(ראה גם: יום טוב, קדוש החודש)
...אמר ליה רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעינן בקביעה דירחא, ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת, במדבר מאי, אמר ליה הכי אמר רב אמי בישוב אסור, במדבר מותר. רב נתן בר אסי אזל מבי רב לפמבדיתא ביום טוב שני של עצרת, שמתיה רב יוסף, אמר ליה אביי ולנגדיה מר נגידי, אמר ליה עדיפא עבדי ליה... איכא דאמרי נגדיה רב יוסף, אמר ליה אביי נשמתיה מר, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מנדין על שני ימים טובים של גלויות... (פסחים נא ב)
איתמר, שני ימים טובים של גלויות, רב אמר נולדה בזה (ביצה) מותרת בזה, ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה. לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא, והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה, רב אסי ספוקיה מספקי ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר רבי זירא כוותיה דרב אסי מסתברא דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי, אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתנן בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין, ואילו בטלו הכותים עבדינן חד יומא, והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. והשתא דידעינן בקביעא דירחא, מאי טעמא עבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאקלקולי. אתמר שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה... (ביצה ד ב, וראה שם עוד)
ועוד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב הראשון ואוכלה בשני, וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, ולא הודו לו חכמים. ואומר אם יום טוב היום יבטלו דברי, ויקרא שם למעשרותיו ואינו ואוכלן, ובשני קורא שם למעשרותיו ואוכלן. מחלפא שיטתיה דרב, תמן איעבד לה קדושה אחת, וכא איעבד לה שתי קדושות, תמן קדושה אחת ארוכה הואי, ברם הכא אחת קודש ואחת חול. מחלפה שיטתיה דרבנן, תמן עבדין לה שתי קדושות, וכא אינון עבדין ליה קדושה אחת, תמן יום טוב אצל שבת כחול אצל שבת, ברם הכא שניהן שוין.מודין חכמים לרבי יודה בשני ימים טובים של ראש השנה, שהן מתקנת נביאים הראשונים, רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן בני אמי נחרו בי וגו', מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים, על שם כרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא, על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת... (עירובין כו א)
הכלל שנסמוך על העיבור בגלות כפי שקבלנו מהנביאים, ואין לנו טוב ממנו. וב' ימים בגלות הוא על ספק, והמתענים ביום כפור ב' ימים מה יועילם, שבשנת גטר"ד היה ראוי שיתענה בח'. (ויקרא כג ג)
זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד... יום טוב שני אף על פי שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני, וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו, אם לא יהיה מן התלמידים, וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני, ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד, כיצד, המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים, וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל... שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן, ואינן כיום אחד, לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון, אם הכין אותו לשני הרי זה מותר... וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואף על פי שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, אלא לענין המת בלבד, אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני... (יום טוב א כא, וראה גם יום טוב-כללי, ותלמוד תורה ו יד)
כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשים על פי הראיה, והיו בני הגלויות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, ולפיכך אני אומר, שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי, אלא הכל מערב יום טוב בלבד... (שם ו יד וטו)
בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא, שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים, שתקנו דבר זה.
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש, שאין השלוחין יוצאין יום טוב של ראש השנה שני ימים, שאם לא באו העדים כל יום שלשים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש, והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הא למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים...
נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא, כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות... מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם... (קדוש החודש ה ה, וראה שם עוד)
ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו, אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו. (חנכה ג ה)
ואולם ראוי שאבאר לך בני כאן ענין שני ימים טובים של גלויות, למה נהגנו לעשות שני ימים טובים, ותורתנו לא חייבתנו כי אם ביום אחד, כמו שבא בכתוב מפורש... והאמת כי הענין עכשיו מנהג לבד לא חיוב אחר, רצוני לומר שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק, כי כל ישראל בקיאין עכשיו בקביעת החדשים, ונקבע המנהג מפני שמתחלה כשהיו אנשים סמוכים בארץ, היו קובעים החדש על פי הראיה כמצוות התורה, ועל כן כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהקבע שם, שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע, היה להם ספק באיזה יום קבעו החדש, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה... וחכמים ז"ל תיקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים כדת שהיו עושין בזמן ההוא, ואף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החדש. אבל הקרובים וכל שכן הדרים בארץ ממש, אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו. ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשיו בשני ימים טובים של גלויות נולדה בזה מותרת בזה, כמו שבא בגמרא, דבזמן שהיה הדבר בספק היו אומרים כן, אבל עכשיו מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק כלל, דינם כקדושה אחת, ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חז"ל, ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה... וכן נהגנו היום... ובראש השנה בכל מקום כקדושה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושין אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה. (אמור מצוה שא)
...אין ההתוועדות של העם עם השי"ת כפויה על ידי המאורע הטבעי החוזר ונשנה, היא באה מתוך רצון חפשי, והמאורע הטבעי הוא רק סמלי, שגם העם יבא מרצונו החפשי לקבל שוב את האור האלקי, כמו הירח המתחדש לקבל אורו מהשמש בראש חודש, כדי להוציא את קדוש החודש מגדר פולחן הקשור בחוק הטבע, מצוה עלינו לקדש על פי הראיה, ואם לא נראה בזמנו אין מקדשים על פי החשבון (המבוסס על החוק הטבעי בלבד), ולכן מעברים את החודש לצורך, והדין הוא, שהקדוש חל גם אם "אתם, אפילו שוגגין אפילו מוטעין וכו'", ומכאן גם חשיבות יום טוב שני של גלויות, כי בקיאותנו בקביעותא דירחא באה מתוך מאורע מעציב של בטול הסמיכה, ואתי לקלקולי, שהמועדות יאבדו את אופים הנ"ל של התוועדות מרצון חפשי, להיות מאורע קבוע וחוזר חלילה. היום השני בגולה מבטיח ליום הראשון את אופיו היהודי המיוחד. (שמות יב ב)
ושמרתם ועשיתם - שבימי מועדים תשמרו המקובלות ותעשו חדשות, כדתניא שואלין ודורשין וכו' שהם חקירות חדשות, ובירושלמי ועשיתם - סייג לתורה, ואולי זה הרמז ליום טוב שני, כבתשובת רב האי גאון, שמימות נביאים הוא, ואולי יהושע תיקנה. (ויקרא כב לא)
החודש הזה - ...ואנו מקדשין לפי חשבון בני ארץ ישראל, שהיו יכולים לסמך להם בית דין לפי שטת הרמב"ם, וזהו מהטעמים הכמוסים של שני ימים טובים בגולה, שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ריש סנהדרין, וכן בירושלמי מעשר שני פרק כרם רבעי, שיהיה בית דין בארץ ישראל קודם ביאת המשיח וקבוץ גלויות... ואז ודאי צריכים להיות בגולה שני ימים. (שמות יב ב)
חנוכה ופורים אין משגיחין בספיקא דיומא, כי בכל יום טוב בגלות צריך שני ימים, שאין לנו כח לקבל הארת היום טוב, וצריך יום שני כדי לקבל הראשון, וימים שנעשה נס בחוצה לארץ קרובים אלינו יותר מיום טוב דאורייתא, והאור מאיר לנו. (חנוכה תרל"ג ח)
...ויש לומר שמטעם זה ראש השנה בכל מקום אפילו בארץ ישראל הוא שני ימים, לעומת שאר המועדים שרק בחוצה לארץ עושין שני ימים, ובזוהר הקדוש שלעולם היו עושין ראש השנה שני ימים, ומשמע אפילו בבית הועד, (אף שאינו משמע כן מהש"ס, אלא בבאו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'), ובשאר המועדים כבר הגדנו הטעם דבחוצה לארץ כוונו להסתיר את היום טוב, אבל בארץ ישראל לא הוצרכו לכך, ומכל מקום בראש השנה שהוא בכסה, אף בארץ ישראל הוצרכו להסתיר. וכל זה בראש השנה, אבל ביום הכפורים ששטן לית ליה רשותא לאסטוני (יומא כ'), לעולם אין צריך שני ימים, ואפילו בחוצה לארץ עושים רק יום אחד. (ראש השנה תרפ"א)
ענין יום טוב שני של גליות, איתא ברמ"ק הטעם שבחוצה לארץ אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון. ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הטעם דאין מרקדין ביום טוב, משום דיום טוב הוא פנימיות... ועל כן אין מרקדין שזה באברים החיצוניים היפוך הפנימיות. והנה בגלות הכל נגלה, וכתב המהר"ל שזהו לשון גלות, מלשון נגלה... ובכתבי האר"י שאפילו סודות התורה נמסרו בעוונותינו הרבים לחיצוניים, ועל כן הוא היפוך לשמחת יום טוב, לזאת תקנו חז"ל מעט עזר לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר שהוא ספק הרי איננו בהתגלות, על ידי כך נוכל לשמוח בשמחת יום טוב שמהותו פנימיות. (שמיני עצרת תרע"ב)
בירושלמי סוף פרק ג' דעירובין, ובמדרש בענין שני ימים טובים של גליות, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, והפירוש שהקדושה מתחלקת לשני הימים. ונראה... דקדושת יום טוב בעצמה מבדלת בפני הרשעים, וזהו הקידוש בכניסתה וההבדלה ביציאתה, והנה בגלות דאסגי מסאבותא בעלמא והתפשטות החיצוניים לגבול הקדושה, עדיין יש לחוש מפני הרשעים כנ"ל, על זה תקנו חכמים שני ימים טובים של גלויות, היינו ששוב היה האור גנוז בשני ימים ואיננו נגלה אם בזה או בזה הוא, ועל כן בהכרח תקנו באופן זה שלא יהיה מקבל שכר אלא על אחת, ועל כן נשאר גנוז. (שם תר"פ)
מה שאנו עושין שמחת תורה ביום טוב שני של גליות, יש לומר על פי מה שהגדנו כבר, שמחמת הגליות דאתפשטא מסאבותא בעלמא אין אנו בכח לקבל הארת היום טוב כמו שהיא בעצם טהרתה ולצאת ממנו ליום חול, כי ביום טוב יש בו מאור שנברא ביום הראשון שנגנז כדי שלא ישתמשו בו הרשעים, והמצוות שביום טוב, או מעלת היום טוב בעצמה הן שמירה בפני הרשעים, שלא ישתמשו באור ההוא שמתפשט ביום טוב, אבל בצאת היום טוב נשאר רשימו ממנו לימות החול, שאז אין בו שמירה, על כן התקינו יום טוב שני, שזה יהיה ממוצע בין היום טוב לימי החול. אך לגודל בהירות יום טוב של שמיני עצרת, גם יום זה שהוא לממוצע נזקק לשמירה, על זה אנו עושין אז שמחת תורה, שאין שמירה מעולה ממנה, וזהו ענין הקפות, שידוע שכל המקיפים הם שמירה... (שם תרפ"א)
...והמגן אברהם הביא בשם היפה מראה ליישב מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א יום לספירה, ואנו אומרים ביום נ' לספירה זמן מתן תורתינו, ותירץ היפה מראה, שבא לרמז על יום טוב שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יום טוב הוא יום טוב ראשון, ובארץ ישראל אין עושין כלל יום טוב שני, אך הענין הוא מה שנרמז יום טוב שני של גליות בחג השבועות הוא על פי מה שאמרנו, שבשבועות זמן מתן תורתינו מתעורר אז בכל שנה הזמן שנתנה תורה שבכתב מסטרא דאילנא דחיי, ונכתר כל דבור בב' כתרים ימינא ושמאלא, בחינת תורה שבעל פה כתרה של תורה, שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והיינו שאחר הקלקול יוכלו על ידי הכח תורה שבעל פה, שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, שעל ידי זה יזכו לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי, וזה הוא ענין יום טוב שני גם כן, שהוא מצווי חכמים, וכח תורה שבעל פה... (שבועות כג)