(ראה גם: אדם-חייו, אמונה, דת, ישראל-תורה, מצוה-מעשה, עבודת ה')
...אבל אנו קהל המייחדים,אנו מאמתים שלשת המובילים הללו אשר למדע, (ידיעת הנראה, ידיעת השכל וידיעת דבר שההכרח מחייבו), ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי, והוא אשר למדנוהו באותן שלשה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורה האמיתית, לפי שהוא בנוי על ידיעת החוש וידיעת השכל, כמו שנבאר...
ונאמר כאן, כי הידיעה הזו, כלומר המסורת האמיתית וספרי הנבואה, מאמתים לנו שלשת היסודות הללו, שהם ידיעות נכונות, לפי שמצאנו שהוא מונה את החושים מדברים המשוללים מן האלילים... ואחר כך אימת ידיעת השכל וצוה על הצדק ולא הכזב... ואחר כך אימת לנו ידיעת ההכרחי, שכל מה שמוביל להכחשת דבר מן המוחש או מן המושכל הרי הוא בטל... (הקדמה פרק ה, וראה שם עוד)
דע יחנך ה', אתה המעיין בספר הזה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בעניני אמונתנו הוא לשני ענינים, האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה, והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בעניני אמונתנו, כי השי"ת למדנו כל מה שנחוץ לנו בעניני אמונתינו, באמצעות נביאיו, אחרי אשר אימת להם את הנבואה על ידי האותות והמופתים, אז צונו שנדע אותם הענינים ונשמרם. והודיענו בדברי שליחיו, ונתן לנו בטחון שלא יתכן שתהא נגדנו הוכחה מצד המכחישים את דתנו, ולא טענה מצד המפקפקים באמונתנו...
ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא רק המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה, ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו ספקות ויביאוהו במבוכה, ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה... (שם פרק ו)
...ועוד לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה, וכיוון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ, הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ... (מאמר ג פרק ז)
...וראוי לך שתבין, כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאברים הוא, להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם משער העבודה, והם שורש התורה, כמו שכתוב, (דברים י') את ה' אלקיך תירא וגו'... ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקדש תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו, עד שיקל עליו לעמוד בהם, וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו, יפתח לו האלקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו... (שער ח פרק ג כא)
הפרישות מן העולם תהיה לאחת משתי סבות, התורה והעולם, והפורשים מחמת מסורת התורה שהם אנשי הפרישות האמיתית הם שלש כתות, אחת מהם אנשים שהלכו בגדר הפרישות העליון להדמות כאישים הרוחניים, ויעזבו כל מה שיטרידם מאלקים, וברחו מן הישוב אל המדבריות וההרים מקום שאין חברה, אוכלים מה שהם מוצאים מעשב הארץ והאילנות... ושעשעה אותם אהבת הבורא מחשוב באהבת בני אדם, והספיק להם מה שיש להם אצל האלקים ולא שייחלו על מה שיש בידי אדם. והכת הזאת רחוקה מכל הכתות בגדר הדרך השוה התורית, מפני שהם עוזבים ענין עולמם לגמרי, ואין בדין התורה לעזוב ישוב העולם לגמרי.
הכת השניה אנשים שהלכו בדרך הגדר הבינוני שבפרישות, ומאסו מותרי העולם לגמרי, וסבלו לחסום תאותם מהם, והמותרים הם שמחוץ לאדם כקנינים הגופיים והמאכל והמשתה והמלבוש והמשכן, או הדבקים לאדם כדבור והשחוק והמרגוע, והבט אל המותרים... ופסקה הכת הזו כל המותרים ולא ראו לצאת מהישוב להספיק לגופם מזונותם, והמירו המדבריות וההרים בבדידות בבתיהם, והשיגו שני ענינים, והם יותר קרובים אל הדרך השוה התורני ממי שהקדמנו זכרו.
והכת השלישית, אנשים שהלכו בגדר השפל שבפרישות, והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם, והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם כחרישה וזריעה, והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא יתברך, עמדו על צורת נסיון האדם בעולם הזה ומאסרו בו וגרותו, ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעולם הבא, מצפים אל המות... והכת הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה התורנית ממה שזכרנו קודם... (שער ט פרק ג, וראה שם עוד)
אבל תנאי הפרישות: הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו, לבו רחב מאד, ונפשו שפלה מאד, איננו נוטר ולא חומד ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם, מואס בגדולה ושונא השררה, מיושב, זכרן, מודה, רב בושת, מעט נזק, אם ישחק לא ירבה, ואם יכעס לא יתקצף, שחקו ריוח שפתים, ושאלתו ללמוד...
אבל מה שיאות לתורתנו מהפרישות אומר, כי הפרישות הנוהגת בתורתנו על ג' פנים, בעסקינו עם בני אדם הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם עם הכניעה והשפלות... ועזרתם בתקנת תורתם ועולמם, ומהם שנסבול קושי דבריהם והמנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק... והראוי לנו בפרישתנו בפנים השנים המתיחדים בנו בחושינו... אסור מצות לא תעשה... עד שתגיע מן התעוב והמאוס במיני התענוגים המנועים... (שם פרק ג וד, וראה שם עוד, וערך פרישות)
אמר לו החבר - אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב, המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען... ושלח משה בתורתו,ואחר כך כמה אלפי נביאים מזהירים על תורתו, מייעדים בגמול הטוב לשומרה ועונש לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה... (מאמר א יא)
...וכן פתח אלקים דבריו להמון ישראל, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר, אני בורא העולם ובוראכם... השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבים בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין.
אמר הכוזרי: אם כן אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם, ואין חייב בה זולתכם.
אמר החבר: כן הוא, וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו... אך אנו חייבים בתורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם. (שם כה-כז)
...כי התורות האלוקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא, ומי שלא החזיק באלה, איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו. והן התורות אשר בהן התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהן היה להם יתרון הענין האלוקי... היתכן שיחזיק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד, ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות ויצליח?
ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי, כי הריבוי בכח אחד, קיצור בכח האחר. ואין רוב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו, ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה, ולא יטרידוהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים ומאוויו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו.
כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, ותתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה. ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים, משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם... ואם תעבר בך השמחה אל הנגון והריקוד היא העבודה ודבקה בענין האלוקי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה, אבל כולם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה... אם כן שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות... (מאמר ב מח-נ)
אמר החבר: מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם כמו שנאמר, והארכת ימים, אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא. אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו (בראשית ה' כ"ד) ויתהלך חנוך את האלקים, או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהיפנות עד שיתייחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו, וישתומם במלא עם, מפני שנעדרו ממנו עניני העולם השפל, ונתוספה עמו ראיית מלכות שמים, אשר לא יהיה צריך עמה למאכל ולמשתה. לכמו אלה תהיה ראויה הבדידות, אך מתאוים המוות, מפני שהגיעו אל התכלית, אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א)
אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו (גופו), משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספוקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא יתן לו יותר מחלקו הראוי לו, וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו ממהרים לענותו בעת קראו, יצוום ויעשו כמצוותו... החסיד הוא מושל נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופנית, והוא המוכן לממשלה... וחסם כחות התאוותניים ומנע אותם מן הרבוי אחר שנתן להם חלקם וחסרונם, וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח, אחר שנתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו... ולא יבטא תפלתו על דבר המנהג והטבע, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה, ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא. ויתאוה קרבתו, שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, והיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההן של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, ועבודתו בשמחה לא בכניעה... (שם ג-ה)
...ואחר כך מסר הקשרים (העקרים) אשר בהם ישלמו קשרי היהודים, והוא שיודה באלוקותו יתברך ובקדמותו ובהשגחתו על אבותינו, ושהתורה מעמו, ובמופת על כל זה, והוא החיתום, יציאת מצרים... ומי שהשלים כל אלה בכוונה גמורה הוא ישראל אמיתי, וראוי לו שיקוה להדבק בענין האלוקי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות, ויקל עליו לעמוד לפני השכינה, וישאל וייענה... (שם יז)
אמר החבר: הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברא בתורה איננה מביאה אל רצון האלקים... שאין מתקרבים אל האלקים כי אם במצוות האלקים עצמן, בעבור שהוא יודע שעורן ומשקלן וזמנן ומקומותן, ומה שהוא תלוי באלה הקבלות אשר בהשלמתן יהיה הרצון והדביקה בענין האלוקי... (שם כג)
והמנהיג משה עליו השלום, העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור אשר ראוהו אילו היו יכולים עליו כיכלתו, ואחר כן קרא לשבעים הזקנים וראוהו, ואחר כן קיבץ השבעים זקנים השניים וחל עליהם מאור הנבואה, ומעידים קצתם לקצתם במה שרואים ובמה ששומעים. ונתרחקו המחשבות הרעות מן האומה, כי לא יתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם... וכולם עדים למשה מזרזים על תורתו...
אמר החבר: רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלקים לתועלות גדולות, זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו (ידבר עליו) על אמיתתו... ושאין מזיק הסכלות בידיעת האלקים אלא כהזקת הסכלות בידיעת הארץ למי שאמר שהיא משטח... (מאמר ד יא-יג)
וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה, (תהלים י"ט ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו', לא זכרה דבר מזה, ואמנם כוונתה להיות האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה, ולא שישכון במדברות, ולא שילבש הצמר והשיער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה, ואמר (במדבר ו' י"א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו רז"ל (תענית י"א ועוד) שמנע עצמו מן היין... המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה...
אמנם ציוונו השי"ת להתרחק מקצת רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות, וכן כל מה שבתורה... וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו שיאסור המאכל והמשתה, מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים, או יאסור הזיווג יותר על מה שנאסר בבעילות, ויתן כל ממונו לעניים או להקדש, יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע לקצה האחר מן המצוע לגמרי... (פרק ד, וראה עוד: אמונה)
ומן הנסים הגדולים הנסתרים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו וכו', ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים, כאשר ביעודי התורה... (שמות יג טז)
קדושים תהיו - ...ולדעתי אין פרישות זו מהעריות, אלא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שעליה נקראו פרושים, שהתורה התירה איש באשתו, ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמות אשתו או נשיו, להיות בסובאי יין וזוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסורו בתורה, ויהיה זה נבל ברשות התורה, לפיכך אחר שפירט האסורים לגמרי, ציוה למעט במותרות, ולא ישמש אלא הצריך בקיום המצוה, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שהנזיר נקרא קדוש, ויפרוש עצמו מטומאה, וישמר פיו ולשונו מהתגאל ברבוי אכילה גסה ומדבור נמאס, עד שיגיע לפרישות. וכמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו', שנהיה נקיים וטהורים, ופרושים מההמון המלכלכים עצמם במותרות וכיעורים. (ויקרא יט כ)
ופקדו שרי צבאות - שהתורה תצוה בדרך הארץ, ואין החפץ לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין דרך אחרת בהצלה, או להודיע שמו לצריו. (דברים כ ט)
...אמרינן בברכות, מאי שנא קמאי דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, והשיבו רחמנא ליבא בעי. הנה בארו, כי אין עיקר המדרגה החכמה, אבל הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם. וראה ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דביקות בהשי"ת גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד את השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בהשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו, כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה י"ט), בפיו ובשפתיו כבדוני וגו'... ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי חכמים (דברי דודים) הם גדרות וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספות שמירה על המצוות, מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכוונה גמורה, וזה עיקר המצוות ותכליתם השלם... (דרוש ז)
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים, שהם שרשים ויסודות לתורה האלוקית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוקית הם ג': מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. (ראה שם פרק ג' השגותיו על עקרי הרמב"ם ועוד). ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לתורות האלוקיות...
ותחת כל עיקר מאלו שרשים וסעיפיהם המשתרגים מן העיקר ההוא, כי תחת שורש מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן, ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן, ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש. ומאלה הג' עקרים הכוללים משתרגים סעיפים וענינים לתורות האלוקיות על דרך זו... (מאמר א פרק ד, וראה עוד: אמונה)
התחלות הדת האלוקית בכלל הן ג'... שהן התחלות הכרחיות לדת האלוקית, לפי שאם נשער סלוק אחד מהן תפול הדת בכללה. כי אם לא נאמין מציאות השם המצוה הדת, אין שם דת אלוקית. ואף אם נאמין מציאות השם, אם אין תורה מן השמים, אין שם דת אלוקית, ואם אין שכר ועונש גשמי בעולם הזה ונפשי לעולם הבא, למה זה סידר דת אלוקית, אם לתקן סדור והנהגת האנשים כדי שיושלם הקבוץ המדיני, הנה הדת הנימוסית תספיק לזה. אבל יראה בלי ספק, שהמצא הדת האלוקית היא, להגיע האנשים אל השלמות, שתקצר יד הנימוס האנושי להגיע אליו, וזהו השלמות האנושי הנתלה בשלמות הנפש, ולזה מבואר שהשכר והעונש הנפשי הוא עיקר ושורש אל התורה האלקית בלי ספק. והשכר הגופני המגיע מהשי"ת לצדיק על קיום המצוות לראיה עליו, ולזה היה השכר והעונש בכלל התחלה לדת האלוקית.
ולהיות אלו ה' עקרים כוללים לדת האלוקית, הוא שמנו אותם רז"ל בפרק חלק במשנה, ואמרו שהכופר באחד מהם אינו בכלל בעלי הדת, ולזה אין לו חלק לעולם הבא... ואף על פי ששם בפרק חלק נאמר, כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים, ואמנם אמרו כן, לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם מעצמו, ואמנם ידענו אם על צד הקבלה, ואם על צד המופת מפי החכמים, והמבזה תלמידי חכמים לא הניח דרך לעצמו במה שידעו, והרי הוא כאילו מכחיש מציאות השם... (שם פרק י)
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ואחר שהכל מסכימים עליה היותה אלוקית, ראוי שנשים אותה שורש ומבחן לדתות האלוקיות, וראוי שילקח ממנה ראיה עליהן... ואחר שאנחנו נמצא שיסדה תורת משה בתחלתה שלשה ההתחלות שזכרנו, יראה שהן התחלות לתורה האלוקית... (שם פרק יא, וראה שם עוד, וערך אמונה)
מן הד' שרשים שאמרנו שהם מסתעפים מן העיקר הראשון, שהוא מציאות השם, ימשכו ענפים רבים, כי מן השורש הראשון שהוא האחדות, יחוייב לסלק ממנו יתברך התארים, כחכמה וגבורה ודומיהן, לפי שכולם תארים נוספים על העצמות, ואחר שהוא יתברך אחד מכל אופן, אי אפשר שיהיו לו תארים עצמיים ולא מקריים, לפי שכולם מחייבים רבוי ומסלקים האחדות... ומעתה אין ראוי שיקשה עליך למה מנינו אלו הד' שרשים מסתעפים מן העיקר הראשון, ולא מנינו גם כן היותו חכם ורוצה ויכול וחי ודומיהם שרשים, כמו שמנינו שהוא אחד... כי כל אלו ענפים יוצאים מן השרשים שכתבנו... (מאמר ב פרק ז)
...ובמעמד הר סיני שעלו כולם למדרגת הנבואה, נתבררו להם ג' העקרים ההכרחיים להיותם בו סגולה, השגחת ה' ואהבתו אותם, ביחוד בזכות האבות שהכינום לכך, ב' אפשרות ומציאות הנבואה שידבר אלקים את האדם להנהיגו במעשיו, ג' ידיעת אמיתות תורת משה, שהיא במעלה יתרה מכל הנבואות, וכוללת כל המעשים שבהם יחיה האדם. ותועלת ספור קרח שקול בענינו נגד ספור מתן תורה, לחזק את העיקרים האלה... (במדבר טז א)
...ועל זה הענין הרבתה תורה להזהיר ולזרז בעניני ממונות, כי טבע האדם והרגלו מקבילים למצוות אלו, וכבר אמרו, יש לך אדם שחביב עליו ממונו יותר מנפשו (ברכות ס"א). ומשלמות הצורה להישירנו בג' דברים שהם עקריים בשלמות האדם, א' נגד הפיתויים והסכנות והאסורות נקראת חיים, ב' בהיותה נגד כל הפיתויים והאונאות נקראת תורה, כי מורה דרך למי שנעלם ממנו דבר, ג' שהיא מרחיקה מדברים רעים שהאדם מוטבע בהם בטבע נקראת מוסר... (דברים יא כו)
...והכלל שישמרו המצוות מפני שה' ציוום, ומחויבים לפי השכל האנושי, כבחז"ל: אל יאמר אדם... אלא אפשי, אבל אבי שבשמים גזר עלי. (ויקרא יט יט)
ולמדתם - פעמים רבות, ותכליתו ושמרתם לעשותם - שמירה ומעשה בפועל עם ידיעה ואמונה במצוות המדעיות. (דברים ה א)
קדושים תהיו - אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם ככוונתו, והבדילם מטומאת התאוות והזרע בנדה ובנגעים וזיבה, ומטומאת החטאים ביום הכפורים, ומחברת השדים ורוח הטומאה וטומאת עריות, אמר שהכוונה בכל אלו שיהיו קדושים, שידמו ליוצרם כפי האפשר, כהכוונה ביצירת האדם: בצלמנו כדמותנו, ולהשיג ההדמות בעיון ובמעשה, צריך לשמור המצוות בלוח א', שהכוונה בהם לחיי עולם, כמו שכתוב בסופם: למען יאריכון ימיך. (ויקרא יט ב)
מצוותי תשמרו - שמירה היא ההשגה באופן עשייתם ובמכוון מהם, אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי הא-ל בחלק המעשי שבתורה, ותעיינו לדעת אופן עשיית המצוות ותכליתן, בזה תשלימו כוונתו להיותכם בצלמו. ועשיתם - אז תהיה לכם שלמות זו בקנין, שתעשו כפועלים ברצונכם הטוב, ולא כעושים מחמת יראה שמתפעל רק בצד מה. (שם כו ג)
ראה - שלא תתנהג באופן בינוני כמנהג הרוב, כי אני נותן לפניכם ברכה וקללה, שהם הקצוות. (דברים יא כו)
לאהבה - תבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס, ולדבקה - שתהיינה כל פעולותיך לשמו, כי הוא חייך - הדבוק בו סבת החיים הנצחיים, ואורך ימיך - ומזה ימשך גם כן לשבת בחיי שעה, שבם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה. (שם ל יט וכ)
ראה: אמונה.
מיין ושכר - לא יסגף עצמו בצום ובמכות פרושים שממעט כחו, אלא יזיר מיין להכניע יצרו, אם ירא שידיחנו, שאין לה' חפץ בנודר מתוך כעס. (במדבר ו ג)
ורבקה שומעת - הבינה שכוונת יצחק לעשות מבניו יששכר וזבולון, וראתה שעשו ישתמש בעשרו לרעת יעקב... כי יש וההצלחה הגופנית תכונן את הנפשית, שמזה הטעם יהיה ללוים לעתיד לבא חלק בארץ, כשתמלא הארץ דעה את ה', שיש שתי מסילות, המתגבר על היצר הנקרא כובש, ומי שהמית תאוותו ונקרא צדיק, לראשון טוב שלא יהיה לו עושר המשבית מעבודת ה', ולעתיד לבא יהיו בבחינת צדיק, שאין זה מזיקו. (בראשית כז ה)
לא טוב - הבריאה אינה מושלמת בלי האשה, התפקיד הגדול ביותר של האדם צריך להתחלק, אנו האורינטלים (מהמזרח התיכון) והרבניים הבננו לראשונה, כי רק על ידי האשה נהיה האדם לאדם, רק יחדיו הם מהווים אדם שלם. (בראשית ב יח)
ולא תגעו בו - בתשובת האשה טמונה נקודה טפוסית יהודית, המרגיזה עד היום את הרוח הבלתי יהודית, זו הקפדנות והיסודיות של אדם בשמירת המצוות, שעוד הוסיף סייג למצוה. הסייגים הם תוצאה של יסודיות טבעית... אך עלינו להבדיל היטב בין הסייג למצוה עצמה, בלא זאת תגרום עבירה על הסייג לעבירה על העיקר... (שם ג ג)
אז הוחל לקרא - ...היחס המיוחד שבין האדם להשי"ת החל להשכח, תודעת השי"ת כמהווה הכל נשכחה, אך תודעה זו לבדה עדיין אינה מספיקה, ואינה עושה את היהודי ליהודי, כי אם השעבוד הפנימי מרצון חפשי של לב האדם לה', ולכן אנו מבטאים את שם הוי"ה ב"ה בלשון אדנות. לא בטבע כי אם בהסטוריה אנו מכירים ומוצאים את השי"ת, הוא נותן לאדם את הכרת אפסותו, ועם זאת את ההכרה שהאדם עומד בראש הבריאה, הוא שומר את האדם מהתנשאות ומהתבהמות גם יחד... (שם ד כו)
מתושלח - ...נזירות אינה נחלת צדיקי ישראל, אולי זהו הטעם שחז"ל אינם חד-משמעיים בבראשית רבה בנוגע למדרגתו של חנוך, בהשואה לכך הביאה ההליכה את האלקים של נח להיותו צדיק בדורותיו, פעילות בתוככי החיים, חשוב להדגיש זאת, בנגוד לדעות בלתי יהודיות שהפכו את חנוך למופת עבור חיים סגפניים. (שם ה כא)
וירא חם - ...העולם מושתת על יחס הבנים להוריהם, כל זמן שהבנים רואים בהורים את שומרי הפקדון האלוקי, ומחשיבים בהם את הרוחני ולא הגופני-גשמי יכולה האנושות לצמח ולשגשג. אם הילד שמח רק בצד הגשמי של ההורים, נעלם מהם רגש הכבוד, והגזע יכרת בסופו. הדור הצעיר הזה רואה את עצמו כיורש הדור הזקן ההולך ונחלש, מסיגו הצידה ויורשו, ירש - מלשון גרש, היחס היהודי לעומת זאת הוא יחס של נחלה - זרימה כנחל, הדור הזקן מעביר את כוחותיו לדור הצעיר, ובצד התפקיד הרוחני הוא מעביר לו גם את האמצעים הגשמיים הדרושים לכך... (שם ט כב)
המושג דת אינו קיים בלשון הקודש כלל, כי אצלנו אין דבר זה מושג, אלא אופף אותנו בתמידות, וגם אינו 'קושר' אותנו, כמקור המלה בלטינית, כי אם עושה אותנו, להיפך, לבני חורין... (שם יא ז)
...מושג אחר, שהוא אופיני ליהדות, הוא המושג 'שכינה'... הדתות האחרות מורות, מה על האדם לעשות כדי להתקרב אל ה' בעולם הבא, ואילו היהדות מורה לנו מה נעשה כדי שה' יתקרב אלינו בעולם הזה, היהדות מורה: עיקר שכינה בתחתונים, (בראשית רבה י"ט י"ג), היא אומרת, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'), יעשו את חייהם מקדש, ואני אשכון בתוכם. שליחות ישראל ומטרת תורתו היא, לתקן עולם במלכות ש-די, לא רק בשמים ממעל, אלא גם בארץ מתחת, משום כך כל ייעודי התורה מתייחסים לעולם הזה... (בראשית ט כח, וראה עוד: שכינה)
...והנה אמת, שומה על הציבור לייצר ערכים נעלים, ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל, ואוסרת לפרוש מן הצבור, אולם, בראשית היהדות נאמר "לך לך", לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר, אין איש רשאי לומר אני צדיק וישר בהתאם לאופנה, כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, עבוד את ה' לבדך... איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט.
יהדות ברוח הזמן - המחאה החריפה ביותר נגד כך היא המצוה הראשונה שנאמרה לאברהם: לך לך! כלום היתה הופעתו הראשונה של אברהם מתאימה לרוח הדור?... (שם יב א)
בן תשעים - קודם באה האנושיות הכללית של בן נח מושלם, ועל זה נבנתה מדרגת היהודי, בנגוד לדברי אלה האומרים, שאין היהדות רוצה יותר מאשר חיים מוסריים-אנושיים, או האומרים שיהדות היא תחליף לאנושיות... (שם יז א)
...מדת התמימות באדם מקבילה לשם א-ל ש-די, כל הנבראים זולת האדם אינם יכולים לחרוג מן התחום שנקבע להם, אינם יכולים לעבור את הגבול. ואילו ליהודי נאמר, ברצונך החפשי קרא די לעצמך, הנה זו תמצית כל היהדות, כל התורה אינה אלא קריאת די, שה' קרא לאדם, על כן נקרא החטא 'עבירה', שהאדם עבר את הגבול הזה. כל שאיפות האדם וגם רצונותיו הגשמיים הרי הם קדושים וטהורים, ובלבד שלא יעברו את הגבול שה' קבע להם... (שם יז א)
המול - רוצה לומר להתנגד, לגשת מול, להתנגד לערלה ולחתכה. הערלה היא מצב, בו אין האדם שליט על הדבר, הערלה היא מצב של שיתוק רוחני. בנגוד לערלה עומדת קבלת המרות על ידי המילה, הגוף הבשרי מוכנע לחוק המוסר האלוקי, כי ביהדות אין חייץ בין הרוח והגוף. (שם שם י)
...הנה זרים משמיצים את היהדות ואת נושאיה, את נחלת אברם ויורשיה, כביכול, הנימולים הללו מתנשאים בלבם, ורואים את עצמם יחידים לאלוקיהם, כי אות הברית, המבדילה אותם מן האומות, מסירה מלבם כל רעיון קוסמופוליטי, כל רגש אחוה עם כלל האנושות, ואלקי השמים והארץ מצטמצם אצלם להיות רק אלוקי עמם, לא-ל ארצם. אך הנה כאן יושב לו היהודי הנימול הראשון באלוני ממרא, עודנו עם ענר אשכול וממרא שהיו בעלי ברית אברם, למרות היותו נימול, לא נשתנה יחסו אל האנושות שמחוץ לחוגו, הן כך הורונו חז"ל, דאגתו היחידה של אברהם, והיא שהביא אותו לשבת בפתח האוהל כחום היום, היתה, עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי. (בראשית רבה מ"ח ט')... ולא לחנם יושב אברהם פתח האוהל כחום היום, כי רוח זו של אהבת הבריות עברה בירושה לבניו אחריו. ואף שונאי ישראל שבכל הדורות לא יכלו לשלול תכונה זו מהיהודים הבזויים בעיניהם... (שם יח א)
דרך ה' - זו הדרך שה' הולך, ודרך הצדיק בה אל ה' שניהם זהים, כי האדם הטוב אינו מתנגש בהנהגת העולם. צדקה ומשפט - החינוך צריך להיות בדרך זו, קודם בין אדם למקום, ועל ידי זה יבא לבין אדם לחבירו... דור מושחת במוסריות, מושחת גם בסוציאליות... לאומות יש משפט, אך נאמר עליהם ומשפטים בל ידעום, משפט סדום הוא שלי שלי ושלך שלך, רק הזר העשיר יכול לגור במקום, ואילו על קבוץ נדבות נענשים בגירוש ובית סוהר כמו פשע. ואילו ביהדות כאשר זה נהנה וזה לא חסר - כופין על מדת סדום. אך גם הצדקה אינה ניתנת בגאוה, כי גם היא משפט, חובה על הנותן, ואינה מרשה לו התנשאות על ידי נתינתה. שניהם, צדקה וגם משפט, אינם קיימים בפני עצמם, הם כלולים בתוך דרך ה', האדם כולו, ולא רק חלקים מחייו צריכים להיות מושרשים ונשואים על ידי רעיון החובה לפני השי"ת, ולא תנאים חיצוניים צריכים להמריץ אותו במעשיו... (שם שם יט)
שבו לכם פה - השארו פה, כי אין לכם חלק במה שיבא מעתה, הם לא היו סובלים ולא היו תופסים את הדבר. כאן לרגלי הר המוריה נפרד זרע אברהם מבני נח, רק נפש האדם, אשר התורה עוררה בה את הכח לומר הנני, יכולה להתמסר לרצון ה', תוך וויתור גמור על תבונת עצמה, כדרך שעשה אברהם, בכוחה להגיע למדרגת מלאכים ואף למעלה מהם, שכן מה שהמלאכים עושים ללא מאבק פנימי, כשהם נדחפים על ידי כוח טבעם האחיד, זאת עושים הצדיקים בחירות רצונם, כשהם מתגברים על כל רציה עיקשת וחושניות... (שם כב ה)
מצבה - מהאבן האחת המוגשת לנו על ידי הטבע, לקח האדם לפני מתן תורה את הכרת האלוקות, והוא הקריב על המצבה את מה שה' נתן לו בטבע. ממתן תורה ואילך המזבח הוא הקובע, על האדם להקריב עליו את מעשה ידיו לה'. (שם כח יח)
נכמרו רחמיו - ...הכהן והפולחן היהודיים אינם מתכוונים לעורר רגשות אפלים ואבלות באדם, המקדש היהודי פונה לראשונה אל השכל, התפלה הוא שיפוט חד-משמעי על ידי השכל, ולא בכיה מכוונת לפני ה' בלי שיפור המעשים והפנימיות, דבר אליו מכוון הכומר האלילי הרוצה לקשור את השכל על ידי רגשות שהוא מעורר... (שם מג כ)
לי לעם - צירוף קצר זה, מבטא בפעם הראשונה את כל יעודו העתידי של עם ישראל, ובו טמון השוני המבדיל את היהדות, היחידה במינה בהחלט, מכל הדומה לה... לי, לה' לעם, בכך כבר אמור, שיהדות זו אשר ה' ייסדה לעולם אינה דת, אמנם בתוך היהדות מצוי גם יסוד זה שמכנים אותו בכל מקום בשם דת, אבל המושג יהדות רחב ושונה לאין ערוך מזה. בדתות אחרות אין לו לאלהים כי אם היכלות, כנסיות וכיתות כהונה, קהילות וכדומה, ואילו העמים בעצמם מול שלטונים ומלכים יעמודו, וביסוד קיומם מונח המושג של המדינה, ולא של הדת או של האל שלהם, אולם כאן ייסד ה' עם, חיי עם שלמים יעוצבו אך ורק על ידו, ישראל הוא עמו, ולא רק קהל מאמיניו... (שמות ו ז)
לדרוש אלקים - זו היתה התעסקותם בהיותם במדבר, לחפש הוראה ועזרה מאת השי"ת, דבר זה מקיף את כל יחסינו אל השי"ת, ובבטוי 'דרוש את ה''' אנו מבטאים גם, כי עם בקשת הוראתו ועזרתו נמצא את השי"ת. את הדרך ילכו בה - כל פעולות החיים לא יהיו מתוך אנוכיות לקיום עצמי, כי אם דאגה לטובת הזולת, בלי התחשבות ביתרונות או אפילו בסכנות לגבי עצמו. עליהם לדעת, שאין להם רק הדין, כי אם את האהבה שבדין, לפנים משורת הדין. (שם יח טו וכ)
אתם ראיתם - לא האמונה היא יסוד הכרת ה' והכרת עצמכם, שכן יש באמונה מקום לספק, היסוד הוא ידיעה איתנה ששאבתם אותה בעצמכם באמצעות החושים שלכם. באותו לשון אומר להלן (כ' י"ט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, וכוונתו לעובדת התגלותו של ה' במתן תורה, על שני עמודי אמת אלה עומדת היהדות: יציאת מצרים ומתן תורה, שניהם עומדים לגמרי על יסוד ההתנסות העצמית ותפיסת החושים, ויסוד זה מוציא מכלל אפשרות כל אשליה, שהרי עיניהם של ששים רבוא ראו בעת ובעונה אחת... (שם יט ב)
וקדשתם - השי"ת רצה לקבע את דברו אליהם באופן מקומי וזמני ברור, להדגיש, שהתורה והדת הישראליים הם היחידים שלא נולדו מתוך האדם, אוביקטיביות זו מבדילה בין היהדות ובין דתות אחרות באופן חד, ולכן היא לבדה אבסולוטית, ועומדת מעל לכל התקדמות אנושית, הדתות האחרות הן רק משקע של השגת האלוקות של האדם בזמן מסוים, ואם כן עליהם להתקדם עם האנושות. למעלה מזו: הדת הישראלית עמדה בתחילה בנגוד לעם, כוחה של הדת נבחן בהתנגדות של העם קשה-העורף... (שם שם י)
לא תגלה ערותך - כמו כן המזבח מצוה על צניעות, שהוא היסוד לאלוקי שבאדם, ובלעדה אין צדק ואנושות אפשריים. התורה מלמדת אותנו איסור עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, זאת אומרת את חובותינו כלפי ה' כלפי החברה וכלפי עצמנו, ולא את הנמצא עם ה' בשמים העליונים... (שם שם כג)
ואלה המשפטים - אין בחברה היהודית מקום לחרב, שימוש בכח, ולא לגילוי עריות, הבהמיות שבאדם. כי תקנה - למי שחושב בלי דעות קדומות מתברר מיד, כי תחילת דיני משפטים שבין אדם לחברו מורה על אמיתות המסורת שבעל פה. יסודות הצדק והאנושיות מתחילים בדינים מוזרים: אדם כי יקנה את חברו, ואב כי ימכור את בתו! יסודות מספר כבר היו צריכים להיות מושרשים בדעת העם, כדי שיוכל להתחיל בדינים כאלו... בתורה נרשמו מקרים היוצאים מהכלל, כדי להדגים באופן יותר מרשים את כללי החיים הנורמליים, שלמדו במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר... התורה הכתובה ניתנה להיות משענת זכרון לחוק הידוע מכבר, או האמצעי הוראה ללמד לתלמיד את הכללים על ידי רמזים שבכתב... (שם כא א, וראה שם עוד)
מעם מזבחי - אין התורה מכירה שני עקרונות נפרדים, כגון דת ומדינה, דין וחסד, דוקא בקרבת המזבח שונא החרב ישבה הסנהדרין, מקום הדין, בחוק היהודי אין מושג של חנינה, כי העונש בא לכפרה, כפי שגם המזבח מכפר. (שם שם יד)
ולא יראו פני ריקם - אין החיים החמריים מיוחדים לבית, והחיים הרוחניים מרוכזים במקדש, בשלמי חגיגה מודגשת נוכחות השי"ת גם בשולחן המשפחתי. כל זכורך - הבריאים יעלו, ולא רק החולניים, המבקשים רפואה נסית במקדש, לא מוכי החיים באים לשם, כי אם האנשים הבריאים הפעילים ועומדים בתוככי החיים, שכחם שייך לה'. (שם כג טו ויז)
... על ידי שמירת התורה נהיה ישראל לגוי קדוש ולממלכת כהנים, דהיינו על ידי הגשמת היעוד המשולש על ידי כל פרט: עזרה לחברו ועידודו, שמירת הכלל, ולהרבות כבוד ה' בארץ... (שם כה יח)
וירא העם - ...ההשתלשלות הזאת מראה לנו, כי התורה אינה מתאימה את עצמה לנתונים של הזמן ושל העם, כי אם על העם להתאים את עצמו לה, ואם לאו - ואכלם! קיום הזמן תלוי במדת התאמתו לדרישות התורה, ולא להיפך, וכן על העם להשתנות ולהתאים את עצמו לתורה... (שם לב א)
א-ל קנא - אין דתכם ומזבחכם וכו' נמצאים בצד פולחנים אחרים, אלא הם בלעדיים... אלהי מסכה - אין לך לעשות אמצעיים בינך לבין האלוקות, כי אם לעצב את האנושי שבך כך, שיוכל להתרומם עד לאלוקות... את חג המצות תשמור - לא האביב והחיים בהיכל הטבע הם מעונך, כי אם היכל ה', משם מכוננים צעדיך, ומשם הגנתך. (שם לד יד-יח)
עיקר הקרבן היהודי הוא העולה, היחס הטהור לקרבת ה', ואילו החטאת, הירידה והנפילה המוסרית היא יוצאת מהכלל, לכן העולה באה ביחיד ובצבור ובנדבה, וכל הקרבנות יכולים ליהפך לעולות, מה שאינו כן בחטאות, אין התורה רוצה תודעת חטא תמידית, כי אם תודעה על החיוב להתעלות תמיד... (ויקרא ד כד)
...אין ליהדות חפצי קדושה, כי אם אמצעים לקדושה, וקדושתם רק בזמן שהם משמשים למטרה זו... (שם ו יח)
מטומאות בני ישראל - תחילת הכפרה היא על מצבי טומאה, החשכת רעיון היסוד של חיי היהודי, שהוא חופש הרצון, שעל האדם להתנשא מעל כל הכרחיות הבאה לו, כביכול, מהתקשרותו בחושניות. (שם טז טז)
קדושים תהיו - כאן נותן תיאור קצר וממצה של החיים היהודיים, בנגוד לחוקי התועבות של כנען. מתחיל כאן במצוות כבוד ואם, יסוד החיים הסוציאליים... עקרי פרק זה הם יסודות אופי, שאי אפשר להשיגם על ידי מוסדות המדינה, כי אם על ידי חוקי העריות הנ"ל. הקדושה דורשת חהדרת החיים במוסריות, עד שלא יהיה עוד מקום לרע. איננו מכירים בכשרון או באופי טוב או רע, כולם נמצאים במדרגה שוה לפני המטרה החיובית שהוצבה לכל ובגבול השלילי שהותוה להם, תוך גבולות אלו החיים הם טובים, והיחיד יכול לאמן את עצמו בשליטה עצמית על ידי הרצון. וזו כוונת חז"ל ביבמות כ': קדש עצמך במותר לך, פרישות אינה קדושה, כי אם הכנה לה... שלשה יסודות הם לקדושתנו: כבוד הורים, שמירת השבת לטהרת התודעה, וטהרת יחסינו החברתיים, הנאמרים כאן בפסוקים ה' עד י', לכן מסיימים פסוקים אלו במילים אני ה'... (שם יט ב)
לא יקרחו - מזהיר בזה במיוחד את הכהנים, כי בהרבה דתות רעיון הדת קשור ברעיון המיתה, רק אחרי המיתה מתחילה ממלכת האלוהות שלהן... על כן כנסיותיהם אצל הקברים, ועיקר תפקידו של הכומר הוא להיות לצד הגוסס. הכהן היהודי משרת את ה' אלוקי החיים, המורה לאדם איך לחיות ולרצות בחופש, ולא רק איך למות. גם בהופעתם החיצונית צריכים הכהנים לשאת דוקא את סמלי החיים... (שם כא ה)
ושמחתם וגו' שבעת ימים - אחר יום אחד של תרועה ויום אחד של עינוי וכפרה, כי השמחה בחיים היא אפיינית לחיים היהודיים. (שם כג לד)
יפליא נדר - אין המתנות האלה למקדש בכלל דרישות התורה מן האדם, כי אם דרישות של האדם כלפי עצמו, ואינם גם בכלל המצוות המתנות את הברכות, כי אין היהדות רואה ברכישת רכוש את השלמת יעוד האדם, כי אם ברכישת הרוח והלב. ((שם כז א)
...היהדות אינה מוותרת על עולם הזה למען עולם הבא, כי אם מלמדת איך לחיות ולשמוח בעולם הזה, כדי להגיע לעולם הבא. (במדבר כט יג)
ושמרתם - כל תפקידכם הוא למוד ועשיה. זו חכמתכם - קבלת הידיעות, ובינתכם - השימוש בידיעות, מדע התורה הוא המדע ואמנות האמת וההרמוניה של החיים. לעיני העמים - שהם יכולים אמנם לפתח את אמנות גירוי החושים, ואתם בונים משכנות בם נוכחת השכינה, חייכם יהיו תעמולה לממשלת ה' בארץ, המתקיימת על פי חוקי ה'... (דברים ד ו, וראה שם עוד)
אם לא תשמעו - כל סטיה מהדרך מובילה לעבודה זרה. יהדות אינה אמונה במציאות ה' בלבד, כי אם בשליטתו הכוללת, אמונתנו היא קבלת עול מלכות שמים, העמדת כל ישותנו ומעשינו תחתיו... (שם יא כז)
ובשלת ואכלת - רק אם אתה מבין גם לבשל ולאכול בקדושה, אתה יכול לחזור לאוהליך, כי אז הטבת ללמוד בקרבת ה', ותקח אתך את הקדושה גם לתוך ביתך... (שם טז ז)
כלאים - יכולנו לחשוב, שהגפן אסורה בנטיעה באדמת התורה, והנה יש בה מצוה, אבל מדגיש בה את איסור הכלאים, לומר לך, החוק האלוקי לא רק מרשה, כי אם מקדש את ההנאה החושנית הגדולה ביותר, אם היא נשארת בגדר החוק האלוקי... שעטנז - גם בכל הופעתך החיצונית, בלבושך ובאופיך תזכור תמיד להפריד בין מדרגת בעלי החיים ובין מדרגת הצומח הנמצאים בך, לא לשעבד את הראשון לשני... (שם כב ט והלאה)
לא תשכח מפי זרעו - לכן אין על המנהיג להרתע מפני טעויות הדור, ולהתאים את התורה לרצונם, כי אחרי הדור הטועה מהדרך יבא שוב דור נאמן לתורה, בהתאם להבטחה הכתובה כאן. (שם לא כב)
...דת היהדות אינה נובעת מחיי הרגש של היהודי, על מנת לחזור ולהשפיע על רגשותיו. השקפה מעין זו מנוגדת בהחלט לרוח היהדות, היהודי לפי אמונתו חייב להכיר ולהאמין בכתבים על אמיתת ה', להבין בשכלו הבהיר את הכתבים האלה, ולהחדיר הכרה זו לתוך חייו הנפשיים, כדי שאמת זו תשלוט על שכלו ונשמתו, על גופו וחייו, לרבות מעשיו היומיומיים הגשמיים.
מי שמבקש להפריד בין מדע ואמונה גם במסגרת היהדות, ולהשפיל גם את הדת היהודית כפי שהללו מכנים אותה, לדרגת אמונה רגשית מעורפלת וערטילאית, ללא כל קשר עם שכל ומדע, חייב קודם כל לשלול את כל העובדות ההיסטוריות ואת העבר הלאומי של היהדות, ולהוציא מלבו, ממסגרת חייו את כל מצוות החיים שקבע ה' לישראל. מכל עולמה של היהדות, על כל מכלול ההשקפות והאידיאלים שלה, לא יותיר אלא את האמונה ביחוד ה' ואת החובה להתפלל אליו. אמונה גרידא ותפילה רגשנית עשויות להשתלב יפה עם הרגש ומצב הרוח האישי, אבל איך אפשר לדעת על פי הרגש בלבד את העובדות ההיסטוריות... מה ענינו של הרגש הערטילאי אצל מצוות מעשיות, כמו מאכלות אסורות, עריות... הלא ה' הוא אשר נתן לישראל את המצוות הללו, והכיצד אפשר לקיימן רק על פי רגשות מעורפלים ואמונה מופשטת.
בתורה לא נאמר שה' קורא לרגש ולדמיון, לחלום ולהזיה. לא ניחוש מסתורי ה' דורש מאתנו, הוא קורא אלינו, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, (דברים ד' ל"ה), בריתו של האדם מישראל עם ה' מבוססת על ראיות וידיעות ברורות... במדע ובחיים המעשיים עומדת היהדות על היסוד ההיסטורי הזה של נסיון האומה כולה. אין כאן מקום לפטפוטי סרק על רגשות ועל חלומות, ועל מצב רוח מעורפל המשוחרר מבקרתו של השכל. רק הנסיון הברור של התחושה, התבונה השכלית, החשיבה הרוחנית על סיבה ותוצאתה והגשמתה באמונה, הם תמיד קנה-המדה לקביעת מעשה, הם חודרים לתוך הלב ומשפיעים על הרגש, למען יעורר וימריץ את רצונו של היהודי להגשים את חייו על פי המצוות שנתן ה' לשכל, הבנה ברורה ורצון עז להגשמה, אלו הן דרישותיה של הדת היהודית, הלב והרגש מהווים רק אמצעי המביא את השכל לידי מעשה.
כוחה של הדת היהודית אינו באמונה וברגש, כי אם בידיעה ברורה, ברצון ובמעשה, לפיכך אין היהדות קרויה דת, לא יתכן כל קשר בין היהדות ובין זה שדתות אחרות רואות בו את כל מהות הדת... כל מי שמטיף לאמונה ברגשות מופשטים חסרי כל תוכן ממשי, וברחשי נפש שאינם ניתנים להגדרה כלשהיא, הריהו נמנה על נביאי השקר, הנזקקים לדמיונות ורגשות, כדי שהעם יכיר בהם... (במעגלי שנה חלק א עמוד פב)
בזמננו אין לך דבר המזיק ליהדות יותר, להכרתה והגשמתה בחיים, מאשר הידיעה השטחית שיש לרבים מבני דורינו עליה. היו ימים בהם מילאה היהדות את כל חיי היהודי, כל תפקיד חייו היה לדעת ולקיים את יהדותו, כל ימות השבוע היו ספוגים קדושה כיום השבת, לא היה צורך במאורעות מיוחדים כגון לידה לויה או חתונה, כדי שהאדם יופיע בבית אלוקים... כשם שהיה זקוק לאויר לנשימה, כך היה זקוק ליהדותו, להתקשרות אל מצוות ה'. מה שקרוי בימינו בשם דת, זה היה יסוד תודעתו כל הימים, ואילו לרגל מאורעות מיוחדים היה מגביר ומרענן עוד יותר את ההתקשרות הזאת אל מצוות הבורא...
כיום נשתנו פני הדברים, אצל הרבה מבני עמינו, רק בשמעם את קול השופר בתחילת השנה מתעורר בהם הרגש היהודי... כל שאר ימות החיים אין הללו נותנים הרבה את דעתם על היהדות, ואולי זו נשכחה לחלוטין בלבם, הם חותרים לקראת התקדמות והשגים בעלי אופי שונה ומתוך מניעים אחרים...
ברם מה שמדאיג אותנו הוא הצד השלילי והמסוכן שבשטחיות זו, היא שגרמה לכך, שהיהודים בעלי היהדות השלמה והמעמיקה הם מועטים כל כך... קשר סירוגין זה, המופיע רק לעתים מזומנות, נודעת לו השפעה שלילית ביותר על ההבנה האמיתית של היהדות, מושגים משובשים על היהדות קנו להם שביתה בלב, ומהם נולדו דעות ומשפטים ומסקנות המובנות מאליהן, מבלי להשאיר כל מקום לספק, עד כי לא יעלה עוד על הדעת, שכל ההנחות הללו מסולפות וכוזבות מיסודן.
היהודים הללו באים במגע עם היהדות רק בימי ראש השנה ויום הכפורים, שאז הם רואים אותה בתכריכיה. מגע זה נפסק עוד לפני זמן שמחתנו... בלילה ללא ירח הם הולכים לקראת היהדות, ואילו בזרוח הלבנה בכל הודה והדרה כבר נעלמו הללו מעבר לאפרוריות חייהם. גם בשאר ימות השנה מתקיים הקשר עם היהדות רק על קברי הקרובים והידידים, כך מצטיירת היהדות בעיניהם כדבר עצוב... עד שאפילו גדולי "חכמת ישראל" אינם מוצאים בספרות היהודית במשך אלפים בשנים רק בכיות וקינות, סליחות וספרי מוסר, אפילו את פרקי התהילים הם כוללים בין שירי הבכי והיגון. הם אינם שומעים את צלצלי התוף והמחול שבהם, את רטט ההתלהבות של ברכי נפשי את ה'... (שם עמוד פט והלאה)
...תרבות יון שואפת לטפח את חוש החן והיופי, כדי שהעולם ימצא חן בעיני האדם, וכדי שהחוש הזה ישמש קנה-מדה ומניע להתאצלותו של האדם. כך הופקר האדם גם לפני כל הסטיות החולשות והתעתועים הנולדים מן החושים... בניגוד לאמונות מוטעות אלו, קובעת תורת שם את רצון ה' כקנה מדה ומניע להתאצלות האדם, היא מלמדת אותו להבדיל בין טהור לטמא, בין צדק לעוול, בין קדושה לשחיתות... התורה אומרת לאדם: למען בוראך שמור על קדושתך וטהרתך, הקדש לה' את כל חייך, לרבות חושיך הנחותים ביותר. השמר מכל טומאה, מכל שחיתות ומכל מה שמנוגד לחרותך ולתפקידך כעובד ה'...
וכשם שהתורה מסדירה במסגרת החוק את מחשבות האדם ורגשותיו, את תנודות הנשמה, את הגירויים וההנאות של חיי הפרט הן ברוח והן בחומר, והיא עורכת את כל אלה בכח הטהרה הקדושה והחירות, שיהיו מקדש של רצון הבורא, כך היא מסדירה את כל היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו... שכולם נבראו בצלם אלקים, וכולם שואפים לעשות צדק ומשפט, חסד ורחמים. יחסים אלו אינם תלויים לא ברגשות הלב, שהוא לפעמים קשה לרצות ונוח לכעוס, וגם לא בשכלו של האדם, שלפעמים שיקוליו לובשים מסווה של צדק ויושר, ולאמיתו של דבר הם כוזבים ומתכוונים רק למטרות אנוכיות. הם תלויים בחוק בעל תוקף קבוע ויציב...
לכן, הללו שמסדירים את חייהם עלי אדמות לפי חוק התורה, יזכו להגיע לידי שלימות האמת והיופי גם יחד, שלימות אשר היוונים לא הגיעו אליה, ובקשו אותה לשוא, מאחר שרצו למצא אותה במסגרת הצרה של סיפוק הרצון הגשמי של האדם...
היפלא איפוא, שהחוק הזה, הנלחם בשתי חזיתות יהא מותקף משני הצדדים גם יחד? הוא שולל יתרון מוחלט של חיי הגוף, כשם שהוא שולל התנזרות מוחלטת מתענוגות העולם הזה. הוא לוחם נגד כל הפקרות בגוף וברכוש, כשם שהוא לוחם נגד כל כפיה. מאידך הוא מעמיד את הצדק כעמוד התוך של החברה האנושית, והוא שולל את הדעת, כי אפשר לפצות באהבה את משוללי הצדק, וכי האהבה עשויה לשמש תחליף לצדק, במקום שאין כח להוציא את הצדק לפועל... לכן מרובים אויבי ומתנגדי התורה בקרב העמים, מצד אחד אלה הדוגלים בהפקרות גמורה ורואים בה את ישועת העולם, ומצד שני אלה המתיימרים להציל את האנושות על ידי זה שהם ממנים את עצמם אפוטרופסים על בני האדם ומשעבדים אותם תחת רצונם... (שם עמוד קצג והלאה)
זה טיבו של העם היהודי, כל זמן שהוא חי לפי תורת ישראל, היש עוד בעולם כולו עם אחר, אשר גם הזקן וגם הנער מתלהבים ומתרוממים ברוחם מסביב לאותו נושא, אותו ספר, אותה תורה ואותה אמת... צא וראה ברית כלולותיו של יהודי מהי. לא שעשועים עם האשה,לא אהבה דמיונית המאכזבת במציאות, הם הקושרים את לב האיש עם לב האשה, בכובד ראש כורתים האיש והאשה ברית לכל החיים. ואהבתם נעוצה בהתלהבותם המשותפת לקיים מצוות יחדיו, האיש עושה נחת רוח לאשה בסייעו לה לקיים את המצוות החלות עליה, והיא מסייעת לו במצוותיו הוא... (שם עמוד רג, וראה שם עוד)
...אם אין היהדות מרימה את היהודי לגובה נפשי כזה, אשר יביאו בהכרח לידי כך, שהוא ירומם אותה מעל לכל, כיצד מסוגלים נכרים לעשות זאת? הגוי שמזהה את היהדות רק על פי מגבלותיה בסדרי החיים וקשיי גורלו של האדם מישראל, ובשום אופן לא על פי האושר האינסופי שהיא מעניקה לנאמניה, כדברי חז"ל, מתן שכרם לא עבידא לאגלויי, הלמאי יעריך ויכבד את היהודים ודתם, אם היהודי גופו איננו נושא בעול יהדותו מתוך חשק ורצון טוב... (שם חלק ב עמוד פה)
רק אם "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", אם מקום מקדשנו, אף בהיותו שמם, הוא כסא כבוד בעיניכם, והוא מורם אפילו מן הראשון, בהיותו שולט על כל נפש מישראל, אף במרחקי התפוצות, אזי "מקוה ישראל ה'", יש לכם פתח תקוה ותוכלו לשאוב ממעיני הישועה ומן המים החיים... אם אינכם יונקים עוד את חייכם מן המקום ההוא, הרי גם אם יכמר לבכם מזכרונות העבר על חורבות יהודה, גם אתם תפייטו ותפרטו על מיתרי כינוריכם לפי צלילי כנורה של ציון, גם אם יתלהב בכם רגש דתי, ותפתחו את ידיכם הנדיבה לטובת ארץ ישראל... אם מקור חייכם אינו שם, ואם העבר שאותו אתם חוגגים איננו עוד אבי ההוה שלכם... ואם בארץ מגוריכם אינכם רואים עוד את עצמכם כבני ארץ ישראל, אזי ניתקתם את הקשר שבינכם ובין אלקיכם וישועתכם... (שם עמוד קעו)
...הדת היהודית היא, להבדיל אלף הבדלות, היחידה שתובעת מן האדם את כל כולו, את כל חייו ומאודו. אכן משום שהיא מייצגת דרישה גדולה כזאת, ואינה מסתפקת ברגשות ארעיים של רגעי פולחן תפלה... מן ההכרח שיתבלט כל המודה בה ומתמסר למען קיומה, שיתקל במבטיו של כל העולם... ואמנם מסבת ייחוד מפריד זה, לא אבדה הדת הזאת לאומה הישראלית ולא אבדה האומה מן הדת... (שם עמוד רכד)
אין עוד מקום בעולם, כמו הבית היהודי, אשר בו מרוכזת מדה כה רבה של שלום ושלוה, נקיון דעת ואצילות נפש, חדוות חיים ואושר אמיתי, ואחוה ושויון בין איש לרעהו. תופעה זו היתה לחידה בעיני העמים... אך ברבות השנים ילמדו הגוים לדעת, כי מקור הכח והעוז האלה הוא בתורת ה' קדושה... (שם חלק ג עמוד רצה)
קדושים תהיו - להיות גדורים מתאוה, בנגוד למצרים הפורצים כל חוק, ויהיו גדורים אפילו במה שנגד השכל האנושי. כל עדת - שאין פרישות כל אחד שוה, אלא לפי טבע גופו והליכות ביתו, מה שאינו כן במצוות השוות לכל. (ויקרא יט ב)
לעשות - ...ועיקר רצונו שישבו בארץ ישראל על האדמה, ששם משומרים, ובמסחר כשמתרחק מארץ ישראל משומר על ידי התורה. (שם טו ה)
התורה לטובת המין האנושי, ולא נוסדה על ענינים מחלישים החומר וכוחותיו, ולכן לא קבעה להתענות הרבה וכדומה, כדרך הדתות הבדויות, ורק מילה היא להחליש התאוה, והיא בעוד הילד רך וקל להתרפאות, וטעמה האמיתי בסוד א-לוה,ולדעת חכמים גם היא מרפא לגוף, ואם יש איזו סכנה אינו נימול. (דברים י יג)
את האלקים - נח היה צריך סעד וכו', שכך היתה הנהגת הבריאה, שהצדיק צריך סעד ועזר מהקב"ה, ואין זה חסרון, ונקרא צדיק שלם במה שזוכה להכין את עצמו להפיק רצון ועזר מקודש, אכן זו הנהגת הטבע. ואברהם בכח מסירות נפש בעבור קדושת שמו יתברך, בחר לו דרך למעלה מהטבע, והוא דרך התורה שניתן לישראל בכח מעשה האבות, והמשיך משה רבינו ע"ה הנהגה חדשה לבני ישראל למעלה מהטבע, ולכן חיוב על כל ישראל למסור נפשו על קדוש השם, ואין המצוה לבני נח, שאין בכחם לצאת מדרך הטבע. (בראשית נח תרמ"ד)
...ואיך רצה הלל להשריש מעלה רמה כזו לשואל, שרצה דוקא ללמוד כל התורה על רגל אחת? על כן נראה פשט הדברים, שהיה הגר הזה חכם גדול, וראה כי דת ישראל יש בה פרטים הרבה אשר האדם צריך להזהר בהם, וקשה לאדם לעשות זהירות ושמירה על כל פרט בפני עצמו, ואם יחסום רעיונותיו בדבר אחד לא יספיק לו על דבר אחר, ואם יחסום הלב בחזקה וחשבון השכל לבל יחמוד דבר שאינו שלו, ואף שהלב בטבע חומד, מכל מקום יתישב ויחשוב חשבונות צדק לשבור תאות הבל, כמו שעשו הפילוסופים שמאסו בתאוה בשכלם הזך והרם, ואז הרי תהיה שוב דעתו קבועה בזה, ולא יספיק להגדיל בדעתו מצות כבוד אב ואם... ולכן רצה שילמד אותו יסוד הדת על מה שהיא בנויה, ויתבונן תמיד ביסוד הדת, וממילא יתחזקו הפרטים...
אבל הענין, כי היסוד הראשי בחיי האדם, להשריש בלבו אהבת האדם באמת, יהיה איזה בעל דת שיהיה... וזו כוונת הלל מאי דעלך סני, פירוש, אם תוציא מחברך מה שאתה חומד ממנו, וכן אם תוציא עליו כעסך, תדע כי זאת עליך סני, אתה מביא עליך רעה, כי גם הוא ישלם לך כפעלך, ולכן לחברך לא תעביד, שמור השותפות שיעשו הם לך טוב כטובתך עמם. ובזה הראה לו כלל, כי צוויי השי"ת אינם עבודה על האדם, כי אחרי העיון הם טובת האדם... (חלק ב סימן ו)
אבל הממוצע, להבין בשכל בראיות האמונה, להאמין בקבלה שהיא בנויה על מפורסמות כמו דתינו, יציאת מצרים וכו', גם על נסיונות, אנחנו כבשה אחת בין הרבה זאבים, ותורתנו אינה נשכחת מאתנו, אף כי הרבה חכמות כבר נשכחו, ואנחנו ברוב גלויותינו מתחדשת בכל עת תורתינו, והכל רואים בגלוי, כי היא שעמדה לאבותינו ולנו... ונמצא כי מי שאינו מאמין בקבלה כזו הבנויה על יסודות חזקים הוא פתי... (שם סימן צו)
מצינו כי התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים (סוטה י"ד), כוונתם ז"ל בזה, כי התורה מורה לאדם דרך ישרה לבא לתכלית ההצלחה וחיי שמחה ואושר גם בזה עולם עצמו, מלספר גודל ההצלחה אשר דרך התורה מביאה לאדם, ומה גם לעולם הבא, לא ידע אנוש דרכו המקבילה לו לחיי שמחה ואושר נפלא... והנה העולם מוטעים בזה, בסברם כי הרוצה לבא בסוד ה', ללכת בדרכי התורה, הנה ישליך מעליו הוויות עולם הזה, ויהיה מוזר מדרכי בני אדם, ויחיה חיי צער ודוחק ונכנע לפני כל, לא זו דרך התורה הנקראת "עץ חיים", ומקרא מלא דבר הכתוב, (משלי ג') דרכיה דרכי נועם. אבל זאת תדע, כי תכלית דרך התורה לתת לאדם על פי השכלה אמיתית דרך שמחה, "וטוב לב משתה תמיד" (שם ט"ו), אשר כן גוזר השכל הישר, לבד עמקי סודותיה הטמונים בה. והנה ידוע מלפנים, כי גמילות חסדים מהעקרים הנדרשים מן האדם, והרוצה לעשות חסד, הרי צריך לידע הרבה הוויות העולם, לידע רוח בני אדם איש איש כפי מה שהוא, ופעם כפי מה שיכול להיות... והנה איש כזה הוא תכלית הבריאה, כי הוא חומר מוכן לחבר הגשמיות והרוחניות יחד, וזהו "תורה תחילתה גמילות חסדים,וסופה גמילות חסדים", כי היא כולה רוחניות, סוד ה', ונותנת דרך ונתיב גם לגשם החומר, כי היא גם כן מחברת גשמיות ורוחניות כפי טבע האדם... (שם ריא)
...אבל באמת הענין הוא, שהם הפילוסופים נמשכים אחר רצון השכל, אבל אנחנו זה לנו למדרגה פחותה, כי על ידי זה עלול לטעות, אבל נמשכים אנו לרצון השי"ת, כנאמר (ירמיה ט') כי באלה חפצתי וגו', ולכן להם החומר לאפס נחשב, כי הוא דבר נמאס, אבל אנחנו הנמשכים לרצון השי"ת, אדרבא, זה רצון השי"ת לעבוד אותו עם החומר הנמאס... ועל כן יקר אצלנו החיים לעבוד השי"ת בחומר... (שם רכב, וראה שם עוד)
...ויש להבין, והלא מצינו לכאורה, כי דת הנמוסי קרוב לשלימות יותר, למשל על פי דת התורה הנה מי שמענג גופו, גם אם אוכל מותרות אין לו שום עונש, ועל פי דת הנמוסי, הנה החכם כשראה שהלך אצל היאור לשתות מים בחשק שפך את המים... כי הנפש כל שהיא יותר זכה וברורה מן התאוות הגופניות, היא מוכנת יותר להשכיל ולהיטיב...
אבל כך הוא הדבר, באמת כל מה שהשכל מחייב התורה בודאי מחייבת, ועל כן קדמה דרך ארץ לתורה, וכן בלתי אפשר לקיים התורה, אם האדם לא יוכל לעשות היפך רצונו... אלא שהדת הנימוסית לא תשפוט בצדק מתי ישתמש ברע, כמו אכזריות וכדומה, ואם כן יחסר לאדם חלק השלימות הנצרך לו מן הכחות הרעים... פירוש, התורה גורמת, שגם כחות הרעים אשר נתבטלו מדת הנימוסית, היא תשיב אותם על מכונם האמיתי, וזה שאמר "משיבת נפש"... (שם רמז)
...אבל שיטת הישיבות, להעמיד למטרה יחידה לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד, ובשביל זה אסרו את האוניברסיטה לחניכיהם, כי לא ראו שום עצה איך לגדל גדולים בתורה, אלא אם כן ירכזו את כל מגמת חניכיהם אך לתורה בלבד, אמנם, לא נחשוב שלא ידעו מראש, כי בדרך זה חס ושלום יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה, אמנם זהו המחיר אשר ישלמו בעד גדולי התורה ויראת שמים אשר יתחנכו בישיבותיהם. כמובן, שהם עומדים על המשמר לעשות מה שאפשר לתקן את אשר לא יוכלו להשאר בני תורה, אך לא בדרך אשר תמשוך אחריה את השאר... (חלק ג בעניני חינוך, עמוד שנז, וראה גם: חינוך, תורה-ודרך ארץ)