חמשה עשר בשבט

(ראה גם: מעשר, עץ)

תלמוד בבלי:

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו... מאי טעמא, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ... רבי שמעון בן אלעזר אומר ליקט אתרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש... (ראש השנה ב א ויד א, וראה שם עוד)

תוספתא:

כל אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט הרי הן לשעבר, לאחר חמשה עשר בשבט הרי הן להבא. אמר רבי נחמיה במה דברים אמורים באילן העושה שתי בריכות, אבל באילן שאין עושה אלא בריכה אחת, כגון הזיתים והתמרים והחרובין, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמשה עשר בשבט כאילו חנטו אחר חמשה עשר בשבט. (שביעית פרק ד)

משנה תורה:

...וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני... והחרובין אף על פי שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא, הואיל ומתעשרות מדברי סופרים, יראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחרובי צלמונה שאין ראויין למאכל רוב אדם... (מעשר שני פק א ב וג)

רש"ר הירש:

בארץ ישראל הארץ אשר בה תמצא תורתנו הקדושה את הרקע המושלם לצרכי קיומה, לא יגדל ולא יפרח שום צמח העשוי להעניק ליהודי הנאה, בלי שום תמורה, זכות בלא חובה, כל הנאה אשר יפיק היהודי מאדמתו קשורה ללא ויתורים בחוב מסויים, ורק מילוי חובתו זו הוא הנוסך בהנאה את צוף מתיקותה, בהעלותו את האנוכי-בהמי לדרגה עילאית של האנושי-אלוקי. היום הזה יש בו איפוא, משום סמליות רבה ביחס למהות החיים השוטפים של הציבור ושל כל יחיד מבני העם היהודי.

אמנם לגבינו אין יום זה, ט"ו בשבט, כי אם תאריך המסומן בלוח גרידא, בחיי הגלות שלנו אין ליום זה השלכות מיוחדות, זולת אופיו החגיגי במקצת שמוצא לו ביטוי בסדור התפלה. כמו כן קיימת האפשרות שתהא לו השפעה הלכתית ביחס לספירת שנות הערלה, הנוהגת גם בחוץ לארץ מדברי סופרים. ומכל מקום הננו מקדישים גם כן תשומת לב ומחשבה ליום זה, מכיון שהוא מעניק לנו הזדמנות יוצאת מן הכלל לחדור בדרך של התבוננות לתוך עומק רוחה של היהדות... (במעגלי שנה חלק ב עמוד צג)

...אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומם של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד אתנו ולוחשת על אזננו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה, האפורה והצוננת שמכרבלת את האילנות הערטילאיים, מתחת הקליפה זו החלו כבר לפכות, במלא חומם, חיים חדשים ורעננים. מה נוקבים ויורדים חדרי בטן הם דברי המוסר המאלפים, המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נסכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור... (שם עמוד קח)

שם משמואל:

יש להבין בפלוגתת בית שמאי ובית הלל, דלבית שמאי באחד בשבט ראש השנה לאילנות, ולבית הלל בט"ו בו. דהנה זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא באדם עשרים שנה, והוא שליש חיי האדם... וכן הוא בשנה שי"ב חדשים הם, ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה, ועולה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שהחיים החדשים שאדם משיג בתשרי מתאחדים באדם לאט לאט עד שבט, שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת השי"ת בחיות חדשה לשאת פרי לטובה, ומאי פירות, מצוות. ועולם שנה נפש הם בבחינה אחת, ולפי זה יובן טעם מחלקותם, דבית שמאי סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבט הם ד' חדשים, שליש השנה, ובית הלל סבירא להו שהשנה מתחילה להתחשב מיום ט"ו בתשרי, שאמרו ז"ל (ראש השנה ט"ז) נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים, וכן הוא ברוחניות... על כן מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט. (בשלח תער"ב)

פרי צדיק:

...ואמרו שבאחד בשבט שמתחיל הזריחה רק קצת מהלבנה ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים בט"ו בו, שהסיהרא באשלמותא. ואזדו לטעמייהו, דפליגי (ביצה ט"ז א') דשמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו', והיינו דשמאי לפי מדרגתו דפחד יצחק לא היה מאמין בעצמו שמא אינו מתכוין באכילתו לשם שמים, ורצה להכניס קדושה באכילתו שיהיה אכילה דמצוה לכבוד שבת... אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים... שלא עלה על דעתו שום הנאת הגוף, רק כמו שמאכיל לאכסניא, והיינו לקיום הנפש... וחודש שבט שנוצר באות צ' בלעיטה, שהעסק בו לתקן האכילה שיהיה בקדושה... ועל כן באחד בשבט ראש השנה לאילן, שרק זריחה קצת יש בו מהלבנה, וצריך יגיעה ועמל לתקן האכילה שיהיה בקדושה, וכעצת שמאי על ידי קדושת שבת, וזהו כדברי בית שמאי כמדתו הפחד והיראה.

ובית הלל אומרים בט"ו בו, דהייני דסיהרא באשלמותא, שבחודש הזה התיקון מכל וכל, שיהיה האכילה בקדושה... וכן על ידי כל אכילת מצוה מתקנים שיהיו כל האכילות בקדושה, ולכן נוהגים ישראל לטעום מכל מיני פירות ביום זה, והיינו שעל ידי מנהג ישראל שהוא תורה מכניסין קדושה להאכילה, ועל ידי זה מתקנים כל האכילות שיהיו בקדושה... בכל מיני פירות שיהיה רק מסטרא דעץ החיים, ויתוקן כל האכילות שיהיו בקדושה, ואז נגאלין מכל וכל בניסן. (ט"ו בשבט ב)

...אך לכאורה יש להבין הא טעם דשבט ראש השנה לאילן הוא מפני שיצאו רוב גשמי שנה, ואז זמן חנטת הפירות, וזהו רק בארץ ישראל, ואיזו טעם שיהיה ט"ו בשבט ראש השנה לאילן בחוצה לארץ. ומנהג ישראל לאכל פירות אף בחוצה לארץ, ואם היו אוכלים מפירות ארץ ישראל דוקא היה מקום, אבל המנהג לאכול פירות חוצה לארץ. גם כל ענין ראש השנה לאילן הוא לענין מעשר, וזה אינו נוהג בפירות חוץ לארץ. ומנהג זה לאכול פירות אף שלא נזכר בקדמונים רק בספר למהר"ם חאגיז, אבל מנהג ישראל תורה.

אכן מצינו כי האי גונא בברכת המזון, דכתוב ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה, וכן חותמין בברכת הארץ על הארץ ועל המזון... ולכאורה ברכת המזון תלוי בארץ... ובאמת הוא על פי מה שאיתא (תענית י') ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית, ונמצא שבכל העולם המזון הוא רק מתמצית ארץ ישראל, ואף שבארץ ישראל יצאו רוב גשמי שנה בשבט, ובחוצה לארץ באים בקיץ, מכל מקום הוא רק מההשפעה שנשפע לארץ ישראל בתחילה בזמנו, ושפיר יש שייכות ברכת הארץ לברכת המזון אף בחוצה לארץ... וזה ענין חודש שבט, שנוצר באות צדיק לתקן במדת צדיק יסוד עולם, וכמו שאמרנו שכל החודש בפרשיות שובבי"ם, שבהם הזמן לתקן הפגם במדה זו, ואז הזמן לזכות לקדושת הארץ, שיהיה האכילה מתמצית קדושת ארץ ישראל בכל העולם, ויכולים לזכות שתתפשט קדושת ארץ ישראל בכל משכן ישראל, ועל כן בשבט ראש השנה לאילן, והטעם שיצאו רוב גשמי השנה בארץ ישראל, ובא זמן חנטת הפירות, ובחוצה לארץ אף שיצאו אחר כך הגשמים מכל מקום עיקר הזמן לזכות לתמצית ארץ ישראל שיהיה האכילה בקדושה הוא בשבט, ועל כן נוהגין לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט. (שם ג)