(ראה גם:יצר הרע, תאוה)
לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. (שמות כ יז)
אף לא תחמוד אין טעם הפוסק כלל, ואם תאמר אפילו חמדת התורה אסורה... תא חזי בכולם עשתה התורה כלל, ובזה עשתה פרט, שכתוב בית רעך שדהו וגו', דהיינו בכל דברי העולם אבל התורה היא חמודה תמיד... (יתרו תקסח)
ולמדנו המלה האחרונה, שהיא כלל האחרון שבתורה, ומי שעובר על זה הוא כאילו עבר על כל התורה, משום שלמעלה היא ראשית הכל... ואם האדם עובר על זה ומסיר מחשבתו מדרכי התורה, אז מתדבק בסטרא אחרא, בצד השקר, ואז בא לידי לא תענה ברעך עד שקר, כמו שמצאנו באחאב שחמד כרם של נבות היזרעאלי, ואז העידו עליו שקר... (זהר חדש תשא מח)
כתיב כבד את אביך ואת אמך, וכנגדו כתיב לא תחמוד, מגיד הכתוב שמי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו, ומכבד למי שאינו אביו... לא תחמוד - רבי אומר, כתוב אחד אומר לא תחמוד, וכתוב אחד אומר לא תתאוה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, הרי זה אזהרה לעוקף אחר הנואף. לא תחמוד בית רעך כלל, ועבדו ואמתו וגו' פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, וכשהוא אומר וכל אשר לרעך חזר וכלל... אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה... וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף אין לי אלא בדבר שהוא קונה ומקנה, אי מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא לרשותך אלא ברצון בעלים... יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך. או אפילו חומד בדבור, תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת, מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה. (יתרו-בחודש פרשה ח)
תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו. (ברכות מח ב)
...אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם... (שבת פח ב)
ותפר האביונה, זו חמדה... (שם קנב א)
דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה... (פסחים ח ב)
דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם... עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה. (חגיגה יא ב)
והא קא עבר על לאו דלא תחמוד, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. (בבא מציעא ה ב)
...יתיב רבי אמי קמיה ארחיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, בתר דנפקה אטפל לה רבי אמי, א"ל בעלי היה בדרך וחמדתיו... (נדה כ ב)
והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו, וכי כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה. בקש כסף וזהב והם חמדה, שנאמר ובאו חמדת הגוים (חגי ב'). בקש נשים והם חמדה, שנאמר הנני לוקח את מחמד עיניך וגו' (יחזקאל כ"ד). בקש בנים והם חמדה, שנאמר והמתי מחמדי בטנם (הושע ט')... ומהו כל מחמד עיניך, דבר שהוא חמדה בתוך חמדה, זו התורה, שנאמר (תהלים י"ט) הנחמדים מזהב וגו'... (שמות פרשה ג י)
...ואתן לך ארץ חמדה, למה נקראת חמדה, שבית המקדש נתון בתוכה, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח) ההר חמד אלקים לשבתו, דבר אחר ארץ חמדה שחמדו לה כל המלכים, שבין העי ובין ירחו אינו אלא ג' מילין, לזו מלך ולזו מלך. דבר אחר ארץ חמדה, רבנן אמרי ארץ שנתחמדו לה אבות העולם, אברהם שנאמר (בראשית י"ב) לך לך מארצך, יצחק (שם כ"ו) גור בארץ הזאת... (שם פרשה לב ב)
כך שנו רבותינו שלשה מתנות ברא הקב"ה בעולם, חכמה וגבורה ועושר, זכה אדם לאחד מהן נוטל חמדת כל העולם... (מטות ה)
וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן, והיה ר"ג הזקן ור"א (בן עזריה) מספידין עליו ואומרים, על זה נאה לבכות על זה נאה להתאבל, מלכים מתים ומניחים כתריהם לבניהם, עשירים מתים ומניחים עושר לבניהם, שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו... (פרק ח)
דבר אחר כבר את אביך וגו ולא תחמוד וגו', מה ענין זה אצל זה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו כאלו חומד את ממון של אחרים כל ימיו לפני המקום... (פרק כו)
ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדו לה גדולי הדור, אברהם אמר לבני חת תנו לי אחוזת קבר, הקב"ה מחבבה לפני יצחק שנאמר גור בארץ הזאת... (ירמיה פרק ג רעא)
לחם חמודות לא אכלתי, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לחמא חמימא דחיטי דכיתא לא אכל...
איש חמודות, למה קורא אותו שלש פעמים איש חמודות, אלא בשרו המלאך נחמד אתה לפני הקב"ה, ומשובח בעליונים ואתה חמוד על דורך. (דניאל פרק י, תתרסו)
ונחמד העץ להשכיל - כי בו ישכיל לחמוד, ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל, והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכה. (בראשית ג ו)
לא תחמוד - אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו רק כאשר חלק לו השם... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו... (שמות כ יד)
...ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים, האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס, וכך "ולא יחמוד איש את ארצך", כי אם אין פירושו כן היה תהיה הארץ רעה... והטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמוד בית רעך הדבור התשיעי ולא תחמוד אשת רעך הדבור עשירי... ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך, רק אראה להם "לב חורש מחשבות און", "הטיבות כי היה עם לבבך"... (דברים ה יח)
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחמוד", ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך", חימוד שיש בו מעשה.
כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תתאוה", ואין תאוה אלא בלב בלבד.
התאוה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו", ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.
הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין, לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה. ואם גזל עבר בשלשה לאוין. (גזלה ואבדה פרק א ט והלאה)
לא תחמוד בית רעך וגו', הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות רשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע זה, שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר "לא תחמוד". ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב את פניו, אסור לפצר בו... והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד שאם ישאל שאלה לא יפילון אור פניו, אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה. (שערי תשובה שער ג מג)
לא תחמוד - יתיאש מכל מה שיש לחברו, כי מתוך החמדה יבא לרציחה, כבעכן ואחאב. ובמדרש, החומד מה שאין ראוי לו, מה שחומד אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלים. כבנחש הקדמוני שחמד את חוה. אמנם מצינו חמדת התורה והמצוות שהיא מותרת, ויש לאדם שכר עליה, או החומד בת חברו דרך נשואין. (שמות כ יד)
"עובד אדמתו ישבע לחם... חמד רשע מצדו רעים" וגו'. יזהיר שלמה בכאן על החמדה, כי היא מדה נטועה בלב מצד התאוה ויצר הרע, וידוע כי החטא הקדמוני מתוך החמדה היה, שנאמר "ונחמד העץ להשכיל"... וכבר אמרו הבטלה מביאה לידי שיעמום, כי הבטלה ההיא תביאנו לחמוד ממון הרשעים... וכיון שחמד קראו רשע, כי אסור לחמוד ממון חברו המותר, אף כי ממון הרשע שקנאו בגזל... בא וראה כמה גדול איסור החמדה, שהרי מתוך החמדה יבא אדם לידי גזל, הוא שכתוב "וחמדו שדות וגזלו". ומתוך החמדה לקח גחזי ממונו של נעמן... מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה, שכן מצינו בעכן שנידון בשני דינין, שנסקל ונשרף... נשרף על שמעל, ונסקל על שחילל שבת. ומי הביאו לכל זה, החמדה, שחמד הגנבה ההיא, כענין שכתוב "וארא בשלל וגו' ואחמדם ואקחם"...
הוהרנו באיסור החמדה בעשרת הדברות בדיבור "לא תחמוד", ומה שלא הזכיר שם הלאו של לא תגזול, לפי שהגזל בכללו ולמדנו קל וחומר, אם החמדה שהיא בלב אסר הכתוב, אין צריך לומר הגזל שיש בו מעשה. וידוע כי מתוך החמדה יבוא אדם לבגוד במצוות, שאם הוא חומד ממון אחרים כל שכן שיחמוד ממון עצמו, ותהיה עינו צרה לתת ממנו צדקה, ושאר חיובי המצוות הנמשכות אחר הממון... ועוד אפשר לומר כי לכונה אחרת קבעתו תורה עשירי, כלומר דבור אחרון, מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות, שכל מי שלא נזהר מן החמדה, לסוף הוא נכשל ועובר על כולם, שמתוך החמדה יבא לידי גנבה, וכשיתבעוהו לדין יכפור וישבע לשקר, ולפעמים שיגנוב בשבת...
ומפני שכח המלאכה גדול ומביא את האדם שלא לחמוד, לכך הזכיר שלמה כאן, "עובד אדמתו ישבע לחם"... ובמדרש אם ייגע אדם בתורה ישבע לחם... (כד הקמח חמדה)
לא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו... וכבר הוכיחו ז"ל מפסוק אחר דכתיב "לא תחמוד... ולקחת לך" (דברים ז' כ"ה) שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה, ואפילו נתן הדמים לחברו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד... כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד אותו מתוך תאוה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו... (יתרו מצוה לח)
שנמנענו לקבע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, וכתב הרמב"ם ז"ל שהם שני ענינים, שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו, אם איננו חפץ למכר אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבו, כי אם התאוה יבא להתחנן לו להכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים... כי האמנם ביד האדם למנע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה... ולבו מסור בידו על כל אשר יחפוץ יטנו... ואמרו במכילתא לא תחמוד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו, ושם נאמר מנין שאם נתאוה סופו לחמוד, תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד... (ואתחנן מצוה תטז)
...וכל זה אירע להם שבהיותם שטופים בחמדה שהיא שורש כל הקנאות והתאוות והעבירות וסתירת כל המצות, לפיכך אמרו ז"ל דיבור של לא תחמוד שקול כנגד עשרת הדברות ובכלל כל התורה, שאם לא תחמוד תכיר ותדע שה' אחד הוא אלוקיך ולא תרוץ לדבר אחר, ואם לא תחמוד לא תתאוה לעבוד לזולתו, וכל הדברים דומים לעבודה זרה ומשמשיה, ולא תשבע לשקר, ותשמור שבתות ומועדים ולא תעשה בהם מלאכה... (נר א הקדמה)
על כן ישען אדם על עושהו ואל יבטח בחריצותו ולא בממון של אחר, ויהיה שבע במה שחננו בוראו, כי אותם שאינם שבעים, כל ימיהם חומדים ממון, עד שאם לא ימצאוהו בהיתר יבקשוהו באיסור... (שם כלל ב חלק א פרק א)
ולא תחמוד שורש כל המדות הטובות, כי השמח בחלקו לא יבא לעולם לידי קטטה היפך המתאוה, שנאמר (משלי י"ח) "לתאוה יבקש נפרד" וגו'... (אבות פרק ב א)
...ונראה לי כי החמדה שני דברים, האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית אשה להיכן יכניס... ויש מי שחומד מפני יצרו אף על גב שאינו חסר בית ואשה חומד לתוספות יצר, ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה ואחר כך לבית, ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם לא תחמוד אשת רעך ואחר כך לא תתאוה בית רעך, ומזה הטעם נראה שלא נכתב שדהו בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו... לאפוקי בדברות האחרונות שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף שדהו וגם כתב לא תתאוה מזה הטעם, כיון שהחמדה של דברות שניות היא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, אבל אצל בית ושאר דבר כתיב לא תתאוה, שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם... (דברים ה יז)
אחרי בצעם, פירוש אחר חמדת לבם, כי החמדה והתשוקה מהפך הטוב לרע ואת הרע לטוב, הכל לפי התשוקה אשר היתה בלב אשר מהפכת הכל. (חידושי אגדות סוטה מז ב)
...וזה שאמר שהתורה היא כלי חמדה שבו נברא העולם, ואמר חמדה כי השכל בלבד הוא שנחמד מפני כי הדבר שהוא נחמד הוא נחמד למראה, והתורה חמודה לראיות השכל, וכך קראו את התורה בכל מקום חמדה גנזוה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם... (דרך חיים אבות ג יד)
ויהי כמשיב ידו - ארבע ידות כתובים כאן... והנה מקום אתי לפרש ארבע ידות אלו שיש בהם רמז על איש חומד ממון, ואינו נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו... והנה כל אדם יש לו שתי ידים אשר בהם עמל וטרח להשיג מלא חפנים בכחו ועוצם ידו, ואם כן כל אשר בכחו מושג משתי ידיו, ואם אינו מסתפק במה שחננו אלקים הרי הוא חומד עוד מלא חפנים, דהיינו כדי מלאכת ארבע ידים... וכל חומד ממון אינו בעל צדקה, על כן לא יצלח למלוכה, לפי שאמרן ז"ל שבזכות שעשה דוד משפט לזה וצדקה לזה היה יואב מנצח במלחמה... (בראשית לח כט)
להצילך מאשה זרה - עכשיו מפרש הנוקבא דסט"א, והוא סוד התאוני. והיא נחלקת גם כן לשנים, והם תאוה וחמדה. ותאוה היא שהגוף נהנה, שהוא יושב בביתו ואינו רואה רק למלאות תאותו והנאתו. ואף שהוא יושב בביתו ולומד כשהוא רודף אחר התאוה, גם מה שהוא לומד אינו אלא לפניות. וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף, כמו בגדים נאים ובתים נאים או שיהיה לו ממון רב, שאין בהם הנאת הגוף, אלא נפשו של אדם חומדת להם... והחומד דברים שאין בהם הנאת הגוף אינו שליו ואינו שקט אלא רודף תמיד אחריהם. ושני הדברים האלו כתיבי בעשרת הדברות, אך בלוחות האחרונות כתיב אצל אשת רעך "לא תחמוד", ואצל בית רעך "לא תתאוה", ובלוחות הראשונות כתיב בשניהם "לא תחמוד". ונמצא שתאוה היא הנאת הגוף ממש וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף. וזו התאוה נקראת נכריה, כי התאוה אינה ראויה לבני ישראל כלל... ולכן היא דוגמת בת אל נכר, שאסור ליגע בה כלל. והחמדה נקראת "אשה זרה", כי האשה אשר מבני ישראל היא מותר ליקח אותה לאשה, רק אשה זרה שלקח אותה איש אחר בזו אסור ליגע כלל. כן חמדת הפרנסה והממון אינה אסור מכל וכל... אך יעסוק באמונה מאד... ולכן נקראת החמדה אשה זרה, שהחמדה מביאה לחמוד ממון של איש זה. מנכריה זו התאוה, אמריה החליקה, כי התאוה מראה עצמה לטובתו, כי מתוקה התאוה לחיך מאד, ועל ידי זה האדם מתפתה לילך אחריה... מה שאין כן בחמדה, שאין אמריה חלקים, כי אין בזה הנאת הגוף, ואין כדאי לרדוף אחריה... (משלי ב טז)
כל באיה לא ישובון, שלא יאמר אדם אלך בשרירות לבי ואחר כך אשוב... והוא נגד ההולכים אחר החמדה, כי לא יוכלו לישב במנוחה והשקט אחר שהיה דרכם לרדוף תמיד אחר הממון והחמדה, כי הולכים ובאים תמיד והם עושים עבירות ועוולות.
ולא ישיגו ארחות חיים - הוא נגד בעלי התאוות ש"שחה אל מות" ביתם, כי אינם עוסקים בתורה שהיא החיים... כי התאוה היפך התורה, כמו שאמרו במדרש עד שאתה מבקש שתכנס תורה למעיך בקש שלא יכנסו אכילה ושתיה לתוך מעיך... (שם שם יט)
לשמרך מאשת רע - היא החמדה, שהיא הנוקבא של הרע, כמו שפרשנו, שאינו מניח לו לישון ורודף תמיד אחר הבלי העולם ואין לו הנאה ממש אפילו בעולם הזה, לכן נקראת אשת רע, שאין בה טוב כלל.
מחלקת לשון נכריה - היא התאוה שנקראת נכריה, כמו שנאמר "אמריה החליקה", והתאוה יש לה חלקת פה, כי מראה את עצמה לאדם כאוהב לתת לו תענוגי עולם הזה... (שם ו כד, וראה שם עוד כה)
כי בעד אשה זונה עד ככר לחם - זהו נגד התאוה, והיא היפך התורה כדפירשנו... כי כשהאדם רודף אחר התאוה הוא משכח תלמודו ולא יהיה יודע אפילו הלכה אחת... ואשת איש - היא החמדה שהיא אשת הרע הידוע הנקרא איש, נפש יקרה תצוד - שהיא היפך המצות, ואפילו "נפש יקרה", שהוא בעל תורה ויראה, היא צדה במצודתה, שמראה לו שהיא נצרכת לישוב העולם ולעבודת ה', וטוב תורה עם דרך ארץ... (שם שם כו, וראה שם עוד)
לא תחמוד - נראה כמו שכתב בעל הברית, אחר שה' ציוה אותנו לאהבו בכל לבנו, אין מקום בלב לאהבת וחמדת העולם. (שמות כ יד)
לא תחמוד - יש הבדל בין חמדה לתאוה, התנאי בחמדה היא שהיה בדבר הנחשק נעימות ושלמות עצמי מתדבק בו, שלפי שלמותו העצמית הוא מוסכם לכל המין האנושי, שכל הרואה אותו חושק אליו. והוא ענין החמדה שחושק אל הדבר מצד נעימותו ועריבותו המתדבק בעצמות הדבר. וענין התאוה היא, שבעצם הנחשק אין שום נעימות ושלמות עצמי, אבל יתהוה בו שלמות כשיחובר ויצורף אל דבר... ולפיכך לא יפול על החשק בנשים רק לשון חמדה, כי סתם חשק באשה הוא מחמת היופי ועגבותה, אמנם בשאר חפצי וקניני האדם כגון בית שדה ועבד ואמה יפול בהם בין לשון חמדה כשיהיה בהם שלמות עצמי, ובין לשון תאוה כשאין שלמותם רק מצד הצירוף עם דבר מיוחד שהתועלת אינו דבר עומד בפני עצמו, ויש לו מציאות על ידי הצטרפות דבר אל דבר שיגיע לאחד תועלת מן חברו... (דברים ה יח)
וכי תאוה הוא לעינים - שיש הבדל בין חמדה ובין תאוה, החומד הוא רק דבר שיראה בעיניו, והמתאוה יתאוה גם דבר שאינו לפניו... ונחמד העץ להשכיל - ר"ל על פי מה שפירשתי "לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז", ופירשתי כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמתי, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה, והשכל ימשך אחר התאוה... (בראשית ג ו)
...ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה, שהחמדה היא מצד החושים דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב "מחמד עין", והתאוה היא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין, ואין בו חמדה מצד יפיה, רק נפשו המתאוה אותה איותה אותו... ובא נסמך אל נפש, "תאות נפש", ולא נמצא חמדת נפש... (שמות כ יד)
לא תחמוד - כמיהה פנימית העוברת גם לידי מעשה, ותאוה היא הפנימית בלבד. לגבי אשת חברו גם זו אסורה, לגבי השאר רק אם משתדל שיגיעו לידו, ואפילו נגד תשלום... (שם)
לא ירבה לו מאד - רכוש מסוים נחוץ למלך לשם חיזוק עמדתו ולפעול למען הרוחניות ולטובת גשמיות העם, רק ישמר מאהבת הממון, שהיא כשלעצמה רעה, מבלי צורך לתת טעם נוסף לכך, כפי שעשה בשני האיסורים האחרים של המלך. (דברים יז יז)
לא תחמוד - למכילתא עובר על לא תחמוד ועל לא תתאוה, שהתאוה בלב והחמדה שמשתדל להשיג את הדבר. (שמות כ יד)
וחשקת בה - אף על גב שאינה נאה, קדושין כ"ב א', שהחשק בא על דברים פנימיים רוחניים, וחמד על אהבה מסובבת מדברים חיצוניים וגשמיים. (דברים כא יא)
להמשיך השגחה שלימה אי אפשר אלא עד שישבר תאוות ממון, ושבירתה הוא על ידי צדקה. כי איתא בזוהר (פינחס דף רכ"ד א') רוחא נחית לשכך חמימא דליבא, וכד נחית רוחא לבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליואי. רוחא זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה, על ידו מקררין חמימות תאוות ממון... (יג א)
וזהו (דברים ל"ג) "ויגרש מפניך אויב" מפניך דקדושה, ויאמר השמד, לשון שמד, לשון ע"ז, היינו תאוות ממון, כי כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית, ובשביל זה כשמגרש מפניהם דקדושה את האויב הוא מפיל אותם האויבים בפנים דסיטרא אחרא, היינו השמד. נמצא כל צדיק וצדיק כשהקב"ה רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאוות ממון, כי צדיק הוא ברית עולם, וזה האויב של צדיק, שחולק על צדיק אין לו מלח להמתיק מרירותו, כי מלח ממון חסר, כי עיקר תאוות ממון שנתמעט אינו אלא על ידי ברית. ובשביל זה זבולון שהיה אוהב ליששכר, נאמר בו (דברים ל"ג) "שמח זבולון", היפך בעצבון... (כג ג, וראה עוד ערך פרנסה)
...כי דע כי גם על ידי חמדה ותאוה והשתוקקות שיש לו לממון חבירו, גם על ידי זה יוכל לגוזלו, כי המחשבה יש לה תוקף גדול... וזהו האיסור הלאו החמור שבעשרת הדברות, "לא תחמוד"... (סט)
כל אדם יש לו חמדה מיוחדת ובאותו דבר שחמדתו ותאותו גוברת ביותר בדבר זה עצמו הוא כלי מוכן לקבל ברכת ה' אם ישוב אל ה' בכל לבו, היינו להגיד שחמדה זו הנטועה בו מהשי"ת הוא, וזה שאמרו ז"ל (ב"ב ק"י) על פסוק ושבואל וגו' נגיד על האוצרות, כיון שראה דוד שממון חביבה עליו ביותר מינהו על האוצרות וכו', והרי האוצרות אין שלו ולא נתן לו האוצרות כלל, ובמה השביע חמדתו... אך באמת דרשו שם ושבואל ששב בכל לבו, והתשובה היינו שמשיב חמדה זו למקורה ומכיר שלו ית' הכסף והזהב, ולכך הוא ראוי להיות על האוצרות דדוד המע"ה, שמלכותו מדת מלכות שמים, וכל מינויו היינו שהממונה על אותו הדבר היה מכיר ויודע להקנות הכל לעליון קונה שמים וארץ, וגם ברכה באוצרות בא על ידו כיון שיצרו השי"ת בבריאה חומד ממון, על כן יש בו כח עצום בזה, וכיון ששב בכל לבו הרי ברכת ה' בממון על ידו... (חלק ב צדקת הצדיק קפא, עמוד סד)
...ועל הסדר הזה נאמרים כל העשרת הדברות עד האחרון שהוא לא תחמוד, והחמדה שבלב גם כן אינה ביד האדם למנוע ממנה, אמנם לאחר שכבר נקלט כל העשרת הדברות, שהוא כל הדברי תורה בנפש בתכלית, ממילא נתבטל מהלב כל מיני חמדות מהעולם הזה, ודיבור לא תחמוד הוא גם כן לשון הבטחה, שעוד לא יהיה לך שום חמדה בלב מעתה... (פרי צדיק ראש השנה כ)
ודע כי לכן חמדת הממון עבירה גדולה יותר מדבר שיש בו מעשה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה, מפני שאהבת הבצע מבלבלת כח הציור של טוב העולם הבא, כי זה חושי, ועולם הבא שכלי, וידוע לכל כי קודם שיבא האדם למדרגת השכל בפועל, אין ערך ציור החושי לציור השכלי, אף גם לא כאחיזת עינים נגד בפועל, ואף גם לא כבחלום נגד בהקיץ.
ולכן בא הציווי בקריאת שמע, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וזה יהיה הסבה, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" וגו', כי הראיה בכל מיני עריבות העולם הזה המדומה תבלבל כח הציור של עריבות העולם הבא, וישאר ריק וניעור מהם, וישתכח תמיד מלבו מעשה ה' הנורא... לכן הזהירה התורה מחמדת וראית העולם הזה הבלתי מוכרח, כדי לחזק ציור השכלי... (חלק א כח)
כבר דברנו איך שני גדולי הדור נתרחקו מתחת כנפי השכינה בשביל חמדת הממון... וכמבואר ברמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ג', אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, אלא כשם שאדם צריך לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות וכו' ומרדיפת הממון והכבוד וכו', ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה וכו'.
ועל פי זה דברנו שענין העסק במשא ומתן שהתירה התורה הוא כמו עבירה לשמה, ועבירה לשמה אם כונתו לשמה יגדיל מעלתו, ואם כונתו שלא לשמה הוא בעל עבירה בחמדת הממון. ואולי יאמר אדם כי כונתו לשם שמים, לעסוק בתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה, יראה אם לא יעבור הגבול בכמות העסק ואיכות החמדה בשטיפת הרצון כסוס שוטף... מי לנו גדול מדור המדבר... ועם כל זה ראה מה קרה להם. אחד מגדולי שבטי י-ה עכן בן כרמי וכו', בשביל אדרת שנער אחת וכו', ואחמדם ואקחם. היאומן כי יסופר על גאון חסיד גם בדורנו כי יבוא לידי מדה זו? ועיין ברש"י שם שראה שבט יהודה נאספים למלחמה, אמר מוטב שאמות לבדי וכו', ראה מתוך גנותו גודל שבחו, וגם נאמר "יעכרך ה' ביום הזה", ולא לעולם הבא, וראיתי כי תפלת על כן נקוה לך ראשי תיבות עכן, כי הוא תקנה... ראה כמה מסוכנת חמדת הממון לגדולי ישראל! ... הגיד נא לי אחי אם אפשר השמירה הזאת בלי לימוד רב... ואפשר שזו היא כונת יעקב אע"ה, "קטונתי וגו' כי במקלי עברתי וגו' ועתה הייתי לשני מחנות", ומי יודע אם היה לשם שמים בכל עת ורגע, ולא נתערבה בהם החמדה, על כן נתיירא.
ואם תאמר איך יכול להיות שתהיה כל כך סכנה גדולה, איך נמסר האדם לנסיון כזה אשר צריך להיות במדרגה כמעט כמשה רבינו ע"ה, אני אראה לך כי על כרחך כן הוא.
הנה ידוע כי אשתו של אדם מותרת לו, אף על פי כן כתב הרמב"ן בפרשת קדושים, כי באתה התורה להזהיר את האדם להיות קדוש, היינו שיוכל האדם להיות נואף גדול בהיתר... וכן באכילות אף המותרות... ולכן הטביע הקב"ה כשיצא הזרע יופסק הנאתו, להורות כי לא יעסוק בזה רק לקיום המין... והנה אבר התשמיש נמסר ביד כל אדם, לכל אשר יחפוץ יטנו... הרי זה ממש כאש בנעורת, ועם כל זה הוזהרו גדולים וקטנים ברוב חמדתם להזהר מהרע הזה, היש "שבור את החבית ושמור יינה" (דבר כמעט בלתי אפשרי) גדול מזה? וכולם חייבין בה! הרי נתבאר בעליל גודל העמל.
ומעתה נבין כי גם בעסק המותר לאדם, ניתן לו נסיון גדול, שיתעסק בהרוחת ממון לצרכו, ומי לא יבין כי ההתעסקות בצרכיו להנאתו ולחמדתו מולידה אהבה לעולם הזה, וכל מה שיחבב העולם הזה יותר יתרחק מתאות אהבת עולם הבא יותר... (שם נג, וראה שם עוד)
...וכבר ידעת בלוט מה שדברנו עליו, כי כל חטאו היה שנכנס בו מעט לפי ערכו הרם חמדת הממון, ומה אמרו חז"ל עליו, אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילין אותו מבשרו. הרי כיון שנכנס בו חמדת הממון נכנס בו לפי ערכו הרם חמדת עריות, כי לא לחנם יחברום חז"ל 'גזל ועריות' וכו'... (שם א עו וראה שם עוד)
והנה מצאנו תיכף אחר שירת הים, עם כל החבה היתרה שנודעת להם שהם בנים לו יתברך, בפסוק ט"ו כ"ב "ויסע משה את ישראל מים סוף", פירש"י שהסיען בעל כרחן, לפי שהיו טרודים בביזת הים הרבה מאד, כמו שאמרו, סעודתך שהנאתך ממנה - משוך ידך הימנה (גיטין ע'), פירוש שהאדם צריך להרגיל עצמו גם בדבר המותר, שיהיה במדה ובמשקל. והנה ביזת הים היתה מצוה, ועם כל זה, כשראה משה רבינו ע"ה שהיו מרבין יותר מדאי, הסיען בעל כרחן, להראות להם דרך בכל עניני העולם הזה... וספר לנו הכתוב מיד "ויבואו מרתה" וגו', להורות להם בחוש, מה יועיל לכם עתה הכסף והזהב שרכשו בביזת הים, והם קרובים למות בצמא, לולא צעק משה אל ה'... (שם א קכז)
והנה לפי זה נבין מה שמנה הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תשובה חמדת הממון בהעבירות חמור ממעשה, יען כי מביא את האדם לפזור הנפש חס ושלום מדחי אל דחי, ולכן לוט נטרד בשביל חמדת הממון... (שם א קנב)
...ומבואר שמשה רבינו ע"ה הכיר מחלתם, כי הכיר בהם (בבני גד וראובן) אהבת הבצע, ולמענו רצו להפריש עצמם מאחיהם ולהזניח דבוק חברים, שמחבבין ממונם יותר מתועלת נפשית, ואם כן אין הממון מתנת שמים, והבין שבסוף יטם הבצע מללכת עם אחיהם למלחמה, ויתרפו כולם... (שם א רלב)
והנה בעשו הרשע להשתומם מאד, הנה כבר ביארנו במאמר אחד גדולתו בדעת... והנה עשו חכם גדול הלך לנקום מאחיו בשביל שנאתו המרובה, היאומן כי ישוחד אדם כזה בשביל מתנה קלה. אתמהה! וכבר הערנו מזה לראות מה זה מזיק היותר גדול לאדם - חמדתו... (שם א רנו)
ויש להבין כי האדם עומל לא בעד עצמו, כי יש תאוה ויש חמדה, בעלי החמדה אינם נהנים מחייהם ורק עוסקים תמיד בהכנה לחיים, להרויח ממון אשר זה רק הכנה לחיים. והנה יש זקנים קרובים לשאולה, וגם ערירים אשר אין להם בעבור מי לדאוג, ועם כל זה הם חסים על ממונם יותר מעל נפשם, וקשה להוציא מהם ממונם לצדקה כמו מאיש נער רך בשנים... וקשה להבין לפני מי הם חסים?
ועוד תראה פלא, כי האנשים ההם, הלא המה הדואגים לקיום העולם, ועם כל זה אינם המכובדים בעולם, רק מי? החכמים הדואגים "לעצמם". הנה מהגר"א לא נהנו "העולם" ממנו, כי אכל ושתה מעט ולא עסק בחברת בני אדם, ועם כל זה הוא מכובד יותר מהם... (שם ב רצט)
בני אדם מעריצים את האדם השואף, וכן שמים לב לחנך את בניהם להיותם בעלי שאיפה ומרץ. כן כתב אחד החושבים, כי השאיפה היא חיים. האם נכון הדבר? הן השאיפה היא רעבון, כאשר ישאף הרעב לאכול. על כן טעות גדולה טעה החושב ההוא, הרעבון איננו חיים, אלא החי רעב הנהו עד שישביע את עצמו. ככה גם שאר השאיפות מיני רעבון הם, שלוחי יצרי לבבנו אם לטובה אם לרעה.
נתבונן בבעלי חיים, ונמצא כי הרעבים יאכלו וישבעו, ולא יוסיפו לאכול עד ירעבו עוד, זולת החזיר יאכל מבלי הרף, כי לא ישבע לעולם. ככה גם באדם, אוהב כסף לא ישבע כסף, ורעב לעולמים. זה הוא חולי רע. ולא רק רעבון הכסף ישלוט תדיר ולעולם, אלא כל השאיפות החמריות כמוהו, כפי שישביעם האדם, כה יוסיפו לרעב יותר ויותר.
ונשוב להתבונן, כי חס ה' על החזיר וירחמנהו, וכפי שהוסיף לו רעבון כן הוסיף במזונותיו... לא כן האדם הרעב לתאות יצרו, זה אשר ישאף אליו רחוק הוא ממנו מאד, מלחמה כבדה ובמרץ רב ילחם עדי יגיע אף אל חלק משאיפתו... ורעה מזה שאיננו רעב מחסרונו של אותה שעה בלבד, אלא ירעב גם בחשש מחסור, אשר אפשר שיגיענו להבא... גם בזמנים אשר ספק גדול הוא אם יהיה אז בחיים. וגם ירעב לחשש רעבון בניו אחריו... וכל אשר ירבה נכסים ויוסיף להכין הכנה רבה, ככה לעומתו ירבו דאגותיו ויגדל רעבונו... ולא יניחוהו להשתמש גם במה שיש לו לצורך שעתו להשקיט לו רעבונו של עכשיו במקצת... וגם המנצח בתחרות פצוע הוא, חולה עיף ויגע, וגם כי נצחונו אשר נצח (לחטוף השלל) אינו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים אלא יוכפל וירבה...
וכי תשאל למה הוא זה אשר לא ישבע השואף באשר ישיג ויגיע אליו? יש בזה דבר עמוק ונפלא, השאיפה היא כח מושך, אשר ימשוך אליו את אשר חוצה לו, כלומר אינו דומה לרעבון הטבעי, שהוא רק הרגשת ההכרח למלא בטנו, שזה דבר שיש לו קצבה ושיעור, אבל מי שנופל ביד השאיפה לכסף וכדומה הוא אינו מבקש דבר קצוב, אלא שמושלת עליו תאוה מחודשת מלאכותית, להרחיב את תחומו, לקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא חוצה לו. נמצא כי לא מפני חשיבות עצם הענינים ישאף השואף אליהם, אלא אך ורק בהרגישו כי חוצה לו המה.
וממילא, וזה לך האות כי כך הוא, בהשיגו את הענינים אשר שאף אליהם, שוב לא ישוו בעיניו מאומה, ולא ישביעו את תאוותו, ויהי בראותו כי לא שבע, וידמה לשבור רעבונו במה שממנו והלאה וישאף אליו...
ולא רק בחמדת הממון הדברים אמורים, כך היא חמדה גם בתאוות חמריות אחרות. הנה אמרו בגמרא סוף נדרים מעשה במי שהיה חשוד לנואף, ונחבא בבית הבעל, ובא הבעל ובקש לאכול דבר שטעם ממנו הנחש, צעק לו אותו נואף והצילו, ואומר שם רבא שאם היה נואף באמת היה מניח לבעל למות, ומקשה פשיטא, ומתרצת הגמרא שאולי הייתי אומר שנוח לנואף שיחיה הבעל כדי שתהיה לו האשה בבחינת מים גנובים ימתקו.
ביאור הענין, כי בעל התאוה לא ידע שדחיפת תאוותו באה דוקא מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, ואם אך ישיגנו ללא קשיים ובהיתר, כבר יפוג טעמו... אילו ידע באמת כמה מן הדמיון יש בזה, כבר לא היה רודף אחריו... (חלק א בשאיפה, עמוד לט והלאה)