(ראה גם: יבום, יהודה-כללי-בניו, תמר)
ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר... ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, ותלך תמר ותשב בית אביה... ויוגד לתמר לאמר, הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו. ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה, כי ראתה כי גדל שלה, והיא לא ניתנה לו לאשה. ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה. ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבא אליך, כי לא ידע כי כלתו היא, ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך... ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה. וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדולמי לקחת הערבון מיד האשה, ולא מצאה. וישאל את אנשי מקומה לאמר, איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ויאמרו לא היתה בזה קדשה... ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז, הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה. ויהי כמשלוש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה לזנונים, ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ולא יסף עוד לדעתה... (בראשית לח ו והלאה)
דתניא אמר רבי יהודה, מעזות של צדקת אחת יצאו כמה טובות לעולם, ומי היא, תמר, שכתוב ותשב על פתח עינים... ידעה בבית חמיה דרכיו שלהקב"ה, איך הוא מנהיג את העולם הזה עם בני אדם, ומשום שהיא ידעה, העמיד הקב"ה הדבר על ידה... אף כאן מוכנה היתה תמר לזה מיום שנברא העולם. מה הוא פתח עינים... שכל עינים של העולם מצפים לפתח ההוא. אשר על דרך תמנתה, כמו שאתה אומר ותמונת ה' יביט, וכך העמדנו, תמר העמידה הדבר למטה, ויצאו פרחים והניצו ענפים בסוד האמונה.
ויהודה עוד רד עם א-ל וגו', ויראה יהודה ויחשבה לזונה... משום שכסתה פניה ואין מי שיודע דרכיה להנצל ממנה. ויט אליה אל הדרך, אל הדרך ממש, לחבר לבן באדום... (אחרי רעח, ועיין שם עוד)
כתיב וירד שמשון תמנתה, וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה, אמר רבי אלעזר שמשון שנתגנה בה, כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה בה, כתיב ביה עליה... ותשב בפתח עינים, אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו... רבי שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עינים לדבריה כשתבעה, אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני, שמא אשת איש את, אמרה ליה פנויה אני, שמא קיבל בך אביך קדושין, אמרה ליה יתומה אני, שמא טמאה את, אמרה ליה טהורה אני... ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, משום דכסתה פניה חשבה לזונה, אמר רבי אלעזר שכסתה פניה בבית חמיה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים, מנלן, מתמר... היא מוצאת, היא מיתוצאת מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקירבן, היינו דכתיב למנצח על יונת אלם לדוד מכתם, אמר רבי יוחנן משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת... לאיש אשר אלה לו, ותימא ליה מימר, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר. הכר נא, אמר רבי חמא ברבי חנינא בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו... הכר נא, אין נא אלא לשון בקשה, אמרה ליה, בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, היינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה, אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור... צדקה ממני, מנא ידע, יצתה בת קול ואמרה, ממני יצאו כבושים, ולא יסף עוד לדעתה, אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה. (סוטה י א)
רבי חזקיה בשם רבי אחא דריש שלש מקראות לשבח, ותשב בפתח עינים, ואיפשר כן, אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן, אלא שתלת עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו, אמרה לפניו, רבון כל העולמים אל אצא ריקם מן הבית הזה. דבר אחר שפיתחה לו את העינים, שאמרה לו פנויה אני, וטהורה אני. (סוטה ה ב)
...כיוצא בדבר אתה אומר, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, עד כאן אמרה תמר, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני, עד כאן אמר יהודה, ורוח הקודש אמר ולא יסף עוד לדעתה... (שם מג ב)
...דבר אחר ויראה יהודה, לא השגיח, כיון שכסתה פניה, אמר, אילו היתה זונה היתה מכסה פניה, אמר רבי יוחנן, בקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו, יהודה להיכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים. ויט אליה אל הדרך בעל כרחו, שלא בטובתו.
מה הערבון וגו', אמר רבי חוניא נצנצה בה רוח הקודש, חותמך זו מלכות, הדא מה דכתיב (ירמיה כ"ה) כי אם יהיה יכניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, ופתילך זו סנהדרין, שהן מצויינין בפתיל, הדא מה דכתיב (שמות ל"ט) פתיל תכלת, ומטך זה מלך המשיח, הדא מה דכתיב (ישעיה י"א) ויצא חוטר מגזע ישי. ותהר לו, גבורים כיוצא בו, וצדיקים כיוצא בו.
וישלח יהודה את גדי העזים וגו' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, (משלי ח') משחקת בתבל ארצו, התורה משחקת על הבריות, אמר הקב"ה, אתה רמית את אביך בגדי עזים, חייך שתמר מרמה אותך בגדי עזים...
היא מוצאת וגו', אמר רבי יודן מכאן שנאבדו, והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם... והיא שלחה אל חמיה וגו', בקש לכפור, אמר ליה הכר נא בוראך, שלך ושל בוראך הן... ויכר יהודה וגו' רבי ירחמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, בג' מקומות הופיעה רוח הקודש... בבית דינו של שם, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, מהו ממני, אמר רבי ירמיה בשם רבי יצחק, אמר הקב"ה אתם תהיו עדים מעידים מה שבגלוי, ואני מעיד עליו מה שבסתר. (בראשית פרשה פה ט-יג)
...אמר יהודה זו היא זונה, מה איכפת לי בה, הלך לו, כיון שהלך לו תלתה עיניה להקב"ה, אמרה לפניו, רבונו של עולם, אני יוצאה חנם מגופו של צדיק זה, מיד שלח הקב"ה מיכאל והחזירו, מניין, שכאן כתוב ויט אליה, וכתיב התם ותרא האתון את מלאך ה' וגו', ותט האתון... (וישב יז)
וירא שם יהודה - זה המעשה היה קודם מכירת יוסף, אלא סיפור הכתוב להביא כי לקה יהודה באשתו ובניו על שם מכירת יוסף... (בראשית לח ב)
וירבו הימים - כשלקח יהודה את בת שוע היה יוסף בן ט"ו שנה, ובשנת ט"ו ליוסף נולד ער, ובשנת ט"ז נולד אונן, ובשנת י"ז נולד שלה, כשנמכר יוסף. (שם שם יב)
אבל רזא דמלתא, דהמלכות היה עתיד לצאת משם, אלא שהקדים ברכת אברהם לברכת א-ל עליון נטלה ממנו ונתנה לאברהם וכו', ומאחר שניתנה המלכות לאברהם הורישה לבניו, ויעקב נתנה ליהודה, ונשמת תמר היתה נשמת זכר, והיא היתה בת שם, ואילו לא נטלו המלכות משם, נשמת תמר היה לה למלוך, ונשמת יהודה היתה נשמת שם, בענין שיצא ממנו המלכות בדרך העולם. ואם תאמר מאחר שנשמת תמר היתה נשמת זכר, היאך ילדה מיהודה, יש לומר, שנשמת יהודה היה כח ניצוצות של נשמת נוקבא, ועל ידי כן ילדה ממנו, ואף על פי שתמצא שהיה משכב היפך, אין חושש, מאחר שלא היו הנולדים בעצמם הם המלכים. (בראשית וישב)
ימח שמם וזכרם הדורשים בתורה מיהודה שבא בתמר שסבר שהיא קדשה, ומה למלך עם הדיוט, כל שכן למלך הקב"ה זימן לו תמר. והנה תמר היתה צריכה בהכרח כח וממשלה מן המלך, ומלך ימשול בה. והנה הוכחה בדבר, שאלו היתה אסורה הקדשה למלך לא היה מבקש לבא עליה חלילה. ואם תאמר שיהודה היה ביקש לעבור, כי היצר הרע ניצח, אם כן לא היה נכתב בתורה לקחת האדם דמיון ממנו להפסיד, אבל עתה שכתב מעשה יהודה, וחזר וכתב לא יהיה קדשה, בודאי יש לנו לדעת כי לא דבר ריק הוא. (שם)
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וגו', ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלא לא הוא לבדו גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולא גבורים היו האחים, אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דיין לעולמים... כך יהודה בא לפניו דין תמר שתשרף, וזיכה אותה מפני שמצא לה זכות, כיצד, יצחק ויעקב היו יושבים שם וכל אחיו, והיו מחפין אותו, ואומרים ליהודה הכר יהודה למקום ואומר אמיתת הדבר, ואמר צדקה ממני, ועשאו הקב"ה נשיא. (שם)
כי כסתה פניה - ארום כעיסת פנים הות בבית, ולא הוה יהודה רחם יתה. (שם לח טו)
ובעת תלת משכונין ולא אשכחתינון, תלת עינהא לשמי מרומא... ביה שעתא רמז קב"ה למיכאל ואנהר עיינה ואשכחתון וטלקת יתהון קמי רגלי דייניא... לית אנא מפרסמא ליה, ברם מרי עלמא יתן בלבביה דיכיר יתהום... בכן אמר טב לי בהית בעלמא הדין, דהוא עלם עביר, ולא נבהית באנפי אבהתי צדיקיא בעלמא דאתי. (שם שם כה)
ויחשבה לזונה - לפי שיושבת בפרשת דרכים, כי כסתה פניה - ולא יכול לראותה ולהכירה, ומדרש רבותינו כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה. (שם)
פן נהיה לבוז - אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי. (שם שם כג)
ממני - היא מעוברת, ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, כי על כן לא נתתיה - כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני. ולא יסף עוד לדעתה - יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים ולא פסק. (שם שם כו)
ויהי בעת - אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו... ולמה הזכיר הפרשה במקום הזה, להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו, והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר עד רדת אבותינו מצרימה רק כ"ב שנה, והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא בפחות מבן י"ב, ועוד וירבו הימים, גם הרתה תמר והולידה את פרץ, והוא בא למצרים ויש לו ב' בנים. (שם שם א)
כי אמר - רש"י, ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מהאשה ויטעה אותה אם אסורה על ידי שמתו שני הבעלים. ואם הקפיד על זנוניה נראה שחפץ בה, ורחוק שלא שמע שבניו חטאו, ואין לתמר בהם חטא, אלא שרצה שיגדל שלה וישמע מאביו ולא יעשה כאחיו, אבל תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקודש עשתה המעשה. (שם שם יא)
הוציאוה ותשרף - ...ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כבסנהדרין, אבל שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיה להם בכלל אשת איש, והלא הם אומרים שיהודה התחיל במצות יבום תחילה, וכן בגמרא סנהדרין מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל. ונראה לי, שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה שתזנה עליו איננה נדונית כמשפט שאר האנשים, אלא כמבזה המלכות, ועל כן אמר הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות לה כל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן... והנה היתה מיועדת לשלה, וכאשת איש בנימוסיהם. (שם שם כד)
צדקה ממני - רש"י, והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו... דצדקה במעשיה יותר ממנו, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה, שלא נתתיה לשלה בני, והטעם כי שלה הוא היבם, ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו, כדפירשנו. ולא יסף עוד - אחר שקיים זרע לבניו, לא רצה להיות עמה עוד, אף על פי שהיה ברצונו, כי אינה אסורה עליו, והיתה אשתו כמשפט היבמים... (שם שם כו)
צדקה ממני - יותר ממני, שאמרתי ותשרף, כי אינה חייבת שרפה, כי ממני היא מעוברת... וראיתי בתשובה לגאון, וששאלתם מהו ממני יצאו כבושים, כך אנו גורסים בישיבה, בית דין של שם, דכתיב ויאמר צדקה ממני, מנא ידע, דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה, הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני, יצאה בת קול ואמרה, ממך יצאו כבושים, ואיתא דגרסי יצאו כובשין, הכובשים את הארץ. ולא יסף עוד - כיוון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ודרך בזיון, דאין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה, לפיכך לא יסף עוד לדעתה... (שם שם כה וכו)
מה תתן לי - כלומר במה תקדשני, חותמך - טבעת שאתה חותם בה, וקדשה בטבעת, ותימא לרבי משה מה הועילו הקדושין, והרי צריך שני עדים, ואפילו שניהם מודים, ויש לומר מסתמא אדם חשוב כיהודה לא היה יוצא לדרך בלי שנים, רעהו ואחד עמו, ואם תאמר והרי לא מסר לה הטבעת אלא בתורת משכון, ואמרינן בקדושין קדשה בפרוטה והניח משכון עליה אינה מקודשת, ויש לומר שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי, ואחר כך התנה שאם ישלח גדי עזים שתחזיר לו הטבעת. (שם שם יח)
ותשרף - תימא, שלא היו עדים והתראה בדבר, ותירץ הרב יוסף מארץ ישראל, שדור פרוץ היה, לכך חייבוה לעשות סייג... (שם שם כד)
...דבר אחר ממני היא הרה, ובקדושין באתי עליה, כדלעיל, וקשה להרב משה, והלא אין קדושין תופסין בכלתו, ולפי מאי דמסיק במסכת סוטה יתומה אני ניחא, דפירש רש"י וקדושי בנך אינם קדושין, דממאנת בו עתה, ולהא ניחא דברי המפרשים ולא יסף ולא פסק, דבר אחר צדקה ממני - דבית דינו של שם גזרו רק על עכו"ם הבא על בת ישראל, ולא ישראל הבא על בת ישראל. (שם שם כה)
וימיתהו - ...ולשניהם היתה בתולה, על כן לא חטא בה יהודה, שלא היתה בעולת בעל. (שם שם ז)
לגוז צאנו - בררה לו שעה שהיה שמח, שרגילים לעשות משתה בגזיזת הצאן, ויצרו מתגבר עליו. ואם תאמר איך הסכים הקב"ה שיצאו מלכי יהודה מפרץ שהרתה תמר לזנונים, יש לומר מוטב שיצאו מתמר בת שם הצדיק, ולא מאשת יהודה הכנענית שהיו מקוללים, ולא הרתה לזנונים, שקודם מתן תורה הכל מיבמין, ואפילו אבי המת. (שם שם יג)
צדקה ממני - להזקק לי להקים זרע ממני ולא משלה, שיראה שישחית זרעו כאחיו, כי על כן - שהרי בשביל אותה יראה לא נתתיה לשלה... ולא יסף - דבר אחר לא הוסיף לבא עליה, כסבור שהיא קטלנית, או היה בוש שהיא כלתו, ואם אתה מפרש ולא פסק היה צריך לומר מדעתה. (שם שם כו)
ובענין תמר אמרו במדרש בראשית רבה, בקש יהודה לעבור, ורמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו'. בא להודיע שלא יחשוב אדם שכוונת יהודה היתה לזנות חלילה וחס לצדיק גמור כיהודה משנים עשר שבטי ישראל, שבחר בו הקב"ה להיות זרעו ראשון לדגלים ולכיבוש הארץ ולכל מלחמת מצוה, שיעלה על לבו דבר כזה. אבל בראותו כי בני בת שוע אשתו מתו בחטאם, חשב, שהקלקלה באה להם מצד עצמה, ובראותו שתמר יושבת וממתנת לו, מכוסה פניה בצניעה, נכנס בו דעת עליון, וחשב, שאף על פי שנראית קדשה, שלא היתה כוונתה אלא לבא אצלו לחסות תחת כנפי השכינה, והכין כוונתו לשם שמים, ולהוליד בנים הגונים ולא כראשונים, וגם היה סיוע מאתו יתברך ויודע כל נסתרות, שכוונת תמר היתה למוטב, והכניס בלבו להתקרב אליה... וכל זה וכיוצא בזה נאמר בחבור הצדיקים המתכוונים לשם שמים... (נר ג כלל ו חלק ו פרק א)
והנה נתעלתה האומה בג': האמונה האמיתית בה', קבלתם התורה והמצוות, ונתן בידם שבט המלכות לרדות בו העולם כולו. ונרמזו ג' אלה במעשה יהודה ותמר, כי הצדקת לא נתכוונה חלילה במעשה כי אם להקים שם בישראל, ובמדרש רבה פרשה פ"ה, אמר רבי יוחנן בקש לעבור, זימן לו מלאך הממונה על התאוה, ואמר לו מהיכן מלכים עומדים וכו', וגם היא פתחה פיה בחכמה, ואמר לה אשלח גדי עזים, רוצה לומר מהזרע יצא מושל ורועה צאן ה', ויגרש ממשלת השעיר, ואמרה לו שעל זה צריך ערבון, חותמך - האמונה שעליה קבל ראש המאמינים ברית בשר, ופתיליך - על שמירת התורה, וכאמרם שקולה ציצית נגד כל המצוות, ואחר שיחזיק בשני אלו, ומטך - יוכל להשתרר... (בראשית לז הקדמה)
ותשב בפתח עינים - להתראות בפני יהודה ביום שמחתם, אולי תשא חן ויקחנה עמו, ומתוך השמחה יתננה לשלה, והעצה נמשכה באופן אחר, כי כסתה פניה כנשים הצנועות, ולא הכירה על ידי זה וחשבה לזונה. מה תתן לי - לחזק בלבו המחשבה שהיא זונה, ולא יחקור וידרוש אחריה, ושיהיה לה לעדות... ולא יסף עוד - שהיה עוול כלפי שלה שמנעה ממנו. והנה תאומים - גם זה היה מההשגחה, שהקימה בביאה זו שם לשני אנשיה המתים. (שם לח יד וכו)
מספר התנאים שנסתבבו כאילו מן השמים כוננו, שמתה אשתו, דאם לא כן לא היה בא אל זונה, והיה שמח בגז הצאן, ושחשבה תמר שאינו רוצה לתתה לשלה, וחשבה שיקחה למשתה הגז, ושם יתאוה לה וישאנה... והנה מצות יבום מוטלת על הקרוב, ולשם שמים נתכוונה, והדברים שיכוונו עושיהם לשם שמים, אף שמגונים בעינים כפי הפרסום, הם משובחים ויש עליהם שכר. ולבן נח הותרה המופקרת. (שם)
ותמת בת שוע - והיה לו להכניס כלתו לביתו כאברהם, ועל כן נואשה ממנו תמר. (שם שם יב)
בפתח עינים - פרשת דרכים, שעין היא מסילה, כי ראתה - וחשבה שאם יראה אותה בלי בגדי אלמנות ישאל מדוע ככה עשית, ותשיב שהגיע המועד להסירם כי גדל שלה וגו'... כי לא ידע - שאם לא כן היה מדבר בה בשביל בנו, ולא-ל נתכנו עלילות שיהיה זרעה מיהודה ויותר שלם, וממנו משיח צדקנו. ותאמר - דברה כדי שיכירנה, שודאי לא רצתה אתנן. (שם שם יד וטו)
חותמך - ובקשה את אלו כדי שתהרהר במעלתו ובגדולתו. (שם שם יח)
צדקה ממני - אף על פי שהיא באה אלי במרמה, ואני לא רמיתיה כלל כי שלחתי הגדי, מכל מקום היא צדקה במרמתה, שהיתה לתכלית טובה ורצויה לא-ל, שהוא לקיום הזרע, ולא להנאת עצמה, שהרי חזרה לאלמנותה תיכף, יותר משצדקתי אני בקיום אמונתי, שהיתה הכוונה בו לכבודי, ולהשיג ערבונו שהוא תכלית נפסד, וכאמרם ז"ל גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה. (שם שם כו)
וירד יהודה - וזה גרם לו שיתחבר לאיש עדולמי ולישא את בת שוע, והיו בניו הראשונים בלתי ראויים, מה שאינו כן אם היה נשאר עם אחיו, ונושא את תמר שלא כדרך יבום, שאז היה כח דוד חזק ולא נולד נפל וצריך לע' שנה מאדם הראשון, וכל בניו יצלחו למלוכה, וכדי למהר יציאת פרץ מתו ער ואונן... (שם שם א)
עולה תמנתה - כי יש לאדם זמן בו יורד או עולה, ועד עתה ירד יהודה י"א שנים מאחיו, ומעתה התחיל לעלות, ותמר ידעה זאת, ושהעת שיצאו ממנו מלכים הגיעה, וזה שאמר בבראשית רבה, כי אחר ביאת יהודה כשבאה למרחץ, אמרה, אל תדחקו כרסי כי טעון מלכים. בפתח עינים - חזרה אל יהודה, שביבומו מתקן ב' הבתים של ער ואונן, ואילו היה שלה מיבם היה בונה בית אחד של אונן, אך המלכים היו עתידים לצאת מער, וכן אמרו שפרץ הוא ער.
ויחשבה לזונה - כי גילתה פניה לו, אך כשראה כי כסתה פניה לרעהו העדולמי שאחריו, אמר שכשרה היא, ובא אליה. אל הדרך - תחילה חקר אם דרך נשים לה או טהורה היא, ואמר הבה נא - הכיני עצמך בטבילה, והשיבה מה תתן לי, שמצדי אני מוכנה, ורמזה לו, כי "מה תתן" עולה בגימטריא תתצ"ו עם הכולל, כמספר כבר נטהרתי. תבא אלי - רק אתה, כי רצוני להדבק בקדושה. אשלח גדי - נדר לה שהבן יהיה מן הצאן, מישראל, ואמרה אם תתן ערבון, שהנשמה נשלחת רק ג' ימים אחר הביאה, ואז יתפלל, והיא רצתה שיכוון מעכשיו, והערבון הוא חותמך - אות ברית קודש, ופתיליך - קיום המצוות, ומטך - נוסף לכן שבט מלכות, שיכוון בביאתו להוליד בעל ג' בחינות אלו. וישאל את אנשי מקומה - אולי היא רק קדשה לחשובי המקום,ולכן הלכה אחר זרע אברהם. (שם שם יג-כא)
...כי אמנם זיווג הצדיקים יש בו דוגמא עליונה בלי ספק, ועל כן האריך הכתוב בזווג יהודה ותמר והודיע שהיה שכרה לגרש גדי עזים סוד השעיר מן הצאן מרעיתו של מקום. וידוע כי מלת צאן כוללת כבשים ועזים, וכאשר נוציא מספר גדי עזים שהוא קמ"ד ממספר הצאן שהוא קמ"ו ישארו ב' טלאים מבוקרים הן הן פרץ וזרח... (מאמר אם כל חי חלק ג סימן ה)
חותמך - שיהיה לה ראיה שממנו מעוברת, ויש באדם היכר בג' דברים, בצורה עצמית שלו, במלבושיו, ובאומנותו, ועל זה אמרה חותמך, שהחותם כמו צורתו, פתיליך כמו כסותו, ומטך שבט מושלים. או להראות שכוונתה להעמיד בנים שהם כחותם האב המקיימים שמו בישראל, ופתיל שהם ענפים לאדם, ומטה להשען עליו. או רמזה לו באלה שראוי לו שישאנה, שיוליד עוד ענפים... ומה שיהודה בא אל זונה, לא בא לשם זנות, שאמר לה הבה נא, רוצה לומר שתתייחד לו. ומה שתמר הצדקת הכשילה את יהודה, נראה שאין איסור כלתו לבן נח לאחר מיתה, ומה שדנוה לשרפה הוא מפני הזנות, וגדרו בית דין של שם, שהמזנה תדון במיתה... ומסיק שאסור כלתו נדחה מפני מצות יבום, שקודם מתן תורה היתה המצוה גם באב. שמלתך - שהיה לו מלבוש זה לשם מצות ציצית. ומה שנתן ציצית לקדשה, על פי שאמרנו שיחדה לו, ובזה יצאה מכלל זונה. (גור אריה שם שם יח)
יתומה אני, וקשה, דסוף סוף היא כלתו, וכלתו אסורה, ויראה כי מפני כך אינה אסורה משום כלתו, כי כמו שנדחה מן התורה איסור אשת אחיו, שהיא אסורה עליו מן התורה, ואפילו הכי היבום דוחה אותה, ולא עדיף איסור כלתו... אם כן עיקר מצות יבום באחיו, ובה דוחה איסור ערוה באשת אחיו, אבל אצל כלתו אין אבי הבעל עיקר היבום, ולכך אף על גב שהוא אביו מכל מקום איסור כלתו אינו נדחה, לאפוקי אצל אחיו נדחה איסור אשת אחיו, רק קודם מתן תורה, שלא היו ישראל, לא היה כל כך האיסור, והיה נדחה איסור חמיה גם כן, אף על גב שאין עיקר היבום רק באחיו... (חידושי אגדות סוטה י א)
...והנה לכאורה גם מלכות בית דוד כך היה בבא יהודא על תמר, אבל סוד הענין שאדרבה היא הנותנת, כך גזר הקב"ה שיהיה בסוד הקדושה הכנסת קליפה, שיקויים ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואז יטוהר הכל ומלכותו בכל משלה. על כן קראו יעקב ליודא אריה, זיווגו נגד ארי, ואין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויין בצוארו. והכל בסוד טהרת הקליפה, וכעין האש הקדושה הרבוצה במקדש ראשון כעין ארי... (חלק ב מסכת תענית)
חותמך - בקשה ג' אלו, כי כוונתו לשם זנות, ומבזה בזה חותם ברית קודש, ומטה מושלים המצווה על לא ירבה לו נשים, ופתיליך - הציצית, שהם מצילים מן העבירה... (בראשית לח יח)
והיא לא ניתנה לו - פירוש ראתה ברוח הקדש שאינה ראויה שתנתן לו, ולזה עמדה ועשתה והצליחה. (שם שם יד)
...ועל פי הקדמה זו תבין עצת ה' אשר יעץ על יהודה, ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה, ונעלם האיסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא, ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא בקדושה, פרץ וזרח שהיו שבויים בבחינת הרע, והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו, וגם זולת דמיון מעשה הרע, והן הדברים שאמר גור אריה , פירוש קודם מעשה תמר הוא גור... ומנין בא למעלה זו, מטרף בני עלית, מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות, ובאמצעות מעשה תמר הרויח אותם, מזה היתה עלייתך, ואז כרע רבץ אותו שעליו אמר לפתח חטאת רובץ... (שם שם ט)
ותשרף - הטעם דבית דין של שם גזרו על הזנות עם האומות, כבעבודה זרה ל"ו, ומשמע אפילו אין שם אסור ערוה, ואלו מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה, ולזה כשידעו כי עמו היו הדברים נפטרה, כי הגזירה היתה על זנות גוי דווקא, ואין בה גם אסור ערוה, כי כלתו מותרת לבן נח, ולפי דבריהם לא יסף עוד לדעתה, שלא פסק, הרי זה מגיד כי האב היה מייבם לכלתו. (שם שם כד)
...והנה הולדת ראובן לא היתה במדרגת הטוב, כמו בבני תמורה (שמחשבת יעקב היתה ברחל), כי לא היתה מחשבת יעקב שלמה, ולכן יצא שראובן בלבל יצועי אביו, ושיהודה שכב עם תמר היה שלא הכירה, ומלאך אנסו, כחז"ל צדקה ממני, ממני יצאו הדברים, אם כן מקור החילול והסרת הבכורה שוים... (שם מט ג)
פן ימות גם הוא - שאולי הוא סריס, ואינה מצות יבום שתצילנו מסכנת קטלנית, ובסכנתא אין ללכת אחר הרוב שאינו סריס, ועיין שם עוד, או המתין עד שיגדל ויחלוץ, כי גדל שלה - וער ואונן שימשו שלא כדרכם, ובן נח חייב מיתה על זה, ואין קידושין תופסין בחייבי מיתה, ואם כן אינה כלתו... (שם לח יא ויד)
שבי אלמנה - שלא תאמר איני רוצה בך, שאז הותר הקשר בבן נח,ותסר בגדי אלמנותה - ובזה הראתה שאינה רוצה יותר ביבום, ונפטרה, ורצתה לדבר עם יהודה שישאנה. (שם יא ויד)
שבי אלמנה - שלא ידע סיבת מיתתם, ורצה להמתין שגם שלה יהיה כבן ח', ולראות טבע גידולו, ולמה תשב בביתו חינם, ויהי לו צער כפול. (שם שם יא)
וינחם יהודה גם על הבנים, שהרי ישא אחרת ויוליד בני קיימא, על כן עלה בדעתו הרהור אשה. ותתעלף - כרכה היטב על צוארה, שלא נפל בשעת תשמיש. בפתח עינים - בית ריק על הדרך, ובו מטות לעוברי דרכים. כי כסתה - ואחר שהחליט כבר מרחוק שהיא זונה לא הכירה בקול. אנכי אשלח - רוצה לומר לפי ערכי, שהאתנן לפי ערך הבועל. (שם שם יד-יז)
צדקה - שבמעשה זה הכל תלוי בכוונה לזנות או למצוה, ואמר כי על כן - מתפלא על עצמו באמת מדוע לא נתתיה לשלה. ולא יסף עוד לדעתה פירוש לקנותה בקדושין, כדין המייבם שוגג. (שם שם כו)
...וביהודה ותמר מפורש במדרש (פרשה פ"ה), שזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה. ולכאורה יש לומר, היתכן שמן השמים יכריחו לעבירה, והלא הקב"ה בעצמו שומר מצוותיו, וכתיב לפני עיוור וגו', אך התירוץ בזה יש לומר, שמאחר שכן צריך להיות, מהטעמים המובאים בחכמי האמת, וכל מלכות בית דוד נשתלה דוקא בדרך זו, הוא כמו הוראת שעה, ושוב אין כאן עבירה כלל. אך יוסף לא ידע מזה, דבמדרש מובא שקינטר את יהודה ברמז במעשה תמר... וזה שאמר, דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי... (בראשית ויחי תרע"ה)
והנה בכתבי האריז"ל, שהנשמות הגבוהות שצריכין להוציא מתחת יד החיצוניים, שנשבו בחטא אדם הראשון, צריך להיות שהחיצוניים לא יבינו, ועל כן נשמת דוד המלך ע"ה היו צריכים להוציא על ידי ענין תמר ויהודה ובועז ורות, שחשבו החיצוניים שודאי הוא ענין של חטא, ובודאי הנשמה בבואה לעולם על ידי חטא תתקלקל עוד יותר, ותשוב לידם מקולקלת מבראשונה... (במדבר נשא תרע"ג)
...וקדושת זרעא דלאה בפנימיות ואתכסיא נתברר ביהודה אחר הירידה מאחיו שהיה בירידה ושפלות עד שהיה נראה היפך הקדושה להתחבר עם הקדשה בעינים... והנה זהו תכלית הירידה שנדמה לשקוע בחושך הגמור שאפילו אור היום החול נעלם ממנו לא אור קדושת השבת לבד, אבל כל זה מצד ההתגלות בעולם הזה שהפנימיות נעלם והנגלה בו הוא עלמא דשקרא... ומצד האמת לא היתה בזה קדשה וכולו בקדושה דמאתו ית' יצאו כבושים לברא אורו של משיח שהוא תכלית ושורש המציאות הקדושה בעולם הזה... (חלק ב ישראל קדושים עמוד עא)
מצינו במדרש (בראשית רבה פ"ה ח'), ויט אליה אל הדרך, בעל כרחו, כלומר היתה מלחמה בנפש יהודה, והכריע בו כח אחד ודחפו בעל כרחו. ואמרינן שם, בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו יהודה להיכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גואלים עומדים. איזו שייכות יש לו למלאך הממונה על התאוה לשאלות אלו? אבל באמת כשהיתה המלחמה בנפש יהודה, התחילה ההתנגשות בין השרשים הגבוהים, בין הכחות העליונים השונים, וזאת היתה תנועת המלחמה בין הכחות השונים שבנפש יהודה.
אין אנו צריכים לומר דוקא כי בנפש יהודה היתה מורגשת רק מלחמת כחות רוחניים, יש לומר, כי בנפש יהודה התעוררו באמת כחות טבעיים פשוטים, אבל היתה להם התקשרות עם השרשים העליונים, סבתם ומקורם היו כחות עליונים, וכשהכריע כח אחד עליון היתה הדחיפה כחו של מלאך.
איתא במדרש (שם ב') שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף... והקב"ה ... בורא אורו של משיח. מה גדלה התעמולה בעולמות העליונים ברגע זה, בשעה שהיה נחוץ לברא אורו של מלך המשיח, כמה כחות עליונים התנשאו והתנגשו זה בזה, והמלחמה הזאת השתלשלה ובצבצה בנפש יהודה בדמות כחות נפשיים המתרוצצים בו. כמה גדלה בו המלחמה... בכל זאת אמרו חז"ל (שם ג') תמר לשם שמים נתכוונה, כי לבעבור יברא מזה מלך המשיח, היה נחוץ שתצטרף כאן מחשבה לשם שמים טהורה... (חלק ב, כל הגדול מחברו, עמוד קסו)
והנה יהודה מראשית לידתו היה חלקו שתצא ממנו מלכות בית דוד, עיין תרגום יונתן (בראשית כ"ט ל"ה) "ואמרת הדא זמנא אודי קדם ה' דמן ברי דין עתיד למיפק... דוד מלכא דעתיד לאודויי קדם ה'", אלא שלזה היה צריך לאותה מדרגה אל אמירת "צדקה ממני" וגם זה היה מחלקו. והרי משיח יביא כל העולם להכיר ולהודות בטעיותיהם, והיה צריך שיהיה כח זה בשורשו, קודם שנתגלתה היתה נקודה זו רק בהסתר - פירוש סמויה מן העין, נמצא בכח ולא בפועל - ומבלי שיוציא נקודה זו מהסתרה לא היה אפשר ליהודה שיזכה להעמיד מלכות בית דוד. היה מוכרח להגיע לידי הרגשת הסתירה, וזה יצא לפועל על ידי מעשה דתמר. לצורך זה הורידו את נקודת בחירתו עד למעשה זה, ואחר כך ממילא התגברו ההודאה על האמת והתשובה, והיינו התיקון הנ"ל. (חלק ה עמוד קפ)