(ראה גם: אדם-חייו-טבע, אוזן, אף, עין)
ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עיור הלא אנכי ה'. (שמות ד יא)
אוזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם. (משלי כ יב)
דבר אחר לאדם מערכי לב, אמר רבי לוי ששה אברים ברא הקב"ה לאדם, ג' ברשותו וג' אינם ברשותו, ואלו שאינן ברשותו, החוטם והעין והאוזן, כיצד, אדם עובר בשוק פתאום והיו מעשנין לפני ע"ז, ולא היה מבקש להריח מה יעשה, הוי שהחוטם אינו ברשותו... ואלו הן שברשותו הפה והיד והרגל, היד אם מבקש אדם לגנוב גונב, ואם לאו אינו גונב... (תולדות כא)
לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב לא תתורו, לעינים אחרי עיניכם, לאזנים לא תשא שמע שוא, לפה לא תאכל כל תועבה, ללשון לא תשא את שם וגו' ולא תשבעו, ולא תשקרו, לא תענה, לידים אל תשת ידך, לערוה לא תנאף לא תזנה... ומה לעשות, מלמד ללב ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לעינים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לאזנים שמע ישראל וגו', ללשון ושננתם, לידים פתוח תפתח את ידך, לערוה פרו ורבו... (מדרש תדשא ט)
י"ב אותיות פשוטות שהם ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק מהם נמשכות כח הראיה וכח השמיעה וכח הריח וכח שיחה וכח לעיטה וכח תשמיש וכח מעשה וכח רוגז וכח הילוך וכח שחוק כח הרהור וכח שינה. מכח י"ב אותיות השם, מהם לשם בן י"ב הויות, ומהם לי"ב צינורות ומהם לי"ב שבטים. והנה הראיה מיוחסת לראובן, שנאמר כי ראה ה' בעניי, ושמיעה לשמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי... ריח ליוסף כשנמלט מאשת פוטיפר יצא ריחו מסוף עולם ועד סופו, ויש מפרשים ריח ללוי שנאמר ישימו קטורה באפיך... ויש מפרשים הריח ליששכר שנאמר הדודאים נתנו ריח, פירוש בשכר דודאי ראובן נולד יששכר... (שמות ועיין שם עוד)
...וכיון שכבר הזכרנו ארבעת היסודות הללו, צריכים אנו לבאר היאך ללמוד בהם. ונאמר בידיעת החוש, שכל מה שהושג בחושינו הברור באמצעות הקשר אשר בינינו לבינו צריך שנדע שהוא כפי האמת כמו שהשגנוהו ואין בכך ספק, אחרי שנשכיל להבדיל את הדמיונות שלא נטעה בהם... אבל ההכרחיים מן המדעים הרי כאשר משיג חושנו דבר מה ונתאמת לו, ולא נוכל לקבע את הדבר בלבנו כדעה אלא עם קביעת דברים אחרים עמו, הרי חובה שנקבע בדעתינו את כולם, בין שהיו מעטים או מרובים כיון שאין לקיים אותו המוחש כי אם בהם... הרי אם ראינו עשן ולא ראינו את האש אשר ממנה נולד אותו העשן, חייבים אנו לדעת שאש מצויה על ידי מציאות העשן... (הקדמה פרק ה, וראה שם עוד)
...והשני ממה שאנו משיגים את השמים בכח ראותנו, וידוע אצלנו שאין עינינו משיגות אלא דבר שהוא מארבעה היסודות הללו לפי שטבעם מתאחד עם טבע ראותנו, אבל אילו היה מצוי יסוד חמישי אין לו בכח ראותנו מקביל שיתאחד בו ונראהו... (מאמר א פרק ג)
ואבאר תחלה, כי ראשית המדעים גסים, ואומר מפני שהם מתחילים מן המוחש, וכל דבר שהחוש משיגו הוא הדבר הכללי אשר בו יתרון לבני אדם זה על זה שיהא אחד מהם גדול מן השני, ואף אין להם בו יתרון על הבהמות לפי שאנו מוצאים אותם חשים בראותם ושמעם כמו שהם חשים, ודבר אשר שוה בו הבהמה לאדם לא יתכן שיהא דבר יותר גס ממנו.
וכאשר יעמוד האדם על הדבר הזה המוחש וידע שהוא גוף, יראה בעדינות שכלו שיש בו מקרים, והוא כאשר רואה אותו עתים משחיר עתים מלבין... ואחר כך יוסיף להעמיק וימצא שיש בו ענין מושגו ענין הכמות... ואמרתי כי האדם מתרומם ממושג למושג עד שיגיע למושג שאין מושג אחריו מחמת שלש נקודות, האחת לפי האדם, כיון שהוא גוף מוגבל ויש לו תכלית, הכרחי שיהיה לכל כחותיו תכלית, וכח המדע הוא אחד מהם... והשלישית כי היסוד אשר ממנו מסתעפים כל המדעים כלומר החוש, יש לו תכלה בלי ספק, ולא יתכן מה שמסתעף ממנו שיהיה בלי תכלית... (מאמר ב הקדמה)
וראיתי להתנדב בסוף מאמר זה ואקבע מיזוגי המוחשות זה עם זה... ואומר כי ידוע שהמוחשות חמשה סוגים, הנטעם, והנראה, והנשמע, והמורח, והנמשש. הנח שנים מהם, הנמשש שאינו גורם הנאה אלא דבר בדרך אחד והוא העדינות, (כשנמשש דבר רך ועדין), וכן הנטעם מפני שהרכבו ידוע, כמו שמרכיבים הפאלוד'ג מעמילן וסוכר ודבש וכרכום וזולתן, וכן כל מיני המזונות.
ושמע דברי בשלושת המוחשים האחרים, ואומר כי המראה הנפרד מלובן או אודם או צהבות או שחרות דרכו להחליש את החוש כאשר מסתכל בו, כמו שכהה הראות מחמת השלג, וכמו שניזוקת העין מן האודם ויחלש היקף הראות מן השחרות וכל הדומה לכך, והם נוסף לכך אינם מעוררים שמחה ולא עונג רב, אבל כאשר מתמזגים זה עם זה יתחדשו מהם סוגי ההנאות, ומעוררים הרבה מכחות הנפש. ואומר כי האדמימות המעורבת בצהיבות מעוררת כח המרה הירוקה ותכונותיה, ויתגלה בנפש העוז, והצהבות המעורבת בשחרות מעוררת כח המרה הלבנה, ויתגלה בנפש כח הכניעה...
וכך הקול היחיד והנעימות והלחנים אינם מעוררים מתכונות הנפש אלא דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה, אבל מזוגם מאזן מה שנתגלה מתכונותיה וכחותיה, וראוי שתדע השפעותיהן כשהן נפרדות כדי שיהא המוזג בהתאם לכך. ואומר עתה, כי הלחנים שמונה, ולכל אחד קצבה של נעימות, הראשון מהם קצבתו שלש נעימות רצופות ואחת נחה, והשני שלש נעימות רצופות ואחת נעה ואחת נחה ואחת נעה, ושני לחנים אלו מעוררים כח הדם ותכונת המלכות והשלטונות...
ועל דרך זה יהיה מצב הריח הנפרד, לכל בעל ריח מהן כח מיוחד, וכאשר מתמזגים זה בזה יורכב המצב כפי רוב המזוג ומיעוטו, מהן המור חם ויבש, וה"כאפור" קר ועדין... וכאשר מתערב יסוד כל אחד מהם ביסוד השני מתמזגות סגולותיהן ונכשרים לתועלתיות בני אדם.
וכיון שכבר נתבאר כי האיזון בכל החושים יותר מועיל לאדם, כל שכן איזון מדותיו ואהבותיו שיהא יותר מועיל לו... (מאמר י פרק יח ויט, וראה שם עוד)
וירא יעקב - ההרגשות מתחלפות (כולן באות למח על כן מחליפן זו בזו, (שראוי לומר כאן וישמע יעקב כי יש שבר במצרים)... (בראשית מב א)
ויסתר משה פניו - ...ושער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות... (שמות ג ו)
הבאשתם את ריחינו בעיני - חמש ההרגשות מתחברות למעלה מהמצח, ועל כן אמרו אחת תחת חברתה, כמו "מתוק האור"... (שם ה כא)
...ומשה בקש לראות ה', ואמר לו "לא יראני האדם וחי", כי ההרגשות מרגישות רק המקרים... (שם לג כא)
והריחו ביראת ה' - חוש השמע והראיה יטעו לפעמים ולא כן חוש הריח. (ישעיה יא ג)
החרשים - עיקר השמיעה והראיה בלב, ואלו חרשי ועורי לב. (שם לב יח)
...והוצרך (הגוף) אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקוה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר להזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו. והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים, והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כולו מסודר סדר אחד שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה ראשון לנפש... (מאמר ב כו)
אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע (מכריע מצוה) בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם הנהגה הגופיית... ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם (החוש המשותף בגוף הנמשך אחריהם)... והם משמשים עובדים לחפץ השכל... (מאמר ג ה)
...אחר כן מתגלגל בכל חושיו לתת חלק האלקים בהם, וכבר קבלנו כי המעט שבשעורים אשר יצא האדם בהם ידי חובתו מהתשבחות הם מאה ברכות לא פחות מהן המפורסמות, ואחר כן ישתדל במשך היום להשלימן בריחנים ומאכלים ושמועות ומראות יברך עליהן... (שם יא)
...ואנחנו מציעים בתשובת זה הצעה, ונאמר, כי החושים אינם משיגים מן המוחשים כי אם את מקריהם, לא עצמיהם, ואינם משיגים מן המלך על הדמיון זולתי המראים והתבניות והשיעורים, ואיננו זה אמיתת המלך שהם מקבלים לרוממו עליהם, אבל אתה רואהו במלחמה בתכשיט אחד, ותראהו במדינה בתכשיט אחר, ותאמר כי הוא המלך בגזירת השכל לא בגזירת החוש... ולא הושם לחושים כח להשיג עצם הדברים, אך כח מיוחד להשיג מקרים תלויים בהם, יקח השכל מהם ראיה על עצמם וסבתם, ולא יעמוד על המהות והענין, אלא השכל השלם, אשר הוא שכל בפועל כהמלאכים ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע. אבל שכלנו אשר הוא תחלה בכח ההיולי, לא יוכל לעמוד על אמיתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים הראויים למקרי המוחשים (מסוגלים לתפוס הדברים המוחשים) דבקים תמיד בכל המין, כי אין מחלוקת בין ראות עיני ועיניך שהשטח ההוא העגול המאיר ומחמם הוא השמש. ואף על פי שהמדות (התארים) האלה מרוחקות אצל השכל, לא יזיק זה במין אבל הועיל, מחמת שלקחנו מהם ראיה על חפצנו, כאשר יקבל תועלת הפקח המשכיל אשר יבקש גמלו (גמל שאבד לו) במאמר מי שעיניו טרוטות, שרואה מאחד שנים, ואמר לו אני רואה במקום פלוני שתי כרוכיות, והפקח ידע כי את הגמל הוא שראה, ובחלישות ראותו נדמה לו שהם שתים, והועיל לפקח בעדותו. וכן החושים והכח הדמיוני אצל השכל.
וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה והמוחש הגשמי, כן שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והענין שאיננו גשמי, ושם למי שחבר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו (רואה את הדברים בהויתם האמיתית), ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים האלה ולבותם. ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני האדם כעיורים, ויורם ויישירם.
ואפשר שיהיו העינים ההן הכח המדמה בעוד שישמש הכח השכלי, ותראינה צורות גדולות נוראות מורות על אמיתויות שאין בהן ספק, והראיה הגדולה על אמיתותן הסכמת כל המין ההוא על הצורות ההן, רצוני לומר כל הנביאים שרואים דברים יעיד בהם קצתם לקצתם... (מאמר ד ג)
...החושים החמשה ידועים, ומושגיהם ידועים, באמצעותם תושג הדמות והמנין והגדול והתנועה והמנוחה, התבאר מצוא ההרגשה המשתתפת מאשר אנו דנים על הדבש דרך משל, כשנראהו שהוא מתוק, וזה בעבור שעמנו כח משותף לחושים החמשה, וזה הכח הוא היצורי, ופועל בהקיץ ובתנומה. ואחר זה כח מרכיב מה שמתקבץ בהרגשה המשתתפת, והוא היצרי, (הכח המדמה), ויש שיהיה אמת ויש שיהיה שקר, אבל היצורי (הכח המצייר) תמיד אמיתי... ואין ביצורי ולא ביצרי משפט ודין אבל ציור לבד...
ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, ותמצא הצורות ההן משתתפות קצתן עם קצתן בתבניות ונפרדות בתבניות אחרות. ומן התבנית ההן צורות עצמיות ומקריות והיא מחלקת אותן ומסדרת אותן, ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים והסגולות והמקרים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזרת השכל הכללי הסומך אותם, ואם היא נעזרת ראשונה בכחות ההרגשים (הרגשות התחושה), איננה צריכה אליהם בציור אלה הענינים בעצמם ובהרכבת ההקשים מהם, לא בעת האימות ולא בעת הציור.
וכאשר הכחות ההרגשים משיגים יחס המוחש, כן הכחות השכליים משיגים יחס מן המושכל בהפשטת הצורה מהחומר והתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר, (אינו פועל לפי הרצון בלבד), אבל יצטרך אל הכח המניע ועזר האמצעיים המגיעים הצורות אליו, אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר כי הכח המרגיש מתפעל, והמשכיל פועל... (מאמר ה יב)
דע אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות, והוא שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכח ראותך שתשיגהו וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פתוח דק שאין בכחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמתו, לא יחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכחות הגופיות כולם בזה הענין ענין אחד. וכיוצא בזה יקרה לכך בהשגות השכליות... (חלק א פרק לב)
כבר זכרנו כי כל מה שידמהו ההמון חסרון או אי אפשר לציירו בחוק השם יתעלה לא השאילוהו ספרי הנבואה לו יתעלה... וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה הושאלו לו יתעלה השמע והראות והריח, ולא הושאלו לו הטעם והמישוש, והחושים כולם בחוקן בבחינת ההשגה, ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם, להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים כשאר הכלים... ונאמר שעלת כל מה שהתיישב בדמיון כל אדם שהשם לא יפגש הגשמים פגישת גשם לגשם אף בעיניהם לא יראוהו, ושני החושים האלה הטעם והמישוש לא ישיגו מושגיהם עד שימששום, אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכות ההם רחוקים מהם, על כן היה נאות ליחס לשם בדמיון ההמון... (שם פרק מז)
ההקדמה השתים עשרה, אמרם שהחושים לא יתנו האמת תמיד, וזה כי המדברים חשבו השגת החושים משני פנים, אחד מהם שהם אומרים כי הרבה ממוחשיהם יבצר מהם אם לדקות גשם המושג, כמו שיזכר בעצם הפרדיי ומה שיתחייב ממנו כמו שביארנו, ואם לרחקם מן המושג להם, כמו שלא יראה האדם על רוחק מילים הרבה. והצד השני אמרו שהם יחטאו במושגיהם, כמו שיראה האדם הדבר הגדול קטן כשירחק ממנו, ויראה הקטן גדול כשיראהו במים, ויראה הישר מעוקם כשיהיה קצתו במים וקצתו חוץ למים וכן בעל ירקון יראה הדברים ירוקים, ואמרו שמפני זה אין לבטוח בהם שילקחו התחלות מופת... וכבר ידעת שאלו כולם דעות קדמוניות היו מתפארים בהם הסופיסטאנין... (שם פרק עג)
...ומה שצריך שיאמן בזה, ויהיה מי שכבר התבטלה מחשבתו ותשוקתו לענינים הבהמיים רצוני לומר בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל, ובלבד החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש חרפה לנו... אמנם שאר התענוגים החושים כריח והשמע והראות ואף על פי שהם גשמיים הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם, כמו שבאר זו אריסטו. וכבר נתגלגל המאמר במה שאין מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו, ויפלא עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע... (חלק ב פרק לו)
ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר... (חלק ג פרק ח)
ואשוב אל כוונתי בחלקי הנפש ואומר... והחלק המרגיש ממנו הכחות המפורסמים אצל ההמון, הראות השמע, הטעם הריח והמישוש, והוא נמצא בכל שטח הגוף, אין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות דלעיל... (פרק א)
דע שהעבירות והמצוות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש וחלק המתעורר בלבד... (פרק ב)
שלשה דברים ברא הקב"ה באדם, אזנים, עינים לשון, והם הדברים שמעשה האדם נעשה על ידיהם. אילו לא היה לו אזנים לא היה שומע דברי הבאי וכמה עבירות אשר נעשה על ידי שמיעתם, והוא הולך ועובר, שמע שיש לשם אשה או ממון אשר יוכל לגנוב, ואילו לא היה לו עינים לא היה צופה בערוה ומתאוה לה, ואילו לא היה לו לשון לא היה מדבר לשון הרע וכמה חטאים של הבאי. מה עשה הקב"ה, שם לכל אחד ואחד גדר וחומר להבדיל באדם ולהרחיק מן העבירה. שם לאזנים האצבעות המשופות כיתדות, ואלית האוזן רחבה הרבה להיות סותמו, וגדר נגד השומע אם ישמע דבר חטא. שם עפעפים לכסות ולסתום ולעצום עיניו מראות ברע, וללשון שתי חומות, חומת עצם וחומת בשר... (קמח)
עוד אמר שלמה (משלי ט"ו ל') "מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם"... העין אבר נכבד מאד, כי יראו בו את המאורות המשמחים את הלב, ונכבדה ממנו האוזן, כי ישמעו בה שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו ההרגשה, ולא ידושן במאור עינים בלתי בתענוג יתר, וכן אמרו ז"ל כי האוזן נכבדת משאר האברים, שאם סמא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו... (שערי תשובה שער ב יב)
מי ישום אלם - ...ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור שהוא מצד הנפש, אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות, זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם", באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד, כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין... (שמות ד יא)
פאת זקנך - ...ועל דרך השכל טעם המצוה הזאת לפי שכל פעולותיו של אדם נמשכות אחר חמשה חושים שבו, ואין ראוי להשביתם ממלאכתם, כי לא יחיה זולתם, אבל ראוי לו שיסתפק מהם בדבר המותר והמוכרח, ושישאיר לו במקצת לצורך קיום גופו, ועל כן אסר את ההשחתה בתער בחמש פאות כנגד חמשה חושים, והוא אזהרה לאדם והתעוררות ורמז שאי אפשר לו להעביר ממנו חמשה חושים לגמרי, כי היה מאבד גופו ומשחית את עצמו, אבל הותר הגלוח במספרים... כנגד מה שראוי להשאיר פעולת החושים במקצת יחיה ויתקיים בהם. (ויקרא יט כז)
אשר לא יראון - הזכיר בכתוב הזה ד' חושים, והה' שהוא חוש המשוש לא הוצרך להזכירו כי הוא בכלל לא יאכלון, שהוא חוש הטעם, ודי שיזכיר אחד מן החושים הגופניים שהם שנים, כי השלשה הם רוחניים, והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח, ולכך מצאנום בהקב"ה... מכאן יש ללמוד מעלת הה' חושים שבאדם שהם עיקר פעולותיו במעשה המצות וכן במעשה העבירות, כי בהם יזכה ובהם יענש כי כפי מה שירצה להשתמש בהם. והיו ה' כנגד חמשה חומשי תורה ונגד ה' אורים שבבראשית, וכנגד ה' שמות שיש לנפש. והנה הם שלמות הגוף שהוא היכל הנפש והנפש מראה פעולותיה על ידה... כי מנפלאות חכמת היצירה באדם היו ה' חושים הללו באדם נטועים בה' אברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית, ואמרו חכמי המחקר כי נתיסדו באדם בחכמה ובהשגחה עליונה ובסדור נפלא, כי חוש המשוש מתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו האדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מן השמע כי האדם יצטרך לו יתר. והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו יורה על שלמות האדם בה' חושים כי מעשה אלקים המה. (דברים ד כח)
מאור עינים ישמח לב וגו' (משלי ט"ו), יבאר הכתוב מעלת החושים, וידוע כי כפי שתגדל מעלת החוש כן יגדל חיוב האדם שיעבוד בו את השי"ת, כי בידוע שהגוף היכל הנפש, ומנפלאות יצירת האדם שפתח בהיכל הזה חמשה שערים אל העולם, והפקיד על השערים חמשה שוערים מעבדיו הנאמנים, השערים הם כלי החושים, העינים והאזנים והאף והלשון והידים, השוערים הם החושים המשתמשין בהן... והמלך שלמה שבח עצמו בחושים, כי לא היה מלך לפניו ואחריו בהשגת תענוג החושים כמוהו.
מעלת הראות גדולה, ואמנם מעלת השמע גדולה יותר, כי כח השמע הוא יותר זך ודק מכח הראות... ויהיה ביאור הכתוב לפי זה, שמועה טובה תדשן עצם (שם) מלבד שכח השמועה טובה משמחת את הלב כמאור העין, עוד יגיע ממנה תועלת אחרת שהיא מדשנת את הגוף...
החושים הנכבדים הללו כולן באבר הראשון שהוא מבחר מקומות הגוף ועליונו, מלבד חוש המישוש שהוא מיוחד לידים ומתפשט בכל הגוף, ואינו כי אם בהרגשת דבקות גוף בגוף. והחושים הללו ג' מהם רוחניים, הראות השמע והריח, ושנים מהם גופניים, הטעם והמישוש... וה' החושים הללו אנו משתמשין בכל פעולותינו וענינינו ומסכימים עליהם עם השכל הנטוע בנו, ואין אנו רשאין ליהנות באחד מהן בלא ברכה...
וצריך אתה לדעת כי כל מעשיו של אדם בין המצוות בין העבירות כולם נעשים ונגמרים עם חמשה החושים הללו, ונצטוינו להמשך אחריהן במעשה המצוות, והוזהרנו לקשור אותן במעשה העבירות. חוש הראות נחלק לטוב ולרע, החלק הטוב הוא שנצטוינו להסתכל ביצירות השי"ת כדי להתבונן מזה מעלתו ויכלתו... נצטוינו להסתכל בדבר שיש בו תועלת לגוף ולנפש, והוזהרנו מלהסתכל בעריות... חוש השמע גם כן מתחלק לשני חלקים, החלק הטוב נצטוינו לשמע דברי תורה ולשמע מוסר החכמים... החלק הרע שמיעת דברי רכילות ולשון הרע... חוש המישוש גם כן שני חלקים, והחוש הזה מיוחס לידים, החלק הטוב שישתמש בהן במלאכתו וכן דרשו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, ונצטוינו מן התורה שיפתח אדם את ידיו במתן הצדקה לעני, שנאמר "פתח תפתח את ידך לו"... והחלק הרע שהוזהרנו לאסור את הידים שלא יגע אדם בדבר אסור, כגון באשתו נדה, ושלא יגע במה שאינו שלו... בכלל חוש המישוש המיוחס לידים גם הרגלים והוא גם כן שני חלקים... (כד הקמח זנות הלב והעין)
ידוע הוא שהשכל צופה ומשקיף בדברים המושכלים והדקים בעצמם, לא יצטרך שיהיו נשואים בחומר, והטבע הנטוע באדם לא יסכים לזה, אבל יצטרך שיהיו כל מושגיו ומובניו דברים חמריים מוחשים בחושים הגשמיים, כאשר ירצה השכל להישיר הטבע להבינו ענין דק, יצטרך שילמד אותו אליו במשל ענין גס מוחש... (דרוש ה)
כאשר עייננו ביצירת בעלי החיים ושלימות כל אבריהם מצאנו שהשגיח הבורא ביצירתם השגחה נפלאה לתקן עניניהם וכל פרטי צרכיהם... על צד היותר טוב, כמו כפילות החושים הנמצא בבעל חי כדי שיסודרו עניניהם בענין יותר נאות ויותר שלם... (מאמר א פרק ו)
...וזו ראיה שעיקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי, ולזה תמצא האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע יותר ממוחשי הריח והטעם, להיותם מתייחסים יותר שנקנה בהם הדברים העיוניים שבהם נתלה השלימות האנושית, ושאר המוחשים מתייחסים יותר אל ההרגשות והתאוה הגופנית שהם רחוקים משלימות האדם, ואינם בו אלא להעמיד הגוף כשאר בעלי החיים... אמר שלמה "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם" (משלי כ'), אבל להיות הלמוד המגיע מן המלמד יותר קיים בנפש, ביאר בפסוק אחר שיש יתרון לשמע על הראות, ואמר "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (שם ט"ו)...
ואם לא ישתמש בחושים אלה רק בהבלי העולם, הנה האדם הוא כאילו חרש ועיוור, שאינם מתעסקים בהם כראוי להם, שהוא להוציא השלימות אשר בכח לפועל... (מאמר ג פרק ב)
אחר שהתבאר לך היות בעלי החכמות חולקים זה עם זה בהנחותיהם, מעתה ראוי שנעשה בכל דבר שורש מן החוש, ולא נחוש לדברי כולם אלא למה שנמצא החוש מסכים עמו, ואחר שהחוש מעיד כדברי התורני מהמצא טבע האפשר, והגעת ההודעה מן הא-ל בדברים פרטיים על ידי הנביאים... (מאמר ד פרק ג)
...וכן האדם שיש לו חמשה חושים אשר יושגו כל ההרגשות באמצעותם, ואחר שיכנסו כולם אל החוש המשותף, יתחלקו כל הדברים המורגשים בחדרים כפי מה שראוי, ויקח הכח המדמה מן הדברים ההם מה שראוי לו, ויקח הכח השכלי מן הדברים כללותם ועצמותם ויפשיט חלקיותם ויבדיל המקרים מן העצמים. ואחר שיגיע בנפש הכללות הזה מן הדברים, לא תצטרך אל החושים וההרגשות, כמו שלא יצטרך הבית אל השערים אחר המלא הבית כל טוב. וכמו שסתימת השערים יותר טוב לשמור הממונות, כן עזיבת הכחות הגשמיות יותר טוב אל הנפש לפי שההרגשות לנפש הם כמדרגת המצודה או הספינה והבהמה המוליכים את האדם אל המקום המכוון, כי אחר שיגיע אל המקום ההוא אין לו צורך בספינה או בבהמה, ויהיו עליו לטורח גדול, ואף על פי שבתחילה לא היה יכול להגיע אל מחוז חפצו זולתם, כן ההרגשות (החושים) והכחות הגשמיות אחר שהושגו המושכלות... כי יטרידו וימנעו מהשיג אותו על השלימות ומלהתמיד הדביקות בו... (שם פרק לב)
שמעו שמע - והנה בחושים הראיה והשמיעה היותר נכבדים, וקבלום להשלמת שכלם, ועל ידם נשלמו בהשגת מציאות ה', יכלתו ואחדותו וכו', וכתב הפילוסוף שבחושים אלו שם ה' תשוקה לדעת יותר מבשאר, ואם אינם משתמשים בהם אם כן נבראו לבטלה. (ישעיה ו ט)
ד', המשיח כובש את יצרו ונבדל מכל התאוות הגשמיות, והזכיר בו רק חוש הריח, שהוא נעלה מהחושים הגשמיים המשוש והטעם, וגם בריח ישתמש רק ליראת ה' ולא להנאותו, או הריחתו ועידונו רק ביראת ה' ולא בהבלי עולם הזה. (שם יא ב)
דע מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ולעין שפעולתם במנוחה וזה ענין שכלי, כי הגשמי פועל בתנועה ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי... (גבורות ה' פרק כח, וראה עוד ערך דבור)
...ואחר כך זכר העינים שהוא הראות, שהוא כח בלתי גשמי אחר הדבור, והוא יותר נכבד מן השמיעה, שהאדם רואה יותר ברחוק ממה שהוא שומע, לפיכך הסכימו שהראיה היא יותר רחוקה מהגשמיות מן השמיעה. ועוד הביאו ראיות הרבה כי הראיה יותר מופשטת מן הגשם מן השמיעה, ואחר כך הריח שהוא פחות מן השמיעה, ששומע יותר מרחוק ממה שהוא מריח, ולפיכך השמיעה יותר מופשטת מן החומר מן הריח. ואחר כך זכר המישוש, "ידיהם ולא ימישון", וזה הדברי יותר גס מן הראשונים כולם, כי הראשונים פועלים מרחוק, והמישוש צריך להיות דבק במה שהוא ממשש...
ולא אמר רגליהם להם כמו שאמר עינים להם, וכן כל הד' הראשונים כולם הזכיר אצלם "להם" אבל ג' האחרונים לא הזכיר אצלם "להם" כלל, כי יש לך לדעת כי אלו האברים, הפה והעינים והאזנים והאף הם פועלים פעולה שאינה מתייחסת אל הגוף, כי הפעולה המתייחסת לגוף שיפעל על ידי מישוש, כי כל גוף לא יוכל לפעול כי אם על ידי מישוש, ואלו כחות שאמרנו אינם פועלים על ידי מישוש, ולפיכך פעולתם אינה דומה לפעולת הגוף, ומפני שהם פועלים פעולה שאינה שייכת לגוף מזה נדע כי אלו האברים נבדלים משאר הגוף, לכך אמר על האברים הללו "להם", כי זה מורה שהם נבדלים מן הגוף, אבל האברים הידים הרגלים והגרון בשביל שיש להם מעשה גוף, וכן הרגלים שהם לתנועה, ומכל שכן הגרון...
אמנם לא זכר חוש הטעם, כי כל אלו שזכר הם חשובים, אבל טעימת האוכל אינו רק להנאת המקבל, ולכך לא הזכיר אותו, כי אינו בחשיבותם... (שם פרק סד)
ולפיכך אי אפשר לעמוד על דברים אלו מצד המורגש, רק שצריך לסמוך על שלמה שאמר זה ברוח הקודש, אבל לעמוד על דברים אלו מצד המוחש, דבר זה אינו, כי העיון בזה אין לסמוך עליו כלל (לבחון אם יש לנמלים מלך או לא)... (חידושי אגדות חולין נז)
וכמו שאיסור חמור בו להוציא זרע היוצא מן המוח לבטלה, כך איסור גדול הוא המוציא ראיה שהיא מרכבת המוח לבטלה, ועל כן היה רב שח עינים, לא הסתכל לפניו ולא לצדדים רק בד' אמות שלו... וכן מצינו בדבור שהוא גם כן מרכבת המוח... כך אין להוציא הדיבור לבטלה, וכן יזהר בשמיעה שלא ישמע שום דיבור שהוא לבטלה, כי כבר איפסק הלכתא שומע כעונה. וכן הריח יהיה ניחוח ולא חרון אף כלל וכלל. כל זה הוא לענין עשה טוב אז ידבק במחשבתו ויראה בעיניו ויבין... וכן לשמיעה לועשה טוב ישמע ויוסיף לקח... (שער האותיות אות ק)
אך אמיתת הדבר הוא זה, דע כי ההרגש הכללי כבר שמעת שהוא המשוש נמשך מהיות הנשמה מתפשטת בגוף בכל חלקיו, עד שכל דבר אשר יגע על פני הגוף, הנה תרגיש מיד הנשמה אשר שם, וסוד הענין הוא, כי ודאי הגוף הוא בדמות אלקים מפני היותו רומז בכל חלקיו למאורות העליונות, ולא נמצא חלק קטן בגוף שאינו כנגדו במאורות, ובאותו המאור תלוי כמה פעולות ההשפעות לצורך העולמות, ולתיקון זה ימצאו מצוות או תנאי מצוות בתורה, וכל זה הוא סוד ההרגש הכללי שבהתעוררות החלק ההוא בכלים, הנה שם העצמות עומד להתעורר ולפעול בהתעוררות ההוא, כי זהו פשוט שכאשר תנועת הגוף מן הנשמה, גם כן תנועת הכלים מן העצמות וכל החוקים אשר בגוף האדם סודם ימצא במאורות. וכבר פירשתי במקום אחר, איך כמו שפעולת הרוח בהרגשים אינו אלא בשורש הרוח דהיינו בלב, כן פעולות העצמות המתפשט אינו אלא בשורש, והוא סוד כללות כל פעולה מן הכל, כי בסוד הכל נעשה, ולא בחלק המתפשט, ולא אאריך עתה בזה.
אך החושים ענין אחר, והוא כי כאשר סוגר העצמות בתוך הכלי להתפעל אחריו, כך יש מקומות שגבר העצמות ובוקע הכלי ויצא דרך שם לבלתי היותו משעובד אל הכלי, כי לא יהיה לו הכלי אלא למעבר בעלמא, וזהו בחינת החושים. והאמת היא, כי כללי הנשמה כל כחותיה מתחלקים בד', בסוד ד' אותיות הוי"ה ב"ה ובד' כחות אלו מתפשטות לבקע ולצאת ואז נעשים ד' החושים הנ"ל. ותראה מאלו ג' חושים שהם בלי כלי גופני, רק בקיעה ופתיחה, וא' היא בקיעה וגם כלי מיוחד גופני, והג' הנ"ל הם אוזן חוטם פה, שהם בקיעה לבד, והעינים הם הבקיעה וגם הכלי. ואפרש לך למה נעשה השינוי הזה... (אדיר במרום דף עה, ועיין שם עוד וערך עין ונשמה-וגוף)
וצריך לפרש לך זה הדבר, איך יכול להיות שבאדם יהיה דבר אחד שלא יהיה כך למעלה במאורות, כי הלא האדם הוא בצלם אלקים. אמנם צריך שתדע כי הנה רז"ל אמרו אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, וסוד הענין הוא שבעבור הצטייר הדברים בעין אי אפשר לראות אלא הגשמיות, אבל עם כל זה הנשמה אינה אובדת לגמרי ראיתה, אלא שאינה מציירת אותה בגוף, אבל מגיע אליה עם כל זה איזה רושם. וסוד הענין, כי הנה כבר שמעת איך החושים הם סוד הפנימיות המתגלה מן החיצוניות, ונמצא ששם הנשמה היא פועלת לבדה, אלא שנעשה לה גוף בעינים, ועם כל זה הוא יותר פנימי משאר הגוף, כי כבר שמעת איך נעשה בגלוי הצלם, אך זהו קיום גדול לגוף בכל בחינותיו, שימצא שם הכלי, ונמצא שגם שם פועל באיזה חלק הכלי, אבל אין הנשמה נצררת לגמרי בתוך הכלי אלא תפעול גם בלתו, וזהו מזלייהו קא חזי.
ותדע ששם הוי"ה במילוי אלפי"ן הוא סוד אד"ם וסוד הענין, כי האדם צריך שיהיה נשמה וגוף יחד, והם סוד הוי"ה פשוטה ומלואה, אך הפשוט לבד הוא סוד הנשמה בפני עצמה, שאינה נצררת בגוף, ונמצא שיש שני מיני ראיות, אחד ראיות הגוף, והוא ראיות האד"ם התלוים בשם מ"ה, שלא תצייר הנשמה אלא בעינים, והשני ראית הפשוט של הוי"ה ב"ה שמציירת הציור בלב, אלא שאינה מתגלה כי אם לפעמים ברמז, אף על גב דאיהו לא חזי, ועם כל זה גם זאת הראיה אפשר שתתגלה ברצון הבורא ית"ש, והראיה הזאת לא תשתמש מן העין כלל בסוד הוי"ה לבדו. והנה זאת הראיה היא גלוי עינים, כמו ויגל את האבן וכו', ופירושו העברה והסרה, והיינו שיוסרו העינים מפעולתם, ותהיה הראיה בסוד הוי"ה ב"ה לבד, וזהו כי האד"ם יראה לעינים וה' יראה ללבב... נמצא כלל הדבר הפנימיות היא סגור בחיצוניות וגם בוקע ויוצא בסוד החושים, והבקיעה הראשונה היותר חזקה היא הבקיעה בעינים, ששם מתפשטת הנשמה בעצמות הבנתה אשר בלב, ומשם יוצאת הפנימיות ומתדבקת בכל הבריות, וחוזרת ומציירם, ואז נותנת קיום גדול לבריות המצטיירים שם... (שם דף מט, ועיין שם עוד וערך ראיה)
בעב הענן - שאין האדם משתמש בב' חושים כאחד, ואם יראו לא ישמעו, לכך הסתיר הראיה. (שמות יט ט)
ואחרי עיניכם - הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות... אמנם חז"ל דייקו ההפך, כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו לא היה נפעל ממראה עיניו... ועל כן הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו... (במדבר טו לט)
דזהו החילוק בין חוש המישוש שהוא מכח ההרגשה היוצא מהלב אינו אלא בפגישה ממשיית, מה שאינו חוש הראיה שבמוח דרואה גם מרחוק... (חלק ד עמוד קפא, וראה עוד ערך ראיה)
וכאשר נתבונן על הבדלי הכחות באדם, הכח השכלי והכח החושי, נראה כי לרוב בני אדם חושיו חזקים בהרגשם יותר מהרגש השכל. אמנם לעומת זה חסרון יש בהם, לא יריח באפו רק מה שמריח עתה, ולא מה שיריח מחר, וכן לא יראה רק מה שעתה לנגד עיניו ולא מה שיראה למחר, מה שאינו כן בשכלו, יריח בו היום מה שיריח מחר, יראה היום מה שיחוש למחר.
והנה ידוע כי כל הדברים והפעולות הולכים אחר המחשבה, על כן מי שכל פעולותיו מכוונות רק אל הקרוב יוכיח, כי מחשבותיו הולכות על פי החושים, מה שאינו כן מי שדואג לאחריתו, יעיד כי מחשבותיו על פי השכל. והנה אם החושים הרגשם חזק, והם רק נובעים מהשכל, ועם כל זה הם חזקים כל כך, השכל בעצמו לא כל שכן, ואם כן למה אין אצלנו הרגשת השכל חזקה כל כך? אלא על כרחך מפני חסרון העסק בו יתרפה טבעו...
ותראו דבר נפלא אשר על פי זה יתברר לנו כח בנפש, למה לא יפחד אדם בטבע מן המות? הלא תשוקת החיים גדולה מאד, ולמה ידאג אודות מה יאכל ולא ידאוג שמא ימות? אבל הענין הוא כך, כי הרגש החושים חזק הרבה יותר מהרגש השכל בעוד שלא יצא לפועל, ולכן השכל מתחילתו כפוף ונכנע לחושים, לעבוד בהשכלתו את עבודת החושים החמריים לתאותו ולחפצו, עד שיוציא כח שכלו לפועל ואז נעשה הרגשו הרבה יותר חזק מן החושים, כי מושגיו רבים... ויבטלו הרגשי החושים אצל מי אשר כבר הוציא כח שכלו לפועל ברוב שרעפיו, מה שאינו כן למי שכח שכלו רזה ודל, בטל הוא בהרגשי החושים אשר יום ולילה לא ישבותו.
והנה החושים אין להם הרגש בדבר שאין להם בו אחיזה, בדבר שהעין לא תראה והאוזן לא תשמע, כן לא ירגישו החושים במות, כי הם חיים ולא מתים, והאיש אשר שכלו בטל בהרגשי החושים, לא ירגיש דבר רק בחוש, והמות אינו בחוש, מה שאינו כן האיש אשר הרגשי החושים אצלו נעבדים לשכל, ירגיש בשכלו גם מה שאחר המות, כי הכרת השכל כוללת היא, "בצלם אלקים" פירש רש"י "להבין ולהשכיל"... (חלק א לח)
...הענין כי השכל מקיף כלל הפרטים, והחוש אינו מקיף הכללי רק ענין פרטי, ולכן רוב העולם ההולכים בתאות לבם, ונמצא שהורגלו לחיות החיים החושיים, ונאבד מהם חיי הרגש השכלי, ולכן אינם מבחינים רק ענין פרטי, ולא ענין כללי. וזה ראשית פרי חטאת, כי החוש יגשם האדם מאד, ואינו מרגיש בשום פעם רום ערכת נעימות רוחנית, ובפרט נעימות ידיעת השי"ת, כי כל זה אינו נבחן רק על ידי הבחנת השכל המקיף הכללי... (חלק ב יג)
הנה אנחנו רואים חומר הארץ פחות ושפל מאד, והאדם מתרחק ממנה, מנקה בגדיו ומצעיו מאבק עפר האדמה. והנה אנחנו רואים החומר הפחות מוציא ממנו ב' ענינים נשגבים, ראות עין וראות שכל. ראות עין הוא בתחילת הקיץ, כאשר האדמה תצמיח כל ירק ועשב נחמד למראה וטוב להריח, ואחר כך כאשר יחלופו ימי הקיץ והדשא ימולל ויבש, לא תשמח עוד עין בהם, אז תצמיח ראות השכל, כי תתן לחם לבב אנוש יסעד ויין ישמח לבב אנוש (תהלים ק"ד), אשר על ידי זה יחיה האדם וגם הנפש והשכל יתקיימו בו.
והנה מצינו בזה ב' לימודים, א', כי ראות השכל וחיותו ותענוגו יבואו אחרי ראות העין ותענוגה, הב', כי ראות העין תלויה בראות השכל, כי בלתי ראות השכל אשר הארץ תתן אחר כך מזונו לחיות בהם, גם ראות העין ותענוגה אין, כי אין במות ואבדון תענוגי הראות, אבל גם בעת שירעב האדם אינו חפץ ואינו מתענג בחוש הראות...
ומזה נוכל לדעת... כן באדם החומר הפחות שלו אשר יוציא ראות העין וראות השכל אחריו, גם כן ראות העין תלויה בראות השכל, כי בלתי ראות השכל הבאה אחר כך, יאבד גם ויפסיד ראות העין, כי התאוה מקלקלת החושים ומאבדת הגוף, כאשר תפרוץ פרץ בלי מעצור לה, וראות העין מביאה תשוקה לאדם לקנאות ולחשוק מה שלא יכול להשיג, ובין כך וכך מצטער יותר במניעת השגת תשוקתו ממה שמתענג בהשגת תשוקתו. ומה גם בהשגת תשוקתו יתן לזרים חילו... מה שאינו כן על ידי ראות השכל הבאה לאדם אחר כך, תגביל לראות העין להתענג במדה ובמשקל, ואז פי שנים ברוחו, עונג החכמה ועונג החושים.
ומעתה נקל לנו לדעת, כי כמו בארץ קודם שהכיר האדם על ידי שכלו מה בא בה אחר כך, ואחז בה ערב ובוקר וצהרים, והנה שדהו עלה כולו קמשונים, ואם כן צריך מי שיודיענו וילמדנו כי ישמרו ראות השכל לעבוד שדהו, ואז יתענג בשתיהן. כן האדם הנער, צריך מורה להבינו וללמדו, כי ישמור ראות שכלו הבאה לאדם אחר ראות העין, לעבדה ולשמרה מדמיונות כוזבות בלתי קיימות וגם מאבדות גוף ונפש, ולקבוע דעתו בדעת פנויה לעסוק בחכמה, ולהגדיר תאותו בגדר וגבול, ולכבוש תאותו לעת הצורך, ואז שניהם יתקיימו בידו. וכמו חומר הארץ תוציא טובה רק על ידי עמל וחרישה וזריעה, כן לב האדם צריך חרישה, שבירת התאוה, וזריעה - רעיונות טובות בעמל והעמקה, ואז יוציא האדם טוב יפיה... (שם קנו)
שופטים וגו' בכל שעריך, פירש מו"ז ז"ל כי הם שיעורין דליבא, שידע האדם שכל השערים הנפתחין בלבו, הם אשר ה' אלקיך נותן וגו'. ויש לומר עוד באופן הנ"ל, כי השערים בלב הם התפעלות הרוח ונפש שבלב, כי בכל פעולה והרגשה נקרא שער שנפתח בלב האדם, ויש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והם הכחות ומחשבות מיצר טוב ויצר הרע, וצריכין שופט שיהיה האדם שופט כל תנועה ופתיחת הלב אם לטוב הוא... וכשמבטל אדם עצמו להשורש והוא שער הנ' ושם נמצא הבירור בין טוב לרע, שהעירוב בא אחר התפשטות בלב האדם, וז"ש אשר ה' אלקיך נותן, שעל ידי זה יוכל לשפוט צדק באותן השערים... (שופטים תרל"ד)
...כן דומה הוא ברוחניות, ששעת רעה היא, וכחות החיצוניים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת העינים והלב של הנפש תועלת עצומה שעל כל פנים לא ישחיתו את הנפש על כחות הרע שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצוניים לכנוס לתוך תוכו, והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול, שבלתי אפשר להאיר בלב כח והארה אלקית, מכל מקום תיקונו יתר על קילקולו... (ויחי תרע"ד)
...והנה הרגשות שבאדם מתייחסות לארבעה היסודות, חוש הראיה לאש, כמו שידוע שניצוצי אש יוצאין מן העין מכין על הדבר הנראה, חוש השמיעה לרוח, שהאויר מתנענע ומכה על תוף האוזן, חושי הטעם והריח מתייחסים למים שהם מגדלים כל צמח ומהם הטעם והריח, ובלתי לחלוחית אין שום טעם וריח, וחוש המישוש מתייחס ליסוד העפר. וידוע שבחטא עץ הדעת נתפגמו ארבעת החושים, חוש הראיה במה שכתוב ותרא האשה וגו'... ועל כן גם ארבעת יסודותיו ירדו פלאים ונתגשמו, שנשתלשלו מהם ד' מלכיות מרכבה לד' הכחות הרעים... (תרומה תרע"ו)
ונראה דהנה איתא בשם הרב חיים ויטאל ז"ל שחמש ההרגשות שבאדם, שהן חוש הראות והשמיעה והריח והטעם והמישוש, הן חמשה שערי הלב, כל חוש וחוש מוביל הרגשתו אל הלב, ועל זה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, היינו שכל איש ואיש ישפוט קודם בואו לעשות דבר מה בחמש הרגשותיו אם זה ראוי להכניס ללב, שלב האדם הוא גן עדן וכמו שאין נכנסין לגן עדן אלא הראויים לו, כמו כן לא יכניס ללבו דבר שאין ראוי לו... (שופטים תרע"א)
ונראה עוד לומר, דאף על פי שהחושים הם חמשה במספר, מכל מקום יש חוש הכולל שממנו מתעוררים ומסתעפין כח כל החושים, ויש לומר שכנגדם הם ששה לאוין הנפרטים בפרשה, הלאו הראשון הוא לא תטה משפט... (שם תרע"ו)
לא כן הוא בעיני רוחניות שם חסר לנו כל השימת לב להבין מהלך התעלות האדם והשתלמותו. למשל אדם המרגיש בעצמו כי היתה לו פעולה גדולה בהשתלמותו, הוא מרגיש ברור כי מתעלה הוא מיום ליום, אבל לא חודר כלל במהלכם של הדברים, חסר לו כל ידיעה במציאות האמיתית, כי אמנם ישנם גם ברוחניות אברים, שהם, ודוקא הם, הנם הכלים לכל התהוות האדם ביצירתו ושכלול דמותו הרוחנית. אין לו כל ידיעה כי ישנם אברים רוחניים שבהם הוא רואה ושומע מריח ומתענג וכו'... ואם כי לפי ראות עינינו לכאורה אנו רואים בהיפך, שהרי מוכרחים לראות את האות בעין גשמית, וכן לשמע דברי חכמה מוכרחים לשמע אותם באוזן הגשמית, הנה אין זה סתירה כלל לדברינו, כי העין והאוזן הגשמית אינן כאן כי אם סבה בעלמא, כי על ידן ראה את האות או שמע הדבר חכמה, ואולם החכמה שבאות רואה באמת האבר הרוחני המיוחד לזה, וכן האוזן הרוחנית היא באמת השומעת את דבר החכמה. אבל על כל פנים עלינו לדעת, כי עניני החכמה והתבונה אינם כלל דברים הפורחים באויר בעלמא, אברים להם ויראו וישמעו, ודע זאת. והנה אחרי שהעלנו כי כמו לגשמיות כן לרוחניות אברים להם, וכל אחד פועל כדרכו, מעכשיו האם נאמר כי האחד סותר את רעהו? ודאי כי אי אפשר לומר על סדר הבריאה כי אחת תהיה מפרעת לחברתה, אלא שהכל תלוי באדם המסדרם באופן עבודתו והשתמשותו באברים... יסוד דברינו אלה כי השתלמות האדם בעניני החכמה והתבונה אינה דברי רוח, דברים הפורחים באויר, אלא כי אברים להם ויראו וישמעו, כמעט שאנו יכולים לחוש זה בנסיון. ישנם עתים מיוחדים שהננו כשומעים בקרבנו איזו התעוררות, מרגישים ממש כשומעים, חשים כשומעים פשוט באזנינו... אלא שבגודל התגשמיותנו אין אנו משימים לב לכלום, למרות כל ההרגשות והקולות סוף כל סוף נשאר הוא האדם בהנהגותיו הקדומות, כי רוחניות הנן רק סתם דברים פורחים בעלמא, ובלי משים חרשים אנחנו, ואיך נשמע... (דעת תורה בשלח עמוד קנד)
כתבנו בקונטרס הבחירה, בהשגתנו אנו מבחינים עצמיות בנו - אנוכיותנו, גם נמצאו לנו חושים שעל פיהם ישיג ה'אנוכי' מה שחוץ ממנו, חושינו מבחינים רק בחיצוניות הדברים ולא במהות הענינים ועצמותם, את הרגשת אנוכיותינו לא נבחין בשום אחד מהחושים, ואינה אלא ידיעה תוכנית פנימית שנמצאת בעצמותנו.
גם את עצמיות הרגשות חושינו נבחין בהבחנה פנימית, וגם את חבור "אנוכי" אל הגוף (הרגשת החיים), וכן הבחנת היושר והמעלות, כל אלו ברורים לנו בלי כל מחקר, ואין מהותם נתפסת בשום הסבר שכלי, וגם לא במחשבה. הם נתפסים במבט הפנימי שבעצמותנו.
לעומת זאת יש אשר נשיג על ידי החושים המבחינים רק בחיצוניות הדברים ולא במהותם, אבל בהשגות אלו נתפסת המחשבה לחקור בשאלות "איך" ו"למה"... (חלק ב עמוד ריח)
חושינו מבחינים רק בחיצוניות כל דבר ולא במהות הענינים, וזה "המבט החיצוני", על כן מושג, משפט ומסקנה אשר יבנה השכל על יסוד החושים, הוא המושכל על פי המבט החיצוני, ובדרך זה הולכים ונבנים כל מושגי המדע.
המבט הפנימי, היינו הרגשת אנוכיותנו, לא נמצא בשום אחד מהחושים ולא בכולם יחד, אלא הוא ידיעה תוכנית פנימית הנמצאת בעצמותנו.
המבט החיצוני אין לו מציאות עבור המשיג, אלא בהצטרפו למבט הפנימי, למשל באמרו 'אני רואה', מכל מקום הדבר הנראה מושג לנו במבט בחיצון בלבד, שהרי הוא חוץ ממנו. אמנם אנוכיותנו אינה מושגת על פי המבט החיצוני כלל, כמו מכונת צילום שאי אפשר בשום אופן שתצלם את עצמה מבפנים... (שם עמוד רעט)
...כי באדם יש השתתפות של גוף ונפש, וחלק הגוף מושפע רק מדברים הנתפסים לו בחוש, האדם חפץ בצילומי קרוביו, אף שזוכרם בלאו הכי, מכל מקום הצילום המוחש עדיף לו מהזכרון... (שם רצו)
ומצינו בענין שמש בגבעון דום שאמרו ז"ל שהיו הרבה שעות, וכן שעמדה חמה לנקדימון בן גוריון ועוד כאלה. אמנם בחשבון השנים והמולדות לא באו השינויים האלה בחשבון כלל. הרי פשוט משום שבעולם הגשמי לפי הצורך יש חושים סותרים, זה רואה וזה לא רואה, זה מרגיש במישוש וזה לא, וכך הוא ברוב הנסים, ומשום הכי אף שלישראל עמדה חמה ולבנה שעות הרבה, רק לישראל עמדו, ולא עשה זו שום רושם במהלך החמה והלבנה, כי למחר ולמחרתים היה מקומם ברקיע כחשבון כאילו לא עמדו כלל.
ונקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, היינו לו, וגם לגוי שהיה חייב לו המים גם הוא ראה הנס במציאות, שכך היה הצורך, ואפשר כי כל ירושלים ראו ככה, דאם לא כן איך היה לנקדימון חול בשעה שקיבל הקהל השבת.
אמנם נפלא הוא שעל כרחנו על פי שורת הדין שני הענינים יחד מציאות הם, שכיון שנקדימון וירושלים ראו את החמה לא חלה עדיין השבת להם, ומכל מקום לענין קביעות השנים והמולדות מתחשבים כראיית כל אדם! מכאן ראיה ברורה שגדר החוש אליבא דדינא איננו מציאותי אלא יחסי. אין הנסים חס ושלום כאחיזת עינים בלבד, אלא ממשיות מוחשי ממש, ואף שסותר להמוחש שכנגד, כי ראיית הנסים הרי היא ניצוץ דעולם היצירה שירד למטה אל העשיה. ובאמת לא שייך כלל סתירה בחושים על פי ההנהגה דעולם היצירה, מפני שכל ענין המוחש אינו מציאות ורק יחסי הוא לפי הצורך.
וכן בענין קפיצת הדרך, הדרך קופץ ולא האדם. כאשר קפץ הדרך ליעקב אבינו ע"ה אילו עמדו שם הרבה בני אדם לא היו רואים אותו טס במהירות עצומה, אלא שהדרך, היינו המרחק המקום הוא שקפץ ואיננו. ברגע הקודם היה בחרן ממש, והכל שראוהו היו מבחינים בודאי שהוא שם, וכיון דיהב דעתיה וכו' קפצה לו הארץ, המקום נתבטל כלפיו ואיננו, ובסתירה להבחנת זמן ומקום הוא נמצא תכף בהר המוריה, והכל רואים וממשמשים אותו שם...
הרי שיש שתי בחינות, הגוף הגשמי וצורתו שעם הנשמה, אשר תוכל להבחן גם כן בהבחנה גשמית אם רוצה. פירוש דבר זה, כי ההבחנה הגשמית אינה מציאותית כלל, וכשיורד ענין מעולם היצירה לתוך עולם העשיה ומתלבש בבחינה גשמית דעולם העשיה, אין זו סתירה כלל, משום שכל הבחנות עולם העשיה אינן אבסולוטיות כלל, אלא יחסיות לצורך הענין, וכשמשתנה הצורך משתנה ההבחנה.
אחר שנתבאר שהבחנת המציאות שלעולם הגשמי יחסית היא למדרגת המבחין, וזהו עולמו, הרי יוצא מזה שאין לגשם מציאות כלל, ואינו אלא בהבחנתנו לבד. נמצאנו למדים לפי זה שהבחנתנו היא היא מציאות העולם עבורנו. זהו פירוש היחסיות שבחושים ובהשגות. הבחנה זו נראית לנו זרה, אבל זה רק כי אנו בעולם העשיה, ורואים את הגשם כממש, כאבסולוטי, אך כשנתרגל במחשבתנו לחשוב על פי הבחנות רוחניות, נמצא מקום בשכלנו להבין שהשגתנו האבסולוטית היא העולם שאנו בו ולא יותר... (שם עמוד רח, וראה שם עוד)