אחרת לגמרי... זו אשר יזניחו בדור הזה, היא המתודה אשר למדו בה אבותינו ואבות אבותינו מפני שהם לימדו ללב. התנועה בשעת הלימוד, והניגון וכדומה בודאי יכבידו על הלימוד, כי הם שייכים לרגש ולא לשכל, לעומתה משתמשים עכשיו בכתיבה לפרש בכתב העקרונות שלומדים, וכן המורה כותב על הלוח, זה בודאי מקל על ריכוז המחשבה השכלית, וילמד הידיעות במהירות יותר, אבל בלי הרגש, מה שאין כן התנועה והניגון, מפתחים את הרגש ומוסיפים מתיקות וחביבות.
וכאן שאלה עיקרית לפנינו, איך להתאים את המתודיקה החדשה, אשר תלמד איך להרבות בנקל את הידיעות במח התלמיד, עם המתודיקה של למוד הרגש והתפתחות הלב. צריך להתיישב היטב... להתאסף ולחקור על זה. (שם על מתודיקה בלמודי קדש עמוד שסב)
אך לכאורה רואים בחוש סתירה לכל הנ"ל. הרי אנו רואים שהרבה זכו לחנך בני תורה מצויינים לאלפים, אף שלא זכו שיהיה עמלם של המחנכים מזוקק לשמה, ואיך הצליחו באופן מצויין כל כך?
אבל זהו פשר דבר. אם נקודת בחירתו של התלמיד נמוכה מאד והרב צריך להעלותו בזכותו, אז בלי לשם שמים ממש לא יוכל לפעול, כנ"ל. אך יש אשר נקודת בחירת התלמיד גבוהה יחסית, אם מפאת חינוכו או מפאת מדות נפשו, שיש לו בטבע קצת מעין טהרת הלב והתקרבות לרוחניות, אלא שלא היה לתלמיד מי שיגלה אזנו לדברי תורה, במצב כזה הרי התלמיד לוקח בזכות עצמו, כי מה שלומד הוא בתוך שטח בחירתו, ואז אין רבו אלא כלי עבורו לבאר לשכלו את אשר חסר לו בידיעות. אז בודאי יצליח הרב ללמדו דברי תורה אף אם יעשה שלא לשמה. והרבה פעמים אנו מוצאים שהתלמיד מתעלה לבסוף הרבה למעלה מן הרב. (חלק ד עמוד ערב)