חומרה

(ראה גם: לפנים משורת הדין, מצוה-מעשה, סייג, תקנות)

תלמוד בבלי:

אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי... אמר רבי ינאי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה (בטבילת עזרא), וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו. (ברכות כב א)

...קא משמע לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ לא... (שם לו א, וראה שם עוד)

אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא, שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא, יין שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא, אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא... (שבת עח א)

רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל המיקל בסעודת הקזת דם מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים הוא על חייו לא חס אני אחוס עליו... (שם קכט א)

ומי עבדינן כתרי חומרי, והא תניא לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך... (עירובין ו ב, וראה שם עוד)

ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם, וספק דדבריהם להקל... ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב, הלכה כרבי יוחנן בן נורי למה לי, איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום רבים, אבל יחיד במקום רבים אימא לא... (שם מה ב)

...התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי... (פסחים יא א)

אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מפקע לה מחלה... (שם מח ב)

...ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. (שם נ א)

...כרבי יהודה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים (לאכילת פסח), שמא ידקדקו בו ויבאוהו לידי פסול. (פסחים צא ב)

הוי ספיקא דאורייתא, וכל ספיקא דאורייתא לחומרא, אלא לרב יוסף ולרבי יצחק דאמרי משום גזירה, ספיקא דרבנן היא, וכל ספיקא דרבנן לקולא... (ביצה ג ב)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין הלכה כרבי עקיבא, דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל. (מועד קטן כ א)

איבעית אימא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן. (יבמות ח א)

...או דלמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף... (שם עג א)

וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן... (כתובות ו א)

מנודה אני לך, רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר... (נדרים ב א)

היכי דמי חסיד שוטה, כגון דטבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה, היכי דמי רשע ערום... רבי זריקא אומר זה המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים... (סוטה כא ב)

...וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים. (גיטין ה ב)

...משום חומרא דעבודת כוכבים קנס ליה... (גיטין נג ב)

...הוי ספק ספיקא, וספק ספיקא לקולא. (קדושין עה א)

וכי דנין קל מחמור להחמיר עליו, אם החמיר במועד החמור תחמיר בתם הקל... (בבא קמא מד א)

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן, אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה... (שם עט ב)

חומר בדברי סופרים מבדברי תורה, האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. (סנהדרין פח ב)

אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל... (עדיות ד א, וראה שם עוד)

רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן, ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל... (נדה מח ב)

אמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. (שם סו א)

תלמוד ירושלמי:

תני רבי ישמעאל דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר יש בהן קולין ויש בהן חמורים, אבל דברי סופרים כולן חמורין הן, תדע לך שהוא כן שתנינן תמן האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. רבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי ר' חייא חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, דכתיב אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות... (ברכות ח ב, וראה שם עוד)

תני כל דבר שהוא של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה ותבוא לו ברכה, וכל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא אם כן מינו אותך פרנס על הציבור... א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין, (הא דאמרינן דבדבר של צער אם רצה לעשות, דוקא בפני עצמו יכול להחמיר עליו אבל אם הוא בפני אחרים לא יעשה מפני שהוא כמבזה לאחרים שהם אינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין והוא עושה)... ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט... (שם כא א)

תני אם רצה להחמיר על עצמו (ולקרות קריאת שמע) אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משואו... (שם כב א)

ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום... רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו את הסאה, רבי יהושע אומר בו ביום מחקו אותה... (שבת ט א, וראה שם עוד)

אמר ליה למה את מסתכל בי, דיתמר הלכה כמי שהוא מיקל בדברי סופרים... (גיטין ה א)

אמר רבי ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר, שכל המחמיר עליו ראיה ללמד... (ידים פרק ד משנה ב)

אמונות ודעות:

המורד: שקבע לו מצוה אחת שעובר עליה תמיד, ובמסורת נקרא משומד (מומר להכעיס), ונראה לי כמו שיש בני אדם החושבים שבמצוה זו כבר החמירו יותר מדי ולפיכך מזלזל בה, ולפיכך אומרים שיש לכל אדם תורה בפני עצמו מפני שינוי דעותיהם... (מאמר ה פרק ד)

חובת הלבבות:

...אך אם תקבל עליך תוספת הרשות אחר שתמלא חובותיך, ומסכים עליהם שכלך ורחוק מתאוותך, אתה מקבל שכר ואינך יוצא מדעת הראשונים, כמו שאמרו חז"ל "ועשו סייג לתורה", ואמרו חרבה ירושלים על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ואמר חסיד שאין לו תוספת אין לו חובה, אך אין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה, וכבר חייבו אותנו בתוספת כגון מוסיפין מחול על הקודש, צום, תפלה, צדקה ושבועת האמת וכדומה... (שער ה פרק ה)

כוזרי:

...ולמצוות גבולין מדוקדקים עליהם בחכמה, ואם לא יראו במעשים נאים, והזריז ירחק מהם מבלי שיאסור אותם, כמו בשר כס כס (בהמה מסוכנת)... כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן... והם כשמדקדקים בגבולי הדינים ויורו ההיתר והאיסור באמיתת הדין, מראים לך על מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כס כס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב... אשר הם עוברים אצל העיון הדיני מבלתי ההשתדלות התורית, (יתכנו לפי העיון אבל לא להמשתדל בתורה). ושני הענינים צריך עליהם, כי אם תייחד העיון הדיני יעברו בגבוליו מינים מהתחבולות לא יתכן לקשרם, (לא תוכל לעצר מלעקוף הדינים), ואם תעזוב את הגבולים של דינים אשר הם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלות (הפרטית של היחיד), יהיה סבה למינות ויאבד הכל.

אמר הכוזרי, כיון שהדבר כן, אני מודה לרבני שמקבץ אלה שני הפנים, (דין ולפנים משורת הדין)... עם זה טוב לבו בתורתו שהיא מקובלת מחכמים מאומתים שחכמתם מאת האלקים... אבל נשאר לי לשאול אותך בעירוב והוא הקלה במצות השבת, איך יתיר מה שאסרו הבורא בתחבולה ההיא הנקלה?

אמר החבר, חס ושלום שיסכימו המון החסידים וחכמים על מה שיתיר קשר מקשרי התורה, אך הם מזרזים ואומרים "ועשו סייג לתורה", ומן הסייגות שסייגו שאסרו ההוצאה וההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ובהיפך, מה שלא אסרה תורה, ואחר כן גלגלו בסייג ההוא גלגול להרוחה, כדי שלא תחשב השתדלותם בתורה ושיהיה ריווח לבני אדם בהשתמשם, ולא יגיעו אל הריוח ההוא אלא ברשות, והרשות הוא עשות העירוב, כדי שתהיה הכרה בין המותר לגמרי ובין הסייג ובין האסור... (מאמר ג מט והלאה, וראה שם עוד)

משנה תורה:

כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע, אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו... (קריאת שמע פרק ד ז)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...שישוב אדם מן הפיזור לנדיבות יותר קל וקרוב לשוב, משובו מן הכילות (קמצנות) לנדיבות... ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אך היו נוטים מעט לצד היותר או החסר על דרך הסייג והשמירה, רצוני לומר למשל היו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט... מטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט...ואל זה הענין רמזו באמרם "לפנים משורת הדין".

אבל מה שעשו החסידים בקצת הזמנים מנטות אחר הקצה האחד בצום, קיצה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתיית יין... והתבודד במדבריות לא עשו דבר מזה אלא לצורך רפואות, ולהפסד אנשי המדינה עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו למדברות...

וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתם, חשבו שהן טובות וכוונו אליהן בחשבם שיהיו כמותם, ויענו את גופם בכל מיני עינוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה... והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תגיע פחיתות לנפש...

שהתורה לא ציותה מה שצותה אלא מפני זאת הסבה, כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל... ובזאת הבחינה בחון רוב המצוות ותמצאן כולן, שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש... וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו שיאסור המאכל והמשתה, מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים, או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות... יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר, ויצא מן המיצוי לגמרי. ולחכמים בזה דבר נפלא, בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים, אמר רב אודי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים... (פרק ד)

ספר חסידים:

...שאדם מחמיר על עצמו במקום דלא סתרי אהדדי, על זה לא נאמר והכסיל בחושך ילך... (תתפח)

ספר החינוך:

ובמה דברים אמורים שיוכל לבטל כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, כשלא אסר הבית דין הקודם לו אותו דבר כדי לעשות סייג לעם באיסורין, אבל אם אסר כדי לעשות בו גדר באיסורין אין כח בבית דין הבא אחריו לבטל תקנתו, ואפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואחר שכן הדין, יש לכל בית דין בדורו להתיישב בדבר ולחקור הרבה ולתת לב בכל איסורין שיראה שהדור נוהג בו, שלא לפרוץ ולהורות עליו להקל, שמא הקודם לו לגדור העם אסרו... (שופטים מצוה תצה)

דרשות הר"ן:

...ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה, כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצוות מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עיקר המצות ותכליתם השלם... (דרוש ז)

עקדה:

להיות נפש האדם יקרה ראוי להרחיק ממנה כל הפסד, ובכלל זה איסורי התורה, שעשו להם הרחקות... כמו שאמרו חז"ל בשבת י"ג לך לך אמרינן לנזירא... לכרמא לא תקרב, אף על פי שקבל על עצמו מרצונו הפרישות, כל שכן בדברים חמורים כגילוי עריות ושפיכות דמים... (שמות יב א)

מהר"ל:

...וכאשר תעיין בדבר אין זה קשיא, כי בכל המצוות שהם מדבריהם הם מיישרים האדם עד שהושלם בכל המעשים... ואין לשאול אם כן למה אינם נתונים מהשי"ת, כי הדברים אשר הם עליונים ויש להם שכל עליון כמו מצוות התורה, הם מן השי"ת, והדברים אשר אינם כל כך שכל אלוקי עליון, והם מצות דבריהם, הם מן שכל החכמים... ועל ידי שניהם שלימות האדם. ומה שסידר השי"ת את החכמים להיות מתקנים מה שראו לתקן, כבר מבואר בכתוב, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", הרי כי סדר השי"ת החכמים לתקן מה שראוי השגתם...

כאשר תעיין בדברים אלה תמצא כי כל אחד מהחכמים נתן טעם מיוחד למצוות שגזרו חכמים כי ראוי להתרחק מדברים שהם חטא... ואם שאינו כל כך חטא כמו החטא עצמו, מכל מקום הוא חטא גם כן, ומפני כך גזרו שניות... ולרב יהודה הגזירות שגזרו חכמים השלמה למצוות, שאילו לא היו שניות לערוה לא היו המצוות אחוזים אל ישראל, רק היו עוברים עליהן, ועל ידי מצות דרבנן יש אל התורה אחיזה ואינה נופלת רק עומדת. ולדעת רבי אושעיא מה שגזרו חכמים הוא הפרישה והרחקה מן החטא לגמרי, ודבר זה מעלה לאדם כאשר מרחיק עצמו מן החטא לגמרי.

ורב כהנא יליף לה מדכתיב "ושמרתם את משמרתי", עשו משמרת למשמרתי, כי השי"ת נתן התורה לאדם, והיא שמירה לאדם מן ההפסד ליתן לו החיים, ואתם עשו משמרת לדבר זה, כמו שתמצא באברים החשובים שסדר השי"ת שמירה לאברים ההם על ידי הטבע, ובשביל כך בריאת האבר שלמה...

ובזה גם הרבו תלונה, איך אפשר דבר זה שיהיה יותר נזהר בדברי סופרים מבדברי תורה, אבל אין דבר זה תמיה כלל, כי כבר אמרנו כי גזירת חכמים הוא הדבר הראוי לפי חכמתם, ואין ספק אחר שהאדם גם כן אנושי עונשו יותר ממהר לבא, כי האדם שהוא טבעי אם חטא בדבר טבעי שיתקרב אל האש, הוא נכוה מיד, יותר משאילו היה חוטא בדברים האלוקיים, שאם אכל תרומה בטומאה... וביאור ענין זה כי כנסת ישראל מתפארים יותר בגזירות שגזרו על עצמן מדרבנן בלא גזירת המקום עליהם, ודבר זה מורה על קדושת עצמם, מה שעושים זה בלי הכרח, ומורה על העבודה מאהבה, שהעובד מיראה אינו מוסיף על העבודה...

ובפרק ב' דיבמות אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא ומי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי והא רשע לא מקרי? אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. וביאור ענין זה כי מצוות דרבנן הם פרישה מן החטא, שהוא פורש עצמו מן החטא לגמרי, שהרי השי"ת לא גזר עליו, וכאשר פירש בעצמו כמו שהם מצות דרבנן, זה הוא קדושה אליו, כי כל קדוש נבדל מן דבר שאינו קדוש... הרי מי שאינו מקיים מילי דרבנן יקרא רשע... ומה שאמר והייתם קדושים, שיקדש עצמו במותר לו, וזה כמה דברים שלא גזרו חכמים, והם פרישות של קדושה... (באר הגולה א ד"ה הרביעי, וראה שם עוד וערך תקנות)

כלל הדבר כי חכמים היו בתורה ועמדו על מצוות התורה, ולא הלכו בתורה כעיוור שאינו יודע להבדיל בין דבר לדבר, כי את אשר ראוי להרחיק הרחיקו בשתי ידים, וגם הוסיפו בגזירות ובחומרות מאד מאד, כי כך ראוי בדברי תורה ובמצותיה... אבל דבר שאינו ראוי להרחיק מצד התורה, אף כי נותן הדעת ההמוני שיש להרחיק... אין ראוי להרחיק, והסכל יחשוב כאשר מוסיף בכמו דברים אלו הוא חיזוק אל התורה, ודבר זה אינו חיזוק רק ביטול התורה, ולכך הזהירה התורה על זקן שהוא ממרא ומחדש דבר מעצמו... (שם באר ב ד"ה פרק חלק)

של"ה:

עוד אבאר הענין בעצם, הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות, בימי משה רבינו לא נאסר אלא מה שקבל בפירוש בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות לאיזה צורך שראה, וכן אחר כך הנביאים והתנאים וכל דור, והענין ביותר שיש התפשטות זוהמת נחש צריך ביותר לגדרים, ופורץ גדר ישכנו נחש, והקב"ה ציוה שס"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת נחש, ובהתפשטות זוהמת הדור צריך להתפשטות יותר איסורים... ועל כן ציוה הקב"ה עשו משמרת למשמרתי, ממילא בכל דור כשראוי להוסיף החומרות אז הכל הוא מדאורייתא... (בית דוד בית חכמה)

רמח"ל:

...והיינו כי ניתן הכח לאדם שיהיה הוא ממשיך כח השכינה ואורה למטה על ידי לקחו את כל דברי העולם לשימושו, שעל ידי זה מתקנים גם הם, וכח הקדושה שהמשיך מתפשט גם עליהם, אלא שצריך לדעת את הדרכים איך להשתמש מן העולם כדי שיהיה תקון התשמיש ההוא ולא קילקול חס ושלום... וכן צריך ליזהר בכל החומרות והדקדוקים, כי זולת זה הסט"א מעורבת חס ושלום באמצע, ונמצא מקלקל ולא מתקן, אך אם הענין המעשה נעשה בדרך הראוי, נמצא הוא עצמו תיקון, ואז ימצא האדם במעשיו כמלאך ה' צב-אות... (הקדמת מאמר הויכוח)

חלקי הפרישות הראשיים ג', כי יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים... והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אף על פי שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהא חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר ביארו לנו חז"ל מאמר יחזקאל (יחזקאל ל"ז) "הנה נפשי לא מטומאה", שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ולא אכלתי בשר כוס כוס. והנה כל זה מותר מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה, וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו והדומה לדומה... (מסילת ישרים פרק יד)

כלי יקר:

לא תוסיפו - ...ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה, כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובתוספת זו בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר "ועתה שמע ישראל אל החקים", מאי ועתה, אלא קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה.

ויש אומרים שהסיפור "לא תוסיפו" נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו, ועובר על לא תוסיפו, שיבא לידי גרעון, כי השתחוו לאלהיהם... (דברים ד ב)

אור החיים:

אם בחקותי תלכו - ...עוד יתבאר על דרך אומרם ולא עם הארץ חסיד, פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כפור, כמו ששמענו שהיה המעשה... והוא מאמר ה' כאן אם בחקותי תלכו, שהוא עסק התורה, ואת מצותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה. (ויקרא כו ג)

העמק דבר:

ויהיו לאות - לא שלא יקרבו עוד כדלקמן, אלא שלא יחשוב אדם להתקדש למעלה מדעת עליון, שעל זה נאמר "ולא יקח שוחד"... (במדבר יז ה)

זאת חוקת - ..,ונראה שפרשת פרה אדומה נסמכה למיתת הר"ן איש, שהם רצו להתקדש יותר מגבול התורה, ומזה הגיעו להריסת התורה ומחלוקת... (שם יט ב)

שחת לו - ...וחורבן בית שני חרב מפני שנאת חנם, וביארנו בספר במדבר ל"ה ל"ד שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים, שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה, ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד, והכל לשם שמים... (דברים לב ה)

מוהר"ן:

ראה עבודת ה' ב מד.

חכמה ומוסר:

מצינו כלל גדול בתלמוד, דבר שהצורך מביא להקל בה, אף בדבר שמותרים מהדין, כיון דבידים עשו הקולא, ראו חכמים לתקן בזה כמו חומרות הרבה יותר מן הדין כי היכא דלא ליזלזלו בה.

מצינו ביומא ב' א' ולמה נקרא שמה לשכת האבן, שכל מעשיו בכלי גללים בכלי אבנים וכו'. דכיון שהיו מטמאין את הכהן השורף את הפרה כדי להוציא מלבן של צדוקים וכו', תקינו לה רבנן כלי גללים וכו', שאינם מקבלים טומאה, כי היכא דלא ליזלזלו בה. היוצא מזה, כיון שטמאו הכהן בידים, אף שטבול יום כשר בפרה, הוצרכו לעשות לעומתו חומרות כל כך שאין אפשר לבא לידי טומאה כלל.

ומעתה יש לנו להבין, שבמקום שלומדים כתב ולשון (לימודי חול), ובדור שיש הרבה מינות בעולם, ובמקום שכבר ראינו מינות ואפיקורסות עד שהם החריבו הבית, מי לא יבין מהגמרא הנ"ל שיש לעשות בה הרבה חומרות של יראה ומוסר, כגון להשגיח שהתפלה תהיה על צד היותר טוב, ללמוד מנה יפה בכל יום בספרי המוסר, ולחזק אמונה ודעת בדור החדש לשרש מלבם הדעות הנפסדות שישתרש בם מספרי הלצים... ואיה סופר ושוקל החומרות והזהירות שצריך להיות צופה מרחוק שלא יבואו חס ושלום להיות מזנות ותולות בבעליהן... (חלק א רמג)

רבינו ירוחם:

והנחש היה ערום - ...ועוד בזה דברים, וברש"י, הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון. אגלה לכם סוד גדול מרוב אהבה שיש לי לכם... החובת הלבבות מבאר מענין תוספת על המצוות, שאינו ראוי להוסיף גדרים סתם וסייגים... ואף שאינם נכנסים תחת איסור בל תוסיף, מכל מקום אין רוח החובת הלבבות נוחה מענין של תוספת, ואומר שרק לצדיקים ולחסידים הוא ראוי. וביאור הדברים, שרק אם האדם מרגיש בנפשו שהתורה אינה עליו כמשא, אז יכול להוסיף, ואם לאו הרי יוכל להיות שאדרבא מה שמוסיף על התורה מזה גופא תיעשה עליו תורה כמשא, ואז סכנתו גדולה לפרוק מעליו כל עול התורה. חז"ל יראו מאד מזה, שהתורה לא תיעשה כמשא על האדם, וזהו שאמרו (ירושלמי נדרים ט' א') לא דייך במה שאסרה תורה. (דעת תורה בראשית עמוד יט)

מכתב מאליהו:

ענין הדקדוקים והחומרות בדינים הוא בודאי עיקר גדול, אולם יש צורך גדול להזהר לבל יבא לידי נזק. כלל גדול בכחות הנפש, כל המפליג בערך ענין אחד, קרוב שעל ידי זה יוקטן בעיניו ענין אחר.

וסכנה גדולה נשקפת בזה ברוחניות, שהיצר עלול להשתמש בתחבולה זו להשביע את האדם בדקדוקי מצוה אחת, כדי להכשילו אחר כך חס ושלום בעבירות רבות, על כן נכון להחמיר בדקדוקים בענינים עיקריים, כמו ביטול תורה, לשון הרע וכו', כדי להמלט מהסכנה שעל ידי דקדוקים צדדיים בהידורי הידורים יסיח האדם דעתו חס ושלום מהענינים העקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים בהם... (חלק ג עמוד רצד)